רש"י כי תשא. לשון קבלה (א) כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, (ב) אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו (ג) בימי דוד: (רש"י)
שפתי חכמים (א) מלשון לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ומפני שצפה הקב"ה שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתב בהן שאו את ראש וגו' אבל בלוים שלא נגזרה הגזירה עליהם כתב בהן לשון פקוד: (ב) דעת רש"י שלא תפרש לאחר שקבלת סכום מנינם ונתנו איש כופר וגו' לכ"פ כשתרצה לידע מנינם אבל לא תמנה אותם לגלגלותם והא דנקט רש"י לשון שלילה אל תמנם לגלגלותם ולא נקט לשון חיוב ולומר כשתחפוץ וכו' יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם כמו שנאמר בקרא לומר לא שהוא מצוה למנותם במחצית השקלים כדי שיעשו האדנים אלא תחבולה שלא ישלוט בהם עין הרע והוא הדין על ידי דבר אחר חוץ מחצאי שקלים היה יכול למנותם אלא שעל ידי חצאי שקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי. רא"ם: (ג) שמנה אותם בלא חצאי שקלים וחשב שהיו על עבודת אהל מועד לעשות מהם אדנים והיתה הגזרה לפי שעה ולא לדורות לקנות מהם קרבנות וחשב גם כן שפי' ולא יהיה בהם נגף הוא נגף הבא לעולם ועל דרך וצדקה תציל ממות. ואם תאמר כשפקד דוד את העם שלח שליש ביד יואב ושליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם נגף. ושמא יש לומר שמה שהמנין שולט בה עין הרע היינו דוקא כשמונה כל ישראל וכו'. רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י זה יתנו. הראה לו כמין מטבע (ד) של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו: העובר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב.), וכן תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיה לג, יג.): מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו (ה) שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה: עשרים גרה השקל. עכשיו פירש לך כמה (ו) הוא: גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (א ב, לו.) יבא להשתחות לו (ז) לאגורת כסף וככר לחם: עשרים גרה השקל. שהשקל השלם (ח) ד' זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו (ט) שתות, והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה שאמרתי לך, יתנו תרומה לה': (רש"י)
שפתי חכמים (ד) מדכתיב זה משמע שרימז לו על דבר: (ה) דק"ל דמחצית השקל בשקל הקדש משמע דיביאו חצי השקל עם השקל שלם ואם כן היה לו לכתוב שקל וחצי על זה פירש במשקל ר"ל בשקל הקדש וכו': (ו) כלומר לעיל בפרשת משפטים כתוב נמי שקל ולא פירש לנו הכתוב כמה הוא ועכשיו פירש לך כמה הוא: (ז) שהוא נמי לשון מעה: (ח) דק"ל דבתחלה כתיב מחצית השקל ואחר כך כתיב עשרים גרה השקל דמשמע שקל שלם יתנו ומתרץ השלם עשרים גרה והם יתנו חציו שהוא עשרה גרה: (ט) הוצרך להוסיף זה משום דלא תקשה דקרא קאמר שהשקל עשרים גרה והיה ראוי להיות כ"ד שהרי השקל השלם ד' זוזים והזוז שש מעה ועל זה פירש והוסיפו עליהן וכו': (שפתי חכמים)
רש"י מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא (י) לצבא, ונמנה בכלל אנשים: (רש"י)
שפתי חכמים (י) מדכתיב מבן עשרים שנה למה לי כל העובר על הפקודים אלא למדך כאן וכו' כלומר להכי נקט לשון פקודים להודיע שאין פחות מבן ך' יוצא לצבא דמצינו לשון פקודים גבי חיל כדכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויפקוד שאול את העם ופירושו של קרא כך הוא כי תשא את ראש בנ"י לצאת בצבא המלחמה יהיו מבני כ' שנה ומעלה. וא"ת למה לו להורות שאין נמנה וכו' הא כבר הודיענו זה בספר במדבר דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא וי"ל דהוה אמינא דוקא במלחמת חובה הקפיד הקרא אבל לא במלחמת הרשות לכן כפל הענין שאף במלחמת הרשות אינו יוצא כי אם מבן כ' שנה ומעלה: (שפתי חכמים)
רש"י לכפר על נפשותיכם. שלא (כ) תנגפו על ידי מנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן ג' תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' ג' פעמים, אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת הככר, שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות לח, כה.), ומהם נעשו האדנים שנאמר ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין, שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים, באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א, א.), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה, כד.), ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ולא לכפר על חטאתיכם כשאר כפרות דמה ענין כפרה אצל המנין: (שפתי חכמים)
רש"י ונתת אותו על עבודת אהל מועד. למדת, שנצטוו למנותם בתחלת (ל) נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר ויגוף ה' את העם (שמות לב, לה.), משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו באחד לחדש השני (במדבר א, א.), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' (שמות מ, ב.), ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' (שם לח, כז.), הא למדת, ששתים היו, אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ', שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן, ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א, מו.), והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין (מ) מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר: על עבודת אהל מועד. הן אדנים שנעשו בו: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) פירוש אע"פ שמצות כי תשא היא כללות לכל זמן ולא נזכר שימנה עתה מכל מקום ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם אדני המשכן מורה שנצטווה בפרטות שימנם קודם הקמת המשכן: (מ) ואין יכולים לבוא לכלל שנה אלא עד ר"ה וגם אותן שנולדו קודם ר"ה כשבא ר"ה באין לכלל שנה: (שפתי חכמים)
רש"י כיור. כמין דוד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים: וכנו. כתרגומו בסיסיה, מושב מתוקן לכיור: לרחצה. מוסב על (נ) הכיור: ובין המזבח. מזבח העולה, שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא, ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתיים, משום שנאמר ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (שמות מ, כט.), כלומר מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט.): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דק"ל היאך יכולין לרחוץ מן הכן. ל"פ מוסב על הכיור: (שפתי חכמים)
רש"י את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו (ס) ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט:), כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדשן: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) כלומר בשעה שמקדשים ידיהם צריכים לקדש גם רגליהם עמהם פירוש דאת בא לרבות ואת רגליהם כאלו אמר את ידיהם יהיו רגליהם ואת רגליהם יהיו ידיהם דהיינו שניהם בבת אחת: (שפתי חכמים)
רש"י בבואם אל אהל מועד. להקטיר שחרית ובין הערבים (ע) קטרת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודת אלילים: ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו (פ) כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן: אל המזבח. החיצון, (צ) שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) (נח"י) דסבירא ליה להרב דלא מיחייב אביאה ריקנית וכן איתא בזבחים י"ט דלשרת קאי על בבואם אל אהל מועד: (פ) נראה דרש"י רוצה לתרץ למה לא נאמר ואם לא ירחצו ימותו דזה זירוז יותר ממה שנאמר ולא ימותו ועל זה פירש הא אם לא וכו' שבתורה נאמרו כללות וכו'. והרא"ם פירוש לפי שמנהג הכתוב להזכיר העונש המתחייב לא הבלתי מתחייב לכן אמר שבתורה נאמרו כללים ומכלל לאו אתם שומע הן וכו' וקשה לי והרי הוא כאלו אמר אם לא ירחצו ימותו ואפשר שבכלל דברי הם דבריו: (צ) דק"ל הא פשיטא דמדאסר ליכנס אל אהל מועד בלא רחיצה היאך יכול ליכנס למזבח. ל"פ החיצון: (שפתי חכמים)
רש"י בשמים ראש. חשובים: וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב: מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים (ק) ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו ב' הכרעות, שאין שוקלין עין (ר) בעין, וכך שנויה בכריתות (ה.): וקנה בושם. קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, (ש) הוצרך לומר בשם: חמשים ומאתים. סך (ת) משקל כולו: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) לא מחצית שיעורו דאם כן ה"ל למכתב חמש מאות ומדאיצטריך שתי הבאות ש"מ דאית ביה הכרעה אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור ופירוש וקנמן מחציתו של מר דרור שהוא ר"ן דאם כן לכתוב וקנמן בשם חמשים ומאתים מחציתו למה לי אלא על כרחך כנוי מחציתו אקנמן קאי: (ר) פירוש שאין יכול לשקול שוה בשוה בלא הכרע: (ש) אלא עץ גמור: (ת) שלא תפרש מחציתו של קנה בשם הוא ר"ן כמו קנמן בשם דאם כן לכתוב קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"ן והשתא משמע מחציתו דקנמן אקנמן גופא קאי וכולו ת"ק ומחציתו דקנה אקנמן דלעיל מיניה קאי כאלו אמר וקנה בשם מחציתו של קנמן שכולו אינו אלא ר"ן: (שפתי חכמים)
רש"י וקדה. שם שורש עשב, ובלשון חכמים קציעה: הין. י"ב לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל, ר' מאיר אומר, בו שלקו את העקרין, אמר לו ר' יהודה, והלא לסוך את העקרין אינו (א) סיפק, אלא שראום (ב) במים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן, עד שקלט הריח וקפחו (ג) לשמן שעל העקרין: (רש"י)
שפתי חכמים (א) פירוש אינו די: (ב) לשון שרייה: (ג) כלומר שופכו וקינחו מעל העיקרין: (שפתי חכמים)
רש"י רוקח מרקחת. רוקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא (ד) למעלה, והרי הוא כמו רקע, (ה) רגע, ואינו כמו רוגע הים (ישעיה נא, טו.), וכמו רוקע הארץ (שם מב, ה.), שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחבירו, עד שזה קופח מזה (ו) או ריח או טעם, קרוי מרקחת: רקח מרקחת. רקח העשוי על ידי אומנות ותערובות: מעשה רוקח. שם האומן בדבר: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) כלומר בראש התיבה: (ה) רגע בסגול תחת הרי"ש ואינו כמו רוגע הים שהוא לשון פועל: (ו) כלומר זה נוטל מזה: (שפתי חכמים)
רש"י וקדשת אותם. משיחה זו (ח) מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתם, כל הנוגע וגו', כל הראוי לכלי שרת, משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, להפסל ביוצא, ולינה, וטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח, מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט, לז.), שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראויים אף כל ראויים. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן, ושאר משיחות, כמו רקיקין משוחין וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו, ו.), לשון ארמית בהן כלשון עברית: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) ופירוש תמשחם ובזה מתקדשים לא שימשחם וגם יקדשם שהקדוש אינו דבר בפני עצמו והא דלא פירש זה לעיל גבי כל המשיחות וכו' עיין במ"י: (שפתי חכמים)
רש"י לדרתיכם. מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא (הוריות יא:): זה. בגימטריא (ט) תריסר לוגין הוו: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) וא"ת למה מהפך רש"י הפסוק וי"ל שסתירה הוא ארבותינו שפירשו שכולו קיים לעתיד לבא ומסתמא הם דורשים מדכתיב זה לי לדורותיכם ולא כתיב כזה משמע הגוף של שמן יהיה לי לדורותיכם אבל אין זה ראיה ודרשה גמורה דזה צריך לדרשה זו לומר דתריסר לוגי הוו אי נמי איפכא דראיה היא לרבותינו כלומר לדורותיכם יהיה קיים במנין זה דהיינו י"ב לוגין וק"ל: (שפתי חכמים)
רש"י לא ייסך. בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו למען ייטב לך (דברים ו, יח.): על בשר אדם לא ייסך. מן השמן הזה עצמו: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. בסכום סממניו, לא תעשו אחר כמוהו במשקל סממנין הללו, לפי מדת הין (י) שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן, מותר, ואף העשוי במתכונתו של זה, אין הסך ממנו חייב, אלא הרוקחו (כריתות ה.): ובמתכנתו. לשון חשבון, כמו מתכנת הלבנים, וכן במתכונתה, של קטורת: (רש"י)
שפתי חכמים (י) פי' שאלו לא כתב אלא ובמתכונתו הוה אמינא כיון ששם בו במדת סכום סממניו אע"פ שפחת או רבה סממניו לפי מדת הין שמן יהא חייב לכך חזר וכתב לא תעשו כמוהו כלומר שאם פחת או רבה אינו חייב: (שפתי חכמים)
רש"י ואשר יתן ממנו. מאותו (כ) של משה: על זר. שאינו צורך כהונה (ל) ומלכות: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) והוא הנזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך אלא שחזר וכתב לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על אדם ונכרת מעמיו אבל הנעשה במתכונתו לא מצינו שהזהיר עליו הכתוב שלא ייסך על בשר אדם ואין עונשין אלא מזהירין: (ל) פירוש כהונה גדולה ואפילו כהן הדיוט זר ואפי' כהן גדול ומלך שגם הם עצמם אחרי המשחתן לכהונה ולמלכות נקראו זרים: (שפתי חכמים)
רש"י נטף. הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף, ובלע"ז גומ"א, והצרי קורין לו טרי"אקה: ושחלת. שורש בשם, חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אונקלוס וטופרא: וחלבנה. בשם שריחו רע, וקורין לו גלב"נא, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף (מ) עמנו באגודת תעניותינו ותפלתנו את פושעי ישראל (נ) שיהיו נמנין עמנו: סמים. אחרים: ולבונה זכה. מכאן למדו רבותינו (כריתות ו:) י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני, מעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה ג', הרי ה', סמים, לרבות עוד כמו (ס) אלו, הרי עשר, ולבונה, הרי י"א. ואלו הן, הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, הרי ח', שהשבולת ונרד אחד שהנרד דומה לשבולת, הקושט, והקילופה, והקנמון, הרי י"א. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה: בד בבד יהיה. אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו, הצרי והצפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ולשון בד, נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) דאם לא כן לחשוב חלבנה בראש או בסוף ולא בתוכם: (נ) [ג"א] כדי שיראה הש"י שגם הפושעים חוזרים בתשובה וירחם עלינו: (ס) וא"ת מנא ליה לרבות כאלו דלמא לא מרבה אלא שנים כמו סמים הראשון דאינו מרבה אלא תרי וי"ל דהוכחת רש"י מדלא כתיב סמים סמים גבי הדדי בתחלה או בסוף למה כתיב כאן אלא לרבות עוד כמו אלו: (שפתי חכמים)
רש"י ממלח. כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה, ואומר אני שדומה לו וייראו המלחים (יונה א, ה.), מלחיך וחובליך (יחזקאל כז, כז.), על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים, וכל דבר שאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך: ממולח טהור קדש. ממולח (ע) יהיה, וטהור יהיה, וקדש יהיה: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דק"ל דלשון ועשית אינו נופל על מלת טהור קודש מפני שהטהרה והקדושה הן העדר שלא ישתמשו בהן בטומאה ולא ישתמשו בה בחול ועל זה פירש ממולח יהיה וטהור וקודש יהיה כלומר ממולח ע"י עשייה וטהור וקודש יהיה מאליו: (שפתי חכמים)
רש"י ונתתה ממנה וגו'. היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח (פ) הפנימי שהוא באהל מועד: אשר אועד לך שמה. כל מועדי דבור שאקבע (צ) לך, אני קובעם לאותו מקום: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) כלומר לא שצריך שיניח ממנה לפני העדות למשמרת אלא להקטיר וכו': (צ) כאלו אמר ולמה נקרא אהל מועד לפי שכל מקום וכל זה שאני קובע לך לדבר עמך אינו אלא שמה: (שפתי חכמים)
רש"י במתכנתה. במנין סממניה: קדש תהיה לך לה'. שלא (ק) תעשנה אלא (ר) לשמי: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) כלומר לא לי כמשמעו דכתיב אם ארעב לא אומר לך: (ג"א) דאם לא כן הא כבר כתיב קדש קדשים תהיה לכם: (ר) לדברי הג"א אתי שפיר מה שלא פירש"י כן על לי דכתיב גבי שמן המשחה: (שפתי חכמים)
רש"י ובחרשת. לשון אומנות, כמו חרש חכם (ישעיה מ, כ.). ואונקלוס פירש, ושנה בפירושן, שאומן אבנים קרוי אומן, וחרש עץ קרוי נגר: למלאת. להושיבה במשבצות שלה במלואה, לעשות המשבצת למדת מושב האבן ועוביה: (רש"י)
רש"י ובלב כל חכם לב וגו'. ועוד שאר חכמי לב שבכם, וכל אשר נתתי בו חכמה, (ת) ועשו את כל אשר צויתיך: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) שלא תאמר שכולם יהיו עם בצלאל לעזרה דאם כן למה פירש את אהליאב יותר משאר חכמי לב לכן פירש לומר שאהליאב יעזור את בצלאל בכל מלאכה שהוא עוסק בעצמו אבל שאר חכמי לב יהיו עושין מכל המלאכה אשר יתנו להם בצלאל ואהליאב ושיעור הכתוב כן הוא ראה קראתי בשם בצלאל וגו' וגם נתתי אתו את אהליאב וגו' ועוד כל שאר חכמי לב הנמצאים ביניהם עם כל אותן שנתתי חכמה בלבם ועשו את כל אשר צויתיך: (שפתי חכמים)
רש"י ואת בגדי השרד. אומר אני לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר (ב) אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן, אלא אלו בגדי השרד הם, בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני האמורים בפרשת מסעות, ונתנו עליו בגד תכלת (במדבר ד, יב.), ונתנו עליו בגד ארגמן (שם יג.), ונתנו עליהם בגד תולעת שני (שם ח.), ונראין דברי, שנאמר ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (שמות לט, א.), ולא הוזכר שש עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר, לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש: בגדי השרד. יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו לבושי שמושא, ואין לו דמיון במקרא, ואני אומר שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים ותרגום (ג) של מכבר, שהיו ארוגים במחט, עשויים נקבים נקבים, לצי"דין בלע"ז: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) כלו' הא מיד אח"כ כתיבי בגדי הקדש ש"מ שאלו אחרים הן: (ג) שמתורגם סרדין על שם שהיו וכו' אם כן שרד נמי פירוש כן: (שפתי חכמים)
רש"י ואת קטורת הסמים לקדש. לצורך הקטרת (ד) ההיכל שהוא קדש: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) (ג"א) והלמ"ד הוא במקום בעבור. ולא פי' דמלת לקדש קאי גם כן על שמן המשחה כמשמעות המקרא מפני שע"י השמן נעשה קדש והל"ל לקדש בפת"ח תחת הקו"ף ומלת לקודש משמעו שכבר הוא קודש: (שפתי חכמים)
רש"י ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת (ה) המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה: אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין (ו) מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן: כי אות היא ביני וביניכם. אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה: לדעת. האומות בה, כי אני ה' מקדשכם: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דק"ל היאך באה פ' זו לכאן: (ו) וא"ת לעיל ממעט זה מדסמיך פרשה זו לכאן וי"ל דלעיל לא הוי ממעט אלא צבור כמו הבאת הנדבה שהיתה בצבור אבל יחיד הוה אמינא שמותר לעשות מלאכה למשכן לכן צריך למכתב אך: (שפתי חכמים)
רש"י מות יומת. אם יש (ז) עדים והתראה: ונכרתה. בלא התראה: מחלליה. הנוהג בה חול בקדושתה: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) מדונכרת דבתריה בידי שמים אם כן יומת הוא בידי אדם ואין מיתה בידי אדם אלא בעדים והתראה. (ועיין בנח"י טעם למה במיתה בידי אדם כתיב מות יומת): (שפתי חכמים)
רש"י שבת שבתון. מנוחת מרגוע (ח) ולא מנוחת עראי: (שבת שבתון. לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו שבת שבתון היא לכם (ויקרא כג, לב.), אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם, לט.), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:) קדש לה'. שמירת קדושתה לשמי ובמצותי: (רש"י)
רש"י וינפש. כתרגומו ונח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה, ומי שכתוב בו לא ייעף ולא ייגע (ישעיה מ, כח.), וכל פעלו במאמר (ט) הכתיב מנוחה (י) לעצמו, לשבר (כ) האוזן מה שהיא יכולה לשמוע: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) לשון קושיא הוא ר"ל הקדוש ברוך הוא שכתוב בו לא ייעף וגו': (י) ר"ל הוא אומר לכתוב מנוחה על עצמו: (כ) מסקנא דתירוצא הוא: (שפתי חכמים)
רש"י ויתן אל משה וגו'. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן (ל) ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. (צ"ע טובא, דילמא הכל כסדר, וצווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים, טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו העגל, ומשה לא הגיד לישראל צווי המשכן עד למחרת יום הכפורים, שהיו ישראל מרוצים להקב"ה, וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל, אשר על כן בצווי הקב"ה כתיב מאת כל איש, דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, איש איש, מלמד וכו', ומשה בציווי אמר לישראל, קחו מאתכם דייקא, ולא מערב רב, לפי שהם גרמו בנזקין וק"ל): ככלתו. ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד (מ) כולה בזמן מועט כזה. דבר אחר, מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיה (ג, יח-כד.), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים: לדבר אתו. החקים (נ) והמשפטים שבואלה המשפטים: לדבר אתו. מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרין (ס) ושונין את ההלכה שניהם יחד: לחת. לחת כתיב, שהיו (ע) שתיהן שוות: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דאם לא כן איך ידע משה אם נתרצה הקדוש ב"ה לישראל על מעשה המשכן עד שצוה להם משה על נדבת המשכן שמא לא נתרצה הקב"ה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים וגו' והוכרח לזה מפני קיום הדת שאי אפשר לדחותן מן הדת מאחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול תורה ומצות ואע"פ שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שמומר הוא כישראל לכל דבריו וכל שכן ישראל שכבר חזרו בתשובה כדכתיב ויתנצלו את עדים וגו' שהוא מן הדין ליתן להם את הלוחות אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכו שהוא חבה יתירה שמא לא נתרצה לזה אלא ודאי וכו': (מ) לכך מסרה לו ככלה כלומר שהיא קנויה לו: (נ) דק"ל דליכא למימר מדבר צווי של משכן דהא מעשה העגל קודם לכן היה כדפירש"י לעיל ל"פ כשכלה לדבר אתו החקים והמשפטים שבואלה המשפטים וכתב הרא"ם ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויהי משה בהר מ' יום וגו' ודלא כרבי ישמעאל דאמר ואלה המשפטים ו' מוסיף על הראשונים וכו' ופירושו כמו שהדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כן. עכ"ל: (ס) מדכתיב לדבר אתו ולא כתיב לדבר אליו אלא מלמד שהיה וכו': (ע) כאלו לא היו רק אחד: (שפתי חכמים)
רש"י כי בשש משה. כתרגומו לשון איחור, וכן בשש רכבו (שופטים ה, כח.), ויחילו עד בוש (שם ג, כה.), כי כשעלה משה להר אמר להם, לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו' שעות, כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בז' בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז, בי"ו בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא, לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם, אמר להם מת משה שכבר באו (פ) שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (פט.), ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן, בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות: אשר ילכו לפנינו. אלהות הרבה איוו להם: כי זה משה האיש. כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים: אשר העלנו מארץ מצרים. והיה מורה לנו (צ) דרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) כלומר בשש נוטריקון באו שש: (צ) דק"ל מדכתיב תחלה אשר ילכו לפנינו היל"ל אח"כ כי זה משה האיש אשר הלך ר"ל זה משה האיש שהלך בתחלה לפנינו ועכשיו מת לכך עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ולמה כתיב אשר העלנו ומפרש דבאמת כן פירושו אשר העלנו אינו כמשמעו מאמ"צ אלא היה מורה לנו דרך: (שפתי חכמים)
רש"י באזני נשיכם. אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן: פרקו. לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו מגזרת ברך: (רש"י)
רש"י ויתפרקו. לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם (ק) מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלע"ז: את נזמי. כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ולכך פירש"י אח"כ את נזמי מנזמי שהתי"ו מתפעלת אבל אם היה כתיב ויפרקו אז לא צריך לפרש את נזמי מנזמי ועוד מצאתי שהיה נזם קטן באזנם ובו היו תלויים תכשיטיהם: (שפתי חכמים)
רש"י ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו והמטפחות והחריטים (ישעיה ג, כב.), ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים-ב ה, כג.). והב' ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו וכתוב עליו בחרט אנוש (ישעיה ח, א.), וזהו שתרגם אונקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא, כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל, ומזייפין על ידו חותמות: עגל מסכה. כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי (ר) בנין שנתמעך בו במצרים (סנהדרין קא:), והיה בידו שם וטס, שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור, (ש) ויצא העגל: מסכה. לשון מתכת. דבר אחר, קכ"ה קנטרין זהב היו בו, כגימטריא של מסכה: אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם (ת) שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש כשהיו ישראל במצרים והיו בונים את פיתום ואת רעמסס וכשלא היו עושין שיעור עבודתן מה שאמרו להם באו המצריים ונטלו הילדים ונתנום בחומה של בנין והניחו אבנים סביבותיהן ועליהן כדי שיהא השיעור של עבודתן מלא ואמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה רבש"ע למה יענשו הקטנים במיתה זו ואמר ליה הקב"ה אין סופן של ילדים אלו לטובה שילכו לתרבות רעה כשיגדלו מוטב שימותו זכאים והלך משה והוציא אחד מתוך שורת הבנין שנתמעך בו ונקרא מיכה: (ש) הואיל והיה כתוב עליו עלה שור לכך עלה העגל שהוא היה שור: (ת) וזהו מה שנאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו' ר"ל ערב רב אמרו כן לישראל: (שפתי חכמים)
רש"י וירא אהרן. שהיה בו רוח חיים, שנאמר בתבנית שור אוכל (א) עשב (תהלים קו, כ.), וראה שהצליח מעשה (ב) שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי: ויבן מזבח. לדחותם: ויאמר חג לה' מחר. ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבה (י, ג.), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם (ג) והרגוהו, וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא: חג לה'. בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום: (רש"י)
שפתי חכמים (א) על העגל קאי: (ב) שהשטן עירבב את העולם בשעה ששית והצליח במעשיו שגמר מה שהיה בלבו: (ג) פירוש חור הוכיחן על מעשה העגל והרגוהו וירא אהרן מלהוכיחן שמא יהרגוהו וא"ת והא לעיל פירש"י ויבן מזבח לדחותם ופירוש אח"כ זהו פשוטו וכו' ואם כן המדרש והפשוטו חדא הוא וי"ל דק"ל למה בנה אהרן מזבח חדש והא הוה שם מזבח בנוי כדכתיב לעיל פרשת משפטים ועל זה פירש לדחותם זהו פשוטו והמדרש דורש על מה דקשה לו למה בנה אהרן ולא אחר: (שפתי חכמים)
רש"י וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו: לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר לצחק בי (בראשית לט, יז.), ושפיכות דמים, כמו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל-ב ב, יד.), אף כאן נהרג חור: (רש"י)
רש"י וידבר. לשון (ד) קושי הוא, כמו וידבר אתם קשות (בראשית מב, ז.): לך רד. רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם (ברכות לב.), באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה: שחת עמך. שחת העם לא נאמר, אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם, ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) אבל וידבר ה' אל משה לאמר אינו לשון קושי הואיל וכתיב אחריו לאמר וידבר הוא הכלל ולאמר הוא הפרט אבל כאן אין כתיב לאמר אחריו וכתיב וידבר ולא כתיב ויאמר ש"מ לשון קושי הוא. רא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמו"ר מב, י.): (רש"י)
רש"י למה ה' יחרה אפך. כלום (ה) מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דק"ל וכי לא היה לו להקב"ה לקצוף עליהם על שעשו העגל אלא הכי אמר משה להקב"ה כלום מתקנא כו'. אבל בפרשת יתרו גבי אנכי ה' אלהיך פירש"י אלהיך לשון יחיד לתת פתחון פה למשה וכו' וזהו שאמר למה יחרה אפך בעמך לא להם צוית אלא לי לבד. זה וזה יכשר: (שפתי חכמים)
רש"י זכור לאברהם. אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות ועדיין לא (ז) קבל שכרו, תנהו לו ויצאו עשר בעשר: לאברהם ליצחק ולישראל. אם לשרפה הם, זכור (ח) לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים, אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה, אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן (שמו"ר מד, ה.), ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחמר לכסא (ט) של רגל אחד (ברכות לב.): אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב, טז.), וליצחק נאמר, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (שם כו, ג.), וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה (שם לה, יא.), נשבע לו באל שדי: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) דאם לא כן מאי זכור לאברהם אם היה הוא צדיק הרי קבל שכרו ושוב אינו מחויב בעבורו לבניו כלום: (ח) דאם לא כן למה נזכרו שלשתן באברהם סגי. רא"ם. אי נמי דק"ל למה כתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם איפכא הל"ל זכור אשר נשבעת לעבדיך לאברהם וכו' דהא הזכירה אשבועה קאי ועוד שבועה גבי אברהם הוא דכתיב שנאמר בי נשבעתי וגו'. ל"פ זכור לאברהם עשר נסיונות וכו' ולא קאי הזכירה על השבועה אלא על צדקת אברהם וכו' ותו קשה ליה אם כן מאי זכירה שייך לגבי יצחק ויעקב ל"פ אם לשריפה כו'. ואין להקשות למה פירש גבי אברהם עשר נסיונות דלמא שריפה לחוד יש לומר דהי מנייהו מפקת כיון דתרווייהו איתנהו גבי אברהם: (ט) יש מקשים מאי קל וחומר הוא זה והא משה גם כן יש לו זכות אבות דהא הוא מבני בניהם כדפירש"י בפרשת שלח ואעשה אותך לגוי גדול ולא כתיב ואעשה את זרעך וגו' שאתה מזרעם ומתרצים אלו לא חטאו בעגל היו נכנסין לארץ כמו שהבטיח הקב"ה את אברהם לזרעך אתן את הארץ ועכשיו שיכלם ש"מ אם כן דהחטא גרם שלא יתקיים הבטחת אברהם ואם כן במה יודע איפוא שתתקיים הבטחת משה שיהיו בניו לגוי גדול אולי יחטאו בניו ולא תתקיים גם כן ההבטחה. וא"ת שזכות משה תתקיים על כל פנים אף אם יחטאו בניו אם כן קל וחומר הוא הרי זכות של ג' אבות לא הועיל זכותם להגן בשביל החטא ולהביאם לארץ קל וחומר זכותי לבד: (שפתי חכמים)
רש"י משני עבריהם. היו האותיות נקראות, (י) ומעשה נסים היה (שבת קד.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) פירוש כגון נבוב נקרא בובן וכן כל התיבות ומעשה נסים הוא פירוש שהכתב היה חקוק משני עבריהם ואם כן מ"ם וסמ"ך שבו היו נמי חקוקים סביב וההיקף שבאמצע לא היה בשום צד מחובר ולא נפלו ובבראשית רבה מפורש כמו שהכתב נקרא בעבר זה כך היה נקרא בעבר השני וזה היה מעשה נסים: (שפתי חכמים)
רש"י מעשה אלהים המה. כמשמעו, הוא בכבודו עשאן. דבר אחר, כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה: חרות. לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק, אנטליי"ר בלע"ז: (רש"י)
רש"י אין קול ענות גבורה. אין קול הזה נראה קול עניית גבורים הצועקים נצחון, ולא קול חלשים שצועקים וי, או ניסה: קול ענות. קול חרופין וגדופין, המענין את נפש שומען כשנאמרין לו: (רש"י)
רש"י וישלך מידו וגו'. אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים ואתננה להם: תחת ההר.(כ) לרגלי ההר: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) דק"ל דתחת ההר משמע שהיה תוך וחלל בהר לכן פירש לרגלי ההר: (שפתי חכמים)
רש"י ויזר. לשון נפוץ, וכן יזורה על נוהו גפרית (איוב יח, טו.), וכן כי חנם מזורה הרשת (משלי א, יז.), שזורין בה דגן וקטניות: וישק את בני ישראל. נתכוין לבדקם כסוטות, (ל) שלש מיתות נדונו שם, אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן (מ) מרובין, עדים בלא התראה, במגפה, שנאמר ויגוף ה' את העם, לא עדים ולא התראה, בהדרוקן (יומא סו:), שבדקום המים וצבו בטניהם: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) והטעם שבדק אותם כסוטות הוא כי הזונה אחר עכו"ם הוא כאשה המזנה תחת בעלה כמו שאמרו במדרש והביאו רש"י בשיר השירים בפסוק שני שדיך משום הכי בדק אותם כסוטות וק"ל: (מ) כלומר שמיתתן בסייף ולא בסקילה כיחיד העובד שמיתתו בסקילה: (שפתי חכמים)
רש"י כי ברע הוא. בדרך רע הם הולכין תמיד, (ס) ובנסיונות לפני המקום: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דק"ל למה לא כתיב כי רע הוא אם הדבר שב לישראל ל"פ ברע קאי על הדרך הרע ומשום הכי הוצרך להוסיף ולומר הם הולכים כי בדרך נופל לשון הליכה ואמר תמיד מפני שבזולת זה היה משמע שאמר בעבור הדרך הזה שכוונתם בו לרעה וזה אי אפשר שאם היה יודע משה זה היה לו לגדור גדר מתחלה טרם שיעשו הרעה לפיכך הוצרך להוסיף מלת תמיד כלומר כל מעשיהם הם תמיד ברע: (שפתי חכמים)
רש"י ואמר להם. דבר אחד, למי זהב (ע) לבד, והם מהרו והתפרקו ויתנו לי: ואשלכהו באש. ולא ידעתי (פ) שיצא העגל הזה, ויצא: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דאם לא כן כל החטא הוא שלו ומפרש דאהרן לא אמר התפרקו אלא אמר למי זהב בלבד והם מיהרו והתפרקו: (פ) פירוש ויצא העגל הזה מבלתי שיצור אותו בחרט דאם לא כן מאי ויצא העגל הזה מאחר שהשליך אותו באש והתיך אותו בחרט שצר בו צורת העגל בהכרח הוא שיצא העגל הזה אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שאמר אהרן פרקו נזמי וגו' נשיכם וגו' וכתיב ויצר אותו בחרט וגו' ואם כן איך אמר אהרן ואומר להם דבר אחד וכו' וגם מה שאמר ואשליכהו באש וגו' דמשמע שמעצמו יצא הא הוא לקח את הזהב וצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה נראה שמפני יראתו של משה הוציא שקר מפיו עכ"ל הרא"ם. אך קשה איך הוציא אהרן קדוש ה' דבר שקר מפיו ועיין (בנח"י): (שפתי חכמים)
רש"י מי לה' אלי. יבא (צ) אלי: כל בני לוי. מכאן שכל השבט כשר (יומא שם): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) פירוש מי שהוא לה' שירא ממנו יבא אלי ויחסר מלת יבא דאם לא כן משמע מי שהוא לה' וירא ממנו הוא קרוב אלי מאי ויאספו אליו כל בני לוי: (שפתי חכמים)
רש"י מלאו ידכם. אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו (ר) להיות כהנים למקום: כי איש. מכם ימלא ידו (ש) בבנו ובאחיו: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש מתחלה היו הבכורים כהנים למקום וכשחטאו בעגל והקריבו קרבן לעכו"ם הרגו אותם ואתם תהיו תחתם כהנים למקום ואמר תתחנכו כי מלוי יד מורה על החינוך כשנכנס לדבר להיות מוחזק מאותו יום והלאה כדפירש"י לעיל בפרשת תרומה: (ש) ואף על פי שלא הוזכר בהריגה רק אחיו וקרובו ורעהו מישראל אמר בנו לרבותא שאפילו אם היה בנו היה הורגו לקדושת השם: (שפתי חכמים)
רש"י אכפרה בעד חטאתכם. אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד (ת) חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) פירוש דרש"י סבר כל בעד שבמקרא פירושו נגד וכאן אין נופל לשון נגד לכ"פ דהאי אכפרה אינו לשון כפרה אלא לשון קנוח וסתימה. ואם כן שפיר נופל בו לשון נגד: (שפתי חכמים)
רש"י אלהי זהב. אתה הוא שגרמת להם, (א) שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו (יומא פו: ברכות לב.). משל למלך, שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו, ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא (ברכות שם): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל למה אמר משה אלהי זהב ולא אמר אלהי סתם אלא כך היה כוונתו אתה הוא שגרמת להם: (שפתי חכמים)
רש"י ועתה אם תשא חטאתם. הרי טוב, איני אומר לך מחני: ואם אין מחני. וזה מקרא קצר, וכן הרבה: מספרך. מכל התורה (ב) כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ואף שלא נתנה התורה כבר כתב משה מבראשית עד מתן תורה כדפרישית. אי נמי התורה העתידה להכתב מידו: (שפתי חכמים)
רש"י אל אשר דברתי לך. יש כאן לך אצל דבור במקום (ג) אליך, וכן לדבר לו על אדוניהו (מלכים-א ב, יט.): הנה מלאכי. ולא (ד) אני: וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) פירוש אף על פי שכל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון עלי עליך עליו עליהם כמו שמבואר בפרשת חיי שרה על פסוק כאשר דבר לי הכא פירושו אליך ממש משום דלא מצינו שדיבר לאדם אחר על משה וכן לדבר לו דגבי אדוניהו פירושו נמי אליו ממש אבל אין פירושו עליו: (ד) דק"ל הא הקב"ה רוצה לייסרן ומה זה שאמר הנה מלאכי ילך לפניך הא זה טובה להם לכ"פ ולא אני ר"ל דזה רעה היה דמתחלה היתה השכינה עצמה עמהם: (שפתי חכמים)
רש"י לך עלה מזה. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, לכך נאמר עלה. דבר אחר, כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה: אתה והעם. כאן לא אמר ועמך: (רש"י)
רש"י אל ארץ זבת חלב ודבש. אני (ה) אומר לך להעלותם: כי לא אעלה בקרבך. לכן אני אומר לך (ו) ושלחתי לפניך מלאך: כי עם קשה עורף אתה. וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים (ז) בי, מרבה אני עליכם זעם: אכלך. לשון כליון: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) שקאי אלעיל שאמר לו עלה מזה וכו' ולא על דסמיך ליה וגרשתי את הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב וגו': (ו) שטעם הוא אלעיל שאמר הנה מלאכי ילך לפניך ולמה כי לא אעלה וגו' ולא ששב אל הסמוך לו על לך עלה מזה: (ז) והא דכתיב ילך נא ה' בקרבנו כי מה קשה עורף הוא דמשמע דאדרבה משום שהוא קשה עורף ראוי שילך השם ביניהם והוא סותר מה שנא' כאן כבר תיקן רש"י ז"ל שם ואמר כי מלת כי במקום אם ופירוש אם עם קשה עורף הוא וימרה בך וכו' אתה תסלח לעונינו וגו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמי, שנאמר חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כו, כ.), ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך: ועתה. פורענות זו תלקו (ח) מיד, שתורידו עדיכם מעליכם: ואדעה מה אעשה לך. בפקודת שאר העון, אני יודע (ט) מה שבלבי לעשות לך: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) כלומר זה אעשה לכם מיד כלומר לא שמלת ועתה מתחייב ממה שקדם כמו ועתה הנה אשתך קח ולך ועתה שני בניך וגו' כי אי אפשר לפרש כן כי המאמר הקודם הוא לטובתם ששולח המלאך ואינו הולך הוא בעצמו ופסוק ועתה הורד עדיך הוא לפורענות ואם תאמר הא לעיל כתיב הם עצמן הורידו עדים מעליהם דכתיב ולא שתו איש עדיו עליו ויש לומר דלעיל לא הורידו אלא לפישעה כדרך האבלים אבל הקב"ה אמר להם שיורידו לעולם: (ט) לא שעל ידי הורדת עדים ידע מה לעשות להם כמובן מן הכתוב כי אין הורדת העדי סבה שידע מה לעשות להם: (שפתי חכמים)
רש"י את עדים מהר חורב. את העדי שהיה (י) בידם מהר חורב: (רש"י)
שפתי חכמים (י) לא שהסירו עדים בעוד שהיו בהר חורב שהרי לא הסירו עדים אלא אחרי מעשה העגל ויחסר שי"ן וכאלו כתיב שמהר חורב. (קצ"מ) ואם תאמר הא כבר כתיב ולא שתו איש עדיו עליו ואם כן למה הוצרך הקב"ה לצוות ועתה הורד וכו' (בחיי) כי מעצמם נמנעו ולא שתו כל עדים עליהם אלא קצת וכשנצטוו מפי השי"ת סלקו כל העדיים לגמרי והפשיטום מהם וע"ש עוד תירוצים אחרים: (שפתי חכמים)
רש"י ומשה. מאותו עון והלאה: יקח את האהל. לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר, מנודה (כ) לרב מנודה לתלמיד: הרחק. אלפים (ל) אמה, כענין שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג, ד.): וקרא לו. והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה: כל מבקש ה'. מכאן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכינה: יצא אל אהל מועד. כמו יוצא. דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו (מ) מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש ישראל מנודים לרב שהוא הקב"ה גם מנודים לתלמיד כלומר לי שאני תלמיד של הקב"ה: (ל) והטעם כדי שיהיו רשאין כל מבקשי ה' לבוא אל האהל ביום השבת כמו ביריחו בימי יהושע: (מ) מריבוי דכל מרבה ליה: (שפתי חכמים)
רש"י והיה. לשון הווה: כצאת משה מן המחנה. ללכת אל (נ) האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו, ואין יושבין עד שנתכסה מהם: והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דק"ל למה כתיב כצאת משה אל האהל הל"ל כשנכנס משה אל האהל ומפרש דלצאת קאי איציאה שיצא מן מחנה ישראל ולא קאי אאהלו של משה: (שפתי חכמים)
רש"י ודבר עם משה. כמו ומדבר עם (ס) משה. תרגומו ומתמלל עם משה, שהוא כבוד השכינה, כמו וישמע את הקול (ע) מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואינו קורא מדבר אליו, כשהוא קורא מדבר פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מדבר, משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) כלומר שהוא לשון הווה: (ע) הדלי"ת כדגש ובחירק תחת המ"ם ואינו קרוי מדבר בשו"א תחת המ"ם משום דמדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט אבל מדבר בחיר"ק פתרונו הקול מדבר בינו וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ומתמלל עם משה: ושב אל המחנה. לאחר שנדבר (צ) עמו, היה שב משה אל המחנה, ומלמד לזקנים מה שלמד, והדבר (ק) הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח:), ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים, ובי"ט (ר) עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' (שמות לב, ל.), ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני ה' וגו' (דברים ט, יח.), ובראש חדש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם מ' יום, שנאמר בהם ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' (שם י, ו.), מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד, אלא מאהל מועד: ושב אל המחנה. תרגומו ותב למשריתא, לפי שהוא לשון הווה, וכן כל הענין, וראה כל העם וחזן, ונצבו וקיימין. והביטו, ומסתכלין. והשתחוו, וסגדין. ומדרשו, ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) דאם לא כן למה היה שב אל המחנה אחר שדיבר הקב"ה עמו פנים אל פנים והלא במקום שדיבר השם עמו שם היתה דירתו כדכתיב והיה כבא משה האהלה וגו': (ק) ר"ל מסדר הלמוד מפני שקודם יום הכיפורים לא היה לו פנאי ללמוד ולא ללמד מפני טרדות העגל ושהתפלל עליהם וקבלת לוחות האחרונות אבל לקיחת האהל היה תיכף אחר מעשה העגל: (ר) ואם תאמר והלא בפרשת יתרו ובפ' עקב כתב שעלה בי"ח בתמוז. ויש לומר משום דבשלהי מסכת תענית תירץ אביי על קושיא שהקשה שם תמוז דהאי שתא מלויי מלייה ורש"י ז"ל כשרוצה לפרש החשבון של מ' יום עם לילות לפי מנהג החדשים אחד מלא ואחד חסר שתמוז לעולם חסר אומר בי"ח וכשרוצה לפרש החשבון לפי מה שאמרו תמוז דהא שתא מלויי מלייה אומר בי"ט. הרא"ם. (נח"י) ולי נראה דבין תמוז לתמוז נתחלף לו דהא אביי אמר על אותו תמוז של שלוח מרגלים וזהו בשנה שניה ואלו תמוז של העגל הוא בשנה ראשונה ע"ש. א"נ (נ"ל שהוא ר"ת אך נראה) שהעלי' היתה בי"ח אבל חשבון של מ' יום לא היה כי אם בי"ט כי יום י"ח לא היה לילו עמו: (שפתי חכמים)
רש"י ראה אתה אומר אלי. ראה, תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו', ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ.), (ש) אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה: ואתה אמרת ידעתיך בשם. הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, (ת) שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם (שם יט, ט.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) כתב הרא"ם לפי דעתי שיבוש נפל בספרים והיה לו לכתוב ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי וגו' כי מאמר הנה אנכי שולח וגו' קודם מעשה העגל נאמר ואף על פי שפרש"י שם כאן נתבשר שעתידין ישראל לחטוא ושכינה אומרת כי לא אעלה בקרבך וגו' מכל מקום מאמר ושלחתי לפניך מלאך שהוא אחר מעשה העגל הוא העיקר (נח"י) ונראה לי שצריך לומר הנה מלאכי ילך לפניך שהוא מוקדם לפסוק ושלחתי לפניך וגם שזה הפסוק קרוב יותר לומר שטעות נפל בספרים ונתחלף בין הנה מלאכי ילך ובין הנה אנכי שולח וגו': (ת) דק"ל דמשמע מן הקרא דידיעת השם למשה לבד הוא בפרטות אבל לשאר בני אדם אין ידיעת השם והשגחתו בפרטות אלא בכללות וחלילה זה כי השגחת השם בפרטות על כל ברואיו מקרני ראמים עד ביצי כנים ל"פ בשם חבת חשיבות וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ועתה. אם אמת שמצאתי חן (א) בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, מה שכר אתה נותן (ב) למוצאי חן בעיניך: ואדעך למען אמצא חן בעיניך. ואדע בזו מדת תגמוליך, מה היא מציאת חן (ג) שמצאתי בעיניך, ופתרון למען אמצא חן, למען אכיר (ד) כמה שכר מציאת החן: וראה כי עמך הגוי הזה. שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזוב, ראה כי עמך הם מקדם, ואם בהם תמאס, איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו, ואת תשלום השכר שלי בעם הזה (ה) תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז.), ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי: (רש"י)
שפתי חכמים (א) דק"ל דבפסוק משמע שהיה ספק למשה אי אמר הקב"ה שמצא חן בעיניו והא אמר משה מתחלה להקב"ה איך שאמר אליו מצאת חן בעיני. לכ"פ אם אמת הוא שמצאתי חן דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני מצחק היית בי כדרך בני אדם: (ב) דאם לא כן מה ענין זאת הבקשה כאן: (ג) פירוש והוא דבוק עם הודיעני נא את דרכיך כלומר הודיעני מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך אז אדע מציאת חן שמצאתי בעיניך מה הוא: (ד) כלומר למען אכיר ואדע התועלת של מציאת החן מה הוא ובזה אדע מדת תגמולך למציאת החן שמצאתי בעיניך: (ה) פירוש כמו שאני מבקש שתודיענו מה שכר אתה נותן לי במציאת החן אשר מצאתי בעיניך כך אני מבקש גם כן שתודיעני מה שכר תתן לי בהנהגת העם הזה אשר אני מנהיג אותם דאם לא כן מה ענין זה לכאן וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)
{יד}
וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַֽהֲנִחֹתִי לָֽךְ:
רש"י ויאמר פני ילכו. כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך, כמו ופניך הולכים בקרב (שמואל-ב יז, יא.): (רש"י)
רש"י ויאמר אליו. בזו אני חפץ, (ו) כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) אף על גב שכבר נתרצה הקב"ה לו באמרו פני ילכו מכל מקום רצה להודיע לו חבתן של ישראל בהליכתו עמהם ואמר שאם חס ושלום לא היה מתרצה ללכת עמהם לא היו עולים משם עד שימותו הם ובניהם וכל אשר להם: (שפתי חכמים)
רש"י ובמה יודע אפוא. יודע מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד דבר אחר אני שואל ממך, (ז) שלא תשרה שכינתך עוד על אומות עובדי אלילים: ונפלינו אני ועמך. ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו' (שמות ט, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) דעת רש"י שבקשת ונפלינו וגו' אינה מענין הבקשה הראשונה שהוא מידיעת השכר מציאת החן ושכר החן ושכר הנהגת העם כי זאת הבקשה היא שלא ישרה שכינתו בעכו"ם אלא בישראל: (שפתי חכמים)
רש"י גם את הדבר הזה. שלא תשרה שכינתי עוד על עובדי אלילים אעשה, ואין דבריו של בלעם הרשע על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, כגון ואלי דבר יגונב (איוב ד, ב.), שומעין על ידי שליח: (רש"י)
רש"י ויאמר אני אעביר וגו'. הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל, (ט) הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה צפון במערה, וקראתי בשם ה' לפניך, ללמדך סדר בקשת רחמים, אף אם תכלה זכות אבות. וכסדר זה שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות (ראש השנה יז:), הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון, יהיו נענין, כי רחמי (י) לא כלים: וחנותי את אשר אחון. אותן פעמים שארצה (כ) לחון: ורחמתי. עת שאחפוץ לרחם. עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה ועתים לא אענה, אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית, הבטיחו שאינן חוזרות ריקם (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) (רא"ם) מכל זה משמע שבלאו בקשתו היה צריך להראותו וללמדו סדר התחלה שאני אעביר כל טובי וכו' ואינה תשובה לבקשתו שהוא ראיית הכבוד לזה אמר שבלאו הכי היה צריך ללמדו סדר התפלה מפני שנראה מדברי משה שאם תמה כו' ח"ו מפני שאמר זכור לאברהם וגו' לכן צריך אני ללמדך סדר תפלה לכל שואל שבו תקובל שאלתו ומאותו הסדר תוכל נמי להשיג בקשת ראיית הכבוד במה שאראה אותך והיא ראיית אחוריים הוא קשר של תפילין ולא ראיית הפנים כי לא יראני האדם וחי: (י) פירוש מה שאין כן זכות אבות יש לחוש שמא תכלה: (כ) לא כמו שמובן מן הכתוב שאחון לאותן שאחון וארחם לאותן שארחם כי אותו שחננו השם אינו צריך עוד חינון ואותו שמרחם עליו אין צריך עוד רחמים רק עתים אענה ועתים לא אענה וכו': (שפתי חכמים)
רש"י הנה מקום אתי. בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, (ל) יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זו פשוטו. ומדרשו, על מקום שהשכינה שם מדבר, ואומר המקום אתי ואינו אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) הודיע לנו שהמקרא קצר והיה ראוי לכתוב בהר ומפני שהחסרון ראוי שיהיה בכח המאמר אשר בהר אמר אשר אני מדבר עמך תמיד כלומר ומסתמא המקום ההוא בהר מכיון ששם הדיבור תמיד ולפי שמלת אתי מורה עמי לא בהר יש מקום מוכן לצרכך שהוא בכח מלת אתי: (שפתי חכמים)
רש"י בעבור כבודי. כשאעבור (מ) לפניך: בנקרת הצור. כמו העיני האנשים ההם תנקר (במדבר טז, יד.), יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז.), אני קרתי ושתיתי מים (ישעיה לז, כה.), גזרה אחת להם: נקרת הצור.(נ ) כריית הצור: ושכותי כפי. מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל (ת"כ פ' ויקרא), ותרגומו ואגין במימרי, (ס) כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף (ע) ממש: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ומלת כבודי מורה על עצמו והראיה על זה שהראי אחרי זה כתיב עד עברי במקום עד עבור כבודי: (נ) פירוש חקיקת הצור מלשון כי יכרה: (ס) זה התרגום של ושכותי כפי: (ע) אלא במאמר יכול להצילו עליו: (שפתי חכמים)
רש"י פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך: (רש"י)
רש"י ה' ה'. מדת רחמים היא, אחת קודם (ש) שיחטא, ואחת לאחר שיחטא וישוב (ראש השנה יז:): אל. אף זו מדת (ת) רחמים, וכן הוא אומר, אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב, ב.), ואין לומר למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתי במכילתא (שירה פ"ג): ארך אפים. מאריך אפו, ואינו ממהר ליפרע, שמא (א) יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין (ב) להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) כלומר אף על פי שגלוי לפניו שעתיד הוא שיחטא אפילו הכי מרחם עליו מאחר שלא חטא עדיין: (ת) אבל אינו רחמים פשוטות כמו מדת השם בן ד' כי מדת הרחמים מדרגות רבות הם: (א) אף על פי שמדה השניה של ה' ה' מרחם עליהם אחר שיחטא וישוב היינו כשעושה תשובה מיד שמרחם עליהם ומוחל להם אבל מדה זו מאריך להם ומצפה שמא יעשו תשובה: (ב) כלומר מדכתיב ורב חסד משמע שאף על פי שחטא ואין זכיותיו יכולין להגן עליו לפי שהם מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליו. ומדה הראשונה של ה' ה' שעדיין לא חטא רק שגלוי לפניו שיחטא. הרא"ם: (שפתי חכמים)
רש"י נוצר חסד. שהאדם עושה (ג) לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות. עונות, אלו הזדונות. פשעים, אלו המרדים שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו (יומא פו.), מנקה הוא לשבים (ד) ולא ינקה לשאינן שבים: פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש (ה) מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) לא החסד שיש להקב"ה לעשות עמו כי נוצר לא יפול רק על העשוי כבר: (ד) ואף על פי שמדה השנית ממדות ה' ה' יש לה מדה זו שהיא מרחמת לשבים. יש לומר דהמדה הזאת מוותרת לו את העון ומנקה אותו כאלו לא עשה אבל אינו עושה לו שום טובה מה שאין כן במדה השנית שמוחל לו וגם עושה לו טובה וזהו ההפרש שבין פשוטו למדרשו שמפשוטו משמע שאינו מוותר העון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ומדרשו הוא שמוותר העון לגמרי. רא"ם: (ה) פירוש דור אחד במדת פורעניות הוא ה' מאות במדה טובה נמצא הד' דורות שבמדת פורעניות הם ב' אלפים במדה טובה: (שפתי חכמים)
רש"י ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחתנו, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו וגו'. יש (ו) כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה (ס"א שתתן לנו נחלה) מיוחדת, זו היא בקשת ונפלינו (ז) אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות עובדי אלילים: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דק"ל אדרבה בשביל שהם עם קשה עורף לא היה לו לילך עמהם כמ"ש לעיל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ומפרש דהאי כי כמו אם: (ז) (ס"א) שתתן לנו נחלה מיוחדת פירוש שתהא השראת שכינתך בנו בלבד ולא בשאר אומות ולפי שכבר השיב לו ה' על זה אמר זו היא בקשת ונפלינו וכו' כלומר שהזכיר פה מה שביקש בראשונה: (שפתי חכמים)
רש"י ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה (ט) עליך כמודה בעבודתו, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך (עבודה זרה ח.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ר"ל שהוא טעם אלעיל כלומר שמא תעלה על דעתך לומר שאין האיסור והאזהרה אלא בעבודה שלהן בלבד כיון שהזהרתיך את מזבחותם וגו' אבל שתכרות להם ברית כדי שתהיה אוכל מזבחו יחד עמהם בחבורה אחת כסבור אתה שאין בכך כלום אל תעלה על דעתך בזה כי אני מעלה עליך וכו': (שפתי חכמים)
רש"י כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו'. וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, (י) אשר יפטור זכר את רחמה. פטר. לשון פתיחה, וכן פוטר מים ראשית מדון (משלי יז, יד.). תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת: (רש"י)
שפתי חכמים (י) חסר מלת אשר מן תזכר וגו' ובי"ת מפטר והוסיף בי"ת על פטר מפני שתזכר שב על המקצה שהיא היולדת לא על הפטר ופירושו וכל מקנך אשר יפטור זכור את רחמה: (שפתי חכמים)
רש"י ופטר חמור. ולא שאר (כ) בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חולין ביד (ל) כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח, טז.): ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא, דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראיית פנים, אלא אזהרה אחרת היא, וכשתעלו לרגל לראות, לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים. ולפי מדרש ברייתא, מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהוא חמשה סלעים מכל מין ומין, (מ) כפדיון בכור, במסכת קדושין (יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ובסוף פרשת בא מפרש רש"י הטעם: (ל) מה שאין כן בשאר פסולי המקודשים שנפדו שהם ותמורתן אסורות בגיזה ועבודה כיון שנכנסו במקומן: (מ) דכתיב הכא ריקם ובפרשת ראה כתיב ריקם גבי הענקה מה פדיון בכור חמש סלעים אף הענקה ה' סלעים ומדכתיב ריקם דהענקה ברישא דקרא דה"ל למכתב בסיפא שדי ריקם אצאן ריקם איקב ריקם אגורן שיהא מכל מין ומין ה' סלעים: (שפתי חכמים)
רש"י בחריש ובקציר תשבות. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים (ראש השנה ט.), על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי (נ) שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש, וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ו' הימים שהתרתי לך, יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' (ויקרא כה, ד.). ויש אומרים שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו לומר לך, מה (ס) חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה, ודוחה את השבת: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) במס' ראש השנה פירש"י שלא יחרוש שדה לבן ושדה אילן חרישה שיועיל לשביעית וקציר של שביעית תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת קאי הא שאר מלאכות נמי אסורים: (ס) פירוש מה חריש אין לך של מצוה אפילו לחרוש לצורך עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך דוקא של רשות ולא של מצוה שאפילו מצאו קצור מצוה לקצור ויש לך ללמד מכאן שהוא דוחה שבת: (שפתי חכמים)
רש"י בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם (ע) מן החטים. בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.): תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסיבה והקפה: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) פירוש לא שהוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שמתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים: (שפתי חכמים)
רש"י כל זכורך. כל הזכרים (פ) שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם, ועל מנין עשה שבהם: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) לא הזכרים שלך שהרי אף זכרים הקטנים אינם שלך פירוש אינם ברשותך כל שכן הגדולים שחייבים במצות רק פירושו הזכרים הנמצאים בך כלומר בעמך: (שפתי חכמים)
רש"י אוריש. כתרגומו אתרך, וכן החל רש (דברים ב, לא.), וכן ויורש את האמורי (במדבר כא, לב.), לשון גירושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה, ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך (צ) שלשה רגלים הללו: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) דאם לא כן מאי כי אוריש וגו' מאי נתינת טעם יש בו: (שפתי חכמים)
רש"י לא תשחט וגו'. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, (ק) אזהרה לשוחט, או לזורק, או לאחד (ר) מבני חבורה (פסחים סג.): ולא ילין. כתרגומו, אין לינה מועלת (ש) בראש המזבח, ואין לינה אלא (ת) בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אמוריו, (א) ומכאן אתה למד לכל (ב) הקטר חלבים ואברים: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) שהמקרא מסורס וקצר וכאלו כתיב לא תשחט את זבחי ולא תזרוק דמו על החמץ כלומר שעדיין החמץ קיים ולא עליו ממש: (ר) אם לאחד מאלו יש לו חמץ בביתו עובר בלאו אבל לא פירש מי הוא העובר או השוחט או הזורק או שניהם כאחד: (ש) פירוש מועלת לשון מעילה הוא כלומר אין לינה פוסל בראש המזבח כלומר אם עלו איבריו בראש המזבח קודם עלות השחר אף על פי שלא נקרבו אינם נפסלים: (ת) כלומר לא מיפסל בלינה אלא עד שילין בעמוד השחר אבל אם לן כל הלילה וקודם שעלה עמוד השחר הקטיר אין זה לינה (אבל אם לא הקטירן הוי לינה לענין שאם ירדו לאחר ע"ה לא יעלו עיין זבחים דף פ"ו): (א) דהא הפסח אינו נקרב אלא אמוריו: (ב) כלומר שלא יקריב אחר עמוד השחר מדכתיב זבח ולא כתיב חג הפסח אלא לרבות כל הזבחים שנפסלים בלינה: (שפתי חכמים)
רש"י ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים (ג) בשבח ארצך, ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' (דברים ח, ח.), ודבש, הוא דבש (ד) תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר וחלב, (ה) ושלשה פעמים כתוב בתורה, אחד לאכילה, ואחד להנאה, (ו) ואחד לאיסור בישול (חולין קטו:): גדי. כל ולד רך במשמע, ואף עגל וכבש, ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות (ז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף, שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) אינו רוצה לומר דמאדמתך מפיק ליה דהא בפרשת כי תצא מפיק מגזירה שוה דארצך ארצך אלא ר"ל דהא דכתיב הכא אדמתך לאו למימרא דמכל הפירות שבארצך מחויב להביא בכורים אלא דוקא מז' המינים בלבד כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ: (ד) דק"ל דבז' המינים חשיב נמי דבש ודבש אינו פרי ובבכורים כתיב מפרי אדמתך משמע דוקא פרי ומתרץ הוא דבש תמרים שתמרים נמי פרי: (ה) פי' לא בחלב אמו דוקא אלא הוא הדין בחלב עצמו והא דנקט בחלב אמו לאפוקי עוף שאין לאמו חלב כמו שפירש"י בסמוך: (ו) והא דמצריך גבי בשר בחלב ב' פסוקים לאכילה והנאה יותר מכל איסורים שבתורה שבכולן כתיב נמי לשון אכילה וכולל בהו אכילה וגם הנאה. יש לומר דגבי בשר בחלב חייב על האכילה אף שאינו נהנה באכילתו כגון שנשרף גרונו באכילה לכך לא כתב בו נמי לשון אכילה שיכלול גם ההנאה מה שאין כן בשאר אכילת איסורים: (ז) דאי לא הוי מפורש אלא במקום אחד גדי עזים הייתי אומר שבכאן נמי דוקא גדי עזים דנלמוד סתום מן המפורש אבל אם בכמה מקומות כתב גדי עזים למדנו דוקא היכא דגלי גלי משום דג' פסוקים הבאים כאחד לכולי עלמא אין מלמדין והיכא דלא גלי כמו הכא דכתיב סתם כל יונקים במשמע: (שפתי חכמים)
רש"י ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות (ט) ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, (י) רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי (שמות לג, כב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) אף על פי שגם שכשהביא לוחות ראשונות בי"ז בתמוז כתיב נמי וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמש"כ כאן מכל מקום כל הספורים הבאים אחר מקרא זה לא היו רק בלוחות אחרונות: (י) כלומר שבלוחות אחרונות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות הראשונות: (שפתי חכמים)
רש"י וייראו מגשת אליו. בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד, יז.), ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים: (רש"י)
רש"י הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא (כ) כל הענין הזה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש מכיון שאין כאן דבור מיוחד כלל על כרחך לומר שהדיבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמוד להם כל התורה כולה ואם כן על כרחך צריך לומר שלשון הוה הוא כל הענין שהיה משה קורא להם בכל יום ולומד אותם התורה והמצות לנשיאים ואחר כך לכל ישראל כמו שמפרש והולך וזה היה אף לאחר שהוקם המשכן: חסלת פרשת כי תשא (שפתי חכמים)
רש"י ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן, כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם א', ביד הזקנים ב', ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו', כדאיתא בעירובין (נד:): (רש"י)
רש"י ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בגמרא סוי לבא (כתובות סב:), ועוד בכתובות (ס.), הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה, בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם, היה נותן המסוה כנגדן, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה: (רש"י)