---

פרשת וזאת הברכה

---

דברים פרק-לג

{א}  וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָֽאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתֽוֹ:

 רש"י  וזאת הברכה. לפני מותו. סמוך למיתתו (ספרי שמב.), (א) שאם לא עכשיו אימתי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שאם לא תפרש דהאי דכתיב לפני מותו דהוה סמוך למיתתו לא הוה ידעינן אימתי וזהו נמי דנקט רש"י אם לא עכשיו אימתי כיון שהוא לפני מותו וסמוך למיתתו א"נ הוכחתו מדכתיב לפני מותו דפשיטא דלא ברכה לאחר מותו אלא אי לא הוה כתיב לפני מותו ה"א זמן רב היה לפני מותו כשברך אותם לכן כתיב לפני מותו ללמדנו דסמיך למיתתו היה. ספרי, והביאו הרא"ם: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִֽבְבֹת קֹדֶשׁ מִֽימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָֽמוֹ:

 רש"י  ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום (ב) ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל (ספרי שמג.) ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל, (ג) וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר, כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם (ד) כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר לקראת האלהים (שמות יט, יז.) למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו (ספרי שמג.): הופיע. (ה) להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו (שם): ואתה. (ו) לישראל: מרבבות קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, (ז) ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, (ח) נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת, (ט) כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים ל"פ פתח תחל' וכו': (ג) דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם או שאר שבחות של מקום ול"פ ובשבח וכו': (ד) ר"ל למה כתיב מסיני לסיני הל"ל ל"פ יצא לקראתם וכו' פיר' כבר היה בסיני וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ול' לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה: (ה) ר"ל למה לא פירש למי הופיע ל"פ להם דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש מדכתיב למו דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה: (ו) ר"ל למה לא כתיב למי אתה הוצרך לפרש לישראל: (ז) ר"ל דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צ"ל מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פי' דאם יהי' מ"ם ממנו שאז יהי' פי' שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו וזולת למת ועמו יהיה פי' ואתה מקצת רבבות קודש ואין לו טעם בלא מלת ועמו והוסיף מלאכי קודם מלת קודש מפני שמלת קודש נופל על דבר כמו ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל: (ח) כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר והקרא מסורס לפי פי' זה כאלו כתיב מימינו למו דת אש ויהיה פי' דקרא הכי מכתב יד ימינו נתן למו דת דהיא התורה כתוב' באש שחורה על גבי אש לבנה. רא"ם: (ט) דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא ל"פ ד"א וכו' ולפי ד"א לחוד קשה הל"ל מאש דת דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לכן הוצרך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ג}  אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ:

 רש"י  אף חובב עמים. גם חבה יתירה חבב את השבטים, (י) כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להוולד כשאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית לה, יא.): כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים גנוזות אתו, כענין שנאמר, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל-א כה, כט.): והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר (כ) לרגלך בסיני, תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ"ם בו קרוב ליסוד, (ל) כמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט.), ואשמע קול מדבר אלי (יחזקאל ב, ג.), כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך, (מ) מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם טישפורפלידור"ש בלע"ז (דיינע אונטעררעדונגען), ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ"ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר אף חבב עמים, אף בשעת חבתן של אומות העולם, (נ) שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדושיך בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך, ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברותיך. מקבלין גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל אמה קאי אף דאין מלת אף נופל אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו לכן פי' אף חיבה וכו' פי' כבר הוזכר לעיל איך שחיבב ישראל במה שיצא לקראתם מסיני וכיוצא בזה עוד חיבה יתירה וכו': (כ) פי' תכו כמו תוך והוא מבנין פועל כלומר שנכנסו לתוך מרגלותיו דהיינו תחתיתו של הר שהם כדמות רגליו ואמר והם ראויים לכך כדי לקשר הדיבור והם תכו לרגליך עם דבור של כל קדושיו בידך כאלו אמר ולמה זכו נפשותם להיות גנוזות תחת כסא וכו' יותר משאר בני אדם מפני שהם תכו וגו': (ל) ר"ל המ"ם ל"ל כיון שפירושו תורתך: (מ) דאין לפרש שהוא מ"ם השימוש כמו מן דא"כ היה משמע שלא קבלו עליהם כל התורה ובאמת הם קבלו כל תרי"ג מצות וההפרש בין מתדבר ובין מדבר י"ל מפני שמלת מדבר משמעותו הוא שהקב"ה מדבר עם האדם ואין זה דרך כבוד למעלה שידבר לנוכח האדם כמו בשר ודם שמדבר עם חבירו אבל מתדבר פי' היה מדבר בינו לבין עצמו והוא שומע מאליו וזהו שפירש"י מה שהיית מדבר וכו' ויו"ד של ישא מדברותיך עתיד במקום עבר מפני שבעת שברך משה לישראל כבר קבלו כל התורה ואמר עול תורתך מפני דלגבי דבור אין נופל בו לשון משא לכן הוסיף מלת עול דלגבי עול שייך ל' משא: (נ) ולפי' זה לא קאי מלת אף אלעיל מיניה ופי' זה נכון יותר שלפי פי' ראשון אינו מיושב שפיר איך תולה אף חובב וכו' בכאן ולפי' ד"א קשה איך שייך למכתב לגבי עו"א ל' חיבה דאם הוא מראה להם פנים שוחקות משום שרוצה למסור ישראל בידם אבל חיבה אין כאן לכך צריך גם לפירוש ראשון: (שפתי חכמים)


{ד}  תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מֽוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  תורה. אשר צוה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה: (רש"י)


{ה}  וַיְהִי בִֽישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  ויהי. הקב"ה: בישרון מלך. תמיד עול (ס) מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי (ע) חשבון אסיפתם: ראשי. כמו כי תשא את ראש (שמות ל, יב.), ראוין אלו (פ) שאברכם. דבר אחר בהתאסף, בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, (צ) הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל וכי אין לו מלוכה להקב"ה אלא על ישראל והרי מלכותו בכל משלה ל"פ עול מלכותו וכו' פי' בודאי גם הוא מלך על עו"א אבל אינן מקבלים עליהם עול מלכותו כמו ישראל פי' שהם כפופים לו תמיד לקיים כל המצות שגזר עליהם: (ע) כלו' ראויים הם לברכה ומפרש ואיך בא מלת ראש לחשבון. ל"פ ראשו כמו כי תשא את ראש כלומר כ"מ שהם מתאספים לענין המנין הוא לכבודך ומקבלין עול מלכותך עליהם: (פ) והוא דבוק אל הבא אחריו כאלו אמר ובעבור זה יחי ראובן וגו'. ויהיה מאמר ויהי בישורון מלך דבוק למעלה שכשגוזרין עליהם גזרות רעות הם מתחזקים ואומרים תורה צוה לנו משה נחזיקנה ולא נעזבנה והקב"ה תמיד עול מלכותו עליהם: (צ) ויהיה מאמר ויהי בישורון דבוק עם בהתאסף וגו' וזה יותר נכון אבל לפי' ד"א קשה למה נקט מלת ראשי ל"פ גם טעם ראשון וק"ל: (שפתי חכמים)


{ו}  יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּֽר: (ס)

 רש"י  יחי ראובן. (ק) בעולם הזה: ואל ימות. (ר) לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין (ש) במנין שאר אחיו, דוגמא היא זו, כענין שנאמר וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה, כב.), שלא יצא מן המנין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' שלא ימות מיתת כרת: (ר) פי' צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים: (ש) (ד"ט) ק"ל דקללה הוא זה ל"פ נמנין וכו': (שפתי חכמים)


{ז}  וְזֹאת לִֽיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהֹוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּֽהְיֶֽה: (פ)

 רש"י  וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם שנאמר אשר חכמים יגידו וגו' (איוב טו, יח.) להם לבדם וגו' ולא עבר (ת) זר בתוכם (שם יט.) ועוד פירשו רבותינו, (מכות יא: בבא קמא צב.) שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלין בארון, מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר וחטאתי לאבי כל הימים (בראשית מד, לב.), אמר משה, מי גרם לראובן שיודה, (א) יהודה וכו': שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה (ס"א מן המלחמה): ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל, על מלחמת רמות גלעד ויזעק יהושפט וה' עזרו (דברי הימים-ב יח, לא.). דבר אחר שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה (ספרי שמח.), (ב) ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע יט, ט.) (ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כ"כ באגדת תהלים (מדרש תהלים צ, ג.)): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' ואין זר לדמות להם א"נ שסמך ברכת יהודה לראובן ואל בירך לוי אחר ברכת ראובן: (א) וא"כ לפי זה וזאת ליהודה הוא בל' בתמיה. והא דפי' מי גרם לראובן וכו'. ה"פ מי גרם לראובן שיודה בפרהסיא יהודה אבל קודם לכן הודה בצנעה כדפירש"י לעיל בפ' וישב דראובן הי' עוסק בשקו וכו' וזה היה קודם מעשה תמר ויהודה ש"מ דקודם לזה נמי הודה היה עוסק בשקו אפי' בפרהסי' וכן תירצו התוס' פרק החובל: (ב) כי לפי' ראשון קשה הל"ל קבל ה' קול יהודה שאם ישמע אליו ולא יקבל תפלתו מה תועלת יש בשמיעה ל"פ ד"א וכו'. ויהיה מלת שמע רמז לשם שמעון. ולפי' ד"א קשה למה רמז לברכת שמעון בברכת יהודה ולמה לקח שמעון חלק בתוך נחלת יהודה ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ח}   שני  וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָֽה:

 רש"י  וללוי אמר. ועל לוי (ג) אמר: תומיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו'. (ד) כתרגומו. דבר אחר תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, (ה) אם משה אמר שמעו נא המורים (במדבר כ, י.) (ו) אהרן ומרים מה עשו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) מדאמר תמיך ואוריך וזה בודאי כלפי שכינה אמר וכמו שפירש"י וא"כ ע"כ צ"ל שלא עם לוי היה מדבר אלא על לוי: (ד) תריבהו כתרגומו בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן פי' ע"י המריבה שהריבות אותו על מי מריבה בחנת לבו ונמצא נאמן. הרא"ם: (ה) מה שכתב לבא בעלילה הוא פי' על נסתקפת דהוא מל' עלילה כדפירש"י לעיל בפ' מקן בפסוק ולהתגולל עלינו ע"ש: (ו) כלומר ונקנסה עליו מיתה בשביל זה ושלא יכנס לארץ אהרן ומרים מה חטאו ולמה נקנסה עליהם מיתה ושלא יכנסו לארץ וגם זה שבח לשבט לוי. והוצרך לטעם ד"א כי לטעם ראשון קשה דהא לא נמצא מהימן דהא מכל כעס בא לידי טעות וכעס במקום שלא היה לו לכעוס ל"פ ד"א וכו' ולפי' של ד"א קשה וכי אהרן ומרים היו שניהם שקולים כנגד כל שבט לוי עד שאמר עליהם הקרא תריבהו וגומר דמשמעותו של קרא הוא דקאי אכל שבט לוי ל"פ גם טעם ראשון שכל השבט היו נאמנים חוץ ממשה שחטא: (שפתי חכמים)


{ט}  הָֽאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָֽׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִֽיתְךָ יִנְצֹֽרוּ:

 רש"י  האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אלי (שמות לב, כו.), נאספו אלי כל בני לוי, וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו, ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לויים הם, ומשפט לוי לא חטא אחד מהם, שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך (ז) אלהים אחרים: ובריתך ינצורו. ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר, של ישראל לא מלו את בניהם, (ח) והם היו מולין ומלין אתבניהם, (ס"א אותם שנולדו במדבר, שישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) (דב"ט) פי' מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאל"כ שומרי תורתך מבע"ל: (ח) ר"ל והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר ואם כן מאי ובריתך ינצרו ל"פ דקאי על הנולדים במדבר (נח"י) אבל היוצאים ממצרים אלו אלו היו מולים ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאי' וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ולפיכך נקט הרב במדבר: (שפתי חכמים)


{י}  יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָֽתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶֽךָ:

 רש"י  יורו משפטיך. ראוין (ט) אלו לכך: וכליל. (י) עולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כאן שבירך שבט לוי כמו שאר שבטים אמאי היה מספר בשבח שבט לוי קודם הברכה יותר מכל ברכות שאר שבטים ל"פ ראוים הם וכו' כלומר אי לא היה מספר בשבחם מקודם היו מריבים ישראל עם משה במה שברכם יורו משפטיך וגו' דהיינו הברכה המעולה מכל הברכות והיו אומרים לפי שהם בני שבטו משום הכי ברכם בברכה טובה לכך היה מספר שבחם מקודם לכן ואח"כ אמר ראוים אלו לברכה זו מרוב מעלתם: (י) ונקרא כן מפני שהיא עולה כולה לגבוה: (שפתי חכמים)


{יא}  בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמֽוּן: (ס)

 רש"י  מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד (תהלים סט, כד.), ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין (כ) חשמונאים ובניו להלחם עם היונים, והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו (ל) מהיות להם תקומה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי' ראשון קשה למה בירך שבט לוי בברכה זו דהא הם לא יצאו למלחמה כשאר שבטים דהא בהיכל המלך הם יושבים ל"פ ד"א וכו' ולדבר אחר קשה למה אמר קמיו דהא היו קמיו של כל ישראל דהא עיקר גזירתם היה להעביר על המצות ל"פ גם לטעם ראשון: (ל) ר"ל דמחץ נמיקאי אמשנאיו דאל"כ לא יתכן לפרש איך מחובר ומשנאיו אדלעיל: (שפתי חכמים)


{יב}  לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן: (ס)

 רש"י  לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, (מ) ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר וימאס באהל יוסף וגו' (שם עח, סז.), ולפי שבית עולמים (נ) חביב משילה, לכך הקדים בנימין ליוסף: חופף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, (ס) משנבחרה ירושלים לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו (ע) היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד:), אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל הרי הוא היה הצעיר ולמה הוקדם בברכתו: (נ) רצ"ל הו"ל לכל הפחות להקדים יוסף דהא משכן שילה היה גם כן בחלקו ל"פ לפי וכו': (ס) (נח"י) לאפוקי שלא תפרש לעוה"ב והוקשה לו והלא חרוב הוא ואיל זה לעולם ומתרץ משנבחרה ירושלים וכו' ר"ל הקדושה היא לשעתה ולע"ל וגם לא שרתה שכינה אח"כ במקום אחר משא"כ בגלגל ונוב ושילה: (ע) פי' בכתף שהוא גבוה מכל האיברי' וכ"ת א"כ הו"ל לבנותו ברשון של הר דהוא גבוה יותר ל"פ אלא שנמוך כו' פי' המקום שהי' בו בהמ"ק היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם ולכן כתי' בין כתפיו ולא על ראשו וכ"ת מנ"ל ומפרש דהרי שם הי' דעתו של דוד לבנותו ומ"ט לא עביד הכי אמרי כו' ש"מ דלא ניחא ליה להקב"ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית וכתב מ"ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתפיו לפי שאין לך נאה וכו' מצאתי בשם מהרי"ן: (שפתי חכמים)


{יג}   שלישי  וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּֽחַת:

 רש"י  מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב (פ) כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה. (צ) אתה מוצא בכל השבטים (ק) ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל וכי ששאר ארצות של שבטים אינן מבורכות ל"פ שלא היו וכו' כלומר שאר ארצות היו נמי מבורכות אבל נחלת בני יוסף יותר מכולן: (צ) פי' עולה מלמטה: (ק) רצונו להוכיח בזה מנ"ל שפי' של ומתהום רובצת תחת הכי דלמא שום דבר אחר רובץ תחת התהום ל"פ את מוצא כו' והתם גבי יעקב כתיב ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת והתם בודאי פי' התהום עולה מלמטה דומיא דהטל בא מלמעלה ואם כן אף הכא נמי כן: (שפתי חכמים)


{יד}  וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִֽים:

 רש"י  וממגד תבואות שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות: גרש ירחים. יש פירות שהלבנה מבשלתן, ואלו הן קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים, שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש (ר) לחדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לו היה לו לומר גרש ירח ל' יחיד מאי ירחים ומפרש הארץ מגרשת וכו' כלומר כח חדש וחדש חוזר ומוציא לכך כתיב ירחים ל' רבים: (שפתי חכמים)


{טו}  וּמֵרֹאשׁ הַֽרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָֽם:

 רש"י  ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בישול הפירות, (ש) שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם. דבר אחר, מגיד שקדמה בריאתן (ת) לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פירות לעולם (א) ואינן פוסקות מעוצר הגשמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) הוסיף מלת מבורכת להודיע שמלת ומראש דבקה עם מבורכת דרישא דקרא והא דהוצרך רש"י לפרש פה שמלת ומראש דבוק עם מבורכת דרישא דקרא יותר מקרא וממגד תבואות שמש וגו' דהוא נמי דבוק עם רישא דקרא י"ל דאם לא פירש הכא ה"א דהאי קרא ומראש הררי קדם וגו' מילתא אחריתא הוא ופי' שיתברך בברכת ארצו וכל המקראות דבוקים לרישא דקרא: (ת) והמעלה והשבח בזה שהשגחת הקב"ה על ארצו יותר מעל שאר ארצות כיון שהיא קדומה בבריאה השגחת הש"י נמי קדומה עליה והא דפי' ד"א משום דלטעם ראשון קשה קדם דכתי' בקרא ל"ל דהא הכל נכלל במלת ומראש ל"פ ד"א ולד"א לחוד קשה קשה מאי ברכה היא זו אע"פ שהוא שבח ומעלה כדפרישית מ"מ לאו ברכה היא לכף הוצרך גם לטעם ראשון: (א) פירוש מכח עצירת גשמים אינן פוסקים מלעשות פירות וכאלו אמר וממתק הגבעות שהוא תמיד בלתי פוסק דאל"כ מה ענין הגבעות לכאן: (שפתי חכמים)


{טז}  וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹֽׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָֽיו:

 רש"י  ורצון שוכני סנה. כמו שוכן סנה, ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה, הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו (ב) לראש יוסף: נזיר אחיו. שהופרש מאחיו במכירתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל במה שהוסיף מלת ברכה דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף לכך הוסיף ברכה זו: (שפתי חכמים)


{יז}  בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּֽׁה: (ס)

 רש"י  בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדולה (ג) ומלכות, שנאמר אף אני בכור אתנהו (תהלים פט, כח.), וכן בני בכורי ישראל (שמות ד, כב.): בכור, מלך היוצא ממנו, והוא יהושע: שורו. שכחו קשה (ד) כשור לכבוש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו, שנאמר ונתתה מהודך עליו (במדבר כז, כ.): וקרני ראם קרניו. שור כחו קשה ואין קרניו נאות, (ה) אבל ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים, אפשר שכולם מארץ ישראל היו, (ו) אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בארץ ישראל, שחשובה לכולם היא, שנאמר נחלת צבי צבאות (ז) גוים (ירמיה ג, יט.): והם רבבות אפרים. אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר וזבח וצלמונע בקרקע וגו' (שופטים ח, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וא"כ אף בכור דהכא הוא מל' גדולה ופירוש מלך היוצא וכו': (ד) רל"ת לענין מה מדמהו לשור: (ה) ר"ל אמאי לא מדמה אותו בקרניו ג"כ לשור למה מדמהו בקרניו לראם וכו' ובזה יתורץ הא דפירשו רז"ל ורש"י מביא' בפ' בלק ראם מל' רום או שדים ולא ראם ממש דהתם בא לאשמועינן גבורתו ותקפו של הקב"ה וראם הוא חלוש בתכלית החולשה: (ו) פי' ל' בתמיה הוא והא א"י לא היתה אלא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה איך היה אפשר של"א מלכים כולם ימלכו בא"י: (ז) והוא מל' בצביונם וכו': (שפתי חכמים)


{יח}   רביעי  וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹֽהָלֶֽיךָ:

 רש"י  ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה, (ח) זבולון גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב.), לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. זבולן (ט) ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים כמו שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים (דברי הימים-א יב, לג.), ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל טעם כפל שמו של זבולון מה שלא עשה עד הנה לשון שבט: (ט) רל"ת הקדמת זבולן לפני יששכר: (שפתי חכמים)


{יט}  עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חֽוֹל: (ס)

 רש"י  עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, (י) כל אסיפה ע"י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים (כ) זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי (ל) לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית (מ) וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול (מגילה ו.), ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמ"ש במסכת מגילה (שם), זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח.), (נ) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו': ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר ויספון את הבית (מלכים-א ו, ט.), וספון בארז (שם ז, ג.), ותרגומו ומטלל (ס) בכיורי (ס"א בכסוי) ארזא. דבר אחר עמים הר יקראו, (ע) ע"י פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שהעכו"ם אלוהות של זה לא כאלוהות של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פי' לרגל וא"ת א"כ הל"ל ל' אסיפה ומאי יקראו ל"פ כל אסיפה וכו' וא"כ אף אסיפ' דהכ' אע"פ שלא על ידי קריאה היא אלא מעצמן הן נאספין אפי' הכי כתב ל' קריאה. כתב הרא"ם ולבי מגמגם בה דה"ל לכתוב יקראו הקו"ף בקמ"ת והרי"ש בציר"י מבנין נפעל וכו' ול"נ דאסיפה דהכא בלא קריא' היא כדפרישית אלא הם מעצמם יתאספו במצות השם עליהם שיעלו לרגל ומפני דשאר אסיפות חות מזו הם ע"י קריאה כתב הכא יקראו במקום יתאספו ולעולם לאו נפעל הוא לכן לא ננקד בניקוד הנפעל ודוק. עוד כתב הרא"ם אך איני יודע מה ענין אסיפת השבטים אל הר המוריה בתוך ברכתן של יששכר וזבולן ובאמת לא ידעתי למה אינו יודע דהא רש"י בעצמו היה נזהר מקושיא זו וכתב וע"פ קביעות עתיהם ועיבוריהם עמים של שבטי ישראל הר יקראו להר המוריה וכו' ואפשר דגירסא מוטעת היה ביד הרב מש"ה כתב מה שכתב וק"ל נ"ל: (כ) רצונו בזה לחבר חיבור הקרא אהדדי ומש"ה הוסיף וי"ו לומר שברגלים יזבחו זבחי צדק אף שבכל ימות השנה היו מקריבין שם קרבנות אלא מש"ה הוסיף וי"ו כדי לחבר חיבור הקרא: (ל) ר"ל דמה ברכה יש בזה: (מ) טרית מין דג הוא ושמו טולינו: (נ) התם קאי אזבולן שבקש לעצמו המות כאשר נפתלי על מרומי השדה וע"ז מתמי' בגמרא עם חרף נפשו וכי בשביל זאת ביקש מות לעצמו בשביל שנפתלי על מרומי שדה ומתרץ היה מתרעם וכו' ולי לא נתת אלא ימים והשיב לו הקדוש ב"ה לך נתתי ים שממנו תוציא טרית כו': (ס) פי' הוא מכסה הקורות בארזים: (ע) דלטעם ראשון קשה למה נאמר שם יזבחו וגו' הא כל הקרבנות יזבחו שם ועוד מאי זבחי צדק והא כל הזבחים זבחי צדק ל"פ ד"א וכו' ולד"א נמי ק' דהל"ל בפי' דהא קודם הזביחה צריך גיור מע"א שלו לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{כ}  וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹֽד:

 רש"י  ברוך מרחיב גד. מלמד, שהיה תחומו של גד מרחיב (פ) והולך כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, (צ) לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל והלא תחומו היה עד הירדן לבד א"כ מאי האי דכתיב ברוך מרחיב גד ל"פ לצד מזרח היה מרחיב ולא לצד מערב והירדן היה למערב: (צ) כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מנ"ל דמשום דסמוך לספר היה נמשל לארי' דילמא משום דגבור היה כאריה מש"ה נמשל לאריה ושמא י"ל משום שנמשל קד לאריה ולא יהודה שנמשל כן בברכתו של יעקב מש"ה צריך לפרש שכל השוכן בספר צריך להיות גבור כארי עכ"ל ולי נראה דרש"י פי' הכא לפי מה שפי' לעיל בסמוך דהוכפל שמותם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים וע"פ פי' זה פי' הכא לפי שהיה סמוך כו' דא"ל משום היותו גבור כאריה דהא מן החלשים היה וק"ל: (שפתי חכמים)


{כא}  וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 רש"י  וירא ראשית לו. ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית (ק) כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת (ר) שדה קבורת מחוקק, והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה (ש) מכל בריה, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו (לקמן לד, ו.): ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' (דברים ג, יח.): צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם, ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה. על (ת) משה אמור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית: (ר) הוכרח לפרש כן כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור וזה אינו אמת ל"פ כי ידע בקבלה או בנבוא' עוד תיקן דמקרא משמע שהי' למחוקק חלק בארץ מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכ"פ חלקת שדה קבורת מחוקק והוסיף מלת שדה מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר מש"ה הוסיף מלת שדה: (ש) הוצרך לזה שלא תאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד והלא קבורת משה היא בהר נבו כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן כמו שכתוב בפ' מטות ובני ראובן בנו את חשבון וגו'. ונ"ל דמישור של נבו היה גדול והעיר היתה עומדת במישור וההר היה בחלקו של גד ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם א' נקרא ההר של שם העיר גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר והיה עומד במישור של עיר מש"ה נקרא ההר על שם העיר וק"ל: (ת) דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם דהא גם ב"ר וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם ל"פ ד"א ולד"א קשה למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד ל"פ טעם ראשון: (שפתי חכמים)


{כב}   חמישי  וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָֽׁן:

 רש"י  דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר, לפיכך מושלו כאריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו (א) ממערת פמייאס (פטאלאמעוס) (ב) והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר ויקרא ללשם דן (יהושע יט, מז.), (ג) וזינוקו (ד) וקילוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, (ה) כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות, תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס, והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' (שם), יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פי' מחלקו של דן: (ב) מערת פמייאס זהו בלשון תלמוד ובלשון מקרא נקרא לשם: (ג) כלומר לפי שהיה בחלקו: (ד) פי' זינוקו של הנהר שהולך דרך אספמיא שהיה בחלקו אותו נהר יוצא מן הבשן פי' שם מקום ואינו מארצו של דן: (ה) דלטעם ראשון קשה דפשוטו של קרא משמע דקאי אשבט דן עצמו ולא על הירדן כי הירדן אין בו שום רמז בקרא ל"פ ד"א כו'. ולד"א לחוד נמי קשה למה כתיב יזנק מן הבשן דהא לאו בבשן נטל חלקו ל"פ גם טעם ראשון: (שפתי חכמים)


{כג}  וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה יָם וְדָרוֹם יְרָֽשָׁה: (ס)

 רש"י  שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו, ונטל מלא חבל חרם (ו) בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, (ז) כמו עלה רש (דברים א, כא.), והטעם שלמעלה ברי"ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה"א יהיה הטעם למעלה, שמעה, ידעה, סלחה, לקחה, אף כאן ירשה לשון צווי, ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פי' נטל מלא חבר לפרוש שם חרמים ומכמורות. חרמים גם הוא ל' מכמורות וכפל לשון הוא: (ז) (ד"ט) דקשה ליה דמשמע שכבר ירש וזה לא הי' לכן פירש ל' ציווי: (שפתי חכמים)


{כד}  וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלֽוֹ:

 רש"י  ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון (ח) ובקפלאות, והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר יהי רצוי אחיו, שהיו בנותיו נאות, (ט) והוא שנאמר בדברי הימים (ח"א, לא.) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (י) הנמשחים בשמן זית: וטובל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן, מנו להם פולמוסטוס (כ) אחד וכו' (ספרי שנה.), כדאיתא במנחות (פה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) (בפסחים דף מב) תניא ר"י אומר אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר: (ט) דלטעם ראשון קשה למה הי' הוא מרוצה לאחיו יותר מאחיו לו דהא אחיו היו מרצין לו בתבואה ולפי' של ד"א קשה ה"ל לומר ברוך מבנות אשר כיון שהיו בנותיו יפות ולכל הפחות היה לו לכלול הבנות עם הבנים ולכתוב הכי ברוך בבנים ובנות ל"פ גם טעם ראשון: (י) וא"ת א"כ בת זית הל"ל. וי"ל דבני בנותיו הרי הן כבניו דבני בנים הרי הם כבנים ועליהן נאמר ברזית. בשם מהרי"ץ: (כ) פי' שליח והלך ומצא שמן הרבה בארצו: (שפתי חכמים)


{כה}  בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶֽךָ:

 רש"י  ברזל ונחשת מנעליך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר, ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר (ל) ברזל ונחשת מנעליך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה (מ) של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים (נ) ומתמוטטים. דבר אחר וכימיך דבאך, (ס) וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, (ע) כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיו דבאך, שכל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם, אשקולנ"ט (לאססטן צופליעסען), הכסף והזהב כלה מהם שהם מזיבות אותם לארצכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דלטעם ראשון קשה איך יפול נחושת על מנעולים דהא אין מנהג לעשות מנעולים אלא מברזל וגם בריחים לא נזכרו בקרא ל"פ ד"א כו' ולטעם של ד"א קשה למה נקט זה גבי אשר דוקא דהא גם שאר השבטים היו יושבים על הספר והיו הרים סביב לחלקם לכן צריך גם לטעם ראשון וק"ל: (מ) רצונו בזה אמאי הזכיר זה בברכת אשר יותר מכל השבטים כיון שהיא ברכה הכוללת לכל השבטים: (נ) רל"ת ואיך באים ימי זקנה לדבאך: (ס) דלטעם ראשון קשה הל"ל וכנעוריך דבאך לכן פי' ד"א וכו'. ולד"א לחוד קשה הל"ל וכמעשיך דבאך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) כלומר כל זמן שימיך קרויין ימים דהיינו כל הימים שאתה עושה רצונו של מקום אז יהיו דבאך שכל הארצות וכו' אבל כשאין אתה עושה רצונו של מקום אז ימיך אינם קרויים ימים כדאמרינן רשעים אף בחייהם קרויים מתים: (שפתי חכמים)


{כו}  אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַֽאֲוָתוֹ שְׁחָקִֽים:

 רש"י  אין כאל ישורון. דע לך ישורון, שאין כאל בכל אלהי העמים, (פ) ולא כצורך צורם: רוכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך, ובגאותו (צ) הוא רוכב שחקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הא דנקט רש"י ולא כו' ללא צורך. י"ל דקשה לרש"י למה לא נקט אין כאלהי ישורון כמו שנאמר כל כל אלהי העמים אלילים ולמה נקט קרא אין כאל ועל זה פירש ולא כו' ואל לשון חוזק הוא כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח לכן נאמר ג"כ אין כאל שהוא לשון חוזק: (צ) וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה כי בזולת זה אין טעם למאמר ובגאותו שחקים שפי' ובגאותו שוכן שחקים שמלת רוכב שבראש הפסוק קאי אף אשחקים דסיפא דקרא: (שפתי חכמים)


{כז}   שישי  מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵֽד:

 רש"י  מעונה אלהי קדם. למעון הם השחקים לאלהי קדם, (ק) שקדם לכל אלהים, ובירר לו שחקים לשבתו ומעונתו, (ר) ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו, לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך (ש) השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שהפסוק הזה דבוק עם הקודם לו ופי' רוכב בגאותו שחקים שהם מעונה אלהי קדם ונקרא אלהי קדם במקום הזה להודיע הסבה שבחר לו השחקים לישיבתו מפני שהוא קדום לכל אלהים: (ר) פי' ומתחתיו שוכנים כל בעלי זרוע כגון סיחון ועוג וכו' ומה שהוצרך להודיע שהם תחתיו הוא כדי להודעי חולשתם שאע"פ שהמה הגבורים מעולם מ"מ כיון שהם שוכנים תחתיו יחרדו ממנו כי לעולם אימת וכו' ומאחר שבעל הכח בעזרך הנה יגרש מפניך כל אויביך ויאמר לך השמד אותם. הרא"ם: (ש) הוסיף מלת לך אחר ויאמר להודיע למי היתה האמירה וגם הוסיף מלת אותם אחר מלת השמד להודיענו שמלת השמד שב אל האויב האמור למעלה וכאלו אמר ויאמר לך השמד את האויב: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַֽעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַֽעַרְפוּ טָֽל:

 רש"י  בטח בדד. כל יחיד ויחיד, (ת) איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין, ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו ועינו כעין (א) הבדולח (במדבר יא, ז.), כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי (ירמיה טו, יז.), (ב) אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב, והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם (בראשית מח, כא.): יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו (ג) של יעקב, ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' (שם כז, כח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצ"ל מלת בדד למה לי כיון דכתיב בטח דהא רש"י פירש לעיל בפ' האזינו ה' בדד ובטח וכו' וא"כ בדד נמי ל' בטח הוא. ומתרץ בדד דהכא פי' כל א' וא' וכו': (א) שפירושו כדוגמת הבדולח וכתוארו אף כאן כדוגמת ברכת יעקב: (ב) רצ"ל למה הוצרך הכתוב לומר שהברכה היא דוגמת ברכת יעקב דמשמע ולא כדוגמת ברכה אחרת. ל"פ לא כדוגמת ברכת ירמיה וכו': (ג) פירוש לא ברכתו של יעקב לבד יתקיים בכם אלא אף ברכתו של יצחק דר"ל מאי אף כלומר הברכה הזאת היא מעין ברכת יעקב ואף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים לכך מרמז ברכתו של יצחק בל' יערפו טל: (שפתי חכמים)


{כט}  אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּֽיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַֽאֲשֶׁר חֶרֶב גַּֽאֲוָתֶךָ וְיִכָּֽחֲשׁוּ אֹֽיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּֽמוֹתֵימוֹ תִדְרֹֽךְ: (ס)

 רש"י  אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות, אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' (ד) אשר הוא מגן עזרך (ואשר הוא) חרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' (יהושע ט, ט.): ואתה על במותימו תדרוך. כענין שנאמר שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה (שם י, כד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אמר תשועתך במקום עם נושע מפני שהל"ל עם נושע מה' לכן תיקן במלת תשועתך בה' ויהי' פי' תשועתך תלוי בו והוסיף מלת אשר שבזולת אשר יהיה מגן עזרך בלתי מקושר לא לפניו ולא לאחריו: (שפתי חכמים)

דברים פרק-לד

{א}  וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵֽעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּֽן:

 רש"י  מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו, (ה) ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה, (ו) והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל (שופטים יח, ל.), והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דאל"כ לא הל"ל אלא ויעל משה אל הר נבו מערבות מואב ל"ל וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב: (ו) ר"ל לא הל"ל אלא את כל הארץ עד הים האחרון ול"ל הפרטים כולם את הגלעד וגו' ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר: (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַֽחֲרֽוֹן:

 רש"י  ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי, נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה, והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחורבנה, והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: (רש"י)


{ג}  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹֽעַר:

 רש"י  ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג, כה.): ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה (מלכים-א ז, מו.): (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לֵאמֹר לְזַֽרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַֽעֲבֹֽר:

 רש"י  לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, (ז) שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני (ח) ששמה לא תעבור, שאלולי כך, (ט) הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה, ותלך ותגיד להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם: (ח) רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם: (ט) פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶֽבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָֽה:

 רש"י  וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה (לעיל לא, כו.), אלא הקב"ה אומר, ומשה כותב (י) בדמע (בבא בתרא טו.): על פי ה'. בנשיקה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) י"מ בדמעח ולא בדיו ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים שלא להפסיק ביניהם וי"מ שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹֽא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  ויקבור אותו. הקב"ה בכבודו. (כ) רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזה הוא אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן, וכיוצא בו ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא מביא את עצמו, כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טו.), וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דדרשינן סמיכות על פי ה' ויקבור אותו: (שפתי חכמים)


{ז}  וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָֽהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹֽה:

 רש"י  לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון (ל) ולא נהפך תואר פניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַֽיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶֽׁה:

 רש"י  בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל (במדבר כ, כט.), זכרים ונקבות: (רש"י)


{ט}  וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: {י}  וְלֹֽא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִֽים:

 רש"י  אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס (מ) בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב, ל.), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ר"ל איך שייך לומר על הקב"ה ל' פנים דהא אין לו שום דמות וצורה ל"פ אין פי' כמשמעו אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה: (שפתי חכמים)


{יא}  לְכָל הָֽאֹתֹת וְהַמּֽוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצֽוֹ: {יב}  וּלְכֹל הַיָּד הַֽחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵֽל: (חזק)

 רש"י  ולכל היד החזקה. שקבל את התורה (נ) בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור (ס) הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, (ע) שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):

חסלת פרשת וזאת הברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פי' ולכל היד החזקה קאי על משה פי' שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד אבל אין פירושו כמו בכל מקום שקאי על הקב"ה דא"כ הל"ל ולכל סיד החזקה אשר עשה משה על פי ה': (ס) רל"ת דהל"ל לבני ישראל לעיני ל"ל: (ע) ר"ל שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות. ל"פ והסכימה כו' ואם תאמר מנ"ל למדרש אשר שברת יישר כחך ששברת דילמא אשר פירושו כבכל מקום כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פז) דאל"כ שהסכים הקב"ה עמו אמאי אמר להניחח את שברי הלוחות בארון כיון שאין קטיגור נעשה סניגור: חסלת פרשת וזאת הברכה. (שפתי חכמים)