---

פרשת כי תבוא

---

דברים פרק-כו

{א}  וְהָיָה כִּֽי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּֽהּ:

 רש"י  והיה כי תבוא. וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו (א) את הארץ וחלקוה (קידושין לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לא מפרש רש"י זה לעיל בפ' שופטים גבי פרשת מלך דהתם ג"כ כתיב וירשתה וישבת בה. וי"ל דדעת רש"י לתרץ לל"ל כאן וירשתה וישבת בה דהא ממלך גמרי' דילפינן ביאה ביאה מהדדי מה התם אינן חייבים אלא אחר כיבוש וחילוק אף הכא כן והאי ג"ש גמירי דהיא הלכה למשה מסיני כמו שפרש"י בפרשת שלח גבי חלה על בבואכם אל הארץ משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כו' וכיון שפרט לך באמת מהן כו' ר"ל וכיון שפרט לך במלך שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה אף כלן כן אלמא גד"ש גמורה הוא ואם כן ל"ל לומר כאן וירשתה וישבתה בה ומתרץ מגיד שלא נתחייבו בבכורים כו' וא"כ בענין אכילה מדבר וה"א דמיד חייבים בבכורים קודם שנהנין מהן כדאמרינן כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו מעל ולא הוה ילפינן גז"ש ממלך לכן צריך לפרש ביה בהדיא וירשתה וישבת בה אבל לעיל בפ' שופטים לא הוה ילפינן לא מביכורי' דה"א מיד כשנכנסים לארץ מחוייבים להעמיד מלך דהא בשביל זה משימין עליהם מלך כדי שיצא לפניהם למלחמה ואין לך צורך יותר גדול משעת כיבוש וחילוק דאז היה עיקר מלחמ' ולכן צריך לפרש בה וירשתה וישבת בה שאינה אלא לאחר כיבוש וחילוק כדי שיתלו הכיבוש בהקב"ה ולא במלך בשר ודם: (שפתי חכמים)


{ב}  וְלָֽקַחְתָּ מֵֽרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵֽאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָֽלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם:

 רש"י  מראשית. ולא כל ראשית, (ב) שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' (לעיל ח, ח.), מה להלן משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי, (ג) ששמנו אגור בתוכו (ברכות לט.): ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך (ד) שדהו ורואה תאנה (ה) שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר הרי זה בכורים (בכורים פ"ג מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כך היא הנוסחא ברוב ספרים שבידינו והקשה ע"ז הרא"ם ל"ל מראשית תיפוק ליה מג"ש דארץ ארץ שאין חייבין בבכורים אלא ז' מינין בלבד ועוד מ"ש הכא דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יהיו ראשית כל האילונת חייבים בביכורים אלא מקצתן בלבד ומ"ש גבי חלה דדרשינן מראשית ולא כל ראשית למעט שלא יעשה כל עידתו חלה והאריך בזה וע' בנח"י באריכות: (ג) והא דבפרשת עקב פי' זית שמן זית העושה שמן כי יש זיתים שאין עושין שמן ולמה לא פי' התם כמו שפי' הכאוי"ל דלעיל מיירי בשבח א"י ועל זה פי' זיתים העושים שמן הלומר בשאר ארצות שי זיתים שעין עושים שמן לאפוקי בארץ ישראל כל הזיתים שבה כולן עושין שמן והכא מיירי קרא בביכורים שאין מביאין ביכורים אלא מפירות א"י ומשבח פירות ארץ ישראל כדילפינן מג"ש דארץ ארץ והוי כאלו נכתבו נמי בהדיא הפירות בפרשת ביכורים וזית דהכא מיירי בזיתים דא"י שכולן עושין שמן כדפרש"י בפרשת עקב ואם כן אתי שפיר מה שפירש זית שמן ששמנו אגור בתוכו כו' כי יש זתים ששמנן זב מהן בעת הגשם ואינה טובים כ"כ ל"פ זית אגורי כו' ובזה יתורץ גם כן מה שמקשים דברי הרא"ם אהדדי: (ד) רצ"ל מלת ראשית ל"ל לא הל"ל אלא ולקחת מפרי וגומר: (ה) לאו דוק' תנה אלא ה"ה שאר מינין והא דנקט תאנה לפי שממהר להתבשל יותר מכל שאר פירות: (שפתי חכמים)


{ג}  וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִֽהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָֽנוּ:

 רש"י  אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך (ו) כפוי טובה (ספרי רצט.): הגדתי היום. פעם אחת בשנה (ז) ולא שתי פעמים (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ למאי צריך לומר הכי וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר: (ז) פי' אם היו לו פירות יותר ממין אחד ומין אחד ממהר להתברר יותר מהשני והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא ואח"כ כשנתבכר המין השני מביאו ג"כ א"ל לקרוא פעם שנית והוכחתו מדכתיב היום דמשמע מיעוטא דאל"כ היום ל"ל: (שפתי חכמים)


{ד}  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

 רש"י  ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו (ספרי ש.), כהן מניח ידו (ח) תחת יד הבעלים ומניף (סוכה מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירשתי בפרשת צו ובפרשת תצוה ובפרשת אמור והכחתו מדהל"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגומר מידך ל"ל אלא מידך מופנה לג"ש נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד מה להלן תנופה כדמפרש שם אף יד דהכא לענין תנופה והתנופ' דהכא פרש"י בפרק לולב וערבה שהבעלים אוחזים בשפת הטנא וכהן מניח ידו תחת שוליו של טנא ואף ע"פ דגבי שלמי' הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים מש"ה ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש: (שפתי חכמים)


{ה}  וְעָנִיתָ וְאָֽמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַֽיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָֽב:

 רש"י  וענית. לשון (ט) הרמת קול: ארמי אובד אבי. מזכיר חסדי המקום, (י) ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב (כ) לעשות, חשב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם עובדי אלילים (ל) חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים (מ) באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל אינה מל' ענייה ותשובה שאין תשובה זולת קורא או שואל והכא מי קראו או שאלו מה: (י) כלומר שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת מזכיר נמי שאר חסדים שעש' עם אבותינו דאל"כ מה ענינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים: (כ) ר"ל בזה והלא לא האבידו ואם כן מה זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו ויהי' אובד פועל יוצא כאלו אמר מאבד אף שאינו לפי הדקדוק לכן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל: (ל) רצונו בזה והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבע"ז ל"פ שהעו"א כו' ר"ל אפי' בלא ע"ז ודוקא בישראל הוא כן: (מ) ר"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו ל"פ ועוד אחרים כו' וענין בפני עצמו הוא: (שפתי חכמים)


{ו}  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָֽׁה: {ז}  וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶֽת לַֽחֲצֵֽנוּ: {ח}  וַיּֽוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹֽפְתִֽים: {ט}  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ:

 רש"י  אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. (נ) כמשמעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ואם כן בע"כ צ"ל הא דכתיב אל המקום היינו ב"ה אבל אם פירוש דויתן לנו את הארץ לאו כמשמעו היינו יכולים לפרש אל המקום היינו ארץ ישראל: (שפתי חכמים)


{י}  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

 רש"י  והנחתו. (ספרי) מגיד שנוטלו אחר הנפת (ס"א הנחת) הכהן, (ס) ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף (ספרי שא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאל"כ והנחתו למה לי הרי כבר כתיב והניחו והא דפירש חוזר ומניף והכחתו מהכא דגמרינן והנחתו מוהניחו לפני ה' מה והניחו דרישא קודם הנחה הי' מניף אף וכו': (שפתי חכמים)


{יא}  וְשָֽׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָֽתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס)

 רש"י  ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו, אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, (ע) מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו): אתה והלוי. אף הלוי חייב בבכורים אם נטעו בתוך (פ) עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, (צ) שאינו יכול לומר לאבותינו (שם מ"ד מכות יט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) (דב"ט) מה שמחה שייך כאן שכתב ושמחת וגו' והלא אינן נאכלים לזרים דאיתקשו לתרומה. לכ"פ מכאן אמרו כו' ולכן נמי גבי הלוי והגר א"ל כמו בפרשת ראה שאתה מחוייב לשמח אותם עמך כיון דאסורים להם. לכ"פ שגם הם מחוייבים בבכורים: (פ) פי' במ"ח עריהם: (צ) דקשה לרש"י והא הגר חייב בכל המצות האמורו' בתורה ופשיטא דחייב בביכורים ולא הי' לו לכתוב אלא אתה והלוי ומשני מביא ואינו קורא ולהכי חילק: (שפתי חכמים)


{יב}   שני  כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָֽתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַֽמַּֽעֲשֵׂר וְנָֽתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה וְאָֽכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵֽעוּ:

 רש"י  כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, (ק) קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' (דברים יד, כח.), (ר) נאמר כאן מקץ, (ש) ונאמר להלן מקץ שבע שנים (שם לא, י.) לענין הקהל, מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסוכות אף כאן חג הסוכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו, הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד (ת) משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה ושניה של שמטה נוהג בהן מעשר ראשון, כמו שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר (במדבר יח, כו.), ומעשר שני, שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג.), הרי שתי מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית, שאין נוהג מאותן שתי מעשרות אלא האחד, ואיזה, זה מעשר ראשון, ותחת מעשר שני יתן מעשר עני, שנאמר כאן. ונתתה ללוי. את אשר לו הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם (א) כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב (ב) חטים וכו' (פאה פ"ח מ"ה. ספרי שג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פי' לא כשתגמור להפריש המעשר של שנה שניה כפי המובן מן בשנה השלישית דמשמע שאתה עומד בשנה שלישית ומפריש מעשר של שנה שניה דאם לא כן הל"ל כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואות השנה השלישי' לפי הוצרך ל' שפי' בשנה השלישית שבשנה השליש' וחסר שי"ן כמו את הדרך ילכו בה שילכו בה ושנה השלישית הוא שנה שלישית של שמטה: (ר) רצונו בזה להוכיח שיקבע זמן הביעור והוידוי בערב פסח ופסוק זה כתיב בפרשת ראה גבי מעשר: (ש) לאו דוקא כאן בפרשה זו אלא ר"ל נאמר על מעשר של שנה שלישית מקץ והוי כמו שכתוב כאן מאחר שמדבר כאן גם כן במעשר של שנה שלישית: (ת) דקשה למה קרא שנה השלישית שנת המעשר וכי שאר שנים שנה א' וב' אינן שנים של מעשר ומתרץ שנה שאין נוהג כו': (א) קשה לרש"י וכי אם אינו רוצ' לאכול מה לעשות. ל"פ תן לו כו' עשה מה שעליך יש לעשו': (ב) שהוא שנים חעשר ביצים אבל שעורים צריך ליתן לו קב ודוקא בגורן צריך ליתן לו חצי קב חטים אבל בעיר א"צ ליתן לו חצי קב שבעיר יכול לילך ג"כ לאחרים מה שא"כ בגרנות שהגרנות רחוקים זה מזה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאָֽמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָֽתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹֽא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָֽחְתִּי:

 רש"י  ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה (ג) שנתת מעשרותיך (סוטה לב:): בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי (ספרי שג.), (ד) ולמדך, שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים (ה) ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה (שם) (ו) ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, (ז) שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח.), לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, (ח) ומן החדש על הישן (ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש): ולא שכחתי. מלברכך על הפרשת (ט) מעשרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר התודה אל לבך. דאם לא כן ה"ל. לומר ואמרת לה' אלהיך מאי לפני כמו דכתיב לעיל גבי הבאת בכורים (ג"א) דאי כמשמעו מה צורך לומר להק' ב"ה הא כבר ידוע לפניו: (ד) כדפרש"י לעיל בפרשת קדושים שמעשר שני ונטע רבעי הם נקראים קודש: (ה) ר"ל והרי אין מעשר שני נוהג בשנה שלישית אם כן לא היה ליה להתודות אלא על מעשר עני שהוא נוהג בשנה השלישית ונמשכת עד פסח של שנה רביעית כדלעיל ל"פ ולמדך כו': (ו) כתב תרומות ל' רבים לכלול גם תרומת מעשר כי היכי דבמתני' שלהי מעשר שני כלל ביכורים בכלל תרומה כדפי' שם הר"ש כדכתיב ותרומת ידך וארז"ל אלו בכורי' ורש"י הזכירם בפי' דלאו כל אינשי שמעתא גמירי: (ז) רצונו בזה היכן הקפידה התורה בזה על הסדר: (ח) פי' חיטין על שעורין: (ט) כ' הרא"ם פי' מלברכך מלשבחך בעת הפרשת מעשרות ולא מלברך ברכת הפרשת מעשרת שהוא נוסח הברכו' שתקנהו אנשי כנס' הגדול' שברכות על המצות אינו אלא מדרבנן: (שפתי חכמים)


{יד}  לֹֽא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹֽא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹֽא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָֽנִי:

 רש"י  לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור (י) לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, (כ) בין שאני טהור והוא טמא, והיכן הוזהר (ל) על כך, לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב, יז.) זו אכילת טומאה, כמ"ש בפסולי המוקדשים בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' (שם טו, כב.), אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר (יבמות עג: מכות יט:): ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו (מ) ארון ותכריכין (ספרי שג.): שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו (נ) לבית הבחירה (מעשר שני פ"ה מי"ב): עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי (ס) בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) (קצ"מ) דאל"כ מאי נ"מ אם אכל אם לא אכל ואע"פ שהוידוי הוא בכל המעשרות והתרומות כמו שדרשו רז"ל מקרא דוגם נתתיו וגומר כדלעיל מ"מ מלת ממנו משמע מעשר אחד ואין זה אלא מעשר שני שנקרא קודש וע"ש: (כ) ר"ל התרומה בין שהוא טמא ואני טהור: (ל) וא"ת ונימא נמי מכאן הוזהר כמ"ש לעיל מכאן שאסור לאונן וי"ל בודאי איסור למדין מכאן ל"פ והיכן הוזהר על כך ר"ל כדי שיעבור עליו בלאו וילקה אבל גבי אונן שאכל אינו אלא איסור בעלמא ולא מלקות והא דכתי' לא אכלתי באוני אינו אלא סיפור דברים אבל אינו אזהרה כי אזהרה לא שייך אלא מפי הקב"ה. ל"פ אזהרה מנין כו': (מ) רבותא קמ"ל אפי' ארון ותכריכין שהוא של מצוה וכל שכן של חול וע' בקצ"מ: (נ) דאם לא כן מת"ל שמעתי בקול ה' הרי כבר התודה שקיים כל מה שצוה עליו ושנשמר מכל מה שהוזהר עליו ומזה הטעם עצמו דרשו גבי עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו. רא"ם: (ס) ר"ל אחרים: (שפתי חכמים)


{טו}  הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶֽת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַֽאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (ס)

 רש"י  השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך (ע) לעשות (ספרי שג.), שאמרת אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ד.): אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו. לתת לנו, וקיימת (פ) ארץ זבת חלב ודבש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאל"כ מה מקום לתפלה זו לכאן אלא מכיון שעשינו כו' ראוי לך לעשו' מה שהבטחתנו אבל עכ"פ תפלה הוא ולא כמ"ש הרא"ם ודב"ט: (פ) ר"ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו' שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש וא"כ איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגומר ל"פ לתת לנו כלומר כאשר נשבעת לתת לאבותינו וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים לתת להם ארץ זבת חלב ודבש יותר ממה שנשבעת לאבותינו: (שפתי חכמים)


{טז}   שלישי  הַיּוֹם הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָֽׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ:

 רש"י  היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו, (צ) הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל בודאי להכי נסמכה פ' זו דהכא לפרשת ביכורים שיהא נמי הא דכתי בושמרת קאי אפרשת ביכורים ואיך נופל אפרשת ביכורים ושמרת ועשית אותם וגו' כיון שבפרשת ביכורים כתיב שכבר עשה המעשה שכבר הביא הביכורים כדמשמע מהשקיפה ממעון קדשך וגו' ל"פ בת קול מברכתו כו'. הרא"ם. ול"נ דק"ל דאם הקרא כפשוטו ל"ל דכתיב היום הזה כו' הא כבר הזהיר על זה בפרשת והיה אם שמוע ובפרשת ואהבת אלא ע"כ צ"ל דכל הענין קאי על הבא' ביכורים וא"כ האי דכתיב ושמרת ועשית על מה קאי ואיך נתקשר ודבוק עם את ה' האמרת כו' אלא ע"כ ברכה שבת קול מברכת אותו כו': (שפתי חכמים)


{יז}  אֶת יְהֹוָה הֶֽאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵֽאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלֽוֹ:

 רש"י  האמרת והאמירך. אין להם עד מוכיח במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך (ק) מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו (ר) מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומצאתי להם עד, והוא לשון (ש) תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ופי' של האמרת היום וגו': (ר) זהו פי' של וה' האמירך וגומר: (ש) האמרת שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה (רש"י חגיגה ד"ג): (שפתי חכמים)


{יח}  וַֽיהֹוָה הֶֽאֱמִֽירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָֽיו:

 רש"י  כאשר דבר לך. והייתם לי סגולה (שמות יט, ה.): (רש"י)


{יט}  וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִֽהְיֹֽתְךָ עַם קָדשׁ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּֽר: (פ)

 רש"י  ולהיותך עם קדוש כאשר דבר. והייתם לי קדושים (ויקרא כ, כו.): (רש"י)

דברים פרק-כז

{א}   רביעי  וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּֽוֹם:

 רש"י  שמור את כל המצוה. לשון הווה, (ת) גרדנ"ט בלע"ז (בעאבאכטענד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פי' הווה שומר המצוה הזאת תמיד לא ל' ציווי ד"כ היה לינקד השי"ן בשו"א ואין לפרשו שהוא מקור דאם כן שמור תשמור מבע"ל כמו שפתוח תפתח נתון תתן. רא"ם: (שפתי חכמים)


{ב}  וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּֽעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַֽהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּֽׂיד:

 רש"י  והקמות לך. בירדן, ואחר כך תוציאו משם אחרות ותבנו מהן מזבח בהר עיבל, נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, (א) שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (דף לה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מן המקראות דהכא לא מוכח מידי אלא מן המקראות שביהושע מוכח הכל דביהושע כתיב שנים עשר אבנים הקימו בירדן במקום כפות רגלי הכהנים ושנים עשר אבנים הקימו בגלגל במלון ראשון של א"י ועל אותם אבנים כתב מתחלה בהר עיבל כל התורה ומשום דכתיב ביהושע שני מיני אבנים דהיינו ירדן וגלגל מש"ה נקט רש"י תחלה שני מקומות אלו אע"פ שמתחלה הקימו אותן בהר עיבל כיון שקלפו אותן ולקחו והקימו אותם בגלגל מ"ה נקטינהו בהדדי וע"ז כתב רש"י כדאיתא במסכת סוטה דהתם מביא הקרא דספר יהושע וג' מיני אבנים שכתב רש"י ר"ל ג' מינינ מקומות ובזה יתורצו קושיות הרא"ם שהקש' על רש"י ז"ל ממסכת סוטה פרק אלו נאמרין: (שפתי חכמים)


{ג}  וְכָֽתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵֽי אֲבֹתֶיךָ לָֽךְ: {ד}  וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָֽאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּֽׂיד: {ה}  וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹֽא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶֽל: {ו}  אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַֽעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: {ז}  וְזָֽבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: {ח}  וְכָֽתַבְתָּ עַל הָֽאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵֽב: (ס)

 רש"י  באר היטב. (ב) בשבעים לשון (שם לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ע"ל פ' דברים ושם פירשתי. (נח"י) והטעם שנכתב בע' ל' היינו כדאיתא במסכת סוטה (דף לה) שיוכלו האומות להעתיקה: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

 רש"י  הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך (ג) כאילו היום באת עמו בברית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פי' מדכתיב נהיית לעם לה' אלהיך ולא כתיב תהיה משמע שעל הברית הקודם קמיירי ומדכתיב היום הזה למדנו שרמז להם שבכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת כו' הרא"ם ול"נ דמהיום הזה דייק כמו גבי היום הזה ה' אלהיך מצוך דאין לו' כמשמעו שהרי באותו היום קבלו עליהם הברכות והקללות האמורות הר גריזים ובהר עיבל. דאי מש"ה נאמר היום הזה א"כ ה"ל להקדים ולומר ויצו משה את העם וגומר שהוא פרשת הקללות ואחר כך ה"ל למנקט פרשת היום הזה דאין שייך לומר הכא אין מוקדם ומאוחר בתורה כיון דהוא עיקר הטעם לפי שנאמר היום הזה: (שפתי חכמים)


{י}  וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: (ס) {יא}   חמישי  וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹֽר: {יב}  אֵלֶּה יַֽעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִֽיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן:

 רש"י  לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לב.), ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע, הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, (ד) ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו עונין אמן, חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה, ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', וכן כולם עד ארור אשר לא יקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אף על גב דכתיב שמעון ולוי ויהודה וגומר משמע דאותן ששה שבטים היו מברכי' ולא שבט לוי לבד וי"ל מדכתי' ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ובע"כ צ"ל על הקללה אצל הקללה ר"ל שהלוים הפכו פניהם להן ולכן נקראו אצל יותר מאותן שהיו עומדים על הר גריזים אף שהיו קרובים להן כמו אלו כיון שלא יתכן לפרש כמשמעו שאין שייך לומר אלה יעמדו על הקללה וכי יש ממשות בקללה שדורסין עליה ברגלים אלא בע"כ פירושו אצל הקללה כלומר אצל אותן המקללים א"כ ש"מ שהן עצמן אינן מקללין ממילא הא דכתיב אלה יעמדו לברך וגומר נמי הן עצמן אינן המברכים ועכשיו סברא הוא שהם שבט לוי מדכתיב וענו הלוים וגומר. וא"ת א"כ מאי זה דכתיב אלה יעמדו לברך את העם וגומר והרי משמע דהם עצמן היו המברכין. י"ל דה"פ אלה יעמדו אצל הלוים בשעה שעמדו הלוים לברך את העם על הר גריזים שמעון וגומר כ"ש בשם א' מהגדולים. ול"נ דהוכחתו מדכתיב וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל וגומר ש"מ דהלוים היו המקללין והוא הדין המברכין דהא קודם שאמרו ארור האיש היו אומרים ברוך האיש וא"ל דהא דכתיב וענו הלוים פירושו דענו הלוים תחל' כלומר שהם התחילו ואח"כ כל העם אחריהן דאם כן הכי הל"ל וענו הלוים וכל איש ישראל ואמרו וגו' ועוד מאי אל כל איש ישראל שהרי הם עצמן היו ג"כ מן המקללין אלא ע"כ שהלוים היו המברכין והמקללין והיו הופכים פניהם כדפירש רש"י ופי' דקרא דאלה יעמדו לברך את העם כאלו אמר אלה יעמדו על הר גרזים כשיבאו הלוים לברך את העם ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו'. וא"ת והרי כתיב ואלה יעמדו לברך את העם שמעון לוי ויהודה וגו' א"כ משמע שגם לוי היה עומד על הר גרזים כמו שאר שבטים ואיך פי' הוא ז"ל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע כו'. וי"ל שני מיני לוים הם מהם הראוים לשירה דהיינו עד שיגיע לנ' שנים ושאינן ראוין לשירה דהיינו מס' ואילך ואותן הראויין לשירה עומדין למטה ואותן שאינן ראויין לשירה עומדין על ההר ברייתא פרק אלו נאמרין (דף לו): (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֵלֶּה יַֽעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִֽי: {יד}  וְעָנוּ הַֽלְוִיִּם וְאָֽמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָֽם: (ס) {טו}  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּֽוֹעֲבַת יְהֹוָה מַֽעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָֽמְרוּ אָמֵֽן: (ס) {טז}  אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס)

 רש"י  מקלה אביו. מזלזל, לשון ונקלה אחיך (דברים כה, ג.): (רש"י)


{יז}  אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס)

 רש"י  מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון והוסג אחור (ישעיה נט, יד.): (רש"י)


{יח}  אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס)

 רש"י  משגה עור. הסומא בדבר, (ה) ומשיאו עצה רעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דגמרינן משגה משגה מפ' קדושי' והתם גופא מנלן עיין בפ' קדושים: (שפתי חכמים)


{יט}  אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: {כ}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) {כא}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) {כב}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) {כג}  אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹֽתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) {כד}  אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס)

 רש"י  מכה רעהו בסתר. על לשון הרע (ו) הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, י"א ארורים יש כאן (ז) כנגד י"א שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאל"כ בסתר ל"ל וכי אם יכהו בקגלוי הכאה ממש מותר בתמיה והלא כתיב לא יוסיף פן יוסיף בפ' כי תצא: (ז) וא"ת למה סמך ר' משה הדרשן לגבי מכה רעהו בסתר. וי"ל בשלמא בלא זה ל"ק מידי למה כתיב י"א ארורים כדי להוציא ראובן מכלל הארור משום דכתיב ארור שוכב עם אשת אביו והוא בלב יצועי אביו מ"ה לא נאמרו אלא י"א ארורים כדי להוציא ראובן אבל עכשיו לפי מה שפירשתי דמכה רעהו בסתר על לשון הרע הוא אומר א"כ לא ה"ל לומר אלא י' ארורים ולהוציא גם את יוסף שהוציא דבה על אחיו וסיפר עליהם לשון הרע ותירץ ראיתי כו' וק"ל. וראיתי שיש גורסים ראיתי כו' על אשר לא יקים וה"פ ראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן י"א ארורים כו' עד לא רצה לקללו וקשה הרי י"ב הם עם ארור אשר לא יקים וגו' ומתרץ כאן בארור אשר לא יקים וגו' כולל את כל התורה וגם הארורים דלעיל נכללו בארור אשר לא יקים וגו' ואם כן קשה דארורים דלעיל יתירים הם ולמה נכתבו אלא ודאי כמו שראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן: (שפתי חכמים)


{כה}  אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) {כו}  אָרוּר אֲשֶׁר לֹֽא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָֽה הַזֹּאת לַֽעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס)

 רש"י  אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה: (רש"י)

דברים פרק-כח

{א}  וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ: {ב}  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: {ג}  בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶֽה: {ד}  בָּרוּךְ פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָֽתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶֽךָ:

 רש"י  שגר אלפיך. ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו, ורבותינו אמרו (חולין פד:) למה נקרא שמם עשתרות, (ח) שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם, כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ע"ל בפרשת עקב ושם פירשתי: (שפתי חכמים)


{ה}  בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ:

 רש"י  ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך, דבר לח שאתה מסנן (ט) בסלים: ומשארתך. דבר יבש, (י) שנשאר בכלי ואינו זב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פי' כגון יין ותירוש: (י) כגון כל מיני פירות ונקרא משארתך בעבור שהם נשארים בסל ולפי פירוש ראשון דפי' פירותיך א"כ לא יהיה פי' של משארתך כלום וצ"ל שהוא כמשמעו כמו משארותם צרורות בשמלותם וכאלו אמר ברוכים פירותיך ועיסתך ולפי' ראשון קשה למה לא נאמר פירותיך כמשמעו ולמה נאמר טנאך ל"פ ד"א טנאך דבר שמסנן כו' ולפי ד"א קשה דהא ברכת הענבים נכללים בברכת הפירות ולמה קבע לו ברכה לעצמו וא"ל דנתן ברכה ליין בפ"ע שאף שלא תהיה ברכה מרובה בענבים אפ"ה יהיה הרבה יין זה אינו כיון שהברכה מרובה בפירות גם הענבים בכלל ומסתמא יהיה ריבוי יין לכן צריך גם לטעם ראשון: (שפתי חכמים)


{ו}  בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶֽךָ:

 רש"י  ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם (כ) בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פי' מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא והוכחתו מדכתיב ברישא בבואך ואחר כך בצאתך ודרך העולם לצאת תחלה מן הבית ואחר כך לבא ועוד למה בירך ביאתו ויציאתו לא הליכתו ושאר תנועותיו ל"פ הכ' על ביאתו בלא חטא ושיעור הכ' כך הוא ברוך היית בבואך שלא היה בך חטא וככה תהיה ברוך בצאתך שלא יהיה בך חטא וא"ת מה נעשה גבי קללה דהתם נמי כתיב ארור אתה בבואך בירשא דהתם ליכא למימר כביאתך לעולם בחטא כו' וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל אבל בשם מהרר"א מפראג מצאתי כתוב דל"ק מידי דה"פ ארור אתה בבואך כמו בצאתך דבצאתך בודאי היתה בך חטא אף בבואך תהיה ארור כלומר מלא חטא ואין לתמוה קטן הנולד במה חטא וי"ל דהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועוד נאמרו בזה דברים רבים. ונראה לי לפרש על דרך שאמרו בפרק התינוקות למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ועל זה נאמר ארור אתה בבאך שמשכחין ממך כל התורה וארור אתה בצאתך שתשכח גם כם התורה שתלמוד בזה העולם ותחלת דינו של אדם הוא עסקת בתורה. עי"ל דביאתו של אדם לז העולם הוא בבכיה כי כן דרך התינוק כשבא לאויר העולם שהוא בוכה כך יציאתו מן העולם יהיה ג"כ בבכיה וזהו סימן רע לו כדאמרינן מת מתוך שחוק סימן יפה לו מתוך בכיה סימן רע לו כו' וק"ל ר"ל: (שפתי חכמים)


{ז}   שישי  יִתֵּן יְהֹוָה אֶת אֹֽיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵֽצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶֽיךָ:

 רש"י  ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, להיות מתפזרין (ל) לכל צד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הרא"ם פי' כי דרך הל' לשום שבעה במקום ריבוי כמו עד עקרה ילדה שבעה כו': (שפתי חכמים)


{ח}  יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּֽאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: {ט}  יְקִֽימְךָ יְהֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּֽאֲשֶׁר נִֽשְׁבַּֽע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָֽלַכְתָּ בִּדְרָכָֽיו: {י}  וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָֽרְאוּ מִמֶּֽךָּ: {יא}  וְהוֹתִֽרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָֽךְ: {יב}  יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אֽוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַֽר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַֽעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶֽה: {יג}  וּנְתָֽנְךָ יְהֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִֽהְיֶה לְמָטָּה כִּֽי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַֽעֲשֽׂוֹת: {יד}  וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָֽם: (פפפ) {טו}  וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: {טז}  אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶֽה: {יז}  אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: {יח}  אָרוּר פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶֽךָ: {יט}  אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶֽךָ: {כ}  יְשַׁלַּח יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָֽדְךָ אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה עַד הִשָּֽׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַֽעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּֽנִי:

 רש"י  המארה. חסרון, כמו צרעת ממארת (ויקרא יג, נב.): המהומה. שגוש, קול בהלות: (רש"י)


{כא}  יַדְבֵּק יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹֽתְךָ מֵעַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: {כב}  יַכְּכָה יְהֹוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַֽחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּֽרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶֽךָ:

 רש"י  בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.), והוא אש של חולי מלוו"י בלע"ז (פיעבערהיטצע) שהיא חמה מאוד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים, ובלע"ז אשרינמנ"ט (בראנד), לשון ועצמי חרה מני חרב (איוב ל, ל.), נחר מפוח מאש (ירמיה ו, כט.): ובחרב. יביא עליך (מ) גייסות: שדפון וירקון. מכות תבואה (נ) שבשדות. שדפון. רוח קדים אשילד"ה בלע"ז (זאנענפערבראנט). ירקון. יובש, ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון, קמ"א בלע"ז (געלב): עד אבדך. תרגום עד דתיבד, (ס) כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ק"ל דהא עד כאן מנה מיני חלאים וחרב מה חולי הוא ומתרץ דקללה בפ"ע הוא שיביא עליך גייסות א"נ דק"ל היאך החרב מכה מעצמו: (נ) גם כן קשה לו כמו כן ומפרש דמכות תבואה הן ועד כאן מנה מכות של גוף וכאן מונה מכות תבואה: (ס) דלפי פשוטו משמע דירדפך הקב"ה עד שתאבד ממנו וימצאך אחר וזה אינו דאם יאבד מהקב"ה מי ימצאנו ויצילו מידו ולכן מביא התרגום עד דתיבד שהוא ל' כליון מן העולם וקשה לרש"י וא"כ הכנוי ל"ל לא ה"ל לומר אלא עד אבוד וע"ז פי' כלומר עד אבוד אותך פי' דאי לא נאמר ך' הכנוי ה"א מלת אבד הוא מקור כמו אבד תאבדון ופי' עד שתאבד אתה דבר מה ויהיה כפרת חטאתך לכן הוסיף ך' הכנוי כדי שישוב מלת אבד עליו כלומר עד אבוד אותך ומ"מ פירש כתרגומו שתכלה מאליך ודוק היטב. ובזה יתורץ מה שכתב רא"ם ולא ידעתי איך יתיישב מה שכ' תחלה עד דתיבד וסיים בו עד אביך אותך דמשמע שה פירושו עד דתיבד וכתב אחר זה שתכלה מאליך וזה אינו אלא לפי המתרגם עכ"ל: (שפתי חכמים)


{כג}  וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹֽאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶֽל:

 רש"י  והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, (ע) ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי (ויקרא כו, יד.), (פ) ותלכו עמי קרי (שם כא.), וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך, ידבק ה' בך, יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד, וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה (שם יט.), שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין, אע"פ שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא, (צ) בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות, וכן השמים לא יריקו מטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ה"פ משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי ונתן לו הקב"ה רשות וא"כ הכל אץש הוא דאמרינן אפי' אות אחת לא חידש מעצמו ר"ל בלי רשות הקב"ה והא דפירש מפי עצמו אמרן רצ"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה והתו' כתבו פרק בני העיר משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש ע' שם: (פ) ואם משה אמרן לא שייך למימר תשמעו לי וגומ': (צ) רצונו בזה שלא תקשי הרי הוא רוצה לקללם ומאי קללה בזה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת: (שפתי חכמים)


{כד}  יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּֽׁמְדָֽךְ:

 רש"י  מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא (תענית ג:), (ק) מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ (ר) את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיבין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) זהו ל' גמרא ורצונו של רש"י לתרץ איך שייך לומר שהמטר יהיה אבק ועפר שני הפכים הם ושני הפכים בנושא אחד א"א ל"פ זיקא דבתר כו': (ר) להרביץ הוא מל' רובן תחת משאו: (שפתי חכמים)


{כה}  יִתֶּנְךָ יְהֹוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹֽיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַֽעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו שלא יבא עלינו כדרך שבא על אלו: (רש"י)


{כו}  וְהָֽיְתָה נִבְלָֽתְךָ לְמַֽאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶֽהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַֽחֲרִֽיד: {כז}  יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (ובעפלים) וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹֽא תוּכַל לְהֵֽרָפֵֽא:

 רש"י  בשחין מצרים. רע היה מאד, (ש) לח מבפנים ויבש מבחוץ, כדאיתא בבכורות (מא:): גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש (ת) כחרס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאל"כ למה אמר בשחין מצרים הל"ל סתם שחין: (ת) פי' מדכתיב ובחרס הוי גרב לח וע"ל בפרשת אמור: (שפתי חכמים)


{כח}  יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָֽב:

 רש"י  ובתמהון לבב. אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז (בעטייבונג): (רש"י)


{כט}  וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּֽצָּֽהֳרַיִם כַּֽאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָֽעִוֵּר בָּֽאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִֽׁיעַ:

 רש"י  עשוק. בכל מעשיך יהיה (א) ערעור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דא"ל כמו לא תעשוק את רעך שפי' כובש שכר שכיר שאינו מענין הפ' וגזלה כבר אמור ל"פ מענין ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו: (שפתי חכמים)


{ל}  אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹֽא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶֽנּוּ:

 רש"י  ישגלנה. לשון שגל, פילגש, (ב) והכתוב כינהו לשבח (ג) ישכבנה, (מגילה כה:) ותקון סופרים (ד) הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פי' אשה פלגש כלו' אשה תארס ואיש אחר יקחנה לו לפלגש: (ג) פי' הל"ל ישכבנה אלא שכינוי זה ישגלנה לשבח כלו' שלא ישכב אותה בדרך זנות אלא שיקח אותה לפילגש: (ד) כבר פירשתיו בפרשת וירא: (שפתי חכמים)


{לא}  שֽׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹֽרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹֽאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹֽיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִֽׁיעַ: {לב}  בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶֽךָ:

 רש"י  וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים, כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון עינים: (רש"י)


{לג}  פְּרִי אַדְמָֽתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹֽא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִֽים: {לד}  וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה: {לה}  יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹֽא תוּכַל לְהֵֽרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶֽךָ: {לו}  יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹֽתְךָ וְאֶֽת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ אַתָּה וַֽאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָֽבֶן: {לז}  וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יְנַֽהֶגְךָ יְהֹוָה שָֽׁמָּה:

 רש"י  לשמה. [כמו תמהון] אשטורדישו"ן [צור בעטייבונג] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון ושננתם (דברים ו, ז.), ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי: (רש"י)


{לח}  זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּֽאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָֽאַרְבֶּֽה:

 רש"י  יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא (ה) חסיל, שמכלה את הכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פי' במ"א קרא לארבה חסיל ולמה אלא על שם שהוא מכלה הכל: (שפתי חכמים)


{לט}  כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹֽא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶֽאֱגֹר כִּי תֹֽאכְלֶנּוּ הַתֹּלָֽעַת: {מ}  זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶֽךָ:

 רש"י  כי ישל. (ו) ישיר פירותיו, לשון ונשל הברזל (שם יט, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא הספיק לומר ל' נשירה מפני שהוא פועל יוצא לאחר וחסר הפעול שהם הפירות ולכן אמר ישיר פירותיו כמו ונשל הברזל שהוא גם כן פועל יוצא ופירושו שנשל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע והיא הלכה והרגתו. רא"ם: (שפתי חכמים)


{מא}  בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִֽהְיוּ לָךְ כִּי יֵֽלְכוּ בַּשֶּֽׁבִי: {מב}  כָּל עֵֽצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַֽל:

 רש"י  יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. (ז) מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירושה, שא"כ היה לו לכתוב יירש, (ח) ולא לשון הורשה וגרושין, שא"כ היה לו לכתוב יוריש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) להכי נקרא צלצל שהוא מל' צלצל ותרועה כלומר באין הרבה ביחד ובאין בקול ובמהומה: (ח) בחיר"ק תחת היו"ד ראשונה והשניה נחה: (שפתי חכמים)


{מג}  הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַֽעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּֽטָּה: {מד}  הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָֽב: {מה}  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּֽׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּֽךְ: {מו}  וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּֽבְזַֽרְעֲךָ עַד עוֹלָֽם: {מז}  תַּחַת אֲשֶׁר לֹֽא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּֽל:

 רש"י  מרוב כל. בעוד שהיה לך (ט) כל טוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל כלומר בעוד שהיה לך כל טוב: (שפתי חכמים)


{מח}  וְעָֽבַדְתָּ אֶת אֹֽיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָֽךְ: {מט}  יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵֽרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּֽאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹֽא תִשְׁמַע לְשֹׁנֽוֹ:

 רש"י  כאשר ידאה הנשר. פתאום, (י) ודרך מצלחת ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן תשמע חלום לפתור אותו (בראשית מא, טו.), וכן כי שומע יוסף (שם מב, כג.), אינטינדר"י בלע"ז (פערשטעהען): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ק"ל וכי לא יכול לבוא הנשר מקרוב ל"פ פתאום כו' כלומר כאשר ידאה הנשר זהו ענין בפני עצמו ולא קאי אגוי מרחוק וגו' דסמיך ליה אלא קאי ארישא דקרא ישא ה' עליך גוי פתאום כאשר ידאה כו': (שפתי חכמים)


{נ}  גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹֽא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹֽן: {נא}  וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִֽי אַדְמָֽתְךָ עַד הִשָּֽׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹֽא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַֽאֲבִידוֹ אֹתָֽךְ: {נב}  וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹֽמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָֽךְ:

 רש"י  עד רדת חמתיך. לשון רדוי (כ) וכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ויחסר בי"ת מן חומותיך שהיה לו לכתוב עד רדת בחומותיך כמו לנמוך והחומות כבר הם עומדים בנמוך על הארץ ומ"ה פי' אותו הרב מל' רדוי וכבוש ואף שרדת ממשקל שבת י"ל דס"ל שהוא ממלות הזרים שבאים הרבה בתורה ואף שכתוב והורד המשכן יורידו המשכן שגם המשכן היה עומד על הארץ שאני מלת רדת שהוא פועל עומד בעצמו לאפוקי יורידו והורד פעל יוצא לשני: (שפתי חכמים)


{נג}  וְאָֽכַלְתָּ פְרִֽי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָֽתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיְבֶֽךָ:

 רש"י  ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרים על העיר, (ל) ויהיה שם מצוק עקת רעבון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פי' אין המצור מורה על הרעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם רק המצור מחייב שיהיה שם מצוק שהוא עקב רעבון שבעבורו יאכלו בשר בניהם וי"ו של ובמצוק נוסף כוי"ו של ואיה וענה: (שפתי חכמים)


{נד}  הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶֽעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִֽיר:

 רש"י  הרך בך והענוג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק, ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אע"פ שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו, עד כי תרע עינו (מ) בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו, אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך, הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבתנות יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פי' עינו יהיה צר מליתן להם ולמי תרע עינו באותן הנזכרים בקרא באחיו ובאשת חיקו אבל לא שתהיה עינו רעה בעצמו כלומר שתהא עינו רעה כי באחיו הבא אחריו ימאן זה הפי': (שפתי חכמים)


{נה}  מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶֽיךָ: {נו}  הָֽרַכָּה בְךָ וְהָֽעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹֽא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵֽהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּֽהּ:

 רש"י  תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים: (רש"י)


{נז}  וּֽבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹֽאכְלֵם בְּחֹֽסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיִבְךָ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:

 רש"י  ובשליתה. בניה הקטנים, בכולן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר: (רש"י)


{נח}  אִם לֹא תִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבַּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: {נט}  וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָֽחֳלָיִם רָעִים וְנֶֽאֱמָנִֽים:

 רש"י  והפלא ה' את מכתך. מופלאות ומובדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקיים שליחותן: (רש"י)


{ס}  וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָֽבְקוּ בָּֽךְ:

 רש"י  אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב והיה אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות טו, כו.), אין מיראין (נ) את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) אבל מהכא דכתיב אשר יגורת מפניהם אין להוכיח מידי דיכולים למימר אשר יגורת מפניהם קאי אמצרים וה"פ כל מדוה מצרים ואיזה מצרים אשר יגורת מפניהם לכך הוכרח להוכיח מאם שמוע וגו': (שפתי חכמים)


{סא}  גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּֽׁמְדָֽךְ:

 רש"י  יעלם. לשון (ס) עליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והמ"ם בו מ"ם השימוש וכינוי לרבי' ואיננו מל' העלמה כמו אל תעלם אזנך ויהיה פי' כמו והפלא ה' את מכותך כלו' שיהיו מופלאות ונעלמות מעיני כל חי שא"כ הי' העי"ן נקוד בשו"א כמו אל תעלם אזנך והעלם יעלימו ועוד הי' ראוי להיות יעלימם ה' עליך מאחר שהוא שב אל המכות. רא"ם. וקשה דהא בכל הספרים נקוד יעלם בשו"א כמו והעלם יעלימו שהוא נמי נקוד בשו"א וע"כ צ"ל דרש"י אינו מחלק בין נקוד שו"א או חט"ף שו"א ועיקר הוכחתו הוא דה"ל לכתוב יעלימם א"נ הוכחתו דאם הוא מל' העלמה איך נופל ל' עליך וק"ל: (שפתי חכמים)


{סב}  וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ:

 רש"י  ונשארתם במתי מעט תחת וגו'. מועטין חלוף (ע) מרובין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פי' אין כוונת הכתוב בזה שישארו מתי מעט שלא יוכלו לעמוד כנגד אויביהם דאם כן מה טעם ככוכבי השמים לרוב מה לי אם היו מרובין מתחלתן או מועטין אבל כונתו שילכו ויתמעטו כפרי החג וגם א"ל שבמקו' שהיו רבים בהפלאה יהיו עכשיו מועטים בהפלאה דאם כן מועטים חלוף המרובים מבע"ל דמשמע חלוף מרובים הראשונים לא חלוף מרובים דמשמע איזה שיהיו. רא"ם: (שפתי חכמים)


{סג}  וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַֽאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 רש"י  כן ישיש ה'. את אויביכם (מגילה י:) (פ) עליכם להאביד וגו': ונסחתם. לשון עקירה, וכן בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ר"ל במה שהוסיף מלת אויביכם שהשמחה מוסב על האויבים כלומר הקב"ה ישיש האויבים עליכם דאם לא כן הל"ל ישוש דהוה משמע הוא בעצמו ישוש ועוד הרי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים: (שפתי חכמים)


{סד}  וֶֽהֱפִֽיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ אַתָּה וַֽאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָֽבֶן:

 רש"י  ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, (צ) אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאין שייך לו' שהקב"ה יבשרם שיעבדו ע"א: (שפתי חכמים)


{סה}  וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִֽהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַֽאֲבוֹן נָֽפֶשׁ:

 רש"י  לא תרגיע. לא תנוח, כמו וזאת המרגעה (ישעיה כח, יב.): לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחיל, כמו שאול מתחת רגזה לך, (שם יד, ט.) שמעו עמים ירגזון (שמות טו, יד.), מוסדות השמים ירגזו (שמואל-ב כב, ח.): וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא: (רש"י)


{סו}  וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָֽחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַֽאֲמִין בְּחַיֶּֽיךָ:

 רש"י  חייך תלואים לך. על הספק. כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו, (מנחות קג:) זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך (ק) על הפלטר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וזה גרוע יותר מהלוקח תבוא' מן השוק דהלוקח תבואה מן השוק יכול ליקח בפעם אחת הרבה שיש סיפוק לזמן רב משא"כ בסומך על הפלטר והקללה הוא דשמא פעם אחת לא ימצא ליקח וימות ברעב: (שפתי חכמים)


{סז}  בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָֽבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה:

 רש"י  בבוקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של (ר) אמש (סוטה מט.): ובערב תאמר מי יתן בוקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות (ש) תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דק"ל דהא הסברא הפוכה היא דהא אמרי' בב"ב (דף טו) אידלא יומא אידלא קצירא ש"מ שהחולי תכבד בערב יותר מבבקר ועל זה פירש ויהיה ערב של אמש: (ש) רצונו בזה להוכיח שפירושו כך ואין פירושו מי יתן ערב שעתיד עדיין להיות: (שפתי חכמים)


{סח}  וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּֽאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹֽא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹֽיְבֶיךָ לַֽעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶֽה:

 רש"י  באניות. בספינות (ת) בשביה: והתמכרתם שם לאויביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע"ז איפורוונדרי"ץ ווי"ש (איר ווערדעט אייך אליין פערקויפען) ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים, (א) מפני שנאמר אחריו ואין קונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הוסיף מלת בשביה בעבור שבזולת זה אין זו קללה אם ישובו עם הספינו' למצרים רא"ם והיה זה קללה יותר משאם הוליכ' ברגלים משום דזה הי' מכה קשה שהיו מעצמם נטבעים בים: (א) כל' ונמכרתם מבנין נפעל כמו כי נמכרנו אני ועמי ומדכתי' והתמכרת' מבנין התפעל יורה שפי' והתמכרתם שתבקשו להמכר ולא תוכלו מפני שאין קונה: (שפתי חכמים)


{סט}  אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵֽב:

 רש"י  לכרות את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני: (רש"י)

דברים פרק-כט

{א}   שביעי  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְעֵֽינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּֽלְכָל אַרְצֽוֹ: {ב}  הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָֽאֹתֹת וְהַמֹּֽפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵֽם: {ג}  וְלֹֽא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה:

 רש"י  ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקב"ה (ב) ולהדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום (ג) שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט.), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך (ד) עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם נתנה, לנו נתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, היום הזה נהיית לעם וגו' (דברים כז, ט.), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא לדעת המסות הגדולו' והאותו' והמופתים כפי המובן מפשט הכ' כי לא יפול בם לומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומר: (ג) ר"ל איך יתכן זה דלא היה להם קודם לכן עינים ואזנים: (ד) פי' על התורה: (שפתי חכמים)


{ד}  וָֽאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹֽא בָלוּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם מֵֽעֲלֵיכֶם וְנַֽעַלְךָ לֹא בָֽלְתָה מֵעַל רַגְלֶֽךָ: {ה}  לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: {ו}   מפטיר  וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶֽלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּֽם:

 רש"י  ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד, (ה) אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:), ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ויהיה פירושו דאל המקום על המקום הזה כלומר למעלה ולגדול' הזאת וכן לד"א ג"כ פירושו למעלה הזאת שלפי' הראשון שפירש לב לדעת להכיר חסדי המקום שכל המעלות והגדולות והכבוד שלכם הם מן המקום יהיה פירושו מאחר שבאתם אל המדרגה הזאת להכיר שכל הצלחו' שלך הן מן המקום ולא מידכם ראוי שתשמרו את דברי הברי' הזאת למען תצליחו בכל אשר תעשון והל' האחרון שפירש לב לדעת להשיג חכמות רבו יהיה פירושו אחר שבאתם אל המדרגה הזאת להשיג חכמתו יתברך מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המצות לכן ראוי הוא שתשמרו את דברי הברית הזאת שהן מצותיו יתברך למען תשכילו ולא תכשלו בכל אשר תעשון. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי איך יתוקן ההפסק של ויצא סיחון וגומר בין ותבאו אל המקום הזה ובין ושמרתם וגומר כיון שהם דבקים זה לזה ונ"ל לפרש לפי פי' ראשון שפירש אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד והכרתם חסדי ה' למכה מלכים גדולים לסיחון ולעוג מלכי האמורי כי לעולם חסדו לכן אל תבעטו כו' ולפי פי' אחרון ה"פ מאחר שהגעתם אל המדרגה הזאת שתוכלו להשיג חכמתו יתברך שהוא התורה והמצות ותוכלו גם כן להשיג שכל הצלחתכם הם ע"י קיום התורה והמצות עד שהכיתם את שני מלכי האמורי לכן מעתה הוא מן הראוי שתשמרו וגומר כדי שתצליחו בכל אשר תעשו ואם לאו לא תצליחו כי מעתה הוא מדקדק עמכם: חסלת פרשת כי תבא (שפתי חכמים)


{ז}  וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַֽחֲלָה לָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַֽחֲצִי שֵׁבֶט הַֽמְנַשִּֽׁי: {ח}  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּֽעֲשֽׂוּן: (פפפ)

 רש"י  ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו':

חסלת פרשת כי תבוא: (רש"י)