רש"י וירא אליו. לבקר (א) את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, (ב) ובא הקב"ה ושאל בשלומו (בבא מציעא פו:): באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, (ג) לפיכך נגלה אליו בחלקו (ב"ר מב, ח.): ישב. ישב (ד) כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין (ה) והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.): פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב (ו) ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה (ז) שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו (ח) בדמות אנשים: (רש"י)
שפתי חכמים (א) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד: (ב) כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם: (ג) נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל: (ד) רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש: (ה) (צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו': (ו) קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו': (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל: (ח) דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים: (שפתי חכמים)
רש"י והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה, (ט) ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות (ב"ר נ, ב.), תדע לך (י) שכן, כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים, ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר לבלתי הפכי, ורפאל שרפא את אברהם (כ) הלך משם להציל את לוט (ב"ר שם), הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו(ל) לפניו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.) אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד, והבין שלא היו רוצים להטריחו, ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו, ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. (כך הגירסא ברש"י ישן) בבבא מציעא (פו:) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, (מ) כד חזיוהו דהוה שרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו': (י) הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל: (כ) וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות: (ל) ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י): (מ) יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם: (שפתי חכמים)
רש"י ויאמר אדני אם נא וגו'. לגדול שבהם (נ) אמר, וקראם כולם אדונים, ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חביריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר, קדש (שבועות לה:), והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח, ואי אפשר לומר, אלא אם כן קודם גזרת ק"ך שנה. (ס) ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח, י.): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו: (ס) (קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו': (שפתי חכמים)
רש"י יקח נא. על ידי שליח, (ע) והקב"ה שלם (פ) לבניו על ידי שליח, (צ) שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע (במדבר כ, יא.): ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים, שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו (בבא מציעא פו:), אבל לוט שלא הקפיד, (ק) הקדים לינה לרחיצה, שנאמר ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת (ר) האילן: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) (הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו': (פ) אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל): (צ) (נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא: (ק) דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש: (ר) לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא: (שפתי חכמים)
רש"י וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה, וסעדו לבכם. בנביאים, סעד לבך פת לחם (שופטים יט, ה.). בכתובים, ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו.). אמר רבי חמא, לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, (ש) מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים (ב"ר מח, יא.): אחר תעבורו. אחר כך (ת) תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם, מאחר שעברתם (א) עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן באו בצל קורתי (בראשית יט, ח.), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י.), כי על כן לא נתתיה (שם לח, כו.), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) (נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם: (ת) דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו: (א) ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר: (שפתי חכמים)
רש"י קמח סלת. סלת לעוגות. קמח לעמילן של טבחים, (ב) לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו': (שפתי חכמים)
רש"י בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו, (ג) כדי להאכילן ג' לשונות (ד) בחרדל (בבא מציעא פו:): אל הנער. זה (ה) ישמעאל, לחנכו במצות (ב"ר מח, יג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:): (ד) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו: (ה) רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר: (שפתי חכמים)
רש"י ויקח חמאה וגו'. ולחם לא הביא, (ו) לפי שפירסה שרה (ז) נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה (בבא מציעא פז.): חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, (ח) אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה (ט) אדם מן המנהג (שם פו: - ב"ר מח, יד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל: (ז) לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר: (ח) רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד: (ט) ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ויאמרו אליו. נקוד על אי"ו (י) שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מקום שהכתב רבה על הנקודה, אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (דף פ"ז.) איתא, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס (כ) של ברכה: הנה באהל. צנועה (ל) היא: (רש"י)
שפתי חכמים (י) ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה: (כ) ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל: (ל) זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה: (שפתי חכמים)
רש"י כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, (מ ) ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת (נ) אלא כעת כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים: שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום (ס) אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן (ב"ר). (אלישע אמר לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב, אמר לה אלישע, אותן המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם, אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם, שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו'): והוא אחריו. הפתח היה (ע) אחר המלאך: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן: (נ) מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל: (ס) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא: (ע) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י חדל להיות. פסק (פ) ממנה: אורח כנשים. אורח נדות: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב. תנחומא (שופטים יח.): עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר, לשון עידן זמן וסת נדות: (רש"י)
רש"י היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני (צ) מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) (מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא הוא, שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה. והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בד' לשונות, אי, דלמא, אלא, דהא: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) (מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו) [ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו': (ר) ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ): (שפתי חכמים)
רש"י המכסה אני. בתמיה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, (ש) אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול, ולהתברך בו כל גויי הארץ: (רש"י)
רש"י כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א.), הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב.), ואדעך בשם (שמות לג, יז.), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הווה, כמו ככה יעשה איוב, (איוב א, ה.) (על פי ה' יחנו): למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת: (רש"י)
רש"י ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי"ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי"ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי ויהי השמש באה, הנה שבה יבמתך: (רש"י)
רש"י ארדה נא. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, (ת) הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה. דבר אחר, ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של (א) מדינה: הבאה אלי עשו. וכן עומדים במרדם, (ב) כלה אני עושה בהם, ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה, להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר, ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך (שמות לג, ה.), ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת, שהרגוה מיתה משונה, (ג) על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט:): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל): (א) רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו': (ב) דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו: (ג) שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תיקון סופרים (ד) הוא זה (ב"ר מט, ז.) (אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א): (שפתי חכמים)
רש"י ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו' (שמואל-ב י, יג.), הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, (ה) והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא (מלכים-א יח, לו.), ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אונקלוס שתרגומו לשון רוגז, כך פירושו, האף ישאך שתספה צדיק עם רשע: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) (נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'): (שפתי חכמים)
רש"י חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו (ז) הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור (ח) המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא (ט) כיוצא בו: חלילה לך. לעולם (י) הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחט"ף פת"ח ה"א של השופט, לשון תמיה, כי מי שהוא שופט לא יעשה (כ) משפט אמת: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו': (ח) ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל: (ט) וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין: (י) יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל: (כ) ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט: (שפתי חכמים)
רש"י אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ד' הכרכים. (ל) וכן שלשים יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו ב' מהם, או עשרה יצילו אחת מהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) (נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (מ) אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש (נ) ולא מצא: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י וילך ה' וגו'. כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדיין, נסתלק הסניגור, (ס) והקטיגור מקטרג, לפיכך ויבואו שני המלאכים סדומה להשחית. אחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם, והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך: (שפתי חכמים)
בראשית פרק-יט {א} שלישי וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַֽׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָֽרְצָה:
רש"י המלאכים. ולהלן קראם (ע) אנשים, כשהיתה שכינה עמהם (פ) קראם אנשים. דבר אחר, אצל אברהם שכחו גדול, והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום (צ) מינוהו שופט (ק) עליהם (ב"ר נ, ג.): וירא לוט וגו'. מבית אברהם למד (ר ) לחזור על האורחים: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים: (פ) וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל): (צ) דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן: (ק) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז (רות ד' א'), ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ט') וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט: (ר) ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה: (שפתי חכמים)
רש"י הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים (ש) לי, אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא, צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם, וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך (ת) לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסים שם, לכך נאמר סורו (ב"ר נ, ד.): ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט, אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. ולאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב"ר שם): כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי: (ת) ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם: (שפתי חכמים)
רש"י ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח (א) היה: (רש"י)
שפתי חכמים (א) והא דאמר גבי אברהם (לעיל י"ח ו') לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה.), טרם ישכבו, ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רובם רשעים, עודם מדברים בהם, ואנשי סדום וגו'. ופשוטו של מקרא, ואנשי העיר אנשי רשע, (ב) נסבו על הבית, ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב, ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, (ג) שאפילו צדיק אחד אין בהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום שאנשים רשעים היו: (ג) רצה לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמו עשו: (שפתי חכמים)
רש"י ונדעה אותם. במשכב זכר, (ד) כמו אשר לא ידעו איש (ב"ר שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך (פ' ח') הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר: (שפתי חכמים)
רש"י ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, (ו) כלומר התקרב לצדדין ותתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו זרה הלאה (במדבר יז, ב.), הנה החצי ממך והלאה (שמואל-א כ, כב.). גש הלאה, המשך להלן, בלשון לע"ז טריטי דנו"ש (ווייכע פאן אונז), ודבר נזיפה הוא, לומר, אין אנו חוששין לך, ודומה לו קרב אליך אל תגש בי (ישעיה סה, ה.), וכן גשה לי ואשבה (שם מט, כ.), המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו, האחד בא לגור, אדם נכרי (ז) יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט, ונעשית מוכיח (ח) אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) רצה לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם: (ז) יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות: (ח) מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען: (שפתי חכמים)
רש"י פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעבירה תחלה, שנאמר מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפורענות מהם (ב"ר נ, ח.): (רש"י)
רש"י עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא, מי לך עוד בעיר הזאת, (ט) חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנתיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות, הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך (י) הנשואות. ומדרש אגדה, עוד, מאחר שעושין נבלה כזאת, מי לך פתחון פה ללמד סנגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ (כ) עליהם טובות. קרי ביה מי לך פה: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) כי עוד מי לך פה משמע שלא ידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו': (י) וא"ת מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, וי"ל מדכתיב חתן תחילה ואח"כ בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות: (כ) והא דפירש לעיל (פ' ד' ד"ה טרם) שאמר לוט שרובם רשעים, י"ל מתחילה אמר כן, אבל אח"כ כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזומנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה, עד תום כל הדור, מתורגם, עד דסף כל דרא: (רש"י)
רש"י המלט על נפשך. דייך להציל נפשות אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, (נ) ובזכות אברהם אתה (ס) ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר ויעתק משם ההרה, ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, ואף על פי שכתוב ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו, ונמשכו עד חברון. המלט לשון השמטה, וכן כל אמלטה שבמקרא, אשמוצי"ר (ענטשליפפען) בלע"ז, וכן והמליטה זכר (ישעיה סו, ז.), שנשמט העובר מן הרחם. כצפור נמלטה (תהלים קכד, ז.), לא יכלו מלט משא (ישעיה מו, ב.), להשמיט משא הרעי שבנקביהם: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) וא"ת והא לעיל מיניה (פ' ט"ו) כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו (לעיל י"ח ל"ב ברש"י ד"ה אולי) שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, ר"ל שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד י"ל דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל: (ס) מקשים העולם הא פירש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם (לקמן פ' כ"ט), שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, (מהרמ"ש), וי"ל דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל: (שפתי חכמים)
{יח}
וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָֽי:
רש"י אל נא אדני. רבותינו אמרו (שבועות לה:) שם זה קדש, (ע) שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות, ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) (מהרמ"ש), ולפי זה צריך לומר כדפירש"י אח"כ אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ור"ל דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ור"ל אל תאמר אלי וכו', ואח"כ מתחיל תפילתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, ר"ל במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', ר"ל בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואח"כ אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי (פ) להנצל, וכשאבא אצל צדיק, אני כרשע, וכן אמרה הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני (מלכים-א יז, יח.), עד שלא באת אצלי, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) (נח"י), ואע"ג דלעיל (פ' י"ז ד"ה אל תביט) פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, י"ל שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך (פ' כ"א ד"ה גם) אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, (מהרמ"ש), אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא י"ל דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה (שבת י:), נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין, ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם עד כאן נ"ב שנה, שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם, כיצד פלג חי אחרי הולידו את רעו ר"ט שנה, צא מהם ל"ב כשנולד שרוג ומשרוג עד שנולד נחור ל', הרי ס"ב, ומנחור עד שנולד תרח כ"ט, הרי צ"א, ומשם עד שנולד אברהם ע', הרי קס"א, תן להם מ"ח, הרי ר"ט, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן צ"ט שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן נ"ב (צ) שנה, וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא נ"א: הלא מצער היא. והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זהו מדרשו. ופשוטו של מקרא, הלא עיר (ק) קטנה היא ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה, ותחי נפשי בה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) וא"ת מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהא פירש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל (לעיל י"א ח') באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואח"כ אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירש"י (ד"ה שישיבתה) ותוספות (ד"ה ושל) בפ"ק דשבת (י':), וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה: (ק) הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו (שם) הא קחזי לה, והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת (י':), (ממ"ש), לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אח"כ ופשוטו של מקרא ר"ל מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, י"ל שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שתי פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה: (שפתי חכמים)
רש"י כי לא אוכל לעשות. זה עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, (ש) שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם (ת) והיא מצער: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) אבל מדלעיל (פ' י"ז) דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו: (ת) כלומר דעל כרחך אוהיא מצער קאי ולא אדסמיך ליה: (שפתי חכמים)
רש"י וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית (א) דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר (ב) כמו שנאמר וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקב"ה אם אפרע מהם ביום, (ג) יהיו עובדי לבנה אומרים, אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים אילו היה ביום כשהחמה מושלת, לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה, ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר, (ד) ונעשה גפרית ואש (מכילתא בשלח שירה פ"ה): מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד קחו עמכם את עבדי אדוניכם (מלכים-א א, לג.), ולא אמר מעבדי. וכן אחשורוש בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ד', ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב כי בם ידין עמים וגו' (איוב לו, לא.), כשבא ליסר הבריות, מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן, מן השמים, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, וא"ת למה הקדים הב"ד קודם ה', (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות למה לא מפרש גם כן לעיל (י"ח י"ז) גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן (כ"א א') גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, (מהרמ"ש), ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ר"ל כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צ"ל לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש"י שם (ד"ה אשר) אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש"י (שם) סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואח"כ המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב (לעיל פ' ט"ו) וכמו השחר עלה וגו', ופירש"י (כאן בסה"ד) בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק: (ב) כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואח"כ כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ: (ג) וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, וי"ל דהקב"ה היה רוצה להראות שאע"פ שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). (מהרמ"ש), לא קשה מידי דרצה לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, י"ל דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו (שמות י"ח ט') נעשה בשרו חדודין (רש"י שם בשם מ"א): (ד) דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. (מהרמ"ש), קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ותבט אשתו מאחריו. מאחריו (ה) של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר (ו) שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר, (ז) שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו (ב"ר נא, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) (ממ"ש), דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו' (לקמן ל' כ"ב), וגם בחנה ויזכרה ה' (שמואל-א' א' י"ט), אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, ר"ל זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל: (ז) והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י ותשקין וגו'. יין נזדמן להם במערה, (ח) להוציא מהן שני אומות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, אבל בכירה שפתחה בזנות, פרסמה הכתוב במפורש. ובקומה של בכירה נקוד על וי"ו של ובקומה לומר, שבקומה ידע, (ט) ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. (א"ר לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו): (רש"י)
שפתי חכמים (ח) כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה (נ"א י') ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י (ד"ה ותשכב) פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי: (ט) וא"ת והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וי"ל מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואח"כ בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל).(ג"א), וא"ת למה כתיב ובקומה מאחר שידע, וי"ל שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, (מהרמ"ש), אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קומה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאח"כ נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, ר"ל לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י ותהרין וגו'. אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו (י) בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן) לחוץ, ונתעברו מביאה ראשונה: (רש"י)
שפתי חכמים (י) פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי (דברים כ"ב י"ז), תרגום יונתן אלה עדות בתי: (שפתי חכמים)
רש"י מואב. זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון אל תתגר בם (דברים ב, יט.), כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחמו בם, אבל לצערן התיר לו: (רש"י)
רש"י ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, (כ) נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו (ב"ר נב, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ועל הפירוש הזה קשה למה הלך לגרר שהוא רחוק הרבה, ומשום הכא הביא ד"א כו', ומאחר שהיה רוצה להתרחק ממנו נסע לגרר למקום ישוב, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו, וכיוצא בו אל הלקח ארון וגו' (שמואל- א ד, כא.), ואל מות חמיה, שניהם בלשון על: (רש"י)
רש"י לא קרב אליה. המלאך מנעו, (ל) כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה: הגוי גם צדיק תהרוג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כמו שאתה אומר להרגני: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) (נח"י), הוצרך לפרש כדי שלא תקשה קראי אהדדי, דכתיב בסמוך (פ' ו') ואחשוך, דמשמע המניעה היה מהש"י, ואילו הכי משמע דמעצמו לא קרב: (שפתי חכמים)
רש"י גם היא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים (מ) שלה את כולם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כך היא הגירסא, וקאי על אנשים מנהיגי הגמלים והחמורים וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דמית מתחלה (נ) לחטוא, אבל נקיון כפים (ס) אין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן): לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטוא, שלא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (בראשית לא, ז.), וכן ולא נתנה אביה לבוא (שופטים טו, א.): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) ר"ל דהיה לו לומר גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ובנקיון כפיך עשית זאת כמו שאמר אבימלך בעצמו: (ס) וא"ת סוף סוף הא נקי מן החטא שהרי לא עשה העבירה, וי"ל כך אמר הקב"ה נקיות החטא לאו ממך הוא כאשר אמרת, אלא ממני הוא, כי אתה היית שוכב עמה אף אם הגידה לך שהיא אשתו: (שפתי חכמים)
רש"י השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא (ע) תתגנה בעיניו ולא יקבלנה, או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו): כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך (בבא קמא צב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו': (שפתי חכמים)
רש"י אחותי בת אבי היא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לעובדי עבודת אלילים, וכדי לאמת דבריו (צ) השיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) כלומר היה לו לומר בת אבי היא ולא היה צריך לומר בת אמי, אלא כדי לאמת את דבריו הראשונים שאמר (לעיל פ' ב') אחותי היא, אמר כך, וא"ת לעיל (י"ב י"ט) גבי פרעה למה לא השיב אברהם כלום, וי"ל דפרעה לא שאל אותו אלא פעם אחד משום הכי לא השיבו, אבל אבימלך שאלו שתי פעמים משום הכי הוצרך להשיב לו, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו': כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו יומת, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כא, יד.), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט, קעו.), יתעו לבלי אוכל (איוב לח, מא.), יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו, ז.), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג.), כמו על בני ישראל. פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד.): (רש"י)
רש"י ויתן לאברהם. כדי (ק) שיתפייס ויתפלל עליו: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דאי על לקיחת אשתו הרי לא נגע בה וכאילו לא לקחה. (נח"י), הא דאבימלך הוצרך לפייס את אברהם ולא כן פרעה, י"ל דפרעה אונס גמור היה כי אברהם מעצמו התחכם ואמר לשרה אמרי נא אחותי את כו' (לעיל י"ב י"ג), אבל הכא ששאלו אשתך היא או אחותך היא, וירא שמא יהרגוהו והיה מוכרח לומר אחותי היא, ולפיכך לא נלקה פרעה רק במכת ראתן שהתשמיש קשה לו (ב"ר מ"א ב'), ואחר שהשיבה לא הוצרך עוד לרפואה, אבל אבימלך גם אחר שהשיבה ופייסה ונתן מתנות, אפילו הכי כי עצור עצר (לקמן פ' י"ח) לפי שהיה קרוב למזיד במה ששאלוהו אשתך, וכמ"ש (ב"ק צ"ב.) אכסנאי שבא לעיר וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, (ר) הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי עולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח, ולהראות דברים נכרים הללו, ולשון תוכחה בכל מקום, ברור דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמך. ויש מדרש אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) כלומר ואע"פ שאבימלך לא נתן לאברהם אלא כדי שיתפלל עליו, כמו שפירש לעיל (פ' י"א ד"ה ויתן), ואיך אמר לשרה שלכבודה נתנה לו, לא היפך הדברים אלא כדי לפייסה, והקשה מהרא"ם וא"ת מנא ליה לרש"י שנתנם לאברהם כדי לפייסו, דילמא כשנתנם לאברהם על מנת כן שיהיו לכבודה, י"ל שמדברי השם שאמר לו (לעיל פ' ז') השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך, ידענו שכל עצמו של אבימלך לא היה אלא לפייסו כדי שיתפלל עליו, ומסתמא המתנות נמי נתן לו בשביל זה, ונ"ל דאי משום כבודה למה נתנה לאברהם, לשרה היה לו ליתנם ולא לאברהם, כי זה היה לה לכבוד יותר לפי דברי אבימלך, אלא ודאי עיקר נתינה לאברהם היה כדי להתפלל עליו, ודבריו עם שרה לא היה אלא לכבודה ולפייסה אמר כך וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה (ש) של שרה: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ואין לומר שפירושו על אודות שרה כמו על דבר אשר לא קדמו וגו' (דברים כ"ג ה'), שהרי כתיב לעיל (פ' ו') גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך אותך מחטוא לי, דמשמע שלא עצר הקב"ה כח לשמש אלא לאבימלך בלבד, והכא כתיב כי עצר ה' בעד כל רחם וגו', אלא על כרחך צריך לומר על פי דיבורה של שרה עשה זה, ומעתה מה שפירש רש"י לעיל (י"ב י"ז ד"ה על דבר) גבי וינגע ה' את פרעה וגו' על פי דבורה של שרה, מהכא נפקא מגזירה שוה נ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה (ת) תחלה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.): פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו', דבור, היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, (א) ושם נאמר לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר.(ב) לאברהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': (א) הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: (ב) ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י למועד אשר דבר אתו. ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור' חמא אומר לשבעה חדשים: (לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:) למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד (ג) אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י מי מלל לאברהם. לשון שבח (ד) וחשיבות, כמו מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), מי ברא אלה (שם מ, כו.), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה: מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו') (רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ויגמל. לסוף (ה) כ"ד חודש (גיטין עה:): משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, (ו) (ב"ר נג, י,) שם ועבר ואבימלך: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) (מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: (ו) פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם: (שפתי חכמים)
רש"י מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים (ז) וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) (ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו', ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח-יט.): עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, (ח) או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ח) (ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י: (שפתי חכמים)
רש"י על אודות בנו. על ששמע שיצא (ט) לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) (ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו': (שפתי חכמים)
רש"י שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו (י) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: (רש"י)
שפתי חכמים (י) (ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו': (שפתי חכמים)
רש"י לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו (כ) על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, (ל) שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג.), ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית (מ) אביה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: (ל) דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': (מ) (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו': (שפתי חכמים)
רש"י ויכלו המים. לפי שדרך חולים (נ) לשתות הרבה (ב"ר שם): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) (ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן: (שפתי חכמים)
רש"י מנגד.(ס) מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), מגזרת והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיה יט, יז.), ומגזרת יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז, כז.), וכן קצוי ארץ (שם סה, ו.), מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה (ע) מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד.): באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, (פ) ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו (צ) להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' (ישעיה כא, יג-יד.), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אורחות דודנים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): (פ) מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: (צ) ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י רובה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו': (רש"י)
רש"י בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, (ק) כמו ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר (ר) ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: (ר) דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה.): ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:): (רש"י)
רש"י ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו (ב"ר נד, ו.), שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו (ש) של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה: (שפתי חכמים)
רש"י אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב: הנני. כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון: (רש"י)
רש"י קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, (ת) אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש (שם): את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, (א) ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (-ב ג, א.) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגומו על שם עבודת הקטרת, שיש בו מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ב"ה לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) פירש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם): (א) כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, (נח"י), נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה: (שפתי חכמים)
רש"י וישכם. נזדרז למצוה (פסחים ד.): ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך (ב) בלא ב' אנשים (ב"ר שם), שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו וצלחו הירדן (שמואל-ב יט, יח.), (ג) לשון ביקוע סינדר"א בלע"ז (שפאלטען): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ"ב כ"ב ושם אות ע') מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל: (ג) ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל-ב' י"ט ח'): (שפתי חכמים)
רש"י ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר: (רש"י)
רש"י המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא וחרבי תאכל בשר (דברים לב, מב.), ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, (ד) על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם א' קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' (ממ"ש), והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם א' שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין: (שפתי חכמים)
רש"י אל תשלח. לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, (ה) אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא, אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה, עכשיו, שרואין כי ירא אלהים אתה: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י והנה איל. מוכן היה לכך (ו) מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך (ז) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין. (ס"א ולפי האגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם): בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם, (ח) והשטן סובכו ומערבבו באילנות: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו': (ז) כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצה לומר אחר אלה: (ח) (ממ"ש), כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש: (שפתי חכמים)
רש"י ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר ה' יראה הקב"ה לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה, ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל דורות הבאים, בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה: (רש"י)
רש"י וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב, י"ב שנים לפני עקידתו של יצחק יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרובים משל חברון הראשונים, והם כ"ו שנה, כמו שפירשנו למעלה: (רש"י)
רש"י אחרי הדברים האלה ויגד וגו'. בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אלו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה, (י) הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם גם כן, מה אברהם י"ב שבטים שיצאו מיעקב ח' בני הגבירות וד' בני שפחות, אף אלו ח' בני גבירות וד' בני פלגש: (רש"י)
שפתי חכמים (י) כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, י"ל דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל: (שפתי חכמים)