---

פרשת וארא

---

{ב}  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָֹֽה:

 רש"י  וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט, (א) על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך (ב) כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אומר אצל קיום מצות, כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן ליתן שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דייק מדכתיב אלהים שהוא מדת הדין. א"נ י"ל דרש"י דייק מדכתיב וידבר ל' קשה הוא. רא"ם. ואל תקשה לך דהא הרבה פעמים כתיב בתורה וידבר ה' אל משה לאמר ואין פירושו לשון קשה די"ל דהתם כתיב אחריו לאמר וא"כ וידבר הוי כלל ולאמר הוא פרט שמפרש מה הוא הכלל דהיינו הדבור אבל כאן אין כתיב אחריו לאמר דויאמר אליו אני ה' דכתיב כאן לאו פרט של וידבר הוא אלא מלתא באפי נפשיה הוא דקאי על מ"ש משה למה זה שלחתני כדמפרש רש"י. (מהרש"ל) מדכתיב אחריו אני ה' היפך זה לכך דרשו פה ולא במקומות אחרים: (ב) ר"ל דאתה אמרת למה זה שלחתני וקאמר לא לחנם שלחתיך. והנה דברי הרא"ם בפ' זה ארוכים מאוד ונלאיתי לכתבם ונ"ל שאין זו תשובה על מה שלמעלה כמו שחשב הרא"ם רק ה"פ דבר אתו משפט ר"ל בל' קושי ולא בל' נחת על שהקשה לדבר ולו' למה הרעות שהוא תחלת הדבור של למה זה שלחתני שהיה חס על כבוד עצמו כמו שפירשתי למעלה ומ"ש לא לחנם שלחתיך גם זה אינו תשובה אמה של מעלה אלא ה"ק הקב"ה למשה שמא תאמר לא תצליח בשליחותך לא לחנם שלחתיך וכו' עכ"ל מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וָֽאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶֽל יַֽעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶֽם:

 רש"י  וארא. אל (ג) האבות: באל שדי. הבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי (ד) שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים (ה) ולא קיימתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מה שנקט רש"י אל האבות ולא נקט אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כמו שכתוב בקרא משום דרש"י נקט לה בל' קצר הרא"ם: (ד) דק"ל והלא כתיב בפ' לך לך אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועל זה פי' לא הודעתי וכו': (ה) רש"י עצמו מפרש מה הפרש יש בין ה' ובין אל שדי ועל זה פי' שהרי הבטחתי' ולא קיימתי ר"ל עדיין לא קיימתי הבטחתי משום שעדיין לא זכו מצד מעשיהם א"כ יש הפרש דההבטחה בשם ה' הוא בלא תנאי אפי' אם יחטאו כדפי': (שפתי חכמים)


{ד}  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻֽרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָֽהּ:

 רש"י  וגם (ו) הקמתי את בריתי וגו'. וגם כשנראיתי להם באל שדי, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר, אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. (בראשית יז, א-ח.) ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (שם כו, ג.), ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' (שם לה, יא.), ואת הארץ אשר וגו' (שם יב), הרי שנדרתי (ז) להם ולא קיימתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דק"ל איך מיושב הל' של וגם אמה שכתוב לעיל בשלמא אי הוה כתיב ושמי ה' נודעתי להם היה פירושו וגם דבר זה עשיתי להם. א"נ אי הוה כתיב כאן וגם לא הקימותי הוה נמי שפיר אבל עכשיו דכתיב ושמי ה' לא נודעתי להם מאי וגם הקימותי ועז"פ וגם כשנראיתי וכו' וה"פ שאל תאמר כיון שלא נראיתי להם אלא באל שדי ולא בה' א"כ לא צריך אני לקיים הבטחתי אל תאמר כן שהרי גם הצבתי והעמדתי להם ברית ובשביל ב' דברים הללו דהיינו אל שדי והברית צריך אני לקיים דברי דהרי הן כמו שהבטחתי להן בה' וגם הקימותי לפי' זה קאי אוארא אל אברהם וגו' באל שדי ולא על לא נודעתי: (ז) ר"ל מהפסוקים הללו אתה רואה שנדרתי להם אבל מה שלא קיים לא מוכח מקרא אלא בלא הוכחה נקט ליה רש"י לתרץ למה שלחתיך משום שעדיין לא קיימתי הוכרחתי לשלוח אותך כדי לקיים דברי לאבות הראשונים: (שפתי חכמים)


{ה}  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶֽת נַֽאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַֽעֲבִדִים אֹתָם וָֽאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִֽי:

 רש"י  וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הברית (ח) יש עלי לקיים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל (ט) הנואקים: אשר מצרים מעבידים אתם ואזכור. אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דק"ל מאי וגם אני שמעתי דמשמע שאחר שמע וגם הקב"ה שמע ועל זה פירש כמו שהצבתי את הברית וכו' ר"ל דוגם אני מוסב אלמעלה כיון שנראיתי להם באל שדי והצבתי להם ברית וגם אני צריך לקיים. ושמעתי מילתא באפי נפשיה הוא ר"ל לפיכך שמעתי וכו' וה"פ של פרשה זו בתחילה וידבר אלהים אל משה דבר אתו משפט ויאמר אליו וגו' קאי אמה שאמר משה למה זה שלחתני ואמר לו הקדוש ברוך הוא אני ה' שנאמן לקיים הבטחתי שהבטחתי ואתה אמרת למה זה שלחתני וא"ת למה צריך אני לקיים הבטחתי הרי לא הבטחתים בשם ה' אלא באל שדי א"כ איני מוכרח לכך אבל וגם הקימותי וגו' לכך גם אני צריך לקיימו הלכך שמעתי וגו': (ט) נח"י כי אי אפשר לקיים הבטחת הארץ רק אחר יציאתם ממצרים ואי אפשר להוציאם אא"כ יקויים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לפיכך האריך הפסוק אשר מצרים מעבידים אותם וזהו ואזכור את בריתי ר"ל שע"י שזכרתי ברית בין הבתרים של הארץ ממילא נזכרתי גם דן אנכי כי בפעם אחד ובמאמר אחד נאמרו אלו ב' הבטחות ועכשיו נשלמה התשובה על למה זה שלחתני ומאז באתי הרע וע"ש מה שהאריך: (שפתי חכמים)


{ו}  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהֽוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵֽעֲבֹֽדָתָם וְגָֽאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִֽים:

 רש"י  לכן.על פי אותה השבועה: אמור לבני ישראל אני ה'. הנאמן בהבטחתי: והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול: סבלות מצרים. טורח משא (י) מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כאן ק"ל דהיאך מיושב הלשון של מתחת סבלות דמתחת סבלות משמע שהסבלות למעלה פרוש עליהם והוא מוציא אותם מתחתיו ועל זה פי' טורח משא ר"ל כאדם שנושא משא שמוציאין את האדם מתחת המשא ה"נ העבודה של מצרים דומה עליהן כמשא והוי כאלו מוציא אותן מתחתיו אבל לעיל לא כתיב תחת גבי סבלות: (שפתי חכמים)


{ז}  וְלָֽקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵֽאלֹהִים וִֽידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָֽיִם: {ח}  וְהֵֽבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב וְנָֽתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מֽוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָֹֽה:

 רש"י  נשאתי את ידי. הרימותיה לישבע (כ) בכסאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) [ג"א] כאלו אמר לישבע במלכותי כי הכסא מורה על המלכות כמו רק הכסא אגדל ממך: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָֽׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵֽעֲבֹדָה קָשָֽׁה: (פ)

 רש"י  ולא שמעו אל משה. לא קבלו (ל) תנחומין: מקצר רוח. כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה (מ) ואינו יכול להאריך בנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך בר' אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', (ירמי' טז, כא.) למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורענות, מודיע ששמו ה', וכל שכן (נ) האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו (שמו"ר ו, ד. סנהדרין קיא.) לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, (שמות ה, כב.) (ס) אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר (ע) אליהם: וגם הקימותי וגו'. וכשבקש אברהם לקבור את שרה, (פ) לא מצא קרקע עד שקנה (צ) בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו (בראשית לג, יט.), ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים, אחת, שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי, (ק) ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, (ר) הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ועוד, היאך הסמיכה נמשכת (ש) בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו', לכן אמור לבני ישראל, לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרש תדרש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג, כט.), מתחלק (ת) לכמה ניצוצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ושמיעה זו לשון קבלה הוא ר"ל שנתייאשו מן הגאולה לפי שסברו שא"א לגאלם משם מעבודה קשה כזו ואל משה פי' אל תנחומי משה: (מ) והוי כאלו נכתב ולא שמעו אל משה מצרה גדולה ומעבודה קשה אלא בשביל זה נקט מקוצר רוח דדרך של מיצר להיות נשימתו קצרה: (נ) ר"ל שמביא לו ראיה אמה שפי' לעיל ויאמר אליו אני ה' שפירושו נאמן לשלם שכר וכו' שהרי אפי' לפורעניות מודיע ששמו ה' מכ"ש האמנה לטובה דהא מדה טובה מרובה ממדת פורענות: (ס) ר"ל שוידבר אלהים קאי על ענין שלמעלה דלפי' רש"י וידבר אלהים אל משה קאי אלמה הרעותה אבל ויאמר אליו אני ה' וכל הפרשה קאי אלמה זה שלחתני כדפי' לעיל אבל לפי פירוש רבותינו קאי הכל אלמה הרעותה וא"ת והא אח"כ מפרשים שקאי אמה שאמר משה מה שמו מה אומר אליהם וי"ל דבשביל תרווייהו דבר אתו משפט והא דנקט בתחלה שקאי אלמה הרעותה משום דלמה הרעותה עיקר וגרם הכל ואגב תוכחת העיקר הוכיחו גם על ואמרו לי מה שמו ותדע לך שהרי לא דבר אתו משפט אלא אחר שאמר למה הרעותה ולמה לא דבר אתו משפט מיד כשדבר אליו מה שמו מה אומר אליהם אלא ודאי זה גרם הכל: (ע) [נח"י] שמעתי ולא אבין דלמא היא הנותנת בשלמא משה שלא ידע שום שם משמותיו ית' הוצרך לשאול אבל האבות הרבה פעמים נגלה להם מהי תיתי שישאלו וע"ק שהרי גם משה לא שאל בשביל עצמו אלא בשביל ישראל מה אומר אליהם וע"ש. ונ"ל דה"פ דש"ס ודש"ר ומה אבות הראשונים שלא נודעתי להם בשמי ה' שהוא שם העצם ושמי הגדול רק באל שדי שהוא שם התואר אפ"ה לא הרהרו אחר מדותי ולך ע"י ששאלת מה אומר אליהם הודעתיך ששמי ה' ואפ"ה הרהרת וע"ש: (פ) נ"ל שמיישב הפסוק לפי פי' רבותינו: (צ) ר"ל וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את הארץ ולא קיימתי בימיהם שהיו צריכין לקנות בדמים יקרים ואפ"ה לא הרהרו וכו': (ק) ר"ל כיון שפירושו של וארא אל אברהם וגו' הוא הרבה פעמים נגליתי להם באל שדי ולא שאלו לי מה שמך הל"ל ושמי ה' לא שאלו לי כמו שאתה שואלני: (ר) דהשתא קשיא ליה ממ"נ שאם יפרשו לא נודעתי להם כמו לא שאלו לי אבל הוא הודיעם שכך שמו הל"ל ושמי ה' לא שאלו לי ואם יפרשו לא נודעתי כמשמעו אלא שהוסיפו עליו ולא שאלו לי הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר לו אני ה' וגו' וא"א לרז"ל לפרש לא נודעתי לא נכרתי כמו שמפרש רש"י דמשמע אבל שמו הודיע להם ששוב לא יתכן להוסיף עליו ולא אמרו לי מה שמך שמכיון שהודיעם שכך שמו שוב לא היה להם לשאול הרא"ם: (ש) (הרא"ם) ויש לתמוה דלמא ה"ק מאחר שהאבות חביבים עלי שלא הרהרו אחרי גם אני שמעתי את נאקת בניהם בעבורם אף ע"פ שאינם נוהגים כשורה לכן אמור לבני ישראל וגו'. ונראה דלפי' זה שפי' דעיקר הגאולה היא משום חביבות האבות ואע"פ שישראל אינם הגונים א"כ לעיל כשאמר משה מי אנכי וגו' וכי אוציא את בני ישראל וגו' ופי' ואע"פ שאם חשוב אני מה זכו ישראל שיעש' להם נס וכו' הי"ל להשיב חביבות האבות הוא גורם שיעשה להם נס זה אף שאינם הגונים: (ת) ר"ל מתחלק הסלע ע"י הפטיש לכמה ניצוצות כך פירש"י בגמרא דשבת דף פ"ח והתוספות הקשו על פירושו ומפרשים בענין אחר ע"ש: (שפתי חכמים)


{י}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יא}  בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִֽישַׁלַּח אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵֽאַרְצֽוֹ: {יב}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה לֵאמֹר הֵן בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לֹא שָֽׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַֽאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָֽיִם: (פ)

 רש"י  ואיך ישמעני פרעה. (א ) זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה (ב"ר צב, ז.): ערל שפתים. אטום שפתים, וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. ערלה אזנם (שם ו, י.), אטומה משמוע. ערלי לב (שם ט, כה.), אטומים מהבין. שתה גם אתה והערל (חבקוק ב, טז.), והאטם (ב) משכרות כוס הקללה (נ"א התרעלה). וערל בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה. וערלתם ערלתו (ויקרא יט, כג.), עשו לו אוטם וכיסוי, איסור שיבדיל בפני אכילתו. שלש שנים יהיה לכם ערלים (שם), אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל שאל תאמר דהאי ואיך ישמעני פרעה מילתא בפ"ע הוא כלומר וגם פרעה לא ישמע אלי מסבה אחרת דהיינו ואני ערל שפתים לכ"פ זה אחד מעשרה ק"ו והכל חדא הוא ובזה ניחא מה שהיפך רש"י ופי' ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה שלא על סדר המקרא והק"ו הוא הכי ומה ישראל ששמועה טובה היא להם והיה להם לקבל דברי ואפ"ה לא שמעו לי פרעה ששמועה רעה היא לו כ"ש שלא ישמעני. וא"ת איכא למיפרך דמה שלא שמעו ישראל למשה היינו כמו שמפרש הפסוק לעיל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'. וי"ל דמשה לא היה יודע שלא שמעו לו בשביל קוצר רוח אלא הוא סבר שבשביל שהוא ערל שפתים לא שמעו לו ומ"ש בקרא כן מפני שהתורה כתבה לפי האמת אבל לפי דעתו שהיה סובר משום שהיה ערל שפתים לא שמעו אליו הוי שפיר ק"ו ואין להקשות אעפ"כ ה"ל למשה להבליע הפירכא אף אחר שגילה לו הקב"ה שמה שלא שמעו אליו הוא מקוצר רוח ומה ישראל שהיא לטובתם והי"ל לשמוע אף על פי שיש להם קוצר רוח פרעה שהיא לרעתו אינו דין שלא ישמע אף על פי שאין לו קוצר רוח כמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד י"ל דפירכא הכתובה בתורה הוא שהכתוב מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח ואין להבליע פירכא כזו. הרא"ם: (ב) זהו פי' על והערל שמביא רש"י: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: (ס)

 רש"י  וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה ואני ערל שפתים, צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ: ויצום אל בני ישראל. צוה עליהם להנהיגם בנחת (ג) ולסבול אותם (שמו"ר ז, ג.): ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זה מדרשו. ופשוטו, צום על דבר ישראל ועל שליחותו (ד) אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם, ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן, ובמי נתיחסו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דק"ל דמפסוק משמע שצוה את ישראל עצמן שיוציאו את עצמן ועז"פ שצוה עליהם וכו' ר"ל דויצום קאי על משה ואהרן להנהיג ישראל בנחת ולסבול אותם ובפרעה ינהגו כבוד ומה שכתוב אחריו להוציא את בני ישראל מילתא באפי נפשיה הוא: (ד) והשתא מלת להוציא קאי אשניהם צום על דבר ישראל שיאמר להם שהוא יוציאם ממצרים ועל שליחותו אל פרעה שיאמרו לו להוציא את בני ישראל וגו' ויתרו בו שאם לא יניחם שייסר אותו ביסורים: (שפתי חכמים)


{יד}   שני  אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵֽן:

 רש"י  אלה ראשי בית אבותם. מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן בשביל משה ואהרן, התחיל ליחסם דרך תולדותם (ה) מראובן. (ובפסיקתא גדולה ראיתי, לפי שקנטרם יעקב אבינו לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם, לומר שחשובים הם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) וא"ת עדיין יש להקשות למה לא התחיל משבט לוי. ותירץ הרמב"ן דא"כ היה נראה שלוי הוא בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה לכך התחיל מראובן להודיע שנשאר ראובן בכור ליחס ונמנה לוי שלישי לשבטים: (שפתי חכמים)


{טו}  וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַֽכְּנַֽעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעֽוֹן: {טז}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּֽרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָֽה:

 רש"י  ושני חיי לוי וגו'. למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים, לא היה שעבוד, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (שמות א, ו.), ואח"כ ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים (ו) על כולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) נמצא שלא עבדו אלא קי"ו שנה דהא יוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ובאותו זמן היה לוי בן ל"ד שנה דהא בששה שנים נולדו כולם חוץ מבנימין הוצא מהם ב' שנים עד שנולד לוי שהוא ג' לראובן נמצא שהיה לוי גדול מיוסף ד' שנים ואח"כ היה ז' שני שובע ושנתים רעב וכשעברו ב' שנים משני הרעב באו למצרים ובאותו זמן היה לוי בן מ"ג וקל"ז שנים היה כשמת צא מהן מ"ג אז נשארו עדיין צ"ד שנים מלוי שלא התחיל השעבוד ורד"ו שנים היו במצרים צא מרד"ו שנים צ"ד שנים של לוי שלא התחיל השעבוד נמצא שלא נשתעבדו אלא קי"ו: (שפתי חכמים)


{יז}  בְּנֵי גֵֽרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: {יח}  וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָֽה:

 רש"י  ושני חיי קהת. ושני חיי עמרם וגו'. מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה שאמר הכתוב, שלא בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק, שהרי קהת מיורדי מצרים היה, חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ושמונים של משה, לא תמצאם ד' מאות שנה, והרבה שנים נבלעים לבנים בשני האבות: (רש"י)


{יט}  וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹֽלְדֹתָֽם: {כ}  וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּֽדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶֽת אַֽהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָֽה:

 רש"י  יוכבד דדתו. אחת אבוהי, (ז) בת לוי אחות קהת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל שלא תפרש כמו דודתך הנאמר בפ' עריות ואל דודתך לא תקרב והתם פירושו אשת דודו דהא יוכבד היתה בת לוי וא"כ היתה נמי אחות קהת דהא קהת היה בן לוי וקהת היה אביו של עמרם א"כ נמצאת שהיתה אחות אביו: (שפתי חכמים)


{כא}  וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִֽי: {כב}  וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִֽישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִֽי: {כג}  וַיִּקַּח אַֽהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּֽינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִֽיתָמָֽר:

 רש"י  אחות נחשון. מכאן למדנו, הנושא אשה צריך לבדוק (ח) באחיה (ב"ב קי. שמו"ר ז, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) [רא"ם] אבל גבי לבן דרשו להגיד שבחה משום דלא שייך לומר שבדק בלבן ועוד דלא הל"ל לא את אביה ולא אחיה ולא מקומה שכבר הוזכרו למעלה וע"כ כולם באים לדרשה וליכא למימר דלמא אה"נ שצריך לבדוק בכולם חדא דבשלמא באחיה שייך הטעם משום דרוב בנים דומים לאחי האם משא"כ באביה וכ"ש באנשי מקומה ועוד דא"כ למה בדק אהרן באחיה בלבד דהא לא נכתב שם אביה מיותר: (שפתי חכמים)


{כד}  וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַֽאֲבִֽיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִֽי: {כה}  וְאֶלְעָזָר בֶּן אַֽהֲרֹן לָֽקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּֽוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּֽינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַֽלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:

 רש"י  מבנות פוטיאל. מזרע יתרו שפטם (ט) עגלים לעבודת אלילים, ומזרע יוסף שפטפט (י) ביצרו (ב"ב קט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) סוטה דף מ"ג ר"ל שאביו הי' משבטו של יוסף ואמו היתה מזרע יתרו או להיפך ודייקי מדכתיב פוטיאל ביו"ד דמשמע לשון רבים א"נ מדכתיב מבנות דמשמע נמי לשון רבים ר"ל שייחסו בשביל שני יחוסים וא"ל דלמא שם אדם הוא ששמו פוטיאל וי"ל דדייק מדכתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון ש"מ דבא הכתוב לייחסם ה"נ פוטיאל בא לייחסו: (י) י"מ שמרד וי"מ שזילזל: (שפתי חכמים)


{כו}  הוּא אַֽהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָֹה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָֽם:

 רש"י  הוא אהרן ומשה. אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם. הוא אהרן ומשה אשר אמר ה', יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד: על צבאותם. בצבאותם, (כ) כל צבאם לשבטיהם, יש על, שאינו אלא במקום אות אחת, ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך. עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), כמו בחרבכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דעל צבאותם משמע שהוציאו את ישראל יותר מצבאותם. א"נ דמשמע שהוציאו את צבאותם בתחלה וזה אינו: (שפתי חכמים)


{כז}  הֵם הַֽמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹֽן:

 רש"י  הם המדברים וגו'. הם שנצטוו הם שקיימו: הוא משה ואהרן. הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף: (רש"י)


{כח}  וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: (ס)

 רש"י  ויהי ביום דבר וגו'. (ל ) מחובר למקרא שלאחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (ג"א) פי' דאל"כ לא יתכן ויהי ביום דבר וגו' דמה היה באותו יום אלא מחובר וכו': (שפתי חכמים)


{כט}   שלישי  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָֹה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶֽיךָ:

 רש"י  וידבר ה'. הוא הדבור עצמו האמור למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו: אני ה'. כדאי אני לשלחך ולקיים דברי שליחותי: (רש"י)


{ל}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָֹה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹֽה: (פ)

 רש"י  ויאמר משה לפני ה'. היא האמירה שאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעו אלי, (מ) ושנה הכתוב כאן, כיון שהפסיק הענין, וכך היא השיטה, כאדם האומר נחזור על הראשונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' האמירה של ואני ערל שפתים הבא אחר הן בני ישראל לא שמעו אלי שזו היא האמירה ראשונה ושנאה בפרשה שניה לא האמירה של לא שמעו כי זו לא נשנית בפ' שניה רא"ם. ואני אומר על כל מה שנאמר בפ' ראשונה קאי והא דלא נשנית בפרשה שניה הדבור של לא שמעו אלי דדבור ההוא גם כן מרומז בפרשה שניה דקשה למה מהפך הכתוב ממה שנאמר למעלה בפרשה ראשונה דלעיל כתיב ואיך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים ובפרשה שניה כתיב הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה א"ו ה"ק הן בני ישראל לא שמעו אלי אף על פי שכל השליחות היא לטובתם אפ"ה לא שמעו אלי בסבה שאני ערל שפתים א"כ איך ישמע אלי פרעה והנה הוא הק"ו בעצמו שנא' בפ' ראשונה: (שפתי חכמים)

שמות פרק-ז

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶֽךָ:

 רש"י  נתתיך אלהים לפרעה. שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין: יהיה נביאך. כתרגומו יהי מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים (ישעי' נז, יט.), ינוב חכמה, (משלי י, לא.) ויכל מהתנבאות דשמואל (שמואל-א י, יג.), ובלע"ז קוראין לו פרידי"גר: (רש"י)


{ב}  אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵֽאַרְצֽוֹ:

 רש"י  אתה תדבר. פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי, (נ) ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פי' דלכן אמר את כל אשר אצוך שאתה תדבר לפני פרעה כל דבור ודבור פעם א' בקצרה ולא יותר כמו ששמעת מפי ואהרן אחיך ידבר כל דבור ודבור פעמים ושלש עד שיטעימנו וימליצנו באזני פרעה. מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  וַֽאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹֽתֹתַי וְאֶת מֽוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ואני אקשה. מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, (ס) וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב, (ע) טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי ותכירו את (פ) גבורותי, וכן מדתו של הקדוש ב"ה, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים, כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' (צפניה ג, ו.), אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר (שם ז.), ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר (צ) ויחזק ה' את לב פרעה, אלא ויחזק לב פרעה. (ועיין ברא"ם שגורס כאן דבור המתחיל בלכתך לשוב עד שמתים בידך, וכדלעיל בפרשת שמות בפסוק בלכתך לשוב ע"ש): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהא ודאי הוא שפרעה ימרוד בו מאחר שהוא מחזק את לבו וכי דרך של הקב"ה כן שיתן בדעתו של אדם שיעבור על רצונו ל"פ וגלוי וכו': (ע) ר"ל ואי לא אקשה את לבו אז בודאי שיעשה תשובה וגלוי לפני שלא יעשו תשובה שלימה בלב שלם ואם אביא מכות ופורעניות עליו אז יאמרו הבריות כך מדתו של הקב"ה שמביא פורעניות על מי שחוזר בתשובה והם לא יודעין שאינו חוזר בתשובה בלב שלם לכן אקשה את לבו כדי שלא יחזור בתשובה כלל ואז יכול אני להרבות מופתי להביא פורעניות עליו לעיני כל אדם: (פ) דייק מדכתיב בקרא והרביתי את אותותי דמשמע מן הקרא שיביא עליו מכות ועונשים יותר על מה שחטא וא"כ קשה למה הוא רוצה להביא עליו מכות יתירות יותר על מה שחטא ועז"פ כדי שתכירו אתם את גבורתי וע"ז מביא ראיה וכן מדתו וכו' וק"ל: (צ) פי' אע"פ שלפ"ז היה ראוי שיקשה ה' את לבו גם בה' מכות הראשונות אעפ"כ רצה ה' שיפרסם רשעתו להודיע שאף בלתי החיזוק של הקב"ה הוא מתחזק מעצמו: (שפתי חכמים)


{ד}  וְלֹֽא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָֽתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהֽוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִֽים: {ה}  וְיָֽדְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי אֲנִי יְהֹוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהֽוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָֽם:

 רש"י  את ידי. יד ממש, להכות בהם: (רש"י)


{ו}  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתָם כֵּן עָשֽׂוּ: {ז}  וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹֽה: (פ) {ח}   רביעי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן לֵאמֹֽר: {ט}  כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָֽמַרְתָּ אֶֽל אַֽהֲרֹן קַח אֶֽת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵֽי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּֽין:

 רש"י  מופת. אות, (ק) להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם (ר) : (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לפי שפי' בפ' ואתחנן על מופתים הם מכות מופלאות הוצרך לפרש שכאן פירושו אות: (ר) ר"ל שיש כח וממשלה במי ששולח אתכם כמו דכתיב בפרשת האזינו יזבחו לשדים לא אלוה ומתרגמינן דלית בהון צרוך: (שפתי חכמים)


{י}  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה וַיַּשְׁלֵךְ אַֽהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּֽין:

 רש"י  לתנין. (ש ) נחש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כי שם התנין ביבשה הוא נחש ובמים הוא דג וכן פי' הרד"ק בשרש תנין: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַֽחֲכָמִים וְלַֽמְכַשְּׁפִים וַיַּֽעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַֽהֲטֵיהֶם כֵּֽן:

 רש"י  בלהטיהם בלחשיהון, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד.), דומה שהיא מתהפכת על ידי (ת) לחש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל אותו חרב מתהפך מאליו ואדם הרואה אותו סובר שמתהפך ע"י לחש א"כ משמע דלהט דהתם לשון לחש הוא: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּֽהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּֽה אַֽהֲרֹן אֶת מַטֹּתָֽם:

 רש"י  ויבלע מטה אהרן. מאחר שחזר ונעשה מטה (א) בלע את כלן (שבת צז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל מדלא כתיב ויבלע תנין אהרן משמע מאחר שחזר וכו' והיה נס בתוך נס ואלו היה נחש לא היה רק נס אח' אבל לאחר שנעשו מטות כדכתיב נמי את מטותם חזר ובלעם היה נס בתוך נס הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֶּֽחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹֽה: (ס) {יד}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָֽם:

 רש"י  כבד. תרגומו יקיר, ולא אתיקר, מפני שהוא שם דבר, כמו כי כבד ממך הדבר (שמות יח, יח.): (רש"י)


{טו}  לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶֽךָ:

 רש"י  הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (שמו"ר ט, ז.): (רש"י)


{טז}  וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָֽעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַֽעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹֽא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּֽה:

 רש"י  עד כה. עד הנה. ומדרשו, עד שתשמע ממני מכת בכורות, שאפתח בה בכה (ב) כה אמר ה' כחצות הלילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) בשאר מכות כתיב כה גבי התראה אבל גבי המכה לא כתיב כה לאפוקי גבי מכות בכורות כתיב גבי מכה גופה כה אמר ה': (שפתי חכמים)


{יז}  כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָֹה הִנֵּה אָֽנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶֽהֶפְכוּ לְדָֽם:

 רש"י  ונהפכו לדם. לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם: (רש"י)


{יח}  וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹֽר: (ס)

 רש"י  ונלאו מצרים. לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות: (רש"י)


{יט}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶֽל אַֽהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָֽדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַֽהֲרֹתָם עַל יְאֹֽרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵֽימֵיהֶם וְיִֽהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָֽעֵצִים וּבָֽאֲבָנִֽים:

 רש"י  אמר אל אהרן. לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן: נהרותם. הם נהרות המושכים כעין נהרות שלנו: יאוריהם. הם בריכות נגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות: אגמיהם. קבוצת מים שאינן נובעין ואין מושכין, אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אשטנ"ק: בכל ארץ מצרים. אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים: ובעצים ובאבנים. מים שבכלי עץ (ג) ובכלי אבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' לא היתה המכה רק במים שבכלי עצים ואבנים לא בתוך העץ והאבן עצמן: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָֽפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָֽם: {כא}  וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {כב}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָֽטֵיהֶם וַיֶּֽחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹֽא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹֽה:

 רש"י  בלטיהם. לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי. ורבותינו אמרו, בלטיהם מעשה שדים, (ד) בלהטיהם מעשה כשפים (סנהדרין סז:): ויחזק לב פרעה. לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים (מנחות פה.) עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל ששדים הולכים בלט א"ר אייבא בר נגרי א"ר חייא בר אבא בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים וכ"ה אומר ואת להט החרב וכו' ופירש"י בלטיהם כמו ותבא אליו בלט: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹֽאת:

 רש"י  גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם: (רש"י)


{כד}  וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָֽכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹֽר: {כה}  וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַֽחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָֹה אֶת הַיְאֹֽר: (פ)

 רש"י  וימלא. מנין שבעת ימים (ה) שלא שב היאור לקדמותו, שהיתה המכה משמשת רביע חדש, (ו) ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם (שמו"ר ט, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל דהו"ל למיכתב וימלאו וע"ז פי' מנין ז' ימים ר"ל דוימלא קאי על מנין ולא על ז' ימים: (ו) ר"ל ז' ימים וא"ת והא החושך לא היה כי אם ו' ימים כדמשמע בפ' בא וי"ל דלקמן בפ' בשלח כתיב ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה רצה לומר הענן והחושך היה למצרים ויאר את הלילה לישראל ולמה היה חושך למצרים אלא הקב"ה פרע להם אותו יום ז' שלא הביא בתחלה עליהם: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {כז}  וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָֽנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבֽוּלְךָ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים:

 רש"י  ואם מאן אתה. ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב, אלא כינה האדם על שם המפעל, (ז) כמו שלו ושקט, סר וזעף (מלכים-א כ, מג.): נגף את כל גבולך. מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (שמות כא, כב.) אינו לשון מיתה, וכן ובטרם יתנגפו רגליכם (ירמי' יג, טז.), פן תגוף באבן רגלך (תהלים צא, יב.), ולאבן נגף (ישעי' ח, יד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דמאן משמע שהיה ממאן בכל שעה וזה אינו שייך דאם הוא עתה מסרב מ"ה יהיה תמיד מסרב ועז"פ אלא כינ' וכו' כמו שלו ושקט אע"פ שהוא נמי לפי שעה ושלו משמע לעולם וסר וזעף ר"ל כלם משמע לעולם ואינן אלא לפי שעה אלא כינה וכו': (שפתי חכמים)


{כח}  וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַֽחֲדַר מִשְׁכָּֽבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ:

 רש"י  ועלו. מן היאור: בביתך. ואחר כך בבתי עבדיך, הוא התחיל בעצה תחלה, ויאמר אל עמו, וממנו התחילה הפורענות (סוטה יא. שמו"ר י, ד.): (רש"י)


{כט}  וּבְכָה וּֽבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַֽעֲלוּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים:

 רש"י  ובכה ובעמך. בתוך מעיהם נכנסים (ח) ומקרקרין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ומקרקרים לשון צעקה והומיה: (שפתי חכמים)

שמות פרק-ח

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶֽל אַֽהֲרֹן נְטֵה אֶת יָֽדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָֽאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַֽצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ב}  וַיֵּט אַֽהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ותעל הצפרדע. צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו. (שמו"ר י, ה.) ופשוטו יש לומר, שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן ותהי הכנם, הרחישה גדוליר"א בלע"ז, ואף ותעל הצפרדע גרינולי"רא בלע"ז (געפרעש): (רש"י)


{ג}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן הַֽחַרְטֻמִּים בְּלָֽטֵיהֶם וַיַּֽעֲלוּ אֶת הַֽצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ד}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּֽלְאַֽהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר הַֽצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵֽעַמִּי וַֽאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַֽיהוָֹֽה: {ה}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַֽעֲבָדֶיךָ וּֽלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַֽצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַֽרְנָה:

 רש"י  התפאר עלי. כמו היתפאר הגרזן על החוצב בו (ישעי' י, טו.), משתבח לומר אני גדול ממך ונטי"ר בלע"ז, וכן התפאר עלי, השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר (ט) שלא אוכל לעשותו: למתי אעתיר לך. את אשר אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים, למתי תרצה שיכרתו, (י) ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי. אלו נאמר מתי אעתיר, היה משמע מתי אתפלל, עכשיו שנאמר למתי, משמע אני היום אתפלל עליך שיכרתו הצפרדעים לזמן שתקבע עלי, אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. אעתיר העתירו והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו (כ) ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא, וכאשר יאמר הרבו ארבה והרביתי לשון הפעיל, כך יאמר, אעתיר העתירו והעתרתי דברים, (ל) ואב לכולם העתרתם עלי (מ) דבריכם (יחזקאל לה, יג.), הרביתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לומר אם תוכל לשאול אותו דבר שלא אוכל לעשותו שתוכל אתה להתפאר עלי לאמר שאני לא אוכל לעשותו: (י) וא"ת מה שאלו משה ודאי היה מתרצה שיכרתו היום לאלתר. וי"ל לפי שהי' סבור משה אם יתפלל שיכרתו מיד אז מיד היה צריך לשלח את ישראל כמ"ש למשה וזה היה רע לו לפיכך לא ידע משה באיזה יום יתרצה ולפי מה שתי' הרמב"ן בשם הנגיד יתורץ ג"כ קושיא זו: (כ) לשון אעתיר העתירו והעתרתי משמע ל' הפעיל שהוא פועל יוצא והול"ל ל' אפעיל כמו אעתר עתרו ועתרתי כיון שהוא ל' תפלה והתפל' אינו פועל יוצא לכן פירש מפני וכו': (ל) ר"ל דלשון הפעיל קאי אדברים והוה כאלו כתיב דברים: (מ) דכתיב ביה בהדיא דבריכם: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּֽיהוָֹה אֱלֹהֵֽינוּ:

 רש"י  ויאמר למחר. התפלל היום (נ) שיכרתו למחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהרי השאלה היתה מתי יכרתו וצ"ל שהתשובה ג"כ לא היתה רק על זמן הכרתת הצפרדעים כן פירש הרא"ם. וקשה ולמה לו לצער הזה עד למחר למה לא אמר שיכרתו מיד וי"ל שפרעה היה מחזיק את משה בחזקת מכשף וסבור שיודע לכוין השעות ובודאי עכשיו היא השעה שיכרתו וכשתעבור השעה לא יוכל להסירם ולכן אמר למחר להראות שעל ידי מכשפות הוא עושה כן אבל משה מתי שהתפלל נשמע תפלתו מהרש"ל. מקשים העולם למה שינה הכתוב בצפרדעים ויצעק משה אל ה' ובשאר מכות כתיב ויעתר משה אל ה'. וי"ל משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו וכאן היו הצפרדעים צועקים כמ"ש רש"י בסמוך והצריך להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו: (שפתי חכמים)


{ז}   חמישי  וְסָרוּ הַֽצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵֽעֲבָדֶיךָ וּמֵֽעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַֽרְנָה: {ח}  וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה עַל דְּבַר הַֽצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  ויצא. ויצעק. מיד, שיכרתו למחר: (רש"י)


{ט}  וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַֽצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַֽחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹֽת: {י}  וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָֽרֶץ:

 רש"י  חמרם חמרם. צבורים צבורים, כתרגומו דגורין, גלין: (רש"י)


{יא}  וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָֽיְתָה הָֽרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹֽה: (ס)

 רש"י  והכבד את לבו. לשון פעול הוא, כמו הלוך ונסוע, וכן והכות את מואב (מלכים-ב ג, כד.), ושאול לו באלהים (שמואל-א כב, יג.), הכה ופצוע (מלכים-א כ, לז.): כאשר דבר ה'. והיכן דבר, (ס) ולא ישמע אליכם פרעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) וא"ת ולמה לא פי' רש"י לעיל גבי מכת דם דכתיב ויחזק לב פרעה ולא שמע וגו' וכן גבי בליעת מטה אהרן את מטותיהם וי"ל דלעיל כיון שעדיין המכה לא סרה ממנו והוא עודנו מחזיק בטומאתו בודאי הוא בשביל דבורו של ה' שדבר להם ולא ישמע אליכם פרעה אבל הכא כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' קשה לרש"י היכן דבר ה' שאף אם יהיה הרווחה שלא ישמע אליהם מ"ה מביא קרא ולא ישמע אליכם מדכתיב ולא ישמע אליכם פרעה ואח"כ כתיב ונתתי את ידי וגו' מאי זה דכתיב ונתתי וגו' הא עדיין המכה לא סרה א"ו ה"ק קרא ונתתי כלומר כשיהיה לו הרווחה ולא ישמע אליכם ונתתי את ידי וגו': (שפתי חכמים)


{יב}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶֽל אַֽהֲרֹן נְטֵה אֶֽת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  אמר אל אהרן. לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן: (רש"י)


{יג}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַֽהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ותהי הכנם. הרחישה, פדוליר"א בלע"ז (לויזערייא): (רש"י)


{יד}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן הַֽחַרְטֻמִּים בְּלָֽטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָֽה:

 רש"י  להוציא את הכנים. לבראותם (נ"א ולהוציאם) (ע) ממקום אחר: ולא יכלו. שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לאו להוציאם מעליהם ודייק רש"י מדכתיב ויעשו כן החרטומים שפירושו שעשו ג"כ כמשה ואהרן: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיֹּֽאמְרוּ הַֽחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּֽחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹֽא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹֽה: (ס)

 רש"י  אצבע אלהים היא. מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא: כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה: (רש"י)


{טז}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {יז}  כִּי אִם אֵֽינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַֽעֲבָדֶיךָ וּֽבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶֽעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶֽיהָ:

 רש"י  משליח בך. מגרה בך, וכן ושן בהמות אשלח בם (דברים לב, כד.), לשון שסוי אינציט"ר בלע"ז: את הערוב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא, והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר (פ) באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו, בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות, כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו', כדאי' במדרש רבי תנחומא (בא ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דק"ל למה הביא עליהן הערוב דדם וצפרדע היה כדי להלקות יראתם וכנים כדי להראות שאין יכולת לחרטומים להוציאן ומ"ט על הערוב ולכ"פ ויש טעם כו': (שפתי חכמים)


{יח}  וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָאָֽרֶץ:

 רש"י  והפליתי. והפרשתי, וכן והפלה ה' (שמות ט, ד.), וכן לא נפלאת היא ממך (דברים ל, יא.), לא מובדלת ומופרשת היא ממך: למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. אע"פ ששכינתי בשמים, גזרתי מתקיימת בתחתונים: (רש"י)


{יט}   שישי  וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִֽהְיֶה הָאֹת הַזֶּֽה:

 רש"י  ושמתי פדות. שיבדיל בין עמי ובין עמך: (רש"י)


{כ}  וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹֽב:

 רש"י  תשחת הארץ. נשחתה הארץ, (צ) אתחבלת ארעא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל דתשחת הארץ משמע ל' עתיד הא כבר היתה נשחתה לכך הביא ראיה מהתרגום שמפרש אתחבלת שהוא ל' עבר או בינוני: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּֽלְאַֽהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹֽהֵיכֶם בָּאָֽרֶץ:

 רש"י  זבחו לאלהיכם בארץ. במקומכם, (ק) ולא תלכו במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דק"ל וכי בשמים יזבחו ועז"פ ולא תלכו למדבר כמו שאתם אומרי' לילך במדבר ולזבוח שם: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַֽעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַֽיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵֽינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻֽנוּ:

 רש"י  תועבת מצרים. יראת מצרים, כמו ולמלכם תועבת בני עמון (מלכים-ב כג, יג.), ואצל ישראל קורא אותם (ר) תועבה. ועוד יש לומר בלשון אחר תועבת מצרים, דבר שנאוי הוא למצרים (ש) זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים: ולא יסקלנו. בתמיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל לישראל היה אומר כן לא למצרים: (ש) ר"ל תועבה פי' שנאה ולפ"ז מצי למימר דלמצרים עצמן אומר כן: (שפתי חכמים)


{כג}  דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַֽיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ כַּֽאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵֽינוּ: {כד}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָֽנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַֽיהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹֽא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּֽעֲדִֽי: {כה}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָֽנֹכִי יוֹצֵא מֵֽעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְהֹוָה וְסָר הֶֽעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵֽעֲבָדָיו וּמֵֽעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  התל. כמו להתל: (רש"י)


{כו}  וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְהוָֹֽה:

 רש"י  ויעתר אל ה'. נתאמץ בתפלה, וכן אם בא לומר ויעתיר, היה יכול לומר, ומשמע וירבה בתפלה, עכשיו כשהוא אומר בל' ויפעל, משמע וירבה להתפלל: (רש"י)


{כז}  וַיַּעַשׂ יְהוָֹה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶֽעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵֽעֲבָדָיו וּמֵֽעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָֽד:

 רש"י  ויסר הערוב. ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, (ת) שאם מתו יהיה להם הנאה בעורות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) וא"ת הי"ל לפרש כן גבי וסר הערוב מפרעה וי"ל דדרך משה לומר לשון הסרה בתפלתו במקום מיתה שהרי לעיל כשהתפלל על הצפרדעים אמר וסרו הצפרדעים וגו' וכתיב אח"כ וימותו הצפרדעים אבל כאן כתיב ויסר במקום וימותו הצפרדעים משמע שלא מתו הוצרך לפ' בו טעם ומפני שמלת ויסר הוא פי' וסר דלעיל מיניה שהוא קודם ויעתר פי' מלת ויסר קודם מלת ויעתר ואע"פ שהוא אחריה (הרא"ם): (שפתי חכמים)


{כח}  וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָֽם: (פ)

 רש"י  גם בפעם הזאת. אע"פ שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קיים הבטחתו: (רש"י)

שמות פרק-ט

{א}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּֽה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָֽעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {ב}  כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעֽוֹדְךָ מַֽחֲזִיק בָּֽם:

 רש"י  מחזיק בם. אוחז בם, כמו והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא.): (רש"י)


{ג}  הִנֵּה יַד יְהֹוָה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּֽחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹֽד:

 רש"י  הנה יד ה' הויה. לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה, על שעבר היתה, ועל העתיד תהיה, ועל העומד הווה, כמו עושה, רוצה, רועה: (רש"י)


{ד}  וְהִפְלָה יְהֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָֽר:

 רש"י  והפלה. והבדיל: (רש"י)


{ה}  וַיָּשֶׂם יְהוָֹה מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַֽעֲשֶׂה יְהוָֹה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָֽרֶץ: {ו}  וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִֽמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָֽד: {ז}  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָֽם: (פ) {ח}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאֶֽל אַֽהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹֽה:

 רש"י  מלא חפניכם. ילויינו"ש בלע"ז: פיח כבשן. דבר הנפח מן הגחלים עוממים הנשרפים בכבשן, ובלע"ז אולב"ש. פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן: וזרקו משה. וכל דבר הנזרק בכח, אינו נזרק אלא ביד אחת, (א) הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל (ב) אהרן, ואחד שהלך האבק (ג) על כל ארץ מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא ידעתי מאין הוציא שזרק משה בכח ואפשר לו' מדכתיב השמימה ולא כתיב על השמים כדלקמן גבי מכת ברד ומדשני קרא ודאי פירושו הוא שהפליג בהגבהתו עד לשמים (נח"י) וצ"ל דה"ק וכל דבר הנזרק היינו בכח דסתם זריקה הוא בכל כחו והיינו בידו אחת וע' בב"ר פ"ה ובויקרא רבה פרשה ז': (ב) ר"ל מדכתיב לעיל מלא חפניכם: (ג) וא"ת הואיל וזה נס היה שהלך למרחוק א"כ למ"ל למשה לזרקו בכח ובידו א' יותר היה הנס גדול בהלכו למרחוק אם היה זורקו בשתי ידיו ושלא בכח וי"ל דאינו ר"ל דהנס היה שהלך למרחוק ושזה נסבב ע"י שזרקו בכח אלא ר"ל שהנס היה מה שקומץ אחד שהוא מעט אבק היה די בו להתפשט על כל ארץ מצרים והזריקה בכח ע"י שהחזיק קמצו מלא חפנים שלו ושל אהרן אינו ענין לנס זה אלא הוא נס בפ"ע ולפמ"ש לעיל דרש"י דייק ממלת השמימה שזרק משה בכח יתורץ ג"כ קושיא זו דכיון שהכתוב מלמדנו במלת השמימה שזרק בכח א"כ בודאי זרקו ביד אחד שלא סמך על הנס: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָֽאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  לשחין פרח אבעבועות. כתרגומו לשחין סגי, אבעבועין שעל ידו צומחין בהן בועות: שחין. לשון (ד) חמימות, והרבה יש בלשון משנה, שנה שחונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) בקרא משמע דמשחין היה פורח אבעבועות וזה אינו ועז"פ ל' חמימו' ר"ל מחמת חמימות היה פורח אבעבועות: (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּֽעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּֽאָדָם וּבַבְּהֵמָֽה:

 רש"י  באדם ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה' הניס (ה) את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מקשין העול' למה לא נאמר כאן הירא דבר ה' ועוד למה לא התרה בם לו' ועתה שלח העז וגו'. (מהר"ן) וי"ל שבדבר לא היה צריך להתרות שהרי נאמר בפי' הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה ממילא כל הירא וגו' הניס מקנהו לפי שהדבר דרכו להמית ב"ח אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית ב"ח אי לא אמר להם שלח העז וגו' לא היו מקפידין להניחם בשדה. וע' בקצ"מ תירוצים אחרים: (שפתי חכמים)


{יא}  וְלֹא יָֽכְלוּ הַֽחַרְטֻמִּים לַֽעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּֽי הָיָה הַשְּׁחִין בַּֽחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָֽיִם: {יב}  וַיְחַזֵּק יְהוָֹה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶֽׁה: (ס) {יג}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו כֹּֽה אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי הָֽעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {יד}  כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּֽפֹתַי אֶֽל לִבְּךָ וּבַֽעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּֽעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  את כל מגפתי. למדנו מכאן, שמכת בכורות (ו) שקולה כנגד כל המכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אין פי' מכת בכורות דא"כ מה בא להשמיענו כאן. ל"פ ר"ת מאורליינ"ש מכת בכורות פי' מל' ביכורי' וה"נ בברד לא לקה רק התבואה שבכרה ובשלה כל צרכה כדכתיב כי השעורה אביב והפשתה גבעול כדפרש"י שבכרו. וא"ת בפ' שמות פרש"י בפסוק הנה אנכי הורג את בנך בכורך שמכת בכורות קשה מכולן וי"ל דודאי בעיני פרעה קשה מכת בכורות מכולן אבל בעיני העם מכת ברד קשה להם יותר שלא היה להם מה לאכול ועי"ל שהיא שקולה כנגד כל המכות שעברו כי המכות האחרונות היו קשים מאותה המכה. כ' מהרש"ל וק' לי על פי' ר"ת מאורליינ"ש לל"ל בפעם הזאת וכו' ע"כ נ"ל דהכי מתיישב הקרא על אופניו אל תאמר מאחר ששלחתי עליך הדבר שהיא מכה חמורה ואח"כ השחין שהיה מכה קלה אין ביכולתי להמיתך דאל"כ למה לא המיתיך בדבר כי בפעם הזאת ר"ל עוד יבא הפעם והעת שאשלח כל מגפותי דהיינו מכת בכורות ותדע שאין כמוני בכל הארץ ותאמר אתה בעצמך אלו רציתי כשהיה ידי במקנך וכו': (שפתי חכמים)


{טו}  כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אֽוֹתְךָ וְאֶֽת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָֽרֶץ:

 רש"י  כי עתה שלחתי את ידי וגו'. כי אלו רציתי, כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר, שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם (ז) הבהמות: ותכחד מן הארץ. אבל בעבור זאת העמדתיך וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ופי' ואך אותך וגו' גם אותך ועמך: (שפתי חכמים)


{טז}  וְאוּלָם בַּֽעֲבוּר זֹאת הֶֽעֱמַדְתִּיךָ בַּֽעֲבוּר הַרְאֹֽתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָֽרֶץ: {יז}   שביעי  עֽוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָֽם:

 רש"י  עודך מסתולל בעמי. כתרגומו כבישת ביה בעמי, והיא מגזרת מסלה דמתרגמינן אורח כבושא, ובלע"ז קלקי"ר (טרעטען). וכבר פירשתי בסוף ויהי מקץ, כל תיבה שתחלת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו, וכגון ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד. וכן משתכל הוית (דניאל ז, ח.): (רש"י)


{יח}  הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹֽא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּֽסְדָה וְעַד עָֽתָּה:

 רש"י  כעת מחר. כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן, (ח) ירד הברד: הוסדה. שנתיסדה. וכל תיבה שתחלת יסודה יו"ד, כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת, תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הוסדה, הולדה, ויודע, ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט, יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאל"כ למה אמר כאן כעת מחר ובדבר אמר מחר יהיה סתם והטעם אצל הדבר שהבהמות היו בשדה נפוצות אחת הנה ואחת הנה ומי יאמר לפרעה שדוקא בעת ההיא התחיל הדבר א"כ לא היה תועלת בשריטה אמר סתם מחר יהיה: (שפתי חכמים)


{יט}  וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶֽת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָֽאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵֽאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵֽתוּ:

 רש"י  שלח העז. כתרגומו שלח כנוש, וכן יושבי הגבים העיזו (ישעיה י, לא.), העיזו בני בנימן (ירמיה ו, א.): ולא יאסף הביתה. לשון הכנסה היא: (רש"י)


{כ}  הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְהֹוָה מֵֽעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּֽים:

 רש"י  הניס. הבריח, לשון וינס: (רש"י)


{כא}  וַֽאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָֹה וַֽיַּֽעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶֽה: (פ) {כב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָֽדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָֽאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  על השמים. לצד השמים. ומדרש אגדה, הגביהו הקב"ה למשה למעלה (ט) מן השמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רצה לו' בתחלה לא היה לו ממשלה אלא על מה שבארץ ועכשיו נתן אותו למעלה שיהיה לו ממשלה על מה שבשמים והביא מכה משמים: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַֽיהֹוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּֽהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר יְהוָֹה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {כד}  וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹֽא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָֽיְתָה לְגֽוֹי:

 רש"י  מתלקחת בתוך הברד. נס בתוך (י) נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם (שמו"ר יב, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל שדרך הלהב של אש לילך למעלה והכא היתה יורדת למטה זהו נס א' ונס השני שלא כבו זה את זה. (נח"י) ולא נהירא חדא דכ"פ מצינו שירדה האש למטה מן השמים לארץ הן לטובה והן לרעה ולא נחשב לנס. ועוד דהא עדיין לא נכתב פסוק ותהלך אש ארצה ול"נ דבמחלוקת שנויה בש"ר וכו' ולרבי נחמיה היו האש והברד פתוכים ומעורבים זה בזה והאש מתלקחת בגוף הברד ושניהם היו דולקים ולדידיה הנס השני היה שהברד היה דולק ולזה נתכוון הרב שהרי כ' האש והברד היו מעורבין ולפ"ז צריך לפ' הא דמסיים עשו שלום ר"ל ששניהם דלקו: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵֽאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּֽר: {כו}  רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָֽד: {כז}  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּֽלְאַֽהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָֹה הַצַּדִּיק וַֽאֲנִי וְעַמִּי הָֽרְשָׁעִֽים: {כח}  הַעְתִּירוּ אֶל יְהֹוָה וְרַב מִֽהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַֽאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹֽסִפוּן לַֽעֲמֹֽד:

 רש"י  ורב. די לו במה שהוריד כבר: (רש"י)


{כט}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָֹה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִֽהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַֽיהוָֹה הָאָֽרֶץ:

 רש"י  כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה (כ) גלולים (שם יב, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (נח"י) אע"פ שגם בזמן מכת הצפרדעים ומכת ערוב היתה ג"כ מלאה גלולים וא"כ מסתמא לא היה מתפלל בתוך העיר והל"ל שם כצאתי את העיר י"ל דשם היה מתפלל על למחר והיה לו שהות להתפלל ולא היה צריך לגלות לפרעה כצאתי את העיר אבל כאן שאמר פרעה ורב מהיות קולות והיה מבקש שהברד לא יתך ארצה והיה רוצה שלא להתמהמהות לכן הוצרך לגלות כצאתי את העיר ולא בתוך העיר: (שפתי חכמים)


{ל}  וְאַתָּה וַֽעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּֽירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהִֽים:

 רש"י  טרם תיראון. עדיין לא תיראון. וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו טרם ישכבו (בראשית יט, ד.), עד לא שכיבו. טרם יצמח (שם ב, ה.), עד לא צמח. אף זה כן הוא, ידעתי כי עדיין אינכם יראים, ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם: (רש"י)


{לא}  וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹֽל:

 רש"י  והפשתה והשעורה נכתה. נשברה, לשון פרעה נכה, נכאים, וכן לא נכו, ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הוכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שורש בתיבה, והרי הוא מגזרת ושפו עצמותיו (איוב לג, כא.):ל כי השערה אביב. כבר ביכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה: השעורה אביב. עמדה באביה, לשון באבי הנחל (שיר השירים ו, יא.): (רש"י)


{לב}  וְהַֽחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵֽנָּה:

 רש"י  כי אפילת הנה. מאוחרות, ועדיין היו רכות, ויכולות לעמוד בפני קשה, ואע"פ שנאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד, יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ומדרש רבי תנחומא (וארא טז.) יש מרבותינו שנחלקו על זאת, ודרשו כי אפילות, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו: (רש"י)


{לג}   מפטיר  וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָֹה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹֽא נִתַּךְ אָֽרְצָה:

 רש"י  לא נתך. לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו ותתך עלינו האלה והשבועה (דניאל ט, יא.) דעזרא, ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חברו בחלק כהתוך כסף (יחזקאל כב, כב.), (מ) לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו כתרגומו ויצק, ואתיך. לצקת, לאתכא. אף זה לא נתך לארץ, לא הוצק לארץ:

חסלת פרשת וארא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל באותו חלק היינו ביסוד (בשורש) של כהתוך כסף (מכתיבת יד מהרר"ן ז"ל): חסלת פרשת וארא (שפתי חכמים)


{לד}  וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּֽי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַֽחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַֽעֲבָדָֽיו: {לה}  וַיֶּֽחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה בְּיַד מֹשֶֽׁה: (פפפ)