רש"י ואלה שמות בני ישראל. אע"פ שמנאן (א) בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, (ב) להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, (ג) שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם (ד) לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו. שמו"ר א,ג.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דקשה לרש"י למה מנאן פעם אחרת הא כבר מנאן לעיל בפ' ויגש וא"ל דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן מנ"מ בין מנין דקודם מיתה בין לאחר מיתה כיון דכבר מנאן ועל זה פירש להודיע כו'. א"נ ק"ל דואלה ל"ל דלא הל"ל אלא אלה שמות וגו' וא"ל דקאי על מספר של מעלה דבפ' ויגש והתם כתיב ואלה דקשה למאי נ"מ קאמר דקאי על מספר דלעיל וא"ל דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה ולהכי כתיב ואלה כלומר אלה שמות בני ישראל המספר של בחייהם ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה אבל עדיין קשה למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן בחייהם ועל זה קאמר אע"פ כו' וק"ל: (ב) ולא נקט בשמותם גבי מיתתן דלעיל בחייהם מנאן בשמותם ופרטן אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים כדכתיב הכא ע' נפש וגו': (ג) ואין להקשות מה היא החיבה שהמשיל אותם לכוכבים י"ל כמו שהכוכבים קיימין ומאירים ביום ובלילה אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני כך הם ישראל קיימין בעוה"ז ובעוה"ב וק"ל: (ד) [רא"ם] שמלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסין אבל בהוצאה דוקא במספר ולא בשמותם כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא גבי הוצאה כתיב מספר ובהכנסה כתיב בשם: (שפתי חכמים)
רש"י ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, (ה) ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים (ו) שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה (ז) את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) וא"כ למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם כלו' קודם סך של יוצאי ירך יעקב: (ו) את"ל דראשונה אינו קושיא דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים מ"מ קשה וכי לא היינו יודעים כו': (נח"י) הרא"ם האריך במקום שה"ל לקצר דהרב ס"ל דחוזר למעלה על הא דקאמר ויוסף ר"ל עם יוסף היו ע' וכן הוא בשמ"ר וע"ז מקשה והלא כו' ולמה אמר יוסף לחוד בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו אבל יוסף לא נכלל בזה וא"כ כשם שהזכיר יוסף הל"ל גם את בניו ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש אלא להורות שיוסף הי' במצרים ע"ז קשה מה בא ללמדנו: (ז) ר"ל דהא שמא מתוך שהיה שפל ועני כ"כ שמא עשה עבירה כי העוני מעביר דעתו של אדם או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה כיון דהוא חשוב כל כך ולפי שהמנין בכאן הוא אחר מיתתן מ"ה הודיע צדקתו במנין הזה משום דאמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ח) (נח"י) הרא"ם כ' דאיתא בש"ר דמפיק לה מששה לשונות ול"נ דאתי כמ"ד בילקוט לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן דהא עכבר ילדה שיתא ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו שמשמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה והיינו מדהפסיק הכתו' במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג אלא ודאי להכי הפסיק כי פרו פירושו אחד מוליד אחד ורבו משמע אחד מוליד הרבה וכמו שפי' הרב בפ' בראשית ולכך הפסיק במלת וישרצו להודיעך שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים (וע' בג"א דברים נכוחים): (שפתי חכמים)
רש"י הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמיכם לכך: נתחכמה לו. לעם, (כ) נתחכמה מה לעשות (ל) לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיען של ישראל (מ) לדונם במים, (נ) שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (שמו"ר א, יא.). (ס) (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. ברש"י ישן): ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) דמלת לו קאי אעם ולא אבני ישראל: (ל) פי' כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. (מהרש"ל) דק"ל דהל"ל נתחכם עליו ר"ל יותר מהם ומהו לו לכן פירש מה לעשות לו: (מ) (נח"י) ולפי זה קאי אהקב"ה ולכך נכתב ג"כ רב ועצום וכל הפרשה בל' יחיד: (נ) וא"ת והא מיד צוה למילדו' להמית כל הבן הילוד וי"ל דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים אלא פרעה עצמו צוה להם ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת: (ס) שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה. (שפתי חכמים)
רש"י עליו. על העם: מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה: למען ענותו בסבלתם. של (ע) מצרים: ערי מסכנות. כתרגומו, וכן לך בא אל הסוכן הזה (ישעי' כב, טו.), גזבר הממונה על האוצרות (שמו"ר א, יד.): את פתום ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחלה לכך, ועשאום (פ) חזקות ובצורות לאוצר: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) ק"ל דהל"ל ענותו בסבלותו או ענותם בסבלותם: (פ) דק"ל הל"ל ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה ש"מ שבנויות היו אלא וגו' (רא"ם): (שפתי חכמים)
רש"י וכאשר יענו אותו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, (צ) כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. כן ירבה, כן רבה (ק) וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה: ויקצו. קצו (ר) בחייהם. ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) ר"ל דק"ל דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו רבין וכי לא סגי בלאו הכי וע"ק דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה ועל זה פירש בכל כו' ר"ל לא היו מענין אותן אלא מחשבתן היה כן: (ק) כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום ומחשבת המקום שירבו תמיד וא"כ קשה למה כתיב ירבה לשון עתיד לכן פירש כן רבה וכן פרץ שהוא ל' הוה תמיד: (ר) דק"ל שאמרו מפני בני ישראל והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה אלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו לכן פי' קצו בחייהם של עצמן כשהיו מזכירין את שם ישראל מהרש"ל ויותר נ"ל דרש"י דייק מדכתיב בפני דלא הל"ל אלא ויקוצו בבני ישראל: (שפתי חכמים)
רש"י למילדות. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, (ש) כמו שובר ומשבר, (ת) דובר ומדבר, כך מוליד ומילד: שפרה. זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים, (א) על שם שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה (סוטה יא:): פועה. לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה (ישעי' מב, יד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) שיש דגש בלמ"ד מילדות ול' קל שהוא בלא דגישת למ"ד: (ת) שובר ל' קל ומשבר לשון כבד ופירושם שוה וכן דובר ומדבר נמי כן הוא: (א) דכתיב בסמוך ויעש להם בתים ופירש"י בתי כהונה ובתי לויה ומלכו' ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים והואיל וכן הוא ע"כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד דהיא היתה אמה של מרים דאין סברא לכתוב בתחלה הבת ואחריה האם ופועה היינו מרים: (שפתי חכמים)
רש"י בילדכן. כמו בהולידכן: על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עושה מלאכה על האבנים, (ירמי' יח, ג.) מושב כלי אומנות יוצר כלי חרס: אם בן הוא וגו'. לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו (ב) שעתיד להוולד בן המושיע אותם: וחיה.(ג ) ותחיה: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) וא"ת דלמא כדי שלא יפרו וירבו וי"ל דא"כ הי"ל להמית הנקבו' שאף אם ימותו הזכרים וישארו הנקבות אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות. (נח"י) ול"נ דאס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא א"כ למה חידש גזרת המילדות דטעמא מאי הקפיד על פו"ר משום טענת ונלחם בנו והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים אלא שראו וכו' ע"ש באריכות: (ג) פי' וחיה הוא ל' זכר כדמצינו בהרבה מקומות והאי וחיה לשון נקבה הוא כמו ותחיה ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת והוא ל' נקבה אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר כדמצינו במגילת אסתר דכתיב את שרביט הזהב וחיה וגם בקהלת אם חיה אלף שנים. א"נ כוונתו דוחיה בוי"ו הופך את התיבה להבא: (שפתי חכמים)
רש"י ותחיין את הילדים. מספקות להם מים (ד) ומזון. (סוטה יא:) תרגום הראשון וקיימא, והשני וקיימתון, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון (ה) פעלתם, כגון ותאמרנה איש מצרי, (שמות ב, יט.) לשון עבר כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם, (ירמי' מד, כה.) לשון דברתם כמו ותדברו (ו) לזכרים, וכן ותחללנה אותי אל עמי, (יחזקאל יג, יט.) לשון עבר חללתם כמו ותחללו לזכרים: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) מדכתיב לא עשו כאשר דבר אליהן ש"מ לא המיתום א"כ ל"ל תו ותחיין אלא מספקות וכו': (ה) ר"ל אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד. ונראה דה"פ דרש"י מקשה על עצמו לפ"מ שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקו' להם מזון א"כ קשה על התרגום למה שינה בלשונו דהראשון פי' וקיימא והשני פי' וקיימתון בשלמא בלא זה הייתי אומר דוקיימתון פי' שמספקות להם מזון מ"ה שינה אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הא' פי' מספקות להם א"כ למה תירגם על ותחיין הראשון וקיימא לכ"פ לפי שלשון עברי וכו': (ו) כמו שמצינו ותאמרנה ובמקום אחר מצינו ותדברנה שתיבה זו כמו ותאמרנה כי הוא על משקל א' ואפ"ה פי' לשון דברתם לשון נוכח א"כ גם הכא ותחיין ראשון ל' נסתר והשני ל' נוכח והוא על משקל אחד: (שפתי חכמים)
רש"י כי חיות הנה. בקיאות כמילדות, תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו, (סוטה יא: ושמו"ר) הרי הן משולות לחיות השדה (ז) שאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן, ויברך אותם ועוד כתיב מה אמך (ח) לביאה (יחזקאל יט, ב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כי לפי פי' ראשון קשה שאף אם הם בקיאות וכי מילדת אינה צריכה מילדת להולידה. רא"ם: (ח) ר"ל שמדמה כנסת ישראל ללביאה: (שפתי חכמים)
רש"י וייטב. הטיב להם, וזה חלוק בתיבה שיסודה ב' אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, (או בסגול שהוא פת"ח קטן) כגון וייטב אלהים למילדות, וירב בבת יהודה, (איכה ב, ה.) הרבה תאניה, וכן ויגל השארית, (דברי הימים-ב לו, כ.) נבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב, (שופטים טו, ה.) הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון מפעיל את אחרים, וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, (ט) הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון וייטב בעיניו, (ויקרא י, כ.) לשון הוטב, וכן וירב העם, נתרבה העם, ויגל יהודה, הגלה יהודה, ויפן כה וכה, פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני, וילך, וישב, וירד, ויצא, (י) לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, יו"ד אות שלישית בו: וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה: (רש"י)
רש"י ויעש להם בתים.(כ ) בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה' ואת בית המלך, כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (יא:): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) לא וייטב לחוד ויעש לחוד: (שפתי חכמים)
רש"י לכל עמו. אף עליהם גזר, (ל) יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) מקשים העולם א"כ מאי דכתיב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שכבר נשבע וכו' מאי נתחכמה שייך הא משום איצטגניניו היה זה שצוה להשליך היאור' משום שעתיד ללקות במים. וי"ל דלעיל לא צוה אלא על העברים ועל אותו ציווי נאמר מאמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל אבל אותו יום שנולד משה היה ציווי אחר אף על המצרי' שישליכו אותן למים כל הנולדים באותו יום לבד וזה היתה בעבור שאיצטגניניו אמרו שילקה במים ולא היו יודעים אם ממצרים הוא כדפירש"י ז"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, (וחזר ולקחה, וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות. ברש"י ישן) והחזירה ועשה בה לקוחין (מ) שניים, ואף היא נהפכה להיות (נ) נערה. ובת ק"ל שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) דהא מיד אחר ליקוחין זו נתעברה וילדה את משה והלא אהרן ומרים היו גדולים יותר ממשה וא"כ מתי ילדתן אלא וכו': (נ) ר"ל מדכתיב בת לוי משמע שהיתה בת דהיינו נערה: (שפתי חכמים)
רש"י ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום א', שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, (ע) והם בדקו אחריה לסוף ט': גמא. גמי בלשון משנה ובלע"ז יונ"קו, ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה: בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, (פ) כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת: ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלע"ז, ודומה לו קנה וסוף קמלו (ישעי' יט, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) פי' אע"פ שאינן ז' חדשים שלימים אלא מקוטעין הן ואינן אלא ששה חדשים ויום אחד אפ"ה הוא חי: (פ) ומה שפירש"י בפ' נח ובתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים כו' ע"ש: (שפתי חכמים)
רש"י לרחץ על היאור. סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו: על יד היאור. אצל היאור, כמו ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל-ב יד, ל.), והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו, (סוטה יב:) הולכות לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות, (בראשית כה, לב.) הולכות למות לפי (צ) שמיחו בה, והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות: את אמתה. את (ק) שפחתה. ורבותינו דרשו (ר) לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה, את ידה ונשתרבבה אמתה אמות הרבה (סוטה שם): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) ר"ל השפחות מיחו בבת פרעה שלא להציל את משה: (ק) וא"ת והא רש"י עצמו פי' לעיל לפני זה לפי' רבותינו שגבריאל המית כל השפחו' שהלכו עמה כבר תירצו בגמ' דגבריאל לא המית כול' אלא הניח לה שפחה אחת בשביל כבוד מלכות כדי שלא תשאר בת פרעה לבדה ולזו השפחה שהשאיר לה שלחה: (ר) מדלא כתיב ותשלח את נערה או שפחתה ומדלא כתיב בהדיא ידה דרשו שנשתרבבה אמתה אמות הרבה מזרחי. או משום שבאה המ"ם בלא דגש דרשו כן כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי וכיון שכאן נשתנה המלה דרשו שנשתנה ידה לכך נשתנה גם כן המלה. ג"א: (שפתי חכמים)
רש"י היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה (א) נתנבאה, הי שליכי (שמו"ר שם סוטה שם): (רש"י)
שפתי חכמים (א) ואע"ג דדרך הלשון כך כמו הא לכם זרע מ"מ מדלא כתיב הא לך דרשו כן אע"פ דליכי ל' נקבה הוא מ"מ מצינו גבי נקבה ג"כ ל' לך כדכתיב הלוא אנכי טוב לך דגבי חנה: (שפתי חכמים)
רש"י משיתהו. כתרגומו שחלתיה, והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל בניתא (ב) מחלבא, ובלשון עברי משיתהו, לשון הסירותיו, כמו לא ימוש לא משו, (יהושע א, ח.) כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה, ולשון הוצאה הוא, וכן ימשני ממים רבים, (שמואל-ב כב, יז.) שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתיהו אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו ומשתי את עון הארץ, (זכריה ג, ט.) אבל משיתי, אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה, כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) פי' כהוצאת שער מן החלב: (שפתי חכמים)
רש"י ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד, א"ר יהודא בר"א הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו: וירא בסבלותם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם (שמו"ר א, כז.): איש מצרי. נוגש היה, (ג) ממונה על שוטרי ישראל, והיה מעמידם מקרות (ד) הגבר למלאכתם (שמו"ר א, כח.): מכה איש עברי. מלקהו ורודהו. (ה) ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, (ו) ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, (ז) כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) מדסמך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות לכך פירש נוגש היה וכו': (ד) פי' שמיד שקורין התרנגולין היו צריכי' לעמוד ולעשות מלאכתן: (ה) אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש שהלקהו ולא המיתהו ממש דילמא מה שכתוב מכה איש עברי וכו' פי' שהרג אותו ממש. י"ל דלקמן פירש"י ראה שאין איש טוב יצא ממנו ולכן הרגו הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פירוש שהרגו ממש א"כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו נהי דיצא איש טוב ממנו אפ"ה היה לו מן הדין להרגו דכיון שהוא הרג את העברי דכתיב בהדיא נפש תחת נפש אלא ע"כ צ"ל דמה דכתיב מכה איש עברי פירושו לוקה ורודה ולא המיתו ממש ולפיכך הי' צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו לא היה הורגו דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא"ת וא"כ היאך היה רשאי משה להרוג אותו וי"ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ואפ"ה אם היה רואה שיצא ממנו איש טוב לא היה הורגו כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח: (ו) דלקמן בפרשת אמור על פסוק שלומית בת דברי פירש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו לו' שהיא לבדה היתה זונה וא"כ אי אמרת שאשה אחרת היתה נמלא ששתי זונות היו בישראל: (ז) דאל"כ לא היה משה הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל: (שפתי חכמים)
רש"י ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו: וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנו (ח) שיתגייר: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) (מהרמ"ש) דהל"ל וירא כי אין אדם וגו' לפשוטו שפנה כה וכה שהיה מתירא שלא יראה אותו שום אדם מה לי איש או אשה ל"פ איש עתיד להתגייר וכו' ולכ"א איש ר"ל צדיק שעתיד להתגייר ע"ד שפירש"י פ' שלח לך ופ' דברים אנשים צדיקים ולא לאפוקי נשים ע"ש. וא"ת והא בפרשת אמור פירש"י עצמו על פסוק בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר וקאי על בן המצרי דכתיב הכא שהוליד עם שלומית בת דברי וי"ל דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו אבל היה רואה שאין עתיד לצאת עוד איש ממנו שיתגייר: (שפתי חכמים)
רש"י שני אנשים עברים. דתן ואבירם (ט) הם, שהותירו מן המן: נצים. מריבים: למה תכה. אע"פ שלא הכהו, (י) נקרא רשע בהרמת יד: רעך. רשע (כ) כמותך: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דכתיב הכא שני אנשים וכתיב התם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה: (י) דהל"ל למה אתה מכה רעך כמש"ל מכה עברי א"ו פירושו למה תרצה להכות רעך: (כ) דק"ל איך קראו ריעו אם זה היה רשע וזה לא היה רשע לכן פי' שג"כ חבירו היה רשע. מהרש"ל: (שפתי חכמים)
רש"י מי שמך לאיש. והרי עודך נער: הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו (ל) בשם המפורש: ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו, דאג לו על שראה בישראל רשעים (מ) דילטורין, אמר, מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים (נ) בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דהואיל וכתיב אומר ולא הלהרגני אתה מבקש אלא ודאי באמירה הרגו. ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש דאיכא למימר כיון שראה שטמנו בחול ולא ראה אותו שעשה מעשה בידים שפט בשכלו שהרגו בשם. רא"ם: (מ) פי' מלשינים: (נ) דאע"ג דכבר נגזרה גזרת ועבדום וענו אותם ת' שנה מ"מ היה ק"ל למשה שהרי אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים וגו'. [מהר"י] א"נ הרי גם שאר בנים הי"ל לאברהם וליצחק ולמה לא נגזר השעבוד עליהם א"נ אע"פ שגזר עליהם ועבדום וענו אותם מ"מ בעבודת פרך לא נגזר עליהם וזה היה תמוה בעיניו: (שפתי חכמים)
רש"י וישמע פרעה. הם הלשינו (ס) עליו: ויבקש להרוג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה, ויצילני מחרב פרעה: וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו וישב יעקב: וישב על הבאר. למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) (נח"י) דהא דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים וגו' הם היו דתן ואבירם כדמשמע פ"ט דנדרים: (שפתי חכמים)
רש"י ולכהן מדין. רב שבהן, ופירש לו מעבודת אלילים ונידוהו (ע) מאצלם: את הרהטים. את בריכות מרוצות המים העשויות בארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דק"ל לרש"י כיון שיתרו היה כהן מדין א"כ למה גרשו הרועים את צאנו וע"ז פי' פירש מע"א כו'. [מהרש"ל] פרוש היה מע"א אבל לא נתגייר לגמרי דהא אח"כ כששמע קי"ס אז בא ונתגייר [מהרמ"ש] שמעתי דה"פ פירש מע"א של מדין לע"א אחרים כמשרז"ל שלא הניח ע"א שלא עבדה וא"כ ע"כ צ"ל שפירש מע"א אחד לע"א אחרת ובזה א"ש הא דפירש"י שהתנ' עם משה בן ראשון יהי' לע"א וכו' וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים (פ) לקראתו: ויאכל לחם. שמא ישא אחת (צ) מכם, כמה דאת אמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) [מהרש"ל] נ"ל שמדקדק רש"י מה זה ששאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו' אם היה יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם א"כ למה היו הולכים תחלה קודם שהשקו הרועים ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה א"כ למה היה שואל אותן דלמא היום ג"כ לא באו הרועים אע"כ צ"ל שבאו היום כ"כ מהרה שאף אם לא באו הרועים לא היו באות כ"כ מהרה לכך שאל אותן למה מהרתן והם השיבו לו שבא אחד ושאב ועלו המי' לקראתו שלא הוצרכנו לשאוב ומנ"ל שהם השיבו כך י"ל מדכתי' ותמלאנה את הרהטי' וגו' משמע שלא היו משקי' את הצאן אלא מן הרהטים ששופכים מים לשם והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן משמע שלא היה שופך אל הרהטים אלא כך היה משקה אותם אע"כ צ"ל שעלו המים לקראתו ולא היה צריך לשפוך עכ"ל (כאן יש לחדש ג"כ ואין הפנאי מספקת עכשיו): (צ) [מהרמ"ש] י"ל דק' לרש"י למה אמר ויאכל לחם וכי לא הי"ל ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם בשלמ' אלו דבר כן בפניו הי' שייך לו' שדבר מעט ועשה הרבה כדפירש"י גבי ואקחה פת לחם וגו' אע"ג דאברהם היה צדיק ודרך צדיקים אומרים מעט כו' משא"כ ביתרו אבל כאן דבר יתרו שלא בפניו של משה אין שייך זה כלל דאברהם דבר כן בפני המלאכים ותו דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד ואח"כ ילך לדרכו וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן וגו' קראן לו וגו' כדאי בשביל זה לבד ל"פ שמא ישא וכו' וז"ש ויואל משה לשבת וגו' לישאר אצל יתרו ע"י ויתן את צפורה וגו' וא"ש ל' ויואל פי' ויתרצה דמשמע בהדיא שיתרו בקש ממנו זה ומשה נתרצ' למלאות בקשתו וא"כ ע"כ שזה נרמז במ"ש קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו' דמש"ה שלח אחר משה ודו"ק: (שפתי חכמים)
רש"י ויואל. כתרגומו, (ס"א כמשמעו) ודומה לו הואל נא ולין, (שופטים יט, ו.) ולו הואלנו, הואלתי (ק) לדבר. ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) צ"ל דמייתי הכא ראיה מל' הואלתי שהוא ל' רציתי מהואלתי האחרון דכתיב לעיל בפ' וירא דב"פ כתי' שם הואלתי דהא הואלתי ראשון דכתי' שם אינו ל' רציתי אלא ל' התחלה כדפירש"י שם ע"ש: (שפתי חכמים)
רש"י ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו. (בר"י): וימת מלך מצרים. נצטרע, (ר) והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (שמו"ר א, לד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) דאי פירושו שמת למה צעקו שמא המלך שיהיה אחר פרעה יהיה טוב אלא ודאי נצטרע ומצורע חשוב כמת: (שפתי חכמים)
רש"י בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש, כמו לב השמים, בלב האלה, (שמואל-ב יח, יד.) ואל תתמה על התי"ו, שיש לנו כיוצא בו, מה אמולה לבתך (יחזקאל טז, ל.): מתוך הסנה. ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה: אכל. נאכל, כמו לא עבד בה, אשר לקח משם: (רש"י)
רש"י מי אנכי. מה אני חשוב לדבר עם (א) המלכים: וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו (ב) ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים: (רש"י)
שפתי חכמים (א) ומי במקום מה כי לא יתכן לפרשו על ההוצאה שהרי כ' אח"כ וכי אוציא ולהיות שמה שאינו חשוב לדבר עם פרעה הוא להיותו מלך אמר הרב לדבר עם המלכים: (ב) מתשובת השם בהוציאך את העם כדי שיקבלו התורה משמע שאמר לו משה כן: (שפתי חכמים)
רש"י ויאמר כי אהיה עמך. השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה, לך (ג) האות כי אנכי שלחתיך, (ד) ותצליח בשליחותי וכדאי אני להציל, כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אכל, כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים (ה) שיצאו מצרים. דבר אחר כי אהיה עמך, וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו, וזה לך האות (ו) אכול השנה ספיח וגו', (ישעי' לז, ל.) מפלת סנחריב תהיה לך לאות על הבטחה אחרת, שארצכם חריבה מפירות ואני אברך הספיחים: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) פי' ולא תחשוב כי הוא חזיון בעלמא אלא אות אמת מהשם: (ד) דאל"כ לך ל"ל אלא לך האות שאין אתה ניזוק כשתלך בשליחותי כאשר ראית הסנה שאינו אכל ודו"ק: (ה) וא"ת מהיכן הוא מתחיל למנות אי משעת דבור זה והרי העשר מכות היו בנתים וכל מכה משתמשת רביע החודש וג' חלקים היה מעיד ומתרה בו כדפי' בפ' וארא בפסוק וימלא ז' ימים וא"כ היה עשר חדשים וגם המכות לא התחילו מיד אחר דבור זה ואי משעת יציאת מצרי' מונה הרי לא היה אפי' שני חדשים חצי ניסן ואייר וששי בסיון שקבלו התורה. וי"ל דלא מיירי בתורה שבכתב לחוד אלא גם בתורה שבעל פה שאחר קבלת התורה עלה להר והיה שם מ' יום ומ' לילה וקבל תורה שבע"פ ואחר שירד בי"ז בתמוז היו ג' חדשים שלמי' והם נגאלו בשביל תורה שבע"פ כדכתיב ע"פ הדברים האלה כרתי וגו' על פי היינו התורה שבע"פ מצאתי. א"נ פי' לסוף החודש השלישי שהוא סיון כד"א היו נכונים לשלשת ימים שהוא כמו ליום השלישי כדפירש"י שם: (ו) פי' דרוצה להביא ראיה שהקב"ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת ואע"פ שאותה הבטחה עצמה עדיין אינה נעשית וה"ה ה"נ אע"פ שהבטחת השליחות עצמו הוא מסופק וא"כ איך תהי' הבטחת השליחו' שעדיין היא מסופקת ראיה ואות על הבטחת קבלת התורה שהיא הבטחה אחרת וזהו דוגמת ל' שמצינו בישעיה הבטחת מפלת סנחריב שהיא עדיין מסופקת הי' אות על הבטחה אחרת שהיא ברכת הספיחים: (שפתי חכמים)
רש"י אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות, אמר לפניו רבש"ע מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו'. (לא שהשכיל חלילה משה ביותר, אלא שלא הבין דברי השי"ת, כי לא מחשבתו מחשבת השי"ת, שמאז כך היתה דעתו באומרו יתברך אהיה אשר אהיה, למשה לבדו הגיד, ולא שיגיד לישראל, וזהו יפה אמרת, שגם דעתי מתחלה כך היתה, שלא תגיד לבני ישראל כדברים האלה, אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה פעם אחת. וכן משמע במסכת ברכות ודו"ק): (רש"י)
רש"י זה שמי לעלם. חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יקרא ככתבו (שמו"ר ג, ט.): וזה זכרי. למדו היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור: (רש"י)
רש"י ושמעו לקולך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף (ח) שבלשון זה הם נגאלים, יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם, (ט) יוסף אמר להם פקוד יפקד אלהים אתכם (בראשית נ, כה.): (אלהי העבריים. יו"ד יתירה, רמז לי' מכות. ברש"י ישן): נקרה עלינו. לשון מקרה, וכן ויקר אלהים, (במדבר כג, ד.) ואנכי (י) אקרה כה, אהא נקרה מאתו (כ) הלום: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) וא"ת א"כ גם משה ידע כמו הם ומה הוכח' זו דלמ' משה היה משקר וי"ל דבאותו זמן שברח מפרע' לא הי' משה כ"א בן י"ב שנה והם לא מסרו הסי' אלא לגדול: (ט) ותימה הא לא מצינו פסוק זה גבי יעקב ושמא י"ל כיון דגבי יוסף נכתב פסוק זה ב"פ י"ל א' אמר משמו וא' אמר משום יעקב אביו כלו' שכן קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אע"פ ששניהם דברי יוסף. רא"ם בשם הרמב"ן. (נח"י) כן איתא בפדר"א פ' מ"ח וכ"כ תוספות בסוטה דף י"ג וכ"ה בש"ר כאן ובפרש' ה': (י) (רא"ם) אבל בר"פ ויקרא כ' אבל לנביאי עכו"ם נגלה עליהם בל' טומאה ושמא י"ל שפי' ויקר לעולם ל' מקרה הוא אלא שלשון מקרה פעם מתפרש על המקרה וההזדמן כמו כי יקרא קן צפור ופעם על השכבת זרע שהיא ל' טומאה כמו מקרה לילה: (כ) לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי' כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר ה' שאם יהיה פי' כה ככה אפשר שיהי' פי' אקרה שגם אני אקרה אל אחר ככה כמו שיקרה השם אלי ואין זה הכוונה כאן רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך: לא יתן. לא ישבוק, כמו על כן לא נתתיך, (בראשית כ, ו.) לא נתנו אלהים להרע עמדי, (שם לא, ח.) וכלן לשון נתינה הם. וי"מ ולא ביד חזקה. ולא בשביל שידו חזקה (ל) כי מאז אשלח את ידי והכיתי את מצרים וגו' ומתרגמינן אותו ולא מן קדם דחילה (מ) תקיף. משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) כלו' דה"פ של קרא כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא בשביל שידו חזקה שהרי אם שלחתי את ידי והכיתי וגו' כלו' ואלו היתה ידו חזקה לא היה שולחם: (מ) פי' ולא מפני שכחו הוא חזק. וזה שתולה הפי' הזה לרבי יעקב ולא לאונקלוס המתרגם אינו רק על הפי' של ושלחתי את ידי שפי' אותו כי מאז אשלח את ידי והכיתי מיד ישלח אתכם. אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי"ו של ואחרי כן ישלח אתכם הרא"ם, ונ"ל שהוא כוי"ו ואלה בני צבעון ואיה וענה: (שפתי חכמים)
רש"י ומגרת ביתה. מאותה שהיא גרה אתה בבית: ונצלתם. כתרגומו ותרוקנון, וכן וינצלו את מצרים, (שמות יב, לו.) ויתנצלו בני ישראל את עדים, (שם לג, ו.) והנו"ן בו יסוד. ומנחם חברו במחברת צד"י, (נ) עם ויצל אלהים את מקנה אביכם, (בראשית לא, ט.) אשר הציל אלהים מאבינו, ולא יאמנו דבריו, כי אם לא היתה הנו"ן יסוד והיא נקודה בחיר"ק, לא תהא משמשת בלשון ופעלתם, אלא בלשון ונפעלתם, כמו ונסחתם מן האדמה, (דברים כח, סג.) ונתתם ביד אויב, ונגפתם לפני אויביכם, (ויקרא כו, יז.) ונתכתם בתוכה, (יחזקאל כב, כא.) ואמרתם נצלנו, לשון נפעלנו, וכל נו"ן שהיא באה בתיבה לפרקים, (ס) ונופלת ממנה, כנו"ן של נוגף, נושא, נותן, נושך, כשהיא מדברת לשון ופעלתם, תנקד בשו"א בחטף, כגון ונשאתם (ע) את אביכם, (בראשית מה, יט.) ונתתם להם את ארץ הגלעד, (במדבר לב, כט.) ונמלתם את בשר ערלתכם. לכן אני אומר, שזאת הנקודה בחיר"ק מן היסוד היא, ויסוד שם דבר נצול, והוא מן הלשונות הכבדים, כמו דבור, כפור, למוד, כשידבר בלשון ופעלתם ינקד בחיר"ק, כמו ודברתם אל הסלע, (שם כ, ח.) וכפרתם את הבית, (יחזקאל מה, כ.) ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט.): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) פי' בתיבות שאות ראשון ביסוד הוא הצד"י ויהיה שרשו צל וא"כ לדבריו אין הנון יסוד: (ס) פי' ועוד ראיה שנו"ן וינצלו היא שרשית: (ע) כ"ש הכא נו"ן של ונצלתם שנופלת לגמרי שהרי אינו יסוד בו כלל לדברי מנחם היה לו לינקד בשו"א והואיל ונקוד בחיר"ק לכך אני אומר וכו': (שפתי חכמים)
רש"י מזה בידך. לכך נכתב תיבה אחת לדרוש, מזה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו, (פ) כאדם שאומר לחבירו, מודה אתה שזו שלפניך אבן היא, אומר לו הן, אמר לו הריני עושה אותה עץ: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) אין זה כנגד הדרש אלא מלתא באנפי נפשיה הוא ובא לתרץ על מה ששאל מה זה בידך וכי לא ידע מה בידו והלא ראה שהוא מקל לכ"פ כאדם וכו' אבל לא כדי להכנס עמו בדבור כי הכא איננו תחילת דבור. רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י ויחזק בו. לשון אחיזה הוא, והרבה יש במקרא, ויחזיקו האנשים בידו, (בראשית יט, טז.) והחזיקה במבושיו, (דברים כה, יא.) והחזקתי בזקנו, (שמואל-א יז, לה.) כל לשון חזוק הדבוק לבי"ת, לשון אחיזה הוא: (רש"י)
רש"י מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע: (רש"י)
רש"י והאמינו לקול האות האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע, יאמינו לך, (צ) שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) דאל"כ מה אולמי' דאות האחרון מאות הראשון. הקשה רא"ם אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה משני האותות הראשונים ונ"ל דשני אותות הראשונים כיון שלא ראו אותם משום הכא לא יאמינו בו אבל אות הג' יראו בעיניהם משום הכי יאמינו בו והא שלא צוה לעשות אותות הראשונים משום דאותות הראשונים היו ג"כ לעונשו של משה כמו שפי' רש"י. ומהרש"ל תירץ ממ"נ אם היה הטעם שמשום הכי היה נצטרע משום ל' הרע וכו' א"כ פעם ראשון כשעשה לפני הקב"ה קבל ליסורין שלו ולמה לו לחזור ולהצטרע ואם לא היה בשביל החטא של משה מכ"ש שלא יצער אותו פעם אחרת בחנם: (שפתי חכמים)
רש"י ולקחת ממימי היאור. רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, (פירוש, כשהקב"ה נפרע מן האומות, נפרע מאלהותם תחלה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם, והפכם לדם. ברש"י ישן): והיו המים וגו'. והיו, והיו, שני פעמים, נראה בעיני, אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואז כשירדו לארץ יהיו בהוייתן, אבל עכשיו מלמדנו, שלא יהיו דם (ק) עד שיהיו ביבשת: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) וא"ת מ"מ למה צריך למיכתב והיו ראשון וי"ל דאורחא דקרא הוא לפתוח במלת והיו. רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י גם מתמול וגו'. למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום הז' כשאמר לו זאת, עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. (שמו"ר ג, טז.) וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו, ונביא היה, שנאמר (הלא אהרן אחיך הלוי וגו', ועוד נאמר לעלי הכהן) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, (שמואל-א ב, כז.) הוא אהרן, וכן ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ, ה.) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה: כבד פה. בכבידות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"ו: (רש"י)
רש"י מי שם פה וגו'. מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי: או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים (ר) שלא שמעו בצוותו עליך, ולאספקלטורין (שבת קח.) ההורגים מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת (תנחומא שמות י.): הלא אנכי. ששמי ה' (ש) עשיתי כל זאת: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) הקשה רא"ם אם פרעה נעשה אלם שלא נתאמץ בהריגתו א"כ למה לו לעשות משרתיו חרשים וגם עורים ותירץ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח ואז כל משרתיו נעשו כחרשים וכשראה פרעה שלא הביאוהו חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה שוטרי' מפה ומפה שימצאו אותו ולהביאו בהכרח להורגו אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו ושתק והלך לו: (ש) לא שעצמותו ה' כי כן כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם והא דאמר ששמי ה' ולא נקט שמי ה' מפני שאלו אמר שמי ה' היה המובן שבא להודיענו את שמו שהוא ה' וא"כ איך נופל על זה מי שם פה לאדם וגו' אבל בתוספת השי"ן יהיה פי' מי שם פה לאדם וגו' אנכי ששמי ה' וזה שהוסיף עוד עשיתי כל זאת וכו' מוסב על מי שם פה לאדם וגו': (שפתי חכמים)
רש"י ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח (ת) והוא אהרן. דבר אחר, ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) ולפי זה קשה למה לא אמר בהדיא שלח ביד אהרן לכך אמר ד"א כו' ולפי ד"א קשה דאין שייך לו' שהיה מוציא מפיו דבר רע בעצמו לכך צריך גם לטעם ראשון. מהרש"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ויחר אף. (זבחים קב.) רבי יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים-א כג, יד.): הנה הוא יצא לקראתך. כשתלך למצרים: וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרן (א) לעדי החשן הנתון על הלב: (רש"י)
רש"י ודבר הוא לך. בשבילך ידבר אל העם, וזה יוכיח (ב) על כל לך ולי ולו ולכם ולהם הסמוכים לדבור, שכולם לשון על הם: יהיה לך לפה. למליץ, לפי שאתה כבד פה: לאלהים. לרב ולשר: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) כלו' שזה אחד מן המוכיחים כי יש לו הרבה הוכחות שכולם ל' על הם פי' ל' בשביל שאם היה פה פי' כמשמעו שידבר לך ממש מה טעם אל העם הבא אחריו ולכן יחוייב שפי' הוא בשבילך כלומר במקומך: (שפתי חכמים)
רש"י כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם, חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, (ג) והעני חשוב כמת (נדרים סד:): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) ואע"ג דאמרינן התם דארבע' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי בעניות קאמר דאין לו' שנסמאו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר משום שלא היו להם בנים אמר כי מתו דא"כ היכי אמר לו מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היו להם בנים לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם לא היו דבריהם נשמעים. כך פי' רבינו ניסים במסכת נדרים בפ"ק דף ז': (שפתי חכמים)
רש"י על החמור. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר עני ורוכב על חמור (זכריה ט,ט.): וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים (ד) במקרא: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דהא ויקח משה את מטה הי' לו לכתוב בתחל' קודם ויקח משה את אשתו שהרי לא במצרים לקח המטה אלא במדין: (שפתי חכמים)
רש"י בלכתך לשוב מצרימה וגו'. דע, שעל מנת כן תלך, שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו: אשר שמתי בידך. לא על שלשה אותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל שיאמינו לו, ולא מצינו שעשאם לפניו, אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו כי ידבר אליכם פרעה וגו', (שמות ז, ט.) ואל תתמה על אשר כתיב אשר שמתי, שכן משמעו, כשתדבר עמו כבר שמתים בידך: (רש"י)
רש"י ואמרת אל פרעה. כשתשמע שלבו חזק וימאן לשלוח, אמור לו כן: בני בכרי. לשון גדולה, כמו אף אני בכור אתנהו, (תהלים פט, כח.) זו פשוטו. ומדרשו, כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו: (רש"י)
רש"י ואומר אליך. בשליחותו של מקום: שלח את בני וגו'. הנה אנכי הרג וגו'. היא מכה אחרונה, ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שנאמר באיוב הן אל ישגיב בכחו, לפיכך, מי כמוהו מורה, (איוב לו, כב.) בשר ודם המבקש להנקם מחבירו, מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב: (רש"י)
רש"י ויהי בדרך במלון.(ה ) משה: ויבקש המיתו. למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא אמר רבי יוסי ח"ו לא נתרשל, אלא אמר, אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקב"ה צוני לך שוב מצרים, ומפני מה נענש מיתה, לפי שנתעסק (ו) במלון תחלה במסכת נדרים (לא:), והיה המלאך נעשה כמין נחש, ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה (ז) שבשביל המילה הוא: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) ר"ל שאין פי' ויהי דהכא כמו ויהי בימי אמרפל ויהי השמש יצא המורה על הענין ולא על השם מדכתיב בתר הכי ויפגשהו ה' וא"כ למה לא פי' הכתוב למי פגש אע"כ ויהי קאי אמשה: (ו) וא"ת והא עדיין היה בדרך ואיכא עדיין סכנה לילך בדרך למצרים ומפני מה נענש וי"ל דמלון שהיה לן משה עכשיו בו היה קרוב למצרים רק מהלך יום ובדרך קצר כזה לא יהיה שום נזק וסכנה לתינוק רא"ם: (ז) דאל"כ היאך הבינה צפורה שעל דבר המילה היה אבל אין להקשות דלמא אמר לה בהדיא שעל דבר המילה היה רוצה להמיתו י"ל דבסמוך כתיב אז אמרה חתן דמים למולות משמע דאז הבינה אבל עד עכשיו לא הבינה: (שפתי חכמים)
רש"י וירף. המלאך ממנו. אז, הבינה (ח) שעל המילה בא להורגו: אמרה חתן דמים למולת. חתני היה נרצח על דבר המילה (שינה רש"י בלשונו, לעיל כתב אתה היית גורם, דקשה לרש"י, מה זה אז אמרה חתן דמים, והלא גם לעיל אמרה חתן דמים, אלא מתחלה סברה דזה וזה גורם, חטא המילה וחטא אחר, אח"כ כשראתה וירף לגמרי, אז הבינה דעל דבר המילה לבד בא, ובזה מתורץ גם כן שינוי לשון בתרגום אונקלוס בחתן דמים, ודו"ק כנ"ל): למולת. על דבר המולות, שם דבר הוא, והלמ"ד משמשת בלשון על, כמו ואמר פרעה לבני ישראל. (שמות יד, ג.) ואונקלוס תרגם דמים, על דם (ט) המילה: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) וא"ת והא לעיל פירש"י ובלעו מראשו ועד ירכיו וכו' עד הבינה צפורה שבשביל המילה בא וכאן פי' בשביל שהרף ממנו עתה וכן רא"ם הניח הדבר בקושיא: (ט) אבל נפי פי' רש"י ל' מקרה מות הוא ול' רציחה: (שפתי חכמים)
רש"י ואחר באו משה ואהרן וגו'. אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, (שמו"ר ה, יד.) ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו והם לא יגשו, (י) החזירם לאחוריהם: (רש"י)
שפתי חכמים (י) רא"ם תמה דמהכא משמע דהאי קרא דוהם לא יגשו אזקנים לחודייהו קאי ואין זה אמת שהרי לעיל מיניה כתיב עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ואח"ז כתיב ונגש משה לבדו אל ה' וגו' ואם היה זה בעבור הפרעון אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא שאינם מכלל הזקנים והניח הדבר בצ"ע. [קצ"מ] ולענ"ד אין צריך עיון גדול שהרי כ' הרב בפ' יתרו אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והעם אל יהרסו כל עיקר ולא היה להם לזקנים מחיצה בפ"ע אלא עמדו בתוך העם וזה מפני הפרעון ונדב ואביהוא אפשר שעמדו עם אהרן במחיצה אחת: (שפתי חכמים)
רש"י תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח (כ) מן המלאכה, וכן פרעהו, אל תעבר בו, (משלי ד, טו.) רחקהו, וכן ותפרעו כל עצתי, (שם א, כה.) כי פרוע הוא, (שמות לב, כה.) נרחק ונתעב: לכו לסבלותיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פי' שלא מצינו שירחיקו אותם ממלאכתן ולא נצטוו להרחיקם: (שפתי חכמים)
רש"י תבן. אשטו"בלא, היו גובלין אותו עם הטיט: לבנים. טיוו"לש בלע"ז, (ציעגלשטיינע) שעושים מטיט, ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן: כתמול שלשם. כאשר הייתם עושים (מ) עד הנה: וקששו. ולקטו: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כלו' לא מתמול שלשום בלבד ויהי' פי' כתמול כמו תמול אנחנו ולא נדע ולא היה צ"ל שלשום אחר שכל זמן העבר הוא נכלל במלת תמול אך הוא ל' בני אדם שמדברים כך על הזמן הקדום. מזרחי וג"א: (שפתי חכמים)
רש"י ואת מתכנת הלבנים: סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם: כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו': מתכנת. ותכן לבנים, ולו נתכנו עלילות, את הכסף המתוכן, כולן לשון חשבון הם: נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם, והם נרפים ממנה רטר"ייש בלע"ז: (רש"י)
רש"י ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח, לאמר נלכה נזבחה, ודומה לו ואשעה בחקיך תמיד, למשל ולשנינה מתרגמינן ולשועין, ויספר ואשתעי, ואי אפשר לומר ואל ישעו לשון וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה, (נ) ולפרש אל ישעו אל יפנו, שא"כ היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר, או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם, ישעה האדם על עושהו, (ישעי יז, ז.) ולא שעו אל קדוש ישראל, (שם לא, א.) ולא שעה אל המזבחות, (שם יז, ח.) ולא מצאתי שמוש של בי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור כמתעסק לדבר בדבר, נופל לשון שמוש בי"ת, כגון הנדברים בך, (יחזקאל לג, ל.) ותדבר מרים ואהרן במשה, (במדבר יב, א.) המלאך הדובר בי, (זכריה ד, א.) לדבר בם, (דברים יא, יט.) ואדברה בעדותיך, (תהלים קיט, מה.) אף כאן אל ישעו בדברי שקר, אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) וקשה והא בפ' בראשית פי' על וישע ה' אל הבל ויפן כמו ואל ישעו בדברי שקר וי"ל שכך אמר התם וישע ל' ויפן שהרי אל ישעו בדברי שקר אין פי' של ויפנו אלא אל יהגו כמו שמוכיח כאן ואפ"ה מצינו מ"ד שסבר שגם זה ל' אל יפנו וכו' [מהרש"ל]: (שפתי חכמים)
רש"י אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך (ס) בזריזות, כי אין נגרע דבר מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזומן מבית המלך: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דק"ל מה שכתוב אחריו כי אין נתינת טעם אלמעלה אדרבה כיון שהם יקחו להם תבן בוודאי יגרע מעבודתם לכ"פ דאתם לכו קחו וגו' פי' צריכים אתם לילך בזריזות וע"ז הוא נותן טעם כי אין נגרע וגו': (שפתי חכמים)
רש"י ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו, וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימין הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו: ויכו שטרי בני ישראל. אשר שמו נגשי פרעה אותם (פ) לשוטרים עליהם, (צ) לאמר מדוע וגו' , למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום, חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי, שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם: ויכו. לשון ויופעלו, הוכו מיד אחרים, (ק) הנוגשים הכום: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דק"ל דאשר שמו עליהם נוגשי פרעה משמע דשוטרי בני ישראל שמו עליה' נוגשי פרעה לכ"פ דנוגשי פרעה שמו אותם שוטרים על ישראל: (צ) מפני שכל לאמר ואמירה הבאי' אחר דבור הם ביאור הדבר הכללי על הפרטות והכא א"א לפרש כן וגם א"א לפרש כאן לאמר לאחרים הוכרח לפרש למה ויכו שהיו אומרי' וכו': (ק) הא דמפרש ויכו וגו' אחר מה שפי' לעיל למה ויוכו מפני שטעם של מדוע לא כליתם הוא טעם המכים דהיינו הנוגשים כי מה שהוכו השוטרים הוא מפני שלא כלו חקם ללבון לבנים לפיכך הוצרך לפרש שמלת ויוכו ל' ויופעלו שהוא מיד אחרים ובאמרו למה ויוכו הוא כאלו אמר למה הכום: (שפתי חכמים)
רש"י ולבנים אומרים לנו עשו. הנוגשים אומרים לנו עשו לבנים (ר) כמנין הראשון: וחטאת עמך. אלו היה נקוד פתח, הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, (ש) עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא, וכך פירושו, ודבר זה מביא חטאת על עמך, (ת) כאילו כתוב וחטאת לעמך, כמו כבואנה בית לחם, (רות א, יט.) שהוא כמו לבית לחם, וכן הרבה: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) דאל"כ למה נתרעמו על עשיית הלבנים ימעטו מן החק הקצוב אלא תרעומתן היה על עשיית מנין הראשון: (ש) ר"ל החטא הוא של מצריים: (ת) ר"ל על ישראל: (שפתי חכמים)
רש"י ויפגעו. אנשים מישראל (א) את משה ואת אהרן וגו'. ורבותינו דרשו, כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים: (רש"י)
שפתי חכמים (א) לא השוטרים כי שוטרי בני ישראל כשרים היו כדלעיל. (נח"י) ול"נ דודאי מהשוטרים היו דהא כתיב בצאתם מאת פרעה וא"א לפרש דקאי אמשה ואהרן דהא לא היו עכשיו אצל פרעה וכו' וכן הוא בש"ר וע"ש: (שפתי חכמים)
רש"י עתה תראה וגו'. (סנהדרין קיא.) הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, (בראשית כא, יב.) ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי מדותי, לפיכך עתה תראה, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות (ב) כשאביאם לארץ: כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה (ג) שתחזק עליו, ישלחם: וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם, (ד) ולא יספיקו לעשות להם צדה, וכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו':
חסלת פרשת שמות:
(רש"י)
שפתי חכמים (ב) וא"ת דהכא משמע שהיה מרמז לו עכשיו שלא יכנס משה לארץ ולקמן בפרשת בהעלותך על פסוק נוסעים אנחנו אל המקום פירש"י בעצמו דסבר משה שיכנס לארץ וי"ל שהיה סבר שיהי' נכנס שם וימות קודם שיכבשו הז' אומות דזמן ארוך היו ישראל לוחמים קודם שכבשום אבל מ"מ קשה דהא רש"י פי' לעיל על שלח נא ביד תשלח אין סופי להכניסם לארץ א"כ משמע בהדיא שהיה יודע משה שלא יכנס שם וי"ל שהיה סבר נהי דלא יכנסו על ידו ולא יהיה שר ומושל עליהם אבל מ"מ יכנס שם כשאר ישראל ומ"ש רש"י בפ' בשלח תביאמו ותטעמו נתנבא שלא יכנס לארץ י"ל דודאי הוא שנתנבא אבל לא בדרך נבואה ממש נתנבא אלא ניבא ולא ידע מה ניבא: (ג) אבל לא תפרש שפרעה ישלחם ביד חזקה כמ"ש ותחזק מצרים וגו' כי זה נזכר בסיפא דקרא: (ד) (נח"י) נ"ל דה"פ בשביל יד חזקה של הקב"ה שתחזק על מצרים יגרשם אבל הרא"ם פי' ביד חזקה של פרעה שתתחזק על העם יגרשם אבל לא נהירא ע"ש: (שפתי חכמים)