---

פרשת בשלח

---

{יז}  וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹֽא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נהגם, (א) כמו לך נחה את העם (שמות לב, לד.), בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו, כב.): כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. (ב) ומדרש אגדה יש (ג) הרבה: בראותם מלחמה. כגון מלחמת וירד העמלקי (ד) והכנעני וגו' (במדבר יד, מב.), אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש (ה) ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה (מכילתא פסחא פי"ח) (לפי סדר הכתוב נראה הרשימות מהופכים, ועיין ברא"ם ובג"א ובמ"י ישוב נכון ע"ז): פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו, (ו) ויתנו לב לשוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ומ"ם נחם הוא כנוי ולא למ"ד הפעל, והוא מענין הנהגה ולא מלשון מנוחה ולא מענין נחמה: (ב) דקשה לו דכל כי שבמקרא נתינת טעם, והכא מאי טעם הוא אלמעלה, אדרבה היה לו להנחותם בדרך קרובה, לכן פירש ונוח לשוב בו, כמו שמפרש נמי אחריו הפסוק כי אמר אלהים, כלומר ומה היא הסיבה שישובו כי אמר אלהים וגו' בראותם מלחמה, והמלחמה היא הסיבה: (ג) רצה לומר שהם דרשו על כי קרוב הוא בענין אחר, ולפיכך צריך לומר כי אמר אלהים וגו' לא קאי על כי קרוב הוא, אלא על ולא נחם אלהים וגו', כלומר ועוד סיבה אחרת שלא נחם אלהים כי אמר אלהים וגו', ומשום הכי לא נחם: (ד) ולא סתם מלחמה שהרי ראו מלחמת עמלק, ואע"פ שנצחוהו היה להם לחזור בהיותם קרובים למצרים מפחד שאר מלחמות. (הרא"ם בשם מכילתא). ומהרש"ל פירש הא דלא נקט ויבא עמלק דבסמוך, משום דבאותה מלחמה נצחו ישראל את עמלק ולא היה לחוש כל כך ליתן לב לשוב למצרים, אבל גבי וירד העמלקי כתיב ויכום ויכתום, היה לחוש שיתנו לב לשוב: (ה) כלומר בשביל חסרון ראש הם אינם חוזרין כיון שהדרך רחוק צריכים לראש, אבל כשיהיה להם ראש פשיטא שהיו חוזרין אף על פי שהיו רחוקים מארץ מצרים כל שכן כשיהיו קרובים ובדרך פשוטה שאין צריכים לראש היו חוזרין. ומהרש"ל פירש מה אם כשהקיפם אמרו נתנה ראש וכו', אפילו משמועתו של עמלק לבד ששמעו ממרגלים אם הוליכם בפשוטה וממלחמה עצמה על אחת כמה וכמה שיחזרו לגמרי: (ו) דלשון ינחם הפוך מחשבה הוא, והיינו לפי ד"א שפירשנו לעיל בפרשת בראשית, אבל לפי פירוש ראשון ינחם לשון נחמה הוא כמו שמפרש שם: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַֽחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ויסב. הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה: ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגם (ז) שגדלים בו קנים, כמו ותשם בסוף, קנה וסוף קמלו: וחמשים. אין חמושים אלא מזויינים, (לפי שהסיבתן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאילו היה דרך ישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תאמר, במלחמת עמלק ובמלחמת סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין שהכו ישראל בחרב. ברש"י ישן) וכן הוא אומר, ואתם תעברו חמושים (יהושע א, יד.), וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.) וזריז. דבר אחר חמושים מחומשים, אחד מחמשה (ח) יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דלא תימא שהוא לשון קץ והוי פירושו שנסעו לסוף הים, לכן פירש סוף לשון אגם וכו', וים הוא מלא אגם לכך, צריך לומר ים סוף כמו לים סוף. (מהרש"ל): (ח) דלפירוש ראשון קשה איך מביא ראיה דהתם אי אפשר לפרש בענין אחר, לכן פירש ד"א ואמר אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שגם הוא לשון זירוז: (שפתי חכמים)


{יט}  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶֽם:

 רש"י  השבע השביע. השביעם שישביעו (ט) לבניהם, ולמה לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען (י) מיד, כמו שהשביע יעקב, אמר יוסף, אני שליט הייתי במצרים והיה ספוק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם, שישאוהו (מכילתא פי"ח): והעליתם את עצמותי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, (כ) למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) [נח"י], דליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם, וכי עלתה על הדעת שאותו הדור יעלו ממצרים, והלא היה להם להיות במצרים ת' שנה ולפחות רד"ו שנה, ועוד מאי נתינת טעם הוא, אלא שהשביעם וכו' ודלא כהרא"ם: (י) פירוש ולא היה צריך להשביעם שישביעו אחרים, ותירץ אמר יוסף וכו', ובזה מיושב למה לא הקשה רש"י הקושיא על הפסוק ולא על פירושו, ועוד למה לא הקשה זה בפרשת ויחי מקום עיקר השבועה, (דב"ט): (כ) ופירוש בני ישראל בני יעקב, ולאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם את בניכם שהם במקומכם, דאם לא כן אתכם למה ליה, לכן פירש לאחיו השביע כך ואתכם קאי על עצמות אחיו, והכי פירושו פקד יפקוד אלהים אתכם רצה לומר בנים שלכם והעליתם בציווי קאמר שישביעו הם את בניהם שישאו את עצמותיו עם עצמות שלהם: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּֽחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּֽר:

 רש"י  ויסעו מסכות. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות: (רש"י)


{כא}  וַֽיהֹוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָֽיְלָה:

 רש"י  לנחתם הדרך. נקוד פתח, שהוא כמו להנחותם, כמו לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג.), שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם ע"י שליח, (ל) ומי הוא השליח, עמוד הענן, והקב"ה בכבודו (מ) מוליכו לפניהם, ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים. עמוד הענן אינו לאורה (נ) אלא להורותם הדרך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר שהוא פועל יוצא לשלישי, ומביא ראיה מן לראותכם שהוא כמו להראותכם, דאם לא כן היה לראותכם מן הקל ופירושו לראות אתכם, ואין זה המכוון מן הקרא, אלא על כרחך שהוא כמו להראותכם, אף כאן כמו להנחותם, [אבל אין זה כוונת הרא"ם]: (מ) דקשה לו הא כתיב וה' הולך לפניהם ולא העמוד הענן, ולכן פירש הקב"ה בכבודו וכו', רצה לומר הקב"ה מוליך את עמוד הענן לפניהם, ואין להקשות כיון שהקב"ה היה הולך לפניהם למה צריך לעמוד הענן, ומפרש והולך ומכל מקום את עמוד הענן וכו': (נ) [נח"י], דהא ביום אין צריך לאורה אלא להורותם כו', והא דכתיב להאיר להם קאי אעמוד אש בלבד, ומכל מקום עמוד האש גם כן היה להורותם דכתיב ללכת יומם ולילה: (שפתי חכמים)


{כב}  לֹֽא יָמִישׁ עַמּוּד הֶֽעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָֽם: (פ)

 רש"י  לא ימיש. הקב"ה (ס) את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה (ע) עולה זה (שבת כג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כי הוא מבנין הפעיל, דאם לא כן היה לו לינקד ימוש בחולם וי"ו: (ע) דאם לא כן לא ימיש וגו' למה לי, דהא כתיב וה' הולך וגו': (שפתי חכמים)

שמות פרק-יד

{א}  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב}  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַֽחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַֽחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַֽחֲנוּ עַל הַיָּֽם:

 רש"י  וישבו. לאחוריהם, לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי, כדי להטעות את פרעה, שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר ואמר פרעה לבני ישראל וגו': ויחנו לפני פי החירות. הוא פיתום, (פ) ועכשיו נקרא פי החירות, על שם שנעשו שם בני חורין (מכילתא בשלח פ"א), (צ) והם שני סלעים גבוהים זקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים: לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, (ק) כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן (שם), ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות דלא הוזכר פי החירות במקרא, אלא ודאי הוא פיתום: (צ) לפי שבאותו מקום היה עכו"ם שלא היה מניח לברוח אפילו עבד, ולכך נקרא פיתום שהוא נוטריקון פה סתום, ועכשיו נעשו בני חורין שם ע"י שהקב"ה היה מהפך הכוכב מצרים בשמים, ועכשיו הוא נקרא פי החירות על שם החירות, ואין להקשות למה לא יהא נקרא חירות, וגם קודם לכן למה לא יהא נקרא תום, ולמה נקרא פיתום, ומפרש והולך שהיו שני סלעים וכו', והגיא שביניהם הוא כמו פה: (ק) אף על פי שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכל מקום הוא נשאר וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּֽר:

 רש"י  ואמר פרעה. כשישמע שהם שבים לאחוריהם: לבני ישראל. על בני ישראל. וכן ה' ילחם לכם, עליכם. אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.), אמרי עלי: נבכים הם. כלואים ומשוקעים, ובלע"ז שיר"יר, כמו בעמק הבכא (תהלים פד, ז.), מבכי נהרות (איוב כח, יא.), נבכי ים (שם לח, טז.). נבכים הם, כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו: (רש"י)


{ד}  וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַֽחֲרֵיהֶם וְאִכָּֽבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָֽדְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי אֲנִי יְהוָֹה וַיַּֽעֲשׂוּ כֵֽן:

 רש"י  ואכבדה בפרעה. כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, וכן הוא אומר ונשפטתי אתו וגו', ואחר כך והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' (יחזקאל לח, כב-כג.), ואומר שמה שבר רשפי קשת, ואחר כך נודע ביהודה אלהים (תהלים עו, ד-ב.), ואומר נודע ה' משפט עשה (שם ט, יז.): בפרעה ובכל חילו. הוא התחיל בעבירה וממנו התחילה הפורענות (מכילתא פ"א): ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו (ר) לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לו למה לא כתיב בכל המצות ויעשו כן, אלא ודאי פשיטא לן שעשו כן, אם כן בזה נמי פשיטא הוא, לכן פירש להגיד שבחן וכו', רצה לומר דהכתוב מעיד על צדקתם. [נח"י] ועיין ברא"ם שנשאר על פירוש זה בצריך עיון, ולא נראה לי דהא כתיב אחריו וישיגו אותם חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון הרי מוכח דחזרו, ואם כן ויעשו כן מיותר, שמע מינה להגיד שבחן וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּֽהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַֽעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּֽאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּֽי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵֽעָבְדֵֽנוּ:

 רש"י  ויוגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם (מכילתא פ"א), (ש) וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי, ובחמישי ובששי (ת) רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי (א) של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי: ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי (שמות יב, לא.), ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו (ב) לרדוף אחריהם בשביל (ג) ממונם שהשאילום: מעבדנו. מעבוד אותנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לו הא פרעה שלח ישראל מדעתו וידע שיצאו ממצרים ומהו ויוגד אלא וכו': (ת) וא"ת והא ביום הראשון ושני נסעו ישראל ובשלישי חזרו מה שנסעו ביום שני כמ"ש לעיל וישובו וגו', נמצא שלא היו ממצרים אלא מהלך יום א' ולמה לא הגיען פרעה אלא בשני ימים, וי"ל מה שכתוב לעיל וישובו כלומר שהלכו באלכסון, וזה נמי שנקט רש"י לעיל לצד מצרים היו מקרבים, אינו רצונו לומר שחזרו ממש, אלא נוטין מן הדרך על הצד שזו אינו חזרה ממש אלא מבוכה לא שחזרו בדרך שבאו בו, ואם לא חזרו כתועים לא היה רודף פרעה אחריהם שהרי הוא שלחם חפשי לחשבו שהוא גזירת אלהים ובזו החזרה ידין, שאם היתה גזירה היה מוליכן דרך ישרה: (א) וא"ת והא רש"י פירש בפרשת שלח שאמרו שירה ביום ח', וי"ל אם תמנה ערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים ומתן דמו על המשקוף ושתי המזוזות דלאו יום שלם הוא כיון שאין לילו עמו, אלא לענין קדשים חשוב יום שלם, דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח, והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה והכא כשלא תמנה, והרא"ם פירש ושמא י"ל שר' משה הדרשן שאמר זה חולק עם האגדה האומרת בזי"ן אמרו שירה: (ב) יש מקשים ממה נפשך אי דעת של פרעה היה שיצאו ישראל ממצרים ולא ישובו עוד וכדפירש"י ויהפך וגו' שנהפך ממה שהיה וכו', אם כן קשה למה שלח איקטורין, אלא ודאי היה דעתו שיחנו ג' ימים במדבר ואח"כ ישובו וכדמשמע קרא קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברך וגו', אם כן מה זה שפירש"י ויהפך נהפך, וי"ל דשליחות ישראל היה מתחילה שיצאו מתוך עמו, הן שישובו הן שלא ישובו ואיקטורין שלח שאם יצאו מכל וכל יתנו לאיקטורין הממון או שישובו להחזיר מה ששאלו, ולפי זה ניחא גם כן מה שפירש"י ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם, וכיון שראו שרוצים לילך ולברוח הודיעו הדבר לפרעה ועבדיו ויהפוך ה' את לבם לרדוף אחריהם ולהשיב אותם לארצם ולעבוד כבתחילה אף שמתחילה לא היה בדעתם שישובו: (ג) (מהרש"ל) וקשה מנא ליה לרש"י דילמא הטעם כמו דכתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וי"ל דבשלמא אצל פרעה הטעם כך הוא על כי מעולם לא רצה לשלוח את ישראל מארצו כי אם בשביל העבודה, אבל עבדי פרעה מעולם אמרו עד מתי וגו' ועכשיו אמרו מה זאת עשינו וגו' אלא ודאי בשביל ממונם. עוד י"ל מדכתיב אל העם משמע בשביל העם שהשאילו ממונם עכ"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּֽוֹ:

 רש"י  ויאסר את רכבו. הוא בעצמו (מכילתא פ"א): ואת עמו לקח עמו. משכם בדברים, לקינו ונטלו ממוננו ושלחנום, בואו עמי, ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים, דרך שאר מלכים עבדיו קודמין לו במלחמה, ואני אקדים לפניכם, שנאמר ופרעה הקריב, הקריב עצמו מיהר לפני חיילותיו, דרך שאר מלכים ליטול ביזה בראש כמו שיבחר, אני אשוה עמכם בחלק, שנאמר אחלק שלל: (רש"י)


{ז}  וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָֽׁלִשִׁם עַל כֻּלּֽוֹ:

 רש"י  בחור. נבחרים, (ד) בחור לשון יחיד, כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור: וכל רכב מצרים. ועמהם כל שאר (ה) הרכב, ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט, ו.), ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שם י, כו.), משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו (מכילתא פ"א): ושלשים על כלו. שרי צבאות כתרגומו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דהל"ל בחורים שהוא לשון רבים רק אי הוה נקט בחורים הייתי אומר שהוא מלשון גם בחור גם בתולה לאפוקי זקן לכך נקט לשון בחור שהוא לשון בחירה כל השש מאות היו נבחרים מש"ה נקט רש"י ג"כ לשון רבים שבחור מוסב על השש מאות שהוא רבים: (ה) דקשה לו דמתחילה כתיב שלא לקח עמו כי אם שש מאות, ואח"כ כתיב וכל רכב מצרים, ועוד כיון דכתיב וכל רכב מצרים למה ליה למימר שש מאות רכב, לכן פירש ועמהם וכו', רצה לומר דודאי העיקרים לא היו כי אם שש מאות ולאותן שש מאות היו גם כן עבדים שגם כן הלכו עם פרעה ממצרים: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַֽחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹֽצְאִים בְּיָד רָמָֽה:

 רש"י  ויחזק ה' את לב פרעה. שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף: ביד רמה. בגבורה גבוהה ומפורסמת (מכילתא פ"א): (רש"י)


{ט}   שני  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַֽחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָֽרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַֽחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹֽן: {י}  וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵֽינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַֽחֲרֵיהֶם וַיִּֽירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָֹֽה:

 רש"י  ופרעה הקריב. היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם: נסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצרים (ו) נוסע מן השמים לעזור למצרים (תנחומא בשלח יג.): ויצעקו. תפשו אומנות אבותם (מכילתא פ"ב). באברהם הוא אומר, אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט, כז.). ביצחק, לשוח בשדה (שם כד, סג.). ביעקב, ויפגע במקום (שם כח, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) וקוראו מצרים ולא קראו בשמו היינו משום דשר של מצרים נקרא מצרים: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּֽאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהֽוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָֽיִם:

 רש"י  המבלי אין קברים. וכי מחמת חסרון קברים, שאין קברים במצרים (ז) ליקבר שם, לקחתנו משם. שיפו"ר פלינצס"א דינו"ן פושי"ש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דלא הל"ל אלא המבלי קברים במצרים וגו' ועל זה פירש המבלי וכי מחמת וכו': (שפתי חכמים)


{יב}  הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַֽעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּֽר:

 רש"י  אשר דברנו אליך במצרים. והיכן דברו, ירא ה' עליכם (ח) וישפוט (מכילתא פ"ב): ממותנו. מאשר נמות, ואם היה נקוד מלאפו"ם (ר"ל חול"ם, כנודע לבעלי דקדוק שקראו חול"ם מלאפו"ם, ועיין לקמן פרשת יתרו ברש"י פסוק פן יפרוץ), היה נבאר ממיתתנו, עכשיו שנקוד בשורק, נבאר מאשר נמות. וכן מי יתן מותנו, שנמות. וכן מי יתן מותי (שמואל-ב יט, יט.) דאבשלום, שאמות. כמו ליום קומי לעד, עד יום שובי בשלום (דברי הימים-ב יח, כו.) שאקום שאשוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) והכי פירושו עכשיו אנחנו רואים שדברנו אז על נכון ירא ה' וגו' שהרי לפי מה שאנחנו רואים עכשיו יותר טוב היה לנו עבוד את מצרים ממותנו עתה במדבר (רא"ם): (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִֽתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָֽם:

 רש"י  כי אשר ראיתם את מצרים וגו'. מה שראיתם אותם אינו אלא היום, (ט) היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) (הרא"ם) כלומר ולא ביום אחר ולכן אני מזהירכם שלא תוסיפו ולכן הוסיף הרב הוי"ו ולא תוסיפו דאם לא כן מה טעם אמרו כי כאשר ראיתם וגו' וכי אם לא ראו אותם היום לא היה מזהירם לא תוסיפו וגו'. (נח"י) וכל דבריו איפכא מסתברא שאם היא אזהרה אם כן הם ב' דברים הא' אשר ראיתם וגו' אינו אלא היום והב' אזהרה שלא תוסיפו אם כן אין צורך לוי"ו החיבור אלא ודאי שאינו אזהרה אלא הבטחה לא תוסיפו לראותם כי כולם יטבעו בים ורוב הפוסקים לא מנו זה במנין הלאוין: (שפתי חכמים)


{יד}  יְהוָֹה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּֽחֲרִשֽׁוּן: (פ)

 רש"י  ה' ילחם לכם. בשבילכם, וכן כי ה' נלחם לכם, וכן אם לאל תריבון (איוב יג, ח.), וכן ואשר דבר לי (בראשית כד, ז.), וכן האתם תריבון לבעל (שופטים ו, לא.): (רש"י)


{טו}   שלישי  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּֽעוּ:

 רש"י  מה תצעק אלי. למדנו, שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי, עלי (י) הדבר תלוי ולא עליך, כמ"ש להלן, על בני ועל פועל ידי תצוני (ישעיה מה, יא.): דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד (כ) בפניהם, כדאי זכות אבותיהם, והם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים (מכילתא פ"ג): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש כי הנגינה שתחת תצעק הוא טפחא להורות שאינו סמוך למלת אלי לומר דאלי פירוש עלי הדבר וכו' (מהרש"ל): (כ) [נח"י] והכי פירושו שעל ידי שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים משאין כן אם לא יסעו לא יבקע הים אף על פי שתרים מטך על הים כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו' ולפי זה יהיה הפירוש מה תצעק אלי סבור אתה להועיל בתפילתך אין הדבר כן אלא ויסעו וע"ש: (שפתי חכמים)


{טז}  וְאַתָּה הָרֵם אֶֽת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָֽדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָֽׁה: {יז}  וַֽאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַֽחֲרֵיהֶם וְאִכָּֽבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו: {יח}  וְיָֽדְעוּ מִצְרַיִם כִּֽי אֲנִי יְהוָֹה בְּהִכָּֽבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָֽרָשָֽׁיו: {יט}  וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָֽאֱלֹהִים הַֽהֹלֵךְ לִפְנֵי מַֽחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַֽחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶֽעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַֽיַּֽעֲמֹד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם:

 רש"י  וילך מאחריהם. להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל חצים ובליסטראות (ל) של מצרים. בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים: ויסע עמוד הענן. כשחשיכה, והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, לא נסתלק הענן כמו שהיה רגיל להסתלק ערבית לגמרי, אלא נסע והלך לו מאחריהם, להחשיך למצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הרא"ם פירוש שנסיעת המלאך היה מיד כשבאו מצרים עליהם כדי להבדיל בין מחנה מצרים למחנה ישראל ולקבל החצים ובליסטראות והעמוד ענן היה להחשיך למצרים ונסיעת המלאך לחוד ונסיעת הענן לאחוריהם לחוד עכ"ל. אך קשה לקמן בפרשת יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים פירש"י שהענן היה מקבל החצים וכו' וי"ל מיד כשבאו המצריים נסתלק המלאך מלפניהם ונסע לאחוריהם להבדיל בינם כדי לקבל החצים וכו' והענן עדיין הולך לפניהם והשלים את המחנה לעמוד האש ואח"כ הלך הענן לאחוריהם להחשיך על המצריים ואז נסתלק המלאך. ובמכילתא אמרו שהענן והמלאך היו מקבלין החצים וכו' והמפרשים מיישבים זה ועיין בקצ"מ: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיָּבֹא בֵּין מַֽחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַֽחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶֽעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹֽא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּֽיְלָה:

 רש"י  ויבא בין מחנה מצרים. משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו, באו לסטים לשבותו, נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, בא זאב מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו, נתנו על זרועו ונלחם בהם. כך ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא, ג.): ויהי הענן והחשך. למצרים: ויאר. עמוד האש (מ) את הלילה לישראל, והלך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה, והחשך של ערפל לצד מצרים: ולא קרב זה אל זה. מחנה (נ) אל מחנה (מכילתא פ"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כאילו אמר ויאר המאיר שהוא העמוד ולא המלאך: (נ) (מהרש"ל) לאפוקי ממדרש שפירש ולא קרב זה אל זה היינו המלאכים שלא אמרו שירה: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָֹה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָֽרָבָה וַיִּבָּֽקְעוּ הַמָּֽיִם:

 רש"י  ברוח קדים עזה. ברוח קדים שהיא עזה שברוחות, הוא הרוח שהקב"ה נפרע בה מן הרשעים, שנאמר ברוח קדים אפיצם (ירמי' יח, יז.), יבא קדים רוח ה' (הושע יג, טו.), רוח הקדים שברך בלב ימים (יחזקאל כז, כו.), הגה ברוחו הקשה ביום קדים (ישעיה כז, ח.): ויבקעו המים. כל מים (ס) שבעולם (מכילתא פ"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהא כבר נאמר וישם את הים לחרבה אי נמי דהל"ל ויבקע הים: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיָּבֹאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִֽימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: {כג}  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַֽחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָֽרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּֽם:

 רש"י  כל סוס פרעה. וכי סוס אחד היה, (ע) אלא מגיד שאין כולם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דמלת כל היא מורה על דבר שהוא רבים וסוס הוא לשון יחיד ולא הקשה רש"י זה לעיל גבי כל סוס רכב פרעה דהתם קאי כל אסוס ורכב כלומר כולם יחד אבל הכא קשה דלא כתב אלא סוס לשון יחיד וכו' ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שכתב וכו': (שפתי חכמים)


{כד}  וַֽיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָֹה אֶל מַֽחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַֽחֲנֵה מִצְרָֽיִם:

 רש"י  באשמרת הבוקר. שלשת חלקי הלילה קרוין אשמורת, ואותה שלפני הבקר קורא אשמורת הבוקר (ברכות ג.). ואומר אני, לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אונקלוס (פ) מטרת: וישקף. ויבט, כלומר פנה אליהם להשחיתם. (צ) ותרגומו ואסתכי, אף הוא לשון הבטה, כמו שדה צופים (במדבר כג, יד.), לחקל סכותה: בעמוד אש וענן. עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט, ועמוד אש מרתיחו, (ק) וטלפי סוסיהם משתמטות (מכילתא פ"ה): ויהם. לשון מהומה, אשטורד"יטון בלע"ז ערבבם, נטל סגניות (ר) שלהם. ושנינו בפרקי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, כל מקום שנאמר בו מהומה, הרעשת קול הוא, וזה אב לכלן, וירעם ה' בקול גדול וגו' על פלשתים ויהומם (שמואל-א ז, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) שהוא לשון המתנה: (צ) שכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים כו': (ק) שבין בקיעת המים הזקופים היתה ארץ יבשה שהרי ישראל עברו הים ביבשה אם כן הענן מלחלח הארץ שבתוך הים שיעשה כטיט אחר שעברו ישראל ואח"כ בא עמוד האש והרתיח אותו: (ר) פירוש שכל שלהם לשון סגנון אחד עונה וכו': (שפתי חכמים)


{כה}  וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַֽיְנַֽהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהֹוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָֽיִם (פ)

 רש"י  ויסר את אופן מרכבותיו. מכח האש נשרפו הגלגלים, והמרכבות נגררות, והיושבים בהם נעים ואבריהן מתפרקין: וינהגהו בכבדות. בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו ויכבד לבו הוא ועבדיו, אף כאן וינהגהו בכבדות: נלחם להם במצרים. במצריים. דבר אחר במצרים, בארץ מצרים, שכשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים: (רש"י)


{כו}   רביעי  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָֽדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּֽרָשָֽׁיו:

 רש"י  וישובו המים. שזקופים ועומדים כחומה, ישובו (ש) למקומם ויכסו על מצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דלשון וישובו משמע וישובו עוד על רכבו ופרשיו וזה אינו דהא עדיין היו זקופין עד אחר שנטה ידו על הים לכן פירש ישובו למקומם וכו': (שפתי חכמים)


{כז}  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָֹה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּֽם:

 רש"י  לפנות בקר. לעת שהבוקר פונה לבא: לאיתנו. לתקפו הראשון: נסים לקראתו. שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים: וינער ה'. כאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקב"ה בהם חיות לקבל היסורין: וינער. ושניק, והוא לשון טרוף בלשון ארמי. והרבה יש במדרש אגדה: (רש"י)


{כח}  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַֽחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹֽא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָֽד:

 רש"י  ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה. כך דרך המקראות לכתוב למ"ד יתירה, כמו לכל כליו תעשה נחשת (שמות כז, ג.), וכן לכל כלי המשכן, בכל עבודתו (שם יט.), ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם, ואינה אלא תקון לשון: (רש"י)


{כט}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָֽלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִֽימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָֽם {ל}  וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּֽם:

 רש"י  וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו, (ת) כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה, כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו, וירדפו אחרינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן איך היו יכולין לראותן הא נטבעו בים: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה בְּמִצְרַיִם וַיִּֽירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָֹה וַיַּֽאֲמִינוּ בַּֽיהֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּֽוֹ: (פ)

 רש"י  את היד הגדולה. את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור: (רש"י)

שמות פרק-טו

{א}  אָז יָשִֽׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַֽיהֹוָה וַיֹּֽאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּֽיהוָֹה כִּֽי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹֽכְבוֹ רָמָה בַיָּֽם:

 רש"י  אז ישיר משה. אז כשראה הנס, עלה בלבו (א) שישיר שירה. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י, יב.). וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים-א ז, ח.), חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר (ב) אשירה לה'. וכן ביהושע כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, ויאמר לעיני כל ישראל. וכן שירת הבאר, שפתח בה אז ישיר ישראל, פירש אחריו עלי באר ענו לה. אז יבנה שלמה במה (מלכים-א יא, ז.), פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רז"ל, מכאן רמז לתחיית המתים (ג) מן התורה, וכן בכלן, חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון ככה יעשה איוב (איוב א, ה.), על פי ה' יחנו (במדבר ט, כג.), ויש אשר ישכון הענן, לפי שהן דבר ההווה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד ובין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה, אינו יכול לישבו בלשון הזה: כי גאה גאה. כתרגומו. (דבר אחר, בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כולם. ברש"י ישן). דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו: סוס ורכבו. שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין: רמה. השליך, וכן ורמו לגו אתון נורא (דניאל ג, ו.). ומדרש אגדה, כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו מי ירה אבן פנתה (איוב לח, ו.), מלמעלה למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י דהל"ל אז שר דישיר משמע לעתיד ואז לשון עבר הוא דאז שר ומתרץ אז וכו' עלה בלבו וכו' כלומר דישיר קאי אמחשבה: (ב) רצה לומר דהא מיד כתיב אחריו אשירה: (ג) פירוש ישיר משמע לעתיד: (שפתי חכמים)


{ב}  עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַֽיְהִי לִי לִֽישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַֽאֲרֹֽמְמֶֽנְהוּ:

 רש"י  עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תוקפי ותשבחתי, עזי כמו עזי בשור"ק, וזמרת כמו וזמרתי, (ד) ואני תמה על לשון המקרא, שאין לך כמוהו בנקודתו (ה) במקרא, אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור"ק, ה' עזי ומעזי (ירמיה טז, יט.), עזו אליך אשמורה (תהלים נט, י.), וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה (בשו"א) בחטף, (ו) הראשונה נקודה בשור"ק, כגון עז עזי, רוק רוקי, חק חקי, על עולו, יסור עולו, כל כלו, ושלישים על כלו. ואלו שלשה עזי וזמרת, של כאן ושל ישעיה ושל תהלים, נקודה בחטף קמ"ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי, אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה. (ז) לכך אני אומר ליישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עוזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו היושבי בשמים (שם קכג, א.), שוכני בחגוי סלע (עובדיה ג.), שוכני סנה (דברים לג, טז.). וזהו השבח, עזי וזמרת יה, הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו לעזרת ה' (שופטים ה, כג.), בעברת ה' (ישעיה ט, יח.), על דברת בני האדם (קהלת ג, יח.). ולשון וזמרת, לשון לא תזמור (ויקרא כה, ד.), זמיר עריצים (ישעיה כה, ה.), לשון כסוח וכריתה, עוזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה, (ח) שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דוגמתו, את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב (מלכים-א ו, ה.), היה לו לומר עשה צלעות סביב. וכן ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם (דברי הימים-ב י, יז.), היה לו לומר מלך עליהם רחבעם. מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם (במדבר יד, טז.), היה לו לומר שחטם. והאנשים אשר שלח משה וגו' וימתו (שם לו-לז.), מתו היה לו לומר. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב (שמות ט, כא.) , היה לו לומר עזב: זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים: ואנוהו. אונקלוס תרגם לשון נוה, נוה שאנן (ישעיה לג, כ.), לנוה צאן (שם סה, י.). דבר אחר ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון מה דודך מדוד, דודי צח ואדום, וכל הענין: אלהי אבי. הוא זה, (ט) וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלהותו עלי מימי אבותי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ופירוש בתוקפי ובתושבחתי: (ה) פירוש בחטף קמ"ץ: (ו) רצה לומר אות אמצעי מן עזי דהוא זיי"ן או אות אמצעי מחקי וכו': (ז) ואי היה פירוש של וזמרת וזמרתי מהו ויהי לי לישועה וכי היה לו השבח לישועה (מהרש"ל): (ח) ולפי התרגום אתי שפיר דהכי פירושו עזי וזמרת פירוש עזי ושבחי הוא יה ויהי לי לישועה מלתא אחריתא הוא: (ט) הוסיף מלת זה דלא תימא אלהי אבי מלה בפני עצמו הוא והיה משמעותו שאל אביו אל אחר הוא לכך פירש כאלו אמר זה אלי ואלהי אבי ואנוהו וארוממנהו וק"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  יְהוָֹה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָֹה שְׁמֽוֹ:

 רש"י  ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, כמו איש נעמי (רות א, ג.), וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן וחזקת והיית לאיש (מלכים-א ב,ב.), לגבור: ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות (שמואל-א יז, מה.). דבר אחר ה' שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו: (רש"י)


{ד}  מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָֽׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סֽוּף:

 רש"י  ירה בים. שדי בימא, שדי לשון ירייה. וכן הוא אומר או ירה יירה (שמות יט, יג.), או אשתדאה אישתדי, והתי"ו משתמש באלו במקום התפעל: ומבחר. שם דבר, (י) כמו מרכב, משכב, מקרא קדש: טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו טבעתי ביון מצולה (תהלים סט, ג.), ויטבע ירמיה בטיט (ירמיה לח, ו. מכילתא פ"ד). מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שלא תאמר מ"ם פעולה היא והוא כמו ומן מובחר: (שפתי חכמים)


{ה}  תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָֽרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָֽבֶן:

 רש"י  יכסימו. כמו יכסום, והיו"ד האמצעית יתירה בו, ודרך מקראות בכך, כמו ובקרך וצאנך ירביון (דברים ח, יד.), ירויון מדשן ביתך (תהלים לו, ט.), והיו"ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד, כך פרשוהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יכסיומו, אין דומה לו במקרא בנקודתו, ודרכו להיות בנקודתו יכסיומו במלא"פום (חולם): כמו אבן. ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד: (רש"י)


{ו}  יְמִֽינְךָ יְהֹוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִֽינְךָ יְהוָֹה תִּרְעַץ אוֹיֵֽב:

 רש"י  ימינך. ימינך. שני פעמים, כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין: ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה, אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא, ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך, היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו, כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צב, י.), עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו (שם צד, ג.), נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, לא לנו ה' לא לנו, אענה נאם ה' אענה את השמים (הושע ב, כג.), אנכי לה' אנכי אשירה (שופטים ה, ג.), לולי ה' וכו' לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב.), עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר (שופטים ה, יב.), תרמסנה רגל רגלי עני (ישעיה כו, ו.), ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל עבדו (תהלים קלו, כא-כב.): נאדרי. היו"ד יתירה, כמו רבתי עם, שרתי במדינות, גנובתי יום: תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, (כ) ודומה לו וירעצו וירוצצו את בני ישראל, בשופטים (י, ח.). (דבר אחר, ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולא תפרש לשון עתיד וכן פירש על תהרוס: (שפתי חכמים)


{ז}  וּבְרֹב גְּאֽוֹנְךָ תַּֽהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹֽאכְלֵמוֹ כַּקַּֽשׁ:

 רש"י  וברב גאונך. אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרימה ברוב גאונו אז יהרוס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, ק"ו כששלח בם חרון אף יאכלמו: תהרס. תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר, כי הנה אויביך יהמיון (תהלים פג, ג.), ומה היא ההמיה, על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום: (רש"י)


{ח}  וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹֽזְלִים קָֽפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָֽם:

 רש"י  וברוח אפיך. היוצא משני נחירים של אף, דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עלה עשן באפו (תהלים יח, ט.), וכן ומרוח אפו יכלו (איוב ד, ט.), וזהו שאמר למען שמי אאריך אפי (ישעיה מח, ט.), (ל) כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה. ותהלתי אחטם לך (שם), ולמען תהלתי אשים חטם (מ) באפי, לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו. לך, בשבילך. אחטם, כמו נאקה בחטם, (נ) במסכת שבת (נא:), כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף, כמו ועצמי חרה מני חורב (איוב ל, ל.), לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון, מגזרת חרה, (ס) כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר וחמתו בערה בו (אסתר א, יג.), ובנוח החמה אומר, נתקררה דעתו: נערמו מים. אונקלוס תרגם לשון ערמימות, ולשון צחות המקרא כמו ערמת חטים (שיר השירים ז, ג.), ונצבו כמו נד יוכיח: נערמו מים. ממוקד רוח שיצא מאפך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וכריות של ערימה שהם גבוהים: כמו נד. כתרגומו כשור, כחומה: נד. לשון צבור וכנוס, כמו נד קציר ביום נחלה (ישעיה יז, יא.), כונס כנד (תהלים לג, ו.), לא כתב כונס כנאד אלא כנד, ואילו היה כנד כמו כנאד, וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכניס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן קמו נד אחד (יהושע ג, טז.), ויעמדו נד אחד (שם יג.), ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו"ם (חול"ם), כמו שימה דמעתי בנאדך (תהלים נו, ט.), את נאד החלב (שופטים ד, כ.): קפאו. כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י, ו.), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי: בלב ים. בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, עד לב השמים, בלב האלה (שמואל-ב יח, יד.), לשון עקרו ותקפו של דבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצה לומר שלא אכעוס דכשזעפו נחה וכו': (מ) פירוש נזם כמו שמפרש והולך לסתום נחירי בפני וכו': (נ) פירש בערוך נוקבים חוטמה ומשימין טבעת לתוכו ונותנים רצועה בתוכו ומנהיגים אותה בו וכן נראה מפרש"י שם: (ס) רצה לומר שמביא ראיה מפסוק דחרה לשון שריפה הוא ע"כ חרון נמי לשון שריפה הוא דחרון מגזרת חרה: (שפתי חכמים)


{ט}  אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּֽוֹרִישֵׁמוֹ יָדִֽי:

 רש"י  אמר אויב. לעמו, כשפתם בדברים ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי: תמלאמו. תמלא מהם: נפשי. רוחי ורצוני, (ע) ואל תתמה על תיבה המדברת בשתים, תמלאמו תמלא (פ) מהם, יש הרבה כלשון הזה, כי ארץ הנגב נתתני (שופטים א, טו.), כמו נתת לי. ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד.), כמו דבר עמו. בני יצאוני (ירמיה י, כ.), כמו יצאו ממני. מספר צעדי אגידנו (איוב לא, לז.), כמו אגיד לו. אף כאן תמלאמו, תמלא נפשי מהם: אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו מריקים שקיהם, וכליו יריקו (ירמיה מח, יב.). ואל תאמר, אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.), אזדיין בחרבי, (צ) מצינו הלשון מוסב אף על היוצא, שמן תורק (שיר השירים א, ג.), ולא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח, יא.). לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן והריקו חרבותם על יפי חכמתך (יחזקאל כח, ז.), דחירם: תורישמו. לשון רישות ודלות, כמו מוריש ומעשיר (שמואל-א ב, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דגבי רצון שייך לומר לשון מלא כמו למלאות רצון אביך שבשמים וכמו למלאות רצון חבירו: (פ) רצה לומר דחד תיבה הוא והוא כמו שתי תיבות: (צ) עיין לעיל בפרשת לך לך גבי וירק את חניכיו וגו': (שפתי חכמים)


{י}  נָשַׁפְתָּ בְרֽוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָֽלֲלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִֽים:

 רש"י  נשפת. לשון הפחה, וכן וגם נשף בהם (ישעיה מ, כד.): צללו. שקעו, עמקו לשון מצולה: כעופרת. אבר פלו"ם (בלייא) בלע"ז: (רש"י)


{יא}  מִֽי כָמֹכָה בָּֽאֵלִם יְהֹוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶֽלֶא:

 רש"י  באלים. בחזקים, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג.), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כב, כ.): נורא תהלת. יראוי מלהגיד תהלותיו (ק) פן ימעטו, כמ"ש לך דומיה תהלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ולכן כשאדם מתפלל עד הנורא יפסוק כדכתיב אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וכן כולם: (שפתי חכמים)


{יב}  נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָֽרֶץ:

 רש"י  נטית ימינך. כשהקב"ה נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר, וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא, ג.), משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין: תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה' הצדיק: (רש"י)


{יג}  נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶֽׁךָ:

 רש"י  נהלת. לשון מנהל. ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית: (רש"י)


{יד}  שָֽׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹֽשְׁבֵי פְּלָֽשֶׁת:

 רש"י  ירגזון. (ר) מתרגזין: ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים, שמיהרו את הקץ (ש) ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים, והרגום אנשי גת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר לשון הוה הוא ולא לשון עתיד: (ש) שהם חשבו משנגזרה גזירת בין הבתרים שהוא ל' שנה קודם שנולד יצחק: (שפתי חכמים)


{טו}  אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹֽאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹֽשְׁבֵי כְנָֽעַן:

 רש"י  אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, (ת) אלא מפני אנינות (מכילתא שירה פ"ט), שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם (א) של ישראל: נמוגו. נמסו, כמו ברביבים תמוגגנה (תהלים סה, יא.). אמרו, עלינו הם באים, לכלותינו ולירש את ארצנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) במכילתא שצווי אל תצר ואל תתגר בם מלחמה נצטוו שנים הרבה קודם שנכתבו ואף אם נכתבו בשנת הארבעים לצאתם (ועוד עיין בתוספת בב"ק דף ל"ח): (א) (מכילתא) ונתיראו שמא יעשו עמהם מריבה על ריב שבין רועי אברהם ולוט ושבין יעקב ועשו: (שפתי חכמים)


{טז}  תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרֽוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַֽעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה עַֽד יַֽעֲבֹר עַם זוּ קָנִֽיתָ:

 רש"י  תפול עליהם אימתה. על הרחוקים: ופחד. על הקרובים, (ב) כענין שנאמר, כי שמענו את אשר הוביש וגו' (יהושע ב, י. מכילתא שירה פ"ט): עד יעבור. עד יעבור. כתרגומו: קנית. חבבת משאר אומות, כחפץ (ג) הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן תרתי למה לי: (ג) דקשה לו והלא כל העולם כולו קנוי לו כמו שכתוב לאל עליון קונה שמים וארץ אלא כו': (שפתי חכמים)


{יז}  תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַֽחֲלָֽתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָֹה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּֽוֹנְנוּ יָדֶֽיךָ:

 רש"י  תביאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו (נראה שלא יכנסו לארץ וכו', והכי איתא בהדיא פרק יש נוחלין דף קי"ט: ובמכילתא (שם פ"י), הבנים יכנסו ולא האבות, אף שלא נגזרה גזירת מרגלים עדיין, מכל מקום ניבא ולא ידע מה ניבא. מהרש"ל): מכון לשבתך. מקדש של מטה מכוון (ד) כנגד כסא של מעלה אשר פעלת: מקדש. הטעם עליו זקף גדול, להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיה מח, יג.), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (ג"א) מדכתיב מכון ולא כתיב מקום (נח"י) וה"פ תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואותו הר הוא מכון לשבתך של מעלה אשר פעלת ומלת פעלת קאי אלשבתך דהיינו כסא של מעלה ולא כל ההר מכון אלא המקדש אשר כוננו ידיך הוא מכון רצה לומר מכוון ע"ש: (שפתי חכמים)


{יח}  יְהוָֹה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶֽד:

 רש"י  לעולם ועד. לשון עולמית הוא, והוי"ו בו יסוד, לפיכך הוא פתוחה, (ה) אבל ואנכי היודע ועד (ירמיה כט, כג.), שהוי"ו בו שמוש, קמוצה (ו) היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצה לומר היינו סגול שהוא פת"ח קטן תחת העי"ן של ועד: (ו) רצה לומר ציר"י שהוא קמץ קטן ול' היא קאי על המלה של ועד והג"א דחה פירוש זה אלא בס"ת שלפני רש"י היתה הוי"ו דכאן בפתח: (שפתי חכמים)


{יט}  כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָֽרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְהוָֹה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָֽלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּֽם: (פ)

 רש"י  כי בא סוס פרעה. (ז ) כאשר בא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (נח"י) והכי קאמר מפני שבא סוס פרעה לפיכך ותקח מרים ולזה נתכוין הרב כאשר בא אז ותקח מרים: (שפתי חכמים)


{כ}  וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַֽהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַֽחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹֽת:

 רש"י  ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (יב:). דבר אחר אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו: את התף. כלי של מיני זמר: בתופים ובמחולות. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים: (רש"י)


{כא}  וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַֽיהוָֹה כִּֽי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹֽכְבוֹ רָמָה בַיָּֽם: (ס)

 רש"י  ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה (ח) לנשים (מכילתא פ"י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) אף על פי שלא נכתב במרים רק פסוק הראשון מכל מקום קצר וסמוך על השירה הנזכרת: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּֽצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּֽלְכוּ שְׁלֹֽשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָֽיִם:

 רש"י  ויסע משה. הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, (ט) וגדולה היתה ביזת הים (י) מביזת מצרים, שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף (שיר השירים א, יא. מכילתא פסחא סוף פי"ג), (כ) לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן ויסע משה למה לי הרי תמיד היו נוסעים על פי הגבורה: (י) ואם תאמר והא כתיב וינצלו את מצרים ופירש"י שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. וי"ל דהכא מיירי במטמוניות שהיו להם: (כ) רצה לומר תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים כדאיתא במדרש: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָֽכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָֽרָא שְׁמָהּ מָרָֽה:

 רש"י  ויבאו מרתה. כמו למרה. ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתיבה תתהפך לתי"ו בסמיכתה. כמו חמה אין לי (ישעיה כז, ד.), וחמתו בערה בו (אסתר א, יב.), הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו מפני שנסמכת אל הוא"ו הנוספת. וכן עבד ואמה, הנה אמתי בלהה (בראשית ל, ג.). לנפש חיה, וזהמתו חיתו לחם (איוב לג, כ.). בין הרמה, ותשובתו הרמתה: (רש"י)


{כד}  וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּֽה:

 רש"י  וילנו. לשון נפעל הוא, וכן התרגום לשון נפעל הוא, ואתרעמו, וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם, (ל) מתלונן, מתרועם, ולא אמר לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דקומפ"ל ישנ"ק שי"י מוסב הדבור אליו באמרו ש"יי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רצה לומר על האדם שמתלונן אבל כשהוא אומר לונן אינו מוסב כל כך על האדם שלונן: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּצְעַק אֶל יְהֹוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָֹה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַֽיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּֽהוּ:

 רש"י  שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, (מ) ודינין (סנהדרין נו:): ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה, (נ) בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) די"ל שבת מפרש הקרא מיד אחריו. אי נמי מדכתיב בדברות אחרונות כאשר צויתך ופירש רש"י כאשר צויתך במרה. ופרה אדומה מדכתיב חק וגבי פרה אדומה כתיב נמי חקת. והמפרשים האריכו בזה דמכילתא ובגמרא נזכרו מצות אחרות יעויין שם: (נ) כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריח לרש"י לפרש ושם נסהו על התלונות שאין ענין לו עם חק ומשפט שנתן להם ולא פירש על המצות שנתן להם לנסותם אם יקבלו בשמחה אם לאו שאז יתיישב יותר מה שכתב אחריו מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' ע"כ וי"ל דאי קאי ושם נסהו על המצות שציוה להם הל"ל שם שם לו חוק ומשפט ונסהו ושם למה לי דושם משמע ענין אחר ממה שנאמר לפני זה לכן פירש נסהו לעם על התלונה וכו': (שפתי חכמים)


{כו}  וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּֽעֲשֶׂה וְהַֽאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָֽׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַֽמַּֽחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹֽא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה רֹֽפְאֶֽךָ: (ס)

 רש"י  אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם: תעשה. היא עשייה: והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם: כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם: לא אשים עליך. ואם אשים, הרי הוא כלא הושמה, (ס) כי אני ה' רופאך (מכילתא ויסע פ"א), זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות, וכן הוא אומר רפאות תהי (ע) לשרך (משלי ג, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה ליה דאם לא ישים למה אמר אני י"י רופאך לכן פירש ואם אשים וכו' והכי פירושו אם שמוע תשמע וגו' אז לא אשים אבל אם לא תשמע רצה לומר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו' אז אשים עליך אבל הרי הוא כלא הושמה וכו': (ע) רצה לומר שמזה נשמע שהיא רפואה וכל שכן שמונעת החולי לבא: (שפתי חכמים)


{כז}   חמישי  וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּֽחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּֽיִם:

 רש"י  שתים עשרה עינת מים. כנגד י"ב שבטים (פ) נזדמנו (צ) להם: ושבעים תמרים. כנגד שבעים זקנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה לו למה לי המנין: (צ) רצה לומר שהן היו מוצאין אותם אבל אין לפרש שנזדמנו להן שעכשיו נבראו דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש: (שפתי חכמים)

שמות פרק-טז

{א}  וַיִּסְעוּ מֵֽאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּֽחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  בחמשה עשר יום. נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, למדנו, שאכלו משירי הבצק [משירי המצה] ששים ואחת סעודות, (ק) וירד להם מן בט"ז באייר, ויום א' בשבת היה, (ר) כדאיתא במסכת שבת (פז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) אף על פי שנשארו י"ו ימים מניסן ומאייר היו ט"ו ימים עד ירידת המן ואם כן הוא ס"ב סעודות סעודה ראשונה היו אוכלים במצרים דהיינו ליל ט"ו ובט"ו שחרית יצאו: (ר) מדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי לירידתו שבת הוא ולא יהיה בו. הקשה הרא"ם שמוכח מהאי קרא שט"ו באייר שנסעו מאלים ובאו למדבר סין יום שבת היה וקשה והא כבר נצטוו במרה על השבת ואיך עברו על איסור תחומין לילך בשבת וכו' ושמא י"ל שבט"ו יום לחדש השני דכתיב בקרא לא קאי אלא אויבואו אבל נסיעתן לא היה אלא בששי בשבת דהיינו בי"ד יום ועיין בזה בנח"י: (שפתי חכמים)


{ב}  (וילינו) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַֽל אַֽהֲרֹן בַּמִּדְבָּֽר:

 רש"י  וילונו. לפי שכלה הלחם: (רש"י)


{ג}  וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִֽי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הֽוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּֽרָעָֽב: (ס)

 רש"י  מי יתן מותנו. שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו (בחולם), אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו. ותרגומו לוי (ש) דמיתנא, לו מתנו, הלואי והיינו מתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש דהא התרגום מתרגם על מי יתן מותנו לוי דמיתנא כמו שתרגם על לו מתנו ולו מתנו פשיטא שפירושו הלואי והיינו מתים אם כן מי יתן מותנו נמי פירושו הלואי היינו מתים דהיינו שנמות: (שפתי חכמים)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה הִֽנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָֽקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתֽוֹרָתִי אִם לֹֽא:

 רש"י  דבר יום ביומו. צורך אכילת יום ילקטו ביומו, (ת) ולא ילקטו היום לצורך מחר (מכילתא ויסע פ"ב): למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו (א) מצות התלויות בו, (ב) שלא יותירו ממנו, ולא יצאו בשבת ללקוט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש דבר ענין וצורך ומפני שצורך היום הוא לכמה דברים לכן פירש המכוון פה צורך אכילת היום גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ולקטו לא עם יום הסמוך לו שאם כן יהיה פירושו לצורך היום שבאותו יום ואין לו טעם. גם לא נודע מזה זמן לקיטתו לכך מוסיף הרב ואמר ילקטו ביומו והוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר להודיע שאין כונת הכתוב שחובה ללקוט רק שלא ילקטו היום לצורך מחר הרא"ם: (א) ולמען אנסנו הוא דבוק בלחם מן השמים פירש עם המצות התלויות בו דהיינו שמירת שבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהיא ללקטו דבר יום ביומו שאז יובן שמה שהזהרתי שלא ילקטו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מצותי בזה אם לא וזה לא יתכן למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות שבת: (ב) אבל לא כמו שפירש בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו דהתם דבוק הנסיון עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל הכא דלא נזכר שום ענוי וצער לא יתכן לפרש הנסיון שלא יהרהר אחר מדותיו. (ג"א) דכאן אי אפשר לפרש אם תהרהר שאין אומרים לאדם אנסה אותך אם לא תהרהר שאם כן לא היה נסיון אבל יתכן לומר אנסה אותך אם תשמור מצותי אם לא אבל לקמן הם דברי משה אמר ויענך וגו' לנסותך אם תהרהר אחר יתברך שמו: (שפתי חכמים)


{ה}  וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יֽוֹם:

 רש"י  והיה משנה. ליום ולמחרת: משנה. על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע. (ג) ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה, על אשר ילקטו וימדו יום יום, וזהו לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה, וזהו על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה בבית, למלאות העומר פעמים ללחם יומים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר ולא משנה של כל השבוע דהיינו עשרה עומרים כמובן מן הכתוב: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן אֶֽל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִֽידַעְתֶּם כִּי יְהוָֹה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  ערב. כמו (ד) לערב: וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כמו בערב גרסינן כמו שכתוב אחריו ויאמר משה בתת ה' לכם בערב: (שפתי חכמים)


{ז}  וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּֽתֵיכֶם עַל יְהוָֹה וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלֵֽינוּ:

 רש"י  ובקר וראיתם. לא על הכבוד שנאמר והנה כבוד ה' נראה בענן נאמר, (ה) אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם, ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו, (ו) ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך בירידתו, לבקר תראו את כבוד אור פניו, שיורידוהו לכם דרך חבה בבקר, שיש שעות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא: את תלנותיכם על ה'. כמו אשר (ז) על ה': ונחנו מה. מה אנחנו חשובין: כי תלינו עלינו. שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב. ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו, מפני דגשותו וקרייתו, שאילו היה רפה, הייתי מפרשו בלשון תפעילו, כמו וילן העם על משה (שמות יז, ג.), או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים וילינו עליו את כל העדה (במדבר יד, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) שזה היה באותו יום ולא בבקר של מחרתו. ג"א: (ו) ר"ל ששאלתם אותו שלא לצורך כי האדם יכול לחיות בלא בשר. ועוד ששאלתם מכרס מלאה רצה לומר דהא הרבה בהמות היו להם: (ז) דפשוטו משמע שעתה ישמע שתלונותיכם עליו והרי הקב"ה מקודם לכן גם כן היה יודע אלא רק להודיע התלונות ההן על מי הן ואמר שהם אותן שעל ה': (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָֹה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶֽאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָֹה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹֽא עָלֵינוּ תְלֻנֹּֽתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָֹֽה:

 רש"י  בשר לאכול. ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח שלא כהוגן: אשר אתם מלינים עליו. את האחרים, השומעים אתכם מתלוננים: (רש"י)


{ט}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל אַֽהֲרֹן אֱמֹר אֶֽל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  קרבו. למקום שהענן ירד: (רש"י)


{י}  וַיְהִי כְּדַבֵּר אַֽהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּֽעָנָֽן: (פ) {יא}   שישי  וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {יב}  שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָֽעַרְבַּיִם תֹּֽאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִֽידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: {יג}  וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַֽמַּֽחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָֽיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 רש"י  השליו. מין עוף, ושמן מאד (יומא עה.:): היתה שכבת הטל. הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו' (במדבר יא, ט.), הטל יורד על הארץ, והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו, והרי הוא כמונח בקופסא (יומא עה: מכילתא ויסע פ"ג): (רש"י)


{יד}  וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ותעל שכבת הטל וגו'. כשהחמה זורחת, עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר. ורבותינו דרשו, שהטל עולה מן הארץ (ח) באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן, וראו (ט) והנה על פני המדבר וגו': דק. דבר דק: מחוספס. מגולה, ואין דומה לו במקרא, ויש לפרש מחוספס, לשון חפיסה ודלוסקמא (י) שבלשון משנה, כשנתגלה משכבת הטל, ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מקלף, לשון מחשוף הלבן: ככפור. כפור גליד"א בלע"ז, דעדק כגיר, כאבני גיר, והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם, הגיר והזרניך. דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר (כ) ושוכב מוגלד כקרח על הארץ, וכן פירושו דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד. דק טינב"ש בלע"ז (דין), שהיה מגליד גלד דק מלמעלה, וכגיר שתרגם אונקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תיבה בפסוק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצה לומר אע"פ שסדר העולם דלחם עולה מן הארץ ומים יורד מן השמים כאן היה בהיפוך שהמן הוא לחם יורד מן השמים וטל עולה מן הארץ כדאיתא בתנחומא: (ט) רצה לומר לפי שפירש לעיל כשהחמה זורחת עולה הטל וכו' מפרש עכשיו והכי משמע הקרא וכעלות וכו' נתגלה וראו אותו לא שבעלייתו נתהוה אבל לפי מדרש רז"ל שפירשו העלייה מן הארץ צריך לומר שפי' והנה על פני המדבר מורה על הוייתו שבעליות הטל מן הארץ יורד המן על פני המדבר: (י) פירוש מיני נודות וחמות הם: (כ) רצה לומר לא שהמן דומה למראה גיר שהרי גיר הוא שחור אלא דק היה כגיר אבל באמת המן היה לבן: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּרְאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָֽדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה לָכֶם לְאָכְלָֽה:

 רש"י  מן הוא. הכנת מזון הוא, כמו וימן להם המלך (דניאל א, ה.): כי לא ידעו מה הוא. שיקראוהו בשמו: (רש"י)


{טז}  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַֽאֲשֶׁר בְּאָֽהֳלוֹ תִּקָּֽחוּ:

 רש"י  עומר. שם מדה: מספר נפשותיכם. כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו, תקחו עומר לכל גולגולת: (רש"י)


{יז}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַֽיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִֽיט:

 רש"י  המרבה והממעיט. יש שלקטו הרבה (ל) ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם, ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) לא שהיו שם אנשים שעברו על גזירתו של משה רבינו והרבו והמעיטו מעומר לגולגולת שאם כן מאי ויעשו כן: (שפתי חכמים)


{יח}  וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִֽי אָכְלוֹ לָקָֽטוּ: {יט}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּֽקֶר: {כ}  וְלֹא שָֽׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּֽוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶֽׁה:

 רש"י  ויותירו אנשים. דתן (מ) ואבירם (שמו"ר כה, י.): וירם תולעים. לשון (נ) רמה: ויבאש. הרי זה מקרא הפוך, (ס) שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) מדכתיב אנשים דבכל מקום שנא' אנשים או נצים הוא דתן ואבירם: (נ) כאלו אמר והתליעו תולעים ולא לשון הרמה ופירושו הגביה תולעים כי לא מצינו וירם פועל יוצא: (ס) הרמב"ן. נ"ל שאין להפכו כי הוא לחם אבירים ואין דרכו להבאיש אלא התולעים היו בו תחלה ומחמת התולעים הבאיש (רש"ל) ואין דבריו נראין שהרי כתיב בקרא כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָֽס:

 רש"י  וחם השמש ונמס. הנשאר בשדה נמוח (ע) ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמים בהם טעם מן (מכילתא ויסע פ"ד), ויודעים מה שבחן של ישראל. ונמס, פשר, לשון פושרים (פ) , ע"י השמש מתחמם ומפשיר: ונמס. דישטנ"פריר (צו גיין צו שמעלצען), ודוגמתו בסנהדרין בסוף ד' מיתות (סז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) לא שהנלקט נמס דאם כן מה יאכלו: (פ) פושרין תרגום של ונמס שעל ידי השמש נעשו פושרין: (שפתי חכמים)


{כב}  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָֽקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָֽאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָֽעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶֽׁה:

 רש"י  לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם, מצאו כפלים (צ) שני העומר לאחד. ומדרש אגדה, לחם משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו (מכילתא ויסע פ"ב), (שאם להגיד ששנים היו והלא כתיב שני העומר לאחד, אלא משונה בטעם וריח): ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת, שנצטוה לומר להם והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת אמר להם הוא אשר דבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא שכיוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה להם לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבם הוא אשר דבר ה' וגו': (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַֽיהוָֹה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶֽׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּֽקֶר:

 רש"י  את אשר תאפו אפו. מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום (ק) הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום. לשון אפייה נופל בלחם ולשון בישול בתבשיל: למשמרת. (ר ) לגניזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דק"ל דלפשוטו משמע מה שכבר אפו ובשלו יאפו ויבשלו עוד. לכן פירש מה שאתם רוצים וכו' וגם זה לא יתכן כפשוטו דמה לו ליעצם איך יאכלוהו לכן פירש שייעצם שיאפו ויבשלו לצורך מחר: (ר) כמו והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ולא כמו ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּֽוֹ: {כה}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּֽי שַׁבָּת הַיּוֹם לַֽיהוָֹה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶֽה:

 רש"י  ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שחרית שהיו רגילין לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, (ש) אמר להם את שבידכם אכלו. לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, (ת) אמר להם שבת היום, ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאוהו, מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאוהו אבל מחר תמצאוהו (מכילתא ויסע פ"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה ואם כן הניחא אי שאלתם היה אם יצאו ללקוט כמנהגם והשיב להם את שבידכם אכלו כי שבת היום ואסור ללקוט היום לא תמצאוהו אבל אם היתה שאלתם אם רשאים לאכלו היה די במה שהשיב אכלוהו היום אבל כי שבת למה ליה נתינת טעם אלא ודאי השאלה לא היתה על האכילה אלא אם לצאת. ואפשר כי דברי משה הטעה אותם שאמר להם ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת ופרש"י לגניזה והיו סבורים לגניזה כמשמעו ולא לאכלו ליום המחרת כמו והיה לכם למשמרת לדורותיכם משום הכי שאלוהו אם לצאת ולא על האכילה: (ת) כי היו סבורים שמא לצורך סעודת שבת אין להם לצאת ללקוט אבל לסעודת הלילה שהוא חול צריכים לצאת כי הששי מכין לשבת ואין מכין לחול לכך חזרו לשאול: (שפתי חכמים)


{כו}  שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִֽהְיֶה בּֽוֹ:

 רש"י  וביום השביעי שבת. שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות (א) יום הכפורים וימים טובים (מכילתא שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הא כבר נאמר כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו אלא וכו': (שפתי חכמים)


{כז}  וַֽיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָֽצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָֽאוּ: (ס) {כח}  וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵֽאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתֽוֹרֹתָֽי:

 רש"י  עד אנה מאנתם. משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב.), (ב) ע"י הרשעים מתגנין הכשרין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב ובאו לתלוש אותן קוצים פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב ונמצא בהדי הוצא לקי כרבא כך זה בהדי ישראל שחטאו לקה אף מי שלא חטא. וא"ת דלעיל פרש"י בעצמו שתלה הסרחון במשה מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. וי"ל דהא והא גרמו דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד למה לא הוכיח הקב"ה את משה מיד שלא הגיד להם ולמה המתין עד כאן אלא ודאי משום משל הדיוט ואי משום טעם משל הדיוט לחוד למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל אלא משום טעם השני גם כן: (שפתי חכמים)


{כט}  רְאוּ כִּֽי יְהוָֹה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִֽי:

 רש"י  ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס (ג) נעשה בכל ערב שבת, לתת לכם לחם יומים: שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, (ד) ג' לגופו, וא' לפישוט (ה) ידים ורגלים: אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר ראו בעיניכם כי ה' נותן לכם בערב שבת לחם משנה. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי מאי ראיה היא זו על קדושת שבת וכו' דלמא ברכת הששי היה מרובה ונתן בו לחם משנה כי כל ברכה תוספת טובה היא ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואיננו יורד היה לו לכתוב על כן לא ירד המן ביום השבת וכו' ותירץ מה שתירץ. ונראה לי כיון שגם ביום הששי אחד המרבה הרבה מאד ואחד הממעיט מאד לא מצאו כי אם לחם משנה ב' עומרים לגלגולת ואם ברכת היום הששי היא תעשיר למה לא נמצא כי אם לחם משנה ותו לא אלא ודאי משום הכי יורד לחם משנה ביום הששי כדי שיאכלו ביום הששי וביום השביעי וזהו שכתב רש"י שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת להם לחם יומים כלומר דוקא לחם יומים ותו לא: (ד) מדכתיב שבו משמע שלא יצאו ממקומו שמע מינה דאסור לילך וזה אינו דהא כתיב וימצאו איש מקושש שמע מינה דמותר לילך ל"פ מכאן וכו': (ה) כיון דכתיב שבו איש תחתיו פירוש בתחתיו וכמה תחתיו ארבע אמות גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִֽי: {לא}  וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָֽשׁ:

 רש"י  והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו קוליינד"רי, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן: כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטון בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס: (רש"י)


{לב}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶֽאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהֽוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  למשמרת. לגניזה: לדורותיכם. בימי ירמיהו. כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר, אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו: (רש"י)


{לג}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶֽל אַֽהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹֽא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  צנצנת. צלוחית של חרס כתרגומו: והנח אותו לפני ד'. לפני הארון, (ו) ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דהא בכל מקום שמונח לפני ה' הוא דכל העולם שלו: (שפתי חכמים)


{לד}  כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַֽהֲרֹן לִפְנֵי הָֽעֵדֻת לְמִשְׁמָֽרֶת: {לה}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָֽכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָֽכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  ארבעים שנה. והלא חסר ל' יום, שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחלה, ובט"ו בניסן פסק, (ז) שנאמר וישבות המן ממחרת (יהושע ה, יב.), אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן: אל ארץ נושבת. לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח.). (ס"א, שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה, שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן (דברים ג, כה.), ותרגום של נושבת יתבתא, ר"ל מיושבת. רש"י ישן): אל קצה ארץ כנען. בתחלת הגבול, קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב, נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום, עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן, שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) וא"ת הא רש"י בעצמו פירש לעיל דבט"ז ירד להם המן תחלה. וי"ל מה שנקט רש"י לעיל ט"ז ר"ל תחלת ט"ז ומה שנקט הכא ט"ו הוא סוף ט"ו יום דשדינן הלילה אחר היום שעבר והוי סוף ט"ו כיון שירד המן מיד למחר באשמורת: (שפתי חכמים)


{לו}  וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָֽאֵיפָה הֽוּא: (פ)

 רש"י  עשירית האיפה. האיפה שלש סאין, והסאה ו' קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ששה ביצים, נמצא עשירית האיפה מ"ג ביצים וחומש ביצה, (ח) והוא שיעור לחלה ולמנחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כי הכל ביחד תל"ב ביצים והמעשר מת' ארבעים והמעשר משלשים שלשה נשארו עוד ב' תחלוק כל ביצה לה' חלקים נמצא שני ביצים עשרה חלקים והמעשר חומש ביצה מהרש"ל: (שפתי חכמים)

שמות פרק-יז

{א}   שביעי  וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָֹה וַיַּֽחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָֽם: {ב}  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָֹֽה:

 רש"י  מה תנסון. לומר היוכל לתת מים בארץ ציה: (רש"י)


{ג}  וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶֽעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָֽא: {ד}  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָֹה לֵאמֹר מָה אֶֽעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻֽנִי:

 רש"י  עוד מעט. אם אמתין, עוד מעט (ט) וסקלוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) הוסיף מלת אם אמתין דבזולת זה משמע דבודאי יסקלוהו אחר זמן מעט אם ימתין או לא ימתין: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָֽדְךָ וְהָלָֽכְתָּ:

 רש"י  עבור לפני העם. וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני: וקח אתך מזקני ישראל. לעדות, שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם: ומטך אשר הכית בו את היאור. מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה, שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה, ומצרים כמה מכות, במצרים ועל הים, לכך נאמר אשר הכית בו את היאור, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן: (רש"י)


{ו}  הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָֽצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  והכית בצור. על הצור לא נאמר, אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סנפירינון, והצור נבקע מפניו. (רש"י)


{ז}  וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָֹה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָֹה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָֽיִן: (פ) {ח}  וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִֽם:

 רש"י  ויבא עמלק וגו'. סמך פרשה זו למקרא זה (י) לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שנייה, וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא, אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ואף על פי שאינו מביא בפירושו מדרש הסמוכות אלא במקום שהפרשיות נכתבים שלא על הסדר אבל הכא הוא בהכרח שתסמך זו לזו להיותם שניהם במקום אחד. (ג"א) דק"ל דהל"ל ויצא עמלק וכו' כדכתיב ויצא סיחון לקראתינו לכך דרשו כי הפרשה הזאת סמוכה למעלה עד ובא הכלב וכו' כי הם אמרו היש ה' בקרבנו ולכך ויבא עמלק ע"כ: (נח"י) לפי מה שכתבתי כמה פעמים דהרב לא מיירי בסמיכות הכתיבה אלא בסמיכות יתור לשון אתי שפיר דהכי קשה לרש"י דמלת ברפידים הוא מיותר דהא לעיל כתיב ויחנו ברפידים ובפרשת יתרו כתיב ויסעו מרפידים ממילא כל הסיפור דביני וביני היה ברפידים אלא לכך נכתב ברפידים לומר לך שמעשה רפידים גרם ויבא עמלק ולכן אמר הרב סמך פרשה זו למקרא זה ולא אמר לפרשה זו היינו שתירוץ הסמיכות הוא על זה הפסוק לבד: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּֽעֲמָלֵק מָחָר אָֽנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָֽאֱלֹהִים בְּיָדִֽי:

 רש"י  בחר לנו. לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך מנין, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב, יא.), והלא אהרן גדול מאחיו היה, ועושה את חברו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר אדני משה כלאם (שם יא, כח.), כלם מן העולם, חייבין הם כלייה, המורדים בך כאילו מרדו בהקב"ה: וצא הלחם. צא מן הענן והלחם בו (מכילתא עמלק פ"א): מחר. בעת המלחמה, (כ) אנכי נצב: בחר לנו אנשים. גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן. דבר אחר בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן למה מחר דוקא אלא שהוא עת המלחמה ואמר אנכי נצב וגו' הודיענו בזה שמלת מחר דבקה עם אנכי נצב וגו' ובא להשמיענו שמחר בעת המלחמה אנכי נצב ומתפלל עליך כדי לזרז את יהושע ולחזקהו בעת המלחמה שיהא בטוח בתפלתו של משה שהוא מתפלל בעת המלחמה שיצליח על כל פנים אבל אי קאי אלמעלה מה בא להשמיענו: (שפתי חכמים)


{י}  וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּֽאֲשֶׁר אָֽמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּֽעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַֽהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָֽה:

 רש"י  ומשה אהרן וחור. מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרוים: חור. בנה של מרים היה, וכלב בעלה: (רש"י)


{יא}  וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַֽאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵֽק:

 רש"י  כאשר ירים משה ידו. וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו', כדאיתא בר"ה (כט.): (רש"י)


{יב}  וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַֽהֲרֹן וְחוּר תָּֽמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּֽׁמֶשׁ:

 רש"י  וידי משה כבדים. בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו: ויקחו. אהרן וחור: אבן וישימו תחתיו. ולא ישב לו על כר וכסת, אמר, ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער: ויהי ידיו אמונה. ויהי משה (ל) ידיו באמונה, פרושות השמים בתפלה נאמנה (מ) ונכונה: עד בא השמש. שהיו עמלקים מחשבין את השעות באיצטרו"לוגיאה, באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל ויהיו מיבעי ליה ופירוש יהי שב אל משה ולא על ידיו: (מ) פירוש מכוונת רש"ל: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיַּֽחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָֽרֶב: (פ)

 רש"י  ויחלש יהושע. חתך ראשי גבוריו (תנחומא בשלח כ"ח) ולא השאיר אלא חלשים שבהם, (נ) ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדים, שעשו על פי הדבור (ס) של שכינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לו דכתיב ויחלוש יהושע וגו' לפי חרב אם הרגם לפי חרב לא נעשו חלשים אלא נהרגו ל"פ ולא השאיר וכו': (ס) פירוש לפי שלא הוזכר בתחלת המלחמה דברי השם יתברך אלא כתיב ויאמר משה אל יהושע משמע שמעצמו צוהו לכך הוצרך רש"י לפרש שעל פי הדיבור היה עושה ומוכיח מזה דאם לא על פי הדיבור היה לא היה לו ליהושע להניח החלשים אלא היה לו להרוג את כולם: (שפתי חכמים)


{יד}   מפטיר  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּֽי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  כתב זאת זכרון. שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות (מכילתא עמלק פ"ב): ושים באזני יהושע. המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ: כי מחה אמחה. לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו: (רש"י)


{טו}  וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָֹה נִסִּֽי:

 רש"י  ויקרא שמו. של מזבח: ה' נסי. הקב"ה עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח, זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו: (רש"י)


{טז}  וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַֽיהוָֹה בַּֽעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּֽר: (פפפ)

 רש"י  ויאמר. משה: כי יד על כס יה. ידו של הקב"ה הורמה לישבע (ע) בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר האויב תמו חרבות לנצח (תהלים ט, ז.), זהו עמלק שכתוב בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א, יא.) וערים נתשת אבד זכרם המה (תהלים שם), מהו אומר אחריו, וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם:

חסלת פרשת בשלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) תקן בזה כמה ענינים האחד שאמר ידו של הק' ב"ה לא יד סתם שמשמעו ידו של משה כמובן מן הכתוב ועוד שאמר הורמה לא שיד הקב"ה על כסאו תמיד אלא שהורמה אליו לפי שעה כמו כי אשא אל שמים ידי וגו' (ועי' בקצ"מ): חסלת פרשת בשלח (שפתי חכמים)