---

פרשת תצוה

---

{כ}  וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַֽעֲלֹת נֵר תָּמִֽיד:

 רש"י  ואתה תצוה. זך. בלי שמרים, (א) כמו ששנינו במנחות (פו.), (ב) מגרגרו בראש הזית וכו': כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהא בו (ג) שמרים, ואחר שהוציא טפה (ד) ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר (ה) למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: להעלות נר תמיד. מדליק עד (ו) שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא.): תמיד. כל לילה ולילה קרוי (ז) תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו.), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג.), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם (ח) הפנים, משבת לשבת הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שאל תתמה היאך מצינו שמן שאין בו שמרים דהא תנן בפרק המפקיד ר"י אומר אף המוכר שמן מזוקק כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ש"מ שאין שמן בלא שמרים ומפרש כמו ששנינו וכו': (ב) פירוש לוקט אותן זיתים הגדילים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים: (ג) דכשטוחנן בריחים יש בו שמרים אף על פי שמגרגרו וכו': (ד) דאי מוציא מהן יותר יהא בו שמרים ולכך שמן השני פסול משום שיש בו שמרים: (ה) ואע"פ דגבי מנחות נמי כתיב כתית ונימא דוקא כתית. י"ל דא"כ למאור דהכא למה לי אלא על כרחך למאור דהכא למעט בא כתית למאור ולא כתית למנחות אלא אפילו שמן שני כשר למנחות. ואם תאמר אם כן כתית במנחות למה לי וי"ל דאי לא כתיב כתית במנחות הוה אמינא למנחות דוקא שמן שני כשר ולא שמן ראשון למנחות. וא"ת למאור למה לי דאנא ידענא דהא דכתיב כתית במנחות אף כתית במשמע דאי דוקא הוא כתית למנחות ולא שמן שני אם כן לישתוק מכתית דמנחות ונילף משמן דמאור כתית אין שני לא וי"ל דאיכא למיפרך מה לשמן המאור כיון דלהאיר אנו צריכין משום הכי כתית דוקא מפני שהוא נמשך אחר הפתיל' אבל למנחות שני דוקא משום שיש בו יותר מתיקות משום הכי כתיב כתית גבי מנחות להכשיר אף כתית ושוב איצטריך למאור ללמד דכתית דמנחות לאו דוקא הוא והא דנקט רש"י כתית למאור ולא כתית למנחות פירוש אין צריך כתית למנחות אלא אף טחון כשר וק"ל: (ו) דק"ל היה לו לכתוב להדליק וכתב להעלות שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה: (ז) כלומר אע"פ שאינו דולק ביום אלא מלילה עד היום מכל מקום קרוי תמיד כמו שאתה מוצא בשאר דברים שאינם תמיד בכל זמן ואף על פי כן קרויין תמיד כמו שמביא רש"י וכן במנחת חביתים דכתיב תמיד ואינה אלא מיום ליום ועוד שביום עצמו חלוקה שהרי מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואפילו הכי אומרים בה תמיד כיון שהיא כן לעולם ודו"ק: (ח) כלומר דמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר תמיד על שם שהוא לעולם אף על פי שיש בו הפסק שהראשון נסתלק והשני מעריכין על השלחן לפי שהיה תמיד ממש שהיה מונח משבת לשבת ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו לא היה שם הפסקה אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר טפח של זה לתוך טפח של זה: (שפתי חכמים)


{כא}  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָֽעֵדֻת יַֽעֲרֹךְ אֹתוֹ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 רש"י  מערב עד בוקר. תן לה מדתה שתהא (ט) דולקת מערב ועד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל דבפסוק משמע דשיעור מערכה הוא מערב עד בוקר דכל הלילה יערוך המערכה אם כן מתי הוא דולק לכ"פ תן לה כמדתה שתהא דולקת וכו' והוי כאלו אמר יערוך אותו אהרן ובניו בערך שיהא דולק מערב עד בקר לא שיעריכנו מערב עד בקר ואע"פ שאין שיעור אלא לפי הפתילות שאם היו עבות לא יספיק אפי' לוג י"ל לפי שהיה לנרות בית קבול לפתילות ואי אפשר שיהיו עובי הפתילות אלא לפי שיעור הזה רא"ם: (שפתי חכמים)

שמות פרק-כח

{א}  וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַֽהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַֽהֲנוֹ לִי אַֽהֲרֹן נָדָב וַֽאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִֽיתָמָר בְּנֵי אַֽהֲרֹֽן:

 רש"י  ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמור מלאכת (י) המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כלומר לא מעכשיו שהרי הקרבתם לא היתה רק ע"י הבגדים והמשכן כדכתיב ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך וגו'. רא"ם: (שפתי חכמים)


{ב}  וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: {ג}  וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַֽהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַֽהֲנוֹ לִֽי:

 רש"י  לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו (כ) בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא, שנטריא"ה בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולכהנו אינו ר"ל שיעשנו כהן רק להכניסו בכהונה ע"י לבישת הבגדים וכדי להדביקו עם מלת לי הוסיף שיהא כהן לי וכדי לפרש גם כן מלת לקדשו לומר שפירוש לקדשו הוא לכהנו כאלו אמר ואיך יקדשנו כשיכניסנו לכהונה וכו' משום הכי לא פי' זה לעיל גבי לכהנו לי: (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַֽעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַֽהֲנוֹ לִֽי:

 רש"י  חושן. תכשיט כנגד הלב: ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורצי"נט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו (ל) מלמטה, שנאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל-ב ו, יד.), למדנו שהאפוד (מ) חגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (נ) ויתן עליו את האפוד (ויקרא ח, ז.) ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד (שם), ותרגם אונקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם (ס) שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר ויאפד לו בו (שם), והחשב הוא חגור שלמעלה הימנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ, ותרגם כמו כן מעילין, (ע) כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום, כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל-ב יג, יח.): ומעיל. הוא כמין (פ) חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי חלוק העליון: תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד מוסבות משבצות זהב, ובלע"ז קוראין אותו קשטונ"ש: מצנפת. כמין כיפת (צ) כובע שקורין קופי"א, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינן (ק) כובעין (עיין יומא כה.): ואבנט. היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן, ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד: בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמי (ר) יעשו אותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל לצד רגליו ולא לצד הראש ומה שפירש רחבו כרוחב גב איש לאו דוקא דהא לקמן פירש שהיה גם כן מעט מכאן ומכאן: (מ) ר"ל מלבוש: (נ) ר"ל על המעיל: (ס) ר"ל לכהן ודעת רש"י דכל אפוד הוא לשון קישוט וכל חשב שכתוב בבגדי כהונה פירוש חגור הוא: (ע) ומעילים בודאי לבוש הוא אם כן אף אפוד לבוש הוא: (פ) רש"י נקט מלת מעיל שבפ' ומפרש לה: (צ) דעת רש"י בזה שלא תפרש מצנפת מה שקורין בל"א הויבן שהוא שוכב על הראש שלזה אין לו כיפה אלא מצנפת דקרא כעין כובע שהוא קשה ויש בחללו ככיפה: (ק) פירוש שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפת הם כדאיתא בפ"ק הממונה נטל מצנפת של אחד מהן הרי שהמצנפת קורין להם מגבעות גבי כהנים הדיוטים ובא מצנפת במקום מגבעות ומאחר שהמגבעות מתרגמינן כובעים למדנו שהמצנפת כמין כובעים הן ופעם נקראת מצנפת על שם שצונף ראשו כצניף ופעם מגבעות על שם שמכסה ראשו ככובע רא"ם: (ר) דק"ל דבגדי קדש משמע דמשעת עשייתן הן קדש והא לא הוי קדש אלא לאחר לבישתן שהרי לשם אהרן ובניו נעשו ומתרץ מתרומה וכו': (שפתי חכמים)


{ה}  וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶֽת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָֽאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּֽׁשׁ: (פ)

 רש"י  והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן (ש) המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש כנוי והם לא ישוב על אהרן ובניו הסמוכים לו אלא על חכמי לב האמור למעלה ומפני שמלת יקחו המורה על קנין אינו נופל על האומנים כי הם אינם עושים אלא מלאכתן הוצרך לפרש שהלקיחה הוא לשון קבלה שיקבלו מהם לעשות הבגדים ומפני שאין מקבל בלתי נותן הנותן לו הוסיף מן המתנדבים את הזהב וכו': (שפתי חכמים)


{ו}  וְעָשׂוּ אֶת הָֽאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַֽעֲשֵׂה חֹשֵֽׁב:

 רש"י  ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר, ומגיע עד עקביו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחוברות בחשב, אחת לימין ואחת לשמאל, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני (ת) כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרות תקועים במשבצות לימין, וכן שני ראשי (א) השרשרות השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו, וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על (ב) זה, ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד, ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר: זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. חמשה מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט. היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקין, וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח, וכן מפורש במס' יומא (עב.), ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין: מעשה חושב. כבר פרשתי שהוא אריגת שתי קירות שאין צורת שני עבריהם דומות זו לזו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש המשבצות היו נתונות בכתפות במקום שהיו קבועות אבני השהם: (א) פירוש הן העבותות הזהב וכשתוחבן בטבעות נמצא שיש לכל אחד שני ראשין והוא כפול במשבצות האפוד פי' במשבצות שבכתפות לפי שכל מה שמחובר לאפוד קרוי אפוד והכתפות גם הם מחוברין לחשב האפוד: (ב) הטבעות שבכתפות היו לצד חוץ והטבעות שבחשן היו לצד פנים ואח"כ מרכסן פירוש מחברן בפתיל תכלת כדי שלא יהא צד ונבדל: (שפתי חכמים)


{ז}  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹֽבְרֹת יִֽהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּֽר:

 רש"י  שתי כתפות וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה, וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלת, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני שהם קבועות בהן, אחת בכל אחת: אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש, שנאמר לא יחגרו ביזע, (יחזקאל מד, יח.) אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם: וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם: (רש"י)


{ח}  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַֽעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִֽהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָֽר:

 רש"י  וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו, הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו: אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה: כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינין, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת המינים: ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו: (רש"י)


{ט}  וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: {י}  שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָֽאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּֽוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתֽוֹלְדֹתָֽם:

 רש"י  כתולדותם. כסדר שנולדו, (ג) ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי, על האחת, ועל השניה, גד אשר יששכר זבולן יוסף, ובנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדותו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) תקן בזה שלא תפרש כתולדותם מי שהעמיד תולדות תחלה או כמספרם ככל תולדות שבמקרא לכן פירש כסדר שנולדו והוה פירוש כתולדותם כהולדם: (שפתי חכמים)


{יא}  מַֽעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָֽאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻֽסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּֽעֲשֶׂה אֹתָֽם:

 רש"י  מעשה חרש אבן. מעשה אומן של (ד) אבנים. חרש זה, דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן חרש עצים נטה קו (ישעיה מד, יג.), חרש של עצים. וכן חרש ברזל מעצד (שם יב.), כל אלה דבוקים ופתוחים: פתוחי חותם. כתרגומו כתב מפרש (ה) כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש: על שמות. כמו (ו) בשמות: מסבות משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, (ז) שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, ומשקעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) תקן בזה שחרש הוא סמוך לאבן שפירושו אומן של אבן ואמר של אבנים במקום של אבן להורות שמלת אבן הוא שם המין לא של אבן אחת כי האומן לא נקרא אומן בעבור אבן אחת: (ה) ופירוש כגלף כחקיקה. ופירוש עזקא טבעת והודיענו בזה שפירושו פתוחי הטבעות שבהם נעשו החותמות שהחקיקה אינה אלא על הטבעות ולא על החותם והוסיף כ"ף הדמיון שלא תאמר שתחתום על האבנים פתוחי טבעות החותם ואין הדבר כן אלא הדמיון הוא כ' מפורש היכר האותיות כמו האותיות החרוצות בטבעות הם ניכר ומפורש כך האותיות החרוצות על שתי האבנים בשמות בנ"י יהיה ניכר ומפורש: (ו) פירוש שתפתח האבנים עם השמות שהרי אין האבנים חקוקין על השמות: (ז) פירוש כאלו אמר מוסבות המשבצות לא שהאבנים מסבות המשבצות: (שפתי חכמים)


{יב}  וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָֽאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָֽאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַֽהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָֹה עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹֽן: (ס)

 רש"י  לזכרון. שיהא רואה הקב"ה את השבטים כתובים לפניו, (ח) ויזכור צדקתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא שיהא אהרן נושא כדי שיזכור את השם תמיד כי פתוחי השמות הם סבה שיהיו נזכרים ולא שיהיה השם זכור. (נח"י) והא דלא פירש כן על אבני זכרון לבנ"י משום דהתם י"ל דזכרון קאי אאבני אבל הכא כתיב שמותם לפני ה' וגו' לזכרון משמע שפיר שיהא הקב"ה וכו': (שפתי חכמים)


{יג}   שני  וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָֽב:

 רש"י  ועשית משבצות. מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, (ט) ובפרשת החשן גומר לך פירושן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) והוא שיהיו השרשרות תחובות בהן אבל לא פי' שיהיו ראשי השרשרות תחובות במשבצות שעל שתי כתפות האפוד מלמעלה ותהיינה תחובות על טבעות החשן מלמטה כדי שלא יזח החשן מן האפוד כו' רא"ם: (שפתי חכמים)


{יד}  וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּֽעֲשֶׂה אֹתָם מַֽעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָֽתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָֽעֲבֹתֹת עַל הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת: (ס)

 רש"י  שרשרות זהב. שלשלאות: מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם: מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים כאותן שעושין לבורות, (י) אלא כאותן שעושין (כ) לערדסקאות שקורין אינשינשייר"ש (ביצה כב:): ונתתה את שרשרות. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן, ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת, לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) למלאות מים: (כ) פירוש שקין שקושרין בחבל קטן: (שפתי חכמים)


{טו}  וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַֽעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַֽעֲשֵׂה אֵפֹד תַּֽעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּֽעֲשֶׂה אֹתֽוֹ:

 רש"י  חושן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו (ל) אמת, דרישנמ"ט בלע"ז, שהמשפט משמש ג' לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור (מ) דברים, שמפרש ומברר דבריו: כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש כל דבר שהיה מסופק בידו אם לעשות אם לא הולך אצל חושן המשפט ובו היו כל האותיות מאל"ף בי"ת והיו האותיות בולטין ונעשו תיבה ובאותה תיבה היה נכתב אם לעשותם אם לאו: (מ) ר"ל משפט משמש ג' דברים ואחד מן הלשונות גמר דין ומשפט דכתיב גבי חושן המשפט גמר דין דהיינו לשון בירור דברים: (שפתי חכמים)


{טז}  רָבוּעַ יִֽהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּֽוֹ:

 רש"י  זרת ארכו וזרת רחבו. כפול, ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו, ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין: (רש"י)


{יז}  וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָֽאֶחָֽד:

 רש"י  ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מלואים: (רש"י)


{יח}  וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָֽהֲלֹֽם: {יט}  וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָֽמָה: {כ}  וְהַטּוּר הָֽרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָֽשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִֽהְיוּ בְּמִלּֽוּאֹתָֽם:

 רש"י  משבצים זהב. יהיו הטורים במלואותם, מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות, לא פחות ולא יותר: (רש"י)


{כא}  וְהָֽאֲבָנִים תִּֽהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּֽהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָֽׁבֶט:

 רש"י  איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, (נ) אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל כסדר שילדו האמהות כלומר מי שהיתה תחלה בלידה ולא נשגיח על הסדר שנולדו השבטים שהוא ראובן שמעון לוי יהודה כסדר תולדותם האמור באפוד ויהיה לפי זה יששכר וזבולון קודמים לדן ולנפתלי ויבא ששם דן יהיה כתוב על האבן ששמו לשם כמו דכתיב בספר יהושע ויקרא ללשם דן כשם דן אביהם. רא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)


{כב}  וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַֽׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַֽעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהֽוֹר:

 רש"י  על החושן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, (ס) כמו שמפורש למטה בענין: שרשת. לשון שרשי אילן, המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות, ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם, ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת (ע) בלשון משנה: גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה, שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומי"ל בלע"ז: מעשה עבות. מעשה קליעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שלא תאמר שלא לעשותן אלא על החשן אבל לא לעשותן במקום אחר ולתקנן בו כמו שמפרש רש"י בסמוך: (ע) והכי פירושו שעשה שלשלות להיות לו (לשרשרות) [לשרשות]: (שפתי חכמים)


{כג}  וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָֽתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֽשֶׁן:

 רש"י  על החושן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא, ועשית על קצות החשן (פ) שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן: על שני קצות החושן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) אלא ודאי פירוש לצורך החשן ואף כו': (שפתי חכמים)


{כד}  וְנָֽתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹֽשֶׁן:

 רש"י  ונתתה את שתי עבותות הזהב. הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי (צ) לא הוכפלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש בפרשת עשיית החשן שם לא נזכרו העבותות: (שפתי חכמים)


{כה}  וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָֽעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַֽמִּשְׁבְּצוֹת וְנָֽתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָֽאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָֽיו:

 רש"י  ואת שתי קצות. של שתי העבותות, ב' ראשיהם של כל אחת ואחת: תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית: ונתתה. המשבצות על כתפות האפוד, אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה, ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד ב' טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך: אל מול פניו. (ק ) של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לאפוקי שלא יהיה כלפי המעיל: (שפתי חכמים)


{כו}  וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָֽאֵפוֹד בָּֽיְתָה:

 רש"י  על שני קצות החושן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל: על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן, שלא יקבעם בעבר החושן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים, שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו לכהן, ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו: (רש"י)


{כז}  וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָֽתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָֽאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָֽאֵפֽוֹד:

 רש"י  על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים, הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחובר (ר) לאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעומת (ש) החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה: ממול פניו. בעבר החיצון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל לחשב שבאפוד: (ש) פירוש הכתפות היו מחוברים על החשב ברוחב והטבעות נתנונים למעלה מהן בסוף החשב ונמצא שהיה סוף החושן מגיע לתחלת החשב משום שנאמר ממעל לחשב האפוד: (שפתי חכמים)


{כח}  וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן (מטבעתו) מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָֽאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִֽהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָֽאֵפוֹד וְלֹֽא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָֽאֵפֽוֹד:

 רש"י  וירכסו. לשון חבור, וכן מרוכסי איש (תהלים לא, כא.), חבורי חברי רשעים. וכן והרכסים לבקעה (ישעיה מ, ד.), הרים הסמוכים זה לזה, שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך: להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד: ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט: (רש"י)


{כט}  וְנָשָׂא אַֽהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵֽי יְהוָֹה תָּמִֽיד: {ל}  וְנָֽתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָֽאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַֽהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְנָשָׂא אַֽהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִֽיד: (ס)

 רש"י  את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו (יומא עג:). ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ושאל לו במשפט האורים (במדבר כז, כא.): את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי המדרש אגדה, שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט, על שם סליחת המשפט: (רש"י)


{לא}   שלישי  וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָֽאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵֽלֶת:

 רש"י  את מעיל האפוד. שאפוד ניתן עליו (ת) לחגורה: כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן היה קשה הרי מעיל ואפוד כל אחד מלבוש בפני עצמו הוא ומאי זה דכתיב מעיל האפוד דמשמע שהוא מלבוש אחד: (שפתי חכמים)


{לב}  וְהָיָה פִֽי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַֽעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִֽהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵֽעַ:

 רש"י  והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר: בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט: כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן: לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו (א) עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן, וכן לא יסורו ממנו, הנאמר בבדי הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל אע"פ שפשוטו של קרא משמע שהוא טעם אלעיל מכל מקום מדלא כתיב שלא יקרע אלא לא יקרע משמע שלאו בפני עצמו הוא דכל הני שמביא רש"י ראיה מהם נמי כן הוא: (שפתי חכמים)


{לג}  וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַֽעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִֽיב:

 רש"י  רמוני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת: ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם: בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל: (רש"י)


{לד}  פַּֽעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּֽעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִֽיב:

 רש"י  פעמון זהב ורמון וגו'. פעמון זהב ורמון אצלו: (רש"י)


{לה}  וְהָיָה עַֽל אַֽהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָֹה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמֽוּת: (ס)

 רש"י  ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, (ב) חייב מיתה בידי שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) הודיענו בזה שאין המכוון פה על שלילות המיתה רק על חיובה המתחייבת מן הלאו ושלא ימות דקרא אכולהו בגדי כהונה קאי ולא אמעיל האפוד דסמיך ליה לחודיה קאי ומחוסר אחד מן הבגדים הללו דקאמר בשביל כל הבגדים הנזכרים לעיל הוא דקאמר וכו' ובפרק ב' דזבחים דף י"ז מפיק להו מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוה להו במיתה דאמר מר זר ששימש במיתה עיין עוד בהרא"ם: (שפתי חכמים)


{לו}  וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב ב' אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן (סוכה ה:): (רש"י)


{לז}  וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵֽי הַמִּצְנֶפֶת יִֽהְיֶֽה:

 רש"י  על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות לט, לא.), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששה בג' (ג) מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כיון שתוחבין הפתילים דרך הנקב היה כל אחד כפול ומשלשה היה ששה והפתיל האמצעי היה באמצע הציץ וחוט אחד ממנו היה מלמעלה מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וז"ש כאן על פתיל תכלת ובמקום אחר אמר ויתנו עליו פתיל תכלת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל דאי לא היה פתיל האמצעי היה נשמט הציץ למטה: (שפתי חכמים)


{לח}  וְהָיָה עַל מֵצַח אַֽהֲרֹן וְנָשָׂא אַֽהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים: את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.), אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן: והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו: (רש"י)


{לט}  וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּֽעֲשֶׂה מַֽעֲשֵׂה רֹקֵֽם:

 רש"י  ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות, וכולם של שש: (רש"י)


{מ}  וְלִבְנֵי אַֽהֲרֹן תַּֽעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּֽעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:

 רש"י  ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר, (ד) כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שאין פירוש שתעשה לאלה כתונת ואבנט מצנפת ומכנסים ולא לאהרן שהרי גם לאהרן עשה כאלו אלא הכי פירושו מכל אותן ח' בגדים של אהרן תעשה ד': (שפתי חכמים)


{מא}  וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַֽהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָֽשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִֽהֲנוּ לִֽי:

 רש"י  והלבשת אותם את אהרן. אותם האמורין (ה) באהרן, חשן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים (ו) למטה בכולם: ואת בניו אתו. אותם (ז) הכתובים בהם: ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו (ח) בשמן המשחה: ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה, ובלשון לע"ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנ"טו, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה וויר"סטיר, (ט) והוא מלוי ידים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לא הכתנת ומצנפת ואבנט הכתובים בצדו לבדם: (ו) ר"ל מכנסים קאי אכהן גדול ואהדיוטות: (ז) שהם הכתונת והמצנפת והאבנט על המכנסים האמור למטה: (ח) לאפוקי דלא קאי אבגדים כמו אותם דלעיל מיניה דקאי אבגדים ואמר בשמן המשחה ולא בשמן זית או בזולתו שכן כתיב בפרשה שאחריה ולקחת את הבגדים ולקחת את שמן המשחה וגו': (ט) פירוש שימלא ידם בבית יד לסימן שיש לו כח חזקה בדבר שיתמנה עליו. כי כל מה שתופס בידו הוא בחזקתו והתופס במילוי יד יותר מוחזק מאלו תפסו בקצת ידו ולכך כנה המחזיק בדבר בחזקה מלוי יד: (שפתי חכמים)


{מב}  וַֽעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִֽהְיֽוּ:

 רש"י  ועשה להם. לאהרן ולבניו: מכנסי בד. הרי ח' בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט: (רש"י)


{מג}  וְהָיוּ עַל אַֽהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹֽא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַֽחֲרָֽיו: (ס)

 רש"י  והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו: ועל בניו. האמורין בהם: בבואם אל אהל מועד. להיכל וכן (י) למשכן: ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, (כ) במיתה: חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש כשיבנה המקדש קאי אהל מועד אהיכל ואע"פ שאהל מועד מורה על המשכן לבד ההיכל יבא מק"ו דמשכן והיה ראוי לומר למשכן וכן להיכל. (נח"י) ולא נהירא דבהדיא אמרינן בשבועות דף ט"ו אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר וכו' ואלו נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר וכו' ומשמע דלא נוכל ללמוד לא בק"ו ולא במה מצינו ל"נ שהרב למד זה מהא דאמרינן בת"כ (פרשת שמיני) גבי יין ושכר באהל מועד אין לי אלא אוהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם ע"כ. ולזה נתכוין הרב במ"ש בסמוך בפסוק חוקת עולם: (כ) ומשום דמקרא דולא ימות לא למדנו רק הששה בגדים דלעיל מיניה אבל לא על המכנסים והציץ הכתובים אחריו אך קשה למה לא כתב שני בגדים הללו גם כן למעלה ולכלול אותם עם שאר בגדי כהונה כדי דקרא ולא ימות יהיה קאי אכולהו ולשתוק מקרא ולא ישאו עון ומתו. ושמא י"ל שלא תאמר דוקא אם יש לו כל השמונה בגדים ועבד העבודה ולא לבש כל הח' בגדים חייב אבל אם לא היה לו כל הח' בגדים כגון שנאבדו או נטמאו הוה אמינא דיכול לעבוד עבודה בבגדים הנותרים שיש לו כדי שלא לבטל הקרבן מפני שמחוסר בגדים לכן כתב ומתו יתירא ללמד שאם עבד עבודה במחוסר בגדים חייב מיתה: (שפתי חכמים)

שמות פרק-כט

{א}   רביעי  וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִֽם:

 רש"י  לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן, (ל) אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד: פר אחד. לכפר על מעשה העגל (מ) שהוא פר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש ב' שרשים א' של קיחה ואחת של לקיחה: (מ) דק"ל למה לקח פר ולא מין אחר דפר כמו עגל היכא דלא כתיב גביה בן שנה והא דאין קטיגור נעשה סניגור הרא"ם תירץ דוקא בעבודת פנים ולא בעבודת חוץ ולקמן בפרשת צו אפרשנו עוד אי"ה: (שפתי חכמים)


{ב}  וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּֽעֲשֶׂה אֹתָֽם:

 רש"י  ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו ג' מינין, רבוכה, וחלות, ורקיקין. לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלת (נ) לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר (ס) חלות (מנחות עו.): בלולות בשמן. כשהן קמח, יוצק בהן (ע) שמן ובוללן (שם עה.): משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יונית שהיא עשויה כנו"ן שלנו (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רצונו בזה להוכיח שלחם מצות הוא רבוכה מפני שלחם כולל כל המינים משום הכי פירש דלחם דהכא הוא רבוכה והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו דלחם דהכא הוא רבוכ' והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו של הדיוט לדורות לקרבן של כהן גדול שהוא חביתין מה קרבן דחביתי אהרן שהוא מקריב בכל יום הוא רבוכה כדכתיב מורבכת תביאנה אף יום חינוך של בניו כהנים הדיוטים רבוכה והרבוכה היא חלה חלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק ואחר כך נאפת בתנור ואח"כ מטגנה במחבת והחלה והרקיק נאפים בתנור לבד והחלק בלולה בשמן בעודה סולת והרקיק משוח בשמן אחר אפייתו כמין כ' יונית ושאר השמן נאכל לכהנים וי"א מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. רא"ם: (ס) דגמרינן מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולחמי תודה בהדיא כתיב עשר דכתיב ביה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ואמרינן בפרק התודה דף ע"ז נאמר כאן תרומה ונאמר התם בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה: (ע) ר"ל למה משנה הקרא ולא כתב בלולות או משוחים בכלן: (שפתי חכמים)


{ג}  וְנָֽתַתָּ אוֹתָם עַל סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָֽאֵילִֽם:

 רש"י  והקרבת אותם. אל חצר המשכן ביום (פ) הקמתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ולא אל המזבח כי אינם קריבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בענין ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו פירוש בעת הקמתו ולא קודם והקמת המשכן לא היה רק בר"ח ניסן כי כל שבעת ימי המלואים היה בונה וסותר בכל יום: (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָֽחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּֽיִם:

 רש"י  ורחצת. זו טבילת כל (צ) הגוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ולא קידוש ידים ורגלים מדכתיב במים בפתח הבי"ת דמשמע במים הידועים במקום אחר דהיינו מי מקוה שהם מ' סאה ש"מ דטבילת כל גופו הוא: (שפתי חכמים)


{ה}  וְלָֽקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶֽת אַֽהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָֽאֵפֹד וְאֶת הָֽאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָֽפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָֽאֵפֹֽד:

 רש"י  ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו: (רש"י)


{ו}  וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָֽתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָֽפֶת:

 רש"י  נזר הקדש. זה הציץ: על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה, על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע: (רש"י)


{ז}  וְלָֽקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָֽצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָֽשַׁחְתָּ אֹתֽוֹ:

 רש"י  ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן (ק) שמן על ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל טיפת שמן: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹֽת: {ט}  וְחָֽגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַֽהֲרֹן וּבָנָיו וְחָֽבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָֽיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַֽד אַֽהֲרֹן וְיַד בָּנָֽיו:

 רש"י  והיתה להם. מלוי ידים זה לכהונת (ר) עולם: ומלאת. על ידי הדברים (ש) האלה: יד אהרן ויד בניו. במילוי (ת) ופקודת הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואף ע"פ שדרשו אותן רז"ל בזבחים י"ז ובסנהדרין דף פ"ח ללבישת הבגדים ודרשו והיתה להם לבישת הבגדים הללו לכהונת עולם שבזמן שהבגדים עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו כזרים. י"ל שרש"י ז"ל סובר כיון שמן המקרא דלעיל והיו על אהרן ועל בניו וגו' למדנו שהמחוסר אחד מן הבגדים הכתובים לעיל חייב מיתה הוכרח מפני זה לפרש המקרא הזה כפי פשוטו ולא כפי מדרשו שלא יהא נראה כנכתב פעמים: (ש) ע"י הדברים האלה הכתובי' אחריו והקרבת ושחטת וגו' לא שמלוי ידיהם לחוד והכתובים הבאים אחריו לחוד: (ת) מפני שכל מלוי ידים הוא חינוך הודיענו על איזה דבר הוא החינוך בזה: (שפתי חכמים)


{י}  וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּֽר: {יא}  וְשָֽׁחַטְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָֹה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני (א) הפתח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כדמפרש בפרשת צו פירוש ולא בפתח אהל מועד ממש דהא שחיטת חטאת בצפונה של מזבח הוא אלא כנגד הפתח קאמר: (שפתי חכמים)


{יב}  וְלָֽקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָֽתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּֽחַ:

 רש"י  על קרנות. למעלה, בקרנות (ב) ממש (זבחים נג.): ואת כל הדם. שירי (ג) הדם: אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ (מדות פ"ג מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש ולא שיעמוד למט' ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה כנגד הקרן כמו שעושה בקרבן עולה ושאר כל הזבחים: (ג) שהרי נותן דם גם כן על הקרנות ואיך אמר ואת כל הדם תשפוך אלא כאלו אמר ואת כל הדם הנשאר: (שפתי חכמים)


{יג}  וְלָֽקַחְתָּ אֶֽת כָּל הַחֵלֶב הַֽמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּֽחָה:

 רש"י  החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א: ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבר"ש: על הכבד. אף מן הכבד (ד) יטול עמה (ת"כ ג, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כדכתיב לקמן בפרשת שמיני היותרת מן הכבד ש"מ שיטול מעט מן הכבד על היותרת ועל הוא במקום עם: (שפתי חכמים)


{יד}  וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה חַטָּאת הֽוּא:

 רש"י  תשרף באש. לא מצינו (ה) חטאת חיצונה נשרפת אלא זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואע"פ שיש חיצונה אחרת הנשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שבפרשת (צו) [שמיני] י"ל דהכי פירושו אלא זו כלומר של מילואים דעגל דהתם גם כן של מילואים הוא שבו היתה תחלת חינוכו בכהונה גדולה וזו דהכא לאו דוקא הוא וכלומר זו וכיוצא בזו: (שפתי חכמים)


{טו}  וְאֶת הָאַיִל הָֽאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָֽיִל: {טז}  וְשָֽׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל וְלָֽקַחְתָּ אֶת דָּמוֹ וְזָֽרַקְתָּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב:

 רש"י  וזרקת. בכלי, (ו) אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן, כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים (ז) אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש, אלא עומד בארץ וזורק: סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נג:), שאין סביב אלא ב' מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב, לכך קרוי סביב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) או אינו אלא באצבע תלמוד לומר וזרקת הא כיצד אוחז במזרק וכו': (ז) כלומר וגם זאת: (שפתי חכמים)


{יז}  וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָֽחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָֽתַתָּ עַל נְתָחָיו וְעַל רֹאשֽׁוֹ:

 רש"י  על נתחיו. עם נתחיו, (ח ) מוסף על שאר הנתחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא מוסף על הנתחים דהא הקרב והכרעים גם כן מכלל נתחיו הם ומאמר עם נתחיו מורה שהקרב והכרעים אינן בכלל נתחים לכך כתב על שאר נתחים ואין להקשות מנא ליה לרש"י דעל עם דלמא על כמשמעו די"ל מדכתיב על נתחיו ועל ראשו וקשה ממה נפשך דאם הוא על נתחים איך הוא על ראשו ואם הוא על ראשו איך הוא על הנתחים לכן פירש עם וק"ל: (שפתי חכמים)


{יח}  וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַֽיהוָֹה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַֽיהוָֹה הֽוּא:

 רש"י  ריח ניחוח. נחת רוח (ט) לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: אשה. לשון (י) אש, והיא הקטרת איברים שעל האש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לא שהדיח יתן לו מנוחה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך כו': (דב"ט) דק"ל והלא אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר והעצמות לכ"פ נחת רוח וכו': (י) אשה הוא תואר השם של העולה ונקראת כן מפני שכל איברי העולה נתנו באש: (שפתי חכמים)


{יט}   חמישי  וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָֽיִל: {כ}  וְשָֽׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָֽקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָֽתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַֽהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָֽרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב:

 רש"י  תנוך. הוא הסחוס (ת"כ מילואים כ"א), גדר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנדרו"ס: בהן ידם. הגודל, ובפרק (כ) האמצעי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דומיא דתנוך שהוא האמצעי באוזן: (שפתי חכמים)


{כא}  וְלָֽקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַֽל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַֽל אַֽהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּֽוֹ: {כב}  וְלָֽקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָֽאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַֽמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הֽוּא:

 רש"י  החלב. זה חלב הדקים או (ל) הקיבה (חולין מט:): והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט.), שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה: ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם (מ) האמורים, אלא זו בלבד: כי איל מלואים הוא. שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל. (נ) מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים לכך אני מצריכו החזה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו, שהם בעלים, כמפורש בענין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פלוגתא דר"ע ור"י הוא חד סובר חלב הדקים וחד סובר חלב הקיבה: (מ) וכן לא מצינו תרומת לחם הבא עם שלמים נקטרת כזו שהרי הם נתנים לכהנים אלא הוראת שעה היתה: (נ) פירוש שהמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במ"א ונקרא מלואים מפני שכל מלא שלם וכן היא קריאת שם שלמים כי שלמים הוא לשון שלימות שמושלם בכל והא דשינה הקרא וקראם בשם מלואים ולא בשם שלמים מגיד שהמלואים שלמים כלומר שהם ממולאים בכל שמשימים שלום וכו': (שפתי חכמים)


{כג}  וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  וככר לחם. מן החלות: וחלת לחם שמן. ממין (ס) הרבוכה: ורקיק. מן הרקיקין אחד, מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מדכתיב וחלת לחם שמן שהוא מורה על רבוי שמן שנותן בתוכה דהיינו רבוכה משום שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקים: (שפתי חכמים)


{כד}  וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַֽהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵֽנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹֽה:

 רש"י  על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקין (ע) בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן: תנופה. מוליך (פ) ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים (מנחות סב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב ושמת הכל על כף אהרן וגו' והנפת ואם הם על כפי אהרן איך היה משה מניף דכתיב והנפת אע"כ שניהם היו מניפים: (פ) דלשון תנופה מלשון הנפה ומעלה ומוריד מדכתיב ואשר הורם והרמה היא למעלה ואין עלייה בלא הורדה: (שפתי חכמים)


{כה}  וְלָֽקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָֽעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהֹוָה אִשֶּׁה הוּא לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  על העולה. על האיל הראשון (צ) שהעלית עולה: לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו: אשה. לאש נתן: לה'. לשמו של מקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר דהקטרת אימורי שלמים יהיה אחר הקרבת העולה ושלא תפרש על העולה שישים אימורי שלמים והשוק והחזה על העולה ויקטירם יחד: (שפתי חכמים)


{כו}  וְלָֽקַחְתָּ אֶת הֶֽחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַֽהֲרֹן וְהֵֽנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה וְהָיָה לְךָ לְמָנָֽה:

 רש"י  תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז: (רש"י)


{כז}  וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַֽאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵֽאֲשֶׁר לְאַֽהֲרֹן וּמֵֽאֲשֶׁר לְבָנָֽיו:

 רש"י  וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם (ק) והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול: הורם. לשון מעלה ומוריד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לא שיקדש החזה והשוק עצמם האמורים כאן שאלו כבר הונפו והורמו והוקטר השוק והחזה ניתן למשה למנה ואין להם קדושה אחרת אע"כ לדורות קאמר ופי' להיות נוהגת בם תנופה והרמה כחזה ושוק של מלואים אבל לא להקטרה כלומר אבל לא שתקדשם לדורות אף להקטרה אלא והיה לאהרן וכו': (שפתי חכמים)


{כח}  וְהָיָה לְאַֽהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרֽוּמָתָם לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן: כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה: (רש"י)


{כט}  וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַֽהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַֽחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָֽם:

 רש"י  לבניו אחריו. למי שבא (ר) בגדולה אחריו: למשחה. להתגדל בהם, שיש (ש) משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח.), אל תגעו במשיחי (תהלים קה, טו.): ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא (ת) מתלבש בכהונה גדולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר להיות במקומו כהן גדול דהא כהן הדיוט אסור ללבוש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול: (ש) דאין שייך לשון משיחה על הבדים: (ת) שכן כתיב וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הא אין בגדיהם עליהם הוי כזרים: (שפתי חכמים)


{ל}  שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּֽדֶשׁ:

 רש"י  שבעת ימים. (א ) רצופין: ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו (ב) תחתיו לכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול: אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן להכנס לפני ולפנים ביום (ג) הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו (יומא עג.): תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את (ד) מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו (ת"כ ו, טו.): הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד (ה) ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מאי שבעת ימים דהא בכל עבודה צריך ללובשן ולהפשיטן אחר כך אלא על כרחך על ז' ימי המלואים קאי והם היו רצופים: (ב) הודיעני בזה שתחתיו מבניו הפוך וראוי להיות מבניו תחתיו ויהיה פירוש הכהן מבניו אשר יקום תחתיו לכהונה גדולה: (ג) (נח"י) יומא ע"ג ועל כרחך צריך לפרש כן דאין לפרש על המשכן ככל אהל מועד שבתורה דהא כל הכהנים ראוים לבא אל המשכן ואם כן מה סימן נותן הפסוק אותו כהן שראוי לבא אל אהל מועד אלא דמיירי בלפני ולפנים: (ד) מדכתיב בפרשת אחרי מות ואשר ימלא את ידו כלומר בזמן שהוא ממלא מקום אבותיו: (ה) דעל כרחך מלת כהן דבוק לתחתיו מבניו דאי דבוק למלת ילבשם כלומר ילבשם הכהן אם כן ישאר מלת תחתיו בלי טעם כלומר בלא פירוש ענין מה אלא על כרחך הכהן ותחתיו דבוקים זה לזה אם כן מוכח שמלת כהן פועל עובד ממש דאי מלת כהן כמו כהן מדין כהן און וכמו ובני דוד כהנים היו שפירושו לשון שררה וגדולה אין נמשך אחריו מלת תחתיו כי אין דרך הלשון לומר המלך תחתיו או השר תחתיו כי זה אינו במבטא אלא המלך אשר יהיה תחתיו או ימלוך תחתיו ויהיה אם כן מקרא חסר וקצר אבל אם פירוש של כהן עובד ממש וענינו כמו המשרת והוא העובד אתי שפיר דמלת הכהן דבוק עם מלת תחתיו וזהו שפרש"י ולפיכך ניגון תביר נמשך לפניו כלומר למטה למלת תחתיו לא למלת ילבשם כי התביר אינו דבוק לדרגא. ועיין בקצ"מ: (שפתי חכמים)


{לא}  וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹֽשׁ:

 רש"י  במקום קדש. בחצר (ו) אהל מועד, שהשלמים הללו (ז) קדשי קדשים היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב בפרשת צו במקום קדוש בחצר אהל מועד: (ז) דאם לא כן למה הזר לא יאכל והא קדשים קלים דהיינו שלמים נאכלין לכל אדם: (שפתי חכמים)


{לב}  וְאָכַל אַֽהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד:

 רש"י  פתח אהל מועד. כל (ח) החצר קרוי כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא פתח אהל מועד ממש דמאי שנא הני מכל שאר קדשי קדשים הנאכלים בחצר אהל מועד: (שפתי חכמים)


{לג}  וְאָֽכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵֽם:

 רש"י  ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם: אשר כפר בהם. להם כל זרות (ט) ותיעוב: למלא את ידם. באיל (י) ולחם הללו: לקדש אתם. שעל ידי (כ) המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה: כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל (ל) קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר ע"י איל המלואים הזה והלחם הזה כופר לאהרן ולבניו כל זרות ותיעוב אשר עשו דאם לא כן אשר כופרו בהם מיבעי ליה: (י) לא ע"י אכילתם הסמוך רק בעשיית האיל והלחם כמשפט אז יתחזקו בכהונה: (כ) פירוש ויהיה חסר וא"ו ממלת לקדש אותם ובזולת זה יורה שמלוי ידם יקדשם לכהונה ואין הענין כן רק עשיית המילואים הן סבה למלוי ידם לעבודה ולקדשם לכהונה: (ל) פירוש מכל מין ומין של קדשי קדשים לא מקדשי הקדשים הללו בלבד שכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר שלא יאכל: (שפתי חכמים)


{לד}  וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָֽׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵֽאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הֽוּא: {לה}  וְעָשִׂיתָ לְאַֽהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָֽם:

 רש"י  ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל (מ) לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה: אתכה. כמו אותך: שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה (נ) ובקרבנות הללו בכל יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דאי מהתם הוה אמינא למצוה הוא נאמר אבל אם לא עשה כל האמור אין נפסלין מן הכהונה ואין עבודתם פסולה לכך שינה לעכב: (נ) כלומר שלא נחשוב שדי בפעולה אחת ונחלק אותו לז' חלקים ובכל יום מהז' ימים חלק א' מהפעולות הנשאר להם לקדש אותה אלא שבכל יום ויום מהז' ימים נעשו כל הפעולות וכל הקרבנות האמורות בענין: (שפתי חכמים)


{לו}  וּפַר חַטָּאת תַּֽעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָֽשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:

 רש"י  על הכפורים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרך (ס) מקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט"ו) אומר, כפרת המזבח (ע) הוצרך, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח: וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי: ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות (פ) כמין כ"ף יונית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן למה לי קרא דופר חטאת תעשה ליום הרי כבר כתיב ז' ימים תמלא את ידם ומלוי ידם הוא פר החטאת עם שני האילים: (ע) כלומר לא כפרת מכל זרות ותיעוב כדפי גבי כפרת אהרן ובניו שאין שייכים כאן: (פ) פירוש נוטריקון כ"ף יונית והוא כצורת נ' שלנו: (שפתי חכמים)


{לז}  שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּֽשׁ: (ס)

 רש"י  והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, מתוך שנאמר כל הנוגע וגו' יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע, ומוקצה, ונעבד, (צ) והטריפה, וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה (ת"כ ו, ב. זבחים פג:), שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, (ק) וכיוצא בהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שכל אלו נפסלים קודם שהביאן לעזרה והם אינן ראוין: (ק) שכל אלו לאחר שהביאן לעזרה נפסלו ופי' הלן שלן הדם ולא נזרק ביום שנשחטה הבהמה או לן הבשר והאימורים. והיוצא שיצא הדם או הבשר או האימורים של עולה וחטא' ואשם חוץ לקלעים ושנשחט חוץ לזמנו שחשב בשעת שחיטה להקטיר אימוריו או איבריו או לאכול הבשר ביום האסור וחוץ למקומו שחשב בשחיטה לאכול בשר קדשים חוץ למקומו דהיינו חוץ לקלעים או חוץ לחומה: (שפתי חכמים)


{לח}   שישי  וְזֶה אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵֽי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִֽיד: {לט}  אֶת הַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד תַּֽעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּֽעֲשֶׂה בֵּין הָֽעַרְבָּֽיִם: {מ}  וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָֽד:

 רש"י  ועשרון סולת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומש (ר) ביצה: בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאמר כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון ברחיים כשר בהן (מנחות פו.): רבע ההין. שלשה לוגין: ונסך. (ש ) לספלים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.:), שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח, ומשם יורד (ת) לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סולת למנחה שהאיפה שלשה סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים נמצא האיפה תל"ב ביצים ועשיריתו מ"ג ביצים וחומש ביצה: (ש) פירוש אגנות כמו בספל אדירים וגו': (ת) פירוש נקבים ביסוד מזבח כמו כי השתות יהרסון: (שפתי חכמים)


{מא}  וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּֽעֲשֶׂה בֵּין הָֽעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּֽעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַֽיהוָֹֽה:

 רש"י  לריח ניחוח. על המנחה (א) נאמר, שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתם, האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר עולה ומנחה (ויקרא כג, לז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר ולא תפרש שהמנחה היא כשאר מנחות שאינן כולן כליל ויהיה פירוש של לריח ניחוח המורה על עלייתו כלו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה: (שפתי חכמים)


{מב}  עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹֽהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָֹה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָֽׁם:

 רש"י  תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתיים: אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענו (ב) לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפורת (שמות כה, כב.), כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת. ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא שאועד לך שמה ענין לחוד ולדבר אליך גם כן ענין לחוד ולפיכך השמיט רש"י מלת שמה מן הפסוק כדי שיהיה די במלה שם שבסוף הפסוק: (שפתי חכמים)


{מג}  וְנֹֽעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִֽי:

 רש"י  ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור, (ג) כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: ונקדש. המשכן: בכבודי. (ד) שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג.), והיכן דבר, ונקדש בכבודי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוצרך לפרש בדבור משום שלא פירש בקרא במה יתועד לכ"פ בדבור ותו קשה לרש"י ולמה לא כתיב ודברתי ומתרץ כמלך הקובע וכו' שפירושו מפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבור אמר ונועדתי במקום ודברתי: (ד) כלומר ע"י השראת שכינתו יהא מקודש המשכן ופירוש אפילו לדברי האומר שאשר אועד לכם שמה הוא מקום מיוחד במקדש שהוא מזבח הנחשת מכל מקום כלם מודים שמלת ונקדש שב אל אהל מועד כלומר שתשרה שכינתי בו: (שפתי חכמים)


{מד}  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי: {מה}  וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: {מו}  וְיָֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: (פ)

 רש"י  לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם: (רש"י)

שמות פרק-ל

{א}   שביעי  וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּֽעֲשֶׂה אֹתֽוֹ:

 רש"י  מקטר קטורת. להעלות עליו (ה) קיטור עשן סמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדלא נקוד בי"ת של מזבח בפתח כמו מזבח העולה בהכרח הוא שמזבח אינו דבוק למקטר קטורת ואין לו דביקות אלא בתוספת להעלות כאלו אמר מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטורת שפירושו קטורת של עשן סמים: (שפתי חכמים)


{ב}  אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִֽהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹֽמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָֽיו: {ג}  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִֽירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִֽיב:

 רש"י  את גגו. זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם: זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה: (רש"י)


{ד}  וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּֽעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּֽעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵֽמָּה:

 רש"י  צלעותיו. כאן הוא (ו) לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, (ז) על שתי זויותיו שבשני צדיו: והיה. מעשה הטבעות (ח) האלה: לבתים לבדים. לכל בית תהיה (ט) הטבעת לבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש ובכ"מ מורה פאה וצד: (ז) פירוש מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ולכן הוציאו כאן ממשמעותו והוסיף עוד מלת שתי זויותיו שבשני צדיו כלומר אל תחשוב שעל שני צדיו תוספת ביאור לצלעותיו כאלו אמר על שתי צלעותיו דהיינו על שני צדיו ואגב פי' גם כן שעל במקום בי"ת מפני שהזויות בצדיו לא על צדיו: (ח) פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאם לא כן והיו מיבעי ליה: (ט) לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות בעבור שתהיה בית לבד: (שפתי חכמים)


{ה}  וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָֽב: {ו}  וְנָֽתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָֽעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָֽׁמָּה:

 רש"י  לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, (י) תלמוד לומר לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש הא דחזר וכתב לפני הכפורת אחר לפני הפרוכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אע"פ שהוא לפני הפרוכת לא היה באמצע ממש אלא היה נוטה לצד כותל דרומי או כותל צפוני שהרי הפרוכת היה ככל רוחב המשכן משום הכי חזר וכתב לפני הכפורת וגו': (שפתי חכמים)


{ז}  וְהִקְטִיר עָלָיו אַֽהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵֽיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶֽנָּה:

 רש"י  בהיטיבו. לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר: הנרות. לוצי"ש בלע"ז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה: (רש"י)


{ח}   מפטיר  וּבְהַֽעֲלֹת אַֽהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָֽעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָֹה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה. בכל יום, (כ) פרס מקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר חצי מנה בבוקר וחצי מנה בין הערבים דהיינו בכל יום מנה שלם: (שפתי חכמים)


{ט}  לֹא תַֽעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָֽיו:

 רש"י  לא תעלו עליו. על מזבח (ל) זה: קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו: ועולה ומנחה. ולא עולה ומנחה. (מ) עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר אבל על המזבח הנחושת אתה מקריב: (מ) ר"ל שמלת לא דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אועולה כאלו נאמר ולא עולה ומנחה: (שפתי חכמים)


{י}  וְכִפֶּר אַֽהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹֽדֶשׁ קָֽדָשִׁים הוּא לַֽיהוָֹֽה: (פפפ)

 רש"י  וכפר אהרן. מתן דמים: אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו (ויקרא טז, יח.): חטאת הכפרים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש (נ) וקדשיו: קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו (ס) בלבד, ולא לעבודה אחרת:

חסלת פרשת תצוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כשידע הכהן שהוא טמא ונכנס למקדש בשוגג כסבור שהוא נכנס לבית של חולין ולא של מקדש או שאכל קדשים וסבור שהוא אוכל בשר חולין או שהוא שוגג בטומאה ויודע שזה בית המקדש ובשר קדשים על זה היה מכפר פר ושעיר של יום הכיפורים: (ס) דאם לא כן מה ענין זה לכאן: חסלת פרשת תצוה (שפתי חכמים)