---

פרשת עקב

---

{יב}  וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶֽת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:

 רש"י  והיה עקב תשמעון. אם המצות קלות שאדם דש (א) בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו'. ישמור לך (ב) הבטחתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל מה דכתיב עקב שהוא לשון יען משמע דודאי הוא שישמעו אל המצות כמו באברהם דכתיב עקב אשר שמע בקולי וגו' קאי אדבר שהוא ודאי דהא אברהם שמע בקולו ורצה לשחוט את בנו אם כן כאן נמי משמע שודאי הוא שישמעו והא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועל זה פירש דלשון עקב היינו המצות הקלות וכו' כלומר שאינם חשובים בעיני אדם לקבל עליהם מתן שכר גדול לכך נקט רש"י נמי אם המצות קלות ר"ל דלאו ודאי הוא ומפני שפירוש משפטים פה הן המצות בכלל לא דיני ממונות ביחוד כי לא הוזכרו פה ואיך יאמר האלה לכן החליף המשפטים במצות. רא"ם אי נמי דק"ל דהל"ל והיה אם תשמעון את המשפטים כמ"ש בפרשת כי תבא והיה אם שמוע תשמעו והיה אם לא תשמעו אלא להכי כתיב עקב ר"ל המצות הקלות וכו': (ב) ר"ל מה דכתיב ושמר וגו' משמע לשמור השבועה וכו' מהיכא תיתי שלא יקיים השבועה לכן פירש ישמור הבטחת הברית ופירוש ישמור במקום ושמר להורות שאין הוי"ו וי"ו החיבור אלא וי"ו ההיפוך שמהפך העבר לעתיד: (שפתי חכמים)


{יג}  וַֽאֲהֵבְךָ וּבֵֽרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִֽי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִֽירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָֽךְ:

 רש"י  שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת (ג) ממעיה: ועשתרות צאנך. מנחם פירש אבירי בשן (תהלים כב, יג.), (ד) מבחר הצאן, כמו עשתרות קרנים (בראשית יד, ה.) (ה) לשון חוזק, ואונקלוס תרגם ועדרי ענך, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם (ו) עשתרות, שמעשרות את בעליהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש נקראו הולדות שגר מלשון משגרת והבקרים אלפים מלשון אלופינו מסובלים: (ד) ר"ל בשן שם מקום הוא והיו שם אבירי צאן כלומר שהיו בריאים וחזקים לכן קרא הצאן לשון עשתרות שהוא לשון תוקף וחוזק: (ה) אף על פי דלא כתיב הכא קרנים כיון שמצינו בקרא דלשון עשתרות חוזק הוא מפרשינן הכי בכל מקום דכתיב עשתרות אף על פי שלא כתיב קרנים: (ו) פירוש דרבותינו לא נחלקו על פירש של מנחם דהם ג"כ סברו דעשתרות לשון חוזק הוא דאם לא כן היו דברי רבותינו סתרי אהדדי דהא בפרשת כי תבא פירש"י עשתרות צאנך כתרגומו ורבותינו אמרו למה נקראו שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזיקין אותם כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים שמע מינה דרבותינו גם כן סברי דעשתרות לשון חוזק הוא כמו מנחם אלא בזה פליגי אפירושו של מנחם דמנחם פירש עשתרות על הצאן ורבותינו פירשו על הבעלים וכן פירש הרא"ם לקמן: (שפתי חכמים)


{יד}  בָּרוּךְ תִּֽהְיֶה מִכָּל הָֽעַמִּים לֹא יִֽהְיֶה בְךָ עָקָר וַֽעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ:

 רש"י  עקר. שאינו מוליד: (רש"י)


{טו}  וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָֽרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹֽׂנְאֶֽיךָ: {טז}  וְאָֽכַלְתָּ אֶת כָּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹֽא תָחוֹס עֵֽינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַֽעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּֽי מוֹקֵשׁ הוּא לָֽךְ: (ס) {יז}  כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהֽוֹרִישָֽׁם:

 רש"י  כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך, מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם, ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, (ז) שיפול עליו שוב לא תירא מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ר"ל דודאי לא תוכל לפרשו בלשון דהא או אלא משום דלשון דהא או אלא אינן נופלים על תחלת הענין ולא לשון או דהוא לשון אם משום שאין שייך לומר אם תאמר כך אל תאמר כך שאם מוכרח לומר כך אם כן אין שייך לומר אל תאמר כך ועוד דמשמע מיניה אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם ואין זה נכון. כן כתב רש"י בשילהי גיטין דף צ': (שפתי חכמים)


{יח}  לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָֽיִם: {יט}  הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָֽאֹתֹת וְהַמֹּֽפְתִים וְהַיָּד הַֽחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִֽאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַֽעֲשֶׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶֽם:

 רש"י  המסות. נסיונות: והאותות. כגון ויהי לנחש, (שמות ד, ג.) והיו לדם ביבשת (שם ט.): המפותים. המכות המופלאות: והיד החזקה. זה (ח) הדבר: והזרוע הנטויה. זו (ט) החרב של מכת בכורות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דכתיב הנה יד ה' הויה במקנך וגו': (ט) כדכתיב וחרבות שלופה בידו נטויה על ירושלים יש מפרשים כמשמעו החרב שהכה הקדוש ברוך הוא בו הבכורים ויש מפרשים (בכל בו והר"ד אבודרהם) שהבכורים הכו באבותיהם דהבכורים היו יודעים שהם ילקו בשביל ישראל והלכו ואמרו לאבותיהם שישלחו את ישראל ממצרים ולא שמעו להם והלכו והרגו מהם כמה אלפים וזהו שנאמר למכה מצרים בבכוריהם: (שפתי חכמים)


{כ}  וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶֽיךָ:

 רש"י  הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם, בכל מקום שהיו נסתרים שם (סוטה לו.): (רש"י)


{כא}  לֹא תַֽעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָֽא: {כב}  וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶֽה:

 רש"י  פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה, כג.), אלא גלוי היה לפניו שעתידין (י) לחטוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לעיל בפרשה משפטים פירשתי למה לא פירש רש"י לעיל טעם זה: (שפתי חכמים)


{כג}  וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּֽׁמְדָֽם:

 רש"י  והמם. נקוד קמ"ץ כולו, לפי שאין מ"ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם, אבל והמם גלגל עגלתו (ישעיה כח, כח.), כולו יסוד, לפיכך חציו קמ"ץ וחציו פת"ח, כשאר פעל של שלש אותיות: (רש"י)


{כד}  וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַֽאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹֽא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִֽדְךָ אֹתָֽם: {כה}  פְּסִילֵי אֱלֹֽהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹֽא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָֽקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הֽוּא: {כו}  וְלֹֽא תָבִיא תֽוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּֽתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הֽוּא: (פ)

דברים פרק-ח

{א}  כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַֽעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּֽחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:

 רש"י  כל המצוה. כפשוטו. (כ) ומדרש אגדה (תנחומא עקב ו.), אם התחלת במצוה גמור אותה, (ל) שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כד, לב.), והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש ששם מצוה הוא שם המין כאלו אמר כל המצות: (ל) פירוש כל מלשון ויכל אלהים ביום השביעי וגומר אי נמי כל מלשון כֻּלָהּ כלומר שיעשה את כולה אם התחיל בה יגמור אותה והמצוה דכתיב בקרא פירוש מצוה אחת היא: (שפתי חכמים)


{ב}  וְזָֽכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִֽיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּֽתְךָ לְנַסֹּֽתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָֽבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מצותו) מִצְוֹתָיו אִם לֹֽא:

 רש"י  התשמור מצותיו. שלא תנסהו ולא (מ) תהרהר אחריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל וכי בשביל שעינה אותם ישמרו מצות ומפרש דהכי פירושו דלכך עינה אותם לדעת וגומר התשמור מצותיו כלומר שלא תנסו וכו' והוי כאלו אמר לדעת התהרהר אחריו אחר שיענה אותך ותאמר מה לי ולמצותיו: (שפתי חכמים)


{ג}  וַֽיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ וְלֹא יָֽדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִֽיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָֽאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִֽי יְהֹוָה יִחְיֶה הָֽאָדָֽם: {ד}  שִׂמְלָתְךָ לֹא בָֽלְתָה מֵֽעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָֽה:

 רש"י  שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים (נ) היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף (ס) שרגליהם נפוחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רצ"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא שלא היו בלין ומפרש דאף על פי שהיו הבגדים עליהם כל מ' שנה לא היו בלין והטעם משום דענני כבוד וכו' וזהו דכתיב מעליך ר"ל אף על פי שהיו הבגדים עליהם: (ס) ואם תאמר והא בפרשת כי תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך שמע מיניה שהיו להם מנעלים ויש לומר דהתם קאי איוצאי מצרים שהיו להם מנעלים אותם מנעלים לא בלו מעל רגליהם ומה שפירש כאן היינו אותן שנולדו במדבר שלא היו להם מנעלים. והרא"ם פירש כדרך הולכי יחף כלומר להודיע באיזה מין נפיחה קמיירי לא שהיו יחפי רגל וכו' ואין להקשות לפי פירושו מאי בא להשמיענו פשיטא שלא בצקה כיון שלא הלכו יחף. דיש לומר אין הכי נמי דזה בא הכתוב להשמיענו דלא בלתה מעל רגליהם והכי פירושו רגלך לא בצקה כדרך כל הולכי יחף לפי שלא באתם לכלל זה משום דנעלך לא בלתה מעל רגליך: (שפתי חכמים)


{ה}  וְיָֽדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּֽאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶֽךָּ: {ו}  וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתֽוֹ: {ז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִֽיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹֽצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָֽר: {ח}  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶֽרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָֽשׁ:

 רש"י  זית שמן. זיתים העושים (ע) שמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל דשני מיני זיתים הם ומין אחד אינו עושה שמן לכך צריך למיכתב זית שמן אי נמי לפי דאמרינן שארץ ישראל משובח בשבעה דברים וכשתמנה זית שמן לשני דברים אז תמצא ח' דברים ולכך פירש זיתים העושים שמן ר"ל דבר אחד הוא: (שפתי חכמים)


{ט}  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּֽאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹֽא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵֽהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֽשֶׁת: {י}  וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָֽתַן לָֽךְ: {יא}   שני  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: {יב}  פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָֽׁבְתָּ: {יג}  וּבְקָֽרְךָ וְצֹֽאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּֽה: {יד}  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָֽׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: {טו}  הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַֽחַלָּמִֽישׁ: {טז}  הַמַּֽאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּֽתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִֽבְךָ בְּאַֽחֲרִיתֶֽךָ: {יז}  וְאָֽמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּֽה: {יח}  וְזָֽכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּֽה: (פ) {יט}  וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָֽלַכְתָּ אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַֽעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לָהֶם הַֽעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּֽאבֵדֽוּן: {כ}  כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַֽאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּֽאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ)

דברים פרק-ט

{א}  שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָֽיִם:

 רש"י  גדולים ועצומים ממך. אתה עצום, (פ) והם עצומים ממך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאם לא כן מאי ממך בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי: (שפתי חכמים)


{ב}  עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵֽי עֲנָֽק: {ג}  וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הֽוּא הָֽעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּם וְהַֽאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָֽךְ: {ד}   שלישי  אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ:

 רש"י  אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת (צ) הגוים גרמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצה לומר דברישא דקרא כתיב אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני וברשעת הגוים וגומר דמשמע דלא צדקתם ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואחר כך כתיב לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים האלה וגו' לכך פירש דהכי פירושו רישא של קרא אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו ר"ל דשניהם גרמו אלא רשעת הגוים לבד גרמה להתגרש ונשאר המקום הפקר לכל וכל הקודם זכה בו ואתם הקודמים זכיתם בו ומה שכתוב מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה ולא תפול אהבת ה' אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב"ן ששם מדבר עם ישראל בכללן וכאן מוכיח הדור שהיו ממרים את ה': (שפתי חכמים)


{ה}  לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב:

 רש"י  לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא: (רש"י)


{ו}  וְיָֽדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָֽתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָֽתָּה: {ז}  זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָֽה: {ח}  וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם: {ט}  בַּֽעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָֽאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם וָֽאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִֽיתִי:

 רש"י  ואשב בהר. אין ישיבה (ק) אלא לשון עכבה (מגילה כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש ישיבה האמור פה אינו אלא לשון עכבה דאם לא כן קשה דהא כתיב ואנכי עמדתי בהר: (שפתי חכמים)


{י}  וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָֽאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַֽעֲלֵיהֶם כְּֽכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָֽל:

 רש"י  לחת. לחת כתיב, ששתיהן שוות: (רש"י)


{יא}  וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָֽאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִֽית: {יב}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָֽה: {יג}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הֽוּא: {יד}  הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגֽוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּֽנּוּ: {טו}  וָאֵפֶן וָֽאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָֽי: {טז}  וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶֽם: {יז}  וָֽאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָֽאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָֽאֲשַׁבְּרֵם לְעֵֽינֵיכֶֽם: {יח}  וָֽאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה כָּרִֽאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַֽעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסֽוֹ:

 רש"י  ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום. שנאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה (שמות לב, ל.), באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, (ר) נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, (ש) בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות (שם לד, א.), עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה (ת) ואמר לו למשה סלחתי כדברך (במדבר יד, כ.), לכך הוקבע למחילה ולסליחה, ומנין שנתרצה ברצון שלם, (א) שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י.), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצונו לפרש אל תאמר באותה עלייה עלה לקבל לוחות אחרונות וירד ביום הכפורים דהא כתיב בסמוך בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ופירש רש"י לסוף ארבעים נתרצה לי דהיינו אותן ארבעים הכתובים כאן משמע שעדיין לא עלה לקבל לוחות אחרונות לכך מפרש דאותן ארבעים היינו ארבעים אמצעים שעלה להתפלל שנאמר ועתה אעלה וגו': (ש) עיין לעיל בפרשת כי תשא מה שכתבתי באריכות ושם מפורש: (ת) אבל הרצוי של ר"ח אלול לא היה אלא לנתינת הלוחות אבל לא לענין חטא העגל והא דקאמר בתר הכי ומנין שנתינת הלוחות היה ברצון ולא על צד ההכרח מפני שכבר קבלו עליהם עול תורה והמצות ונכנסו בברית ואי אפשר להם בלא תורה ומצות וכו'. הרא"ם. ובעל החזקוני פירש שמה שפירש רש"י שאמר לו למשה סלחתי כדברך אינו הכתוב שכתוב בפרשת שלח לך על המרגלים אלא הוא לשונו של רש"י דהא תיכף ליציאת מצרים בי"ז בתמוז נעשה בעגל ושלוח המרגלים לא היה אלא עד כ"ט בסיון של שנה שניה עד כאן לשונו וכן נראה שהוא מדברי רש"י דהא בפרשת כי תשא לא נקט רש"י הקרא דסלחתי כדברך דכתב שם נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו סלחתי ומסר לו וכו': (א) על כרחך כוונת רש"י על נתינת הלוחות דאלו ריצוי החטא לא היה עד יום הכפורים ונתינת הלוחות מפורש בקרא פסל לך וגו' והוצרך לגזירה שוה מפני שנוכל לומר שפסל לך היה בהכרח לפי שישראל כבר קבלו עליהם עול תורה ונתגיירו ואי אפשר לחזור בם אבל בי"ה נתרצה ברצון גמור ומה שכתב אמור מעתה אמצעים וכו' אגב גררא אמר כן: (שפתי חכמים)


{יט}  כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִֽוא: {כ}  וּֽבְאַֽהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַֽהֲרֹן בָּעֵת הַהִֽוא:

 רש"י  ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע (ב) לכם: להשמידו. זה כלוי בנים, (ג) וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב, ט.): ואתפלל גם (ד) בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, (ה) ומתו שנים ונשארו השנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש אבל לא לפי שחטא: (ג) דייק מדכתיב להשמידו ולא כתיב להשמיד אותו כמו דכתיב להשמיד אתכם אלמא לא קאי על אהרן גופא אלא ודאי דקאי אבנים: (ה) וזהו גרם וגם גרמה להם שנסתכלו והציצו במתן תורה ויאכלו וישתו כדמשמע בפרשת משפטים ובפרשת שמיני עיין שם: (שפתי חכמים)


{כא}  וְֽאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָֽאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָֽאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָֽאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָֽר:

 רש"י  טחון. לשון הווה, כמו הלוך וכלות. מולאנ"ט בלע"ז (מאהלענד): (רש"י)


{כב}  וּֽבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַֽתַּֽאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהֹוָֽה: {כג}  וּבִשְׁלֹחַ יְהֹוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶֽאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלֽוֹ: {כד}  מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶֽם: {כה}  וָֽאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּֽי אָמַר יְהֹוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם:

 רש"י  ואתנפל וגו'. אלו הן עצמם האמורים למעלה, וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו': (רש"י)


{כו}  וָֽאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וָֽאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַֽחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָֽה: {כז}  זְכֹר לַֽעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתֽוֹ: {כח}  פֶּן יֹֽאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהֹוָה לַֽהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הֽוֹצִיאָם לַֽהֲמִתָם בַּמִּדְבָּֽר: {כט}  וְהֵם עַמְּךָ וְנַֽחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹֽחֲךָ הַגָּדֹל וּבִֽזְרֹֽעֲךָ הַנְּטוּיָֽה: (פ)

דברים פרק-י

{א}   רביעי  בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהֹוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵֽי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַֽעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵֽץ:

 רש"י  בעת ההיא. לסוף מ' יום נתרצה לי, ואמר לי פסל לך ואח"כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם, ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה (ו) ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר אל תאמר ודאי לא נצטווה על מלאכת המשכן אלא לאחר יום הכפורים אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואחר כך משכן ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל לכן פירש ובצלאל עשה המשכן תחלה כו': (שפתי חכמים)


{ב}  וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִֽאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּֽאָרֽוֹן: {ג}  וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָֽאֶפְסֹל שְׁנֵֽי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִֽאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִֽי: {ד}  וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָֽרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה אֵלָֽי: {ה}  וָאֵפֶן וָֽאֵרֵד מִן הָהָר וָֽאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּֽאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּֽאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָֽה: {ו}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָֽסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַֽעֲקָן מֽוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַֽהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּֽיו:

 רש"י  ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן, ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממוסרות וגו' (במדבר לג, לא.), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות (ז) להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חר הגדגד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ומה שפירש רש"י בפרשת חקת ז' מסעות ממוסרה להר ההר מפורש בריש פרשת אלה מסעי: (שפתי חכמים)


{ז}  מִשָּׁם נָֽסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַֽחֲלֵי מָֽיִם:

 רש"י  ומן הגדגדה וגו'. ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם, וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות, ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל: (רש"י)


{ח}  בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהֹוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לַֽעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָֽׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  בעת ההוא הבדיל ה' וגו'. מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו הבדילם (ח) המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. (ט) הלוים: לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) והא דכתיב הבדיל וגו' והא עדיין לא הבדיל עד שנה שניה משהוקם המשכן צריך לומר הבדיל הקדוש ברוך הוא במחשבה ועל כרחך אתה צריך לפרש כן מדכתיב אחרי כן ואנכי עמדתי בהר דקאי נמי אבעת ההיא שהיא שנה ראשונה והוא אחר העגל ובזה ניחא מה שלא פירש"י הקרא כסדר הכתוב בתורה: (ט) רצל"ת דבפסוק הבדיל וכו' משמע דלוים גם כן מברכין וזה אינו לכן פירש לשאת את ארון היינו הלוים לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו היינו כהנים: (שפתי חכמים)


{ט}  עַל כֵּן לֹֽא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִם אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַֽחֲלָתוֹ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֽוֹ:

 רש"י  על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהובדלו לעבודת מזבח (י) ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס (כ) מזומן מבית המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כלומר לא מצד שנתקדשו להיות משרתי עליון כמובן מן הקרא דאדרבה ראוי להרבות שכרם ולא למעטם: (כ) והם התרומ' ומעשרות ויהיה מאמר ה' הוא נחלתו הוא תשובה על מאמר לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו יחוייב מזה ליתן להם פרנסה אחרת תמורת החלק והנחלה וכשאמר ה' הוא נחלתו יחויב בהכרח שיפורש על הפרס שהם התרומו' ומעשרות ואמר מזומן להודיע שזה שנתן להם במקום החלק שנתן לישראל הוא מפני שזה מזומן בלי עמל ואין צריכין לעמל עד שימנעו מעבודת המזבח: (שפתי חכמים)


{י}  וְאָֽנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹֽא אָבָה יְהֹוָה הַשְׁחִיתֶֽךָ:

 רש"י  ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות, ולפי שלא פירש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, (ל) מה הם ברצון אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם, היו בכעס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהם כלים בי"ז בתמוז ולא הכלים בכ"ח באב דהא דהוקשו מ' ימים האחרונים לראשונים לא בא להשמיענו שהיו ברצון שלם כמו הראשונים דזה אינו שהרי הראשונים היו ברצון גמור שהרי עדיין לא חטאו בעגל אבל האחרונים לא היו ברצון אלא לענין נתינת הלוחות אבל לענין כפרת העגל לא היה עד סוף מ' יום שהוא יום כפור שאז אמר סלחתי כדבריך ועל כן הוקבע היום לכפרת ולסליחה רק ההיקש בא להודיענו שאלו מ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר אינם ארבעים האמצעים אלא מ' אחרים שהיו ברצון ולא בכעס מזה נלמוד שמשה עמד בהר ק"ך יום: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִֽירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַֽאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶֽם: (פ)

 רש"י  ויאמר ה' אלי וגו'. אע"פ שסרתם מאחריו (מ) וטעיתם בעגל, אמר לי לך נחה את העם וגו' (שמות לב, לד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מה לענין זה בתוך התוכחות: (שפתי חכמים)


{יב}   חמישי  וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵֽעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַֽהֲבָה אֹתוֹ וְלַֽעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ:

 רש"י  ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ (נ) מיראת שמים (ברכות לג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש דסבירא להו שהמקרא הזה אינו דבוק עם הקודמים לו רק התחלת דבור הוא ולהודיעך שהכל בידי שמים חוץ כו' ולכן אין שואל ממך כי אם ליראה אותו וכיוצא בו מפעולות האדם הבחיריים שאם ירצה יפעול ואם לא ירצה לא יפעול ובכללם יראת השם. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יג}  לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָֽךְ:

 רש"י  לשמור את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, (ס) אלא לטוב לך שתקבלו שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצונו לתרץ דברישא דקרא אמר לשמור את מצות ה' להנאתו של הקדוש ברוך הוא ובסיפא דקרא כתיב לטוב לך משמע להנאתן של ישראל לכן פרש ואף היא כו' ר"ל ודאי בשבילו תעשו אבל מכל מקום אף לכם לא לחנם אלא לטוב לכם: (שפתי חכמים)


{יד}  הֵן לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּֽהּ:

 רש"י  הן לה' אלהיך. הכל, (ע) ואעפ"כ רק באבותיך חשק ה' מן הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כל מה שכתיב בקרא שמים ושמי שמים והארץ: (שפתי חכמים)


{טו}  רַק בַּֽאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַֽהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַֽחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָֽעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  בכם. (פ) כמו שאתם (רואים אתכם) חשוקים מכל העמים היום הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רצל"ת למה לי בכם לא הל"ל רק ויבחר בזרעם אחריהם מכל וגו' לכן פירש כמו שאתם חשוקים כו' כלומר בכם אתם רואים שהקדוש ברוך הוא בחר בכם ובזרעכם שהרי אתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים ואמר היום הזה מפני שפירוש מלת בכם ממש והם היו נמצאים בפועל כיום הזה ולא יפול בו כ"ף הדמיון כי דבוק הוא עם ויבחר בזרעם אחריהם כאלו אמר ובחר בזרעם אחריהם כיום הזה מכל העמים: (שפתי חכמים)


{טז}  וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עֽוֹד:

 רש"י  ערלת לבבכם. אוטם לבבכם (צ) וכיסויו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) וכסויו שהוא אטומו וכן כתב בפרשת וארא עיין שם: (שפתי חכמים)


{יז}  כִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָֽאֱלֹהִים וַֽאֲדֹנֵי הָֽאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹֽא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹֽׁחַד:

 רש"י  ואדוני האדונים. לא יוכל שום אדון (ק) להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו (ר) עולו: ולא יקח שחד. לפייסו בממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן כי ה' הוא האלהים והאדון מיבעי ליה ועוד כיון שהוא האל על כעל האלהים מכל שכן שהוא האדון על כל האדונים אלא וכו': (ר) מפני שמשוא פנים בכל מקום הוא לזכות את החייב או לוותר לו עונשו וכן המקח שוחד ובשם יתברך לא יפול בו לזכות את החייב רק לוותר עונשו הוכרח לפרש לוותר ואמר שאם תפרקו עולו לא ישא וכו' כלומר לוותר עונשיכם גם לא יקח שוחד וכו' שפירושו לוותר עונשיכם כמנהג לוקחי שוחד והכתוב הזכיר שניהם מפני שהויתור יהיה פעם משום משוא פנים פעם מפני שוחד. כתב הרא"ם לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקדוש ברוך הוא ולמה לא פירש ולא יקח שוחד המצוה במקום עבירה שיוותר לו עונש העבירה שעבר בעבור המצוה שעשה אלא יתן לו שכרו בעבור המצוה ויענוש בעבור העבירה שעבר וצריך עיון עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{יח}  עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָֽה:

 רש"י  עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, (ש ) ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, (ת) שכל עצמו של יעקב אבינו על זה התפלל, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כלומר ממה שכתוב בתחלה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' הרי גבורה לכך סמך לו עושה משפט יתום ואלמנה וגו' להודיע ענותנותו: (ת) פירוש ולא תחשוב שדבר קטון הוא לתת לגר לחם ושמלה שנראה מזה שאין לו גבורה ויכולת יותר מזה שהרי לעיל מיניה כתיב עושה משפט יתום הרי גבורה: (שפתי חכמים)


{יט}  וַֽאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּֽי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  כי גרים הייתם. מום שבך (א) אל תאמר לחברך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש כאלו אמר ואהבתם את הגר ולא תונהו בדברים. ולכן נאמר אחריו גבי גרים הייתם מום שבך וכו' אבל האהבה סתם שפירושו להיטיב לו לא יפול עליו כי גרים הייתם שבשביל שהיו גרים אינם מחויבים להיטיב לגר כדפירש רש"י בפרשת משפטים ועיין בבבא מציעא דף נ"ט: (שפתי חכמים)


{כ}  אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַֽעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:

 רש"י  את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, (ב) אז בשמו תשבע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) תקן בזה כמה ענינים כתב ותעבוד במקום אותו תעבוד שאין צריך למלת אותו אלא תירא ותעבוד וכתב ותדבק בו במקום ובו תדבק כדי שיהיו כל הפעולות נמשכות זו אחר זו תירא ותעבוד ותדבק. ובתוספת מלת אז לא יהיה ובשמו תשבע מצות עשה כמובן מן הקרא ויהיה וי"ו ובשמו מיותר. ויתוסף מלת אם ויהיה שיעור הכתוב כאלו אמר אם תירא ותעבוד ותדבק אז תשבע כלומר אז מותר לך לישבע ולא מצוה שתשבע כמובן מקרא: (שפתי חכמים)


{כא}  הוּא תְהִלָּֽתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּֽוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶֽיךָ: {כב}  בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָֽרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָֽׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב:

דברים פרק-יא

{א}  וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִֽים: {ב}  וִֽידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ וַֽאֲשֶׁר לֹֽא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַֽחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָֽה:

 רש"י  וידעתם היום. תנו (ג) לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי: כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו, (ד) שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) לא שהודיעם היום שום דבר שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה: (ד) פירוש את הוא כמו עם והוסיף אני מדבר כי לולא תוספת אני מדבר אין מובן כלל ולכך הוצרך לפרש מלת את פירושו עם כי על המקבל הדבר אינו נופל אלא מלת עם והוסיף מלת עכשיו כי בלא תוספת היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם: (שפתי חכמים)


{ג}  וְאֶת אֹֽתֹתָיו וְאֶֽת מַֽעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצֽוֹ: {ד}  וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַֽחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהֹוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: {ה}  וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּֽה: {ו}  וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַֽאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּֽצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּֽתֵּיהֶם וְאֶת אָֽהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵֽל:

 רש"י  בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז, לב.), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון (ה) כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה: ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והא דמפרש רש"י הקרא שלא על הסדר יש לומר דקאי גם כן על הקרא וידעתם שראוי לקבל תוכחתו מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים ואשר עשה לכם במדבר ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם שנבלעו בקרב כל ישראל ונעשה הארץ מדרון כמשפך ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהיה עומד אצלו וזהו נס גדול: (שפתי חכמים)


{ז}  כִּי עֵֽינֵיכֶם הָֽרֹאֹת אֵת כָּל מַֽעֲשֵׂה יְהֹוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָֽׂה:

 רש"י  כי עיניכם הרואות. מוסב המקרא על האמור למעלה, כי לא את בניכם (ו) אשר לא ידעו וגו', כי אם עמכם, אשר עיניכם הרואות וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש מלת כי הראשון פירוש דהא והאחרון אלא כאלו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו' כמו שפירש רש"י לעיל אלא עמכם וכו' אני מדבר ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות הוסיף מלת אשר קודם עיניכם: (שפתי חכמים)


{ח}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּֽחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: {ט}  וּלְמַעַן תַּֽאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (ס) {י}   שישי  כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַֽרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָֽק:

 רש"י  לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל (ז) ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו, יכול בגנותה הכתוב מדבר, (ח) וכך אמר להם לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה וגו' (במדבר יג, כב.), (ט) אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור (ס"א הגרוע), שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם, הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משובחת מכל הארצות, שנאמר כגן ה' כארץ מצרים (בראשית יג, י.), וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר כי היו בצוען שריו (ישעיה ל, ד.), וחברון פסולתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואע"פ כן היא יפה מצוען (ספרי לז.). ובכתובות (דף קיב.) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה (י) בית לבנו הקטן ואח"כ לבנו הגדול, אלא שמבונה (כ) על אחד משבעה בצוען: אשר יצאתם משם. אפילו ארץ רעמסס (ל) אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים, שנאמר במיטב הארץ וגו' (בראשית מז, יא.), אף היא אינה כארץ ישראל: והשקית ברגלך. ארץ מצרים היית צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת: כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רצונו לתרץ למה הזכיר ארצות ומפרש דהבטחה וכו': (ח) יש להקשות מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של ארץ ישראל חס ושלום והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא של אחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים וזה למעליותא ונראה דהכי קאמר יכול וכו' כלומר אף על פי דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות ואפילו מארץ מצרים אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה שבטבעה מגדלת זרעים תמיד בהיות שמשקים אותה תמיד והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה כיון שהיא ארץ הרים ועוד שצריך להשקות פעמים רבות מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים ואם כן בדרך טבע אינה מגדלת זרעים כי אם בהשגחת השם והיפך הטבע וזהו שבח לישראל שיזונו בדרך נס אף על פי דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים ועל זה אמר שמא בגנותה כלומר מתוך גנותה יספר גם כן בשבחה: (ט) ר"ל שבע שנים נבנתה חברון קודם צען: (י) כי לפירוש הראשון יהיה שנים כמשמעו ונבנתה בנין ממש ומלת לפני קודם בזמן אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא לשון עשיית פירות ולפני קודם במעלה: (כ) יש מפרשים מבונה לשון עושה פרי כמו אבנה ממנה כדפירש"י כלומר חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען: (ל) דאם לא כן אשר יצאתם למה לי: (שפתי חכמים)


{יא}  וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם:

 רש"י  ארץ הרים ובקעות. משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר, בית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו ואחד בראשו: ובקעות. הן מישור: (רש"י)


{יב}  אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה: (ס)

 רש"י  אשר ה' אלהיך דורש אותה. והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר להמטיר על ארץ לא איש (איוב לח, כו.), אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, וע"י אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה (מ) גזרות, עתים (נ) לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא בר"ה (דף יז:): מרשית השנה. מר"ה נדון מה יהא בסופה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי עד אחרית השנה הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה ועוד בעיני ה' אלהיך סגי אלא לשנות גזרות הגזורות בראש השנה כפי הראוי לאנשים (גור אריה) ולי נראה דממלת תמיד קא דייק לה דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה וכן משמע במסכת ראש השנה: (נ) אם ישראל רשעים הם בראש השנה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותה שנה וכשחוזרין בתשובה בתוך אותה שנה אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר מה עושה הקדוש ברוך הוא מביא אותן גשמים מועטים על השדות וקרקעות ולא למקום מדבר או לישוב שאינו צריך לגשמים וגם מביא אותם בעתם וכן להיפך אם הם טובים בראש השנה וכו': (שפתי חכמים)


{יג}  וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶֽם:

 רש"י  והיה אם שמוע. והיה, מוסב על האמור למעלה למטר (ס) השמים תשתה מים: והיה אם שמוע תשמעו. אם תשמע בישן (ע) תשמע בחדש (סוכה מו:), וכן אם שכח תשכח (דברים ח, יט.), אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגלה (פ) אם תעזבני יום יומים אעזבך: מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (צ) (ספרי ראה נח.): לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, (ק) וסוף הכבוד לבא: ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא (דניאל ו, יז.), וכי יש פולחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו' (שם יא.), וכן בדוד הוא אומר, תכון תפלתי קטורת לפניך (תהלים קמא, ב.): בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד (ר) אזהרה לציבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וכו': (ע) פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה דאף על גב דגבי העניק תעניק אמרו דברה תורה כלשון בני אדם היכא דאיכא למדרש דרשינן רא"ם. אי נמי הכא מוכח דכתיב והיה שהוא לשון ודא ומלת ואם הוא לשון ספק לכן דרשו בו מה שדרשו: (פ) ר"ל במגילת סתרים אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע והכי איתא בירושלמי ומביא משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים כן המשל בתורה: (ק) פירוש כאלו אמר לאהבה את ה' ויהיה אם כן ולעבדו דבוק עם אם שמוע תשמעו אל מצותי ומהראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא: (ר) ר"ל אי כתיב חד קרא הוה אמינא על הציבור ולא על היחיד אף על פי דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד מכל מקום הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב לשון יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. ואם תאמר למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות דהא אין חילוק בין יחיד לרבים ויש לומר הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה תוספת דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו' ורוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד לכן צריך לרבות ליחיד וקא משמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה רמב"ן. וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם כדלעיל דכתיב ובכל מאודך משום דהכא מיירי בציבור ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הצבור מה שאין כן גבי יחיד מהרא"י: (שפתי חכמים)


{יד}  וְנָֽתַתִּי מְטַֽר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֽשְׁךָ וְיִצְהָרֶֽךָ:

 רש"י  ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, (ש) אף אני אעשה מה שעלי (ספרי מא.): בעתו. בלילות, שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות (ספרי מב.), (ת) שהכל מצויין בבתיהם: יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה, שמרוה את הארץ ואת הזרעים (תענית ו.): ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה (שם), ולשון מלקוש דבר המאוחר, כדמתרגמינן והיה העטופים ללבן (בראשית ל, מב.), לקשיא. דבר אחר, לכך נקראת מלקוש, שיורדת על המלילות (א) ועל הקשין: ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית (ב) ולא אויביך, כענין שנאמר אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו (ישעיה סב, ח-ט.), ולא כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' (שופטים ו, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצונו לתרץ למה כתב גבי מצוה זו כך הרבה שכר ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו' הא לעיל בפרשת בחקותי כתיב ונתתי גשמיכם בעתם ותו לא ומתרץ עשיתם מה שעליכם כלומר שעשיתם כל מה שעליכם לעשות שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה כדכתיב לאהבה וגומר ולעבדו לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. רא"ם: (ת) והא דנקט רש"י רק בלילי שבתות ובגמרא דתענית (דף כ"ב) נקט לילי שבתות ולילי רביעיות משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו יש לומר דרש"י פירש לפי הזמן הזה שאין המזיקים מצוים בינינו לכך לא נקט אלא בלילי שבתות והשתא אתי שפיר דנקט רש"י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים ולטעם ראשון קשה הל"ל בעתותם כיון דכל הלילות שוין לכן קאמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה תינח בזמן דשכיחי מזיקים אבל בזמן דלא שכיחי המזיקים כגון בזמן הזה מאי בעתו דכתיב בקרא לכן קאמר גם טעם ראשון: (א) ר"ל מלקוש נוטריקון מלילות קשין ולהאי טעמא לחוד קשה הל"ל ומלילות לכך צריך לטעם ראשון ולטעם ראשון קשה הל"ל לקשיא לא צריך גם לטעם שני: (ב) רצונו לתרץ מה ברכה היא זאת שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסוף התבואה ולא יהיו לו עבדים ושפחות ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך: (שפתי חכמים)


{טו}  וְנָֽתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָֽׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ:

 רש"י  ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה (ג ) למדבריות. דבר אחר, שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה (ספרי מג.): ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, (ד) שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים, ואכלת ושבעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות אבל יצמיח בשדך עשב הבהמה וזהו אליבא דרבי יהודה דבר אחר שתהיה גוזז וכו' אליבא דרבי שמעון בן יוחאי שמפרש עשב בשדך על עשב השדה ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו ופירוש לבהמתך וגם לבהמתך שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו והנותר יותיר לדגן לבני אדם משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו: (ד) רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה וכי בשביל שיהא מאכל לבהמתו הוא שבע ומתרץ דלא מוסב למעלה והרי זו כו': (שפתי חכמים)


{טז}  הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַֽעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶם לָהֶֽם:

 רש"י  השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה, שנאמר פן תאכל ושבעת (דברים ח, יב.), ובקרך וצאנך ירביון (שם יג.), מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת (שם יד.): וסרתם. לפרוש מן התורה, (ה) ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים, שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת אלילים, וכן דוד הוא אומר, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' (שמואל-א כו, יט.), ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים: אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, (ו) צועק אליו ואינו עונהו (ספרי מג.), נמצא עשוי לו כנכרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) משום דפירוש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוו לעשות שהן ממצות עשה כדכתיב וסרתם מן הדרך וגו' לא ממה שהוזהרו שלא לעשות הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ויתחייב מזה ועבדתם וגו' מכאן אמרו שהפורש וכו' רא"ם: (ו) עיין בפרשת יתרו ברש"י: (שפתי חכמים)


{יז}  וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִֽהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַֽאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶֽם:

 רש"י  את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, (ז) כענין שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א, ו.): ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין (ח) אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, (ט) משל למי ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא, אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסיבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין (ספרי שם): מהרה. איני נותן לכם ארכא, ואם תאמרו והלא נתנה ארכא (י) לדור המבול, שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג.), דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, (כ) ואתם יש לכם ממי ללמוד (ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן יבולה למה לי הא כבר כתוב ועצר וכו' ולא יהיה מטר ומסתמא לא תתן את יבולה הנהוג: (ח) ר"ל וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן את יבולה בשביל זה יאבדו מהרה לכן פירש על כל כו': (ט) דק"ל מלת הטובה למה לי דהל"ל מעל ארצכם או מעל הארץ כו' אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים היא גרמה לכם לחטוא לכך אגלה אתכם ממנה: (י) ואם תאמר הלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו יש לומר דהכי קאמר כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פרעניות מה שאין כן גבי דור המבול אף על פי שנתמלא סאתם אפילו הכי נתן להם עוד ארכא כדכתיב ויאמר ה' לא ידון וגו' ק"ך שנה ופירש"י אאריך להם אפי וכו': (כ) והא דפירש"י לעיל בסוף פרשת בראשית אף על פי שראו באבדן של דור אנוש וכו' יש לומר שסבורים היו שהיה מקרה בעלמא כיון שלא הציף אלא שליש: (שפתי חכמים)


{יח}  וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַֽל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטֽוֹטָפֹת בֵּין עֵֽינֵיכֶֽם:

 רש"י  ושמתם את דברי. אף לאחר (ל) שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים (ירמיה לא, כ. ספרי שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו' וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגומר על האדמה וגו' יש לומר שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם: (שפתי חכמים)


{יט}  וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶֽךָ:

 רש"י  לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי מו.), ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם (מ) לדבר בם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם לדבר בם למה לי: (שפתי חכמים)


{כ}  וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: {כא}  לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָֽרֶץ: (ס)

 רש"י  למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו: לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן מצינו למדים תחיית המתים (נ) מן התורה (ספרי מז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שהמתים עצמם יקומו וישבו בה: (שפתי חכמים)


{כב}   שביעי - במחוברות מפטיר  כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַֽעֲשׂתָהּ לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּֽלְדָבְקָה בֽוֹ:

 רש"י  שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה, להזהר בתלמודו שלא ישתכח: ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים: ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים (ס) ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש דאין לומר ולדבקה בו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום דהא כבר כתיב ללכת בדרכיו ופירש"י מה הוא רחום וכו' אלא על כרחך לדרשא אחריתא הוא דאתא כדפירש"י וכו' ובזה יתורץ מה שמקשים למה לא פירש"י לעיל בפסוק ובו תדבק וגם בפרשת ראה בפסוק ובו תדבקון ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כג}  וְהוֹרִישׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִֽירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִכֶּֽם:

 רש"י  והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם, (ע) אף אני אעשה מה שעלי: ועצמים מכם. אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח ההוא שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם, אלא אתם גבורים משאר האומות, והם גבורים מכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אף כאן פירושו כדפרישית לעיל: (שפתי חכמים)


{כד}  כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּֽף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִֽהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַֽחֲרוֹן יִֽהְיֶה גְּבֻֽלְכֶֽם: {כה}  לֹֽא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַֽאֲכֶם יִתֵּן יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶֽם: (ססס)

 רש"י  לא יתיצב איש וגו'. אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום, (פ) א"כ מה תלמוד לומר איש, אפילו כעוג (צ) מלך הבשן (ספרי נב.): פחדכם ומוראכם. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים, ומוראכם על הרחוקים: פחד. לשון בעיתת פתאום: מורא. לשון דאגה (ק) מימים רבים: כאשר דבר לכם. והיכן דבר, את אימתי אשלח לפניך וגו' (שמות כג, כז.):

חסלת פרשת עקב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) הכי פירושו אי הוה כתיב איש לא יתיצב הוה אמינא דוקא איש אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואחר כך איש אמרינן לא יתיצב מכל מקום ואיש לדרשא אחרינא אתא כדפירש"י אפילו כעוג מלך הבשן בשם מהרי"ץ וכדפירש"י בגיטין דף ס"ו גבי ונתן בידה וכן בכמה מקומות ועוד יש לומר דכתיב כאן פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם אם כן ממילא לא יתיצב מכל מקום הוא. רא"ם. אי נמי דקשה למה הוכפל הענין דהא לעיל כתיב לא יתיצב איש בפניך וגו' אלא לרבות אפי' אומה וכו': (צ) כלומר האיש המופלא בבריאותו וגבורתו שיתיצב בפני כולם כההוא דעקר טורא לא יתיצב בפניכם: (ק) אף על פי שרש"י פירש פחדכם על הקרובים כו' יש לומר שרש"י בא לפרש ההבדל למה פחד נאמר על הקרובים ומורה על הרחוקים חסלת פרשת עקב (שפתי חכמים)