---

פרשת חיי שרה

---

בראשית פרק-כג

{א}  וַיִּֽהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָֽה:

 רש"י  ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, (א) בת ק' כבת כ' לחטא, (ב) מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, (ג) אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי: שני חיי שרה. כלן שוין לטובה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש ולא כלל האחדים עם העשיריות לחוד והמאות לחוד כדלעיל בפרשת בראשית ופרשת נח, ואין לומר דקשה לרש"י למה נאמר גבי מאה, שנה, וגבי שבע, שנים, דהא בפרשת בראשית ובפרשת תולדות נח כתיב בכולן גבי מאה שנה, וכן גבי השנים הפחותים ממאה נמי כתיב בהו שנים, אלא שנה אמצעי קשה לרש"י שכתוב גבי עשרים, דלא מצינו לכולן שנכתב ג' פעמים שנה, ועל כרחך צריך לומר דאתי למדרש, וכיון דחד אתי למדרש כולן נמי אתי לדרשא, שכל אחד נדרש בפני עצמו, פירש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים, עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג המספרים מאחדים ומעשיריות וממאה, משום דשנה ושנה לחלק, ומחלק האחדים לחוד והמאות לחוד, ולפי זה העשרים ושבע אינם הנוספים על המאה אלא הראשונים שבתוך המאה: (ב) משמע שר"ל דמזה ההיקש אנו למדין שכל ימיה היו טובים, ובסמוך פירש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה, משמע דמשני חיי שרה למדין אנו שכל ימיה היו טובים, ואם כן דבריו סותרין זה את זה, ולא קשה מידי דאדרבה לפי ההיקש דבת ק' כבת כ' לחטא לא ידענו שהיתה בת ק' ליופי כבת כ', שכל כלל נדרש לעצמו למעלה לבד, לכך צריך שני חיי שרה כולן שוין וכו'. (ממ"ש), ועוד י"ל דלפי שנכתב שנה להקיש זה לזה בת ק' כבת כ', רצה לומר כ' שנים מלידתה, ואם כן הכ"ז שנים שבפסוק הם אותן הנכללים בתוך המאה, ולא אותן הנוספים על המאה כפשוטו של המקרא, וא"כ אפשר לומר שהכ"ז שנים שאחר הק' היה בה חטא ולא היתה יפה, לכך הוצרך שני חיי שרה כולם שוים, ומשני חיי שרה לבד לא היינו יודעים רק במעלה אחד כולם שוים, לכן פירש גם כן שנה בכל כלל להורות ההיקש בב' מעלות חטא ויופי, ועל שניהם קאי שני חיי שרה ודו"ק: (ג) הכא משמע דמיד אחר כ' היתה בת עונשין, ובפרשת בראשית (לעיל ה' ל"ב) גבי ויולד נח את שם וגו', פירש"י בעצמו (שם ד"ה בן) דקודם מתן תורה עד ק' לא היה בר עונשין, ויש לומר דגבי אברהם ושרה שאני משום דהם קבלו עליהם את התורה, ולאחר מתן תורה העונש הוא מבן כ' ולמעלה, ובא הכתוב להודיענו שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ' ולמעלה לא חטאה, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{ב}  וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

 רש"י  בקרית ארבע. על שם (ד) ארבע ענקים שהיו שם, אחימן ששי ותלמי ואביהן. דבר אחר, על שם ארבע זוגות שנקברו (ה) שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ב"ר נח, ד.): ויבא אברהם. (ו) מבאר שבע: לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה (ז) לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, (ח) שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה (ט) נשמתה ממנה ומתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו', כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (שופטים א' י') ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, היה ראוי לומר שפירושו קרית האדם שנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע, ושמא י"ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע, משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ד' זוגות וכו', ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו עכ"ל: (ה) (ממ"ש), הוצרך לשני טעמים כי לכל אחד מהטעמים לבדו קשה, דהיה לו לקרות העיר ע"ש הענין עצמו שהוא סיבה לשם העיר, לפירוש ד' ענקים הוה ליה לקרות קרית ענקים, ולפירוש ב' היה לו לקרות קרית זוגות ולא ארבע, דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סיבה לשם העיר, דאין בו נפקותא אם היו ד' או פחות או יותר מכן בזוגות, לכן פירש שניהם, רצה לומר דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ד' ד', והיינו ד' ענקים וד' זוגות, ולא על שם ענין אחר לבדו, ותו אפילו אם תרצה לומר שסיבת שם העיר הוא הענין עצמו, מכל מקום קראו על שם המספר כדי לקצר ולכלול ולרמז במלת ארבע ב' ענינים שהיו שם, כל א' של מספר ד', דהי מינייהו מפקת ודו"ק: (ו) ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דהואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא, ודאי קאי אמקום שישב שם, ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע, כדכתיב בפרשת וירא (לעיל כ"ב י"ט): (ז) (הרא"ם), לאו בסמיכות פרשיות קאמר, דאם כן היה לו לכתוב זה בתחילת הפרשה, ועוד מנא ליה שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות, דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם: (ח) דאם לא כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא ויבא, אלא בא לומר שבא מהר המוריה ע"י וכו': (ט) ואם תאמר כמעט שנשחט הוה ליה למנקט, ויש לומר דהכי פירושו שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקידה, והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה, ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט, וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר"ל שעה מועטת קודם, לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרחה רוחה ונשמתה, (מהרא"י): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹֽר: {ד}  גֵּר וְתוֹשָׁב אָֽנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָֽי:

 רש"י  גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת, ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את (י) הארץ הזאת: אחוזת קבר. אחוזת קרקע לבית (כ) הקברות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר והלא בפרשת לך לך כתיב (לעיל י"ג ז') והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ושם (ד"ה ויהי) פרש"י ולא זכה בה אברם עדיין, שמע מינה דעדיין לא היה לאברהם חלק בה, ויש לומר דלעיל לא היה עדיין זרע לאברהם, אבל עתה היה לו זרע, ולכך נקט הכא שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן וגו', ועתה יש לי זרע ולכך לכל הפחות תנו לי אחוזת קבר, אף שעדיין אין זרעי ראוי לרשת את הארץ כיון שעדיין מועטים הם: (כ) דקשה לרש"י דאין לשון אחוזה נופל אלא בדבר שיש בו ממש, לא על קבר שהוא בור חלול, לכן פירש"י אחוזת קרקע לקבר ואחוזה קאי אקרקע, והרא"ם פירש דאחוזה שייך על קרקע שהוא תחת רשות האדם, לא כן קבר שהוקצה למת, לכן פירש שיתנו לו קרקע לאחוזה לעשות קברות: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {ו}  שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹֽא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶֽךָ:

 רש"י  לא יכלה. לא ימנע, (ל) כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), וכמו ויכלא הגשם (בראשית ח, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (ממ"ש), אע"פ שזה בסוף בה"א וזה באל"ף, מכל מקום שוין בפירושו, אבל אין פירושו לשון כליון, כמו (לעיל י"ח כ"א) עשו כלה, כלה ונחרצה (ישעיה י' כ"ג), שהם בה"א לבסוף כמו הכא לא יכלה, דכאן אין לו שום משמעות אם הוא לשון כליון וק"ל: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵֽת: {ח}  וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹֽחַר:

 רש"י  נפשכם. רצונכם: ופגעו לי. לשון בקשה, כמו אל תפגעי בי (רות א, טז.): (רש"י)


{ט}  וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתֽוֹכְכֶם לַֽאֲחֻזַּת קָֽבֶר:

 רש"י  המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר, שכפולה (מ) בזוגות (עירובין נג.): בכסף מלא. אשלם כל שוויה, וכן דוד אמר לארונה בכסף מלא (דברי הימים-א כא, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (ממ"ש), ב' פירושים אלו הם ב' מ"ד בעירובין (נ"ג.) פרק כיצד מעברין, וכוונתם שלא נטעה לפרש מערה עצמה כפולה מערה לפנים ממערה או על גבי מערה, דאם כן מערה הכפולה מיבעי ליה, דאז פירושו מערה שהיא כפולה מאחר שלא היה תי"ו המורה על הסמיכות והדביקות, וה' הנקבה של תיבת כפולה היה מוסב על המערה, אבל השתא דכתיב מערת בתי"ו הסמיכות והדביקות גם המכפלה הוא שם דבר של כפלות, פירש מערה של כפלות אחר שהיה בה, למר ע"ש כפלות הבנין בית ועליה על גביו, ולמר ע"ש כפלות הזוגות, ורש"י לא הכריע ביניהם איזה מהם קרוב לפשוטו של מקרא, ולכן הביא גם שניהם, כי שניהם כאחד טובים, ועוד יש לומר דרש"י סבירא ליה דעל כל אחד לבדו קשה למה ליה לקרות המערה שם מכפלה על שם זה שאינו עיקר הסיבה, היה לו לקרותו טפי בשם סיבה העקרית למר מערה בית ועליה או מערה בנין כפול, ולמר מערה זוגות או מערה זוגות כפולים, לכן פירש שניהם, ורצה לומר שנקראת כן על שם שיש בה איזה ענינים של כפלות בנין וזוגות, ולא על שם הענין עצמו, או כדי לקצר ולכלול במילת מכפלה ב' ענינים, דהי מינייהו מפקת, ועל דרך זה הכי נמי גבי קרית ארבע וק"ל: (שפתי חכמים)


{י}  וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַֽחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירוֹ לֵאמֹֽר:

 רש"י  ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, (נ) מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה: לכל באי שער עירו. שכולן בטלו ממלאכתן, (ס) ובאו לגמול חסד לשרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם היה כתיב בוי"ו יושב היה בינוני והיה משמעותו שישב כבר, וגם יושב עכשיו בתוך בני חת בשוה, אבל אם כתיב חסר ישב הוא עבר משמע שכבר ישב בתוך בני חת עמהם בשוה, ולא היום לפי שאותו היום וכו': (ס) (נח"י), ונראה שדקדק זה משינוי לשון, דכאן כתיב באי שער עירו, ובפרשת וישלח (לקמן ל"ד כ"ד) במעשה דשכם כתיב יוצאי שער עירו, אלא דהכא והתם רבותא קמ"ל, דהכא קמ"ל שאפילו מי שהיה לו מלאכה ביטל מלאכתו ובא לגמול חסד, והתם קמ"ל שאפילו מי שהיה לו נחוץ לצאת אפילו הכי לא יצא עד שמל את עצמו תחילה, כדי לדבק בזרע יעקב: (שפתי חכמים)


{יא}  לֹֽא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵֽי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶֽךָ:

 רש"י  לא אדני. לא תקנה אותה בדמים: נתתי לך. הרי הוא כמו שנתתיה לך: (רש"י)


{יב}  וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָֽרֶץ: {יג}  וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָֽׁמָּה:

 רש"י  אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם, אני אי אפשי בכך (ע) אך אם אתה לו שמעני, הלואי ותשמעני: נתתי. דוני"ש בלע"ז (געבען), מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי (פ) לך כבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך לזה בעבור מלת אך, שלעולם הוא בא למעט מהדברים האמורים למעלה, אף כאן למעט בא אני אי אפשי וכו': (פ) דהכא קאי על הכסף שצריך נתינה מיד ליד, לאפוקי קרקע שהיא ברשותו, כי הרי היא כמו שנתתי לך כי אינו מחוסר גוביינא, (מהרש"ל), (ממ"ש), הא דשינה לפרש מלת נתתי כסף וגו' שהוא עבר, והיה לו לומר לשון עתיד אתן כסף וגו', פירש דרצה לומר הלואי שנתתי כבר, ולעיל (פ' י"א) השדה נתתי וגו', שהוא ג"כ לשון עבר, והיה לו לומר לשון עתיד, ופירש"י הרי היא כמו שנתתיה וכו', משום דכאן אמר אח"כ קח ממני וגו', ואם פירושו הרי הוא כמו שנתתי כבר לא יפול עליו שוב לומר קח ממני שאם הוא כאילו כבר נתן לעפרון, אם כן הוא כאילו כבר קבל עפרון שאין נתינה שייך אלא ליד המקבל, לכן פירש הלואי שנתתי וכו', ולפי זה אתי שפיר שאמר אחר כך ולכן עתה קח ממני וגו', ולעיל לא מצי לפרש כדהכא דכאן כתיב לו שמעני נתתי וגו', דלו פירושו הלואי, ואפשר לומר דקאי על שמעני הלואי ותשמענו, ועל נתתי הלואי נתתי וכו', משא"כ לעיל, ומכל מקום אילו לא כתיב הכא קח ממני וגו' היינו צריכים לדחוק דלא קאי נמי על נתתי רק על מלת שמעני לחוד, והיינו מפרשים טפי הרי היא כמו שנתתי וכו' כדלעיל ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לֽוֹ: {טו}  אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶֽׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵֽינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵֽתְךָ קְבֹֽר:

 רש"י  ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו, מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר, (צ) ואת מתך קבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רוצה לומר למה אמר ביני ובינך, מאי שנא הוא משאר בני אדם, ומתרץ בין שני אוהבים, ותו קשה לרש"י למה אמר ואת מתך קבור וי"ו של ואת למה לי, ומתרץ דכך אמר לו הנח את המכר ואת מתך קבור, וא"כ ואת קאי אהנח את המכר: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵֽר:

 רש"י  וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, לפי (ק) שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר עובר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, (בבא מציעא פז. בכורות נ.), צנטיאר"ש (צענטנער) בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואף על גב דיעקב ואהרן ג"כ חסרים וי"ו, מכל מקום הואיל ועפרון מלא הוא בכל הפרשה אלא זה חסר בלבד אתי למדרש, אבל יעקב ואהרן בכל מקום חסרים הם ובמקום שהם מלאים למדרש אתא: (שפתי חכמים)


{יז}   שני  וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִֽיב:

 רש"י  ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, (ר) שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא, ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ (ש) לאברהם למקנה וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא מלשון קנין, כמו (ויקרא כ"ה ל') וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו, שפירש רש"י (שם ד"ה וקם) יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה, דהתם הקונה כתיב אחר הקימה, והכא לא כתוב כן כי לאברהם למקנה (פ' י"ח אינו דבוק עם פסוק הקודם, מפני פיסוק הטעמים: (ש) (ממ"ש), לכאורה קשה ממה נפשך אי פשוטו אתי שפיר ולא קשה מידי, אין דרך רש"י להביא דרש בחנם, ואי פשוטו לא אתי שפיר אם כן למה הביא לפשוטו, וכי האי גוונא צריך לדקדק בכל מקום שמביא רש"י שניהם, ויש לומר דלפשוטו לבד קשה ויקם שדה עפרון וגו' עד השדה אשר בו וגו' מיותר, היה לו לומר ויקם השדה והמערה וגו' לאברהם למקנה וגו', למה לי שדה עפרון, אטו עד השתא לא ידענו שהיתה שדה עפרון, לכך צריך לומר תקומה היתה לשדה של עפרון דייקא, שמתחילה היתה ביד הדיוט דהיינו עפרון, ולמדרש תקומה לבד וכו' קשה כיון דכבר אמר ויקם שדה עפרון, למה הזכיר פעם ב' השדה והמערה וגו', היה לו לומר ויקם שדה עפרון וגו' והמערה וכל העץ וגו', גם לפירוש תקומה וכו' אין לו חיבור עם סיפיה דקרא לאברהם למקנה, ולכן צריך לומר גם פשוטו שבא להורות שקם השדה והמערה וכל העץ לאברהם למקנה, ולהורות ב' פירושים אלו, לכך אמר שדה עפרון ואחר כך פעם ב' השדה והמערה, דויקם קאי אתרוויהו על שדה עפרון ר"ל תקומה כו' ועל השדה והמערה וגו', רצה לומר שקם לאברהם למקנה, ולפשוטו פירש ויקם רצה לומר שיצא מכוחו של מוכר ועומד בכחו של קונה כדפירש"י גבי וקם הבית וכו' (שם), ולא קשה מה שהקשה הרא"ם ומנחת יהודה אחריו, ואין צריך לתירוצים דחוקים שלהם, אלא הכא והתם פירוש אחד להם, דלפשוטו בכאן פירוש הוא ויקם שעומד בכחו של קונה, והוא כדפירש"י התם וקם הבית וגו' לקונה, שעומד בכחו של קונה, כי רש"י מפרש וקם הבית ר"ל עמידה שעמד הבית, ומה שכתב בכחו של קונה מדכתיב אחריו לקונה, והכי נמי הכא ויקם לשון עמידה שעמד השדה לאברהם. והרא"ם ומ"י הבינו דוקם הבית לשון קנין לפירש"י דהתם, ואינו כן ותימה מנין להם זה: (שפתי חכמים)


{יח}  לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַֽׁעַר עִירֽוֹ:

 רש"י  בכל באי שער עירו. בקרב כולם ובמעמד כולם (ת) הקנהו לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) מפני שבי"ת בכל מקום מורה על תוך, ומפני שאין תוך ובקרב שייך במקום הזה, אמר במעמד כולם, וכאן לא רצה לפרש רש"י כמו שפירש לעיל (פ' י' ד"ה לכל) שכולן בטלין ממלאכתן וכו', דאם כן הוה ליה למיכתב לכל כמו שכתוב לעיל (שם), ולמה כתב בכל, משמע שבא בתוכן, אלא ודאי אתי למדרש במעמד כולן: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאַֽחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {כ}  וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַֽאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵֽת: (ס)

בראשית פרק-כד

{א}  וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּֽל:

 רש"י  ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה (א) צריך להשיאו אשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (ג"א), דאם לא כן מה ענינו לכאן, והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל, שעד שלא היה לו בן אמר מה תתן לי וגו', אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלמות: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִֽׂים נָא יָֽדְךָ תַּחַת יְרֵכִֽי:

 רש"י  זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן: תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח:), והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו, ונטלה. (ור"ל מה שלא אמר תחת ירכך, והיה לו להשביע העבד במילתו, לפי ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד וק"ל): (רש"י)


{ג}  וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּֽיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵֽאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּֽוֹ: {ד}  כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מֽוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָֽק: {ה}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹֽא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶֽהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּֽׁם: {ו}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָֽׁמָּה: {ז}  יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מֽוֹלַדְתִּי וַֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּֽׁם:

 רש"י  ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (ב) ואשביעך וגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור (ג) כשדים: ואשר דבר לי. לצורכי, כמו אשר דבר עלי. וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם (רצונו שדרך התרגום להשתמש למ"ד במקום בעבור וק"ל), עלי, עלוהי, עליהון, שאין נופל אצל דיבור לשון לי, ולו, ולהם, אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגום שלהם עמי, עמיה, עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי, ולו, ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר שלמעלה (פ' ג') נאמר ואלהי הארץ: (ג) (נח"י), הרא"ם והרמב"ן האריכו, ודבר פשוט הוא שהרב סובר דארץ מולדתו היינו אור כשדים, ומולדתו היינו בני משפחתו עיר חרן ע"ש, (וזהו מבית אבי): (שפתי חכמים)


{ח}  וְאִם לֹא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַֽחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻֽעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָֽׁמָּה:

 רש"י  ונקית משבועתי וגו'. וקח לו אשה מבנות (ד) ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו'. רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני סופו לחזור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) מדכתיב (לעיל פ' ג') אשר אנכי יושב בקרבו, א"כ משמע דמהכנעני היושב בקרבו ציוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר אשכול וממרא דהיו בעלי בריתו, וא"כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת וגו', קאי נמי על ענר אשכול וממרא: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּֽה: {י}   שלישי  וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַֽהֲרַיִם אֶל עִיר נָחֽוֹר:

 רש"י  מגמלי אדוניו. ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י.), (ה) מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים: וכל טוב אדוניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק (ו) על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם (שם יא.): ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדכתיב (לקמן כ"ד ל"ב) ויפתח הגמלים, משמע דעד עכשיו היו זמומין וק"ל. ואע"ג דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים, כדאיתא בחולין (דף ז'.), יש לומר דאף על פי כן זמם אותם שלא יאכלו אפילו מצידי רשות הרבים, והוא הפקר כי מסתמא הבעלים מתייאשין מהם, אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם תירץ שאין סומכין על הנס (פסחים כ"ד:), אי נמי היכא דברי הזיקא שהלכו בין שדות אחרים שאני: (ו) דהפסוק דקאמר וילך וכל טוב אדוניו בידו, משמע דרבותא קאמר אף על פי שהולך, עדיין הוה כל טוב אדוניו בידו, ואי הוה הפירוש ברשותו מה בא ללמדנו שכל טוב אדוניו עוד בידו כי מאי רבותא איכא. ועוד י"ל למה לא הודיענו הקרא בפרשה שלפני זה שכל טוב אדוניו ברשותו, אלא ודאי שטר מתנה נתן ליצחק. והרא"ם כתב דאם לא כן איך היה בידו דודאי לא נתן כל ממונו ברשות אליעזר, ואין להקשות והא כתיב (לקמן כ"ה ה') ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דמשמע דעד השתא לא נתן לו שטר מתנה ליצחק, דכבר פירש"י (שם ד"ה ויתן) בשם רבי נחמיה ברכת דייתיקי, שא"ל הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורים בידך ואברהם מסרם ליצחק, ועוד יש לומר שהנכסים אשר קנה לאחר שנתן המתנה ליצחק באותן עשר שנים לאחר מיתת שרה, אותן נכסים נתן לו קודם מותו וק"ל: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּֽׁאֲבֹֽת:

 רש"י  ויברך הגמלים. הרביצם: (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַֽעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָֽם: {יג}  הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹֽצְאֹת לִשְׁאֹב מָֽיִם: {יד}  וְהָיָה הַנַּֽעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָֽמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּֽי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִֽי:

 רש"י  אותה הוכחת. ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, ולשון הוכחת, ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז (דוא האזט בעשיעדען): ובה אדע. לשון (ז) תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שעל ידי הסימן ידע זה, אלא הוא התחלת דיבור שהתחנן לה' שיודיע לו בה כי עשה חסד. ומהרש"ל פירש דאם לא כן הוה ליה ניחוש ממש: (שפתי חכמים)


{טו}  וַֽיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָֽהּ: {טז}  וְהַנַּֽעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּֽעַל:

 רש"י  בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה.): ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל: (רש"י)


{יז}  וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ:

 רש"י  וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו (ח) המים לקראתה (ב"ר שם): הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז (שלוקקען שלירפען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י למה נאמר לקראתה כיון שכבר מלאה הכד ועלתה מן הבאר, היה לו לומר וירץ אחריה, שהרי גם העבד היה עומד על הבאר אצלה, כדכתיב (לעיל פ' י"ג) הנה אנכי נצב על עין המים, אלא לקראתה הכי פירושו שרץ העבד אחריה בשביל שהמים עלו לקראתה, כן מצאתי בשם מהר"ר אברהם מפראג. ומהרש"ל פירש וזה לשונו ונראה שכך הוא הפשט לא היה עומד אצל המעיין ממש אלא רחוק ממנו, ורש"י דייק מדכתיב וירץ העבד וגו', עבד דכתב קרא למה ליה דהא כל הענין משתעי ממנו, וכמו שכתוב לקמן (פ' כ"א) והאיש משתאה וגו', ויאמר בת מי את (פ' כ"ג), אלא בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים כדלעיל (כ"א כ"ט-ל' וברש"י שם ד"ה כי) גבי שבע כבשות האלה, היה רץ לקראתה ואמר ראויה היא לבית אברהם, שהרי המים עולים לקראתה כמו לאברהם עכ"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ:

 רש"י  ותרד כדה. מעל שכמה: (רש"י)


{יט}  וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּֽת:

 רש"י  עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר: אם כלו. תרגם אונקלוס די ספקון, שזו היא גמר שתייתן (ט) כששתו די ספוקן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא: (שפתי חכמים)


{כ}  וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּֽיו:

 רש"י  ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה, המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה אל תער נפשי (תהלים קמא, ח.), אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג, יב.): השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים: (רש"י)


{כא}  וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַֽחֲרִישׁ לָדַעַת הַֽהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹֽא:

 רש"י  משתאה. לשון שאיה, כמו שאו ערים, תשאה שממה (ישעיה ו, יא.): משתאה. משתומם ומתבהל, על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה מגזרת שאה, משתולל (שם נט, טו.) מגזרת שולל, וישתומם (שם טז.) מגזרת שממה, וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו, טז.) מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו על יומו נשמו אחרונים (איוב יח, כ.), שומו שמים (ירמיה ב, יב.), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד, טז.), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה, וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שתי שהרי אינו לשון שתיה, (י) שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רצה לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהא, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָֽם:

 רש"י  בקע. רמז לשקלי ישראל, (כ) בקע לגלגלת: ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן בקע משקלו למה לי, הרי לא היה משקלו מופלג, וכן עשרה זהב משקלם, ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי הא מיעוט צמידים שנים: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִֽין:

 רש"י  ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, (ל) לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו: ללין. לינה (מ) אחת, לין שם דבר, (נ) והיא אמרה ללון כמה לינות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (רא"ם), ואע"פ שבסיפור העבד ללבן (לקמן פ' מ"ז) כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו':), דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו' (שם), אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא (י"ח ג') פרש"י (ד"ה ויאמר) גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י (לעיל ו' ג' ד"ה והיו) גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש: (מ) דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון: (נ) שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו': (שפתי חכמים)


{כד}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְנָחֽוֹר:

 רש"י  בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: (רש"י)


{כה}  וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלֽוּן:

 רש"י  מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים: (רש"י)


{כו}  וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַֽיהֹוָֽה: {כז}   רביעי  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹֽא עָזַב חַסְדּוֹ וַֽאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָֽנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  בדרך. דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח, מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר: (רש"י)


{כח}  וַתָּרָץ הַנַּֽעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה:

 רש"י  לבית אמה. דרך הנשים היתה, להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת (ס) מגדת אלא לאמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והא דכתיב גבי רחל ותגד לאביה, משום שמתה אמה, (בב"ר פ' ע' י"ב): (שפתי חכמים)


{כט}  וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָֽיִן:

 רש"י  וירץ. למה רץ ועל מה רץ, (ע) ויהי כראות את הנזם, אמר, עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (ממ"ש), אין כוונת רש"י להקשות למה רץ וכו' ולתרץ הקושיא במה שכתב אמר עשיר וכו', רק רוצה לישב ולתקן לשון הפסוק שהוא מסורס ומהופך, דהיה לו לומר תחילה ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' ואח"כ וירץ, כסדר ראה ושמע מאחותו ואחר כך רץ, גם לא יתכן לומר רץ מתחילה ואחר כך ראה הנזם ושמע מרבקה ואחר כך ויבא אל האיש וגו', וגדולה מזו שאמר ויהי כראות באמצע הענין, דהיה לו להסמיך וירץ ויבא ולא להפסיק במה שכתוב ויהי כראות וגו', לכן פירש וירץ למה רץ, ורצה לומר לכך נכתב הפסוק כסדר זה ליתן בעצמו טעם למה וירץ כלל, ותו יש כאן ב' סבות על הריצה דהיינו כראות וגו' וכשמעו וגו', וז"ש על מה רץ כלומר על איזה סיבה רץ, ובא הכתוב במה שסמך ויהי כראות לוירץ וגו', לפרש ויהי הריצה כראות הנזם וגו' אמר עשיר וכו', ולא היתה מחמת שמיעת דברי רבקה לדונו לזכות שעשה לכבוד אליעזר או מחמת סיבה אחרת ולא מחמת ממון, משא"כ אם היה נכתב ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' קודם לוירץ וגו', לא היינו יודעים על איזה סיבה רץ או אם על שניהם ודו"ק, ובזה מדוקדק פרש"י שהזכיר בדבריו לשון הפסוק למה וירץ וכו' ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר וכו', שניכרין בזה דברי אמת שכוונתו לתקן לשון הפסוק שיהיה לו סדר וחיבור נכון, ומתקנו בהוספתו באמצע איזה תיבות כדרכו ברוב המקומות לבקי בדברי רש"י, דאילו היה כוונתו להקשות ולתרץ כהבנת המפרשים היה לו לומר למה רץ וכו' אמר עשיר וכו', ומה שכתב ויהי כראות את הנזם קודם מה שכתב אמר עשיר וגו', אין לו שחר והבנה כלל: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּֽה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָֽיִן:

 רש"י  על הגמלים. לשמרן, (פ) כמו והוא עומד עליהם (בראשית יח, ח.), לשמשם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מאי עומד, רוכב מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַֽעֲמֹד בַּחוּץ וְאָֽנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּֽים:

 רש"י  פניתי הבית. מעבודת (צ) אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן פניתי הבית מיותר, דמה לי בזה שמעיקרא לא היה פנוי, ביש מקום ללון ולגמלים די: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּֽוֹ:

 רש"י  ויפתח. התיר זמם שלהם (ב"ר ס, ח.), שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים: (רש"י)


{לג}  (ויישם) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶֽאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּֽר:

 רש"י  עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, (ק) כמו עד כי יבא שילה (בראשית מט, י.), זהו שאמרו חז"ל כי משמש בד' לשונות, והאחד אי, והוא אם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י דאם משמע דספק לו אם דיבר והא דיבר, ומתרץ אם משמע בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה (לקמן מ"ט י'), דהיינו אם, ופירושו משמש בלשון אשר, דכיון דאם כמו כי, הא כי אינו משמש אלא בד' לשונות, והם: אלא, דילמא, אי, דהא, אבל לא אם, ואם כן מנא ליה דאם משמע בלשון אשר, ומתרץ וכו', אם כן שמע מינה דכי משמש בלשון אם, אף כאן אם כמו כי, דהיינו אשר: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹֽכִי: {לה}  וַֽיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּֽתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַֽעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַֽחֲמֹרִֽים: {לו}  וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַֽאדֹנִי אַֽחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּֽתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם: (רש"י)


{לז}  וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹֽא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַֽכְּנַֽעֲנִי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצֽוֹ:

 רש"י  לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה (ר) ללכת אחריך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) תיקן בזה ג' ענינים, האחד שהדביק מלת תלך אל מלת לא, כאילו כתיב אם לא תלך אל בית אבי, מפני שמלת לא אין לה קשר עם מלת אל, והב', ולא תאבה האשה וכו', שבזולת זה היה משמע שאם תלך אל בית אבי מיד תפטר משבועתי בין תאבה בין לא תאבה, והוסיף מלת תחילה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח מבנות הכנעני ואח"כ תלך ולא תאבה אתה פטור גם כן, ואינו כן, שאין לו היתר כלל אם לא שילך תחילה ולא תאבה, ומאמר ולקחת אשה לבני הוא תחילת דיבור כאילו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנזכרים למעלה: (שפתי חכמים)


{לח}  אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִֽי: {לט}  וָֽאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹֽא תֵלֵךְ הָֽאִשָּׁה אַֽחֲרָֽי:

 רש"י  אלי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, (ש) והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, (ת) ואין ארור מדבק בברוך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר ולמה לא כתיב אולי דלעיל (פ' ה') חסר מתחילה כשאמר העבד לאברהם אולי לא תאבה כדי למדרש, וי"ל משום דלעיל (שם) כתיב אחר כך ההשב אשיב וגו', לא משמע שהיה מחזר עילה אלא שאל אותו אם לא תאבה לילך עמו אם יכול להשיב ליצחק שמה, אבל כאן לא כתיב אחר כך הכי, מידרש שפיר הכי, (מהרא"י). ועוד יש לומר כשאמר לו לבן בוא ברוך ה' (לעיל פ' ל"א), אמר אליעזר מעכשיו אני ברוך ושמא יקח יצחק את בתי, לכן חסר באחרונה למידרש הכי, ולא בראשונה כי עדיין לא היה ברוך, ומהרש"ל תירץ כי מעולם לא עלתה על לבו שיתחתן באברהם, כיון שהוא ברוך והוא ארור, אלא אליעזר היה מתירא כיון שהגיד להם שהשביעו אברהם שלא ישא אשה אלא מבני משפחתו, שיענשוהו שיתן להם ממון הרבה, משום הכי אמר להם אלי רמז להם שבת יש לו עכ"ל: (ת) ר"ל דאליעזר בא מכנען דכתיב ביה ארור כנען, וא"ת והלא ענר אשכול וממרא נמי ארורים היו דהיו אמוריים, וי"ל מכל מקום בו היתה הקללה מתקיימת כיון דהיה עבד, וא"כ היה ארור טפי מהם, ובזה יתורץ תמיהת מהרא"ם ע"ש: (שפתי חכמים)


{מ}  וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָֽקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִֽי: {מא}  אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָֽלָתִֽי: {מב}  וָֽאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָֽאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶֽיהָ:

 רש"י  ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה: (רש"י)


{מג}  הִנֵּה אָֽנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָֽעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָֽמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִֽינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּֽךְ: {מד}  וְאָֽמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן אֲדֹנִֽי:

 רש"י  גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו: הוכיח. בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא, ברור דבר: (רש"י)


{מה}  אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָֽאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָֽא:

 רש"י  טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כי אמר איוב, הרי לשון עבר, ככה יעשה איוב (איוב א, ה.) הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך: (רש"י)


{מו}  וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵֽעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָֽתָה: {מז}  וָֽאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָֽאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָֽאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶֽיהָ:

 רש"י  ואשאל ואשם. שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו, היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא: (רש"י)


{מח}  וָֽאֶקֹּד וָֽאֶשְׁתַּֽחֲוֶה לַֽיהֹוָה וָֽאֲבָרֵךְ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנֽוֹ: {מט}  וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶֽאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹֽאל:

 רש"י  על ימין. מבנות ישמעאל: על שמאל. מבנות לוט, שהיה יושב לשמאלו של אברהם (ב"ר ס, ט.): (רש"י)


{נ}  וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵֽיהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טֽוֹב:

 רש"י  ויען לבן ובתואל. רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו: לא נוכל דבר אליך. למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך: (רש"י)


{נא}  הִנֵּֽה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: {נב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַֽיהֹוָֽה:

 רש"י  וישתחו ארצה. מכאן שמודים (א) על בשורה טובה (ב"ר ס, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לא פירש"י כן לעיל (פ' כ"ו) גבי ויקד האיש וישתחו, ויש לומר דלעיל כתיב אחריו (פ' כ"ז) ויאמר ברוך ה' אלהי וגו', דאיכא למימר לכך השתחוה לפי שאמר ברכה והזכיר השם דברוך לשון ברכה, אבל הכא לא כתיב אחריו ברכה. (קצ"מ), בב"ר (פ' ס' ז') כתבו על ויקד האיש, ורש"י כתבו כאן, שהרי אין לומר שמודים על בשורה טובה עד שאמרו קח ולך, אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה: (שפתי חכמים)


{נג}   חמישי  וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּֽהּ:

 רש"י  ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל: (רש"י)


{נד}  וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַֽאדֹנִֽי:

 רש"י  וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד: (רש"י)


{נה}  וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּֽעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵֽךְ:

 רש"י  ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב (ב) ובא מלאך והמיתו: ימים. שנה (כתובות נז:) כמו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה, כט.) שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חדש, לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור. י' חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצה לומר היה נותן סם המות בקערה באכילה, ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש בדבר, דכאן כתיב (לעיל פ' ל"ג) ויישם לפניו לאכול, וגבי יוסף נמי כתוב ויישם בארון (לקמן נ' כ"ו), אף כאן כן שרצו להמיתו וליתנו בארון, והוא הרגיש בדבר ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ובתוך כך סבב המלאך הקערה ובא סם המות לפני בתואל ואכל ומת, (מצאתי): (שפתי חכמים)


{נו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַֽחֲרוּ אֹתִי וַֽיהֹוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵֽלְכָה לַֽאדֹנִֽי: {נז}  וַיֹּֽאמְרוּ נִקְרָא לַֽנַּֽעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּֽיהָ:

 רש"י  ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין (ג) את האשה אלא מדעתה (ב"ר ס, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה והא לעיל (פ' נ') אמר לא נוכל וגו', וניכר שמה' יצא הדבר: (שפתי חכמים)


{נח}  וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּֽאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵֽלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵֽךְ:

 רש"י  ותאמר אלך. מעצמי (ד) ואף אם אינכם רוצים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה כתיב אלך ולא כתיב הן או כן, דהא הם שאלו אותה התלכי עם האיש, (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{נט}  וַֽיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵֽנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָֽׁיו: {ס}  וַיְבָֽרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֽׂנְאָֽיו:

 רש"י  את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך (ה) ולא מאשה אחרת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לכך נקט זרעך דהא הברכה ליצחק נתנה ולא לה, והא דכתיב את והיא לא היתה בכלל הברכה, אלא מכיון שזרעה זוכה בה הוי כאילו היא עצמה זכתה בה: (שפתי חכמים)


{סא}  וַתָּקָם רִבְקָה וְנַֽעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַֽחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַֽךְ: {סב}  וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּֽגֶב:

 רש"י  מבוא באר לחי רואי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר ס, יד.): יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר הנה בין קדש (ו) ובין ברד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ברד ושור חדא הוא, דהתרגום מתרגם על שניהם חגרא, ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובאחד כתוב ששם היה הבאר, למדו שארץ הנגב קרוב לאותו באר: (שפתי חכמים)


{סג}  וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִֽים:

 רש"י  לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), (ז) כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וקשה דעל ישפוך שיחו (תהלים ק"ב א') פירשו (ברכות כ"ו:) כמו לשוח בשדה, והתוס' (שם ד"ה ואין) תירצו כי כן סוגיית הגמרא, שהרי מצינו גבי אסתר (מגילה י"ג.) שמביא ראיה שהיא צדקת מדכתיב (אסתר ב' ז') ויהי אומן את הדסה, וכתיב (זכריה א' ח') והוא (צג) [עומד] בין ההדסים, מה התם צדיקים אף כאן וכו', ובצג (סנהדרין צ"ג.) מביא ראיה מאסתר וכו', אבל אין נ"ל, וי"ל דתרוויהו צריכי, דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפילה דהא לעיל באותו פסוק כתיב תפילה לעני, אבל לשוח בשדה עם מי דיבר, אלא על כרחך תפילה קבע, ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוה מלשון בנות שוח (דמאי פרק א' משנה א'), כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה, משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו עכ"ל מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{סד}  וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָֽל:

 רש"י  ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור (ח) ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו (ב"ר ס, טו.): ותפל. השמיטה עצמה לארץ, (ט) כתרגומו ואתרכינת, הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו הטי נא כדך, ארכיני. ויט שמים (שמואל-ב כב, י.), וארכין, לשון מוטה לארץ, ודומה לו כי יפול לא יוטל (תהלים לז, כד.), (י) כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן היאך ידעה שהוא יצחק שנפלה מעל הגמל: (ט) מדכתיב ותפול מעל הגמל ולא כתיב מהגמל, או ותפול לארץ, אלא משמע מעל גב הגמל נפלה אבל לא על הארץ: (י) אע"פ שיפול לא יושלך לארץ, כמו שמפרש והולך, לא יגיע וכו': (שפתי חכמים)


{סה}  וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִֽי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַֽהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס:

 רש"י  ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, (כ) ותשבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שהן מקבלין הפעולה מאחר, שהן מבנין נפעל, כך מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת פעולה מאחר: (שפתי חכמים)


{סו}  וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָֽׂה:

 רש"י  ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ (ב"ר ס, טו.), ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו: (רש"י)


{סז}  וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּֽאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַֽחֲרֵי אִמּֽוֹ: (פ)

 רש"י  האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת (ל) שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, (מ) ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.): אחרי אמו. דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, (נ) ומשמתה, הוא מתנחם באשתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דהוה ליה לכתוב ויביאה לאהל שרה אמו, דאהל דבוק הוא לשרה, אבל האהלה דיבור באנפי נפשיה היא: (מ) (ג"א), כנגד ג' מצות שהנשים מצוות בהן, כנגד חלה ברכה מצוייה, נגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש (ע"ז כ':): (נ) דאם לא כן אחרי אמו למה לי: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-כה

{א}   שישי  וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָֽה:

 רש"י  קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה (ס) כקטרת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה (ע) לאדם מיום שפרשה מאברהם (ב"ר סא, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) אבל קשה למה לא קרא אותה קטרת, משום הכי פירש ושקשרה פתחה, ולפירוש האחרון קשה היה לו לקרותה קשורה, לכן פירש פירוש הראשון, (מהרש"ל): (ע) (ג"א), והא דפירש"י (לעיל כ"א י"ד ד"ה ותתע) שחזרה לגלולי בית אביה, צריך לומר שהיתה בדעתה לחזור לגלולי וכו', דסברה כיון שנטרדה מבית אברהם גם אלהיו הסתיר פניו ממנה, וכשראתה הנס שנעשה לבנה בבאר ושנגלה לה המלאך, לא הוציאה עצמה מתחת כנפי רשותו, והג"א כתב שאחר שנעשה לה הנס חזרה בתשובה: (שפתי חכמים)


{ב}  וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שֽׁוּחַ: {ג}  וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּֽים:

 רש"י  אשורים ולטושים. שם ראשי (פ) אומות. (שם ה.) ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא, שפירש למשירין, לשון מחנה, ואל תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף, ונתוספה אל"ף בראשם, כמו חומת אנך, שהוא מן נכה רגלים, וכמו אסוך שמן, שהוא מן ורחצת וסכת: ולטושם. הם בעלי אהלים, המתפזרים אנה ואנה, ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר והנה נטושים על פני כל הארץ, (שמואל א ל, טז.) שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רצה לומר האחד מבניו נתייחסו אליו כל האשורים, וכן להשני, דאם לא כן אשור ולטוש מיבעי ליה, (ג"א), דאם לא כן ובני דדן אשורים ולטושים מיבעי ליה, מה היו דקאמר, אלא שם וכו': (שפתי חכמים)


{ד}  וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַֽחֲנֹךְ וַֽאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָֽה: {ה}  וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָֽק:

 רש"י  ויתן אברהם וגו'. אמר ר' נחמיה, ברכת דייתיקי נתן לו, (צ) שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) קשה לרש"י והלא כבר נתן כל אשר לו ליצחק, ודייתיקי פירוש מלשון עתיק יומין, כלומר זה הקב"ה. אי נמי ג' מלות הן דא תהא קאי, כלומר שתהא המתנה קיימת שהחזיק אותו בנכסים שנתן לו כבר וק"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  וְלִבְנֵי הַפִּֽילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַֽיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶֽדֶם:

 רש"י  הפילגשים. חסר כתיב, (ק) שלא היתה אלא פלגש אחת (ב"ר סא, ד.), היא הגר, היא קטורה. נשים בכתובה, פלגשים (ר) בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא.) בנשים ופלגשים דדוד: נתן אברהם מתנות. פירשו רבותינו (שם צא.), שם (ש) טומאה מסר (ת) להם. דבר אחר, מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר שלא נכתבו האחרות אלא הגר, (מצאתי): (ר) דקשה לרש"י לפי זה שהפלגש דכתיב הכא היינו הגר, הא לעיל (פ' א') קרי לה אשה, וי"ל דהא דקרי לה אשה לפי שהיה לה כתובה כמו אשה, והא דקרי לה פלגש י"ל שלא לקחה אלא לשכיבה בעלמא ולא לפריה ורביה, ולשון פילגש פלג אשה, כלומר לשכיבה ולא לפריה ורביה ודו"ק: (ש) פירוש מעשה שדים, אי נמי שם שרשאים להזכירו בטומאה, דיודע היה דבנים הללו לא יהיו נזהרין בטהרה, ולכך לא מסר להם שם טהרה וק"ל: (ת) והא כבר נתן ליצחק כל ממונו: (שפתי חכמים)


{ז}  וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵֽי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִֽים:

 רש"י  מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן ק' כבן ע', ובן ע' כבן ה' בלא חטא: (רש"י)


{ח}  וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו: {ט}  וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַֽחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵֽא:

 רש"י  יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו, (א) והיא שיבה טובה שנאמר באברהם (ב"ר לח, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רצה לומר למה הזכיר יצחק קודם ישמעאל כיון שהוא הגדול: (שפתי חכמים)


{י}  הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּֽוֹ: {יא}  וַיְהִי אַֽחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִֽי: (פ)

 רש"י  ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו'. נחמו (ב) תנחומי אבלים (סוטה יד.). דבר אחר, אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק, (ג) מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר, יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) (נח"י), דאי סלקא דעתך ברכו כפשוטו למה אמר הכתוב אחרי מות, מה לי אם ברכו בחייו או לאחר מותו: (ג) וא"ת והא לעיל (פ' ה') פירש"י (ד"ה ויתן) דאברהם נתן ליצחק הברכות, וי"ל דנתן לו הברכות שיברך את אחרים אבל יצחק גופיה לא נתברך, וכן הוא דעת נח"י: (שפתי חכמים)


{יב}   שביעי  וְאֵלֶּה תֹּֽלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָֽלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָֽם: {יג}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתֽוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָֽׂם:

 רש"י  בשמותם לתולדותם. סדר (ד) לידתן זה אחר זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ופירוש בשמותם לתולדותם, שמונה שמותם כאן לסדר תולדותם, דאם לא כן בשמותם לתולדותם למה לי, וזה שאמר אחר כך בכור ישמעאל נביות: (שפתי חכמים)


{יד}  וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּֽׂא: {טו}  חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵֽדְמָה: {טז}   מפטיר  אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִֽירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָֽם:

 רש"י  בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. ותרגומו בפצחיהון, שהם מפוצחים, לשון פתיחה, כמו פצחו ורננו (תהלים צח, ד.): (רש"י)


{יז}  וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו:

 רש"י  ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל, (ה) כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב, משנותיו של ישמעאל למדנו, ששמש יעקב בבית עבר י"ד שנה כשפירש מאביו, קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (מגילה יז.), (ורש"י הביאו סוף פ' תולדות): ויגוע. לא נאמרה (ו) גויעה אלא בצדיקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש לא נכתב שנה בכל כלל אלא לדרשא שלא נכתבו אלא כדי לייחס וכו', ולא שכולם שוים לטובה, (מהרש"ל): (ו) אע"ג דבדור המבול גם כן נאמר גויעה (לעיל ז' כ"א) פירשו בגמרא (ב"ב ט"ז:) דדוקא היכא דכתיב גויעה גבי ויאסף, בצדיקים משתעי, ובדור המבול לא נאמר ויאסף: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיִּשְׁכְּנוּ מֵֽחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּֽאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָֽל: (פפפ)

 רש"י  נפל. שכן, כמו ומדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק (שופטים ז, יב.). כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן אומר על פני כל אחיו ישכון (בראשית טז, יב.), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל:

חסלת פרשת חיי שרה: (רש"י)