---

פרשת ואתחנן

---

{כג}  וָֽאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹֽר:

 רש"י  ואתחנן. אין חנון בכל מקום (א) אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.), (ב) אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר, (ג) זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, (ד) כדאיתא בספרי (כו.): בעת ההיא. לאחר שכבשתי (ה) ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר (ו) הנדר (ספרי שם): לאמר. זה אחד משלשה מקומות (ז) שאמר משה לפני המקום, איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן הל"ל ואתפלל: (ב) רצ"ל מהיכן ידע משה לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים ועל זה פירש וחנותי וגו': (ג) דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם לכן קאמר דבר אחר כו' ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל: (ד) ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פצור קריאה נפול פלול פגיעה תחנה: (ה) דק"ל דהא לעיל מיניה כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו' שפירושו בעת כיבוש סיחון ועוג ועלה קאי ואתחנן ומתרץ לאחר כו' דמיתי שהותר קצת הנדר לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ כו': (ו) ואם תאמר וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה ויש לומר דהכי קאמר משה קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל כיון שהיה גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה אבל לאחר הכבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה אמרתי שמא הותר הנדר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן הוי גזר דין בלא שבועה להכי מהני תפילה: (ז) כ' הרא"ם צריך עיון דבספרי חשיב ה' מקומות ור' אלעזר בן עזריה אומר בד' מקומות בקש משה וכו' והביא כולם אם כן דברי רש"י דלא כמאן ונראה לי הא דכתב רש"י הכא זה אחד מג' מקומות כו' ר"ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקדוש ברוך הוא שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו כמו גבי מרים שבקש שירפא אותה מצרעתה וכן גבי יפקוד ה' אלהי הרוחות בקש שירשו בניו אחריו גדולתו וכמו שפירש רש"י שם והכא התפלל שיעבור הירדן אבל השנים האחרים שמביא שמה דהיינו האחד וידבר משה לפני ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו' שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם כו' אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו וכן הוא בדברי רש"י אם תדקדק בלשונו הכא: (שפתי חכמים)


{כד}  אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַֽחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶֽת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָֽדְךָ הַֽחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כְמַֽעֲשֶׂיךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ:

 רש"י  ה' אלהים. רחום (ח) בדין: אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד (ט) ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי ועתה הניחה לי (שמות לב, י.), וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם (ספרי כז.), כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו: את גדלך. זו מדת טובך, וכן הוא אומר, ועתה יגדל (י) נא כח ה' (במדבר יד, יז.): ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל (כ) באי עולם: החזקה. שאתה כובש ברחמים (ל) את מידת הדין החזקה: אשר מי אל וגו'. אינך דומה למלך בשר ודם, (מ) שיש לו יועצין וסנקתדרין, (נ) הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך. ולפי פשוטו, אתה החלות להראות את עבדך, מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב ראה החלותי תת לפניך (דברים ב, לא.), (ס) הראני מלחמת ל"א מלכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) רצ"ל דהא שם של ד' אותיות מדת רחמים הוא ואדני הוא מדת הדין ומפרש רחום בדין כלומר רחום בדינו ולא במדת הדין הקשה. אי נמי רצונו לפרש למה נקוד שם של ד' אותיות הכתוב כאן בנקודות שם אלהים דהיינו חטף סגו"ל וחול"ם וחיר"ק ולא נקוד כשאר שם של ד' ולכך נקט רש"י בלשון הקרא אדני אלהים אף על פי שכתיב יהו"ה כלומר שם של ד' אבל לפי קריאת נקודתו דומה כאלו כתיב אלהים ומפרש דלכך נקוד ידו"ד בנקודות אלהים שהוא מדת הדין אף על פי שידו"ד מדת הרחמים לומר לך רחום בדין והשם הראשון של אדני דכתיב בקרא לא כוון משה בו כלום רק פירושו רבוני והוא התחלת דבור ולפי לשון ראשון נראה לי מה שנקט רש"י אלהים לפי הקריאה של שם של ד' נקט ואף על גב דלעיל בפרשת לך לך כתיב נמי ה' אלהים מה תתן לי ולא מפרש רש"י כלום יש לומר דלעיל הכי קאמר הן מצד הדין הן מצד הרחמים אני מבקש שתתן לי בנים מאחר שאמרת לי לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול אבל הכא קשה למה לו להזכיר שם של אדנות שהוא מדת הדין: (ט) דאם לא כן אתה הראת את עבדך וגו' מיבעי ליה כמו שמפרש והולך: (י) וכתיב בתריה ויאמר ה' סלחתי כדבריך כלומר זו מדת טובך שאתה מוחל וסולח לעוברי רצונך: (כ) לקבל שבים שגם זו מענין בקשתו: (ל) שגם זו מענין בקשתו ולא כמו כי ביד חזקה ישלחם וגו' כי מה ענין זה לבקשתו: (מ) וזהו מענין בקשתו ולא שפירושו שאין דומה לו כמו כי אין כמוך באלהים וגו' דמה ענין זה לבקשתו: (נ) פירוש קטיגורין: (ס) גם לפי הפשט דבר דבור על בקשתו כלומר מאחר שהחלות להראות אותי שתי המלחמות של סיחון ועוג הראני גם מלחמת ל"א מלכים: (שפתי חכמים)


{כה}  אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹֽן:

 רש"י  אעברה נא. אין נא (ע) אלא לשון בקשה: ההר הטוב הזה. זו (פ) ירושלים: והלבנון. זה בית (צ) המקדש (יומא לט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כלומר נא האמור כאן אבל שאר נא שבתורה פירוש עתה: (פ) כדכתיב ירושלים הרים סביב לה: (צ) למה נקרא בית המקדש לבנון משום דמלבן האדם מן העבירות: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּֽה:

 רש"י  ויתעבר ה'. נתמלא (ק) חמה (ספרי כט.): למענכם. בשבילכם, אתם גרמתם (ר) לי, וכן הוא אומר, ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים קו, לב.): רב לך. שלא יאמרו, הרב כמה קשה, (ש) והתלמיד כמה סרבן מפציר. דבר אחר רב לך, הרבה מזה (ת) שמור לך, רב טוב (א) הצפון לך (ספרי פנחס קלה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) מלשון עברה: (ר) ר"ל בשביל שאמרתי לכם שמעו נא המורים בשביל חטא זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ ומביא ראיה וכן הוא אומר וגו' וירע למשה בעבורם דאף התם פי' כמו הכא בעבורם וירע למשה בשביל שהם גרמו ואין למענכם פירושו בעבור שיעשה רצונכם שהייתם חפצים שלא אכנס לארץ כמו למענכם שולחתי בבלה: (מנחת יעקב, רא"ם) (ש) ופירוש רב לך מלשון רבנות כאלו אמר מאחר שאני רבך ואתה תלמידי אין לך אלא לשמוע דברי רבך ולא להיות סרבן נגדי שלא וכו': (ת) דלטעם ראשון קשה הל"ל רב אני משום הכי פירש דבר אחר וכו' ולטעם של דבר אחר לחוד נמי קשה הל"ל רב טוב לך לכן צריך גם לטעם ראשון: (א) ר"ל טוב הצפון בעולם הבא יותר משתכנס אתה לארץ: (שפתי חכמים)


{כז}  עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּֽה:

 רש"י  וראה בעיניך. בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך (ב) את כולה, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצ"ל מה שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה על בקשתו לעבור הירדן שהשיב לו עלה ראש הפסגה כו' וראה בעיניך וגו' מה השיב הקדוש ברוך הוא בזה ומפרש בקשת ממני כו' לראות ההר הטוב הזה והלבנון שהוא ירושלים ובית המקדש שהוא הטוב שבכל הארץ ואני אראה לך את כולה יותר ממה שבקשת: (שפתי חכמים)


{כח}  וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַֽעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה:

 רש"י  וצו את יהושע. על הטרחות, ועל המשאות, (ג) ועל המריבות: וחזקהו ואמצהו. בדבריך, (ד) שלא ירך לבו לומר, כשם שנענש רבי עליהם כך סופי ליענש עליהם, מבטיחו אני, כי הוא יעבור והוא ינחיל: כי הוא יעבר. אם יעבור לפניהם ינחלו, (ה) ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי, והוא ישב, ויכו מהם אנשי העי וגו' (יהושע ז, ה.), וכיון שנפל על פניו, אמר (ו) לו קום לך, קם לך (ז) כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך, אם הוא עובר עוברין ואם לאו אין עוברין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כמו שאמר הכתוב טרחכם ומשאכם וריבכם דאי קאי האי וצו על ואמצהו וחזקהו הא כבר אמר וחזקהו בוי"ו דמשמע שחוץ מן הצווי שתצוהו גם חזקהו ואמצהו אלמא הצווי לחוד והחזוק והאמוץ לחוד: (ד) כלומר ולא בפעולתך שאין בידו לעשותו חזק ואמיץ אלא בדברים כלומר מבטיחני אותו כי הוא יעבור כי אחריו פירש ואמר כי הוא יעבור וכו' אלמא בדיבור הוא החיזוק והאימוץ: (ה) רל"ת לא הל"ל רק וינחיל וכו' אלא תיבת והוא בא ללמד דוקא כשהוא יעבור אז ינחיל ואם לאו כו': (ו) ר"ל כאשר היו נהרגין ישראל במלחמת אנשי העי נפל יהושע לפני הקדוש ברוך הוא: (ז) כלומר משום דקמת במקומך ולא הלכת עמהם: (שפתי חכמים)


{כט}  וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעֽוֹר: (פ)

 רש"י  ונשב בגיא וגו'. ונצמדתם לעבודת אלילים, (ח) ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החקים, והכל מחול לך, ואני לא זכיתי לימחל לי (ספרי פנחס קלו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ר"ל דקרא לפניו מיירי בענין תשובת הקדוש ברוך הוא למשה שלא יכנס לארץ אמר משה לישראל ונשב בגיא כלומר שנצמדתם לעבודת אלילים והייתם חוטאים בעבודת אלילים אף על פי כן נאמר לכם ועתה ישראל וגו' כלומר אף על פי כן אתם נכנסין לארץ ואני כו' ואף על גב שהיא פרשה בפני עצמה הנה כמוה ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה וגו' ועוד אחרים ואם תאמר למה הזכיר משה לישראל עבירה זו יותר משאר עבירות שעשו במדבר ויש לומר דלכך מזכיר משה להם עבירה דמול בית פעור דאף על פי כן מחל לכם הקדוש ברוך הוא על ידי קבורתי דלכך נקברתי בחוץ לארץ כדכתיב בפרשת וזאת הברכה ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ופירש"י שם לכך נקבר מול בית פעור דהיינו בחוץ לארץ שיהא כפרה על מה שחטאו בבית פעור בעבודת אלילים מצאתי בשם מהרי"ץ: (שפתי חכמים)

דברים פרק-ד

{א}  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַֽחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּֽחְיוּ וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹֽתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶֽם: {ב}  לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶֽם:

 רש"י  לא תוסיפו. כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן לא תגרעו (ספרי ראה פב.): (רש"י)


{ג}  עֵֽינֵיכֶם הָֽרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַֽחֲרֵי בַֽעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: {ד}  וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּֽוֹם: {ה}   שני  רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּֽאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַֽעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: {ו}  וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּֽה:

 רש"י  ושמרתם. זו (ט) משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו'. בזאת תחשבו חכמים (י) ונבונים לעיני העמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ששמירה הוא הלימוד והעשיה הוא קיום המצות שכל שאינו לומד אינו עושה: (י) שינה הרב שמות החכמה והבינה בשמות התואר מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות רק מצד עצמן ולא יתכן לומר לעיני העמים והוסיף מלת תחשבו שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם: (שפתי חכמים)


{ז}  כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּֽיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָֽיו: {ח}  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּֽוֹם:

 רש"י  חקים ומשפטים צדיקים. הגונים (כ) ומקובלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ר"ל היאך שייך על חוקים ומשפטים צדיקים דדוקא גבי אדם שייך לשון זה. ומפרש דלשון צדיקים הגונים כו' ומוסב גם על חקים: (שפתי חכמים)


{ט}  רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהֽוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶֽיךָ:

 רש"י  רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים, (ל) ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל כתיב רק שהוא לשון מיעוט והכא מה ממעט ומפרש דקאי אדלעיל מיניה כי היא חכמתכם וגומר הני מילי שתהיו נחשבים חכמים אז כשלא כו': (שפתי חכמים)


{י}  יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּֽאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדֽוּן:

 רש"י  יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו, אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת (מ) בחורב, אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון (נ) לעצמם: ילמדון. יאלפון לאחרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) דאין לומר שתודיע לבניך יום אשר עמדת שהרי והודעתם דכתיב במ"ם כינוי הרבים משמע דקאי אלמעלה פן תשכח את הדברים שראו עיניך והודעתם פירש והודעתם הדברים ואלו קאי למטה הל"ל והודעת לבניך: (נ) ר"ל ילמדו כתרגומו ילפון דהיינו שילמדו לעצמן. אבל ילמדון דבסמוך דתרגומו יאלפון היינו ללמד לאחרים: (שפתי חכמים)


{יא}  וַתִּקְרְבוּן וַתַּֽעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַֽעֲרָפֶֽל: {יב}  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹֽׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵֽינְכֶם רֹאִים זֽוּלָתִי קֽוֹל: {יג}  וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַֽיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִֽים: {יד}  וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַֽעֲשֹֽׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 רש"י  ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. תורה (ס ) שבעל פה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל דואותו צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו' עשרת הדברים דמשמע באותו זמן צוה ה' את משה ללמד אותם והא באותו זמן לא נצטוו אלא בי' דברות ואי אעשרת הדברים קאי מאי ללמד אתכם חוקים ומשפטים דקאמר. אלא ודאי קאי על התורה שבעל פה שבעשרת הדברות דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן: (גור אריה) פירוש מדכתיב ללמד שזה הלשון שייך לומר על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב שייך לומר בה נתינה דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה: (שפתי חכמים)


{טו}  וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: {טז}  פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַֽעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָֽה:

 רש"י  סמל. צורה: (רש"י)


{יז}  תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָֽיִם: {יח}  תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בַּֽאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָֽרֶץ: {יט}  וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְֽרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּֽוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לָהֶם וַֽעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָֽעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר, ולתת (ע) לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק ה'. להאיר (פ) להם. דבר אחר, לאלוהות, (צ) לא מנען מלטעות אחריהם, (ק) אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם, וכן הוא אומר, כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא (תהלים לו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דק"ל מה דכתיב ופן תשא עיניך וגומר משום דנושא עיניו לשמים משום הכי יבא לעבוד אותם. לכן פירש להסתכל כו': (פ) רצה לומר מה דכתיב ועבדת אשר חלק לכל העמים וגו' וכי הקדוש ברוך הוא חלק לעמים לעבוד להם: (צ) ולא שנתנם לאלהות שבראם לשם כך רק שלא מנען וכו' אלא החליקם בדברי הבל שנראה להם הטובות המגיע להם מכוכבי מעלה בעבדם אותם ולפי האמת הם רעות כדי לטרדם: (ק) דלטעם ראשון קשה למה אמר להם וכי להם בלבד הם מאירים לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד קשה ולמה ברא בתחלה דבר שיבאו לטעות בהם בני אדם והא כתיב עולם חסד יבנה לכן צריך לשני טעמים: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַֽחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  כור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב: (רש"י)


{כא}  וַֽיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּֽלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה:

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם: (רש"י)


{כב}  כִּי אָֽנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹֽבְרִים וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּֽאת:

 רש"י  כי אנכי מת וגו' אינני עובר. מאחר שמת מהיכן יעבור, אלא אף עצמותי אינם עוברין: (רש"י)


{כג}  הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּֽן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַֽעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

 רש"י  תמונת כל. תמונת כל (ר) דבר: אשר צוה ה'. אשר צוך (ש) שלא לעשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצה לומר כל היכא שכתוב מלת כל במקרא יש תיבה אחריו שדבוק לו כגון בפרשה זו מצינו הרבה פעמים כל הימים כל סמל לכך מפרש דהוה כאלו כתיב כל דבר: (ש) רצונו לפרש וכי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות פסל ומפרש אשר צוך שלא לעשות: (שפתי חכמים)


{כד}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא אֵל קַנָּֽא: (פ)

 רש"י  אל קנא. מקנא לנקום (ת) אנפרדמנ"ט בלע"ז (אייפער) מתחרה על רוגזו להפרע מעכו"ם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רצה לומר לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה ח"ו שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקיצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם: (שפתי חכמים)


{כה}  כִּֽי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנֽוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַֽעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסֽוֹ:

 רש"י  ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, (א) כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר, וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט, יד.), (ב) צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דכתיב גבי בנין בית ראשון ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' ועמידת בית ראשון היה ת"י שנה צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר דאף הם היו במנין דהקרא מונה מיציאת מצרים ונמצא שלא היו בארץ אלא תת"ן שנה ולא הגיעו למספר ונושנתם וכדפירש רש"י: (ב) ר"ל משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו אלא צדקה היה מאת ה' שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם ועיין בסנהדרין ל"ח: (שפתי חכמים)


{כו}  הַֽעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּֽי אָבֹד תֹּֽאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַֽאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן:

 רש"י  העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים (ג ) שהתריתי בכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר ויהיו עדי התראה לא עדי עבירה שהרי עדיין לא עשו הרע בעיני ה': (שפתי חכמים)


{כז}  וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּֽעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָֽׁמָּה: {כח}  וַֽעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַֽעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹֽא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹֽאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻֽן:

 רש"י  ועבדתם שם אלהים. כתרגומו, משאתם עובדים לעובדיהם, (ד) כאילו אתם עובדים להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לו משום שהפיץ ה' אותם בין העמים משום הכי יעבדו עבודת אלילים ותירץ כתרגומו כו': (שפתי חכמים)


{כט}  וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: {ל}  בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַעְתָּ בְּקֹלֽוֹ: {לא}  כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶֽם:

 רש"י  לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו, ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, (ה) לא יפריש אותך מאצלו, וכן אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד.), שלא ננקד ארפנו. (ו) כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו הרפה לה (מלכים-ב ד, כז.), (ז) תן לה רפיון, הרף (ח) ממני (דברים ט, יד.), התרפה ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מפני שהקל ממנו פועל עומד כמו הנה נא רפה היום לערוב (רפתה היום לערוב) רפתה רוחם על כן פירש לא ירפך שהוא מבנין הפעיל יוצא לשני ופירושו לא יתן לך רפיון. רא"ם: (ו) שו"א תחת האל"ף ופת"ח תחת הרי"ש דהוה רפואה אבל השתא דנקוד ארפנו בפת"ח תחת האל"ף ושו"א תחת הרי"ש לשון רפיון הוא: (ז) דפירושו תן לה רפיון היינו מפעיל: (ח) דפירושו התרפה ממני התפעל: (שפתי חכמים)


{לב}  כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִֽאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִֽהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹֽהוּ:

 רש"י  לימים ראשונים. על ימים (ט) ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה, זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם (י) שהיתה מן הארץ עד (כ) השמים (חגיגה יב.), והוא השיעור עצמו אשר מקצה (ל) אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש משום דימים אין נשאלין: (י) כדכתיב בקרא אשר ברא אלהים אדם על הארץ: (כ) ולמקצה השמים כלומר קומתו של אדם היתה מן הארץ עד השמים דלפי פשוטו מאי האי דכתיב ולמקצה השמים: (ל) ר"ל אף על פי דבקרא משמע מתחלת עולם עד סוף עולם בארכו כדכתיב ולמקצה השמים ועד קצה השמים וגם על כרחך משמע שמהארץ עד השמים היתה קומתו כדכתיב על הארץ ולמקצה השמים הא כיצד אלא והוא השיעור כו' כלומר הכל שיעור אחד הוא שמקיף השמים היינו גלגל השמים הוא קצה אחד ומרכז השמים שהיא הארץ הוא קצה האחר והיינו מן השמים אל הארץ וחד שיעור הוא והוי כאלו אמר מקצה השמים ועד קצה השמים פירושו מן השמים ועד הארץ ולפי זה מן הארץ עד לרקיע נקרא על הארץ ולמקצה השמים ונקרא גם כן למקצה השמים ועד קצה השמים ונקרא גם כן מסוף העולם ועד סופו ואין הבדל ביניהם רק בקריאת השם: (שפתי חכמים)


{לג}  הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּֽאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּֽחִי: {לד}  אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמֽוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמֽוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶֽיךָ:

 רש"י  הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה לבא לקחת לו גוי וגו', כל ההי"ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט"ף פת"ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון התפאר עלי (שמות ח, ה.), אם אוכל לעשות כן הרי זה נסיון: באותות. בסימנין, להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון מה זה בידך (שם ד, ב.): ובמופתים. הם נפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות: במלחמה. בים, שנאמר כי ה' נלחם להם (שם יד, כה.): (רש"י)


{לה}  אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָֽאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּֽוֹ:

 רש"י  הראת. כתרגומו אתחזיתא, (נ) כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש נראית שאין פירושו כמו הראית שאם כן היה תרגומו אחזית לא אתחזיתא: (שפתי חכמים)


{לו}  מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִֽיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: {לז}  וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַֽחֲרָיו וַיּוֹצִֽאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָֽיִם:

 רש"י  ותחת כי אהב. וכל זה (ס) תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו, (ע) שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם (שם יד, יט.), דבר אחר ויוציאך בפניו, בפני אבותיו, כמו שנאמר נגד אבותם עשה פלא (תהלים עח, יב.), ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, (פ) שהרי כתבם בלשון יחיד, ויבחר בזרעו אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ר"ל למה כתיב ותחת בוי"ו ומתרץ דמוסב אלעיל מיניה וכל זה וכו': (ע) ויהיה פירוש בפניו כמו לפניו וכמוהו וירקה בפניו כמו לפניו וכן פירושו לפי דבר אחר פירושו נמי כמו לפניו ואין הפרש בין הפירושים אלא לפירוש ראשון קאי בפניו על האבות: (פ) ר"ל דכתיב בפניו וקשה דלפי דבר אחר קאי בפניו על אבותיך והא בפניו לשון יחיד הוא ומפרש ויבחר בזרעו אחריו רצה לומר דהא אף בלא דבר אחר דאז לא קשה מאי דכתיב בפניו משום דקאי על הקדוש ברוך הוא אפילו הכי קשה מה דכתיב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו דעל כרחך ויבחר וגומר קאי על אבותיך אף ללשון א' ואף על פי כן כתיב בזרעו אחריו דהוא לשון יחיד אם כן אף לדבר אחר דקאי בפניו גם כן על אבותיך לא קשה מה דכתיב לשון יחיד והוצרך לשני טעמים דלטעם הראשון קשה הל"ל ויוציאך והוליכך בפניו לכן אמר דבר אחר ולטעם זה לחוד נמי קשה והא אבותינו כבר מתו ומאי בפניו לכן צריכין אנו גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{לח}  לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ לָֽתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַֽחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  ממך מפניך. סרסהו ודרשהו, להוריש מפניך, גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום: (רש"י)


{לט}  וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָֽאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עֽוֹד: {מ}  וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַֽחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּֽאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִֽים: (פ) {מא}   שלישי  אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָֽׁמֶשׁ:

 רש"י  אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר (צ) שיבדילם, ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקיימה, אקיימנה (מכות י.): בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר (ק) שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק נקודה רי"ש בחטף, מזרח של (ר) שמש, מקום זריחת השמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצ"ל דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד ולא יפול עליו לשון הוה לכן פירשו על המחשבה ר"ל היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל: (ק) פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח וגם הפאה של צד ארץ ישראל אמר הכתוב מזרחה שמש להודיע איזה עבר הירדן הוא שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש: (ר) ר"ל בשו"א הנקראת חט"ף: (שפתי חכמים)


{מב}  לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹֽא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶֽעָרִים הָאֵל וָחָֽי: {מג}  אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֽאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַֽמְנַשִּֽׁי: {מד}  וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו: (רש"י)


{מה}  אֵלֶּה הָֽעֵדֹת וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָֽיִם:

 רש"י  אלה העדות וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים, (ש) חזר ושנאה להם בערבות מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן מה בא המקרא לומר כאן במה שדבר עם ישראל בצאתם מארץ מצרים. ופרשת אלה העדות דבוק עם וזאת התורה ואמר שזאת התורה שהם אלה העדות שמסדר אחר פרשה זו הם העדות אשר דבר בצאתם מארץ מצרים וחזר ושנאן בערבות מואב ומקרא קצר הוא: (שפתי חכמים)


{מו}  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָֽיִם: {מז}  וַיִּֽירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָֽׁמֶשׁ:

 רש"י  אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב: (רש"י)


{מח}  מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמֽוֹן: {מט}  וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָֽעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּֽה:

דברים פרק-ה

{א}   רביעי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַֽחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַֽעֲשֹׂתָֽם: {ב}  יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵֽב: {ג}  לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּֽים:

 רש"י  לא את אבותינו. בלבד (ת) כרת ה' וגו', כי אתנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ר"ל בהפסוק משמע דוקא לנו נתנו עשרת הדברות ולא לאבותינו שמתו לפנינו והא הרבה שהיו קיימין בשעת מתן תורה בשנה שניה כשיצאו ממצרים ואף עמהם נכרתה הברית הזאת והשתא לא קיימין לכן פירש לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' אלא אף לנו: (שפתי חכמים)


{ד}  פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ:

 רש"י  פנים בפנים. אמר רבי ברכיה, כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו (א) מדבר עמכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) וזהו דכתיב פנים בפנים: (שפתי חכמים)


{ה}  אָֽנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵֽינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹֽא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ס)

 רש"י  לאמר. מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' (ב) ואנכי עומד בין ה' וביניכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאין יתכן לומר דקאי לאמר אדלפניו ולא עליתם בהר לאמר דמה היה להם לומר בהר אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר כדי שיודיע שאני הסרסור בין ה' וביניכם מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר: (שפתי חכמים)


{ו}  אָֽנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: {ז}  לֹא יִֽהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָֽי:

 רש"י  על פני. בכל מקום אשר (ג) אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ולהאי טעם קשה הל"ל בפני לכן אמר דבר אחר כו' ולפירוש דבר אחר קשה הל"ל לעולם ובעל פני יש מקום לטעות חס ושלום לכן פירש גם טעם ראשון ועיין לעיל בפרשת יתרו ושם כתבתי למה פירש"י בכאן שני טעמים ולעיל לא פירש אלא טעם אחד ועיין בגור אריה: (שפתי חכמים)


{ח}  לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַֽאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַֽאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָֽרֶץ: {ט}  לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָֽעָבְדֵם כִּי אָֽנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹֽׂנְאָֽי: {י}  וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַֽאֲלָפִים לְאֹֽהֲבַי וּלְשֹֽׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָי: (ס) {יא}  לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּֽׁוְא: (ס) {יב}  שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ

 רש"י  שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת (ד) נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז): כאשר צוך. קודם מתן תורה (ה) במרה (שבת פז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כשאמר בתחלה זכור נאמר אף שמור דבשניהם נאמרו בתיבה אחת וכו' דעל ידי נס היה ומה שחזר לכתוב זה רש"י כאן ולא סמך על מה שפירש לעיל כמו בשאר הדברות משום דכאן כתיב כאשר צוך וממנו עיקר הלימוד שבדיבור אחד נאמרו לכן חזר לפרשו במקום הראוי: (ה) מדכתיב בפרשה זו אלה החקים וגו' דמשמע שנאמרו י' דברות כאן כאשר נאמר שם אם כן היאך הוסיף משה בדברות כאשר צוך וגומר וכן פירש רש"י פרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ו) ועיין בתוספת פרק רבי עקיבא דף פ"ו ואם תאמר ודלמא כאשר צוך וגו' קאי אפרשת המן דאף התם צוה על השבת ויש לומר לקמן גבי כיבוד אב ואם גם כן כתיב כאשר צוך וגו' והתם על כרחך אין לומר כאשר צוך גבי מן דהא התם לא להזהיר על כיבוד אב ואם אף כאשר צוך דגבי שבת לא קאי על אזהרת מן עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{יג}  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּֽךָ: {יד}  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַֽעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָֽ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָֽ וַֽאֲמָתֶךָ וְשֽׁוֹרְךָ וַֽחֲמֹֽרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵֽרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַֽאֲמָֽתְךָ כָּמֽוֹךָ: {טו}  וְזָֽכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּֽת: (ס)

 רש"י  וזכרת כי עבד היית וגו'. על מנת כן פדאך, (ו) שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (מהרא"י) משום דידוע שהוקשה להם השביתה ממלאכה כדאשכחן גבי פורים שקבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשית מלאכה (מגילה דף ה) לכן הזכיר להם העבדות כלומר אומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה מן הדין שישמע לו כי המלאכה היא לרבו דאם לא כן מה ענין הזכרת העבדות לכאן: (שפתי חכמים)


{טז}  כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַֽאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: (ס)

 רש"י  כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): (רש"י)


{יז}  לֹא תִרְצַח: (ס) וְלֹא תִנְאָף: (ס) וְלֹא תִגְנֹב: (ס) וְלֹא תַֽעֲנֶה בְרֵֽעֲךָ עֵד שָֽׁוְא: (ס)

 רש"י  ולא תנאף. אין לשון ניאוף (ז) אלא באשת איש: לא תתאוה. לא תירוג, אף הוא לשון חמדה, (ח) כמו נחמד למראה (בראשית ב, ט.), דמתרגמינן דמרגג למחזי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה יותר מכל עשרת הדברות יש לומר דקשה לרש"י וי"ו דולא תנאף למה ליה ומתרץ אין ניאוף אלא באשת אישומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח כלומר הזהר במצוה זו דלא תרצח ובזה תפרוש מהרבה עבירות חדא דלא תנאף כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו ובזה יבא לידי רציחה וכן כולם ועיין בק"מ ישוב אחר על זה: (ח) ר"ל אין להקשות דהא התם כתיב לא תחמוד והכא כתיב לא תתאוה ומפרש אף הוא כו' ולכן פירש התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה: (שפתי חכמים)


{יח}  וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַֽאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַֽחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ: (ס) {יט}   חמישי  אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶֽעָנָן וְהָֽעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַֽיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַֽיִּתְּנֵם אֵלָֽי:

 רש"י  ולא יסף. מתרגמינן ולא פסק, [לפי שמדת בשר ודם אינו יכול לדבר כל דבריו בנשימה אחת, וצריך להפסיק, ומדת הקב"ה אינו כן, לא היה פוסק, ומשלא היה פוסק לא היה מוסיף,] כי קולו חזק וקיים (ט) לעולם. דבר אחר ולא יסף, ולא הוסיף להראות באותו פומבי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ולפי טעם זה קשה פשיטא משום שהשמיע קולו החזק פעם אחד משום הכי יפסוק קולו לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה כתיב יסף הל"ל יוסיף לכך פירש גם טעם ראשון. פומבי פירוש גלוי ומפורסם: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶֽם: {כא}  וַתֹּֽאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּֽי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם וָחָֽי: {כב}  וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹֽאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹֽסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָֽתְנוּ: {כג}  כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּֽחִי: {כד}  קְרַב אַתָּה וּֽשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִֽׂינוּ:

 רש"י  ואת תדבר אלינו. התשתם (י) את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, (כ) כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את: (כ) מקשים העולם והלא הקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר הטיבו אשר דברו. ויש לומר לפי דעתו של משה שחשש שמא לא היו חרדים להתקרב אל ה' מאהבה היו אומרים דברים כאלה והשיב לו הקדוש ברוך הוא מפני יראת ה' אמרו זה להוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו עליו השלום אמר הקדוש ברוך הוא כל זה: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ: {כו}  מִֽי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָֽם: {כז}  לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָֽהֳלֵיכֶֽם: {כח}  וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַֽאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּֽהּ: {כט}  וּשְׁמַרְתֶּם לַֽעֲשׂוֹת כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹֽאל: {ל}  בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּֽחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַֽאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּֽירָשֽׁוּן:

דברים פרק-ו

{א}  וְזֹאת הַמִּצְוָה הַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: {ב}  לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַֽאֲרִכֻן יָמֶֽיךָ: {ג}  וְשָֽׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָֽׁמַרְתָּ לַֽעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַֽאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (פ) {ד}   שישי  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָֽד:

 רש"י  ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו (ל) עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן שמע ישראל ה' אחד מיבעיא ליה אלא דהוי כאילו אמר שמע ישראל עכשיו הוא לבד ה' אלהינו אבל יבא זמן וכו' כלומר שיודו כל העובדי אלילים שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות והוא היחוד דמפקי רבותינו זכרונם לברכה מהאי קרא כמו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד: (שפתי חכמים)


{ה}  וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ:

 רש"י  ואהבת. עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה (מ) לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.): בכל לבבך. בשני יצריך (נ) דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה (ס) לבך חלוק על המקום (ספרי שם): ובכל נפשך. אפילו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאודך. בכל ממונך, יש לך אדם שממונו (ע) חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך (ברכות סא:). דבר אחר ובכל מאדך, (פ) בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות, וכן בדוד הוא אומר, כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קטז, יג.) צרה ויגון אמצא וגו' (שם ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (הרא"ם) ולא הבינותי זה דהכא פירש ואהבת עשה דבריו מאהבה אינו דומה וכו' ומשמע שקאי אכל המצות ואחר זה פירש בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך דמשמע יהרג ואל יעבור ואלו בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) אמרו בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ופירש"י שם דכתיב ואהבת את ה' אלהיך שלא תמירנו בעבודת אלילים ולכך נאמר בכל נפשך כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך משמע בעבודת אלילים בלבד מיירי אבל בשאר מצות יעבור ואל יהרג וכו' וצריך עיון(ועיין בקצ"מ ובגור אריה): (נ) ר"ל למה כתיב לבבך שני ביתי"ן ומפרש בשני יצריך וכו': (ס) דלטעם הראשון קשה וכי הלב הוא יצרו של אדם עד שיאמר בשני יצריך לכן אמר דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה למה אמר בכל לבבך הל"ל בכל לבך לכן צריך גם לטעם ראשון: (ע) מהר"ן דאם לא כן לכתוב חדא ותיתי אידך מיניה תרתי למה לי אלא יש לך וכו' לכן פירש שניהם שלא ליתן מקום ליצר הרע והכי איתא במסכת יומא (דף כב) ובסנהדרין (דף עד): (פ) דלפי טעם ראשון קשה הל"ל ממונך לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל בכל מדך לכן פירש גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶֽךָ:

 רש"י  והיו הדברים. ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, (צ) שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו (ספרי לג.): אשר אנכי מצוך היום. לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, (ק) אלא כחדשה (ר) שהכל רצין לקראתה (ספרי שם). דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן איך תפול אהבה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם אלא מתוך שיהיו הדברים האלה שהם המצות על לבבך שעל ידן אתה מכיר הקדוש ברוך הוא שלולא שברא ברצונו העולם לא היה מצוונו במצות ועל ידי שתדע שהוא הבורא וממנו הכל אתה אוהבו ומתאוה לדעת אותו: (ק) סופנה לשון חשיבות הוא: (ר) וזהו דכתיב היום כלומר כאלו נאמר היום דאם לא כן מאי מצוך היום והלא זה מ' שנה שנצטוו עליה ועל כל התורה וכן כתבהרא"ם בעצמו לקמן בפסוק היום לעשותם: (שפתי חכמים)


{ז}  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶֽךָ:

 רש"י  ושננתם. לשון חדוד הוא, (ש) שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד (ספרי לד.): לבניך. אלו התלמידים, (ת) מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א.), ואומר בני הנביאים אשר בבית אל (מלכים-ב ב, יב.), וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים, שנאמר בני עתה אל תשלו (דברי הימים-ב כט, יא.), וכשם שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו' (מלכים-ב ב, יב.): ודברת בם. שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, (א) עשם עיקר ואל תעשם טפל (ספרי לד.): ובשכבך. יכול אפילו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך, יכול אפילו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך (ב) ובלכתך בדרך, דרך ארץ דברה תורה (ספרי שם), זמן שכיבה וזמן קימה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מלשון חצי גבור שנונים אבל לא לשון משנה דאם כן הל"ל ולמדתם: (ת) דאי בבנים ממש הא לעיל מיניה כתיב אתה ובנך וכאן כתיב דוקא לבניך אלא על כרחך אתלמידים: (א) דאם לא כן ודברת אותם הל"ל אלא בם ולא בדברים אחרים: (ב) (קצ"מ) נראה לי דהכי פירושו דאין לומר בשכבך ובקומך דוקא אפילו בחצי היום ובחצי הלילה. מדכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך אם כן כל היום וכל הלילה יקראו קריאת שמע ואם כן הל"ל ודברת בם יומם ולילה אלא דרך ארץ וכו' ויהיה בשכבך ובקומך פירוש על בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ור"ל בשבתך וגומר ואימתי בזמן שכבך ובזמן קומך דהיינו שחרית וערבית: (שפתי חכמים)


{ח}  וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹֽטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ:

 רש"י  וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך. אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו (ג) טטפת, טט בכתפי (ד) שתים, פת באפריקי (ה) שתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל דדומה כאלו כתיב שני פעמים שנים טט פירוש שנים הוא: (ד) דבכתפי כשרוצים לדבר שנים אומרים טט: (ה) דבאפריקי כשרוצין לדבר שנים אומרים פת דהיינו ארבע כלומר ארבע פרשיות בכל תפילין ועיין בתוספות סנהדרין ריש פרק קמא: (שפתי חכמים)


{ט}  וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: (ס)

 רש"י  מזוזת ביתך. מזזת כתיב, שאין צריך (ו) אלא אחת: ובשעריך. לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות (יומא יא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ר"ל שאין צריך על פתח אחד שני מזוזות אבל לכל פתח שבבית צריך מזוזה אחת ולא כיש מפרשים דכוונת הכתוב הוא דפתח שאין לה אלא מזוזה בצד אחד מן הפתח חייב לקבוע מזוזה באותו פתח (מנחות דף לא): (שפתי חכמים)


{י}  וְהָיָה כִּֽי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹֽא בָנִֽיתָ: {יא}  וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹֽא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹֽא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹֽא נָטָעְתָּ וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ:

 רש"י  חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים, נופל בו לשון חציבה: (רש"י)


{יב}  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִֽיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים:

 רש"י  מבית עבדים. כתרגומו מבית עבדותא, ממקום (ז) שהייתם שם עבדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש מבית עבדים שהייתם שם עבדים לא מבית העבדים כי לא היו עבדים לעבדים: (שפתי חכמים)


{יג}  אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַֽעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:

 רש"י  ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו, (ח) שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש לא שהוא מצוה לישבע כמו את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכל אחד מהם מצוה בפני עצמו אלא אם יש בך כל המדות הללו וכו' ואם לאו לא תשבע ואם כן וי"ו ובשמו נוסף וצריך להוסיף מלת אם קודם את ה' אלהיך תירא רא"ם: (שפתי חכמים)


{יד}  לֹא תֵֽלְכוּן אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵֽאֱלֹהֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֽוֹתֵיכֶֽם:

 רש"י  מאלהי העמים אשר סביבותיכם. והוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם, הוצרך להזהיר עליהם ביותר: (רש"י)


{טו}  כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּֽן יֶֽחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: (ס) {טז}  לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם כַּֽאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּֽה:

 רש"י  במסה. כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר היש ה' בקרבנו (שמות יז, ז.): (רש"י)


{יז}  שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְעֵֽדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּֽךְ: {יח}  וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָֽרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:

 רש"י  הישר והטוב. זו פשרה לפנים משורת הדין: (רש"י)


{יט}  לַֽהֲדֹף אֶת כָּל אֹֽיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: (ס)

 רש"י  כאשר דבר. והיכן דבר, והמותי את כל העם וגו' (שם כג, כז.): (רש"י)


{כ}  כִּֽי יִשְׁאָֽלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָֽעֵדֹת וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶֽם:

 רש"י  כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא אחר זמן: (רש"י)


{כא}  וְאָֽמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּֽצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָֽה: {כב}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹֽפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵֽינוּ: {כג}  וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: {כד}  וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּֽה: {כה}  וּצְדָקָה תִּֽהְיֶה לָּנוּ כִּֽי נִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּֽנוּ: (ס)

דברים פרק-ז

{א}   שביעי  כִּי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּֽוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַֽחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַֽעֲצוּמִים מִמֶּֽךָּ:

 רש"י  ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן ונשל הברזל (דברים יט, ה.): (רש"י)


{ב}  וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַֽחֲרֵם תַּֽחֲרִים אֹתָם לֹֽא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּֽם:

 רש"י  לא תחנם. לא תתן להם חן, אסור לו לאדם לומר כמה נאה כותי זה. (ט) דבר אחר, לא תתן להם חנייה בארץ (עבודה זרה כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לפי טעם זה קשה הל"ל בנו"ן כיון שהוא לשון חן אי נמי הל"ל תחונם מלא וי"ו לכן פירש דבר אחרלא תתן להם חנייה כלומר אף אם לא תכרות אתו ברית ותאמר בלבבך יהיה לי למס עובד לכן אמר ולא תתן להם שום חנייה בעולם בארץ. ולטעם אחרון קשה לא הל"ל אלא לא תחנם שאינו רשאי ליתן לו חנייה וכל שכן שאין להכרית עמו ברית לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ג}  וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹֽא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹֽא תִקַּח לִבְנֶֽךָ: {ד}  כִּֽי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵֽאַֽחֲרַי וְעָֽבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִֽידְךָ מַהֵֽר:

 רש"י  כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של כותי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, למדנו שבן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך, (י) אבל בן בנך הבא מן הכותית, אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו, לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו' (קידושין סח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל מה דכתיב כי יסיר את בנך דמשמע דנתינת טעם הוא אדלעיל מיניה ואמה הוא נתינת טעם ואין לומר דנתינת טעם ארישא דקרא דכתיב בתך לא תתן לבנו דאם כן הל"ל כי יסיר את בתך וגו' ואין לומר דקאי אסיפא דקרא כדמשמע פשוטו של קרא ובתו לא תקח לבנך ולכך כתיב כי יסיר את בנך זה אינו דהא כתיב כי יסיר ואי קאי אסיפא הל"ל כי תסיר לשון נקבה אלא בנו של כותי וכו' כלומר ויסורנו הכותי מאחרי אבל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך ומשום הכי לא הקפידה התורה עליו מפני שכבר מוסר הוא: (שפתי חכמים)


{ה}  כִּי אִם כֹּה תַֽעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹֽתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּֽבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַֽאֲשֵֽׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִֽילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵֽשׁ:

 רש"י  מזבחתיהם. של בנין: מצבותם. אבן אחת: ואשיריהם. אילנות שעובדין אותן: ופסיליהם. צלמים: (רש"י)


{ו}  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: {ז}  לֹא מֵֽרֻבְּכֶם מִכָּל הָֽעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּֽי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָֽעַמִּֽים:

 רש"י  לא מרבכם. כפשוטו. ומדרשו, לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז.), וכגון משה ואהרן שאמרו ונחנו מה (שמות טז, ח.), לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד.), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות (שם לו, כ.), וחירם שאמר אני מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח, ב.): כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא: (רש"י)


{ח}  כִּי מֵאַֽהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַֽיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא, לא מרובכם חשק ה' בכם אלא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו (כ) את השבועה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) שהמ"ם הזה אין שימושו במקום מן כמנהגו ברוב המקומות רק הוא מ"ם הסיבה: (שפתי חכמים)


{ט}   מפטיר  וְיָדַעְתָּ כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָֽאֱלֹהִים הָאֵל הַֽנֶּֽאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹֽהֲבָיו וּלְשֹֽׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּֽוֹר:

 רש"י  לאלף דור. ולהלן הוא אומר לאלפים (דברים ה, י.), כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו העושין מיראה, הוא אומר לאלף, (ל) ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים: לאוהביו. אלו העושין מאהבה: ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר העושין מיראה לאלף דור והעושים מאהבה אלפים דור ואף על פי דהכא נמי כתיב לאוהביו לפני שומרי מצותיו יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה אשומר הברית והחסד ולשומרי מצותיו קאי אמה דכתיב אחריו וכן לעיל נמי דכתיב לאלפים וכתיב נמי לשומרי מצותיו אף התם יש לומר לאוהביו מוסב אדלעיל מיניה דהיינו מה שכתב לפניו לאלפים ולשומרי מצותיו קאי אמה שכתוב אחריו לאלף דור כמו הכא: (שפתי חכמים)


{י}  וּמְשַׁלֵּם לְשֹֽׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַֽאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לֽוֹ:

 רש"י  ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב, (מ) כדי להאבידו מן העולם הבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן קשיא רישא לסיפא דברישא משמע דאף לשונאיו משלם גמולם הטוב ובסיפא כתיב להאבידו: (שפתי חכמים)


{יא}  וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַֽחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם: (פפפ)

 רש"י  היום לעשותם. ולמחר לעולם (נ) הבא ליטול שכרם:

חסלת פרשת ואתחנן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש שמלת היום דבוק עם לעשותם לא עם מצוך דלעיל מיניה כי לא היה הציווי היום: חסלת פרשת ואתחנן (שפתי חכמים)