רש"י כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, (א) שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה, (ב) ואע"פ שהן משבעה אומות: (רש"י)
שפתי חכמים (א) וא"ת דלמא לעולם במלחמת א"י הכתוב מדבר ומה שכתוב ושבית שביו היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה ואע"פ שהם מז' עממים ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן ואו מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרי' מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם תירץ כיון דעיקר הפ' אינ' אלא להתיר יפת תואר לא הי' לו להתיר' אלא במלחמ' הרשו' שכל הנשי' הם בהית' ולא במלחמ' חוב' שכל הנשי' הם באיסו' לא תחי' מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים ושמא לא ישבה ואת"ל ישבה ה"ל מיעומא דמיעוטא: (ב) שנשיהם וטפס ניצולים כמותם דאל"כ שביו ל"ל עיין לעיל בפ' שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה: (ג) רצ"ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה: (ד) ומה שפי' שלא כסדר הקרא י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע"א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע"א דחייב משום נשג"ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ"מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע"א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע"א שאין קידושין לע"א. מ"מ א"א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א"א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה: (שפתי חכמים)
רש"י ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר (ג) הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו: אשת. אפילו (ד) אשת איש: (רש"י)
רש"י והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהנכרים (ו) בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, (ז) נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך (ח) למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ר"ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע"א וכו': (ז) רצל"ת דלא הל"ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה"א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר"ל שעיקר דירתו בו: (ח) ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו"א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו': (שפתי חכמים)
רש"י והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך (ט) לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש"ה דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק דהל"ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל' עבר אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו' וא"כ ל"ל והי' וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש"י לעיל וי"ל לפי שפי' התו' את דברי רש"י והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם שפי' רש"י בפ"ק דקישוין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג"כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע"כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו': (שפתי חכמים)
רש"י פי שנים. כנגד שני (י) אחים (בבא בתרא קכב:): בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא (כ) לאחר מיתת האב, כבמוחזק: (רש"י)
שפתי חכמים (י) רצ"ל פי' שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה' שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא: (כ) ר"ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה: (שפתי חכמים)
רש"י סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה (ל) ומלקין אותו (סנהדרין עא.). בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר (מ) בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר זולל וסובא, ונאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי (נ) בשר למו (משלי כג, כ.), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו (סנהדרין עב.), הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, (ס) אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) לישנא דמתניתין נקט דתנן מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמ' מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג'. וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו. וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות: (מ) דק"ל על מה מתרין בו עדיו ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו' וא"כ מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר: (נ) ש"מ דל' זולל וסובא שייך בבשר ויין ותו קשה לרש"י וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו כו' וא"ת מ"ש דבן סורר ומור' דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע"ש סופו והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם ופרש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו' ע"ש בפירש"י בפרשת וירא וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר ועי"ל דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את הרשעים ע"ש סופן: (ס) ר"ל והורגן וא"ת ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה הא רוצח בסייף הוא י"ל דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת וחייב בסקילה משום נטילת נשמה: (שפתי חכמים)
רש"י וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך (ע) הכרזה בב"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה: (רש"י)
שפתי חכמים (ע) אין להקשות מנ"ל לרש"י שאין צריך אלא הכרזה והרי כתיב וכל ישראל ישמעו ולמה לא פירש"י שממתינים לו עד הרגל כמו שפי' בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא וי"ל דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו כמו שפירש"י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא ש"ר במעמד אנשי עירה ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל למה אמר במעמד כל אנשי עירו והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו היינו שצריך הכרזה בב"ד. א"נ יש לומר דק"ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו' משמע שהיה במעמד כל ישראל הל"ל ורגמוהו כל ישראל א"כ הדרא קושיא לדוכתה והא יד העדים כתיב ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פ' שופטים: (שפתי חכמים)
רש"י וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין: ותלית אותו על עץ. רבותינו אמרו, (סנהדרין מה:) כל הנסקלין נתלין, (פ) שנאמר כי קללת אלהים תלוי, והמברך ה' בסקילה: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דכתיב והומת ותלית דהוי כלל דמשמע כל המומתים נתלים ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי דהוי פרט דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין ואפילו אותן שחייבים סקילה ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מברך השם אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אתא כלל ומרבה כל המומתין ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם: (שפתי חכמים)
רש"י כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, (צ) שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו, (ק) משל לשני אחים תאומים, שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים-א ב, ח.): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) רצ"ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע"א שהוא נמי כמו מגדף צ"ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש"י קללת לשון זלזול עיין בהרא"ם שהאריך כאן ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי' הכא דקללת לשון זלזול הוא דע"כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל' זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל"ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי: (ק) ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו': (שפתי חכמים)
רש"י והתעלמת. כובש עין (ר) כאילו אינו רואהו: לא תראה והתעלמת. לא תראה אותו (ש) שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו, (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה (ת) מתעלם וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (ר) דא"ל שהוא מעלי' מלהגיד שמצא' דא"כ והתעלמת אות' מבע"ל: (ש) ר"ל דקרא משמע לא תראה אלא והתעלמת דמשמע דמותר להתעלם: (ת) הא כיצד היה כהן והשור בבית הקברות או שהוא זקן ואינו לפי כבודו: (שפתי חכמים)
רש"י עד דרש אחיך. וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו (א) שלא יהא רמאי (שם כח.): והשבותו לו. שתהא בו השבה, (ב) שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל (ג) ימכר: (רש"י)
שפתי חכמים (א) ומלת אותו שב לאחיך כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו: (ב) ר"ל דלא הל"ל והשבותו לו אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו: (ג) כדי שיוכל לקיים והשבותו לו: (שפתי חכמים)
רש"י לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך (ד) כאילו אינך רואה אותו: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) (קצ"מ) הוצרך לפרש זה אע"ג שכבר פירש זה לעיל מפני שחזר לפרשו ע"פ משרז"ל פעמים שאתה מתעלם שנראה כאלו הוא מסופק בפירושו לכך אמר כאן שא"א לפרש לא תוכל להתעלם אלא שלא כו': (שפתי חכמים)
רש"י הקם תקים. זו טעינה (בבא מציעא לב.), (ה) להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון, פטור (בבא מציעא שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) רצל"ת למה משנה הל' שכאן כתיב הקם תקים ובפרשת משפטי' כתיב עזוב תעזוב. ומתרץ דשם מדבר בפריקה לפרק המשא אבל זו טעינה: (שפתי חכמים)
רש"י לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים (ספרי רכו. נזיר נט.), שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך לישב בין הנשים. (ו) דבר אחר, שלא יסיר שער הערוה (ז) ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש (ח) המביא לידי תועבה: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ר"ל שלא יתקשט בקישוט אשה וא"ת למה מפרש ד"א על סיפא של קרא היה לו ג"כ לפ' פי' אחר על רישא דקרא כדמפר' בגמ' ר"א בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה והרא"ם כתב והה"נ שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. ועי"ל משום דקשה לד"א דלמה כתיב ברישא לא יהי' כלי גבר על אשה ובסיפ' כתי' ולא ילבש גבר שמלת אשה הל"ל ולא יהיה כלי אשה על גבר ומדמשנה ודאי בשני ענינים משתעי קרא ולפי דבר אחר לחוד נמי קשה למה נקט ל' לבישה הל"ל לא יתקשט גבר בהתקשטות נשים ל"צ גם פי' ראשון: (ז) ר"ל דרך הנשים בכך: (ח) רצונו לפרש בזה מה שפירש לפניו שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים וכן בסיפא לילך ולישב בין הנשים שלא תקשי ליה מנ"ל לפרש הכי דלמא בכל ענין אסור ללבוש דגזירת הכ' הוא. ומתרץ דהא קרא נותן טעם כי תועבת ה' וגומר משמע דלא אסרה תורה כו': (שפתי חכמים)
רש"י למען ייטב לך וגו'. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, (י) אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, במתניתין קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות (חולין קמב.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) ר"ל דהל"ל כן בא' משאר המצות. ומתרץ דלכך נכתב כאן משום דמצוה זו קלה מכולן כו': (שפתי חכמים)
רש"י כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא, כגון תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפול הנופל. ראוי זה ליפול, (כ) ואף עפ"כ לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י (ל) חייב: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ר"ל לל"ל הנופל. ומתרץ דהנופל ר"ל ראוי זה ליפול ומפרש והולך כיון שראוי זה ליפול למה עובר זה בלאו אם לא עשה מעקה ונפל אדם ממנו. ומפ' ואעפ"כ לא תתגלגל כו': (ל) וא"כ כל העם מרננים אחריך שאתה חייב הואיל ונפל זה מן הגג שלך: (שפתי חכמים)
רש"י כלאים. חטה (מ) ושעורה וחרצן במפולת יד (קידושין לט. חולין פב:): פן תקדש. כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אל תגש בי כי קדשתיך (ישעיה סה, ה.): המלאה. זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ולאו דוקא חטה ושעורה אלא ה"ה שני מיני זרעים אחרים ואם תאמר מנ"ל לרש"י שצריך שני מיני זרעים אחרים עם חרצן דלמא מין אחד עם חרצן סגי. וי"ל דא"כ הל"ל לא תזרע בכרמך כלאים דהוה משמע מין זרע אחר עם כרמך שהוא כלאים ומדכתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהוא כלאים בלא כרמך. וא"ת והלא כבר הזהיר על הכלאים לעיל בפרשת קדושים דכתיב שדך לא תזרע כלאים. וי"ל דלעיל מיירי מכלאי זרעים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ואינו עובר אלא בלאו אחד וכאן עובר בשני לאוין משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם: (שפתי חכמים)
{י}
לֹא תַֽחֲרֹשׁ בְּשֽׁוֹר וּבַֽחֲמֹר יַחְדָּֽו:
רש"י לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים (נ) זוגים בהולכת שום משא (בבא קמא נד:): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) וא"ת מנ"ל דלמא דוקא שור וחמור ובחרישה וי"ל דילפינן שור שור משבת דכתיב ושורך וחמורך וכל בהמתך מה להלן כל בהמות אף כאן כל בהמות והואיל דשור וחמור לאו דוקא אף לא תחרוש לאו דוקא אלא ה"ה להנהיגם כו': (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ע) ר"ל לל"ל ובא אליה ושנאה היה לו לכתוב כי יקח איש אשה ושם לה וגומר. ומתרץ דלכך נאמר ללמדך הואיל ושנא' סופו ושם לה וגומר: (פ) דאל"כ הזאת ל"ל. הקשה מהרי"ץ האי קרא ל"ל תיפוק ליה מהא דכתיב בפרשת משפטים לא תשא וגומר ופירש"י שלא ישמיע דבריו לדיין כו'. וי"ל לחייבו בלא תעשה ועשה למי שמשמיע דבריו קודם שבא בעל דין חבירו. (קצ"מ) ולפעד"נ דאי מהתם ה"א דווקא היכא שבעלי הדינים בעצמם טוענים אבל היכא שאין האשה עצמה מדברת כדבסמוך ה"א דיכול הבעל לטעון שלא בפניה קמ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י ושם לה עלילת דברים. עבירה גוררת עבירה, עבר על לא (ע) תשנא (ויקרא יט, יז.), סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר (פ) אלא בפני בעל דין (ספרי רלז.): (רש"י)
רש"י ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר (ק) בפני האיש (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דהא אף האשה עומדת בב"ד כדכתיב ולקח אבי הנערה ואמה וכתיב אחריו ואמר אבי הנערה ולא כתיב ואמרה אם הנערה אלא מלמד כו' בשם מהרי"ץ. והרא"ם פי' דאל"כ ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי וגומר מיבעי ליה: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (ש) דילפינן ויסרו מויסרו ובן מבן, כתיב הכא ויסרו אותו ובבן סורר ומור' כתי' ויסרו אותו מה להלן מלקות אף כאן מלקות והתם מנלן משו' דכתיב בן סורר ומורה ובמלקות כתי' והי' אם בן הכות וגו' וילפינן בן מבן כדפרישית: (שפתי חכמים)
רש"י ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה, (ת) שזנתה לאחר אירוסין (שם מד:): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) דאל"כ למה נסקלה אפי' אם אמת הוא שזינתה דלמא זינתה קודם אירוסין ואפי' אם זינת' לאחר אירוסין דלמא בלא עדים והתראה זינתה ל"פ בעדים וכו': (שפתי חכמים)
רש"י אל פתח בית אביה. ראו גידולים שגדלתם: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה: וסקלוה אנשי עירה. במעמד (א) כל אנשי עירה (ספרי רמ.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) נ"ל דמביא ראיה לפירושו שפירש בית אביה בבית אביה ר"ל שחסר ב' אחד והיכן מצינו שדרך הקרא לחסר ב' ומפרש אנשי עירה במעמד כל אנשי עיר' ר"ל דבקרא כתיב וסקלוה אנשי עירה באבנים משמע שהם מתחילי' וזה אינו דהא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' וע"כ צ"ל באנשי עירה ר"ל במעמד כל אנשי עירה ש"מ שדרך הקרא לחסר בי"ת. ותו קשה לרש"י אם כן משמע מן הקרא דמ"ה חייבת בסקילה כי נבלה עשתה בבית אביה אם כן לפ"ז קשה למה חייבה התורה סקילה אם שכב עם הנערה המאורס' בעיר הא לא זינתה בבית אביה ל"פ ומצאה איש בעיר לפיכך שכב עמה פרצה קוראה לגנב כיון שהיא פרוצה כ"כ שלא ישבה בביתה כדרך הבתולות ודאי זינתה ג"כ בבית אביה ומ"ה היא בסקילה והשתא א"ש למה מהפך רש"י לפ' קראי שלא כסדר. ובזה יתורץ מ"ש הרא"ם לא ידעתי טעם נכון כו': (שפתי חכמים)
רש"י ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים (ספרי רמא.) (ב) שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים (ג) מאחריהם (ס"א מאחוריהם). דבר אחר גם (ד) שניהם, לרבות את הולד, שאם (ה) היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ר"ל אם בא עליה בשאר איבריה שלא באותו מקום שאין האשה נהנית אפ"ה שניהן חייבין. שאני התם דאתרבאי ממשכבי אשה: (ג) יש כאן נוסחאות מתחלפות שבמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים אחריהם בלא מ"ם. ר"ל כגון אם נגמר דינם למיתה אפ"ה אם בא הוא אחר כך על אשה אחרת או איש אחר בא עליה גם הם נהרגו ולא אמרינן דזה שנגמר דינו גברא קטילא הוא ונמצאו שאלו אחרים גבי מתים שכבו אלא אלו הבאי' אחריהם חייבים גם כן מיתה. ובמקצת פירושים כתיב לרבות הבאים מאחריהם במ"ם כלומר מאחוריהם דהיינו שלא כדרכה: (ד) דלטעם ראשון קשה דאם שכב עמה אפי' שלא כדרכ' פשיט' שהוא חייב דהא כתיב משכבי אשה מלמד שיש לה שני משכבים כדרכה ושלא כדרכה גם ל"ל ל"פ ד"א. ולפי ד"א קשה דהכי הל"ל ומתו שניהם האיש השוכב עם האשה וגם האשה ל"פ טעם ראשון: (ה) (נח"י) על ענין כיוצא בזה פרש"י בערכין (דף ז') מדהל"ל ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים עכ"ל: (שפתי חכמים)
רש"י כי כאשר יקום וגו'. לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה, כאדם העומד על חבירו להרגו. ורבותינו דרשו בו, (סנהדרין עג. פסחים כה:) הרי זה בא ללמד (ו) ונמצא למד וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ר"ל דבקרא משמע דרוצח בא ללמד על נערה המאורסה ואין למדין ממנו כלום ונמצא דרוצח נלמד מנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה מן העביר' בנפשו של בועל כדמשמע ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיוכל להושיע יושיע לה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו של רודף: (שפתי חכמים)
רש"י לא יקח. אין לו בה לקוחין (ז) ואין קדושין תופסין בה (קידושין סז:): ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה (ח) לאביו, והרי כבר מוזהר עליה משום ערות אחי אביך (ויקרא יח, יד.), אלא לעבור על זו (ט) בשני לאוין (יבמות צז.), ולסמוך לה לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי (י) כריתות, וק"ו מחייבי מיתות ב"ד, שאין בעריות מיתת ב"ד (כ) שאין בה כרת: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) רצ"ל הל"ל לא יגלה כדכתיב בסיפא לא יגלה ומתרץ דקיח' משמע אין לו בה קידושין ר"ל קידושי כסף דילפינן קיח' קיח' משדה עפרון ור"ל לאחר מיתת אביו דאל"כ תיפוק לי' דהיא אשת איש: (ח) ר"ל ל"ל עוד ולא יגלה כנף אביו אלא לרבות שומרת יבם כו': (ט) וא"ת והא שלשה לאוין הן דהא איכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וי"ל דשני לאוין הללו אף לאחר מיתת אביו הם אבל לאו דלא תהיה אשת המת לאיש זר דוקא מחיים: (י) ר"ל וגם בשביל זה נכתב ולא יגלה כנף אביו כדי שיסמוך לה לא יבא וגו' ואם תאמר והא מפסיק קרא דלא יבא פצוע דכה וי"ל כיון דלאו בני בני' נינהו ולא שייך בהו ממזר לא חשיב הפסק: (כ) ר"ל שחל תקשי ליה והא אין עונשין מן הדין ל"פ שאין בעריות כו' והואיל ואיכא ביה כרת אם כן בלאו ק"ו נמי ממזר הוא כיון שהוא מחייבי כריתות ושומרת יבם של אביו ככרת שהיא דודתו: (שפתי חכמים)
רש"י לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא (מ) ישראלית: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ואם תאמר ולמה לא פרש"י זה לעיל גבי פצוע דכה וי"ל דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה' דמלתא דפשיטא הוא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית אלא דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה' והא ק"ו הוא ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל ממזר שנוצר בעבירה לא כ"ש ל"פ לא ישא ישראלית כלומר אפי' אם נשאה כופין אותו להוצי' ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא ולהכי לא מצי למילף ק"ו דנימ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון: (שפתי חכמים)
שפתי חכמים (נ) וא"ת והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. י"ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית אבל הנקבה מותרת בישראל וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה: (שפתי חכמים)
רש"י על דבר. על העצה (ספרי רנ.) (ס) שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטירוף: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דאל"כ דבר ל"ל הל"ל על אשר לא קדמו וגו' אלא ה"ק קרא על הדיבור כלומר על העצה אשר לא קדמו וגו' כלומר ובשביל דבר זה נמי ור"ל דאשר כמו ואשר: (שפתי חכמים)
רש"י לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן, (ע) תלמוד לומר לא תדרוש שלומם (שם רנא.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) ר"ל מהיכא תיתי תדרוש שלומם וטובתם ומתרץ מכלל וגומר. (קצ"מ) נלע"ד שצ"ל ברש"י לא תדרוש וגומר ועל סוף המקרא שנאמר וטובתם פירש זה שהרי בספרי תניא לא תדרוש שלומם מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר וגומר. יכול אף כאן כן תלמוד לומר לא תדרש מכל מקום. וטובתם מכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן ת"ל וטובתם כו' והמדפיסים לא הבינו כוונת רש"י והשמיטו מלת וגומר: (שפתי חכמים)
רש"י לא תתעב אדמי. לגמרי, (פ) אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, (צ) אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא (ק) בשעת הדחק. לפיכך: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) ר"ל הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא אם כן מתועב הוא ולמה אמר ברישא לא תתעב ומתרץ מה שכ' לא תתעב ר"ל לגמרי לא תתעב אבל מעט תתעבם: (צ) משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא ולמה אמר לא תתעב מצרי ומתרץ דה"ק לא תתעב מכל וכל אבל מעט תתעבו כדפירש לעיל גבי לא תתעב אדומי ונקט כאן מכל וכל ר"ל משום שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור אפ"ה אל תתעבו מה טעם שהיו כו' וזה שנקט רש"י מכל וכל: (ק) יש מקשים ל"ל לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים הייתם וגומר. וי"ל דקשה לרש"י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל אחר שעשו להם כל הרע הזה שהרגו זכוריהם וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם וע"ז פי' מה טעם כו' ויהיה האי מה טעם פי' על כי גרים וגומר דכתיב בקרא: (שפתי חכמים)
רש"י בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. ושאר האומות מותרין מיד, (ר) הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, (ש) שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) ר"ל אל תאמר מה קנס זה שקנסן במה שתעבן עד דור שלישי הא אף שאר ע"א דינן כן ל"פ ושאר ע"א כו': (ש) כלומר אל תקשי לך למה לא נתעבו לגמרי הרי עמון ומואב לא עשו כלום אלא שהחטיאו את ישראל נתעבו לגמרי ואדומי ומצרי עמדו להרגן ולא נתעבו לגמרי וא"ל משום דלא קדמו אתכם וגומר דהא ע"כ צ"ל דאדום נמי לא קדמו דאל"כ למה נתן הכ' הטעם דלא תתעב אדומי בי אחיך הוא ולא נתן גם הטעם שקדמו ש"מ דאין זה עיקר הטעם וא"ל נמי משום דשכר את בלעם לקלל אותם ואדום לא שכר את בלעם דלמא הא דלא שכר אדום את בלעם משום דאדום לא ידע זה שאת אשר יאור בלעם יואר ובלק ידע זה ממלחמת סיחון וכמו שפרש"י לעיל. וכיון שהוא כן אין להחזיק לאדום טובה בשביל זה ואדרבה יותר היה לתעב אותם כיון שרצו להרוג אותם בחרב ואי משום שהוא אחיך הא עמון ומואב נמי קרובים הם עמנו וכמו שאמר אברהם ללוט כי אנשים אחים אנחנו. ומתרץ הא למדת כו': (שפתי חכמים)
רש"י מקרה לילה. דיבר הכתוב (ת) בהווה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה (א) וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא: (א) ר"ל מדכתיב שני מחנות בפסוק וא"ת והא אפקיה לשני מחנות חד למ"ע וחד למצות ל"ת. וע"ק למה נקט כ"ש למחנה שכינה אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה וי"ל דה"פ דר"ל בזה מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה היינו ע"כ מחנה שכינה דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה מרבה קרא אפי' מחנה לויה וא"כ קשה שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה אינו עובר אלא בעשה כדכתיב ויצא וגומר ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כל כך עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה כדכתיב לא יבא וגו' ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ"ש כו'. וא"ת והרי אין עונשין מן הדין. וי"ל ה"מ היכא דלא רמז כלל בתורה אבל הכא כתיב שעובר בעשה אבל לא תעשה בא מן הדין בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה משום קשושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו כו' ע"ש כי האריך: (שפתי חכמים)
רש"י והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו (ב) טהור בלא הערב השמש: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ר"ל דודאי יכול לטבול כל היום מתי שירצה אלא ר"ל מ"ש בקרא והיה לפנות ערב ירחץ במים שלא תאמר אבל קודם לכן לא אלא קרא עצה טובה קמ"ל כמו שכתוב אחריו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כיון שאינו טהור בלא הערב שמש מה לו לטבול בעוד היום גדול. וזהו שנקט רש"י סמוך להערב שמשו יטבול שאינו כו': (שפתי חכמים)
רש"י לא תסגיר עבד.(ו) כתרגומו. דבר אחר, אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל: (רש"י)
שפתי חכמים (ו) עבד עממין פי' עבד שהוא ישראל הנמכר לע"א כדאיתא בגיטין (דף מה) ולפי זה קשה למה קרא אותו הקרא עבד דהא ישראל הוא ל"פ ד"א כו'. ולפי' של ד"א קשה כיון דהאי קרא לא תסגיר לישנא דחירות הוא כמו שאמרו מכאן המוכר עבדו לע"א או לחוצה לארץ יצא לחירות אם כן קשה למה נקט לישנא דלא תסגיר הל"ל לא תעביד עבד אל אדוניו מ"ה צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)
רש"י לא תהיה קדשה. מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור (סנהדרין נד:), ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר (ז) שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב, ה.), עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמתא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קדושין תופסין לו בה: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) כלומ' הואיל ואונקלוס תרגם כן אל תשיב לי תשובה מיניה מפני שיכולני לתרץ שגם ואנקלוס סובר כמותי שאף זו כו' וכך פי' בסמוך כן: (שפתי חכמים)
רש"י לנכרי תשיך. ולא לאחיך (בבא מציעא ע:), לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני (י) לאוין ועשה: (רש"י)
שפתי חכמים (י) לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוו ג' לאווין דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. י"ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה ואין לוקין על לאו שבכללות אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר מ"ה לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פי' עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגומר והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי: (שפתי חכמים)
רש"י לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים, (כ) ולמדוהו רבותינו מן המקרא: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) ר"ל דכתיב לעיל בסוף פרשת ראה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לא הל"ל רק במקום אשר יבחר ולא יראה וגו' שהרי ברישא דקרא כתיב שלש פעמים בשנה ומסתמא קאי על שלשה הללו ולמה נאמר אלא ליתן ג' רגלים לנדר שאם אינו משלם בג' רגלים עובר בלא תעשה ועשה: (שפתי חכמים)
רש"י כי תבא בכרם רעך. בפועל (מ) הכתוב מדבר (בבא מציעא פז:): ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור (נ) ולקשקש, אינו אוכל: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ומפרש והולך שאל תקשי מנלי' לפרש הכי שהרי כתיב ואל כליך לא תתן מכאן שלא דברה כו' אבל שכרו למדר ולקשקש אינו אוכל ש"מ דבפועל בבציר הכ' מדבר: (נ) פי' שמלקט הענבים הרעים מתוך הטובים: (שפתי חכמים)
רש"י כי תבא בקמת רעך. אף זו (ס) בפועל הכתוב מדבר (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) שהרי כתיב וחרמש לא תניף מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל ש"מ דבפועל הכתוב מדבר: (שפתי חכמים)
רש"י כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו (ע) לגרשה, שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) דהא הקרא נותן טעם למה לא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר משמע דמצוה עליו כו' וזהו שנאמר מלת והיה שהוא לשון ודאי כלומר מצוה: (נח"י) דהל"ל והיה כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו ל"ל דכתיב אם לא תמצא וגומר אלא הכתוב בא ללמד שלא תאמר אשלחנה אפי' לאחר זמן ויש לחוש שמא ביני וביני תמצא חן בעיניו ולא ישלחנה לכן מצוה עליו לגרשה וידעתי מה שכתב הרא"ם ואין רצוני להאריך: (שפתי חכמים)
רש"י אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה (ק) שנסתרה (יבמות יא:): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) פי' דאין לומר כמשמעו אם נשאת לאשי דאם כן הוה משמע דוקא אם בא עליה אסור להחזירה הא גרושתו מן האירוסין מותר לחזור וזה אינו דהא כתיב ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה וגומר והיתה משמע הויה שהוא ל' קידושין ש"מ דאף גרושתו מן האירוסין אסור להחזיר א"כ אחרי אשר הוטמאה ל"ל אלא לרבות סוטה שנסתרה כלומר אחרי שהוא ספק שמא הוטמאה לא יבא עליה עד שישקנ' מים המאררים ואע"ג דאיסור סוטה שנסתרה בהדיא כתיב בה טומאה ואמרינן במסכת סוטה (דף ח) ונטמאה ג' חד לבועל וחד לבעל וחד לתרומה כבר תירצו בגמרא דאיצטריך קרא דהכא למיקם עלה בלאו: (שפתי חכמים)
רש"י אשה חדשה. שהיא חדשה לו, (ר) ואפילו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבור עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, (ש) אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע"פ כהן, כגון בנה בית ולא חנכו, או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי רעא. סוטה מד.): יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, (ת) אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו (ספרי שם): יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו, ותרגומו ויחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח (א) אלא של ושמח: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) (ג"א) דאל"כ כי יקח איש בתולה מבע"ל: (ש) פי' עליו דכתיב בקרא מיעוט הוא דוקח עליו לא יעבור כל דבר השייך לצבא אבל על אחר עובר: (ת) פי' מלת יהיה רבוי הוא הוסיף לו הויה אחרת להיות כזה דהיינו הבונה בית וחנכו והנוטע כרם וחללו ולא עלתה להם שנה לחינוך וחילול שהם שוים לכונס אשה ולא עלתה לו שנה לחופתו שלא יזוז ממקומו ה"ה נמי גבי חינוך וחילול: (א) פי' בחיר"ק תחת השי"ן אלא של ושמח פי' בקמ"ץ תחת השי"ן: (שפתי חכמים)
רש"י רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה: לא יחבול. אם בא למשכנו על חובו בב"ד, (ב) לא ימשכננו בדברים שעושים בהן (ג) אוכל נפש (בבא מציעא קטו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ר"ל דלא יחבול משמע דאסור למשכן אותו בב"ד וזה אינו דהא מדהוצרך להזהיר השב תשיב לו את העבוט ש"מ דמותר להשכין ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר"ל אם בא למשכנו כו' כגון שבתחלה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו': (ג) משום דר"ל מ"ש כי נפש הוא חובל משמע כל דברי' שעושה בהם אוכל נפש וא"כ למה נאמר רחים ורכב דהא בחד סגי דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד ואע"פ שזה צריך לזה מ"מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל אחד ואחד: (שפתי חכמים)
רש"י כי ימצא. בעדים (ספרי רעג.) והתראה, (ד) וכן כל ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חייב עד שישתמש בו: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דבנמצא בידו תלא רחמנא אפי' ליכא עדים בשעה שגנבו קמ"ל דסתם מציאה בעדים דאל"כ יכול לומר שלא גנבו אלא הוא מכר את עצמו: (שפתי חכמים)
רש"י כי תשה ברעך. תחוב (ז) בחבירך: משאת מאומה. חוב (ח) של כלום: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ויהיה פי' תשה מלשון לא תהיה לו כנושה ותרגומו ארי תשרשי גם זה לשון חובה הוא כמו ממארי רשותם פארי אפרע שפי' מבעל חובך אפילו סובין תקבל (ב"ק דף מז): (ח) אבל לא תפרש מלת מאומ' זה כשאר מאומה שכתיב בקרא שפירושו לא כלום: (שפתי חכמים)
רש"י כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה.), כל היום תשיבנו לו, וכבא השמש תקחנו (בבא מציעא קיד:): וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה: (רש"י)
רש"י לא תעשוק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר לא תעשוק את רעך (ויקרא יט, יג.): אביון. התאב (י) לכל דבר (ויקרא רבה לד, ו.): מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב (כ) האוכל נבילות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים: (רש"י)
שפתי חכמים (י) פי' תאב ואבה קרובים בענינם: (כ) וכאלו אמר או מגרך או אשר בארצך או בשעריך ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב ואו מגרך מורה על גר צדק ושניהם מכונים בשם גר פי' בשעריך אחר מגרך קודם אשר בארצך המורה על שכר בהמה וכלים ולא שכר גופם הוא. ול"נ דפי' בשעריך קודם בארצך כי היכי דנרבי מארצך שכר בהמה וכו' דאי לאו בשעריך ה"א בארצך לברות גר תושב אתא דמסתבר טפי: (שפתי חכמים)
רש"י ואליו הוא נושא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה (ל) באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, (מ) אלא שממהרין ליפרע ע"י הקורא (ספרי רעט.): (רש"י)
שפתי חכמים (ל) פרש"י שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה והיכן עצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו: (מ) ואפי' לא יקרא א"כ למה נאמר וקרא עליך אלא שממהרין כו': (שפתי חכמים)
רש"י לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים, ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים: (רש"י)
רש"י לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הוזהר, לא תטה משפט (דברים טז, יט.), ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבול. שלא בשעת (נ) הלואה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) הוכרח רש"י לפרש פה אע"פ שפירש לעיל גבי לא יחבול כדי שלא תטעה לומר ל"ל לקרא למנקט ולא תחבול בגד אלמנ' והא לעיל כתיב השב תשיבנו לו אע" כלהכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול דאפילו משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר מ"ה פירש שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אין צריך להחזיר דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כיון שנותן מדעתו עין שייך בו לשון חבלה והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה כדאמר בגמ' פי המקבל א"נ להשוות אלמנה בין ענייה ובין עשירה דאין ממשכנין אות': (שפתי חכמים)
רש"י ושכחת עומר. ולא גדיש, (ס) מכאן אמרו, עומר שיש בו סאתים (ע) ושכחו, אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה, (פ) ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, (פאה פ"ו מ"ד) שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואע"פ (צ) שבאת לידו שלא במתכוין, (ק) ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה (ספרי רפג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) גדיש היינו שיש בו סאתים: (ע) דאם הקפידה תורה על סאתים מה לי גדי מה לי עומר: (פ) פירוש אם אין בקמה סאתים אבל אם יש בה סאתים אינה שכחה דומיא דגדיש דלא הוה שכחה: (צ) פירוש שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניים מיד שלא בכוונת בעלים ואפילו הכי כתיב למען יברכך: (ק) והוכחתו דמיירי שלא במתכוין מדכתיב למען יברכך וגומר דאי במתכוין מאי שנא דכתיב הכא למען יברכך יותר משאר מקומות דכתיב צדקה: (שפתי חכמים)
רש"י לא תפאר. לא תטול תפארתו (ר) ממנו (חולין קלא:), מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו (ש) שכחה (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירש"י לא תטול כל פריו ממנו עד שלא ישאר פאר ולשון לא תפאר מלשון ובכל תבואתי תשרש שם ירושו עיקרה: (ש) ר"ל שכחת אילן מדכתיב אחריך משמע מה שאחריך הוא בבל תשוב: (שפתי חכמים)
רש"י לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה אחד מהם, הרי הוא לבעל הבית (פאה פ"ז מ"ד). וראיתי בגמרא ירושלמית (ירושלמי פאה שם), איזו היא כתף, פסיגין (ת) זה על גב זה, נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) שרביט אמצעי שבאשכול קרויה שדרה שדומה לשדרה של אדם שמחברת את הצלעות וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין ופסיגין ל' חתיכה ונתח אותו על זה הן כמשאוי השוכבת על כתפות שלא אדם לכך קרוי כתף. ונטף הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה ונטפין למטה כל אלו אינם לעניים אבל כשאין בהן לא כתף ולא נטף אלא מפוזרין זו היא לעניים. מצאתי. והרא"ם פירש כל שאין לה לא כתף ולא נטף והן התלויין בראשי הזמורות הנקראת בל' יון סביאה שאין בהם כתף שהן הפסיגין שזה על גבי זה כו' ולא נטף שהן הגרגרין התלויות בשדרות האשכולות ונקרא הכתף פסיגה מפני שמפסיק בינו לבין הכתף האחר מל' מפסיג ועולה שפירושו מפסיק ועולה עכ"ל ועיין לעיל בפרשת קדושים ושם מפורש יותר: (שפתי חכמים)
רש"י כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל (א) המשפט, אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה (ספרי רפו.): והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות (ב) הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין, לא תחסום שור בדישו, לאו שלא (ג) נתק לעשה (מכות יג:): (רש"י)
שפתי חכמים (א) פי' מדהל"ל כי יגשו אנשים אשר יהיה להם המשפט ש"מ דה"ק אם יהיה ריב סופם שיגשו למשפט ולא יוכלו להתפשר כ"א ע"י משפט: (ב) כתרגומו וי"מ שהוא לשון בינה שהוא בר דעת לאפוקי חש"ו ויש מפרשים שקאי אשופט כלומר והיה אם השופט מבין שעבר וראוי להכות. מצאתי: (ג) הא ניתק לעשה אין לוקין וה"ה לאו שאין בו מעשה ושניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושניתן לתשלומי' ולאו שבכללות כדאיתא במס' מכות (דף יג): (שפתי חכמים)
רש"י והפילו השופט. מלמד, שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים, (ד) מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (מכות כב:): במספר. ואינו נקוד במספר, (ה) למד שהוא דבוק לומר במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים (שם), אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, (ו) והן ארבעים חסר אחת: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) הרי ג' רשעיות אחת מלפניו כלומר שליש מלפניו וב' ידות מאחוריו. וי"מ כדי רשעתו היינו י"ג מכות משום דבן י"ג בר עונשין הוא ולפניו ר"ל כנגד לבו ולאחוריו על גבו דאותן ב' חלקים קנס הוא: (ה) ר"ל בפת"ח תחת הבי"ת: (ו) כלומר שצריך למנות ולהזכיר במנין מ'חסר אחת ולא שיאמר ל"ט אלא יאמר מ' חסר אחת והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה א' ויעבור על פן יוסיף וגו' מ"ה הוא מזכיר מ' חסר אחת כדי שיזכור ובזה נמי ניחא שמזכיר בקרא מ' ולא ל"ט: (שפתי חכמים)
רש"י לא יוסיף. מכאן (ז) אזהרה למכה את חבירו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ"כ כתיב לא יוסיף כ"ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה: (שפתי חכמים)
{ד}
לֹֽא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישֽׁוֹ: (ס)
רש"י לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף (ח) העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל (בבא מציעא פט.), א"כ למה נאמר שור, (ט) להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, (י) תלמוד לומר לא תחסום שור מכל מקום (שם צ:), (כ ) ולמה נאמר דיש, לומר לך, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה), וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, (ל) שנגמרה מלאכתן למעשר: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דילפינן שור שור כו' כדפי' לעיל: (ט) פי' כיון דשור לאו דוקא א"כ לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה: (י) ר"ל בדישו משמע דוקא בשעת דישה א"כ יכול יחסמנו מבחוץ שלא בשעת דישו ואח"כ יהא מותר לדוש כן בחסימה ת"ל כו': (כ) דאל"כ הל"ל לא תדוש בשור בחסימה דמשמע דוקא בשעת דישה אסור ומדכתיב לא תחסום משמע מ"מ ובדישו לדרשא אחרינא אתי כמו שמפרש והולך ולמה נאמר דיש כו' וכעין זה פירשתי בסוף פ' עקב על לא יתיצב איש וכו': (ל) ר"ל אם נותנן על הגג לייבשן ונתקשרו זה עם זה וצריך להפרידם זה מזה אם רוצה ליטלן. ופי' שבאלו המלאכות אפילו מצוה ליכא אבל במלאכו' שהן גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתן אע"פ שאינו עובר בלאו כדנפקא משור ולא אדם מ"מ מצוה איכא אם לא התנה עמו אבל באלו אפילו תנאי לא צריך: (שפתי חכמים)
רש"י כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (יבמות יז:): יחדו. המיוחדים בנחלה, (מ) פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עיין עליו (שם כב:), בן (נ) או בת, או בן הבן, או בת הבן, (או בן הבת), או בת הבת: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) ר"ל דוקא המיוחדים בנחלה שזה יורש את זה אם מת דהיינו אחים מן האב פרט לאחים מן האם שאין זה יורש את זה שכל קרובי אביו יורשין אותו ולא אחיו מאמו וא"ת ל"ל יחדו תיפוק ליה מג"ש דאחים אחים מבני יעקב כתיב הכא אחים וכתיב התם שנים עשר עבדיך אחים וגו' מה להלן מן האב אף כאן מן האב וי"ל כיון שמצינו דנקראו אחים אפילו קרובים כדכתיב אנשים אחים אנחנו ה"א אפילו קרובים חייבין לייבם כמו שמצינו גבי בועז לכך כתיב יחדו המיוחדים בנחלה כו' ובגמרא פ"ב דיבמות תירצו בענין אחר ע"ש והביא' הרא"ם ע"פ: (נ) ר"ל מדכתיב אין ביו"ד דהל"ל אן חסר יו"ד כמו שנכתב בסמוך מאן יבמי חסר יו"ד ומדכתיב ביו"ד קוראו אין ואל"ף מתחלף בעי"ן והוי כאלו כתיב עיין ר"ל עיין עליו שאם יש לו בן או בת כו' שפטורה מן החליצה ומן היבום: (שפתי חכמים)
רש"י והיה הבכור. גדול האחים (ס) הוא מייבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית (ע) שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שייבם את אשתו, יטול נחלת (פ) המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת (צ) סריס, ששמו מחוי (שם כד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ר"ל שמצוה בגדול לייבם וא"ת דלמא אם אין בכור פטורים מיבום וי"ל דא"כ לא הל"ל כי ישבו אחים יחדו דהוא בא ללמדך פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו כדפירש"י ואם אחיו שאינו בכור אין מייבם למה איצטריך למעט אשת אחיו שלא היה בעולמו פשיטא דהא לאו בכור הוא אלא ודאי שמע מינה דאף אחיו שאינו בכור מייבם ומה שכתוב בכור בא ללמדך שמצוה בגדול מן אחים כדפירש"י: (ע) ושיעור הכתוב כך הוא ולקחה לו לאשה והיה הבכור כלומר המייבם יהיה בכור. אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית כו': (פ) (בגמ') אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם שמו יוסף קורין שמו יוסף יוחנן קורין שמו יוחנן נאמר כאן שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה להלן נחלה אף כאן נחלה: (צ) ותנן ביבמות (דף עט) אם הי' סריס חמה פירש"י שלקה ממעי אמו שלא ראה חמה שעה אחת בכשרותו אבל סריס אדם שהיתה לו שעת הכושר חולץ וחולצין לאשתו: (שפתי חכמים)
רש"י ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקודש, ואף היא דבריה (ר) בלשון הקודש (סוטה לב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ר) דילפינן ואמר ואמרו בג"ש כתיב הכא ואמר ולהלן בפ' כי תבא כתיב ואמרו אל כל וגו' מהלהלן בלה"ק אף כאן בלה"ק והתם מנלן ילפינן עניה עניה מהדדי דהכא כתיב וענו הלוים ובפ' יתרו הוא אומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק: (שפתי חכמים)
רש"י וירקה בפניו. על גבי (ש) קרקע (יבמות קי:): אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ופי' בפניו כנגד פניו לא בפניו ממש פי' משום דוירקה דבוק לעיל למלת לעיני הזקנים כאלו אמר לעיני הזקנים וירקה וישאר בפניו לבוד וע"כ צ"ל שפירושו כנגד פניו ומשום דהרוק הוא דוקא כנגד פניו חשוב כאלו הוא בפניו ממש לכן כתיב בפניו ולא לפניו: (שפתי חכמים)
רש"י ונקרא שמו וגו'. מצוה על כל העומדים שם (ת) לומר חלוץ הנעל (שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) פירוש דק"ל מלת בישראל ל"ל ומתרץ מצוה כו' ויהיה פי' בישראל במעמד ישראל שיהיו שם בשעת חליצה לקרוא חלוץ הנעל ואע"ג דכתיב בקרא בית חלון י"ל דמלת בית לדרשא אתי בית א' הוא בונה ולא שתי בתים פי' שאם כונס יבמתו אסור לו לייבם את צרתה: (שפתי חכמים)
רש"י כי ינצו אנשים. סופן לבא לידי מכות, (א) כמו שנאמר מיד מכהו, אין שלום יוצא מתוך ידי (ב) מצות (ספרי רצב.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דאל"כ הל"ל כי יכה איש את אחיו וקרבה וגו' ומתרץ דע"י מצות סופו לבא לידי מכות: (ב) הא דנקט לשון מצה ולא נקט לשון ריב כמו שנקט למעלה אין שלום יוצא מתוך מריבה משום דלשון הקרא נקט דלמעלה כתיב כי יהיהריב נקט מריבה וכאן כתיב כי ינצו נקט מצות: (שפתי חכמים)
רש"י וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס (לעיל יט, יג.), מה להלן ממון אף כאן ממון: (רש"י)
רש"י לא יהיה לך. אם עשית כן, (ד) לא יהיה לך כלום: אבן ואבן.(ה) משקלות: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) דאל"כ לך ל"ל לא יהיה בכיסך אבן ואבן מיבעי ליה ויהיה פי' הקרא הכי לא יהיה לך כלומר אם יהיה בכיסך אבן ואבן אז לא יהיה לך מפני שא"א לומר אם אתה עושה כן כו' אלא לאחר שתפרש הבנת גדולה וקטנה פירש תחלה גדולה וקטנה ואח"כ לא יהיה לך שלא ע"ד המקרא: (ה) ר"ל וכי אסור להיות אבנים בביתו ומתרץ משקלות ששוקלין בהן דומיא דאיפה שהוא שם מדה ה"ה באבנים: (שפתי חכמים)
רש"י זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' (משלי יא, א.), וכתיב בתריה בא זדון (ז) ויבא קלון (שם ב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ז) ר"ל בא האויב ויתגרה בך מלחמה ויהיה לך לקלון: (שפתי חכמים)
רש"י אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך (ח) מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, (ט) הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק (י) כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח, (כ) מחמת חטאם, (ל) שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב ויצמא שם העם למים (שמות יז, ג.), וכתיב אחריו, ויבא עמלק (שם ח.): ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק (מ) אלהים, מלהרע לך: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) ר"ל כדבר חם שהכל יראים ממנו כך האו"ה היו יראים מכם אבל עמלק ציננך והפשירך ל' מים פושרין: (ט) ר"ל הראה אות' קר בפני אחרים: (י) כלומר שהטיח דברים כלפי מעלה לומר מצוה שצוית לעמך ישראל מה הועיל' להם: (כ) דנחשלים הוא מל' חלש דהרבה תיבות מצינו שנתחלפו כמו כשב כבשוכן אפילות פרש"י בפרשת וארא בסופו פלאי פלאות וכן שמלה שלמה: (ל) שנפלטו מן הענן נחתך מילתן מעמלק: (מ) שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיה דעיף ויגע לכ"פ עמלק כו' ודרשו כך מדנקוד קמ"ץ תחת היו"ד אם כן הוא פועל עבר כמו כי זקן יצחק ואלו היה תואר ה"ל לנקוד בשו"א תחת היו"ד: (שפתי חכמים)