שפתי חכמים (ב) רצונו לתרץ הוה ליה למימר אם תשמעו כמו שכתוב אחריו והקללה אם לא תשמעו דמלת אשר משמע שישמרו בודאי וזה אינו דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושמא לא ישמרו ומתרץ אשר תשמעו על מנת כו' ובזה יתורץ מה שלא פירש מלת אשר במקום אם כמו שפירש רש"י גבי ומולדתך אשר הולדת אם תוליד עוד מדלא כתיב אם כמו דכתיב והקללה אם לא תשמעו והיה לו לכתוב גם כן אם כיון דחד ענינא הוא ומדשינה הכתוב וכתב גבי קללה אם וגבי ברכה לשון אשר אף על גב דתרווייהו לשון אם הם על כרחך צריכים אנו לפרש דהאי אשר על מנת אשר תשמעו ודו"ק ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שהקשה למה לא פירש רש"י אשר שהוא כמו אם ולמה פירש שהוא כמו על מנת אשר וכו' כיון שמצינו אם במקום אשר: (שפתי חכמים)
רש"י מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'. הא למדת, שכל העובד עבודת אלילים, הרי הוא (ג) סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו, כל (ד) המודה בעבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה (ספרי נד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) מפני שלשון הסרה הוא בכל מקום הסרת דבר מכל הדבר כמו וישלחהו ה' מגן עדן אף על פי שמלת מן מורה על מקצת: (ד) פירוש מאחר שהדרך הנאמר פה מורה על כל התורה בכללה ואמר אחר זה ללכת לעבוד אלהים אחרים למדנו שהעובד עבודת אלילים ככופר בכל התורה כולה: (שפתי חכמים)
רש"י ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, (ה) את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים הופכים פניהם, ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון (ו) ברוך, ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה (סוטה לב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) כלומר הלוים המברכים לישראל דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתתה והרי אין בה ממשות אלא קאי על הלוים כלומר ונתת את המברכים לישראל וזהו הלוים ועוד יש לומר דאי קאי על הברכה ממש אם כן יהיו כל ישראל הנותנים הברכה ואינו כן שהרי בפרשת כי תבא כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה כי מצינו ונתן על ראש השעיר שפירושו גם כן בפה הרא"ם: (ו) דכתיב בפרשת כי תבא ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה שבטים בהר עיבל אם כן שמע מינה שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים עמדו בין ההרים והפכו פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו' אף על פי שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא רק ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' אבל לא נאמר ברוך האיש וגו' מכל מקום כיון דכתיב הכא את הברכה שמע מינה שהיה שם ברכה ומסתברא היא שפתחו תחלה בברכה: (שפתי חכמים)
רש"י הלא המה. נתן בהם (ז) סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן (ח) הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, (ט) כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב, (י) וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי נקוד בפשטא, (כ) ודרך נקוד במשפל והוא (ל) דגוש, ואם היה אחרי דרך דבור אחד, היה נקוד אחרי במשרת בשופר (מ) הפוך, ודרך בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן (נ) הגלגל: אלוני מורה. הוא (ס) שכם, שנאמר עד מקום שכם עד אלון מורה (בראשית יב, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל דהא כל מקום שכתוב הלא משמע שהוא סותר דבר כמו שכתוב גבי אברהם ושרה הלא הוא אמר לי אחותי היא אבל כאן אין לפרש שהוא סותר שום דבר וגם אין פירושו כהלא הוא ברבת בני עמון שפירושו להחזיק ולאמת דבר שאין שייך כאן לאמת דבריו דהא קאי על נתינת ברכה והקללה ומתרץ נתן להם סימן בהם לכך כתיב הלא: (ח) פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן לא עם דרך מבוא השמש הבא אחריה ואמר הראיה על זה מטעם המקרא המוכיח על זה שהם שני דברים שננקדו בב' טעמים וכו': (ט) פירוש מלת אחרי ביו"ד פירוש מופלג כמו שפירש הרבה פעמים דכל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג פעם זמניי כמו גבי אברהם אחרי הדברים האלה ופעם מקומיי כמו הכא: (י) פירוש והוא דבור בפני עצמו כאלו אמר הלא המה בעבר הירדן הרבה והלאה למרחוק לצד מבוא השמש שהוא בצד מערבי: (כ) פשטא הוא אחד מהטעמים המבטלים הנקראים מלכים ומפסיק התיבה שלאחריה: (ל) במשפל הוא שנקרא בלשוננו יתיב: (מ) שופר הפוך הוא הנקרא בלשוננו מהפך שהוא כמו שופר ונקרא משרת פירוש שהוא מושך התיבה לתיבה שלאחריו משום הכי נקרא משרת כלומר שהוא משרת לביתה אחרת: (נ) ר"ל דכל היכא שכתוב מול משמע נוכח שהיא כנגדו אבל פעמים הוא קרוב ופעמים הוא רחוק והואיל ונתן עוד סימן וכתב אצל אלוני מורה שפירושו כמו לאלוני מורה ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק שאלו היה קרוב הל"ל אצל הגלגל ואלוני מורה: (ס) ר"ל היכן מצינו מקום ששמו אלון מורה. ומתרץ הוא שכם כו' ואף על גב דהתם משמע דשכם ואלון מורה שני מקומות הן כו' מכל מקום צריך לומר הואיל ונאמר ביאה אחת לשניהם משמע דמקום אחד הוא דאי ב' מקומות היו אם בא לשכם לא בא לאלון מורה אלא שהוא מקום אחד והכי פירושו ויבא עד שכם דהיינו עד אלון מורה וע"ש בפירוש רש"י: (שפתי חכמים)
רש"י כי אתם עוברים את הירדן וגו'. נסים של (ע) ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דאם לא כן הל"ל כי אתם באים אל הארץ וגו' וירשתם אותה ושמרתם לעשות וגו' ועוד דהא כבר כתיב והיה כי יביאך וגו' ואם כן כי אתם עובדים למה לי אלא נסים כו': (שפתי חכמים)
רש"י אבד תאבדון. אבד, ואח"כ (פ) תאבדון, מכאן לעוקר עבודת גלולים שצריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה:): את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. ומה תאבדון מהם, את (צ) אלהיהם אשר על ההרים: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ר"ל למה כתיב אבד תאבדון שהוא כפל לשון ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם הני מילי היכא דמוכחי קראי נגד הדרש, והיכא דלא מוכחי דרשינן: (צ) ר"ל למה כתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם והרי אין מחובר נעשה עבודת אלילים (עבודה זרה דף מה) אלא ודאי את כל המקומות כמו מן המקומות ומה תאבדון מהם את אלהיהם וכו' פירוש את אלהיהם דבק עם אבד תאבדון ולא עם אשר עבדו שם הסמוך וזהו שפירש ומה תאבדון וכו' ובא נמי להוציא במקום שאי אפשר לאבד כמו העובד לצבא השמים: (שפתי חכמים)
רש"י מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והיא בימוס (אלטאר) ששנויה במשנה (שם מז:), אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן (ק) הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל (ר) עין קוץ (שם מו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ואף על פי שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי שאני הכא דאית ביה תפיסת יד מתחלה כשנטע גרעין אי נמי כאן שנטעו לשם עבודת אלילים דאליבא דכולי עלמא כולו אסור כיון דמתחלה נטעו לשם עבודת אלילים : (ר) פירש"י בית גליא לשון גבוה בית כליא לשון כליון לשונא אחרינא בית כריא בית הכסא לשון כורה שוחה ועיין בערוך: (שפתי חכמים)
{ד}
לֹא תַֽעֲשׂוּן כֵּן לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
רש"י לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום, (ש) כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ (ת) אבן מן המזבח או מן העזרה, אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, (א) אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב (ספרי סא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) פירוש שאזהרה הזאת היא דבקה עם אשר עבדו שם הגוים וגו' וכאלו אמר לא תעשון כן לה' אלהיכם להקטיר על ההרים הרמים וגו' כאשר עבדו שם הגוים וגו' כי אם אל המקום וגו': (ת) פירוש דוקא בעבודת אלילים צויתי אתכם ונתצתם וגו' אבל לא תעשון כן לה' אלהיכם ופירוש כי אם אל המקום שלא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ ולהרוס אלא שיהא מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר וגו' להביא שמה עולותיכם וגו' ולטעם ראשון קשה דהיה לו לסמוך קרא דלא תעשון כן וגו' לקרא דלעיל אלהיהם על ההרים וגו' ולטעם אחרון קשה דבקות כי אם וגו' לשלמעלה כי הפירוש שצריך לפרש בו הוא רחוק קצת מפשוטו לכן צריך גם לטעם ראשון: (א) כתב הרא"ם נראה לי דרבי ישמעאל מודה שהוא אזהרה למוחק משום דמצינו למימר שלא כיון למחוק דרך השחתה רק שנכתב השם במקום שאינו לפי כבודו או שנכתב שלא במקומו משום הכי הוא מוחק את השם וכוונתו הוא לשם שמים משום הכי צריך להזהיר אבל הנותץ אבן מן המזבח דאינו חייב אלא כשנותץ אותו דרך השחתה אין שייך כאן אזהרה משום וכי תעלה על דעתך וכו' ור"י פליג אתנא קמא בחדא ומודה לו בחדא: (שפתי חכמים)
רש"י לשכנו תדרשו. זה (ב) משכן שילה (ספרי סב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) (נחלת יעקב) ר"ל ולא בכל מקום לפי שהבמות אסורות ונראה דדייק דתיבת לשכנו מיותרת דהא די באמרו כי אם אל המקום וגו' אלא דמיירי בב' מקומות בירושלים ובשילה ודברי הרא"ם מגומגמים: (שפתי חכמים)
רש"י זבחיכם. שלמים של (ג) חובה: מעשרותיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים (ד) מן החומה: תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד.): ובכרת בקרכם. לתתם (ה) לכהן ויקריבום שם: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) (נחלת יעקב) פירוש אפילו של חובה וכל שכן שלמי רשות לאפוקי בבמה אינו מקריב אלא דבר שנידר ונידב והכי אמרינן במגילה (דף י) ובזבחים (דף קיט): (ד) כלומר בשלמא מעשר בהמה מביא לירושלים כדי להקריב שם אבל מעשר שני למה מביא לשם שהרי אינו מקריבו ומתרץ כדי לאכול וכו': (ה) ר"ל דבכורות בקרכם משמע שהישראל מוזהר על הבכורים להקריבם וזה אינו שהרי הישראל צריך ליתן הבכור לכהן ומתרץ הישראל מביא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י אשר ברכך ה'. לפי הברכה (ו) הבא (ספרי סד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) פירוש אשר ברכך כאשר ברכך והוא מוסב על נדריכם ונדבותיכם שיש בידו להוסיף לפי הברכה אבל הבאים חובה אין בידו להוסיף עליהם והוצרך לדרוש כן דאם לא כן משמע דדוקא מי שיתברך יביא וזה אינו דהא בכל ישראל איירי (גור אריה): (שפתי חכמים)
רש"י לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. מוסב למעלה על כי אתם עוברים את הירדן וגו', כשתעברו את הירדן, מיד (ז) מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא ע"י חובה, אותם תקריבו בבמה (זבחים קיז:): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) פירוש האי לא תעשון לאו אוהבאתם שמה וגו' דסמיך ליה קאי דמיירי בשילה דאם כן יהיה פירוש לא תעשון בשילה ככל אשר אנחנו עושים פה במדבר ואי אפשר לפרש כן דהא כמו שאנו היינו מקריבים כל מיני קרבנות במדבר כך היו מקריבים בשילה הלכך על כרחך צריך לומר דהאי קרא דלא תעשון מוסב אשלמעלה אכי אתם עוברים וגו' ומכאן נמי מוכיח רש"י מה שפירש לעיל זבחיכם שלמיכם של חובה ובבמה גם כן מותר להקריב שלמים של חובה אם כן מקריבין אנו בבמה מה שמקריבין במשכן ובקרא כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגומר: (שפתי חכמים)
רש"י כי לא באתם. כל אותן (ח) י"ד שנה: עד עתה. כמו (ט) עדיין: אל המנוחה. זו שילה (שם קיט.): הנחלה. זו ירושלים: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) ר"ל וכי בשביל שהם לא באו עד עתה אל המנוחה לא יקריבו כל הקרבנות באותו זמן כשיבואו לעבור את הירדן. ומתרץ כי לא באתם משמע כל אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק לא תוכלו להקריב כאן קרבנות חובה כמו שאתם עתידים להקריב: (ט) פירוש לא עד עכשיו שאם כן יחוייב שיהיה פירושו עד היום הזה שאנו עומדים פה במדבר ואי אפשר זה דאם כן יהיה הפירוש שלא היו מקריבים קרבנות חובה במדבר ואין זה אמת שהרי במדבר היו מקריבין כל מיני קרבנות אבל מלת עדיין נופלת על הזמן העתיד שהם הי"ד שנה של כיבוש וחילוק כלומר כל אותן י"ד שנה עדיין לא באתם אל המנוחה וגו' לכך לא תקריבו קרבנות חובה: (שפתי חכמים)
רש"י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. שתחלקוה, ויהא כל אחד מכיר את חלקו (י) ואת שבטו: והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה מן הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (שופטים ג, א.), ואין זו אלא בימי דוד. אז: (רש"י)
שפתי חכמים (י) שהוא אחר י"ד שנה שכבשו וחלקו דקודם לכן לא מקרי ישיבה כיון שלא הכיר כל אחד מקום ישיבתו שישאר בה להשתקע והכי אמרינן בפרשת כי תבא וירשתם וישבתם בה שלא נתחייבו בביכורים עד אחר שכבשוה וחלקוה ועוד מדכתיב מנחיל אתכם ולא כתיב נותן שמע מינה לאחר ירושה מיירי: (שפתי חכמים)
רש"י והיה המקום וגו'. בנו לכם בית הבחירה בירושלים, וכן הוא אומר בדוד, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל-ב ז, א-ב.): שמה תביאו וגו'. למעלה (כ) אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב (ל) וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מותרות, עד שבאו לירושלים: מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המובחר: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ר"ל והרי כתיב לעיל והבאתם שמה וגומר ומתרץ למעלה כו': (ל) דקודם שבאו לנוב היו הבמות מותרות וכשבאו לנוב חזרו לאיסורם לפי שהמשכן הוקם בנוב לכך אסורות: [ובמשכיל לדוד כתב דממשנה משמע דכשהיו בנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים]: (שפתי חכמים)
רש"י השמר לך. ליתן לא תעשה (מ) על הדבר (ספרי ע.): בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב ע"פ נביא, (נ) כגון אליהו בהר הכרמל: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ר"ל והרי לעיל כתיב שמה תביאו משמע דוקא שמה ולא במקום אחר ולמה ליה עוד השמר לך ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר: (נ) ר"ל למה כתיב אשר תראה לא הל"ל רק בכל מקום ומתרץ ללמדך דדוקא במקום אשר תראה לא תקריב אבל מקריב אתה על פי נביא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י באחד שבטיך. בחלקו של בנימין, (ס) ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם, (ע) הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי, גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגורן בחלקו של בנימין היה: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) כתב הרא"ם היינו למאן דאמר שירושלים נתחלקה לשבטים ונפלה בחלקו של בנימין אבל למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים צריך לומר באחד שבטיך קאי על שילה עד כאן לשונו ולי נראה אפילו למאן דאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים מקום בית המקדש היה בחלקו של בנימין אף שהעיר ירושלים לא נתחלקה וכמו דכתיב בין כתפיו שכן: (ע) דעל כרחך קרא דלעיל מיירי נמי בבית עולמים מדכתיב כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מיירי בבית עולמים דהא לא מצינו שבחר ה' בשום מקום כי אם בירושלים ושאר מקומות כגון גלגל וגבעון ונוב ושילה ישראל מעצמם בחרו להם אלא על כרחך צריך לומר דקרא כי אם אל המקום מיירי בשילה ובבית עולמים ופירוש לשכנו דכתיב כמו ולשכנו והוא דבור בפני עצמו ואינו פירוש אדלעיל ואשר יבחר דלעיל מיירי בבית עולמים ואם כן מקשה רש"י שפיר: (שפתי חכמים)
רש"י רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה, להתירה להם בלא הקרבת אימורים, הרי אמור במקום אחר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום (חולין יז.), יכול יפדו על מום עובר, (פ) תלמוד לומר רק: תזבח ואכלת. אין לך בהם היתר גיזה וחלב, (צ) אלא אכילה על ידי זביחה (בכורות טו.:): הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים שנאמר בהם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז, י.), הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין (ק) בקערה אחת (יבמות עג:): כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם: כצבי וכאיל.(ר) לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקבה: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) פירוש אפילו אם נפל בו מום דודאי יבריא יפדה אותו מיד כשיפול בו המום אף על פי שסופו להתרפאות ויאכל במקום זה תלמוד לומר רק דכל אכין ורקין מיעוטין הן והכא בא למעוטי מום עובר: (צ) פירוש דהל"ל בכל אות נפשך תאכל בשר ומסתמא אינו אלא בזביחה שהרי הקדשים והחולין שוין בזביחה ודרשו מכאן שאין להם היתר הנאה בקדשים הנפסלין אלא הנאה הבאה על ידי זביחה לאפוקי גיזה וחלב שאין הנאתן באה על ידי זביחה: (ק) פירוש אף על פי שהבשר ההוא שאכל אותו הטהור בהכרח נגע בו הטמא שהרי גם הוא אוכל עמו בקערה אחת כדילפי רבותינו זכרונם לברכה מקרא דכתיב בפרשה שלאחריה כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו דמיירי בפסולי המוקדשים כדאיתא בפרק השוחט. כתב הרא"ם אבל יש לתמוה על רש"י זכרונו לברכה שהביא הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' ללמוד מזה על הטהור שיאכל בשר פסולי המוקדשים אף כשהטמא נגע בו והיה לו להביא הקרא בכל קודש לא תגע אזהרה שלא יאכל טמא קדשים ולפיכך הוצרך הקרא לומר שהטמא יאכלנו וכו' ומתרץ משום דקרא בכל קדש לא תגע לא משתמע בהדיא שלא יאכל טמא קדשים אלא ממדרש רבותינו זכרונם לברכה לכן הביא רש"י הקרא והבשר אשר יגע בכל טמא וללמוד על טהור שיוכל לאכול בשר טמא של פסולי המוקדשים ולי נראה דהוכחה רש"י הוא דעיקר קרא הוא בא להתיר לטהור שיאכל בשר טמא דאם לא כן לשתוק קרא שטהור יוכל לאכול דהא קל וחומר הוא אם טמא יכול לאכול כל שכן טהור אלא על כרחך עיקר קרא בא ללמוד על הטהור שיאכל בשר טמא כדפרישית: (ר) פירוש ומשום הכי פטור מן המתנות כצבי וכאיל שהן פטורין כיון שאין בא מהם קרבן כמו שפירש אחר זה: (שפתי חכמים)
רש"י רק הדם לא תאכלו. אע"פ שאמרתי שאין לך בו (ש) זריקת דם במזבח, לא תאכלנו: תשפכנו כמים. לומר לך שאין (ת) צריך כסוי (חולין פד.). דבר אחר, הרי הוא כמים (א) להכשיר את הזרעים (ספרי עא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) פירוש והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על גבי המזבח קא משמע לן ויש לתמוה למה לי להאי קרא תיפוק ליה מפרשת אחרי מות דכתיב אשר יאכל כל דם וגו' שבא ללמד אפילו דם חולין וכפירש"י שם ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו' כן כתב הרא"ם וכן תירץ לעיל בפרשת אחרי מות ונראה לי דאי מהתם הוה אמינא כיון שהיו תמימים והיה דמם ראוי לגבי מזבח בשעת שחיטה אף שהם חולין משום הכי אסרה רחמנא מה שאין כן בפסולי המוקדשים משום הכי איצטריך קרא לאוסרו ועיין לעיל בפרשת אחרי מות מה שכתבתי: (ת) לפי שמדמה אותו לצבי ואיל הוה אמינא מה צבי ואיל צריכין כסוי אף בהמה זו צריכה כסוי לכך צריך למכתב תשפכנו כמים כלומר שאין צריך כסוי. הרא"ם. עוד יש לומר דהוה אמינא דכל בהמה דמה חייב בכסוי דהא בהמה בכלל חיה היא ודם חיה צריך כסוי הוא הדין בהמה קא משמע לן על הארץ תשפכנו כמים מה מים אין צריך כסוי אף דם פסולי המוקדשים ומינה ילפינן לכל בהמה שאין דמה צריך כסוי וכן הוא בהדיא בפרק כסוי הדם (דף עד) עיין שם: (א) דלטעם ראשון קשה מים למה לי לא לכתוב אלא על הארץ תשפכנו ותו לא וממילא ידענו דלא בעי כסוי*) משום הכי צריך טעם אחר ואי לטעם אחרון לחודיה התם גבי הכשר זרעים היה לו לכתוב משום הכי צריכין אנו גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)
רש"י לא תוכל. בא הכתוב ליתן לא תעשה (ב) על הדבר: לא תוכל. רבי יהושע בן קרחה אומר, יכול אתה, אבל אינך רשאי. כיוצא בו, ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו, סג.), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס, כך מפורש בפרקי דר' אליעזר (פרק לו.), והוא שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים (שמואל-ב ה, ו.), צלמים שכתבו עליהם את (ערש"י ד"ה בשר תאוה לא איתרע) (ג) השבועה: ובכרת בקרך. אזהרה (ד) לכהנים: ותרומת ידך. אלו (ה) הבכורים: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) כתב הרא"ם מפני שלא אמר דהוה לא תעשה אבל האריך לומר בא הכתוב וכו' הוכרחתי לומר שהוא על דרך רמז בלבד אבל עיקר הלאו הזה ופירושו הוא אינו אלא שלא לאכלו חוץ לחומה אי נמי הכי פירושו שאף על פי שכתוב למעלה והבאתם שמה עולותיכם וגו' ולא חוץ לחומה (ג) פירוש השבועה שנשבעו אברהם ויצחק לאבימלך והצלמים העורים הם כנגד יצחק והפסחים הם כנגד יעקב דכתיב ביה והוא צולע על ירכו: (ד) רצ"ל למה כתיב ובכורות בקרכם והרי הכהן מצווה על הבכורות: (ה) פירוש אזהרה לאוכל חוץ לחומה לחייב עליו מלקות: (שפתי חכמים)
רש"י לפני ה'. לפנים (ו) מן החומה: והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני, אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ולא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר שהרי כל הנזכרים לעיל אין שום אחד מהם נאכל בעזרה דאין נאכלים בתוך העזרה אלא קדשי קדשים ולא קדשים קלים: (שפתי חכמים)
רש"י השמר לך. ליתן לא תעשה (ז) על הדבר: על אדמתך. אבל בגולה אינך מוזהר עליו (ח) יותר מעניי ישראל: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כמו דפרישית למעלה דכל מקום שנאמר השמר וגו' דק"ל למה לי השמר לך והרי למעלה כתיב והלוי אשר בשעריך ואם כן למה ליה למכתב בו שני פעמים ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר ר"ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו' וזהו שנקט על הדבר: (ח) והטעם לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה: (שפתי חכמים)
רש"י כי ירחיב וגו'. למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך (ט) רחבת ידים ועושר (חולין פד.): בכל אות נפשך וגו'. אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה (י) ומקריבה שלמים: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואם תאמר והא פשוטו דקרא משמע הרחבת גבולו ומרחקו מן הארץ ולמה הוציאו רש"י מפשוטו ויש לומר משום דכתיב בתריה כי ירחק ממך המקום וגו' הרי מרחק גבולו אמור הא מה אני מקיים כי ירחיב וגו' בהרחבת ידים ועושר ופירוש גבולך בשדות וכרמים הוא העושר וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה: (י) ופירוש בכל אות נפשך בכל מין שתאוה נפשך בין שתקריבנה שלמים בין שלא תקריבנה שלמים והיינו אליבא דרבי ישמעאל דדריש קרא דכי ירחיב בהרחבת גבולים דהיינו לאחר שבאו אל הארץ אבל לרבי אלעזר דדריש להרחבת ידים ועושר לא שייך למימר אבל במדבר נאסר להם וכו' דהא בכל אות נפשך סתמא קאמר בין לאחר בואם לארץ בין קודם בואם לארץ וזה דבר תימה לרש"י דמתחלה פירש כי ירחיב בהרחבת ידים ועושר ואיך חזר ופירש בהרחבת גבולים ועוד מאחר שפירש קרא דבכל אות נפשך אליבא דרבי ישמעאל דמפרש הרחבה בהרחבת גבולין איך אפשר עוד שיפרש קרא דכי ירחק בהרחבת גבולין עד כאן לשון הרא"ם. ונראה לי דרבי אלעזר לא פליג ארב ישמעאל בזה דפירש הקרא בכל אות נפשך דלא הותר להם בשר תאוה במדבר מדכתיב בתריה כי ירחק ממך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך ומפרש קרא דכי ירחק בהרחבת מקום ולא כרבי ישמעאל דדריש קרא בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום שאין שוחטין חולין בעזרה וקרא דכי ירחיב דרש שלא יאכל בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר וסבירא ליה כרבי ישמעאל בחדא ופליג עליה בחדא עיין שם בגמרא פרק קמא דחולין (דף טז ודף פד): (שפתי חכמים)
רש"י כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבא ולעשות שלמים בכל יום, כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם: וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה מסיני: (רש"י)
רש"י אך כאשר יאכל את הצבי וגו'. אינך מוזהר לאכלן בטהרה, (כ) אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין (ל) חלבן מותר, תלמוד לומר אך: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) אף על פי שהחולין שהם בשר התאוה הם ממין הנקרבין והיה לנו לאוכלן בטהרה כמו המוקדשין דומיא דחלב חולין שאנו מוזהרין בחלבן מפני שהם ממין הנקרבין קא משמע לן: (ל) פירוש כיון שאינן בני הקרבה אף חולין שאינן נקרבין לגבי מזבח יהא חלבן נמי מותר תלמוד לומר אך פירוש אכין ורקין מיעוטין הן וכל זה שפירש"י קרא דאך כאשר יאכל לטומאה וטהרה של חולין הוא על פי פשוטו אבל מדרש רבותינו זכרונם לברכה בא ללמד על צבי ואיל שטעון שחיטה כדאיתא בפרק שני דחולין (דף כח): (שפתי חכמים)
רש"י רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק, אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב, אלא להזהירך וללמדך, עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, (מ) אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, ק"ו לשאר מצות: ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר (נ) מן החי (חולין קב.): (רש"י)
שפתי חכמים (מ) פירוש לפי שיצר הרע של אדם מסיתו תמיד להעבירו על דעת קונו הלכך אפילו מצות קלות צריכין חיזוק קל וחומר לשאר מצות שאדם מתאוה להם מהרא"י: (נ) פירוש לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עם הבשר: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ס) ופירוש דם התמצית הוא דם השותת בשעת שחיטה וג' גווני דמים יורדין בשעת שחיטה הראשון שחור והשני אדום ואחר כך הוא מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם חוזר ושותת ושלשתן נקראו דם התמצית ודם האיברים היינו כשפירש ממקום למקום אפילו שהוא עדיין בלוע בתוך האבר ולא יצא לחוץ הוא אסור אבל אם לא פירש אינו באזהרה דלא תאכלנו כך מפורש בגמרא פרק קמא דחולין (דף טו): (שפתי חכמים)
רש"י לא תאכלנו. אזהרה לדם (ע) האיברים: למען ייטב לך וגו'. צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבנו אחריו, ק"ו לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם (מכות כג:): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) וקשה דהא בפרק כל הבשר (דף קטו) מוקמינן ליה לקרא דלא תאכלנו אזהרה לבשר בחלב ורש"י בעצמו הביא בפרק קמא דכריתות וכמו שהקשה הרא"ם על גירסא זו מההיא דכריתות (דף ד) ונראה לי דרש"י פירש הכי אליבא דשאר תנאים ואמוראים דפרק כל הבשר דילפי אזהרת אכילת בשר בחלב משאר מקראות ע"ש וחד תנא יליף לה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו וחד מהם לאיסור אכילה אתא עיין ברש"י לעיל בפרשת משפטים ומה שפירש"י בגמרא דכריתות הוא אליבא דרבי דדריש האי לא תאכלנו לאזהרת אכילת בשר בחלב: (שפתי חכמים)
רש"י ועשית עלתיך. אם עולות הם, תן הבשר והדם על גבי המזבח, (פ) ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה, ואח"כ והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו, (ספרי עז.) רק קדשיך, שבא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ, (צ) וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ר"ל למה ליה למכתב עוד פסוק זה והרי כבר כתיב רק קדשיך וגו' תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה' וכלל שם כל מיני קרבנות ועוד קשה והרי ברישא דקרא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' ואחר כך כתיב והבשר תאכל ואם כן קשיא אהדדי. ומתרץ דפסוק זה הוא הפירוש של קרא ראשון והכי פירושו אם עולות הן תן הבשר והדם על המזבח ואם זבחי שלמים הם כו' והא דנקט גבי עולה על גבי המזבח וגבי שלמים נקט על המזבח מפני שנתינת הבשר והדם דעולות הוא על גגו של מזבח לא על גוף המזבח ואילו דם השלמים הוא על גוף המזבח לא על גגו: (צ) כלומר אם הקדיש בהמה לקרבן והוא בחוץ לארץ חייב לטפל בהבאתה עד שיביאנה לבית הבחירה: (שפתי חכמים)
רש"י שמור. זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר, כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כב, יח.), ואם שנית, אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה, (ק) אינו בכלל מעשה (ספרי עט.): את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה (ר) כמצוה חמורה (ספרי שם): הטוב. בעיני השמים: והישר. בעיני (ש) אדם: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) שאם לא למד היאך יעשה: (ר) דאם לא כן כל למה לי לכתוב סתם הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכולם במשמע: (ש) פירוש כגון דיני דבר מצרא שאינו אלא משום ועשית הישר והטוב: (שפתי חכמים)
רש"י פן תנקש. אונקלוס תרגם לשון מוקש, ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש, ואפילו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש מצינו נו"ן, וארכבותיה דא לדא נקשן (דניאל ה, ו.), ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם, פן תטרף אחריהם, להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן ינקש נושה לכל אשר לו (תהלים קט, יא.), מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים, ויהיו מחזירין ומתנקשין אחר ממונו: אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך, (ת) יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן, שלא יבואו אחרים וישמידוך: איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת אלילים, אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב בלתי לה' לבדו (שמות כב, יט.), דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודת אלילים לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור (א) וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחייב, אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפילו שלא כדרכה חייב: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) דקשה לרש"י דמפשוטו של קרא משמע דוקא שאחר השמדם אתה מוזהר שלא תנקש וקודם השמדם לא לפיכך פירוש אחר שתראה וכו': (א) פי' שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי זו היא עבודתו: (שפתי חכמים)
רש"י את כל הדבר. קלה כחמורה: תשמרו לעשות. ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה, שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה: לא תסף עליו. חמשה טוטפות בתפלין, חמשה (ג) מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים (ספרי פב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) עיין לעיל פרשת ואתחנן ושם פירשתי והא דפירוש ה' מינים שבלולב היינו אם אגדן באגודה אחת דאז הוא עובר דאם לא אגדן באגודה אחת אינו עובר ואפילו למאן דאמר לולב אין צריך אגד מכל מקום שמעינן מיניה דאם אגדן אית ביה משום בל תוסיף: (שפתי חכמים)
רש"י ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון ועשית לי אות (שופטים ו, יז.), ואומר יהי נא חורב אל הגזה וגו' (שם לט.): או מופת. בארץ. (ס"א, ונתן אליך אות. בשמים, דכתיב והיו לאותות ולמועדים (בראשית א, יד.): או מופת. בארץ, דכתיב אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב) אע"פ כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה (ד) נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירוש דקשה לרש"י דהא כל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה והכא מאי נתינת טעם הוא לכן פירש ואם תאמר וכו' והוי שפיר נתינת טעם: (שפתי חכמים)
רש"י ואת מצותיו תשמורו. תורת משה: ובקולו תשמעו.(ה) בקול הנביאים (ספרי פה.): ואותו תעבודו.(ו) במקדשו: ובו תדבקון. הדבק בדרכיו, (ז) גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה (סוטה יד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) פירוש משום דמצותיו תשמרו תורת משה כולה במשמע שכל המצות נכללין בה אם כן מאי ובקולו תשמעו אלא לרבות קול הנביאים: (ו) דעבודה זו מיירי בקרבנות שהוא במקדש דאי בעבודת מצות הרי כבר אמור: (ז) והא דלא פירש רש"י לעיל בפרשת עקב דכתיב נמי ובו תדבק ויש לומר משום דפשוטו של מקרא ובו תדבק פירושו הוא הדבק בדרכיו גמול חסדים וכו' אבל הכא משום דלא נטעה לומר ולפרש הקרא אחרי ה' תלכו וגו' ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בו תדבקון להיות כל השגחתו עליכם לכך הוצרך לפרש הדבק בדרכיו וכו': (שפתי חכמים)
רש"י סרה. דבר המוסר מן העולם, שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטודר"א בלע"ז (אבווענדונג): והפדך מבית עבדים. אפילו אין לו עליך אלא (ח) שפדאך, דיו (ספרי פו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דאם לא כן הפודך מבית עבדים למה לי הרי כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות: (שפתי חכמים)
רש"י כי יסיתך. אין הסתה אלא גרוי, שנאמר אם ה' הסיתך בי (שמואל-א כו, יט.), (ט) אמיטר"א בלע"ז (אנרייצען) שמשיאו לעשות כן: אחיך. מאב: או בן אמך.(י) מאם (קידושין פ:): חיקך. השוכבת בחיקך ומחקה בך, אפקייט"א בלע"ז (אנהענגענד) וכן ומחיק הארץ (יחזקאל מג, יד.), מיסוד התקוע בארץ: אשר כנפשך. זה אביך, (כ) פירש לך הכתוב את החביבין לך, ק"ו לאחרים: בסתר. דבר הכתוב בהווה, שאין דברי מסית אלא בסתר, וכן הוא אומר, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה (משלי ז, ט.): אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואם תאמר מתחלה פירש אין הסתה אלא לשון גירוי ואחר כך כתב שהוא משיאו וכו' שלשון זה משמע שהוא לשון הטעאה כבר תירץ הרא"ם בפרשת בראשית בפסוק הנחש השיאני וכתב אף על פי שסתם לשון הסתה הוא מלשון הטעאה מכל מקום מה שפירש רש"י כאן אין הסתה אלא לשון גירוי שמשיאו וכו' הוא מפני שהגירוי עצמו הוא אינו בא אלא מדברי המטעים. ופירוש שמשיאו לעשות כן מטעהו לעשות כן: (י) ויחסר וי"ו ובן אמך כי לא יתכן לומר רק אחיך מן האב ומן האם דהא כבר מצאנו דנקרא אחיך אפילו מן האב כמו שנים עשר אחים אנחנו וכמו כי ישבו אחים יחדו אלא על כרחך או נקט קרא כי אחיו מן האב יותר חביב לו מאח מן האם: (כ) ויחסר מלת או כי אין האב נקרא ריע בשום מקום: (שפתי חכמים)
רש"י הקרבים אליך או הרחקים. למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים: מקצה הארץ. זו חמה ולבנה (ל) וצבא השמים, שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דאם לא כן לא היה לו לכתוב אלא הרחוקים ממך עד קצה הארץ: (שפתי חכמים)
רש"י לא תאבה לו. לא תהא תאב לו, (מ) לא תאהבנו, לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח.), את זה לא תאהב: ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה.), (נ) לזה לא תעזוב: לא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז.), על זה לא תחוס: ולא תחמול. לא תהפך בזכותו: ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה, אינך רשאי לשתוק: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) דאי אפשר כמשמעו שלא תרצה לדבריו ושלא לקבל דברי המסית אותך דאם כן מאי לא תחוס עינך עליו וגו' כי הרוג תהרגנו וגו' הוא עומד להרוג וקא מזהיר שלא להתרצות לדבריו ולא לקבל דבריו לעבוד אלהים אחרים: (נ) ותרגם אונקלוס משבק תשבק מה דבלבך עלוהי היינו השנאה דבלבך ותמחול לו והא דפירש רש"י לעיל לעזור לו וכאן פירש שהוא לשון מחילה. יש לומר דלעיל פירש לפי פשוטו וכן פירש מהרא"י: (שפתי חכמים)
רש"י כי הרג תהרגנו. (אם יצא מב"ד זכאי החזירהו לחובה) יצא מב"ד חייב, אל (ס) תחזירהו לזכות (ספרי פט.): ידך תהיה בו בראשונה. מצוה ביד הניסת להמיתו, לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם כתב הרא"ם הני מילי היכא דליכא למדרש ליה אבל היכא דאיכא למדרש דרשינן. ונראה לי דקשה ליה לרש"י דהרוג תהרגנו יתירא היא דהא כתיב אחר זה ידך תהיה בו בראשונה להמיתו אלא וכו': (שפתי חכמים)
רש"י לשבת שם. פרט לירושלים (ע) שלא נתנה לדירה (ספרי צב.): כי תשמע וגו' לאמר. אומרים כן (פ) יצאו וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (ע) פירוש לאדם אחד אלא לכל ישראל מי שרוצה לדור בתוכה הרשות בידו כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים: (פ) כלומר אין פירושו כמו לאמר בכל מקום שפירושו שיחזור ויאמר או אמור להם דברי כבושים. אבל לאמר האמור פה הוא דבוק עם יצאו אנשים שלאחריו: (שפתי חכמים)
רש"י בני בליעל. בלי עול, שפרקו עולו של מקום (ספרי צג.): אנשים.(צ) ולא נשים (סנהדרין קיא:): ישבי עירם. ולא יושבי עיר אחרת, מכאן אמרו, (שם) אין נעשית עיר הנדחת עד שידחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) דאם לא כן אנשים למה לי הא כתיב בני בליעל ולכך הפך רש"י לפרש בליעל קודם לאנשים: (שפתי חכמים)
רש"י ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו (שם מ.) שבע חקירות, מריבוי המקרא, כאן יש ג', דרישה וחקירה והיטב, ושאלת אינו מן המנין וממנו למדו בדיקות, ובמקום אחר הוא אומר ודרשו השופטים היטב (דברים יט, יח.), ועוד במקום אחר הוא אומר ודרשת היטב (שם יז, ד.), ולמדו היטב היטב לגזירה שוה, ליתן (ק) האמור של זה בזה: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) וכאלו כלם כתובים במקום אחד ודרשת וחקרת היטב ודרשו השופטים היטב ודרשת היטב הרי שבע: (שפתי חכמים)
רש"י לא תתגדדו. לא תתנו גדידה (ר) ושרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויין להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר, ולא יקרחו קרחה בראשם (ויקרא כא, ה.), לעשות כל הראש כבין העינים: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש משום דאזהרה לא תפול אלא על הפועל שבידו לפעול הדבר ולא על הפעול כלומר שנעשה בו המעשה ומפני שמלת לא תתגודדו מורה על הרוב על הפעול משום הכי פירש לא תתנו גדידה בבשרכם. ונקט גדידה ושרט להודיע שגדידה מענין שרט והם שמות נרדפים. וכבר פירשתי בפרשת אמור עיין שם כי שם הכל מפורש: (שפתי חכמים)
רש"י כי עם קדוש אתה. קדושת עצמך מאבותיך, (ש) ועוד ובך בחר ה': (רש"י)
שפתי חכמים (ש) פירוש קדושתך אינה משלך אלא מאבותך דאם לא כן למה הוצרך לומר אחריו ובך בחר ה' שפיר' ועוד שבחר בך הרי כאן שתים והלא מקדושת עצמם מחוייב שיבחר בם ה': (שפתי חכמים)
{ג}
לֹא תֹאכַל כָּל תּֽוֹעֵבָֽה:
רש"י כל תועבה. כל שתעבתי לך, (ת) כגון צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום, בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, הזהיר כאן על אכילתו (חולין קיד:): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) ואם תאמר היאך אנו אוכלים תרנגולים ובהמות מסורסים דהא תעבתי לך שאסור לסרסן ויש לומר מדאיצטריך קרא גבי סירוס למיסר לגבוה לא תקרב הא להדיוט שרי: (שפתי חכמים)
רש"י איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט (שם סג:): ואקו. מתורגם יעלא, יעלי סלע (איוב לט, א.), הוא אשטנבו"ק (שטיינבאק): ותאו. תורבל"א, תור היער, באל"א יער בלשון ארמי: (רש"י)
רש"י מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה.(א) פלאנט"ה (פוססזאהלע): ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים, שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים, והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכול, (ב) מכאן אמרו (חולין סט.) שהשליל ניתר בשחיטת אמו: (רש"י)
שפתי חכמים (א) לא שמפרסת מגזרת פרסה שאלו היה מפרסת מגזירת פרסה היה הגמל הכתוב בו ופרסה איננו מפריס שאין לו פרסה שידרוך על הארץ וזה אינו לכך פירש מפרסת לשון סדק כלומר שהפרסה סדוקה: (ב) פירוש מדכתיב ברישא דקרא וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' מה תלמוד לומר בבהמה אותה תאכלו שדי בהמה דרישא דקרא אבהמה דסיפא דקרא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו והם דנקט רש"י לשון שליל דבא לאפוקי וכו': (שפתי חכמים)
רש"י ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פירשו (תו"כ שמיני פרק ד, ח-ט.) ברגל, שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל, יכול יהיו מוזהרים בכל השנה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א.), ומה טומאת המת חמורה כהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) פירוש כל ריבוי הוא לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לאסור השחוטה נראה דדריש כן דוזה אשר לא תאכלו יתור הוא דהא כתיב בסופו וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אלא לאסור השחוטה דמצורע ובגמרא פריך ואיפוך אנא דמשולחת לאיסור והשחוטה להיתר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון כשיקחנה ויאכלנה. והקשה הרא"ם ואם תאמר אי הכי למה לי רבויא דכל צפור לרבות המשולחת ויש לומר אסמכתא בעלמא הוא וכן כתב רש"י שם בהדיא קידושין (דף נו): (שפתי חכמים)
רש"י והראה ואת האיה וגו'. היא ראה, היא איה, היא דיה, (ד) ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר, ולמה הזהירך בכל שמותיה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה, והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, (ה) ללמד שהעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט (ו) את המועט (חולין סג:): התנשמת. קלב"א שורי"ץ (פעלדערמויז): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) והוכחת רש"י הוא מכדי משנה תורה לאסופי הוא דאתא אמה שכתב למעלה בתורת כהנים ואם כן למה לא כתיב הכא ואת הדאה ואת הראה ולהורות דלהוסיף בא כמו שאמרו למה נשנית בבהמה משום השסועה שלא נאמרה בויקרא אם כן מא שנא התם דכתיב דאה ומא שנא הכא דכתיב ראה ולא דאה אלא שמע מינה ראה ודאה אחת היא ומשום הכי לא כתב הכא דאה דאם כן הוה אמינא דאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי משום הכי לא נקט קרא כאן אלא ראה ולהורות שדאה וראה אחת היא ותו ק"ל אי הכי הל"ל ואת הראה למינה כדי לכלול גם הדאה שבויקרא ועל זה פירש היא ראה היא איה היא דיה שהכל אחד הוא לכן כתב למינה לבסוף כדי לכלול אותם בכלל אחד ללמד שהכל אחד הוא. ותו ק"ל אם כן שהכל אחד הוא למה נקט קרא והראה ואת האיה והדיה למינה ואת דמפסיק בין הראה והאיה למה לי ותירץ למה נקרא שמה ראה וכו' כלומר משום הכי הפסיק קרא לומר שמשונם שם זה משאר שמות שיש לו דמשום הכי נקרא בשם ראה שרואה ביותר כדתניא עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. ודברי הרא"ם קשה להולמם עיין בגמרא פרק אלו טריפות (דף סג): (ה) דק"ל לפי שפירש דמשום הכי הזהירן בכל השמות וכו' כדי שלא יבא להתיר קשה למה יתיר דשמא הוא מן העופות הטמאים ולא פרט אותו כמו שלא פרט עופות טהורין ומתרץ ופרט לך עופות הטמאים וכו' וכיון שלא פרט לך זה ודאי מן הטהורים הוא לכן הזהירך בכל השמות. אי נמי כיון דעופות טהורים מרובים מן הטמאים נלך אחר הרוב שהן טהורים ונטהר אותן משום הכי פרט לך כל השמות: (ו) מה שאין כן בבהמה וחיה שפרט לך הטהורים: (שפתי חכמים)
רש"י שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובים וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ: (רש"י)
{כ}
כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵֽלוּ:
רש"י כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא, בא ליתן עשה על לא תעשה, וכן בבהמה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה: (רש"י)
רש"י לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך (ספרי קד.) במותר לך, (ז) דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלשה פעמים, פרט לחיה ולעופות (ח) ולבהמה טמאה (חולין קיג.): לא תבשל גדי. (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כתב הרא"ם מפני שאזהרה זו היא לא לנוי ויופי כמו לא תתגודדו שאזהרה זו אינה אלא לנוי כמו שפירש"י שם אלא אזהרה זו הכרחי לנפש ולא יפול עליה כי עם קדוש אתה וגו' לכן אמרו מפני שעם קדוש אתה ראוי לך לקדש עצמך אפילו במותר לך וכו': ולי נראה דק"ל מה ששינה הכתוב פה ממה דכתיב בסוף פרשת שמיני והל"ל לא תאכלו כל נבלה ואל תשקצו את נפשותיכם וגו'. אלא להכי כתיב כי עם קדוש אתה לה' וגו' למדרש קדש עצמך וכו': (ח) דמה שפירש לעיל בפרשת משפטים שבא לאיסור אכילה ובישול והנאה ר"ל זה מוכח מדכתיב ג' פעמים לא תבשל ומה שפירש כאן פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה זה מוכח מדכתיב ג"פ גדי: (שפתי חכמים)
רש"י עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, (ט) אמר להם הקב"ה לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים (י) של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר ושדפה לפני קמה (מלכים-ב יט, כו.), וכן (כ) לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על (ל) הישן (ספרי קה.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים כמו שפירש"י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו': (י) ר"ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר"ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל: (כ) ר"ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו' דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם: (ל) וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור: (שפתי חכמים)
רש"י ואכלת וגו'. זה מעשר שני, שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' (במדבר יח, כו.), ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום (שם לא.), על כרחך זה מעשר אחר הוא: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ויהיה כי יברכך דבוק עם כי לא תוכל שאתו כי לא תפול הברכה רק על רבוי התבואה אבל לא יפול כי יברכך על כי ירחק שירחיב גבול לכבוש ארצות עד שירחק ממך המקום שלא תפול הברכה על רבוי ארצות: (שפתי חכמים)
רש"י בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל, מה הפרט מפורש ולד, ולדות הארץ, (נ) וראוי למאכל אדם וכו' (בבא קמא סג. ספרי קז.): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) פירוש כגון גפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות וגידולי קרקע למעוטי דגים: (שפתי חכמים)
רש"י והלוי וגו' לא תעזבנו. מליתן לו (ס) מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן (ע) חייבין במעשר (ספרי קח.): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה' וגו' ושמחת אתה וביתך וגו' ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון: (ע) ר"ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר"ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא"ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא"ם): (שפתי חכמים)
רש"י ובא הלוי. ויטול (פ) מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו', ואתה מוליך לירושלים (צ) במעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית, ומתודה בערתי הקודש מן הבית (דברים כו, יג.), כמו שמפורש בכי תכלה לעשר (שם יב.): (רש"י)
שפתי חכמים (פ) והרי זה מקרא קצר כי בלתי תוספת הזאת היה נראה שהלוי והגר והיתום ואלמנה משפט אחד להם והוא שתתן להם מאכל שיאכלו וישבעו: (צ) פירוש במעשר שני של שנה ראשונה ושניה כדי שתאכלנה בירושלים ומתודה בערתי הקודש מן הבית בשנה ראשונה ושניה של שמיטה מוציא בכל אחת מהן מעשר ראשון ושני וכן ברביעית וחמישית ובשנה שלישית וששית מוציא מעשר ראשון ומעשר עני. מעשר עני ומעשר ראשון נאכלין בכל מקום ומעשר שני נאכל בירושלים כמו שמפורש במקום אחר: (שפתי חכמים)
דברים פרק-טו {א} שישי מִקֵּץ שֶֽׁבַע שָׁנִים תַּֽעֲשֶׂה שְׁמִטָּֽה:
רש"י מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר קרבה שנת השבע (לקמן פסוק ט.), ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה, להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת ז' שנים למנין השמיטות: (רש"י)
רש"י שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של (ק) כל בעל משה: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) פירוש המקרא הזה מסורס שהשמטה אינה נופלת אלא על ידו של בעל משה שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאמר מלת ידו בוי"ו צריך לומר ידו של מי ואומר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו: (שפתי חכמים)
רש"י אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר: (רש"י)
רש"י רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה (ר) בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא, משמיעין (ש) אותו הרבה: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש שמלת רק דבקה עם אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר זה שהבטיחך שלא יהיה בך אביון אינו רק אם שמוע תשמע: (ש) דק"ל מאי זה רק דכתיב בקרא דהא כל אכין ורקין מיעוטין הן ומפרש דמיעוט הוא אשמיעה ועל כרחך לדרשא אתי אם שמע קמעא משמיעין אותו הרבה: (שפתי חכמים)
רש"י כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר (דברים כח, ג.): והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת, ואם היה אומר ועבטת, היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבוט: ומשלת בגוים רבים. יכול גויים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשולו: (רש"י)
רש"י כי יהיה בך אביון. התאב תאב (ת) קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך קודם לאחיך (א) מאמך: שעריך. עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) פירוש היותר אביון מהם כלומר שצריך לאותו דבר תן לו קודם כיון שהוא תאב יותר: (א) דאם לא כן מאחד למה לי. ומפרש מאחד מיוחד שבאחיך דהיינו אחיך מן האב דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדו: (שפתי חכמים)
רש"י פתח תפתח. אפילו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה: די מחסורו. ואי אתה מצווה להעשירו: אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה (כתובות סז:), וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח.): (רש"י)
רש"י וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (ג ) ולא יקרא (דברים כד, טו. ספרי קיז.): והיה בך חטא. מכל מקום, אפילו לא יקרא, א"כ למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) בפרשת כי תצא כתיב האי קרא ואף על פי שהמקרא ההוא בשכיר יום קמיירי והמקרא הזה בהלוואת עני מיירי מכל מקום תרווייהו בעני קמיירי כתיב הכא באחיך האביון וגו' וכתיב התם כי עני הוא וגו': (שפתי חכמים)
רש"י נתון תתן לו. אפילו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפילו אמרת (ד) ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) מדכתיב הדבר דרשו לשון דבור כמו שדרשו על דבר שרה על פי דבורה של שרה וכו' דאם לא כן הדבר למה לי הוה ליה למכתב כי בגלל זה יברכך ה': (שפתי חכמים)
רש"י על כן. מפני (ה) כן: לאמר. עצה לטובתך (ו) אני משיאך (ספרי קיח.): לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו"ד אחד לשון עני אחד הוא, אבל ענייך בשני יודי"ן שני עניים: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) פירוש ולא לשון הואיל כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה כי שם מחובר עם מלת כי וכל כי על כן שבמקרא לשון הואיל הוא כמו שכתב רש"י בפרשת וירא אבל כאן שהוא בלתי מלת כי פירושו מפני כן: (ו) דאם לא כן לאמר למה לי הא אין דיבור קודם ממנו שיבא אחריו מלת לאמר: (שפתי חכמים)
רש"י כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו (ז) הכתוב מדבר (קידושין יד:), והרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי (שמות כא, ב.) ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר, אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן, אחד שכתוב או העבריה אף היא תצא בשש, ולא שמכרוה בית דין שאין האמה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין, תצא, (ח) ועוד חידש כאן העניק תעניק: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ואם תאמר מנא ליה דלמא כי ימכר על ידי עצמו דומיא דונמכר לך דמיירי במוכר עצמו דאין לומר מיתורא דקרא מפיק ליה דאי במוכר עצמו הרי כבר נאמר ונמכר לך אם כן במכור על ידי אחרים נמי הרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי דמיירי במכרוהו בית דין ותירץ הרא"ם ושמא יש לומר דכתיב כי ימכר על ידי אחרים משמע דסתם בנין נפעל על ידי אחרים משמע לבד גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופירש ואמר ונמכר לך על כרחך ליכא למימר שהוא על ידי עצמו ונראה לי דילפינן עברי עברי מהדדי כתיב הכא אחיך העברי וכתיב התם עבד עברי מה התם שנמכר על ידי אחרים אף הכי נמי כשנמכר על ידי אחרים: (ח) ואם תאמר ולמה לא אמר עוד חדוש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בעבור דבר שנתחדש אלא בחדוש המבואר בקרא בלבד לא כמו זה שיוצא מן ההיקש. הרא"ם. ולי נראה דאפילו אי לאו היקשא דהכא לא הוה מצי למילף עבד עברי שיוצא בראשי איברים דהוה אמינא אמה עבריה תוכיח שיוצאת בשש ואינה יוצאת בראשי איברים אף עבד עברי כן ואין לומר היא גופה נילף בקל וחומר מעבד כנעני שתצא בראשי איברים דהא בהדיא כתיב בה לא תצא כצאת העבדים ודו"ק נראה לי: (שפתי חכמים)
רש"י העניק תעניק. לשון עדי, בגובה (ט) ובמראית העין, דבר שיהא ניכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך מגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם (י) בכלל ברכה, אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קידושין (יז.) בגזירה שוה, (כ) כמה נותן לו מכל מין ומין: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) ר"ל יקשט הרב את עבדו בגיאות בכמה מיני קשוטים ויהיה ניכר לעבד שנתן לו רבו כל הטובות הללו: (י) צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע לאפוקי פרידה אינה פרה ורבה: (כ) ר"ל נאמר כאן לא תשלחנו ריקם ולהלן בפרשת כי תשא גבי בכור אדם נאמר ולא יראו פני ריקם מה להלן גבי בכור עשרים כסף אף כאן עשרים כסף. והתם גופיה מנלן שהרי יוסף בכור רחל נמכר למצרים בעשרים כסף: (שפתי חכמים)
רש"י עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה, י.), (ל) הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל (מכילתא משפטים פב.): ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה, יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר אם אמר יאמר העבד (שמות כא, ה.), עבד נרצע ואין אמה נרצעת: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) ולא תימא דילמא האי קרא במכרוהו בית דין קמיירי שתים ושלש שנים קודם היובל שהיובל מוציאו אבל הנרצע יעבוד לעולם כמשמעו יש לומר דבמכרוהו בית דין מושב אל משפחתו נפקא הא מה אני מקיים ואיש אל משפחתו וגו' בנרצע שיוצא ביובל ועיין בפרשת משפטים ובפרשת בהר: (שפתי חכמים)
רש"י כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה, וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום, ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו (מ) שפחה כנענית והולדות לאדון: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) פירוש אפילו בעל כרחו של עבד. דאם לא כן הא כבר כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו': (שפתי חכמים)
רש"י כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר אך בכור אשר יבכר לה' וגו' (ויקרא כז, כו.), הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה (נ) קדוש לבכורה. דבר אחר, א"א לומר (ס) תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, וא"א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש (ע) עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו (ערכין כט.): לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו'. אף החילוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דאם לא כן תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא: (ס) דלפי טעם ראשון קשה מה המצוה הזאת שיאמר קדוש אתה כיון שהוא קדוש ועומד לכן אמר דבר אחר וכו' ולטעם האחרון קשה דלשון תקדיש משמע שגופו מקדיש ולא הקדש עלוי לכן פירש גם לישנא קמא ובזה ניחא מה שמקשים דהאי דבר אחר הוא דברי רבי ישמעאל וטעם הראשון הוא דברי רבנן דפליגי עליה והלכה כרבנן ולמה לו להביא דברי רבי ישמעאל כיון שאין הלכה כמותו אלא על כרחך רש"י לא בא אלא לפרש הקרא קרוב לפי פשוטו וליישב הקרא דבר דבור על אופניו: (ע) לפי שלישראל יש טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה, ואותה טובת הנאה יכול להקדיש (גור אריה) כתב הרא"ם מה שפירש רש"י פה נותן להקדש כפי טובת הנאה ובערכין פירש יתן ומצאתי כתוב ונראה לי לפרש מה שפירש"י כאן ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו מיירי בבכור שהקדישו אז נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו והתם מיירי בבכור שהחרימו שכל החרמים לכהנים לכך פירש שיתן טובת הנאה להכהנים בשביל החרם שהוא לכהן עיין שם (דף כ"ח וכ"ט): (וכן הוא במשנה למלך הלכות ערכין פרק ו' הלכה י"ב) (שפתי חכמים)
רש"י לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר יח, יח.): שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו, יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הוקש למעשר, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך (דברים יד, כג.), מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, (פ) אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת, למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד (ספרי קכה.): (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דכתיב במעשר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופירש"י שבא ללמד שאם השהה מעשרותיו וכו': (שפתי חכמים)
רש"י רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש, ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מותר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל: (רש"י)
רש"י שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב, להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' (במדבר לג, ג.), אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' (שמות יג, לא.): (רש"י)
רש"י וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה (ספרי קכט.), (צ) שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה: (רש"י)
שפתי חכמים (צ) דהא הפסח אינו בא אלא מן הכבשים או מן העזים: (שפתי חכמים)
רש"י לחם עני. לחם שמזכיר את העוני (ק) שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ, (ר) וזה יהיה לך לזכרון, וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר ותחזק מצרים על העם וגו': למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) שבשעה קלה נגאלו כולם שהרי לא הספיק בצקם להחמיץ ובנס זה יזכרו העוני: (ר) ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ דהא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. ויש לומר דזהו דוקא לדורות אבל במצרים לא נאסרו אלא אותו יום בלבד כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ"ח) ובפרק מי שהיה (דף צו): (שפתי חכמים)
רש"י ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, (ש) לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן, (ת) כמה דאת אמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב, טו.), ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח (א) והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר, הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה, כולן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר, בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן, ביו"ט הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביו"ט הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובט"ו, וכך היא שנויה במסכת פסחים (עא:): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) כי בפסח מצרים כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והוה אמינא דוקא פסח מצרים שהיו אוכלין אותו בחפזון והיו מזומנים לצאת לדרך משום הכי לא תותירו אבל פסח דורות לא קא משמע לן והא דכתיב בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ההוא באימורי פסח קמיירי והא דכתיב בפרשת בהעלותך לא ישאירו ממנו עד בוקר ההוא בפסח שני קמיירי: (ת) ויהיה פירושו אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא ארבעה עשר בניסן ולבוקר דבק עם ולא ילין כאילו אמר ולא ילין לבוקר מן הבשר אשר תזבח בערב יום ראשון: (א) פירוש דאי לא נסתלק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר ופשיטא דביום י"ד קמיירי דהא עליה קאי דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח וגו': (שפתי חכמים)
רש"י בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב משש שעות ולמעלה זבחהו, וכבוא השמש תאכלהו, ומועד צאתך אתה שורפהו, כלומר נעשה נותר ויצא לבית (ב) השריפה (ספרי קלג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) והוי כאלו כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו בין הערבים וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו. ומפני שאין השריפה חובה עליו משום הכי פירש כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו: (שפתי חכמים)
רש"י ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול: ופנית בבקר. לבקרו של (ג) שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יו"ט (ספרי קלד. חגיגה יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאין לומר לבקרו של ראשון דיום טוב הוא ואסור לצאת חוץ לתחום ועוד יש לומר דאין לומר לבקרו של ראשון שהרי חייב ביום ראשון להביא עולות ראיה כן כתבו התוספות פרק לולב וערבה (דף מז): (שפתי חכמים)
רש"י ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (ד ) שבעת ימים (שמות יב, טו.), שבעה מן הישן (ה) וששה מן החדש. דבר אחר, למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, (ו) ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות (שם יח.): עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר, כנופיא של מאכל ומשתה, לשון נעצרה נא אותך (שופטים יג, טו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) עיין בהרא"ם שהאריך כאן ביותר וכבר הודעתי לך מה שאין הכרח לצורך הפשט אין לי להביא: (ה) דבששה עשר בניסן מביאין העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו: (ו) מבואר בפרשת בא עיין שם: (שפתי חכמים)
רש"י באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר (ט) באספך מגרנך ומיקבך, (י) למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב (סוכה יב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דלפי פשוטו קשה למה ליה למינקט חג הסוכות וגם באספך היה לו לומר חג הסוכות בלבד או חג האסיף לבד משום הכי אמר דבר אחר וכו': (י) פסולת גורן הוא התבן ויקב הם החרצנים לאפוקי המחובר והמקבל טומאה: (שפתי חכמים)
רש"י והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו (שם מח.) למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב (כ) האחרון לשמחה: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) כדתניא פרק לולב וערבה והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון או אינו אלא לרבות ליל יום טוב ראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות ליל יום טוב אחרון ולהוציא ליל יום טוב ראשון מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש שמחה לפניו דהיינו החג לכן צריך לכוללו עם שבעת הימים מה שאין כן ליל יום טוב ראשון: (שפתי חכמים)
רש"י ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראייה (ל) ושלמי חגיגה: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד הוכרח רש"י לפרש גם כן על שלמי חגיגה מדכתיב איש כמתנת ידו והקרא מוסב אלמעלה דכתיב מסת נדבת ידך וכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' שזה רמז לשלמי חגיגה כי אין שמחה בלא בשר: חסלת פרשת ראה (שפתי חכמים)