---

פרשת לך לך

---

בראשית פרק-יב

{א}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ:

 רש"י  לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך (א) לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצה לומר הקרא קאי אלעיל שפי' להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם ר"ל הואיל ואח"כ מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחילה כשאמר לו לך לך ש"מ שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו (שה"ש ב יא) הגשם חלף הלך לו וכמוה רבים א"כ הכא נמי נימא אורחא דקרא הוא, אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן. אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום, וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו, אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. (מהרש"ל): רצה לומר הקרא [מה שכתב שם אעשך וכו' ועוד שאודיע וכו'], קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך, ועל זה פירש מה היא הטובה שאעשה לך, ששם אעשך לגוי גדול. ומהו ההנאה, שאודיע טבעך בעולם, מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה ושם [אעשך], לכן מפרש רש"י ועוד וכו', ולפי זה קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני הפשטים: (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֶֽעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַֽאֲבָרֶכְךָ וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶֽהְיֵה בְּרָכָֽה:

 רש"י  ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת (ב) לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים (ג) ועל הממון ועל השם. (ס"א וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח, כנגד אבריו של אדם. ברש"י ישן): ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא.): והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי (ד) אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך (ה) חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה (ו) בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (בראשית כב, ב.), כיוצא בועל אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), כיוצא בו וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י למה ברכהו בשלש ברכות הללו ולא בשאר ברכות: (ג) משמע שר"ל לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים ואמר לו הדרך אינו מזיק לך, אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך, וקשה הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים. וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם לכך הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו, וזה סותר מה שפירש לעיל (שם) ועוד שאודיע טבעך בעולם, משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל, ועוד קשה למה מפרש מתחילה מלת והיה ברכה ואח"כ מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול, שלא על סדר הקרא. עוד קשה למה מפרש בתחילה מלת ואעשך לגוי גדול ואח"כ מפרש מלת מארצך וממולדתך, שלא על סדר הקרא: והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר, כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך. ויש לומר בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו', לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול, אלא רש"י מקשה קושיא על פירושו שפירש לעיל, כאן אי אתה זוכה לבנים, והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים, ואין לומר דהמדרש רבה משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפורש, לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון. וא"ת והא עדיין י"ל דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה, ועל זה פירש והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונות בידך וכו', א"כ שמע מינה שאינו משובש, וא"כ קשה על פירושו דלעיל. ומתרץ ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו', ר"ל בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירשתי לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים, אליבא דר"א פירשתי וק"ל: קשה דהא גבי אברהם לא שייך מעוטים הללו דהא לא היו לו בנים, וגם ממון לא היו לו דהא בהליכתו לקח הכל בהקפה, וגם השיב למלך סדום אל תאמר אני העשרתי (להלן יד כג), וגם לא מצינו שהיה לו שם טוב. ונראה דהכי קאמר לפי שהדרך ממעט שלשה דברים למי שיש לו, ומכל שכן מי שלא היה לו עד הנה שלא יזכה בהם בדרך, לפיכך הוזקק לג' ברכות הללו שיזכה בהם היפך מנהג של עולם שהדרך ממעט. (נחלת יעקב): דלפי פירוש הראשון הברכות נתונות כו' היה לו לומר והיה מבורך, שקאי על אדם המברך, לכן פירש ד"א וכו' דעל הברכה ממש קאי ואגב זה פירש חיבור הפסוק. (מהרש"ל): (ד) פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים, כמו אלהי ישראל (להלן לג כ), אלהי העברים (שמות ג' יח), אלהי העמים (דברים ו יד), אבל על יחיד אין אומרים אלהי, שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי, לכך אמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ר"ל שאתה תהיה כמו גוי גדול ואמרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול, ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה, אמרו שאף בנו יזכה לאותו ברכה, שיאמרו עליו אלהי יצחק, ולפי שמלת ואגדלה שמך מורה עוד על תוספת גדולה, אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה, שיאמרו אלהי יעקב. והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, י"ל משום דאמרו (כתובות קי:) כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה, ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל: (ה) והיה בגימטריא שם של ד', כלומר בך יהא החתימה שאומרים ברוך אתה ה' מגן אברהם. (מהרש"ל): (ו) מפני שמלת לך, אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה, ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד, הוכרח לפרש מלת לך, מלשון הרחקה ומלשון יציאה: רצונו לתרץ למה האריך כל כך לומר לו יציאתו מהיכן יהיה, וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו, וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו', ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכולי, כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו', כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, כי בריבוי החיבה והתוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא, וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא, משום הכי כתוב מארצך וממודלתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו בריבוי תוארים. וכן גבי את בנך וגו' שהאריך בריבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור, כי כפי ריבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו. ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר, ובזה יהיה שכרו יותר. (הר"א מזרחי): ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות, חדא למה לו להאריך בכל הספורים הללו, היה לו לומר מיד מבית אביך. ועוד למה לא גילה לו מיד. ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו', ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו', וכיוצא בו וכו', האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל: ונ"ל ג"כ כפירוש זה, רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם, דהיינו לא גילה לו הארץ, דאילו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבב גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו', מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם (להלן כב ב) דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות). (צדה לדרך): (שפתי חכמים)


{ג}  וַֽאֲבָֽרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מח, כ.): (רש"י)


{ד}  וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵֽחָרָֽן: {ה}  וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּֽצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן:

 רש"י  אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאם, (לכך כתיב אשר עשו). ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עשה את כל הכבוד הזה (שם לא, א.), (לשון קנין), (ז) וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), לשון קונה וכונס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה: נראה לי כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.) לפיכך הוה כאילו עשאום. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{ו}  וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַֽכְּנַֽעֲנִי אָז בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  ויעבור אברם בארץ. נכנס (ח) לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב (ט) כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. היא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל (י) ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש (כ) את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק (ל) מלך שלם, (בראשית יד, יח.) לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם, הוצרך לפרש דזה אין פירוש כך אלא נכנס לתוכה, ומנא ליה לרש"י לפרש כן, י"ל דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או י"ל דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען: (ט) דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח (לג יז), ועל זה פירש להתפלל, אי נמי דקשה לו למה נאמר עד מקום שכם, ולא כתיב עיר שכם, כדכתיב גבי יעקב (שם) ויבא עיר שכם, ועל זה פירש שבא להתפלל וכו', ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו, ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה לו: וא"ת כיון שאברהם ידע זה בנבואה, א"כ למה אמר אח"כ (להלן טו ב ג) ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע. וי"ל שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו. (מהר"ר נתן) עיי"ש: (י) דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה, ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה (דברים יא ל), ששם קבלו וכו', כי אלון לשון אלה (פירוש שבועה), ומורה, לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל): (כ) דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא, משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אח"כ לא היו בארץ, והא בימי משה עדיין היה בארץ, משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם, אלא היה הולך וכובש: (ל) והיינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (יד יח), ומלך שלם זה מלך ירושלים. ומה שכתב שבחלקו של שם נפלה, אע"פ שזה סותר מה שפירש רש"י (במדבר יג כב) גבי וחברון שבע שנים נבנתה, אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן. וליכא למימר שכל ארץ ישראל בחלקו של חם נפלה, חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם, דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה. (הר"א מזרחי): אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה, והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו', אין במשמעות הלשון אלא מקצת ארץ ישראל שלא היה בידו של כנען בן חם, ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל: בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן, ומה שכתב בפרשת שלח (במדבר שם) הכי פירושו, כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית, ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה, אבל זה אי אפשר שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון, וחם בנה צוען, אם כן אי אפשר כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם, שבע שנים לפני צוען שבנה חם, מאחר ששני אנשים הבנאים ועל זאת אין צריך להביא סתירה, אלא ודאי פירושו [כדמסיים רש"י שם] שהיתה מבונה וכו'. (מהר"א אשכנזי): (שפתי חכמים)


{ז}  וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה הַנִּרְאֶה אֵלָֽיו:

 רש"י  ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת (מ) ארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח, דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן, כי שם נראה לו השם יתברך ג"כ באמרו לו לך לך ואע"פ שלא נכתב שם וירא ה', מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פירש רש"י על הזרע ר"ל על הבנים, ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ, הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ: ועוד י"ל דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו, דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר, אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָֽה:

 רש"י  ויעתק משם. (נ) אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל, (ס) נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מים: אהלה. אהלה כתיב, בתחלה נטע את אהל (ע) אשתו, ואחר כך את שלו. ב"ר (לט, טו.): ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין (פ) בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה, כמו שכתב לעיל (פסוק ה) ויקח אברם וגו', או לשון נסיעה כמו שכתוב ויסע אברם וגו', ועל זה פירש אהלו היה מעתיק משם: (ס) רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה, ומפרש באיזה מקום היה ההר, אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש מאיזה מקום היה נסיעתו והוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם, ואי פירושו הוא על נסיעתו מהיכן היה, למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל, אדרבה קודם שנסע היה בית אל מים כיון שהיה במזרחו של בית אל, אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן, אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה, וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מאי דכתיב בית אל מים. ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם, דמדקם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל, לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם (לעיל ב ח) שפירושו במזרחו: (ע) וא"ת מנא ליה, דילמא איפכא. וי"ל הואיל ואמרינן בגמרא (יבמות סב:) דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה: (פ) רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ: נלע"ד שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות, דהוי כמו שיור במתנתו שאמר לו לזרעך אתן את הארץ (פסוק ז) שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: (פ)

 רש"י  הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, (צ) ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היא באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו ב"ר (לט, טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד, ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ, וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לארץ ישראל, ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של ארץ ישראל היה נוסע: (שפתי חכמים)


{י}  וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה: (רש"י)


{יא}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָֽתְּ:

 רש"י  הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. (ק) דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה. ופשוטו של מקרא, הנה (ר) נא הגיע השעה שיש לדאג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים (ש) ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו, הנה נא אדני סורו נא (בראשית יט, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה, ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים, שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד. ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זה את זה, "הנה נא" משמע לשון הוה, ו"ידעתי" לשון עבר, לכך פירש ד"א כו'. (מהרש"ל): יש מקשין והלא אמרו חז"ל (קידושין מא.) אסור לישא אשה עד שיראנה. ולי נראה שודאי שראה אותה קודם שנשאה והכיר בה שהיא יפת תואר, ומכל מקום באותו הזמן היתה רכה בשנים ודרך להיות יפה, אבל עכשיו שהיהת בת ס"ה שנים ורגיל להשתנות היופי ועל זה אמר שעד עכשיו כו'. (נחלת יעקב): (ר) ר"ל, לפירוש זה צריך לחלק הכתוב, הנה נא הגיע השעה וכו', ומלת ידעתי הוא התחלת ענין, ידעתי זה מימים רבים, ולזה מייתי ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לו הנה נא אדני סורו נא, הגיע השעה שצריכין אתם לתת לב על רשעים וכו': (ש) ואע"פ שבאבימלך לא היו אנשים שחורים ואע"פ כן אמר (אמרי נא אחותי את) [אחותי היא] (להלן כ ב). כבר תירץ אברהם בעצמו זה באמרו רק אין יראת אלהים במקום הזה (שם פסוק יא) ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהָיָה כִּֽי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָֽמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָֽרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּֽוּ: {יג}  אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִֽיטַב לִי בַֽעֲבוּרֵךְ וְחָֽיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵֽךְ:

 רש"י  למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי (ת) מתנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה, ולכך פירש יתנו לי מתנות וא"ת דמשמע שאברהם רצה במתנות, והא לקמן גבי מלך סדום אמר (יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח, אף על פי שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות, כל שכן במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב (משלי טו כז) שונא מתנות יחיה. ונ"ל דמתנה מועטת רצה, על דרך כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע (ברכות י:) דהיינו אכילה ושתיה ופונדק, והא ראיה דלקמן (יד כא) כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם: ועוד י"ל דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה, אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו. ועוד י"ל דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן (יג ג) בפסוק וילך למסעיו, לפרוע הקפותיו, אבל גבי מלך סדום היה לו עושר משום הכי אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל: יש מקשים והאיך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו. וי"ל שיאמר להם שהיא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים. ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגלך, לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי, אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך, ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט, או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר, ומשום הכי יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש, ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל. עיין בחזקוני: רבים תמהים וכי אברם חשק למתנות, ואדרבה אפילו מה שבמלחמה לקח החזיר, כמו שכתוב (להלן יד כג) אם אקח מחוט כו', וכל שכן בדבר מאוס זנות יקח ממון. אלא דהענין שאברהם רצה שתאמר שרה אחי הוא ודבר זה אינו שייך אלא אם ישאלוה אם בעליך הוא תשיב אמריה אחי הוא, אבל לא ישאלוה ואם תתחיל ותאמר אחי הוא ירגישו שיש ערמה בדבר, דמי ביקש זאת ממנה, ועל כך היא ירא, לכן אמר לה אם יבואו אנשים תתחיל ותאמר יש לי אח עני מבקשת שתתנו לי מתנות, בזה תוכל[י] שפיר להודיע שאני אחיך ותנצל נפשי בזה, אבל לא כוונתו לקבל מתנות, וזהו פירש הכתוב, אמרי נא למען ייטב, זה יהיה הדבור שלך, ובזה וחיתה נפשי בגללך. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{יד}   שני  וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּֽי יָפָה הִוא מְאֹֽד:

 רש"י  ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם (א) מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל, על וירד אברם מצרימה (פסוק י) ועל ויהי כאשר הקריב לבא (פסוק יא) היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו, (ויקרבו) [הקריבו], אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל, כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי. וי"ל דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם, אבל הכא היתה שרה עיקרת, שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית, והיה לו לומר כבואם, כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל: ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא מיירי באברהם מידי, אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַֽלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָֽאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ויהללו אתה אל פרעה. הללוה ביניהם, לומר הגונה (א*) זו למלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א*) דאל"כ היה לו לומר לפני פרעה, או לפרעה: הוכרח לזה, דויראו אותה שרי פרעה מיותר הוא, דמהללוה לפני פרעה ודאי ראוה תחילה, אלא הללוה באותו מעמד תיכף. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{טז}  וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּֽעֲבוּרָהּ וַֽיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַֽחֲמֹרִים וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַֽאֲתֹנֹת וּגְמַלִּֽים:

 רש"י  ולאברם היטיב. פרעה בעבורה: (רש"י)


{יז}  וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָֽם:

 רש"י  וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה, (ב) שהתשמיש קשה לו (ב"ר מא, ב.): ואת ביתו. כתרגומו ועל אינש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו עמודיו וכליו, ברש"י ישן): על דבר שרי. על פי דבורה, (ג) אומרת למלאך הך, והוא מכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם: (ג) דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִֽוא: {יט}  לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָֽאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵֽךְ:

 רש"י  קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ.): (רש"י)


{כ}  וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  ויצו עליו. על אודותיו, (ד) לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ היה לו לומר על מה צוה אותו, לכך פירש רש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנא ליה שזה צוה (אותו), דלמא צוה שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו, ומנא ליה לשומרו, ולכך פירש רש"י וישלחו כתרגומו ואלויאו, פירוש לשומרו. ואכתי קשה מנא ליה לתרגום לפרש כן, ולכך פירש רש"י (להלן פסוק ב) כבה מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד, וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם, שלא על סדר הקרא: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יג

{א}  וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּֽגְבָּה:

 רש"י  ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, (ה) כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דהא אברהם בדרום היה, דארץ מצרים בדרומו של ארץ ישראל היא ובדרומה של עולם עולה, וא"כ היה לו לומר ויעל אברהם צפונה, דהא מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' מדרום לצפון היה נוסע, ועל זה פירש לבא לדרום של ארץ ישראל וכו' וק"ל: (שפתי חכמים)


{ב}  וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָֽב:

 רש"י  כבד מאד. טעון משאות: (רש"י)


{ג}  וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָֽהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָֽי:

 רש"י  וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו (ו) פרע הקפותיו (ב"ר מא, ג.): מנגב. ארץ מצרים (ז) בדרומה של ארץ כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולפי פירוש זה קשה א"כ היה לו לומר במסעיו, לכן אמר ד"א בחזרתו כו', ולד"א קשה היה לו לומר ויחזור למסעיו, ומה וילך, לכן צריך ג"כ לפירוש הראשון. (מהרש"ל): למדך דרך ארץ שמיד שהשיגה ידו פרע ולא השמיט את עצמו מלפרוע. עוד י"ל שהכתוב בא להודיע שנתקיימה ההבטחה ואברכך בממון: (נחלת יעקב:) דקשה דפסוק מהפך הסדר, דמתחילה אמר ויעל אברם וגו', והפסיק מלסיים סדר מסעו, והזכיר כספו וזהבו, ואח"כ חזר להגיד דרכו ועוד שסיים (להלן פסוק ה) וגם ללוט [וגו'] שפירש [רש"י] מכח אברם היה לו ג"כ עושר, והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך לו ג"כ והיה ראוי להזכיר רכושם יחד, אלא רמז, כאן הוצרך למעות שיוכל לילך למסעיו לפרוע הקפותיו. (נלי"ט): (ז) דקשה לרש"י והא לעיל כתיב הנגבה, ועל זה פירש ארץ מצרים וכו', כלומר מנגב קאי על מצרים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ד}  אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִֽאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָֽה:

 רש"י  אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם (ח) אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצונו לתרץ שלא תקשה כיון דכבר עשה מזבח וקרא שם, א"כ למה נאמר גם כן ויקרא שם וגו', לכן פירש ואשר קרא שם וכו', ר"ל דקרא רוצה להודיעך לאיזה מקום הולך, למקום דקרא שם כבר בשם ה': (שפתי חכמים)


{ה}   שלישי  וְגַם לְלוֹט הַֽהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹֽהָלִֽים:

 רש"י  ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, (ט) הליכתו עם אברם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י דהא כבר כתיב (פסוק א) ויעל אברם וגו' ולוט עמו: (שפתי חכמים)


{ו}  וְלֹֽא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָֽכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּֽו:

 רש"י  ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, (י) לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דהרי הארץ על הרוב בלשון נקבה וא"כ לא היה לו לומר נשא לשון זכר, ועוד קשה וכי אפשר זה שהארץ אינה יכולה לסבול ולישא בני אדם, לכך פירש להספיק מרעה, ר"ל דנשא קאי אמרעה ומרעה לשון זכר: (שפתי חכמים)


{ז}  וַֽיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵֽה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר (כ) והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה (ל) אברם עדיין (ב"ר מא, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רוצה לפרש למה היה הריב, ולמה נאמר עתה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, לכן פירש שהיו וכו', והכתוב אומר והכנעני, פירוש הקב"ה היה משיב זה. ואין להקשות היה להם לומר עדיין אברהם מוליד יורש, די"ל דעדיפא מיניה קאמר דאפילו לדידהו שלא ידעו שסופו להוליד מכל מקום הרי הכנעני וכו': (ל) דאל"כ יתן להם אברם רשות לרעות בכל מקום שירצו. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּֽי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָֽחְנוּ:

 רש"י  אנשים אחים. (מ) קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י והא לאו אחים הוו אלא קרובים. ולפי המדרש צריך לפרש דאחים כמו כאחים: ולכן כשאתה תלך עם הבהמות שלך לרעות בשדות אחרות הרועה יסבור שאני הוא. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{ט}  הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵֽעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִֽילָה:

 רש"י  אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק (נ) ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו': אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר אם יש להמין, ואין נקוד להיימין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דאברהם אמר אנשים אחים ועכשיו אמר אם השמאל ואימינה דמשמע שרצה להתרחק כי יש איזה שנאה ביניהם, וקשה מי מוליד השנאה והלא לא היה ריב ביניהם, לכן פירש לא אתרחק וכו': אמר זה לפי שנראה שאלו המלות [אם השמאל וגו'] מיותרות, שדי שיאמר הפרד נא מעלי, לכן פירש לא אתרחק וכו', ושמא תאמר מה היה צריך להבטיחו על זה, לזה אמר לעמוד למגן וכו'. (ר' יעקב קניזל): (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּֽאֲכָה צֹֽעַר:

 רש"י  כי כלה משקה. ארץ (ס) נחלי מים: לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו (ע) מישור: כגן ה'. לאילנות: כארץ מצרים. לזרעים (ב"ר מא, ז.): באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. במסכת הוריות (י:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דמשקה לשון מפעיל הוא ומאי מפעיל שייך הכא, ועוד שאין הכוונה פה על ההשקה רק על הנחלים שבו, ועל זה פירש ארץ נחלי מים, וקראם בלשון משקה מפני שמהם תהיה ההשקה: (ע) רצונו לפרש דהאי לפני שחת ה' וגו' הוא דבוק עם כגן ה' כארץ מצרים, דאין לפרש דלפני שחת דבוק עם כלה משקה, דמה בא להודיענו דהא כבר כתיב וישא לוט את עיניו וזה היה לפני שחת ה', אלא על כרחך דבוק הוא למטה: רש"י דייק מדכתיב בפרשת בראשית (ב ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן וגו' ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ וגו', א"כ שמע מינה היכי דכתיב גן מיירי גן לאילנות. [ומה שכתב רש"י] וכארץ מצרים לזרעים, דייק מדכתיב בפרשת עקב (דברים יא י) לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך, א"כ שמע מינה שארץ מצרים ארץ זרעים היה. (הר"א מזרחי): לפי שנראה שאלו הדמיונות הם לדבר אחד ואם כן די שיאמר הטוב שבכולם, ואם ירצה לומר שניהם הוה ליה למימר היפה באחרונה, כארץ מצרים כגן ה', שאם היא כגן ה' פשיטא שהיא כארץ מצרים, לזה אמר שהדמיון הוא בשני דברים וכו'. (ר' יעקב קניזל): דקשה ליה דהא אלו עיירות מארץ ישראל הם, והאיך תלה הגדול בקטן שאמר שכבר הירדן הוא כארץ מצרים, והלא ארץ ישראל עדיפא. ועל זה תריץ לזרעים, דבזה ארץ מצרים מעולה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִֽיו:

 רש"י  ככר. מישור כתרגומו: מקדם. נסע (פ) מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו (צ) של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה לרש"י כי בית אל בצפון הוה, כדכתיב לעיל (יב ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שמע מינה דבית אל בצפון היה, וא"כ הוה ליה למימר ויסע לוט מצפון לכן פירש וכו': כתב הרא"ם ותימא שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, נמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, הולך מאצלו למזרחו הוא, וצ"ע: וי"ל כי ככר הירדן היה מישור גדול והולך ומתפשט לתוך ארץ ישראל עד שהיה סמוך לירושלים שהוא רחוק מבית אל והוא תוך ארץ ישראל, כי ככר הירדן היה סמוך לסדום שאינו רחוק כל כך מירושלים ודו"ק, נ"ל: ונ"ל לתרץ גם מה שאמר ויפרדו איש מעל אחיו שאין צריך שכבר נאמר ויסע לוט מקדם מן אברהם, אלא דלוט בחר לו בשכונת סדום לפי שהיו שטופי זמה, והיה לו בושת מאברהם לילך לשם ומתירא מפני אברהם, על כן כיחש והלך לצד מערב, ובזה ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך הלך משם לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה צל אברהם. (דברי דוד): (צ) דאל"כ ויסע לוט מאברם מיבעי ליה, שהרי היו יושבין יחד ונסע לוט ממנו. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{יב}  אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶֽרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּֽאֱהַל עַד סְדֹֽם:

 רש"י  ויאהל. נטע אהלים (ק) לרועיו ולמקנהו עד סדום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר דהרבה אהלים היו לו ונטה מן הככר עד סדום: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַֽיהֹוָה מְאֹֽד:

 רש"י  ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו (ר) מכאן (יומא לח:) שם רשעים ירקב (משלי י, ז.): רעים. בגופם (ש): וחטאים. בממונם (סנהדרין קט.) לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל מדכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים ולא צריך למיכתב כלל, אלא משום דצריך להזכיר אנשי סדום כדכתיב ויאהל עד סדום, כתב נמי ואנשי סדום רעים וחטאים, ומזה למד שלמה ע"ה דשם רשעים ירקב דצריך לזכור אותם לרעה: אע"פ שפסוק הוא במשלי בהדיא, מכל מקום מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזא באורייתא, ובכאן הוא נרמז. ונ"ל לדייק הלשון שאמר שלמדו מכאן, דהכי פירושו אילולי האי קרא לא הוה ידעינן פירוש דשם רשעים ירקב דאיכא למימר היינו דלא מסקינן בשמייהו, אבל מכאן למדו דעיקר פירושו שצריך להזכיר גנותן כמו הכא שמזכיר ואנשי סדום רעים וגו'. (נחלת יעקב): (ש) וילפינן ליה בגמרא בפרק חלק (סנהדרין קט.) דגבי יוסף כתיב (להלן לט א) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, והתם מיירי בגוף. וכתיב בפרשת תצא (דברים כד טו) גבי שכיר ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והתם מיירי בממון. והתרגום אונקלוס תירגם להיפך על פי ברייתא (שם) דילפינן ליה מורעה עינך באחיך (שם טו ט), והיינו בממון. וגבי יוסף כתיב (להלן לט א) וחטאתי לאלהים, והיינו בגוף: (ו)הא דלא פירש כדפירש המתרגם, (ול"נ) [נראה לי] דהרב נמשך אחר מה שפירש לעיל (פסוק י) מדרש אגדה [על] שהיו שטופים בזמה בחר לו לוט בשכונותם, לכן מסתברא להקדים חטא של שטופי זמה לחטא הממון. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יד}  וַֽיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַֽחֲרֵי הִפָּֽרֶד לוֹט מֵֽעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָֽמָּה:

 רש"י  אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם, באותה שעה (ת) כשר היה, וק"ל): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כמו שמוכח מתוך פירוש רש"י שפירש לעיל (שם) על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם, וזה בא לו מפני שהיה במצרים שהיו שטופי זימה למד מהם, ועוד פירש רש"י (בפסוק יא) הסיע עצמו מקדמונו של עולם, משמע דקודם לכן צדיק היה: (שפתי חכמים)


{טו}  כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָֽם: {טז}  וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּֽעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶֽה:

 רש"י  אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה: (רש"י)


{יז}  קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶֽנָּה: {יח}  וַיֶּֽאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּֽבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָֽה: (פ)

 רש"י  ממרא. (א) שם אדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר ולא שם מקום כדכתיב (להלן פסוק כד) ענר אשכול וממרא: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יד

{א}   רביעי  וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶֽלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִֽם:

 רש"י  אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם (ב) פול לתוך כבשן האש (ב"ר מב, ד.): מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל. (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב (לעיל י י) ותהי ראשית ממלכתו בבל, והוא שנער: (שפתי חכמים)


{ב}  עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹֽעַר:

 רש"י  ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשע: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם (ג) אבר לעוף ולקפוץ, ולמרוד בהקב"ה: בלע. שם (ד) העיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל דעשה לו כנפים לעופף: הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר משום דבכולם כתיב ואת, ואצלם לא כתיב כלום, אלא דקמ"ל שדומין זה לזה ברשעות. (דברי דוד): (ד) דייק רש"י מדכתיב בלע היא צוער, דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם [דדרש שנאב שונא אביו וכו']. י"ל מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם, ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמו שנאמר בלוט (להלן יט כ) אמלטה נא וגו', כדפירש רש"י שם: (שפתי חכמים)


{ג}  כָּל אֵלֶּה חָֽבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּֽלַח:

 רש"י  עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה. (ה) ומדרש אגדה יש הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים (ו) לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו (ז) יאורים לתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה, ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים, לכן פירש וכו'. (ר' שמואל אלמושנינו): ונ"ל דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו, והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר. (נחלת יעקב:) (ו) כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד: (ז) פירוש, כי מלת "הוא" מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו, דאם כן "בו ים" מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ד}  שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָֽבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָֽדוּ:

 רש"י  שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר: (רש"י)


{ה}  וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָֽאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָֽיִם:

 רש"י  ובארבע עשרה שנה. למרדן: (ח) בא כדרלעומר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה: והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזומים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצונו לומר במלת למרדן, שלא תפרש המקרא כן, שתים עשרה שנה עבדו, ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו, ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו'. דא"כ הוה ליה למימר ובשלש עשרה כמו שכתוב אח"כ ובארבע עשרה שנה, לכך מפרש למרדן, ר"ל דמה שכתוב ושלש עשרה שנה מרדו לא קאי אאותן שתים עשרה שנה דלעיל, אלא שלש עשרה שנה בפני עצמן מרדו, ועל אותן שלש עשרה שנה אמר אח"כ ובארבע עשרה שנה: (שפתי חכמים)


{ו}  וְאֶת הַֽחֹרִי בְּהַֽרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּֽר:

 רש"י  בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישר. ואומר (ט) אני, שאין איל לשון מישור, (י) אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכולן מתורגמין מישר, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים, ובפרשת דברים (ב יא) כתיב רפאים ואמים וזמזומים, ודאי הזוזים היינו זמזומים: (י) דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור (לעיל פסוק יג), וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור, לכן פירש ואומר אני וכו': (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָֽעֲמָֽלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בְּחַֽצֲצֹן תָּמָֽר:

 רש"י  עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד: בחצצן תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (בדברי הימים-ב כ, ב.) ביהושפט: (רש"י)


{ח}  וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ (צביים) צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּֽעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּֽים: {ט}  אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַֽחֲמִשָּֽׁה:

 רש"י  ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן (כ) נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י למה צריך למימר ארבעה וכי לא ראינו דארבע הם, לכן פירש אע"פ וכו': (שפתי חכמים)


{י}  וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּֽאֱרֹת בֶּֽאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶֽלֶךְ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּֽסוּ:

 רש"י  בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה (ל) לטיט של בנין. ומדרש אגדה, שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, (מ) לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז.): הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות, ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם א"כ למה כתיב ויפלו שמה, היה לו לכתוב ויטבעו שמה, כמו שכתוב (ירמיהו לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט, לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לעשות חמר: (מ) דלפירוש ראשון קשה דבארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט, לכן אמר ומדרש אגדה וכו' (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַֽעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵֽכוּ: {יב}  וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹֽם:

 רש"י  והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום: (רש"י)


{יג}  וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָֽעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵֽלֹנֵי מַמְרֵא הָֽאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַֽאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּֽעֲלֵי בְרִית אַבְרָֽם:

 רש"י  ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג (נ) שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה.). ומדרש בראשית רבה (מב, ח.), זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים, שנאמר הנפילים (ס) היו בארץ וגו', ומתכוין שיהרג אברם (ע) וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר. (ב"ר שם): בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (ס"א, דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שפלט מדור המבול, דהא כתיב (לעיל ז כג) וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, משמע לא זולתם: (ס) ר"ל דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול, ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפירש רש"י שם), ואשר אתו פירושו מאשר אתו שם, מטורח הבהמות אשר אתו בבתבה: (ע) דקשה לרש"י לפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם ואמר לו שנשבה לוט, בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה, בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו, אבל לפי המדרש למה אמר לו, אלא צריכים לומר מתכוון וכו': (שפתי חכמים)


{יד}  וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּֽן:

 רש"י  וירק. כתרגומו (פ) וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג.), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי (שמות טו, ט.), וכן והרק חנית וסגור (תהלים לה, ג.): חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער (משלי כב, ו.), חנוכת המזבח (במדבר ז, יא.), חנוכת הבית (תהלים ל, א.), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר (אונטערריכטען) וברש"י כ"י אישטרייני"ר (צום ערשטען מאהל ברויכען): שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה, (צ) והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה (ק) שעתידין בניו להעמיד שם עגל (סנהדרין צו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות טו ט) ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי. נראה כוונת רש"י [כיון] דהכא אי אפשר לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו, רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות, אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה, לבד מהכא, וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק. (ועיין בהרא"ם פירוש אחר): (צ) הקשה מהר"ן והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר ושלש מאות, ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים, כדין תורה דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא וגו', ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (קצור מזרחי): ודאי כל השמונה עשר ושלש מאות הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו, ואף על גב דהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה', מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס, שיהא לו התחזקות מן הטבע, כענין שים לב אורב וגו' (יהושע ח ב), ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר. (גור אריה): (ק) דא"כ וירדוף עד דן למה לי, הא כתיב וירדפם עד חובה, שהוא דן כדמפרש לקמן. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֵּֽחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַֽעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַֽיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק:

 רש"י  ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים (ר) כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות (ש) לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) אבל בלתי סרוס, יהיה החלוק ללילה, ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו. (קצור מזרחי): (ש) והוא ועבדיו קאי אשלמטה, הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו': (שפתי חכמים)


{טז}  וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָֽרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָֽם: {יז}  וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַֽחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵֽהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּֽלֶךְ:

 רש"י  עמק שוה. כך שמו, ותרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין: (רש"י)


{יח}  וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיֽוֹן:

 רש"י  ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא (ת) שם בן נח (נדרים לב:): לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על (א) שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם: דאין לומר משום כבוד בעלמא, [ד]היה לו להכניסו לביתו ולסעדו, השתא דכתיב הוציא, משמע משום יגיעת מלחמה, כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (דברים כג ה). (נחלת יעקב): (א) דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו. והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה, פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים, א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם: והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לכם ויין, דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם (להלן יח ה), ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב), ולמה לו לומר ויין, אלא שהן צריכין ליגיעי מלחמה: דאי משום יגיעי מלחמה לחוד היה לו להוציא נמי לקראת מלך סדום ויושבי שנער שהיו מזרע שם. (נחלת יעקב): יש מקשים למה לא הוציא לו [גם] בשר לרמז על שם שיקרבו קרבנות, אלא נראה לי דאיתא בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ, ממילא הוא הדין במנחות שחד דינא אית להו עם נסכים, אבל קרבנות הקריבו ג"כ במדבר, לזה דקדק הרב שיקריבו "שם" בניו, רוצה לומר בארץ: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיְבָֽרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ:

 רש"י  קנה שמים וארץ. כמו עושה שמים וארץ (תהלים קמו, ו.), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו: (רש"י)


{כ}  וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַֽעֲשֵׂר מִכֹּֽל:

 רש"י  אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אמגנך ישראל (הושע יא, ח.): ויתן לו. אברם: (ב) מעשר מכל. אשר לו, לפי שהיה כהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל מי נתן למי, ומפרש אברהם נתן לו כו', ומה טעם נתן לו, ולכך פירש לפי שהיה כהן וכו': (שפתי חכמים)


{כא}   חמישי  וַיֹּאמֶר מֶֽלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָֽרְכֻשׁ קַח לָֽךְ:

 רש"י  תן לי הנפש. (הגופים מן) השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם: (רש"י)


{כב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָֽרֶץ:

 רש"י  הרמתי ידי. לשון (ג) שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (בראשית כב, טז.), נשבע אני, וכן נתתי כסף השדה קח ממני (שם כג, יג.), נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואע"פ שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), קצר הכתוב פה וסמך על המבין. (הר"א מזרחי). ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא, וכמו שמצינו ב"אשא" שהוא לשון שבועה, הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא, נמי לשון שבועה, אף שאינו מפורש בהדיא: (שפתי חכמים)


{כג}  אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶֽעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָֽם:

 רש"י  אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר (ד) מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר וגו'. שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רש"י דייק מדכתיב ואם אקח, משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך. אי נמי דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח, אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל: דליכא למימר דהכל דיבור אחד ולא קאי על השבי דהיה לו לומר סתמא אם אקח כו'. עוד דהדברים סותרין זה את זה דבתחילה פרט חוט שרוך נעל שהוא דבר קטן ואחר כך אמר מכל אשר לך [ש]הוא דבר גדול, אלא חוט ושרוך נעל המה דברים של שלל ושבי לא אקח, ומכל שכן אם אקח לך מכל אשר לך דבר גדול. (נחלת יעקב): יש להקשות למה הזכיר עשירות בזה דאטו אם יתן לו פחות מן שיעור העשירות יקבל ממנו, אלא [מכיון ש]מכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר, כן כתב הגור אריה, דהוי כתורם שאינו שלו, ואיתא בגמרא (תענית ט.) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, ועל כן אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי מכח ממון שלך שאתן מעשר, ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כהבטחות הקב"ה. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{כד}  בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָֽכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָֽלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָֽם: (ס)

 רש"י  הנערים. עבדי (ה) אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר הוא ועבדיו ויכם, וענר וחביריו ישבו על הכלים (ו) לשמור, אפלו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (שמואל-א ל, כד.), ולכך נאמר ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ומשפט (שם פסוק כה.), לא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל דצריך לחלק הקרא לשלשה חלקים, וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו, וזה "אשר הלכו אתי" לשון רש"י הוא. ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי גם כן בפני עצמו, ר"ל חניכיו. דאמר לעיל (פסוק יד) הם האנשים אשר הלכו אתו. ענר אשכול וממרא נמי בפני עצמו, ר"ל הם יקחו חלקם. והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם, ודאי קאי על ענר אשכול וממרא, דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא היה לו לומר חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים, אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד: (ו) הוכחתו מדכתיב לעיל (פסוק יג) והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, וכתיב בתריה (פסוק יד) וישמע אברם וגו' וירדוף וגו', ואילו ענר וחביריו לא קאמר, שמע מינה שנשארו שם לשמור את הכלים: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-טו

{א}  אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּֽמַּֽחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָֽנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָֽרְךָ הַרְבֵּה מְאֹֽד:

 רש"י  אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה.). אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם: אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד: (רש"י)


{ב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָֽנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר:

 רש"י  הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו ער ועונה (מלאכי ב, יב.), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס (קינדרלאז). ולי נראה ער ועונה, מגזרת ולבי ער (שיר השירים ה, ב.), וערירי לשון חורבן, וכן ערו ערו (תהלים קלז, ז.), וכן ערות יסוד (חבקוק ג, יג.), וכן ערער תתערער (ירמיה נא, נח.), וכן כי ארזה ערה (צפניה ב, יד.): ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (בראשית מא, מ.), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי: דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים: (רש"י)


{ג}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִֽי:

 רש"י  הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי: (רש"י)


{ד}  וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָֽשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִֽירָשֶֽׁךָ: {ה}  וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִֽהְיֶה זַרְעֶֽךָ:

 רש"י  ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, (ז) אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה (ח) מלמעלה למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) אע"ג שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם, דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך (קידושין סח:) ואין ראוי לירש אותו: (ח) וא"ת והא כתיב (במדבר כא ט) והביט אל נחש הנחושת וחי. י"ל דהכי פירושו והביט אליו הנחש, והא דכתיב (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו, דגם זה מלמטה למעלה, י"ל מלא כל הארץ כבודו. מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו (אין) [לשון] הבטה האמור פה, (אלא) מלמעלה למטה: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהֶֽאֱמִן בַּֽיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָֽה:

 רש"י  והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, (ט) אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע: ויחשבה לו צדקה. (י) הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, (כ) אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה, וא"כ למה לי למיכתב והאמין בה', ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא ביקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה, אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משום הכי ביקש ממנו אות על הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו, אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות: ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל (שבת קנו.) שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו', וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לו אות גדול מזה, מה שאין כן גבי הבטחת הארץ, משום הכי ביקש ממנו אות על זה. ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים, משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ, אבל על ירושת הארץ שאל אות, אבל על בנים לא שאל אות באשר שכבר קיימו שתי הבטחות, ואגדלה שמך, וגם הבטחת ממון, ממילא חשב שגם הבטחת בנים יקוים. (נחלת יעקב): אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' הוא מיותרת, שאחר שאברהם לא דיבר כלום על מה שאמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, פשיטא שהאמין. לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה, ר"ל על זה דוקא האמין ולא שאל אות, אבל וכו'. (ר' יעקב קניזל): (י) פירוש דמלת ויחשבה וגו', שבה אל השם יתברך, ומלת לו שבה אל אברהם, לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל השם [יתברך]. והוכחתו כי [כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין, לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת. ומפני ש]מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן, שהגדול מתחסד עם הקטן, ולא מהקטן אל הגדול [לכן העתיק רש"י פירוש צדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות, כי הזכות נופל מהקטן אל הגדול ממנו]. (ר"א מזרחי): אמר זה, לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשב לצדקה ולא שהיו ראוי לכך, כל שכן שמזלו מנגד לו, לזה אמר הקב"ה וכו'. (ר' יעקב קניזל): (כ) וכך פירוש הקרא אדע במה אירשנה כלומר בשביל איזה זכות. כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' וגו', וכי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו, ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה, מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה, ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה, ולכך מפרש ויחשבה קודם הד"א: ול"נ דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות, וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר (להלן פסוק י) רמז לישראל שיתקיימו לעולם (רש"י שם), וכמו דכתיב (דברים לב כג) חצי אכלה בם, ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינן כלין אבל בירושת הארץ אע"פ שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות, כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ, וכמו שפירש רש"י בתחילת פרשת וארא, אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם, כי היה ידוע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם, לכן אמר במה: (שפתי חכמים)


{ז}   שישי  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּֽהּ: {ח}  וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִֽירָשֶֽׁנָּה: {ט}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָֽל:

 רש"י  עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד.): ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר (ל) חטאת יחיד: ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי: (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּֽקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָֽר:

 רש"י  ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט.), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש: ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם: (רש"י)


{יא}  וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָֽם:

 רש"י  העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו ותעט אל השלל (שמואל-א טו, יט.): על הפגרים. (מ) על הבתרים. (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פגול הוא (ויקרא יט, ז.), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל). וכן הגירסא ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר שמואל): וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך, לזה אמר הפגרים הבתרים, וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור, ונראה שיבא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל, לזה אמר הבתרים, רמז לגוים. (ר' יעקב קניזל): (שפתי חכמים)


{יב}  וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָֽפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָֽיו:

 רש"י  והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחשך של גליות: (רש"י)


{יג}  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה:

 רש"י  כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, (נ) ושחי עמרם אחר לידת משה: בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק (ס) ויגר אברהם וגו', ויגר יצחק בגרר, ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה, כג.), לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים, וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ארבע מאות שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועל כרחך צריך לומר דארבע מאות שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות, ולא קאי על ועבדום וענו אותם, דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה: (ס) ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב: (שפתי חכמים)


{יד}  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל:

 רש"י  וגם את הגוי. (ע) וגם, לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל: דן אנכי. בעשר (פ) מכות: ברכוש גדול. בממון (צ) גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום: (פ) לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין: (צ) לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם: (שפתי חכמים)


{טו}  וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָֽה:

 רש"י  ואתה תבא. ולא תראה (ק) כל אלה: אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, (ר) למדך שעשה תרח תשובה: תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום (ש) מרד עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש העבדות וענוי, אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות, כי מיד כשנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה: (ר) בניחותא ולא בתמיה, מדלא אמר בתר הכי "אלא" למדך וכו'. (מהרש"ל): (ש) דכתיב (כה כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל (ב"ר סג יב) ברציחה, ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל (שם) מהלעיטני נא, עיי"ש ברש"י (להלן כה ל ד"ה מן האדם). (קצור מזרחי): ואין להקשות ולעביד הקב"ה איפכא שיחיה אברהם עד זמנו ולא יצא עשו לתרבות רעה עד אח"כ, י"ל דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כה.). (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{טז}  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹֽא שָׁלֵם עֲוֹן הָֽאֱמֹרִי עַד הֵֽנָּה:

 רש"י  ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון (ת) מבאי הארץ היה: כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) וא"ת והרי דור חמישי היה, שהרי יעקב מיורדי מצרים היה, יעקב יהודה פרץ חצרון כלב. וי"ל דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת. ועוד י"ל דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל, אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן מז כח), ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַֽעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  ויהי השמש באה. כמו ויהי הם (א) מריקים שקיהם (בראשית מב, לה.), ויהי הם קוברים איש (מלכים-ב יג, כא.), כלומר ויהי דבר זה: השמש באה. שקעה: ועלטה היה. חשך היום: והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם: באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך (רות א, טו.), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים: (שפתי חכמים)


{יח}  בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת:

 רש"י  לזרעך נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב.): הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך: (רש"י)


{יט}  אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי:

 רש"י  את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב"ר מד, כג.), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה יא, יד.): (רש"י)


{כ}  וְאֶת הַֽחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָֽרְפָאִֽים:

 רש"י  ואת הרפאים. ארץ עוג, (ב) שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) צ"ל דעוג שהיה אמורי דכתיב (דברים ג ח) שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים, והוא היה מבני האמורי ונקרא יתר הרפאים מפני שמלך עליהם, דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם, למה חשב עוד ואת האמורי (הר"א מזרחי): (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת הָֽאֱמֹרִי וְאֶת הַֽכְּנַֽעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִֽי: (ס)

בראשית פרק-טז

{א}  וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָֽלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָֽר:

 רש"י  שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, (ג) אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוכחתו מדכתיב ולה שפחה, והא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ודאי בת פרעה היתה ונתן לה בתו כשראה וכו', משום הכי כתיב ולה לרמוז על זה, כלומר שראה מעשים שנעשו לה לשרה וק"ל: מדכתיב ולה שפחה מצרית, משמע לה היתה שפחה אבל לא לאחרים היתה שפחה, שבת פרעה היתה (גור אריה): דאל"כ הוא מיותר, ואי להזכיר שמה יוכל להזכיר בסמוך אל שפחתי הגר וק"ל. (נלי"ט): (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָֽי:

 רש"י  אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות (ד) שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח (ה) הקדש שבה (ב"ר מה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) קשה לרש"י וכי אם הגר תלד תהא היא בנויה, ומתרץ דממנה פירוש בסיבתה: (ה) הוכחתו מדכתיב לקול שרי הוה ליה למימר לשרי, אלא הכי פירושו לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש: (שפתי חכמים)


{ג}  וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  ותקח שרה. לקחתה בדברים (ו) אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (שם ג.): מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה (ז) עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד.): לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כיון דעיקר האדם הוא דעתו ולא יוכל לקחת דעתו כי אם בדברים טובים מושך דעתו לרוצנו: (ז) דאל"כ מקץ עשר שנים למה לי: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶֽיהָ:

 רש"י  ויבא אל הגר ותהר. מביאה (ח) ראשונה (ב"ר מה, ד.): ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי (ט) מביאה ראשונה (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, היה לו לומר ויבא אליה, ותהר הגר למה לי, אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר, הא כיצד, אלא שנתעברה מביאה ראשונה והוא כאילו היתה עוד בתולה ונתעברה. אי נמי מדסמך הגר אל ותהר, איכא למדרש הגר ותהר, אבל לא שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה, כלומר שנעשה לה נס: (ט) וא"ת מנא ליה דמשום הכי ותקל כו', דילמא מסיבת הריון היא ותקל ולא מסיבת ביאה ראשונה. וי"ל דאם לא כן היה לו לומר ותהר ותקל וגו'. ועוד י"ל דאי מסיבת הריון למה ותקל דילמא שרה עקרה היא משום הכי לא זכתה להריון, בשלמא אי משום מביאה ראשונה נתעברה אתי שפיר דאמרה הגר ודאי אינה צדקת, דאי צדקת היתה למה לא הועיל לה זכות ליעשות לה נס כמו שנעשה לי נס שנתעברתי מביאה ראשונה, אלא ודאי אין לה זכות. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ה}  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָֽנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָֽאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶֽיךָ:

 רש"י  חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, (י) כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע (כ) בזיוני ושותק (ב"ר מה, ה.): אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר, (ל) וזה מלא, קרי ביה וביניך (ר"ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לא חמס שאני עושה כי יו"ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והוא שרה. ועוד דבריך אתה חומס, זהו פירוש אחר: (כ) ר"ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו': (ל) ר"ל יו"ד שניה, והכ"ף נקוד בקמ"ץ והנו"ן בשו"א שהוא נוכח הזכר, וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף, קרי ביה ביניך הנו"ן בציר"י, כי יו"ד הנח מורה על הציר"י, והכ"ף נקוד בשוא שהוא נוכח לנקבה, ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו': (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶֽיהָ:

 רש"י  ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר מה, ו.): (רש"י)


{ז}  וַֽיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שֽׁוּר: {ח}  וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵֽי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָֽנֹכִי בֹּרַֽחַת:

 רש"י  אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה (מ) אני באה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶֽיהָ:

 רש"י  ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה: (רש"י)


{י}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹֽב: {יא}  וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהֹוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּֽי שָׁמַע יְהֹוָה אֶל עָנְיֵֽךְ:

 רש"י  הנך הרה. כשתשובי תהרי, (נ) כמו הנך הרה, דאשת מנוח (שופטים יג, ז.): וילדת בן. כמו ויולדת, (ס) ודומה לו ישבת בלבנון מקוננת בארזים (ירמיה כב, כג.): וקראת שמו. צווי הוא, (ע) כמו שאומר לזכר וקראת את שמו יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לא שבשרה על ההריון שעבר שהרי כבר הפילה כדפירש רש"י לעיל (פסוק ה): (ס) הלמ"ד והדל"ת בסגו"ל וכו' שהוא בינוני, ואל תתמה על השו"א שתחת התי"ו, כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים, שהם ג"כ בינוני ונקוד שו"א תחת התי"ו: (ע) ר"ל אע"פ שלא נקוד בשו"א תחת התי"ו מ"מ לשון ציווי הוא כמו שאמר לזכר וקראת: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהוּא יִֽהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּֽן:

 רש"י  פרא אדם. אוהב מדברות (פ) לצוד חיות, כמו שכתוב ויהי רובה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב"ר מה, ט.): ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ונקרא פרא כדכתיב (איוב כד ה) פראים במדבר: כר' יוחנן בבראשית רבה (מה ט), ולפי זה אתי שפיר [מה שמפרש בסמוך] ידו בכל ליסטים, אבל לר"ל שפירש פרא אדם בוזז נפשות אם כן צריך לדחוק ולפרש פירוש אחר על ידו בכל, ודוחק שם. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יג}  וַתִּקְרָא שֵׁם יְהֹוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָֽמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַֽחֲרֵי רֹאִֽי:

 רש"י  אתה אל ראי. נקוד חט"ף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה (צ) בעלבון של עלובין. (ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו): הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים, ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מות נמות, וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) בשלמא בבית אברהם ראיתי מלאכים בשביל צדקת אברהם ושרה, אבל במדבר לא נמצא, כי אם שהוא רואה בעלבון וכו'. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{יד}  עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּֽרֶד:

 רש"י  באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה: (רש"י)


{טו}  וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָֽלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵֽאל:

 רש"י  ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח (ק) הקודש עליו וקראו ישמעאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאי ממנה שמע, אחר שהיא מצווה ולא הוא, היתה לה לקרותו ישמעאל, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא הוא כמו מצווה. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{טז}  וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶֽדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָֽם: (ס)

 רש"י  ואברם בן שמונים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה (ר) כשנימול, ולא עכב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שהרי אברם היה בן תשעים ותשע כשמל אותו, וכשנולד היה [בן] שמונים ושש שנה. וא"ת והא לקמן (יז כה) בהדיא כתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וי"ל דמשום הכי נכפל ללמד שהכתוב עצמו מעיד על זה שעשה זה משום מצות השם ולא משום יראת אביו שהכריחו לזה וק"ל. נ"ל: ומהרא"י תירץ דמההוא לא הוה שמעינן דהוא בן י"ג שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדולתו, ומשום הכי לא עיכב, ומהאי קרא שמעינן שפיר: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-יז

{א}  וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶֽהְיֵה תָמִֽים:

 רש"י  אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, (ש) לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. (ת) ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, (א) ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, (ב) אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמנין אבריך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל): (ת) ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי: (א) הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:): (ב) שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אֽוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹֽד:

 רש"י  ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו: (רש"י)


{ג}  וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹֽר:

 רש"י  ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח (ג) לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והא דכתיב לעיל (יב ז) וירא ה' אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו. י"ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד, והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה': (שפתי חכמים)


{ד}  אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִֽם: {ה}  וְלֹֽא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּֽיךָ:

 רש"י  כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם, ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד (ד) שהוסיפה ליהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והיה לו להחליף ה' תחת ר' ולמה לא זזה הר' ממקומה, ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב"ה שהרי אף יו"ד של שרי נתרעמה. והא דזזה היו"ד משרה אפשר משום דעתיד לינתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק"ל. ועוד י"ל שהיו"ד על כל פנים נתקיימה אף בה, שהרי חלקה ונתן חציה לשרה וחציה לאברהם, אבל הר' אי אפשר להתקיים בו אלא אם כן שתשאר בשמו. (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ו}  וְהִפְרֵתִי אֹֽתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵֽאוּ:

 רש"י  ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו: (רש"י)


{ז}   שביעי  וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִֽהְיוֹת לְךָ לֵֽאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶֽיךָ:

 רש"י  והקמותי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים: (רש"י)


{ח}  וְנָֽתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַֽאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:

 רש"י  לאחוזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל (בר ישראל) הדר בחוצה לארץ (ה) כמי שאין לו אלוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לפי שארץ ישראל נחלת ה' ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים, ולכך כל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב"ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ לְדֹֽרֹתָֽם:

 רש"י  ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתה. זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו': (רש"י)


{י}  זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָֽר:

 רש"י  ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להוולד אחריך: המול. כמו להמול, (ו) כמו שאתה אומר עשות כמו לעשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אע"פ שהוא לשון ציווי אי אפשר שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם: (שפתי חכמים)


{יא}  וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵֽינֵיכֶֽם:

 רש"י  ונמלתם. כמו (ז) ומלתם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל, (ח) כמו יעשה, (ט) יאכל. (ברש"י ישן אינו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר שע"פ שמשמעותיו אינו לשון ציווי מכל מקום ציווי היא: (ח) הפ"א בקמ"ץ וכלומר שהוא הנימול עצמו, לא המל את אחרים כמו ונמלתם שא"כ יחסר בקרא הפועל: (ט) יעשה יאכל, בציר"י תחת היו"ד: (שפתי חכמים)


{יב}  וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹֽתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הֽוּא:

 רש"י  יליד בית. שילדתו השפחה בבית: מקנת כסף. שקנאו משנולד: (רש"י)


{יג}  הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּֽיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָֽיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָֽם:

 רש"י  המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, (י) ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א (כ) לאחד) שמנה ימים, (ל) כמו שמפורש במסכת שבת (קלח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דהא למעלה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו', וכאן כפל עוד המול ימול ליליד ביתך וכתיב סתם: (כ) ר"ל ליום אחד, כמו שמפורש [בשבת] שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה: (ל) כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת: (שפתי חכמים)


{יד}  וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹֽא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵֽעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַֽר: (ס)

 רש"י  וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום (מ) שהוא ניכר בין זכר לנקבה (ב"ר מו, יג.): אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין (נ) ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו (שבת כה: לפי פרש"י ד"ה כרת): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאל"כ זכר למה לי. (ר"א מזרחי): ול"נ דהכי פירושו דהיה לו לומר וזכר ערל, אלא ודאי להכי לא כתב וזכר ערל משום דהוה משמע דהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואף על פי שהמצוה שייך גם גבי נקבה, ולא להורות מקום הערלה, אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה, והכי פירושו שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. (נחלת יעקב). ועיי"ש: והלא כבר כתיב המול לכם כל זכר, וערל זכר למה לי, אלא למד כו'. (גור אריה): (נ) דאי עדיין קטן הוא אינו בר עונשין ולמה יתחייב כרת וק"ל: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹֽא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָֽהּ:

 רש"י  לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל (ברכות יג.): (רש"י)


{טז}  וּבֵֽרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵֽרַכְתִּיהָ וְהָֽיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִֽהְיֽוּ:

 רש"י  וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה (ס) לנערותה שנאמר היתה לי עדנה (בראשית יח, יב.): וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך (ע) ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כולם. הוא שנאמר הניקה בנים שרה ב"ר רמזו במקצת (נג, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ מאי וברכתי אותה ואח"כ וגם נתתי ממנה לך בן, אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן והוא הנערות: (ע) דאל"כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקה את בנה והוא הדין שרה כשחזרה לנערותיה, לכן פירש כשנצרכה לכך וכו': קשה הא קיימא לן דישראלית לא תניק לבן כותית אפילו בשכר, י"ל דהאיסור הוא שמניקו על איזה זמן אבל באקראי פעם אחת כמו כאן אין קפידא. (דברי דוד): (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָֽה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵֽד:

 רש"י  ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, (פ) כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב, כז.), הרואה אתה (שם-ב טו, כז.), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים (צ) כבר, ובא תשות כח בעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן (ק) בני ס' ובני ע': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר שאין באין להכחיש הענין, כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה עמי. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחד מה שהקב"ה עושה לי, א"כ גם זה מאותן שבא להכחיש, י"ל דאין זה הכחשת הענין שיהא אחת מן הנמנעות אבל היא נתינת שבח להשי"ת שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודו"ק, נ"ל. ולא כהרא"ש: (צ) כתב הרא"ם לא הבינותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה, כי יחס המאה אל מאה ושבעים וחמש שהם שנותיו של אברהם כיחס החמש מאות אל תשע מאות וחמשים שהם שנותיו של נח בקרוב וכו', והאריך בקושיא: ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים, דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל אם שניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה, ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח, והרי גבי נח ע"פ הגזירה היתה שנסתמה מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם המבול, וי"ל כי לא היה בגזירה אלא שיסתם מעיינו, אבל מה שהוליד אחר חמש מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק: (ק) בתחילה לא היו ראויין להוליד אלא לאחר מאה שנה כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו, ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה, ומה שהוליד אברם בן מאה שנה לא קשה מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש טבעו שיוליד עם זקנה, ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָֽאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶֽיךָ:

 רש"י  לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל (ר) מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך, (ש) כמו התהלך לפני, פלח קדמי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק: (ש) וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{יט}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַֽהֲקִֽמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַֽחֲרָֽיו:

 רש"י  אבל. לשון אמתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא.), אבל בן אין לה (מלכים-ב ד, יד.): וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים, על שם העשרה נסיונות, (ת) וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם. (ס"א, ואת בריתי למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמותי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן. דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק): את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) צריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק היה לו למקרי צחק בלא יו"ד ומה ענין היו"ד, אלא על שם הי' נסיונות, ואין לפרש הי' נסיונות רק עם ח' של מילה וצ' וק' של אברהם ושרה, ובהאי טעמא לחוד לא סגי, דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. (גור אריה): (שפתי חכמים)


{כ}  וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדֽוֹל:

 רש"י  שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, (א) כמו נשיאים ורוח (משלי כה, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאל"כ למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה, או שרים וראשים וכו'. (קצור מזרחי): פירוש מדסמיך ליה כאשר דבר אתו אלקים ולא מצינו שצוהו השם שימול ביום, אלא הכי פירושו כאשר דיבר אתו אז מיד קיים ועשה המצוה. (נחלת יעקב): (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָֽאַחֶֽרֶת: {כב}  וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָֽם:

 רש"י  מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום (ב"ר מז, ו.): (רש"י)


{כג}  וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִֽים:

 רש"י  בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום: וימל. לשון (ב) ויפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר אעפ"י שהיא בדגש, אינו מבנין כבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים: (שפתי חכמים)


{כד}   מפטיר  וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ:

 רש"י  בהמולו. בהפעלו כמו (ג) בהבראם (בראשית ב, ד.): (בהמולו. נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וכרות עמו הברית, לו לא נאמר, אלא עמו, בראשית רבה. רש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מבנין נפעל שקבל המילה, כמו בהבראם (ב ד) שקבלו הבריאה והוה ג"כ לשון נפעל: (ד) דכל אתין וגמין רבוין הן: ואע"ג דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא:) לא נתנה פריעה לאברהם, קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה, אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה לא קיים עד שנצטווה ואז יהיה מצווה ועושה. (קצור מזרחי): (שפתי חכמים)


{כה}  וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתֽוֹ:

 רש"י  בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה (ד) ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את. (ב"ר מז, ח.). (רש"י)


{כו}  בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנֽוֹ:

 רש"י  בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנה (ה) ולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו:

חסלת פרשת לך לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) וא"ת והרי לעיל ג"כ כתיב בעצם היום הזה ופירש רש"י בו ביום שנצטווה וכתיב אחריו ואברם בן תשעים ותשע שנה וגו'. וי"ל דהוה אמינא עדיין לא כלתה לו שנת תשעים ותשע שנה, והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו דמקצת שנה ככולה, לכן צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו וכו': והגור אריה פירש שבכאן אתא לאשמעינן כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה כדכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה ימות, ולכן למדנו הרב הכאן שנימול תיכף בן תשעים ותשע שנה ולא המתין עד מאה שראוי לענוש, וגבי ישמעאל גם כן שהיה תחת רשותו בן שלש עשרה שנים: (שפתי חכמים)


{כז}  וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּֽוֹ: (פפפ)