---

פרשת וישלח

---

{ד}  וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדֽוֹם:

 רש"י  וישלח יעקב מלאכים. מלאכים (א) ממש (ב"ר עה, ד.): ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצה לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' (לעיל פ' ב'), [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בג"א ובמהר"ן ובנח"י]: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹֽאמְרוּן לַֽאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָֽאֵחַר עַד עָֽתָּה:

 רש"י  גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, (ב) אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, (ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר: (ג) כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה (לעיל כ"ז מ') היינו דוקא בוהיה כאשר תריד (שם), אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצה לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו': (שפתי חכמים)


{ו}  וַֽיְהִי לִי שׁוֹר וַֽחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָֽאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַֽאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶֽיךָ:

 רש"י  ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן (ד) הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדני. להודיע (ה) שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל י"ל דהכי קאמר ליה אע"פ שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל: (ה) דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַֽעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָֽאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּֽוֹ:

 רש"י  באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, (ו) עודנו בשנאתו (ב"ר עה, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה (פ' ד') אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, י"ל הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַֽחֲנֽוֹת:

 רש"י  ויירא ויצר. וירא שמא (ז) יהרג, ויצר לו, אם יהרוג הוא את (ח) אחרים (ב"ר עו, ז. - תנחומא וישלח ד.). (ס"א שמא יהרוג אחרים ועוד גירסות אחרות וצ"ע במזרחי ההפרש שביניהם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י): (ח) יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּֽחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּֽחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָֽה:

 רש"י  המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אם תחנה עלי מחנה (תהלים כז, ג.), הרי לשון נקבה. המחנה הזה (בראשית לג, ח.), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, השמש יצא על הארץ (שם יט, כג.), מקצה השמים מוצאו (תהלים יט, ז.), הרי לשון זכר, השמש זרחה על המים (מלכים-ב ג, כב.) הרי לשון נקבה. וכן רוח, והנה רוח גדולה באה (איוב א, יט.), הרי לשון נקבה. ויגע בארבע פנות הבית (שם), הרי לשון זכר. ורוח גדולה וחזק מפרק הרים (מלכים-א יט, יא.), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, ואש יצאה מאת ה' (במדבר טז, לה.), לשון נקבה. אש לוהט (תהלים קד, ד.), לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. (ט) התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצה לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. (נח"י), דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אע"פ שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵֽאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָֽאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּֽךְ:

 רש"י  ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר ופחד יצחק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, (י) ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך: (שפתי חכמים)


{יא}  קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַֽחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַֽחֲנֽוֹת:

 רש"י  קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת (כ) שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, (ל) ויגרום לי להמסר ביד עשו (שבת לב.): ומכל האמת. אמתת דבריך, (מ) ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדן (נ) ונבקע הירדן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצה לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירש עם: (ל) דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן (שבת נ"ה.) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא: (מ) קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו: (נ) ולפי זה פירש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד: (שפתי חכמים)


{יב}  הַצִּילֵנִי נָא מִיַד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּֽי יָרֵא אָֽנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִֽים:

 רש"י  מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח (ס) אלא כעשו הרשע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יג}  וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹֽא יִסָּפֵר מֵרֹֽב:

 רש"י  היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב (ע) בזכות אבותיך (ב"ר עו, ז.): ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד.), אלא שאמר לו (שם), כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (שם טו.), ולאברהם (פ) אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואע"פ דאמרינן (ברכות ל"א:) דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו' (דברים ט"ו י"ד), ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, וא"ת הא לעיל (פ' י"א) פירש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, וי"ל דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל: (פ) מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך (לעיל כ"ח ט"ו), קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא (שם ד"ה דיברתי), דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן: (שפתי חכמים)


{יד}   שני  וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִֽיו:

 רש"י  הבא בידו. (צ) ברשותו, וכן ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא, כו.). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{טו}  עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִֽים:

 רש"י  עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז.) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה (ק) אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (נח"י), כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות (דף ס"ב.) דבפנאי תליא מילתא: (שפתי חכמים)


{טז}  גְּמַלִּים מֵֽינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָֽה:

 רש"י  גמלים מיניקות שלשים. ובניהם (ר) עמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם) ובניהם, בנאיהם, זכר כנגד נקבה, (ש) לפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו': (ש) אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם ר"ל גם בניהם ל', וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵֽדֶר:

 רש"י  עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, (א) ואני אבוא (ב) אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו (ג) מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על רבוי הדורון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא לפניו ממש מדכתיב בסמוך (פ' כ"ב) ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן: (ב) מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם: (ג) רצה לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיְצַו אֶת הָֽרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָֽשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵֽלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶֽיךָ:

 רש"י  למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגום דמאן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת (ד) שלוחה למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא, (בראשית לא, מג.) שלי הוא, לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א.), של ה': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) רצה לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאָֽמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַֽעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַֽאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַֽחֲרֵֽינוּ:

 רש"י  ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו': והנה גם הוא. (ה) יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אח"כ ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַֽחֲרֵי הָֽעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַֽאֲכֶם אֹתֽוֹ: {כא}  וַֽאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב אַֽחֲרֵינוּ כִּֽי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַֽהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַֽחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָֽי:

 רש"י  אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיה כח, יח.), לא תוכלו כפרה (שם מז, יא.), ונראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בגמרא וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק: (רש"י)


{כב}  וַתַּֽעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּֽיְלָה הַהוּא בַּֽמַּֽחֲנֶֽה:

 רש"י  על פניו. כמו לפניו, וכן חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו, ז.), וכן המכעיסים אותי על פני (ישעיה סה, ג.), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעס (ו) שהיה צריך לכל זה ב"ר (עו, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ג"א), מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּֽעֲבֹר אֵת מַֽעֲבַר יַבֹּֽק:

 רש"י  ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, (ז) נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, (ח) ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, (ט) שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (ב"ר עח, ג.): יבק. שם הנהר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, וי"ל מדכתיב בפרשת מקץ (לקמן מ"ג כ"ט) אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש"י שם (ד"ה אלוקים) דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא: (ח) כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל: (ט) ואם תאמר והרי לקמן כתיב (ל"ה א') קום עלה בית אל, ופירש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּקָּחֵם וַיַּֽעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּֽעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לֽוֹ:

 רש"י  את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, (י) נוטל מכאן ומניח כאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו': (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּוָּתֵר יַֽעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּֽאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּֽׁחַר:

 רש"י  ויותר יעקב. שכח פכים קטנים (כ) וחזר עליהם (חולין צא.): ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, מלשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רז"ל שהוא (ל) שרו של עשו (ב"ר עז, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (קצ"מ), לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בג"א ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בב"ק (דף ט"ז.): (ל) כדמוכיח רש"י לקמן (ל"ג י') גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּהֵאָֽבְקוֹ עִמּֽוֹ:

 רש"י  ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה: ותקע. נתקעקע ממקום חברתה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו, ח.), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן: (רש"י)


{כז}  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּֽחֲךָ כִּי אִם בֵּֽרַכְתָּֽנִי:

 רש"י  כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר עח, א. - חולין צא:): ברכתני. הודה לי על הברכות (מ) שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (וכאן קשה לרש"י תברכני היה לו לומר, אלא הודה וכו'. וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודו"ק): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹֽב: {כט}  וַיֹּאמֶר לֹא יַֽעֲקֹב יֵֽאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּֽי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָֽל:

 רש"י  לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, (נ) ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו (הושע יב, ה.), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה: ועם אנשים. עשו ולבן: ותוכל. להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו': (שפתי חכמים)


{ל}  וַיִּשְׁאַל יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּֽידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָֽׁם:

 רש"י  למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין (ס) שמותינו (ב"ר עח, ה.), (הכל) לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב: (שפתי חכמים)


{לא}   שלישי  וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּֽי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִֽׁי: {לב}  וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּֽאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכֽוֹ:

 רש"י  ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ.), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו (ע) כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו: והוא צלע. היה צולע (פ) כשזרחה השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו': (פ) רצה לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא: (שפתי חכמים)


{לג}  עַל כֵּן לֹא יֹֽאכְלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַֽעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶֽׁה:

 רש"י  גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נשתה גבורתם (ירמיה נא, ל.), וכן כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא, נא.): (על כף הירך. פולפ"א בלע"ז (גראבע דיקע) כל בשר גבוה וחלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף, בסימני בגרות): (רש"י)

בראשית פרק-לג

{א}  וַיִּשָּׂא יַֽעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחֽוֹת: {ב}  וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִֽאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִֽילָדֶיהָ אַֽחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַֽחֲרֹנִֽים:

 רש"י  ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב: (רש"י)


{ג}  וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִֽיו:

 רש"י  עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה: (רש"י)


{ד}  וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַֽיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּֽוּ:

 רש"י  ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (ספרי בהעלותך סט.), יש שדרשו נקודה (צ) זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט.). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל מלת וישקהו נקוד, לבד השי"ן שבו אינה נקודה, והוי כאילו כתיב ויקה"ו לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּֽךָ:

 רש"י  מי אלה לך. מי אלה להיות (ק) שלך. (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו לתרץ דמי אלה משמע שלא ידע של מי היו, ואחר כך אמר לך, לכן פירש להיות שלך, כלומר מאיזה צד הם שלך אם הם בניך או עבדיך או שכיריך: (שפתי חכמים)


{ו}   רביעי  וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּֽשְׁתַּֽחֲוֶֽיןָ: {ז}  וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִֽילָדֶיהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ:

 רש"י  נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין: (רש"י)


{ח}  וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּֽחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי (ר) שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, (ש) שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דהכא אי אפשר לפרש כמו גבי מי אלה לך, כלומר עבדיך או בניך, דהא היה יודע עשו שהם מוליכי המנחה ובודאי עבדיו הם, ועוד מה השיב לו למצוא חן בעיניך אלא וגו', כלומר למה טרחת לכל זה. ומהרש"ל כתב כי בודאי פירוש של מי לך פירושו של מי הם, ואין להקשות אם כן מה השיב לו למצוא חן בעיניך, היה לו להשיב תחילה שהם שלו, אין זה קושיא, כי כך שאל אותו עשו מי לך המחנה, כלומר למי הם כל המחנה שפגשתי שאני צריך לומר למה הוא לך, לכך השיב לו יעקב למצוא חן בעיניך, כי עיקר שאלתו היה על למה הוא לך וכו' עכ"ל: (ש) דאם לא כן מאי כל המחנה דהא מוליכי המחנה לא היו כי אם ה' עבדים, ומה שהשיב ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, וכי בשביל שהכו אותו המלאכים ימצא חן בעיניו, וי"ל דכיון כשאמרו אחיו של יעקב הוא היו משגיחין, א"כ ראה שיעקב היה חשוב בעיניהן של מלאכים, לכך וימצא חן בעיניו כלומר להודיע שיש לו הרבה אוהבים, ועל ידי זה גם הוא ישוב להיות אוהבו: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָֽךְ:

 רש"י  יהי לך אשר לך. כאן הודה (ת) לו על הברכות (ב"ר עח, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רש"י דייק מכפל לשון יהי לך, ביש לי רב סגי: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָֽקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵֽנִי:

 רש"י  אל נא. אל נא (א) תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, (ב) והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי (ג) שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפייסת לי. (ד) וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז (בעזענפטינג), כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ.), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י, לב.), יודעים לפייס ולרצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שמלת אל תמיד לעולם דבוק עם אזהרה, לכך אמר אל נא תאמר לי כן, שפירושו בבקשה אל כו'. (מהרש"ל), שלא תאמר אל נא קאי על הודאתו שהודה לו על הברכות זה לא יתכן, אלא על האמירה שאמר לו יש לי רב ואינו רוצה לקבלה לחוד קאי: (ב) הוצרך לתוספת הזה מפני שפירש כי על כן הוא כי על אשר, אם כן היה די באחד מהם, או שיכתוב על אשר ראיתי פניך וגו', או כי ראיתי פניך, לפיכך הוצרך להוסיף תוספת זה כדי שתהיה מלת כי טעם על ולקחת מנחתי מידי שלמעלה הימנו כאילו אמר ולקחת את מנחתי מידי כי כדאי והגון לך שתקבלנו, ומלת על כן דבקה עם ראיתי פניך וכו', ועל דרך זה פירש בכל מקומות שכתוב כי על כן: (ג) לא שכראות כ"ף ההשואה, כלומר ראיתי פניך כמו שראיתי גם כן פני אלהים, שאין השואת הראיה שבה לנתינת המנחה, לכן פירש חשובים וכו': (ד) הודיענו בזה שהוי"ו של ותרצני הוא במקום ועוד, סיבה שנייה לקבלת המנחה, דאם לא כן איך נופל ותרצני על ראות פני אלהים: (שפתי חכמים)


{יא}  קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּֽי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּֽח:

 רש"י  ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון ויברך יעקב את פרעה, עשו אתי ברכה (מלכים-ב יח, לא.), דסנחריב, וכן לשאול לו לשלום ולברכו (שמואל-ב ח, י.), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר (גיריססען), אף זו ברכתי, מו"ן שלו"ד (מיין גרוס): אשר הובאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי (ה) להגיעה עד שבאה לידך (ב"ר עח, יב.): חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני"ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש מאחר שלא טרחת בה כמותי ראוי שתקבלנה, ופירוש עד שבאה לידך, עד הזמן הזה שכבר באה לידך: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּֽךָ:

 רש"י  נסעה. כמו שמעה, סלחה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה, (ו) ותרגום של אונקלוס טול (נ"א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב (ז) נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, זהו לנגדך, בשוה לך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כמו שמעה סלחה שהשי"ן היא מן היסוד והה"א היא נוספת, אף כאן הנו"ן היא מהיסוד והה"א נוסף, והוא מבנין הקל ולא מבנין נפעל ולא נו"ן האית"ן. (הרא"ם), דאי הוה נו"ן האיתן הוה ליה לכתוב ב' נונין חד נו"ן מן היסוד וחד נו"ן מן השימוש, והיה ראוי לכתוב ננסעה: (ז) רוצה לומר דהתרגום נמי מוכיח כך שמתרגם על נסעה טול, משמע שהוא ציווי כיון שלא מתרגם נטל, אבל נלכה קאי גם על עשו לכך תרגומו ונהך וק"ל: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּֽי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּֽאן:

 רש"י  עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט. עלות. מגדלות עולליהן, לשון עולל ויונק (איכה ב, יא.), עול ימים (ישעיה סה, כ.), שתי פרות עלות (שמואל-א ו, י.), ובלע"ז אנפיטי"ש (בעקינדערט): ודפקום יום אחד. (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה, ב.), נוקש בדלת: (רש"י)


{יד}  יַֽעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַֽאֲנִי אֶֽתְנַֽהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִֽירָה:

 רש"י  יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, (ח) ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו ארדה, אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו ההולכים לאט (ישעיה ח, ו.), לאט לי לנער (שמואל-ב יח, ה.). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת (ט) עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב"ר עח, יד.), שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא.). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר לא שילך הוא לפניו והוא אחריו וק"ל: (ט) ולמ"ד לרגל הוא במקום כפי רגל, רוצה לומר כפי כח הליכת רגלי, לא כפי הצורך לרגל להיות רגל: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּֽיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִֽי:

 רש"י  ויאמר למה זה. (י) תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דפסוק ויאמר למה זה אמצא חן משמע שלא רצה למצוא חן, והוא שלח לו מנחה גדולה כדי למצוא חן בעיניו, ועל זה פירש למה זה תעשה וכו', ואמצא חן בעיניך מאמר בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִֽירָה:

 רש"י  וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו.), (כ) והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד, שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים (שמואל א ל, יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר והלא אף על גב דכתיב עשו לחוד בקרא אנשיו נמי במשמע, כדכתיב בסמוך (פ' י"ז) ויעקב נסע סכתה הוא הדין נמי נשיו ובניו ועבדיו, אלא שנקט העיקר, הוא הדין הכי נמי, ויש לומר מפני שאמר עשו אציגה נא וגו', ונטעה לומר שנשארו גבי יעקב, משום הכי היה לו לכתוב בהדיא שהלכו עמו, (רא"ם). ועוד יש לומר כיון שכתוב מתחילה וירא והנה עשו בא ות' איש עמו, אם כן הוא טפל אצלם כיון שהזכירם, אם כן גבי וישב עשו היה לו גם כן להזכירם עמו מטעם זה, מה שאין כן ביעקב וק"ל: (שפתי חכמים)


{יז}  וְיַֽעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּֽוֹת: (ס)

 רש"י  ויבן לו בית. שהה שם י"ח חדש, (ל) קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) והקשה רא"ם ולא ידעתי למה הביא רש"י ז"ל זה המדרש, והלא הבית והסכות שניהן היו בזמן אחד, הבית לעצמו והסכות לבהמות, כדכתיב בקרא, ורש"י בפירוש כתב ואני לא באתי לפרש אלא לפי פשוטו כו' ע"כ, ומהרש"ל פירש לפי שכתוב בקרא ב' פעמים סכות ופעם אחת בית, רוצה לומר סכות קיץ בית חורף וכו'. (קצ"מ), הביא זה המדרש כדי לכוין מספר הכ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כמו שכתב בפרשת וישב על פסוק ויתאבל על בנו (לקמן ל"ז ל"ד ד"ה ימים): (שפתי חכמים)


{יח}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִֽיר:

 רש"י  שלם. שלם בגופו, (מ) שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עד בואנה בית לחם (רות א, יט.): בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך: ויחן את פני העיר. ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (מהרש"ל) מדכתיב שלם סתם משמע בכל שלמותיו, ומה כתיב בענין זה למעלה שהיה לו מקנה ולמטה ויקן את חלקת השדה, משמע שהיה לו ממון, ושלם בתורתו מדכתיב בקרא, בבאו מפדן ארם למה לי, אלא לומר לך שאפילו בבואו מפדן ארם שכולם עמי הארץ אף על פי כן לא שכח תלמודו: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָֽטָה שָׁם אָֽהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵֽי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָֽה:

 רש"י  קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר): (רש"י)


{כ}  וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב"ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, (נ) וכן מצינו במשה, ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז, טו.), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כאילו אמר ויקרא אלהי ישראל ליעקב אל, והכי פירושו הקדוש ברוך הוא אל בעליונים ויעקב אל בתחתונים, רוצה לומר וכיון שהשכינה שרויה בשבילו על הארץ, אם כן הוא דומה כאילו הוא בעצמו אל: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לד

{א}   חמישי  וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): (רש"י)


{ב}  וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַֽחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּֽהָ:

 רש"י  וישכב אותה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:): (רש"י)


{ג}  וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַֽעֲקֹב וַיֶּֽאֱהַב אֶת הַֽנַּֽעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַֽנַּֽעֲרָֽ:

 רש"י  על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה: (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּֽׁה: {ה}  וְיַֽעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶֽחֱרִשׁ יַֽעֲקֹב עַד בֹּאָֽם: {ו}  וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִֽי שְׁכֶם אֶל יַֽעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּֽוֹ: {ז}  וּבְנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָֽאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּֽת יַֽעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵֽעָשֶֽׂה:

 רש"י  וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות (ס) על ידי המבול (ב"ר פ, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָֽשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  חשקה. חפצה: (רש"י)


{ט}  וְהִֽתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹֽתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶֽם: {י}  וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּֽהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָֽחֲזוּ בָּֽהּ: {יא}  וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵֽינֵיכֶם וַֽאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּֽן: {יב}  הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּֽאֲשֶׁר תֹּֽאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַֽנַּֽעֲרָ לְאִשָּֽׁה:

 רש"י  מהר. כתובה (שם ז.): (רש"י)


{יג}  וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָֽם:

 רש"י  במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר פ, ח.): (רש"י)


{יד}  וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּֽי חֶרְפָּה הִוא לָֽנוּ:

 רש"י  חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף: (רש"י)


{טו}  אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּֽהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָֽר:

 רש"י  נאות לכם. נתרצה (ע) לכם, לשון ויאותו (מלכים-ב יב, ט.) (הכהנים ביהוידע): להמול. להיות נמול, (פ) אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: (פ) פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{טז}  וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹֽתֵיכֶם נִֽקַּֽח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָֽד:

 רש"י  ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול: (רש"י)


{יז}  וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָֽכְנוּ: {יח}  וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמֽוֹר: {יט}  וְלֹֽא אֵחַר הַנַּעַר לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַֽת יַֽעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִֽיו: {כ}  וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַֽיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹֽר: {כא}  הָֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵֽשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַֽחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִֽקַּֽח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶֽם:

 רש"י  שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים: (רש"י)


{כב}  אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָֽאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִֽהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּֽאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִֽים:

 רש"י  בהמול. בהיות נמול: (רש"י)


{כג}  מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵֽשְׁבוּ אִתָּֽנוּ:

 רש"י  אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו (צ) אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירֽוֹ: {כה}  וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּֽהְיוֹתָם כֹּֽאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַֽעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּֽהַרְגוּ כָּל זָכָֽר:

 רש"י  שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים (ק) שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר פ, י.): אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה (ר) נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו (ש) של זקן (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): (ר) דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: (ש) רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כו}  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָֽרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵֽאוּ: {כז}  בְּנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָֽם:

 רש"י  על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטוליא: (רש"י)


{כח}  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹֽרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָֽחוּ: {כט}  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּֽיִת:

 רש"י  חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.), וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.): שבו. לשון שביה, (ת) לפיכך טעמו מלרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּֽכְּנַֽעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַֽאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶֽאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִֽי:

 רש"י  עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה (א) ונחלת את הארץ, לפיכך היו (ב) שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פסוק הוא בפרשת (כי תשא) [משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: (ב) אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמְרוּ הַֽכְזוֹנָה יַֽעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵֽנוּ: (פ)

 רש"י  הכזונה. (ג) הפקר: את אחותנו. ית (ד) אחתנא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: (ד) דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-לה

{א}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶֽל יַֽעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַֽעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִֽיךָ:

 רש"י  קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח.), (ה) נענשת ובא לך זאת מבתך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א): (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹֽכְכֶם וְהִֽטַהֲרוּ וְהַֽחֲלִיפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודת אלילים: והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים: (רש"י)


{ג}  וְנָקוּמָה וְנַֽעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶֽעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָֽעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָֽרָתִי וַֽיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָֽכְתִּי: {ד}  וַיִּתְּנוּ אֶֽל יַֽעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַֽעֲקֹב תַּחַת הָֽאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶֽם:

 רש"י  האלה. מין אילן (ו) סרק: עם שכם. אצל שכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. (נח"י), יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  חתת. פחד: (רש"י)


{ו}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּֽוֹ: {ז}  וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָֽאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִֽיו:

 רש"י  אל בית אל. הקב"ה בבית אל, (ז) גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (שמואל-ב ט, ד.), כמו בבית מכיר, בית אביך (בראשית כד, כג.), כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אדני יוסף, אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת: (שפתי חכמים)


{ח}  וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָֽאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכֽוּת: (פ)

 רש"י  ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו (ח) אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו (ט) שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות (י) כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך (לעיל י"ד ו') איל פארן ועיין שם: (ט) דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו (לקמן פ' כ"ז), ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה: (י) ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש (ויקרא י"ט י"ד) וזה דוקא מחיים (ברש"י שם): (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַֽעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתֽוֹ:

 רש"י  עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים (ב"ר פא, ה.): (רש"י)


{י}  וַיֹּֽאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַֽעֲקֹב לֹֽא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַֽעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִֽהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב (כ) ועקבה, אלא לשון שר ונגיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לשון וארב וקם עליו (דברים י"ט י"א): (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִֽהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵֽחֲלָצֶיךָ יֵצֵֽאוּ:

 רש"י  אני אל שדי. שאני כדאי לברך, (ל) שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד.), (מ) שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט (נ) בנימין שעדיין לא נולד (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה (שופטים כא, א.), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו): גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע' אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות: (מ) כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ד' ד"ה ונתתיך) בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בג"א פרשת ויחי שמשנה הגירסא: (נ) פירש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד: (שפתי חכמים)


{יב}   שישי  וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַֽחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָֽרֶץ: {יג}  וַיַּעַל מֵֽעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּֽוֹ:

 רש"י  במקום אשר דבר אתו. איני יודע, (ס) מה מלמדנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (נח"י), אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב (שם) ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָֽׁמֶן: {טו}  וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵֽל: {טז}  וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַֽיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּֽהּ:

 רש"י  כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, רבוי מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז.), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. (ע) ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וילך מאתו כברת ארץ (מלכים-ב ה, יט.), (פ) ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת שדה, (צ) כך במהלך אדם נותן שם מדה (קרקע כמו מהלך מיל,) כברת ארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי (לקמן מ"ח ז' ד"ה ואקברה), ואף על פי שפירש שם (ד"ה כברת) דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי: (פ) רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מיניה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי: (צ) רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַֽמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּֽי גַם זֶה לָךְ בֵּֽן:

 רש"י  כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה: (רש"י)


{יח}  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָֽרָא לוֹ בִנְיָמִֽין:

 רש"י  בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בנגב בארץ כנען, הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג.), לפיכך הוא מלא. (דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו, ונכתב בנו"ן כמו לקץ הימין (דניאל יב, יג.)): (רש"י)


{יט}  וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָֽחֶם: {כ}  וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻֽרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻֽרַת רָחֵל עַד הַיּֽוֹם: {כא}  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָֽהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵֽדֶר: {כב}  וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵֽל (פ) וַיִּהְיוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵים עָשָֽׂר:

 רש"י  בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון (ק) אצל יצחק, ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע (ר) עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל (שבת נה:): ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת: (ר) לפי שהיתה שפחת רחל. (מהרש"ל), ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כג}  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִֽיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלֽוּן:

 רש"י  בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור (ש) למנין, (ת) ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון: (ת) כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי): (שפתי חכמים)


{כד}  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן: {כה}  וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִֽי: {כו}  וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַֽעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָֽם: {כז}  וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָֽאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָֽק:

 רש"י  ממרא. שם (א) המישור: קרית ארבע. שם העיר. (ב) ממרא קרית הארבע, איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בית הלחמי (שמואל-א טז, א.), בעפרת אבי העזרי (שופטים ו, כד.), בנה חיאל בית האלי (מלכים-א טז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דכתיב לעיל בפרשת לך (י"ג י"ח) וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י (שם) שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע: (ב) פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע (לעיל כ"ג ב') שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיִּֽהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָֽה: {כט}  וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַֽעֲקֹב בָּנָֽיו: (פ)

 רש"י  ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ס' שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים מק"פ שנה, נשארו ק"ך, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. (עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה וגו', וז' שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, נמצא יעקב במכירתו ק"ח): (רש"י)

בראשית פרק-לו

{א}  וְאֵלֶּה תֹּֽלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ב}  עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַֽחִתִּי וְאֶת אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַֽחִוִּֽי:

 רש"י  עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודת אלילים: אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודת אלילים כדי להטעות (ג) את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאֶת בָּֽשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיֽוֹת:

 רש"י  בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו: (רש"י)


{ד}  וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵֽל: {ה}  וְאָֽהֳלִֽיבָמָה יָֽלְדָה אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, (ד) שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין (ב"ר פב, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַֽעֲקֹב אָחִֽיו:

 רש"י  וילך אל ארץ. לגור (ה) באשר ימצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך: (שפתי חכמים)


{ז}  כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָֽכְלָה אֶרֶץ מְגֽוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶֽם:

 רש"י  ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג.) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני (ו) הבושה שמכר בכורתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר ועוד טעם אחר: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ט}  וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִֽיר:

 רש"י  ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר: (רש"י)


{י}  אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יא}  וַיִּֽהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַֽז: {יב}  וְתִמְנַע הָֽיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶֽאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו:

 רש"י  ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, (ז) הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, (ח) מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: (ח) כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יד}  וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָֽהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹֽרַח: {טו}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵֽי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַֽז:

 רש"י  אלה אלופי בני עשו. ראשי (ט) משפחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות: (שפתי חכמים)


{טז}  אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָֽה: {יז}  וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יח}  וְאֵלֶּה בְּנֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יט}  אֵלֶּה בְנֵֽי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּֽוּפֵיהֶם הוּא אֱדֽוֹם: (ס) {כ}   שביעי  אֵלֶּה בְנֵֽי שֵׂעִיר הַֽחֹרִי יֽשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַֽעֲנָֽה:

 רש"י  יושבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה: (רש"י)


{כא}  וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדֽוֹם: {כב}  וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַֽאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָֽע: {כג}  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָֽם: {כד}  וְאֵלֶּה בְנֵֽי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַֽעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִֽיו:

 רש"י  ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.), נרדם ורכב וסוס (תהלים עו, ז.): הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על (י) אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים. הרביע חמור על סוס וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם (כ) על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן). ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): (כ) ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה: (שפתי חכמים)


{כה}  וְאֵלֶּה בְנֵֽי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָֽהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָֽה: {כו}  וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָֽן: {כז}  אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַֽעֲוָן וַֽעֲקָֽן: {כח}  אֵלֶּה בְנֵֽי דִישָׁן עוּץ וַֽאֲרָֽן: {כט}  אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָֽה: {ל}  אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי לְאַלֻּֽפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִֽיר: (פ) {לא}  וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָֽלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ואלה המלכים וגו'. שמנה היו, וכנגדן העמיד יעקב, ובטל מלכות עשו (ל) בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בשת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם (מ) בנו כתיב, בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך (מלכים-ב ח, כ.), ובימי שאול כתיב אין מלך באדום נצב מלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: (מ) דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו: (שפתי חכמים)


{לב}  וַיִּמְלֹךְ בֶּֽאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָֽבָה: {לג}  וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָֽה:

 רש"י  יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר ועל קריות ועל בצרה וגו' (ירמיה מח, כד.), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות (נ) עמהם, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו': (שפתי חכמים)


{לד}  וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּֽימָנִֽי: {לה}  וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִֽית:

 רש"י  המכה את מדין בשדה מואב. שבאכ מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל: (רש"י)


{לו}  וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָֽה: {לז}  וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵֽרְחֹבוֹת הַנָּהָֽר: {לח}  וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּֽוֹר: {לט}  וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵֽיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָֽב:

 רש"י  בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום: (רש"י)


{מ}   מפטיר  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹֽמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵֽת:

 רש"י  ואלה שמות אלופי עשו. שנקראו על שם מדינותיהם (ס) לאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (-א א, נא.) וימת הדר ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה: (שפתי חכמים)


{מא}  אַלּוּף אָֽהֳלִֽיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹֽן: {מב}  אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָֽר: {מג}  אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֽשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדֽוֹם: (פפפ)

 רש"י  מגדיאל. הוא רומי:

חסלת פרשת וישלח: (רש"י)