---

פרשת ויקהל

---

שמות פרק-לה

{א}  וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶֽת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַֽעֲשׂת אֹתָֽם:

 רש"י  ויקהל משה. למחרת יום הכפורים (א) כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, (ב) אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו (ג) ואכנש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דלעיל כתיב ברדת משה מהר וגו' וזה היה ביום הכיפורים וזה קאי עליו דהא אחריו מיד כתיב ויקהל משה ש"מ שהיה למחרת יום הכיפורים רא"ם. ועוד יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל וע"ל פרשת כי תשא על פסוק ויתן אל משה. וא"ת והא לא היה לו פנאי למשה להקהילם ולצוות על נדבת מלאכת המשכן דממחרת יום הכיפורים היה יושב ודן את העם כל היום כולו כמ"ש בפרשת יתרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' ושם פירש"י ממחרת יום הכיפורים ומוכיח שם שכן הוא. ויש לומר שרש"י בעצמו מתרץ שם דמה שכתוב מן הבקר עד הערב למדנו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו': (ב) הוכחת רש"י הוא מדנקוד היו"ד בפת"ח ולא בחיר"ק מורה שהוא לשון הפעיל כמו ויסע משה את העם וכמו אשר המה מלינים שהוא גם כן לשון הפעיל: (ג) כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מה היא (נח"י) ולי נראה שכתב כן לפי שראה הרב שני גרסאות בהתרגום לפיכך הוכיח שהגירסא הישרה היא ואכניש לא וכנש וכ"ה בפרשת קרח ויקהל עליהם קרח שתרגום שלו ואכניש אבל בפרשת חקת בפ' ויקהלו וגו' אל פני הסלע תרגום אונקלוס ויונתן וכנשו: (שפתי חכמים)


{ב}  שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּֽעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַֽיהוָֹה כָּל הָֽעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָֽת:

 רש"י  ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, (ד) לומר, שאינו דוחה את השבת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דק"ל ל"ל להזהירם עוד על שבת הא כבר הזהירם אלא לומר וכו'. וא"ת דלמא אדרבה לכך הוכפלה לומר לך אף על פי שכתוב לא תעשו כל מלאכה מכל מקום מלאכת המשכן דוחה שבת ויש לומר כיון דכתיב בתחלה פרשת שבת ואחר כן פרשת מלאכת המשכן ודאי אותו שכתוב בתחלה הוא עיקר והשני נדחית מפניו ותדע לך שכן הוא דאם לא כן קשה למה הפך משרע"ה הענין דבפרשת תשא בדבור הקב"ה למשה היה אזהרת שבת לאחר מלאכת המשכן ולהכי כתב שם אך את שבתותי וגו' ופירש"י כל אכין ורקין מיעוטין הן למעוטי שבת ממלאכת המשכן אם כן קשה למה לא אמר משה לישראל הענין כמו שצוה לו הקב"ה אלא משום הכי הקדים כדי להודיע שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת: (שפתי חכמים)


{ג}  לֹֽא תְבַֽעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּֽת: (פ)

 רש"י  לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים, הבערה (ה) ללאו (ו) יצאת, ויש אומרים לחלק (ז) יצאת (סנהדרין לה: יבמות ו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל הא הבערה בכלל מלאכה היא: (ו) פירוש שאינה אב מלאכה להתחייב עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא הוא: (ז) דהוה אמינא שאם עשה ל"ט מלאכות בהעלם אחד שאינו חייב אלא חטאת אחת לכך יצאה לחלק: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לֵאמֹֽר:

 רש"י  זה הדבר אשר צוה ה'. לי (ח) לאמר לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דמקרא משמע זה הדבר צוה לכל ישראל לאמר לאחרים ל"פ לי צוה שאומר לכם בהקהל לאפוקי שאר אמירות לא היו בהקהל: (שפתי חכמים)


{ה}  קְחוּ מֵֽאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַֽיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹֽשֶׁת:

 רש"י  נדיב לבו. על שם שלבו נדבו קרוי (ט) נדיב לב. כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל למה כתיב דוקא נדיב לבו ומתרץ על שם שלבו נדבו: (שפתי חכמים)


{ו}  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּֽים: {ז}  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַֽעֲצֵי שִׁטִּֽים: {ח}  וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּֽים: {ט}  וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָֽאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן: {י}  וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַֽעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹֽה: {יא}  אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶֽת אָֽהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָֽיו:

 רש"י  את המשכן. יריעות התחתונות (י) הנראות בתוכו קרוים משכן: את אהלו. היא אהל יריעות עזים (כ) העשוי לגג: ואת מכסהו. מכסה עורות אילים (ל) והתחשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דק"ל כיון שכתיב את המשכן למה ליה למכתב אחר כך את אהלו ואת מכסהו הא הכל בכלל משכן: (כ) מפני שמצינו ביריעות העזים שנקראים אהל שנאמר ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן: (ל) כי כן כתיב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ועורות תחשים: (שפתי חכמים)


{יב}  אֶת הָֽאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָֽךְ:

 רש"י  ואת פרוכת המסך. פרוכת המחיצה. כל דבר המגין (מ) בין למעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך, וכן שכת בעדו (איוב א, ו.), הנני שך את דרכך (הושע ב, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל דפרוכת משמע וילון שהוא תלוי כנגד הפתח ומסך משמע שהוא סכך פרוש על הגג ל"פ דמסך פירוש מחיצה וכענין זה צריך לפרש כ"פ בפרשה זו כי מסך פעמים נאמר על הסכך ופעמים נאמר על המחיצה כמו שכת בעדו הנני שך את דרכך: (שפתי חכמים)


{יג}  אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִֽים:

 רש"י  לחם הפנים. כבר פירשתי, על שם שהיו לו פנים (נ) לכאן ולכאן, שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דק"ל והא כל אשה יכולה לאפות לחם ועל זה פירש כבר פירשתי וכו' ולכך צריך חכם לב: (שפתי חכמים)


{יד}  וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵֽרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאֽוֹר:

 רש"י  ואת כליה. מלקחים ומחתות: נרותיה. לוציני"ש בלע"ז, בזיכים שהשמן והפתילות נתונין בהן: ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משונה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (פו.), מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך: (רש"י)


{טו}  וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּֽן:

 רש"י  מסך הפתח. וילון שלפני המזרח, שלא היו שם קרשים ולא יריעות: (רש"י)


{טז}  אֵת מִזְבַּח הָֽעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּֽוֹ: {יז}  אֵת קַלְעֵי הֶֽחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶֽחָצֵֽר:

 רש"י  את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה: ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות, של רוחב החצר שהיה חמשים רחב, וסתומין הימנו לצד צפון ט"ו אמה, וכן לדרום, שנאמר וחמש עשרה אמה קלעים לכתף (שמות כז, יד.): (רש"י)


{יח}  אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶֽחָצֵר וְאֶת מֵֽיתְרֵיהֶֽם:

 רש"י  יתדות. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ, שלא ינועו ברוח: מיתריהם. חבלים לקשור: (רש"י)


{יט}  אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵֽן:

 רש"י  בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות: (רש"י)


{כ}  וַיֵּֽצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶֽׁה: {כא}   שני  וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָֽדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּֽדֶשׁ: {כב}  וַיָּבֹאוּ הָֽאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  על הנשים. עם הנשים, (ס) וסמוכין אליהם. (מה שהתרגום הניח על כפשוטו, משום דלא מתרגם ויבאו האנשים ואתו גבריא, כמו שמתרגם לעיל מיניה, רק מתרגם ומייתן, ורצה לומר שהביאו חח ונזם בעודן על הנשים, כמו שכתב רש"י על טוו את העזים): חח. הוא תכשיט של זהב עגול, נתון על הזרוע, (ע) והוא הצמיד: וכומז. כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה, ורבותינו פירשו (פ) שם כומז, כאן מקום זמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) (נח"י) דק"ל דאין מקבלין צדקה מן הנשים אלא דבר מועט לפיכך אמר שבאו האנשים עם הנשים: (ע) דמתרגם על חח שירין וכן על אצעדה שבפרשת מדין מתרגם נמי שירין ועל צמידין מתרגם נמי שירין ופירושן של אלו פשיטא שהוא תכשיט: (פ) דק"ל על פירושו דמשמע שכומז הוא שם העצם לדבר ערוה והלא לשוננו נקרא לשון הקודש לפי שאין בו מלה המורה על הערוה לכך מביא ורבותינו וכו': (שפתי חכמים)


{כג}  וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִֽיאוּ:

 רש"י  וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים, (צ) כולם הביאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) יש מקשים למה מדלג רש"י שש ועזים ונראה לי ליישב דיש עוד להקשות על דברי רש"י שפירש דקרא או או קאמר ללא צורך דהיכי סלקא דעתך לומר דוקא מי שיש לו כל הדברים יביא ומי שאין לו כל הדברים לא יביא ומה יעשה הענין שאין לו אלא מין אחד והקרא קאמר מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי אלא על כרחך צריך לומר משום שמצינו כי שלשה מינים הללו דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני ששלשתם אלו הם תמיד בכל מלאכת המשכן ובבגדי כהן גדול וכן עורות אילים מאדמים ועורות תחשים משניהם יחדיו עשו מכסה לאהל כמו שפירש"י בפרשת תרומה משום הכי הסד"א דכל מי שיש לו כל הדברים אלו דוקא יביא ומי שאין לו אלא מין אחד לא יביא כיון דשלשתן צריכין למלאכה שאין עושין שום דבר מזה בלא זה אבל שש מצינו בבגדי כהנים הדיוטים שעשו משש לבד וכן אותן ד' בגדי כהן גדול שהיה עובד בהן בעבודת פנים ביום הכיפורים וכן בשאר עבודות וכן בנוצה של עזים לא היו עושין מהן שום דבר רק יריעות עזים פשיטא הוא דיביאו לבד ומשום הכי לא נקט רש"י שש ועזים כיון דמילתא דפשיטא הוא שיביאו לבדם ועוד דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' טוו את העזים דמשמע מקרא את העזים לבד הביאו ומדסמיך בכל הענין שש אצל עזים ללמד בא להקישו לעזים שלבדו בא משום הכי לא צריך לפרש דשש ועזים לבדו בא: (שפתי חכמים)


{כד}  כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָֽעֲבֹדָה הֵבִֽיאוּ: {כה}  וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶֽת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּֽׁשׁ: {כו}  וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָֽעִזִּֽים:

 רש"י  טוו את העזים. היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם (שבת צט.): (רש"י)


{כז}  וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָֽאֵפוֹד וְלַחֹֽשֶׁן:

 רש"י  והנשאם הביאו. אמר ר' נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז.), אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב: (רש"י)


{כח}  וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּֽים: {כט}  כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַֽעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַֽיהוָֹֽה: (פ) {ל}   שלישי - שני במחוברין  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָֹה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָֽה:

 רש"י  חור. בנה של מרים (ק) היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דק"ל למה לא יחסו אלא עד חור לא הוה ליה למימר אלא בצלאל בן אורי למטה יהודה ומתרץ חור בנה של מרים היה שהיתה נביאה לכך זכה לזה: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָֽה: {לב}  וְלַחְשֹׁב מַֽחֲשָׁבֹת לַֽעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: {לג}  וּבַֽחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַֽחֲרֹשֶׁת עֵץ לַֽעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת: {לד}  וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָֽהֳלִיאָב בֶּן אֲחִֽיסָמָךְ לְמַטֵּה דָֽן:

 רש"י  ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר, ולא נכר שוע לפני דל (איוב לד, יט.): (רש"י)


{לה}  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַֽעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָֽאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹֽשְׁבֵי מַֽחֲשָׁבֹֽת:

שמות פרק-לו

{א}  וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָֽהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַֽעֲשׂת אֶֽת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹֽה: {ב}  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָֽהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַֽעֲשׂת אֹתָֽהּ: {ג}  וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַֽעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּֽקֶר: {ד}  וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָֽעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִֽישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִֽׂים: {ה}  וַיֹּֽאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָֽעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַֽעֲשׂת אֹתָֽהּ:

 רש"י  מדי העבודה. יותר מכדי (ר) צורך העבודה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש של מ"ם זו לשון יותר כמו ויאהב יעקב את רחל מלאה והוסיף מלת צורך כי הם לא הביאו רק צרכי העבודה לא העבודה עצמה: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּֽעֲבִירוּ קוֹל בַּֽמַּֽחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַֽעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵֽהָבִֽיא:

 רש"י  ויכלא. לשון מניעה: (רש"י)


{ז}  וְהַמְּלָאכָה הָֽיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַֽעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵֽר: (ס)

 רש"י  והמלאכה היתה דים לכל המלאכה ומלאכת ההבאה היתה (ש) דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן לעשות אותה, ולהותר: והותר. כמו והכבד את (ת) לבו (שמות ח, יא.), והכות את מואב (מלכים-ב ג, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כלומר תיבת המלאכה קאי אהבאות נדבה ותיבות לכל המלאכה קאי אהמלאכה מלאכת המשכן מפני שאין טעם לומר המלאכה היתה מספקת לכל המלאכה אם הוא ממין אחד גם כינוי דים שב על עושי המלאכה: (ת) דק"ל דוהותר משמע לשון ציווי להותר וזה אינו דהא אינו מצוה להותר לכך מפרש ולהותר וכן מצינו כמה תיבות שנחסרין למ"ד כמו והכבד ולהכבד והכות ולהכות: (שפתי חכמים)


{ח}   רביעי  וַיַּֽעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַֽעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָֽם: {ט}  אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָֽאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּֽאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּֽאַמָּה הַיְרִיעָה הָֽאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹֽת: {י}  וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל אֶחָֽת: {יא}  וַיַּעַשׂ לֻֽלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָֽאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִֽית: {יב}  חֲמִשִּׁים לֻֽלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָֽאֶחָת וַֽחֲמִשִּׁים לֻֽלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל אֶחָֽת: {יג}  וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָֽד: (פ) {יד}  וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּֽי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָֽם: {טו}  אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָֽאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּֽאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָֽאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹֽת: {טז}  וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָֽד: {יז}  וַיַּעַשׂ לֻֽלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּֽיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַֽחֲמִשִּׁים לֻֽלָאֹת עָשָׂה עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַֽחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִֽית: {יח}  וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָֽד: {יט}  וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָֽעְלָה: (ס) {כ}   חמישי  וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹֽמְדִֽים: {כא}  עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַֽחֲצִי הָֽאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָֽד: {כב}  שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּֽן: {כג}  וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָֽנָה: {כד}  וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּֽחַת הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּֽחַת הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָֽיו: {כה}  וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִֽׁים: {כו}  וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָֽד: {כז}  וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִֽׁים: {כח}  וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָֽיִם: {כט}  וְהָיוּ תֽוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל רֹאשׁוֹ אֶל הַטַּבַּעַת הָֽאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹֽת: {ל}  וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָֽאֶחָֽד: {לא}  וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶֽלַע הַמִּשְׁכָּן הָֽאֶחָֽת: {לב}  וַֽחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶֽלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַֽחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָֽמָּה: {לג}  וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶֽה: {לד}  וְֽאֶת הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת הַבְּרִיחִם זָהָֽב: {לה}  וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַֽעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִֽים: {לו}  וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָֽוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָֽסֶף: {לז}  וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַֽעֲשֵׂה רֹקֵֽם: {לח}  וְאֶת עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָֽאשֵׁיהֶם וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֽשֶׁת: (פ)

שמות פרק-לז

{א}  וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָֽאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹֽמָתֽוֹ:

 רש"י  ויעש בצלאל. לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, (א) נקראת על שמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר בכל הענין כתיב ויעש ולא כתוב בצלאל כמו גבי ארון. לפי שאין בהם קדושה כ"כ כמו הארון לא רוצה בצלאל להטריח כ"כ בעשיתן. אלא אהליאב ושאר התלמידים שהיו לו והוא מראה להם והם עושין, אבל הארון שהיה בו קדושה גדולה משום הכי בצלאל עצמו היה מטריח בו ונתן נפשו על המלא יותר וכו': (שפתי חכמים)


{ב}  וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִֽיב: {ג}  וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּֽעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָֽאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִֽית: {ד}  וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָֽב: {ה}  וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָֽאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָֽאָרֹֽן: {ו}  וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּֽהּ: {ז}  וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּֽרֶת: {ח}  כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת עָשָׂה אֶת הַכְּרֻבִים מִשְּׁנֵי (קצוותו) קְצוֹתָיו: {ט}  וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּֽרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹֽכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִֽים: (פ) {י}  וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹֽמָתֽוֹ: {יא}  וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִֽיב: {יב}  וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִֽיב: {יג}  וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָֽיו: {יד}  לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּֽתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָֽן: {טו}  וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָֽן: {טז}  וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת קְעָֽרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂוֹת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהֽוֹר: (פ) {יז}   שישי - שלישי במחוברין  וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיֽוּ: {יח}  וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָֽאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִֽי: {יט}  שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְֽשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָֽאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּֽצְאִים מִן הַמְּנֹרָֽה: {כ}  וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶֽיהָ: {כא}  וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּֽחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּֽצְאִים מִמֶּֽנָּה: {כב}  כַּפְתֹּֽרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה הָיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהֽוֹר: {כג}  וַיַּעַשׂ אֶת נֵֽרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהֽוֹר: {כד}  כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶֽיהָ: (פ) {כה}  וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹֽמָתוֹ מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָֽיו: {כו}  וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִֽירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִֽיב: {כז}  וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב עָֽשָׂה לוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו עַל שְׁנֵי צִדָּיו לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶֽם: {כח}  וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָֽב: {כט}  וַיַּעַשׂ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר מַֽעֲשֵׂה רֹקֵֽחַ: (ס)

שמות פרק-לח

{א}   שביעי - רביעי במחוברין  וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הָֽעֹלָה עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָֽמֵשׁ אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹֽמָתֽוֹ: {ב}  וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו וַיְצַף אֹתוֹ נְחֹֽשֶׁת: {ג}  וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת כָּל כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹֽשֶׁת: {ד}  וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַֽעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד חֶצְיֽוֹ: {ה}  וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֹת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּֽים: {ו}  וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹֽשֶׁת: {ז}  וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתֽוֹ: (ס)

 רש"י  נבוב לוחות. נבוב הוא חלול, וכן ועביו ארבע אצבעות נבוב (ירמיה נב, כא.): נבוב לוחות. הלוחות של עצי שטים לכל רוח, והחלל באמצע: (רש"י)


{ח}  וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָֽבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: (ס)

 רש"י  במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר (ב) הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות (ג) במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, (ד) ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח, ה.), וזה שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה (ה) ונסתרה, ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט.), וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא, (ו) והוא תרגום של מראות, מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל), וכן מצינו בישעיה (ג, כג.), והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא: אשר צבאו. להביא (ז) נדבתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) וא"ת והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות והיו יכולין לראות שם במראיהן לכך לא היה רוצה לקבלן ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקב"ה קבל ר"ל תקבלם: (ג) כלומר הצובאות לשון צבאות וכן משמע הפוסק באותן מראות אשר באו מהן צבאות רבות: (ד) פיתוי דברים דתרגום כי יפתה ארי ישדל: (ה) כלומר מי שמקנא לאשתו בודקה באותן מים המאררים כדכתיב בפרשת נשא: (ו) כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגם על הגליונים מחזייתא והגליונים בודאי הם מראות שמתקשטין בהם הנשים: (ז) כלומר צבאו לשון צבא שמתקבצין יחד ולמה קבצו יחד ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיַּעַשׂ אֶת הֶֽחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶֽחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָּֽאַמָּֽה: {י}  עַמּֽוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָֽעַמּוּדִים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶם כָּֽסֶף: {יא}  וְלִפְאַת צָפוֹן מֵאָה בָֽאַמָּה עַמּֽוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָֽעַמּוּדִים וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶם כָּֽסֶף: {יב}  וְלִפְאַת יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים בָּֽאַמָּה עַמּֽוּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה וָוֵי הָֽעַמֻּדִים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם כָּֽסֶף: {יג}  וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּֽה: {יד}  קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אֶל הַכָּתֵף עַמּֽוּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָֽׁה: {טו}  וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶֽחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַמֻּֽדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָֽׁה: {טז}  כָּל קַלְעֵי הֶֽחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָֽר: {יז}  וְהָֽאֲדָנִים לָֽעַמֻּדִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָֽעַמּוּדִים וַֽחֲשֽׁוּקֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָֽאשֵׁיהֶם כָּסֶף וְהֵם מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף כֹּל עַמֻּדֵי הֶֽחָצֵֽר: {יח}   מפטיר  וּמָסַךְ שַׁעַר הֶֽחָצֵר מַֽעֲשֵׂה רֹקֵם תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶֽחָצֵֽר:

 רש"י  לעמת קלעי החצר. כמדת קלעי (ח) החצר:

חסלת פרשת ויקהל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דלא שייך למכתב לעומת אלא מה שהוא כנגד והקלעים לא היו כנגדם אלא בצדדי'. ל"פ כמדת כלומר שיהא כמדתו: חסלת פרשת ויקהל (שפתי חכמים)


{יט}  וְעַמֻּֽדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָֽוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָֽאשֵׁיהֶם וַֽחֲשֻֽׁקֵיהֶם כָּֽסֶף: {כ}  וְֽכָל הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶֽחָצֵר סָבִיב נְחֹֽשֶׁת: (ססס)