רש"י ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר, חזר (א) לענין הראשון: ויצא. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, (ב) ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, (ג) שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, (ד) הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, (ה) פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת (ז) לחרן: (רש"י)
שפתי חכמים (א) (קצ"מ), פירש מתחילה קשה לרש"י למה חזר וכתב ויצא יעקב, והלא כבר כתיב (לעיל פ' ה') וישלח יצחק את יעקב וגו', ותירץ ע"י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו, ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו', וכשהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו' ע"ש: (ב) דהא כתיב (לעיל פ' ז') וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב, אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע, וא"כ הכי נמי לא היה צריך לכתוב אלא וילך: (ג) דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה, אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה, (רא"ם), וכתב עליו מהרש"ל ופירושו דלא כפירש הב"ר (ס"ח ז'), דפירש מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו, שהרי גמלים ושאר הבהמות נמי יצאו, אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו', ונ"ל דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר, וכוונת הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא, אלא מגיד הוא יצא ולא אחר, ואחר כך הקשה והלא גמלים ג"כ יצאו, אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה וכו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל: (ד) רצה לומר בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם ג"כ צדיקים, לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא מוכיחן: (ה) ר"ל העם שבעיר עושין עבירות, ואין להקשות והא יצחק עדיין נשאר בעיר, כבר תירצו בב"ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקת של ב' צדיקים: (ו) וקשה דהכא הביא ראיה מהתם לכאן, והתם גבי נעמי ורות מביא ראיה מכאן, וי"ל דאי לא הביא ראיה מהתם הייתי אומר דילמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעינן דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצאו עמו, לכך צריך להביא ראיה מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא, דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם, דהא התם אמרה (רות א' כ"א) וריקם השיבני, שמע מינה שלא היה לה שום ממון, והתם מביא ראיה מהכא, דאי מהתם הוה אמינא דוקא התם עושה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם, אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם, משום הכי מביא ראיה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפילו הכי עשה רושם יציאת יעקב וק"ל, (עיין בצד"ל ושם האריך מאד ליישב זה): (ז) דקשה לרש"י וילך חרנה משמע שבא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אח"כ כתיב (פ' י"א) ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת: (שפתי חכמים)
רש"י ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, (ח) אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (ט) ופגע ביריחו (יהושע טז, ז.), ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו (ברכות כו:) לשון תפילה, (י) כמו ואל תפגע בי (ירמיה ז, טז.), ולמדנו שתקן תפלת ערבית, ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך (כ) שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא:): כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, (ל) כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב (מ) סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו, (נ) זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דקשה לרש"י והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום, לכן פירש במקום וכו': (ט) שפירושו לשון חניה ולא פגישה: (י) פירוש ויפגע במקום בהקב"ה שקראו מקום, ע"ש שהוא מקומו של עולם, (רא"ם): (כ) דבשלמא ואל תפגע בי, פירש אל תגש בי להפציר, אבל אצל הקב"ה לא שייך למימר הכי, א"כ קשה למה שינה כו'. (מהרש"ל), אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמוד ממנו ג"כ קפיצת הדרך, ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפילה, לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו: (ל) אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם, ובין וילן שם כי בא השמש, מכל מקום היה לו לסדר הענינים כפי הסדר וכמו דכתיב (שופטים י"ט ט') הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו', אלא ודאי על שקיעת הפתאומית נאמר. ועוד יש לומר מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד, ואם כן שמע מינה שהיה עוד היום גדול, ואם כן מאי כי בא השמש, אלא ששקעה וכו' כך פירש"י בפרק חלק (סנהדרין צ"ה: ד"ה כי בא): (מ) דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה: (נ) דאם לא כן היו הכתובים מכחישין זה את זה, דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה, ובסמוך (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, לכך צריכין לתרץ דודאי מתחילה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו', ואם תאמר מנא ליה שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחד מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותירצו התוס' (חולין צ"א: ד"ה כתיב) דהיה לו לומר ויקח אבן כמו (שמות י"ז י"ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב מאבני (סתם) שמע מינה אבנים טובא הוו: (שפתי חכמים)
רש"י נצב עליו.(ע) לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני,משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו. (תנחומא תולדות ז.): שכב עליה. קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, (פ) רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (חולין צא:) (כד' אמות, שזה מקומו של אדם): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא (חולין צ"א:) לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד י"ל הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם): (פ) דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין (מלכים-ב' י"ג י"ז) ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה': (שפתי חכמים)
רש"י אנכי עמך. לפי שהיה ירא (ק) מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש (ר) בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתי ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק, וכן כל לי, ולך, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דבר (ש) קודם לכן: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דאם לא כן מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך, (נח"י), ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו, ובחזרתו מלבן כמעשה שהיה, וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך: (ר) דקשה לרש"י כי לא אעזבך עד אשר, משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי, ומלת אם משמע שהוא ספק אם יעשה אם לא, לכך מפרש אם משמע בלשון כי, דהוא נמי לשון ודאי, כלומר כיון שכי משמש לשון אם, גם אם משמש לשון כי: (ש) וא"ת דילמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור שדיבר עמו עתה, והוא ויאמר אני ה' וגו', וי"ל דאם כן היה לו לומר כל אשר אני מדבר עמך, ולא לשון דברתי שהוא לשון עבר, כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתיים וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, (א) ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, וכלפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזה ויפגע במקום. ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש (ב) מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים, ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל, והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם, והוא השדה שהתפלל בו יצחק, וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל. ע"כ מפרש"י מדויק): מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו (ג) למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה, לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה (ד) מכוון כנגד בית המקדש של מטה: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב (לקמן פ' י"ט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל (פ' י"ב) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה (פ' ו') דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שארז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל: (ב) רצה לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצה לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה: (ג) מביא ראיה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש (לקמן פ' כ') נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן: (ד) (נח"י), נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון: (שפתי חכמים)
רש"י אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו, שהבטיחני להיות (ה) עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני, ועל זה פירש אם ישמור לי וכו', כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות, ואם תאמר איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב"ה הבטחתו אם לאו, ויש לומר שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו, ועוד יש לומר דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נ"ה.), משום הכי אמר אם וגו' וק"ל. ואם תאמר כיון שרש"י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש, ויש לומר כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש, כמו שאחז"ל (ב"מ נ"ב.) עשיק לגבך ושוי לכריסך, פירוש זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים, ושוי לכריסך פירוש אבל לכריסך אל תזבן אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה, ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פ"ד:) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וכיון שהקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול אם כן ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש, דאם לא כן היה צריך לצמצם ממאכלו כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהיה לו לחם לאכול, והקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול, (מהרא"י): (שפתי חכמים)
רש"י ושבתי. כמו שאמר לי והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלום מן החטא, שלא (ו) אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול (ז) בזרעי, כמו שאמר אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז.). (זרעך מיוחס שלא ימצא בו שום פסול): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) (נח"י), וזהו ג"כ מכלל ההבטחות של הש"י דהא אמר (לעיל פ' ט"ו) את אשר דברתי לך ופרש"י (שם ד"ה דברתי) לצרכך ועליך, ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו, כמו כל הבטחות של הקב"ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא: (ז) רצה לומר שגם והיה ה' לי וגו' הוא מכלל ההבטחות, ולא שהוא הנדר שנדר דהא אף אם לא יתקיימו ההבטחות הללו מחויב הוא שיהיה ה' לו לאלהים: (שפתי חכמים)
רש"י והאבן הזאת. כך מפורש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה ואף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'. כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה', וכן (ח) עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו קום עלה בית אל (שם לה, א.) מה נאמר שם, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך (שם יד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ח) לכך מייתי רש"י וכן, שלא תקשה על התרגום מנא ליה שתרגומו כן, דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב"ה, ותירץ דהא לסוף כן עשה, אם כן שמע מינה שגם מתחילה היה דעתו כן, ויהיה והיה ה' לי לאלהים על תנאי ולא נדר, ולכן תרגום אהי פלח עלה קדם ה', רצה לומר ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה דוקא, ומה שאמר וכל אשר תתן לי וגו', דמשמע שאם לא ישמור לו ההבטחות לא יעשר, לא קשה דיש לומר דהכי קאמר אבל כל אשר תתן לי עשר וגו' אף אם לא תשמור ההבטחות. ומהרש"ל כתב ולי נראה שכך אמר יעקב אם תשמור ההבטחות אז עשר אעשרנו שני מעשרות, ואם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ"ל: (שפתי חכמים)
בראשית פרק-כט {א} שני וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶֽדֶם:
רש"י וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה, שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה (ע, ח.): (רש"י)
רש"י ונאספו. רגילים היו להאסף, לפי שהיתה (י) האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין. כל לשון הווה, משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון (כ) עבר, לפי שכל דבר ההוה תמיד, כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין: (רש"י)
שפתי חכמים (י) רצה לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר: (כ) הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו: (שפתי חכמים)
רש"י הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם, הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירי יום אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת (ל) האסף המקנה וגו' (ב"ר ע, יא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם: (שפתי חכמים)
רש"י ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו (ס) לקבורה. דבר אחר, לפי שבא בידים ריקניות, אמר, אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו, והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו, אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח.). ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה, (ע) לא היה לה להגיד אלא לו (ב"ר ע, יג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דברבקה כתיב (לעיל כ"ד כ"ח) ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה: (שפתי חכמים)
רש"י וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא (פ) טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים (ב"ר שם): ויחבק. כשלא ראה עמו כלום, אמר, שמא זהובים (צ) הביא והנם בחיקו (ב"ר שם): וינשק לו. אמר, שמא מרגליות הביא (ק) והם בפיו (ב"ר שם): ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, (ר) ושנטלו ממונו ממנו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דאם לא כן למה רץ: (צ) כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו': (ק) (מהרש"ל), אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא י"ל שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל: (ר) דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה: (שפתי חכמים)
רש"י אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה, (ש) הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, (ת) וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) רצה לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו': (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו: (שפתי חכמים)
רש"י הכי אחי אתה. לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה (א) תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תיבה שהיא לשון עבר, הוסיף וי"ו בראשה, היא הופכת התיבה להבא: (רש"י)
שפתי חכמים (א) פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו (לעיל י"ג ח'), ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם: (שפתי חכמים)
רש"י רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו (ב) ובכתה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכג.): תאר. הוא צורת הפרצוף, לשון יתארהו בשרד (ישעיה מד, יג.), קונפ"אס בלע"ז (צירקעל): מראה. הוא זיו קלסתר: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) רצה לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת, לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, וי"ל כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (ג) וישבת עמו ימים אחדים (ב"ר ע, יז.), ותדע שכן הוא, שהרי כתיב ויהיו בעיניו (ד) כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה, (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאם לא כן איך עבר על מצות אמו: (ד) כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב (משלי י"ג י"ב) תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל: (ה) ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש"י לקמן (ל"א נ' ד"ה בנותי) והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים (לעיל כ"ה כ' רש"י ד"ה בן), ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה: (שפתי חכמים)
רש"י מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, (ו) אלא להוליד תולדות אמר כך: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי: (שפתי חכמים)
רש"י ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה, עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים (מגילה יג:): (רש"י)
רש"י מלא שבע זאת. דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף (פי' בשו"א), שבוע של זאת, והן ז' ימי המשתה, בגמ' ירושלמית במועד קטן וא"א לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד השי"ן בפתח (ר"ל בקמץ), ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה, שטיינ"א בלע"ז (איין זיעבענטליג): ונתנה לך. לשון רבים, כמו נרדה ונבלה, ונשרפה, אף זה לשון ונתן ונתנה וגו': גם את זאת. מיד לאחר שבעת ימי המשתה (ז) ותעבוד לאחר נשואיה: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו': (שפתי חכמים)
רש"י עוד שבע שנים אחרות. אחרות הקישן לראשונות, (ח) מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה (ב"ר ע, כ.), ואף על פי שברמאות בא עליו: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ותקרא שמו ראובן. רבותינו פירשו (ברכות ז:), אמרה, ראו מה בין בני לבן חמי, שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שבקש להוציאו מן הבור: (רש"י)
רש"י הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו (ט) ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב, וד' נשים ישא, אמרה, מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן, מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון (י) היה מכלה בהם (ב"ר עא, ד.): קרא שמו לוי. בכולם כתיב ותקרא, (שהיא קראה), וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו, וקרא לו שם זה, ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואם תאמר והא בפ"ק דמגילה (י"ד.) לא חשיב אלא ז' נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב (לעיל כ"א י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות (ברש"י שם)וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל: (י) כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו: (שפתי חכמים)
רש"י ותקנא רחל באחתה. קנאה במעשיה הטובים, (כ) אמרה, אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים (ב"ר עא, ו.): הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, (ל) והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים (מ) שחשוב כמת (ב"ר שם): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) דאם לא כן הא אסור לקנאות: (ל) הוכחתו מתשובותו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו: (מ) דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא: (שפתי חכמים)
רש"י התחת. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אומרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע (נ) ולא ממני: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) (מהרש"ל), יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית (מלכים-ב' ד' ל"ג), ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט' י"ז), אלא י"ל דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו, זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, (ס) וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה, זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי: ואבנה גם אנכי ממנה. כשרה: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אע"פ שיש לך בנים עשה כן עמי: (שפתי חכמים)
רש"י נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פירש במחברת (פ) צמיד פתיל, חבורים מאת המקום, נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, נפתולי אלהים נפתלתי, בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונתעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים, בלשון נוטריקון: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל: (שפתי חכמים)
רש"י ותלד זלפה. בכולן נאמר הריון, חוץ מזלפה, לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים, ואין הריון ניכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה, שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהגן, ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה (רש"י)
רש"י בא גד. בא מזל טוב, כמו גד גדי וסנוק לא (שבת סז:), ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ומדרש אגדה, שנולד (צ) מהול כמו גדו אילנא (דניאל ד, יא.), ולא ידעתי על מה נכתב תיבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך: (שפתי חכמים)
רש"י בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה, ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. שיגלי עשב הוא, ובלשון ישמעאל ישמי"ן (סנהדרין צט:): (רש"י)
רש"י ולקחת גם את דודאי בני. בתמיה, ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני, ותרגומו ולמיסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה (ק) זו, ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק, לא זכתה (ר) להקבר עמו (ב"ר עב, ג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו: (ר) ואף על פי שאחז"ל (מ"ר פ' פ"ב י"א) כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש"י לקמן בפרשת ויחי (מ"ח ז' ד"ה ואקברה), י"ל דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקב"ה סייעו, (ש) שיצא משם יששכר (נדה לא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ר"ל דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, י"ל שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם (לקמן מ"ט י"ד), ר"ל היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם ר"ל שהחמור היה הגורם כדפירשנו: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ת) ר"ל דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה: (שפתי חכמים)
רש"י זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון בית זבול, הירבריי"א בלע"ז (הערבערגע), בית (א) מדור, מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי, (ב) שיש לי בנים כנגד כל נשיו: (רש"י)
שפתי חכמים (א) פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו: (ב) כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב: (שפתי חכמים)
רש"י ויזכור אלהים את רחל. זכר לה שמסרה (ג) סימניה לאחותה (ד) (ב"ר עג, ד.), ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט, (ה) האדמון כבט שלא חלה צבה לקחתה לו ונתבהלה: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו' (לעיל ח' א'), כמו שפירש"י (שם ד"ה ויזכור) שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט (לעיל י"ט כ"ט), שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו' (רש"י שם ד"ה ויזכור): (ד) (ג"א), שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה: (ה) האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק לקחתה לו לאשה והיא נבהלה: (שפתי חכמים)
רש"י אסף. הכניסה במקום שלא תראה, (ו) וכן אסף חרפתנו (ישעיה ד, א.), ולא יאסף הביתה (שמות ט, יט.), אספו נגהם (יואל ד, טו.), וירחך לא יאסף (ישעיה ס, כ.), לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ואגדה, כל זמן שאין לאשה בן, אין לה במי לתלות (ז) סרחונה, משיש לה בן תולה בו, מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר: (ז) ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי: (שפתי חכמים)
רש"י יסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה, יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד, יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר: (רש"י)
רש"י כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח.), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב: (רש"י)
רש"י נחשתי. מנחש הייתי, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו (ח) אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י): (שפתי חכמים)
רש"י לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה (ב"ר עג, ח.), כמו העם אשר ברגליך (שמות יא, ח.). לעם אשר ברגלי (שופטים ח, ה.). הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, (י) עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני, (כ) וצריך (אני) להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם: (רש"י)
שפתי חכמים (י) רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו (פ' ל"א) ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי: (כ) רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו': (שפתי חכמים)
רש"י נקד. מנומר בחברבורות דקות כמו נקודות, פונטר"א בלע"ז (פונקטירט): טלוא. לשון טלאים, חברבורות רחבות: חום. שחום (ל) דומה לאדום רוש"ו בלע"ז (ראטה), לשון משנה, שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי, ואותן שישנן עכשיו, הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה, אלו היו שם מתחלה, (מ) ועוד, שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן (נ) נקודים וטלואים, תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) רצה לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום: (מ) הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב (דברים י"ד ד') שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר (לקמן פ' ל"ה) ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל: (נ) פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו': (שפתי חכמים)
רש"י וענתה בי וגו'. אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי (ס) ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום, בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה (ע) הוא שרוי אצלי: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצה לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי: (ע) הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי: (שפתי חכמים)
{לד}
וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶֽךָ:
רש"י הן. לשון (פ) קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי (צ) שתחפוץ בכך: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) לא כמו הן לי לא נתתה זרע (לעיל ט"ו ג'), שפירושו לשון הנה: (צ) פירש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט: (שפתי חכמים)
רש"י מקל לבנה. עץ הוא, ושמו לבנה, (ר) כמא דתימא, תחת אלון ולבנה (הושע ד, יג.), ואומר אני הוא שקורין טרימב"ל שהוא לבן: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח (ש) מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים, קולדר"י בלע"ז (האזעלנוס שטרוך): וערמון. קשטניי"ר בלע"ז (קאזטאניס בוים): פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל, כשהיה קולפו, היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. (רא"ם), דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן: (ש) דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר: (שפתי חכמים)
רש"י ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה, ונעיצה היא בלשון ארמית, והרבה יש בגמ' דצה ושלפה, דץ ביה מידי, דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצות המים (ת) בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו'. ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות, שם הציג המקלות (א) לנכח הצאן: ויחמנה וגו'. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, (ב) והזכר רובעה, ויולדת כיוצא בו (ב"ר עג, י.). רבי אושעיא אומר, המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו'. (ור"ל בתיבה זו התחברו לשון זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) דתרגום וירץ ורהט: (א) דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה: (ב) דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור: (שפתי חכמים)
רש"י אל המקלות. אל מראות (ג) המקלות: עקודים. משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהם ורגליהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)
רש"י והכשבים הפריד יעקב. הנולדים עקודים נקודים, הבדיל והפריש לעצמן, ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, זהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא (ד) בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפירשתי: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל (פ' ל"ה), אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו: (שפתי חכמים)
רש"י ובהעטיף. לשון איחור, כתרגומו ובלקשות. ומנחם חברו עם המחלצות והמעטפות (ישעיה ג, כב.), לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן, ואינן מתאוות להתייחם על ידי הזכרים: (רש"י)
רש"י צאן רבות. פרות ורבות (ה) משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים, (ו) ולוקח לו כל אלה: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם): (ו) דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. (ממ"ש), דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', ר"ל לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצה לומר מדמי הצאן: (שפתי חכמים)
רש"י שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, (ז) אבל בעודך מחובר לטמא, אי אפשר (ח) להשרות שכינתי עליך: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) לא שהוא תנאי שאם תשוב אהיה עמך, אלא מראה מקום הוא לו מפני שכאן אי אפשר כו': (ח) אבל אין לפרש אהיה עמך לשמרך בדרך, כי כבר הובטח על זה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' (לעיל כ"ח ט"ו), ר"ל שם אשרה שכינתי עליך ויחויב מזה שיובטח שלא יהרג בדרך. ויתורץ בזה מה שפרש"י בפרשת וישלח (לעיל ל"ב י' ד"ה ואלוקי)שתי הבטחות וכו', שנראה משם שאהיה עמך האמור פה ר"ל לשמרך בדרך: (שפתי חכמים)
רש"י ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה, שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדווג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן וגו', הקדימו רחל ללאה: (רש"י)
רש"י עשרת מנים. אין מונים (ט) פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו (י) מאה פעמים: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דמונים הוא לשון מנין דהוא עשרה, וכתיב עשרת מונים משמע עשרת פעמים יו"ד דהיינו ק', אבל מונים אין פירושו פעמים: (י) הא דנקט רש"י תנאו ולא נקט משכורתו, משום דאין הפסד בזה אם מחליף משכורתו, כגון אם היה חייב ליתן לו מעות ונתן לו מטלטלין אין הפסד בזה, לכך נקט תנאו עיקר התנאי היה מחליף כדפירש"י לקמן (פ' מ"א ד"ה ותחלף). (פמ"א), היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן, (כ) לעדר שביד יעקב (ב"ר עג, יד.): וברדים. תרגומו ופצוחין, פייש"ר בלע"ז (גישפריינקלט), חוט של לבן מקיף את גופו סביב, וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו, (ל) (ס"א מזן אל זן), ואין לי להביא עד מן המקרא: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) כלומר מה שכתוב והנה העתודים העולים וגו' ודאי לא קאי על אותן שנולדו לו ליעקב, דאם כן מה אתא לאשמעינן, אלא מוכרח אתה לומר שצאן לבן היו והיאך באו לכאן, ועל זה פירש אע"פ וכו': (ל) ר"ל שאין שחור מעכבו אלא אותו חוט של לבן פתוח ומסבב כל גופו: (שפתי חכמים)
רש"י האל בית אל. כמו אל בית אל, הה"א יתירה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד, ב.): משחת שם. לשון רבוי וגדולה כשנמשח למלכות, כך ויצק שמן על ראשה להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות: (רש"י)
רש"י הלוא נכריות נחשבנו לו. אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך (שעבדת אותו בנו י"ד שנה ולא נתננו לך אלא) בשכר הפעולה: את כספנו. שעכב דמי שכר (מ) פעולתך: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) פירוש של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר, כי על הי"ד שנים כבר אמרו כי מכרנו: (שפתי חכמים)
רש"י כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום, אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו, שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב: (רש"י)
רש"י לגזוז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים (ע) בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה (פ) מעבודת אלילים נתכוונה (ב"ר עד, ה.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) אמר זה משום קרא שאחריו (פ' כ"ב) שכתוב ביום השלישי וגו', למה לא נודע לו עד יום השלישי: (פ) דאם לא כן אשר לאביה מיותר, אלא להפרישו וכו': (שפתי חכמים)
רש"י את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן ג' ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו, נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים, (צ) הלך לבן ביום אחד, (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) כלומר אילו היה אצל מקום צאן לבן (היה ז' ימים): (שפתי חכמים)
רש"י מטוב עד רע. כל טובתן (ק) של רשעים רעה היא אצל הצדיקים (יבמות קג:): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ונראה לי דהכי קאמר שאל תדבר עמו מה שהוא טוב בעיניך, כלומר שישוב עמך לחרן, והוא רעה אצלו כי כל זמן שיהיה מחובר אצל רשע אין השכינה שורה עליו, וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י באהל יעקב. הוא אהל רחל, (ש) שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר בני רחל אשת יעקב, ובכולן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל (ת) קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות), וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) רצונו לתרץ למה נאמר אהל יעקב, וכי היה חשוד בעיניו לעבוד עבודת אלילים, ובפרט בשובו אל בית אביו שגם הוא עצמו אמר (לעיל פ' ל') כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, והלא בית אביו לאו עובדי אלילים הם, לכן פירש הוא אוהל רחל וכו': (ת) רצה לומר הא אהל יעקב הוא אהל רחל כדפירש"י בסמוך, ואם כן למה ליה ויבא באהל רחל הא כבר חפש בו, ועוד קשה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות ויבא באהל רחל, דהא כבר יצא מאהל לאה ובא לאהל שתי האמהות, לכן פירש כשיצא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י לא שכלו. לא הפילו עיבורם, כמו רחם משכיל (הושע ט, יד.), תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא, י.): ואילי צאנך. מכאן אמרו (בבא קמא סה:), איל בן יומו (ב) קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) והא דבפרשת שלח (במדבר ט"ו י"א) פירש"י (ד"ה או וד"ה איל) בתוך שנתו קרוי כבש ולי"ג חדשים קרוי איל, היינו לענין קרבן, ועי' בתוס' ב"ק (ס"ה: ד"ה איל): (שפתי חכמים)
רש"י טרפה. על ידי ארי וזאב: אנכי אחטנה. לשון קולע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ, טז.), אני ובני שלמה חטאים (מלכים-א א, כא.), חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה, (ג) חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא, שהיתה נפקדת ומחוסרת, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט.), תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א, א.), מלאתי משפט (ישעיה א, כא.), אוהבתי לדוש (הושע י, יא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) הוסיף מלת אם חסרה, שלא תאמר כיון שאמר (פ' ל"ה) ועזיך לא שכלו וגו', אם כן מאי זה דכתיב אנכי אחטנה, לכן פירש אם חסרה, כלומר אם קרה מקרה בשום פעם שחסרה שום בהמה, אנכי אחטנה פירש עלי היה להשלים חסרונה: (שפתי חכמים)
רש"י ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, ויעקב נתיירא לומר (ד) ואלהי, ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא, ולא לשון הוכחה הוא: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) וקשה והא בפרשת וישלח (לקמן ל"ב י') כתיב ואלהי יצחק, ויש לומר דהכי פירושו שיעקב אמר איך שהקב"ה אמר אלהי יצחק: (שפתי חכמים)
רש"י והמצפה אשר אמר וגו'. (ז) והמצפה אשר בהר הגלעד, וכמו שנאמר ויעבר את מצפה גלעד (שופטים יא, כט.), ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו, יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל דהא דמצינו שהר הגלעד נקרא מצפה כמו שמביא רש"י הפסוק (שופטים י"א כ"ט), ולמה נקרא כן ומפרש הפסוק בעצמו בשביל זה נקרא נמי מצפה לפי שאמר יצף ה' וגו': (שפתי חכמים)
רש"י אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, (ח) כמו עד אם דברתי דברי (בראשית כד, לג.): לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא (ב"ר עד, טו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ח) ר"ל דאם משמע לשון ספק וכאן אי אפשר לפרשו כן, לכן פירש אם משמש בלשון אשר, פירש במקום שי"ן כאילו אמר עדה המצבה שאני לא אעבור וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו (י) שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, (כ) כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.), נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא, יט.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) כאן לא פרש"י כמו גבי ויאמר יעקב לאחיו (פ' מ"ו) ופרש"י שם (ד"ה לאחיו) בניו, דכאן אין שייך לומר שעשה משתה לבניו, והא דלא פירש לעיל כמו הכא, יש לומר דלעיל אמר יעקב לקטו אבנים שהוא לשון ציווי, ולא שייך לצוות לאנשים שאינן סרים למשמעתו, לכן פירש על בניו: (כ) רצונו לתרץ דהיה לו לאכול בשר שהרי שחט להם בהמות: (שפתי חכמים)
רש"י מחנים. שתי מחנות, (ל) של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן. ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו (ב"ר עה, י. - תנחומא וישלח ג.):
חסלת פרשת ויצא:
(רש"י)
שפתי חכמים (ל) וקשה והא גבי עולים ויורדים (לעיל כ"ח י"ב) פירש"י (ד"ה עולים) שלא היו שניהם יחד אלא עולים תחילה ואח"כ יורדים, לפי שפירש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים (פ' ד') מלאכים ממש, צריך לומר דהכי פירושו דודאי המלאכים של חוץ לארץ רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי ארץ ישראל אלא שיעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו, אם כן שמע מינה שמלאכים ממש היו: חסלת פרשת ויצא (שפתי חכמים)