---

פרשת דברים

---

דברים פרק-א

{א}  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָֽב:

 רש"י  אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.), (א) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, (ב) מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו (ג) במדבר, שאמרו מי יתן מותנו וגו' (שמות טז, ג.): בערבה. בשביל הערבה, (ד) שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים (שם יד, יא.), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז.), כדאיתא בערכין (טו.): בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים (ה) שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה.), ועל מה שעשו במדבר פארן (ו) ע"י המרגלים: וחצרות. במחלוקתו (ז) של קרח. דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה (ח) שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע (ספרי א.), ואתם נדברתם (ט) במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל (הושע ב י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהל"ל וידבר משה אל כל וגו' ומתרץ לפי שהם דברי כו'. ר"ל דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו' למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם אלא על כרחך צריך לומר לפי שהן דברי תוכחות ומנה וכו' לכך סתם הדברים והזכירן ברמז לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד לכך לא הוכיחם בפירוש אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת היה מזכירם בפירוש כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בושת כל כך ולכך נאמר גם כן הדברים דכל מקום שנאמר דברים אינן אלא דברי תוכחות כדפירש רש"י בריש ספר קהלת ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן ואב לכולן והדבר אשר יקשה מכם וגו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה אם פירוש אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' והא התוכחות לא היה אלא מפי עצמו. ושמא יש לומר שהיו ברשות הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיו מפי עצמו ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו' אי נמי צוהו להוכיח ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו עד כאן לשונו. ולי נראה ככל אשר צוה ה' וגו' לא קאי על התוכחות אלא על המצות בכלל נאמר דהיינו משנה תורה וב' דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו וגם ביאר להם התורה והמצות וכמו שמפרש והולך: (ב) ואם תאמר והא אחר כך הזכיר העונות בפירוש עון מרגלים כדכתיב ותקרבון אלי כלכם וגו' וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו ויש לומר דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות ר"ל דכאן מנה כל המקומות ברמז כדפירשתי לעיל: (ג) וכן תרגם אונקלוס דחבו במדברא וכו' כתב הרא"ם ותמהני מאוד היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסו בלבד אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו' ובאמת איני יודע מה תמיה זו על רש"י זכרונו לברכה דהא הוא פירש אלה הדברים אלה דברי תוכחות ומלת הדברים היא דברי תוכחות והוי כאלו נאמר אלה התוכחות אשר הוכיח משה את כל ישראל בעבר הירדן על מה שחטאו במדבר וכו' בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים אלין פתגמיא וכו' ולא תרגם אלין תוכחות די מליל וכו' הוצרך להוסיף אוכח יתהון כו' אבל רש"י שפירש הדברים תוכחות מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום ודברי רש"י זכרונו לברכה הם נכוחים וישרים: (ד) דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה כדכתיב לעיל בפרשת מסעי ויחנו בערבות מואב דאם כן ה"ל למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר: (ה) שתפלו לשון נדבק [כמו טפלי עלי שקר זדים לשון חבור (אנגיקלפ"ט) רש"י בתהלים] כלומר היו מריבין על המן: (ו) אין להקשות למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן כסדר המקרא דיש לומר דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של מקרא מול סוף ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן אם כן מה פירוש של פארן ומתרץ ועל מה כו' אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר: (ז) כאן משמע דמחלוקתו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים דהא כתיב ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב אחר כך שלח לך אנשים ומדכתיב כאן חצרות ופירש"י מחלוקתו של קרח שמע מינה מקודם שבאו למדבר פארן כבר היה מחלוקתו של קרח בחצרות ועיין בפרשת קרח על פסוק וישמע משה וגו': (ח) דקשה לטעם ראשון דהא מחלוקתו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם אחרון לחוד קשה דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקדוש ברוך הוא ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו' אבל לפירוש ראשון וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים משום הכי צריך נמי לטעם הראשון: (ט) פירוש נדברתם כי חזק הוא ממנו כדפירש"י שם אי נמי כנגד המקום ששבח את הארץ והם גנוהו אף על גב דתוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה מכל מקום שלוח מרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש שהדבר שדברו נגד המקום הוא מחלוקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{ב}  אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵֽחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵֽעַ:

 רש"י  אחד עשר יום מחורב. אמר להם משה, ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' (במדבר י, יא.), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע (תענית כט.), צא מהם שלשים יום (י) שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת (כ) בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר (ל) מ' שנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל ובין הכל הוא ל"ו ימים דיום ל' נחשב מן סוף ל' וגם נחשב לתחילת ז' ימים שהרי ביום ל' נסעו משם נמצא דביום ל"ט שלחו מרגלים מקדש ברנע דהיינו בכ"ט בסיון עיין ברא"ם באורך: (כ) מתלבטת פירוש ממהרת: (ל) אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו אותו בארבעים שנה וזה פירוש ויהי בארבעים שנה אלא בארבעים שנה אבתריה קאי כמו שפירש רש"י מלמד שלא הוכיחן וכו' אלא מקרא קצר הוא והוה כאלו כתיב י"א יום מחורב ואתם הלכתם בג' ימים בסיועת הקדוש ברוך הוא ומפני שקלקלקתם איחרתם ארבעים שנה ואח"כ מתחיל דבור חדש ויהי בארבעים וגו' דבר משה וגו' ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר מ' שנה ובפרשת בהעלותך פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו' אלא שחטאו במתאוננים יש לומר בשביל חטא מתאוננים נתעכבו ל' יום ובשביל חטא מרגלים מ' שנה: (שפתי חכמים)


{ג}  וַֽיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּֽי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶֽם:

 רש"י  ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, (מ) ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, (נ) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש (ס) ממנו כו', כדאיתא בספרי (פ"ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי (שמואל-א יב, ג.), וכן דוד את שלמה בנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה: (נ) ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט דמה לי להוכיחו הכל בפעם א' עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד ואם כן בועט בתוכחתו משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו ואם תאמר אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו' מנא ליה דלמא מסברא דנפשיה עשה כן דמפני ד' דברים אין מוכיחין וכו' ויש לומר דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו' הוא מביא הטעם על יעקב ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירש רש"י אפילו מאה פעמים ויש לומר הוכח תוכיח מיירי בשעת מעשה ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פירוש שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי: (ס) רצה לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו: (שפתי חכמים)


{ד}  אַֽחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶֽעִי:

 רש"י  אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם (ע) קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, (פ) שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן: סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה (צ) והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה (ספרי ג.): אשר יושב בעשתרות. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרות. הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים, (ק) ועשתרות זה, הוא עשתרות קרנים (ר) שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית יד, ה.), ועוג נמלט מהם, והוא שנאמר ויבא הפליט (שם יג.), ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (לקמן ג, יא.): באדרעי. שם (ש) המלכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רצונו לתרץ למה לי למכתב אחרי הכותו כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגומר אלא כך אמר משה כו' ואם תאמר אם כן דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין כו' כדי שלא יאמרו מה היטיב ויש לומר דאם כן הל"ל ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג ולמה כתיב ויהי בארבעים שנה אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה ומדכתיב אחרי הכותו שמע מינה נמי הא דאמר משה וכו': (פ) עילה ר"ל עלילה: (צ) ר"ל למה ליה למכתב אשר יושב בחשבון ל"ל להזכיר מקומותיהם: (ק) וקרנים הוא לשון קרן כלומר חזק: (ר) כלומר אל תאמר מנליה דעשתרות זו לשון צוקין דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין ועל זה פירש ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו': (ש) ר"ל אם יושב בעשתרות לא יושב באדרעי לכך פירש שם המלכות נקרא אדרעי והרא"ם פירש ובאדרעי מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ה}  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹֽר:

 רש"י  הואיל. (ת) התחיל, כמו הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז.): באר את התורה. (א) בשבעים לשון פירשה להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) עיין בפר' וירא: (א) מדכתיב כאן באר את התורה ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב: (שפתי חכמים)


{ו}  יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּֽה:

 רש"י  רב לכם שבת. כפשוטו, (ב) ויש מדרש אגדה, (ספרי ה.) (ג) הרבה גדלה לכם ושכר, על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רב זמן רב: (ג) דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת למה כתיב לשון רב לכן פירש ומדרש אגדה: (שפתי חכמים)


{ז}  פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָֽאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּֽעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת:

 רש"י  פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמורי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב (ד) והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו', כדאיתא בספרי (פ"ו): עד הנהר הגדול. מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו (ה) גדול, משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך, הדבק לשחור (ו) וישתחוו לך, (ז) קרב לגבי דהינא ואידהן (שבועות מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) יש מקשים והא כתיב אל תתגר בם מלחמה וגו' ושמא י"ל אלו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ י' עממין כאשר נשבע לאברהם והחטא גרמה להם שלא נתן להם אל ארץ שבעה: (ה) רל"ת הא נהר פרת קטן היה מכולם דהא בפרשת בראשית מונה אותו בסוף כן כתב רש"י פרשת לך לך: (ו) לשחוור לשר: (ז) פירוש קרב לגבי משוח בשמן וגם כן תהיה משוח בנגיעתך בו הודשנה מחלב תרגומו איתהדינא כלומר אף כאן הואיל וארץ ישראל חשובה גם נהר פרת נעשה חשוב עמה: (שפתי חכמים)


{ח}  רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 רש"י  ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר, (ח) ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם: (שפתי חכמים)


{ט}  וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹֽא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶֽם:

 רש"י  ואומר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, (ט) אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, (י) אלא מפי הקב"ה: לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה (כ) יכול לדון את ישראל, (ל) אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל (מ) והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. (נ) וכן אמר שלמה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים-א ג, ט.), אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם (שם ה, יא.), (ס) אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כיון דכל לאמר לדרשה הוא או פירוש לאמר לאחרים או פירוש צא ואמרו להם דברי והשיבני או פירוש השיבני על דברי ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא לכך פריך מאי לאמר: (י) כלומר אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר לא אוכל כי הקדוש ברוך הוא מיחה בי וזהו שכתוב לאמר ר"ל הקדוש ברוך הוא אמר לי בפירוש שלא לעשות וכן פירש רש"י בסמוך אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו' דהיינו מה שפירש כאן: (כ) ואם תאמר והא פירש"י לעיל לא מעצמי אני וכו' אם כן מה מקשה רש"י שמא היה יכול אלא שאינו רשאי ויש לומר דק"ל יתורא דקרא למה אמר משה לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' אלא הכי קאמר משה לא מעצמי אני אומר כו' ואף אם לא צוה לי הקדוש ברוך הוא הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים כי לא אוכל לבדי וגו' ועל זה מקשה רש"י אפשר שלא וכו': (ל) יש מקשים הרי יתרו אמר למשה נבול תבול גם אתה ואם כן היה לו להקשות איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם ויש לומר דלעיל הוה אמינא דהכי קאמר נבול תבול גם העם פירוש כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבוקר עד הערב כי בודאי אם יהיה הרבה דיינים יקל על העם וממילא כשיכבד על העם יתרעמו על משה ויהא גם כן תלונות ישראל למשה כבד על משה ולכך פירש"י הכא: (מ) ר"ל הרבה לשון הגדיל: (נ) פירוש היכא דיש בידם למחות ולא מיחו: (ס) אין להקשות והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם ואם כן כשאמר כי מי יוכל לשפוט עדיין לא היה חכם דיש לומר דסופו מוכיח על תחלתו והואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה ודאי שגם בתחלה היה חכם ויכול לדון על דרך בלב נבון תנוח חכמה: (שפתי חכמים)


{י}  יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב:

 רש"י  והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, (ע) קיימים לעולם כחמה וכלבנה (פ) וככוכבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כיום כמו כהיום: (פ) דהיינו כהיום אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום מכל מקום כיון דאין נקרא יום אלא כשלילו עמו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אם כן אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. בשם מהרי"ץ. והא דכתיב בקרא לרוב פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים אבל לא לרוב. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יא}  יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֽוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִֽיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶֽם:

 רש"י  יוסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו' (בראשית יג, טז.), אמר להם זו משלי הוא, (צ) אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל האלף פעמים משלי מברכה שלי אבל הקדוש ברוך הוא יברך אתכם יותר מאלף פעמים כאשר דבר לכם ואם תאמר כיון שהקדוש ברוך הוא הבטיחם לברכם אם יוכל וגו' למה אמר משה האלף פעמים משלי הן הא בכלל ברכת הקדוש ברוך הוא הן ויש לומר לכך אמר משה זו משלי דהיינו האלף שכר ברכות. בשם מהרי"ץ. ועוד יש לומר זו משלי כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי אבל הברכות של הקדוש ברוך הוא הם על תנאי אם תקיימו המצות והתורה: (שפתי חכמים)


{יב}   שני  אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶם וְרִֽיבְכֶֽם:

 רש"י  איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, (ק) זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), (ר) הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות): וריבכם. מלמד שהיו רוגנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר לא אוכל דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו': (ר) ר"ל מורדים ושתי מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהם שהולכין בלא רסן לכך הם ממרים כמו הסוס שהולך בלא רסן: (שפתי חכמים)


{יג}  הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִֽידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַֽאֲשִׂימֵם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם:

 רש"י  הבו לכם. הזמינו (ש) עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, (ת) צדיקים: חכמים. (א) כסופים: ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא (ב) מחזר ומביא משלו: וידועים לשבטיכם. שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף (ג) בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשמם. חסר יו"ד, למד (ד) שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הבה ל' הזמנה והכנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה. הרא"ם: (ת) והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי שלח לך יש לומר דק"ל טפי הכא מהתם משום דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון א"כ אנשים למה לי : (א) מלשון חמוד כלומר שהעולם חומדין להם שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם. ועוד יש לומר כסופים לשון בושה כלומר שבושים ממעשיהם הרעים ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו וזה נקרא חכם על דרך החכם עיניו בראשו והוא שאמרו אל תהי רשע בפני עצמך: (ב) ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא: (ג) כדרך הדיינים: (ד) לשון אשמה ואף על פי שהל"ל ואשמכם בראשיכם לפי שכל הפרשה היא לנוכח אף על פי כן אין משיבין על הדרש. הרא"ם. והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשימם משום דלפי סדר המקרא משמע להיפך מפירוש רש"י דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם דהיינו ישראל דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד ואחר כך מפרש מלת ואשמם והוא סוגיית רש"י כמ"ש והשתא אתי שפיר: (שפתי חכמים)


{יד}  וַֽתַּֽעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת:

 רש"י  ותענו אותי וגו'. (ה) חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת (ו) עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים (ספרי יד.): לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם היאך אמר להם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו' אדרבה הא מספר שבחן שהרי עשו כאשר צוה להם משה. ועל זה פירש חלטתם וכו' ר"ל בשביל הנאה עשיתם. חלטתם לשון חלוטין: (ו) ר"ל על התורה: (שפתי חכמים)


{טו}  וָֽאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִֽידֻעִים וָֽאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹֽׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶֽם:

 רש"י  ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, (ז) אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מדות (ח) שאמר יתרו למשה, ולא מצא אלא שלשה, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים (ספרי טו.) (עיין בחזקוני): ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד, ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה) (ט) אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממונה על אלף: שרי מאות. אחד ממונה על מאה: ושוטרים. מניתי עליכם (י) לשבטיכם, אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי כל לקיחה שאינה לקנין מפורשת מלשון משיכת דברים וכבר נתבאר זה בכל מקום: (ח) ד' כתובים כאן אנשים דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו כתיב עוד ג' יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואף על פי שד' הכתובים כאן אינן כתובין בפרשת יתרו מכל מקום צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן דאם לא כן למה עבר משה על דבריו של יתרו. והרא"ם מונה ד' בפרשת יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועי' וצריך לומר דצדיקים לא קחשיב דהיינו יראי אלהים דבפרשת יתרו והכל אחד: (ט) כדי שהכל עומדים לפניהם ואז כבודם מרובה וכשיוצאין מב"ה הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. רא"ם. ויש מפרשים איפכא נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש כדי שלא יעמדו מפניהם: (י) מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל רצונו לתרץ בזה דמקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וכו' ושוטרים לשבטיכם משמע דגם הראשים יהיו שוטרים ועל זה פירש מניתי עליכם אבל הראשים לא יהיו שוטרים ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים דהרי שוטרים אלו הכופתין כו' פירוש על פי הדיינים דהיינו על פי הראשים שמע מינה דשוטרים לאו היינו ראשים: (שפתי חכמים)


{טז}  וָֽאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ:

 רש"י  ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם (כ) בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו (ספרי טז.): בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, (ל) עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור (ספרי שם): שמוע. לשון הווה, אודנ"ט בלע"ז (הערענד), כמו זכור ושמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר (מ) עליו דברים, (ספרי) דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה, בין חלוקת אחים, אפילו בין (נ) תנור לכיריים (סנהדרין ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מדכתיב ואצוה את שופטיכם שופטים מאן דכר שמייהו ראשים הל"ל אלא למדרש אתי כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי אלא ללמד הוו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין לפניך וכו' : (ל) (נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל מה שאין כן עכשיו: (מ) וחסר אל"ף כאלו אמר אוגרו וכן לא תגורו כמו לא תאגורו דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח דאם כן הוי"ו דגרו למה לי אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה הל"ל בהדיא כירו משום הכי צריך לשני טעמים: (נ) מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש"י בפרשת קדושים (ויקרא לי"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו ומדכתיב בקרא ובין גרו על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית: (שפתי חכמים)


{יז}  לֹֽא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵֽאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּֽיו:

 רש"י  לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין, (ס) שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין (ספרי יז.): כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין (ע) של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, (פ) לא תסלקנו לאחרון (סנהדרין ח.). דבר אחר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, (צ) שלא תאמר, זה עני הוא, וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר, היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו (ספרי יז.). (ק) דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך (ר) מפני איש, לשון אוגר בקיץ (משלי י, ה.): כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי (ש) המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו (ת) משפט בנות צלפחד (ספרי יז.), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל-א ט, יט.), אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד, וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שם טז, ו.), אמר לו הקב"ה, ולא אמרת אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהא כבר כתיב ושפטתם צדק והא דפירש בפרשת שופטים גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו' ויש לומר דאין לפרש כמו הכא דאם כן היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים דכתיב ושפטו את העם משפט צדק ופירש רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו' ומדכתיב בקרא לא תכירו פנים אחר לא תטה משפט דמיירי בדיינים צריך נמי לפרש שקרא דלא תכירו פנים בדיינים והא דלא מפרש הכא כמו התם מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ואם יהיה רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק אם כן לא תכירו למה לי אלא על כרחך לממנה דיינים הוא דאתא ודו"ק נראה לי: (ע) (נחלת יעקב) נראה לי דטעות סופר הוא וכן צריך לומר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין כו' וכן היא בהדיא בסנהדרין (דף ח) ושתי הלשונות האחרות הם בספרי: (פ) דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנידון הדיוט ובין עם הנידון ראש וקצין תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. רא"ם: (צ) דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה היה לו לומר לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה היה לו לומר גדול כקטן תשמעון כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות. לכן פירש דבר אחר שלא תאמר כו'. ולטעם אחרון לחוד קשה הל"ל קטן כגדול תשמעון ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה הל"ל כעני כעשיר תשמעון לכך צריך גם לטעם ראשון: (ק) כלומר שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי: (ר) כגון תלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין אל ישתוק התלמיד ולטעם הראשון קשה הל"ל לא תיראו לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל לא תאגורו מלשון אוגר בקיץ לכן צריך גם לטעם ראשון והרא"ם פירש לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו עד כאן לשונו: (ש) דאם לא כן איך לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב: (ת) משום שהשווה עבד לרבו דכתיב כי המשפט לאלהים הוא וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי כלומר שהיה מדמה את עצמו להקדוש ברוך הוא לכך נעלם ממנו דין ירושה דדבר פשוט הוא דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן דהא אמרו רחל ולאה העוד לנו חלק וגו' ופירושו כלום אנו נוטלין חלק ירושה בין הזכרים ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים דהתם לאו דבר פשוט הוא לכך לא ידע משה אבל דין ירושה דבר פשוט היה וקל להבין: (שפתי חכמים)


{יח}  וָֽאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּֽעֲשֽׂוּן:

 רש"י  את כל הדברים אשר תעשון. אלו י' דברים שבין דיני ממונות (א) לדיני נפשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) בסנהדרין בפרק א' דיני ממונות פירוש דיני ממונות בשלשה ופותחין אף לחובה ומטין על פי אחד אף לחובה ומחזירין אף לחובה והכל ראויין ללמד זכות וחובה הדיין והתלמיד והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה וכן איפכא ודנין ביום וגומרין בלילה וגומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה ומתחילין מן הגדול ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים מה שאין כן בדיני נפשות דאין דנין אלא בכ"ג. וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות כי הכל היא בהיפך מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות: (שפתי חכמים)


{יט}  וַנִּסַּע מֵֽחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָֽאֱמֹרִי כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵֽעַ:

 רש"י  המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים (ב) כקורות, ועקרבים כקשתות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן מאי והנורא ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש אלא על כרחך מנחשים וכו' ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם: (שפתי חכמים)


{כ}  וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ: {כא}  רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָֽת: {כב}   שלישי  וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּֽאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַֽעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶֽעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶֽן:

 רש"י  ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, (ג) ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישיבו אתנו דבר. באיזה לשון (ד) הם מדברים (ספרי כ.): את הדרך וגו'. אין דרך שאין (ה) בה עקמימות: ואת הערים אשר נבוא אליהן. תחלה (ו) לכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל מה תוכחה יש בזה: (ד) דאם לא כן דבר למה לי ונפקא מינה בזה באיזה לשון מדברים כדי שירגישו בדבר אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחיה כל נשמה וזה אי אפשר אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם ועוד יש פירושים אחרים: (ה) דאם לא כן למאי נפקא מינה יאמרו להם באיזה דרך ילכו בודאי אותו עיר שירצו לכבוש אותו דרך ילכו וקל להבין: (ו) ר"ל דבקרא ואת הערים משמע שלא יבאו לכל הערים וזה אינו דהא ירשו את הכל ועל זה פירש תחלה: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָֽאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּֽׁבֶט:

 רש"י  וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים (ז) שבכם, מן (ח) המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי (ט) עמהם (שם כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן מכם למה לי: (ח) המסולתין לשון סולת: (ט) דאם לא כן יהיו שלשה עשר דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו כתב הרא"ם ויש לתמוה דבלאו קרא יתירא דשנים עשר תיפוק ליה מפרשת שלח לך שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּפְנוּ וַיַּֽעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַֽיְרַגְּלוּ אֹתָֽהּ:

 רש"י  עד נחל אשכול. מגיד שנקרא (י) על שם סופו: וירגלו אותה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין (כ) שתי וערב (שם כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שנשאו אשכול משם כדכתיב ויכרתו וגו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה היה בחזרתן: (כ) ר"ל שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב כדי שירגלו את כלה: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ:

 רש"י  ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, (ל) יהושע וכלב (שם כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה מכל מקום גם היו מוציאים דבה על הארץ וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ משמע שלא אמרו כלל ברעתה. רא"ם: (שפתי חכמים)


{כו}  וְלֹא אֲבִיתֶם לַֽעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 רש"י  ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו: (רש"י)


{כז}  וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהֹוָה אֹתָנוּ הֽוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵֽנוּ:

 רש"י  ותרגנו. לשון הרע, וכן דברי נרגן (משלי יח, ח.), אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, (מ) מה דבלבך (נ) על רחמך מה דבלביה (ס) עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה, (ע) משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, (פ) למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דעת רש"י בזה שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן ומפרש כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט וכו': (נ) כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך: (ס) כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך: (ע) ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו': (פ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצריך עיון. ונראה דקשה להו הכי הל"ל בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי מארץ מצרים למה לי אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא והכתוב חדא ועוד קאמר כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו' למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה: (שפתי חכמים)


{כח}  אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָֽׁם:

 רש"י  ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו הכתובים לשון (צ) הבאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירש"י בפרק גיד הנשה לשון הבאי לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו לא שיתכוין לשקר אלא לא דק עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{כט}  וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַֽעַרְצוּן וְֽלֹא תִֽירְאוּן מֵהֶֽם:

 רש"י  לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו בערוץ נחלים לשכון (איוב ל, ו.), לשבור נחלים: (רש"י)


{ל}  יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הַֽהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵֽינֵיכֶֽם:

 רש"י  ילחם לכם. בשבילכם: (רש"י)


{לא}  וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָֽׂאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא (ק) שלמעלה הימנו, ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית כי נשאך וגו': כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' (שמות יד, יט.), משל למהלך בדרך ובנו לפניו, באו לסטים לשבותו וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקרא משמע הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגומר דמשמע דגם במדבר נלחם הקדוש ברוך הוא בשבילם והלא לא עשה מלחמה בדבר ועל זה פירש מוסב על המקרא שלמעלה אככל אשר עשה במצרים וגו' כלומר שהיטיב להם וגם במדבר היטיב עמהם שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו' ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד כי הראשון פירושו בענין המלחמה והשני בענין החיבוב: (שפתי חכמים)


{לב}  וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵֽינְכֶם מַֽאֲמִינִם בַּֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 רש"י  ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו: (רש"י)


{לג}  הַֽהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹֽתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וּבֶֽעָנָן יוֹמָֽם:

 רש"י  לראותכם. כמו להראותכם, (ר) וכן לנחותם הדרך (שם יג, כא.), וכן לשמיע בקול תודה (תהלים כו, ז.), וכן ללכת לגיד ביזרעאל (מלכים-ב ט, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון הה"א: (שפתי חכמים)


{לד}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹֽר: {לה}  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: {לו}  זֽוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלֽוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּֽרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַֽחֲרֵי יְהֹוָֽה:

 רש"י  אשר דרך בה. חברון, (ש) שנאמר ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל וכי כל הארץ נתנה לכלב: (שפתי חכמים)


{לז}  גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹֽא תָבֹא שָֽׁם:

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: (רש"י)


{לח}  יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָֽעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵֽל: {לט}   רביעי  וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִֽהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִֽירָשֽׁוּהָ: {מ}  וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סֽוּף:

 רש"י  פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח: (רש"י)


{מא}  וַֽתַּֽעֲנוּ וַתֹּֽאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַֽיהֹוָה אֲנַחְנוּ נַֽעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַֽתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַֽעֲלֹת הָהָֽרָה:

 רש"י  ותהינו. לשון הננו ועלינו אל המקום (במדבר יד, מ.), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר (ת) נזדמנתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה אז שייך להשיב הן אבל הכא הקדוש ברוך הוא ומשה מיחו בהם שלא יעלו אם כן מה שייך למימר הן ועל זה פירש כלומר נזדמנתם שהייתם מזומנים לכך לעשות והוי כאלו אמרו בפירוש הן: (שפתי חכמים)


{מב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַֽעֲלוּ וְלֹא תִֽלָּֽחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּֽגְפוּ לִפְנֵי אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 רש"י  לא תעלו. לא עלייה תהא (א) לכם אלא ירידה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב לא תעלו וגו' ולא תלחמו למה לי פשיטא דאם לא יעלו לא תהיה מלחמה אלא ודאי הכי פירושו דקרא לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמם ואם כן העלייה ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש מדכתיב ולא תנגפו שמע מינה שמה שאמר להם שלא יעלו הוא לטובתם אם כן לאו אזהורי מזהר להו אלא להודיע שלא תהא פעולתם זאת לעלייה כו': (שפתי חכמים)


{מג}  וָֽאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה וַתָּזִדוּ וַתַּֽעֲלוּ הָהָֽרָה: {מד}  וַיֵּצֵא הָֽאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּֽאֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָֽה:

 רש"י  כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת, כשהיא מכה את האדם מיד מתה, (ב) אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל הדבורה מתה מיד ותעשינה לשון עשייה דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים על כרחך שלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורים כו': (שפתי חכמים)


{מה}  וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹֽא שָׁמַע יְהֹוָה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶֽאֱזִין אֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו (ג) כאילו אכזרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (דבק טוב) דאם לא כן הלא שם זה הוא של רחמים ולמה מזכירו על הפורענות: (שפתי חכמים)


{מו}  וַתֵּֽשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּֽם:

 רש"י  ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו (ד) ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וינעם במדבר (שם לב, יג.). כך מצאתי בסדר עולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שניה ליציאת מצרים ובתחלת מ' באו לארץ דמקצת שנה ככולה אם כן לא היו אלא ל"ח שנה: (שפתי חכמים)

דברים פרק-ב

{א}  וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּֽים: (ס)

 רש"י  ונפן ונסע המדברה. אילו לא חטאו, (ה) היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו, הפכו לצד המדבר, שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן (ו) ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ (ז) מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש שחטאם גרם להם שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו: (ו) רצה לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח כן הלכו עכשיו שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב: (ז) (מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו שזה אי אפשר שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד עד ארץ מואב: (שפתי חכמים)


{ב}   חמישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹֽר: {ג}  רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹֽנָה:

 רש"י  פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, (ח) מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים יא, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) אף על פי שזה הצווי הי' בסוף דרומה של ארץ אדום ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. הרא"ם ולי נראה כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב וכמו שמפרש הקרא והולך וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית: (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹֽבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵֽי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִֽירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹֽד:

 רש"י  ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם: (רש"י)


{ה}  אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹֽא אֶתֵּן לָכֶם מֵֽאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּֽי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִֽיר:

 רש"י  עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו (ט) דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא (י) ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו.), עד שיבא יום (כ) דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו' (זכריה יד, ד.): ירשה לעשו. מאברהם, עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו (ל) למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דעד ועד בכלל כאלו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד אפילו אחד: (י) דאם לא כן קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו לכן פירש שלא ברשות אבל ברשות היו רשאים לעבור: (כ) דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו' למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא ל' עד לכן מביא מדרש אגדה: (ל) ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט: (שפתי חכמים)


{ו}  אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵֽאִתָּם בַּכֶּסֶף וַֽאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵֽאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶֽם:

 רש"י  תכרו. לשון מקח, וכן אשר כריתי לי (בראשית נ, ה.), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה: (רש"י)


{ז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּֽרַכְךָ בְּכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָֽר:

 רש"י  כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס"א תכפרו) את (מ) טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם דאם כן הל"ל יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך אלו הבהמות כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: (שפתי חכמים)


{ח}  וַֽנַּֽעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵֽי עֵשָׂו הַיּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָֽעֲרָבָה מֵֽאֵילַת וּמֵֽעֶצְיֹן גָּבֶר (ס) וַנֵּפֶן וַֽנַּֽעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָֽב:

 רש"י  ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך (נ) רוח מזרחית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום והלכו כל רוח מזרחית של מואב ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹֽא אֶתֵּן לְךָ מֵֽאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּֽׁה:

 רש"י  ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא (ס) מלחמה, אבל מיראים היו אותם (ע) ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג.), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, (פ) בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם (צ) בנה מואב: ער. שם (ק) המדינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו': (ע) ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים: (פ) דהא לא כתיב מלחמה: (צ) ר"ל מאב שהוא לשון פריצות: (ק) דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית: (שפתי חכמים)


{י}  הָֽאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּֽעֲנָקִֽים:

 רש"י  האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, (ר) לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצ"ל מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו' ומתרץ אתה סבור וכו' כלומר הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים אם כן סבור אתה שזו רפאים ר"ל ער שישבו שם אמים זו רפאים הם שנתתי לאברהם אבל לא תעלה על דעתך כך ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים ר"ל שישבו בו כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם וכיון דלאו ארץ רפאים היא למה נקרא רפאים ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו' שאף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו' כך מפרש רש"י חבורו של קרא: (שפתי חכמים)


{יא}  רְפָאִים יֵחָֽשְׁבוּ אַף הֵם כַּֽעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִֽים:

 רש"י  רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו: (רש"י)


{יב}  וּבְשֵׂעִיר יָֽשְׁבוּ הַֽחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִֽירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּֽשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָהֶֽם:

 רש"י  יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח (ש) שהיו מורישים אותם והולכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יג}  עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַֽנַּֽעֲבֹר אֶת נַחַל זָֽרֶד: {יד}  וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַֽמַּֽחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶֽם: {טו}  וְגַם יַד יְהֹוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַֽמַּֽחֲנֶה עַד תֻּמָּֽם:

 רש"י  היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ' שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב (ת) במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ: (שפתי חכמים)


{טז}  וַיְהִי כַֽאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָֽם: (ס)

 רש"י  ויהי כאשר תמו וגו'. (רש"י)


{יז}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹֽר:

 רש"י  וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר, (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'): (שפתי חכמים)


{יח}  אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָֽר:

 רש"י  אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון: (רש"י)


{יט}  וְקָֽרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹֽא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵֽי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּֽׁה: {כ}  אֶֽרֶץ רְפָאִים תֵּֽחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָֽשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּֽים:

 רש"י  ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: (רש"י)


{כא}  עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּֽעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּֽירָשֻׁם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם: {כב}  כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַֽחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּֽירָשֻׁם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: {כג}  וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם:

 רש"י  והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג.) שנאמר חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע (ב) אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם משום זה קומו וסעו ומתרץ מפני השבועה וגו': (שפתי חכמים)


{כד}  קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָֽדְךָ אֶת סִיחֹן מֶֽלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָֽאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָֽה: {כה}  הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָֽעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָֽגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶֽיךָ:

 רש"י  תחת כל השמים. למד, שעמדה (ג) חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע"ז כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דכתיב הכא אחל תת וגו' וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו' מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה: (שפתי חכמים)


{כו}  וָֽאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹֽר:

 רש"י  ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום (ד) לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי (ה) שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן מאי קדמות ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר: (ה) דלפירוש ראשון קשה למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם והיה לו לפרש ולא לסתום לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא למה נקט ממדבר לכן צריך לתרי טעמים: (שפתי חכמים)


{כז}  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹֽאול: {כח}  אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָֽי: {כט}  כַּֽאֲשֶׁר עָֽשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּֽשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶֽׁר אֶֽעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ:

 רש"י  כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין (ו) מכר אוכל ומים: עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה (ז) בארצך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רצל"ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו על זה פירש לא לענין לעבור וגומר ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ותירץ הרא"ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע עד כאן לשונו ועוד יש לומר דהכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו': (ז) ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה כאשר כתיב בפרשת חקת: (שפתי חכמים)


{ל}  וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַֽעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּֽי הִקְשָׁה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָֽדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּֽה: (ס) {לא}   שישי  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רְאֵה הַֽחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֽוֹ:

 רש"י  החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו: (רש"י)


{לב}  וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָֽהְצָה:

 רש"י  ויצא סיחון. לא שלח בשביל עוג לעזור (ח) לו, ללמדך שלא היו צריכין זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לפי שהיו חזקים: (שפתי חכמים)


{לג}  וַֽיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת (בנו) בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּֽוֹ:

 רש"י  ואת בניו. בנו כתיב, (ט) שהיה לו בן גבור כמותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתוב בנו חסר יו"ד משמע שלא היה לו אלא בן אחד ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ משמע שהיו לו בנים הרבה אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו: (שפתי חכמים)


{לד}  וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַֽנַּֽחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִֽיד:

 רש"י  מתם. אנשים, בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו, לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון, כך נדרש בספרי (בלק קלא.) בפ' וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.): (רש"י)


{לה}  רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר לָכָֽדְנוּ: {לו}  מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָֽיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָֽׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵֽינוּ: {לז}  רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵֽי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ:

 רש"י  כל יד נחל יבק. כל אצל (י) נחל יבק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור: (שפתי חכמים)

דברים פרק-ג

{א}  וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶֽעִי:

 רש"י  ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עלייה: (רש"י)


{ב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָֽדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּֽוֹן:

 רש"י  אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה (כ) שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), והוא עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה ועל זה פירש שלא וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִֽיר לוֹ שָׂרִֽיד: {ד}  וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָֽיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹֽא לָקַחְנוּ מֵֽאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָֽׁן:

 רש"י  חבל ארגב. מתרגמינן בית פלך טרכונא, וראיתי תרגום ירושלמי (תרגום שני א, ג.) במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין, למדתי חבל ארגוב הפרכיא (ל) היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה, וכן את הארגוב דמלכים, אצל היכל מלך הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה (מלכים-ב טו, כה.), למדתי שכך נקראת שם (מ) ההפרכיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר מתוך תרגום ירושלמי למדתי הואיל וקורין לפלטין טרכונין שמע מינה דארגוב גם כן לשון טרכונין ופירושו הפרכיא דהיינו היכל המלך: (מ) דהיינו עיר חשובה: (שפתי חכמים)


{ה}  כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵֽעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹֽד:

 רש"י  מערי הפרזי. פרזות ופתוחות בלא חומה, וכן פרזות תשב ירושלים (זכריה ב, ח.): (רש"י)


{ו}  וַנַּֽחֲרֵם אוֹתָם כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַֽחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּֽף:

 רש"י  החרם. לשון הוה, הלוך וכלות: (רש"י)


{ז}  וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶֽעָרִים בַּזּוֹנוּ לָֽנוּ: {ח}  וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמֽוֹן:

 רש"י  מיד. מרשות: (רש"י)


{ט}  צִֽידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִֽיר:

 רש"י  צידנים יקראו לחרמון וגו'. ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאן הוא חרמון (דברים ד, מח.), הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון (נ) אשכנז (שנעע) ובלשון כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דק"ל כיון דאותיות שרין הם אותיות שניר אלא שנהפכו האותיות שרין שניר וטעמא מאי לכן פירש על שם השלג נקרא שנייא"ר: (שפתי חכמים)


{י}  כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַֽלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָֽׁן: {יא}  כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָֽרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִֽישׁ:

 רש"י  מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), זהו עוג: באמת איש. באמת (ס) עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצ"ל לפי דאמרינן בגמרא עוג עקר טורא בר תלתא פרסה משמע דגדול מאוד היה וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש ואי קאי באמת איש אכל אדם נמצא שלא הי' גובהו אלא ח' אמות דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה ואם כן איך היה יכול לעקור ההר לכך פירש באמת עוג: (שפתי חכמים)


{יב}  וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַֽחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִֽי:

 רש"י  ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (ע) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני (פ) ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש לא האמורה אחריו מערוער אשר על נחל ארנון כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד אלא על כרחך דהכי קאמר ואת הארץ האמורה למעלה שלקחנו משני המלכים שהוא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה והחזקנו בה ואחר כך התחיל סיפור אחר ואמר מערוער אשר על נחל וגו' נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט מנשה וגו': (פ) רצ"ל דבפסוק משמע שלא ירשו אלא ארץ זו ונתנו לראובני ולגדי ואחר כך כתיב ויתר הגלעד וכו' נתתי לחצי שבט המנשה וכי מאין היה להם ארץ זו כיון שלא ירשו יותר ועל זה פירש האמורה למעלה מנחל ארנון וכו' רצ"ל ואת הארץ הזאת האמורה ירשנו בעת ההיא ומאותו ארץ נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַֽחֲצִי שֵׁבֶט הַֽמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָֽאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִֽים:

 רש"י  ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה (צ) שנתתי לאברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לעיל גם כן כתיב ארץ רפאים אבל זו היא רפאים שנתתי לאברהם: (שפתי חכמים)


{יד}  יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּֽעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: {טו}   שביעי  וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָֽד: {טז}  וְלָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּֽוֹן:

 רש"י  תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, (ק) כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של ירדן נמשך גורל נחלתו למערב של נחל ארנון כי פירוש וגבול גם הוא גבולו ועוד מעבר הנחל והלאה לצד מערבי עד יבוק ועד בכלל זה שגם יבוק בכלל ויותר מכן: (שפתי חכמים)


{יז}  וְהָֽעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָֽעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָֽחָה:

 רש"י  מכנרת. מעבר הירדן המערבי היה, (ר) ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר לשפתו עד כנרת, וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש כנרת זו לצד מערב של ירדן מאחר שנחלת גד לפאת מזרח הירדן נמצא שנמשכה נחלתו ממזרח הירדן על כל רחבו ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערב הירדן עד כנרת וזהו הירדן וגבול שפירושו הירדן עצמו הוא מכלל הנחלה וגם מעבר לו עד כנרת: (שפתי חכמים)


{יח}  וָֽאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּֽעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָֽיִל:

 רש"י  ואצו אתכם. לבני ראובן וגד (ש) היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל (ת) למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ.):

חסלת פרשת אלה הדברים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל דהא כל התוכחות מתחלת הספר עד כאן כולן היו לנוכח כל ישראל ואם כן היאך מוסב עליו חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל וכי ישראל יעברו לפני ישראל ועל זה פירש לבני ראובן וגד היה מדבר: (ת) דאם לא כן מאי לפני ישראל עם בני ישראל מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{יט}  רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּֽי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵֽשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶֽם: {כ}   מפטיר  עַד אֲשֶׁר יָנִיחַֽ יְהֹוָה לַֽאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָֽרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִֽירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶֽם: {כא}  וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָֽרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַֽעֲשֶׂה יְהֹוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָֽׁמָּה: {כב}  לֹא תִּֽירָאוּם כִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶֽם: (ססס)