---

פרשת האזינו

---

דברים פרק-לב

{א}  הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי:

 רש"י  האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל, (א) ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם (ב) שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, (ג) אמר משה, אני בשר ודם למחר אני מת, (ד) אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם, ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא, ז.), ואח"כ ואבדתם מהרה (שם) על ידי האומות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) משום דק"ל מה לו למשה לצוות לשמים וכי הוא מושל על השמים וע"ק למה לקח עדות על ישראל הרי עדיין לא חטאו ל"פ שאני מתרה בהם בישראל כדכתיב לעיל העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וזהו ל' התראה הוא וכמו העד העיד בנו האיש וגו' כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום ועכשיו דבר עמהם: (ב) דק"ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים ל"פ שאמרתי להם ר"ל כבר אמרתי להם: (ג) פי' אל תאמר מדלא כתי' האזינו השמים והארץ ואדברה ודאי שני ענינים הם אלא ר"ל וכן ותשמע הארץ שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע משום דמרע"ה היה קרוב שהיה קרוב למיתה והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה וכשאדם קרוב לחבירו שעומדקרוב אצלו אומר לו האין לכך אמר האזינו אבל היה רחוק מן הארץ לכך שייך בה ל' שמיעה ומ"ה לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וגו' והרא"ם פירש דמ"ה לא כלל אותן בדיבור אחד מפי שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ ולפי פירושו קשה למה שינה הקרא בלשונו דגבי שמים כתיב ל' האנה וגבי הארץ כתיב ל' שמיעה: (ד) וא"ת והא בפרשת נצבים פי' שם ט"א בפ' העידותי בכם את השמים וגומר וי"ל דלעיל גבי התראה שצריכים העדים להתרות באדם הרוצה לעבוד עביר' שלא יעבור ואם כן ק"ל איך יעשו השמים והארץ התראה הא אין יכולין לדבר דאין לפרש דמשה התר' בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו דהא באותו זמן לא רצו לעבור והוי התראת ספר ולא שמיה התראה ועל זה פרש"י הסתכלו וכו' והסתכלות בזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה והכא בשירה זו מדבר בעונשן של ישראל שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע"א וגבי העונש כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ל"פ כאן טעם אחר: (שפתי חכמים)


{ב}  יַֽעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵֽשֶׂב:

 רש"י  יערוף כמטר לקחי. זו היא העדות, שתעידו (ה) שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם, כמטר הזה שהוא חיים לעולם (ספרי שו.) כאשר יערפו (ו) השמים טל ומטר: יערוף. לשון יטיף, וכן ירעפון דשן (תהלים סה, יב.), יערפו טל (לקמן לג, כח.): תזל כטל. שהכל שמחים (ז) בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות (ס"א יש עצבים בו), כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין (ספרי שו.): כשעירם. לשון רוח סערה, (ח) כתרגומו כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן: וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת (בראשית כא, כ.): דשא. ארברי"ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ (ט) מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל היאך תלוי זה הדבר בכאן ומפרש דשפיר תלוי בכאן דזו היא העדות וכו': (ו) י"ל שרוצה לפר' היאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה היא כמטר ומפרש שה"ק קרא כאשר וכו'. ומנליה לרש"י לפרש דלקחי הוא התורה משום דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וגו' טעמא מאי משום דלקחה מיד אל יד שנאמר מימינו אש דת למו ר"ל משרע"ה לקחה מימינו של הקב"ה ולמה נקרא תורה חיים משום שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה: (ז) משא"כ במטר ואח"כ מדמה אותה לרוח דהוא נמי טוב יותר מן הטל והוא מוסיף והולך: (ח) דסמ"ך ושי"ן מתחלפין: (ט) פי' דשא כולל מיני עשבים רבים שהוא לבישת הארץ וכיסוי' ונקרא שדא והעשב הוא כל מין ומין בפי עצמו קרוי עשב וע' בפרשת בראשית: (שפתי חכמים)


{ג}  כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ:

 רש"י  כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, (י) כמו כי תבואו אל הארץ (ויקרא כג, י.), כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו, שעונין ברוך שם כבוד מלכותו (כ) אחר ברכה שבמקדש (תענית טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דא"א לפרש שהוא נתינת טעם אש למעל': (כ) וא"ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי"ל הואיל דכתיב הבו גודל ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך וכתיב נמי כי שם ה' אקרא משמע שם של ד' באותיותיו ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו: (שפתי חכמים)


{ד}  הַצּוּר תָּמִים פָּֽעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הֽוּא:

 רש"י  הצור תמים פעלו. אע"פ שהוא חזק, (ל) כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, (מ) ואע"פ שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם (נ) בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, (ס) וכך ראוי וישר להם, צדיק מפי הבריות, וישר הוא (ע) וראוי להצדיקו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל למה קרא מרע"ה להקב"ה צור ותו מאי תמים דהזכיר הכא וכי ס"ד שפעולתו של הקב"ה אינה תמימה ל"פ אע"פ כו': (מ) דק"ל למה אמר הל' של אמונה ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים שהוא לזמן ארוך בעה"ב לכן שייך ביה ל' אמונה: (נ) ר"ל דפסוק זה כפל ל' הוא מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול אלא אף לרשעים דה"א דלא משלם להם שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה אלא משלם להם שכר המצות בעה"ז כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו' כדי שיהא עונש של עבירות בעוה"ב מרובה: (ס) ר"ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו' דל' צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה וזה אין שייך בהקב"ה חלילה ומתרץ הכל מצדיקין כו' והרא"ם פי' הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו' מפני שא"א לומר שהכ' מעיד על צדקתו יתברך כי לא יעלה על דעת היפך זה וכ"ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב"ה מ"ה פי' דשניהם והא תואר השם מפי הבריות וכו' ר"ל שהכל מצדיקין עליהם את דינו: (ע) ר"ל שישר לבריות לעשות כן וקאי וישר על הבריות אבל א"ל שקאי וישר על הקב"ה כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקב"ה ה"ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב"ה וק"ל: (שפתי חכמים)


{ה}  שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּֽל:

 רש"י  שחת לו וגו'. כתרגומו חבילו להון (פ) ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, (צ) והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה, (ק) ולא מומו: דור עקש. עקום ומעוקל, כמו ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג, ט.), ובלשון משנה, חולדה ששיניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטי"לייש (פערדרעהט) כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות (ר) הגדיל. פתלתל, מן התיבות הכפולות, כמו ירקרק, אדמדם, סחרחר, סגלגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל ולא ליה להקב"ה והכי משמע הקרא השחיתו ולמי השחיתו וקאמר לא ליה כלומר לא להקב"ה ויהיה לפי ה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו לא עם מלת שחת ולפי ל' הכ' ה"ל לתרגם וליה לא אלא שתרגם אותו אחר לשון הנהוג והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא דלמי שחת ולא יפול עליו מלת לו לא כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא"ם: (צ) דק"ל למה קרוא אותן בניו כיון שחטאו. (ק) דק"ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת כאלו אמר שחתו בניו וזהו שתרגם חבילו להון והוא עצמו מה שאמר למעלה שחת לו לא אלא שכפל הענין במלות שונות כמנהג השירות והנבואות. רא"ם: (ר) כמו שעושין פתילה לנר של שמן שמקיפין סביב הקש: (שפתי חכמים)


{ו}  הַלְיהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָֽשְׂךָ וַֽיְכֹֽנְנֶֽךָ:

 רש"י  הלה' תגמלו זאת. לשון תימה, וכי לפניו אתם (ש) מעציבין, שיש בידו להפרע מכם ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, (ת) שקננך (א) בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אומה (ב) באומות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס (ג) וכן. מכם כהנים, מכם נביאים, ומכם מלכים, (ד) כרך שהכל תלוי בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל אתם עושים מעשי' מעציבי' ולמה אין ראויח לעשות שיש בידו להפרע מכם ועוד שהיטיב לכם כל טובות וא"ל מנ"ל לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם י"ל כדמפרש ואזיל דכתיב עם נבל ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם ולא חכם להבין את הנולדו' דהיינו שיש בידו להפרע מהם כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום ש"מ דמלת הלה' וגומר כולל נמי שני טעמים: (ת) ל' קנין: (א) ל' קן. פי' דק"ל מדכתיב קנך שהוא ל' קנין איך שייך לומר אביך דהא לגבי אביו אין נופל ל' קנין ל"פ שהוא לשון קננך ותו ק"ל דאם הוא לשון קן הי"ל לנקוד בחיר"ק תחת הקו"ף וגם ה"ל להדגיש הנו"ן מל' כנשר יעיר קנו ל"פ שוהא מל' תיקון וא"ל מנ"ל שהוא ל' תיקון דלמא הוא מל' קנין ומל' קן אם כן הוה ליה לנקוד קונך בחולם מל' קונה שמים וארץ ואין לפרש מל' תקון ול' קננך לחוד ולא ל' קנין א"כ חסר תי"ו של מלת תיקון אע"כ צ"ל כל ג' לשונות: (ב) דק"ל מה שבח זה שעשה אותם הא כל העולם עשה. ל"פ אומה באומות ר"ל בחר בך מכל אוה"ע: (ג) בפת"ח וכן הוא נמי ל' בסיס אלא בסיס מל' ארמית וכן מל' עברית: (ד) משא"כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת: (שפתי חכמים)


{ז}   שני  זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָֽךְ:

 רש"י  זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על (ה) שעבר, בינו שנות דור ודור, להכיר להבא, שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל (מלכים-ב ב, יב.): זקניך. אלו (ו) החכמים (קידושין לב:): ויאמרו לך. הראשונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ר"ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם וכיון דלא עשיתם לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו' והוצרך לפרש ד"א וכו' משום דלפי' ראשון קשה כפל ל' דהא כבר נאמר זכור ימות עולם וגם דור אנוש ודור המבול בכללם ל"פ ד"א ולפי ד"א לחוד נמי קשה כי אין שייך לו' לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה אלא בעוה"ב אשר עין לא ראתה בלתי אלהים לבדו ל"פ גם טעם ראשון: (ו) פי' כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה: (שפתי חכמים)


{ח}  בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם, (ז) הציפם ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, (ח) ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, (ט) הציב גבולות עמים. שבעים לשון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל מה היה חלק נחלתן הציפ' ושטפם: (ח) דאל"כ למספר ל"ל והכי משמע הקרא בהפרידו בני אדם דהיינו כשהפיץ דור הפלגה יצב גבולות עמים ר"ל שלא העבירם מן העולם ולמה עשה כן למספר בני ישראל ר"ל בשביל ישראל שיצא מן שם: (ט) ר"ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד וה"ק הפסוק יצב גבולות עמים ר"ל עשה אומות הרבה וכמה עשה ומפרש למספר בני ישראל ר"ל במספר של ע' נפש שירדו למצרים עשה דהיינו ע' אומות ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי' והוצרך רש"י לשני טעמים דלטעם ראשון קשה למה לי למלת גבולות לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל גבולות למה לי ולטע0 אחרון קשה כיון שהכעיסו לפניו למה לא איבדם מן העולם לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ט}  כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַֽעֲקֹב חֶבֶל נַֽחֲלָתֽוֹ:

 רש"י  כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו (י) כבוש ביניהם, ועתיד לצאת, ומי הוא חלקו, עמו, ומי הוא עמו. יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, (כ) המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, (ל) ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיני' ה"נ משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל: (כ) ר"ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו: (ל) דק"ל למה לא כתיב אברהם או יצחק ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא וליצחק הי' עשו ואע"פ שכבר נא' למעלה מה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל שהם מבני שם מ"מ עדיין לא פירש שם מה ענינם של מספר בני ישראל עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם ופירש כאן הטעם מפני כייעקב וגומר היה כבוש ביניהם אע"פ שמאמר כי חלק וגו' לא יובן שהי' כבוש ביניהם אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתוב למעל' יצב גבולות עמים בעבור מספר ב"י שעתידים לצאת מהם דהיינו שהיה כבוש ביניהם. רא"ם: (שפתי חכמים)


{י}  יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹֽבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינֽוֹ:

 רש"י  ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו (מ) נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (לקמן לג, ב.): ובתהו ילל ישמן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיה ב, ב.): יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר שכפהו (נ) עליהם כגיגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האומות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין (ס) שהמאור יוצא הימנו, ואונקלוס תרגם ימצאהו, יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב.), לא ימצא לנו ההר (יהושע יז, טז.). יסבבנהו, אשרינון סחור סחור לשכינתיה, (ע) אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) רצינו בזה מ"ט לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב: (נ) והטובה בה כדי שיהיו כמו אנוסים ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה וכן פירשתי בפ' וישמע יתרו ואין להקשו' מנ"ל לשלש' אלו י"ל דהי מינייהו מפקת א"נ דהקרא מפרש שלשתן דקאמר יסובבנהו יבוננהו שסיבב אותן בשע' נתינת התורה דהיינו כפה עליהם הר כגיגית יסובבנהו יצרנהו מנחשים דהיינו שהקיפן בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים יסובבנהו יצרנהו כאישון מן האומות דהיינו שסבבן בדגלים: (ס) (נח"י) ולמה נקרא אישון משום דנראה בו כדמות אי שקטן כמו שנראה דמות איש במראות הנשים דאישון ל' איש וע"ש: (ע) פי' שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו ומפרש זה אוהל מועד וכו': (שפתי חכמים)


{יא}  כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּֽוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתֽוֹ:

 רש"י  כנשר יעיר קנו. נהגם ברחמים ובחמלה, (פ) כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה (צ) לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז, כג.), (ק) כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר ה' מסיני בא (ר) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (לקמן לג, ב.), אלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג.) זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו. כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקב"ה, ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד.), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום (חונים) על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' (שם יד, יט-כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מכאן והלאה חר לספר הטובות שעש' להם מעת צאתם ממצרים והם שכחו את הכל: (צ) פי' שוכה ענך עצים: (ק) רש" אומר כן וה"פ שדי דהיינו הקב"ה לא מצאנוהו שגיא כח ר"ל דאע"ג דהוא שגיא דהיינו חק לא נוהג בכח עם הבריות: (ר) מסיני בא אינו מן מנין ד' רוחות אלא שיצא מסיני לקראת ישראל ואלו הן הד' רוחות וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש אלוה מתימן יבוא ויש מקשים והא רש"י פי' לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו' על העו"א שלא רצו לקבל עליהם את התורה וכ"פ רש"י לקמן בפ' וזאת הברכה וכאן פי' הקרא לד' רוחות העולם וי"ל דתרווייהו איתנייהו ביה לד' רוחות לחוד נכתב הקרא א"כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה אלא ע"כ צ"ל דקאי נמי על העו"א ואלו לעו"א לחוד הוה אתי למה לא הזכירן בשמותן בהדיא אלא ע"כ תרווייהו איתנייהו ביה ולעיל בפסו' ימצאהו שמספר בשבחן של ישראל מביא הטעם שדרשו על העו"א שלא רצו לקבל התורה ובפסוק כנשר יעיר קנו שבא לספר בטובתו של מקום שהיטיב לישראל מביא טעם השני: (שפתי חכמים)


{יב}  יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר:

 רש"י  ה' בדד. ה' בדד ובטח (ש) נהגם במדבר: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד (ת) מכל אלהי הגויים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על (א) העתיד, וכן תרגם אונקלוס, ואני אומר דברי תוכחה הם, (ב) להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד, שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר (ג) לכאן ולכאן, וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) וה"ק הפסוק וה' נהג את ישראל בדד ובטח אבל א"ל וה' היה בדד דזה פשיטא אלא מלת בדד שב אל העם כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר: (ת) ר"ל זהו פירוש בטח כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם משום דלא היה כו': (א) ר"ל קרא דה' בדד: (ב) רצונו בזה דאין שייך לפרשו על העתיד כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם א"כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד ל"פ ואני אומר כו' כלו' אף שהוא דבור על העתיד מ"מ גם הם דברי תוכחה כל הענינים וכו': (ג) ר"ל כך הקרא של ה' בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר: (שפתי חכמים)


{יג}   שלישי  יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּֽנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵֽחַלְמִישׁ צֽוּר:

 רש"י  ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא (ד) כתרגומו: ירכבהו וגו'. על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלו (ה) פירות ארץ ישראל, שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד (ו) שאמר לבנו (ז) בסיכני, הבא לי קציעות מן החבית, הלך ומצא הדבש צף על פיה, (ח) אמר לו זו של דבש הוא, אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה (ספרי שטז.): ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של (ט) גוש חלב (מנחות פה:): במותי ארץ. לשון גובה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש, (י) וכשהוא דבוק נקוד חלמיש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' שיתן להם א"י וכ"ת א"כ הל"ל וינחילנו וגו' מאי ירכיבהו וכו' וכדמפרש ואזיל (ה) ק"ל וכי במקום אחר לא יאכלו ל"פ אלו פירות כו': (ו) דק"ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע: (ז) בסיכני שם מקום: (ח) וקציעות הם קשים כמו סלע ואפ"ה היה דבש עליהם וא"כ היו יונקים דבש מן הסלע: (ט) גוש חלב שם מקום: (י) דק"ל למה נקוד חלמיש בשו"א תחת הלמ"ד ה"ל למינקד חלמיש בקמץ כמו חלמיש למעינו מים לכך מפ' כשאינו דבוק כו' אבל כאן דבוק: (שפתי חכמים)


{יד}  חֶמְאַת בָּקָר וַֽחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵֽי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָֽמֶר:

 רש"י  חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן (מלכים-א ה, ג.): עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר ואוכלים כרים מצאן (עמוס ו, ד.): חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר ויהי לחם שלמה וגו' (מלכים-א ה, ב.): ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.): חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק (כ) נקוד חלב, כמו בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. (ל) כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין (מ) ככוליא: ודם ענב. תהי שותה טוב, (נ) וטעם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם, ווינ"ש בלע"ז (ווייניכט), ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דק"ל למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וציר"י תחת הלמ"ד ה"ל למכתב וחלב כולו בקמ"ץ: (ל) נראה דהצעת רש"י כך הוא כרים כבשים והשתא א"ש דאילים הוי פירושו כמשמעו דבלא זה ה"א דאילים הם כבשים ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן ואילים מל' ואת אילי הארץ לקח שהוא ל' חוזק אבל השתא שפירש כרים כבשים אין אנו צריכים לדחוק ולפרש דאילים מלשון חוזק אלא אילים פירוש כמשמעו: (מ) דאל"כ למה מדמה לחלב כליות לא לשאר חלב: (נ) ר"ל שכך הפי' של פסוק ודם ענב הייה שותה וכו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ:

 רש"י  עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון כי כסה פניו בחלבו (איוב טו, כז.), כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר ויעש פימה עלי כסל (שם): כשית. יש לשון קל (ס) בלשון כסוי, כמו וכוסה קלון ערום (משלי יב, טז.), ואם כתב כשית דגוש, היה נשמע כסית את אחרים, (ע) כמו כי כסה פניו (איוב טו, כז.): וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה' וגו' (יחזקאל ח, טז.), אין נבול גדול מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו בזה כיון שהוא מל' כסוי ה"ל להדגיש השי"ן כמו שמצינו בכ"מ שלשון כסוי מודגש: (ע) אבל עכשיו הוא משמע שאת המכסה את עצמך: (שפתי חכמים)


{טז}  יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתֽוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻֽהוּ:

 רש"י  יקנאהו. הבעירו חמתו (פ) וקנאתו: בתועבות. במעשים תעובים, כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר: (שפתי חכמים)


{יז}  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, (צ) אילו היה בהם צרוך (ק) לא היתה קנאה כפולה (ר) כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפילו האומות לא היו רגילים בהם (ספרי שיח.), נכרי שהיה רואה אותם היה אומר, זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם, (ש) לא עמדה שערתם מפניהם, דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי (שם). ויש לפרש עוד, שערום, לשון ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.). שעירים הם (ת) שדים, לא עשו אבותיכם שעירים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) צרוך פירוש כח ויכולת והוצרכו לפרש כן מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום ואם היה פי' לא אלוה כמשמעו איך קראו אחר זה אלהים. הרא"ם: (ק) רצ"ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים משמע אבל אם היה בו צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו ואיך יתכן ה הרי כתי' ופן תשא עיניך וגו' לירח או לכל צבא השמים: (ר) וא"ת והא לעיל בפ' כי תשא פירש"י למה יחרה אפך כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו' וא"כ למה תהא קנאה כפולה וי"ל לעיל גבי תפלה לפייס הש"י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו' אבל לענין עונש כשבא הקב"ה לענוש על ע"א העובדים אותם אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך: (ש) ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני יצאו ממני פן תשבענו תשבע ממנו: (ת) ויהיה ג"כ פה כנוי שערום מהם רק פי' מהם פירוש ממין השעירים שהם השדים הנזכרים למעלה ופירוש שערום עשו שעירים כמו מאלמים עשו אלומים. רא"ם: (שפתי חכמים)


{יח}  צוּר יְלָֽדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹֽלְלֶֽךָ:

 רש"י  תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו (א) מלהיטיב לכם: אל מחוללך. מוציאך מרחם, לשון יחולל אילות (תהלים כט, ט.), חיל כיולדה (שם מח, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והוא מל' תשש כחו כנקבה ולפירוש ראשון יהי' מלת תשי מגזירת נשיתי טוב': (שפתי חכמים)


{יט}   רביעי  וַיַּרְא יְהֹוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָֽיו: {כ}  וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַֽחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹֽא אֵמֻן בָּֽם:

 רש"י  מה אחריתם. מה תעלה בהם (ב) בסופם: כי דור תהפוכות המה. מהפכין רצוני (ג) לכעס: לא אמון בם. אין גדולי נכרים (ד) בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמון. לשון ויהי אומן (אסתר ב, ז.), נודריטור"ה בלע"ז (ערציהונג). דבר אחר אמון, לשון אמונה (ה) כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע, ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהא עליהם באחרונה לא מה יהא אחריתם כי אחריתם היא המיתה ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים: (ג) לא שהם מתהפכין כפי המובן והוכחתו מדכתי' כי וגו' וכל כי הוא נתינת טעם אש למעלה וק"ל: (ד) ופירוש אמן מל' ויהי אומן את הדסה והוסיף מלת נכרים כי בזולת התוספת יהא המובן ממנו שאין גדולי בם כלומר שלא גדלתים לכן הוסיף מלת נכרים: (ה) דלטעם ראשון היה קשה למה לא נא' אומן בוי"ו ל"פ ד"א וכו ולד"א קשה הל"ל אמון: (שפתי חכמים)


{כא}  הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּֽעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַֽאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵֽם:

 רש"י  קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באומה שאין לה שם, שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיה כג, יג.), ובעשו הוא אומר בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב.): בגוי נבל אכעיסם. אלו הכופרים, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים יד, א.): (רש"י)


{כב}  כִּי אֵשׁ קָֽדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִֽיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מֽוֹסְדֵי הָרִֽים:

 רש"י  קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד (ו) היסוד: ותאכל ארץ ויבולה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיוסדת (ז) על ההרים, שנאמר ירושלים הרים סביב לה (שם קכה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם דבלא"ה לא היינו יודעים את מי תוקד או לאיזה ארץ: (ז) דאם לא כן מוסדי הרים ל"ל הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר"ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרי' ויחדה בפני עצמה לחשיבותה: (שפתי חכמים)


{כג}  אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּֽם:

 רש"י  אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה, לשון ספו שנה על שנה (ישעיה כט, א.), ספות הרוה (דברים כט, יח.), עולותיכם ספו על זבחיכם (ירמיה ז, כא.). דבר אחר אספה, אכלה, (ח) כמו פן תספה (בראשית יט, טו.): חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם, וקללה זו לפי הפורענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר כל רעות אכלה בם שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כולה יכלו עליהם ע"ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם והוצרך לד"א כי לטעם ראשון קשה ה"ל לכתוב אספו מל' ספו שנה על שנה ולא אספה בה"א מל' תספ' ולד"א לחוד נמיקש' דהא כתי' אחריו חצי אכלה בם דהא החצים נמי בכלל רעות הם ויש מקשים לעיל בפ' אתם נצבי' פירש"י ספות הרוה לפי שאוסיף לו כו' וכאן פיר' ספות הרוחה מל' חיבור וי"ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר ממילא הוא מתחבר אליו ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי' א' וענין א' להם ופירש לעיל לשון הוספה לפי ענינו דלא שייך לומר אחביר דהא אין לו עונש על השוגג ואיך יאמר אחביר פורעניות לפורעניות מש"ה פי' ל' הוספה וכאן שלא הזכיר יום שוגג אלא המזיד פי' לפי ענינו ל' חיבור ועוד נ"ל לישב די"ל דפשוטו של אספה בכ"מ לשון הוספה הוא אך כאן א"א לפרש ל' הוספה דהוי משמע דהקב"ה יוסיף עליהם פורעניות יותר ממה שחטאו וזה אינו דאין הקב"ה נפרע הלא כפי שהרשיע האדם לפניו לכן הוצרך לפרש כאן שהוא ל' חיבור ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותם מל' חיבור כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פי' שפירש מלת אספה מל' חיבור מכל הני מקראות שהביא ודוק וכעין זה פירשת' לעיל גבי וירק את חניכיו ע"ש: (שפתי חכמים)


{כד}  מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹֽחֲלֵי עָפָֽר:

 רש"י  מזי רעב. אונקלוס תרגם נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו, ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי, שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה (ט) מהפך במזיא: ולחומי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.), והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי: קטב. כריתה, כמו אהי קטבך שאול (הושע יג, יד.): ושן בהמות. מעשה היה, (י) והיו הרחלים נושכין וממיתין (ספרי שכא.): חמת זוחלי עפר. ארס נחשים, המהלכים על גחונם על העפר כמים הזוחלים על הארץ. זחילה, לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) זה ל' הגמ' רצונו בה שיש לו ראיה לפירושו של ר' משה הדרשן: (י) רצונו בזה דהל"ל ושן חיות כיון שחיות הן עומדי' לנשוך ואל בהמו': (שפתי חכמים)


{כה}  מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵֽחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָֽה:

 רש"י  מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גייסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבו נוקפים עליו מחמת אימה, (כ) והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, (ל) כמו שנאמר כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, ב.), וכן תרגם אונקלוס. דבר אחר מחוץ תשכל חרב, על מה שעשו בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבושת (שם יא, יג. ספרי שם): ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר אשר זקני ישראל עושים איש בחדרי משכיתו (יחזקאל ח, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) (מהר"ן) דאי כמשמעו בחדרי הבית הל"ל ומחדרים פחד של' פחד יופל על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כדכתב רש"י בפרשת בשלח בפסוק תפול עליהם: (ל) כי לפי' ראשון קשה היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם ל"פ ד"א וכו' ויהיה פי' חדרים כמשמעו ולד"א קשה למה אמר בחדרים אימה דהא בעיר היה נמי דבר הל"ל ומבפנים אימה היפך ממלת מחוץ לכן אמר עוד ד"א על עבירות שעשו בחוץ כלומר בגלוי ועל שעשו בכדרי חדרים שלא יראה אותן שום אדם ולפי' זה של הד"א קשה א"כ יהיה' מקרא קצר שא נקט קרא ל' עשייה א"כ ה"ל לינקד המ"ם של מחדרים בחיר"ק דהוה פי' כמו מן עבירות שעשו בפנים לכן צריך לד"א ולשני פירושים אלו קשה למה נקט קרא אימה ה"ל לומר מחדרים דבר לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{כו}  אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּֽאֱנוֹשׁ זִכְרָֽם:

 רש"י  אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם, ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר, ודוגמתו מצינו בעזרא, ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב.), להפקר, וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו, (מ) יחול רוגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם, אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו אאזרך (ישעיה מה, ה.), אאמצכם במו פי (איוב טז, ה.), והא' (נ) התיכונה אינה ראויה בו כלל, ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא (ס) השנויה בספרי (שכב.), החולקת תיבה זו לשלשה תיבות, אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' יש פותרים כפי הנגלה שיהיה אפאיהם מל' אף ויהיה האלף ראשונה ל' המדבר כאלו אמר אשים אפי עליהם או בהם וזה לא יתכן וכו': (נ) ועוד סתירה אחרת: (ס) כונתו של אונקלוס במה שפי' יחול רוגזי עליהון ל' הברייתא וכו' שהמכוון בזה הוא שיחול ורגזי עליהן שיהיו כאלו אונס ואין פי' כמשמעו כמו שמבינים אותו היש פותרים: (שפתי חכמים)


{כז}  לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹֽאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהֹוָה פָּעַל כָּל זֹֽאת:

 רש"י  לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחית, (ע) ואם יוכל להם וישחיתם, (פ) יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו. פן יאמרו ידנו רמה וגו'. כי אותו גוי אובד עצות המה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש שמלה האת מורכבת מן לו שפירושו אם ומן לא אעפ"י שהמלה כתובה ביו"ד לפי שהמלה נקראת בציר"י והציר"י מביא אל"ף והוסיף שתי מלות עליהם להשחית מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס ועוד מה הוא ענין הכעס: (פ) הוסיף כל זה שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו' כיון שלא השחיתם מה רמה ידם: (שפתי חכמים)


{כח}  כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָֽה: {כט}   חמישי  לוּ חָֽכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַֽחֲרִיתָֽם:

 רש"י  ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, (צ) ישכילו זאת איכה ירדוף וגו': יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם (ק) של ישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) הוסיף שי"ן על מלת לו מפני שמאמר לו וגומר אינו התחלת הדיבור רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה שאלו היו חכמי וכו': (ק) פי' ולא לאחרית של עצמם ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי עליו סוף פורעניות ישראל כי איכה ירדוף אלף הוא פי' מלת זאת ימלת אחריתם: (שפתי חכמים)


{ל}  אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּֽי צוּרָם מְכָרָם וַֽיהֹוָה הִסְגִּירָֽם:

 רש"י  איכה ירדוף אחד. ממנו (ר) אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידנו דילבר"ר בלע"ז (איבערגעבען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) לא אחד מישראל אלף ממנו דהא קללה תחשב כאן יש מקשים והא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות והנה במד' טוב' כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ובפורעניו' ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורעניות שנא' בשירה זו יוצא משורת הדין והא שנא' במגילת איכה ותרד פלאים שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות: (שפתי חכמים)


{לא}  כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹֽיְבֵינוּ פְּלִילִֽים:

 רש"י  כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין, שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם, כל צור שבמקרא (ש) לשון סלע: ואויבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, שהרי צורנו מכרנו להם. (ס"א הרי שצורנו מכרנו להם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל והאיך נזכר סלע במקרא: (שפתי חכמים)


{לב}  כִּֽי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָֽמוֹ:

 רש"י  כי מגפן סדום גפנם. מוסב למעלה, אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמות. שדה תבואה, כמו ושדמות לא עשה אוכל (חבקוק ג, יז.), בשדמות קדרון (מלכים-ב כג, ד.): ענבי רוש. עשב מר: אשכלות מרורות למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פורענותם, (ת) וכן תרגם אונקלוס ותושלמת עובדיהון כמררותהון: כי מגפן סדום גפנם. של אומות עובדי אלילים: ומשדמת עמורה וגו'. ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי: ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל, להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מרורות למו, להלעיט אותם על מה שעשו לבני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם לכן אשכלות מרורו' ראוי להם: (שפתי חכמים)


{לג}  חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָֽר:

 רש"י  חמת תנינם יינם. כתרגומו הא כמרת תניניא כס פורענותהון, הנה כמרירות נחשים כוסם משתה פורענותם: וראש פתנים. כוסם, (א) שהוא אכזר לנשוך, אויב אכזרי (ב) יבא ויפרע מהם: חמת תנינים יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כוסס פירושו של פתנים: (ב) ר"ל וה"פ של קרא אויב אכזרי וכו': (שפתי חכמים)


{לד}  הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאֽוֹצְרֹתָֽי:

 רש"י  הלא הוא כמוס עמדי. כתרגומו, כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי (ג) גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי: כמוס עמדי. אותו הכוס שנאמר כי כוס ביד ה' וגו' (תהלים עה, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רצ"ל האי דכתי' הלא הוא וגו' לשון יחיד הלא הם וגו' הל"ל לפי מה שיהיה פי' של כמוס וגו' כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו' דהיינו ל' רבים ל"פ הלא הוא פרי גפנם כלו' הא דכתיב לעיל גפנם וגו' פירוש פרי גפנם ועל זה קאי הלא הוא וגו' וא"ש דפרי נמי ל' יחיד הוא ולכן נמי אמר הוא ל' זכר ולא היא ואע"פ שתבוא' ל' נקבה כיון דפרי הוא ל' זכר: (שפתי חכמים)


{לה}  לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָֽמוֹ:

 רש"י  לי נקם ושלם. עמי נכון (ד) ומזומן פורענות (ה) נקם, וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, (ו) והוא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג.), (ז) כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. (ח) כשתתם זכות אבותם שהם סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. כשארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן (ט) לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבאו העתידות להם: וחש. כמו ימהר יחישה (ישעיה ה, יט.). עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה, להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפורענות ידעו שאני הודעתים מראש, מכאן ואילך העיד עליהם דברי תנחומין שיבאו עליהם ככלות הפורענות, ככל אשר אמר למעלה, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' (לעיל ל, א.) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' (שם ג.): לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ר"ל איך נופל לשון לי על הקב"ה דלי משמע שיבא אליו מזולתו וזה לא יתכן לומר גבי הקב"ה דמאין יבא לי הרי כבר הכל ביד הקב"ה הוא ל"פ לי כמו עמי: (ה) ורצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתי' לי נקם ושילם דהיינו פירוש עמי דמשמע שיש ממשות בה: (ו) ופי' לי הנקם והשלם שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם: (ז) רצונו בה להביא ראיה אף שלא כתיב בוי"ו שהוא שם דבר אפ"ה יכול להיות פירושו כמ"ש שם והדבר: (ח) פי' האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודיה קאי ולא על נקם כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו: (ט) ר"ל מה דכתיב כי קרוב וגו' הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות ועדיין זכות אבות במקומה עומדת מאי כי קרוב וגו': (שפתי חכמים)


{לו}  כִּֽי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזֽוּב:

 רש"י  כי ידין ה' עמו. בלשון זה (ד) משמש כי ידין בלשון דהא, (ה) ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו': כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותם ביסורין (י) הללו האמורים עליהם, כמו כי בם ידין עמים (איוב לו, לא.), כי זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו כי תבאו אל הארץ (ויקרא כה, ב.), כשיבאו עליהם משפטים הללו, ויתנחם הקב"ה על עבדיו (כ) לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך מחשבה, להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד (ל) האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. ע"י עוזב. עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב, בלשון לע"ז מיינטינדו"ר (האנדהאבער). עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחוזק, כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג, ח.), איך לא עזבה עיר תהלה (ירמיה מט, כה.). עצור, מייטונדי"ר (געהאנדהאפט). עזוב, אינפורצי"ד (בעפעסטיגט): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פי' נתינת טעם הוא אלמעלה: (ה) פירוש לפירושו דר' נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' כי יריב את ריבם ויהיה פי' כי מלשון דהא ופי' למה אמר לי נקם ושלם לעו"א מפני שיריב ריבם של ישראל מיד עושקיהם: (י) אבל אין לפרש כמשמעו כשידין אותם אם לזכות אם לחובה. דאם כן מאי שוב על עבדיו יתנחם דפי' ירחם על עבדיו דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים: (כ) הוצרך להפוך משום שאחר היסורים היא הנחמה ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו יחוייב ג"כ שיכפול השם וכאלו אמר כי ידין ה' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו: (ל) תיקן בזה כמה ענינים שפירש כי יראה כשירא' כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפי' כשתבאו. ואזלת ר"ל הולכת ומלת יד שב אל האויב ואף שלא נזכר פה והוסיף מלת עליהם להודיע על מי אזלת היד. ואפס ר"ל תם מל' אפס כסף. ועצור רוצ' לומר מכונס ע"י המושל. ועזוב ר"ל מחוזק והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס מפני שמלת תם לא יפול רק בהם כלומר תם בהם היות עצורים ועזובים והוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב"ה ואמר מלת עליהם להודיע על מי נאמר אלהימו שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל ויהי' וי"ו ואמר כוי"ו ושמר ה' אלהיך שפירושו ישמור ויהי' פי' המקראו' כך שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורי' ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם ותם בהם עצור ועזוב להיות בלתי שוטר ומושל יאמר הקב"ה אליהם איה ע"א שלכם שהייתם בוטחים בהם יקומו ויעזרוכם לכן ראוילכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם ולא היה בהם כח למחות בידי מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים ואין מידי מציל ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקום מהאויבים: (שפתי חכמים)


{לז}  וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בֽוֹ:

 רש"י  ואמר. הקב"ה עליהם: אי אלהימו. עבודת אלילים שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה: ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגידר את הפרוכת, כענין שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך (מיכה ז, י.): (רש"י)


{לח}  אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָֽה:

 רש"י  אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהיה לכם מחסה ומסתור: (רש"י)


{לט}  רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַֽאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַֽאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּֽיל:

 רש"י  ראו עתה. הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל (מ) ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דוגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי: ראו עתה כי אני וגו'. אז יגלה הקב"ה ישועתו (ו) ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, (ז) ומאתי תבא עליהם (ח) הטובה: ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל אני אני ב' פעמים ל"ל: (ו) דלפירוש רש"י יהיה פי' ראו שבידי להמית ולהחיות ולא כאותן ע"א שעבדתם אבל פירוש רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי ארשע שיאמר לישראל אי אלהימו וגו' איך יאמר ראו עתה והבינו שבידי להמית ולהחיות ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו שפי' תהפך מחשבות האויב ממה שהית' טרם הגלות ישועתו: (ז) פירוש לעו"א: (ח) פי' לישראל: (שפתי חכמים)


{מ}   שישי  כִּֽי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָֽנֹכִי לְעֹלָֽם:

 רש"י  כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי (נ) בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה הוא, [כמו חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני (במדבר יד, כח.), אף כאן] אני נשבע חי אנכי: כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, (ט) תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו, אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור מלמעלה וחלש מלמטה: ידי. מקום שכינתי, כמו איש על ידו (במדבר ב, יז.), והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים, מלך בשר ודם שהוא הולך למות ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל והרי כתיב השמים כסאי וגו' וא"כ הוא עצמו יושב בשמים ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם ל"פ הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי ר"ל אל עצמי ומה שפי' כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמן את דברו א"כ הכא הוא אמאי נשבע כיון שלא הבטיח שום הבטחה. ל"פ כי בחרון אפו כו' כלו' מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו ושלא יתנחם מזה הוצרך לישבע שינקם ממנו. כתב הרא"ם אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי לא ידעתי פירושה כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי שהם אי דלמא אלא דהא ונראה דהכי פי' כיון שאין המנהג שנשבעין אלא א"כ שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר כמו שמצינו בבועז חי ה' שכבי וגו' והוא נשבע לקיים דברו וההבטחה שהבטיח אותם או הדבר שדבר לעשות להן יהיה פירושו הכי כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות גם אנכי בשביל החרון אף שבדעתי לחרות בעו"א אשא אל שמים ידי לישבע אשר שנותי ברק חרבי וכו' ויהיה פירוש כי דהכא כמו דהא ויהי' פי' של אם שנותיכמו עד אם דברתי שפירושו אשר. ופירוש הקרא כך כיון שהמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו גם אנכי כן אעשה ואשא אל עצי ידי ואמרתי חי אנכי שהיא השבועה ויהי' פי' אל שמים ר"ל אל עצמו הנקרא שמים שהוא כסאו כאלו אמר בחיי עצמותי לא שהוא מודעי שהוא חי וקים לעולם וגם אינו ר"ל שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינוא אל כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו ואין זה נופל בהשם יתברך ואל תשיבני מכי יד על כס יה ופירש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו דהתם לא כתיב ל' שמורה על שבוע' כמ"ש פה. מהרא"ם: (ט) כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים פירוש שתמיד אני משרה שכינתי וכו' אבל א"א לפרש מל' שבוע' כיון שכבר כתי' פורענויות אמת תנינים יינם וגו' ראו עתה וגו' ואם כן אמאי ישבע עכשיו אבל לפי פשוטו שפירש"י לעיל דקאי אישראל אתי שפיר שנשבע שינקום מהם וכן לרבי יודא אבל לר' נחמיה שמפרש כל הפ' כלפי עו"א א"א לפרש מל' שבועה: (שפתי חכמים)


{מא}  אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּֽם:

 רש"י  אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב (ס) חרבי, כמו למען היות לה ברק (יחזקאל כא, טו.) פלנדו"ר (גלאנץ): ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי (ע) שהרעו לכם, אשר אני קצפתי מעט (פ) והמה עזרו לרעה. דבר אחר, ותאחז ידי את מדת (צ) המשפט, להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו'. למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבן כאילו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, שנאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פורענות (ק) הוא בלע"ז יושטיצא"ה (שטראפגערעכטיקייט): אם שנותי ברק חרבי. הרבה אם יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו', כמו שפירשתי למעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל בזה איך יתכן שישנן הברק כיון שאין בו ממשות דברק הוא המראה של הלהב ל"פ את להב כו' כלומר אם אחדד הברזל של חרבי שהשינון בכל מקום הוא ל' חידוד ולהב החרב הוא הברזל כמו להבת חניתו ונקרא כן מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב וברק כמו לברק שפירושו להיות לה לברק: (ע) פי' ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם ולהניח הרחמים שאל להשתמש בה עם אויבי שהרעו לכם ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט לא עם להניח מדת הרחמים ויהי' פירוש המקראות כך נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק כמנהג יוצא למלחמה ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי להנקם מהם מפני שהרעו לכם שאני קצפתי עליכם מעט והמה עזרו לרעה: (פ) רצונו בה שלא תאמר מה חטאו עו"א בזה שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם: (צ) לטעם ראשון קשה מדת הרחמים מאן דכר שמיה ולפירוש ד"א קשה הוה ליה לכתוב ותאחז ידי במשפט. ל"פ גם טעם ראשון. הרא"ם. ומפי מורי מהר"ל שמעתי דהאי ד"א ט"ס הוא והכל פירוש אחד הוא: (ק) ויהי' מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי שהברק הוא חצו של הקב"ה שנא' ויצא כברק חצו והא הפורעניות אלב אי הוה פירושו כמשמעו לא הי' נשמע מיניה מידי שהרי גם מלך בו"ד כשיושב במשפט יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה ועכשיו שפי' פורענות שפיר משמע מיניה לא כמדת בו"ד וכו' ומקרא מסורס הוא לפי האגדה וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט: (שפתי חכמים)


{מב}  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵֽב:

 רש"י  אשכיר חצי מדם. (ר) האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי (ס"א חללי דם) (ש) ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, (ת) כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ויהי' מלת מדם כמו מן דם האויב ואל יהי' מ"ם מדה מ"ם הסיבה כמ"ם מדם חלל וגו' ול' אשכיר מל' שכורת ולא מיין: (ש) פירוש ויהי' מ"ה של מלת מדם מ"ם הסיבה והרא"ם פי' זאת הפורעניות שאמרתי אשכיר חצי וגו' הוא מפני עון החלל לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל ויהי' מדם כמו הפוך והוי כמו מחללי דם מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדם אין פי' של מדם חלל רק הוא פי' מדם שבראש הפסוק והוא דרך משל שהשכרות של חצי הוא רק מרוב שתיית דם האויב: (ת) מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה שפירושו מפשע חללי דם ומפשע השביה אם כן צריך ג"כ לפרש מפשע ראש פרעות אויב ופרעות לשון פרצות ומפני שתחלת הפרצה היתה בישראל מימי אבותיהם של אלו למדו מכאן שהקב"ה נפרע מן העו"א נפרע מן וכו' ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל הוצרך לחזור ולפרש מראש פרצה שפרצו בישראל: רא"ם: (שפתי חכמים)


{מג}  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּֽוֹ: (פ)

 רש"י  הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל (א) ועל החמס, כענין שנא' מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה מחמס בני יהודה (יואל ד, יט.), ואומר מחמס אחיך יעקב וגו' (עובדיה א, י.): וכפר אדמתו עמו. ויפייס אדמתו ועמו (ב) על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו (בראשית לב, כא.), אנחיניה לרוגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר רצית ה' ארצך (תהלים פה, ב.), במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב (שם). בפנים אחרים היא נדרשת בספרי (שכז.), ונחלקו בה רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה דורש כולה כנגד ישראל ורבי נחמיה דורש כולה כנגד האומות, רבי יהודה דורשה כלפי ישראל, אמרתי אפאיהם כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה, להתבונן איכה ירדוף אחד מן האומות אלף מהם, אם לא כי צורם מכרם. כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפירשתי (ג) עד תכליתו. ורבי נחמיה דורשה כלפי האומות עובדי אלילים, כי גוי אובד עצות המה, כמו שפירשתי תחלה עד ואויבינו פלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא על שפיכת דמים שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום: (ב) פי' אדמתו דהיינו עמו: (ג) משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פרש"י אלא בקרא כיגוי אובד עצות המה שרש"י פירש על העו"א ורבי יודא דורשו על ישראל אע"פ שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם שרש"י פירש שמעשיהם מעשה סדום ועמורה ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה והלא אתם ממטע קדוש מ"מ שניהם שוים שוהא כלפי ישראל אבל גבי אי אלהימו שרש"י פי' יאמר הקב"ה לישראל איה וכו' ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לעו"א י"ל שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה אינו אאל על פירוש ואמר שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי העו"א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו אבל לא על אלהימו דאם כן מאי רבי יודא דורשו כלפי ישראל דקאמר הא כלפי העו"א דורשו אבל על כל פנים אין דברי רש"י ור' יודא שוים לגמרי שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. רא"ם: (שפתי חכמים)


{מד}   שביעי  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָֽה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נֽוּן:

 רש"י  הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי (י) היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש, ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, (כ) שאע"פ שניתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו (ספרי שלד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש ב' מלות הן וכפל ל' הוא ופירוש של דיו וזוג הוא שניים, זוג הוא מתרגום בבלי ודיו הוא ל' יוני ורצונו לתרץ בזה דקשה לו אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם אבל יהושע מה ענינו בדבר הזה הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו': (כ) כלו' שהתורה מעידה עליו שאל זחה דעתו עליו ולכך קוראו הושע ולא יהושע ומלת זחה פי' גבה לב וגס הרוח: (שפתי חכמים)


{מה}  וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵֽל: {מו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת:

 רש"י  שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' (יחזקאל מ, ד.), הרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלוין בשערה (ל) על אחת כמה וכמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה ונרמזין בכ"א הרבה דברים כהרים: (שפתי חכמים)


{מז}  כִּי לֹֽא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּֽאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ)

 רש"י  כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, (מ) כי היא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, (נ) תדע לך שכן אמרו ואחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב.), (ס) ותמנע היתה פילגש וגו' (שם יב.), לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה, הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים לידבק בזרעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' ומהו השכר ומפרש כי הוא חייכם וגו': (נ) הוצרך לפירוש ד"א כי לפי' ראשון קשה לא הל"ל רק שימו לבבכם וגומר את כל דברי התורה הזאת כי הוא חייכם וגו' ולמה ל"ל כי לא דבר רק הוא מכם ל"פ ד"א וכו' ושני עניינים הם וה"פ אין לך דבר ריקם בתורה פי' שיהא נכתב שלא לצורך ועוד שאם תדרשנו וכו' וה"פ אין לך דבר שבתורה שאם תדרשנו וכו' ולכן כתיב מכם לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלי' הצלחתו ולפי ד"א קשה לל"ל כי הוא חייכם הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת א"נ ה"ל להפוך דה"ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת כי הוא חייכם ואחר כך כי לא דבר רק וגו' ל"פ גם טעם ראשון: (ס) פי' מזה מביא ראיה שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך אבל אקיבול שכר אם תדרשנו אינו מביא ראיה מזה: (שפתי חכמים)


{מח}   מפטיר  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹֽר:

 רש"י  וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלושה מקומות נאמר (ע) בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' (שם ז, יג.), במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד, אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה, במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' (שמות יב, נא.), לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם, אמר הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה, אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וא"ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם דכתי' בעצם היום הזה נימול אברהם ופרש"י ביום ולא בליל' ולא נתיירא וכו'. וי"ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה איכא למימר כמו שפרש"י דאתא לאשמועינן דביום שנצטווה נימול לכן לא נקט רש"י אלא ג' מקומות: (שפתי חכמים)


{מט}  עֲלֵה אֶל הַר הָֽעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽאֲחֻזָּֽה: {נ}  וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵֽאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּֽאֲשֶׁר מֵת אַֽהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו:

 רש"י  כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת (פ) אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, וראה בנו בכבודו, א"ל משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה, פשוט ידיך, ופשט, פשוט רגליך, ופשט, עצום עיניך, ועצם, קמוץ פיך, וקמץ והלך לו, אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן כאשר מת אהרן אחיך ל"ל והלא לא הוא לבדו מת: (שפתי חכמים)


{נא}  עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵֽי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹֽא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  על אשר מעלתם (צ בי.) גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח.), והם הכוהו, והוצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים, ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפורענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקיים מצות בוראו, אנו לא כל שכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ה"ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכן הוא בספרים מדוייקים ופי' אתם גרמתם למה שיהיו ממרים את פי' ה' וכו' לא שמשה ואהרן מעלו אלא שגרמו לישראל למעול בהקב"ה: (שפתי חכמים)


{נב}  כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פפפ)

 רש"י  כי מנגד. (ק) מרחוק: תראה וגו'. כי אם (ר) לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

חסלת פרשת האזינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר שי' למזרחו של הר דא"כ מאי נ"מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות: (ר) רצ"ל ושמה לא תבא ל"ל דבוודאי אם לא רשאי כ"א לראות מרחוק בודאי לא יבא ל"פ כי אם כו' כלומר אדלעיל קאי אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגומר ולמה כי שמה לא תבא ואני כן אם לא תראנה עכשיו אימתי. וא"ת איני חושש לה. לכן פירש וידעתי וכו': (שפתי חכמים)