---

פרשת שמות

---

מהו ואלה שמות?

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת = ראשי תבות: וחייב אדם להשלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, (פרי מגדים במש''ז ר''ס רפה).

וכן הוא בגמרא (ברכות ח.) אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון (שאין בהם תרגום), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכים לו ימיו ושנותיו.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' רפה) וז''ל, אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון.

ומצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת, ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה, עד המנחה, ויש אומרים עד רביעי בשבת ויש אומרים עד שמיני עצרת, ע''כ.

כתב המהרח''ו (שער הכונות, ענין ליל ו') מנהגי מורי ז''ל, תיכף בסיימו תפלת שחרית של יום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו אם היה שם ספר תורה כשר היה מוציאו, וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, והוא היה קורא המקרא מתוך הספר תורה, והיה לו תלמיד אחד שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום, והוא אומר אחריו. וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה. והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו', והיה אומר כי זה סוד (שמות טז, ה) ''וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ'' ע''כ.

וכתב מרן מופת הדור הרה''ג עובדיה יוסף שליט''א בספר הליכות עולם (פרשת לך לך) שנשים פטורות מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום. וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש''י, ואם אין לו פנאי לשניהם, התרגום עדיף שניתן מסיני. ואף מי שאינו מבין כל כך שפת התרגום חייב. ואפילו אם הוא ת''ח שתורתו אומנותו ועוסק בתורה כל היום, אעפ''כ חייב לקרוא שמו''ת, ואם עוסק בתורה שיש עמה כתיבת חידושי תורה ופסקי הלכה יכול לקרוא בליל שבת שמו''ת.

ובספר חזון עובדיה אבלות ח''ב (עמ' קצט) כתב שמותר לאבל לקרות בשבת שבתוך השבעה את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ודינו כקורא את שמע שמותר. ואַבֵל שחל יום שביעי לאבלו בשבת, טוב ונכון שימתין מלקרות שנים מקרא ואחד תרגום עד שיעמדו מנחמים אצלו ויצא מאבלו, משום מקצת היום ככלו.

וכן נשאל מרן שליט''א בשו''ת מעין אומר (ח''ב פ''א סי' יז) האם אפשר לצאת ידי חובת קריאה של שמו''ת ע''י שמיעה מהחזן כדין שומע כעונה? וענה כת''ר שאפשר אם יאמר לחזן לכוון להוציאו ידי חובה.

ובילקוט יוסף (חלק ד\א עמוד שסג) כתב אף מי שחלה בעיניו ומצטער בקריאת שמו''ת חייב בכל זאת לקרוא, או שישמע הפרשה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה,

וכן יש אומרים שגם העוור חייב בשמו''ת בכל שבת כדין הפקח ולכן צריך שישמע מאחר קריאת שמו''ת ויכוין להוציאו ידי חובה, וגם הוא יכוין לצאת ידי חובת הקריאה, וכן מי שנעשה אילם ואינו יכול לדבר ולקרוא ישמע הקריאה מאחר.

ולעת כזאת ראיתי בשו''ת המאיר למורנו הרה''ג מאיר מזוז שליט''א ''מקור נאמן'' שיצא כעת מבית הדפוס שנשאל (סי' תתקסד) האם יש חיוב לחנך קטן שהגיע לחינוך לקרוא שמו''ת? או שמא אין חיוב לחנכו בזה לפני הבר מצוה, וענה כת''ר שכשהיו ילדים בגיל 7-8 בכיתת הגמרא למדו שמו''ת בתלמוד תורה, כי באמת קשה להתחיל פתאום מגיל בר מצוה, וכמשא כבד תכבד עליו, והניסיון מורה בזה, ע''כ.

וראה עוד דברים חשובים בזה בכף החיים (סי' רפה).

---

תלבושת אחידה

הנה נשאלת השאלה מדוע גלגל הקב''ה שירדו בני ישראל דוקא לארץ מצרים, הארץ הטמאה והמושחתת ביותר והקב''ה הצטרך להוציאם בשפטים גדולים וביד רמה וכו', אלא אומר הזוהר הקדוש (מתוק מדבש על הזוהר, שמות דף יד ע''א) אמר הקב''ה שמא ח''ו יתערבו הי''ב שבטי יה'' בשאר העמים וישאר פגם בכל העולמות- רוצה לומר, שאם היו נשארים ישראל בארץ כנען מקום שהיו מכירים את אבותיהם ומעלתם, אז היה חשש שירצו האומות להתחתן בהם, מה עשה הקב''ה שלא יתערבו ישראל בין האומות- טלטל את כל השבטים מכאן לכאן בגלות, במקום שלא הכירו האומות את מעלתם. ע''כ.

וכדבר שנאמר ''כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם.'' (בראשית מג, לב), וכאמרם ז''ל (תנא דבי אליהו רבה, ז). ''ויהי שם לגוי.'' (דברים כו, ה) מלמד שהיו מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצרים, וכך מסומנים היו וידועים שהם עם לבדד ישכון ונפרדים מן הגויים, וגם המצרים התבדלו מבני ישראל ולא נתנו להם להתחתן עם מצריות, וכך נשמר העם מהתבוללות.

ומפורש כן בפסוק בתהלים (קה, כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו פירש המצודת דוד המקום (הקב''ה) הפך לב מצרים לשנוא את עמו, וכך עם ישראל נשארו זרע קודש וזכו לקבלת התורה ביציאת מצרים.

הנה מכאן ילמד האדם כמה מלבושיו חשובים שזה מה שהבדיל אותנו מן המצרים וזה מה שעשה אותנו עם מופרד מהגויים, שעם ישראל היה לבוש צנוע והגויים לבושים בפריצות ויש לדעת שככל שהאדם מתלבש יותר בצניעות כך הוא יותר חשוב, וכמו שקרא ר' יוחנן לבגדיו מְכַבְּדוּתַי (סנהדרין צד.) שהבגדים מכבדים את בעליהם (ליקוטי רש''י).

וכן חשוב מאוד מלבוש של בן תורה שבנוסף לזה שמקדש שם שמים גם מונע עצמו מדברים אסורים. ואני לא מדבר בכלל על הנשים שחיבות ללבוש צנוע שזה חובה מן הדין כמו שכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בהליכות עולם ח''ז (עמ' רצה) בשם שו''ת דברי חיים מצאנז שבגדים המיוחדים לגוים ופרשו מהם היהודים מחמת צניעות, כגון מלבושי נשים שהם בלי שרוולים, ונשים פרוצות הולכות בהן ברשות הרבים בגילוי זרועותיהן, ובנות ישראל הצנועות פרשו מהם משום צניעות, נשים הלובשות אותם והולכות בהם ברשות הרבים, מלבד איסור פריצות שמכשילות את הרבים שמסתכלים בהם, יש עוד איסור תורה משום ובחקותיהם לא תלכו ע''כ, וכן ומכאן שיש ליזהר תמיד שלא לייפות עצמו כשיוצא לרחוב או כשאשה יוצאת לעבודה כי יש יצה''ר והסכנה גדולה, וישנו כלל מאוד גדול שצריך לזכור אותו והוא שהיופי הוא כיהלום שצריך לשמור אותו בכספת דהיינו ליפות עצמה בבית למשפחה ולא ברחוב לאנשים.

וכתב בספר טהרת הקודש (פ''יט) וז''ל: הנה בלבוש יש גם כן סיגוף (שמכפר על עונותיו) שאם מהדר לילך בלבושי צניעות כמנהג חסידים ויראים, ומוסר נפשו על צניעות בני ביתו ואינו מסתכל על לעג הפתאים, ובפרט אדם סוחר טרוד בעסקיו, ואינו משגיח על פתאי הדור והלצים ועמא דארעא, ומוסר נפשו לילך בבגדי חסידות וצניעות ביותר, וגם בפיאות וזקן שלם אשר כל אחד לפי נסיונות שיש לו באלו הדברים, נחשב לו בכל יום לסיגוף גדול ולנסיון ואשרי חלקו כי לפום צערא אגרא, (ועיין בזה במאמר הצניעות בספרי שולחן הטהור) ובכל פעם שיש לו חשק להסיר הכובע, וקשה לו נשיאת הכובע הגדול או שאר בגדי הצניעות יאמר אבי שבשמים יש לי חשק ותאוה ורצון ליקח הכובע מעל ראשי (או יתר הדברים המבוארים שם במאמר הצניעות) ויהי רצון שיהא זאת לסיגוף נחשב ולכפרת עונותי, אז בכל פעם נחשב לו לסיגוף גדול ומכפר עונותיו. ע''כ. וכל זה לאיש אבל לאשה עין לא ראתה גודל השכר שמצפה לה. וראה מה כתבנו על הצניעות בפרק כ פסוק כג, ומשם באר'ה.

זהו שנאמר בתהלים (קה, כד) ''וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו''. ע''כ.

בני ישראל התחילו להתרבות אחר מיתת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ושאר הצדיקים שהיו מגינים עליהם, ומאז נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצרים לכן נאמר ''וישרצו''.

וכך היה צריך לכתוב מאד מאד, מהו ''במאד''? אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאד, כמו שנאמר (דברים ו, ה) ''ובכל מאדך'' וזהו שנאמר ''במאד'' שיעצמו בממון, (כלי יקר).

כתב האבן עזרא ''ובני ישראל פרו'' - הולידו כעץ יתן פריו, ''ויעצמו'' - רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר, ואני ראיתי אשה אחת שילדה ד' בנים, והרופאים נותנים טעם עד שבעה בבטן אחת, ''וירבו'' שלא היו מתים כדרך עם רב, ''ויעצמו'' שהיו בעלי עצם תקיפין, ע''כ.

וכתב המעם לועז (שמות א, ז) בשם המפרשים, שרופא אחד מוסר כי ראה אשה אחת שילדה כ' ילדים בארבע פעמים וכולם חיו, ואף ראה אשה אחת שהפילה שבעים דמויות אדם בלידה אחת, ואם כן לא היה כ''כ חידוש בימיהם וכל הנשים היו יולדות ולא היה בהם שום עקר ועקרה ולא מתו להם הבנים קטנים, אלא אלה שנולדו היו גדלים וחיים ונעשו גדולים. ע''כ.

ונאמר בתקשורת העולמית (טו באב תשס''ח, 2008\יולי\16) צעירה מצרית מאלכסנדרייה, ילדה בהצלחה שבעה תינוקות, מצבם הבריאותי של האם ושבעת התינוקות טוב, כך מסרו מבית החולים.

ועוד שם (טו באב תשס''ט, 2009\ינואר\27) על אשה מדרום קליפורניה שילדה שמינייה בפרק זמן של חמש דקות. הרופאים מספרים כי מדובר בשישה בנים ושתי בנות שמשקלם נע בין 800 גרם ל- 1.54 ק''ג, מצבם של התינוקות מוגדר טוב. מדובר במקרה השני בהיסטוריה בו נולדת שמינייה, המקרה הראשון אירע לפני עשר שנים ביוסטון טקסס.

על פי זה יתכן לישב מה שהקשה הרב אברהם אבן עזרא (בפרשת ויגש מו, כג) על מה שדרשו חז''ל (ב''ב קכ.) שיוכבד נולדה בין החומות בעת שירדו יעקב ובניו מצרימה, והקשה, שלפי זה היתה בת ק''ל שנה בעת שילדה את משה, ואם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא הזה, שהוא נס יותר גדול מהנס שנעשה לשרה שילדה כשהיתה בת תשעים, ותירץ המגיד מדובנא הרב הגאון רבי יעקב קרנץ זצ''ל, על פי משל, שני עניים הלכו פעם אחת בדרך, והחל אחד מהם לשבח את הנדיב רבי ישעיה, שהוא גדול מאין כמוהו, כי פעם בגשתו אליו נתן לו בבת אחת שני זהובים, ויען השני ויאמר: לא כי, אלא רבי משה הוא הנדיב הגדול שאין כמוהו בעולם, כי פעם ניגש אליו והעניק לו זהוב אחד, ויצחק אליו רעהו הראשון, באמרו, הלא שני זהובים הם יותר מזהוב אחד! ויען רעהו ויאמר: אמור נא לי מתי קבלת את הזהובים מאת רבי ישעיה? ויאמר בפורים, אז ענה אותו לאמר: הלא כה דברי, שאין בעולם נדיב יותר מרבי משה, כי פורים הוא עת משתה ושמחה, ואז הכל מתנדבים בעין יפה, ואם כטוב לבו ביין נתן לך שני זהובים, אין בזה כל חידוש, אבל אני הייתי אצל רבי משה בחדש תמוז, ואף על פי כן נתן לי זהוב אחד, זוהי ראיה נכונה על עצם נדיבותו.

הנמשל: הנה יוכבד ילדה במצרים, שאז היה עת רצון, כמו בפורים, שכל הנשים ילדו ששה בכרס אחד, ''וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' ואם כן אין כאן כל פלא שיוכבד ילדה כשהיתה בגיל מאה ושלשים שנה, אבל בעת שילדה שרה בגיל תשעים שנה, היה כמו חודש תמוז, שלא נשמע בעולם שום נס ופלא כיוצא בו, ולידת שרה לתשעים שנה היתה דבר חידוש ופלא גדול, ולכן הזכירו הכתוב. (חזון עובדיה פסח עמ' נו).

עליהם הכתוב אומר (תהלים קה, כד) ''הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו''.

מובא בזוהר הקדוש (פר' בא דף לג) שאיוב היה מיועציו הקרובים לפרעה, וכשקם פרעה על ישראל ואמר הבה נתחכמה לו, היה רוצה להרוג אותם, אמר איוב לפרעה: אל תעשה כן אלא קח את ממונם, ותשלוט על גופם בעבודה קשה ולא תהרוג אותם, אמר הקב''ה לאיוב חייך שבאותו הדין שדנת תהיה נידון, תחילה איבד הקב''ה את ממונו כנגד מה שיעץ לפרעה ליטול את ממונם, ואח''כ ייסר אותו בייסורים, כנגד ויעבידו את ישראל בפרך, ואף על פי שבכל שאר הדברים היה איוב ירא מהקב''ה, כמו שהעיד עליו הקב''ה שהוא איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע, ועל כל זה לא ניצל מן הדין המגיע לו.

ובמקום אחר (שם דף לד) כתוב שאיוב היה מעבדיו של פרעה, כשרצה הקב''ה לעקור את כל חילו ושרו של פרעה ממקומם ושורשם וזכותו של איוב הגנה עליו, וכיון שנחלשת צדקתו של איוב על ידי שחטא בלבו כנ''ל, סר המגן מעל פרעה ועמו ושרו של מעלה, ולכן עשה הקב''ה נקמות בפרעה. ע''כ.

המתבונן רואה שעצת פרעה היתה להוריד את עם ישראל ברוחניות, וזאת איך עשה? בנתנו עליהם מיסים ועבודה, ואז יפרקו מעליהם עֹל המצוות (פריה ורביה וכו') שעל זה אומר רבי נחוניא בן הקנה (אבות ג, ה) כל המקבל עליו עֹל תורה ומעבירין ממנו עֹל מלכות ועֹל דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עֹל התורה נותנין עליו עֹל מלכות ועֹל דרך ארץ, ועל כן דרך היצר הרע לבוא לאדם בתירוצים שונים שהוא צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה וכל זה רק בשביל שלא יהיה זמן לאדם לעבודת בוראו, ע''כ.

א''ר חייא בר אבא א''ר סימאי (סוטה יא.) שלשה היו באותה עצה (שנתחכמה לו) בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית.

''וישימו עליו שרי מיסים'' אמר ר' אלעזר בר' שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר למצרים איסטניס אני, אמר לו וכי אסטניס אתה יותר מפרעה, שפרעה יכול לעבוד ואתה לא?!. ע''כ.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, כתב שלמה המלך (שיר ב, טו) ''אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים'' והתכוון שערומים היו המצרים לפיכך הוא מושלן כשועלים, מה שועל זה מהלך ומביט לאחוריו כך המצרים מהלכין ומביטין לאחוריהם, ומה אמרו הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, אמרו בואו ונבוא עליהם בחכמה ונראה היאך אנחנו משעבדים על ישראל בדבר שלא יהא אלהיהם יכול להביא עלינו באותה מדה, אם נדונם בחרב יכול הוא להביא עלינו חרב, ואם באש יכול הוא להביא עלינו אש, אולם יודעים אנו שנשבע שאינו מביא מבול לעולם, לכן בואו ונדונם במים שאינו יכול להביא אותם עלינו,

אמר להם הקדוש ברוך הוא, רשעים כבר נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם, אבל מה אעשה לכם, אני מביא אתכם למבול וכל אחד ואחד אני גוררו למבולו, והוא שדוד המלך אומר (תהלים סג, יא) ''יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ'' אלו המצריים הרשעים שגררן הקדוש ברוך הוא לחרבו של ים, מהו ''מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ'' אמר הקדוש ברוך הוא: המכה הזו (של הים) תהא מתוקנת להם לשועלים ששמרן הקדוש ברוך הוא ולא הביא עליהן י' מכות ושם מתו. (ש''ר בשלח פר' כב סי' א).

---

טובת הצער

בפסוק מתואר הצער והסבל הגדול שהיה לעם ישראל במצרים, ונשאלת השאלה, איך בני ישראל לא התיאשו ולא פרקו עול? אלא אומר רבי שמעון, מי שרגיל לסבול צער אף על פי שלפי שעה בא לו איזה צער הוא סובל משאו ואינו חושש, אבל מי שאינו רגיל בצער והיה כל ימיו בתענוגים ועידונים ופתאום בא איזה צער- זהו צער שלם ועל זה צריכים לבכות, כך ישראל כשירדו למצרים היו בצער, ועוד היו מלומדים באותה אמונה מנעוריהם שכל היסורים המה לטובה, ועל כן סבלו ישראל את גלות מצרים כראוי, ולא נתייאשו מן הגאולה, כי ידעו שהקב''ה הוא המייסרם והוא המנסם באמונה, וידעו כי פקוד יפקוד ה' אותם ויגאלם משם,

אולם בגלות בבל היה צער שלם, זה היה צער שעליונים ותחתונים בכו עליו, כי גם מלאכי מעלה היו רגילים כל יום לקבל שפע ע''י עבודת הקורבנות בבית המקדש, ועתה משנחרב בית המקדש נגרע השפע של עבודת הקורבנות בבית המקדש, וכן נגרע שפע מזונם לכן בכו עליו, וזהו שנאמר ''הן אראלם צעקו חוצה'' וכן ומוצאים אנו שהתחתונים בכו עליו שנאמר ''על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'' וכל זה לפי שבארץ ישראל היו בתענוגי מלכים שנאמר ''בני ציון היקרים המסולאים בפז'', (מתוק מדבש על הזוהר). ע''כ.

הנה מכאן יש לנו ללמוד כמה זה חשוב שאדם לא ירגיל עצמו בפינוקים ולא ירגיל עצמו במותרות ולחפש תענוגות כי איש כזה יהיה לו מאוד קשה להתקדש בעבודת ה', וכן גם שזה לא נעים לסובבים אותו.

וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (סוטה יא:) מלמד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים.

ועוד אומר המדרש (תנחומא ויצא סי' ט) שלאחר שהיו עושין מלאכתן בטיט ובלבנים ובאים לנוח לעת ערב בבתיהם, בא המצרי ואומר לו צא לקט לי ירק מן הגינה, בקע לי עץ זה, מלא לי חבית זו מן המים, וזהו ''ובכל עבדה בשדה''.

וכן אמר ר' חייא בשם ר' הושעיה (ירושלמי פסחים פ''ב ה''ה) שהמרירות נרמזת בעניין מיני הירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח שאחד מהן זה חזרת, מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצרים לאבותינו במצרים שכתוב בתחילה (בראשית מז) ''במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך'' ואח''כ ''וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים''.

ולאחר שנולד משה רבנו אמרו לפרעה החרטומים הנה נולד מושיען של ישראל והוא כמוס מעינינו, אמר להם, הואיל ונולד, מכאן ואילך אל תשליכו הילדים היאורה אלא תנו עליהם עול קשה למרר את חיי אבותיהם שנאמר ''וימררו את חייהם.'' (ואף על פי שנכתב הפסוק קודם לידת משה, ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה), (פרקי דרבי אליעזר, פרק ארבעים ושמונה).

מובא באגדה שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. מאי על הסדר זה סדר עולם, לכך מצינו י''ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו, כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן, ומשום כשמררו המצריים את חיי אבותינו אמר הקב''ה וגאלתי אתכם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה השם גואל ישראל.

(שבולי הלקט ענין תפלה סי' יח) ע''כ.

ושמענו ממורנו הרב חיים רבי שליט''א שאמר: משום מה היינו עבדים לפרעה? משום לשון הרע שהיה בינינו, שפרעה אותיות ''פה'' ''רע'' ומתי יהיה התיקון שלנו? בפסח, בזמן שְהָ ''פה סח'' בדברי תורה אז נגאל, ולכן בליל פסח צריך להרגיש את קדושת החג ע''י שהפה סח בדברי תורה אגדה וחיזוק, ע''כ.

---

הגזרה שנכשלה

בואו ונראה כמה מסירות נפש מסרו אמותינו למרות הגזרה שגזר עליהן פרעה הרשע, שדרש רב עיורא (סוטה יא:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהיו הולכות לשאוב מים הקב''ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות וחצי הכד מים ובחציו דגים, באות הביתה מחממות סיר של מים ומוליכות אצל בעליהן לשדה מרחיצות אותם סכות אותם מאכילות אותם משקות אותם ונזקקות להם בין שפתים (פרש''י, בין מצרי השדות מקומות צנועין. מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע) שנאמר (תהלים סח) ''אם תשכבון בין שפתים וגו'.

ובשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכשמגיע זמן לדתן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח והקב''ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר (פרש''י, מנקיר- מנקה, משפיר- כמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנם שניתקים מצער הלידה) אותן כחיה (מיילדת) זו שמשפרת את הולד, ונותן להם שני עגולים (כמו כדים) אחד של שמן ואחד של דבש, וכיון שמכירים בהם מצרים באים להורגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבם ולאחר שהיו הולכים (המצרים) היו מבצבצים ויוצאים כעשב השדה (פרש''י, גדלים מן הארץ כצמח השדה), וכיון שגְדֵלים, באים עדרים עדרים לבתיהם, וכשנגלה הקב''ה על הים הם הכירוהו תחלה.

''לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת'' אומרת הגמ' (שם) אשה ובתה היו, שהן יוכבד ומרים, שפרה זו יוכבד ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד, דבר אחר, שפרה, שפרו ורבו ישראל בימיה, פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה לולד כפירוש רש''י, שהיתה משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו, דבר אחר שהיתה פועה (פרש''י, צועקת) ברוח הקודש, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. ע''כ.

אמר להם פרעה אם זכר הרגוהו ואם נקבה אל תהרגוה, אלא אם חיתה חיתה ואם מתה מתה, אמרו לו מהיכן נדע אם זכר אם נקבה? אמר רבי חנינא סימן גדול מסר להם, אם פניו למטה דעו שהוא זכר שמביט באמו בארץ שממנה נברא, וכשהוא פניו למעלה היא נקבה שמבטת בבריתה בצלע שנאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, ''וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה'' היה לך להרוג את הנקבות, שאם אין נקבות אין זכרים ומהיכן ישאו נשים, שהרי אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה, עליהם נאמר (ישעיה יט, יא) אך אוילים שרי צוען וגו'.

''וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה'' ומה צורך לפרעה לקיים הנקבות? אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים לפי שהיו המצריים שטופים בזימה, (ש''ר פר' א סי' יד).

---

בעניין ההפלה, בדיקות בזמן ההריון

א''ר ברכיה בשם ר' חייא בר אבא (ש''ר פר' מ סי' א) שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב''ה את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, וכתוב (דברים לג) תורה צוה לנו משה. מרים ע''י שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ברוך הוא בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, זהו שכתוב ראה קראתי בשם בצלאל, וכתוב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת.

ועליהן נאמר (משלי לא) ''אשה יראת ה' היא תתהלל'' על שהיו מפחדות ממלך מלכי המלכים ולא ממלך בשר ודם, ובזכות האמונה והבטחון ובזכות תפילתם על ישראל ומסירות נפשם, יצא ממרים בן שיושיע את ישראל.

אומר המדרש (ש''ר) שלא דיין שלא קיימו את דבר פרעה אלא הוסיפו לעשות עמהם טובות, יש מהם שהיו עניות והיו הולכות המיילדות ומגבות (לוקחות במגבית) מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות, וישנם מהם (מהנולדים) שראויים היו לצאת חיגרים או סומים או בעלי מומין או לחתוך בו אבר בשביל שייצא יפה, ומה היו עושות עומדות בתפילה ואומרות לפני הקב''ה אתה יודע שלא קיימנו דבריו של פרעה אלא דבריך אנו מבקשות לקיים,

אנא רבון העולם ייצא הולד לשלום שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו באמרם: הרי יצאו בעלי מומים ובגלל זה ביקשו המצרים להרוג אותם.

ומיד היה הקב''ה שומע קולן ויוציאם שלמים, אמר ר' לוי וזהו הקל, שהחמור הוא שיש מהם שהיו ראויים למות בשעת יציאתם או לסכן את אִמן בם ולמות אחר יציאתם, והיו עומדות בתפילה ואומרות להקב''ה רבונו של עולם תלה (פר' ה''עץ יוסף''- המתן והיה תולה להם את הדין) להם עכשיו ותן להם נפשותיהם שלא יאמרו: ישראל הן הרגו אותן, והקב''ה עושה תפילתן.

---

בעניין יצירת הולד וההפלה, בדיקות בזמן ההריון

נבאר כמה דברים בעזרת השם על עניין ההפלות אשר חלקם הובאו גם מאגודת ''אפרת.'' (רח' העילוי 10 ירושלים, טל' 6536212 02). אך קודם לזאת נכתב איך נוצר וגדל העובר בבטן אמו מתוך ספר חקי הנשים (פרק נ''ז) וז''ל:

בבטן האשה יש אשכולות ביצים קטנות, הביצה אשר בצד ימין האשה עגולה ומאורכת, והביצה אשר בצד שמאל עגולה לגמרי ואינה מאורכת, בזמן שהזכר מזריע ומשליך הזרע כחץ לצד ימין, ישקה וירוה ויפרה הביצה הימנית, ויהיה הבן זכר, ואם ישליך הזרע כחץ לצד שמאל, ישקה וירוה ויפרה ביצה השמאלית, והולד יהיה נקבה.

אשה היולדת תאומים, הושקו והופרו בה שתי ביצים, ולסבה זו נעשה ממנה שני בנים, ואשר תלד תאומים זכר ונקבה, הופרו בה ביצה בימין וביצה בשמאל, ולכן נעשו לה זכר ונקבה. ועוד באלו האשכולות יש כח המושך, ככח המגנט המושך מרחוק, ואם יתגבר הכח בצד ימין, תמשוך הזרע לצד ימין ויהיה זכר, ואם יתגבר בצד שמאל, תמשכהו לצד שמאל ותהיה נקבה, ובחלק מהמקרים ימצא שיתגבר הכח בשני הצדדים, ולסבה זו תביא זכר ונקבה.

התגברות הכח אשר מושך הזרע תלוי בדבר אחד, והוא, אם האיש השליך זרעו קדם התעוררות האשה, יתגבר הכח בצד שמאל וימשיך הזרע לצד שמאל, והולד יהיה נקבה, ואם התעוררות האשה הקדימה, תתגבר הכח בצד ימין וימשוך זרע האיש לצד ימין ויהיה הולד זכר, ואם ההתעוררות נעשתה משני הצדדים יחד, יהיו תאומים, זכר ונקבה. אמת שיצירת הזכר והנקבה הם על פי הטבע המוזכר, אבל הטבע הוא ביד הבורא ישתבח ויתעלה, ועל פי רצונו יתאים ויהיה הטבע, ולכן אם יבקש האדם להתחכם בפעולתו, להתאים הטבע ליצירת הזכר, לא תתבצע כונתו אם רצון הבורא ליצירת נקבה, ולכן צריך האדם לבקש בקשתו מהבורא.

זרע האיש הוא לבן, וזרע האשה אינו לבן, והוא דם טהור וזך, אשר מתקבץ ממנה בשעה שבעלה בא אליה, ותהא התעוררות בתוככי גופה באותה שעה, ולכן אמרו החכמים הלבן שבגוף הולד הוא מחלק האב, והדם אשר בגוף הולד הוא חלק האם.

ביצה זו אשר הֻשְׁקְתָה הֻרְוְתָה וְהֻפְרְתָה מהזרע שנזרק לתוכה, מתגבל המיץ שבתוכה עם הזרע אשר בא עליה, כאשר יתגבל העפר עם המים, ומהחלק הנקי והזך ביותר אשר בביצה נוצר הולד.

ועוד זו הביצה אשר קבלה זרע, תפרה ותרבה ותשתנה מיתר הביצים אשר באשכולה, והיות ורצה הבורא שהַפְּעֻלָּה הזו לא תֹאבַד, ויברא ממנה ולד, לאחר קבלת הביצה את הזרע בשלשה ימים, מתקרבת הביצה ובאה לתוך בית הרחם ונדבקת בצדה, ומקלִפת הביצה נוצרת השליה, והוא הכיס אשר הילד מונח בתוכו, ובתוך השליה יוצרו מים, ולכן אמרו חכמים: הולד בבטן אמו דומה לאגוז המונח בכלי מים.

השליה הזאת, במשך הזמן הולכת וגְדֵלָה, והולד גם גדל בתוכה, ונכרת צורתו בהדרגה, ובשבוע השביעי להריון, יהא גודל השליה כגודל האגוז, ובשבוע העשירי הולד גדלו כאצבע, ונכרים בו העינים, האצבעות, בשבוע העשרים פעמים לפניו ופעמים אחריו, תרגיש האם בהתנועעות הולד שמתחיל לנוע בבטנה, ובמיוחד תרגיש בכך אם טרחה עצמה במלאכה רבה, או עם עמדה בקרוב לאש או קבלה חמימות בבית המרחץ.

בחודש השביעי יושלם הולד כולו, ולסבה זו ולד הנולד בחודש השביעי יחיה ויתקים, אבל צריך לו שמירה מרובה, היות וגופו רך וכחו חלוש, כי ולד שכלו חדשיו ונולד בחודש התשיעי, יהא חזק יותר וטוב, אבל בחודש השמיני הולד בבטן אמו כחולה, ויבריא בחודש התשיעי.

הולד בבטן אמו דומה כפנקס מקופל, ידיו על חזהו, ומרפקיו על ירכיו, ועקבי רגליו על עכוזו, וראשו על ברכיו, פיו סגור וטבורו פתוח, ומזונו נכנס דרך פתח טבורו, ואינו מפריש צואה כדי לא להזיק לאמו, אבל שתן הוא מפריש. טבע האשה בהריונה למאוס כל מאכל מסבת החמימות שבקרבה הנוצרת מכח בישול הדברים הנחוצים להשלמת העובר, ולסבה זו ימעט כח העכול אשר בקבה.

וכן האשה בהריונה תקיא, וההקאה טובה מאוד לעובר שיצא נקי וטהור, אבל טבע ההקאה הזה אינו בשוה אצל הנשים, כי יש אשה אשר יבוא לה הדבר בראשית הריונה, ויש באמצע, ויש לבסוף, אבל באמצע ובסוף ימצא מעט, וברובם בהתלחה. האשה בהריונה אם התאותה לאיזה למאכל, והתגברה תאותה עליה, צריכים לתת לה לאכול ממנו, כי אם לא תאכל, יוכל להיות כתם בגוף הולד כצבע המאכל שהתאותה, וברובם אם גרדה בגופה בשעה שהתאותה, יהיה הכתם בגוף הולד מקביל למקום אשר גרדה בגופה.

היה מעשה במדינת אנגליה, אשה אחת ילדה ולד, ונשאר כמה ימים ללא יכולת לינק, וטרחו הרופאים ולא מצאו פתרון, עד שבא רופא ממחה ושאל את האם אם התאותה דבר בהריונה ולא אכלתו, השיבה: התאויתי דבר פלוני ולא עלה בידי, אמר הרופא, בשלו מדבר זה, ובשלו ולקח ממנו והניח על שפתי הולד, ואח''כ החל הולד לינק כמנהג הילדים. ועוד אשה אחת בימי הריונה היתה בפרדס וקפצה צפרדע מהתעלה המשקה את האילנות לפניה, ונבהלה האשה מאוד ונדחפה לאחור מרעדתה, ונשבה הרוח ביותר, ובא חול על עיניה, והניחה ידה תחת עינה וגרדה. וכשילדה ראתה את הולד מצויר תחת עינו צפרדע בצבע אדום, והיתה אמו כל יום מלקקת בלשונה על המקום המצויר במשך עשרים פעם ביום, עד אשר התרכך העור וקלפתו בידיה, ולא נשאר סימן בולד.

ישתבח שם הבורא אשר ברא צורה בתוך צורה, ויחיה ויתקים הולד בבטן אמו כמה חודשים, ואם יחשוב ויתבונן האדם על הולד בזמן ששוהה בבטן אמו, יאבד דעתו מרב הנפלאות אשר יתפלא מהם, וכן אם האדם יניח דבר בנאד (שק עור) קשור ופיו למעלה, עדין לא יהיה בטוח בבטחון חזק כי ישמר הדבר ולא יפול, והבורא ברא את הולד מתחלת יצירתו בנאד פתוח ופיו למטה, וישאר שמור מהזמן שהיה טפת זרע. יתשבח שם הבורא על נפלאותיו אשר עושה בלדת הולד, איך יוצא מפתח צר מאוד, והשליה אשר באמצעיתה נמצא הולד, נקרעת מעצמה, ויצאו המים אשר בה לבחוץ, ונותן הבורא כח עצום בטבע, הלוחץ בגוף האם כדי שיצא הולד מהמצור, וברחמי הבורא מתהפך הולד מעצמו, עד שראשו נמצא למטה, כדי שהיציאה שלו תהיה מוצלחת. ובעזרת הבורא נפתח המקום הנעול, ויוצא ממנו הולד בשלום, ישתבח שם הבורא אשר עושה נפלאות כאלה בתוך גוף בשר ודם.

הבורא הרחמן ברא פטמת הדד מלאה נקבים דקים, כדי שלא יצא חלב רב לפי הולד בזמן שיינק, שמא יחנק מרוב חלב, וכל דבר שקלו הבורא במאזנים לפי הצורך בהתאם לטבע הולד, בששת השבועות הראשונות נובע מהדדים חלב מלוח, וטבע החלב לגרום ליציאה רכה מקבת הולד, וזה תועלת מרובה לו, כדי שתתנקה קבתו מכל פסולת אשר נזון ממנו בזמן מדורו בבטן אמו.

וכשתמצאו הולד פעמים בוכה הרבה ואינו שותק, הסבה שיש לו דבר שגורם לו כאב רב, ולכן נתן הבורא בטבע החלב, שבתחלתו יגרם לו יציאות רבות בקבה. כדי שתתנקה מהדברים הגורמים כאב וחלי, ישתבח שם הבורא. לאחר עשרים שבועות יתחילו השִנים לנבוט ולצמוח, ולכן התינוקות אינם במנוחה, ושנתם עפה מעיניהם, וכן יגרמו להם שלשולים עד שיצמחו השִנים, והשלשולים הללו נגרמים מהשִנים. ואין לתת לו שום תרופה אלא מעצמם יפסיקו כשיצמחו השִנים.

הביטו והתבוננו בזמן שנולד ידו סגורה לסימן על מזגו ומחשבתו שברצונו לקחת את העולם ומה שיש בו, ויקפלם בידו, ובזמן אשר יפטר ידו פתוחה כונתו לומר קחו הממון והכל, לא נשארה לו תפיסה בכל רכוש מהעולם. ע''כ מספר חקי הנשים. וראה דברים נפלאים כיוצא בזה בספר אבקת רוכל לרבינו מכיר (חלק שני עמ' צא).

הנה נחזור לענינינו ונראה בפסוק איזה מסירות נפש מסרו אמותינו הקדושות על הצלת חיי העוברים שבמעי אימם, ולצערנו הרב, אנו מוצאים היום דבר הפוך שהאמהות מוסרות את עצמן לעשות הפלות, אבל דעי לך אמא יקרה, חיי אדם אינם מושג ביולוגי גרידא, הם מבטאים מערכת שלמה של ישות קדושה ונעלה, אשר כמעט כל חוקי התורה מתבטלים לפניה, כשעל הפרק עומדים חיי אדם אשר נמצא בסכנת חיים ואפילו במצב של ספק סכנה. המושג קדושת החיים מבטא את המעמד העילאי שנותנת התורה למושג חיי אדם.

חיי אדם מזוהים אצלנו כחיי מבוגר, נער ותינוק. אך לא היא, חיי אדם מתחילים עוד ברחם אמו.

בצורה שלא תיאמן נוטה החברה בישראל להתעלם מקיומם של חיים אלו, דבר המוביל למספר הנוראי של עשרות אלפי הפלות המתבצעות מדי שנה בארצנו, אשר נוטלות באכזריות וללא רחמים חיים של תינוקות חסרי ישע, את הפסקות החיים האלה מקבלת החברה בשוויון נפש ובדממה, אין פוצה פה ומצפצף חומרת המעשה, נטילת חיים שכזו לצערנו איננה מעשה של פסול בחברתנו. היא איננה מושווה במאומה לאכזריותו של רצח לאחר הלידה.

אותה חברה המומה, המנסה כעת להבין כיצד אב לילד מחוץ לנישואים משליך מבעד לחלון את בנו בן מספר השבועות אל מותו האכזרי, לא היתה פוצה פה אילו אמו של התינוק היתה מבקשת שבועות ספורים קודם לכן להפיל את התינוק המצוי ברחמה מכיוון שהיא איננה נשואה, במקרה שכזה, האמא של העובר היתה רשאית לדרוש הפלה ''חוקית'' של התינוק ולימינה היה עומד החוק הישראלי, השונה מרוב חוקי העולם בכך שהוא מאפשר הפסקת הריון, ואפילו בחודש התשיעי.

ודעי שהולדת ילדים איננו גורל נורא שאין מנוס ממנו, אלא יעוד ותכלית. על ידי הבאת צאצאים ממלא הזוג הנשוי את היעוד הביולוגי של החיים ואת המטרה החברתית של המשפחה, כך מתחזקת חיוניות הזוג, ומעל לכל מסופק להם המרכיב העיקרי והנחוץ ביותר להצלחת הנשואין וחיי המשפחה- אושר אמיתי, תמידי וקבוע.

האנושות רשמה התקדמות כבירה בכל תחומי המדע והחיים, אך למרות הכל לא נמצא עדיין שום תחליף לאושרו האמיתי של האדם ביתו וילדיו,

תוך ההקבלה לעולם הצומח, ניתן לדמות את בני הזוג הנשוי שהתאחדו והתמזגו לגזע אילן, ערכו ויופיו של האילן תלוי בפרות שהוא מצמיח. כך, יופיה חוזקה ועתידה של המשפחה תלוי בצאצאיה- פירות נפלאים של אהבת אמת.

הבאת ילדים בגיל צעיר רצויה מבחינת בריאותית ומונעת מחלות אצל האם וליקויים אצל הילוד. מה עוד שבגיל מבוגר קיימת נסיגה משמעותית בפוריות האשה.

לכל יצור אנושי יחודיות משלו. לכל אדם יש אופי, הרגלים ותכונות אישיות מיוחדות. שני אנשים הנישאים והמקימים קו משפחתי שונים זה מזה באופיים, במזגם, בהרגליהם ובאורח חייהם. שוני זה עלול על פי הטבע לגרום לויכוחים, אי הבנות, חיכוכים, מתיחות ועצבנות, בפרט בעת קשיים שונים בתלאות היום יום של החיים.

איך מתגברים על תופעה טבעית זו?

הגדלת המשפחה היא הדרך הטבעית והבטוחה לתוספת חיות ורעננות אצל בני הזוג. היא מסוגלת למנוע אי הבנות, חיכוכים ומתיחות ביניהם.

ילדים הם מקור האושר השמחה העליזות החדווה והברכה של הזוג, הם מחזקים את הקשר ההדדי ואת האהבה ביניהם. כך ניתן לסלק ולהשכיח אי הבנות וחיכוכים העלולים להתעורר בין ההורים ולהבטיח שלום בית יציב.

כאשר אין בני הזוג ממלאים את תפקידם הטבעי ליצור חיים חדשים, כמעט בלתי נמנע מלהתגבר על המתח בתוך כותלי הבית. בלי מילוי תפקידה הבסיסי של המשפחה, מורגש העדר סיפוק אמיתי, שמחה ואושר וכתוצאה מכך גוברת קפדנות יתר הדדית, הגורמת לאי הבנות, מתיחות, רוגז ואפילו ריב בין בני הזוג. פעמים רבות אין מרגישים את גורמי המתיחות האמיתיים ותולים זאת בסיבות שונות ומשונות שאינן יסודיות וחשובות אלא משונות לחלוטין. משפחה הממלאת את יעודה תכליתה ותפקידה הטבעי תזכה לאושר, נחת רוח וסיפוק, שבעזרתם יכול כל אחד להבין טוב יותר את בן זוגו ולגלות כלפיו יחס סובלני וסלחני.

ודע שבריאות הגוף תלויה וקשורה בבריאות הנפש, האושר, השמחה והחדווה שבהבאת ילדים מחזקים את בריאות נפשו של האדם ומשפיעים בחיוב על חיזוק בריאותו. חסרונם של מרכיבים אלו, בשל אי מילוי תפקידה הטבעי של המשפחה, עלול להביא לחוסר סיפוק, אי שביעות רצון, מתח ועצבנות הפוגעים בבריאותו הנפשית של האדם וממילא משפיעים לרעה על בריאותו הגופנית. יש החושבים מתוך דאגה שהבאת ילדים רבים גורמת נזק לאשה. המציאות מוכיחה שההפך הוא הנכון. העובדות מוכיחות שאימהות ברוכות ילדים, המנהלות את חייהן לפי טבען הביולוגי של הבאת ילדים, בריאותן הנפשית והגופנית איתנה יותר.

יופי וחן הם תוצאה של תחושת אושר, שמחה, חדווה, קורת רוח וסיפוק. ילדים הם מקור האושר, השמחה ונחת הרוח, ולכן תורמים הם ליופיה וחינה הטבעי של אימם, אשה הנלחמת נגד טבעה והמונעת יצירת חיים והבאת צאצאים לעולם, פוגמת בין היתר ביופיה ובחינה.

ודעי יהודיה יקרה, שאם במקרה תפקפקי ביכולתך להמשיך בהריון מסיבות שונות, עלייך לדעת שהפסקת הריון ע''י הפלה יזומה היא ניתוח לכל דבר, שלכאורה נראה פשוט ובלתי מסוכן בשלשת חודשי ההריון הראשונים, אך הוא עלול לגרום לסיבוכים חמורים. על אף התקדמות הרפואה, אין רופא או מוסד רפואי שיכול להתחייב מראש שההפלה שתבוצע לא תגרום לסיבוכים.

ההפלה היזומה המוצלחת והחלקה ביותר, עלולה לחבל בבריאותה הגופנית והנפשית של האשה והדבר עשוי להתגלות לאחר זמן. מחקרים בארץ ובעולם הוכיחו שהפלה יזומה היא הגורם העיקרי לסיבוכים גינקולוגים שונים, ביניהם: דלקת כרונית באברי המין הפנימיים, הדבקויות תוך רחמיות, עקרות, אי ספיקת צוואר הרחם, הפלות חוזרות, סיבוכים בהפרדות השליה, לידות מוקדמות, לידות פגים, הריון מחוץ לרחם והפרעות נפשיות שונות.

וכן הפסקת חייו של ייצור אנושי, שהוא כבר חי ומתפקד, כמעט כמו ילד לאחר יציאתו לאוויר העולם, אלא בהבדל אחד, שהוא קטן ואת לא רואה ולא מרגישה אותו עדיין.

וכן ייתכן וברגע זה את משוכנעת שהפסקת חייו של העובר תועיל לך, אך למעשה, ההפלה אינה פותרת בעיות סוציו- אקונומיות (בעיות כלכליות וחברתיות) שלרוב הן המובילות לביצועה. לא זאת בלבד, אלא, שבלא מעט מקרים ההפלה גורמת צער, תסכול ואף נזק נפשי, דכאון חרדות מחשבות אשמה וירידה בביטחון העצמי שעלולים ללוות את האשה לאורך כל חייה.

מצוקה כלכלית, משפחתית וסוציאלית הם מצבים הפיכים, היכולים להשתנות לטובה בכל רגע, לעומת זאת, חיים שהופסקו- לא ניתן להחזירם לעולם.

בואי וראי יהודיה יקרה איזה מסירות נפש מסרו אמותנו הקדושות על הולדת הולד וכן איך שהמילדות עזרו להם בכך, וזאת מפני שידעו את חשיבות המצב, ואל תחשבי שלהם לא היה קשה, גם להם היה קשה אבל ישתבח שמו לעד זוהי גזרת הכתוב (ראי מה שכתבו בזה בספר בראשית פרק ג פסוק טז) כמו שנאמר (בראשית ג, טז) ''אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים'' ואם כבר הקב''ה זיכה אותך לפרי בטן למה לך לזלזל בזה, שאף אחד בעולם לא יכול לחתום שיהיו לו ילדים, וידוע שישנם זוגות שהיו מוכנים לעשות הכל, בפירוש הכל, רק שיהיה להם פרי בטן, אז איך עולה על הדעת שאפשר לוותר על דבר כזה, ואי אפשר לבוא בתירוצים שונים להקב''ה כמו ענין הפרנסה, שידוע שמתי שנקלט ההריון מתחיל להיווצר חלב בדדים של האשה, וכן גם באה הפרנסה שאין הקב''ה מביא נסיון למי שאינו יכול להתמודד בו, ואם הוא הביא לך את הפרי בטן משמע שאת צריכה ויכולה להתמודד איתו.

ודעי לך יהודיה יקרה שתפקידך הוא לקבל באהבה, כי בכל מקרה יכול להיות שמגיע לך יסורים ומביאים לך אותם דרך ההריון (ואולי את צריכה לסבול רק את חודשי הלידה ואח''כ הכל יהיה לך טוב) ואם את עושה הפלה ומבעטת ביסורין, ולא מאמינה בהשגחה פרטית שזה מה שמגיע לך, שידוע (ספר שומר אמונים מאמר השגחה פרטית) שכל אילן שנופלים ממנו העלים, הוא בהשגחה עליונה, איזה עלה יפול מקודם, ועל כמה ידרסו בני אדם, ואיזה מן העלים ישארו לבסוף, וכן איזה פרי התולעת יאכלנו, ואיזה יבוא למאכל אדם, או לצדיקים ועובדי ה', ולהבדיל לנוכרים. שהכל בהשגחה עליונה מדויקת.

וכן אם הוולד הזה נגזר עליו להיות בנך ואת מונעת זאת ממנו, יש חשש שתצטרכי שוב לחזור לעולם הזה והוא שוב יהיה בך, כי כך היא הגזרה, וזה שתעשי הפלה זה לא מונע ממך את הגזרה אלא רק דוחה אותו וגם הראה שלא עמדת בניסיון.

ונלמד קל וחומר ממה שכתב המהרח''ו זצ''ל (שער הכונות ענין דרושי הלילה, דרוש ז) שהמוציא שכבת זרע קודש לבטלה או אפילו מי שמשמש מטתו, ואינו שוהה עד שיצאו כל הטיפין, אותם שיורי הטיפות היוצאות לבטלה, אף על פי שאינם ראויים להוליד, עם כל זה נבראים מהם מזיקים ומשחיתים רעים, שמזיקים לאדם, (וזהו אחד הטעמים למנהג שהבנים לא מלוים את אביהם כשנפטר בהלויה, ראה על זה בשו''ת יביע אומר ח''ד חיו''ד סי' כז). ע''כ. ונתבונן אנו וניראה ומה אם טיפת זרע סרוחה שמשחיתים אותה, והיא אפילו עדיין לא התרקמה ברחם, נוצר ממנה משחית ומחבל שמחכה לפגוע במי שעשה לו את זה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, עובר במעי אמו שכבר נושם ומתפקד על אחת כמה וכמה.

וכיוצא בזה שאל אנטונינוס לרבי (סנהדרין צא:) נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה (משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה, כמו שאמרנו במסכת נדה (טז, ב), מיד נזרקה בו נשמה וחיות, רש''י) או משעת יצירה (שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות)?

אמר לו רבי: משעת יצירה. אמר לו אנטונינוס אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? (וכי אפשר לחתיכה שתתקיים אפילו שלשה ימים בלא מלח שאינה מסרחת - וכך גם אילו לא היתה נשמה נתונה עד שעת יצירה היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה, וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת) אלא, משעת פקידה.

אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר (איוב י) ופקדתך שמרה רוחי.

ועוד שאל אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? אמר לו: משעת יצירה, אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רבץ. ע''כ.

ובדומה לזה כתב הרב זמיר כהן (ספר המהפך עמ' 141) בשם חכמי הקבלה (אוצרות חיים של האר''י ז''ל הקדוש) שלימדונו כי בשלשת הימים הראשונים של ההריון מקבל העובר נשמה המאירה אותו ומאפשרת את חיותו והתפתחותו. בלעדיה הייתה הביצית נרקבת ככל בשר שאין בו נשמה, במקום להתפתח ולגדול. וכבר מאז, הפסקת הריון משמעותה כריתת פתיל חייה של נשמה, אגב נציין כי באין ספור מקרים התברר כי על אף המלצה להפלה עקב מום או פיגור לפי נתוני מכשיר האולטרא סאונד וכדומה, נולד ילד חכם, בריא ושלם. וזאת מלבד העובדה שאין להרוג אדם הסובל ממום או מפיגור. ועוד חשוב לפרסם שהוכח בתקשורת העולמית כי במקרים רבים בהם נאמר לאם שעוברה מת ויש להפילו, התברר בבדיקות נוספות כי הוא חי !. ע''כ.

בא וראה מה כתב הזוהר הקדוש על זה (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר שמות דף ג ע''ב) שלשה עוונות דוחים את השכינה שלא תישרה בעולם: א, השוכב עם נדה. ב, השוכב עם גויה. ג, הגורם להמית העובר במעי אמו. וגורמים שדירתו של הקב''ה לא תהיה בעולם, לפי שעל אלו העוונות השכינה מסתלקת מן העולם, ובני אדם אפילו אותם שלא חטאו צועקים בתפלה מצרות סילוק השפע ואין קול תפלתם נשמע למעלה, כי שערי תפלה ננעלים ע''י אלו העוונות. שעל ידי שהורג עובר במעי אמו הוא סותר את בניינו של הקב''ה, היינו שהורג את העובר שבנה הקב''ה במעי האשה באומנות יתירה, כמאמר חז''ל (ברכות י.) שהקב''ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, וזה שכתוב (שמואל א, ב, א) וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ אל תקרי צור אלא צייר. שלשה רעות עשה שכל העולם אינו יכול לסובלן, ועל כן העולם מתמוטט מעט מעט ואינו ידוע למה מתמוטט, והקב''ה מסתלק מהעולם, וחרב ורעב ומגפה באים לעולם. ועל אלו רוח הקודש שהיא השכינה בוכה והעולם נידון בכל אלו הדינים. מוטב לו שלא היה נברא בעולם. ע''כ.

ויש שהתיר הרמב''ם (הל' רוצח פ''א ה''ט) שכאשר העובר מסכן את אמו, שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר בבטנה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו, אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

וראה על זה עוד בשו''ת יביע אומר (ח''ד אבן העזר סימן א), ובחזון עובדיה אבלות ח''ב (עמ' ט).

בכל אופן, כל מקרה לגופו וצריכים להתייעץ עם רב מורה הוראה.

אי לכך שקלי היטב את צעדייך ובכל מקרה אל תעשי צעד פזיז ללא שיקול דעת מעמיק והתייעצות, צעד שאת עלולה להצטער עליו.

מכל האמור לעיל נוצרת תמונה עגומה של חברה קלוקלת שטרם הפנימה את ערכם המיוחד והנעלה של חיי אדם בתוך רחם אמם. השתקפותה של חברה שכזו נראית ונשמעת מדי יום באלימות הנוראית הגואה בחברתנו ובמעשי הרצח הנפשעים, שהפכו להרגל במדינתנו.

על מערכת החינוך מוטלת החובה לפעול למען הערך העליון של קדושת החיים של כל יצור אנושי באשר הוא, כולל העוברים אשר ברחם אמם, חינוך אשר אם ילמד בצורה נכונה וייטמע בקרב דור המחר שלנו, עתידנו לא ילווה עוד בחדשות נוראות שכאלו, והעם היושב בציון יתברך בעוד אלפי תינוקות מדי שנה.

אי לכך חובה מוטלת על כל אחד לחזק לעודד ולהסביר את העניין הזה, וכבר אמרה המשנה (סנהדרין לז.) כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

והנה עתה יצא לאור ספרו של הרה''ג יצחק זילברשטיין שליט''א ''והערב נא'' וכתב שם (פרשת נח) באה לפנינו אשה מרת נפש, וסיפרה שהתעברה ומעוניינת לבצע הפלה, מאחר ויהיה לה קשה מאד לגדל את הוולד, בעיקר מבחינה כלכלית. כל ניסיונות השכנוע למנעה מההפלה עלו בתוהו. האשה עמדה בסירובה, והיתה נחושה בדעתה לבצעה. לבסוף פנינו אל אחת האגודות העוסקת במניעת הפלות, והם אישרו את תמיכתם הכספית המלאה בכל מכל כל. כאשר הוצע לה סכום עתק שבו תוכל לגדל בכבוד את ילדה, החליטה האשה שלא לבצע הפלה. ולבסוף התברר שהאשה אינה יהודיה אלא גויה!

נשאלת השאלה האם בכל זאת צריך לתת לה את הכסף כפי שכבר הובטח לה? והעלה שם הרב שכן צריך לתת לה את הכסף מפני שגם הנכרים מצווים על שפיכות דמים, וגם משום חשש חילול ה'.

וכן אשה נוכריה הבאה באופן ארעי ומבקשת סיוע חד פעמי, ניתן לעזור בה, אולם כאשר באה באופן קבוע ויש גם חשש לנהירה המונית של נכריות שתבאנה (ואולי אף בערמה) ותדרושנה ליתן להן מכספי האגודה, כמובן שיביא הדבר לקיפוח נשות ישראל, לפיכך יש להתחמק מהן בתבונה. ע''כ.

בדיקות בזמן ההריון

כתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א, וז''ל: בשו''ת דרכי תשובה (סי' קנז סק''ח) שמעשים בכל יום ובכל המקומות שאשה שיש לה כאב ברחם הולכת לרופא והוא בודק אותה באצבעו, או שמכניס שפופרת ומכשירים אחרים באותו מקום, ומסתכל היטב במקור ערותה, כדי לדעת מקום המכה להעלות לה רפאות תעלה, ואין שחש לזה משום איסור גילוי עריות, וטעמו משום שהרופא עוסק באומנותו, והאשה והרופא אינם מתכוונים כלל לשם תאוה וזנות ח''ו, אלא לצורך רפואה, לפיכך אין בזה חשש איסור כלל, ע''ש. אולם פשוט שזהו דוקא במקום חולי וכאב, ובמקום שאין שם אשה רופאה הבקיאה בדבר, וכשאין ברירה התירו לאשה החולה הסובלת ממכאובים להסתמך על הטעם הנ''ל, ולהבדק אצל רופא מומחה, אולי תצמח ישועה על ידו למצוא לה רפאות תעלה, אבל כשאין הדבר נחוץ כל כך, אלא מיחוש בעלמא שאפשר להתגבר עליו, אין להקל בזה כלל, ובודאי שעל ידי כך היא מורידה מעליה מסוה הבושה ומעטה הצניעות, וכבר אמרו חז''ל (נדרים כ.) ''ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'' זו בושה, שהבושה מביאה לידי יראת חטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, לפיכך נשים שהן בהריון ההולכות להבדק מידי פעם בפעם בתקופת הריונן אצל רופא גבר, להווכח בהתפתחות העובר, מנהג מכוער הוא, ואין רוח חכמים נוחה מהן, והרי יוכלו להבדק אצל רופאות, ואפילו בשכר, ולא יבדקו אצל רופא גבר ואפילו בחינם, ומצוה לפרסם הדברים ולהשפיע על בנות ישראל להמנע מכך, ולא יזלזלו בכבודן ובצניעותן, וכבר הזהירו חז''ל: ''הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.'' (חולין מד:), וכן ראיתי בשו''ת באר משה ח''ג (סי' קנב אות טו) שכתב, ורע עלי המעשה שכל אשה צעירה שמרגישה מיחוש קל הולכת מיד לרופא כדי שיבדקנה באותו מקום בגילוי ערוה בכל מיני אופנים שונים, ואף שהבנין ציון ח''א (סי' עה) כתב שהרופא במלאכתו הוא עוסק, מובן מאליו כמה טעם חלוש הוא זה, ובפרט אצל הרופאים של זמנינו, הרחוקים מיראת שמים, אך גם לדבריו חלילה להקל בכל מיחוש קל. ע''ש. וכן כתב בספר שבט הלוי (עמוד רעח) שכל שיש רופאה אפילו בשכר, אין ללכת אצל רופא אפילו בחינם, ועל כל פנים אפילו אם הרופא מומחה יותר אין ללכת אצלו שלא לצורך גמור, והרבה פעמים נשים רבות הולכות לרופא בזמן הריונן, או כשלא נפקדו מיד אחר נישואיהן, וזהו מנהג רע, וצריך להתריע על כך לבל ינהגו כן, (ובפרט צריך מאוד להזהר לבל ילכו אצל רופא המוחזק בפריצות וחשוד על העריות) ורק במקרים מסויימים וצורך גדול יש ללכת לרופא לקבל טיפול מתאים, והדברים מסורים ללב, עכת''ד, והדברים ברורים ישמע חכם ויוסיף לקח. עד כאן מתוך ספרו של מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א, טהרת הבית ח' ב (משמרת הטהרה סי' יב ה' מו, עמ' רכב בהארה).

והנה אם בכלל יש ללכת לבדיקות בתקופת ההריון צריך ביאור

כתוב בתורה (דברים יח, ג) ''תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ''

וכן (שמואל ב כב לא) ''הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ''

וכן (תהלים טו, ב) ''הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ וגו' לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם'' וכן (שם קיט, פ) ''יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ'' וכן (שם כח, יח) ''הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת''

על כן על האשה ללכת בתמימות עם ה' יתברך, וה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים (תהלים פד יב), וכמובן שישנם פעמים שצריכים ללכת לרופאה להיבדק (ועיין מה שכתבנו לקמן פרק טו פסוק כג). וכמו שציינו לעיל.

אבל כבר אמרו גדולי הרבנים ובניהם הרב ינון יונה שליט''א שלא להסכים בזמן ההריון: א, לבדיקה פנימית. ב, לאולטרא סאונד וגינאלי בכל תקופת ההריון, ועד החודש החמישי אסור לעשות אפילו אולטרא סאונד חיצוני. ג, לסקירת מערכות אפילו חיצונית. ד, לבדיקת חלבון עוברי. ה, לבדיקת מי שפיר. ע''כ.

ותביט עיני למורנו הרב שמעון אשר שליט''א בספרו שער אשר (אות קי) שכתב, שבדיקת חלבון עוברי ובדיקת מי שפיר, אין לעשותם כלל שההזק בזה הוא רב מאוד ואין בו תועלת, שבבדיקת מי שפיר עצם הבדיקה גורמת ל 50% חשש הפלה רח''ל, ודבר זה ידוע אצל הרופאים (אבל אינם מגלים זאת להורים תמיד) וכן אמר לי רופא בכיר מאוד. וגם בבדיקת חלבון עוברי שבו מגלים אם העובר בריא ושלם ואינו בעל מום, אף שאין סכנה בבדיקה, כי זוהי בדיקת דם, מכל מקום כשאומרים להורים שיש חשש של אחד לכמה מאות שהילד לא בריא חלילה, הרי עצם הדאגה והחרדה מסכנת את האם ובפרט את העובר חלילה, ע''כ.

אמר הקב''ה לפרעה הרשע (ש''ר פ' טו) אי אתה יודע כמה חיבבתי את הבכורה, שכתבתי בתורתי (דברים טו, יט) ''לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ'' וכל מי שהוא עובד בו הוא לוקה, ואתה שלחת ידך בבכורי, שנאמר ''בני בכורי ישראל'' דין הוא שתלקה, והביא הקב''ה עליו עשר מכות כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן.

ועוד נראה להוסיף בשם חברי הרב מני לב נר''ו, ש ''עשר'' זה אותיות ''עֹשר'' שהקב''ה הבטיח לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול, וזהו עשרת המכות שהוא ברכוש גדול באמונה לדורי דורות, וזהו בזכות אברהם אביְנו, ודפח''ח.

אמר ר' יוסי בר חנינא שלש גזרות גזר, בתחילה אם בן הוא והמתן אותו ואח''כ כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ולבסוף אף על עמו גזר (פרש''י, דרש רבי תנחומא יום שנולד משה אמרו איצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי, ועמד וקבץ כל עמו ובקש מהם ליתן לו הנולדים בו ביום, וגזר אף על עמו).

ואמר רבי שילא (פרקי דרבי אליעזר) כל הילדים שהשליכו היה היאור פולטם במדבר, והיה הקב''ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד וסלע מצדו והסלע שביניהן היה מניק אותם דבש וחלב והסלע שבצדיהן היה מסיך אותם שמן כחיה שהיא ממסכת את בנה.

אומרת הגמ' (סוטה יב.) ''וילך איש'' זהו עמרם, ולאן הלך? אמר רבי יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו.

עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, אמר (עמרם) לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגירשו את נשותיהן, אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעוה''ז (פרש''י, שנולדים ומתים, וחוזרים וחיים הן לעוה''ב, אתה גזרת בעוה''ז ובעוה''ב שכיון שאינן נולדים אינן באין לעולם הבא), פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר (איוב כב) ''ותגזר אומר ויקם לך'' עמד עמרם והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

''בת לוי'' אפשר בת מאה שנה ושלושים שנה היא וקוראים לה בת- שאמר ר' חמא בר' חנינא (שם) זו יוכבד שהורתה (התעברה) בדרך וילדה בין החומות, א''ר יהודה שנולדו בה סימני נערות (פרש''י, חזרה לימי עלומיה באורח כנשים ובתיאור פנים ופשטו הקמטים).ע''כ.

ובאותו זמן בת קול ירדה ואמרה לו להזדווג בה, כי מתקרב הזמן הגאולה של ישראל על ידי הבן שיוולד מהם, והקב''ה סייע לו, שלמדנו שהשכינה שרתה על מטתם, והרצון שלהם היה בדבקות אחת בשכינה, ולכן לא סרה השכינה מהבן ההוא עד שהולידו, לקיים מה שכתוב ''והתקדשתם והייתם קדושים'' שפירושו הוא שאם הבן אדם מקדש עצמו מלמטה הקב''ה מקדש אותו למעלה, כמו שהרצון שלהם היה בדבקות בשכינה, כך מתדבקת השכינה במעשה ההוא ממש שעושים, (ראשית חכמה שער הקדושה פרק ששה עשר).

רבי נחמיה אמר (סוטה יב.) הגון לנביאות היה משה (פרש''י, ראתה ברוח הקודש שעתיד להיות הגון לנבואה), אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור - כתוב כאן ''ותרא אותו כי טוב הוא'' וכתוב שם (בראשית א) ''וירא אלוקים את האור כי טוב'', ועוד שואלת הגמרא (שם) מאחר שהיה משה מוחבא מדוע לא יכלה עוד להצפין אותו?

אלא מפני שכשהמצרים שמעו שנולד תינוק במקום פלוני היו מביאים תינוק שלהם לאותו בית ואותו תינוק מצרי שהיה בוכה גם התינוק העברי היה בוכה (פרש''י, מפני שדרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו).

''ותחמרה בחמר ובזפת'' חמר מבפנים וזפת מבחוץ, וזאת כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע.

''ותקח לו תבת גמא'' פר' רבנו בחיי, לו= לתועלתו והצלתו, ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור, כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור, כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא, ולא יחפשו אחריו עכ''ל.

דבר אחר, רבי נתנאל אומר ראו אבותיו של משה תארו של משה כמלאך אלקים, מלו אותו לשמנה ימים וקראו שמו יקותיאל, ר' שמעון אומר טוב קראו, שנאמר ''ותרא אתו כי טוב הוא''.

---

האם המתים מוציאים ידי חובה? מי הם עשרת הצדיקים?, אמונה בקב''ה.

אומרת הגמרא (סוטה יב:) כתוב בפסוק (שמות טו) ''ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו'', מדוע אחות אהרן ולא אחות משה? אלא אמר רב עמרם ויש אומרים אמר רב נחמן אמר רב, מלמד שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור, עמד אביה ונשקה על ראשה ואמר לה בתי נתקיימה נבואתך, וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה בתי היכן נבואתך?, וזהו שכתוב ''ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו''- מה יהיה בסוף נבואתה.

''ותרד בת פרעה'' א''ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי (סוטה יב.) מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה, ובזמן שבת פרעה באה להציל את משה אמרו לה נערותיה: גברתנו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם כולו אין מקיימים אותה, בניו ובני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?, בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע.

''ותשלח את אמתה וגו'' ר' יהודה ור' נחמיה נחלקו בדבר, אחד אומר ידה ואחד אומר שפחתה, ולפי זה שאומר ידה למה לא כתב ידה אלא מלמד שנישתרברבה ידה (נתארכה ידה).

ומובא במדרש (ש''ר פר' כג) בת פרעה מצורעת הייתה לפיכך ירדה לרחוץ וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת, לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתרה, ע''כ.

וכותב רבנו בחיי, ע''פ המדרש ''ותתצב אחותו'' זו שכינה, ולמדך הכתוב כשהצדיק מצטער שכינה מזמנת לו להצילו, ותכף שנצטער משה ביאור, נזדמנה לו מיד שכינה שעתידה ליתן תורה על ידו.

''ותשלח את אמתה'' כשלשים מטר נשתרבבה אמתה של בת פרעה. ע''כ.

וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו מאבד עולם מלא, ולפיכך זכתה בת פרעה לדבק תחת כנפי השכינה ונקראה בתו של מקום, (פרקי דרבי אליעזר, פרק ארבעים ושמונה).

תשעה נכנסו בחייהם בגן עדן (מסכת דרך ארץ פ''א ה''יח, ילקוט שמעוני בראשית פרק יד, סי' עו) ואלו הן: חנוך בן ירד ואליהו ומשיח ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא ובתיה בת פרעה וסרח בת אשר, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי. ואם ישאל האדם מה נעשה עם הגוף שלהם? כתב הרד''ק (ר' דוד קמחי) על אליהו הנביא (מלכים ב ב, יא) שהנשמה יוצאת מהגוף (שהיא הרוחנית) והגוף כלה באש העליוני ושב כל יסוד אל יסודו (וכן גם שלא הרגישו טעם מיתה). ע''כ.

כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספר חזון עובדיה פסח (עמ' קטז). על הגמרא בכתובות (קג.) שרבנו הקדוש= רבי יהודה הנשיא, צוה לפני פטירתו, שהנר יהיה דלוק במקומו, והשלחן יהיה ערוך במקומו, והמטה תהיה מוצעת במקומה, מה הטעם? מפני שרבנו הקדוש היה בא לביתו אחר פטירתו בכל ליל שבת ומקדש לבני ביתו, עד שפעם אחת באה השכנה ודפקה על דלתות ביתם, המשרתת של רבנו הקדוש, אמרה לה, הסי! כי רבנו הקדוש יושב כאן, ומאז רבי הפסיק לבוא, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים (שלא הורשו לשוב לבתיהם אחר פטירתם כמו רבנו הקדוש), שאל מרן החיד''א בספרו שם הגדולים, הלא כלל נקוט בידנו, שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם (ר''ה כט.) והמתים פטורים מן המצוות, שנאמר (תהלים פו) ''במתים חפשי'' מכאן העלה שכאשר אמרו, שצדיקים אפילו במותם קרויים חיים (ברכות יח:) הריהם חיים ממש, ואף יכולים לחייב עצמם במצוות.

סיפר הגאון רבי בוגיד סעדון זצ''ל: וכזה שמענו על רב קדוש אחד בדורות עברו, לפני כמאתיים שנה, הגאון רבי מרדכי הכהן זצ''ל מג'רבא, בניו ואחד מחתניו היו גדולי עולם גאונים וקדושים, ובתו השניה נשאה לאיש כעסן וקפדן, הריב התמידי גירש את השכינה מביתם, ורבי מרדכי עמל כל ימיו להשכין שלום ביניהם.

פעם בערב שבת, לאחר פטירת אביה, אבדה הבת תכשיט זהב, גער בה בעלה, כעס וקצף ולא נחה דעתו עד שגירשה מביתו, ואיים עליה שלא תשוב בלא התכשיט. בצר לה פנתה לבית אמה, ומצאה את הדלת נעולה, דפקה על הדלת, פתחה אמה, ומצאה אותה בוכיה, נבהלה ושאלה מה ארע? סחה לה הבת את צרתה. אמרה האם: היכנסי, אביך בבית, ויאמר לך מה תעשי, נכנסה ומצאה אותו כבחיים חיותו, סחה לו כל המאורע, אמר לה: את התכשיט תמצאי במקום פלוני, אבל מכיון שנודע דבר בואי, אין לי עוד רשות לבוא,

שבה האשה לבית בעלה, ומצאה שהלך לבית הכנסת לקבלת שבת, חפשה את התכשיט, ומצאה אותו במקום שאמר אביה, חזר הבעל ומצאה בבית. כעס ושאל, מה מעשיך כאן? הן אסרתי עליך לשהות בבית בלא התכשיט? אמרה לו: כבר מצאתיו, ספרה לו על אביה שהודיע לה היכן התכשיט נמצא, ומאז נעשה זהיר בכבודה.

ועוד כתב מרן שליט''א (שו''ת יחוה דעת חלק ו סי' ה) בשם בספר חסידים (סי' אלף מאה עשרים ותשע) שרבנו הקדוש היה בא לביתו אחר פטירתו בליל שבת בבגדי חמודות ואומר קידוש ומוציא את בני ביתו ידי חובתם, כי אין דינו כשאר מתים שהם חופשיים מן התורה והמצות, כי הצדיקים גם במיתתם נקראים חיים, כשם שאמרו בברכות (יח:), ולכן פוטרים אחרים ממצות קידוש, ע''כ. ולפי זה נאמר גם שמותר לומר קדיש סמוך לקברי הצדיקים (כשאין מנין), שראויים הם להצטרף למנין.

אולם מלבד שאין למדים הלכה מן האגדות כמו שאמרו בירושלמי (פאה פ''ב ה''ד) ומכל שכן אגדה זו שהיא חידוש גדול מאוד, שהרי בשבת (קנא:) אמרו, שאפילו דוד מלך ישראל כיון שמת נעשה חפשי מן התורה והמצות, ובעל כרחנו צריך ליישב לדעת הספר חסידים, שזהו דוקא באופן שניתן רשות לצדיק אחר פטירתו להופיע כמו בחיים חיותו בעולם הזה, כדוגמת רבנו הקדוש (אז הוא יכול להוציא ידי חובה), אבל כשהוא נח על משכבו בקבר פטור הוא מן התורה והמצות. וכיוצא בזה כתב בשו''ת חתם סופר חלק ו' (סי' צח) שאליהו הנביא בכל פעם שמתגלה ומתראה לגדולי ישראל, והוא מלובש בגופו הזך. דינו ככל אדם מחכמי ישראל וחייב במצות, אבל כשנגלה בנשמתו כמו ביום המילה, דינו כמלאך ה' ופטור מן התורה והמצות, שנאמר במתים חפשי.

ועל כל פנים לגבי שאר צדיקים (שלא ירדו בגופם) אין לנו ללמוד מדעתנו מהמעשה של רבנו הקדוש, לפיכך אין מקום להתיר לומר קדיש סמוך לקברות הצדיקים בלי מנין של עשרה אנשים, ויש למחות במי שעושה כן, ואם עבר ואמר קדיש אין לענות אחריו אמן, שזוהי בכלל אמן יתומה. ע''כ.

ובספר חזון עובדיה אבלות ח''א (בהקדמה) כתב על פי מה שאמרו המקובלים הובאו בספר דרשות הרב ששון סחייק (עמוד שעג) שיש צדיקים מעטים מאוד שלפי תוקף קדושתם, אחר פטירתם נפשם מתלבשת בגוף דק וזך מאוד, כמו המלאכים, וכצורם גופם בחיים חיותם, ויש בו ממש, והם משוטטים בעולם הזה בשליחותו של הקב''ה, ויכולים להיראות למי שרוצים, ועל זה נתכוון ר' יוחנן באומרו יעקב אבינו לא מת, היינו שלא מת כשאר מתים, ואף שהגוף החומרי נחנט ונקבר בקרקע מכל מקום נקרא חי ע''י שהוא מתלבש בגוף הדק והזך, ולכן הקישו הכתוב לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ועוד כתב (שם) בשם שו''ת רב פעלים בקונטרס סוד ישרים (סי' ב) בד''ה ולך נא, שכתב שמה שהיה רבינו הקדוש בא לביתו, בודאי שלא היה בא באותו גוף שנקבר במערה, כי הגוף הזה אי אפשר שיקום אלא בתחיית המתים כדאיתא בשבת (קנב:) אלא היה מתלבש בגוף חדש כמו הגוף שנתלבש בו אליהו הנביא, וכן מצינו בשאר נשמות הצדיקים כגון בניהו בן יהוידע ורב המנונא סבא, שהיו נראים לתנאים ואמוראים ומוסרים להם דברי תורה, וכן יש לומר באותו מעשה שהובא בעמק המלך, שאברהם אבינו בא לבית הכנסת שבחברון ביום הכפורים והשלים להם מנין.

וזה כעין מה שכתב בשו''ת חתם סופר בליקוטיו (סי' צח) שאליהו הנביא גופו הקדוש נתדקדק ושורה בגן עדן התחתון, בעולם הזה, וכשהיתה נשמתו מתלבשת בגופו הזך, אז היה דינו כשאר כל חכמי ונביאי ישראל, שחייב במצות. ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות פו בהארות) כתב שהרב יחיאל ז''ל רבו המובהק של הטור ר' יעקב בן הרא''ש, בהיותו בן ט''ז שנה היה לו חבר נאמן בישיבה ושמו ה''ר שלמה הכהן ז''ל וכרתו ברית יחד שכל אחד מהם יהיה לו חלק עם חבירו בכל מצוותיהם ומעשיהם, וה''ר יחיאל נפטר והיה מנהג של אשכנז שהיו מניחין ארון של מת על אבן גדולה סמוך לבית הקברות ופותחין הארון לראות אם מחמת הטלטול נתעקם המת תוך הארון או אם הוא ישר, וקרב ה''ר שלמה אצל ד' אמותיו ובכה בקול רם ואמר בפני כל הקהילות אני מזכיר לר' יחיאל גבירי וחברי שיזכור מהברית שכרת עימדי,

ואז החל ה''ר יחיאל לצחוק בתוך הארון, וראוהו כל הקהל, ויהי היום אחרי יום מותו וה''ר שלמה יושב ולומד בבית המדרש ביום, וירא את ה''ר יחיאל יושב אצלו וקורא עמו בהלכה, ושאל לו מעינינו ואמר לו כי הוא בגן עדן בטוב מאוד ושהיה לו כסא מוכן לעצמו בין כל חסידי הדור, ואמר לו ה''ר שלמה אנא אדוני בעל בריתי תמה אני אם יש לך רשות להתראות לבני אדם, ויען לו ויאמר, דע לך כי יש לי רשות לילך לביתי כבתחלה, אלא שאיני רוצה, שמא יאמרו כמה מתגאה עצמו צדיק זה יותר מכל הצדיקים שבגן עדן, ע''כ.

ושמענו ממרן הרב עובדיה יוסף שליט''א (פרשת שמות שנת תשס''ח) על הפסוק וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ ואמר, כי בת פרעה היתה נערה חכמה, בת מלך היתה, לא סתם נערה פשוטה, והיא יודעת שהתיבה נמצאת בריחוק של ששים אמה (כ 30 מטר) משפת הים, ואם כך למה בכלל הושיטה את ידה? וכי היד שלה ששים אמה? (והלא הנס נעשה אח''כ) אלא ידעה שהקב''ה יעשה לה נס, ומכאן נלמד איזה אמונה גדולה היתה לה, וכן ילמד האדם לקח, שפעמים שיש מצווה שניראה לו שאינו יכול לעשותה, והוא מתייאש, וזה אינו, אלא מכאן ילמד האדם שינסה ויתחיל והקב''ה יסייע בעדו שאמר הקב''ה ''פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של עולם'', וזה מצוי הרבה פעמים שאדם מתחיל ללמוד גמרא ובהתחלה אינו מבין וכבר מתייאש, וזוהי עצת היצר הרע כי אסור להתייאש כי אם היום אינך מבין מחר תבין, והקב''ה יהיה בעזרך, ואף על פי שהיום אתה לומד ומחר אתה שוכח, אבל אם תתמיד טיפה ועוד טיפה עושים חור בסלע.

ומספרים על המהר''ם שיק (הרב משה שיק) תלמידו של החתם סופר, שכאשר היה לומד היה יושב בסוף הכיתה מרחוק, כי היה צעיר לימים יותר מכולם, ולא היה תופס טוב את השיעור, וכל הזמן הרב עקב אחריו, והיה לומד בהתמדה יומם ולילה, אבל לא תופס את החומר, שהיו דבריו של הרב עמוקים, לילה אחד ראו אותו עומד בלילה בשעה מאוחרת על יד היכל הקודש כשהוא פתוח, ובוכה לבורא עולם ואומר לו: בבקשה ממך תפתח לי את השכל שגם אני יבין ובכה ובכה, וסיפרו זאת לרב חתם סופר, ולמחרת היה יושב כהרגלו רחוק, והרב הקשה קושיה עצומה, והנה משה הצביע לומר את התשובה, והרב רצה לעודדו והזמין אותו לידו לומר את התירוץ, ותירץ חלק מהתירוץ ואז הרב אמר להם בואו אסביר לכם את תירוצו, (שרצה לעודד אותו) והסביר להם את הדברים בטוב טעם ודעת, ואמר לו מהיום והלאה אתה יושב כאן בשורה הראשונה, ובזכות שבכה להקב''ה עלה ונתעלה עד שנהיה שׂרם של ישראל, והיום בספרים שלו יש את התשובות הכי חשובות, והספרים שלו לא זזים משולחננו, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ומשום כך אסור לאדם להתייאש אלא להרבות בתפילות ובתחנונים לקב''ה, ע''כ.

אמר ר' יוסי (סוטה יב:) שראתה שכינה עמו, ועוד כתוב ''את הילד והנה נער'' אלא אמר רבי יהודה הוא ילד וקולו כנער, אמר לו רבי נחמיה אם כן עשיתו למשה רבנו בעל מום, אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה ואמרה שמא לא אזכה לחופתו (ופירש המהרש''א שהזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכמו שאמרו שטפחה אביה על וכו'), א''ר יוסי ברבי חנינא (שם) שראתה אותו מהול ע''כ.

''נער בכה'' היה בוכה ואומר שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי, דבר אחר, ילד היה ומנהגו כנער, בא מלאך גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (מדרש רבה).

ופירש מהרז''ו ''נער בוכה'' זה אהרן שאהרן עמד שם ובכה עליו. ע''כ.

היה רבי יושב ודורש שילדה אשה במצרים ששים רבוא, נענה תלמיד אחד מלפניו ואמר לו, רבי מי גדול ממי העולם או הצדיק? אמר לו הצדיק, מפני שכשילדה יוכבד אם משה את משה היה שקול כנגד הכל. וכי היכן מצינו שהוא שקול כנגד הכל שנאמר ''אשר צוה משה ובני ישראל''. ואומר אז ישיר משה ובני ישראל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. (ילקוט שמעוני פר' טו סי' רמא).

---

בענין הנקתו של תינוק בהלכה ובאגדה

שואלת הגמ' (סוטה יב:) מדוע אמרה לה מן העבריות?, אלא מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר הקב''ה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?!.

ונדע את חומרת הדבר כאשר התינוק אוכל או שותה חלב לא כשר או מאשה לא כשרה ואפילו שהוא בבטן אמו, שיש אומרים (ירושלמי חגיגה פ''ב ה''א) מדוע אלישע בן אבויה (''האחר'') כפר? אלא כשאמו היתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו''ם (עובדי כוכבים ומזלות) והריחה מאותו המין (פרש''י, מתקרובת עכו''ם) והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארסו של עכנאי (פרש''י, מפעפע בו - כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה). ומצד שני כמה השפעה טובה יש לתינוק (ואפילו שהוא תינוק גוי, כמו שנראה בהמשך) כאשר הוא שותה חלב שנעשה מאכילה ושתיה בקדושה של האם.

צא ולמד מה כתב בלקוטי עצות (ערך ברית) שתאות המשגל היא כפי החלב שינק התינוק בקטנותו, על כן צריכים לשמור אותו מאוד שיינק מאשה כשרה, כי כשהתינוק יונק מאשה חצופה, אזי מתגבר בו חס ושלום תאות הנאוף, וכן להפך, כשיונק מאשה כשרה אין לו חמימות התאוה זאת כי אם מעט המוכרח למדות התורה.

ומסופר על רבי יהודה הנשיא (תוספות ע''ז י:, הובא בספר ענף עץ אבות עמ' עא) שנולד בזמן שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ימולו את בניהם, והמל את בנו אחת דתו להמית, מה עשה רבן שמעון בן גמליאל אביו, נכנס למקום צנוע בחדרי חדרים ומל את בנו, כששמע על כך שר העיר הלשין עליו אצל המלך, ונתן צו לשלוח את רשב''ג ורעיתו הרבנית והרך הנימול לרומי לפני המלך, ומה שירצה המלך לעשות יעשה,

יצא רשב''ג ובני ביתו והגיע אל ארמון המלך אסורוס, בעודם ממתינים בפרוזדור עד אשר יקראו אותם למלך, יצאה המלכה מחדרה וראתה את הרבנית שהכירה אותה מתמול שלשום, ושאלה אותה למה באה לארמון המלך, אמרה לה: המלכות גזרה עלינו שלא למול את בנינו, ובעלי ואני לא צייתנו לגזרת המלך, ועתה מגישים אותנו למשפט, לחשה המלכה באזן הרבנית בואי אלי לחדרי, כשהגיעו לחדר המלכה, סיפרה המלכה לפני כעשרה ימים ילדתי את הבן שלי אנטונינוס, שימי את בנך יהודה בעריסתו של בני, וקחי את בני בחיקך, ותכחישו מכל וכל את קיום ברית המילה לבנך, ועשתה כן הרבנית, ותקח את הילד אנטונינוס ותשיתהו בחיקה,

בינתים בכה הילד אנטונינוס וביקש לינק, והרבנית הניקה אותו מדדיה, לאחר מכן נקראו לחדר ארמונו של המלך, ויאמר המלך לרבן שמעון, מדוע עברת על גזרת המלכות ומלת את בנך, ענה רבן שמעון אדוני המלך מי הגיד לך שעברתי על גזרתך הנה הילד לפניך בדוק וראה אם מהול הוא, אם לאו, ויצו המלך לבדוק את הילד, והנה הוא ערל גמור, התפלא מאוד המלך על שר העיר, שאיך הוליך אותו שולל, והטריח לחנם את רבן שמעון נשיא ישראל ואת הרבנית והילד הנולד לבוא עד לארמון המלך ולהתיצב לפניו, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, ויצו המלך לתלות את השר על העץ, ולפייס את נשיא ישראל בביטול הגזרה, ופטר את רבן שמעון ואשתו הרבנית לשלום, חזרה הרבנית לחדר המלכה לדרוש בשלומה, והחליפו את התינוקות שלהם, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ובגלל אותו חלב טהור שינק אנטונינוס מן הרבנית נכנסה בו רוח טהרה והתגייר בצינעא על ידי רבנו הקדוש, ולמד ממנו תורה, והיו ידידם אהובים כל ימי חייהם. ע''כ.

ובגמרא (ע''ז כו.) אמרו בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה, אמנם אמר ר' מאיר (שם) שאפילו אחרות עומדות על גבה גם לא, שפעמים היא תמרח רעל על הדדים שלה ותתן לו לאכול ותהרוג אותו, ופסק מרן בש''ע להלכה (יו''ד סי' קנד סע' א) שעובדת כוכבים לא תניק לבן ישראל בביתה ואפילו אחרים עומדים על גבה, אבל בבית ישראל מותרת להניק אם אחרים עומדים על גבה, או יוצאים ונכנסים והוא שלא יניחנו עמה לבדו בלילה.

והרמ''א כתב (יו''ד סי' פא סע' ז) חלב מצרית כחלב ישראלית ומ''מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית שחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

וכן פסק בהליכות עולם (ח' ו פר' אמור) וז''ל: מן הדין מותר למסור התינוק למינקת נכרית, שהחלב שלה דינו כחלב של אשה ישראלית,

ורק כשאפשר למצוא מינקת ישראלית כשרה עדיף למסור התינוק לישראלית, וראוי להשתדל על זה, כי חלב הנכרית גורם טבע אכזרי לתינוק אחר שיגדל, ואם יש הכרח למסור התינוק לידי מינקת נכרית, על כל פנים ישגיחו עליה שלא תאכל אלא מאכלים כשרים שישפיעו לטובה על התינוק. ע''כ.

ובשו''ת מעין אומר (ח''ב פ''ד סי' ד) אמר מרן הגר''ע יוסף שליט''א שמותר לאשה מינקת לקחת ביום שבת כדורי ויטמינים המיועדים להגברת החלב.

ובשו''ת מקור נאמן (סי' יא) נשאל האם מותר לאשה להניק בבית הכסא כגון שאין לה מקום אחר משום צניעות וכו'?, וענה הרב שאם אין אפשרות אחרת מותר, כי זה פיקוח נפש לתינוק, אבל לכתחילה אין לעשות כן, כי שורה רוח רעה על החלב, ע''כ.

ובילקוט יוסף לאשה ולבת (פ''כב הלכה ט-יג) כתב אשה מינקת שהתינוק שלה חולה בשבת, ואינו רוצה לינק, והחלב שבדדיה מצער אותה ביותר, מותר לה להוציא החלב בידה באופן שהחלב הולך לאיבוד על הארץ, או לתוך כלי מאוס, אבל לחלוב לתוך כלי ריק אסור, אלא במקום סכנה,

ומותר לאשה לקלח בשבת טיפות חלב מדדיה לתוך פי התינוק כדי שהתינוק יאחוז את הדד ויינק, ואפילו אם אין שום חשש סכנה לתינוק, וכן מותר לה לקלח מדדיה באויר כנגד התינוק כדי שיראה ויינק, אם יש צורך בכך.

וכן תינוק שנולד בחודש השביעי או השמיני שהדרך היא להחזיקו באינקובאטור שבועות מספר כפי הצורך, וכן תינוק חולה שאינו יונק מן הדד בשבת, ואין התינוק ניזון מתחליפים שונים, והאם צריכה לחלוב לתוך הכוס על מנת לתת את החלב לתינוק, ואינה יכולה להכין חלב מערב שבת לשבת, יש להורות שתהיה אשה אחרת עמה בעת החליבה לתוך הכוס, שבאופן כזה ודאי שלא אסרו חכמים.

אשה המצטערת מריבוי החלב שבדדיה יש מתירים לחלוב בשבת על ידי כלי זכוכית המיוחד לכך, על מנת לשפוך החלב לאחר מכן, וטוב להניח בתוך הזכוכית מעט חומרי ניקוי פגומים, וכן טוב שהחליבה תהיה עם חבירתה.

אשה שנבהלה או כעסה, שסכנה לולד לינק מאותו חלב, מותר לה לחלוב בשבת בידיה כדי שהחלב ילך לאיבוד על גבי כלי מאוס (כגון שנותנת לתוך הכלי חומרי ניקוי וכו'). ע''כ.

---

מחזיר טובה כפליים

הנה שמענו ממאור עינינו ועטרת ראשנו, מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (פר' שמות תשס''ח), לא דיין (מספיק) שהקב''ה מחזיר לצדיקים את בנם אלא גם משלם להם שכרם, כמעשה שהיה עם רבי יוסי בן קיסמא שנשבו שני ילדיו בידי שר אחד מגדולי רומי, בזמן חורבן בית השני, לימים כשנודע לרבי יוסי מקום המצאם, הלך אל אותו השר ואמר לו: טול ממני מאה מנה, והחזר לי את שני הילדים, סירב השר, ולא רצה להחזירם, כששב רבי יוסי ריקם, התענה והתפלל לקב''ה להושיעו ולהשיב לו את בניו, שלח הקב''ה מלאך, והכה את השר בחולי כבד בבטנו, והשר נצטער מאוד וצעק ממכאוביו, כי גדל הכאב מאוד, אמרו לו אוהביו, שמא חולי זה בא עליך בסיבת אותו חכם יהודי שבא לפדות את בניו, מהשבי, וסירבת לו, שלח השר אחר רבי יוסי, וכשנכנס אצל חדרו של השר מיד הפסיק הכאב אצל השר, אמר לו השר, תן לי מאה מנה שאמרת, בפדיון בניך, וטול את שני הילדים, אמר לו רבי יוסי, לא אתן אלא חמשים מנה, כעס עליו השר וגירשו מביתו, לאחר שיצא רבי יוסי, גבר חוליו של אותו השר, וכמעט התעלף מרוב כאב, חזר ושלח אחר רבי יוסי, ויבא אליו, ויאמר לו, תן לי חמשים מנה וקח את שני ילדיך. אמר לו רבי יוסי: איני רוצה לתת כלום, אלא אני לוקח את הילדים בחינם, גער בו השר, ויצא משם בידים ריקות, ויהי אך יצוא יצא רבי יוסי מלפני השר, מיד קפץ החולי והכאב על השר ביתר שאת, שלח השר וקרא לרבי יוסי, אמר לו, טול ילדיך בחינם, אמר לו רבי יוסי: איני זז מכאן עד שתשלם לי את שכר עבודתם של שני בני, אשר עבדת בהם משעה ששבית אותם עד היום הזה, ישבו ועשו חשבון, ועלה שכר עבודתם שמונים מנה, נאלץ השר לשקול לידו של רבי יוסי שמונים מנה, עבור שני הילדים, חלף עבודתם אשר עבדו לשר, ואז לקח רבי יוסי את בניו והלך לו לשלום. (ענף עץ אבות עמ' שלה, עוד יוסף חי פר' נשא).

וכן בענינו עם משה, לא מספיק שנתנה בתיה בת פרעה למרים שתתן לאמו שתניק אותו ותטפל בו, אלא גם שילמה לה כסף. ע''כ.

ומבואר בספר גלגולי נשמות (סי' קמג) שבתיה בת פרעה היא גלגול חוה, ולפי שחוה היתה יציר כפיו של הקב''ה נקראת עתה בת-יה. ולכן גם חמלה על בנה משה, שהוא הבל. וכן ניתן לרמוז דבר זה בפסוק שאמר ''ויהי לה לבן'' לומר שהוא בנה ממש, וכן לה לבן אותיות סמוכות יוצא ''הבל'' לרמוז הנ''ל, וכן מה שאמר הכתוב ''ותקרא שמו משה'' להאמֹר יובן מדוע דווקא השם של בתיה נתקבל יותר מכל השמות שקראו בני משפחתו, כיון שהיא אמו האמיתית בגלגול הקודם, וכן יובן מה שאמרה ליוכבד ''והניקהו לי'' שתיבת ''לי'' מיותרת, שמספיק לומר והניקהו ואני אתן את שכרך, אלא רמז הכתוב לענין הנ''ל שהיא היתה אמו מגלגול הקודם, ולכן אמרה לה הגם שאת כרגע אמו, אבל הניקהו ''לי'' כי הוא שלי מגלגול הקודם, (גלגל החיים מסכת סוטה).

---

שמותיו של משה רבינו, ובתו של הקב''ה

היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך, והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול, והיו יושבים חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך והיו חלקם אומרים להורגו וחלקם אומרים לשורפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות, מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב ובא המלאך גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון (ש''ר).

ומובא במדרש (ויקרא רבה פר' א) י' שמות נקראו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו, זהו שכתוב (שמות ב) ''ותרא אותו כי טוב הוא'' כי טוביה הוא. רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו, בא ר' יהושע בר נחמיה ופירש את הפסוק על משה רבנו (דברי הימים א כד, ו) ''וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר וגו'

שְׁמַעְיָה= ששמע יה תפלתו וגו'

בֶן= שנתנה לו תורה מיד ליד.

הַסּוֹפֵר= שהיה סופרן של ישראל.

הַלֵּוִי= שהיה משבטו של לוי.

לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים= לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה ובית דינו.

וְצָדוֹק הַכֹּהֵן = זה אהרן.

וַאֲחִימֶלֶךְ= שהיה אחיו של מלך.

בֶּן אֶבְיָתָר= שויתר הקדוש ברוך הוא על ידיו מעשה העגל. רבי תנחומא בשם ר''י בן קרחה אמר, אף לוי היה שמו, על עיקר משפחתו (שמות ד) הלא אהרן אחיך הלוי. ומשה הרי י'.

אמר לו הקב''ה למשה: חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ותקרא שמו משה.

וכן דורש המדרש (שם) על הפסוק בדברי הימים (א, ד, יח) וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד, אמר ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנאמר ''אלה בני בתיה'' בת יה אשר לקח לו מרד זה כלב ר' אבא בר כהנא ור' יהודה בר סימון אחד אמר זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה יבא מורד ויקח את המורדת ואחד אמר זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה, ע''כ.

---

מה היה הסבל במצרים?

מהו וירא? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר, חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן.

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח מעלתו וגדולתו שלו והולך וּמְיַשֵּׁב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך זהו שכתוב (שמות ג, ד) ''וירא ה' כי סר לראות'', ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך ''ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה''.

דבר אחר, ראה משה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח,

(ש''ר פר' א סי' כח).

---

מדוע משה רבינו הרג את המצרי, ובמה הרגו?

ראוי היה משה מששת ימי בראשית להרוג את המצרי כי כחו של מצרי הוא כחו של קין שהוא מצד הטומאה, ודע כי ההכאה הזאת בלשון הייתה, כי המית אותו ברוח שפתיו, וכן דרשו חז''ל שהרגו בשם המפורש, ושם המפרש של מ''ב אותיות היה, וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו (מלכים ב ב) ''עלה קרח עלה קרח'' הזכיר בו הכתוב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', והוא שם בן מ''ב אותיות ולכך נהרגו מ''ב ילדים (רבנו בחיי).

דבר אחר כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם חייב זה הריגה, אמרו לו זהו שכתוב וירא כי אין איש שילמד עליו זכות ''ויך את המצרי'' במה הרגו? ר' אביתר אמר הכהו באגרוף וי''א מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו.

ובספר טעמי המנהגים (בקונטרס אחרון עניני שבת אות שנא) כתב בשם ספר תשואות חן בשם דודו הרב רבי ליב פאליק על פי מה שכתב האר''י ז''ל שהשם תכ''ה משם ע''ב הוא מסוגל להריגת השונא, ובשם זה הכה משה את המצרי, ולזה כאשר אמר משה לרשע למה תכ''ה רעיך, השיב לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, והנה כאשר יצא ר' עקיבא להורג הי''ד היה מאריך באחד ואמרו לו תלמידיו עד כאן וזהו, למה אתה מאריך באחד, מוטב אמור עוד ואהבת את ה' אלהיך ותכוון בסופי תיבות שם תכ''ה ותהרוג בזה את השונה (זה שהורג אותך) ותנצל, השיב להם כל ימי הייתי מצטער על זה וכו' וראה עוד שם מדוע ר' עקיבא נפטר כך.

ופירש רש''י ''וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ'' שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ובדומה לזה ראינו גם אצל אלישע הנביא שהרג את הנערים שנאמר (מלאכים ב, ב, כד) ''וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים'' פרש''י (ע''פ הגמרא בסוטה מז.) ראה שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של טובה. ע''כ.

צא וראה כמה חמור שלאדם ולזרעו אין המשכיות בתורה במצות ובמעשים טובים, שזה מה שיכול להגן עליו ברגע של סכנה, שאם ידע משה (או אלישע) שיהיה לו במשך הדורות ילד צדיק, לא היה עושה כן, על כן יתפלל על זאת האדם תמיד שיהיה הוא וזרעיו שומרי תורה ומצות.

מובא בזוהר (פרשת ויקהל דף רכד ע''א) מהו שכתוב וַיִּפֶן אַחֲרָיו אלא זה נאמר על מי שעומד מאחורי השכינה שהוא הסטרא אחרא והוא זה שפנה אל הילדים, וראה אותם שהם ראוים להענש ולקבל את הקללות, ואלישע קילל אותם בְּשֵׁם ה' בשביל להוציא את הקדושה מאותו חוב שהקריב הסטרא אחרא מהקורבנות של בלעם ובלק שהקריבו לצד הקדושה, ולכן לקחה הקדושה מ''ב ילדים אלו שראוים היו לעונש, ונתנם ברצונה לסטרא אחרא, תחת המ''ב קרבנות שהקריבו בלק ובלעם אל הקדושה, כדי שיקבל הסטרא אחרא את חלקו המגיע לו ולא יקטרג עוד על ישראל. ע''ש.

---

האם מותר להכות את חברו בצחוק, האם מותר לאב להרים יד על בנו

דע יהודי יקר שיש בעולם הבא שבעה מדורים שמענישים בהם את האדם, והמדור השני נקרא שחת והיא אש ירוקה, ואין שם כי אם חשך ואין שם רחמים כלל, ושם דנים בין היתר את זה שהגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו, (ראשית חכמה שער היראה פ''ד).

וכן נאמר בספר משלי (יא, כא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט, פירש התרגום המושיט יד על חבירו לא ינקה מהעונש.

אמר רבי חנינא (סנהדרין נח:) נכרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'. ואמר רבי חנינא (שם) הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר (משלי כ) מוקש אדם ילע'' פרש''י, כשאדם נכשל ונוקש בעבירות מקלקל את קדושתו כמו ושתו ולעו (עובדיה א).

פירש המהרש''א שאדה''ר הוא דיוקנו של מקום ויעקב הוא דמות דיוקנו ולזה ישראל נקראו אדם ולא עובדי כוכבים וע''כ הסוטר לועו של ישראל שהוא דמות דיוקנו של שכינה כאלו סוטר לועו כו'.

וכן אמר ריש לקיש (שם) המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר '' וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ'' ''למה הכית.'' (בלשון עבר) לא נאמר אלא למה תכה, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע,

אמר זעירי אמר ר' חנינא נקרא חוטא, רב הונא אמר תיקצץ ידו שנאמר (איוב לח, טו) ''וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר'', ובאמת רב הונא קצץ ידו של אדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך, רבי מאיר אומר אין לו תקנה אלא קבורה שנאמר (שם כב, ח) ''וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ.'' (איש שמניף זרוע, לו הארץ מתוקנת לקבורה, כלומר ראוי להמיתו ולקוברו).

וכן אסור להרים יד או להכות את חברו בצחוק (ואין הכונה לטפיחת עידוד) שמלבד שיש בזה גאוה והתנשאות על חברו עוד יכול להגיע לדברים חמורים ביותר כגון שפיכות דמים, כמו שראינו אצל אבנר בן נר ויואב בן צוריה שלכל אחד היה קבוצת חיילים, אמר אבנר אל יואב (שמואל ב ב טו) ''יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ'' ומזה הצחוק התחילה מלחמת אחים ארוכה מאוד וקשה שנאמר (שם יז) הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא, פי' המצודות דוד- אף כי מתחילתה קמו מתי מספר להלחם דרך שחוק, סוף הדבר היה אשר נלחמו כולם בחוזקה.

ומובא במדרש (ש''ר פר' מב) מנין לשחוק שהוא שפיכות דמים שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.

וכן אמר ריב''ל (ויקרא רבה פר' מב) אבנר נהרג על שעשה דמן של נערים שחוק, זהו שכתוב: (ש''ב ב) ''ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו''.

וצריך האדם מאוד להזהר בזה הדבר ואפילו אם רוצה להעיר לחבירו בדבר מצווה כגון לסדר לו את התפילין או הציצית, צריך לבקש ממנו רשות שלא יפגע וכו',

ומצאנו גם בספר חסד לאלפים לרבנו ר' אליעזר פאפו זצ''ל (סי' קנו סע' כא) שהסתפק אם המכה את חבירו בדרך שחוק עובר על לאו ''לא יוסיף להכותו'' וסיים שכן.

ובשדי חמד (מע' ה אות ד) הביא את הרב יפה ללב (שם באות ט') שכתב שיש ללמוד שאסור להכות בדרך שחוק מדברי הש''ע (חו''מ תחילת סי' שמח) שפסק שאסור לגנוב מחבירו ואפילו בדרך שחוק כדי שלא ירגיל עצמו בכך, ומזה נלמד שגם להכות בשחוק אסור.

ופסק מרן להלכה בש''ע (חו''מ סי' תכ סע' א) שהמרים יד על חבירו נקרא רשע, וכתב הרמ''א (שם) שיש אומרים: שיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין. וכן כתב הרמ''א (סי' לד סע' ד) שהמגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן. ע''כ.

ומענין לענין באותו ענין נבוא לבאר האם מותר לאב להרים יד על בנו?

אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יג, כד) ''חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ (מקל) שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'' פירש הרלב''ג מי שהוא מונע שבטו מהכות בנו ליסרו הוא שונאו כי מפני זה יהיה באין מוסר, ומי שהוא אוהבו שחרו מוסר בקטנותו לחנכו במוסר על פי דרכו.

הנה מוכח שמותר לאב להכות את בנו בידיו ואף במקל או רצועה, בשביל שלא יצא לתרבות רעה, וכן להחדיר בו מוסר ויראת שמים, וכן כתוב (שם כג, יג-יד) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת, אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל, וכן (שם כט יז) יסר בנך ויניחיך ויתן מעדנים לנפשיך, וכן (שם יט יח) יסר בנך כי יש תקוה.

וכן מובא במדרש (שמות רבה פרשה א) בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר ''חושך שבטו שונא בנו'' ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו,

שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם, מה עשה ישמעאל כשהיה בן ט''ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו כמו שראה מאחרים, מיד (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק וגו', ואין מצחק אלא עבודת כוכבים שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק, מיד (בראשית כא) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה שמא ילמד בני אורחותיו, מיד ''וירע הדבר מאד בעיני אברהם'' וגו' על שיצא לתרבות רעה. מיד (שם בראשית כ''א) ''וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים'' ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם וטרדו מביתו על כך, וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו (בראשית/ יג) ואברם כבד מאד במקנה וגו', היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות ובלא מחיה, אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה אליו, מה היה סופו כשגרשו ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנא' (בראשית טז) ''והוא יהיה פרא אדם''.

כיוצא בו (בראשית כה) ''ויאהב יצחק את עשו'', לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו, כמו ששנינו חמש עבירות עבר עשו הרשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, וביזה את הבכורה, ועוד שתאב מיתת אביו, וביקש להרוג את אחיו, וגרם ליעקב לברוח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו.

כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו, ושכב עם פלגשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה, שנאמר (תהלים ג) ''מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו'', ואחריו כתוב ''ה' מה רבו צרי וגו''',

וכיוצא בו עשה דוד באדוניה שלא רידהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, שכתוב (מלכים א א) ''ולא עצבו אביו מימיו'', אף הוא יצא לתרבות רעה.

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, זה הקב''ה על שאהב את ישראל, שנאמר (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרבה אותן ביסורין, וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר (משלי כט) יסר בנך ויניחך וגו', ואומר (שם יט) יסר בנך כי יש תקוה, ומוסיף עליו אהבה, שנאמר ואוהבו שחרו מוסר, לפי ששיחרו מוסר לכך אוהבו, וכן אתה מוצא באברהם שייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, כתוב באברהם (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכתוב (שם כה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה בעושר ובמעשים טובים, תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתוב ואברהם זקן בא בימים ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך ''ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק'', זהו ''ואוהבו שחרו מוסר'',

כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר (שם כ''ה) ''ויעקב איש תם וגו''', ולמד מה שלמדו אביו, ואח''כ פירש מאביו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנאמר (שם לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען,

ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו, שלא יהיה בהם פסולת, שכן כתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', השוון כלם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו היו, זהו וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

כיוצא בו (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן א) בת שבע הצדקת שיסרה את שלמה בנה שכתוב (משלי לא) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, אמר רבי יוסי בר חנניה מהו ''משא אשר יסרתו אמו'' מלמד שכפתו בת שבע על העמוד ומכה אותו בשבט ומיסרתו ומה היתה אומרת לו?

הכל יודעין שאביך ירא שמים, עכשיו אם תצא לתרבות רעה יאמרו שאתה בני ואני גרמתי לך, וכל נשי אביך כיון שמתעברות אינן רואין פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז, וכן כל נשי אביך היו נודרות ואומרות יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי יהא לי בן חכם ממולא בתורה והגון לנביאות ומכה אותו ומיסרתו ואומרת מה לך אצל מלכים שותים יין ומשתכרים, מי שרזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר?! ולפי שייסרתו לפיכך ויחכם מכל האדם (מלכים א ה), תניא רשב''י אומר אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל ולא נתן אותם אלא על ידי יסורין, התורה וארץ ישראל והעוה''ב,

תורה שנאמר (תהלים צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו,

ארץ ישראל שנאמר (דברים ח) ''וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך'' ואח''כ כתוב ''כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה'',

עוה''ב שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו שנאמר (משלי כט) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך הוי ואוהבו שחרו מוסר. ע''כ.

וכן מובא (מדרש משלי פרשה יג) חושך שבטו שונא בנו. וכי יש לך אדם שהוא שונא בנו, אלא מתוך שאינו מוכיחו על דברי חכמה ועל דרך ארץ נקרא שונא, אבל מי שמוכיח את בנו על החכמה ועל דרך ארץ, הוא נקרא אוהבו, שנאמר ואוהבו שחרו מוסר. ע''כ.

וכן בגמרא (מכות כב:) העמידו חכמים את הפסוק בזכריה (יג, ו) ''וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ (בכתפיים) וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי'' במכות של תינוקות של בית רבן מדובר המקרה, וראה במהרש''א שכתב שישאלו אותו מה הרושם מהמכות שבין כתפיו שאינו במקום סכנה? ויאמר אשר הוכיתי בית מאהבי שלא הכוני במקומות שיש בו סכנה כמו בראש ונגד אברים הפנימים רק בין כתפיים ולא נתכוונו רק לתוכחת מוסר ואת אשר יאהב יוכיח. וראה שם אבן עזרא מה שפירש.

וכן אמר רבא (שם ח:) אף על גב שהבן לומד כראוי, עדיין יש מצוה להכותו שנאמר (משלי כט, יז) ''יסר בנך ויניחך''.

וכן הוא ברמב''ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ב) מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה,

ובלחם משנה כתב שבפרק לא יחפור (דף כ''א) אמרו: כאשר אתה מכה את הילדים הכה אותם ברצועה קטנה והתינוק אשר ישמע ויקרא מחמת ההכאה יקרא ומי שלא ישמע ולא יקרא יהיה צוותא לחבריה, כלומר לפחות יהיה שם בחברתם ויבין מעט ממה שהאחרים אומרים.

וראה במכתב לאליהו להרה''ג אליהו אליעזר דסלר זצ''ל, (ח''ג, חנוך הבנים) שכתב בשם אגרת הגר''א (נדפס בסוף המסילת ישרים) שיש שזורע אל האבן, והוא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך.

הנה מכאן שיש לעשות (פעמים) לבן לב נשבר ונדכה, ועין בדרך עץ החיים להרמח''ל שכתב שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חבוט הקבר, וכן מובא באחד הספרים הקדושים כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא לו עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.

וכבר כתב האבן עזרא (שמות כ, יד) שלא שייכת חמדה לכפרי בבית המלך, כי אם יעניש המלך לכפרי בשוטים, לא יעלה על דעתו להנקם מהמלך, ולא ילמד מזה אלא הכנעה לבד, כי פשוט אצלו שהוא בטל כלפי המלך, כי המלך רשאי להעניש, ולא הוא. כן כאשר תחדיר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעתו לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו,

אלא שעיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים, ומכיון שכן בודאי אם האב יכה לבנו ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן. ע''כ.

ומה טוב לכל הורים לקרוא בספר מנורת המאור של מורנו ר' ישראל בן ר' יוסף אלנקאוה (פרק יא) על חינוך הבנים, ובין היתר כתב שלעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שאם ייסר אותו יחכם, שנאמר בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה. אמרו במדרש אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על הדרך הטובה, שנא' בן חכם מוסר אב, ואם ראית לץ, בידוע שלא גער בו אביו, שנאמר ''ולץ לא שמע גערה'', רוצה לומר לא שמע מאביו גערה.

אמנם בדורנו אנו ישנה ירידת הדורות כתבו אנשי החינוך שצריכים לנקוט בדרך רכה יותר שמה שיכלו לסבול הילדים של פעם, הילדים של היום אינם יכולים, שהיום הם יותר מפונקים יותר רכים וכו' ה' יעזור, ומשום כך צריך מאוד ליזהר לא להטיל אימה יתירה על בני ביתו, כמו שאמר רב יהודה אמר רב (גיטין ו:) כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי שלשה עבירות. גילוי עריות, שפיכות דמים, וחילול שבת, שאם בדור התנאים כך בדורנו כל שכן.

ושמא האבא יתן מכה יתירה בחוזק או במספר המכות והבן יתחיל למרוד בו או חס ושלום יחזיר לו, וכל ערום יעשה בחכמה.

כמובן שדבר ראשון צריך להזהיר כמה פעמים ואם זה לא עוזר אז ירים את הקול ויראה (מבחוץ בפניו ולא באמת בליבו) שהוא כועס, ואף פעמים מותר לשבור כלים (שהם כבר שבורים) כמו שמסופר בגמ' (שבת קה:) על רב אחא בר יעקב שהיה שובר כלים שבורים בבית להפיל אימתו עליהם (והם לא ידעו שזה כלים שבורים) וכן פסק בהגהות מימוניות (רמב''ם ה' מלכים פ''ו ה''י).

ואם זה לא עוזר יכניס אותו לחדר לעונש ואם גם זה לא עוזר, לא יתן לו מכה על הלחי חס ושלום אלא יתן מכה על כף היד של הילד ולא יתן לו בעת שהוא כועס עליו, ולא יתן לו מכה מתוך כעס אלא רק לשם חינוך ויסביר לו שהוא אוהב אותו, ומשום שעשה מעשה אשר לא יעשה העניש אותו.

וכל זאת דווקא בגיל חינוך שהבן עוד לא גדל אבל אם הבן גדל אסור להרים עליו יד כלל וייסרו בדברים.

צא וראה על שפחתו של רבי (מו''ק יז.) שראתה לאדם אחד שהיה מכה את בנו הגדול, ומיד נידתה אותו, שעבר על ''ולפני עור לא תתן מכשול'' שכיון שהבן גדול, שמא מבעט באביו ויוצא שאביו הכשילו בכך, רש''י.

וכן הגמרא אומרת (שם) על הפסוק ''ולפני עור לא תתן מכשול'' מדובר בין היתר שהאבא מכה לבנו הגדול,

וראה לבית הבחירה למאירי שכתב שאותו אבא עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה.

וראה בריטב''א שכתב שאע''פ שמתכוין ליסרו, ונראים דברים שלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, כי אפי' לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו אלא ישדלנו בדברים, ומשום שזה מצוי בגדול נקט גדול אבל לעולם גם בקטן.

וכן ראינו (גיטין לו.) לרב אחא שהדיר מלמד תינוקות אחד מתפקידו משום שהיה מכה אותם יותר מדאי.

וכן כתב הראשית חכמה (שער הענוה פ''א) שכאשר האבא נותן מכה לבנו צריך שיהיה בישוב הדעת שלא יכעוס, אלא שיחשוב בדעתו שההכאה היא גמילות חסד שעושה איתו, כדי לקרבו אל הקדושה ולהכניע ממנו הקליפה. וכן אמרו כמה פעמים נלקה עקיבה בן יוסף ולא הוסיף בו כי אם אהבה, לקיים מה שנאמר ''הוכח לחכם ויאבהך'' וכן אמר דוד המלך ע''ה (תהלים קמה) ''יהלמני צדיק חסד ויוכיחני''

וראה בספר היפה ''חינוך מלכותי'' שכתב בשם הראשית חכמה לגבי מה שכתוב בספר משלי (כט, יז) ''יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'' שאין הכוונה לעשות לילד יסורים אלא ללמד אותו ספרי מוסר וכך ''ויניחך'' יתן לך מנוחה מדינה של גהינם. ''ויתן מעדנים לנפשך'' בגן עדן.

וכן כתב בשם הגר''א בספרו ''אבן שלמה.'' (פ''ו אות ד) שכשמכה את בנו לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יקלקל עוד את דרכיו וכשרואה שרבה חמתו עליו לא יכה אותו כלל בעת ההיא.

ועוד כתב בשם ספר חסידים (אות ש''ו) ''אל יתן אדם את בנו ללמוד לפני כעסנים, כי יכום או יענישום'',

וכן כתב מעשה שהיה שחלם הרב הצדיק המקובל ר' אברהם עדס זצ''ל. שבא אליו בחלום התנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי ואמר לו שילך לרב הצדיק המקובל הרב יהודה פתייה זצ''ל בעל מחבר ספר שער הגלגולים, רוחות מספרות, ואמר לו, שהרב פתייה כתב חיבור על הזהר הקדוש, לכן שילך אליו וילמד איתו החיבור שכתב ויראה האם באמת החיבור נכון וטוב, ואם כן שיאמר לרב פתייה שידפיס את חיבורו ואם אינו טוב שיגנוז אותו.

קם הרב אברהם עדס והלך לרב פתיה ובא לביתו ואמר לו שבא ללמוד את החיבור שכתב על הזהר, שאלו הרב פתיה: מנין לך שכתבתי חיבור על הזהר הרי הדבר אינו ידוע לאף אחד, סיפר הרב אברהם את דבר החלום וכל מה שאמר לו רשב''י, ואכן השניים ישבו ולמדו את החיבור בבית הרב פתיה, והנה כאשר ישבו ולמדו בא ילדו של הרב פתיה הקטן והפריע להם בלימודם, גער בוא אביו ואמר לו: תפסיק להפריע לנו ורצה להכותו, אמר לו הרב עדס הנח לו אל תכה אותו ואל תצעק אליו, מספיק היסורים שהוא צריך לסבול,

שאל אותו איזו יסורים, ענה לו הרב עדס ואמר לו הוא בא בגלגול לעולם ובגלגול הראשון הוא היה מלמד תינוקות והוא היה מכה את התלמידים שלא לשם שמים, ולאחר שהלך לעולמו לא היתה לו מנוחה בעולם הבא, לכן הוא בא בגלגול והוא צריך להתייסר בעולם הזה, בייסורים קשים בשביל לתקן זאת, ומאז ר' יהודה פתייה התחיל להתנהג איתו בחסד וברחמים, כאשר גדל הילד והיה לאיש הוא נעשה חולה מאוד וסבל יסורים שונים וקשים במשך כל ימי חייו, יום אחד הוא פנה לאביו ואמר לו: אבא, אני לא מבין, כל כך הרבה אנשים מגיעים אליך ואתה מתפלל עליהם, נותן להם קמעים וברוך ה' הם מתרפאים, מדוע עלי אתה לא מתפלל? הרי אתה רואה כמה אני סובל וכמה צרות יש לי, אמר לו אביו ילדי היקר אגלה לך את האמת, ר' אברהם עדס גילה לי שבאת בגלגול ובגלגול שעבר הייתה מלמד תינוקות והכת את הילדים שלא לשם שמים, ובאת לתקן את עצמך, לכן לא כדי לך שאתפלל עליך שתבריא, כי כל הייסורים הם לטובתך, אמר לו הבן: אם כך תן לי סדר תיקון, ואז נתן לו אביו סדר תיקון, ולאחר שסיים לתקן את עצמו נפטר לחיי עולם הבא.

ועוד מעשה שהיה בשני מלמדים בתלמוד תורה שאחד מהם היה חביב מאוד על תלמידיו והם אהבו אותו מאוד, המלמד היה משמח ושמח איתם ואף משחק עם הילדים.

הבוחן שהיה מגיע פעם בשבוע לבחון, היה מאוד מתפעל מידיעותיהם, והתקדמותם של הילדים של זה המחנך.

ולעומת זאת היה באותו תלמוד תורה מלמד שנהג להכות את התלמידים בצורה קשה, והיה כועס וצועק עליהם רבות. פעם אחת שנפגשו שני המלמדים בישיבת מחנכים, אמר המלמד הקשה למלמד השני: אינני יודע ואינני מבין מדוע הילדים שבכתתי אינם יודעים את הנלמד, והלא אני משקיע בהם כל כך הרבה כוחות, מדוע הם אינם יודעים את החומר הנלמד,? וכמובן שהתשובה מובנת שבגלל שהוא משקיע בהם כוח פיזי ולא כוח רוחני זה קורה. עד כאן מספר חינוך מלכותי.

עתה הראת לדעת שלפני שהאבא מרים יד על בנו צריך לחשוב הרבה פעמיים לפני כן

וכמו שכתב מרן (יו''ד סי' רמ, סע' יט) שאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. וכן המכה לבנו הגדול היו מנדים אותו שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וראה בחידושי רבי עקיבא איגר (שם) שכתב שלא יפחיד האב את בנו בעונש שמחכה לו, אלא יענישו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום שיש לחוש שמחמת אימה יאבד התינוק עצמו לדעת מהפחד.

והוסיף המהריק''ש (שם) שהמכה בנו קטן יותר מדאי היו מנדין אותו.

וכן כתב בפלא יועץ (ערך הכאה) שלאו דוקא המכה לבנו הגדול חייב נידוי, שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מלקה אביו ונמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשול, הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפילו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כגון בדורות הללו שחוצפא יסגא ובן בועט באביו לא ע''י ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס, גם הוא יכעס ואינו מקבל גערה, ובאמת אמרו (משלי יז, י) ''תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה'' במבין אמרו אבל מי שאינו מבין אינו מקבל גערה. והורים שיודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואינם שומעים בקול אביהם ואמם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לגערם ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה. ע''כ.

וכן כתב בהליכות עולם (ח''ח עמ' קמט) למרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א, שכל זה לאו דוקא בנו הגדול ממש, אלא הכל לפי טבעו של הבן, והחכם עיניו בראשו, ואין הבדל בזה בין בנו לבתו. וכן הביא שם את דברי הרב פלא יועץ הנ''ל ועוד כתב שהמכה את בנו שלא לצורך גדול עונו מנשוא, ועוד בכמה מקרים הלכו בנים או תלמידים רעים והלשינו על ההורים או על המורים שלהם, על שקיבלו מכות מידם, ופנו למשטרה שתעניש אותם, וכן עשו, וכדי בזיון וקצף, עליהם נאמר עם נבל ולא חכם, וראה בספר לב שומע (מע' ל אות נו) שאפילו אם מכה את בנו הגדול כדי שילמוד תורה ושיקיים המצות יש בו משום ''לפני עור לא תתן מכשול''. ובספר סדר היום בפירושו על משנת בן חמש שנים למקרא (דף נג ע''ד) כתב שקטן פחות מבן חמש שנים אין לו לשכל ולכן אין להכותו כלל על שום דבר. והמכה אותו חוטא. ע''ש שאותיות מחכימות. ע''כ.

וכן כתב בילקוט יוסף (כיבוד אב ואם פרק יב ס''א כרך ב' עמוד שיז) שאסור לו לאדם להכביד עולו על בניו, ולדקדק עמהם על כבודו, ולהטריחם יותר מדי, כדי שלא יביא אותם לידי מכשול, אלא ימחול על כבודו, אף בלא ידיעתם, ויעלים עינו מהם כדי שלא להענישם בידי שמים, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ויזהרו ההורים שלא ידרשו מבניהם דברים שקשה להם לעשותם ויכשילום. ולכן אם האב צריך לאיזה שירות מבנו, וחושש פן לא ישמע לו, לא יאמר לו בלשון ציווי עשה לי כך וכך, אלא דרך עצה טובה. ואמנם יש לו לאב ליזהר שלא למחול על כבודו במקום שעלולים ללמוד ממנו לזלזל בכיבוד אב. וברור שאם לאחר שהאב מחל על כבודו, חזר בו ממחילתו, ששוב הבן חייב בכבודו.

וכן (שם פ''יב ס''ב) אין לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו, וצריך לומר כל דבריו לבניו ובנותיו בנחת ובלא כעס, ואין לך דבר שמקלקל את היחס בין האב לבנו כמו רוב מורא.

וכעת ראיתי לספר ''ואין למו מכשול'' (הלכות גניבה עמ' סח) לרב אברהם ישראל שליט''א שכתב בשם ספר ''ומתוק האור.'' (עמ' 471) שרבי חיים קניבסקי שליט''א סיפר לבני ביתו, כי היה מקרה שהסטייפלר סטר לילד שהפריע בקרבתו, כשסיפר הילד לאביו על המעשה, התמלא האב אימה ופחד, ואמר אם הסטייפלר ראה לנכון לסטור לבני, כנראה שראה ברוח הקודש את פנימיותו הקלוקלת, ומי יודע מה יצא ממנו...

אולם רבי חיים קניבסקי הרגיע את האב וסיפר לו, שפעם בהיותו ילד, אחז בי מעשה נערות והשלכתי אבן על החלון, לא היה זה סתם חלון, אלא חלון חדרו של החזון איש אשר באותה שעה ישב בחדרו והגה בתורה, והאבן הפריעה את לימודו.

הרב יצא מהבית ניגש אלי וסטר לי, כשראה הרב את אחותו, אימי עליה השלום, פנה אליה ואמר דעי לך שמעולם לא סטרתי לילד! באותה רגע חרב עליה עולמה. היא חשבה בלבה שאם החזון איש יצא מגדרו וסטר לבנה, בודאי יש לה בן מקולקל בדרכיו.

הוסיף רבי חיים ואמר שאם הוא זכה לגדול בתורה הוא תולה זאת באותה סטירה שזכה לקבל מהחזון איש, ואז פנה רבי חיים לאבי הילד ואמר הבן שלך עוד יהיה תלמיד חכם, וכך היה, ע''כ.

ומכאן דעת לנבון שכאשר רואים רבנים נותנים סתירות למבקשים ברכה מפיהם וכו' אין להרהר אחריהם שברכה גדולה יוצאת מכן, והלואי ונזכה שידיהם יגעו בפנינו.

---

יזהר האדם בדיבורו ובמעשיו

הנה יש לשאול מדוע התפרסם על משה רבנו שהרג את המצרי ופרעה הרשע חיפש אחריו להורגו, והלא מצוה עשה בכך (כמו שביארנו בפסוקים שלפני) והיה מן הדין רצוי שלא יתפרסם ולא היה צריך לברוח וכו', וכן אם אדם שעושה מצוה אינו ניזוק, מדוע כאן משה רבנו היה צריך לברוח?

והנה אף על פי שיש הרבה תירוצים בדבר בע''ה נאמר כמה מהם,

א, מה שאמרו ששליח מצוה לא ניזוק זה דווקא כשאין מצוי הזק, אבל אם מצוי הזק, יכול להינזק, אף כאן משה רבנו היה במקום שאנשים מצויים שנאמר וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וגם כאן היה מצוי היזק.

ב, היה על משה רבנו להקפיד יתר על המידה שלא יוודע הדבר, ומאחר שלא היה זהיר כל כך, נודע הדבר.

ומעשה דומה לזה מצאנו (ב''ק קיז.) אצל רב שהגיע אליו גוי רשע אחד שרצה להלשין על רכוש חברו ולמסור את רכושו לגנבים, אמר לו רב: אני מזהיר אותך שלא תאמר זאת וחזר על זה כמה פעמים, וזה החצוף אמר לרב אני יראה וגם אראה, ישב רב כהנה לפני רב ושמע כיצד מלשין עז המצח הזה לרב,

קם רב כהנא ושבר את מפרקתו, אמר לו רב: יפה עשית שהרגתו, שעובדי כוכבים אינם מרחמים על ממונם של ישראל. אך בכל זאת מכיון שהיוונים נמצאים כאן והם מקפידים על שפיכות דמים, הם יחפשו אותך ויעשו איתך הדין שלא בצדק אי לכך קום וגלה לארץ ישראל, ושם תקבל עליך לא לדבר שבע שנים וזה יהיה כפרתך, וכו', ע''ש. (וראה במהרש''א מדוע רב כהנה היה צריך כפרה).

וכן דומה לזה מצאנו (שבת לג:) שישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון וישב שם גם אחד ששמו יהודה בן גרים, פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומיים) תקנו שווקים גשרים ומרחצאות, ר' יוסי שתק, נענה רשב''י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו, שווקים להושיב בהן נשים מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס, הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם (לתלמידים או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות ונשמעו על ידו למלכות, רש''י) ונשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. וברחו ר' שמעון ובנו למערה ואף אחד לא ידע היכן הם, וכו'.

הנה למדנו מהמעשים הנ''ל שהיה לרב כהנא ולשלשת החכמים להזהר במעשיהם יותר מהראוי, שאם היו עושים כן הכל היה בא על מקומו בשלום,

וכן גם כאן אצל משה רבנו שהיה עליו להזהר יתר על המידה. ומכאן ילמד האדם שכאשר הוא עושה את דבריו על פי ההלכה אבל כלפי הציבור זה קצת מוזר או לא בסדר, או שמא זה יכול לסכן אותך, יעשה זאת בצנעה ככל האפשר,

וכן ראינו בגמ' (ע''ז י.) שנזהרו חכמים בדבריהם משום אנשי המקום, שאמר אנטונינוס לרבי: חשובי הרומאים מצערים אותי, הלך רבי ולקחו לגן, וכל יום ויום היה עוקר צנון מן ערוגה שלפניו, אמר אנטונינוס: מזה נראה שרמז לי, שאהרוג מהם אחד אחד. ולא אתגרה בכלם יחד, ורבי לא רצה לומר כן בפרוש, רק ברמז, כי אמר: פן ישמעו חשובי רומי ויצערו לרבי, ולא רצה רבי לומר גם בצנעה, כי הכתוב אומר ''כי עוף השמים יוליך את הקול'',

וכן היתה לאנטונינוס בת אחת ושמה היה גירא, וזנתה עם אחד, שלח אנטונינוס לרבי עשב ששמו גרגירא, והבין רבי למה שלח לו עשב זה, כי אין לו צורך לזה העשב, רק בודאי זה הוא סימן, כי שמה גירא והעשב נקרא גרגירא, שהיא נגררת ונמשך לבה עם הנואפים, שלח לו רבי בחזרה עשב שנקרא כסברתא כלומר: שחוט והרוג את הבת, (בלשון לועזית, כוס= שחט, ברתה= הבת) אח''כ שלח אנטונינוס לרבי ירק ששמו כרתי, ורמז לו שאם יהרוג אותה יכרת זרעו, שלח לו רבי ירק ששמו חסא, ורמז לו שיחוס עליה. וראה עוד שם על אנטונינוס והעבדים. ע''כ. הנה גם כאן ראינו שרבי נזהר ביותר במעשיו.

ועוד כיוצא בזה ראינו (סנהדרין כה:) אצל אביו של רבי זירא שהיה גבאי מטעם המלכות וכאשר היה בא שר העיר לגבות את הכסף, אם אביו של ר' זירא היה רואה תלמידי חכמים היה אומר להם (ישעיהו כו) ''לך עמי בא בחדריך'' דהיינו שלא יראה אתכם שר העיר ואז יבקש מס גדול, אלא היה אומר שבני העיר מועטים והיה מקל עליהם המס,

וכאשר היה רואה את אנשי העיר היה אומר להם ''שר העיר הגיע לעיר ועכשיו ישחוט את האב לפני הבן.'' (כלומר יגבה מהן ממון, רש''י) והיו מתחבאים כולם, וכאשר היה בא שר העיר היה אומר ממי נגבה מכס והלא אנשי העיר מועטים. וראה בפירוש יד רמ''ה שכתב שהיה אביו של ר' זירא רואה תלמידי חכמים היה אומר להן בפירוש שהתחבאו ולא היה מתיירא שמא ילשינו עליו לשר העיר, וכשהיה רואה את שאר בני העיר היה אומר להם ברמז והם היו מבינים ומתחבאים ולא היה אומר בפירוש שמא ישמע אדם שאינו הגון וילך ויגיד עליו לשר העיר.

וכיוצא בזה התירו לילד גויה בשבת, ולחלל שבת על גוי, משום שאם לא תחלל או תוליד אז יתפרסם הדבר ויהיה איבה ומדנים,

כמו שפסק מרן בש''ע (יו''ד סי' קנד), וכן מעיקר הדין מותר לרופא ישראל לטפל בחולים נכרים בשבת, באופן שאין הטיפול סובל דיחוי, אפילו במלאכות דאורייתא, שעושה כן בשביל הצלת נפשות חולי ישראל המטופלים בבתי חולים נכרים בחוץ לארץ, שאם לא יחללו את השבת על חולה גוי, יש לחוש שבמקרה אחר רופא גוי יתנקם ובבתי החולים בחוץ לארץ לא יטפלו בחולה ישראל שיש בו סכנה. וכל שכן שיש להקל בזה ברופא העובד בבית חולים, שמחוייב על פי חוק המדינה לטפל בכל החולים ללא הבדל לאום, ואם לא יטפל בהם צפוי לעונש על פי החוק, מכיון שאז אינו מתכוין לחלל את השבת אלא כדי להנצל מהעונש, ולדעת איזה פוסקים הדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה שאין חייבים עליה מן התורה. ולכתחלה יש להשתדל לעשות את כל המלאכות האסורות מן התורה על ידי שנים, כדי שיהיה בכלל הדין שנים שעשאוה פטורים, או בשינוי ככל האפשר. אבל כשאי אפשר שהטיפול ייעשה על ידי שנים, ויש חשש שהדבר יוודע אם יימנע מלטפל בגוי, מותר לחלל עליו שבת גם במלאכות גמורות, להצלת החולה. ומכל מקום כל מה שאפשר לו להשתמט, כגון שמתנצל שהוא עסוק בטיפול בחולה יהודי אחר וכיוצא בזה, חייב לעשות כן. ומה טוב שהנהלות בתי החולים שבארץ ישראל, ידאגו שיהיו רופאים ואחיות נכרים, שיטפלו בחולים נכרים, ורופאי ישראל יטפלו רק באיסורי שבות דרבנן.

(קיצור ש''ע ילקוט יוסף מהדורת התשס''ז, ובילקוט יוסף שבת ד' עמוד רסו, ותיא. שארית יוסף ח''ג עמוד תלא. יבי''א ח''ח סימן לח).

וכן יש אומרים שמותר ליילד בשבת גם אשה גויה, למרות חילולי השבת הכרוכים בזה, אם ההימנעות מזה עלולה לגרום לאיבה, ולחשש שהדבר יוודע והגוים יתנקמו ביהודים שלא ליילד אשה יהודיה, ויבואו לידי סכנה. ולדינא טוב לעשות כן על-ידי שנים, באופן שיהיה שנים שעשאוה שאינם חייבים מן התורה. ואם אי אפשר לעשות כן על-ידי שנים, יש לסמוך על המקילים, בפרט בזמן הזה שיש פרסום רב ומיידי בכלי התקשורת.

(ילקו''י שבת ד עמוד שב).

---

האם מותר לעזור לאשה: לעבור את הכביש או שנפלה על המדרכה או בסכנת נפש

רבי יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, דבר של גילוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען, וחכמים סוברים מלמד שהשליכו אותם למים והוציאן משה, ''וישק את צאנם'' מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם כשם שעשה יעקב לרחל, (שמות רבה).

ומכאן לומדים שיש מצוה לדאוג תמיד לתושבים שלא יסבלו, ואפילו לבָנות השואבות מים, לעזור ולחזק נגד המפריעים אם אתה בטוח שתצליח כמו שעשה משה רבינו ע''ה, ואף להציל אותם מסכנה כמו שראינו לדעת חכמים שהוציאן משה מן הבאר מותר ומצוה בכך, וכיוצא בזה כאשר אדם רואה אשה בצרה וכגון שנפלה על המדרכה ואין אחרים יכולים לעזור לה צריך ללכת ולהגיש עזרה אף שיגע בבשרה אך ישתדל לשמור על הקדושה וטהרה ואף אם אפשר יעשה זאת ע''י הפסק של בגד וכו' והכל בזריזות ומחשבה נכונה להשי''ת, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשיש פיקוח נפש שצריך לעזור שאף אשה (בלי בגדים) במים שעומדת לטבוע חייב להצילה כדאיתא בגמרא (סוטה כא:) על חסיד שוטה שהוא מבלי עולם ומי הוא זה חסיד שוטה? זהו אדם שרואה אשה שטובעת בנהר ואומר לעצמו אין זה דרך ארץ להביט בה ולהצילה ומניח לה לטבוע.

וכן מובא בספר חסידים על הפסוק בקהלת (ז, טז) ''אל תהי צדיק הרבה'' הרי שהיתה אשה טובעת בנהר ובידך להציל, אל תאמר: אני מניחה לטבֹע כי איך אלך ואראה ערותה, למה תשומם ויחשב לך עוון ותענש.

וראה בשו''ת אגרות משה (אבן העזר א, נו) שכתב דאף הסתכלות בלא מתכיון ליהנות אף שיבא מזה לידי הרהור והנאה יש ראיות מפורשות שנדחה מפני פקוח נפש.

והנה בשו''ת נצח יוסף (ח''ב סי' סב) דן בשאלה האם מותר לעזור לאשה שנפלה על המדרכה? וענה שבדבר שודאי יש בו פיקוח נפש חייב כל אדם שיש בידו אפשרות לעזרה ולתמכה ולעשות ככל האפשר שתגיע כמה שיותר מהר לביה''ח כדי להצילה, ומצוה בו יותר מבשלוחו. ואף שבסתם אשה שנפלה ברחוב ואין פקוח נפש מותר להרימה דהוא תרוד להעמידה ואין כוונתו לחיבה, ועוד שמכיון שרוצה לעשות מצוה וחסד להצילה לאחר שמעדה ונפלה אין כאן מחשבה רעה שמכיון להנאתו ואין כאן חשש להרהור שהרי האשה מושכבת בארץ וצועקת מכאב, ודעתו מבוהלת עליו, ובפרט שמתאספים שם אנשים מסביב ורואים במעשהו ועוזרים לו לסמכה ולהעמידה, ודומה למצוות עזוב תעזוב עמו, אמנם ישתדל לעשות זאת מתוך צנעה וקדושה וישתדל ככל האפשר בעת שיעזור לה לעמוד במרחק שיתרחק ממנה בכל מה שניתן, ובפרט באשת איש צריך שמירה והרחקה יותר (הארת המחבר: מיהו בשו''ת משנה הלכות [ח''ה סי' קמב] כתב דאין נפ''מ בזה''ז בין פנויה או א''א), ומ''מ אם יש שם אחרים שעומדים ורוצים לעשות כן בלאה''כ אין לו לדחוק עצמו לרוץ כדי להעמידה כיון שבלאה''כ תיעזר ע''י אחרים. ע''כ.

ובשו''ת אז נדברו (חלק יד סי' נא) כתב לגבי אשה שנפצעה בתאונת דרכים וכן לענין אשה שנפלה במדרכה ומבקשת שיעזרו לה לקום, שברור שמותר להצילה דדומה לגמ' סוטה (כא:), ואף אם הנופלת היא בפריצות צריך לטפל בה ואין לחוש משום איסור הרהור, ומיהו יש להשתדל עד כמה שאפשר לא להסתכל במקומות המכוסים (ק''ו במקומות שאינם מכוסים) ולא להנות ולא להרהר ואם סוף סוף נכשל בזה הוי בגדר אנוס, ומ''מ יש לעשות ע''ז קצת תשובה כמבואר בשבת (דף סד) במלחמת מדין,

אבל אם ברור לו שיבוא לידי הרהור אסור, ויש הבדל בין לבושה בצניעות שמותר ויכול להזהר מהסתכלות והרהור, ובין אינה לבושה בצניעות שיש להמנע מזה עד כמה שאפשר, וכאן יש להשתמש בש''ע החמישי הידוע דאין ליתן כלל בזה והכל לפי העניין, ולהלכה יש להקל בכל עניין דכיון דגם בלבושה בצניעות עצם התעסקות באשה יכול לבוא לידי הרהור אלא שהבחירה באדם לא להרהר ולא להסתכל באופן שאסור ויקויים ''שומר מצוה לא ידע דבר רע'' אותו דבר יכול להיות גם באינה לבושה בצניעות והסתכלות שאינה לשם הנאה אינו אסור מהתורה, ומ''מ עד כמה שאפשר יש להחמיר שלא לנגוע בה ממש אלא ע''י דבר אחר המפסיק כגון בבגדה או בבגדו, ומיהו אם בודאי יבוא לידי הרהור ימנע עצמו מלעזור, ויתכן שיש הבדל בין לבושה בצניעות ובין שאינה לבושה בצניעות ולא כל הטבעים שווים בזה. עכ''ד.

וכן ראיתי בשו''ת באר משה (ח''ד סי' קיח) שנשאל בדבר שאחד ראה אשה שנפלה על הקרח או סתם נפילה על הארץ אם רשאי או מחוייב לעזור לה לקום? והשיב שחייב לעזור לה לקום ע''י אחיזה בבגד, אבל בימי הקיץ שכמעט שאין בגד לאחוז מוכרח להעלים עין, ועוד כתב הרב וז''ל: ואני מעיד על עצמי שבעיני ראיתי לרב גדול ומובהק אחד שבימי החורף נפלה אשה לפניו ואני הלכתי על צד השני של הרחוב, והרב הנ''ל אחזה והעידה וכשראה אותי עבר אצלי מצד השני והסביר לי למה עזר לה לעמוד ממה נפשך אם ישראלית היא מחייב מצד הדין, ואם נכרית היא יש חילול ה', והרכנתי לו בראשי שבודאי ובודאי טוב עשה.

ובודאי שבימי הקיץ שנשים הולכות פרוצות באופן מבהיל ואשה כזו נפלה לפני אדם ואין בגדים לאחוז להקימה, מן ההכרח לאחזה בזרועותיה הערומות, בזה צריך עיון גדול מה לעשות ודעתי נוטה לאסור. אבל לפי דברי הרמ''א בשם המרדכי (באה''ע סי' כא ס''ה) שבמקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. אם כן בכה''ג שנפלה ויש קצת חילול ה' אם לא יעזור לה ולא יסייעה הסומך על הרמ''א יש לו על מי לסמוך בשעת הדחק.

וכן לגבי אשה זקנה שמבקשת להעבירה מצד אחד לצד השני של הרחוב אם לא אפשר להשתמט אז יאחזנה בבגדיה, ואם מלובשת באופן שאין לו לאחזה בבגדיה ישתמט ממנה ויעשה עצמו כאלו לא שמע מה שהיא מבקשת, אבל בשום אופן לא יאחזנה בזרועה מגולה.

ובשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי' קמא) נשאל לגבי אשה נכרית שנפלה בימי החורף שהולכים בהרבה בגדים ואינו נוגע בגופה, ומבקשת מיהודי לסייעה לקום האם מותר לעזור לה? פלפל הרב שם בתשובה ולמסכנה אמר דאם יש חילול ה' מותר אם אוחזה בבגדה ואף אם אוחזה בידה ממש שרי, ומיהו פשוט דאם אפשר לו להעלים עין ולא לראות ושלא יהיה חילול ה' בדבר, כל ערום יעשה בדעת. ולגבי אשה ישראלית בין פנויה בין א''א מחוייב הוא להקימה ולא מצריך לומר היכן שיש סכנה בדבר או שעכ''פ ספק סכנה בדבר בכל זמן ובכל עת שודאי שמחייב להקימה ולהצילה, אלא אפילו היכן שאין סכנה בדבר אלא היא כחולה שאין בו סכנה שמותר ומצוה להקימה.

והלום ראיתי בשו''ת רבבות אפרים (ח''ח סי' תקצו) שכתב לגבי איש שטובע שעל פי ההלכה מותר לאשה להציל אותו,

וכן להציל אשה מהנשמה מפה אל פה מותר מפני פיקוח נפש וטרוד במלאכתו הוא.

וכן איש שמחוסר הכרה וצריך להזיזו ואין איש רק אשה בודאי היא יכולה לנגוע בו ואין כל החששות של חיבה הרהור וכו'.

וכן להציל אשה שנחנקת בודאי האיש יכול להצילה (בלחיצות בחזה: C.P.R) וכן גם אשה יכולה להציל איש.

וכן אשה שנפלה וצריכה עזרה מותר לאיש להרים אותה ולתת לה יד להקימה.

אומר המדרש (ש''ר) וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי, ע''כ.

ונראה לומר שלבש בגדים אלו דווקא בגלל שפרעה ומלכותו רדפו אחריו והיה פקוח נפש, שאם לא כך אסור הוא, כמו שכתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם חלק ז פר' מסעי) חדשים מקרוב באו באיזה בתי כנסת מודרנים שהשליח צבור כשעובר לפני התיבה הוא לבוש שחורים במלבושים הדומים לבגדי הכומרים, בקצת שינוי ממלבושי הכומרים, והוא מנהג רע ומר להדמות למלבושי הכומרים ותועבה היא, וקרוב לומר שהוא עובר משום ובחקותיהם לא תלכו, וכבר התריע על זה הגר''ח פלאג'י שמצוה לבטל מנהג מכוער זה, ואפילו יחידי יכול למחות נגד המנהג הרע הזה ולבטלו, ע''ש. ואסור להתפלל בבית כנסת שנוהגים כן ואין לענות אמן אחר שליח צבור שעושה כן, עכ''ל.

---

מעלת זעקת עם ישראל

פירש רש''י, שנצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם, ע''כ.

ומובא באגדה כשנאנחו ישראל וזעקו לאל ושמע זעקתם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ''ברוך אתה השם שומע תפילה'' ועליה נתקן ברכת ''שומע תפילה'' בתפילת שמונה עשרה. (שבולי הלקט ענין תפלה סי' יח).

ועוד (מתוך חזון עובדיה פסח) יש לבאר ע''פ מה שאמרו חז''ל (ב''ר פר' צו סי ג) ''ואין שלטון ביום המות.'' (קהלת ח, ח), שהרי דוד שכתוב בו (מלכים א א, א) ''והמלך דוד זקן'', כיון שנטה למות, נאמר בו (שם ב, א) ''ויקרבו ימי דוד למות.'' (ולא הזכיר המלך) ולפי זה קשה שמכיון שנאמר כאן מיתה, האיך קראו מלך? הרי ''אין שלטון ביום המיתה'', והיה לו לומר ''וימת פרעה'' אלא ודאי אין מיתה האמורה כאן מיתה ממש, אלא שנעשה מצורע, והמצורע הוקש למת, שנאמר (במדבר יב, יב) ''אל נא תהי כמת''

ואפשר לפרש לפי פשוטו, ''וימת'' מיתה ממש, והטעם שזעקו אחר מותו, יש להסביר על פי מה שאמרו בגמרא (תענית ח:) בימי רבי זירא גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל, והוסיפה לגזור שאסור להם לשבת בתענית, שחשבו פן יוכלו לבטל גזרת המלכות ע''י צום ותפלה להקב''ה (עיין מהרש''א חידושי אגדות שם), וכן אמרו במדרש איכה, שצוה נבוכדנצר על נבוזרדאן לבל יניח לישראל להתפלל ולבכות ולזעוק על צרותיהם לפני הקב''ה, פן יעוררו רחמי שמים עליהם ויגאלו, כי שערי דמעה לא ננעלו, אך במות המלך, התקבצו כל שריו ועבדיו לספוד ולבכות עליו, מצאו בני ישראל עת רצון, והראו כאלו הם נאספים לבכות על מלכם, ואז היו יכולים לשפך שיחם לפני ה' יתברך ולזעוק על צרת נפשם, וזהו שסיים (שמות ב, כד כה) ''וישמע אלהים את נאקתם וכו', וידע אלהים, שאף שמצרים לא ידעו, וחשבו שישראל בוכים על מות המלך, אבל הקב''ה הבוחן כליות ולב, ידע שמשעבודם המר הם נאנחים ונאנקים.

''מִן הָעֲבֹדָה'' כפל התיבות ''מן העבודה'' יבואר, כי רצתה התורה להודיענו איך נפלו בני ישראל, ע''י עבודתם בפרך, ממדרגת רגש האנושי, עד שאבדו את אהבתם וחבתם גם לבניהם, כי בשעה שחטפו את הבנים מידי אימותיהם לשחטם, כדי שפרעה ירחץ בדמם, ובכל זאת כששאל אחד את חברו, מדוע פניך זועפים? ואתה נראה דל ורע כל כך כמו איש חולה? היתה תשובתו אליו ''מִן הָעֲבֹדָה'', הקשה המוטלת עלי, ואני עובד בפרך, בחומר ולבנים, אהה! כי באותו פרק זמן ששחטו את בניו לרחוץ בדמם, לא התאונן כלל על שחיטת בניו הקטנים, רק על העבודה המפרכת, ולכן, ''וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה'', שהיה הכרחי מאד לגאול אותם בהקדם ובעוד מועד, בטרם ישלימו מנין ארבע מאות שנה,

(קרבן פסח).

ובמדרש אמרו: שהיה פרעה שוחט מאה וחמשים מילדי ישראל שחרית, ומאה חמשים ערבית, וכתבו המפרשים שכל אותם ילדים קטנים שנהרגו לא היו ראויים שיגדלו, שעתידים היו להרשיע מאד, וכמו שאמרו במדרש על מיכה- שנתמכמך בבנין והצילו משה רבנו, ולבסוף חטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה, וזהו רמז: 'אל תסתכל בק''נ ק''נ (מאה וחמשים תינוקות בכל פעם) אלא מה שיש בתוכו (מרבה לספר) עד כאן מתוך חזון עובדיה פסח עמ' ס בהגדה ע''כ.

דבר אחר, כל זמן שאותו מלך היה חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזירותיו מעלינו, שכן המנהג כשמלך מת מיד מתירין את החבושים שבכל עיר ועיר, וכשמת זה ולא נתבטלו גזירותיו, אמרו מעתה אין לדבר סוף ולא נצא עוד מעמל זה, לפיכך ''וַיֵּאָנְחוּ''.

וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה''

אמרו העניים להקב''ה (ש''ר פר' לח סי' ד) אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, ואנו אין לנו להביא קרבנות, אמר להם, דברים אני מבקש, שנאמר ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה''' ואני מוחל לכם על כל עונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים א, א) ''אלה הדברים אשר דבר משה'' אמרו לו, אין אנו יודעים, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבד במצרים לא בתפלה פדיתי אותם?! שנאמר וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה''.

בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים?!, שנאמר (יהושע ז, ו) ''ויקרע יהושע שמלתיו'' ומה אמרתי לו (שם ח, יח) ''נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה.'' (שלא יעלה בדעת ישראל שבכחם הגדול אשר אתם נצחו, אלא נטה בכידון שהוא גבוה הקומה למעלה, לרמוז כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ולבם לשמים ינצחו, כענין שנאמר והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל, הרי שבזכות שמשברים לבם ומתפללים בבכיה נצחו את העי, עץ יוסף ומתנות כהונה).

בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים ו, ו) ''ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה'''.

בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם, שנאמר (שמואל א ז, ט) ''ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'''. וכן אנשי ירושלים אע''פ שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם שנאמר (ירמיה לא, ו) ''כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וגו' (שם ח) ''בבכי יבאו ובתחנונים אובילם''.

לכך אמר דוד (תהלים כו, ו) ''ארחץ בנקיון כפי'' איני אומר להקריב לך, אלא ''לשמוע בקול תודה'' שאני מודה לך על דברי תורה.

---

מעלת הזכרת זכות אבות

אומר המדרש (ש''ר) אמר ריש לקיש ''וַיַּרְא אֱלֹהִים'' שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף שנאמר (תהלים קו) ''וימרו על ים בים סוף'',

''וַיֵּדַע אֱלֹהִים'' ידע שהן עתידין לומר ''זה אלי ואנוהו'',

ר' יהושע בן לוי אמר ''וַיַּרְא אֱלֹהִים'' ראה שעתידין לומר (שמות לב) ''אלה אלהיך ישראל'' ''וַיֵּדַע אֱלֹהִים'' שעתידים להקדים נעשה לנשמע.

ודע שמתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, מתוך הקץ שנאמר ''ויהי בימים ההם'', מתוך צרה שנאמר ''ויזעקו'', מתוך צוחה שנאמר ''וישמע אלקים את נאקתם'' מתוך זכות אבות שנאמר ''ויזכור אלקים את בריתו'', מתוך תשובה שנאמר ''וירא אלהים וידע אלהים''. (ירושלמי תענית פ''א ה''א).

וכמה פעמים מצאנו בתורה שהקב''ה עשה טוב לאדם בעבור אבותיו וכמו שנאמר ליצחק אבינו (בראשית כו, כד) והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי.

וכן הוא אומר (ש''ר פר' א) על הפסוק (שמות ב כה) ''וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים'' ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות וכן הוא אומר (שמות ב, כד) ויזכור אלהים את בריתו, ע''כ.

וכן (שמות לב יג) ''זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם''

וכן אמר משה רבנו (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וכן (שם ט, ה-ו) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה.

וכן (שם יא, י) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וכן (שם ל כ) לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם,

וכן מצאנו אצל דוד המלך שאמר למפיבשת (שמואל ב ט ז) ''אַל תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת כָּל שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי תָּמִיד'' וכן דוד המלך אמר בעצמו (תהלים קלב, י) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.

ואפילו שלמה המלך הוטב לו בעבור זה שנאמר (מלכים א, יא, יב-יג) ''אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה וגו' שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי וגו'''.

וכן הוא במדרש רבה (פר' מד סי' א, ב) אתה מוצא כמה תפלות התפלל אליהו בהר הכרמל שתרד האש שנאמר (מלכים א יח) ''ענני ה' ענני'' ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים ואמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל מיד נענה, שכן כתוב ותפול אש ה'.

וכן משה בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד ולימד עליהם זכות מ' יום ומ' לילה ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המתים מיד נענה שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל ואח''כ כתוב וינחם ה' על הרעה, שנאמר ''גפן ממצרים תסיע'' כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים, זהו שאמר משה רבנו להקב''ה ''זכור לאברהם ליצחק ולישראל''.

וכן כתוב (קהלת ד) ''ושבח אני את המתים שכבר מתו'' כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? ר' יהושע בן לוי אומר, לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, כיצד? אתה מוצא כשבנה שלמה בית המקדש התפלל לפני האלקים שתרד האש ולא נענה, אלא כיון שהזכיר את המת, דוד אביו, מיד נענה שנאמר (ד''ה ב ו) ''זכרה לחסדי דויד עבדך'' ומיד ''וככלות שלמה להתפלל אל ה' (שם ו) והאש ירדה מן השמים'' כיון שראה שלמה שהזכיר אותן תפלות ולא נענה וכיון שהזכיר דוד אביו מיד ירדה, התחיל אומר ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. ע''כ.

וכן אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא (ברכות י.) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, חזקיהו תלה בזכות עצמו שנאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי.

---

גלגולו של משה רבנו, מדוע הנביאים היו רועי צאן?

כותב הכלי יקר וזה לשונו: אמרו המפרשים לפי שכל רועה פסול, על שמרעין בהמות בשדות אחרים, וחשודים על הגזל על כן אמר שצאן אלו היו של יתרו ואין אדם חוטא אלא בשבילו, אבל מכל מקום הוצרך להודיע שהיה רועה כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעיה, כי הנבואה צריכה התבודדות וע''י שיראה השמים מעשה ידי אלקים כמו שכתוב ''כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו''' כי על ידי זה תהיה כל מחשבתו במציאות השי''ת עד אשר יערה עליו ממרום רוח ה' מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או העושה איזו מלאכה אחרת, זולת הרועה היושב לו פנוי ברוב הזמנים, עכ''ל.

והנה אע''פ שאנו אינם נביאים, אבל בני נביאים אנו, ולכן מכל מקום כל אחד צריך למצוא לו את הזמן בין הלימודים לשבת ולדבר עם השי''ת וכל המוסיף הרי זה משובח, אמנם כשאדם רוצה להתבודד באיזה שהוא מקום, צריך להזהר שלא יהיה חילול השם, ולא יקרו תקלות, אלא הכל בענוה ובהסתר, על דרך שנאמר (מיכה ו, ח) ''וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ'' כדי שלא יהיה בגדר כל המוסיף גורע.

וראינו פירוש יפה בספר בן יהוידע וז''ל, אמרו חז''ל שמשה רבנו ע''ה זכה להנהיג את ישראל ולהיות רועה ישראל בשביל שהיה רועה את צאן יתרו כדין וכשורה וע''י שהיה רועה צאנו של בשר ודם כדין וכשורה, זכה להיות רועה צאן קדשים המה ישראל צאנו יתברך, ועוד אפשר לפרש מה שנקראו ישראל ''צאן'' היינו לרמוז כי צריכים לתפוס המידות שאמר התנא יהודה בן תימא (אבות ה, כ) הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, והנה ראשי תיבות צבי ארי נמר נשר הוא אותיות צאן, להורות על זה, שיהיו דומים לצבי וארי ונמר ונשר בעשיית רצון אבינו שבשמים. ע''כ.

והנה אמרו ''היה'' רוצה לומר גלגולו שלעבר, בגלגול הבל רועה הצאן, וכבר דרשו רז''ל במה שנאמר ''היה'' כבר היה גם כן, והנה הבל נהרג על כי גזל צמח האדמה מקין להאכיל לבהמתו, ולכן עתה ''וינהג את הצאן אחר המדבר'' שלא ליהנות מן הגזל, כי שב בתשובה, (לקוטי תורה למהרח''ו) ע''כ.

---

שבועתו של הקב''ה למשה

ר' שמעון בן יוחאי אומר (פרקי דרבי אליעזר פ''מד) כשנגלה הקב''ה על משה מתוך הסנה לשלחו אל מצרים אמר משה לפני הקב''ה: רבון כל העולמים השבעה לי כל מה שאני מבקש לעשות אתה עושה לי, שאם אדבר דבר לפני פרעה ולא תעשה אותו ויהרגני, והקב''ה נשבע לו שכל מה שהוא מבקש הוא עושה חוץ משני דברים: מלהכנס לארץ ישראל ומיום המות ומניין שנשבע לו שנאמר (בראשית כב, טז) בי נשבעתי יצא מפי דבר צדקה ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ע''כ.

רבי אליעזר אומר (ש''ר) מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים ולפיכך נגלה עליהם הקב''ה וגאלם שנאמר ''וארד להצילו מיד מצרים'', ר' יוסי אומר כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השיעבודים שבעולם שנאמר ''ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי כי ידעתי את מכאוביו''.

ר' יוחנן אמר מה הסנה הזה גדל על כל מים - כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים שנאמר (ישעיה נה) ''הוי כל צמא לכו למים'', ע''כ.

על כך נדע מה היא ערך תורתנו הקדושה שאמר רבי לוי בר חייא (ברכות סד.) היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהלים פד) ''ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'',

פתח ר' יהודה (שם סג.) בכבוד תורה ודרש ''הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם.'' (דברים כז) וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמד שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני, וכן אמר ר' שמואל בר נחמני מאי שנאמר ''אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה'' אלא כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא ואם זמת יד לפה. היינו שלא ידע מה לענות כשישאלו אותו.

---

מדוע הקב''ה לא רצה שמשה רבנו יתקרב אליו בסנה?,

---

ומדוע הוצרך לילך שם יחף?

הנה נשאלת השאלה מדוע הקב''ה לא רצה שמשה רבנו יתקרב אליו?

אלא דע שבאותו זמן שנגעה בו בת פרעה פרחה השכינה ממנו, ומפני כך כאשר רצה משה רבנו להתקרב אליה בסנה אמר לו אל תקרב הלום עד שיתפשט מהגוף ההוא שנגעה בו בת פרעה, שם הראה לו הקב''ה שגוף הבן אדם בעולם הזה הוא צרעת מעור הנחש, ולאחר שהתפשט ממנו וחזר לגן עדן והתלבש בגוף הקדוש שלו, והנה נהיה גופו ''והנה היא שבה כבשרו'', (ראשית חכמה פרק חמשה עשר שער הקדושה).

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות עט) כתב בשם ספר אגרא דפרקא (אות ד''ש) שהטעם שאמרו חז''ל (שבת קכט) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, משום שלבישת מנעלים היא כדי שלא יגע בשרו על האדמה, כי בחטאו של אדם נתקללה, על כן עושים הפסק בין הרגל לאדמה, ועל כן במקום אדמת קודש שיצאה האדמה מכלל ארור לברוך יש לילך יחף, וזהו שנאמר שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, ע''כ.

וכן אומרת הגמ' (ברכות סב:) לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו ולא במנעלו שברגלו, אבל ליכנס לבית הכנסת, אמר רבא מה בביתו אקפנדריא (דרך קיצור) מקפיד האדם ורקיקה ומנעל לא מקפיד, אף בית כנסת קפנדריא הוא שאסור אבל רקיקה ומנעל מותר. (ובזמנינו שהקרקע מרוצפת אסור לירוק).

וכן פסק הרמב''ם (פי''א מהל' תפלה הלכה י) מותר לאדם לכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו.

ובספר הלכה ברורה (ח''ה סי' צא הל' ה) כתב לענין תפלה שבדורות הקודמים היו מקומות שנהגו לחלוץ הנעלים קודם שנכנסים לבית הכנסת, אבל בזמנינו נהגו בכל המקומות להכנס לבית הכנסת עם נעלים. ויש מקומות שנהגו שלא לעמוד לפני הגדולים כשלובש מגפיים מיוחדות (ערדליים) על הנעלים , ולכן צריך לחלוץ אותם אף קודם שיכנס להתפלל בבית הכנסת. אבל במקומות שנהגו לעמוד עמהם לפני אנשים גדולים, יש להקל אף בזה.

---

ארצנו הקדושה

כמה צריכים אנו להעריך את ארצנו הקדושה שהיא מתנה יקרה מפז, שפעמים אדם רוצה לצאת לנופש בחו''ל אבל הוא לא יודע שהנופש האמיתי הוא כאן בארצנו הקדושה.

אמנם כבר אמרו חז''ל (עירובין מז.) שמותר לצאת מארץ ישראל בכדי שישא אשה וללמוד תורה, וכן כתב הרמב''ם (ה' מלכים פרק ה) אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו''ם ולחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. וכן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו''ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א כו, יט) כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' שעב ס''ע א).

ואנכי הרואה למרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א שכתב בשו''ת יחוה דעת (ח''ג סי' סט) שאסור לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ אפילו כדי להצטרף להוריו הדרים בחוץ לארץ ולקיים מצות כיבוד אב ואם, אולם מותר לרדת לחוץ לארץ לקבל פני הוריו ולחזור לארץ ישראל. וכן כתב הרב (שם ח''ה סי' נז) שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בארץ ישראל, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורת ה'. ואפילו אם נסתיים הזמן שהוסכם עליו עם המוסדות שבארץ ישראל, רשאי להמשיך ללמד תורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, עד אשר ימצא ממלא מקום מתאים, ואז יחזור לארץ ישראל. והיורדים מארץ ישראל לחוץ לארץ ויושבים שם ישיבת קבע להתעשר ולהרבות נכסים ולרשת משכנות לא להם, ולהתענג על סיר הבשר, ומואסים בארץ חמדה, גדול עונם מנשוא, וגורמים גלות להם ולזרעם אחריהם, ולפעמים יגרמו לבניהם טמיעה בגויים והתבוללות. וסופם לרדת מנכסיהם ולהשאר בחוסר כל,

ומכל מקום אין להתייאש מהם, וצריכים לנסות להשפיע עליהם בדרכי נועם לשוב לארצנו הקדושה ולחנך את בניהם לתורה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ואם ראשיתם מצער אחריתם ישגא מאוד, ויהי רצון שיקויים במהרה הפסוק (ישעיה לה ,י) וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. ע''כ.

וכתב בילקוט יוסף (כיבוד אב ואם חלק ב פרק ט) שמותר לצאת לחוץ לארץ להשתטח על קברי אבותיו, ע''כ.

ומסופר על רמי בר יחזקאל (כתבות קיא:) שהיה בבני ברק (היא לא בני ברק של היום אלא מעט דרומה, ליד צומת מסובין- שיעורים בהגדות חז''ל) וראה שם עזים שהיו אוכלים תחת עץ תאנה והיה נוטף דבש מהתאנים וחלב מן העזים, והדבש והחלב היו מתערבבים ביחד והיה נוצר שלולית של עיסת חלב ודבש, ואז אמר: זו היא ארץ זבת חלב ודבש.

ואמר רבי יעקב בן דוסתאי, מהעיר לוד לעיר אונו שלש מילין (כשלושה וחצי ק''מ) ופעם אחת יצאתי מן העיר טרם עלות השחר והלכתי ולא שמתי לב היכן אני מניח את כפות רגלי ונמצאתי הולך בתוך עיסה של דבש ותאנים וזה הגיע לי עד קרסולי.

וכן רבי חלבו ורבי עיורא ורבי יוסי בר חנינא הזדמנו למקום אחד, הגישו לפניהם אפרסק שהיה גדול כסיר של כפר הינו (כ- 71.66 ק''ג).

וכן רבי יהושע בן לוי (שם קיב:) היה בגבלא (שם מקום) וראה שם את הענבים שהיו כל כך גדולים עד כדי כך שחשב שהיו נראים בעיניו כעגלים, ואז אמר עגלים בין הגפנים? אמרו לו אלו אשכולות.

וכן אמר אותו כופר לרבי חנינא יפה שבחתם את אדמתכם, וזאת מפני שהניח לי אבא בא''י בית סאה (50x50 אמה, דהיינו 829.4 מ''ר) וממנה יש לי שמן, יין, דגן, קטניות.

וכן אמר רבי חסדא מאי שנאמר (ירמיה ג יט) ''ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'' אלא מה צבי זה קל רגלים מכל החיות אף א''י קלה מכל הארצות לבשל את פרותיה, ואומרת הגמ', אולי נאמר מה צבי זה קל ואין בשרו שמן אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פרותיה שמנים, תלמוד לומר, ''ארץ זבת חלב ודבש'', שמנים מחלב ומתוקים מדבש. ע''כ.

ומעשה (ילקוט שמעוני סי' תתפה) ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע, ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטוס (שם מקום) וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

ומעשה (שם) ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים האלה, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם למקומן.

וכן מובא במסכת בבא בתרא (קמו.) אמר רבי יהודה אמר רב מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש שמן חדש וכלי פשתן חדש וזה היה בעצרת שואלת הגמ' מה הסיפור הזה בא להשמיע לנו? אלא חשיבותה של א''י (שהרי זה היה תחילת הקיץ וכבר היה יין שמן ופשתן וכו' בשוק).

והנה רבי זירא מרוב תשוקתו לעלות לא''י כשהיה בדרך אליה לא מצא ספינה לחצות בה את הנהר והנה מרוב חפצו ואהבתו בה לא המתין שתגיע ספינה להעביר אותו אלא החזיק בחבל על פני גשר צר ורעוע ועבר לצד השני, אמר לו כופר אחד: עם פזיז (שאמרתם נעשה ונשמע) ועדיין פזיזותכם בכם (שאינך מחכה שתגיע ספינה אלא מסתכן ועובר את הנהר),

אמר לו רבי זירא: אני הולך למקום שמשה ואהרן לא זכו לה, אני מי יאמר שאזכה? על כן עלי להזדרז ביותר לזכות במצוה,

וכשרבי אבא (שם קיב:) הגיע לא''י היה מנשק את הסלעים של נמל עכו ורבי חנינא משום חביבותו לא''י היה מתקן את מכשולי העיר שלא יצא שם רע על הדרכים, וכן רבי אמי ורבי אסי היו מלמדים, וביום חם היו עוברים מהשמש לצל וביום קריר היו עוברים מהצל לשמש, וכל זאת עשו שישיבת ארץ ישראל תהיה נעימה וחביבה על התלמידים ולא יבואו להתרעם, ועוד רבי חייא בר אבא היה מתפלש בעפר א''י כפי שנאמר ''כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו''.

וכן אמרו חכמים (שם צא.) אין יוצאין מארץ ישראל לחו''ל אלא אם כן היו מחירם של סאתים תבואה בסלע (שהוא כפלים מן המחיר הרגיל), א''ר שמעון מתי? בזמן שאינו מוצא לקנות, אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא,

וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר, אלימלך מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו (שמתו בגולה)? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר (רות א יט) ''וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי'' מהו הֲזֹאת נָעֳמִי א''ר יצחק אמרו ראיתם נעמי שיצאת מארץ לחו''ל מה עלתה לה? (שלא זאת בלבד שלא ניצלה שם מצרות, אלא ירדה לגמרי ממעמדה).

וכן אמר רב חנן בר רבא אמר רב (שם) אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כולן בני נחשון בן עמינדב הן, ומה זה בא להשמיע לנו, שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ. (שאבימלך בן נחשון היה ובכל זאת נפטר כשיצא מארץ ישראל) ,ע''כ.

אבל נדע ''אִלו נתן לנו הקב''ה את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל- דיינו.'' (הגדת פסח) הדברים הללו מכוונים נגד החלוצים החופשים החושבים לבנות את ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר היא התורה, ולכן לא אמר: אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה- דיינו, כי ארץ ישראל בלא תורה אינה טובה יותר מחוץ לארץ, ואדרבה, מוטב להשאר בחוץ לארץ ולא לעשות עברות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את המלך בפלטרין שלו, ועליהם נאמר (ישעיה א, יב) ''מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי''

ומעשה בהגרא''י קוק ז''ל, שנזדמן בקבוץ אחד שבארץ ישראל, ראה אותם שהם מדקדקים בעבודה, ואינם מדקדקים בתורה ובמצוה, אמר להם: בני! אספר לכם מעשה שהיה בחכם וזקן שחלה ושכח תלמודו, אפילו צורת האותיות של אל''ף בי''ת נשכחה ממנו, שאל ברופאים, ואמרו לו: אין לו תקנה אלא להכנס לבית הספר של תינוקות, ולחזור ולהתחיל מאל''ף בי''ת. לימים הרגיש בו המלמד, שהוא מתנהג כתינוק בין התינוקות, חובל באחרים, ועושה מעשה ילדות, אמר לו: באמת אמרו תלמודך תלמוד תינוקות, ואף על פי כן אל תסיח דעתך שזקן וחכם אתה,

והנמשל, אף אנו כך, מיום שגלינו מארצנו נשתכחו ממנו מלאכה ועבודה, והרי אנו חוזרים לתחלתן, מכל מקום לא נסיח דעתנו שבני עם זקן וחכם אנחנו. (חזון עובדיה פסח, בהגדה).

ובדומה לזה ראינו בילקוט יוסף (כיבוד אב ואם חלק ב פרק ט ה' יח בהארות) שכתב שהאדמו''ר מסטמאר זצ''ל ששאל, איך זה שאנו רואים שדוקא בארץ כנען עשו כל כך הרבה תועבות, הרי אוירה של ארץ ישראל מחכים? וכן יש להתבונן היאך הציונים דוקא כאן בארץ הגבירו את פעילותם לפריקת עול תורה ומצוות, היכן האווירה של ארץ ישראל שמחכים? והשיב, שדווקא במקום שיש קדושה הסטרא אחרא פועלת חזק, במקום שיש בלאו הכי טומאה, אין לסטרא אחרא צורך לפעול, והוא מעין מה שאמרו בפרק הראשון בגמרא בקידושין ''כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו''. ע''כ.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (חלק ו חאו''ח סי' מא) שיש לומר כי הן רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה ''אתחלתא דגאולה'' והגר''מ כשר שליט''א בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד- שעח) הביא כרוז בשם ''דעת תורה'' שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם ''אתחלתא דגאולה'', מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, וכמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו, ועודנו תכלינה עינינו אל ישועת ישראל האמתית ע''י צור ישראל וגואלו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, לולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת אטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות ''חינוך'' לא דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות, בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: יהרבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, והרי כתב הרמב''ם (בפ''ט מה' תשובה ה''ב) לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועונותינו הטו אלה, כי היצר הצורר בעוכרינו להסית את ישראל מדרכי ה', ואין כאן התחלה של גאולה ואינה גאולה שלמה לכל עם ישראל, ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ''ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ובירושלמי (פ''ו דנדרים סוף ה''ח) אמר הקב''ה, חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בא''י, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ, ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם ע''פ תורתנו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור: כי לא תשכח מפי זרעו, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס: הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה', ואנו תפלה שהשי''ת יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה, ע''כ.

ועיין על ישוב א''י מה שכתב בספר ''ויואל משה'' לרב יואל טייטלבוים. וכן ראה בשו''ת מקור נאמן (סי' תתקל).

ובדומה לזה ראינו גם אצל גדעון, שהקב''ה אמר לו לך להלחם במדין, אמר לו גדעון (שופטים ו טו) ''במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד.

---

איסור הזכרת שם השם, ומה הדין בשירים?

מניין שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב?, שנאמר ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, (תורה תמימה בשם המכילתא פ' בא).

ועוד אומרת הגמרא (פסחים נ.) זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר אמר הקב''ה, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני באות יו''ד ואות ה''א ואות וא''ו ואות ה''א, ונקרא אני באותיות אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד.

ובמשנה (סנהדרין צ.) דעת אבא שאול, שההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. ובמסכת עבודה זרה (יח.) אמרו, שרבי חנינא בן תרדיון נענש במיתה משונה, מפני שהיה הוגה את השם באותיותיו, ואשתו נענשה עמו, לפי שלא מחתה בו,

ואיסור זה הוא בין כשהוגה שם הוי''ה בתיבה אחת, לפי הניקוד שתחת כל אות, ובין כשמזכיר שמות כל ארבעת האותיות בזה אחר זה, ולכן הנוהגים לומר ''לשם יחוד'' קודם עשיית המצוות, צריכים להזהר שלא לומר שם הוי''ה בקריאת אותיות השם המיוחד כהוייתם, מפני שהוא בכלל הוגה את השם באותיותיו. אלא יאמרו ''ליחדא שם יו''ד ק''א בוא''ו ק''א. או יאמרו ''ליחדא שם אות יו''ד באות ה''א ואות וא''ו באות ה''א. וכן יש לנהוג כשמזכירים שם הוי''ה ב''פתח אליהו''

[ובעיקר הדבר נראה, שאין חובה מן הדין לומר ''לשם יחוד'' לפני עשיית המצוות, ודי בכך שמכוין לשם עשיית המצוה. ומדת חסידות לומר ''לשם יחוד'' לפני עשיית המצוות] (הלכה ברורה להרה''ג הרב דוד יוסף שליט''א ח''א סי' ה ה''ג), ע''כ.

וכל זה לענין שם הוי''ה, אבל לענין שם אדנות, וכן לענין שם ''אהיה'', יש להקל לאומרו באותיותיו, ואף לענין שם הוי''ה נראה שאם אינו מתכוין לשם הוי''ה יש להקל, ולכן מותר לומר בתפילת שחרית ''אביי הוה מסדר סדר המערכה'', בלא הפסק בין תיבת אביי לתיבת הוה, אף על פי שנראה כאומר שם הוי''ה ומכל מקום טוב יותר שיפסיק מעט בין תיבת ''אביי'' לתיבת ''הוה.'' (הליכות עולם פר' וישב).

אמנם הלומד בתלמוד ובמדרשי חז''ל ופגע בדרך לימודו בפסוקים שיש בהם אזכרות, מצוה שיקרא כהוייתם, כדמותם כצלמם, ולא ישנה לומר ''השם''. ואפילו כשאינו פסוק שלם. ואין להחמיר בזה. אבל אזכרות שבמטבע הברכות ותפלות אסור לקראם כי אם בכינוי ''השם''. וגם ישנה בהן לומר אלוקינו או אלוקים, כי גם בהזכרת שמות אלו יש איסור אזכרת ה' לבטלה. (סוף חזון עובדיה ט''ו בשבט).

וכתב המהרח''ו (טעמי המצות פר' שמות) שהמשתמש בשמות הקדושים או בהשבעות עונשו גדול מאוד, וכמה פעמים יהיו לבטלה, לכן באים בפיו ברכות לבטלה תמיד, כי עבירה גוררת עבירה, ואני שאלתי למורי זללה''ה, אם מותר להשתמש בהם, כמו הקדמונים שהיו משתמשים, כדי לידע החכמה. והשיב לי מורי זללה''ה, כי אותם החכמים היו משתמשים בשמות הקדש, לפי שהיה להם אפר פרה, כר' טרפון, אבל אנחנו טמאי מת, ואסורים בדברים אלו, ואפילו אותם השמות שבידינו, מוטעים הם והכל אסור, ואם היה איזה שמות אמיתים הם מותרים.

ומורי זללה''ה כשהיה קורא ומזדמן לו שם, כמו מטטרו''ן, לא היה מוציא מפיו, אלא היה קורא מט''ט, ואת סמאל היה קורא ס''מ, ב' אותיות ראשונים, והטעם אמר לי, כי כשהקב''ה ברא את המלאכים, צוום כשיקראום או כשישביעום שיבאו, ולכן כשהאדם מזכירם, חושבים הם שקוראים אותם, ובאים כששומעים שמם, וכשבאים ורואים לבטלה, יבא נזק לאדם מזה, ולכן צריך להזהר מלהזכיר, אבל אם הוא שם כשמות בני אדם: מיכאל גבריאל, וכן על דרך זה מותר להזכירם, ואין חשש שיזיקוהו. (וכתב הרב בספר שער המצות פר' שמות: כי כל מי שאפילו המקטרגים אוהבים אותו, מפני שאין בו שום חטא שיוכלו לקטרג עליו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, מותר וראוי לו שישתמש בשמותיו יתברך הקדושים, אבל מי שיוכלו לקטרג עליו מלמעלה, לומר ראה פלוני שעבר עבירה פלונית, והוא משתמש בשמותך הקדושים, הנה אדם זה הוא ודאי שיענישוהו אותו למעלה, אם ישתמש בשמות הקדש) וגם על זה שאלתיו, למה אנו מזכירים בפירוש שם שדי, או אלהים, ואין חשש. ובשמות מלאכים שהם משמשיו, יש להזהר מלהזכירם. והשיב לי עם מה שכתב רשב''י ע''ה, על פסוק ''ועברתי בארץ מצרים'' כי ארץ מצרים מקום טומאה ביותר, והיה פחד אם היה יורד מלאך לשם, יכול היה להיפגם, באותו כח בטומאה, אבל השם יתברך אש אוכלה הוא, ואינו שייך בו, והנה דבר זה הוא גם כן. כי המלאכים הם במדור העליון זך יותר, ואם ירדו אצלנו, אז יתערבו בזה האויר הנפסד, ויש פחד שלא יתערב ויתלבש בו, וזה הפסד להם, ולכן אסור להזכירם, ע''כ.

וראה עוד בשו''ת מבשרת ציון (ח''א סי' כג) שכתב שכל דבר שהוא דרך שבח ותהלה לבורא יתברך מותר להזכיר בו שמות הקודש, שהוא נקרא לצורך ואינו בגדר בטלה חס וחלילה, ועל זה סמכו ראשונים כמלאכים בכמה שירים ופיוטים נוראים המזכירים שמות הקודש, לך נא ראה בסידור התפלה לימים נוראים והסליחות דוגמאות לרוב: אל מלך יושב על כסא רחמים, אראלי מעלה אומרים ה' אדוננו, יה אל דרוש, ה' שמעתי ונרגזתי יום בו תפקדני, ה' בקול שופר, ועוד.

ולא זו בלבד אלא כמה שירים ופיוטים ומהם שחוברו ע''י איתני עולם כמו יה רבון עלם, חננו ה' חוננו בזכות משה רבנו, צור משלו....כדבר ה', יודוך רעיוני ה' רועי, מפי אל יתברך ישראל, תנו העוז לאלהים, אל מסתתר, כתר יתנו לך, וכו' מוכח אתה לומר שכל שהוא דרך ושבח וזמרה לבורא יתברך הוי לצורך ומותר גם בשם אדנות, ע''ש. ע''כ. וראה על זה בספר ''עשה לך רב'' עמ' קכה. וראה עוד מה כתבנו על זה בפרק כ פסוק ז.

---

זקני ישראל בניין

א''ר חמא בר' חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים- ישיבה עמהם שנאמר ''לך ואספת את זקני ישראל'', היו במדבר ישיבה עמהם שנאמר (במדבר יא) ''אספה לי שבעים איש מזקן ישראל'' וכו'.

וכתוב בספרי (בהעלתך צב) לא במקום אחד ולא בשנים, המקום (הקב''ה) חולק כבוד לזקנים, ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין שאף לעתיד לבוא חולק כבוד לזקנים שנאמר (ישעיה כד כג) ''וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד''.

והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שאמר יהיה עולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים קל וחומר בשר ודם עתיד לחלוק כבוד לזקנים.

וכן אתה מוצא שהמקום מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל שנאמר (ישעיה מז ה) ''קצפת על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עלך מאוד'', עכ''ל.

וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר (מגילה לא:) אם יאמרו לך זקנים סתור, וילדים בנה, סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה וסימן לדבר ''רחבעם בן שלמה''

והנה רחבעם בן שלמה מפני שלא הקשיב לעצת הזקנים שנאמר (מלכים א יב) ''ויען המלך את העם קשה ויעזוב את הזקנים אשר יעצהו'' אמרו לו העם (שם טז) ''מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי וגו' וכן (שם כ) ''ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה''.

וכן במדרש (ש''ר פר' ג-ח) אימתי ישראל עומדים- כשיש להם זקנים, למה? כשהיה בית מקדש קיים היו שואלים בזקנים שנאמר (דברים לב) ''שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'' - שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.

ואמר ר' אבהו (ב''ב י:) שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם כל שְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם, רש''י) (ישעיה כד, כג).

ועל הזקנים דוד המלך אמר בתהלים (קיט, ק) ''מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי''.

וכן נאמר במשנה (אבות ג, טז) רבי ישמעאל אומר, ''הוי קל לראש ונח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה'', פירש רבנו עובדיה מברטנורא, ''הוי קל לראש'' לפני אדם גדול זקן ויושב בראש בישיבה, הוי קל לעבוד עבודתו ולשמש לפניו. ''ונוח לתשחורת'' לאדם בחור ששערותיו שחורות אינך צריך להקל עצמך כל כך, אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב. ע''כ.

וכן (שם ד, כו) ''רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר, הלומד מן הקטנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן''.

ובמסכת שבת (קנב.) רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר (איוב יב יב) ''בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה''.

והנה תורתנו ציותה עלינו לקום מפני שיבה שנאמר (ויקרא יט לב) ''מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה''' וכן הוא בגמ' בקידושין (לב:) וכן פסק מרן בש''ע להלכה (יו''ד סי' רמד) והביא אותו להלכה מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם חלק ח פר' כי תצא) וז''ל ''שיבה'' זהו זקן בשנים דהיינו בן שבעים שנה ויש מחמרים מגיל ששים ומעלה, ואין זה חובה מן הדין, אך המחמיר תבוא עליו ברכה, וצריך לעמוד על עמדו לכבודו כל זמן שהוא עומד או לאחר שעבר מכנגד פניו ד' אמות. והיושב באוטובוס ונכנס זקן או ת''ח בתוך ד' אמותיו חייב לקום מפניהם לכבודם ולתת להם לשבת במקומו, ואינו רשאי לחזור לשבת, וישארו הזקן או הת''ח כשהם עומדים, וכן אם אדם מסתפק אם הגיע לגיל שבעים או לא יש לעמוד מפני שספק דאורייתא לחומרא, וכן זקן שנכנס לבית הכנסת אין צריך לעמוד מפניו לכבודו אלא כשיתקרב ויכנס לתוך ד' אמותיו, ואין לחשב את כל הבית כד' אמות לענין זה, וכן מי שיושב בבית הכנסת ועוסק בקריאת שמע וברכותיה או בפסוקי דזמרה או בברכת המזון, חייב לעמוד מלא קומתו מפני זקן בן שבעים שנה.

---

מאמר הזוהר על לשון הרע

פרש''י (בפסוק ג) שסיפר משה רבנו לשון הרע ותפש אמונתו של נחש, והנה כבר תירץ אור החיים על הפסוק מדוע אמר כך, אמנם בדרגה של משה רבנו זה היה לשון הרע שהיה צריך להיזהר ביותר שהקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והנה האותות שהקב''ה נתן למשה (מטה של נחש, יד מצורעת) זה בשביל שידע משה שעשה מעשה אסור והעניש אותו על זה בעולם הזה (בזה שפחד מהנחש ובזה שנצטרע בידו) וכתוב בזוהר (מאמרי שמירת הלשון על הזוהר פר' תזריע דף מו ע''ב) שהמדבר לשון הרע רוח הקודש מסתלק ממנו ושורה עליו רוח רעה ומטמאה אותו ואז הוא נעשה מצורע וכן אמר רבי אבא לרבי אלעזר (עיין במס' ערכין טז.) על אחד עשר דברים באים נגעים על בני אדם ואחד מהם זה לשון הרע.

בא וראה כל עונות שבעולם הקב''ה מכפר עליהם בתשובה, חוץ מלשון הרע שמדבר בגנות חברו אפילו שהוא אמת וכל שכן אם הוציא שם רע על חברו, שמדבר עליו שקר, אלו שני העונות אין תשובה לבדה מועלת להם, עד שימרקו עונם ביסורים רח''ל,

לכן נענש בעל לשון הרע בצרעת, כי כל מי שמוציא לשון הרע על חברו נטמאים לו כל אבריו מחמת רוח הטומאה הנשאר בגופו ופועל בו צרעת, ולכן הוא ראוי להיות מצורע, והטעם לפי שאותו הלשון הרע עולה ומעורר עליו השראת רוח טומאה והוא נטמא, כי מי שבא להטמא מטמאים אותו, ובמדור הראשון שבגיהנם מורידין ודנין על המספר אבק לשון הרע וכן במדור השלישי של הגיהנם (הנקרא דומא) נדונים המספרים לשון הרע.

והנה יש ממונה על כל אותם בעלי לשון הרע, כי כשבני אדם מתעוררים לדבר לשון הרע על אחרים או אפילו אדם אחד מתעורר לדבר לשון הרע, אז מתעורר זה הרוח רע הטמא שלמעלה (הממונה), והוא שורה על התעוררות ההוא של הלשון הרע שהתחילו בני אדם לדבר ובכח זה הוא עולה למעלה לקטרג וגורם על ידי התעוררות של הלשון הרע מיתה וחרב והרג בעולם, ואוי לאותם בני אדם שמעוררים את הצד הרע הזה ואינם שומרים את פיהם ולשונם ואינם חוששים על איסור לשון ואינם יודעים כי בהתעוררות שלמטה תלויה התעוררות שלמעלה בין לטוב ובין לרע, וישנם ממונים לאחוז בדיבור של לשון הרע או בדברי טינוף של ניבול פה שהוציא האדם מפיו, ושומרים על אותם הדיבורים עד שאחר כך מוציא האדם הזה מפיו דיבורים קדושים של תורה ותפילה, אז באים אלו בעלי דינים האלו ומטמאים בדיבורים ההם את דיבורי התורה והתפילה שהוציא זה האדם מפיו, אוי להם ואוי לחייהם אוי להם בעולם הזה ואוי להם בעולם הבא.

---

הקב''ה לא מביא נסיון שאי אפשר לעמוד בו

כאשר יש לנו צווי מהשי''ת לעשות מצוה מסוימת לא נאמר אני לא יכול או שאי אפשר לעשות אותה, אלא דע, מפני שהקב''ה ציוה עליך זה אפשרי, והנה הקב''ה ציוה אותנו את התורה ואת החוקים וכל אחד חייב להשתדל ברוב עוז ותעצומות לקיים אותם ולא יבוא בתירוצים שונים, שלכל אבר ואבר יש את תפקידו (העיקרי) כמובא במדרש (תנחומא- תולדות סי' יב)

הראש: לחשוב בתורה, להניח תפילין. (מהמחבר)

העינים: לראות דברים שבקדושה. (מהמחבר)

האוזנים: לשמוע דברי תורה. (מהמחבר)

האף: להריח בשמים. (מהמחבר)

הפה: לעסוק בתורה לספר לשון טוב להלל לשבח להתפלל לומר שירות.

הידים: לעשות סוכה לולב שופר ציצית לכתוב תפלין ומזוזות.

הרגלים: לילך לדבר מצוה לבקר חולים, לנחם אבלים, לקבר מתים וגמ''ח. על כן יתבונן האדם וישים לב אם יש לו אבר פגום (שאפשר לתקנו) יתפלל להשם יתברך בבקשה שירפא אותו בשביל עבודתו יתברך, כחנה אמנו שאמרה להקב''ה (ברכות לא:) כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, דדים להניק בהן, הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן. (ולבסוף נתן לה)

וכן הוא במשנה (אבות ג, ח) רבי אלעזר איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר, כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

וזה שאמר הקב''ה (איוב מא, ג) ''מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא.'' (דהיינו: אין בעולם מי שהקדימני ועל כן איני חייב לתת לו שכר, שהרי חייב לעשות המצוה בשביל מה שהקדמתי לו מהטובה, ומכל מקום אשלם לו שכרו מאחר שקיים מצותי) מי קִלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל (מל) לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עסה, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה, (ויקרא רבה פר' כז סי' ב).

וכן מצאנו באותיות דרבי עקיבא (נוסח א) כשאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי, באותה שעה אמר משה לפני הקב''ה רבון של עולמים יודע אני בעצמי שאתה אלוה לכל באי עולם ולא בראת עולם אלא לכבודך ולא עשית בריה אלא ליקריך ולא בראת אדם אלא כדי לחלוק לך כבוד שנאמר (ישעיה נח) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי וגו' וכל אבר ואבר שבראת באדם לא בראת אותו לבטלה לא בראת ראש אלא לכבוד שמך לתפלין וליקוד לך ולהשתחוות לך, ולא בראת עינים אלא לראות כבודך, ולא בראת אזנים אלא לשמוע כבודך, חוטם להריח, לחיים להטעים טעמי מאכל, שיניים לשחיקות, ושט להבליע, קנה למשוך ולהוציא, לב להבין בינה, הכליות ליעץ עצה, ריאה לשאוב, כבד לכעוס, מרה לזרוק, טחול לשחוק, כרס לריעה ולהכניס, קורקבן לטחינה, קיבה לשינה, נקיבה לצואה, אבר קטן להשתין מים ולהזריע זרע, גידים לדמים, עור לתואר, ידים למלאכה [ולמלחמה], רגלים להלוך, ולשון למה לא לשיחה ולדבור? עכשיו תן לי שיחה ותן לי דבור להשתמש בהן בפה ולשון.

משיב הקדוש ברוך הוא ואמר לו למשה, משה מי שם פה לאדם הראשון שנאמר (שמות ד יא) ויאמר יי אליו מי שם פה לאדם וגו' אני הוא ששמתי פה ולשון לאדם הראשון שהפקדתיו על כל באי העולם (בפקוד) [בפיקוד] להפקיד כל בריות שבעולם ולקרא כל אחד ואחד בשמו ולשום שמות לכל בריה ובריה שנאמר (בראשית ב יט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ע''כ.

אבל יראת שמים לא נתן לנו הקב''ה, שאמר רבי חנינא (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י) ''ועתה ישראל מה ה' אלהיך דורש מעמך כי אם ליראה'' ועוד אמר רבי חנינא משום ר' שמעון בן יוחאי (שם) אין לו להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיה לג) ''יראת ה' היא אוצרו'' וכל זה מפני שאם הקב''ה יביא לנו יראת שמים (שעל ידי זה זוכים לחיי עולם הבא) היכן יהיה הנסיון, השתדלות, המסירות נפש שלנו, ועוד אמר רבי חנינא (סוכה מט:) כל אדם שיש עליו חן (בפני הבריות) בידוע שהוא ירא שמים שנאמר (תהלים קג, יז) ''וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו'' וידע האדם שיראת שמים רובו ככולו מגיע מעמל לימוד התורה הקדושה.

---

איך להיפטר מן החבר?

אמר רבי אבין הלוי (ברכות סד.) הנפטר מחברו אל יאמר לו: לך בשלום, אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. (עיין על זה במהרש''א).

ועוד אמר רבי אבין הלוי, הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר (בראשית טו טו) ''וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם''.

וכן במדרש תנחומא (שמות סי' כא) ''ויאמר יתרו למשה לך לשלום'' אתה מוצא כל מי שנאמר בו לך לשלום הולך וחוזר, וכל מי שנאמר בו לך בשלום הלך ולא חזר, מנין? שנאמר (שמואל ב ג, כא) ''וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם'' הלך ולא חזר, ויתרו שאמר למשה לך לשלום הלך וחזר, ע''כ.

וכן ראינו שאמר יהונתן לדוד (שאהבתם היתה גדולה) (שמואל א כ מב) ''לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם''

וכן ראינו זאת אצל אלישע הנביא שאמר לנעמן שר צבא מלך ארם (מלכים ב ה, יט) ''לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ''.

וכן פסק הרמב''ם להלכה (פ''ד מהל' אבל ה''ד) לגבי נפטר שאומרים לו ''לו לך בשלום שנאמר (בראשית טו טו) ''וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם''.

וכן כתב מרן בש''ע (או''ח סי' קי סע' ד) היוצא לדרך יתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו' וכתב שם המשנה ברורה הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. וכן הוא במגן אברהם.

ועוד אמרה הגמרא (ברכות לא.) לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים,

וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא (שם) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו.

---

מטה משה רבנו

אמר רבי לוי (פרקי דרבי אליעזר פרק מ) המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בג''ע, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו (י''מ למתושלח ומתושלח מסרו) לנח ונח מסרו לשם, ושם מסרו לאברהם, ואברהם מסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף בנו, וכשמת יוסף, נשלל (נלקח) כל ביתו ונתן בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו וחמד אותם (אותו) בלבו, ולקח והביאו ונטעו בתוך גן ביתו ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד, וכשבא משה לביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו, ושלח ידו ולקחו, ע''כ.

וכתב בספר ענף עץ אבות (פרק ה) כשראה ולקח משה את המטה בגינתו של יתרו עדין לא היה יודע מה כחו עד שאמר לו הקב''ה (שמות ד, יז) ''ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות'', וכן היה חקוק בו שם המפורש, וגם חקוק בו דצ''ך עד''ש באח''ב, ושל סנפיריניון היה, והוא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה, א).

ועוד כתוב במדרש (ש''ר פר' ח סי' א) מלך בשר ודם אין משתמשים בשרביטו, והקב''ה מסר שרביטו למשה שנאמר ''ויקח את מטה האלהים בידו'', וכן מלך בשר ודם אין לובשים עטרה שלו והקב''ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח, ומהו עטרה של הקב''ה, כתם פז שנאמר (שיר השירים ה, יא) ''ראשון כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב'' וכתוב (תהילים כא, ד) ''תשית לראשו עטרת פז''.

---

כשרות האשה למילה

ר' יהושע בן קרחה אומר (נדרים לא:) גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ''ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'', אמר רבי יוסי ח''ו שמשה רבנו נתרשל מן המילה אלא כך אמר: אמול ואצא- סכנה יהיה שנאמר ''ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'' ואם אמול ואשהה שלשה ימים- הלא הקב''ה ציוה אותי לשוב למצרים, אלא מפני מה נענש משה, מפני שנתעסק במלון תחילה (פרש''י, נתעסק במלון ואח''כ במילה והיה לו להתעסק במילה תחילה) ואותו מלון סמוך למצרים היה שלא היה סכנה ואותו התינוק לא היה באותה שעה אלא בן שמונה ימים.

ופירש רבנו בחיי בשם רבנו חננאל מאחר והיה על משה הציווי למול מדוע אינו מל?

אלא שמשה לא היה שם במלון כפי שהזכיר למעלה ''ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור'', ובאור הפסוק ששלח אותם לפניו ואח''כ וישב משה מצרימה, וכיון שכן לא היה משה עתה במלון.

ופירוש ''ויבקש להמיתו'' כלומר לנער, שהיה המלאך נעשה כמין נחש ובלעו מראשו ועד יריכו וחוזר ובלעו מרגליו ועד מקום המילה, ואז תקח ציפורה צור כי הבינה שהיה העונש על שאחרה זמן המצוה ולא מלה אותו ביום השמיני, עכ''ל.

כן הוא במכילתא (פר' יתרו פר' א) בשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה. אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו? אמר לו, בן שיהיה תחלה יהיה לעבודה זרה. מכאן ואילך לשם שמים וקבל עליו, אמר לו השבע וישבע לו, שנאמר ''ויואל משה'' אין אלה אלא לשון שבועה. שנאמר ''ויואל שאול את העם לאמר''. וכתוב ''ויאמר נעמן הואל וקח ככרים''. לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה מיד, אבל אז כתוב: ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה וגו' וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ וגו'.

ומסופר בגמרא (שבת קלד.) על רבי נתן שהלך פעם אחת למדינת קפוטיקיא, ובאה אשה אחת לפניו ואמרה לו, שמלה את בנה הראשון ומת, אמנם אמר ר יוחנן (ע''ז כז.) ''המול ימול.'' (בראשית יז) משמע שאפשר גם באשה.

וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' רסד סע' א) הכל כשרים למול אפילו עבד אשה וקטן, ובהגה (שם) כתב יש אומרים שאשה לא תמול וכן נוהגים, עכ''ל, וכן המנהג בנינו כמו שכתב בילקוט יוסף (שובע שמחות ח' ב פר' ה).

---

נשיקה של שמחה, ומה עניין הנשיקה

על נשיקת אהרן ומשה אמר שלמה המלך (משלי כז, ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב (פירש המלבי''ם, גם אם האוהב מכהו לייסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכל זאת האהבה נאמנה שכל זה מרוב האהבה, וכמו שכתוב ''כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך''), ועל נשיקת עשו ליעקב אמר (שם) וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (פירש המלבי''ם, השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם).

ומובא במדרש תנחומא, זה שאמר הכתוב (תהלים פה, יא) ''חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו'' חסד זה אהרן שנאמר (דברים לג, ח) ''וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך'', ואמת זה משה שנאמר (במדבר יב, ז) ''בכל ביתי נאמן הוא'',

ושנו רבותינו, כל הנשיקות של תפלות (של שקר) הן (הארת המחבר- כמו שראינו אצל יעקב ועשו ''ויפול על צוארו וישקהו''- [בראשית לג, ד] וכן אצל לבן ויעקב שנאמר ''וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו''- שם כט, יג) חוץ משלש נשיקות, נשיקת פרישות (כשנפרד מחברו), נשיקת גדולה (המנשק לחברו שהגיע לגדולה), נשיקת פרקים (המנשק חבירו כשפוגשו לפעמים).

וכן אומר המדרש, משה ואהרן לא היו כמו כל האחים שכל האחים שונאים זה לזה (קין להבל, ישמעאל ליצחק, עשו ליעקב, השבטים ליוסף) ועל משה ואהרן נאמר (תהלים קלג, א) ''הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'' שהיו אוהבים ומחבבים זה את זה, והיו שמחים זה בגדולת זה, וכן אמר משה להקב''ה: כל השנים האלו היה אהרן אחי מתנבא, ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מצר?, לכך לא היה רוצה לילך, אמר לו הקב''ה לא אכפת לאהרן בדבר הזה, לא די שאינו מצר אלא עוד שמח! תדע לך שאמר לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו,

אינו אומר ושמח בפיו או שמח בלבד, אלא ושמח בלבו, אמר ר' שמעון בר יוחאי, הלב ששמח בגדולת אחיו, יבוא וישמח וילבש אורים ותומים עכ''ל.

ומכאן נלמד (בזה שהדגיש הפסוק שנשקו) כמה גדול השלום ששיבח אותו הקב''ה, וכמה צריך להתחזק במה שאמר רשב''ג (ביצה טז.) הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, פרש''י, לעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבוא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך? והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה חבה ורעות בישראל.

ובשו''ת מבשרת ציון (ח''א חיו''ד סי' טז) אשר לעצם מהותה ומשמעותה של הנשיקה היא, היות נפש האדם הקשורה בנשימתו בפה מתחברת אל הדבר המנושק, ומורה על קשר ודביקות רוחנית אל הדבר ההוא, גם בעולמות העליונים חיבור האורות הרוחניים יכונה בשם נשיקין כעין השקת מי המקוה והפיכתם לגוף אחד, ולכן בתורה נזכרה פטירת הצדיקים כמשה ואהרן על פי ה', ופירשו חז''ל שזוהי מיתת נשיקה, והענין שהתגלות אור השכינה והתחברותה עם נשמת הצדיק בתענוג נפלא תקרא בשם נשיקה,

וכתב רבנו הרמ''ק זיע''א (אור החמה ח''ב דקפ''ה ע''ג) שסוד הנשיקה שהיא בפה ששם מקור הדיבור והנשימה, והיא מורה דביקות רוחנית, יחוד העולמות והמשכה רוחנית בנפש.

ועיין ברב פנינים (שה''ש א, ב) שכתב ששלמה המלך כשהכניס הארון לקודש הקדשים חזה מחזה עליון וה' הופיע אליו, ומרוב התענוג והשמחה מאס בכל תענוגי העולם הזה והחיים הארצים, ורצה שתיכף תתחבר נשמתו עם ה', והחלק יתחבר עם הכל, וימות במיתת נשיקה התחברות הנשמה עם הקב''ה, כמו שאש גדולה מושכת אש קטנה, הקב''ה מושך אליו נשמת האדם, ועל זה אמר יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן כביכול הקב''ה ישים פיו אל פיו. ע''ש, ע''כ.

---

מה בנינו לבין הגוים?

אמר הקב''ה לישראל (חולין פט.) חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמרו (שמות טז) ''ונחנו מה'', לדוד אמר (תהלים כב) ''ואנכי תולעת ולא איש'',

אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר (בראשית יא) ''הבה נבנה לנו עיר'', לפרעה אמר ''מי השם'', לסנחריב אמר (מלכים ב, יא) ''מי בכל אלהי הארצות'', לנבוכדנצר אמר (ישעיהו יד) ''אעלה על במתי עב'', לחירם מלך צור אמר (יחזקאל כח) ''מושב אלהים ישבתי בלב ימים'', ומשום זה ילמד האדם לא להתגאות במה שנתנו לו, שאם יתגאה גם את זה יקחו לו. עיין מה שכתבנו בפרשת בראשית פרק ג פסוק יד-טו.

---

האדם יכול לבחור לעצמו את היסורים?

פירש רש''י, ''לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם'' לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות. ע''כ.

ונשאלת השאלה, והלא אמר הקב''ה לאברהם אבינו (בראשית טו, יג) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה! אם כך איך זה ששבט לוי הצליחו ''להתחמק'' מהשעבוד ומהייסורים של המצרים?

ואם נאמר כדעת זקנים מבעה''ת, ששבט לוי אמר: עתידין אנו לעבוד עבודת משא של הקדוש ברוך הוא, חלילה שנעבוד עבודה לרשע זה, בשום שכר שיתן לנו, וענו הלוים ואמרו כולם שאינם יודעים לעשות לבנים, ומאותו יום והלאה לא היה לו פתחון פה לשאול להם שום דבר עבודה. ע''כ.

עדין יש לשאול הלא נגזרה גזרה שנאמר וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אז היכן היה הפריעת חוב של שבט לוי? אלא יש לומר שבאמת גם לשבט לוי הגיע לסבול יסורים שהם בכלל עם ישראל, אבל הם בחרו מהיכן יהיה היסורים שלהם, מהתורה (לקום לתפלה מוקדם, לעמול בתורה, לכתת את רגליהם משיעור לשיעור, להעביר שינה מעיניהם, ושאר הדברים הקשים שיש בעמלה של התורה הקדושה כמו שמבואר בפרק ששי במשנה באבות) ובזה הם פרעו את החוב שלהם כלפי הקב''ה.

ובדומה לזה אמר רבי נחוניא בן הקנה (אבות פ''ג מ''ה) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ- שאת העול של המלכות הוא ''מעביר'' לעול התורה.

וכיוצא בזה אמרו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך.

מכאן נלמד שהרי אין צדיק אשר יהיה בארץ ולא יחטא, אז מסתמא כל אדם נושא עליו כמות של עברות לצערנו הרב, ומשום העברות האלו מגיע לו יסורים (שהם ממרקים עוונותיו של האדם),

והנה ממה שלמדנו, האדם יכול לבחור איזה יסורים הוא רוצה לקבל או יקבלם בצד של דרך התורה (כמו שביארנו לעיל) או שיקבלם בדרך השניה (לא עלינו צרות בבית, ובבנים, תאונות דרכים על שונאי ישראל וכו') ודע שיש לך הצעה מדוד המלך שכדאי לקבל את דרך התורה שכתוב בתהלים (צג ,יב) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ.

(הרב משיח קמארי שליט''א, בתוספת נופח).

---

התבוננות על מרוצת החיים

ההולך בעולמו בלי התבוננת אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו, כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני עיוורון הרצוני, דהינו סתימת העיניים בבחירה אחד הוא,

והנה ירמיהו היה מתאונן על רֹע בני דורו בהיותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שימַת לב לראות מה מעשיהם, הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח, ו) ''הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה'' והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.

ואולם הנה זה באמת אחת מתחבולות יצה''ר וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא ישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא, שאלולי היו שׂמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי, והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר ''תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים'' שהיה מתכוין מלבד שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, עוד היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מופסקת, כן היא עצת היצר הרע ממש על בני אדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה, הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי ח, א) ''שימו לבבכם על דרכיכם'' ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו ד-ה) ''אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך הנצל כצבי מיד'', וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (מו''ק ה.) ''כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב''ה (מסילת ישרים פרק ב).

כתב השל''ה וז''ל: מכאן הוצאתי רמז מוסר בעבודת השם יתברך, לאותן שמקשרין את עצמם בלמודם ובתפלתם וביתר מצות, לתן קנס כך וכך אם לא יעשה כך וכך, שטוב יותר שיעשה הלמוד או המצוה מלתן קנס, וזהו שאמר ''נרפים אתם נרפים'' ואתם רוצים לתקן לתן עבור לזבח לה', אין חפץ ה' בזבח או בכיוצא בו שהוא הכנס, רק ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקים ולעבוד את ה' באמת ובתמים. ע''כ.

---

חבל על דאבדין ולא משתכחין

לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי מובא בגמרא הקדושה (סנהדרין קיא.) על דבר זה נענש משה רבנו שנאמר ''ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'' אמר לו הקב''ה חבל על דאבדין ולא משתכחין (פרש''י, הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם, שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי) הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי (פרש''י, שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו' אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים והייתי מבטיחו שכל ארץ ישראל לו ולבניו) ולא הרהרו אל מדותי ולא אמרו לי מה שמך, אמרתי לאברהם ''קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'',

בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי, אמרתי ליצחק ''גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך''- בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה שנאמר ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ולא אתננה, ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה (סכום כסף), ולא הרהר אחר מדותי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה ועכשיו אתה אומר לי ''והצל לא הצלת את עמך''- אתה תראה את אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים,ע''כ.

ורבנו בחיי פירש (ע''פ פירוש רבנו חננאל) שמה שאמר משה ''למה הרעותה וגו''' זהו דווקא לשון שאלה, כי שאל משה לפני הקב''ה למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? שהיה רואה לישראל בשעבוד גדול ועצום ובצרות רבות, ולמצרים הרשעים הכופרים היה רואה הצלחה ושלווה וכו' והקב''ה השיבו שאין שלוות הרשעים והצלחתם כי אם הוסיף עונש על עונש וכעניין שאמר דוד המלך (תהלים סט) ''תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך'' וכן בכאן הייתה תשובת הקב''ה למשה עתה תראה אשר אעשה, יאמר היסורין האלה לישראל אינן אלא לכפול שכר על שכרם, זהו, (שמות ו, א) ''עַתָּה תִרְאֶה'', וההצלחה והשלווה לפרעה אינו אלא לכפול עונש על עונשם, זה שכתוב ''אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה'' כלומר כבר הכנתי לו המכות ומפני זה הייתה הסיבה מאתי שתכבד עליהם העבודה מיום ששלחתיך כדי לכפול עונש על עונשם ולהגביר ולהאדיר שכר לישראל כשהם עומדים באותם יסורין וסובלים אותן באהבה.

---

פרשת וארא

---

למי שייך ארץ ישראל?

מעשה (סנהדרין צא.) שבאו אנשי אפריקה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מקדון שרצו לקחת את ארץ ישראל מן היהודים,

אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא ולא של היהודים שכתוב ''ארץ כנען לגבולותיה'' וכנען אבינו היה, אתם ירשתם את הארץ שלא כדין, אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך לדון עמהם לפני אלכסנדרוס מקדון, אם הם ינצחוני, אִמרו, הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אִמרו, תורת משה רבנו נצחתכם, ונתנו לו רשות והלך ודן עמהם,

אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה שהארץ שלכם? אמרו לו מן התורה, אמר להם אף אני יביא לכם ראיה מן התורה שכתוב ''ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו'' עבד שקנה נכסים עבד למי? נכסים למי?- הרי הם שייכים לאדונו, כמו כן כנען אביכם הוא עבד לנו וכל מה שקנה שייך לנו ולא עוד אלא שיש כמה שנים שלא עבדתנו, אמר להם אלכסנדרוס המלך: השיבו לו תשובה! אמרו לו תנה לנו זמן שלשה ימים, נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו משובה, מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהם זרועות וכרמיהן כשהם נטועים, ואותה שנה שביעית היתה, (שאסור לעבוד את האדמה וזכה הקב''ה את בני ישראל, שבני כנען עבדו את שדותיהם טרם מנוסתם, ולא היה מחסור בתנובת השדה באותה שנה, כפי שהתורה הבטיחה לשומרי השביעית, שבגלל שמירת השמיטה לא יהיה להם כל הפסד ולא יאונה להם כל רע, ותהיינה ברכות על טבעיות, ולכן דווקא בשביעית ארע הסיפור, כי שמירת השמיטה היא הגורמת לבני ישראל זכות על אדמתם - (הגדות חז''ל) ).

---

מדוע מברכים ''גאל ישראל''?

על זה שאמר הקב''ה לישראל וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיברכו בתפלת שמונה עשרה: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאלה שלמה מהרה למען שמך, כי אל גואל חזק אתה, ברוך אתה ד' גואל ישראל.'' (טעמי המנהגים עניני תפלה בשם שבולי הלקט).

כל העולם נברא ע''י בחינת הרוח כמו שכתוב (תהלים לג, ו) ''וברוח פיו כל צבאם'' ובפרט חיות האדם הוא הנשימה שהוא הרוח חיים כמו שכתב (בראשית ב, ז) ''ויפח באפיו נשמת חיים'' וכמו שאמרו חז''ל (עיין זוהר וארא כד:) ''אם תחסר הנשימה תחסר החיים'' אך מאין מקבלים את בחינת הרוח הזו: דע שעיקר רוח החיים מקבלים מהתורה כמו שכתוב (בראשית א, ב) ''ורוח אלהים מרחפת על פני המים'' ואין מים אלא תורה (ב''ק יז.). ועל כן במצרים שהיה קודם קבלת מתן תורה נאמר בהם ''מקוצר רוח'' כי לא היה להם מאין לקבל רוח החיים של הקדושה. (נחלי דבש).

---

להנהיג בנחת וסבלנות את העם ואת תלמידיו.

פירש רש''י, צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם, וכן הוא במדרש רבה (פר' ז סי' ד) אמר להם (למשה ואהרן) הקב''ה: בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם ע''כ.

מכאן ילמד האדם שפעמים ישנו אדם שעובר מצב קשה בחיים (לחץ, מתח, פחד, חרדות וכו') ולכן כשאתה בא לדבר איתו או בא להסביר לו דבר מסוים (וזה מצוי הרבה בין איש לאשה) אתה צריך להיות מוכן לתגובה שלו, פעמים שזה הרמת קול או אי סבלנות או אי הקשבה וכו' וצריך אתה לדעת שאתה כאן ''הרופא'' והוא המטופל ולהתנהג בהתאם.

וכן מכאן ילמד הרב שפעמים שרואה את תלמידו בקלקולו לבל יוכיח אותו בלשון קשות (כל תלמיד לפי מה שיכול לסבול) שמא יצא לתרבות רעה או חס ושלום יכפור ויתחלל שם שמים על ידו, כמובא המעשה עם השל''ה (נפלאים מעשיך פרק לד) שבעוד היותו באשכנז, נגנבו לו מביתו כפות של כסף, ונחשד תלמיד אחד מתלמידיו בדבר זה, והגאון השל''ה ז''ל חקר ודרש וחפש וימצאו הכפות אצל התלמיד ההוא, ואז מרוב הבושה המיר דתו אח''כ, ונתעשר ונסע ממקום למקום, ומצא חן בעיני המלך והשרים, והופקד מאת הממשלה להיות שר המכס בעיר הקודש יפו,

והגאון השל''ה ז''ל ידע שזה המיר דתו אך לא ידע מה נעשה בו, והנה אחר זה בכמה שנים נסע הגאון לארץ הקדושה לדור בירושלים, וכאשר בא לעיר יפו הכירו תלמידו המומר ההוא, שהיה שם בעל המכס, ועשה לו כבוד גדול, ובקש ממנו שיבוא עמו לביתו לנוח שם שעה אחת, והגאון נתבייש ממנו והלך עמו, וזה אחר שנכנס לחצר שלו עשה המצאה לשלוח את המשרת של השל''ה מן הבית, וישארו שניהם לבדם בבית, והכניס את הגאון בכל החדרים שבביתו להראותו כבוד עשרו, וסוף דבר הכניסו לחדר אחד, ויוציא זה סכינו חדה מחיקו, ויאמר לגאון שיקרא וידוי כי הוא הביאו לכאן לשחוט אותו, ויחרד הגאון חרדה גדולה, ויבך ויתחנן לו, ויאמר לו מה עשיתי לך, ודבר עמו כמה תחנונים וזה משיב לו בכעס גדול לא אטה אזן לדבריך, תמהר לומר וידוי, ואם לאו אני תוקע הסכין בבטנך קודם וידוי, ואז הגאון כשראה צרתו צרה, עמד והתודה בדמעות שליש, ואחר וידוי השכיב אותו לארץ, ויאחז בצוארו, והסכין אחז בידו השנית לשחטו בה והגאון סגר עיניו וקרא פסוק שמע ישראל,

וכאשר סיים בתבת אחד, ועיניו סגורות הרכין המומר את ראשו עליו, ונשקו בקנה שלו, ויאמר לו רבי: קומה שבה ומחל לי על הדבר הזה, ויתפלא הגאון ויאמר מי אתה? ויאמר אני תלמידך פלוני, ומכיר אני במעשיך כי צדיק גמור אתה, ועתה כשראיתי שבאת לארץ הקדושה למסור נפשך להשם יתברך בארץ הזאת. אמרתי חבל על רבי שימסור נפשו אל האלקים בעוד היות בבגדו כתם קטן, והוא כי אתה יש לך חטא אחד, על אשר דחקת להוציא ממני הגנבה, ועל ידי כך היית סבה להמרת הדעת, שהיתה מחמת הבושה, ואף על פי שאתה עשית זאת כדי להציל את ממונך, עם כל זה לגביך זה נחשב לחטא גדול, ואני לא נתכונתי לנקם ממך, אלא כונתי היתה לעשות עמך טובה בצער הגדול אשר צערתיך להיות לך כפרה על חטא זה, ועל כן תמחל לי כי אתה רבי ואדני וישק את רגליו, ויפטרהו לשלום בכבוד גדול, ע''כ.

---

עם מי כדאי להתחתן?

אמר ר' אלעזר (ב''ב קט:) לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן (פרש''י, בן בנו של משה) וכן אהרן שנשא את בת עמינדב יצא ממנו פנחס, וכן אמר רבא (שם קי.) הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה שנאמר ''ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון'' ממשמע שנאמר בת עמינדב, איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון- אלא מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, וכן רוב בנים דומים לאחי האם,

וכתב מרן בש''ע (אה''ע סי' ב סע' ו) לעולם ישתדל אדם לישא בת ת''ח ולהשיא בתו לת''ח, לא מצא בת ת''ח ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישיא בתו לעם הארץ, וכתב הרמ''א (שם) ועל בנותיהן (של עם הארץ) הוא אומר ארור שוכב עם בהמה - וכל זה בעם הארץ שאינו מדקדק במצוות, עכ''ל.

והנה ידע האדם כמה זה לא טוב להדבק במשפחה רעה, וכיוצא בזה כותב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם פר' שופטים ה' טו) אם הבן רוצה לישא אשה שאינה צנועה, וממשפחה פחותה, ויש לאביו צער ועגמת נפש מנישואיו שיהיו עם הנערה ההיא, ומצוה האב על בנו לבל ישאנה, חייב לשמוע בקולו, כי בנישואיו עמה גורם להוריו צער ובזיון, ונאמר ארור מקלה אביו ואמו אבל אם היא אשה כשרה וצנועה כשאר בנות ישראל הכשרות, אפילו אם ציוהו אביו בפירוש לבל ישאנה, אינו חייב לשמוע לאביו, ואפילו אם נפטר אביו לבית עולמו אחר שציוהו על זה, אין לחוש בזה משום מצוה לקיים דברי המת, אלא ישא אשה כשרה כראות עיניו, עכ''ל.

אמנם מותר מעיקר הדין להתחתן עם בת מומר לעבודה זרה אם היא יראת שמים ובעלת מידות, שאף שהמיר דתו לעבודה זרה ישראל הוא, אלא שלכתחילה אין ראוי לשאת בת מומר לעבודה זרה, ואם יבוא אדם להתייעץ, בוודאי שניתן לו עצה טובה שהנפש היפה תרחק ממנה, פן לא תהיה תפארתו על הדרך אשר הוא הולך עליה, וכן מותר לישא בתו של מחלל שבת בפרהסיא, אם היא עצמה יראת ה' ובעלת מדות, ואינה נמשכת אחר הוריה, ובפרט אם הוריה שמרו על טהרת המשפחה אף שהם מוגדרים כ''חילונים.'' (ובלאו הכי מצד הלכה בת נדה מותרת לבוא בקהל בודאי) (ילקוט יוסף- שובע שמחות פר' א ה' טז-יז).

הכוונה היא אע''פ שנתגדלו ונתעלו, בזה שהיו הם מדברים אל פרעה מלך מצרים בלתי תורגמן, עם כל זה לא זחה דעתם ח''ו, אלא הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כאשר היו בתחילה בעיני עצמם. (ספר בן יהוידע).

---

אין הקב''ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה אבל על נביאי ישראל נגלה ביום.

מובא במדרש (ויקרא רבה פרשה א סי' יג) א''ר יוסי אין הקב''ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה בשעה שדרך בני אדם פרושים זה מזה, שכתוב (איוב ד, יג) בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים ר' חנינא בר פפא אמר משל למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין (חדר של שׂרים) וביניהם וילון כשהיה מדבר עם אוהבו מקפל את הוילון עד שרואהו פנים אל פנים ומדבר עמו, אבל לאחרים אינו עושה כן אלא מדבר עמהם ומחיצת הוילון פרוסה ואינן רואין אותו.

וחכמים אומרים משל למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמונים, כך אין הקב''ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה שנאמר (בראשית כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, וכן (שם לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, וכן (במדבר כב) ויבא אלהים אל בלעם לילה, אבל נביאי ישראל ביום שנאמר (בראשית יח) והוא יושב פתח האהל כחום היום, וכן (שמות ו) ויהי ביום דבר יי אל משה, וכן (במדבר ג) ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה וגו'.

קרא הכתוב לישראל ''צבאתי'' לפי שהם כנגד צבא הגלגלים, י''ב שבטים כנגד י''ב מזלות ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר (דברים א) ''והנכם היום כוכבי השמים לרוב'' ועוד ירמוז צבאתי אל הצבא העליון, ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה, וזהו שאמרו גלו למצרים (בני ישראל) שכינה עמהם ואם שכינה עמדה בגלות ק''ו לשאר עליונים, וזהו שאמרו רז''ל ''צבאות'' שם קדוש הוא ואינו נמחק לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה וזהו שהזכיר (שמות יב) ''יצאו כל צבאות ה' כלומר העליונים והתחתונים (רבנו בחיי).

כותב המדרש (ש''ר פר' ט) זהו שכתוב (תהלים קי, ב) ''מטה עוזך ישלח ה' מציון'' אין הקדוש ברוך הוא רודה את הרשעים אלא במטה, וזאת מפני שנמשלו לכלבים שנאמר (שם נט, טו) יושבו לערב יהמו ככלב, כשם שדרכו של כלב ללקות במקל, כך הם לוקים, לכך נאמר ''מטה עוזך'' אמר להן הקדוש ברוך הוא, פרעה רשע הוא, אם אומר לכם תנו מופת הכה אותו במקל שנאמר אמור אל אהרן קח את מטך.

---

מכשפים וכישופים

אמר רבי יוחנן (תנחומא) ''בלטיהם'' מעשה שדים, ''בלטיהם'' מעשה כשפים. וכן כתוב במדרש (ש''ר פר' ט סי' ו) באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם, כך אותותיו של אלוהיכם, בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכים להם, האם מביאין דגים לעכו (מקום שיש שם דגים בשפע) אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הן, מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי (בית כנסת שלהם) ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך שנאמר ''ויקרא גם פרעה'' מהו ''גם''? שאף לאשתו קרא ועשתה כן, ''ויעשו גם הם חרטומי מצרים'' מהו ''גם''? אלא אפילו התינוקות של ארבע וחמש שנים קרא ועשו כן, ע''כ.

ובגמרא (שבת קד:) מסופר על בן סטדא שהוציא כשפים ממצרים בשריטה שעל בשרו (רש''י, שלא היה יכול להוציאן כתובים, שהיו החרטומין בודקין כל היוצאים שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת), וזה מראה לנו כמה ארצות הגויים מלאים כשפים והבלים, וכן הוא בגמרא (קידושין מט:) עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים ואחת כל העולם.

וכותב רבנו בחיי, מעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים, וכל עניניהם זיוף ואין בהם אמת, ואמרו חז''ל למה נקרא שמם מכשפים שמכחישים פמליא של מעלה, ע''כ.

וכותב הרב יהודה פתייה זצ''ל (מנחת יהודה-יחזקאל) שאמרה לו דיבוק אחת שכאשר הנשים בעולם הזה מקטרות לשדים ועושות להם תקרובת מים ומלח, ובזה נתמלא האוויר של עיר בגדאד שדים ומזיקים, והם, הם הלוקחים השפע והטובה והברכה של העיר, ואין משארים להם כי אם התמצית, אוי ואוי להם שאינם שומעים לדברי החכמים המזהירים אותם על כך, ובזמן שדרשו בציבור והזהירום מלעשות עוד מים ומלח, ונודע הדבר אלצנו (בעולם הבא) שמחנו מאד מאד כי נפשנו היא גועלת מאד במי המלח, עכ''ל.

ומסופר (סנהדרין סז:) על אשה שהיתה מחזרת לקחת עפר מתחת רגליו של ר' חנינא, כדי לעשות לו כשפים ולהזיקו, אמר לה אם תצליחי לכי ועשי ואינני חושש לכך מפני ''שאין עוד מלבדו'', שואלת הגמ' וכי ר' חנינא אמר לה כך? והלא אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים? שמכחישים פמליא של מעלה, משמע שהיה צריך להיזהר מהם, אלא שונה ר' חנינא שהיו לו הרבה זכויות והם שמרו עליו.

ואמר אביי (שם) הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה, העושה מעשה- בסקילה, האוחז את העניים- פטור אבל אסור, ומותר לכתחילה- כמו שהיה רב חנינא ורב אושיעא, שכל ערב שבת היו עוסקים בהלכות יצירה והיה נברא להם עגל משולש, והיו אוכלים אותו.

אמר רב לרבי חייא, אני ראיתי ערבי שלקח את חרבו וחתך בו את גמלו לחלקים אחדים, ואח''כ צלצל בפעמון וקם הגמל חי על רגליו, אמר לו רבי חייא, אח''כ נותר דם ולכלוך על פני הקרקע? (שזה מראה שבאמת הרג אותו), אמר לו לא, אמר לו משמע שזה אחיזת עינים היה (והוא עשה זאת באופן כ''כ מקצועי וזריז, עד שהרואים לא גילו את השקר).

ובדומה לזה כתב במאור ישראל על הפסוק ''ויבלע מטה אהרן את מטותם'' אומרת הגמרא בשבת (צז.) נס בתוך נס, פירש רש''י, שלאחר שחזר ונעשה מטה בלע את מטותם, ולא בלע אותם בעודו תנין, ודייק לה משלא כתוב ויבלע ''תנין'' אהרן את מטותם. והקשה בעיון יעקב, שהרי אילו בלע אותם מטה אהרון כשהיו עדיין תנינים, היה הנס גדול יותר, בראותם שהמטה בלע נחשים. וראיתי בספר איל המילואים (פר' שמות דף כח ע''ב) שכתב לתרץ על פי מה שאמרו בסנהדרין (סז:) במכת כנים, ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא, א''ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה, רב פפא אמר, האלהים (לשון שבועה) כמו גמל גם לא יכול לבראות, אלא האי מכניף והאי לא מכניף, ופירש רש''י, אינו יכול המכשף לברוא אפילו בריה גדולה כגמל, אלא שבריה קטנה כגון כנה אינה נאספת ע''י השד, שאין בו כח להביא ממקום רחוק. נמצא שהשד אינו יכול לברוא שום בריה, אלא רק שיכול להחליף דבר בדבר כהרף עין, דהיינו, שהשד לקח את המטות של החרטומים אל המדבר, והביא במקומם תנינים ממרחק. ולבסוף החזיר השד את המטות וסילק את הנחשים. וכשהביא את המטות שלהם בלע מטה אהרן את מטותם, ונשארו ללא מטות, ולא יכלו להביא מטות אחרות כמותן שהיו מתוקנות בתכלית היופי ומוכנות לכישוף, אבל אילו מטה אהרן היה בולע את התנינים, היה השד ברוח פיו מביא לחרטומים את מטותם, ואז לא היה נראה שום נס, ע''כ. ודפח''ח.

ומסופר (סנהדרין סז:) על זעירי שנקלע לאלכסנדריה של מצרים וקנה חמור, וכשהוא הגיע להשקות אותו מים נמס אותו חמור (כשהיה החמור בתוך המים) ונעשה לקרש של גשר, והחזיק את זעירי צף על המים, אמר לו אותו המוכר, אם לא זעירי אתה לא הייתי מחזיר לך את כספך, וכי ישנו כאן אדם שקונה דבר מה ואינו בודקו במים (לראות אם דבר כישוף הוא).

וכן מסופר על רבי ינאי שהזדמן לפונדק על אם הדרך, ואמר לבעל הפונדק אם אפשר לשתות מים, והם נתנו לו, ולפני ששתה מן המים, ראה אשה אחת שמלמלא איזה לחש (הבין רבי ינאי שהיא מכשפת את הכוס) והשליך מעט מים מן הכוס לארץ (כדי שהכישוף יצא ממנו) בצנעא, והנה אותם מים שנשפכו לארץ נהפכו להיות לעקרבים (ועקרבים אלו היו אמורים להיות בבטנו של רבי ינאי), אמר להם ר' ינאי אני שתתי משלכם, אף אתם שתו מהמשקה שלי, ונתן לאותה אשה לשתות, וזאת שתתה ונהפכה לחמור, ואז ר' ינאי ישב על זה החמור ועלה לשוק, ולפתע באה חברתה של אותה מכשפה והתירה ממנה את הכישוף, והחמור חזר להיות כמקודם (לאשה).

וכן מעשה (שבת פא:) ברב חסדא ורבה בר רב הונא שעמדו להפליג בספינה, אמרה להם גבירה אחת שייקחו אותה איתם, אבל החכמים סרבו, וזאת אמרה מילה של כשפים ועצרה את הספינה מנסיעה, אמרו גם הם מילה והתירו את הכישוף, אמרה להם, מה אני יכולה לעשות לכם שאין אתם מקנחים בחרס בבית הכסא ואין אתם הורגים כינה במלבושכם, ואין אתם שולפים ירק מתוך האגודה שקשרה הגנן ואוכלים אותו.

מכאן נלמד להיות זהרים במעשה הנ''ל ולא ישלטו בנו הכישופים, וכלל חשוב צריך לדעת, שהתורה הקדושה שקולה כנגד כולם.

ומובא בספר אהבת חיים בשם הספר אביעה חידות סימן כ''ג בשם קונטרס ישן מכתב יד הרב החסיד מורנו הרב ר' אליעזר פואה זצ''ל, שכל האומר אמן צ' פעמים בכל יום אין שום כשוף ורוח רעה יכולה להתלבש בו או להזיק לו, כפי מעשה שהובא שם.

וכן בן עזאי אומר (ברכות סב.) השכם וצא (להפנות) הערב וצא כדי שלא תתרחק, משמש ושב (משמש בצרור או בקיסם לפתוח נקב הרעי), שכל היושב וממשמש אפילו עושים כשפים באספמיא (שהיא ארץ רחוקה בספרד) באין עליו, ואם שכח ומשמש לאחר שישב- לכשיעמוד יאמר כך ''לא לי לא לי.'' (לא תכלו לי), לא תחים ולא תחתים (שמות הכישופים) לא הני ולא מהני (לא מכולם ולא מקצתם), לא חרשי דחרשא ולא חרשי דחרשתא (לא כשפים של מכשף ולא כשפים של מכשפה).

וידע האדם שמנשים צריך להזהר הכי הרבה מכשפים שאמר הלל הזקן (אבות ב, ח) מרבה נשים מרבה כשפים, ומסופר על יוחני בת רטיבי (סוטה כב. ברש''י) אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה היתה עוצרת רחמה במכשפות ואחרי שמצטערת הרבה, היתה אומרת: אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי, והולכת וסוטרת כשפיה והולד יוצא, פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה, והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מקשקשים בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם, ובא ופתח את מגופת הכלי, והכשפים יצאו והולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא.

ומעשה בבנותיו של רב נחמן שהיו בוחשות קדירה רותחת בידיהן (ואנשים היו חושבים שהן צדקניות כל כך שאין האש שולטת בהן) ודבר זה היה קשה לרב עיליש, יום אחד הם ורב עיליש נישבו בשבי, והנה אחרי כמה ימים ברח רב עיליש ולפני שברח הלך לראות את בנותיו של רב נחמן אם הם עדיין עומדות בנאמנותן ונוהגות כהוגן בשביל לקחת אותם איתו, הלך ושמע אותם אומרות: אלו השובים הם גברים שלנו ואנשי נהרדעא שהתחתנו איתם הם גם גברים שלנו, נאמר לשובים שלנו שירחיקו אותנו מכאן, ושלא יבואו הבעלים שלנו ויפדו אותנו, שמע זאת רב עיליש קם וברח, וכאשר חזרו הבנות של רב נחמן, אמר עיליש אלהם שהיו בוחשות את הקדירה בכשפים ולא מצדקותם. ע''כ.

ומעשה (הובא בספר ענף עץ אבות עמ' קנד) שהיה בשנת תקי''ט שגזר הבישוף מיקאלסקי על רבני ישראל להתייצב בפניו ולעמוד בויכוח דתי עם המומר יעקב פרנק שר''י (שם רשעים ירקב) עם חבריו, ונבחרו לשם כך הגאון רבי חיים הכהן רפפורט אב''ד לובלין, והרב הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב, והגאון רבי יצחק שור (מחבר הספר שו''ת כוח שור) בהמשך הויכוח, שאל הגר''י שור את המומר איך העיז לחלל את השבת ולעבור על גילוי עריות, אשר נאמרו בסיני, השיב המומר, כי תוקף האיסור של התורה היה רק עד זמן התגלותו של שבתי צבי, וממנו והלאה תורה חדשה יצתה מאתו וביטל את האיסורים הנ''ל, ואוכיח לך זאת, שאני אזמין לכאן את אביך ואמך מעולם האמת, ויעידו כדברי, וישרוק המומר בשפתיו, ויבואו שנים בדמות אביו ואמו של מהר''י שור, ויאמרו כדברי המומר, ויען מהר''י שור אותם, הנה לדבריכם גם מצות ''כיבוד אב ואם'' שבתורה, כבר בטלה מזמנו של שבתי צבי, ואינני חייב בכבודכם, ויך אותם במטהו על ראשם, ומיד נפלו לארץ מתים. אז ראו כולם שהיו שני כלבים, וידעו הבישוף וכל הנוכחים שם, שהמומר עשה כן בכישוף, וירגז הבישוף ויעניש קשות את המומר ואת חבריו. ע''כ.

וכן בגמרא (ירושלמי סנהדרין פ''ז, ה''יג, פני משה) מעשה ברבי אלעזר ור' יהושע ור' עקיבא שנכנסו לרחוץ במרחץ של טבריה ראה אותם מכשף אחד ואמר מה שאמר בכישוף והם לא יכלו לזוז ממקומן, וכשרצה לצאת המכשף החוצה, אמר ר' יהושע איזה מילה וזה המכשף נדבק בדלת, ומחמת זה כל מי שהיה נכנס לתוך המרחץ היה נותן לו מכה באגרוף מלפניו על ליבו, וכל מי שיצא נתן לו מכה ודחיפה מאחוריו, ואז ביקש המכשף שיתירו אותו מהדלת, אמרו לו התר את שלך ונתיר את שלנו, והתירו זה לזה, וכשיצאו מן המרחץ אמר לו ר' יהושע הראה לנו מה בכוחך לעשות, אמר להם נרד לים ותיראו את כחי, ירדו ואמר המכשף איזה מילה, ונקרע הים מלפניו, ואמר הרי עשיתי מה שעשה משה רבכם, אמר לו ר' יהושע, משה רבנו הלך בתוך הים ביבשה, אף אתה עשה כן, ואותו מכשף עשה כך, ואז גזר ר' יהושע על שר הים שיפיל מים עליו ויבלעו וכך היה.

ושוב מעשה (שם) ברבי אלעזר ר' יהושע שהלכו לרומי ונכנסו לעיר, והתארחו אצל אדם אחד, וכשישבו לאכל ראו שכל תבשיל ותבשיל שהיה מכניס להם, היה מעלה אותו לחדר קטן ואח''כ נותן להם, והיו חוששין שמא דבר מינות נזרקה בו, וכעין שעושים לפני עבודה זרה על דרך העורכים לגד שולחן, ושאלהו לפשר העניין, וזה השיב שעושה כן לכבוד אביו הזקן אשר יושב תמיד שם, מפני שנדר וקיבל על עצמו שלא לצאת מתוך החדר הקטן הזה עד שיבואו חכמי ישראל לחדרו וידבר איתם, אמרו החכמים לבעל הבית לך ותאמר לאביך שהחכמים באו ושיגע לכאן, ובהגיעו שאלו אותו מדוע הוא יושב בחדר הקטן? וזה אמר להם שהוא קיבל על עצמו להצטער על בנו שאינו מוליד בנים וביקש מן החכמים שיתפללו על בנו שאינו בדבר הזה, אמר ר' יהושע, הביאו לפני זרע פשתן, ונטל ופזרן על השולחן, ונדמה להם שהוא נזרע וצמח וגדל ועלה ונראה להם (ר' יהושע) שהוא תולשן עד שהעלה אשה אחת עם קליעת שערה, והיא המכשפה אשר עשתה להם הכישוף הזה שלא יולידו, ואז אמר לה ר' יהושע תתירי מיד מה שעשית, והשיבה שאינה מתירה את הכישוף, אמר לה אם לא תתירי יתפרסם לכל מה מעשיך ומה שמך, ואמרה לו שאין ביכולתה להתיר מפני שהשליכה קשר הכישוף לים, ואז גזר ר' יהושע על שרו של ים ופלטן, ואח''כ התפללו עליו, ונולד ממנו ר' יהודה, הוא הנקרה רבי יהודה בן בתירא, ע''כ. וראה עוד מעשה בספר אהבת חיים (פרשת לך לך עמ' נא).

וכך גם בירך בלעם את עם ישראל באמרו (במדבר כג, כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וכן כתוב בתורה (דברים יח, י,יא, יב) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

וראה מה כתבנו בפרק כב פסוק יז.

---

למה משה רבנו היה צריך ללכת דוקא בבוקר לפרעה

למה בהשכמה? אלא א''ר ברכיה לפי שהיה פרעה הרשע אומר: בנו של עמרם הולך ובא אלינו בכל בקר ובקר, עד שהוא יבוא, אני אלך ואצא לי מכאן, והקב''ה שהוא בוחן לבבות אמר למשה אני יודע שהרשע הזה כך חושב בלבו, עד שלא יצא, קדם לפניו (ש''ר פי' יא, א).

דבר אחר לפי שהיה אותו רשע משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא המימה בהשכמה, שלא יראוהו בני אדם שעומד בחרפה, לכך אמר הקב''ה למשה עמוד בהשכמה בשעה שהוא נצרך, תפוש אותו אמור לו, כה אמר ה' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי.

הבה נתבונן בנוהג שבעולם, בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, עושה את זה בפתאומיות שלא ירגיש בו, וכאן היה הקב''ה מתרה בו בפרעה הרשע על כל מכה ומכה וכל זה בשביל להראותו את הדרך לעשות תשובה (תנחומא יד).

דבר אחר אמר ריש לקיש (זבחים קב.) מלך הוא והסביר לו פנים (פרש''י, והיינו נצבת לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו) ורבי יוחנן אמר רשע הוא והעיז פניך בו (פרש''י, היינו ונצבת לקראתו למלחמה ולדבר עזות).

והנה יש לשאול מדוע פעם אחת כתוב (כאן) וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ ופעם אחת כתוב (שמות ז, ט) וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין, אלא כתב בספר באר התורה שהוא תנין הוא הנחש, כשהוא ליד המים נקרא בשם תנין וכשהוא ביבשה נקרא נחש.

הקדמה לעשרת המכות

משל פרעה ומצרים, למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו, הבא לי דגים מן השוק, הלך העבד והביא דג מבאיש, אמר המלך לעבדו: בחר לך עונש אחד משלושה: או תאכל את הדג, או תלקה מאה מכות, או תשלם כנס מאה זהובים. בחר העבד לאכל את הדג, בקושי רב אכל העבד מן הדג חתיכה ועוד חתיכה, כשהגיע לחצי אמר למלך, איני יכול להמשיך יותר, מעדיף אני ללקות, התחילו עבדי המלך להכותו מכה אחר מכה, לאחר שהכו אותו כבר יותר מחמישים מכות, צווח העבד ואמר: די אינני יכול יותר, מעדיף אני לשלם מאה זהובים!, נמצא שאותו עבד אומלל נענש בשלושת העונשים, כך פרעה, שיעבד את בני ישראל במצרים, אמר לו הקב''ה ''שלח את עמי ויעבדוני'' ואם לאו, או שתלקה או שתשלם את שכר עבודתם, אמר פרעה ''מי ה' אשר אשמע בקולו?'' אמר לו הקב''ה: חייך, שתשלחם ותלקה ותשלם להם את שכרם. (ילקוט שמעוני תחילת פרשת בשלח).

ועוד נדע שהקב''ה עשה כל אלו המכות בטכסיס של מלכים, בתחלה סכר אמת המים שלהן שנאמר ''ויהפוך לדם יאוריהם'', לא חזרו הביא עליהם החצים אלו הכנים שהיו נכנסים בגופם של מצריים כחץ הזה, לא חזרו השליך עליהם אבני בליסטרא זה הברד, אחר כך גירה בהן אוכלוסין הרבה זה הארבה, אח''כ נתנם בבית האסורים זה החושך, לא חזרו הרג כל הגדולים שבהם שנאמר ''ה' הכה כל בכור''.

וכן לפי מה שחשבו המצרים את ישראל הביא הקב''ה עליהם.

הם חשבו שיהיו שואבים מימיהם לכך ''ויהפוך לדם יאוריהם''.

הם חשבו שיהיו טוענין פרגמטוטין (סחורות) שלהם לכך שלטו עליהם צפרדעים. והיו משרפים אותם (פי' זית רענן, שהיו מכלים פרקמטיא שלהם).

הם חשבו שיהיו עושים בארץ לפיכך החרישה הארץ כנים.

הם חשבו טוענים את בניהם לכך כפדגוג הזה שלח בהם אריות וזאבים ודובים.

הם חשבו שירעו את מקניהם לכך שלח בהם את הדבר ''וימת כל מקנה מצריים''.

הם חשבו שיהיו בלנין (בעלי מרחץ) לכך הביא עליהם את השחין.

הם חשבו לסקול אותם באבנים לכך הביא עליהם את הברד.

הם חשבו שיהיו כורמיהם לכך הביא עליהם הארבה ואכל אילנותיהם.

הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים לכך הביא עליהם חשך שנאמר ''לא ראו איש את אחיו''.

הם חשבו להרוג אותם לכך הקב''ה הרג את בכוריהם.

הם חשבו להשקיע אותם במים לכך אף הקב''ה שקעם במים שנאמר (תהלים קלו) ''ונער פרעה וחילו''. (ילקוט שמעוני וארא ז סי' קפב). ע''כ.

ועל המכות כתוב במשנה באבות (פ''ה מ''ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים.

וכן יש שואלים, מדוע הוצרך הקב''ה להחליף מדי פעם בפעם מכה חדשה, עד עשר מכות, הרי היה יכול להמשיך במכת דם זמן ממושך עד שהיה פרעה נכנע, ולתרץ שאלה זו, יש לומר משל, לשני בני אדם שהלכו בדרך, במקום מסוים אחד מן השני, והנה הראשון נתקל בדרך הילוכו, באוצר אחד ובו עשרת אלפים זהובים, ויקחהו, וישמח שמחה גדולה, ואילו השני הלך בדרך אחרת, ומצא אלף זהובים ושמח מאוד, והמשיך בדרכו וימצא עוד אלף זהובים ושמח בהם, וילך עוד וימצא עוד אלף זהובים וישיש מאוד, וכך היה מוצא פעם אחר פעם, בגילה אחר גילה, עד עשרת אלפים זהובים, נמצא לשניהם נמצא אותו הסכום, עשרת אלפים זהובים לכל אחד, אבל ההבדל הוא, שהראשון שמח שמחה אחת, ואילו השני שמח עשר שמחות, וכן כאן, אין ספק כי בכל מכה שקיבלו פרעה וכל עמו, היו ישראל שוחקים משבתם, שראו יד ה' נוקמת בכל שונאיהם, ואם היתה מכת דם נמשכת עד כניעת פרעה ועמו, היתה להם שמחה אחת, ועתה בהתחדש כל מכה ומכה עד עשרת מכות, שמחו עשר שמחות, (ענף עץ אבות).

וכתב הרב יוסף חיים זצוק''ל (בן יהוידע) על הפסוק ''וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם.'' (שמות י, ב) הטעם שאמר במכה זו וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ ולא מקודם, פירש הרב ''אוהל יעקב'' ז''ל על פי משל: יש מבשל לעצמו ויש מבשל לאחרים למכור להם, וההבדל, המבשל לעצמו אינו מרבה בתבשילין כי אם אחד או שנים הערבים לו, אבל המבשל למכור לאחרים הוא מרבה בתבשילין, כי יש חפץ כמין זה ויש באחר, ואז כל אחד ימצא מה שלבו חפץ. וכן הדבר בפרעה, אם היו הנקמות רק לנקמה ולהכריחו שיוציאם, היה די שיקחו דיים ממכת דם או צפרדע וזולתה אבל עיקר הכוונה היא בשביל ישראל, שיספרו עזוזו ונפלאותיו, ולכן צריך להרבות בחלקי המכות, כי יש שיתפלא ממכה זו ויש ממכה זו.

---

מכת דם

בנוסף לשהיו המים לדם הדגה מתה, והבאיש (נהיה יובש) היאור, וזה לפי שאילו לא היה נבאש לא היו נמנעין מלשתות הימנו כי אע''פ שמראיתו דם טעמו היה מים שמא היו שותים כמו שאומות העולם אוכלין עתה לפיכך הדגה תמות כדי שיבאש היאור, (דעת זקנים מבעלי התוספות).

וכן יש לשאול למה לקו המים תחילה בדם? אלא אומר המדרש (תנחומא ס' יג) מפני שפרעה והמצריים היו עובדים ליאור, אמר הקב''ה הכה אלוהו תחלה בפניו ואח''כ עצמו, אמר הקב''ה למשה הכה מה שביאור ובאגמים ובנהרות ועל כל מקוה מימיהם מה שבקיתון, והיה הדם בעצים ובאבנים, אפילו מה שהמצרים היו רוקקים, כלו דם אמר רבי אבין הלוי ברבי, ממכת הדם העשירו ישראל, כיצד? המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים, והמצרי הולך למלאת את הקיתון מתוכה, ומוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים ומצרי דם, והמצרי אומר לו תן לי בכף ידך מעט מים ונותן לו, ונעשים דם, אמר לו נשתה בתוך הקערה אני ואתה ביחד, ישראל שותה מים והמצרי דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים יקרים, היה שותה מים, מכאן העשירו ישראל. (הארת המחבר: ומכאן פי' אור החיים שחרטומי המצרים יכלו לעשות כן, שהפכו את המים לדם בכסף שקנו מהם, ע''ש).

וכן למה הביא עליו דם? (שם סי' יד) לפי שלא היו מניחים לבנות ישראל לטבול מטומאתם, כדי שלא יהיו פרין ורבין, ומפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן ולא על ידי משה? אלא אמר רבי תנחום, אמר לו הקב''ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, והעפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך, לפיכך ילקו על ידי אהרן, ע''כ.

וכתב הילקוט שמעוני (וארא ז סי' קפב) לפי מה שחשבו המצריים את ישראל הביא הקב''ה עליהם, הם חשבו שהיו שואבי מים מימיהם, לכך ויהפוך לדם יאוריהם.

ושמענו פירוש יפה ממורנו הרב חיים רבי שליט''א שאמר הכתוב שהיה דם ''בכל ארץ מצרים'' וכי במדרכה או על הקירות או על הספסל היה דם? והרי כתוב שרק המים התחלפו להיות דם?! אלא יש לומר שבכל מקום דהיינו בבגדים בשולחנות על הקירות בספסלים במדרכה וכו' היה זוהמה ולכלוך גדול וזאת משום שלא היה להם מים לשטוף את כל אלו, אז מכח זה גם ''ראו'' את מכת הדם (הזוהמה והלכלוך) בכל ארץ מצרים. ע''כ.

איסור אכילת דם

הנה בשבילנו כל דם בהמה וחיה ועוף וכן דם שליל, אסור מן התורה, שנאמר (ויקרא יז, י) ''וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ'', אבל דם דגים וחגבים מותר מן התורה, ואסרוהו חז''ל משום מראית העין, ואם יש בו קשֹקשֹים מותר, וכן דם האדם מותר מן התורה, ואסרוהו חז''ל אם פירש משום מראית העין, לפיכך דם שעודנו בין השנים, מוצצו ואינו חושש, וכן הוא הדין אם אצבעו מטפטף להדיא, שניכר שהוא מטפטף מאצבעו, אבל אם נפסק הטפטוף ונשאר האצבע מלוכלך בדם, אסור להניח בפיו משום מראית העין, (בן איש חי פר' טהרות).

ובדורנו, אנו לא צריכים להזהר מדם במים אבל אנו צריכים להזהר ממים שבתקופה שלא לשתות מים בעת התקופה (זמן שהוא בארבע תקופות שבשנה שישנם ארבע מלאכים ממונים על המים לשומרם, ובארבע תקופות אלו מתחלפים, וכשזה יוצא וזה נכנס, עומדים המים בלי שמירה, וי''א שמלאך המוות משליך טפה של מרה במים) מחשש סכנה, דהיינו חצי שעה קודם התקופה, וחצי שעה לאחריה, וראוי להדפיס בלוחות השנה להודיע על כך, וכתבו האחרונים שיש לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה, ואין להחמיר אלא במים, אבל בשאר משקים אין לחוש, (הליכות עולם ח' ז עמ' קפג).

וראה מה שכתב על זה בשו''ת מבשרת ציון (ח''א חיו''ד סי' ג).

---

מכת צפרדעים

מכת הצפרדעים היו בו שני דברים האחד הרעשת הקול והשני שהיו נכנסים במעיהם שנאמר ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים, ומכה זו מבהלת הנפש ואין אדם בטוח בחייו, לזה אמר פרעה אל משה וגו' ויסר הצפרדעים ממני פירוש מתוך בני מעיו. וגם היתה בצפרדעים סכנת מוות שתנקוב בני מעיו ותעשנו טרפה, ע''כ.

ושואל המדרש (תנחומא וארא סי' יד) למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו המצרים משתעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים (והיו ישראל קצים באלו) לפיכך ''ותעל הצפרדע'', בשעה שהיו מוזגין את הכוס היה הכוס מתמלא מן הצפרדעים, שנאמר ''ועלו ובאו בביתך וגו' במשארותיך'' אמתי משארת מצויה אצל תנור? בשעה שהתנור חם, כל כך למה? (שקפצו לתנור בעודו חם) לעשות רצון בוראם, כתוב אחד אומר, ושרץ היאֹר צפרדעים, וכתוב אחד אומר ותעל הצפרדע, אלא אמר רבי עקיבא: צפרדע אחת היתה, והיו המצרים מכין אותה ומתזת צפרדעים הרבה, ע''כ.

אמנם רבי אלעזר בן עזריה אמר (סנהדרין סז.) צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו (פרש''י, שמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו). ע''כ.

ובמאמר הסולם על הזוהר (וארא קמד) כתוב שהצפרדעים באו באש והלכו בתנור ולא מתו, ואלו שמתו מה עשו? - לחם היה בתנור ונכנסו לתוך הלחם ונתבקעו, ויצאו מהן אחרות, ונבלעו בתוך הלחם, וכשבאו לאכול מן הלחם חזר הלחם במיעהם להיות צפרדעים, ורוקדים ומרימים קולם עד שהמצרים היו מתים, ומכה זו היתה קשה להן מכולן ופרעה הוכה תחילה, והביא הקב''ה על פרעה אלו הבריות שאינם שוקטים יום ולילה (הצפרדעים) לפי שהחזיק פרעה בעם הקדוש שאינם שוקטים יום ולילה מלשבח להקב''ה, כמו שקולם של הצפרדעים אינו משתתק לעולם. ולא היה אדם במצרים שיוכל לדבר עם חבירו, ומהם נשחת הארץ, ומקולם היו מתים תינוקות וילדים, ואם תאמר איך לא יכלו להרג אותם? אלא אם אדם הרים מקל או אבן להרג אחת, התבקעה ויצאו ממנה צפרדע אחרת מתוך מעיה, עד שהיו נמנעים מלקרב אליהם. ע''כ.

ובילקוט שמעוני כתב (סי' קפב) כשהיו המצריים נכנסים לבית הכסא, היו הצפרדעים מנשכין אותן בנקבן ואין לך בושה גדולה מזו, ע''כ.

ומפני שגרמו לישראל שהם היו אוכלים לחמם בידים מזוהמות מעבודת הלבנים, לכן נאלצו אף הם לאכול לחם מגואל מדם הצפרדעים, וכשראה הצפרדע יהודי אחד היה מתרחק ממנו, אבל כשראה מצרי אחד היה קופץ עליו.

וכשתדקדק תמצא שנזכרה עשר פעמים תיבת צפרדעים בעניין זה, להודיענו כי מכה זו היתה קשה כמו העשרה מכות, (מעם לועז- ש''ך).

וכן דרש תודוס איש רומי (פסחים נג.) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? אלא לפי שעשו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת ה', קפצו לתנורים בעודם חמים, אנו שמצווין על קדושת ה' על אחת כמה וכמה, ע''כ. על כן ילמד האדם מן הצפרדעים קל וחומר בעצמו, ומה הם עשו רצונו של מקום קל וחומר אנחנו, בנים למלך מלכי המלכים שחייבים לעשות רצונו. ולקפוץ לתנור חם לא ביקש ממנו הקב''ה (אלא אם כן יש הלבנת פנים), אבל לקפוץ בבוקר מהמיטה החמה הוא כן ביקש.

ועל מכה זו כתוב (תהלים קה, ל) ''שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם''.

---

הכרת הטוב

פירש רש''י לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן.

וראינו מאמר יפה בספרו של הרב שלום ארוש שליט''א (בגן השלום עמ' 194) וז''ל: מכאן למדנו עד היכן מגיעה מדת הכרת הטוב, שהרי העפר הוא דומם ובודאי לא עזר למשה מתוך בחירה, אלא זה טבעו שאפשר לטמון בו דברים, והטובה שעשה למשה נעשתה ממילא, ועוד הטובה נעשתה למשה יותר מששים שנה לפני כן, ובכל זאת לא רצה הבורא שמשה יכה את העפר בשביל הטובה שקבל ממנו, ואף שבסך הכל נעשתה הטובה על ידי מעט חול שהיה באותו מקום, היה משה רבנו צריך להכיר טובה לכל העפר שבעולם, מכאן לומדים את גודל החיוב של הכרת הטוב ואת עמקו, ועד היכן הדברים מגיעים.

ואם כך צריכים להכיר טובה לדומם, כל שכן לאדם שיש לו רגשות, וכל שכן לאשה שהיא רגישה ביותר, שמוכרח הבעל לעשות הכל שלא לגרום לה שום צער, שלא להיות כפוי טובה על רוב הטובות שהיא עושה עמו. וכתוב כל הכופר בטובת חברו סופו לכפור בטובת המקום, בשביל שאדם יגיע להכרת הטוב כלפי הבורא, מוכרח הוא תחילה להכיר טובה לצינור שדרכו הבורא מטיב עמו, בלי שיכיר טובה לצינור אפילו יהיה זה חפץ דומם, וכל שכן אדם, הוא בודאי יכפור בטובת המקום, ולא יגיע לעולם לעבודת ההודיה ולהכרה בהשגחה הפרטית הרחומה שיש עליו בכל רגע ורגע. ע''כ.

---

מכת כנים

למה הביא עליהם כנים? לפי שׁשׂמו ישראל מכבדי (מנקים) חוצות ושוקים, לפיכך נהפך עפרם לכנים, וחופרים אמה על אמה ולא היה שם עפר שנאמר ''כל עפר הארץ היה כנים.'' (ש''ר פר' י).

וכותב רבנו בחיי (וארא ח) וז''ל: ודע כי בשתי מכות ראשונות והם הדם והצפרדע לא היתה בהן בריאה חדשה כי מכת הדם הפוך תולדות המים לדם, גם הצפרדעים מן היאור עלו וזה שאמר הכתוב ''ותעל הצפרדע'' כי נאספו ועלו ולא אמר ויהיו הצפרדעים, ואין צריך לומר שלא היה להם כח לברא אותם אלא אפילו לאסוף אותם ולהביאם ממקומם אין להם כח לפי שהם פחותים מכעדשה. ע''כ.

ודע י''ד מיני כנים הביא עליהם הקב''ה הקטנה שבהן כביצה של תרנגולת והגדולה שבהן כביצה של אווז, וכן אמר הקב''ה יבוא דבר שנברא מעפר ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המשולה לעפר שנאמר (בראשית יג) ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ''. (ילקוט שמעוני).

ומלבד זאת הכה ה' את ידי המצרים שלא היו יכולים להתגרד, כי מאחר שהעבידו את ישראל בלבנים יומם ולילה שלא היה להם זמן להתחכך, לכך נענשו. ועד כדי כך הגיעו, שהיו הולכים ומתחככים בקירות כי צערם היה גדול, והיו מתגרדים עד שדמם היה זורם לבורות, ועורם היה יורד מבשרם. ע''כ.

ומובא בזוהר הקדוש (מתוק מדבש וארא עמ' שכב) שבזמן שהיה מכת כנים הושיט הקב''ה את האצבע שלו ונולדו באותו התחום להבות אש המיבשות את ליחות הארץ, ונתייבשו כל התחומים של מצרים שהיו רכים ורטובים במים, וגם נתייבש כל ירק עשב שצמח על ידי המעיינות, וזה גרם לעיפוש בארץ, אז נראו למטה הכינים שיצאו מעפר הארץ. ע''כ.

ועליהם הכתוב אומר (תהלים קה לא) ''אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם''.

ובדורנו אנו הכנים נמצאים גם בבני ישראל והרבה פעמים נמצאים גם בראשם של הילדים ופעמים שזה ביום השבת ומגרד ומציק וידוע לנו מאמרו של ר' אליעזר (שבת קז:) ''ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת'' אבל לעניין הלכה פסק מרן בש''ע (או''ח ס' שטז ס''ע ט) שמותר להרוג כינים מפני שאינם פרים ורבים, וכן פסק מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם ח' ד עמ' יט).

---

מכת ערֹב

פרש''י, ערֹב כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם, ופירש הרשב''ם כי מיני זאבים הם שנקראים ערוב על שם שדרכם לטרוף בלילות שנאמר (ירמיה ח) ''זאב ערבות ישדדם'' וכתוב (צפניה נ) ''זאבי ערב לא גרמו לבקר''. ע''כ.

וכן בספר הישר מובא שהקב''ה שלח נחש שרף ועקרב וגם עכבר וחולד וצב עם זוחלי עפר, זבוב וצרעה פרעוש ופשפש ויתוש כל ערֹב למינהו וכל שרץ ובעל כנף למינהו באו מצרימה וירעו למצרים מאוד, ע''כ.

וכן הוא במדרש רבה (פר' יא סי' ב) מהיכן בא עליהם? יש אומרים מלמעלה ויש אומרים מלמטה, ורבי עקיבא אומר מלמעלן ומלמטן, אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב''ה אתם עשיתם המונים המונים על בָנַי, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, וכן למה הביא עליהם ערב? לפי שהיו אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מְצֵרִים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות,

(הארת המחבר: עתה הראתה לדעת חומרת האיסור לעשות מלחמת שוורים וכן ללכת לחזות בם, כמו שכתב מרן הגרע''י שליט''א (יחוה דעת ח' ג ס' סו) שהעושה כן חבר הוא לאיש משחית, ומסייע ידי עוברי עבירה, והרי זה מושב לצים, ועליהם נאמר ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'', ומצד שני נראה הדבר ברור להתיר ללכת לגן החיות להסתכל בבריותיו של הקב''ה, כי נפשו של האדם מתפעלת מאוד מראיית מעשה ידיו של הקב''ה כמאמר הכתוב ''מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך'')

וכן בצפרדעים כתוב ''וימתו הצפרדעים'' לפי שלא היה להן הנאה בעורותיהן, אבל ערֹב שהיה הנאה בעורותיהן, אמר הקב''ה יבואו אריות נחשים ודובים ויפרעו ממצרים שבקשו לאבד אומה המשולה לחיות, גור אריה יהודה, דן גור אריה יהי דן נחש עלי דרך בנימין זאב וגו' ע''כ.

וכתוב (מעם לועז- ח, כ) שהארס של החיות חדר לאילנות ולצמחים שנאמר ''תשחת הארץ'', והמצרים שהיו מפחדים מן החיות היו אומרים ליהודי שילווה אותו מן השדה ועד הבית, כי ראו שאין הערוב מזיק לישראל, וכל מצרי שהיה בשדה היה מתחנן בפניו שיביא את בניו אל הבית, אבל הערוב שנשלח ע''י הקב''ה הכיר מי הוא בן מצרי ומי הוא בן ישראל, ואפילו כשבן ישראל היה הולך עם בן מצרי, היה הערוב חוטף את בן המצרי ואוכלו, וכשהיו חוזרים המצרים מן השדה, היו הולכים לבית היהודי ואומרים לו היכן בני? היה אומר לו נטרפו ע''י החיות, וכך היתה השחתה גדולה, ובתחילה כשהיו רואים את החיות באות היו סוגרים יפה את שערי בתיהם והחלונות, והיו חושבים שבזה יוכלו להימלט, אבל הקב''ה הוציא מן הים מיני ברואים הדומות קצת לבני אדם, ולהן זרועות ארוכות עשר אמות. והן נקראות סירינות הים, והיו עולות על הגגות והורסות את הגג והיו מושיטות ידיהן ופותחות הדלתות והיו חוטפים ילדיהן ועשו בהן השחתה גדולה. והיתה עוד סיבה למכה זו, כי הזנות של מצרים היתה רבה, ומצרי אחד זנה עם עשר מצריות ועשרה אנשים עם אשה אחת, ובכך היו מתערבים הרבה, ולכן נתחייבו במכת ערבוב. ע''כ.

וכתוב בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש וארא עמ' שכ) שישנם עשר מינים של חכמת הכישוף, ובזמן ההוא של המכות הקב''ה ערבב להם כל מיני חכמות שלהם ולא יכלו עוד להשיגן, ולא עוד אלא אלו החיות שהיו נמצאות בארץ שהיו רגילים המצרים ללמוד מהם חכמות, עתה היו משחיתים אותם בארץ והשחיתו ושינו את דרכם וכן עשה הקב''ה תגר וריב בין שרי מצרים של מעלה לבין חכמי מצרים של מטה, לפי שהכחות של מעלה ממונים על הכחות של מטה וכולם נתערבבו, שכשהיו משביעים לאיזה מלאך בשמות הטומאה היה אומר להם שכבר אינו ממונה על אותו הענין. ע''כ.

ובספר תהלים (קה, לא) נאמר ''אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם'' והשאלה נשאלת, מדוע נעים זמירות ישראל הפך הסדר הנכון, והרי מכת כנים קדמה למכת ערוב, ויש להסביר הדברים ע''פ משל, איש אחד בעל (חשוב) בעמיו ועשיר גדול ארס את בנו יחידו, שהיה משכיל בכל חכמה ומדע, עם בתו של גביר הנודע לתהילה בקוצי ארץ, וכאשר הגיע יום הכלולות של החתן והכלה עשה העשיר אב החתן משתה שבעת ימים, וצוה לעבדיו ולמשרתיו, כי בכל יום מימי המשתה יכנסו לסעודה אנשים נצרכים, וישימו לפניהם לאכל מכל טוב, ובצאתם יחלקו להם מגדנות וממתקים לבני ביתם. וציוה עליהם במפגיע, שישגיחו לבל יכנס איש אחד פעמיים, אלא בכל יום יכנסו אנשים אחרים לסוגיהם, ויעשו כן.

ויהי ביום הראשון עשה משתה גדול לבני הישיבות לפי כבודם ומעמדם, וביום השני לסתם לומדי תורה, ובין השלישי לעניים המחזרים על הפתחים, וביום הרביעי לאנשים שנהפך עליהם הגלגל והנם עניים בני טובים, וביום החמישי לכל בני משפחת הנצרכים, והנה ביום החמישי הכיר אחד מן המשרתים את אחד המסובים שאכל, שכבר היה לפני שלשה ימים. ויגש אליו ויאמר לו: סלח נא ידידי, והשיבני דבר, כמדומני שכבודו נמצא פה כבר בפעם השנית, שכבר ראיתיך מתמול שלשום? ויען האיש ויאמר אליו: כן אדוני! ויאמר לו המשרת: אם כן הואל נא בטובך לצאת בכבוד מכאן, כי בעל הבית פקד אלי לאמר: אל יכנס איש אחד פעמים! וישיבהו האיש: האם תזכר כשהייתי כאן לפני שלשה ימים, לכבוד מי נערך המשתה? ויען המשרת: לכבוד לומדי התורה, ויאמר האיש: דע כי גם אנכי נמנה עם לומדי התורה, כאשר יעידון יגידון אנשי בית המדרש שברחוב פלוני, שהנני לומד שם בקביעות. ויאמר לו המשרת אם כן מה טיבך היום לבוא למשתה? והיום רק משפחתו של בעל הבית קרואים אליו, ויען האיש: דע, כי גם אנכי ממשפחת בעל הבית, כי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא, והנני שלשי ברביעי עם בעל הבית בכבודו ובעצמו, לכן יש לי כל הזכות להשתתף גם היום יחד עם כל משפחתנו לשמח עם החתן והכלה,

הנמשל, הן אמנם שנעשה משתה מיוחד לכנים בפני עצמם, לאכל מבשרם של המצריים ולמצוץ את דמם, אולם היות ובמכת ערוב נכללו כל זוחלי עפר, כלם באו אל המצרים בהמוניהם וישחיתו, את כל היקום אשר לפניהם. לכן גם הכנים היה מן הצדק לבוא שנית עם עמיתיהם במכת הערוב, וזהו שאמר הכתוב ''אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם'' שהם קרובים לשאר זוחלי עפר, וכן נאמר (תהלים עח, מה) ''ישלח בהם ערב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם'' כי גם הצפרדעים נלוו עם חמת זוחלי עפר במכת הערוב. (חזון עובדיה פסח, עמ' ע בהגדה).

---

משה רבנו נכנס ויוצא לפרעה בלי רשות

כלל זה בידך כל מקום שיאמר בא אל פרעה יכוין לומר לו שיכנס אל הטרקלין (מסדרון) שלו בלא השאלת רשות, הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות, וכן היה עושה, כמאמרם ז''ל כי כמה שומרים היו לפרעה מזוינים ואריות וכלבים והיה נכנס באין מונע, ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז''ל, ממה שאמר פרעה למשה ''השמר לך וגו' אל תוסף ראות פני וגו''', כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה? והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן המנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצוה שלא יניחוהו ליכנס, אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפילו אריות, וזה נס עצום, לזה היה ה' צריך לומר לו בא אל פרעה פירוש הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למפריע להכנס בעולם. (אור החיים).

---

מכת דֶּבֶר

דבר הוא מיתה פתאומית לבהמות, כל הבהמות שהיו בחוץ מתו כולם בבת אחת, לא ממחלה או מכל סיבה טבעית אחרת אלא פתאום ללא שום סיבה.

ומבהמתן של ישראל לא מתה אפילו אחת, ובהמה שהיתה שייכת בשותפות למצרי וישראל לא מתה, אפילו בהמת מצרי המושכרת לישראל, שהיה לישראל הנאה בה מהצמר והחלב, לא מתה.

ועוד למה בא עליהן דבר? אלא מפני ששמו את ישראל רועי סוסים וגמלים חמורי בקר וצאן - לפיכך הביא עליהם דבר והרג כל מה שרעו ישראל עד שלא מצאו ישראל בהמה שירעו, ועוד אמר הקב''ה יבוא דבר שממית ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המוסרת עצמה למיתה על יחוד שמי שנאמר (תהלים עד) ''כי עליך הורגנו כל היום.'' (ילקוט שמעוני סי' קפא).

וכן לפי ששמו את ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה, בהרים ובמדברות, כדי שלא יפרו וירבו, אמר להם הקב''ה אני אביא עליכם רועה יפה (את הדֶּבֶר) שנאמר ''הנה יד ה' הויה.'' (ש''ר פר' יא סי' ד).

ושלא יעלה על דעת האדם שהדֶּבֶר היה או יכול להיות רק למצרים אלא יכולה לבוא גם על שונאיהם של ישראל מפני שיש לנו משנה מפורשת (אבות ה, ח) ''דֶּבֶר בא לעולם, על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פרות שביעית'' פר' הרמב''ם והרע''ב, שלא עשו בהן דין תורה, ולכן נמסר דינם לשמים, להמיתם ע''י מגפה, (ענף עץ אבות עמ' שמח).

ועוד שהקב''ה כתב בעצמו (דברים כח, טו,כ) ''והיה אם לא תשמע לקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום וגו' ידבק ה' בך את הדֶּבֶר עד כלותו אתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה''. על כן החכם עיניו בראשו וילך יום יום אל החכמים לשמוע את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

---

מכת שחין

זו המכה באה להן ע''י הקב''ה משה ואהרן, לפי שמשה ואהרן לקחו שניהם פיח הכבשן, וזרקו משה השמימה, והפכו הקב''ה לשחין למעלה ונפל עליהן, ומכה זו נתנה למצרים מפני שציוו המצרים על ישראל לחמם להם את הצונן, ולצנן להם את החם (בשביל להתקלח) לפיכך לקו בשחין כדי שלא יכלו להתקלח,

אמר רבי יהושע בן לוי, נס גדול נעשה בשחין, שכאשר אדם זורק חץ למעלה אינו מהלך מאה אמות (כ 50 מטר), ומשה זרק פיח הכבשן מלא חפניו דבר שלא היה בו ממש, וזרקו משה השמימה עד כיסא הכבוד, ועוד נס אחר נעשה בו, שמה שהחזיקו ידיו של משה היה מלֹא חפנים, ועוד נס אחר נעשה בשחין שכאשר אדם מפזר עפר קב אחד אין מפזר אלא ארבע אמות, אבל משה רבנו נטל מלא ידו ופזרו על כל ארץ מצרים שהיתה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות. ודע שבנוסף לאבעבועות פרחה בהם גם צרעת עקב זה. (ש''ר פר' יא ס' ה).

אמר הקב''ה יבוא העולה מן הכבשן ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שמסרה עצמה למיתה: אברהם באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, (ילקוט שמעוני סי' קפא).

ובמכה זו יותר מכל המכות סבל פרעה אישית כי אע''פ שסבל בכל אלו הקודמות, אבל כאן זה נגע בגופו כי נתכסה מראשו ועד כף רגלו, (מעם לועז ט, יא).

ובדומה לזה כתב הקב''ה בתורתנו הקדושה (דברים כח) שכאשר האדם לא ישמע לקולו ולא ילך בדרכיו, ולא ישמור ויעשה את מצותיו וחוקותיו אשר הוא מצוה אותו לעשות, יתן הקב''ה את מטר ארצו אבק, ועפר מן השמים ירד עליו עד שישמיד אותו, ועוד יכה אותו הקב''ה בשחין מצרים, ויכה אותו בשחין רע על הַבִּרְכַּיִם ועל הַשֹׁקַיִם מכף רגל ועד ראש, אפילו יותר גרוע ממצרים עד כדי כך שלא יוכל להתרפאות ממנה, וכל זה כתב השי''ת בכדי שלא יהיה לאדם פתחון פה אם חס ושלום יבואו עליו יסורים לומר למה מגיע לי כל המכות האלה,

ויתבונן האדם שהקב''ה כתב בתורה את הברכה לפני הקללה וזאת משום שהוא רוצה בשוב האדם אליו מאהבה יותר מאשר מיראה, וכתב מורנו הרמב''ם (הל' תשובה פרק י) העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עשה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב''ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב''ה על ידי משה שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך'' ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצות מאהבה.

---

מכת ברד

אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ כלומר לשעבר לא היה אבל עתיד להיות להבא, אמתי? בימי גוג ומגוג, זהו שכתוב (יחזקאל לח, כב) ''וגשם שוטף ואבני אלגביש, ועתה שלח העז את מקנך''. בוא וראה רחמיו של הקב''ה שאפילו בשעת כעסו רחם על הרשעים ועל בהמתם, לפי שמכת הברד לא היה משלחו עליהם אלא על יבול הארץ, והיה מזהירם שישמרו עצמם ואת בהמתם, כדי שלא ילקו בברד,

ולמה הביא עליהם ברד? לפי שׁשׂמו את ישראל נוטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושבר את הכל, (ר' יוסי בר חנינא אמר, שזה היה צלוחית של ברד מלאה אש - ילקוט שמעוני פר' ח סי' קפו). רבי יהודה ורבי נחמיה, אחד אמר שזה היה ניראה כקליפות הרימון שהחרצנים נראים מתוכה, ואחד אמר כמנורה הזו שׁמים ושמן מעורבים בה כאחד והאש דולקת מהם, משל למה הדבר דומה? לשני ליגונות (גדודי מלחמה) קשין ששונאים זה את זה, לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך, מה עשה המלך? עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך, כך אש וברד צְהוּבִּין (מראים פנים רוגזניות) זה לזה כיון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים, עשה הקב''ה שלום בניהם והכו במצרים, וכשהיה יושב מצרי היה נכוה בברד, עומד ונכוה באש, כמשפט הרשעים בגיהנם שנאמר (תהלים עח, מז) ''יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל'', רבי יהודה בר שלום אומר, מהו ''ושקמותם בחנמל'' ב''א, נ''ח, מ''ל, כלומר, בא הברד, נח על האילנות, ומל אותן, דהיינו כרת אותם, (תנחומא סי' יד).

ועוד טעם, לפי שהיו המצרים מלקים את ישראל והיו סוקלים אותם והיו צועקים על כן בא הברד הזה על ראשיהם בכוח גדול שהיה כמו סקילה, והרעמים במקום הצעקות (מעם לועז ט, כה).

והיה הברד כמו מאכלת חדה, והיתה חותכת בעצים כאדם שמחזיק במסור ונוסר וקוטע, והמצרים שהיו בשדה, כשהיה הברד יורד עליהם מלמעלה למטה היו קופאים ומתים, אח''כ בא האש שבתוך הברד ושורף אותם. ואע''פ שבמקום אחד עמדו הבהמות של המצרים ושל ישראל, היה בא הברד ויורד על המצרי והורגו ואת הישראל היה משאיר חי ובריא בלי שום נזק, וירד ברד כזה עד שנעשה כמו כותל גבוה בפני המקנה של המצרים מכל ד' הרוחות, והבהמות לא היו יכולות לצאת וללכת, וכשראו המצרים שבקרם הולך ומת, היו הולכים לשם ומושיטים המאכלת ושוחטים אחדים מהם, כי אמרו מוטב שנאכל מהם כמה לילות, והיו שמים הבשר על כתפיהם, והיו באים עופות השמים וחטפו אותם מכתפיהם,

(ש''ר פר' יב סי' ד).

וכן ידוע כי בזמן הברד האויר משתנה והחלאים באים על כל המורכבים מד' יסודות וסיבת החולי בהם שנוי האויר וקלקולו והתהפכות ארבע יסודות כי כל זמן שהם מזוגים יחדו ועומדים על מתכונתם בשוה הגופות בריאים וחזקים ובהתהפכותם בא החולי, (רבנו בחיי וארא ט).

מידה כנגד מידה נהג איתם הקב''ה, הם חשבו לסקול אותם באבנים, כנגד זה הביא עליהם את הברד וכן אמר הקב''ה יבוא ברד שהוא לבן כשלג ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שאני עתיד להלבין עונותיהם כשלג שנאמר (ישעיה א) ''אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.'' (ילקוט שמעוני סי' קפא).

ובזמננו כשאנו שומעים ברקים או רעמים (ברצף) צריך לברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם, וזמן ברכה זו היא משמיעת הברק עד זמן של תוך כדי דיבור של ''שלום עליך רבי'', וכן אם היה יושב בבית הכיסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא (מרן בש''ע סי' רכז),

ושמענו ממרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א שאמר, שתוך כדי דיבור הוא זמן של שנייה וחצי, ומברכים ברכה זו פעם אחת ביום אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העבים, שאז יש לחזור ולברך על הרעמים, וכל שעבר הלילה אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הרעמים, וכן מי שהתעורר משנתו לקול רעמים, ואין לו שהות כדי ליטול ידיו, ימהר לשפשף ידיו בבגדיו, ומיד יברך על הרעמים, ואם נגע במקום הטינופת ינקה ידיו בכל דבר שמנקה, ואין ראוי להרהר הברכה בליבו שיוצא שהוא מפסיד הברכה שהיא מצוה עוברת ומבטלה בידים ומנהג טעות הוא, וכן אם שמע רעמים, והיה עסוק בלימודו ולא בירך, כשישמע הרעמים פעם אחרת באותו יום צריך לברך, וכן היושב בחדרו ולא ראה את הברק עצמו מן השמים, אלא את אור הברק צריך לברך, (חזון עובדיה - ט''ו בשבט עמ' תס ובהערות).

והביא הרב בשו''ת יחוה דעת (חלק ב עמ' קה) את הגאון רבי יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ שהמבטל ברכה זו עונשו גדול מאוד. ע''כ. ועיין מה שכתבנו בפרשת וירא (פרק יט, פסוק כד).

ועל מכה זו אמר הכתוב (תהלים קה, לב) ''נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם''.

דמות בית מעלה

וַה' נָתַן וגו'

כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו של מעלה שנאמר (בראשית כא, א) ''וה' פקד את שרה'' הוא וסנקליטון שלו (בית דינו) (ש''ר).

וידע האדם שבעולם הבא ישנם בתי דין ושופטים ודנין את האדם על כל צעד ושעל כמסופר במנחת יהודה (יחזקאל) שאורך ורוחב חצר בית הדין כגודל עיר בגדאד, כולו מלא חדרים בכל ארבע רוחות חדר אצל חדר, וגודל החדר הוא כגודל החדר שלנו, והם שלושה סדרים זה על גב זה, תחתיים שניים ושלישיים, ובכל חדר וחדר יש בו שלושה דיינים בפני עצמם, ובתחילה נידון האדם בחדרים התחתונים על העבירות החמורות שבידו, ואחר שנפסק וקבל עונשו ונגמר, חוזר ונידון על העבירות הקלות שבידו בחדרים האמצעיים שעל גבי החדרים התחתונים.

ואחר שנפסק דינו שם וקיבל את העונש שפסקו עליו ונגמר, חוזר ונידון על קלות שבקלות בחדרים העליונים שעל גבי החדרים האמצעיים. ואחר שנגמר דינו וקבל את העונש הראוי לו, אז מגישים אותו לפני סופר בית הדין שהוא למעלה מכולם (הנקרא ספריא''ל), והוא חוזר ובודק את הנשמה כמו האתרוג, וגוזר מה שגוזר (אפשר שגוזר עליה להתגלגל בדומם צומח חי מדבר או לילך לגיהנם), כי אם לא יחתום עליה סופר בית הדין לא יגמר שום דבר, ולא עוד, אלא כל דבר שיהיה בעולם הוא יוצא מתחת חותם ידו, הן טוב והן רע,

דע גם כי כאשר האדם נידון באחד משלושה סדרי חדרים הנזכרים, הוא נידון בכל החדרים של אותו הסדר כולו ואין די לו להיות בחדר אחד בלבד, כיצד, כגון שהדליק את הנר בשבת, הנה בתחילה הוא נידון בחדר ראשון של חדרים התחתונים ואח''כ חוזר ונידון על אותו עוון עצמו גם בחדר השני וגם בחדר השלישי, וכן בכל החדרים התחתונים כולם, ובחדר האחרון שם נגמר דינו ויימסר ביד המשחיתים לעשות בו דין.

ומלבושי בית הדין העליון הוא כי בראשם לובשים מגבעות לבנות צנופות כפל למעלה מכפל עד שמכסה כל ראשם מבלי שום קובע כלל, ממש כמלבושי הכהנים הלובשים בבית המקדש בשעת העבודה, ובבית הדין ישנם שלושה, הגדול הוא באמצע, והשניים הם אחד בימינו ואחד בשמאלו, וזוהר פניהם כמו החמה. ע''כ.

וכן מובא בספר שומר אמונים (פתיחה) שהקב''ה הגדיל מעלותינו על כל צבאי צבאות של מעלה, אשר אין שיעור לצבאות של מעלה, שנאמר (איוב כה) ''היש מספר לגדודיו'', ומי יכול לשער ולספר גדולתן וערכן וגבהן ורומם ונוראותם של חילות וצבאות של מעלה, אפילו מה שנראה לנו ברקיעים התחתונים ברקיע השני שבו הגלגלים קבועים, כמאמר חז''ל (חגיגה יב:) ואשר השיגו חכמי התכונה במדידה אמיתית ונכונה על ידי כלי המדות וכל כלי השקפות המוכן לכל זה למדוד גבהי הרקיעים והגלגלים, וגבלו ומדדו אשר מרחק השמש מן הארץ כמו מהלך עשרת אלפים ושלש מאות וששים ושתים שנה בשנות החמה, והכוכב שבתאי מרחקו מן זה העולם שמונה ותשעים אלף ושלש מאות ותשעים ושלשה שנה מן הארץ, והמה רק משבעה כוכבי לכת, והכוכבים שלמעלה מהם הנקראים כוכבים קיימים שקבועים ועומדים, שהמה מרחקם מן הארץ כפלים שבע ועשרים אלף ושש מאות וששים וארבע פעמים ממרחק השמש לארץ, והכוכבים הללו אין שיעור למספרם, רק הבורא אחד יחיד ומיוחד יודע שנאמר (תהלים קמז) ''מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא'', וכל כוכב גדולתו הוא כנגד כל העולם, ויש כוכבים שהם חמשה ועשרה פעמים נגד העולם ויש עוד יותר, ואתה אחי חשוב והתבונן גדולתם וערכם, עד שמסבת גדולתם וגבהם ונוראותם של המזלות והגלגלים, העולם הזה הוא כטפה קטנה נגד הגלגל הקטן, וכל שכן נגד הגלגל הגדול.

וכל זה ברקיע השני, וכל שכן מה נאמר ביתר שבעה הרקיעים שלמעלה מהם, וכל שכן בעולמות שלמעלה שהוא עולם המלאכים, שכל הגלגלים כטפת חרדל נגד העולם ההוא, ששם מלאכי מעלה וחיילי צבאות מרום, מחנות מול מחנות חיילות מול חיילות, כאשר מבואר בזוה''ק ובפרקי המרכבה דר' ישמעאל כהן גדול אשר ראו עיניו כשעלה למרום ע''י רבו ר' נחוניה בן הקנה, ואלו צבאות וגדודים המה בלי מספר וחקר, ויש מלאכים שהמה אלף פעמים, ויש עשרת אלפים או מאה אלפים פעמים נגד זה העולם.

ומובא בספר מרכבה שלמה (דף כט) חצר יש לפני כסא הכבוד שאין שרף ומלאך יכול להכנס שם, והוא ל''ו אלפים רבבות פרסאות, שכתוב (ישעיה ו) ''שרפים עומדים ממעל לו'' לו כמנין ל''ו, ומובא (שם דף ל) שפרסה של מעלה שלשה מילין, והמיל עשרת אלפים אמה, והאמה שלשה זרת, והזרת מלא כל העולם ע''כ. אם כן כל פרסה תשעים אלף פעמים כמו זה העולם, והחצר הזה ל''ו אלפים רבבות פרסאות שהוא שלש מאות וששים מיליאן פרסאות של מעלה, וכל פרסה של מעלה תשעים אלף פעמים נגד זה העולם, וזה חצר אחד.

וכל שכן נהרות אש שבסביבותיו הנקראים נהרי דינור, אשר המלאכים והנשמות טובלים בו ונדונים בו, אשר אין שיעור לאורכו וגבהו, ונהרות אש ונהרות ברד ואוצרות שלג ואש, ומלאכי ושרפי אימה, וכל כתות ומחנות שונות איומים ונוראים סביבות כסא הכבוד, וכל שכן החיות הקודש ששקולים נגד כל המחנות וחיילות וגלגלים, שמגודל פחדם מכסא כבודו יתברך שמו מזיעים אש, (חגיגה יג.) ומזיעתם זה נעשה נהר דינור, וכל שכן הכסא כבוד בעצמו, ושרפי מעלה, וכל שכן העולמות שלמעלה מן הכסא, שאין שיעור ואין ערך ואין שום תפיסה לדבר מהם, ואפילו להרהר בהם, והמה בלי שיעור וחקר, שכתוב (שיר השירים ו) ''ועלמות אין מספר'' ודרשו רז''ל (תיקוני הזוהר דף יד:) אל תקרי עלמות אלא עולמות אין מספר, ע''כ.

---

רך כקנה ולא קשה כארז

נראה לומר לעניות דעתי שרמז רמז כאן הקב''ה לבני האדם: שמי שמשפיל ראשו וקומתו ונוהג כל מעשיו בצנעה, כמו החיטה והכסמת אפילו כל הרעה שבעולם לא ישבור אותו, ובדומה לזה אמרה הגמרא (תענית כ.) טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע, אחיה השילוני, קללן בקנה, אמר להם לישראל ''והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים'', מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו,

אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד, ו) ''כארזים עלי מים'', מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף ואין שורשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית (ראה רש''י) עוקרתו והופכתו על פניו, ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס (כלי כתיבה) לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.

אמרו (שם) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, מעשה שבא ר' אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר (פרש''י, יש ספרים שכתוב בהן אליהו זכור לטוב, והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר) אמר לו שלום רבי, ולא החזיר לו, אמר לו ריקה כמה מכוער אתה שמא כל בני עירך מכוערין כמותך, אמר לו איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי, אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, היה הולך אחריו ר' אלעזר עד שהגיע לעירו, יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבנו ומורנו, אמר להם (אותו האיש) למי אתם קראתם רבי ?, אמרו לו לזה שמטייל אחריך, אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל, אמרו לו מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי, אמרו לו אעפ''כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא, אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן, מיד נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

נמצאנו למדים שהרבה פעמים אדם צריך להוריד את ראשו וזוהי הצלחתו, כמעשה של ר' עקיבא (יבמות קכא.) שפעם אחת היה רבן גמליאל מהלך בספינה וראה ספינה אחת שנשברה והיה מצטער על הת''ח שהיה בה, הוא ר' עקיבא, וכשעלה ר' גמליאל ליבשה, בא ר' עקיבא וישב ודן לידו בהלכה, שאל אותו ר''ג: בני מי העלך ליבשה? אמר לו: היזדמן לי קרש מהספינה וכל גל וגל שבא עלי הורדתי ראשי והגל חלף, מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע לו ראשו (פרש''י, ידחה אותן מפני השעה ולא יתגרה בהן).

---

פרשת בא

---

האם כולם יכולים לחזור בתשובה? מעלת התשובה

א''ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה שנאמר ''כי אני הכבדתי את לבו'', אמר לו ר' שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינים, אלא (משלי ג) ''אם ללצים הוא יליץ'' שהקב''ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב''ה חמישה פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב''ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, (ש''ר פר' יג סי' ד).

הנה לכאורה נוכחנו לדעת שרשע גמור סוגרים ונועלים ממנו את הפתח לתשובה מרוב העברות שבידו כמאמר המשנה (אבות ה, יח) ''כל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה'', שחטא הרבים תלוי בו, שנאמר ''על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל''. והטעם הוא (יומא פז.) כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, שנאמר ''כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת'', וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו.

ובדומה לזה כתב הרמב''ם (פ''ו מהלכות תשובה הלכה ג) ''ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני הדיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, הוא שהקב''ה אמר על ידי ישעיהו, השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר ויהי מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה ''ואני אחזק את לב פרעה'' לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר ''הבה נתחכמה לו'' נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חיזק הקב''ה את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב''ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך. כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב''ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, ע''כ.

וכל זה אפילו בחטא קל, שאמר (שם פ''ג ה''י) מחטיאי הרבים (אין להם חלק לעולם הבא) כיצד? אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים או שהטעה אחרים והדיחם, אין להם חלק לעוה''ב. ע''כ.

וכיוצא בזה אמר ר' יוסי בר יהודה (יומא פו:) אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלים לו שניה מוחלים לו שלישית מוחלים לו רביעית אין מוחלים לו שנאמר ''כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו''. ע''כ.

אמנם קשה ממנשה המלך שכתוב בו (דבה''ב לג, ב) ''וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אתָם, וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם, וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה', וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.'' (שזה דרגה הכי שפלה) ועוד רבות רעות עשה, ואח''כ (שם י) ''וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ''. עד מתי שהקב''ה הביא עליו את שרי הצבא של מלך אשור ותפסו אותו ושמו אותו בתוך סיר גדול והדליקו אש מתחת, ושהצר לו התחיל להתפלל לכל האלילים, וכיון שאף אחד לא הועיל לו כלום, אמר זוכר אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת (דברים ד) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם (הארת המחבר: עתה הראתה לדעת את הפסוק במשלי [כב, ו] חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה) הרי אני קורא אותו אם עונה אותי מוטב ואם לאו הרי הוא ככל האלוהים (ח''ו),

והיו מלאכי השרת ''סותמים'' את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב''ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב''ה: רבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להן, אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב''ה חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו ושמע תחינתו, זהו שכתוב ''ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו'' וישיבהו לירושלים למלכותו, במה השיבו? שמואל בר בונא בשם רבי אחא אמר, ברוח השיבו. וידע מנשה כי ה' הוא האלקים, באותה שעה אמר מנשה יש דין ויש דיין. (ירושלמי סנהדרין פ''י ה''ב). נמצאנו למדים שכמה שהאדם בטומאה אל יתייאש מן הפורענות\הרחמים אלא יחזור בתשובה והקב''ה מקבלו, ע''כ.

(וראה לקמן בפרק יד פסוק כח שגם פרעה עשה תשובה)

אם כך, אז מהו מה שאמרנו למעלה שננעלים שערי תשובה וכו'?

אלא יש לתרץ על פי מה שכתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספרו ענף עץ אבות (עמ' שעב) שנראה שהכוונה שנחסם תשובתו דהיינו שלא תהיה לו סייעתא דשמיא לעשות תשובה, אבל מעיקר הדין יכול לחזור בו, ע''ש.

וכן בא וראה על גודל מעלת התשובה מה כתב בספר שומר אמונים (ח' א עמ' קנג, מאמר עניני גלגולים) שאמר דיבוק אחד לרב בעל שם טוב (רבי ישראל שם טוב) שהוא פעם אחת זלזל בנטילת ידים שלא נטל ידיו כהוגן וקטרג עליו השטן, והשיבו לשטן (בית דין של מעלה) כי אין להאשימו על עבירה אחת כי אם עבירה גוררת עבירה, אם תוכל להכשילו בעבירה אחרת אזי גם זאת יחשבו לו, ואם יזכור על ה' וישוב ממנה אז יהיה נקי גם מזו, ונסהו בעבירה אחרת ונכשל בה, ולא עמד בנסיון, וכן שינה ושילש עד שכמעט עבר על כל התורה, והיה הפסק לדחות אותו, כידוע מאחר שיצא בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו.) וזה היה עונש על חטאו לדחותו, אבל אם היה דופק על פתחי התשובה היו מקבלים אותו, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ע''כ.

וכך פירש בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש, משפטים דף צז ע''א) על הפסוק באיוב (לג, כח) ''פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת'' דהיינו, שהקב''ה יפדה את הנפש שלא תעבור בגיהנם הנקרא שחת, וכן ''פָּדָה נַפְשׁוֹ'' זה נאמר על האדם עצמו שיפדה את הנשמה מדינה של גיהנם על ידי תשובתו,

ולשני צדדים אמר הקב''ה ''פָּדָה'' א' שהאדם יפדה אותה בתשובה, ב' לאחר ששב בתשובה יפדה אותה הקב''ה מדרך הגיהנם, ואפילו מהאורח והשביל המוליך לדרך הגיהנם יפדה אותה הקב''ה.

וכן כתוב (שם דף קו ע''ב) על הפסוק בישעיה (נז, יז-יח) ''וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו''

''וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב'' דהיינו שאף על פי שהרשעים עושים כל מה שעושים במזיד, שהולכים בדרכם הרע, ואחרים עושים בהם התראה ואינם רוצים לציית להם, על כן לא היו ראוים לרפואה, עם כל זה בשעה שהם חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם ללכת בדרך הטובה של התשובה, מתקיים בהם רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ שרפואת נפשם מוכנת מיד לפניהם.

ובשעה שהוא הולך שובב, היינו בשרירות לבו, ואינו רוצה לחזור בתשובה, הקב''ה רואה דרכיו שהולך ברע בלא תועלת, ואומר אני צריך להחזיק בידו לסייעו על התשובה, שנאמר דְּרָכָיו רָאִיתִי ואני צריך לתת לו רפואת הנפש שנאמר וְאֶרְפָּאֵהוּ שהקב''ה נותן בלבו דרכי התשובה ורפואה לנשמתו, ומה שכתוב וְאַנְחֵהוּ היינו לשון הנחה ומרגוע, וכמו שנאמר ''לך נחה את העם'' פירוש שהוא לשון הנהגה.

ומה שכתב וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו זהו שכיון שנכנס האדם מי''ג שנים ולהלאה הקב''ה מצוה שילוו אותו שני מלאכים שומרים לשמור אותו אחד מימינו ואחד משמאלו, כמו שכתוב ''כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך'', וכשאדם הולך בדרך הישר, אלו המלאכים שמחים עמו ומתחזקים עמו בשמחה, ומכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד למי שיש לו צלם של המלך ב''ה,

וכשהולך בדרך עקום, אלו המלאכים מתאבלים עליו ועוברים ומסתלקים ממנו, וכיון שהקב''ה מחזיק בו ומנהיג אותו בדרך הישר נאמר וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו פירושו שהקב''ה משלם לו תחילה על שהתנחם והתחרט על מה שעשה תחילה ועל זה שחזר בתשובה ואח''כ ישלם הקב''ה לאבליו, שאלו המלאכים שהיו מתאבלים עליו. ע''כ.

וכן מסופר על נבוזראדן (גיטין נז:) רב הטבחים שהרג מאתים ואחד עשר רבוא (2110,000) ובירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא (940,000) על אבן אחת, עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה בן יהוידע הכהן (שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש מלך יהודה, כשהשתחוו לו ליואש ועשוהו אלוה, והרגוהו בעזרה) לקים מה שנאמר (הושע ד, ב) ''וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ''.

מצא נבוזראדן לדמו של זכריה שהיה מרתח ועולה, אמר להם, מה זה הדם שמרתח? אמרו לו: דם זבחים שנשפכו, צוה שיביאו לו דם של קרבנות לנסות אם יהיה דומה לדם הזה, נסה ולא היה דומה לדם הזה, אמר להם: אם אתם אומרים לי את האמת מוטב, ואם לא, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל, אמרו לו, מה נעלים ממך? נביא אחד היה בינינו, שהיה מוכיח אותנו תמיד שנעשה רצון בוראנו, עמדנו עליו והרגנו אותו, וזה הרבה שנים שאין דמו נח, אמר להם, אני אפייסהו! הביא סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, והרג אותם על דמו, ולא נח הדם, הביא בחורים ובתולות, והרג אותם על דמו ולא נח, הביא תינוקות של בית רבן, והרג על דמו ולא נח, אמר לו נבוזראדן: זכריה זכריה! את הטובים שבהם אבדתי, האם נח לך שאאבד את כלם?! וכשאמר לו כן, נח דמו, באותה שעה הרהר בתשובה בדעתו, אמר, אם על נפש אחת כך נענשו בני ישראל, אני שהרגתי כמה נפשות על אחת כמה וכמה! וברח, והלך ושלח שטר צואה לביתו, שידעו מה לעשות עם נכסיו, והתגייר, ואמרה עליו הגמ' שהיה לבסוף גר צדק ע''כ.

וידוע מאמר המשנה (יומא פה:) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב- אין מספיקים בידו לעשות תשובה. אחטא ויוה''כ מכפר- אין יוה''כ מכפר. עבירות שבין אדם לקב''ה- יוה''כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו- אין יוה''כ מכפר עד שירצה את חבירו. דרש ר' אלעזר בן עזריה על הפסוק (טז, ל) ''מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'' עבירות שבין אדם למקום יוה''כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה''כ מכפר עד שירצה את חבירו, אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, (ירמיה יג, יז) ''מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה''' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב''ה מטהר את ישראל.

וכן רבי אומר (שם) על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול (פרש''י, כופר בהקב''ה) ומגלה פנים בתורה (פרש''י, דורש את התורה לגנאי) ומיפר ברית בשר (מילה) שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר.

א''ר חמא ברבי חנינא (שם) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר ''אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה'' ר' חמא ברבי חנינא מקשה על הפסוק, (ירמיה ג, יד) פעם כתוב ''שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים'' שמעיקרא שובבים אתם (פירש רש''י, כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאלו תחילת החטא על ידי נערות ושטות ושובבות), וכתוב (הושע יד, ה) ''אֶרְפָּא משובותיכם.'' (פירש רש''י, משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו), אלא כאן (שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים) מאהבה כאן (אֶרְפָּא משובותיכם) מיראה. אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך.

וכן אמר ר יונתן (שם) גדולה תשובה (שמקרבת) את הגאולה שנאמר (ישעיה נט, כ) ''וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב'' מה טעם ובא לציון גואל? משום ששבו פושעי יעקב.

אמר ריש לקיש (שם) גדולה תשובה מיראה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר ''שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך'' הא עון מזיד הוא. והרי קרא לה מכשול. ועוד אמר ריש לקיש גדולה תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. (וכן אמר משה לפני הקב''ה, בשעה שישראל חוטאים ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות, רעמ''ב יומא פ''ד מ''ב).

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן (שם) גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר ''ובשוב רשע מרשעתו הוא יחיה'' אמר ר' יצחק, אמרו במערבא משמו של רבה בר מרי, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקב''ה אינו כן, אדם עובר עבירה בסתר, מתפייס הקב''ה בדברים שנאמר ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה''' ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר ''וְקַח טוֹב'' ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב פרים שנאמר ''ונשלמה פרים שפתינו.'' (במקום פרים) שמא תאמר פרי חובה ת''ל ארפא משובתם (של רבים לפי ששב אפילו מן היחיד).

תניא היה ר''מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ''ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו'', ''מהם'' לא נאמר אלא ''ממנו''. ע''כ.

רבי אליעזר אומר (אבות פ''ב מ''י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ולפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר. וכן (שם פ''ד מ''יז) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.

ורבא תמיד היה רגיל לומר (ברכות יז.) תכלית חכמה: תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו באמו ברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה, ומנין? שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם.

וצא ולמד מריש לקיש, (ב''מ פד.) שיום אחד היה שוחה ר' יוחנן בנהר, וראה אותו ריש לקיש (שהיה אז ''ראש השודדים'') וחשב שהוא אשה, שהיה ר' יוחנן יפה מאוד (עיין מה שכתבנו בספר בראשית פרק מב פסוק ח) ובקפיצה אחת לנהר הגיע לקראתו, והנה בהגיעו לשם ראה שהוא בכלל גבר ולא אשה, אמר לו ר' יוחנן כחך לתורה, אמר לו ריש לקיש: יופייך לנשים, אמר לו ר' יוחנן: יש לי אחות יותר יפה ממני, אם תחזור בתשובה אני יתן לך אותה (שידע ר' יוחנן מהי כוחה של תשובה), ובאמת קיבל על עצמו ריש לקיש תשובה גמורה, וכשרצה לחזור לעבר השני של הנהר גם בקפיצה אחת (בשביל לקחת חזרה את הבגדים) לא היה לו כח, שתורה מתישה כחו של האדם, ואז ריש לקיש עמל ועסק ותורה עד שנעשה תלמיד חכם והגיע להיות מגדולי האמוראים. (וביום שמת מתו שני רעיו השודדים בהרים ונתנו לר' שמעון בן לקיש בעולם הבא חלק באוצר החיים ולשני רעיו בשאול תחתית. ואמרו שני רעיו לפני הקב''ה, רבון כל העולמים יש לפניך משוא פנים? זה היה עמנו שודד בהרים והוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתית?! אמר להם: זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם תשובה. אמרו לו הנח לנו ואנו עושים תשובה. אמר להם: אין תשובה אלא עד יום המיתה),

וכעת ראיתי לספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות פו) שכתב בשם לקוטים יקרים שהטעם כשאדם מדבר דברים בטלים אינו מכביד בזה על הגוף, כי מדברים בטלים אינו בא לגוף שום חיות מהם כי אין בהם עצמם שום חיות, אבל כשעוסק בתורה בדחילו ורחימו אז באה מזה חיות גדולה אל הגוף ונעשה הגוף מזה כבד ממה שהיה בתחלה, כי תחלה היה נחסר מחיות זו, וזו החיות מכבידה על הגוף כמו שבאדם אחר אכילה גופו כבד עליו מפני שחיות באה לגוף מהאכילה, ע''כ. ועל כן תורה מתשת כחו של האדם.

משל למה הדבר דומה שהאדם חוזר בתשובה? לאדם שהוא רוצה לפרוש בים אם אינו לוקח בידו לחם מארץ נושבת ומים מתוקים, בים אינו מוצא לאכול ולשתות, וכן אם אדם שהוא רוצה לילך לקצה המדבר אם אינו לוקח מן היישוב לחם ומים אינו מוצא במדבר לאכול ולשתות, כך אם האדם אינו עושה תשובה בחייו לאחר מיתתו אין לו תשובה, אלא נתינת האיש כדרכיו וכפרי מעלליו, (פרקי דרבי אליעזר פרק מג).

הנה כבר ידוע מאמר חז''ל (ע''ז י:) שאמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. וכן מסופר על יוסף משיתא (בראשית רבה פר' סה סי' כב) שבשעה שבקשו שונאיהם של ישראל להכנס להר הבית להוציא המטמוניות, אמרו יכנס מהיהודים תחלה, ואמרו ליוסף: לך תכנס ומה שאתה מוציא שלך הוא, נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא לך פעם שנית והפעם מה שאתה מוציא זה שלך, ולא קיבל עליו, א''ר פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים (הרבה כסף) ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת לא אכעיסנו פעם שניה, (משמע שקיבל עליו תשובה) מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו, והיה מצווח ואומר ווי אוי לי שהכעסתי לבוראי וכך נפטר ונכנס לעולם שכולו טוב (ושמענו מהרב דניאל זר שליט''א, שאמר: בזכות מה זכה יוסף משיתא שניפטר כמו ר' עקיבא? [עיין ברכות סא: שניפטר ע''י הוצאה להורג כמו יוסף משיתא] אלא בזכות שיוסף קיבל עליו לחזור בתשובה שלמה, זכה לזה).

וכן מסופר (שם) על יוקים איש צרורות שהיה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר, ובאותו זמן יצא ר' יוסי ליהרג בצליבה, ופגע בו יוקים שהיה מפורסם ברשעות, והיה רוכב על סוס המלך בשבת. וכאשר צלבו את ר' יוסי, יוקים אמר לו, ראה על איזה סוס (הצלב) מרכיבך בוראך, וראה על איזה סוס אותי מרכיבים המלכות,

אמר לו ר' יוסי אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו (אם הקב''ה נותן עושר וכבוד למכעיסיו שזה אתה, קל וחומר שיעשה לעושי רצונו עושר וכבוד), אמר לו יוקים עשה אדם רצונו יותר ממך?, אמר לו ר' יוסי ואם כך לעושי רצונו (שאם פעמים הקב''ה כך עושה לצדיקים שצולב אותם) קל וחומר למכעיסיו (על אחת כמה וכמה יעשה עונשים קשים לרשעים שמכעיסים אותו), נכנס בו הדבר כארס של עכנא (נחש) ומיד הרהר בתשובה, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק.

מה עשה, הלך ובנה גל של אבנים, והצית אש סביביו, ונעץ החרב לתוך האש, הנצב שלה למטה ופיה למעלה, ותלה החבל כנגד הגל למעלה. קם ונתלה בחבל ונחנק, נפסק בו החבל ונפל על החרב ונדקר בו בתוך מדורת האש, נתגלגל ונפל עליו הגל של אבנים. נמצא שדן עצמו בארבע מיתות ב''ד. יצאה יצתה בת קול ואמרה יוקים ויוסי בן יועזר מזומנים לחיי העולם הבא. אמר ר' יוסי בשעה קלה קדמני לגן עדן בתשובה שהרהר. הנך רואה כמה גדול כח התשובה. ע''כ.

וכן זה שאמר הקב''ה לאברהם אבינו (בראשית טו, טו) ''וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה'' פירש רש''י, בשרו שיעשה ישמעאל תשובה. ומזה יהיה לך נחת רוח.

וכן אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא (ע''ז יז.) שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרים והלך ועבר עליה שבעה נהרות, ובשעת התשמיש הפיחה (הוציאה ''גזים'' מפי הטבעת) ואמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות ואמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ''כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'', אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ''כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'' אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ''וחפרה הלבנה ובושה החמה'', אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ''ונמקו כל צבא השמים''.

אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת, ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי. ע''כ.

ועוד אמר רבי אבהו (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר (ישעיה נז, יט) ''שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק, וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו'' והנה כתוב ''לרחוק'' בהתחלה ואח''כ אמר ''ולקרוב'', רבי יוחנן אמר מהו רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.

וכן אמרה הגמרא בשבת (לב.) החש בראשו יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל (שזהו שעת סכנה שאז השטן מקטרג על האדם) יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם: תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר (איוב לג כג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת וגו'.

וכן אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה (פסחים קיט.) מהו שכתוב (יחזקאל א, ח) ''וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם'' ידו שכתוב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין (פירש רש''י, שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר).

אמר ר' יוחנן (ר''ה יז:) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיה ו, י) ''הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ''

בא וראה מה אמר הכתוב ביחזקאל (יח, יח-לב) ''אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח, וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו, וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב, (אלא) וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה, וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה, הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה, וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת'' ''וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ''

וכן נאמר (דברים ד כט- לא) ''וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם''.

וכן מסופר על אחאב שהרבה לעשות רעות להשם יתברך וכשבא אליהו הנביא להוכיח אותו ואמר לו מה העונש המגיע לו, אחאב הצטער על מה שעשה והוא קרע את בגדיו ושם שק על בשרו וצם ושכב עם השק והיה מהלך אט (ריב''ל אמר מהו אט= שהיה מהלך יחף) וכאשר ראה הקב''ה שהוא נכנע ומצטער על מה שעשה, אמר לנביא ראה מנה טובה שנתתי בעולמי אדם חוטא לפני ועושה תשובה ואני מקבלו זהו שנאמר (מלכים א כא, כט) ''הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ.'' (ירושלמי סנהדרין פ''י ה''ב).

וכן בנביא ירמיה (פ''ד פסוק א) ''אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד''

ועתה הראת לדעת שיש לנו הוכחה ממנשה וריש לקיש ועוד הרבה כמותם, וגם אלו רק מקצת הפסוקים שמדברים על התשובה.

ודע שבדור הזה שרבו הגליות ותקפו הצרות ונתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם, ויש הסתר פנים, וירידת הדורות, ואנו כצאן בלי רועה ויש קטנות המוחין, לא צריכים ללכת לכוורת דבורים ולעשות גלגולים על השלג, או תעניות וסיגופים וכו' אלא היום בדור הזה התיקון הכי גדול לאדם זה לשבת באוהלה של תורה ולהתחזק בתורה וביראת שמים טהורה. כמו שמובא בספרי הפוסקים של זמנינו ובניהם מאור הגולה ומאור עינינו מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א, (עיין בשו''ת יביע אומר ח''א חיו''ד סוף סי' טו, וסי' יד. ובחלק ב חאו''ח סי' כח, ובחזון עובדיה ימים נוראים הל' עשרת ימי תשובה, ובחזון עובדיה אבלות דיני קריעה סוף הלכה כ,

ובספרו המאיר מאור ישראל הל' תשובה פרק א). וכן כתב בספרו הטהור טהרת הבית (ח''א משמרת הטהרה עמ' קכה) בדין הבא על אשתו ונטמאה בשעת תשמיש ופירש ממנה באבר חי שלא ידע שאסור לפרוש ממנה באבר חי, שכתב הרמ''א שיתענה ארבעים יום, אולם בזמנינו זה שהגופות חלושים יש להקל על בעלי תשובה, בפרט כשהדבר נעשה בשוגג ובחוסר ידיעה, ודי להם בתענית יום אחד, והשאר יפדו בצדקה לעניים עמלי תורה, כאשר תשיג ידיהם, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים,

וכבר כתב הגר''א מוילנא באיגרת עלים לתרופה, שהתשובה הנכונה היא כשהאדם מייסר את עצמו, ולא בסיגופים ובתעניות, אלא ברסן פיו ותאותיו, ודרך חיים תוכחות מוסר, ובעסק התורה בשקידה, וזהו טוב יותר מכל הסיגופים והתעניות שבעולם, וכיוצא בזה כתב הנודע ביהודה קמא (חלק אורח חיים סוף סימן לח) שבעל תשובה שהוא בן תורה, מלבד לימודו בהתמדה בש''ס ופוסקים, יעסוק בספרי מוסר כגון חובת הלבבות ושערי תשובה ושל''ה, וכיוצא בזה, וידבק בשירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, ובכל חצות לילה ימרר בבכי על חרבן בית המקדש, ועל גלות ישראל, ועיין עוד להגאון מבריסק בשו''ת זכרון יעקב (סי' ד) שכתב, ואני מעודי דרכי להקל מאד בעניני צומות ותעניות לבעלי תשובה, כי באמת לא התענית עיקר אלא החרטה ועזיבת החטא, ולשוב אל ה' בכל לבו, וכמו שכתב הרמב''ם בהלכות תשובה, ובזמן הזה שהדור חלש מאד יש סכנת נפשות ממש בריבוי תעניות. וכן ראיתי אצל גדולי הדור שבזמנינו הלכה למעשה,

אלא על בעלי תשובה לשקוד על דלתות התורה, וללמוד בספרי מוסר, ולהתודות בבכי ובתחנונים, ויקיימו מה שנאמר ''וחטאתי נגדי תמיד'' ויתנו פדיון התענית כי כחם, ע''ש. ע''כ.

וכן כתב בנו הרה''ג הרב יצחק יוסף שליט''א בילקוט יוסף (כיבוד הורים חלק ב פרק טז עמ' תקנח). (ובשאר''י א' עמו' כד. ובילקו''י תשס''ד, עמו' רנ) שבעל תשובה הרוצה לסגף את עצמו ולילך יחף לצורך כפרה על עוונותיו, יש לייעץ לו שלא ינהג כן, והתיקון הטוב ביותר לכפרת עוונותיו הוא להרבות בלימוד התורה יותר ויותר. וכן וכיוצא בזה כתב בספר חסידים (חלק א אות נב).

וכיוצא בזה כתב בספר ראשית חכמה לר' אליהו די ווידאש (שער הקדושה פרק חמשה עשר) וז''ל: אל יתענה האדם עינוי נפש, פן יחליש לבו יתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת, ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מעיקר השמחה, ואל ימנע אדם עצמו מכל מצות שמחה ומכל הנאת מצוה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו, וכו' ע''ש.

וכן כתב בספר טהרת הקודש (מאמר תשובת המשקל פ''א) על מעלת התעניות והסיגופים ונתן דוגמאות רבות לדבר, אומנם כתב שכל זה עד שהתחילה לירד חולשה בעולם ונחלשו כחות הדורות, ושלח ה' עיר וקדיש משמים הוא רבינו הקדוש ר' ישראל בעש''ט זי''ע ואמר בפה קדשו שגילו לו מן השמים, שהוא בא לעולם להורות לבני ישראל שלא יסגפו עצמם בתעניות מפני גודל חולשות הדור, רק לימד את בני ישראל עבודת התפלה במסירות נפש ועבודת השמחה בה', וגודל אמונת ה' ובטחון, ואמונת צדיקים ואהבת ישראל.

והנה הגם שעל פי רוב אלו צדיקי עולם התענו הרבה תעניתים וסגפו עצמם בסיגופים גדולים ונוראים כאשר ידוע ומפורסם לשלומי אמוני ישראל, עם כל זה לא למדו את פשוטי העם שבאו לפניהם לקבל תשובה על עונותיהם להתענות תעניתים וסיגופים קשים מפני חולשות הדורות שנתפשט מאוד, רק עסקו בתיקונו של עולם באופנים ודרכים אחרים, והנה הגם שלא מסרו הצדיקים הנזכרים לעיל לפשוטי העם הסיגופים והמה בעצמם סגפו עצמם בסיגופים גדולים ורבים במיעוט אכילה ובמיעוט שינה ותעניתים וגלגולי שלגים, והטעם שהחמירו לעצמם והקילו לאחרים מבואר בדבריהם, אשר כל זמן שהאדם בבחינת הקטנות ולא זכה עוד למוחין דגדלות להיות דבוק בה' תדיר בדביקות ובשמחה, סכנה גדולה לו להתגרות בתעניות, מלבד שיוכל להזיק לגוף, יוכל ליפול על ידי זה לדרכים משונים ומבוהלים, כאשר ראתה עיני הרבה פתאים שבחרו דרך לעצמם בלי רב ומורה דרך, נפלו לשׁיחות עמוקות ולדרכים משונים רח''ל. ע''ש. ע''כ. וראה עוד על זה בשו''ת מבשרת ציון (ח''א סי' מז) ותרווה צמאונך.

והנה מעלת החזרה בתשובה גדולה עד מאוד שידוע ומפורסם המשל והנמשל על זה, משל למלך שרצה לבחון את בני עמו, וקרא לשלשה אנשים, ובהגיעם אליו, הגיש לפניהם שלשה בקבוקי יין ואמר להם, הנה אני נותן לכל אחד מכם בקבוק יין מיוחד ומשובח במינו יין שאין כמוהו, אמנם אני נותן לכל אחד מכם את היין אבל אני מצווה עליכם לשמור עליו ולא לשתות ממנו, ובעוד חודש כל אחד יגיע עם היין לפני להראות לי כאשר צוויתי אתכם.

והנה האדם הראשון פחד רק לחשוב על איך לפתוח את הבקבוק, ומשום זה הניח אותו בחדרי חדרים ונעל את הדלת בסוגר ובריח,

אמנם האדם השני למזלו הרע התפתה ופתח את הבקבוק, והנה רק מריחו השתכר, וחשקה נפשו ביין והתחיל לשתות עד שנעשה שיכור והתענג על היין, אמנם לפתע פתאום נזכר שהיין של המלך והוא צריך להחזיר לו את הבקבוק שלם בסוף החודש, ומיד התעשת וסגר מיד את הבקבוק והניח אותו בחדרי חדרים ונעל את הדלת, ובכה בכי גדול שעבר על ציווי המלך,

והנה האדם שלישי גם לרוע מזלו התפתה ופתח את הבקבוק, והנה רק מריחו השתכר, וחשקה נפשו ביין והתחיל לשתות והתענג על היין עד כדי לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואפילו באמצע שתייתו שנזכר שהיין של המלך, המשיך לשתות מרוב תאוותו. ונרדם בשכרותו.

והנה לאחר החודש כציווי המלך הגיעו אליו שלשת האנשים, וכל אחד עומד והבקבוק לפניו, והנה לאדם הראשון שלא נגע כלל ביין המלך נתן לו פרס כספי ושיחרר אותו. ולאדם השלישי ששתה את הכל שלח אותו לבידוד במאסר עולם, והנה לאדם השני ששתה חצי בקבוק, אמר המלך: אותך אני רוצה שתהיה שׂר בארמון שלי, תמה האיש ואמר מדוע?! הרי אני שתתי חצי יין וזה האדם הראשון שלא שתה כלום קיבל רק פרס כספי, ואני ששתי חצי יין אהיה שר לפניך?!

ענה לו המלך ואמר: האדם הראשון לא היה לו יצרים והתלהבות כמוך הוא לא הרגיש את הטעם של היין, כך שלא היה לו כל כך פיתוי, אבל אתה, ששתית חצי יין וטעמת מהטעם הטוב וערב לחכך, ובכל זאת עצרת הכל לכבודי, לך מגיע הכבוד.

הנה, הנמשל הוא כך, ישנם שלשה סוגי אנשים, יש את אלה שדומים לאדם הראשון במשל, שהם שומרי תורה מלידה, ופעמים זה מגיע למה שאמר הכתוב בישעיה (פ' כט פ' יג) ''וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה''

פירש המלבי''ם, גם יראתם הוא רק מצות אנשים ורק מלומדה ומורגלת, רוצה לומר כי יש שיעשה המצות רק מצד שכן הורגל מנעוריו והונהג עליהם, מבלי כונה ומחשבה ובכל זאת יודע שהם מצות ה', אבל הם לא יעשום מפני שצום ה' כלל רק מפני שכן ציום הוריהם ואבותיהם, וגם זאת מבלי דעת איזה טעם למצוה רק מצד הלימוד וההרגל. כי ע''י טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצוה ה' לאדם מצות וחוקים, ושיוכל האדם לעמוד על כונת המצות וטעמיהם הישרים. (ושלא יחשוב לרגע הקורא, שחס וחלילה זה לא טוב ליולד לבית דתי, והלוואי ואני נולדתי בבית חרדי, אלא אנו כותבים על אלא שנולדו דתיים ולצערנו הרב נשרש בהם מצות אנשים מלומדה, ואנו לא מדברים על בית שהתורה נמצאת שם והמשפחה ביחד עם התורה) ולהם שכרם בצידם.

והנה יש את אלה שדומים לאדם השלישי במשל, והם הלא שומרי תורה ומצוות שנהנים מהעולם הזה ולא מתחשבים כלל במלך, שעליהם אני בכלל לא מקנה למצפה להם ולעונשים שיקבלו ולכיבוס שיצטרכו לעבור ואומר מאמר קטן שאמר רבי יצחק (ברכות יח:) קשה רמה למת כמחט בבשר החי.

והנה יש את אלה שדומים לאדם השני במשל, שהם החוזרים בתשובה, שהם (לצערם) טעמו ונגעו וראו ב''תענוגי'' העולם הזה, ובשביל מלכם ה' יתברך עזבו את הכל וחזרו בתשובה שלמה, ולהם הקב''ה אומר בשבילי עצרתם ועזבתם הכל, אני יתן לכם בעולם הזה ובעולם הבא. ע''כ.

כן מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מג) תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות, ר' ישמעאל אומר אילו לא נבראת התשובה לא היה העולם מתקיים, אלא הואיל ונבראת התשובה והקב''ה ימינו פשוטה לקבל שבים בכל יום, ואומר שובו בנים שובבים.

ר' אבהו אומר תדע לך מה כח התשובה מדוד מלך ישראל שנשבע הקב''ה לאבות להרבות את זרעם ככוכבי השמים ובא דוד לספור את מספרם, אמר לו הקב''ה: דוד, אני נשבעתי לאבות להרבות את זרעם ככוכבי השמים ואתה בא לבטל דברי, בשבילך נתנה הצאן למאכל. ובשלשה שעות נפל מישראל שבעים אלף איש שנאמר ויפלו מישראל שבעים אלף איש, ר' שמעון אומר, לא נפלה מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש. שנאמר ''ויפול מישראל שבעים אלף איש'' איש כתוב כאן ולא אנשים. ושמע דוד וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה', והיה מבקש תשובה ואמר לפני הקב''ה: רבון כל העולמים אנכי הוא שחטאתי העבר נא את חטאתי, ונתרצית בתשובה. ע''כ.

כן מובא בספר ענף עץ אבות על המשנה באבות (פ''א מ''ה) הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי, אמרו במדרש שוחר טוב, אמר להם הקב''ה לישראל, בני עשו תשובה כל עוד שערי תפלה פתוחים, שאני בעולם הזה נוטל שוחד, שנאמר ''שוחד מחיק רשעים יקח'' אבל משאני יושב בדין לעולם הבא, איני נוטל שוחד, שנאמר ''אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד''.

וכן אמרו (שבת קנג.) על מה שאמר ר' אליעזר ושוב יום אחד לפני מיתתך'' אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אמר להם כל שכן, ישוב היום פן ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם, אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, ע''ש. וכן הוא במשנה באבות (פ''ב מ''י) ''שוב יום אחד לפני מיתתך''. וכן שם (פ''ד מ''טז) רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין, פירש רש''י, כשם שהרוצה להכנס לפני המלך, מתקן תחלה ראשו וזקנו ומסדר מלבושיו לפני שיכנס לארמון המלך, כך צריך כל אדם לתקן עצמו בעולם הזה, בתשובה ומעשים טובים, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

ובמדרש משלי (פרשה ו סי' ו) אמר ר' יהודה בן פדיה, עתידים הרשעים לומר לפני הקב''ה בעולם הבא, רבון העולמים, הניחנו עתה ונעשה תשובה לפניך, והקב''ה אומר להם, שוטים שבעולם, עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם מתקן עצמו בערב שבת מה יאכל בשבת?

וכן באבות (פ''ד מ''יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עברה אחת, קונה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים, כתריס בפני הפורענות. כתב מרן החיד''א במדבר קדמות (מע' ת אות לד) ודע כי על ידי החוטא, נברא משחית אחד, על חטאו אשר חטא, וכאשר הוא שב בתשובה, השם יתברך ברחמיו וברוב חסדיו, מבטל מעליו כל המשחיתים, מלאכי חבלה שנבראו מן העבירות ההם, למרות התנגדותם של המשחיתים. ויש לפרש בזה כוונת רבותינו ז''ל בילקוט (על ספר ''נחום'' רמז תקסא) ''טוב ה' לכל'' יכול ''לכל''? תלמוד לומר ''ורחמיו על כל מעשיו'' שהכוונה שאף על פי שהקב''ה טוב לכל, מכל מקום רחמיו על כל ''מעשיו'' אבל המשחית שנברא על ידי עבירה של החוטא, שעל ידי חטאתו הרה ועמל וילד שקר, ויצא העגל הזה, ואינו ממעשיו של הקב''ה, בהגיע עת פקודת המשחית ההוא, לאחר ששב החוטא בתשובה שלימה כראוי, מחסדי השם יתברך מתבטל המשחית ההוא על אפו ועל חמתו, ובילקוט (ישעיה רמז שט) מובא, אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה, רבונו של עולם! אני מתביישת מן המקומות שעבדתי עבודה זרה, שנאמר (ירמיה ב כג) ''רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית'', אמר לה הקב''ה, אני סולח לך, שנאמר ''כל גיא ינשא''.

''תשובה ומעשים טובים'' מובא בפסיקתא של רב כהנה, על הפסוק בהושע (יד, ב) ''שובה ישראל עד יהוה אלהיך'' משל לבן מלך שחלה, אמר לו הרופא, אם תאכל מן הרפואה הזאת תתרפא, והיה הבן מתיירא לאכול ממנה, אמר לו אביו: בני, תדע שאין רפואה זו מזיקה כלל, הרי אני בעצמי אוכל ממנה תחלה. כך אמר הקב''ה לישראל, אם אתם מתביישים לחזור בכם ולעשות תשובה, הרי אני שב ראשון שנאמר (ירמיהו ל יח) ''כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם'' ומה הקב''ה שאין בו חטא חס ושלום, היה בורא עולמות ומחריבם, עד שתיקן וברא את העולם, שנאמר הנני ''שב''. בני אדם על אחת כמה וכמה, וכן נאמר: מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.

אמר לו הקב''ה לירמיה, לך אמור לישראל עשו תשובה, בא ואמר להם, אמרו לו, רבנו ירמיה, היאך אנו עושים תשובה, הרבה הכעסנו את הקב''ה, אותם ההרים והגבעות שעבדנו שם עבודה זרה קיימים, שנאמר (הושע ד, יג) עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ וכו' ולכן נאמר (ירמיה ג, כה) ''נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ'' אמר לו הקב''ה, לך ואמור להם (ירמיה ג יב) שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם, ואם אתם באים אלי, אצל אביכם שבשמים אתם באים, שנאמר (ירמיה לא, ח) כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.

וכן כותב הרב שליט''א (ענף עץ אבות עמ' תיב) מעשה באחד מעיר נתניה, שעלה לירושלים שבת אחת, ושבת בישיבה חשובה, וראה איך בישיבה קוראים לשבת עונג מקדשי שביעי, בדברי תורה וחכמה, ונהנה מאוד, והחליט לחזור בתשובה, ונשאר בישיבה בירושלים, והלך מחיל אל חיל. והנה כעבור שנה, נזכר בחבריו שבעיר נתניה שנשארו שם ללא תורה וללא מצות, ונסע אליהם להשפיע עליהם שגם הם יחזרו בתשובה, וביקש מהם לבוא עמו ולשבות בישיבה שבת אחת, שיטעמו טעמה של תורה, כמאמר דוד המלך (תהלים לד, ט) ''טעמו וראו כי טוב ה''' אבל הם דחאוהו לפעם אחרת, כי בשבת ההיא היה מתקיים משחק כדור רגל ענקי, עם נבחרת רוסיה, לשבת הבאה חזר לבקשם עמו, ושוב דחאוהו באומרם שיש מסיבה ליום הולדת של חבר אחד במוצאי שבת, ואינם רוצים להעדר משם, והבטיחו שיבאו עמו בשבת שאחריה, ושוב מצאו תירוץ שקרוביו של חבר אחד חוגגים מסיבת בר מצוה לבן שלהם, ואמרו לו, שיבוא לביתו של אחד החברים ביום ראשון בבוקר, ואז יבואו עמו לירושלים. הוא חזר לשם ביום ראשון, ולתדהמתו הוא ראה שאינם שם, והוריהם יושבים לארץ ובוכים, שאל מה קרה? אמרו לו, בלילה כשחזרו הבחורים מהשמחה, סטתה מכוניתם והתנגשה בעמוד חשמל, וכולם נהרגו בתאונה, (הארת המחבר: לצערנו התקיימה בם המשנה באבות [פ''ב מ''ד] ''אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה) התאונן החבר ואמר: חבל, אילו היו באים עמי לירושלים, היו נשארים בחיים, כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. (עד כאן מספר ענף עץ אבות).

וכן בא וראה עד היכן מגיעה התשובה, אמר ר' יהושע בן לוי (ע''ז ד:) לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה, רש''י) שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.

ועוד ראה כמה הקב''ה מחכה לרחוקים שאמר ר' חנא בר בזנא א''ר שמעון חסידא (כריתות ו:) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת, אביי אמר מכאן ההוכחה שנאמר (עמוס ט) ואגודתו על ארץ יסדה (משמע שכולן ביחד אז על ארץ יסדה, רש''י).

וכן כתב רבנו בחיי (שמות ל לד) חלבנה ריחה רע ואף על פי כן הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתנו וכמו שאמרו רז''ל כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, ובאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים שאם לא כן, הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב שיש בו אוכל וההדס שיש בו ריח ואנו מרצים להקב''ה בכלם כאחד, ע''כ.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' תריט סע' א) ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים.

ונעבור לדברי הרמב''ם (פרק ז מהל' תשובה ה''ג) וזתכ''ד: הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, (הארת המחבר: ללכת לטוב או לרע) ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לעולם הבא, וכן לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאיו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות קודם שיזקין, ואל תאמר שאין התשובה אלא מעברות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגנבה, כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן, מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן התחרות ומן ההבל ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשין מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש, וכן הוא אומר (ישעיה נה, ז) ''יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו'' ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, כי אין הדבר כן, אלא אהוב הוא לפני הקב''ה כאלו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם חטא ופרש ממנו וכבש את יצרו, וכן התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש זה היה שׂנואי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד וידיד וקרוב, וכן כמה מעולה מעלת התשובה, שאמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר (ישעיה נט ב) ''עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם'' צועק ואינו נענה שנאמר (שם א, טו) ''גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ'' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר (שם א יב) ''מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי''

והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר (דברים ד ד) ''ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום'' צועק ונענה מיד שנאמר (ישעיה סה כד) ''והיה טרם יקראו ואני אענה'' ועושה מצות ומקבלים אותו בנחת ושמחה שנאמר (קהלת ט ז) ''כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ'' ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר (מלאכי ג ד) ''וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

בעלי תשובה דרכם להיות שפלים ביותר, ואם חרפו אותן הכסילים, במעשיהם הראשונים ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן, אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, ושכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה, ומעלתם מתגדלת.

והתשובה היא (שם פ''ב ה''ב) שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר (ישעיה נה ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וכן יתנחם על שעבר שנאמר (ירמיה לא יח) ''כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ'' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר (הושע יד, ד) ''וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם'' וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינים אלו שגמר בליבו, אבל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועילה לו עד שישליך השרץ מידו, וכן הוא אומר (משלי כח יג) ''ומודה ועוזב ירוחם''. ע''כ.

לכן אחיי ורעיי נשוב לבוראנו עד שיש עוד זמן לשוב אליו, כי לא יודע אדם יומו, ובפרט במצב קשה ונורא כעכשיו בעונותינו הרבים, וצריך אדם תמיד בכל עת לשוב בתשובה שלימה על חטאיו שעשה ולהוריד דמעות.

ויש תשובה שמוריד דמעות על ידי עבודת התפלה, ובא למרירות גדול בדמעות רותחות, ומתעורר הלב ומבקש מה' שיקבל תשובתו ממנו, ומוסר נפשו לה'.

ויש ששב בדמעות על ידי התמרמרות מעומק הלב בתשובה גדולה על חטאיו, ובא להתמרמרות גדולה מעומק הלב שזה עיקר התשובה, כעין תשובה של ר' אליעזר בן דורדיא (ע''ז יז.) שעבר על כל עבירות שבתורה ולסוף יצאה נשמתו בתשובה, ויצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לעולם הבא, וקראו לו ''רבי'' מן השמים. וכל מי שעושה כעין זה נקראת תשובת ר' אליעזר בן דורדייא.

וכל מה שקרוב לזה הבחינה שנוגע במרירות לבבו למאס חייו הגשמיים, בהיות שפגם ומרד נגד אלקיו, אז נתעלה שמו ונתעטר בתואר בעל תשובה, אבל הרבה זמן וזמנים יצטרך האדם לשוב בתשובה רבה לפני ה' שיזכה להקרא בשמים בתואר בעל תשובה. עם כל זה השב בתשובה וכל מיני הרהורי תשובה, היא טובה לנשמתו בלי שיעור וחקר, ולא נאבד לעולם שום הרהור תשובה.

ומובא בספר אורי וישעי (שער התפלה פרק ז) וז''ל, מעשה אירע בעיר אחת באדם אחד שנטה למות וחלה את חוליו, ונכנסו אצלו חכמי ישראל לבקרו ויזעק בקול גדול, ויאמרו לו מה לך כי זעקת, ויען ויאמר וכי אין אתם רואים שאיש עומד לנגדי והוא מלא עינים וכת כלבים עמו, וזה חפץ לטרוף עיני וזה לחטוף רגלי וזה כל אבריי, והתחילו לבקש רחמים עליו בתפלות הכתובים בשל''ה מה שמתפללים על אחד שעומד למות, ובתוך כך נח מזעקתו והתחיל להתאנח, אמרו לו היושבים לפניו על מה אתה נאנח, השיב עתה בא לכאן לבוש בדים אחד ומטה אלקים בידו ומכה בכלבים שלא יחבלוני, וכה אמר לי כדאי היית שיאכלוך הכלבים עזי הנפש האלה, אך הואיל ועשית זאת בעודך בריא שכל עת שלמדת באיזה ספר והגעת באיזה דבר עבירה אשר עברת, הרהרת בלבך תשובה, אף שלא שבת בפועל, הרהורי לבך הצלוך שלא יזיקוך, ועל שלא עשית תשובה בפועל הבהילוך, הרי לנו גודל מעלת הרהור תשובה. (שומר אמונים חלק ב פרק טז).

''בא אל פרעה''

ואם ישאל האדם איך הקב''ה נכנס למצרים שהיא ארץ כל כך טמאה? אלא אמר ר' שמעון [ש''ר פר' טו סי' ה] גדולה חבתן של ישראל שנגלה הקב''ה במקום עבודת כוכבים ובמקום טנפת ובמקום טמאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר, ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקב''ה, שנאמר (ירמיה ב,ג) ''קדש ישראל וגו''', היו בין הקברות, שנאמר (שמות יב, ל) ''כי אין בית אשר אין שם מת'' וכן (במדבר לג, ד) ''ומצרים מקברים'', אמר הקב''ה איך אני גואלן? להניחן אי אפשר, מוטב לירד ולהצילן, שנאמר (שמות ג, ח) ''וארד להצילו מיד מצרים''.

ומסופר בספר אמרי אל (עמ' כז) שמשה רבנו פחד ע''פ מה שכתב המהרח''ו שמשה צפה ברוה''ק שהשטן היה מקטרג בראש השנה על יציאת מצרים ומסיבת זה לא היה משה רוצה ליכנס אצל פרעה, ואמר לו הקב''ה אל תירא ואל תפחד מקטרוג השטן כי כפרתך נתתי בראש השנה את איוב, כמו שכתוב ויהי היום, זה יום ראש השנה ויבואו בני האלהים וכו' ויבא גם השטן בתוכם, וכו' ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב וכו' מפני זה אמר משה להקב''ה שלח נא ביד תשלח.

דבר אחר, בא אל פרעה בגימ' = שלושה, רמז לו עוד שלושה מכות אביא על פרעה: ארבה, חושך, מכת בכורות, ע''כ.

---

מכת הארבה, כל מה שברא הקב''ה באדם ברא בארץ

את מכת הארבה נתן להם הקב''ה מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו את כל מה שזרעו להם ישראל (ש''ר).

ועוד אמר ריש לקיש (מדרש רבה קהלת פרשה א) כל מה שברא הקב''ה באדם ברא בארץ,

אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש שנאמר (משלי ה) ''וראש עפרות תבל''.

אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים שנאמר ''ויכס את עין הארץ''.

אדם יש לו אוזניים ולארץ יש אוזניים שכתוב (ישעיה א) ''שמעו שמים והאזיני ארץ''.

אדם יש לו פה והארץ יש לה פה שכתוב (במדבר טז) ''ותפתח הארץ את פיה''.

אדם יש לו ידים ולארץ יש ידים שנאמר (בראשית לד) והארץ הנה רחבת ידים.

אדם יש לו זרוע ולארץ יש זרוע שנאמר (דברים לג) ''ומתחת זרועות עולם''.

אדם יש לו טבור ולארץ יש טבור שנאמר (יחזקאל לח) ''יושבי על טבור הארץ''.

אדם יש לו ירכים ולארץ יש ירכים שנאמר (ירמיה לא) ''וקבצתים מירכתי ארץ''.

אדם יש לו רגלים ולארץ יש רגלים שנאמר (קהלת א) ''והארץ לעולם עומדת''.

אדם אוכל וגם הארץ אוכלת שנאמר (במדבר יג) ''ארץ אוכלת יושביה''.

אדם שותה וגם הארץ שותה שנאמר (דברים יא) ''למטר השמים תשתה מים''.

אדם מתגעש וגם הארץ שנאמר (תהלים יח) ''ותגעש הארץ''.

אדם משתכר וגם הארץ שנאמר (ישעיה כד) ''נוע תנוע ארץ כשכור''. אדם מקיא וגם הארץ שנאמר (ויקרא יח) ''ותקיא הארץ את יושביה''. וכשם שהאשה יולדת כך גם הארץ שנאמר (ישעיה סו) ''היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת''. ע''כ.

וכן מדוע הביא עליהן ארבה? אלא אמר הקב''ה יבוא ארבה שנקרא חילי הגדול ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שנקראו חיילות שנאמר והוצאתי את צבאותי, (ילקוט שמעוני סי' קפב).

ועוד אמרו במדרש (ספר אבותינו עמ' רעז) כמין ענן גדול היה ומחשיך את המאורות, וכל גזימה שהיה הארבה גוזם באילן לא היתה נרפאת, שנאמר (יואל א) ''שניו שני אריה ומלתעות לביא לו'' ולא רק הזרעים והאילנות אלא אף תכשיטין ולבושין וכלי חמדה היו מכלין, ונכנסין בכל מקום ומסתמין את המעינות, ואף בגופן היו משחיטין, היה נופל על פני המצרי ומנקר את עיניו.

בא וראה כמה גדולים מעשי מקום: הארבה הזה מונח בארץ, במקום שאין אדם רואהו, ואינו אוכל ואינו שותה, והוא חי בדברו של הקב''ה, וחי''ת רשום על לבו לומר שהוא חילו של מקום, שנאמר (יואל ב) ''הארבה הילק והחסיל והגזם חילי הגדול'', וכיון שמצוה עליו לילך לאכל יבולה של ארץ שהכעיסוהו, ננער ומתגבר לעשות שליחותו של מקום.

חילותיו של בשר ודם, צריך לתן להם שכר ומתנות תמיד לעמוד במלחמתו, ואם מבקשם לעלות בחומות ובצוקים, אינם יכולים להעלות סוסיהם לשם, אבל הארבה - ראה מה כתוב בו (יואל ב) ''כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון, וגו' בעיר ישקו בחומה ירצון בבתים יעלו בעד החלונים יבאו כגנב'' ע''כ.

והיה חידוש גדול במכת הארבה יותר מכל המכות, שאם יהודי אחד קנה עצים בקרקע של מצרי, והקרקע נשארה למצרי, הרי הארבה בא ואכל את הזרעים ואת השרשים של המצרי והשאיר את האילן, וכן להפך, ולכן אמר הכתוב ''ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה'' וכן אמר דוד המלך ע''ה ויאכל כל עשב בארצם ויאכל פרי אדמתם'' כי היו מקומות שלא אכל אלא את העשב השדה והשאיר העץ כשהיה של ישראל, והיו מקומות שאכל העץ והשאיר הזרע, כשהיה העץ של מצרי.

ומעשה שהיה בזמן רבנו האר''י ז''ל (ענף עץ אבות עמ' קפא) בשעה שישב ולמד סתרי תורה עם תלמידיו, ופתאום באמצע הלימוד הפסיק רבנו האר''י ואמר ברוך דיין האמת, קול כרוז אני שומע מבית הדין של מעלה, בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא (דניאל ד יד), שיעלה ויבא ארבה, אין מספר לגדודיו, ויחנה בכל גבול צפת, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ, וכל תבואתה ישרש, ולא תישאר מחיה לכל יושביה, והכל בעון שהעלימו עיניהם מאת עני תלמיד חכם וצדיק אחד, ושמו ר' יעקב אלטרץ, שיושב בתענית ומתרעם כביכול על הקב''ה, שנשאר בחוסר כל ואין חומל ואין מרחם. והקב''ה לא יוכל להחריש התאפק על צערו של העני הזה, ויחר אפו על שכניו תושבי צפת שאינם משגיחים ואינם חסים עליו, ע''כ לשון הכרוז.

וסיים רבנו האר''י, לכן אחי ורעי, הבה נקבץ מעט כסף מאתנו כל אחד כאשר תשיג ידו, ואחד מן הישיבה יקנה מצרכי מזון לחם ולפתן, לפרוס לרעב לחמנו, והנשאר מן הכסף יתנוהו לעני הנזכר שיקנה בהם מה שירצה, ויקום אחד מן החבורה רבי יצחק הכהן, ויקח הכסף בידו, וימהר ללכת אל החנות, ויקנה מצרכי מזון, וירץ אל בית העני הנזכר, ויראהו משתטח על הרצפה, ובוכה על רוע מזלו, כי מנהגו היה לשאוב מים בחביות של כלי חרס ולמוכרם בפרוטות להחיות את נפשו, ובאותו יום בבוקר השכם, נפלו מידיו החביות, ונשברו ונשאר בלי מזון ובלי משען ומשענה, וכשמוע אותו ר' יצחק הכהן החזיק בידו והושיבו על השולחן, ונתן לו מברכת ה' אשר בידו, האכילו והשקהו, ויתר המעות נתן לו לקנות חביות אחרות להתפרנס על ידם, כאשר היתה באמנה אתו. ויאמר לו, אדוני החכם למען השם עמוד והתפלל לפני הקב''ה שירחם על תושבי צפת ולבטל מעליהם כל גזרות קשות ורעות, כי בגללך נגזר שיעלה ארבה ויבא בכל צפת, ולא יותיר מחיה לכל תושביה, ואנא הזהר מכאן ולהבא מלהתרעם על מדותיו של השם יתברך, וקיבל עליו שלא יוסיף לעשות כדבר הזה, ועמד והתפלל בדמעות לפני השם יתברך שימחול לו ושיסיר חרון אפו מעל תושבי צפת, ויבטל מעליהם כל גזרות קשות ורעות, וינחם על הרעה לעמו, ואח''כ חזר ר' יצחק הכהן אל הישיבה וסיפר להם כל המאורע, ויאמר להם רבנו האר''י, דעו וראו כי בגלל הצדקה שעשינו עם העני הנזכר נתבטלה הגזירה של הארבה, הודות להשם יתברך על רוב רחמיו וחסדיו, וחזרו ללמוד עם הרב, והנה כעבור שעה אחת עלה הארבה על גבול צפת חיל גדול וכבד מאד, ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, וכל התלמידים נבהלו ונחרדו, ויאמר להם הרב, אל תיראו! כי כבר נתבטלה הגזירה, ורק טרם נמסרה הידיעה לארבה שלא יבוא הנה, וכך היה, לאחר זמן קצר הפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו לתוך הים הגדול, ושם נטבע הארבה וכל המונו, לא נשאר ארבה אחד בכל גבול צפת, וישע ה' לעמו ולנחלתו, בזכות הצדקה והחסד שגמלו לאותו עני, ומהיום ההוא והלאה נתנו עיניהם תושבי צפת על העני ההוא להשגיח על כל צרכיו, והעיד הרה''ג רבי שלמה שלומיל שהיה עד ראיה למעשה הנ''ל, שהכיר אישית את העני הנזכר שהיה איש צדיק וחסיד ובקי גדול בכל התורה, ואח''כ נתמנה לאב בית דין בקהל קדוש טריפולי, ונתקיים בו כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.

---

מכת חשך

זה שאמר הכתוב (תהלים קה, כח) ''שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברו'', חשך ששלח הקב''ה על המצרים קשה היה, מפני שלא קבלו מרות דברו של הקב''ה, אמר הקב''ה למלאכים, המצרים ראויין ללקות בחשך, מיד הסכימו כלן כאחת ולא המרו את דברו, ואותו חשך נתן בו ממשות, משל למה הדבר דומה? למלך שסרח עליו עבדו, אמר לאחד לך והכהו חמשים מלקות, והלך זה והכהו מאה, והוסיף לו משלו, כך השי''ת שלח חשך על המצרים, ונתווסף החשך משלו, שנאמר ''שלח חשך ויחשך''.

ומהיכן היה אותו חושך? רבי יהודה אומר מהחושך של מעלה הוא בא שנאמר (תהלים יח, יב) ''ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו'', ר' נחמיה אומר מחשך גיהנום שנאמר (איוב י, כב) ''ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אופל'', ועוד אמר ר' יהודה במה הרשעים מתכסים בגיהנום? בחשך, ואותו דין שהם עושים נפרעין מהן, שנאמר (ישעיה כט,טו) ''והיה במחשך מעשיהם'' לפיכך הקב''ה מכסה עליהם את התהום שהוא חשך, שנאמר (בראשית א, ב) ''וחשך על פני תהום''.

וכמה היה אותו חושך? אמרו רבותינו ז''ל עבה כדינר שנאמר וימש החשך. הם חשבו לחבוש אותם בבית האסורין הביא עליהם את החשך, ואמר ר' אבא בר כהנה, חשך ואפלה שמשו במצרים, אבל תהו ובהו לא שמשו בעולם הזה ולא עתידין לשמש, וחכמים אומרים, אומות העולם שלא קבלו את התורה שנתנה מתוך החשך עליהם הוא אומר, (ישעיה ס, ב) ''כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים'', אבל על ישראל נאמר (שם) ''ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'', (תנחומא סי' א-ד) ע''כ.

ואמרו רבותינו (ש''ר פר' יד סי' ג) חשך למה הביא עליהן? אלא יתברך שמו לעד שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות, ולפי שהיו פושעים בישראל שהיה להם פטור מהמצריים והיה להם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ממצרים, אמר הקב''ה אם אביא עליהן מכה בפרסיה וימותו, יאמרו המצרים כשם שהרג אותנו כך הרג אותם, לפיכך הביא על המצריים את החשך שלשה ימים כדי שהיו ישראל קוברים את ישראל, ולא יהיו רואין אותן שונאיהם, ויהיו משבחים להקב''ה על כך, ועוד אמרו שבעה ימים של חשך היה, ומי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד והעומד אינו יכול לשבת, ומי שהיה רובץ אינו יכול לזקוף עליהן נאמר ''ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים'' ובשלשת ימי אפלה נתן הקב''ה חן העם בעיני המצרים שכאשר היה ישראל נכנס לתוך בתיהן של המצרים היה רואה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ואם היו המצרים אומרים אין לנו להשאיל לכם היו ישראל אומרים להן והלא זה במקום פלוני?, ובאותה שעה היו המצרים אומרים אם הישראל היו רוצים לשקר אותנו היו כבר נוטלין אותן בימי החושך ולא היינו מרגישים, ואז הסכימו להשאיל להם, לקיים מה שנאמר (בראשית טו, יד) ''ואחרי כן יצאו ברכש גדול''.

ונאמר ''לכל בני ישראל היה אור וגו''' מלמד שכל מקום שהיה נכנס יהודי היה נכנס אור ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמוניות ועליהם נאמר (תהלים קיט, קה) ''נר לרגלי דברך'' ע''כ.

וכן מדוע הביא עליהן הקב''ה חשך? אלא אמר הקב''ה יבוא חשך שהוא מובדל מן האור ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות.

(ילקוט שמעוני סי' קפב).

וכתב ר' אברהם אבן עזרא שבים האוקיינוס יבא חשך עב שלא יכול אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים ואני הייתי שם פעמים רבות. ע''כ. ונסתמו פיותיהם ונחיריהם של המצריים, שאילו היה אויר זה נכנס לתוך גופם בודאי היו מתים, וגם זה היה נס מיוחד שהיו יכולים לעמוד שבעה ימים בלי לנשום, ואפילו כוכבים לא הופיעו באותם הלילות.

וכן מובא בספר אוצר המדרשים (עמ' ק), שהקב''ה הביא את החושך מדה כנגד מדה על שהחשיכו לבם ועיניהם, וכן בשביל כשהיה סועד המצרי בלילה, היה מביא איש ישראל לפניו, והיה מדליק נר והיה מניחה על ראשו של ישראל, ואומר לו: עמוד עד שאני אוכל, והנר מנח דולק על ראשך, ולא תזוז לכאן ולכאן, ואם לאו הריני חותך את ראשך בסיף, לפיכך הביא עליהם את החשך. ע''כ.

ודע שתנאי התנה הקב''ה עם מעשה בראשית, שביום שברא את האור התנה עמו שיחשיך את השמש במצרים שלשה ימים שכתוב ''ויהי חשך אפלה וגו',

(ספר אמרי משה עמ' רפד).

ועליהם אמר דוד המלך (תהלים קה, כח) ''שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ''.

מובא בגמרא (ברכות ט:) אין ''נָא'' אלא לשון בקשה. אמר לו הקב''ה למשה: לך ואמור להם: בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) על הפסוק (בראשית טו, יג) ''וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם'' קיים בהם, ''וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל'' לא קיים בהם.

והפליאה נשגבה, וכי בלי אמירת אותו צדיק לא היה הקב''ה מקיים הבטחתו, וכי הוא אמר ולא יעשה? אולם יתבאר על פי משל, לנער אחד שהשכיר עצמו להיות משרת אצל בעל בית מסויים. ככלות זמן עבודתו נתן לו בעל הבית שטר (צ'ק) בסכום דמי שכירותו, המשרת סרב לקבל את השטר, ורצה שישלם לו כסף במזומנים. שלח בעל הבית והזמין את אבי המשרת, ויאמר לו: ראה נא ידידי, האם יש רמיה בשטר הזה שהנני נותן לבנך? ויען אותו אבי הנער לאמר: אמת יהגה חכך, שהשטר הזה חוקי, וראוי לגובינא באופן מידי, אבל הוא רק לאיש מבין, אך לנער הזה עליך לתת מעות שהוא מבין את חין ערכם. והוא אינו מבין אלא כשתשלם לו מעות של כסף ממש, מטבע העובר לסוחר,

הנמשל, באמת שכונת הקב''ה באמרו ''וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל'' הייתה על הרכוש הרוחני והנצחי, והתכלית הנכבד שבא על ידי גלות מצרים. וכמו שאמרו (ברכות ה.) אמר רבי שמעון בר יוחאי: שלש מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל, וכלן ע''י יסורין: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. אולם אותו צדיק יאמר, ''וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם'' קיים בהם, שהרגישו בשעבוד על עורם ועל עצמם באופן גופני, ואילו, ''וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל'' לא קיים בהם, כי הם לא יבינו לפני מצבם הנוכחי ערך התורה אשר לא יערכנה זהב וזכוכית, אלא ירצו להבין ''רכוש גדול'' כפשוטו, אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב. (חזון עובדיה פסח עמ' מז).

---

למה זכו הכלבים? ובעניין הכלבים והחיות הטמאות - בהלכה ובאגדה ועל פי הסוד בגידולם

וזאת משום שלא יתעכבו ישראל מחמת (פחד) הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת, והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבל נכסיהם.

ושכר הכלבים? הוא שנאמר (שמות כב, ל) ''לכלב תשליכון אותו'' ללמדך שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה, וכו'. והלא דברים קל וחומר, ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח את שכרו.

ועוד מסופר (ילקוט שמעוני כאן) על רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא שהתענה שמונים וחמש תעניות, אמר, כלבים שכתוב בהם (ישעיה נו, יא) ''והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה'' יזכו לומר שירה?, ענה לו מלאך מן השמים ואמר לו, ישעיה עד מתי אתה מתענה על זה הדבר, שבועה היא מלפני המקום ברוך הוא מיום שגילה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה בעולם, אלא בשביל שתלמידו של אדם גדול אתה, שלחוני מן השמים להזדקק אליך, ואמר כלבים כתוב בהם ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'' ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתם, שכותבים בהם תפלין ומזוזות וספר תורה, על כן זכו לומר שירה. ומה ששאלת חזור לאחוריך ואל תוסיף בדבר הזה עוד, כמו שכתוב ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'' ע''כ.

וכן מובא בילקוט מעם לועז (כאן) כי אע''פ שהמכה תהיה באמצע הלילה שאז זמנם של הכלבים לצעוק, וגם אז זמן שמלאך המות הולך ברחוב, לכן יפחדו הכלבים לראותו, וכן אמר אחד מתלמידיו של רבי יהודה החסיד, שפעם אחת ראה כלב צועק והולך סמוך לכותל ואת זנבו החזיק בין רגליו מפחד שהיה לו ממה שראו עיניו, באותו רגע בא אדם אחד ודחפו למקום שמשם ברח הכלב, ומיד מת הכלב.

וכן משום שהמצרים היו מציירים מיני חיות ובהמות בשערי העיר, ובכל אחד מן השערים צורה אחרת, שלא יברחו משם, וכשאיש ברח התחילה החיה לצעוק (שבשעה שהיה צועק היתה שומעת כל מצרים שהיא ד' מאות פרסה על ד' אמות פרסה) כל החיות עשו כמוה לכן לא היתה אפשרות לברוח, ורצה הקב''ה שבשעה שיצאו ישראל ממצרים יצאו דרך השער שיהיה מצויר בו דמות כלב מכושף ואף שדרכם של הכלבים לצעוק יותר מכל החיות, כאן יהיה חידוש גדול שבני ישראל יוצאים ביד רמה ואין פוצה פה.

ואמרו חז''ל כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, והנה אז היו מספרי לשון הרע בישראל, וזה שאמר משה: אע''פ שיש ביניכם מספרי לשון הרע, בכל זאת לא יצעקו עליכם הכלבים, כי ה' יוצא בתוך מצרים, ובתוך בני ישראל, כדי שהכלבים לא יזיקו רק למצרים ולא לישראל, ע''כ.

ודע שלא רק שלא נבחו אלא גם בשעה שיצאו ישראל ממצרים נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני כל, לפי שהכלבים סחבום והוציאום מבתיהם, והמצרים רצו לקבור מתיהם, אבל לא מצאו אותם כי חלק מהם אכלו הכלבים וזה היה קשה להם מהכל, שראו את ישראל יוצאים לעיניהם בצד אחד וראו את מתיהם בצד השני, ובכל דבר היה פרסום הנס, כי לא היה גילוי אלהות כזה מיום שנברא העולם. (מתוק מדבש על הזוהר דף לח ע''ב).

וכן כותב המדרש (ש''ר פר' לא) על הפסוק וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ למה לכלב? אלא אמר הקב''ה חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים יושבים כל הלילה וקוברים מתיהם והכלבים נובחים להם ולישראל אינם נובחים שנאמר (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו לפיכך אתם חייבים לכלבים, ע''כ.

ודע ג' קלקלו בתיבה של נח ונשתנו מן הבריות והם: חם כלב ועורב. חם= נהפך דמותו כעורב (לשחור), כלב= שמתקשר בשמושו, עורב= מזריע מפיו ואף הנקבה אינה יולדת אלא מפיה. (חופת אליהו רבה שער ג' שבסוף ספר ראשית חכמה).

וכן אמר ר' שמעון בן לקיש (ביצה כה:) ג' עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי''א אף עז בבהמה דקה וי''א אף צלף באילנות. ובמסכת ברכות (נו:) אמרו הרואה כלב בחלום, ישכים ויאמר ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'' קודם שיקדמנו פסוק ''והכלבים עזי נפש''.

ובדרך כלל הכלבים נאמנים ועוזרים לבעליהם, שכלב אותיות לב שכולו לב, וכן אמר רב לרב אסי (פסחים קיג.) לא תדור בעיר שאין בה סוסים וכלבים, (שמתוך שהם עושים רעש מפחדים הגנבים לבוא, וכשהם יבואו הכלבים ינבחו וירתיעו על כך, ועם הסוסים ירדפו אחריהם).

ומעשה (נפלאים מעשיך פרק מ) בהינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו, והם אהבו מאד את אדונם ולמדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך, והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים, ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באזן חברו הנרדם להודיעו כי הגיע עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר, ועל כן זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבקר, ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם,

ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר, ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו, וקם הכלב מן השלשה כלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך ויסתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו, והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך, ועתה הנה התמרמר פתאם בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו, והמלך לא הרגיש להתבונן בחידוש הזה, ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה, אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא עליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא, וכן עשה עבד המלך, אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה, ויוסף לנבח בקול גדול, ובין כך לכך בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפל שדוד מתגולל בדמו.

וכן מעשה (שם פרק מא) בשׂר אויבר'י שהיה ידיד המלך קראל החמישי, ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו, ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו, וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבח ולזעוק זעקת שבר עד כי אכף עליו פיהו לשוב אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח, ואך אכל שם לשבע נפשו שב שנית היערה, ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו, וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא, ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח ויסתער עליו בחרון אפו, ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית, ויקשה את לבו וימאן להתודות, ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש, ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול ילל נורא ובפתע פתאום הסתער כסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עזו וישליכהו ארצה, ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם, ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם. ע''כ.

וכתב הרב שומר אמונים (פרק י) וז''ל: דע כי בצאת הנשמה מהעולם הזה שהיא רוצה לעלות לאדוניה, הנה יש מקום חושך ואפילה מהלך שלשה ימים, ולזה רמז השם יתברך במצרים ''חשך שלשה ימים'' וכשהנשמה רוצה לעלות ופוגעת בזה החשך, הנה שם חיות רעות השומרות את הדרך, לפי שיש שם דרך ישר העולה למעלה לירושלים של מעלה שהיא מכוונת כנגד ירושלים של מטה, שכל הנשמות הטהורות עולות בדרך ההוא, ויש דרך אחרת ההולכת דרך גיהנם והיא מתחלקת לשלשים ושש אלפים דרכים, ובמקום אשר יתפרדו שני דרכים אלו, שם יש כל מיני חיות, על דרך שיש בעולם הזה אריות נמרים וכו' וכלבים שומרים, אלו הדרכים שלא להניח לעלות למעלה אלא הנשמות הטהורות, ולחטוף האחרות ולהוליכם לגיהנם לקבל ענשם.

והנה הכלב הוא השומר, כי גם כשהוא ישן הוא מרגיש כל עובר ושב, מה שאין כן בשאר החיות, ולכן לעולם שמים את הכלב לשומר, אם בבית אם בעדר צאן, ולכן גם למעלה אותם שהם בדמות הכלבים הם שומרים, וכשרואים ומרגישים שבא איזה נשמה צועקים, ואז קמים החיות והאריות וחוטפין הנשמה אם היא ראויה להם.

ובאם זכתה הנשמה אז הקב''ה מסתירה מאלו הכלבים עזי נפש, ומאלו החיות רעות, ועל זה אמרו רז''ל שאמרה אסתר תחילה ''הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'' ואח''כ ''הושיעני מפי אריה'' והכוונה כי אסתר היא כינוי לנשמה, ואם היא כשרה הקב''ה מסתירה מהכלבים ומעלה אותה למעלה, ואם להפך הוא מסתיר פניו ממנה ואז רואים אותה הכלבים וצועקים וכו'.

ופעמים שהאדם מתגלגל בכלב, שפעם אחת ראה רבנו האר''י ז''ל כלב שחור ואמר לתלמידיו ראו בניי, הכלב הזה הוא אותו פלוני שהיה מגדולי העולם בזמן הגאונים שיצא לתרבות רעה על שהשתמש בקבלה מעשית והקטיר לעבודה זרה, וזה היה כמה מאות שנים אחר פטירתו, ע''כ.

וכן ידוע שיש כלבים שעוזרים לעוורים וכלבים שעוזרים למשטרה, אמנם יש כלבים שצריך להזהר מהם וכמו שאמרה הגמרא (יומא פג.) מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו (של הכלב, וחצר כבד זהו הקרום העוטף את הכבד של הכלב, וזוהי רפואה סגולית, ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו, זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה [הכלב] על כך, רש''י), וחמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות (נפולות) וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים וי''א אף נובח ואין קולו נשמע.

ובגמרא מובא (שבת קכא:) חמשה נהרגים בשבת (מפני סכנתם) והן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא''י וכלב שוטה בכל מקום. ומרן פסק בש''ע (או''ח סי' שכח סע' ג, ו) שעל כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת ועושים לו כל מה שעושים בחול, ודווקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה.

ומכה שעל גב היד וגב הרגל וכן מי שבלע עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי הם כמכה של חלל.

וכן פסק מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספר הליכות עולם (חלק ד פר' תצוה הל' ז) מי שהכישו עקרב או נחש ארסי, או שנשכו כלב הנגוע בכלבת, מחללים עליו את השבת. ואפילו יש ספק אם הנחש הוא ארסי ואם הכלב נגוע בכלבת או לא, מחללים עליו את השבת, ומותר להרוג את הנחש או לצוד את הכלב ולהביאם לבית החולים, ואפילו דרך רשות הרבים, בכדי לאבחן במדוייק את סוג הפגיעה ולתת לנשוך את הטיפול הראוי. ע''כ.

וכן אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש (שם סג.) כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו (שאינו מניח העניים לבא לפתחו, רש''י), שנאמר (איוב ו, יד) ''לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב'' שכן בלשון יונית קורין לכלב ''למס'', רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב.

ומסופר על אשה אחת שהיתה בהריון ובאה לבית אחד לאפות לחם (ברשות בעל הבית) ונבח עליה הכלב שבחצר ומהפחד שלה מת העובר שבבטנה, אמר לה בעל הבית אל תפחדי ממנו שנטלתי לו את שיניו וציפורניו, אמרה לו האשה: נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים, שכבר מת העובר.

ובמהרש''א פירש שכבר אמרו במסכת בבא קמא, שאסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו, שנאמר לא תשים דמים בביתך, אבל כאן הוסיף שאל יגדל כלב אפילו הוא יודע בו שאינו כלב רע ומשום שמונע חסד, שהאורחים והעניים לא ידעו בו שאינו רע וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו וכמו המעשה עם האשה שהפילה אף על פי שהוא לא היה מסוכן, ואמר ''יראת שדי יעזוב'' שפורק ממנו יראת שמים, שדרך המגדל כלב להעמידו על הפתח לשמירת ביתו ויראת שדי שהיא על המזוזה לשמירת פתח ביתו הוא יעזב ופורק. ע''כ.

וכן רבי אליעזר הגדול אומר (ב''ק פג.) המגדל כלבים כמגדל חזירים (למי שלא נוהג בהם כשורה) וכן מסופר (שם) שאם אדם מגדל כלב רע והכלב הזה מפיל את עוברה של האשה האדם הזה מסלק שכינה מישראל.

ר' נתן אומר (כתובות מא:) מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך.

ומשום זה אמרו חכמים (ב''ק פג.) לא יגדל אדם כלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וקושרו ביום ומתירו בלילה.

וכן פסק עוד מרן בש''ע (חו''מ סי' תט סע' ג) שאסור לגדל כלב רע אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם, ובעיר הסמוכה לספר (גבול) מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה. ע''כ.

וכן בשו''ת שאילת יעב''ץ (חלק א סי' יז) כתב בחומרה על המגדל כלב שלא לצורך כגון לשעשוע וכל שכן כמה כלבים, מפני הסכנה או החשד של זימה, אלא רק לצורך שמירה ובתנאים הנ''ל, וגם אז רק כלב אחד ולא כמה אלא אם כן יש לו כמה בתים או כמה חצרות, וכתב הכף החיים (סי' קטז אות קיא) שמי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפילו אינו נושך, יכול לתן לו סם המות, ומכל מקום שמעתי למחות שלא יתן להם מחט תוך הלחם שיש לחוש שמא ישתגע ואז יהיה סכנת נפשות יותר גדולה,ע''כ. וכתב בשו''ת יצבור יוסף (לרב בר שלום חלק א סוף סימן פד) שאם האדם יכול להשמר שהכלב לא יזיק לאחרים ואינו נובח יש להקל, ובישובים המרוחקים ששם יש פחד שמא יבואו עליהם אויבים וישדדו ויהרגו בהם מותר להם לגדל כלב גם בלי לקשור את הכלב, וכל זה עיקר להלכה, ומיהו ידוע מה שמובא באחרונים שלא לגדל בביתו כל בעלי חיים טמא מפני שזה מביא טומאה על הבית. ע''כ.

ולצערנו הרב שמענו הרבה מקרים בדורנו אנו, שכלבים אכזריים הרגו תינוקות של בעליהם השם ירחם, ובצעירותי כשגרתי עם ההורים, היה לשכן שלנו כלב שמירה והבעלים שלו לא הקפיד בכלל על כללי השמירה שלו, וכל אחד שהיה עובר במדרכה הכלב היה מתנפל על הגדר והיה נובח עליו, והאנשים היו ממש נבהלים ויורדים מהבהלה לכביש, והרבה פעמים עברו משם נשים בהריון או עם תינוקות ונבהלו מאוד.

ואם כבר מגדל כלב בצורה המותרת ישים שלט ''זהירות כלב מסוכן'' כדי שלא ייבהלו הנכנסים לבית.

אמנם כתוב בגמרא (ב''ק פ.) ר' ישמעאל אומר מגדלים כלבים כופרין (קטנים וננסים הם, לשון אחר, כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקים, רש''י), וחתולים (כי אינם מזיקים אלא להפך שומרים על הבית מפני העכברים) וקופים וחולדות סנאים מפני שעשויים לנקות את הבית מן העכברים השקצים וכו'.

ובשו''ת שאילת יעב''ץ (חלק א סי' יז) כתב וכן הכלב עבודתו גדולה, עבד נאמן לאדוניו לשמור הבית מאריה וגנבים ביום ובלילה. ואע''פ שאינו עושה מעשה. עקימת שפתיו וחריצת לשונו הוי מעשה, על כל פנים הרי הן באין בשכרן ומזונותן עליך, וגם ידוע שנותנין מזונות לפני כלב בשבת. וגם טורחין בשבילו לתקן מאכלו בשבת וי''ט. וכמו שאמרה הגמרא מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, יוצא מכאן שודאי שיש בזה קצת מצוה, ע''כ.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת יש לומר שאדם שרוצה לגדל חיה או עוף או זחל טמאים (חוץ ממה שאסרו חכמים כגון חזיר ובהמה דקה וכלב רע), וכן כתב הרב בראשית חכמה [חופת אליהו רבה שער ג] ששלשה מזקינין בלא זמנן והם: הדר בעליה והמגדל תרנגולים, ואומר דבר ואינו נשמע. וכן ראה לרב הפלא יועץ ערך בעלי חיים, שכתב שהיה מעשה בזמן האר''י ז''ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים שהיה להם סל לעלות במעלה אחר אִמָן, ואשתו בלי דעת הוציאה הסל ונענש, ישמע חכם ויוסיף לקח לקיים צואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמוד על המשמר שלא יהיה להם צער, ועל הרוב אין מצליחים שרובן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים וכדומה, וכן בכף החיים (סי' קטז אות קיז) כתב, שאין טוב לגדל בבית תורים ובני יונה לפי שהבית אשר יגדלו בה או ימותו בניו או לא יהיה לו זרע, רח''ל, (הערת המחבר: אמנם ראה בשו''ת בצל החכמה ח''ה סי' לה שהעלה שאם אינו מגדלם אלא רק מחזיקם לאכילתו לכבוד שבת ויו''ט יש לומר שהמצוה מגן עליו לטובה, ואם אינו מחזיקם בתוך ביתו אלא רק בחצרו ורשותו, נראה שהוא קל יותר, וכן בש''ע המקוצר לגר''י רצאבי (ח''ד עמ' שז) שכתב לחלק לגבי תורים ובני יונה שדווקא לגדלם בבית אסור, אבל אם מגדלם בחצרו אין קפידא בדבר ע''כ.) כגון: כלב, שכמו שראינו שמה שאסרו לגדל כלב זהו דווקא כלב רע, שמזיק לאחרים או שיש חשד בזימה [כגון באשה אלמנה כמובא בע''ז כב:. וראה בשו''ת מקור נאמן סי' תשצ''א, שכתב לגבי אשה גרושה ובודדה שיכולה לגדל חתולה או כלבה ממין נקבה בלבד לשם שעשוע או בכדי שלא תפחד כשהיא נמצאת בלילה בביתה לבדה], וכן מה שנאמר לעיל שהמגדל כלב כמגדל חזירים זהו דווקא שהכלב רע שמצוי שהוא מזיק, וכמו שכתב הרמב''ם [הל' נזקי ממון פ''ה ה''ט] וז''ל: וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לגבול, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור המגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקן מרובה, ע''כ.

משמע שאם הכלב לא מזיק מותר. וכן תוכי, ארנב, נחש, דגים, בשביל ההנאה או בשביל שיעזרו לו בצורה כלשהיא מותר, (ואין לחשוש משום רוח טומאה שמשרה בבית) ובלבד שלא יהיה להם צער. ושלא יזיקו את הסובבים בצורה כל שהיא.

וכמו שראינו אצל אבותינו ורבותינו הקדושים שגידלו גמלים וחמורים וסוסים וכלבים למשאותם או לצרכם, וכמו חמרו של אברהם אבינו שנאמר (בראשית כב, ג) ''וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ'', וכן (בראשית כד, יד) ''שתה וגם גמליך אשקה'' וכן אצל יעקב אבינו שנאמר (בראשית לב, ו) ''ויהי לי שור וחמור'' וכן שלמה המלך גידל תוכים וקפים שנאמר (מלכים א י כב) כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים.

וכן חמורו של רבי פנחס בן יאיר (חולין ז.), וכן מסופר (שם קיב.) שלשמואל היה כלב. ואורוותיו של רבי (ב''מ פה.), וכן ראינו שרבי הקדוש לא חשש לעכברים שיישארו בביתו כמובא בב''מ (פה.) ועין על זה בשו''ת אגרות משה לרב משה פיינשטיין (חחו''מ ח''ב סי' מז) שהעמיד שרבי התכוון לגדלם. ע''כ.

וראה עוד בחדושי גאונים על העין יעקב (ב''ב עמ' ח) שכתב שלרבי היה כלב בחצר כדי לנקות משרצים, ע''כ.

וכן הוא בסנהדרין (טו:) הזאב הארי הדוב הנמר הברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה דיינים, אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא, משמע שסבר שיש להן תרבות (שמותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא נהיה כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן) ויש להן בעלים.

משמע שאם היתה בעיה להכניס שקצים או בעלי חיים קטנים טמאים הביתה (או אפילו בחצר) הם היו מקפידים בכך.

וכן כתב רבנו יונה (מסכת ברכות פרק מי שמתו) שהיו מגדלים חתולים בביתם. וכן כתב הארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות מה), שמותר לגדל עופות טמאים כגון עופות המדברים (תוכיים), והביאו מרן בב''י חיו''ד סי' קיז. וכן כתב מרן בש''ע (או''ח סי' שכד סע' יב) מותר להאכיל תולעת המשי. וכן כתב בספר ים של שלמה (ב''ק פ''ז סי' מה), שכלב רע הוא סתם כלב שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר ומחמת נביחתו הוא קרוי רע אף שאינו נושך, לכן כל ירא שמים לא יגדל כלב אלא כלבים קטנים ולא נובחים או כלבים גדולים שרגילים לצוד עמהם שגם כן אין רגילים להזיק. וכן שמשונים בצורתן שהם עומדין לצוד עמהם או לנוי בבית, אבל סתם כלב לא, אף שאינו נושך מכל מקום אסור משום שהוא נובח, ע''כ. וכך כתב מרן החיד''א בברכי יוסף (שיורי ברכה יו''ד סי' קיז אות ב) שמותר לגדל עופות טמאים המדברים וגם בהמות של רכיבה. ע''כ. וכן כתב בכף החיים (שם אות ה) שעופות טמאים שמגדלים בבית משום נוי או שחוק כגון אלו עופות המדברים מותר לגדלם ולהשתכר בהם וכ''כ מהריק''ש, וכן מותר לגדל קופים שו''ת יכין ובועז ח''ב סי' כה, ע''כ. וכן כתב בשו''ת בצל החכמה (ח''ה סי' לה) שמותר להחזיק ציפורים טמאים בבית והביא ראיה מהגמרא בשבת (קנב.) שאמרה על הזקן את הפסוק בקהלת ''ויקם ולקול הציפור'' שפירש המהרש''א בחדוא''ג (ד''ה שאפי' צפור) רוצה לומר: שאחרים ''מעמידים להם'' צפורים משוררים עליהם בעת השינה שמביא לו שינה, ולזה הזקן אדרבה שיר של הציפור מנערתו ע''כ. מפורש כי אלו שאינם זקנים מעמידים להם צפורים משוררים, (ושם תירץ קושיית המהרש''א הנראה לכאורה סותר במס' סוטה מח.), ע''כ.

וראה שכתב בילקוט יוסף (שבת חלק ד כרך ד עמ' לט) לגבי חתול שמגדלים בבית שצריכים לתת לו מזונות בשבת, ומצד שני כלב רע שאסור לגדל אסור לתת לו מזונות.

והן עתה בא לידי ספר ואין למו מכשול (חלק א עמ' עא) שכתב בשם שו''ת עטרת פז (ח''ב סי' ה) שמותר לגדל בביתו תוכים ודגי נוי וכדומה, אע''פ שהם בעלי חיים טמאים, והביא הרב המחבר מה שכתוב בספר שמירת הגוף והנפש (סי' רלז) לא יסתכל אדם בבריות טמאות, שהרי כתב בספר ישועות חכמה שהמסתכל בבהמות טמאות ממשיך רוח טומאה החופף עליו, וכן הזכיר בספר הזכירה, אמנם העיר על זה הרה''ג חיים רבי נר''ו, וכתב שלא רק מותר אלא אפילו מצוה, כמו שבתורה נאמר ''וזה לכם הטמא'' ולדברי הרמב''ם זוהי מתרי''ג מצות לדעת מה טמא ומה טהור וכשמחנך בניו לתורה ויראת שמים מראה להם חמור שהוא טמא ומוסיף כחמור למשא וכו' (ע''ז ה:), ומה האיסור להסתכל על מה שברא השי''ת, והלואי שנשמור העיינים מפריצות ועיתונים וכו' ומה לנו להוסיף בע''ח טמאים, והש''ס מלא על תנאים ואמוראים רוכבים על חמורים. ומצינו בגמ' בברכות (נח:) כל הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות, וכך פסק בש''ע (סי' רכה ס''ח) וע''ע בשו''ת יבי''א (ח''ד סי' כ) שכתב שכמה גדולים עשו מעשה בעצמם ללכת לגן החיות כדי לברך ברכה זו, ולכאורה משמע שמותר להסתכל בבעלי חיים טמאים, ולא כמו שכתב בשמירת הנפש, אולם החילוק פשוט וברור שיש הבדל בין ראיה בעלמא שמותר, לבין הסתכלות לעומק שאסור, וכפי שכבר חילק כיו''ב בספר טהרת הבית (ח''ב עמ' קס). עכת''ד.

ולענין אם צריך נטילת ידים אם נוגע בבעלי חיים טמאים כגון כלב או חתול וכו' כתב הרב דוד יוסף שליט''א (הלכה ברורה חלק א סי' ד סע' נח) שטוב להחמיר שיטול ידיו לאחר מכן, וכן הנוגע בבעלי חיים טהורים טוב להחמיר שיטול ידיו, אלא אם כן יודע שהם נקיים, ע''כ.

וזאת עולה מן המדב'ר שמותר לגדל בעלי חיים טמאים וטהורים בבית (חוץ מן המובא לעיל כגון חזיר, בהמה דקה, כלב רע, תרנגולים, [תורים ובני יונה] ואפרוחים), ומהיות טוב אל תקרי רע ועדיף שלא להכניס אותם הביתה. שעדיף להשקיע על דברים עם יראת שמים וחכמה מאשר אלו, וכל זה לילדים, אבל גדול צריך להזהר יותר שלא יהיה על זמן התורה והמשפחה, והנראה לעניות דעתי כתבתי, והשי''ת יאיר עינינו בתוה''ק אמן.

---

עניין החדש הראשון

מובא במדרש (ש''ר פר' טו סי' יא) משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורים, אמר עשו אותו יום טוב כל הימים שבו יצא בני מחשך לאור, מעול ברזל לחיים, מעבדות לחרות, ומשעבוד לגאולה, כך הוציא הקב''ה לישראל מבית האסורים, שנאמר (תהלים סח, ז) ''מוציא אסירים בכושרות''. מחשך וצלמות, שנאמר (שם קז, יד) ''ויוציאם מחשך וצלמות''. וכן משל (שם סי' ט) למלך שנולד לו בן ועשה יום טוב, ונשבה אותו הבן והיה שם זמן מרובה, אחר זמן נפדה אותו הבן ועשה לו המלך יום גנוסיא (הולדת), כך גם הקב''ה עד שלא ירדו ישראל למצרים היו מונים לשעבוד, משירדו ונשתעבדו שם, עשה להם הקב''ה נסים ונפדו, והתחילו מונין לחדשים שנאמר ''החדש הזה לכם ראש חדשים'' ע''כ.

אמר ר' יוחנן (ילקוט שמעוני פר' יב סי' קפט, קצ) כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקביל פני שכינה, כתוב כאן ''החדש הזה לכם'' וכתוב שם (שמות טו) ''זה אלי ואנוהו''.

תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיים, הלכך יאמרו אותם מעומד. וכתוב (תהלים מ) ''רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו'' א''ר סימון חשבונותיך אלינו שכל אלפים ותמ''ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב''ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם, על זה הוא שכתוב ''ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר'', מהו לאמר?, אלא אמר מכן ואילך הרי הן מסורים לכם, ועוד א''ר לוי כל מעשיהן של ישראל משונים מאומות העולם: בחרישתן, ובזריעתן, ובקצירתן, ובעימורן, ובדישתן, בגרניהן וביקביהן, במנינן ובחשבונן,- במנינן ובחשבונן, שיהו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה.

וכן מה הוא שכתוב (שיר השרים ב) ''קול דודי הנה זה בא'' אלא ר' יהודה אומר ''קול דודי'' זה משה, בשעה שאמר לישראל ''בחדש הזה אתם נגאלין'' אמרו לו, משה רבנו האיך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב''ה לאברהם אבינו ''ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'' והלא אין בידנו אלא ר''י שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העבורים ובחדש הזה אתם נגאלין.

רבי בשם רבי יהודה ברבי אילעאי אומר, דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו שהוא גדול מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב שהוא קטן מונה ללבנה שהיא קטנה, אמר רב נחמן זה סימן טוב גדול שולט ביום ואינו שולט בלילה, כך עשו הרשע שולט בעולם הזה ואינו שולט בעולם הבא, אבל הקטן שולט ביום ובלילה, כך יעקב שולט בעולם הזה ובעולם הבא (עד כאן מהילקוט שמעוני).

וכתב הרמב''ן, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס הנזכר.

וכתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (שו''ת יביע אומר ח''ג חיו''ד סי' ט) בעניין הכותבים אגרות ומכתבים לחבריהם, וכתובים התאריך למנין הנוצרים, אם יש למחות בידיהם משום ובחוקתיהם לא תלכו, או אין בזה איסור גמור מן הדין, ופסק להלכה שהעיקר לדינא שאין בזה שום איסור מן הדין, והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, אולם מהיות טוב אל תקרי רע, וכל שאין צורך גדול, יש לכתוב החדשים והשנים למספר בני ישראל, ובפרט פה בארצנו הקדושה, וכשיש צורך בדבר טוב לכתוב מלבד למספרם גם לבריאת העולם, ובגוף התשובה מובא שיש להעיר למקילים שלא יקראו את החודש ינואר ''החודש הראשון'' או פברואר ''השני'' וכו', וכן בכתיבה יש לבחור הרע במיעוטו שקוראים בשמותם המפורשים כגון בכתיבה (2007\פברואר\22) כמש''כ הרמב''ן הנ''ל.

---

עניין הדם על המשקוף

כתוב בהמשך ''ועבר ה' לנגוף את מצרים'' וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח וגו', אמר ר' יוסי פסוק זה קשה להבינו, וכי הקב''ה היה צריך לראות את הדם כדי לפסוח על פתחי בני ישראל (שכך משמע מהפסוק, וזה תימה גדולה לומר שהקב''ה יצטרך לסימן) ואם תרצה לתרץ, שמה שפסח הקב''ה על פתחי בני ישראל היה בזכות הדם שנתנו על הפתח שהוא מצוה, אז יהיה קשה מדוע צוה הקב''ה לתת הדם בחוץ ולמה בג' מקומות של הפתח, שזה מורה שאם לא יראה האחד אז לפחות יראה השני או השלישי, והרי כתוב ''הוא גלי עמיקתא'' פי' הקב''ה מגלה דברים עמוקים ונסתרים ויודע מה בחושך והאורה שוכנת עמו, הרי הכל גלוי לפניו יתברך, ומה הטעם היה צריך שיתגלה הדם דווקא על המשקוף ועל שתי המזוזות.

אלא ביאור הענין הוא כי אע''פ שהקב''ה משגיח כל רגע על בני האדם, עם כל זה לא נראית השגחתו של מעלה שמשלם שכר ועונש אלא אם נראה למטה מעשה, דהיינו שנעשה מעשה מהמצוה או מהעבירה, אבל ע''י מחשבה של האדם לבדה עדיין לא מגיע לו שכר או עונש כי הכל תלוי במעשה התחתונים, ועל זה אמרו חז''ל (קידושין מ.) שאין משגיחים להעניש לאדם על מחשבה רעה רק אם הרהר לעבוד עבודה זרה שהיא מצות אמונה התלויה במחשבה שהיא עיקר הכל שנאמר ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו''' אבל בכל שאר עבירות אין מחשבה פגומה נחשבת לעון, מפני שהעונש הוא מעשה והעון אינו מעשה, ולא ראוי להעניש במעשה על עון מחשבה, (הארת המחבר: אמנם ראה בספר מאור ישראל (חלק ב עמ' רמח) שהביא את דברי הגמ' הנ''ל והקשה ממה שאמרו חז''ל ''הרהורי עבירה קשים מעבריה'', ''טוב מראה עינים בגופה של אשה יותר מגופו של מעשה'' ותירץ והביא בין היתר דברי הראב''ן, שכתב ששונה ניאוף ששקול כעבודה זרה, ע''ש.) ומשנעשה מעשה למטה אז ההשגחה מתעוררת למעלה, ולכן בין לטובה ובין לרעה הכל תלוי במעשה בני אדם, כי ע''י פעולה רעה באה השגחה העליונה להעניש וע''י פעולה טובה באה השגחה העליונה לתת שכר, לכן בודאי הפעולה הזאת שצוה ה' שיתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות היא פעולה מוכרחת שסודה גלוי להקב''ה שע''י מצוה זו ישגיח עליהם השגחה לטובה,

ועוד אמר ר' יוסי שכל שוקי מצרים היו מלאים אלילים ובכל בית ובית היו נמצאים מיני כשפים, שהיו מתקשרים בכשפיהם באותם הספירות התחתונות של הקליפות ובזה היו מעוררים רוח הטומאה בתוכם, ולכן היה עניין מצוה זו להעביר רוח הטומאה מהשווקים בחוץ ומהבתים של המצרים שלא תשלוט על ישראל, ומשום זה היה צריך לקחת אגודת אזוב דוקא, כדי לבער את רוח הטומאה מביניהם על ידי לקיחת האזוב שסגולתו להבריח את החיצונים, ולהראות בפתחיהם באלו הג' מקומות על ידי נתינת הדם את אמונתם השלימה שהם דבוקים בשם הוי''ה, אחד מצד הימין שהוא כנגד החסד סוד אות י', ואחד מצד שמאל שהוא כנגד הגבורה סוד אות ה', ואחד באמצע כנגד הת''ת סוד אות ו', ושלשתם על הפתח שהוא כנגד המלכות היא סוד אות ה' אחרונה, הרי נרשמו בפתח ד' אותיות שם הוי''ה דומה לשם שד''י שבמזוזה כדי להבריח את המזיקים, ולפי שהיו כחות חיצונים רבים לכן נעשה רושם של השם ע''י האזוב לתוספת טובה שגם הוא מבער את החיצונים,

ואמר רבי אבא, בכמה מקומות מצינו שהקב''ה חס ומרחם על בניו, כגון: אם בנה אדם בית, הקב''ה אומר לו כתוב את שמי שהוא המזוזה ותשים אותו על פתחך ואתה תשב בבית בפנים ואני אשב בחוץ בפתחך לשמור אותך, וגם כאן במצרים אמר הקב''ה לישראל רשום על הפתח סוד אמונה שלי, ואתה תשב בתוך ביתך ואני אשמור לך מבחוץ (מתוק מדבש על הזוהר דף לה ע''ב).

---

מה החפזון?

ידע האדם כי יש חמישים שערי טומאה, ובני ישראל היו שקועים במ''ט שערי טומאה, ואילו היו נכנסים לשער החמישים שוב לא היו יכולים לצאת, כי הגאולה היתה ע''י משה רבנו, והוא לא היה יכול ללחום עם כל המקטרגים הנמצאים בשער החמישים, כי מ''ט שערי קדושה נמסרו למשה רבנו, ובהם הוא יכול ללחום בכוחות של הסטרא אחרא, ולהוציא את ישראל מכוח הטומאה, לכן היה הכרח שיצאו מהר כדי שלא יכנסו לשער החמישים של הטומאה והיו נשארים שם לעולם, (מעם לועז).

''מתניכם חגרים'' הנה יש לשאול מדוע ציוה להם זאת? אלא אמר ר' יוחנן (שבת ט:) לפני שאדם מתחיל לאכול יתיר את החגורה שלו, בכדי שהאוכל יתעכל טוב, מפני שהיו חוגרים את עצמם בחוזק, עיין טוש''ע או''ח סי' רלב סע' ב, ובמשנה ברורה שם, ובכף החיים סי' קנז אות ד וגם היום טוב לעשות זאת, אמנם לכשיצאו בני ישראל ממצרים אמר להם הקב''ה אפילו את הזמן הזה אין לכם ומשום כך תשאירו את החגורה סגורה.

הנה מפסוק זה אנו למדים שקודם מתן תורה הלילה נמשך אחר היום, וכמו שנאמר (בראשית ח, כב) וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ ואחר שנתנה לנו התורה ונאמר לנו מפי הקב''ה (ויקרא כג, לב) מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם למדנו שהיום הולך אחר הלילה שלפניו, כמו שנאמר (בראשית א, ה) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. (חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רל).

---

מדוע דווקא אזוב

זה הוא שכתוב (שיר ב, ג) ''כתפוח בעצי היער'' למה נמשל הקב''ה לתפוח? אלא לומר לך מה תפוח זה נראה לעין בלא כלום ויש בו טעם וריח, כך הקב''ה ''חכו ממתקים וכלו מחמדים.'' (שם ה, טז), ונראה לעובדי כוכבים ולא רצו לקבל התורה והיתה התורה בעיניהם כדבר שאין בו ממש. ויש בו טעם וריח, טעם מנין שנאמר (תהלים לד, ט) ''טעמו וראו כי טוב ה''', ויש בו מאכל שנאמר (משלי ח, יט) ''טוב פריי מחרוץ ומפז'', ויש בה ריח שנאמר (שיר ד, יא) ''וריח שלמתיך כריח לבנון'' אמרו ישראל אנו יודעים כחה של תורה, לפיכך אין אנו זזים מן הקב''ה ותורתו, שנאמר (שם ב, ג) ''בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי'' וכן יש דברים שהם נראים שפלים, וצוה הקב''ה לעשות מהם כמה מצוות, האזוב נראה לאדם שאינו כלום וכחו גדול לפני האלקים שמשל אותו לארז בכמה מקומות: בטהרת המצרע, בשרפת הפרה, ובמצרים צוה לעשות מצוה באזוב שנאמר ''ולקחתם אגדת אזוב'' וכן שלמה אומר (מלאכים א ה, יג) ''וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר'' ללמדך שהקטן וגדול שוין לפני הקב''ה, ובדברים קטנים הוא עושה נסים, ועל ידי אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל.

דבר אחר ''וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב'' כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע''פ שאתם שפלים כאזוב שנאמר (שמות יט, ה) ''והייתם לי עם סגלה מכל העמים''.

''וטבלתם בדם אשר בסף'' מה ראה הקב''ה להגן עליהם בדם? אלא כדי לזכר להם דם מילת אברהם, ובשני דמים נצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה שנאמר (יחזקאל טז, ו) ''ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי'', (ש''ר פר' יז סי' ב-ג).

אמרו רבותינו זכרונם לברכה בהגדה של פסח: כשירד הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים, ירדו עמו תשעת אלפים רבבות (הארת המחבר: כתב בספר מנחת יהודה [עמ' 78] ששאלו אותו והלא תשעת אלפים רבבות הם סך עצום, העולים תשעים מליון והמלאך הוא שלישו של עולם [חולין צא:, ב''ר פר' ס''ח אות יז] ואיך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון מלאכים? והנה עניתי לו: שאין גודל המלאך שלישו של עולם, אלא הוא מעופף שלישו של עולם בעפיפה אחת, ואח''כ הוא עומד לנוח, ואח''כ חוזר ועף שליש השני, ואח''כ חוזר ועף שליש השלישי, וכמו שכתוב בברכות [ד:] מיכאל באחת גבריאל בשתים, אליהו בארבע וכו', ועל מה ששאלת איך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון, הנה האור אינו תופש מקום, שהרי אם תדליק נר אחד בחדר, יתמלא כל החדר כולו, עד אפס מקום פנוי, וכאשר תחזור ותדליק עוד כמה נרות אצלו, יכול החדר לקבל את אור כולם, אף על פי שכבר נתמלא החדר מאור הראשון, ע''כ) מהם מלאכי אש, ומהם מלאכי ברד, ומהם מלאכי זיע, ומהם מלאכי רתת, ומהם מלאכי חלחלה, ורתת וחלחלה אוחזת למי שהוא רואה אותם, אמרו לפניו: רבונו של עולם, והלא מלך בשר ודם, כשהוא יורד למלחמה - שריו ועבדיו מקיפין בכבודו, ואתה מלך מלכי המלכים הקב''ה דיין עלינו, שאנחנו עבדיך, והם בני בריתך, נרד ונעשה עמהם מלחמה. אמר להם: אין דעתי מתקררת עד שארד אני בעצמי אני בכבודי אני בגדולתי אני בקדושתי, אני ה' -אני הוא ולא אחר.

וכן כתוב גם (דברים כו, ח) ''ויוצאנו ה' ממצרים'' והרי קשה שכתוב ''וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף'' משום שכאשר נתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע (ב''ק ס.) ומשמע שהיה זה על ידי מלאך המשחית? ולא ע''י הקב''ה ''בעצמו'' אלא מתרץ מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה פסח עמ' סד בהגדה) על פי מה שכתוב בילקוט תהלים (סוף רמז תת''כ) ''לא חשך ממות נפשם.'' (תהלים עח, נ) אמר ר' יהושע בן לוי: כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במצרים, היתה מכת הדבר באה עליהם, ע''ש. ולפי זה יש לומר שגם במכת בכורות היתה מכת דבר כללית במצרים הרשעים אשר ענו וצערו את ישראל והעבידום בפרך. וידוע מה שאמרו בברכות (ד:) שמכת דבר היא ע''י מלאך המות, על כן נאמר (שמות יב, ל) ''כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת'' שאף על פי שלא היה שם בכור היו מתים בדבר ולכן נאמר (שם, לג) ''וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים'' ומעתה ניחא מאוד, שאמנם הקב''ה בכבודו ובעצמו בצע את עצם המכה של הבכורות, אולם המכה הנלוית אליה, היא מכת הדבר, נעשית ע''י מלאך המות, ועליה נאמר ''וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף''.

ובאופן אחר כתבו המפרשים לתרץ, כי הנה על פי דרך הטבע, מששים ריבוא ישראל ונשיהם וטפם, צריכים למות מיתה טבעית בכל לילה כעשרים נפש, כמו שאומרים החכמים מבקרי הספרים (סטטיסטיקה), ואם היו מתים באותה לילה מבני ישראל, כמספר הטבעי הנ''ל לא היה הנס נכר כל כך, כי יאמרו גם אלה במגפה מתו, אף כי המתים הם מעט מזער, ולכן עצר ה' בעד המות הטבעי בליל שימורים הזה שלא ימות אף אחד מעם ישראל, אף אם הגיעה עת פקודתו, וזהו שאמר: ''וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף'' הינו המות הטבעי, כדי שידעו הגויים כי יד ה' עשתה זאת, אבל עצם מכת בכורות בודאי שהיתה ע''י הקב''ה בכבודו ובעצמו כמו שכתוב ''אני ולא מלאך'' ע''כ.

---

מכת בכורות ותענית בכורות

כשהיו ישראל מקוששים את הקש במדבר והיו רומסים אותו בחמוריהם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, והקש של המדבר היה פוצע עקביהם, והיה הדם יוצא ומתבוסס בחמר, ורחל בת בתו של תושלח היתה הרה ללדת, ורמסה בחומר עם בעלה, ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך המלבן, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, ירד מיכאל המלאך ולקח את המלבן בטיט שלו והעלהו לפני כסא הכבוד, ואותו לילה (פי' לשנה הבאה [רד''ל]), נגלה הקב''ה והכה כל בכרי מצרים.

רבי יהודה אומר, כל אותו הלילה היו ישראל אוכלין ושותין יין ושמחים ומהללים להקב''ה בקול גדול, והמצרים היו צועקים במר נפש על המגפה שבאה עליהם פתאום, שנאמר ''כי אין בית אשר אין שם מת'', (פרקי דרבי אליעזר, פרק ארבעים ושמונה).

ומובא בספר אבותינו (עמ' רפה) שבאותה שעה נעשית צווחה גדולה בכל מצרים, אמרו: מצרית אחת הצעיקה את כל מצרים, שבשעה שאמר משה ''ומת כל בכור'' אמרה: לא גזר אלא על הבתים, אבל אלו שבגגות נמלטים, נטלה את בנה והטמינתו בגג, הזמין לו הקב''ה כלב ואכלהו, בחצי הלילה עמדה ומצאה את בנה בפי הכלב, מיד צעקה ומלאה את כל ארץ מצרים מצעקתה, שנאמר ''ותהי צעקה וגו'''

וכן עשרים ושישה דורות משברא הקב''ה את עולמו לא אמרו הלל, עד שנגאלו ישראל משעבוד מצרים, ואמרו הלל בשעת מכת בכורות, ע''כ.

ואפילו המעברות שהיו ראויות לילד הפילו ומתו האימהות, והקב''ה מחבל בכוריהם של מצרים וישראל עושים כל מה שאמר להם הקב''ה שנאמר ''וילכו ויעשו'', היו מהמצרים יראים והיו מהם לא יראים, מי שהיה מתירא היה מוליך בכורו אצל ישראל ואומר לו בבקשה ממך כך את בני וילין עמך, וכיון שהגיע חצי הלילה הרג הקב''ה כל הבכרות, ואותם שהיו נתונים בבתיהם של ישראל, היה הקב''ה פוסע בין ישראל ובין המצרים והיה נוטל נשמתו של מצרי ומניח נשמתו של ישראל, והיה היהודי מתעורר ומוצא את המצרי מת, בין כל אחד ואחד, שנאמר ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף'' התחילו ישראל אומרים ''חצות לילה אקום להודות לך'' לכך נאמר ''על משפטי צדקך'', ואף הנקבות הבכורות מתות, חוץ מבתיה בת פרעה, שנמצא לה פרקליט טוב, זה משה, שנאמר ''ותרא אתו כי טוב הוא''. לפיכך אמר שלמה (משלי לא, טו) ''טעמה כי טוב סחרה ותקם בעוד לילה'' באיזה לילה? ''ויהי בחצי הלילה''.

בא וראה כמה הקב''ה קדוש וטהור ובכל זאת פשט ידיו בטמאים, למה, בשביל שגדול ונורא הוא, ובשביל ישראל הודיע כחו, ולמה בשביל ישראל, שאמר ליעקב (בראשית מו, ד) ''אנכי ארד עמך מצרימה'' והוא עושה מלחמתן של ישראל, מלאך אחד הפך את סדום, וכאן (ישעיה מב, יג) ''ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה''

משל למלך שעשה שמחה לבנו והרג שונאיו, אמר המלך כל מי ששמח לי יבוא לשמחת בני, וכל מי ששונא לי יהרג עם השונאים, כך האלקים עשה שמחה לישראל שגאלן, אמר האלקים כל מי ששמח לי יבא לשמחת בני.

הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם, שנאמר ''וגם ערב רב עלה אתם'', וכל מי שרצו שלא יגאלו ישראל, מתו עם הבכורים, שנאמר ''ויך כל בכור במצרים'' ובאותו הזמן היתה צעקה גדולה ובאו כלם להרוג את פרעה, ופרעה מכריז לגבוריו בואו ונקרא למשה ולאהרן, אמר לו הקב''ה: לא תוציא את בני בלילה, אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום. (ש''ר פר' יז סי' ה).

למה הרג בכורי השבי? אלא שהיו אומרים לשבוי שהיה חבוש בבית האסורין: רצונך שתצא ויגאלו ישראל? והוא אומר: לא נצא מכאן לעולם, כדי שלא יצאו ישראל! לכן דנם עמהם. (אוצר המדרשים, כאן).

ונשאלת השאלה, איך בכל בית היה בכור שהיה צריך למות? אלא היו המצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו. (עיין רש''י פסוק ל).

והקב''ה הכה בכורי מצרים אפילו שהן במקומות אחרים שנאמר (תהלים קלו, י) ''לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם וגו''', ואמר ר' נתן כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן היו עושין צורתו (בדמות פסל) ומעמידו בביתו ואותו היום היה הפסל נשחק מתפורר ומתפזר והיה אותו יום קשה להן (להורים) כיום הקבורה, ולא עוד אלא שהיו המצרים (הבכורות) קבורים בבתיהם והיו כלבים באים לשם ומחטטים ומוציאים את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים (מענים אותם בביזיון) והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה (מכילתא פר' יג).

וכן בגמרא (ב''מ סא:) אמר הקב''ה אני הוא שהבחנתי במצרים (הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשר עבורין עשר בכורות שהן בכורות של אביהן כולן, רש''י) בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן (צבע הדומה לתכלת) בבגדו ואומר תכלת הוא, ע''כ.

אמר הקב''ה אני עובר בתוך מצרים בחצי הלילה ואפרע ממצרים שבקשו לאבד בני אברהם אוהבי שחלק לילה לאבד אויבי שנאמר (בראשית יד) ''ויחלק עליהם לילה''.

ובאותו לילה היה פרעה הולך בלילה ומסתובב בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקים בו ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך והוא אומר להם את משה אני מבקש, והם אומרים כאן הוא דר ומשחקים בו עד שמצא אותו, אמר קומו צאו מתוך עמי, אמר לו משה וכי גנבים אנו, הקב''ה אמר לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, אמר לו בבקשה ממך קומו צאו, אמר לו משה, למה אתה מטריח הרבה?, אמר לו שאני בכור ומתירא אני שמא אמות, אמר לו משה: אל תתירא לגדולה מזו אתה עתיד למות (לטבוע בים סוף, פר' ''זית רענן''), (ילקוט שמעוני פר' יב סי רח).

ועליהם הכתוב אומר (תהלים קה, ו) ''וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם'', וכן (שם קלו, י) ''לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ''.

ואפילו בכורות שהיו כבר מתים מזמן, היו קמים מקבריהם ומתים יחד איתם, ובאותו לילה נהרגו ששים רבוא של המצריים.

ונהגו אנשים רבים לעשות פדיון בכורות בערב פסח כי הקב''ה הציל אותם מן המכה הזאת, כי הטעם שמתו הבכורות, היה כי הבכורות היו חשובים מאד בעיני המיצריים, כי הקרבנות שהיו מביאים לעבודה זרה היה על ידיהם, והרבה בכורות מעם ישראל עשו כך, כי היו מעורבים בין המיצריים והיו לומדים ממעשיהם הרעים, ועם כל זה ריחם עליהם הקב''ה ולא מתו, ולכן צוה ה' עליהם להיפדות כל שנה וכן ישתדלו ליתן צדקה כפי יכולתם וזה נקרא כופר נפש. (מעם לועז יב, לו). וכן אף בכור של אומה אחרת והוא במצרים מת (רש''י).

וראה למופת הדור מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה- פסח עמ' רו) שכתב שהבכורים מתענים בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם, זכר לנס שנעשה לבכורי ישראל שפדאם ה' בשעה שנגף בליל פסח את כל בכורי מצרים, ובכורות כואבי עינים פטורים מתענית זו, הואיל ואין תענית הבכורים מעיקר ההלכה, אלא מנהג שנהגו, במקום חולי וצער לא נהגו,

ובדורות האלו שירדה חולשה לעולם, והתענית גורם להפרעת עריכת הסדר בליל הפסח כמצותו, בשתיית ד' כוסות, ואכילת מצה ומרור וכו', נהגו להקל להפסיק התענית על ידי השתתפות בסעודות מצוה, כגון: סעודת סיום מסכתא, וסעודת חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה, וסעודת ברית מילה (והיינו אפילו במילה שלא בזמנה), ופדיון הבן (ואפילו בפדיון שלא בזמנו, אם היתה הדחיה מחמת אונס, אבל בדוחה הפדיון בידים לעשותו בערב פסח משום תענית הבכורות, הוי ליה מצוה הבאה בעבירה), וסעודת בר מצוה שחל זמנו בערב פסח, ויש להם על מה שיסמוכו, ואין הבכורים צריכים לפרוע התענית ביום אחר.

ואפשר להקל בשעת הדחק גם בסיום מסכת משניות (ואפילו מסכת קטנה) עם פירוש של רבנו עובדיה מברטנורא, וקצת מקיצור תוס' יו''ט, ומכל מקום נראה שאין להקל בסיום משניות אלא לעצמו, אבל לפטור אחרים מהתענית אין זה כדאי, ולימוד בלי הבנה אפילו מסכת שלמה אינו חשוב לימוד כראוי לפטור על ידו מתענית בכורים, ומיהו לימוד ספר אחד מהזוהר הקדוש, אע''פ שאינו מבין בעניני הסודות שבו, נחשב לימוד, והסיום שלו פוטר מתענית בכורים, והמשתתפים בסעודת סיום מסכתא ישתדלו להקשיב לימוד הסיום (ומה טוב שהרב המסיים ישמיע גם דברי תורה במוסר ואגדה, דברים השוים לכל נפש, ולעורר על מצות קביעות עתים לתורה וכו', ולוקח נפשות חכם) ואז מותר להם לטעום.

וצריך שיטעמו ''כזית'' מפרות וכיוצא בזה כדי לפתור עצמם מן התענית מפני שאין שמיעת הסיום מסכת לבדה מתירה לבכורים ללכת לאכול בביתם, אלא אם כן כל אחד ואחד מהבכורים טועם כשיעור כזית אחר שמיעת הסיום, (כתב הרב בהערות: אע''פ שיש מקום לומר שכיון דהוי יומא טבא לרבנן, כל ששמעו הסיום כראוי, די בזה להפקעת התענית, עכ''פ לכתחילה יש לאכול שם כזית להפקיע חיוב התענית) שבזה הופסקה תעניתו,

אבל מי ששולח אחר במקומו לקחת לו עוגה או יין ממקום הסיום, לא עשה כלום, ועודנו חייב בתענית, והוא הדין למי שאינו נוכח בשעת אמירת הסיום ובא אחר גמר הסיום, שאינו נפטר באכילת סעודת הסיום, ומכל מקום אם הרב המסיים עדיין דורש וממשיך בדברי תורה חכמה ודעת ויראת ה', וסומך על זה להפסיק תעניתו, אפשר להעלים עין ולא למחות בידו ביד חזקה,

ויש נוהגים שאם נולד למי שהוא בן בכור זכר, האב מתענה במקום בנו עד שיגדל, ואם גם האב בכור, האם מתענה במקום הבן עד שיגדל, ויש חולקים, ועכשיו שנהגו בלאו הכי להקל לאכול בסיום מסכתא ושאר סעודות מצוה ללא הגבלות רבות, יש לאב או לאם להשתדל לשמוע הסיום, ולאכול כזית בסעודת מצוה, לפטור עצמם מן התענית, (שמהיות טוב אל תקרי רע),

ואם עדין לא מלאו לילד הבכור שלשים יום, פטורים האב או האם מתענית בכורים הנזכר, ומכל מקום אם אפשר בנקל טוב לשמוע סיום מסכתא לפטור עצמם מתענית לכל הדעות.

ואם חל ערב פסח בשבת נוהגים הבכורים להקדים ביום חמישי שלפניו, אלא שנוהגים גם כן לפטור עצמם מן התענית על ידי סעודת מצוה, כאמור לעיל, ואב המתענה בשביל בנו הבכור רשאי לפטור עצמו מתענית זו, כיון שדחוי הוא, ואם חל ערב פסח בערב שבת, הואיל וזמנו הוא, מתענים בו ביום ומשלמים, ורק אם יש סעודת מצוה יכולים לפטור עצמם מן התענית ע''י השתתפות בסעודה וכנ''ל,

וכן האסטניס שאם אוכל בערב פסח אינו יכול לאכול בליל פסח, צריך להתענות בערב פסח, ע''ש, ע''כ מחזון עובדיה פסח.

ובשו''ת מקור נאמן (סי' תס''א) כתב שאדם יכול לפטור את חברו מתענית בכורות בסיום מסכת אפילו שלא יהיו עשרה אנשים ובתנאי שיעשה סעודה.

וכן אדם שסיים אחד מספרי הרמב''ם (כמו מדע אהבה וכו') נחשב סיום בכדי לפטור מתענית בכורות, או לפטור מתחנון בבוקר לעושה סיום אחר תפילת שחרית.

וכעת ראיתי לשו''ת שערי יושר חלק ב (סימן סד) שכתב ששמיעת סיום מסכת דרך הפלאפון אינה מועילה כדי לפטור הבכורות מתענית. וכתב בשם שו''ת פרי שדה (ח''ד סי' נז) שאם קשה עליו התענית וחושש שעל ידי זה לא יוכל לקיים את ליל הסדר בישוב הדעת, וכן לא יוכל להשתתף בסיום, או לעשות סיום על א' מכ''ד ספרי הקודש, או סדר משניות, יפדה התענית בצדקה לעניים בני תורה.

---

אמונה בה'

בא הכתוב להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך, אלא האמינו והלכו אחר משה ועליהם מפורש בקבלה (בנביאים) ''זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'', ומה שכר מפורש אחריו: קודש ישראל לה' וגו'.

כך גם לנו יש נסיונות כאלה, במיוחד כשהאדם רוצה לקבל עליו עֹל תורה, יצה''ר רוצה להפריע ויעשה את הכל בשביל שלא ילמד, ובעיקר יצמצם את הפרנסה, ואני אישית מכיר חבר טוב וקרוב אלי שקיבל עליו עול תורה בגיל שמונה עשרה ותיכף התחתן, ובוורט (הסכם נישואין) באו אליו הוריו (שהיו בספיקות לגבי מה שעשה) עם דף מלא חשבונות שהוא יצטרך לשלם כשיהיה נשוי כמו ארנונה, גז, חשמל, שכירות, מוצרי מזון והרשימה עוד ארוכה, וביקשו ממנו הסבר איך יוכל לשלם את כל זה?, אך הוא אמר להם אני יושב ולומד תורה וזוהי ההשתדלות שלי, וכמו שהשי''ת זן מביצי כינים ועד קרני ראמים כך הוא גם יוכל לדאוג לי וכמאמר הפסוק (תהלים לד, יא) ''כפירים (בנ''א הדומים בכוחם לאריות) רשו (נתרוששו) ורעבו, ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כל היום חונן ומלוה (נותן מתנות חינם ומלוה לזולת) וזרעו לברכה'', ובאמת לאחר שבטח באמונה שלימה בהקב''ה, זכה לבנות בית על עדני התורה בנים ובנות אושר ועושר וכל זה בגלל שלא שאל הרבה שאלות מיותרות אלא בטח בה' וה' עזרו.

כתב הרב שומר אמונים (מאמר האמונה) מי שיפה אמונתו ביותר באמונה פשוטה דווקא, גורם תיקון הדור, ולהמעיט הרבה צרות מישראל הקדושים, כי על ידי אמונה פשוטה של בן ישראל הגם מאיש אחד, מציל הרבה נפשות מישראל הגם שלא נודע לו, ועכשיו מתגבר ספיקות האמונה ח''ו בלבות ישראל, כי כל כחו של קליפת עמלק ללכוד עכשיו זרע קודש ישראל ליתן ספיקות בלבות ישראל הקדושים והתקררות האמונה, כאשר אמר רבנו הקדוש בעל אור המאיר קודם פטירתו, וכן כמה צדיקים שאמרו זאת, שקודם ביאת המשיח יתרבה המינות עד שמשופרא דשופרא יזדרק מפיהם דברי מינות רח''ל, והראה על תלמידיו, באצבעו ואמר שופרא דשופרא כמותכם יתפוצץ מפיהם מינות ואפיקורסות רח''ל אם לא יזהרו לנפשם, וכן אמר רבנו הקדוש מריזון שהאמונה תהיה כל כך קשה כמו לעלות על כותל גבוה ישר בלי סולם ומדרגות, ושמעתי מזקן אחד ששמע מאחד מבניו הקדושים כי באם ירצה איזה בר ישראל לקיים איזה מצוה ירדוף אחריו היצר עם עגלה בד' סוסים למשכו לאחור.

---

חקת הפסח

''כל בן נכר'' שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, בין עובד כוכבים ובין ישראל (מכילתא), חוקת הפסח הוא אחת ממצות האמונה שבה נימדד היהודי כמה תמים הוא עם ה', וזה שאמר הכתוב (ש''ר פר' יט סי' ב) (תהלים קיט, פ) ''יהי לבי תמים בחקיך'' אמר דוד המלך, רבון העולם כשאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצה''ר להציץ בי (פר' ''עץ יוסף'', שהיה ירא לענין החקים שאין בהם טעם פן יסיתנו לומר מה המצוה הזו ומה טעם יש בה) שנאמר (שם פו, יא) ''הורני ה' דרכך אהלך באמתך'' שלא יטעה אותי יצה''ר ואני מתבייש מן הצדיקים, ועוד שמתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה, ואני בא להשמיע תלמודי לפניך, וקטנים ממני הם משיבים ואומרים אינו כך, ואני מתבייש, אלא עשה לבי אחד כדי שיהא עוסק בתורה במצוות, זהו שכתוב ''יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש''.

וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ הרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הקב''ה למשה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הקב''ה לארבע רוחות העולם הנושבות בגן עדן שידבקו באותו הפסח, שנאמר (שיר ד, טז) ''עורי צפון ובואי תימן'' והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום, נתכנסו כל בני ישראל אצל משה ואמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהם עיפים מן הריח, היה אומר הקב''ה, אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים, מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב''ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז, ו) ''וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי'' חיי בדם הפסח, חיי בדם מילה. ע''כ.

ומעשה (פסחים ג:) בגוי אחד, שהיה עולה לירושלים ואוכל שם קרבן פסח ולא ידעו שהוא גוי, בא לפני ר' יהודה בן בתירא, אמר לו, כתוב בתורה ''כל בן נכר לא יאכל בו'' וכתוב ''כל ערל לא יאכל בו'' ואני אכלתי מן הטוב שבטובים שבהם. אמר לו ר' יהודה האם נתנו לך מן האליה לאכול? לא נתנו לך רק מן הכחוש שבו, (וכונת ר' יהודה היתה להטעותו, כדי שכשילך לשם פעם נוספת יבקש לתן לו מן האליה, ויתברר הדבר שהוא גוי), אמר לו ר' יהודה בעת שתעלה עוד פעם שמה תאמר שיתנו לך לאכל מן האליה של הכבש (והאליה של כבש נקרבת לה' בלבד) וכשעלה לשם אמר להם תנו לי לאכול מאליה של כבש, אמרו לו, לא ידעת שאסור לאכול, מי אמר לך כן, אמר להם ר' יהודה אמר לי, בדקו אחריו, ומצאו שהוא גוי, והרגו אותו, שלחו לר' יהודה בן בתירא, שלום לך רבי יהודה בן בתירא, שאתה במקום נציבין, ומצודתך פרוסה בירושלים.

---

הסוד שבפטר כל בכור, פדיון הבן

אמר דוד המלך (תהלים מו, ט) ''לכו חזו מפעלות ה''', בא וראה מה גדול כחו של הקב''ה, שאין מעשיו כמעשה בשר ודם, בשר ודם אינו יכול להוציא מדבר אחד שני דברים וכו'. והקב''ה, ממקום שמכה לרשעים הוא מרפא לישראל, שביום שהכה בכורי מצרים, קדש לשמו בכורי ישראל, שנאמר ''קדש לי כל בכור.'' (אוצר המדרשים).

שואל הזוהר הקדוש (מתוק מדבש על הזוהר דף מא ע''ב) אם הקב''ה לבדו היה הורג את בכורי מצרים, למה כתוב ''ולא יתן המשחית'' שמזה משמע שהמשחית הלך להרוג את הבכורים ולא הקב''ה, ומתרץ אלא ודאי הקב''ה לבדו היה הורג את בכורי מצרים, והמשחית היה הולך למצוא איזו עלילה לקטרג על ישראל שגם בהם ישלוט הדין ח''ו, כיון שהיה רואה את שבירת כח הערלה ע''י דם הברית שהיה רשום בשני צדדי פתח הבית ברח ונפרש מן הבית, ולפי שהרג הקב''ה כל אלו הבכורים של הסטרא אחרא, נתן מצות פדיון פטר רחם לישראל שיפדו את הבכורים, שלא ימצא עליהם הסטרא אחרא שום עלילה לקטרג עליהם, כי ע''י הפדיון הם יוצאים מתחת רשות הסטרא אחרא ונכנסים תחת רשות הקדושה, ובכל דבר שומר הקב''ה את ישראל כאב השומר את בניו, ע''כ.

וכתב בספר החינוך: משרשי מצוה זו, שרצה ה' לזכתנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה' בחסדיו, ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, ומיד נותנו להקב''ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו, ועוד לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים, שהרגם והצלנו מידם, ע''כ.

מכאן ואילך מספר ילקוט יוסף (שובע שמחות ח' ב)

מובא בתיקוני הזוהר, כשפודה האב את בנו, מתעוררים רחמי אבינו שבשמים לגאול את ישראל, אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה אתה קראתנו ''בני בכורי ישראל'' בניך אנו ואתה אבינו, חמשה דברים חייב האב לבנו, ואחד מהם לפדותו, אנא ממך פדנו מבין האומות,

וכן רבי ישמעאל אומר, י''ג דבר חיבבן הקב''ה וקראן לי וכו' ואחד מהם זה הבכורות, שנאמר קדש לי כל בכור, וגדולה חביבות מצוה זו שחזרה התורה על ציווי זה ט' פעמים.

והמהר''ח פלאגי' בספרו רוח חיים (סי' שה סק''ב) העיד על מעשה שהיה במקומו, אחד שהיה בכור, ועברו רוב שנותיו, וחלה חולי כבד מאוד, עד שכמעט היה מסוכן ונתייאשו רופאים, וכשנכנסתי לבקרו עלה על דעתי שמא בקטנותו לא עשו פדיון בחמש סלעים כהוגן, ואמרתי לו, כי אני רוצה לפדותו ע''י כהן אחד בחמשה סלעים, ותיכף הודה לדברי ונתן בידי חמשה סלעים ליתנם לכהן תלמיד חכם שהיה לפניו, ותיכף ומיד נתרפא ועמד מחליו, וחי עוד עשרים שנה, הרי כי המצוה הזו מארכת ימים ושנות חיים.

אין הבכור ראוי לפדיון אלא עד שיעברו עליו שלשים יום שלמים, שנאמר (במדבר יח, טז) ''ופדויו מבן חדש תפדה'' ואחר שלשים יום יפדוהו מיד שלא ישהה המצוה, ואם חל יום שלשים ואחד בשבת, אין פודים אותו, אלא ימתין עד יום ראשון.

מעיקר הדין די בשיעור שלשים דרהם כסף מזוקק למצות פדיון הבן, או שווי השיעור הנ''ל, שהוא תשעים גר', אולם לפי המנהג שנהגו מדורי דורות בירושלים, יש לתת שלשים ואחד דרהם כסף טהור, או שוויו, שהוא כתשעים ושלש גרם כסף טהור, ויש לעקוב תמיד אחר מחיר כסף טהור, ולתת פדיון הבן בהתאם למחירו המשתנה בשוק (כולל מס ערך מוסף וכו'),

וכשאבי הבן נותן המעות לכהן (וכל כהן שמוחזק בכהונה כשר לכך), צריך שיגמור בדעתו לתת לו במתנה גמורה, אך אם רצה הכהן להחזיר לאבי הבן את דמי הפדיון, רשאי, אבל אבי הבן לא יתן בדעתו ליתן המעות לכהן על מנת שיחזירם לו, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו לתת לכהן במתנה גמורה. ואם רצה הכהן אח''כ להחזיר לו יחזיר, אך לא יהיה הכהן רגיל להחזיר לכולם, כדי שלא להפסיד לשאר הכהנים, שמתוך כך לא יתנו כולם פדיוני בכוריהם אלא לו, ועובר משום שחתם ברית הלוי, אבל לאבי הבן שהוא בן ישיבה או עני, רשאי להחזיר, ומכל מקום אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, שמה מתנה.

וזו מצות עשה על כל איש מישראל לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, (שאם אינו בכור לאם, אע''פ שהוא בכור לאב, כגון שהאשה היתה נשואה לאדם אחר והביאה ממנו ילד, ונתאלמנה או נתגרשה ונשאת לאחר ולנולד לו בן בכור ממנה [או מחוץ לנישואין] אין צריך לפדותו).

ובן בכור שנולד ע''י ניתוח קיסרי, אביו פטור מלפדותו, כי קדושת בכור היא רק כשהוא פטר רחם ונולד באופן רגיל, וכן הבן שיוולד אחרי בן זה אינו טעון פדיון, וכן אם בניתוח הקיסרי הולד היה נפל פוטר את הבא אחריו מפדיון. אמנם אם הולד נולד על ידי מלקחיים חייבים לפדות אותו, אלא שיפדוהו בלי ברכה, אך המברך יש לו על מה לסמוך. אך מה שמרחיבים מקום הלידה כשהוא צר ע''י חיתוך בעת הלידה לא נחשב כיוצא דופן, וחייב בפדיון, וכן אם הוציאוהו מרחם אמו ע''י שאיבה במכשיר ואקום, הרי זה חייב בפדיון, וכן אשה שילדה ע''י הזרעה מלאכותית מבעלה (ע''פ היתר חכם) ונולד לה בן בכור הבן חייב בפדיון, ואם אין ידוע מי הוא האב, הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדל,

וכן אשה שבהיותה חילונית נתעברה באיסור, והפילה את עוברה לאחר שהוכר עוברה, ולאחר שחזרה בתשובה נישאת לבן ישיבה, ונולד להם בן בכור ויראה לספר לו שעשתה הפלה כדי שלא יופר השלום בית, מותר לה שלא לספר לו על ההפלה, והבעל יעשה פדיון הבן, ואפילו אם גורמת לו שמברך ברכה לבטלה, אין בזה איסור, משום שלום בית, וטוב ונכון שהרב המקומי יודיע לכהן שידלג על השאלות השגרתיות (האם האשה הפילה איזה פעם) לבל תצטרך לשנות מפני השלום.

וחיוב פדיון הבן כשהוא קטן, מוטל על האב, ואם אינו רוצה לפדותו יש לבית הדין לכופו על כך. עבר האב ולא פדה את בנו, כשיגדל חייב לפדות את עצמו,

אין האשה חייבת לפדות את בנה, ואם האשה פדתה את בנה, אין הבן פדוי, שהחיוב על האב, ולכן כשיבוא בעלה יפדנו בלי ברכה.

וכן אשה שיש לה בעל שאינו שומר תורה ומצוות ואינו רוצה לפדות את בנו, ופדתה את בנה בלא רשות בעלה, אין פדיונה פדיון, שהרי עיקר החיוב הוא על האב, וכיון שהוא אינו מרוצה מכן לא נפקע ממנו החיוב המוטל עליו, ולא יצא ידי חובת המצוה, ולכן יש לבית הדין לתלות על צוואר הבן טס של כסף שעליו חקוק בכור שאינו פדוי, וכשהבן יגדל יפדה את עצמו.

אם אבי הבן נמצא בחו''ל ואינו יכול לחזור כדי לפדות את הבן ביום השלושים, יפדה את בנו אצל כהן במקום שהוא נמצא, ואף יכול לברך, וטוב הדבר שקודם שפודה את הבן יתקשר לביתו ויברר שהילד קיים, ואז לכל הדעות יכול לברך. ושליחות מועילה בפדיון הבן (ואפילו אשתו).

אם הבן הבכור נמצא בבית החולים ואי אפשר להביאו למעמד הפדיון, אין לעכב את הפדיון בשביל זה, אלא יערכו את הפדיון בזמנו גם שלא בפניו.

בכור יתום מאב, אין הסבא או האמא יכולים לפדותו, במלאות לו שלשים יום, אלא עד שיגדל ויפדה את עצמו לכשיגדל, וכן אין לבית דין לפדות יתום בכור שאין לו אב, ולכן יש לתלות על צוארו טס של כסף שכתוב בו: בכור שאינו פדוי, וכשיגדל ויהיה בר מצוה יפדה את עצמו ויברך על פדיון בכור.

בן בכור שנולד לאשה יהודיה מאיש נכרי חייב בפדיון, ויש להמתין עד שהילד יגדל לבר מצוה ואח''כ יפדה את עצמו.

וכן ממזר שהוא פטר רחם חייב בפדיון, ואם ידוע מי הוא אביו, יפדה אותו אביו, ואם אינו רוצה לפדותו או אין ידוע מי הוא אביו, יפדה עצמו לכשיגדל. ע''כ.

---

מה עניין המצה?

נשאלת השאלה מאחר ואנו בני חורין מדוע אנו צריכים לאכול כל שנה ושנה מצות שאינם טעימות כמו לחם?

נבאר זאת ע''פ משל (חזון עובדיה פסח- בהגדה) במלך אחד שיצא עם שריו ועבדיו לצוד ציד בשדה, ויפגע בנער אחד רועה צאן ומחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה עד שלב המלך הלך שבי אחריו, נגש אליו המלך ודיבר איתו ארוכות וקצרות, וימצאהו מלא דבר בחכמה ובתבונה ובשכל חריף, וישתומם המלך על חכמתו ותבונתו, ויקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שלחנו, וילמדהו תכסיסי מלכות, ובזמן קצר עלה במעלות נשגבות עד אשר נתמנה ע''י המלך לשר האוצר והשר היה אהוב ונערץ על כל אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומטיב לכל, וכל האזרחים נהנו מהקלות במסים וארנוניות, ויחלו מעת ממשא מלך ושרים, אך יתר השרים קנאו ממנו ויביאו את דבתו רעה באזני המלך, ולא שמע אליהם המלך ולא האזין לדבריהם, אולם השרים המשיכו להעליל עליו כי גנב מקופת המדינה ומאוצר המלך, עד שנאלץ המלך להזמין אותו לישיבה דחופה במעמד כל שרי המלוכה, לתת דין וחשבון על מעשיו, ומצב קנינו ורכושו ורווחיו הפרטיים, השר בא לישיבת הממשלה, פתח פיו בחכמה והראה להם בראיות נכונות על פעליו וקניניו, במועצות ודעת, כתפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אפניו, אולם שר המשפטים שהיה אויבו אישי של שר האוצר, פנה למלך בקריאה, ללכת עם כל השרים ולערוך חיפוש מפתיע בבית שר האוצר, ויבחנו דבריו, ומיד תמכו בהצעתו כל השרים, ויאות המלך לעשות כן,

וילכו יחד עם שר האוצר, ויראם את כל ביתו, דירה מרהטת ברהוט צנוע, ואין שם כל אוצרות כסף וזהב, כאשר העלילו עליו אויביו, והנה בדרך הילוכם מחדר לחדר, הביטו השרים על חדר אחד שהיה סגור ומסוגר, וישאלו את פי משרתיו של השר ויאמרו: בחדר הזה אין יוצא ואין בא, ואין אתנו יודע עד מה, ויגשו אל האיש ויאמרו לו לפתוח להם את החדר הלז, ויפול השר על רגלי המלך ויבך ויתחנן לו לבל יפתחו את החדר, כי הוא בוש ונכלם להראות לו את חדר מַשְׂכִּיתוֹ. אך דבר המלך היה נחוץ לפתח ויהי מה, אז נאלץ השר לפתח את חדרו לפניהם, ויראו שאין שם רק מקלו ותרמילו, והחליל והעוגב, שהיו לו בעת היותו רועה צאן. ויתמהו האנשים איש אל רעהו, וישאלהו המלך פשר הדבר? ויען השר לאמר, אדני המלך מיום אשר בחרת בי ולקחתני ממכלאות צאן לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ומדי יום ביומו הייתי נכנס אל חדרי זה לזכר תמיד מעמדי הקודם, לבל אתנשא ואתגאה, ולבל תזוח עלי דעתי, והייתי יושב שעה קלה בכל יום ומחלל בחליל ומנגן בעוגב לבל אשכח כי רועה צאן הייתי, ובחמלת ה' עלי נשאתי חן וחסד בעיני המלך עד אשר הגעתי עד הלום, ולא בצדקתי ובישר לבבי עליתי למרומי ההצלחה, רק מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיני, ויהי כראות המלך את כל זאת, וכשמעו צדקת דברי השר, תומו וענותנותו וישר דרכו, נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו לעיני כל שריו ועבדיו, ויאמר לו ראוי אתה לכל הכבוד הזה, אף השרים נגשו אליו בלחיצת יד חמה ויבקשו את סליחתו, ויהללוהו ויכבדוהו, ועל פי זה פרשו מה שאמרו במדרש רבה, (פר' לך לך) דוד המלך יצאו לו מוניטין בעולם, מקלו ותרמילו מכאן, ומגדל דוד מכאן. מרדכי יצאו לו מוניטין בעולם, עטרת זהב מכאן, שק ואפר מכאן, והכונה להראות צדקתם של דוד ומרדכי, שגם בשעה שהקב''ה עזר להם והרים את כיסאם ברב גדולה וכבוד ויקר, זכרו תמיד את מעמדם הקודם והתנהגו הענוה והכנעה.

וזהו ענין קריאת ''חג הפסח'' שמסמל את הנס הגדול, אשר פסח הקב''ה על בתי אבותינו במצרים, בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל וגאלנו מבית עבדים, והוציאנו מאפלה לאור גדול, אולם כדי שלא תזוח דעתנו עלינו, שנבוא להתנהג בגאוה ובוז, אנו קוראים את חג חרותנו גם בשם ''חג המצות'' שמסמלים בזה את ענינו ומרודנו באכלנו לחם עני בעת שנשתעבדנו למצרים בפרך, ונזכר תמיד מעמדנו הקודם, ונתנהג בענוה והכנעה, וידוע מה שאמרו המפרשים שהמצה רמז לענוה ושהחמץ וכן השאור שמגביה את העיסה רומזים לגאוה ולכן נאמר (ויקרא ב, יב) ''כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''' כי כל המתגאה, אומר עליו הקב''ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד, ע''כ.

---

סכנת הערב רב

שאל ר' יהודה (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר הקדוש דף מו ע''א) מה השינוי שכשהיו ישראל במצרים כתוב בהם ''שַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי'' שהוא לשון חיבה, וכן ''כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי'' וכן ''בני בכורי ישראל'', כל אלה הלשונות הם לשונות חיבה, ואף על פי שעדיין לא היו נמולים ולא נתקשרו בהקב''ה כראוי, ואילו כאן כשיצאו ממצרים שכבר היו נמולים ועשו פסח ונתקשרו בהקב''ה קרא להם העם סתם ולא עמי,

ומתרץ בשביל הערב רב שנדבקו בהם ונתערבו עמהם קרא אותם העם סתם, המורה על סתם אנשים המקובצים יחד, וכמו שנאמר ''וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל'' וכן ''וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן'' וכן ''וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה'' וכן בכל מקום שכתוב העם כוונתו על הערב רב,

ומעשה ברבי יצחק ורבי יהודה שהיו הולכים מאושא ללוד, והיה הולך עמהם יוסי הסוחר ואיתו כמה גמלים נושאים משאות על כתפיהם, בעוד שהיו הולכים מצא יוסי הסוחר אשה אחת נכרית שהיתה מלקטת בעשבי השדה, נשמט מהם ואנס אותה, תמהו ר' יצחק ור' יהודה למה הראה להם הקב''ה דבר כזה, על כן אמרו נחזור מהדרך הזה, כי הקב''ה רצה להראות לנו שלא נתחבר עמו, חזרו מאותה הדרך וחקרו אחריו ומצאו שהיה בנה של נכרית וגם אביו היה זרע פסול, אמרו ברוך ה' הרחמן שהציל אותנו ממנו, כי אם היינו הולכים עמו יכול היה להזיקנו.

פתח ר' יצחק ואמר, כתוב (תהלים לז, א) ''אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים'' ושואל מי הם המרעים? שהרי לא כתוב חטאים או רשעים, אלא הפירוש מרעים: אנשים רעים שעושים רע לעצמם ולאלו המתחברים עימהם, כי ''אוי לרשע אוי לשכנו''.

ור' יהודה פירש ''מְּרֵעִים'' על פי דוד המלך שכתב ''ארחיק גרמך מרעים'' = תרחיק עצמך מחברים רעים, שלא תהיו ריעים וחברים יחד, שלא יזיקו לך מעשיהם ולא תיתפס בחטאיהם.

בא וראה אילו לא היו אותם הערב רב שנתחברו בישראל, לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא היו מתים מישראל כל אותם שמתו, ולא היו גורמים לישראל כל מה שגרמו, ומעשה העגל גרם את גלותם של ישראל.

למדנו שרצה הקב''ה שיהיו ישראל בשעת מתן תורה קדושים כמלאכי השרת, ורצה לעשות אותם בני חורין מכל הדברים, דהיינו חרות ממיתה ולהיותם בני חורין משעבוד שאר העמים כלומר שלא תהיה עוד גלות, (עירובין נד.) וכיון שנעשה העגל גרמו כל הרעות דהיינו: גרמו את המיתה וגרמו שיעבוד מלכיות, וגרמו שנשתברו לוחות הראשונות (שהוא הגורם שכחת התורה כמחז''ל שם, וז''ל אלמלי לא נשתברו הלוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל), עוד גרמו שמתו מישראל כמה אלפים מהם, וכל זה נגרם ע''י ההתחברות של הערב רב שנתחברו עמהם, ע''כ. (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר הקדוש דף מו ע''א).

והנה בדורנו כל קטנות הדעת המתפשט ללב כל אחד לפי מדרגתו ומקומו, זה נמשך מאויר החיצונים ומרשעת הרשעים הפורקים מעליהם עול מלכות שמים בשאט נפשם, והמה הערב רב שקראם (בתיקוני הזוהר דף נ''ה ע''א) עמלקים, ואלו הערב רב גורמים לנו הרבה צרות בכלל ובפרט, כי ירדנו בעונותינו הרבים בתכלית הירידה והשפלות בעבודת בוראנו ברוך הוא ברוך שמו, ונהפכו פנינו כשולי קידרה מרוב עונינו, והיינו ללעג ולקלס בעיני המון עם בכל עניני חסידות ויראת ה'. (שומר אמונים עמ' קד).

---

הגדת יצאת מצרים

אמר הקב''ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ, ח) ''זכור את יום השבת'' כך יהיו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שם יג, ג) ''זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'' למה? כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים (דברים טז, ד).

ומובא בזוהר הקדוש (פרשת בא דף מ ע''ב) שכל אדם המספר ביציאת מצרים ושמח בסיפור, עתיד הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזהו האדם השמח באדונו, והקב''ה שמח בסיפור שלו, ואומר למלאכים: לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאלתי, אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, אז באים ומודים להקב''ה על כל אלו הנסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, אז נתוסף לו עוז וגבורה למעלה, וישראל בסיפור ההוא נותנים עוז לאדונם, כמלך שנתווסף לו כח וגבורה בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם, ומשום זה יש לשבח ולספר בספור הזה כמו שלמדנו, ע''כ.

כתב בספר החינוך (מצוה כא) מצות הגדה זו לאו דווקא עם בנו אלא אפילו עם כל בריה ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב, ע''כ.

והרמב''ם כתב (הלכות חמץ ומצה פר' ז) מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר ''זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'' כמו שנאמר ''זכור את יום השבת'' ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח ומצוה להודיע לבנים אפילו שלא שאלו שנאמר ''והגדת לבניך'' ולפי דעתו (הבנתו) של הבן אביו מלמדו, כיצד?, אם היה קטן או טיפש אומר לו: בני כולנו היינו עבדים במצרים כמו שפחה ועבד, ובלילה הזה פדה אותנו הקב''ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע''י משה רבנו והכל לפי דעתו של הבן.

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, דהיינו שיחלק להם קליות ואגוזים וכיוצא בדברים האלו, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך היה, (אמרו (פסחים קט.) על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו, רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו).

ואפילו היו כולם חכמים היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה, וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועים אחר ההבל ורודפים אחר עבודת אלילים, ומסיים בדת האמת שקרבנו ה' לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו, וכו' וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח, ע''כ תמצית לשונו.

וכתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה פסח) ואף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים ואם אינן יכולות לקרא בפיהן ישמעו מפי האנשים ויטו אוזן קשבת להבין ענין יציאת מצרים, ואם אינה מבינה בלשון הקודש צריך לתרגם לה בלע''ז, ומכל מקום כיון שיש מחלוקת אם הנשים חייבות בהגדה מן התורה או רק מדרבנן נכון לכלתחלה שלא יוציאו את האנשים ידי חובה, מיהוא בדיעבד יצאו האנשים ששמעו ממנה, ידי חובת ההגדה וסיפור יציאת מצרים, ומהיות טוב יאמרו: פסח מצה ומרור, וטעמיהם. ואם שאלו רק שאלה אחת לא נפטרו משאר השאלות, וכן אם שאלו שאלה אחרת מענין הסדר, (כגון על עקירת הקערה ומזיגת כוס השני).

והטעם שאנו אומרים בהגדה ''הא לחמא עניא וכו''' בלשון ארמית, מפני שהשפה המדֹברת ביניהם ומובנת גם לנשים ולתינוקות שלהם היתה שפה ארמית, וכדי למשוך לב הנשים והתינוקות אל דברי ההגדה ולרכז את מחשבתם לספור יציאת מצרים, פתחו בשפה המובנת לכל כדי לקיים מצות ''והגדת לבניך'' וכמו שנאמר (שמות י, ב) ''ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'''. פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים לומר שאף המספר עצמו ידע את ה' ע''י התלהבותו הנפשית והזדככות רוחו ע''י המצוה הנשגבה הזו ''ומרוה גם הוא יורא.'' (משלי יא, כה), ומכל מקום מסיימים בלשון הקודש: ''לשנה הבאה בני חורין'' כי תפלה ובקשה היא להקב''ה שיוסיף ידו שנית לגאלנו.

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, נראה לבאר על פי מה שאמרו בברכות (לג:) באותו שליח ציבור שירד לפני התבה, לפני רבי חנינא, ואמר בתפלתו: ''האל הגדול הגיבור והנורא, האדיר והעזוז והחזק והאמיץ והנכבד'' המתין לו ר' חנינא עד שסיים לשבח, כשסיים אמר לו, האם סיימת כל שבחי קונך? והלא אף מה שאנו אומרים ''האל הגדול הגבור והנורא'' אלמלא שאמרם משה בתורה (דברים י, יז) ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בתפלה, לא היינו רשאים לומר כן, ואתה בא לגמור ההלל לפני יוצרך?!. משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, לא גנאי הוא לו?,

וכן אמרו במגילה (יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב''ה, שאמר ר' אלעזר ''מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו.'' (תהלים קו, ב), למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהילתו (ואין מי שיכול להשמיע כל תהילות הקב''ה), ואמר ר' יוחנן כל המספר בשבח הקב''ה יותר מדאי נעקר מן העולם, שנאמר (שם סה, ב) ''ולך דמיה תהילה'' סמא דכלא משתוקא (מבחר כל הסממנים היא השתיקה, שלא להרבות בדברים), וכתב הרשב''א (בחידושיו לברכות לג:) בשם רבנו האי גאון, שזה מדובר בתפלה, שאין מקלסין יותר מדאי, אבל חוץ לתפלה יקלס, וכן כתב הרא''ש בשם ר''י, ועין עוד בטור ובית יוסף (סי' קיג), וזהו שאמר כאן: כל המרבה לספר ביציאת מצרים ולשבח להקב''ה, מורא לא יעלה על ראשו, לחשש מפני אומרם שאסור לספר בשבח הקב''ה יותר מדאי, אלא אדרבה הרי הוא משובח וינוחו ברכות על ראשו.

והגאון רבי יצחק אלחנן זצ''ל, דקדק במה שאמרו כל המספר ביציאת מצרים הרי זה ''משובח'' ולא אמרו ''ישובח'' משמע שכבר הוא משובח ומפואר, והסביר זאת בדרך משל: פעם אחת נטרפה אֹנִיַת נוסעים בים, ע''י סערה עזה, והיתה נתונה בסכנה גדולה, על הסיפון היו אנשים שונים, עניים עשירים ובינונים, וכלם ציפו לרחמי שמים לבל ירדו שחת, והנה לפתע ובדרך נס נצלה הספינה מן הסכנה והגיעה לחוף מבטחים, כל אחד מן הניצולים נשא דברי תודה והלל להשם יתברך אשר הגדיל חסד עמו, והיתה לו נפשו לשלל, הרי ברור אפוא, שהעניים שחייהם מלאים צער ויסורים, אינם יכולים להיות ההלל והשבח שבפיהם כה נלהב ועמק, כמו ההלל של העשירים, שחייהם אושר ונחת ותענוגות בני אדם, ובתיהם מלאים כל טוב,

והנה ביציאת מצרים היתה הישועה בשני אופנים, האחד פשוט ביותר, שנגאלו בני ישראל מעבדות ומסבל גופני, והשני הנעלה יותר שנגאלו משעבוד הרוח, מטומאת מצרים, וזכו להתקדש בקדושה רוחנית אצילה, ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ע''י קבלת התורה. ומעתה, אדם פשוט שכל הבנתו אינה משגת אלא כדי להודות ולהלל על החרות הגופנית אין לו ממילא מה להאריך ולהרבות בספור יציאת מצרים, ודיו לומר כמו שאמרו בגמ' (פסחים קטז.) על דרו (שם אדם) עבדו של רב נחמן, כששאלו רב נחמן, עבד שהוציאו רבו לחרות והעניק לו כסף וזהב, מה עליו לעשות? ענהו העבד: עליו להודות ולשבח על כך!, זוהי השגתו של עבד, ולא עוד, אבל המרבה לספר ביציאת מצרים ומאריך ביותר את הצד הרוחני שבדבר, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא ''משובח'' כי הוכיח בדבריו שהינו אדם נעלה ובעל הבנה עמקה בתורה ובחכמה, עד שהבנתו משגת להודות ולהלל במיוחד על התשועה הרוחנית של יצאת מצרים, ולכן נאמר עליו הרי זה ''משובח''.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, (הארת המחבר: כתב הרב בחזון עובדיה שבת ח''ב עמ' ריז בשם המהר''ל מפראג: שלא יקשה לך היאך היו מונעים שינה מעיניהם בליל יום טוב, שדע לך שלא היה להם שום צער, כי מרוב חיבוב המצוה של סיפור יציאת מצרים לא הרגישו עד שעלה עמוד השחר, כי היה הזמן קצר להם עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם וכו').

''בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי'' הנה בהגדה של פסח אנו אומרים: רשע מה הוא אומר- מה העבדה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעקר, אף אתה הקהה את שניו, ואמור לו: בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, ואלו היה שם לא היה נגאל.

ונסביר זאת ע''פ משל: בכפר אחד חלה איש מבני הכפר במחלה ממארת, הוזעקו אליו בני הכפר, והמציאו לו תרופות ביתיות שונות, אך הכל לשוא, אז נאלצו להזמין רופא מומחה מן העיר הסמוכה, הרופא בא ולאחר בדיקה קפדנית קבע את המחלה ומסר מרשם לאשת הכפרי, וצוה עליה לתת את התרופה שש פעמים ליום כפית אחת בכל שעתים, ולמחרת יבוא לבקר את החולה שנית, והאשה הכפרית שלא הבניה שעם מרשם צריכים לגשת לבית המרקחת ולקבל את התרופה,

לקחה את הנייר של המרשם וגזרה אתו לששה חלקים, וכל חלק ממנו שמה בכוס מים חמים בכל שעתים, ונתנה לחולה, למחרת ניגש הרופא שנית לבקר את החולה, לראות את מצבו, השתומם לראותו במצב רע מאוד, שאל את האשה הכפרית האם נתת לחולה את הרפואה? והיא ענתה בתום לב, שנתנה לו הכל עד גמירא, משביקש הרופא להראות לו את הצלוחית של הרפואה, ענתה כי אין לה כל צלוחית, רק שגזרה את הניר ונתנה לו אותו בכוס, פעם אחת בכל שעתים, כמו שפקד עליה, ויצחק עליה הרופא, ויהתל בה, לאמר: הוי פתאית! וכי תאמיני שהניר הזה הוא מרפא? הרי מה שכתוב בו הוא מרפא, והיא התרופה!

כן הדבר אצל הרשע הפתי הזה שטוען: ''מה העבודה הזאת לכם'', שאינו צריך ''לעשות'' מה שכתוב בתורה, רק ''לזכור'' ע''י חזרות בפה בלבד, ועליו נאמר (משלי כז, כב) ''אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ''.

ואם בהגדה עסקינן יש לבאר מה תפס לשון זה ''אף אתה הקהה את שניו'' בתשובה לשאלת הרשע, אלא יש לבאר כי הנה השִנים הם כדי ללעוס בהם דבר קשה, כמו לחם ובשר, וידוע מחכמי הכימיה, כי מלטרא אחת של לחם שהאדם אוכל, התמצית מזה מה שנותן כוח לאדם הוא רק כמדת כפית קטנה, והשאר נדחה עם הפסולת, וחכמי הכימיה יכולים להוציא את התמצית מן הלחם במרכז למזון האדם, ומה שצריך האדם לכל ''עבודת'' האכילה, ולא עושים זאת לפי שאם יאכל האדם רק התמצית מן הלחם, ימות בזמן ידוע, כי גם על הלחם יחיה האדם באכילתו, ולא על התמצית בלבד, ואם כן ענה כסיל כאולתו והקהה את שני הרשע הזה, כי אם כדבריו שאין צורך לעבודת קרבן פסח והמצה כו', ודי בעקימת שפתים, לומר זכר ליציאת מצרים, אם כן למה לו שנים לאכול לחם ולעבוד עבודת האכילה, הלא די לו שיטעם תמצית רכוז המזון הנ''ל, ואין לו צורך בשנים, אלא על כרחו זקוק הוא לעבודת האכילה, ובלעדיה ימות ואבד שמו, כמו כן צריכים גם כן לעבודת הפסח והמצה, ולכל המצות של ליל הסדר, שתמיד נזכור את ליל השמורים זה בחדות נפש, כאיל תערג על אפיקי מים, וכן בכל המצות צריכים גם את המעשה אשר יעשון, ולא די במחשבה ודבור בלבד.

ועל האדם לספר את ההגדה בכל שנה ושנה ולא לבוא באמתלאות שונות ויאמר שאם משה רבנו היה חי בתקופה זו, אז היה משנה את התורה לפי רוח הזמן, שמסופר על הגאון רבי צבי הירש לוין זצ''ל, אב''ד ברלין, שנשאל פעם מאת דוד פרידלנדר (מראשי ''המשכילים'' בדורו, [הארת המחבר: עיין מה שכתבנו עליו בספר בראשית עמ' קעט]), על כמה מצות שלדעתו עבר עליהם כלח, חס ושלום, והעיז פנים לדבר, בגלוי על ''תקונים'' בדת, ופער פיו לבלי חוק לומר: אני בטוח שאלמלי משה רבנו היה חי בתקופה זו, אז בודאי היה כותב בתורה כפי רוח הזמן, השיבו הרב לאמר: אמשל לך משל, סוחר קנטרני אחד שכר עגלון להובילו עם סחורתו ליום השוק אשר בליפציג, והתנה עמו תנאי כפול ובקנין גמור ושלם ע''פ ההלכה, שאם לא יביאהו למחוז חפצו ליום המוגבל, יפסיד העגלון שכר נסיעתו, וגם ישלם לסוחר פיצויים מתאימים עבור נזקיו הכספיים, והנה הימים ימי החורף, חודש טבת, הם יצאו את העיר לא הרחיקו, והתחילו מטרות עוז, ולאחר מכאן ירד ברד, ולאחר שעות מועטות החל לרדת שלג כבד מאוד, ויכס את עין כל הארץ, ועקבות המסילה לא נדעו, תעה העגלון בדרך, ורק בדרך נס הגיע ברוב עמל ויגיעה אל עיר מושב, אולם על כל פנים אחר את המועד של יום המוגבל ליריד, והסוחר הפסיד הרבה מדמי סחורתו, העגלון דרש מהסוחר שכר נסיעתו, והלה טבע מהעגלון לשלם לו פיצויים דמי סחורתו שהפסיד בגלל איחורו,

הגישו שניהם את עצומותיהם לפני הרב אב''ד של העיר, ולאחר טענות ומענות של הצדדים הוציא הרב פסק דין אשר בו זיכה את הסוחר, בכל תביעותיו וחייב את העגלון, רגז העגלון ושאל את הרב, רבי מדוע חייבתני בדין?, והרי אנוס רחמנא פטרה, שמא אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון? הרב השיבו בנחת: לא אנכי חיבתיך בני, אלא תורתנו הקדושה חיבה אותך להכשיר נזקו של הסוחר, לפי התחייבותך שנעשית ע''פ ההלכה ואני מה תלין עלי? הרהר מעט העגלון, ושאל, בבקשה ממך רבי, אמור לי מתי נתנה תורתנו הקדושה לישראל? באיזה זמן ובאיזה חודש? השיבו הרב: זיל קרי בי רב (לך למד בבית המדרש) חג מתן תורתנו בששה בסיון! מיד החל העגלון לצעוק: בששי בסיון הלא הדרך טובה וישרה, אין שלג ואין ברד, לא סופת סערה ולא רוח קדים עזה, בקיץ הייתי נוסע בבטחה, ולא הייתי טועה בדרך, ולא הייתי מאחר אף רגע, ועוד אמר העגלון מתורה שנתנה בסיני בירחי הקיץ, אי אפשר לפסוק דין ולהוציא משפט כזה בטבת, לדידי ברור הדבר, כי אילו היה משה רבנו נותן את התורה בטבת, אז בודאי היה כותב לפטור אותי, שאז המשפט היה אחר לגמרי כפי רוח הזמן, והדין היה לזכותי!, ולעגלון הזה נמשלת אתה דוד בעיני, סיים הרב את דבריו בקור רוח, ופני דוד פרידלנדר חפו, ויצא בחרי אף. ע''כ.

---

בשבח התפלין בהלכה ובאגדה

א''ר אלעזר: אמרו ישראל לפני הקב''ה אנו רוצים לייגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב''ה קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו יגעים אתם יומם ולילה, ואף שנשים פטורות ממצוה זו שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי כן, מיכל בת שאול וברוריה אשתו של רבי מאיר הניחו תפלין, וכן טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפלין, (ילקוט שמעוני פר' יג סי' רכב).

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידן, ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצוה ועושה כשכר שאינו מצוה ועושה, (ספר החינוך מצוה תכא). ומרן בש''ע (או''ח סי' לח סע' ג) נשים ועבדים פטורים מתפילין מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. והרמ''א כתב ואם הנשים רוצות להחמיר על עצמן מוחין בידן (כל בו). וכן פסק בילקוט יוסף (הלכות תפילין סי' לח הערה א) שנשים פטורות מלהניח תפילין, ואם רוצות להחמיר על עצמן ולהניח תפילין, יש למחות בידן.

ודרשו רז''ל כל מי שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר רשב''ל כל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) ''אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי.'' (רבנו בחיי סוף פרשת בא).

וכתב רבנו יוסף חיים (בן איש חי הלכות) שנראה לומר שהשם יתברך צונו להניח תפלין של יד בשמאל, כנגד הלב, ותפלין של ראש כנגד המח, כדי לשעבד מוחנו ולבנו להשם יתברך, שהמח הוא משכן החכמה, והלב הוא משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו- אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה, ששם הדבור, שהוא נגרר אחר אברים של המחשבה ושל הכוונה, שהם המוח והלב ולזה אמר ''לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ'' כי השגת התורה על ידי חכמה ובינה, שמשכנה באיברים אלו, ואם אלו יהו פגומים, אז יפגם גם איבר הדבור, שהוא הפה, וכל שכן שאר איברים, לכך אמרו חז''ל (זוהר ח''ב קטז:) עינים ולב הם שתי סרסורי עברה, ולכך נצטוינו להניח תפלין של ראש, שהוא אות וחותם קדוש, מכוון בין שני עינים, להשפיע קדשה בהם שלא יפגמו, וכן תפלין של יד כנגד הלב, להשפיע בו קדושה שלא יפגם, ושניהם יתקדשו ממילא בקדושת התורה, ולכן ''עינים לב'' מספרם ''רבי'', כי על ידי קדשתם יזכה האדם להקרא ''רבי'' בתורת ה', ותבטל קלפת ''ריב'', שהיא משכחת התלמוד, ע''כ.

ועל המניח תפלין של ראש כתוב (דברים כח, י) ''וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ''.

וראוי לו לאדם למסור נפשו על מצוה חשובה כזו, שאלישע בעל הכנפים מסר נפשו עליה ונעשה לו נס פלאי כמאמר הגמ' (שבת קל.) שמפני מה קראו לו אלישע בעל הכנפים? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפלין על ראשו ינקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפלין ויוצא לשוק, וראהו קסדור (ממונה) אחד, ואז אלישע התחיל לברוח, והממונה רדף אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה בידך? אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראים אותו בעל כנפים, ולמה דווקא כנפי יונה ולא שאר עופות? משום שכנסת ישראל דומה ליונה שנאמר ''כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ'' מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן.

ובספר אמונת התחיה (פ''ד) כתב בשם ספר נפש יהודה כי פעם אחת קבר השר ליהודי אחד שגר אצלו והיה אצלו חשוב מאוד לאחר ימים עבר על קברו ואמר אראה איך היהודי שוכב בקברו וצוה לפתוח ארונו, ומצא שצב אחד עמד על מצחו במקום הנחת תפילין ושני נחשים נקרין בפיהן במצחו ותולין למטה כשתי רצועות של תפילין וצב אחד כן על זרועו ונחש אחד כרוך על זרועו ועל ידו, ככריכות התפילין שביד, ומיד שלח השר אחר היהודים לראות ולומר מה זה ועל מה זה, ושאלו היהודים לשר שלא כל ימיו היה אצלך, הראית מימיך ממנו שהניח תפילין? אמר השר לא, אמרו לו הנה זה עונשו שמניחין לו תפילין עתה בקבר. ע''כ.

ועוד אמרו בתיקונים (תיקון ו) שבזמן שישראל מיחדין להקב''ה בתפלין של יד ובשל ראש בדחילו ורחימו נאמר בהן ''לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים'' ואם לאו ''שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח''.

(כף החיים סי' לז אות ו).

וכותב הטור (או''ח סי' כה) וראיתי לאדוני אבי הרא''ש ז''ל שהיה מדקדק להניחם כשהיה מסדר הברכות, והיה מסדרם זה אחר זה עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניחם ומברך עוטר ישראל בתפארה, לפי שהתפלין נקראים פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) ''פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ'', ונקראים תפלין לשון פלילה שהן עדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו שנאמר ''וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ...וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'', ע''כ.

אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה, ראה מה כתבנו על זה בפרק כח פסוק לו ע''כ.

ובספר ילקוט יוסף כתב (שארית יוסף ח''א סי' כה) ויש להזהר מאוד במצוה זו, שכל המניח תפלין מקיים ח' מצות עשין בכל יום. ומי שאינו מניח תפלין הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, שנידונים לדורי דורות בגיהנם, ועובר על שמונה עשין בכל יום, ואם עשה תשובה, אינו בכלל פושעי ישראל בגופן, ושכר המקיים מצות תפלין גדול מאוד, שמלבד שהקרן קיימת לו לעולם הבא, אוכל פירותיהן בעולם הזה, ומאריכים לו ימיו ושנותיו.

וכל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק''ש ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואין אש של גיהנם שולטת בו, וכל עוונותיו נמחלים.

ומי שהוא זהיר ביותר במצות תפלין, ליום הדין מצוה זו מכרעת את הכף, שאין לך בכל מצות עשה שבתורה גדולה יותר ממצות תפלין, שהוקשה כל התורה כולה לתפלין, שנאמר, למען תהיה תורת ה' בפיך, ע''כ.

ומסופר שפעם אחת ראה רבנו הרב אליהו לאפיאן זצוק''ל שאחד מחזיק בידו רדיו טרנזיסטור קטן וכאשר שמע קול בוקע מתוכו, שאל בתמיהה גדולה האם באמת אפשר להפעילו גם בלי חבור של חוט לחשמל לשקע, כאשר נענה בחיוב, הוסיף לשאול ומה יקרה אם יחסר במכשיר אפילו בורג קטן אחד, הרי בלי ספק שהמכשיר לא יוכל לפעול כלל, לא כן? וכאשר השיב לו הנשאל שנכונים דבריו בזה, אמר למה אם כן קשה להאמין שכאן על הראש מונחת קופסא קטנה המושכת שפע של קדושה ממרום, בלי שום חיבור הנראה לעין, והכל באמצעות הדברים שהיא מכילה בתוכה- שהם הפרשיות שנכתבו. בתכלית השלמות בקדושה, ואם חסר אפילו קוצו של יו''ד, נפגמה הפעולה ונפסק השפע לא כן?!,

(מתוך הספר לב אליהו עמ' 44).

ר' עקיבא אומר יכול יניח אדם תפלין בשבתות ובימים טובים? ת''ל והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך- מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.

וכן כתב האבודרהם (ברכות השחר) כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפלין. במילה: והיה אות ברית ביני וביניכם,

בשבת: (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם,

בתפלין: (שמות יג, טז) והיה לאות על ידכה,

והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב''ה וע''פ שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שני עדים שהוא יהודי. הילכך בשבת ויו''ט שנקרא גם כן אות פטור אדם מלהניח תפלין כי יש לו ב' עדים כי הוא יהודי שבת ומילה, אבל בחול חייב כל אחד להניח תפלין כדי שיהיו לו שני עדים תפלין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפלין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפרק ערבי פסחים (קיג, ב). וכתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפלין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. ע''כ,

וכן כתב מרן בש''ע (או''ח סימן כח סע' ג) מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. ע''כ.

ולכתחלה אין להפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו בשתיקה בלבד. וכל שכן שאין להפסיק באיזה מעשה, כגון נתינת מטבע לחבירו, או אפילו צדקה לעני, כי מעשה נחשב כמו דיבור שהוא הפסק. ומכל מקום בדיעבד אם הפסיק במעשה בין תפילין של יד לתפילין של ראש, באין אומר ואין דברים, אינו צריך לברך על תפילין של ראש. ולכתחלה יש להזהר גם שלא ללכת ארבע אמות בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש.

(ילקו''י תפילין סי' כה הע' סג. שאר''י א עמ' שמח). ע''כ.

וכן גם אם ירצה ינשק את התפילין של הראש אחרי ההנחה (בסוף התפילה) ולא בין היד לראש, (שו''ת מעין אומר ח''א פ''ד סי' נד, הלכה ברורה ח''ב עמ' מו).

אמר ר' אלעזר כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור' יוחנן אמר עובר בלאו, (מנחות לו:)

וכתב מרן בש''ע (או''ח סי ל ה' א) זמן הנחתם בבקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו, (זמן זה הוא כשש דקות אחר עלות השחר, ושיעור עלות השחר הוא שעה וחמישית השעה בשעות זמניות קודם זריחת השמש, ומכל מקום טוב להחמיר ולאחר הנחת תפלין עד כשעה (זמנית) קודם זריחת השמש. ומכל מקום אם לא הניח תפלין כל היום וכבר שקעה החמה, יניח תפלין בבין השמשות ויברך עליהן. ואם התפלל כבר תפלת ערבית, אפילו עדיין לא שקעה החמה, יניח תפלין בלא ברכה. הליכות עולם פרשיות וירא חיי שרה). וכן אסור להניח תפלין בלילה שמא ישכחם ויישן בהם (ויפיח בשנתו), ואם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה (והוא ער) מותר, ואין מורין כן. ע''כ. וכתב המשנה ברורה, שזה דווקא ביחיד אבל לא ברבים, מפני שברבים זה גם נקרא שהוא מורה כן.

וכתב בספר הלכה ברורה (סי' ל ה''ג) שלדעת רבותינו המקובלים, אסור להשאיר התפלין עליו בלילה, ובכל ענין צריך לחלוץ התפלין מיד עם שקיעת החמה, ואף על פי שמעיקר הדין הלכה כדברי מרן הש''ע שקבלנו הוראותיו, מכל מקום ראוי לחוש בזה לדעת המקובלים, ולחלוץ התפלין מיד עם שקיעת החמה.

וכן (שם סי' לא סע' ב) אסור לטלטל תפילין בשבת מפני שהתפילין נחשבות לכלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור להניח תפילין בשבת ויום טוב, ורק לצורך גופן, או לצורך מקומן, יש להקל לטלטלן בשבת, וכגון שרוצה להשתמש בתפילין כדי ללמוד או ללמד צורתן, והתיתורא, והמעברתא, והקשרים של ראש ושל יד, או שצריך להשתמש במקום שהתפילין מונחות עליו, ע''כ.

וראה בשו''ת מעין אומר (ח''ב פ''ב סי' טו) שנשאל לגבי ילד העומד לבר מצוה האם מותר ללמדו להניח תפילין ביום שבת בצורה מעשית, כאשר אין לו זמן אחר ללמדו, וענה שילמדוהו ויניח על גבי החולצה. ע''כ.

וכן ראה האם מותר להניחן בשבת שלא לשם מצוה בילקוט יוסף שבת (כרך ב', עמוד תל) ובילקו''י תפילין (סימן לא הערה א) ובשארית יוסף (ח''א עמוד תיג).

אמנם קצין בצבא של הגויים, שאין לו שום אפשרות להניח תפלין בשעות היום, יניח תפלין בלילה בלי ברכה. (ילקוט יוסף קיצור ש''ע ח''א סי' ל ה''ב)

וכן (שם סי' מ ה''ח) הקובע לימוד אחר התפלה, ורגיל לעשן סיגריה כדי להתרכז בלימודו, מותר לו לעשן גם כשהוא מעוטר בתפלין (אלא דבלאו הכי ראוי ונכון מאוד שלא לעשן כלל, אחר שרופאים הוכיחו שהעישון גורם למחלות איומות ה' ירחם).

ודע שאפילו הקב''ה מניח תפלין שנאמר (לקמן פרק לג פסוק לג) ''וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'' פרש''י הראהו קשר של תפלין (וכמובן שזה רק לסבר את האוזן ויש בזה דברים עמוקים), וראה על זה במסכת ברכות (ו.).

וכן בלעם הרשע ''בירך'' את ישראל בזה שנאמר (במדבר כג, כד) ''הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה'' פרש''י: כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפלין.

וכן החכם באדם אמר עליהם (שיר השרים ז, ו) ''ראשך עליך ככרמל'' פרש''י, אלו תפלין שבראש שנאמר בהן (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, הרי היא חוזקן ומוראן כסלע הרים וכרמל הוא ראש ההרים,

ופירש אור החיים על הפסוק (ויקרא כו, ג) ''אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'' אם בחקתי, הכתוב מדבר במצוה שנקרא חקה שהיא מצות תפלין, שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החקה וגו' ואמר ''תלכו'' על דרך אומרם ז''ל מנהג הראשונים מניחין תפלין בזרועם ובראשם כל היום, הולך מביתו לבית המדרש תפלין בראשו וכו', מבית המדרש לביתו תפלין בראשו וכו', ואמרו (סוכה כח.) על רבן יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ד' אמות בלא תפלין, והוא מאמר הכתוב ''בחקתי תלכו''. ע''כ.

ואמרו עוד בגמרא (ברכות נז.) המניח תפלין בחלום יצפה לגדולה שנאמר ''וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו'''. ע''כ.

כתב בהליכות עולם (פר' וירא) אמנם נחלקו רבותינו הראשונים אם צריך להניח תפלין רש''י או ר''ת (ההבדל בניהם הוא סדר הפרשיות) ומכל מקום לענין הלכה מנהג העולם כרש''י וכן פסק מרן השולחן ערוך, והנה לדעת רש''י וסיעתו תפלין שנעשו כסברת רבנו תם, הרי הן פסולת מן התורה, וכן לדעת רבנו תם וסיעתו, תפלין שנעשו כסברת רש''י, הרי הן פסולות מן התורה, וכתב בספר מצוות גדול (הסמ''ג) שהירא את דבר ה' יניח שני זוגות תפלין, של רש''י ושל רבנו תם, וכן כתבו הטור והש''ע שירא שמים יצא ידי שניהם, ויניח שני זוגות תפלין.

אמנם מרן הש''ע כתב שלא יניח תפלין של רבנו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, וכן נהגו רבים וכן שלמים להניח תפלין של רש''י. מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפלין של רבנו תם נפוצה גם אצל בעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר משום יהורא. ולכן מצוה שכל אחד יחוש לדברי גדולי הפוסקים שסוברים כשיטת ר''ת, ולא יכנס ח''ו בספק של קרקפתא (ראש) שלא מנח תפלין,

ומכל מקום בחורים רווקים לא יניחו תפלין של ר''ת, אלא אם כן יודעים בנפשם שמחשבתם טהורה כל זמן שהתפלין עליהם. וכן המניח תפלין של ר''ת בפני עצמן, ושמע קדיש וקדושה ואמנים, בין התפלין של יד לתפלין של ראש, מפסיק ועונה עם הציבור, ואחרי שהפסיק ממשיך להניח תפלין של ראש בראשו (אבל בתפלין של רש''י לא יענה ואם ענה לא יברך על הראש משום סב''ל) וכל המניח תפלין של ר''ת, צריך שיכוין כשמניח התפלין, שהוא מתכוין לצאת ידי חובת מצות תפילן באותן שהן כהלכה, והתפלין האחרים הן כרצועות בעלמא, כדי שלא יעבור על איסור בל תוסיף,

וכן אסור לשנות הבתים והרצועות של תפלין של רש''י לעשותם תפלין של ר''ת, וכן להיפך.

וגם הכיס שמניח בו התפלין, לא יחליף הכיס של תפלין של רש''י לעשותו כיס של תפלין של ר''ת, וכן להיפך. שכל זוג תפלין קובע קדושה בפני עצמו. (הליכות עולם פר' וירא).

וכן מותר להניח תפילין ר''ת לפני תפילין רש''י לפני התפילה בשחרית ויתנה בקריאתו שבקריאת שמע אינו מתכוון לצאת ידי חובתו, אלא בקריאת שמע שבתפילה. (שו''ת מקור נאמן סי' עד, ובשו''ת מעין אומר ח''ב פ''ד סי' ו)

ובשו''ת מקור נאמן כתב (סי' סז) שכדאי להניח תפילין ר''ת גם לבחורים הרווקים כי זה ספק דאורייתא, ומר אביו זצ''ל הניח להם תפילין ר''ת מגיל 16.

---

פרשת בשלח

---

יציאת מצרים, אשה בונה אשה הורסת

אוי להם לרשעים שהם רמה ותולעה ובטלים מן העולם ומבקשים לבטל דברו של הקב''ה, אמר להם הקב''ה אתם אמרתם וגם את ישראל לא אשלח ואני אמרתי שלח עמי, נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים. לסוף עמד פרעה מעצמו ונפל על רגליו של משה ואמר לישראל קמו צאו. אמר לו הקב''ה לפרעה דבריך עמדו או דברי?!, לכך נאמר ''השולח אמרתו ארץ'' מתי ''ויהי בשלח פרעה''. וכי פרעה שלחם הרי נאמר (במדבר כג) ''אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ'' וכאן כתוב ''וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה'' אלא מלמד שהיה פרעה מלוה אותם ואמר להם התפללו ובקשו עלי רחמים.

יציאת מצרים היא משל ליונה שהיתה יושבת בקִנה, ראה אותה נחש רע והיה מבקש לטרפה, ברחה הימנו למקום אחר, עלה וישב לה בקנה, נפלה אש בקנה ונשרף הנחש, פרחה הציפור וישבה לה בגג, כיון שנשרף הנחש והקן אמרו לציפור עד מתי את פורחת ממקום למקום, הלכה ומצאה לה קן נאה ומשובח וישבה לה בתוכה.

כך היו ישראל במצרים היה פרעה הנחש מתחכם עליהם שנאמר (יחזקאל כט) ''הנבא על פרעה התנים הגדול'', ברחו ישראל מפניו שנאמר (הושע יא) ''יחרדו כצפור ממצרים'', וכיון שיצאו ישראל ממצרים נשרף פרעה באש שנאמר (שמות טו) ''תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ'', ישבו להם ישראל במקום אחר שנאמר (תהלים קב) ''ואהיה כצפור בודד על גג'', ואח''כ ברחו כצפור ממקום למקום שנאמר (משלי כז) ''כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו'', וכשבאו לארץ ישראל מצאו להם קן שנאמר (תהלים פד) ''גם צפור מצאה בית'' וכן דוד המלך אומר (שם קלב) ''עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב''.

וכשיצאו ישראל ממצרים התחיל פרעה לצעוק ווי ווי, משל למה הדבר דומה? לבן של מלך שהלך להתארח אצל עשיר אחד, וקיבל העשיר את בנו של המלך בעין טובה, כיון ששמע המלך מי קבל את בנו ובאיזה מדינה, אז המלך היה משלח איגרת אצל אותו האיש שישלח את בנו, והיה משלח פעם אחת ושתי פעמים ושלשה פעמים וכו' עד שהלך והוציא לבנו בעצמו, התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של המלך מתוך ביתו, אמרו לו שכניו למה אתה צועק? אמר להם כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי שהיה המלך כותב לי אגרת והיה זקוק לי והייתי ספון (מוחבא) בפניו, עכשיו שנלקח בנו של המלך מאצלי, המלך אינו נזקק לי בדבר לכן אני צועק,

כך אמר פרעה כשהיו ישראל אצלי היה הקב''ה זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר ''כה אמר ה' אלהי העברים שלח עמי'' והיה שומע פרעה מפי משה שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם, כשירד הקב''ה למצרים והוציא את ישראל שנאמר ''וארד להצילו מיד מצרים'' התחיל פרעה צועק ווי ששלחתי את ישראל. ע''כ.

מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, שנאמר (דברים טז ג) ''למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'' ודרשו חז''ל (ברכות יב:) ''ימי חייך''- הימים, ''כל'' ימי חייך- הלילות. ולדעת כמה מרבותינו הראשונים, מצוה זו היא מצות עשה מן התורה בין ביום ובין בלילה, ויש אומרים שביום היא מצוה מן התורה, ובלילה היא מצוה מדרבנן, מצות זכירת יציאת מצרים ביום מעיקר הדין זמנה כל היום, ומכל מקום תיקנו חכמים לקרותה לכתחלה עם קריאת שמע. ומצות זכירת יציאת מצרים בלילה זמנה כל הלילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר. ויש אומרים שאם הזכיר יציאת מצרים כשקרא קריאת שמע והתפלל ערבית אחר פלג המנחה יצא ידי חובה.

אם אמר דבר הלכה שנזכר ענין יציאת מצרים, יצא ידי חובת מצות זכירת יציאת, ומכל מקום צריך שיכוין לצאת ידי חובת המצוה, שהרי הלכה רווחת בידינו שמצות צריכות כוונה (הלכה ברורה סי' סז).

וכן טוב ונכון לכל ירא שמים לומר אחרי תפילת שחרית: לשם יחוד קדושא בריך הוא ושכינתה, הריני בא לקיים מצות עשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום ואלו הן: יציאת מצרים, השבת, המן, מעשה עמלק הרשע, מעמד הר סיני, מה שהקציפו אבותינו להקב''ה במדבר ובפרט בעגל, מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו למען דעת צדקות ה', מעשה מרים הנביאה, מצות וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וזכירת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.

וכתב בספר שומר אמונים (מאמר עניני גלגולים) על אשה אחת שנכנס בה דיבוק וציער אותה צער גדול ורב והכאיב לה עד למאד, וכששאל הרב את הרוח מדוע נתנו לו רשות להיכנס לאשה הזאת דווקא, ענה להם מפני שזאת האשה אינה מאמינה כלל ביציאת מצרים, ובליל פסח שכל ישראל הם שמחים ואומרים הלל ומספרים ביציאת מצרים, היא כל ענינה היתול ושחוק וחושבת בלבבה שמעולם לא היה הנס הזה, מיד אמר הרב לאשה: את מאמינה באמונה שלימה שהקב''ה ברא שמים וארץ ובידו היכולת לעשות כל אשר חפץ, וכו' ושהקב''ה הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים? אמרה לו כן, ואז אמר לה עוד דברים בענין חזרה בתשובה והוציא את הרוח ממנה, כזה ראה וקדש, ע''כ.

משל למה הדבר דומה? למלך שנשבה בנו והלך אביו והצילו מן הלסטים והרגן והיה הבן אומר לאביו כך וכך עשו לי, כך וכך הכו אותי ושעבדו אותי, והמלך אע''פ שהרגן לא היה מתנחם אלא היה אומר כך וכך עשו לבני,

כך עשו המצרים שעבדו את ישראל שנאמר ''וימררו את חייהם'' הביא עליהם הקב''ה י' מכות וגאל את בניו ואף על פי כן היה אומר איני מתנחם עד שאהרוג לכולן שנאמר (שמות יד) ''וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם'' וכן ''סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'' וכן (יואל ד) ''מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה'' לכך נאמר ולא נחם.

דבר אחר, ר' יהושע בן לוי אמר, משל למלך שהיה לו י''ב בנים והיה לו י' אוסיות (פרדסים) אמר המלך אם אתן אותן לבני נמצא אני עושה ביניהן מריבה, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים ואח''כ אחלקם ביניהם, כך אמר הקב''ה הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן ויטלוהו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, ואח''כ אני מכניסן לארץ, לכך נאמר ''ולא נחם אלהים''

דבר אחר, משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר אם נותנה לו אני עכשיו עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא אמתין עד שילמד בני לכתוב ויעמוד על חשיבותן ואח''כ אני נותנה לו, כך אמר הקב''ה אם אני עכשיו מכניסם לארץ עדיין לא נתעסקו במצות ואינם יודעים עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה ואח''כ אכניסם לארץ.

ורבנו הגדול אומר לפי שביקש שהקב''ה ליתן אימתן של ישראל על עובדי כוכבים, עכבן מ' שנה במדבר ומאיר להם בעמוד ענן ביום, ובעמוד אש בלילה, ושמעו כל העובדי כוכבים ונפלה עליהם אימה, שנאמר ''תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד''. (ש''ר פר' כ סי ו, בתוספת שנויים).

יציאת מצרים למה היא דומה? לרופא שהיה במדינה והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה התחילו בני המדינה קוראין ווי,

כך היו במצרים כשהיתה המכה באה על המצרים והיו באין אצל משה ומבקשים ממנו והוא מתפלל ומרפא את המכה, לכן כשיצאו ישראל ממצרים אמרו ווי ששלח פרעה. (ילקוט שמעוני). ע''כ.

ודע כששלח פרעה לישראל הוליכם הש''י דרך המדבר והכל היה לנסותם ולבחון את לבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיה אפשר להוליכם בדרך הקרוב הוא ארץ פלשתים ולא עשה.

וכתב רבנו חננאל ז''ל שהוליכם דרך המדבר לסבה אחרת והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקב''ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל, ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועלית השליו והוצאת מים מן הצור כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד האדם במקומות ההם.

וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס להגדיל האות והמופת, כי כן מצינו בחנניה מישאל ועזריה כשהושלכו לכבשן האש והיה אפשר באות קל בכבוי האש, ולהגדיל האות והמופת היה האש בתוקף כחה ולא הזיקה אותם, גם דניאל היה אפשר זה באות קל שימית הקב''ה את האריות, ולהגדיל האות הניחם חיים ולא הזיקוהו, הוא שכתוב (שם ו) ''אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני'', גם גדעון שבא להלחם עם מדין היה מחנה מדין כחול אשר על שפת הים והיה אפשר לעשות אות שינצח אותם בעשרת אלפים איש או במחציתם ודי מזה אות גדול, וכדי להגדיל האות נצח אותם בשלש מאות איש כי כן כתוב (שופטים ז) ''רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי'', וכתוב (שם) ''ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו'', וכתוב (שם) ''ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם'', וכתוב (שם) ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך.

ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראויים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת, גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונעשו מרים ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ''ושם נסהו'', גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים, הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל העניינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה. (רבנו בחיי).

באלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם, בחמישה עשר בניסן, יצאו כל ישראל מארץ מצרים, שש מאות אלף רגלי, ושכינה מהלכת לפניהם בענני כבוד, ביום זה באו ישראל לרעמסס שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נאמר (לקמן יט) ''ואשא אתכם על כנפי נשרים'', כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף אחר פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, אף אני עשיתי כן, (רש''י לקמן פרק יט פסוק ד).

ומובא בספר אבותינו (עמ' רפח) כשם שהיו ישראל שמחים שנפטרו מן השעבוד, כך היו המצרים שמחים שנפטרו מן המכות שנאמר (תהלים קה) ''שמח מצרים בצאתם'', אמר ר' ברכיה: משל לבעל בשר שהיה רוכב על החמור ואומר מתי ארד מן החמור, והחמור אומר מתי ירד זה ממני, כיון שירד ממנו, שמח האיש ושמח החמור, ואין אנו יודעין מי ביותר, כך כשהיו ישראל במצרים והתחילו המכות באות עליהם, היו המצרים מקוים מתי יצאו ישראל? וישראל מקוים מתי אנו נגאלים?, כיון שנגאלו, התחילו אלו ואלו שמחים, ואין אנו יודעים מי ביותר, וממה שהעיד הכתוב שנאמר ''שמח מצרים בצאתם'' אנו יודעים שהמצרים שמחו יותר. ע''כ.

ובדומה לזה כתב דוד המלך (תהלים קיז) ''הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ''

וכן מובא בילקוט שמעוני (סי' רמא) בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים לפני הקב''ה ואמר לפניו: רבונו של עולם אומה זו שאתה מוציא ממצרים יש לי עליה דין, באותה שעה אמר הקב''ה למיכאל בוא ודון עמו, פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו רבונו של עולם אתה גזרת על אומה זו שיהו משועבדים תחת ידי אומה שלי ת' שנה שנאמר (בראשית טו, יג) ''וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'' ועדיין לא עבדו בהן אלא פ''ו שנה משנולדה מרים ועדיין לא הגיע זמנם לצאת אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ת' שנה, כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת. באותה שעה אמר לו הקב''ה למיכאל להחזיר לו תשובה מיד שתק מיכאל. באותה שעה השיב הקב''ה ואמר לעוזא יש לי ללמד זכות על בני האם נתחייבו בני שעבוד אלא בשביל דבור אחד שדבר אברהם אוהבי שאמר לפני במה אדע כי אירשנה, ואמרתי לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, האים אמרתי בארץ מצרים?, בארץ ''לא להם'' דברתי וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים וכבר שלמו ארבע מאות שנה אין לך לשעבד על בני כלום. ע''כ.

וכותב הזוהר הקדוש (פרשת בא דף לח ע''א, מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר) זכרון זה של מצרים לא יכלה ולא יסור מישראל לדורי דורות, שאם לא כחו וגבורתו של הקב''ה להוציא את ישראל ממצרים, אז כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם וכל חכמי העולם לא היו יכולים להוציא את ישראל מעבודתם, כי הקב''ה התיר קשרי הכשפים שלהם ושבר כל כחות הספירות של הקליפות כדי להוציא את ישראל ממצרים ועל זה כתוב (ירמיה י, ז) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם (מי לא יפחד ממך כי אתה מלך לכל העמים עם שהם נתונים תחת מערכת השמים) כִּי לְךָ יָאָתָה (כי לך נאה לירא ממך) כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם (הפועלים בחכמת הכישוף) וּבְכָל מַלְכוּתָם (ובכל כחות העליונים השולטים עליהם) מֵאֵין כָּמוֹךָ (כולם מודים שאין כמוך כי אם תרצה יתקיימו מעשיהם ואם תרצה תבטלם).

בכה רבי שמעון והרים קולו נאנח ואמר: אשכול וקיבוץ של קנטור נמצא בזה, רוצה לומר שנראה כאילו הרבה מצות הקב''ה מקנטר את ישראל ואומר ראה אני הוא שהוצאתיך מארץ מצרים לכן אתה מוכרח לקיים מצותי. האם חשבתם שהקב''ה משבח את עצמו הרבה פעמים בתורה?! (כנודע שנזכר בתורה חמשים פעמים ענין שבח של יצאת מצרים),

וכתב הרמ''ק וז''ל, וכלל התירוץ למה נזכר יציאת מצרים הרבה פעמים, הוא כי להיות חוזק הגלות ושעבוד ישראל ביד מצרים, אז לולי כח הקדושה והפלא הגדול שעשה הקב''ה עם ישראל כמעט נמנע גאולתם, ולכך כל התורה תלויה בזה, וכל המצות והמועדים והשבתות, ופתח כניסת ישראל אל התורה היה זה,

ובתיקונים יש דרך אחרת, הנה נזכר ענין השבח של יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה, מובא ענינו בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים, ואחד מהם בתיקון ל''ט דף עט ע''ב. ומפרשו הרמ''ק בפרדס שי''ג פ''א, בקיצור, שהקב''ה הוצרך להשפיע שפע מכל החמישים שערי בינה כדי להוציא את ישראל ממצרים, ואם לא היה משפיע מכולם לא היה באפשרות להם לצאת בשום אופן שבעולם, ולכך הוכרח להיות נזכר יציאת מצרים חמשים פעמים להראות השפעת החמישים שערים של הגאולה ומה שהשפיע שער אחד לא השפיע חברו וכו',

(הארת המחבר, עיין לעיל יב, יא) והטעם כי ישראל בהיותם במצרים נכנסו בתוך הקליפות עד ששלטה הקליפה בהם ארבעים ותשע שערי קליפות, וכדי לשבר הקליפות האלה הוצרך להיות נשפע שפע מכל שער ושער מחמשים שערי בינה כדי לשבר כל שערי הטומאה כי כולם נשתעבדו בישראל ולכך הוצרך השבתת כולם אחת לאחת בכח חמשים שערי בינה.

למדנו שכל הזמנים והחגים והשבתות הם זכר ליציאת מצרים, ועל יציאת מצרים מתקיימת כל התורה, שאם לא יציאת מצרים לא היה לנו המצות של שמירת הזמנים והחגים והשבתות, לכן לא יכלה ולא יסור הזיכרון של יציאת מצרים מכל המועדים והחגים והשבתות,

בא וראה שיציאת מצרים היא היסוד והשורש של התורה ושל כל המצות וכל האמונה השלימה של ישראל, כי תחילה צריך האדם לצאת מתחת יד הקליפות ואחר כך יכול ליכנס פנימה אל הקדושה, על כן את השבח של יציאת מצרים נעלה על ראש שמחתנו, כי אז ביטל הקב''ה כח הקליפות מעל ישראל, ואם לא כן עדיין היינו שקועים בחשך הקליפות ולא היה לנו אור התורה.

בא וראה כשיצאו ישראל ממצרים היה רוחם שבור בקרבם מחמת קושי השעבוד, והגם שהיו שומעים את התשבחות של המלאכים לא היו יכולים לשמוח מחמת שבירת גופם, ומפרש את הענין ואמר, בשעה שכל המלאכים והמרכבות יצאו ממצרים יחד עם השכינה כולם הרימו קול תשבחות ושירות לפני הקב''ה, והעיר הקב''ה רוחיהם של ישראל והיו שומעים אותם התשבחות ועמד רוחם בקרבם ולא פרח מהם שירת המלאכים, ומביא משל לזה, כי האדם אחר שעזב את עבודתו הקשה אז יודע ומרגיש שברת עצמותיו ושברת רוחו, כך ישראל כשיצאו ממצרים אז טעמו טעם מיתה משבירת גופם ורוחם מקושי השעבוד של מצרים, והקב''ה ריפא אותם, ומפרש איך ריפא אותם ואמר, כי כל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה ונכנסו לגופם ונתרפאו, וקול התשבחות של המלאכים שהיו שומעים היו משמחים אותם ונחו ברוחיהם,

ופרעה וכל המונו היו הולכים אחריהם ללוותם עד שיצאו מארץ מצרים וכן כל אותם שרים העליונים הממונים עליהם, וגם השרים הממונים על שאר העמים, כולם ליוו את השכינה ואת כל ישראל עד שחנו באיתם בקצה המדבר, ע''כ.

וכותב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה פסח עמ' נה בהגדה) אמרו חז''ל שבזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, על שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ולא שנו את מלבושם, וכעת בעונות הרבים היהודים אשר בחוץ לארץ קוראים לעצמם שמות מובהקים של גוים, לבל יכירום שהם זרע ברך ה', ורק בעת שעושים להם השכבה לאחר פטירתן או בכתיבת המצבה נקראים ונכתבים בשמם היהודי, שנקראו בו בעת ברית המילה שלהם, ובזה פרשו מה שכתוב (תהלים מט, יב) ''קראו בשמותם עלי אדמות'' שאינם נקראים בשמם היהודי רק בהגיעם עלי האדמות של בית הקברות, וכן פרשו בזה דרך רמז ''כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחפה'' כי כשם שבעת ברית המילה נקרא בשם ''אברהם'' כן ישאר שמו בעת שיכנס לחפה, ולא יחליפנו ולא ימיר אתו בשם של גוים. ע''כ.

ומוסיף הילקוט שמעוני (בשלח סי' רכו) שגם בזכות שלא היה בהן פרוץ בערווה יצאו ממצרים, תדע לך שהרי בת אחת היתה פרוצה בערווה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד) ''וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן'', ר' פנחס בשם ר' חייא אומר בזכות שגדרו עצמן מן הערוה נאמר ''ויהי בשלח'' ע''כ.

ועליהם הכתוב אומר (תהלים קלה יא) ''וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ'' וכן (שם קה, לז) ''וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל''

---

אשה בונה אשה הורסת

אחיותי, נשות עמי הצדיקות, שמעו דברי חכמים והבינו לימודם והאזינו לאזהרותם, היות ואני אחיכם, אם לא היה אמוני בכם כי תקבלו תוכחתם ותשמעו דבריהם באהבה ובחיבה, לא הייתי כותב לכם זאת, אבל אתם הנשים דעו כי אני אחיכם ומעירכם אני מכירכם ויודע את עבודתכם וטוהר ליבכם.

דרש רב עיורא (סוטה יא:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.

מסופר על האדמו''ר רבי נפתלי מרופשיץ, שהיה חן של פקחות ושנינות מתוח תמיד על פניו ועל שפתיו, גם את אשתו שהיתה למדנית וקנטרנית היה רבי נפתלי משקיטה על ידי בדיחה שנונה.

ומעשה שבנוכחותה הזכיר פעם רבי נפתלי את המאמר התלמודי הידוע (יומא סו:) ''אין חכמה לאשה אלא בפלך (תוויה)'' התרגזה היא ואמרה: בכל זאת לולי אנו הנשים, כי אז הייתם כולכם נשארים משועבדים במצרים, וכמו שאמרו חכמנו ז''ל (סוטה יא:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.

החזיר לה רבי נפתלי: אני אסביר לך דברי חכמינו: כידוע היו ישראל צריכים להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, כמו שאמר הקב''ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג) ''יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'',

אבל לפי החשבון הרי לא נשתעבדו אלא מאתיים ועשר שנים. משום מה? משום שנשים צדקניות באותו הדור פנו בתפלה לריבון העולמים כי יחוס וירחם על בעליהם ויוציא אותם מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה בהקדם האפשרי.

אמר להם הקב''ה: נשים צדקניות, יודע אני את כאבכן ומשתתף אני בצערכן, אבל מה אעשה וכבר נגזרה גזרה שישתעבדו בני ישראל ארבע מאות שנה, ועדיין לא הגיע הזמן,

נענו נשים צדקניות אלו ואמרו: רבונו של עולם, תוציא את בעלינו מידי המצרים, ואנו מבטיחות כי יעבדו אצלנו בפרך כפל כפליים, ממה שהם עובדים במצרים. מיד קיבל הקב''ה את תפלתן, ובזכות נשים צדקניות אלו והבטחתן, כי תעבדנה את בעליהן בפרך נגאלו ישראל ממצרים קודם הזמן...

ורבי נפתלי סיים כשהוא מצטחק: הלא למדנית את, ויודעת מה שנאמר בהגדה של פסח ''בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, משום שבכל דור ובכל בית ומשפחה ישנן נשים שממררות את חיי בעליהן ומשעבדות אותם, וכדי שלא יבואו הבעלים האלו בטרוניה כלפי הקב''ה, נתחייב כל אדם מישראל לראות כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים קודם הזמן, ומשום זה עליו להתענות תחת ידי אשתו, כדי להשלים את זמן השעבוד, (ספר שלום בית עמ' 150, של הרב אהרן זכאי שליט''א) ע''כ.

ודענה נשים יקרות שישנם שתי קבוצות ביניכן, קבוצה האחת אלו הנשים הצדקניות אלו העושות נחת רוח להקב''ה וקבוצה אחת אלו שלא עושות נחת רוח להקב''ה, כפי שיבואר להלן:

כתב החכם באדם (משלי יד, א) ''חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ'' ואומרת הגמ' (סנהדרין קי.) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זו אשתו של און בן פלת שהיה מעורב במחלוקת של קורח וכמעט שבלעה אותו האדמה והיא הצילתו, שמאחר שידעה שהעדה כולה קדושים, השקתה לבעלה יין עד שהשתכר, והשכיבתו במטה והיתה יושבת על פתח הבית ופרעה שערות ראשה (ראה את חומרת העוון על גילוי הראש), וכל מי שבא לקחת את בעלה למחלוקת, ראה אותה וחזר לאחוריו, וקורח ועדתו נבלעו כולם באדמה, ובעלה ניצל. ''וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ'', זו אשתו של קרח שהחזיקה במחלוקת, ולבסוף נבלעו באדמה.

(תנחומא פ' קרח סי' י).

וכן גם ראינו אצל אשתו של אחאב איזבל הרשעית אשר הסיתה ושידלה אותו להרוג את נבות היזרעאלי על לא עול בכפיו, ומשום כך אמר לו אליהו הנביא בשם השם (מלאכים א כא כא-כה) ''הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ''.

וכן ראינו אצל אשתו של המן הרשע אשר הסיתה ושידלה אותו אשתו לתלות את מרדכי על העץ על לא עול בכפיו שנאמר (אסתר ד, יד) ''וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ''. ולבסוף את המן בעצמו תלו על העץ הזה.

וכן ראינו אצל אשתו של איוב אשר רצתה להסיתו כאשר איוב התחיל לקבל את היסורין, שנאמר (איוב ב, ט) ''וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת'' אך הוא עמד בצדקותו, שנאמר (שם י) ''וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו''.

וכן יהורם המלך נקרא רע בעיני ה' בגלל אשתו שנאמר (מלכים ב ח יח) ''וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'''.

כך גם היום לצערנו ישנם נשים מסכנות שמדיחות את בעליהן מדת תורתנו הקדושה ולא מבינות שרוב עולם הבא שלהם זה בזכות בעליהן, כמאמר הגמ' (ברכות יז.) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב''ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר (ישעיהו לב, ט) ''נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי'' אמר רב לר' חייא נשים במה זוכות לעולם הבא? (הרי הם פטורות מתלמוד תורה וממצות עשה, וגם במצוות דרבנן חכמים פעמים הקילו להם כמו תפלה) אלא זכותם בזה ששולחות את בניהם לתלמוד תורה וששולחות את בעליהן ללמוד תורה וממתינות להם.

וכן אמר ר' יצחק (כתובות סב.) על הפסוק (תהלים קכז, ב) ''כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.'' (פרש''י, ממתינות לבעליהן שהם בבית רבם ושונים פירקם) אלו נשותיהם של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לחיי העולם הבא, ע''כ.

ואף על פי שהם מחויבות בהרבה מצוות, אבל המצוה העיקרית שהיא תלמוד תורה כנגד כולם חסרה להם, לכך עליהם להשתדל ברוב עוז ותעצומות לחזק לעודד ולשמח את בעליהן שלומדים תורה שזה הגדולה שלהם, וצריכות לדעת שיש בזה הרבה יצר הרע, אם זה בפרנסה או על חשבון הבית (וכן הבעל צריך לדעת איך להתנהג ולהעביר את המסרים של האמונה בבורא, ולהשתדל ללמוד לא על זמן המשפחה) וכמו כן צריכה האשה לדעת שאסור לה להגיד דברים לא טובים על הרב כגון למה הוא מתייחס ככה אליך ואל פלוני מתייחס ככה, או למה הוא הוריד לך במשכורת ולפלוני לא (אלא צריכה לומר למה ירד לך במשכורת) וכו', שזה מכניס ארס לבעלה כלפי הרב או כלפי מעסיקו, וכמובן שלא להתקשר לרב או למעסיקו ולהתחצף כנגדו, על דברים כאלה, ובמיוחד שבעלה אברך שזה המקצוע הכי טוב בעולם, אלא הכל בדרכי נועם ובהתבטלות גמורה, שאם לא, זה נזק בלתי הפיך, וכך היא הורסת הרבה נשמות, אחת שלה ואחת של בעלה ושל בניה ואם בעלה מזכה הרבים אז גם אותם וכו', והיא עתידה ליתן את הדין על כל אלו, כמו שראינו למעלה.

וכן פעמים שהבעל צריך לדעת איך להתנהג בחכמה כלפיה שלא יהיה מחלוקת או אי נעימות, וכמו שכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (דיני מצות הלואה פ''א אות ב) לגבי בעל שאשתו מקפדת עליו ומריבה עמו על הלואותיו אף דמדינא אין לו לחוש לזה כלל כי המעות הם שלו ולא שלה, אפילו כך יותר טוב שיעשה בהצנע כדי שלא יבואו לידי קטטות ומריבות, ואשה שמוחה בבעלה לקיים מצות גמ''ח וכן בשאר כל המצות עבירה היא בידה ועתידה ליתן הדין על זה ולהיפך אם תיעצהו לטוב יש לה זכות גם כן בזה, ע''כ.

ואנו צריכים ללמוד מרחל אשתו של ר' עקיבא שהיתה מוכרת מקלעות ראשה (צעיף ראשה/ שערות ראשה לעשות מהן פאה נכרית) ונותנת לו את הכסף כדי לאכול כדי שיעסוק בתורה, וכך זה התחיל: רבי עקיבא היה רועה צאן אצל כלבא שׂבוע (שהיה נקרא כך משום שהיה אחד מעשירי ירושלים, שכל הנכנס אצלו רעב ככלב, הוא יוצא שבע),

ראתה בת כלבא שבוע (רחל) שרבי עקיבא צנוע במידות טובות ומעולה הוא במעשיו, אמרה לו: אם אתקדש לך תלך ללמוד תורה? אמר לה כן, התקדשה לו בצנעה, ובחורף היו ישנים בין התבן, והיתה מלקטת התבן שנדבק בשערותיו, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך תכשיט של זהב שמצויר בו עיר ירושלים, בא אליהו הנביא ונדמה להם לאיש עני כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם, והיה עומד על הפתח ואמר להם תנו לי מעט תבן כי אשתי ילדה ילד ואין לי מאומה לתן לה שתישן ותשכב עליו, אמר לה ר' עקיבא ראה תראי שלאיש זה אפילו תבן אין לו. והנה תוך זמן קצר אמרה לו לך לישיבה ללמוד תורה. כאשר שמע אביה שהתחתנה איתו, הוציאה מביתה ונדר נדר שלא תהנה מנכסיו מאומה, וישב ר' עקיבא בישיבה שנים עשר שנים ולמד תורה, ואח''כ כשבא לביתו הביא עמו שנים עשר אלף תלמידים,

וכאשר הגיע לביתו שמע ר' עקיבא לזקן אחד שהיה אומר לה עד מתי את מתנהגת כאלמנה חיה? אמרה לו: אם יציית לי בעלי וישמע לדברי היה יושב עוד שנים עשר שנים אחרות, אמר ר' עקיבא אחרי שמעו זאת: לפי שאשתי נותנת לי רשות על זה, אלך בחזרה ואשב עוד שנים עשר שנים אחרות בישיבה, וכשבא אח''כ לביתו הביא עמו ארבע ועשרים אלף תלמידים, שמעה אשתו ויצאה לקראתו, אמרו השכנות אליה שאלי לך בגדים נאים (כי לא היה לה כסף) ותלבשנה אותם, אמרה להם: כתוב (משלי יב, י) ''יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ'' הוא יודע שאין לי מה ללבוש, וכשבאה אליו נפלה על פניו והיתה מנשקת אותו על רגליו, וראו זאת תלמדיו ודחפו אותה ממנו כי הם לא ידעו שהיא אשתו, אמר להם ר' עקיבא הניחוה כי התורה שלמדתי אני ואתם הכל בא על ידה שהיא נתנה לי עצה שאלך ללמוד בישיבה, שמע אביה שבא אדם גדול לעיר (ולא ידע שזה חתנו) אמר אלך אצלו אפשר יתיר לי את נדרי שנדרתי, שתהיה בתי מותרת להנות מנכסי עוד מהיום והלאה, בא אצלו, אמר לו ר' עקיבא וכי נדרת על דעה זו שבאם יהיה לך תלמיד חכם שיהיה אסור להנות מנכסיך אמר לו כלבא שבוע: אם הייתי יודע שיהיה לי חתן שיוכל ללמוד אפילו פסוק אחד אפילו הלכה אחת לא הייתי נודר כן, אמר לו ר' עקיבא אני חתנך, נפל על פניו ונשקו על רגליו ונתן לו חצי ממונו, וכן בתו של ר' עקיבא עשתה כן לבן עזאי שאמרה לו אם תלך לישיבה אתקדש לך כמו שעשתה אמי לרבי עקיבא אבי, כתובות סב: (נדרים נ.)

וכן מעשה (ירושלמי הוריות פ''ג ה''ד) ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא (שם של מקום) לגבות צדקה לחכמים, היה שם אחד ששמו אבא יהודה שהיה תורם בעין יפה, אך עכשיו ירד מנכסיו, כיון שראה את החכמים הלך לביתו ופניו חולניות, אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות? אמר לה: רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה, אשתו שהיתה צדקת ממנו, אמרה לו: נשתיירה לך שדה אחת, לך ומכור ותן להם חצייה, הלך ועשה כן, ידעו החכמים את מצבו התפללו עליו ואמרו לו: שהקב''ה ימלא חסרונותיך, וכשהלכו להם ירד לחרוש בחצי שדהו, ובשעת החרישה נבקעה הארץ ושקעה פרתו ונשברה רגלה, ירד להעלות את הפרה, והאיר הקב''ה עיניו ומצא מטמון, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי,

כשחזרו רבותינו לאחר זמן, שאלו עליו את אנשי המקום, מה אבא יהודה עושה? אמרו להם אבא יהודה נתעשר עושר גדול, ומי הוא זה שיכול להקביל את פניו מחמת כבוד עושרו, כששמע אבא יהודה שבאו חכמים יצא לקראתם ואמר להם: עשתה תפילתכם פרות ופרי פרות. ע''כ.

וכן מסופר (ירושלמי) על ר' עקיבא ואחד מהחכמים שהלכו לעיר אחת להתרים את תושביה לצדקה, באו להיכנס לביתו של אדם אחד ששמו בן מביא יין, אך פתאום שמעו את קולו של בנו אומר לאביו: מה נקנה היום לארוחה, השיב לו: קנה ירק זול, ולא ירק טרי של היום אלא ירק כמוש של אתמול שהוא זול יותר, שמעו זאת החכמים ואמרו כנראה שאין לו עתה כסף והלכו להם.

לאחר שגמרו להתרים את האחרים עברו לפניו, אמר להם מדוע לא באתם אצלי בתחילה כמנהגכם? אמרו לו: באנו כבר אליך ושמענו מה שאמרת לבנך, אמר להם מה שביני ובין ביתי יודעים אתם, אבל מה שביני ובין בוראי אין אתם יודעים, ולכן לכו ואמרו לאשתי שתתן לכם מדה אחת של דינרים.

הלכו החכמים לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר שהיא תביא להם מידה אחת של דינרים, שאלה אותם: מה אמר לכם? מידה גדושה או מידה מחוקה? אמרו לה: הוא אמר לנו סתם מידה ולא פירש גדושה או מחוקה, אמרה להם: אני יתן לכם מידה גדושה, ואם הוא חשב על מידה גדושה הרי עשיתי רצונו, ואם לאו אנכה את הגודש מכתובתי, כיון ששמע בעלה כך, כפל לה כתובתה. ע''כ.

ובימי מתתיהו בן יחונן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יוון הרשעה על ישראל להשכיחם תורת ה' ולהעבירם מחוקי רצונו, לא מתתיהו ובניו נתנו את האות למרד, אלא בת מתתיהו ואחות בניו- היא שנתנה את האות הראשון, ואף כל חברותיה איתה. ראשונות היו להמריד את עם ה' על אויביו. שהיונים גזרו על השבת ועל המילה וכו' ורצו בנות ישראל לעלות על החומה ותינוקותיהן בידיהן ולמול אותם לעיני הכל, ולהפיל עצמן ותינוקותיהן עמהן מן החומה ולמות, אלא אמרו לבעליהן ולאחיהן אם אין אתם יוצאים להילחם באויב לא יהו לכם נשים ולא יהיה לכם בנים - צאו והילחמו, ויצאו ונלחמו ונצחו!

ויהודית אף היא כיעל בשעתה הראשונה היתה לעשות נקם באויבי ישראל והביאה את ראש שר צבא היונים בידה, והפיחה רוח מלחמה בקרב אחיה ויצאו ולחמו,

ובכל דור ודור כל ראשית וכל שורש טוב שאתה מוצא בעם וביחידי סגוליו- כח האם אתה מוצא שם יותר מכח האב, עד שדבר נפל בעם ופתגם בכל העולם כלו לאמור ''הראני אדם גדול ואראך אם גדולה'' הא למדת כל ראשית טובה שאתה מוצא בעולם ובישראל הכל מן האשה, אם כל חי= חווה, אם ועיקר לנבואה= שרה, אם הישועה= מרים, אמהות לאמונה התמה= נשי דור המדבר, אם לדריכות נפש ועוז= דבורה, אם למלכות= רות, אם להצלה= אסתר, אמהות למרד= בת מתתיהו, יהודית ובנות דורן, אם לקדוש ה'= חנה ושבעת בניה, אמהות לאורו של משיח במהרה בימינו= נשים צדקניות שבימינו, (איש וביתו של הרב אליהו כי טוב שליט''א). ע''כ.

ועל זו הדרך ישנם נשים אוהבות והאהובות על השם יתברך, שעוזרות ותומכות ולוקחות את עול הבית עליהם, ומשום כך אשה נקראת עקרת בית מפני שהיא עיקרו של הבית, שאמר ר' יוסי (גיטין נב.) מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא לאשתי ביתי ולשורי שׂדי. (ולא כמו שחושבים האנשים בחוץ שאשה צריכה להיות נגרית או שוטרת או שומרת או עורכת דין ושופטת וכו') והיקר שבעליהן או ילדיהן ילמדו תורה, אשריה שהיא אהובה למטה ואהובה למעלה, ועושה נחת רוח להקב''ה. והיא בונה בזה עולמות רוחניים את שלה ושל בעלה ואם יש לבעלה תלמידים אז גם היא שותפה בזה, ושל בניה ועל כך זו הדרך, וכל הנשים צריכות לקנאות לה (שקינאת סופרים תרבה חכמה) וגם אני מקנא בה, וכמובן שזה לא עבודה קלה, אבל אמרו חז''ל ככל שהצער יותר גדול כך גם השכר יותר גדול, ואפילו אם קרה מה שקרה יכולה לחזור בה שכל עוד שהנר דולק אפשר עוד לתקן, ורק שלא תפסיד את ההזדמנות שלה בעולם הזה, וכל המקדימה הרי זו משובחת, וכל המוסרת נפשה על מצוה זו (ושלא נישכח גם את הצניעות שזה חלק גדול מאוד ושאר הדברים שאשה חייבת בהם) ינוחו לה ברכות על ראשה, יתקיימו בה כל הברכות האמורות בתורה תזכה לראות נחת מכל יוצאי חלציה ברוב שלווה והרווחה, וגם על ידי זה תזכה את הרבים בכך שיראו אותה עושה זאת גם הן יעשו (כמו שראינו אצל בתו של ר' עקיבא), ובכך תזכה לעולם הזה באושר ועושר וכל טוב ולעולם הבא הצפון גם לצדיקות, אמן כן יהי רצון.

וראה על מעלת האשה בשו''ת מבשרת ציון ח''א (חיו''ד סי' כד).

ולעת כזאת ראיתי מה שכתב בספר בראשית חכמה (פד''א ש''ד) מדוע נצטווה משה רבנו לדבר עם הנשים תחלה שכתוב כה תאמר לבית יעקב, אלא מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר ומשימות עיניהם עליהם שיעסקו תורה, ומרחמות עליהם בבואם מבית הספר, ומושכות ליבם בדברים טובים, ושומרות אותם שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותם יראת חטא בילדותם, ונמצאו הנשים צדקניות סבה לתורה וליראה, וכאשר יבואו בעליהן ממלאכתן והם יגעים ועייפים יזכירום לקבוע עתים לתורה ולתת צדקה,

ותהיה זריזה להיות שלום בינה ובין בעלה ותהיה לו אהובה ורצויה, ותהיה זהירת להתפלל ערב ובקר וצהרים ובסוף התפלה תכוין לבה בתחנונים לפני הקב''ה על בניה ובנותיה שיהיו יראי שמים ועוסקין בתורה ובמצות, כי זכות של האשה לעולם הבא הוא שיהיו בניה עובדים את השם יתברך ועושים רצונו, וכשהיא בבית עולמה ובניה עוסקין בתורה ובמצות יחשב לה כאילו היא בחיים ועושה כל המצות, ותהיה במעלות עליונות בעולם הבא, וכשהיא נותנת צדקה תתפלל באותה שעה בידיים נקיות שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצות מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה, ולא תצא מביתה אלא לצורך גדול שהאשה היצאנית חוטאת ומחטיאה אחרים, ע''כ.

ברוך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ועשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה, הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב, וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם.

---

מדוע ארבעים שנה במדבר?

פרש''י הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה.

מובא במדרש (תנחומא כאן סי' א) הקיפן במדבר ארבעים שנה, אמר הקב''ה, אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן, ועוד כששמעו הכנענים שישראל נכנסים לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסטרו את הבניינים וסתמו את המעינות, אמר הקב''ה אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו הכנענים ויתקנו מה שקלקלו. (תנחומא סי א), ע''כ.

ודע כשיצאו ישראל ממצרים הכנענים קראו ווי, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן קטן והיה לו שדה, והיה מבקש לצאת למדינת הים, אמר לאריס אחד (כעין שומר שלוקח אחוזים) שיהיה משמרה ושיהיה אוכל מפרותיה עד שיעמוד בנו על פרקו, וכשגדל בנו של המלך ביקש את השדה, מיד התחיל האריס קורא ווי - כך ישראל היו במצרים והכנענים יושבין ומשמרין ארץ ישראל, ואוכלין פרותיה, כיון ששמעו שיצאו ישראל ממצרים התחילו קוראים ווי. ע''כ.

ועשה זאת הקב''ה כדי שלא יחזרו לאחוריהם, והרי דברים קל וחומר, אם כשהקיפם דרך רחוקה (עקומה) אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, על אחת כמה וכמה אילו הביאן בפשוטה, (ילקוט שמעוני סי' רכז).

''וַיַּסֵּב אֱלֹהִים'' כגון סוחר אחד שקנה פרה, והיה ביתו אצל בית השחיטה אמר אם אני מוליך אותה אל דרך ביתי היא רואה בית השחיטה ואת הדמים והיא בורחת אלא הריני מוליכה אל דרך אחרת, כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים, אמר הקב''ה שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים אסובב את דרכם,

דבר אחר, מהו ויסב?- שהקיפן הקב''ה, כשם שהוא אומר (זכריה ב, ט) ''וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב'' וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבים באים על הצאן והיה סובב את הצאן שלא ינזקו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבוא על ישראל וכשראה הקב''ה כך סבב אותן שלא יבואו עליהם. (ש''ר פר' כ סי יז).

---

מטתו של יוסף, משה רבנו בדורנו, המתחיל במצוה אומרים לו גמור.

בשעת היציאה בליל פסח שבו התכוננו בנ''י לצאת ממצרים היו הכל עסוקים באיסוף כסף וזהב של המצרים, ואילו משה רבנו שהמצוות היו אצלו יקרות מכל דבר אחר והיו חביבות בעיניו, לא נתן לבו לנכסים של העולם הזה, ואפילו באותה שעה היה עסוק בעשיית מצוות, והיה מסובב בעיר שלשה ימים ושלשה לילות כדי למצוא שם ארונו של יוסף הצדיק, כי בנ''י לא היו יכולים לצאת ממצרים בלעדיו, כי כן השביע אותם יוסף בשעת פטירתו ואמר להם בשעה שהקב''ה יפקוד אתכם והעליתם את עצמותי אתכם מזה, ובשעה שהלך מצאה אותו יהודיה אחת ששמה היתה סגולה, והיא סרח בת אשר, ואמרה לו: משה רבי הואיל נא לומר לי למה אתה עייף כל כך? אמר לה: זה שלשה ימים ושלשה לילות אני מסובב בכל העיר ומחפש ארונו של יוסף ולא מצאתיו, אמרה לו, בא איתי ואני אמצאנו לך, הביאה אותו לנהר הנילוס ואמרה לו:

כאן במקום הזה עשו המצרים ארון של חמש מאות קנטרים של עופרת, ושמו את יוסף בתוך הארון ואת הארון שמו בתוך הנילוס, כדי שהמים יתברכו בזכותו, כי במצרים אין יורד מטר והם חיים על הנהר,

וכן בגלל זה יועצי פרעה יעצו לפרעה, רצונך שבנ''י לא יצאו לעולם ממצרים, החבא את עצמות יוסף במקום סתר כדי שלא יוכלו למצוא אותו בשום פנים, ואז הלך משה אל שפת היאור, והרים קולו וצעק: יוסף יוסף הלא תזכור שהשבעת את ישראל לאמר ''פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי אתכם מזה''.

ואל תחשוב כי ישראל לא נתנו דעתם על השבועה והיו עוסקים באסיפת כסף וזהב ולא חשבו על יוסף, שמן הראוי שאת העסק הזה יעשו הם, אבל דע כי הם רצו לחלוק כבוד למשה ואמרו, מאחר שבלי עצמות יוסף אין אנו יכולים לצאת ממצרים, ומאחר שעיקר יציאתנו נעשתה ע''י משה, הרי בדין שהוא יעסוק בזה, לאחר שהביא אותנו עד הלום ובלי העצמות של יוסף לא נוכל לצאת, נמצא שהכל תלוי עכשיו במצוה זו, ולכן בדין הוא שמשה יגמור את המצוה הזו, (מעם לועז יב- לו, יג- יט, בשם המדרשים).

והזוהר הקדוש פירש שלפי שיוסף היה ראשון לרדת לגלות, לכן משה שהוא הגואל היה צריך לטפל בו בעצמו,

אשרי חלקו של משה, שישראל ועמהם כל בני יוסף היו עוסקים לשאול ממון מהמצרים, ומשה היה עוסק לקיים שבועת יוסף, ע''כ.

ומדה כנגד מדה לא בטלה לעולם, יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר ויעלו יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום שנאמר ויקבור אותו בגיא.

והנה כתוב אחד אומר ''וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף'' וכתוב אחד אומר (יהושע כד, לב) ''וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וגו''', והלא יש סתירה בין שתי הפסוקים, אלא א''ר חמא בר' חנינא כל העושה מצוה ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו, רבי אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה, (שהתחיל יהודה במצות הצלתו של יוסף, ולא סיים אותה, ובעצתו נמכר לישמעאלים, שהיה עלול להטמע בין הנכרים, ולכן נענש על זה) רבי שמואל בר נחמני אמר אף קובר אשתו ובניו (סוטה ט., דברים רבה פר' נצבים סי' ה). ע''כ.

וכל זה מפני שהמלאך שהתחיל להווצר עם תחלת המצוה, נשאר בלי ידים ורגלים ואולי גם בלי עינים. כשלא נסתיימה המצוה, ונהפך סניגורו קטגורו, על שלא סיים המצוה. ונשאר המלאך כמו בעל מום. ובמר רוחו הוא מקטרג עליו, (ענף עץ אבות עמ' רעה).

וידוע שמלאכת הטויה היא מיוחדת לנשים בלבד, כמו שכתב הרמב''ם (בפרק כ''א מהלכות אישות ע''פ בידיה טוו) שהטוויה היא מלאכה המיוחדת לנשים, ולכך הוצרכו הנשים לטוות בידם לצורך המשכן, אך כדי לזכות את האנשים שהם בעליהן שיכפר להם על עשית העגל במצוה זו של הטויה, נתחכמו לטוות השער בעודו מחובר בעזים, והביאו את העזים אצל בעליהן, ובעליהן קצצו את הארוג ומסרוהו לגזברים, וכיון שהם קצצו את הארוג נמצא מלאכה זו של הטויה נגמרה ע''י האנשים. (עוד יוסף חי, שמות לה, כה).

ודע שגם היום ישנם הרבה אנשים כמו משה רבנו שמסר עצמו על המצוות וגם הם מוסרים נפשם על המצוות, שאלו הם התלמדי ישיבות והאברכים וכמובן הרבנים הקדושים שעוזבים את כל תענוגי העולם הזה את כל הכסף והזהב ועוסקים בתורתנו הקדושה שהיא לא משתווה לכל כסף וזהב שבעולם כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, עב) ''טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף'' ומפרישים את עצמם מתענוגי העולם הזה ומתדבקים בתענוג הרוחני של לימוד הגמרא, שהיא (משלי ה, יט) ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'' ואת סיפוקם הגשמי הם ממלאים ברוחניות.

ולא כמו אחינו התינוקות שנשבו שכל עמלם וסיפוקם זה רק בגשמיות ורודפים אחרי ההבל ויהבלו, ועובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואפילו ישנם מהן המהדרין מן המהדרין שמוספים על עצמם שעות נוספות, ואני בכלל לא מדבר על אלה שעובדים בשבת אוי להם ואוי לנפשם שהקב''ה דן דין אמת ואי אפשר לשחד אותו, שאמר ר' חנינא (ב''ק נ) כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו (פירש רש''י, יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא) שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, וכן רודפים אחר הגאוה והכבוד שהיום יש לזה מילה חדשה שהיא ''אגו'' ואז בגלל זה מותר לך לעשות הכל כי הוא פגע לך ב''אגו'' שלך אבל הם לא יודעים שכבר נאמר (דברי הימים א כט, יב) ''וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל'' וכן רודפים אחר המודרניות שכל זה בא מהגוים שמכשלים את אחינו בית ישראל בתמימותם, וכן תמיד רוצים עוד גשמיות ועוד גשמיות וטלויזיה יותר ויותר גדולה ושלא נדבר על החומרה של מי שמכניס אותה לביתו ואין כאן המקום להאריך בזה, על כן נדע אנחנו ללכת בדרכי אבותינו הקדושים ונרוץ אחר הרוחניות שהיא חכמת התורה, ועל ידי זה נזכה להתקרב אל השי''ת ונזכה לעולם הבא שכלו טוב וצפון לצדיקים. ע''כ.

---

מאמר העננים, מדוע יומם ולילה?

שבעה עננים הקיפו את ישראל, ארבע מארבע רוחות ואחד מלמעלן ואחד מלמטן ואחד שהיה מהלך לפניהם, כל הבקעות שהיו לפניהם הגביהו, וכל הגבהות שהיו לפניהם הנמיכו, והיה מכה נחשים ועקרבים מנקה ושוטף לפניהם.

וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם ללמדך שבמדה שאדם מודד מודדים לו, אברהם לוה את מלאכי השרת שנאמר (בראשית יח) ''וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם'', והקב''ה לוה את בניו במדבר ארבעים שנה, וכן אמר אברהם ''וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ'' והקב''ה פָּרַשׂ לבניו שבעה ענני כבוד, שנאמר (תהלים קה, לט), ''פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה.'' (ילקוט שמעוני סי רכח).

שאל ר' יצחק על הפסוק ''לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה'' וכי למה הלכו ביום ובלילה, היה להם ללכת ביום, ולא ללכת בלילה כבני אדם הבורחים, שכיון ששמר אותם הקב''ה לא היה להם ממי לפחד, אם כן למה הלכו ביום ובלילה? ומתרץ ואומר לפי שעתידים המצרים לרדוף אחריהם, והקב''ה ילחם להם וינצחם באותות ומופתים וגבורה גדולה, ואז יתכבד שמו של הקב''ה במרכבותיו ובפרשיו שיראו בנצחונו, והוא כדוגמת אדם שמביא את קרוביו ואוהביו לראות בנצחונו.

ועוד כדי להטעות את המצרים שיאמרו במקרה יצאו ישראל ממצרים ולא הקב''ה הוציאם לכן הם בורחים, שנאמר (ישעיהו יט, יג) ''נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן'' נעשו אולים לחשוב דבר כזה, וכתוב (ישעיהו מד, כה) ''מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר'' רומז על חכמי מצרים שהטעה אותם הקב''ה, ועל כן הלכו יומם ולילה כדי שיטעו המצרים וירדפו אחריהם. (מתוק מדבש על הזוהר) ע''כ.

וכן מרוב חפצם וזריזותם לקבל התורה ביום חמישים היו ממהרים את דרכם והיו הולכים ביום ובלילה, לא כשאר הולכי דרך שהם יגעים ביום ונחים בלילה, ועוד מלמד שהלכו לקבל התורה שכתוב בה (יהושע א, ח) ''וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'', (רבנו בחיי).

ואף על פי שנרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל (מפחד עשרת הדברות, לא היה מש מהם עמוד הענן, אלא הולך עמהם, וכמו כן דרשו חז''ל (ספרי זוטא י' ל''ג) שאם היה אחד מישראל יוצא חוץ לענן, היה הענן נמשך אחריו לחוץ להקיפו), (מדרש הגדול, אוצר המפרשים).

---

בשבח לימוד התורה בלילה

פתח ר' יוסי ואמר: כמה אהובה התורה לפני הקב''ה שכל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למטה, והקב''ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעולם הזה ואינו עוזב אותו לעולם הבא, ובתורה צריכים לעסוק בה יומם ולילה שכתוב והגית בו יומם ולילה וכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

והנה נשאל: באמת ביום שהוא זמן עבודה לכל, אבל בלילה שהוא זמן מנוחה למה צריכים לעסוק בתורה. אלא כדי שיהיה נמצא כולו שלם, כי כמו שאין יום בלי לילה ואינו שלם אלא זה עם זה, כך צריכה התורה להמצא עם האדם יום ולילה ויהיה השלמות אצל האדם יום ולילה, והרי למדנו שעיקר הלילה הוא מחצות ואילך ואע''פ שחצי לילה הראשונה הוא בכלל הלילה, אבל בחצות לילה הקב''ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה, וגם למדנו שהקב''ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו, זהו שכתוב (שיר השירים ח, יג) ''הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי''. וכבר בארוה, ''היושבת בגנים'' זו כנסת ישראל, שהיא משבחת להקב''ה, בשבח התורה בלילה, אשרי חלקו של מי שמשתתף עמה לשבח אל הקב''ה בשבח התורה, ושבח העולה מעולם זה, מרוצה להקב''ה יותר מכל.

(מאמר הסולם על הזוהר).

וכן כתב בפירוש מתוק מדבש על הזוהר (בשלח דף נז ע''א) שבשעה שמאיר הבוקר מושכים עליו חוט אחד של חסד המלביש אותו מראשו ועד רגליו, ואם הוא מסתכל אז ברקיע שורה עליו הארת התבונה שהיא ענף מסוד הדעת של הקדושה, וזהו סיוע גדול לעבודת ה', וזה האיש מתעטר בזו ההארה ושורה על ראשו, והכל מפחדים ממנו, דהיינו, התחתונים לא יכולים להזיקו והעליונים אינם יכולים לקטרג עליו, אז זה האיש נקרא בן להקב''ה, והוא יכול להכנס בכל שערי המלך ואין מי שימחה בעדו בשעה שקורא אל היכל המלך בתפלה, ועליו כתוב (תהלים קמה, יח) ''קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו (כי תפלתו מתקבלת) לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת''. ע''כ. עיין על זה עוד במה שכתבנו בספר בראשית סוף פרשת ויצא.

---

מדוע חנו בנ''י לפני בעל צפון?

פירש הכלי יקר: בעל צפון הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו' ויש לנו ליתן טעם למה נשארה אלות זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להם הרבה עבודות זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד ובעל צפון היינו העבודה זרה אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמו שכתוב (איוב לז כב) ''מצפון זהב יאתה'' והשאיר הקב''ה דווקא עבודה זרה זו להטעותם שיאמרו שעבודה זרה זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם על כן נשאר בעל צפון, שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום ולא החזירו, וזה שכתוב ויהפך לבב פרעה וגו פרש''י בשביל ממונם שהשאילום ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.

---

''הטעות הגדולה''

יש לבאר על פי המשל שהובא במדרש (ש''ר פר' כ סי ה) אמר ר' לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל (ערמה) של צרורות, עמד ומכרה לאחר, עמד אותו האיש שקנאה והעביר הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים. נטעה גפנים עשאה שורות שורות, נטע בה כל מיני בשמים נטע בה רמונים (תפוחים) העמידה על קנים (העמיד קרשים תחת הענפים של הכרמים והרימונים כדי שלא ישברו) בנה מגדל בתוכה והושיב בתוכה שומר. וכל מי שהיה עובר עליה היה משבחה, עבר עליה אותו האיש שמכרה וראה אותה מלאה כל טוב, אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לי שכך הוצאתי מידי.

כך היו ישראל במצרים גל של צרורות שנאמר (שם) ''גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום'', כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים שנאמר ''שלחיך פרדס רמונים'', נעשו כגפן היין שנאמר (תהלים פ) ''גפן ממצרים תסיע'', נעשו שורות שורות ראובן שמעון לוי ויהודה וכן כולם, נטע בה כל מיני בשמים שנאמר (שיר השירים ד) ''נרד וכרכום קנה וקנמון'', נטע בה תפוחים שנאמר (שם) ''תחת התפוח עוררתיך'', סמכה על הקנים, אלו קני המנורה, מצא בה מים חיים שנאמר (שם) ''מעין גנים באר מים חיים'' בנה בה מגדל שנאמר (ישעיה ה) ''מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב'' הושיב בתוכה שומר שנאמר (תהלים קכא) ''ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך''. כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחין אותן ומי היה משבחם בלעם הרשע שנאמר (במדבר כד, ה) ''מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב כִּנְחָלִים נִטָּיוּ'', בלעם ראה אותם ותמה, פרעה ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו, לכן נאמר ''וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ''. ע''כ.

---

מדוע שש מאות דוקא?

הנה יש לשאול מדוע לקח דוקא מספר זה?

אלא אמר ר' יוסי (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר בשלח דף מז ע''א, דף נ''א ע''ב) עשה פרעה הכל על פי חכמיו, והיינו כנגד מנינם של ישראל, דהיינו שלקח רכב אחד ללחום נגד אלף מישראל, ומה שכתב ''בָּחוּר'' זהו שלקח השש מאות רכב המובחרים, שהם עיקר חילו ולקח אותם כנגד הגברים של ישראל, שהם עיקרם של כל ישראל. ומה שכתוב ''וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם'' שהם שאר מרכבות שהם טפלים לאחורי השש מאות רכב, שהיו כנגד הטף, שהם לא היו בכלל השש מאות אלף, והכל עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. והיו המצרים זריזים בכל דבר גשמי וכן ברוחני הטמא, כי פרעה זירזם בסוד הקסם והנחש והטעינם בכח חכמת המצרים בכל הקליפות והמשיך רוח הטומאה עליהם כדי שיוכלו להתגבר על ישראל.

''וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר'' אמר רבי חייא: כתוב ''יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה'' ופירושו, בזמן שהקב''ה נותן ממשלה לשבעים שרי העמים שלמעלה, הוא נותן ממשלה גם לעם שלהם שלמטה, ובשעה שהקב''ה מוריד את השרים ממדרגתם שלמעלה מוריד גם שלמטה. וזה שכתב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר זהו הממונה של מצרים של מעלה שהוא הס''מ שנקרא בחור, הוא לקח שש מאות רכב, כי חשש שלא יורידוהו מגדולתו באם ינצחו ישראל, והעמידו ופרשו חז''ל שלקח בהשאלה שש מאות מרכבות משאר העמים שהיו טעונות מכחות טמאים ללחום נגד ישראל, ואח''כ לקח כל רכב מצרים, ולפי שכאן היתה המלחמה רק נגד המצרים לכן אלו השש מאות רכב של שאר העמים לא נפלו כעת, אלא כולם נפלו אח''כ במחנה של סיסרא, ששם הכניע הקב''ה את כל שאר שרי האומות, וזהו שכתוב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר- כי הס''מ הנקרא בחור שודד לקח אותם, ואח''כ וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם.

בא וראה בשעה שפרעה היה רודף אחרי בני ישראל לקח סוסות נקבות ואסר אותן לפני מרכבתו, וסוסים הזכרים אסר אותם לאחורי הנקבות, והיו הזכרים מזומנים כנגד הנקבות להתחבר עמהן, והנקבות לא רצו בהן ורצו מהר. וכיון שקרב פרעה אצל ישראל לקח סוסות הנקבות ושם אותן לאחורי המרכבה, כדי להרע לישראל ולעשות עמהם מלחמה ע''י סוסים הזכרים.

וכדוגמת זה עשה הקב''ה, שבהתחלה כתוב ''וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם'' פירושו ''וה''' היינו השכינה עם שבעים ושתים סנהדרין שלה הלכה לפני בני ישראל, ואח''כ חזרה השכינה לאחוריהם של ישראל. שנאמר ''ויסע מלאך האלהים'' ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ומלאך האלהים היינו השכינה. ולפיכך כתוב ''לסוסתי ברכבי פרעה'' דהיינו: כמו שהסוסות הנקבות של רכבי פרעה הלכו בתחילה לפני המרכבה, ואח''כ הלכו אחרי המרכבה, כך ''דמיתיך רעיתי'' דמיתי אותך רעיתי שהיא השכינה, לפי שתחילה הלכה לפניהם ואח''כ חזרה לאחוריהם.

וכן קיבץ שש מאות מרכבות מקטרגים ועל כל מרכבה ומרכה היו שש מאות מושלים ממונים לקטרג על ישראל, ודע כי הס''מ השאיל לשרו של מצרים שש מאות מרכבות מקטרגים לסייע אותו, זהו שכתוב ''וַיִּקַּח'' פירושו מהס''מ,

ומתי פרע הקב''ה להס''מ על אשר השאיל שש מאות רכב לשרו של מצרים (כי לא נטבעו בים סוף רק המרכבות של מצרים, אבל המרכבות של הס''מ לא נטבעו) אלא במלחמת סיסרא, שעקר הקב''ה את כל המרכבות של הס''מ (דהיינו שהעבירם ממשלתם ונמסרו ביד המלכות) וזהו שכתוב (שופטים ה, כא) ''נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים'' פירוש: נחל קישון רומז על המלכות שהיא גרפה והטביעה את סיסרא וחילו עם כל תשע מאות רכב ברזל שהם היו מרכבות של הס''מ. (ע''כ מתוק מדבש).

ועוד מפני מה לקח דווקא שש מאות? אלא אמרו חז''ל כשהיו ישראל במצרים, היו המצרים משעבדים אותם בכל עבודה קשה שבעולם, בחומר ובלבנים, ובכל יום ויום היו אומרים לישראל לעשות כל אחד ואחד מהם שש מאות לבנים, וכשהיה ישראל פוחת אפילו לבנה אחת היו משימים אותו (את האדם) בקיר כנגד אותו מקום שהפחית, לכך מדה כנגד מדה לקו המצרים ברדפם אחריהם בשש מאות רכב, שנאמר ''וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב.'' (אוצר המדרשים בשם מדרש ויושע).

בא וראה רשעותו של פרעה, לשעבר גזר על כל הבן הילוד, אבל כאן גזר על כולם, שנאמר ''וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ'' (לשון כליה) שנאמר (שמות טו, ט) ''אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי''.(מכילתא) ע''כ. וראה עוד בספר בניהו על התורה מה כתב בזה.

---

מהו ביד רמה?

היה לבו של פרעה חלוק אם ירדוף ואם לא ירדוף, לפיכך נאמר ''וַיְחַזֵּק''

וכן מגיד הכתוב שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל היו מנאצים ומחרפים ומגדפים, אבל ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שיר שבח וגדולה תהלה ותפארת למי שהמלחמה שלו, כענין שנאמר (תהלים קמט, ו) ''רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם'' במקום ''חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם'', דבר אחר שהיה ידן של ישראל רמה על מצרים.'' (מכילתא).

ולמה עשה הקב''ה כך (שהכביד לבו) אלא שהיה הקב''ה מתאוה לתפלתן, אמר רבי יהושע בן לוי למה הדבר דומה: למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים, שמע המלך והצילה, לאחר ימים בקש לישא אותה לאשה, היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גֵרָה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה לכך הייתי מתאוה לשמע קולך,

כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולים עיניהם להקב''ה שנאמר (שמות ב, כג) ''ויהי בימים ההם'' וגו' ויזעקו'' ואז מיד ''וירא אלהים את בני ישראל''. (ש''ר פר' כא סי' ה).

''יֹצְאִים בְּיָד רָמָה''

וכן נראה לפרש מדוע ישראל זכו לצאת ממצרים אלא מפני שהיו שולטים בי''ד רמה, דהיינו בסימן רמה בשולחן ערוך של מרן יוסף קארו זצ''ל, חלק יורה דעה סי' רמה. שזהו הלכות מלמדים ובזכות שהיו בקיאים בזה ומיישמים את ההלכות האלו זכו לצאת, ומכאן הבן את חשיבות הענין שזוהי מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו (ושלא נשאל וכי איך הם למדו תורה אם עדין לא קבלו אותה? אלא בידוע שאבותינו הקדושים ידעו הכל ישר והפוך [עיין מה שכתבנו בספר בראשית פרק כו פסוק ה] והם לימדו אותם), וכתב מרן (שם) מושבים מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרמים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות ואם לא הושיבו מחריבים העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ואפילו אין מבטלים התינוקות מלימודם לבנין בית המקדש, ע''כ. ישמע חכם ויוסיף לקח.

וכן כתב (שם חחו''מ סי' קנו סע' ג) יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התנוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו.

---

מעלת תפלת עם ישראל, להקדים תרופה למכה.

מובא במדרש (מכילתא כאן פרשה ב) כיון שראה פרעה שנשאר בעל צפון, אמר (בלבו) בעל צפון הסכים על גזרתי, אני חשבתי לאבדם במים ובעל צפון הסכים על גזרתי, לפיכך התחיל פרעה מזבח ומקטר לעבודה זרה שלו לפיכך נאמר ''וּפַרְעֹה הִקְרִיב''.

''וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם'' נוסעים אין כתוב כאן אלא נוסע, מגיד שנעשו כולם חבורות חבורות ושורות שורות כאיש אחד, מכאן לומדים מלכיות להיות מנהיגות (להנהיג להיות) חבורות חבורות ושורות שורות.

''וַיִּירְאוּ מְאֹד'' מיד תפסו מנהג אבותם: אומנות אברהם יצחק ויעקב.

בא וראה מעלת התפילה: כתוב בישעיה (מא, יד) ''אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל'' מה תולעת אינה מכה את הארז אלא בפה, כך אין להם לישראל אלא תפלה.

וכן ירמיה אומר (ירמיה יז, ה) ''כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם'' ובתפלה מהו אומר (ירמיה יז, ז) ''בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ'' מבטחן של ישראל בשעה שמתפללים לו והוא קרוב להם שנאמר (תהלים קמה, יח) ''קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת''.

וכן אמר דוד לגלית: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא אליך בשם ה' צבאות אלהי ישראל,

וכן כתוב (תהלים כ) ''אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.

וכן אצל משה הוא אומר (במדבר כ יד-טז) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה וגו' וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וגו' וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ'' אמר להם משה אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק, שכתוב, ''הקול קול יעקב'', ''וישמע יי את קול ישראל'', ואלו (הערבים) מתגאים על מה שהוריש להם אבינו יצחק, שכתוב ''והידיים ידי עשו''. וכן ''ועל חרבך תחיה'', זהו שכתוב ''ויאמר אליו אדום לא תעבור כי פן בחרב אצא לקראתך''. שאינן בטוחים אלא בחרב, אבל ישראל תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב. ע''כ.

וכן מובא בירושלמי (פ''ג דתענית ה''ד) רבי אליעזר גזר תענית, התפלל ולא ירד מטר, התפלל ר' עקיבא ומיד ירד מטר, נכנס ואמר לפני העם, אמשל לכם משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשרה, אמתי שרצתה החצופה להכנס אל המלך לבקש איזה דבר, היה אומר המלך, תנו לה מה שהיא רוצה ותלך לה, וכשרצה הכשרה להכנס אליו, היה מתאפק ומאריך אפו שהיה מתאוה לשמע דבריה ותחנתה, וכן אמרו (יבמות סד.) אמר רבי יצחק מפני מה היו אבותינו עקרים? מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ע''ש.

אמר רבי יוסי ''וּפַרְעֹה הִקְרִיב'' שהקריב את ישראל לתשובה

וכדי לפרש פסוק זה, הקדים ואמר: כתוב בישעיה (כו, טז) ''ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ'', ופירושו:

ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ אין ישראל פוקדים את הקב''ה להתפלל אליו בשעה שיש להם נחת אלא בשעה שמצערים אותם (לצערנו הרב), ואז כולם פוקדים אותו ומתפללים אליו.

צָקוּן לַחַשׁ אז כל ישראל מתפללים בתפלות ובקשות, ושופכים ליבם לפניו בתפלות ובקשות, וכל זה מתי ''מוּסָרְךָ לָמוֹ'' בשעה שהקב''ה מייסר אותם ברצועה שלו אז הם מתפללים אליו ומבקשים רחמים, אז הקב''ה עומד עליהם ברחמים, ויש נחת רוח לפניו מקול תפלת ישראל, כדי להפרע משונאיהם.

וכן מובא בבית מדרשו של ר' ישמעאל (שיר השירים רבה פר' ב פסוק יונתי בחגוי הסלע) בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק (כעין פתח) סלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחוריה לא תהיה יכולה שהנץ עומד בחוץ, מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא להצילה.

כך ישראל היו קרובים אל הים, והיו רואים את הים לפניהם הולך וסוער וגליו עולים למעלה והיו יראים להיכנס בתוך הים, נשאו עיניהם לאחוריהם וראו את פרעה ואת מחנותיו, וראו את אבני החיצים והבליסטראות ויראו מאוד, מה עשו? צעקו אל ה', דהיינו שעשו תשובה, ומי גרם להם שיתקרבו ישראל לאביהם של מעלה, אלא פרעה שהוא היה כרצועה ביד הקב''ה לייסרם ולקרבם לאביהם שבשמים, וזהו שכתוב ''וּפַרְעֹה הִקְרִיב''. (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר דף מז ע''א).

וכן ראו בני ישראל את שרו של מצרים טס ברקיע לבוא ולעזור למצרים ולכן חששו ישראל מאוד, שאם לא כן הרי יש לתמוה כיצד שכחו כל כך מהר את כל הנסים והנפלאות שעשה להם הקב''ה במצרים, אבל עכשיו שראו כי שרו של מצרים עצמו ירד כדי לעזור למצריים פחדו מאוד, שמא גרמו חטאיהם להימסר בידיו, כי ידוע ששרו של מצרים נקרא מצרים, (ש''ר פר כא סי' ה).

---

להקדים תרופה למכה

ומכאן ילמד האדם מוסר וכלל גדול, תמיד כדאי ''להקדים תרופה למכה'' דהיינו, הקב''ה מתאוה לתפילתן של עם ישראל, ואם העם (או היחיד) לא מתפללים מספיק טוב או מספיק בכוונה, הקב''ה ''בעל כורחו'' מפחיד אותו או ''עוקץ'' אותו וכל זה בשביל לשמוע תפילתו, שזהו תאותו, ולהבדיל כמו שאומרים יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. כך האדם שעיניו בראשו יקדים תפלה למכה וכך גם לא יצטרך בכלל למכה. ויעשה הכל לשם שמים, לא מפני שהוא לא רוצה לקבל מכה אלא כי הוא רוצה לעשות נחת רוח להקב''ה. ועוד יותר מזה שאם נקדים תרופה (שזוהי התשובה) למכה (של הקב''ה) זכינו לחזור בתשובה מאהבה ולא מתוך דחף כלשהוא וגדולה היא התשובה מאהבה עד שאמר ריש לקיש (יומא פו:) גדולה תשובה (מאהבה) שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג, יט) ''וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה''. ועיין בשבח התשובה עוד בגמרא שם.

וכן אם האדם לא יקדים תרופה למכה, אז כמו שאמרנו הקב''ה יצטרך בעל כרחו ''לעקוץ'' אותו, וכן אומר לנו תמיד מורנו ראש הישיבה הרב בנימין שהר שליט''א משל למה הדבר דומה, לספורטאי אחד שהיה מתחרה בתחרויות ריצות ארוכות, והנה יום אחד היה תחרות אולימפית עשרה מתמודדים ועשרה סיבובים, וזה המתחרה גם היה שם והביא איתו קבוצת מעודדים, והנה התחיל התחרות בשריקת הזינוק, וזה המתחרה הגיע למקום חמישי רביעי ולמקום הראשון היה קשה לו להגיע, אך לפתע פתאום כל המעודדים ראו איך שהוא עוקף את כולם ורץ מאוד מהר ולא הבינו מה קורה אך היו שמחים שהנה ועוד רגע הוא קורע את קו הסיום, ואכן זה קרה והוא קרע את קו הסיום, אך משום מה הוא לא הפסיק לרץ, ואף אחד לא הבין למה זה, והתחילו לרוץ אחריו ולעודדו, והנה הם רואים שהוא בכלל בורח מכוורת דבורים שרודפת אחריו ולא משום התחרות.

הנמשל מובן, שכדאי לנצח את יצר הרע מבלעדי שבורא עולם יתן מאחורינו כוורת של דבורים שזה היסורים.

משל לעשיר גדול ומיוחס שהיתה לו בת, וראה אצל עני אחד בחור מופלג ומהלל מאוד, והחליט בדעתו לקחתו לו לחתן, ויהי ביום הנישואין החליף שמלותיו, כאשר ילבשו בני הרוזנים, מכתר בכסף וזהב ואבני חפץ, וערך את ביתו בכלים יקרים, והזמין אל המשתה כל גדולי משפחתו, וערך השולחן בכל מגדים ומטעמים, וכל זה עשה למען יראה החתן ויכיר בכבוד חותנו ופאר משפחתו ורב עשרו וסגלתו, אבל החתן ההוא מסבת רעבונו, כי עני הוא ותאב למאכלים ערבים, לא שת לבו להתבונן כלל, לא בעשרו ולא בכבוד משפחתו, רק נתן נפשו ועיניו אל הלחם אשר הוא אוכל, ויהי לקץ הימים עלה על לבו לחקור על מהות חותנו ועשרו ובני משפחתו, ויתקצף עליו חותנו לאמר: מדוע לא התבוננת אז בעת שהראיתי לך את אשר לא ראו עיניך ואבות אבותיך,

הנמשל זהו שהזהיר משה את העם בעת קרבו אל הים ואמר ''אל תיראו'' כי ידוע אשר היראה והפחד יפריעו את האדם מהתבוננות השכל, ממש כמשפט הבורח בפחד ורעדה, נמנע ממנו שימצא איזו מציאה, כי בחפזו לא ישגיח כלל גם על מה שעומד נגד עיניו, לכן אמר ''אל תיראו'', אבל ''התיצבו'' בלב נכון ובטוח, באין מֹרך, ''וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום'' והטעם ''כי אשר ראיתם את מצרים היום'' כלומר הנסים והגבורות אשר אתם רואים שנעשו עתה עם מצרים, ''לא תספו לראותם וגו''' כלומר לאחר זמן תבקשו ענינים נוראים כאלה ולא תמצאו. (משלי יעקב).

---

המשך מעלת התפלה

רצה הקב''ה להחדיר להם אמונתו יתברך לפני מתן תורה, שיבואו מוכנים באמונה וביטחון בהקב''ה שבלעדי זה נח לו לאדם שלא ניברא, ורצה להגיד להם שהכל תלוי בהם, ואין להם אלא רק תפילה לפני שוכן מרום. שכאשר אדם צועק להקב''ה בתפילות ובתחנונים אפילו אם הוא יהיה במקום צר הקב''ה יוציא אותו למקום רחב כמו שראינו אצל יוסף הצדיק, וכן כמו מאמר הכתוב (תהלים קיח, ה) ''מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ'', ורצה להחדיר להם זאת הקב''ה שהכל נעשה לפי מעשינו, ולכן פעמים שהאויבים הכי גדולים של האדם יכולים להיות בני בתו, השם ירחם, והם יכולים להשלים עמו כמאמר הכתוב (משלי טז, ז) ''בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ'' ע''כ.

אומרו ואתם תחרישון, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילק''ש ב, רמז קסג) ארבעה צדיקים מה ששאל זה לא שאל זה, וחלוקה המעולה שבכולן הוא מה ששאל חזקיה שאמר: אני, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא להתפלל אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, וכן עשה ה' שכתוב (מלכים ב יט לה) ''וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים'' והיא המדרגה שאמר משה ואתם תחרישון, פירוש אפילו בתפלה אם אין בכם כח כמאמר חזקיה תחרישון והוא ילחם לכם, ולפי מה שפירשנו בפסוק התיצבו שאמר להם יעמדו בתפלה ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למדת הדין, פירוש תרבו בתפלה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם, (אור החיים).

ומובא במדרש (ש''ר פר' כא סי' ב-ה,ז) אחר שהוציאם הקב''ה ממצרים משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב''ה מבקש לשמע את קולם פעם אחרת ולא השמיעו, מה עשה? גֵרָה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר ''ופרעה הקריב'' מיד ''ויצעקו בני ישראל אל ה''', באותה שעה אמר הקב''ה לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם, שנאמר (שיר ב, יד) ''יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע'' השמיעני קול אינו אומר אלא (שם) ''הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ'' אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתוב הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ. כיון שהתפללו אמר הקב''ה למשה: מה אתה עומד ומתפלל, כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך, שנאמר ''מה תצעק אלי''.

בא וראה כוחו של משה, הקב''ה אמר לו מַה תִּצְעַק אֵלָי זהו שכתוב (איוב כב, כח) ''וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ.'' (רצה לרמוז לו תגזור ואני יקיים), אמר ר' לוי כשם שהקב''ה מצוה למשה ומדבר עמו, כך היה משה מצוה כביכול לפני הקב''ה, וכשם שהקב''ה קורא למשה ומדבר עמו, כך היה משה קורא להקב''ה ומדבר עמו, שנאמר ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה'' וכתוב (שם כז טו-טז) ''וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת'', בא וראה כמה היה משה שולט וכשראה את פרעה רודף אחרי בני ישראל בא לצעוק שנאמר ''ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי'' אמר לו למה אתה מצטער, אמר רבי יהושע משל לאוהבו של מלך שהיה לו עסק הלך לצעוק לפני המלך אמר לו המלך מה אתה צועק? גזור ואני אעשה, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה תצעק אלי דבר ואני עושה.

דבר אחר מה תצעק אלי זהו שכתוב (ישעיה סה, כד) ''וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע'' שני פעמים הוא אומר בפסוק ''ואני'' ''ואני'' ומשה אומר (דברים לב, לט) ''רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא'' אלא כל מי שהוא עושה רצון המקום ומכווין את לבו בתפלה, שומע לו בעולם הזה, וכן לעתיד לבוא שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה בעולם הזה ולעתיד לבוא (ישעיה שם, שם) ''הם מדברים ואני אשמע'' ומה הם מדברים? אלא שכל אחד ואחד עומד ומשמיע תלמודו כביכול הוא יושב ומשמיע עמהם שנאמר (מלאכי ג, טז) ''אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו'', וכתוב (ישעיה ל, כ) ''והיו עיניך רואות את מוריך'' ואומר (שם נד, יג) ''וכל בניך למודי ה''' כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אם כן מה תצעק אלי.

והיה טרם יקראו ואני אענה אמר רבי אלעזר בן פדת, בשר ודם אם שומע דברי אדם עושה דינו, אם לא שמע אינו יכול לכוין דינו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אפילו שלא ידבר אדם הוא יודע מה בלבו, וכן דוד אמר לשלמה (דה''א כח, ט) ''דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין'' עד שלא יצרה מחשבה שבלבו של אדם הוא מבין.

דבר אחר, מַה תִּצְעַק אֵלָי זהו שכתוב (תהלים סה, ג) ''שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו'' מהו שומע תפלה אמר רבי פנחס בשם רבי מאיר ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא: בשעה שישראל מתפללים אין אתה מוצא שכולן מתפללים כאחד אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה הכנסיה הזו תחלה ואחר כך הכנסיה האחרת, ומאחר שכל הכנסיות גומרות כל התפלות המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו בכל הכנסיות כולן ועושה אותן עטרות ונותנם בראשו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ''עדיך כל בשר יבאו'' ואין עדיך אלא עטרה שנאמר (ישעיה מט, יח) ''כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי'' וכן הוא אומר (שם שם, ג) ''יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'' שהקדוש ברוך הוא מתעטר בתפלתן של ישראל שנאמר (יחזקאל טז, יב) ''ועטרת תפארת בראשך''.

דבר אחר ''שומע תפלה'' אתה מוצא בשר ודם אינו יכול לשמוע שיחת שנים כאחד אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא הכל מתפללים לפניו והוא שומע ומקבל תפלתן.

דבר אחר ''שומע תפלה'' אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר: בשר ודם אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא הכל שוים לפניו: הנשים והעבדים והעניים והעשירים, תדע לך שהרי משה רבם של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני, שבמשה כתוב (תהלים צ, א) ''תפלה למשה איש האלהים'' ובעני כתוב (שם קב, א) ''תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'' זו תפלה וזו תפלה להודיעך שהכל שוים בתפלה לפני המקום.

תדע לך כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה שנאמר (שמות יד, י) ופרעה הקריב, וכתוב (שם שם, שם) ויצעקו אל ה' התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן שנאמר מה תצעק אלי: זהו שכתוב (שיר ב, יד) ''יונתי בחגוי הסלע'', היה לומר ''יונה בחגוי הסלע'' ומהו שאמר יונתי? אלא אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ''יונתי'' ראה מה כתוב (הושע ז, יא) ''וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב''

אמר הקדוש ברוך הוא: אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל עובדי כוכבים קשים הם כחיות שנאמר (בראשית מט, ט) גור אריה יהודה (שם שם, כז) בנימין זאב יטרף (שם שם, יז) יהי דן נחש עלי דרך, לפיכך הם קשים כנגד עובדי כוכבים, וזאת מפני שעובדי כוכבים אומרים להם (לישראל-לשבטים) מה אתם מבקשים מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה הזו שאתם מולים, והם מבקשים לבטל להם את המצות והם נעשים כנגדם קשים כחיות, אבל אצל הקדוש ברוך הוא כיונה תמה (מתנהגים איתו) ושומעים לו כל מה שהוא גוזר עליהן שנאמר (שמות ד, לא) ''וַיַּאֲמֵן הָעָם'' וכן הוא אומר (שם כד, ז) ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' לכך נאמר ''יונתי בחגוי הסלע''.

אמר רבי חמא בר רבי חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא''ל המלאך לקטרג עליהן, אמר רבי חמא בר רבי חנינא משום אביו, משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר, בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה? נטל תיש גדול ומסרו לו אמר יהא מתגשש (מתאבק) בזה עד שנעבור את הנהר ואחר כך אני מביאו,

כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא''ל המלאך לקטרג אותן, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים? מה עשה הקדוש ברוך הוא, מסר לו את איוב שהיה מיועצי פרעה שכתוב בו (איוב א, א) ''איש תם וישר'' אמר לו הנו בידך, אמר הקדוש ברוך הוא עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים ואחר כך אציל את איוב, (ש''ר פר' כא).

ופירש המכילתא.

''ה' ילחם לכם'' לא לשעה זו בלבד ילחם אלא לעולם ילחם כנגדם של אויביכם, ר' מאיר אומר ''ה' ילחם לכם'' אם כשתהיו עומדים ושותקים ה' ילחם לכם קל וחומר כשתהיו נותנים לו שבח, וכן הוא יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין.

אמרו ישראל למשה רבם: משה מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו שנאמר (תהלים קמט) ''רוממות אל בגרונם'' ואומר (שם נז) ''רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך''. ואומר (ישעיה כה) ''ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן''. באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה: ''אשירה לה' כי גאה גאה''.

ר' אליעזר אומר, אמר הקב''ה למשה: בני נתונים בצרה, הים סוגר, ושונא (המצרים) רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה?!. מה תצעק אלי?,

שהיה אומר הקב''ה למשה, משה יש שעה להאריך ויש שעה לקצר, (במדבר יב) ''אל נא רפא נא לה'' הרי זה לקצר, (דברים ט) ''ואתנפל לפני ה''' הרי זה להאריך, (ועכשיו הזמן לקצר).

ר' אליעזר אומר, (אמר הקב''ה) אם לאדם הראשון שהוא יחידי עשיתי לו יבשה שנאמר ''ויאמר אלהים יקוו המים'' ולעדת קדושים אלו איני עושה יבשה?!.

דבר אחר, בשביל הבטחה שהבטחתי לאברהם אביכם אני אקרע לכם את הים, שנאמר ''והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה'' רמז לו פרוץ את הים,

ר' בנאה אומר, בזכות מצוה שעשה אברהם אני אקרע להם את הים שנאמר באברהם ''ויבקע את עצי העולה'' וכאן נאמר ''ויבקעו המים''.

ר' אבשלום הזקן אומר, משל למה הדבר דומה? לאדם שכעס על בנו וטרדו מביתו, נכנס אוהבו לבקשו הימנו ולהחזירו לביתו, אמר לו מפני מה אתה מבקש ממני, (האם לא) אלא מפני (שהוא) בני? כבר נתרצתי לבני! כך אמר לו הקב''ה, מה תצעק אלי כבר אני מרוצה עליהם.

רבי אומר, ''דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ'' יסיעו דברים שהיו דוברים מליבן, אמש היו אומרים ''המבלי אין קברים'' ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה? מה תצעק אלי? אלא יסיעו דברים מלבן.

ר' אלעזר בן עזריה אומר, בזכות אברהם אביהם אני קורע להם את הים שנאמר (תהלים קה מב-מג) ''כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו''.

שמעון איש קטרון אומר, בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים שנאמר (בראשית לט, יב) ''וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס''. וכתוב (תהלים קיד, ג) ''הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס''.

ר' אחא אומר ''מה תצעק אלי''? בשבילך אני עושה, אמר הקב''ה לולי צעקתך כבר אבדתי אותם מן העולם על עבודה זרה שביניהם שנאמר (זכריה י, יא) ''וְעָבַר בַּיָּם צָרָה'' ואין צרה אלא עבודה זרה, שנאמר (ישעיה כח, כ) ''וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס'' ואומר (ויקרא יח, יח) ''וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר''. ועל צעקתך אני משיב את חמתי. שנאמר (תהלים קו, כג) ''וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית'' לכך נאמר, מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, מפני צעקתך נוסעים. ע''כ מהמכילתא.

ר' מאיר אומר (סוטה לז.) כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מתנצחים (מתווכחים) זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה וכו', אמר לו רבי יהודה (לר' מאיר) לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב (עם שבטו יהודה) וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב א) ''סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל'' ועליו מפורש בקבלה (תהלים סט, א, טז) ''הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד וגו' אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו''' באותה שעה היה משה מאריך בתפלה אמר לו הקב''ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני?! אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות? אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו (כי הגאולה בפתח). ע''כ.

ודע כאשר נתקרב פרעה לעשות מלחמה בישראל, באותו הזמן לא רצה הקב''ה שיעוררו ישראל שום התעוררות מלמטה כלל, אפילו בתפילה וצעקה מפני שמצדם לא היו ראויים להינצל, ואם הם יעוררו בתפלה שצריכה לעלות דרך עליית העולמות ולבקוע בין החיצונים, אז יתעוררו המקטרגים כנגדם ותתעורר מדת הדין.

ועוד כי כבר היתה התעוררות למעלה, כי האבות הקדימו והעירו התעוררות זו למעלה, וזכות שלהם עמד לפניו להציל את בניהם, ולא רצה הקב''ה שישראל יעוררו מלמטה שום התעוררות כלל ע''י צעקה ותפלה, וזהו שכתוב ''ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן'' דהיינו תחרישון ממש, שציום שישתקו מפני שצעקתם קרובה לקלקל ורחוקה מלתקן, ולא תעוררו דבר שאין צריך לכם.

וכאן בפסוק נכלל שם הקדוש בראשי תבות י'הוה יִלָּחֵם לָכֶם השם הוא יי''ל (מתוק מדבש על הזוהר דף מז ע''ב). ע''כ.

ודע שהמדבר בבתי כנסיות ובאמצע התפילה דברים בטלים, חוטא גדול הוא, וגדול עונו שלא מאמין שהשכינה כנגדו, ועוד האומר ברוך אתה ה' לשון נוכח כאלו מדבר עם השכינה, ובתוך כך מדבר עם חברו (דהיינו כי כל אחד מחויב לשמוע חזרת השליח ציבור וקיימא לן שומע כעונה) ובזמן המקדש היה חוזר מעורכי המלחמה אף מי שסח בין ישתבח ליוצר אור, והרמז לזה ''ה' יִלָּחֵם לָכֶם'' ואמתי? אם אַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, רוצה לומר כשאתם תחרישון בבתי הכנסת, אז אינכם צריכים לחזור מהמלחמה, שהשם ילחם לכם. (שומר אמונים ח' ב פרק ה).

---

המלאך השומר

מה תלמוד לומר וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם אלא אותה מדת הדין שהיתה מתוחה כנגד ישראל הפכה הקב''ה כנגד המצרים,

''וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים'' רבי יהודה אומר הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה, משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מהלך בדרך והיה בנו מהלך לפניו באו לסטים לתפסו, נטלו האבא מלפניו ונתנו לאחריו, בא זאב ליטלו מאחריו נטלו ונתנו על זרועותיו שנאמר (הושע יא) ''ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו'', התחיל הבן מצטער מפני החמה, פרש עליו בגדו שנאמר ''פרש ענן למסך'', נרעב, האכילו לחם שנאמר ''הנני ממטיר לכם לחם'', צמא, השקהו מים שנאמר ''ויוציא נוזלים מסלע'' ואין נוזלים אלא מים חיים שנאמר (שיר ד) ''מעין גנים וגו''' ואומר (משלי ה) ''שתה מים מבורך וגו'''.

והנמשל: כך ישראל רעבו צמאו וכו' והקב''ה מילא בקשותהם.

וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. מגיד הכתוב שהיו ישראל באורה ומצרים באפלה. וכן במצרים לא ראו איש את אחיו. מצרים שהיו נתונים באפלה רואים את ישראל נתונים באורה ואוכלים ושותים ושמחים, והיו מזרקים בהם חצים ואבני בליסטראות והענן מגן עליהם שנאמר (בראשית טו) ''אל תירא אברם אנכי מגן לך'' ונאמר (תהלים יח) ''מגני וקרן ישעי''. ואומר (שם) ''מגן הוא לכל החוסים בו'',

וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה מגיד הכתוב שהיה המצרי עומד ואינו יכול לטעון טוען ואינו יכול לפרוק מפני שהיה ממשות באפלה שנאמר וימש חשך.

דבר אחר, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה לא מחנה מצרים אל מחנה ישראל ולא מחנה ישראל אל מחנה מצרים,

אמר רבי שמואל בר נחמני מאי שכתוב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה אלא בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב''ה, אמר להם הקב''ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני!. (ילקוט שמעוני סי' רלג, סנהדרין לט:).

ובספר טעמי המנהגים (עניני פסח אות תקפ) כתב בשם הגאון ר' שמעלקי מניקלשפורג זצ''ל שהנה כתוב בחיל סנחריב שמתו כאשר הקב''ה פתח אזניהם ושמעו השירה של חיות הקודש ופרחה נשמתן, והנה גם בקריעת ים סוף בקשו מלאכי השרת לומר שירה שישמעו המצרים ועל ידי כך תפרח נשמתם, אמר הקב''ה מעשי ידי טובעים בים, הינו התינוקות שהושלכו ע''י המצרים ליאור ואתם אומרים שירה? הלא צריך להיות מידה כנגד מידה ולכך מוכרחין שיטבעו בים על ידי, ע''כ.

---

בקיעת הים

באותו הלילה של קריעת ים סוף שהיו ישראל בסכנה, אסף הקב''ה לפמליא שלו ודן דינם של ישראל אם הם ראויים להינצל,

ואילולי שהיו האבות מקדימים להתפלל על ישראל לא היו ניצולים מן הדין, רבי יהודה אמר: זכותו של יעקב אביהם הגין על ישראל, זהו שכתוב ''לולי ה' שהיה לנו להושיענו יאמר נא ישראל'' הוא יעקב אבינו שעמד בתפלה זו של ''לולי ה' שהיה לנו וגו''' והתפלל על בניו ועל ידו באה לנו הישועה.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והרי כתוב (ירמיה ה, כב) ''אשר שמתי חול גבול לים'' והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם.

אמר רבי אלעזר הקפר, אמר לו משה, לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר אשר שמתי חול גבול לים וכתוב (איוב לח, ח) ''ויסך בדלתים ים''. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא קראת מתחילת התורה מה כתוב, והלא כתוב (בראשית א, ט) ''ויאמר אלהים יקוו המים'' אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר (שמות יד, כז) ''וישב הים לפנות בוקר לאיתנו'' לתנאו שהתניתי עמו מתחלה, מיד שמע משה להקדוש ברוך הוא והלך לקרוע הים, וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו הים להקרע (וכן הראהו ברית מילה וארון יוסף והמטה שחקוק עליו שם המפרש, פרקי דרבי אליעזר פמ''ב) אמר לו הים מפניך אני נקרע? אני גדול ממך, שאני נבראתי (ביום) בשלישי ואתה נבראת בששי, כיון ששמע משה כך הלך ואמר לקדוש ברוך הוא: אין הים רוצה להקרע, מה עשה הקדוש ברוך הוא, נתן ימינו על ימינו של משה, שנאמר (ישעיה סג, יב) ''מוליך לימין משה וגו''',

מיד ראה (הים) להקדוש ברוך הוא וברח שנאמר (תהלים קיד, ג) ''הים ראה וינס'' מה ראה? אלא שראה להקדוש ברוך הוא שנתן יד ימינו על משה, ולא יכול לעכב אלא ברח מיד, אמר לו משה מפני מה אתה בורח? אמר לו הים מפני אלהי יעקב, מפני יראתו של הקדוש ברוך הוא, מיד כֵּיוָן שהרים משה ידו על הים נבקע שנאמר (שמות שם, כא) ''ויבקעו המים'', אינו אומר ''ויבקע הים'' אלא ''ויבקעו המים'' מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו, שנאמר ''ויבקעו המים'' וכן בשעה שחזרו, חזרו כל המים שכן הוא אומר (שם שם, כח) ''וישובו המים''.

וכל הנסים הללו נעשו על ידי משה שנאמר (שם שם, כא) ''ויט משה את ידו על הים'' לפיכך הקדוש ברוך הוא משבחו שנאמר (ישעיה שם, יא) ''ויזכור ימי עולם משה עמו'' וכתוב ''מוליך לימין משה זרוע תפארתו''.

וכן זהו שכתוב (תהלים פו, ח) ''אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך'' למה אין כמוך באלהים ה' ? שאין מי שיעשה כמעשיך, כיצד? בנוהג שבעולם בשר ודם עושה לו שביל בדרך, שמא יכול הוא לעשות לו שביל בים? והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא עושה לו שביל בים שנאמר (שם עז, כ) ''בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו.'' (ש''ר פר' כא סי' ו, ופר' כה סי' ו).

רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר: נטל הקב''ה רגליו של אבינו יעקב והעמידן על הים ואמר לו: ראה נסים שאני עושה עם בניך שנאמר (תהלים קיד, א) ''בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם'' ישראל סבא (יעקב שנקרא ישראל), רבי הונא בשם ר' אחא אמר אף רגליהם של אבות העמיד על הים שנאמר (שם עח, יב) ''נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.'' (ב''ר צב, ב). ע''כ.

אמר משה לפני הקב''ה: רבון העולמים האויבים אחריהם והים מלפניהם לאיזה דרך יסעו? מה עשה הקב''ה, שלח למיכאל השר ונעשה חומת של אש בין המצריים לישראל והמצריים היו רוצים לבא אחר ישראל ולא היו יכולים לבא מפני האש, וראו העליונים בצרתן של ישראל כל אותה הלילה ולא נתנו שבח והודאה לאלהיהם שנאמר ''ולא קרב זה אל זה כל הלילה'', אמר לו הקב''ה למשה: ''משה נטה ידך על הים ובקעהו'' ונטה משה את ידו על הים וראו המים פניו של הקב''ה ורגזו וחלו וירדו לתהומות שנאמר ''ראוך עמים יחילו''. ר' אליעזר אומר, ביום שאמר הקב''ה ''יקוו המים'' בו ביום נקפאו המים ונעשו שנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים ועשו חומות מים בין שביל לשביל והיו רואים אלו את אלו, וראו הקב''ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו שנאמר ''בים דרכך ושבילך במים ראו.'' (פרקי דרבי אליעזר מא).

עשרה נסים נעשו לישראל על הים: נבקע הים ונעשה כמין כיפה שנאמר (חבקוק ג, יד) נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי.

נחלק לשנים עשר גזרים שנאמר ''נטה את ידך על הים ובקעהו''.

נעשה הים יבשה שנאמר ''ובני ישראל הלכו ביבשה''.

נעשה כמין טיט שנאמר (שם טו) ''דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים''.

נעשה פרורים (חלקים חלקים של קרח) שנאמר (תהלים עד, יג) ''אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם''.

נעשה סלעים סלעים שנאמר (שם יג) ''שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם''.

נעשה גזרים גזרים שנאמר ''לגוזר ים סוף לגזרים''.

נעשה ערימות ערמות שנאמר ''וברוח אפיך נערמו מים''.

נעשו כמו נד שנאמר, ''נצבו כמו נד נוזלים''.

הוציא להם מתוקים מתוך מלוחים שנאמר ''ויצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים''. הקפיא להם את הים לשני חלקים ונעשה כמין כלים של זכוכית שנאמר ''קפאו תהומות בלב ים.'' (מכילתא פר' ד).

נבקע הים ונעשו כמין חומות, מזה ומזה והיה בבקיעתו קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו.

אמר ר' אליעזר בן יעקב: יותר משלש מאות מיל היו המים גודשים ועולים, כיפין על גבי כיפין עד שראו אותם כל אומות העולם וחלו לרעוד, וכן מן המים היו יוצאים להם עצים טעונים פרות, ועשב לבהמות וריח בשמים הפיח להם, וענני הכבוד היו חופים עליהם מלמעלה שלא יצטערו מן החמה, והאויר נתחמם להם שלא ילקו מצנת המים. (ספר אבותינו עמ' רצד). ע''כ.

ומסופר בתלמוד (חולין ז.) על ר' פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים, פגש בנהר שנקרא גינאי, אמר ר' פנחס אליו: גינאי חלוק לי מימיך ואעבור בך, אמר לו גינאי: אתה הולך לעשות רצון קונך (הקב''ה) ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה, כי שמא יתנו לך פדיון, וספק אין אתה עושה, אבל אני ודאי עושה רצון בוראי, בזה שאני מזרים את המים, אמר לו ר' פנחס: אם אין אתה חולק לי, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, והנהר חלק לו, היה שם איש אחד שהיה נושא חטים לפסח, אמר ר' פנחס לנהר חלוק גם לזה, חלק הנהר גם לזה, ועוד היה שם גוי אחד שרצה לעבור, ופתח הנהר גם לו בזכות ר' פנחס, אמר רב יוסף כמה גדול זה האיש ר' פנחס כמשה רבנו וששים רבוא ישראל, שנחלק להם הים,

וכן ראינו דבר זה (כדוגמאת קריעת הים) אצל יהושע, שיהושע פתח לבני ישראל את נהר הירדן, שנאמר (הושע ג) ''וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. ועליהם נאמר (בתהלים סו, ו) ''הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ''.

וכן ראינו זה אצל אליהו הנביא שנאמר (מלכים ב, ב ח) ''וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה'', וכן אצל אלישע הנביא שנאמר (שם ב, ב יד) ''וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה ה' אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע'', ע''כ.

ומסופר במדרש: מטרוניתא (נכרית) שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, בכמה ימים ברא הקב''ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, וכמו שכתוב ''כי ששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ'' אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מה הוא יושב ועושה? אמר לה: מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני (על פיסקת הנדוניה שאדם פוסק עם בתו) (עץ יוסף),

אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי, וכמה שפחות יש לי, ואני יכולה לזווגן בשעה אחת. אמר לה: אם קלה היא בעיניך קשה היא להקב''ה כקריעת ים סוף, הניחה והלך לו.

מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותם שורות שורות, אמרה להם: פלוני ישא פלונית ופלוני לפלונית וזיווגה אותם בלילה אחד.

למחרת באו כל אותם עבדים ושפחות אצלה, זה מוחו נפצע, וזה עיניו שמוטות, וזה נשברה רגלו. אמרה להם: מה אירע לכם? השיבו לה כי לא היו חפצים זה בזו וזו בזה.

מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא אמרה לו: רבי! אמת היא תורתכם, נאה משובחת היא, יפה אמרת- כל מה שאמרת! אמר לה: לא כן אמרתי לך? אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב''ה כקריעת ים סוף שנאמר (תהילים סח, ז) ''אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות'', מהו ''בכושרות''?- בכי ושירות. מי שרוצה ונהנה בזיווגו-אומר שירה, ומי שאינו רוצה- הוא בוכה, ומה הקדוש ברוך הוא עושה?- מזווגן על כרחם שלא בטובתם (ויקרא רבה ח, א).

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

התחיל הים עומד כנגדו, אמר לו משה: תקרע בשם הקב''ה ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו. משלו משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו, מכר הפנימית בא הלוקח להכנס בתוכו ולא הניחו השומר. אמר לו בשם המלך ולא קבל עליו, הראהו את הטבעת ולא קבל עליו, עד שנהג המלך ובא, כיון שנהג המלך ובא התחיל השומר לברוח. אמר לו (הקונה) כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך ועכשיו למה אתה בורח, אמר לו לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך.

כך בא משה ועמד על הים ואמר בשם הקב''ה ולא קבל עליו. הראהו את המטה ולא קבל עליו עד שנגלה עליו הקב''ה בכבודו. כיון שנגלה עליו הקב''ה בכבודו התחיל הים בורח שנאמר ''הים ראה וינוס''. אמר לו משה, כל היום הייתי אומר לך בשם הקב''ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו הים, לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ. (ילקוט שמעוני פר' יד סי' רלד).

''וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה''

בעזה שברוחות ואיזו זו? רוח קדים. וכן אתה מוצא שלא נפרע המקום מדורו של מבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים שנאמר (איוב ד, ט) ''מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ'' זה דור המבול ''וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ'' אלו אנשי סדום.

וכן אתה מוצא באנשי מגדל שלא נפרע מהם המקום אלא ברוח קדים שנאמר ''ומשם הפיצם ה'''. ואין הפצה אלא רוח קדים שנאמר ''ברוח קדים אפיצם''. וכן אתה מוצא במצריים שלא נפרע מהם אלא ברוח קדים שנאמר ''וה' ניהג רוח קדים''. וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב''ה (משבט יהודה ובנימין) [מעשרת השבטים] אלא ברוח קדים שנאמר (הושע יג, טו) ''כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'''. וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב''ה (מעשרת השבטים) [משבט יהודה ובנימין] אלא ברוח קדים שנאמר ברוח קדים אפיצם. וכן אתה מוצא בצור שלא נפרע מהם הקב''ה אלא ברוח קדים שנאמר (יחזקאל כז, כו) ''רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים'' וכן אתה מוצא שאין הקב''ה עתיד ליפרע ממלכות עליזה אלא ברוח קדים שנאמר ''ברוח קדים תשבר אניות תרשיש''. וכן אתה מוצא שאין המקום עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם לעתיד לבא אלא ברוח קדים שנאמר (ישעיה ל, לג) ''כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה'' וגו' (שם כז, ח) ''הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים''.

ובאותו הזמן ירד מלאך גבריאל עימהם לים והקיפם כחומה, והיה מזהיר את המים, למים שבימינם אומר: הזהרו בישראל שעתידים לקבל תורה מימינו של הקב''ה. שבשמאל היה אומר להם: הזהרו באלו שעתידים להניח תפלין בשמאל. שלפניהם אמר: הזהרו באלו שעתידים שיהו חתומים בברית. ושלאחריהם היה אומר: הזהרו באלו שעתידים להראות קשר תפלין וכנף ציצית מאחוריהן, והמים שומעים ועומדים חומות חומות. (ילקוט שמעוני סי' רלד).

---

קירות של מים

ירד סמא''ל ואמר לפני הקב''ה: רבונו של עולם לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים? ואתה עושה להם נסים?. והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב''ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שר של ים אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר ''וישובו המים'' ששבו מישראל על מצרים, (ילקוט שמעוני פר' יד סי' רלד).

ועל דבר המדרש אם בים למה ביבשה ואם ביבשה למה בים, מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים אלא עד שבאו לתוכו עד חוטמם ואחר כך נעשה להם יבשה, רבי נהוראי אומר בת ישראל עוברת ובנה בידה והיה בוכה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים ונותנה לו שנאמר (תהלים קו) ''ויוליכם בתהומות כמדבר'' מה מדבר לא חסרו כלום שנאמר (דברים ב) ''ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר'' אף בתהומות לא חסרו כלום.

וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. מכאן שהיה הדרך באמצע שהרי המים היו מימין ומשמאל ומלמעלה, (רבנו בחיי).

---

בעניין נץ החמה

אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעים בבקר,

בוקר של אברהם מנין? שנאמר (בראשית כב) ''וישכם אברהם בבקר''.

בוקר של יצחק מנין. שנאמר (שם) ''וילכו שניהם יחדו ושניהם השכימו בבקר''. בוקר של יעקב מנין? שנאמר (שם כח) ''וישכם יעקב בבקר''.

בוקר של משה מנין? שנאמר (שמות לד) ''וישכם משה בבקר'' וגו'.

בוקר של יהושע מנין? שנאמר (יהושע ג) ''וישכם יהושע בבקר ויסעו משטים''.

בקרו של שמואל מנין? שנאמר (ש''א טו) ''וישכם שמואל לקרוא לשאול בבקר''.

בקרים של נביאים העתידים לעמוד מנין? שנאמר (תהלים ה) ''ה' בקר תשמע קולי בקר אערוך לך ואצפה''.

בוקר של עולם (הבא) מנין? שנאמר (איכה ג) ''חדשים לבקרים רבה אמונתך''. (הארת המחבר: וכן מהו ''וישכם משרת איש האלהים לקום'' [מלכים ב, ו טו] אלא השכים כדי להתפלל כפי שאלישע היה עושה, מעם לועז).

וכן אתה מוצא שאין הקב''ה עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם לעתיד לבא אלא לבקרים שנאמר (תהלים קא) ''לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פעלי און''. אף ירושלם לעתיד לבא, כל בקר ובקר דינה יוציא לאור שנאמר (צפניה ג, ה) ''ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת''.

דבר אחר, ''וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר'' זה היה עם הנץ החמה. (מכילתא), ע''כ.

והנה בכלל תפילת השחר בנץ החמה יש לה מעלה גדולה וזכות גדולה היא למתפלל בה, עד שאמרו בגמרא (ברכות כו.) שהתפילה בנץ החמה היא לותיקין, פרש''י ''ותיקין'' המקדימים למצוות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו וכו'.

וכן אמר ר' זירא (שם ט:) זהו שכתוב (תהלים עב, ה) ''יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים''.

וכן העיד רבי יוסי בן אליקים בשם הקהילה הקדושה שבירושלים, (שם ט:) כל הסומך גאולה לתפלה (עיין תוספות שזה דווקא בתפילת הנץ) אינו ניזוק כל היום כולו, (עיין במהרש''א שם),

וכן ראינו שאמר ר' יהושע בן לוי לבנים שלו: (שם ח.) תקדימו לבית הכנסת בשחרית ותישארו בבית הכנסת עד מאוחר וכך יתארכו חייכם.

וכן רב ברונא (שם) פעם אחת סמך גאולה לתפלה והיה שמח כל היום.

ורבי יוסי בן חנינא (ירושלמי ברכות פ''ד ה''א, שבת קיח:) היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום,

וכן אמר רבי יוסי חנינא ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה,

וכן הגמרא (ברכות י:) דורשת על הפסוק (ישעיה לח, ב-ג) ''וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי'' מהו והטוב בעיניך עשיתי? אלא אמר רב יהודה אמר רב, שסמך גאולה לתפלה, ועיין לפירוש המהרש''א שם שהיה עושה כותיקין שהיו קורין קריאת שמע קודם הנץ ותפלה מיד לאחר הנץ.

וראה בבן איש חי (תחילת פר' פנחס) שכתב, שהסטרא אחרא מתעורר בכל בוקר לכלות את העולם, חס ושלום, והשם יתברך ברחמיו מגלה כח קדוש שהוא אור החסד הנזכר בסוד הפסוק (בראשית כב, ג) ''וישכם אברהם בבקר'' ובזה נכנע כח הסטרא אחרא, וזה סוד עניין קרבן התמיד הנאמר בו ''עולת התמיד''.

וכן מובא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק כב) בכל יום ויום מדת הדין מתגברת ועומדת לפני הקב''ה ואומרת לפניו רבש''ע כתוב בתורה לא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא י''ט י''ב) וישראל משכימים לשווקים ונשבעים לשקר ומחמדים את נשי חבריהם ומספרים לשון הרע על רעיהן שמא יש לפניך משוא פנים, אמר לה הקב''ה אבל ישראל משכימים [ממטותיהן ומקדשים את שמי פעמים בכל יום תמיד תלמידי חכמים משכימים] לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועמי הארץ לבתי כנסיות וכו'.

וכן הוא במדרש (במדבר רבה, בלק) ''הן עם כלביא יקום'' אין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות, ועומדים משנתן כאריות וחוטפים קריאת שמע וממליכים להקדוש ברוך הוא.

וכן במסכת יומא (בפרק ג') מסופר על הילני המלכה שעשתה נברשת על פתחו של היכל, בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעים שזמן ק''ש הגיע. וכן הוא במסכת שבת (קיד.) ברש''י שם.

וכתב מרן הש''ע (או''ח סי' נח סע' א) זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חברו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום, ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקים וכו' ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה, ומי שיוכל לעשות כן שכרו מרובה מאוד.

וראינו למאור עינינו למרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספר הליכות עולם (חלק א עמ' מז) שכתב שזמן נץ החמה היא שיעור של שתי דקות קודם הזריחה. דהיינו מאחר שהשמש נראית לעינים, (ועיין על זה גם בילקוט יוסף, שארית יוסף ב עמ' רנד), ע''ש.

ויש להאיר שבספר ילקוט יוסף (שארית יוסף סי' א הל' יח) כתב וזה לשונו: ודע שעדיף לומר תיקון חצות מאשר להשכים לתפלת ותיקין, ולכן מי שאינו יכול לקיים שניהם, יעדיף אמירת תיקון חצות, וכל שכן שיש להעדיף תיקון חצות על הסליחות בחודש אלול, וכן דעת מרן אאמו''ר שליט''א, ובדומה לזה יש להאיר שכתב (שארית יוסף חלק ב עמ' רנד) שבודאי שעל כל אחד להתאמץ להתפלל בנץ, אך בני תורה שתורתם אומנותם ותפילה בנץ תפריע להם בלימודם, ורוצים להתפלל אחר הנץ, כדי שיוכלו ללמוד בעיון, אינם צרכים להתפלל עם נץ החמה, שהרי מעיקר ההלכה זמן תפילה נמשך עד סוף ד' שעות, שכן משמע מדברי הפוסקים שהוא למצוה מן המובחר.

וכיוצא בזה כתב שהרוצה להתפלל בנץ החמה זה דווקא אם אינו על חשבון הלימוד, שהנסיון מוכיח שבדרך כלל אברכים המתפללים עם הנץ, ישנים מוקדם, והרי עיקר הלימוד ובירור הסוגיות הוא בלילה לבד, ולכן בזה המצב יעשה כפי עיקר הדין, ולא יתפלל עם הנץ, שלדעת מרן תפלה בנץ היא ממדת חסידות. והיא לו נד'פסה בהסכמה לקונטרס נץ החמה לרב יחיאל עוזרי.

וכן כתב (שארית יוסף סי' פט) כשאין מנין לתפלה בנץ, אין ליחיד להתפלל בנץ, אפילו אם הוא רגיל להתפלל בנץ, אלא אם כן מכוין יפה בתפלתו, שאין הדבר תלוי אם הוא רגיל להתפלל בנץ או לא, אלא אם הוא יכול לכוין בכל התפלה או לא.

ובשו''ת מעין אומר (ח''א פ''ב סי' טז) נשאל מרן הגר''ע יוסף שליט''א מה עדיף יותר להתפלל בבוקר תפלת שחרית בנץ החמה במניין קטן, או להתפלל יותר מאוחר ברוב עם? וענה מרן שליט''א שעדיף יותר בנץ החמה במנין קטן.

ר' יהודה אומר: מחמת האש של מעלה ששרפו הגלגלים של מטה, והיו מוטות ומרכבות רצות ונכנסות בעל כרחן שהיו טעונות כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות כדי שיטלו ישראל את הבזה, ר' נחמיה אומר: מקול רעם של מעלה נתנו צנורות של מטה שנאמר ''קול רעמך כגלגל האירו ברקיו תבל'' והיו מטות ומרכבות רצות מעצמן ונכנסות בעל כרחן, לשעבר היו הפרדות מושכות המרכבות ועכשיו מרכבות מושכות את הפרדות. (מכילתא פר' ה).

''וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו'' פירש רש''י, מכח האש נשרפו הגלגלים, והמרכבות נגררות, והיושבים בהם נעים ואבריהן מתפרקים. וכן כשם שאלו לוקים על הים, כך לוקים אותם שנשארו במצרים.

''וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת'' ר' יהודה אומר במדה שמדדו, בה מדד להם שכתוב ''תכבד העבודה'' לכך נאמר ''וינהגהו בכבדות''.

---

טביעת המצרים בים

וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ היה ראוי לומר נסים מפניו אבל העניין כי היו נסים מפני הים כדי שיצאו ממנו והם באים לקראתו על כרחם זהו שאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים ודרשו בו רז''ל כבשר המתנער בתוך הקדרה: (רבנו בחיי).

אמר רבי יוחנן כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים, ורבי שמעון בן לקיש אומר על אלו ועל אלו ננעל הים מד' רוחותיו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא מה יעשו ישראל? אמר לו אי אתה זקוק (לדאוג) מפני שאני עושה להם נס, באותה שעה שלח הקדוש ברוך הוא את ידו והעלן מן הים שנאמר (תהלים יח, יז) ''יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים'',

(כמו שכתב המעם לועז פר' בשלח עמ' שמ, שאמר ריש לקיש, שהמים נסוגו וחזרו בכוח גדול על שניהם, אבל הקב''ה עשה נס והציל את ישראל והמצרים טבעו, ולכן אומר הכתוב ''יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב'' רוצה לומר כי בשעה שכל המצרים וכל בני ישראל היו בתוך הים חזרו המים לאיתנם וסגרו את הים מד' רוחותיו והשאירו אותם באמצע, אמר משה לפני הקב''ה: רבון העולם מה יעשו ישראל כדי להנצל? אמר לו הקב''ה: אני אעשה להם נס, ואז סיבב הקב''ה שבני ישראל הורמו והיו תלויים באויר, כמו עופות השמים, והיו מרחפים באויר עד שיצאו ליבשה, וזה שאומר הכתוב (ש''ב כב, יז) ''יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים'' וסברה זו מקובלת ביותר על דעת חכמים)

''וישב הים'' לא נאמר אלא ''וישובו המים'' מכאן שכל המימות חזרו. ''על המצריים'' לא נאמר אלא ''על מצרים'' מלמד שנטל הקב''ה שר שלהם תחלה וטבעו בים, ואח''כ ירדו כלם אחריו, לכך נאמר ''וישבו המים על מצרים'' ואח''כ ''על רכבו ועל פרשיו''.

אמר רבי ברכיה: היה צריך לומר ''מצרים נסים אחריהם'' וכי יש אדם בורח מן הבריה ונס לקראתו, אלא שהטעה אותם הקב''ה ולא היו מוצאים היכן לנוס והיו נסים לקראתו, עד שנשתקעו תהומות, שנאמר וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

וכך אמר הקב''ה לפרעה: אני כתבתי בתורה (דברים כב) ''שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ'' ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר (תהלים קלז) ''ונער פרעה וחילו בים סוף'' ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן, (ש''ר פר' כ,כב,טו סי' ד,ב,טו).

ובכלל זה היה עוד נס שהים יצא מגבולו והגיע עד מצרים כדי להטביע את בני ביתם של המצרים שהיו שם, ואומר הכתוב ''אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים'' ודברים אלו מוסבים גם על המצרים שהיו בים שהיו אומרים, תנו לנו עצה שננוס מפני בני ישראל ולא אחריהם בים כי ראינו שה' נלחם להם במצרים כמו שהוא מעניש אותנו, כי הם היו חושבים בדעתם שכל זה מקרה שבאו לים בזמן סערה, אבל בראותם שגם אלו שבמצרים נענשים כמותם שהוטלו מלמעלה למטה, אז נוכחו שבכל זה יד ה' ולא בדרך הטבע נעשה, וכן ראו את מצרים בוערת ונשרפת. (מעם לועז פר' בשלח עמ' שמג).

ודע שעל זה שטבעו המצרים בים תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיברכו בתפלת שמונה עשרה: למינים ולמלשינים אל תהי תקוה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו, ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר, ותכלם ותכניעם במהרה בימינו, ברוך אתה ד' שובר אויבים ומכניע זדים, (שבולי הלקט ענין תפלה סי' יח).

א''ר יונתן התנה הקב''ה תנאים עם הים שיהא נקרע לפני ישראל זהו שכתוב וישב הים לפנות בקר לאיתנו- לתנאו שהתנה הקב''ה עמו. וכתוב יקוו המים יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם.

אמר ר' ירמיה בן אלעזר, לא עם הים בלבד התנה הקב''ה אלא עם כל מה שנברא מששת ימי בראשית. זהו שכתוב (ישעיה מה, יב) ''יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי''.

צויתי את הים שיקרע לפני ישראל.

צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים.

צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.

צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו שנאמר והעורבים צויתי לכלכלך שם. צויתי את השמים שיפתחו לפני יחזקאל.

צויתי את הדג להקיא את יונה שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה. וישב הים לפנות בקר לאיתנו אין איתנו אלא תקפו שנאמר איתן מושבך. [עיין על זה עוד ברבנו בחיי]

היו המצריים עושים כשפים ועולים מן הים, אמר הים: פקדון שהפקיד לי הקב''ה היאך אניחנו, מיד היו המים רצים אחר כל מצרי ומצרי ומורידן לים שנאמר ומצרים נסים וגו' ''לקראתם'' לא נאמר אלא ''לקראתו'' של כל מצרי ומצרי. שני מכשפים היו במצרים יוחני וממרא ועשו להן כנפים בכשפים ופרחו באויר ונתלו ברומו של עולם. אמר גבריאל ברוב גאונך תהרוס קמיך. מיד אמר הקב''ה למיכאל לך ועשה בהם דין. תפסן מיכאל בציצית ראשן וקעקען על פני הים זהו שנאמר ''אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים''.

בשעה שבקש הקב''ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב''ה ואמר לפניו: רבונו של עולם נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שחד, למה אתה רוצה להטביע מצרים האם הטביעו בני מבניך או הרגו מהם, בשביל ששעבדו בהן אתה רוצה לטבען?, כבר נטלו שכרן, כל כסף וכל זהב שלהן.

באותה שעה כנס הקב''ה כל פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ובין עוזא שר של מצרים, אמר הקב''ה: בתחלה הבאתי עליהם רעב והעמדתי להם יוסף הבין בחכמתו ונעשו כולן עבדיו, ולבסוף באו בני כגרים ושעבדו בהם שעבוד קשה עד שעלתה צעקתם לפני, ושלחתי להם משה ואהרן עבדי ואמרו למלך שלהם ''כה אמר ה' אלהי העברים'' והיו יושבים לפניו כל מלכי מזרח ומערב והתחיל מתגאה לפניהן ואמר מי ה' שלא הביא דורון כל אותן השנים כדרך כל אלהות, לא ידעתי את ה' אלא המתינו ואבדוק בספרים שלי אם שמו כתוב אצלי. בדק ולא מצא, השיבו משה ואהרן ואמרו לו: הוא ברא שמים וארץ והוא צר העובר במעי אמו והוא משיב רוחות ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח אילנות ועשבים וממית ומחיה נפש כל חי בידו. השיב לשלוחי, אין אלוה בעולם שיעשה מעשים הללו אלא אני בראתי עצמי ואת נילוס יאורי, שנאמר (יחזקאל לט) ''לי יאורי ואני עשיתני''. השיב ואמר לחכמיו שמעתם אלוה זה מעולם? אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא [בן] מלכי קדם, שנאמר איך תאמרו אל פרעה בן חכמים וגו', השיב לשלוחי לא ידעתי, כיון שכפר בי שלחתי לו עשר מכות ולא הועלתי וכל כך כפר בי והוסיף לשעבד את בני ולאחר שהודעתי לו את כחי וגבורתי, שלח בעל כרחו, ועכשיו רדף אחריהם להחזירם לשעבוד, מי עשה כזה ולא הבין, אינו ראוי לטבעו בים הוא וכל חילו.

השיבו לו כל פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ. באותה שעה ענה עוזא ואמר: רבנו של עולם יודע אני בעצמי שהן חייבים, אלא שב עליהם במדת רחמים. באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט (שהיו שמים במקום לבנים תינוקות) ועמד לפני הקב''ה ואמר: רבונו של עולם הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה תרחם עליהם?! מיד חזר הקב''ה וישב עליהן במדת הדין וחזר וטבעם בים. (ילקוט שמעוני סי' רלה, רלו, רמא).

רבי מאיר אומר (ספר אבותינו) כשנגלה הקב''ה על המצרים בים, נגלה עליהם באלפי מלאכי חבלה, אמרו לפניו: רבון העולם הנח לנו ונעשה רצונך במצרים, אמר להם: אין דעתי נוחה עד שאפרע בעצמי משונאיהם של ישראל, ובזמן הטביעה לא נשתייר מהם אלא פרעה, שהיה מטורף בים ושמע את ישראל אומרים שירה, באותה שעה נשא אצבעו לשמים ואמר: מאמין אני בך, אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים, אין אלוה בעולם אלא אתה, באותה שעה ירד גבריאל והטיל על צוארו שלשלת של ברזל, אמר לו: רשע אתמול אמרת ''מי ה' אשר אשמע בקולו'' ועכשיו אתה אומר ''ה' הצדיק'' הורידו למצולות ים ועכבו שם חמשים יום כדי שיכיר נפלאותיו למקום, אח''כ העלהו, והלך ומלך בנינוה, לפיכך כשבא יונה להתנבא עליה שתחרב, האמין, והכריז צום ותשובה לעמו, ע''כ. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר פרק מג.

ועדיין פרעה חי ועומד בפתח גיהנם וכשנכנסים העכו''ם לגיהנם, מודיע להם גבורותיו של הקב''ה ואומר להם: מפני מה לא למדתם ממני דעת, כי כפרתי בה' ולכן שלח בי עשר מכות וטבעני בים ועכבני בים חמשים יום ואח''כ העלני מן הים והאמנתי בו בעל כרחי. (אמרי אל).

וכן פירש ''דעת זקנים'' מהו לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד אלא עד אחד לא נשאר בהם, אבל אחד נשאר והוא פרעה, וזהו שכתוב בתהלים ''אחד מהם לא נותר'' היינו מכל עמו, ע''כ.

וכן אמרו במדרש (תנחומא סי' יז) יבא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב, ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו ישראל בכל מיני פורעניות. ע''כ.

ועליהם כתוב בתהלים (עח, נג) ''וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם''.

---

האבות קמו לתחייה

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם הקב''ה הראה לישראל את המושל העליון הממונה של מצרים שהעביר אותו בנהר דינור, שהיה בשפת הים הגדול, שבו מעבירים את שרי מעלה כשמורידים אותם מגדולתם, ועל ידי זה הוסר ממשלתו, ונדמה לישראל שמת. וזהו שכתוב ''מֵת'' שהלא אין מיתה במלאכים, אלא זה שהעבירו אותו ממשלתו נחשב לו כמיתה.

וכן יש להקשות, שפסוק זה אין ראשו כסופו, ולא סופו כראשו, כי בתחילה כתוב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אח''כ כתוב וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' אלא אמר רבי יהודה, יעקב אבינו הזקן שירד עם בניו בגלות וסבל וקבל על עצמו עול הגלות, והוא הביא את בניו שיסבלו עול הגלות, ומפני זה הוא ממש קם לתחייה וראה כל אותם הנקמות שעשה הקב''ה לפרעה ולעמו וכל הגבורות שעשה לעם ישראל במצרים, זהו שכתוב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל היינו יעקב אבינו הנקרא ישראל, ומה שכתב ''וייראו העם'' היינו עם ישראל, ויעקב ראה את גבורת ה' במכת בכורות, ואח''כ עמד שם וראה בגאולת בניו, וראה את ניסי הים, עד אחר שעברו ישראל את הים.

וכן אמר רבי חזקיה, גם אברהם אבינו העלה הקב''ה מקברו ואמר לו חייך שאתה תראה כמה המונים וכמה צבאות שיצאו ממך, ובשעה שיצאו ישראל ממצרים כל אותם השבטים וכל אותם הרבבות, העלה הקב''ה את אברהם מקברו וראה אותם, זהו שכתוב (דברים ד, לז) ''וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו'' שיציאת מצרים היתה לפני אברהם. ורבי אבא אומר אפילו יצחק אבינו היה שם, (מתוק מדבש על הזוהר דף נג ע''א) ע''כ.

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם

כציפור שהיא נתונה ביד אדם שאם יכבוש ידו מעט מיד היא נחנקת שנאמר (תהלים קכד) ''נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וגו' ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם''.

וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה שנאמר (דברים ט) ''או הנסה אלהים''.

מפני ארבעה דברים ראו ישראל את מצרים מתים: כדי שלא יאמרו כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצריים מצד זה. וכדי שלא יהו מצרים אומרים, כשם שאנו אבודים בים כך אבדו ישראל בים. וכדי שיקחו ישראל את הביזה, שהיו טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. וכדי שיהו ישראל נותנים את עיניהם בהן ומכירים אותם ומוכיחים אותן שנאמר (תהלים נ, כא) ''אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ'' ''וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה.'' (מיכה ז, י).

''וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת''

היה כל אחד ואחד מישראל נוטל את כלבו והולך ונותן את רגלו על צוארו של מצרי והיה אומר לכלבו אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי אכול מן ידים הללו שלא חסו עלי. תדע לך שכן הוא שכן כתוב (תהלים סח, כד) ''לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ''. אמרו ישראל עשית לנו כל הניסים האלו אף אנו לא נהיה כפויי טובה ומה יש לנו לומר שירות ותשבחות וכו' ''אז ישיר משה.'' (ילקוט שמעוני סי' רלט, רמ).

רבי יהושע אומר עשר מכות לקו המצרים באצבע אחד, שנאמר (שמות ח, טו) ''ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא'' ועל הים לקו חמשים מכות שנאמר (שם יד, לא) ''וירא ישראל את היד הגדולה'' והיד חמש אצבעות וחמש פעמים עשר הרי חמישים, רבי אליעזר אומר ארבעים מכות לקו המצרים במצרים ומאתים על הים (ש''ר פר' כג סי' ט).

ר' עקיבא אומר: מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של חמש מכות וכו' ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות. (מכילתא).

בנוהג שבעולם עבד שבורח מרבו כל זמן שרבו בחיים אינו נח לבו, כי אומר שמא יבואו אחריו ויתפסוהו, אבל כששמע שהוא מת, אז הוא בטוח שניצל מעבודתו, וכן אצל ישראל, כי כל זמן שהמצריים היו בחיים היו חוששים שמא יבואו וישתעבדו בהם, בפרט שמלך מצרים היה שולט בכל העולם, וכל המלכים היו משועבדים לו והיו מעלים לו מס, ולכן לא היו בני ישראל בטוחים, אבל עכשיו שנקרע הים נחה דעתם, ולכן נקרא שביום ההוא הושיע ה' את ישראל מיד מצרים, כי מן היום והלאה ניצלו מן הסכנה. (מעם לועז).

---

אמונה, אמונת חכמים

מובא בילקוט שמעוני (סי' רמ) אם במשה האמינו קל וחומר בה' ומה תלמוד לומר בה', ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כיוצא בו אתה אומר (במדבר כא) ''וידבר העם באלהים ובמשה'' אם באלקים דברו קל וחומר במשה, אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאלו מדבר במי שאמר והיה העולם.

בשכר אמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה אז ישיר משה ובני ישראל. ר' נחמיה אומר מנין אתה אומר שכל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש? שכך מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו. אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין שנאמר והאמין בה'. וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא מזכות אמנה שהאמינו שנאמר ''ויאמן העם''. וכן הוא אומר (תהלים לא) ''אמונים נוצר ה'''.

וכן יהושפט אומר לעם (דה''ב כ, כ) ''הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ'' וכתוב (ירמיה ה, ג) ''עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה'' וכן ''וצדיק באמונתו יחיה'', וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה שנאמר (שיר ד, ח) ''אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה'' וכן (הושע ב,כב) ''וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'''. הא גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה וכן הוא אומר (תהלים קו, יד) ''וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ''.

ומפני שהאמונה יסוד כל התורה כולה תקנו לנו רז''ל בתפלה ובברכות לענות אמן שהוא נגזר מלשון אמונה ומלשון הודאה שמקבל עליו דברי המברך ומודה בהם, וזהו שאמרו רז''ל אמן קבלה אמן שבועה אמן קיום ועל זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך. (רבנו בחיי).

ובליקוטי מוהר''ן ח''א (סי' נז אות ח) מובא על מה שכתוב הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ (שַׁבָּת קיט:) כִּי כָּל הָרְפוּאוֹת הֵם הַרְכָּבוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִין סַם פְּלוֹנִי וְעֵשֶׂב פְּלוֹנִי בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל כָּך וְכָך, וְכֵן עֵשֶׂב אַחֵר שֶׁמִּשְׁקָלוֹ כָּך וְכָך וְכֵן שׁוֹקְלִין מִכַּמָּה מִינִים וְכָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ כּחַ אַחֵר וּמְעָרְבִין אֵלּוּ הַמִּינִים בְּיַחַד וְעוֹשִׂין מֵהֶם הַרְכָּבָה וְזאת הַהַרְכָּבָה, יֵשׁ לָהּ כּחַ לְרַפְּאוֹת הַחוֹלַאַת.

נִמְצָא שֶׁעִקַּר כּחַ הָרְפוּאָה עַל יְדֵי הַהַרְכָּבָה שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ כּחַ אַחֵר חָדָשׁ עַל יְדֵי הַכּחַ שֶׁקִּבְּלָה מִכָּל אֵלּוּ הָעֲשָׂבִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וּבְזֶה הַכּחַ שֶׁל הַהַרְכָּבָה דַּוְקָא מְרַפְּאִין הַחוֹלַאַת, וְעַל כֵּן צָרִיך רוֹפֵא מֻמְחֶה, שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת הַהַרְכָּבָה אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אַף אִם יִקַּח הָעֲשָׂבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כּחַ לְרַפְּאוֹת עִם כָּל זֶה לא יִפְעַל כְּלָל כִּי אֵין יוֹדֵעַ אֵיך לְהַרְכִּיבָם (הארת המחבר: ואף אם יערבבם יכול לגרוע כאשר מחסיר או מוסיף ויצא שכרו מרובה מהפסדו)

כְּמוֹ כֵן הַתּוֹרָה שֶׁהִיא רְפוּאָה לְכָל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא'' אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָהּ, כִּי אִם חַכְמֵי הַדּוֹר כִּי נִמְסְרָה לָהֶם לְדָרְשָׁהּ בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן אֲבָל מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ אִי אֶפְשָׁר לֵידַע דָּבָר כִּי אִם עַל פִּי חַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁהֵם מְפָרְשִׁים אוֹתָהּ כִּי הַתּוֹרָה עֲנִיָּה בִּמְקוֹמָהּ וַעֲשִׁירָה בְּמָקוֹם אַחֵר וְהַחֲכָמִים מְלַקְּטִין וּמְעָרְבִין וּמַרְכִּיבִין אֶת הַתּוֹרָה וְדוֹרְשִׁין אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת וְהֵם גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין (בָּבָא בַּתְרָא קיא:) וְאַף שֶׁכָּתוּב בְּתּוֹרָה כָּך, הֵם גּוֹרְעִים מִמֶּנָּה אוֹת אוֹ תֵּבָה וּבְמָקוֹם אַחֵר מוֹסִיפִין, וּבָזֶה דּוֹרְשִׁין אוֹתָהּ, כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדְעִין, כְּמוֹ שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם וְעַל כֵּן כְּשֶׁפּוֹגֵם בִּכְבוֹד תַּלְמִיד חָכָם, אֵין רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ, שכּחַ הָרְפוּאָה שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהַתּוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל יְדֵי חַכְמֵי הַדּוֹר, כִּי לָהֶם נִמְסְרָה לִדְרשׁ וְהֵם יוֹדְעִים לְהַרְכִּיב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ''ל שֶׁזֶּה עִקַּר כּחַ הָרְפוּאָה כַּנַּ''ל כִּי כָּל הָעֲשָׂבִים מְקַבְּלִים כּחַ מֵהַתּוֹרָה כַּמְבאָר לְעֵיל וְעִקַּר כּחָם לְרַפְּאוֹת, הוּא עַל יְדֵי הַהַרְכָּבָה כַּנַּ''ל עַל כֵּן הָעִקָּר תָּלוּי בְּחַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה וּלְהַרְכִּיב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ''ל עַל יְדֵי זֶה מְקַבְּלִין כּחַ כָּל הַהַרְכָּבוֹת שֶׁל כָּל הָעֲשָׂבִים, שֶׁמְּקַבְּלִים כּחַ מֵהַתּוֹרָה.

עַל כֵּן הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, וּלְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם, לִירָא מֵהֶם מְאד וְאַף אִם נִרְאֶה לוֹ מֵהֶם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְפרָשׁ בַּתּוֹרָה כָּך לְפִי דַּעְתּוֹ וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים, חַס וְשָׁלוֹם, כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה הוּא צָרִיך לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי הֵם עוֹשִׂים נְכוֹנָה עַל פִּי הַתּוֹרָה כִּי הַתּוֹרָה נִמְסְרָה לָהֶם כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמְּפרָשׁ בַּתּוֹרָה ''אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ'', (דְּבָרִים כה) וְהֵם אָמְרוּ: שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקוֹת דַּוְקָא (מַכּוֹת כב: עַיֵּן שָׁם) כִּי הֵם יוֹדְעִים עַל פִּי הַדְּרָשׁוֹת וְהַמִּדּוֹת כְּפִי מַה שֶּׁנִּמְסַר לָהֶם שֶׁצָּרִיך דַּוְקָא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקוֹת עַל כֵּן צָרִיך לְהַאֲמִין בַּחֲכָמִים, וּלְהַשְׁלִיך שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ רַק לִסְמך עֲלֵיהֶם כִּי לָהֶם נִמְסְרָה הַתּוֹרָה לְדָרְשָׁהּ. ע''כ.

וישנו משפט יפה: פני הים שווים מלמעלה אולם בעומקם ישנם הבדלים עצומים - גם בה' יתברך כולם מאמינים אולם בעומק האמונה ישנם הבדלים עצומים בין אדם לחברו.

''וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ'', הנה יש להתבונן בפסוק ולראות מה הוא בא להגיד לנו שכתוב ''ובמשה עבדו'' אלא בא לתת לנו כלל גדול לחיים שזהו אמונת חכמים, דהיינו שהיה לבני ישראל אמונת חכמים, ואז היו ראויים לקבלת התורה. מפני שאדם שאין לו אמונת חכמים הוא כופר בכל התורה, שכן כתב הקב''ה בתורה (דברים יז ט-יא) ''וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל''

פירש הספרי (דברים סי' קנד) אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל שמע להם.

ופירש הרמב''ן על הפסוק, שענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החֵלֶב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך צוה אותי האדון המצווה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן להם (לנו) התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ע''כ.

והנה חס וחלילה שנחשוב שזה היה רק בזמנם (כמו ששמעתי שרוצים לומר) אלא כל דור דור וחכמיו כל דור דור ושופטיו.

שאמרה הגמרא (ר''ה כה.) למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו (אותם שנאמר עליהם ''שבעים מזקני ישראל'' שמות כד, ט. במדבר יא פס' טז, כה) אלא שלא יאמר אדם על בית דין שבימיו, וכי פלוני כמשה ואהרון? וכי פלוני כנדב ואביהוא? וכי פלוני כאלדד ומידד? ויאמר לעצמו מאחר שאינם כמותם איני צריך לשמוע בקולם, לכן לא נתפרשו שמותם. וכן כתוב (שמואל א יב, יא) ''וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח'' וכתוב (תהלים צט ו) ''מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ וגו''', אומרת הגמרא שהשווה הכתוב שלשה קלי עולם (ירבעל בדן ויפתח) כשלשה חֲמוּרֵי עולם (משה אהרון ושמואל) אלא לומר לך שירבעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים.

וכן כתוב (דברים יז, ט) ''ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם'' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? אלא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. וכן כתוב (קהלת ז, י) ''אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה'' פ' התוספות, אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכן עלינו לשמוע לשופטים הראשונים יותר מלאחרונים. אל תאמר זאת כי אין לך אלא השופט שבימיך. ע''כ.

הבט וראה מה עשה יצה''ר לעם ישראל במתן תורה שהראה להם מיטתו של משה רבנו באויר, כמאמר הגמ' (שבת פט.) אמר ר' יהושע בן לוי מהו שכתוב ''וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ (איחר) מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר'' אל תקרי בושש אלא באו שש, בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחילת שש (שעות) אני בא. (ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, והם טעו במניין, עיין רש''י) לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא? אמרו לו עלה למרום אמר להן באו שש (כבר עברו שש שעות) ולא השגיחו עליו, (אמר להם שהוא) מת ולא השגיחו עליו הראה להן דמות מיטתו ובכך הצליח סוף סוף השטן לשכנע אותם להאמין במותו של משה וע''י כן לכפור באלהים חיים. ע''כ.

הבה נתבונן ונראה שאם היה לבני ישראל אמונת חכמים כמאמר הפסוק ''לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל'' לא היה מצליח השטן לבלבל אותם, מפני שצריך שיהיה לאדם אמונה פשוטה לגבי מה שכחמים אומרים לו (וכמובן אני מדבר על רב שהרבנים הגדולים סומכים את ידיהם עליו).

וידע האדם שיש הרבה יצה''ר ובמיוחד בדור הזה לאמונת חכמים, אחרי כל ההסתה מהתקשורת והעיתונות המסוכנים (אשר נחפש ונמצא שכל ההסתה זה לא מבני ישראל המה) שמחדירים ארס ורעל בנשמות קדושים על עובדי השם, וידע האדם שכאשר הוא רואה איזה ''רב'' בטלוויזיה עושה מעשה אשר לא יעשה, זה כבר מוכיח עליו שהוא לא אדם בשביל תואר של רב, ואם תראה בכל זאת בטלוויזיה הארורה רב שאתה מכיר אשר עושה מעשה לא טוב, אפשר לומר שהם יכולים להראות לך מה שהם רוצים, וכמו שמביימים סרט ויורים לאדם בראש עם אקדח והוא קם לתחייה, וגם מפני שהטלוויזיה היא פסולה מעיקרה לעדות. ואם בכל זאת תירצה לומר שעשה את זה, (למרות שמי שמאמין להם נחשב שקיבל לשון הרע על ת''ח) צריך לדונו לכף זכות שחז''ל מאוד החמירו על כף זכות בתלמיד חכם, ואל תאמר שמא יעשה תשובה אלא ודאי יעשה תשובה, (ברכות יט.) וזה לא המקום להאריך על רשעותם, וראה מה כתבנו על העיתון בפרק כג פסוק יג.

ופעם אחת אמר לי אדם שלא על כל דבר צריך שאלת רב, ואמר לי שזה מאוד טיפשי בעיניו אם לאדם התקלקל איזה חפץ בבית (כמו מזגן) והוא יבוא לשאול את הרב אם לתקן את זה, (ולא מבחינה כספית). וניראה לעניות דעתי שלא צריך לבוא לשאול דברים כאלו כי זה פעמים שיכול להפריע לרב בלימוד או בחיי המשפחה שלו, וכמו שאמר יתרו למשה רבנו (יתרו יח, כב) ''וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ''.

אבל חס וחלילה לומר על זה שזה טיפשי, אלא להפך אשריו שהוא בא והרב צריך להתייחס אליו ברצינות ולא להראות לו פנים של מה בכך, ויסביר בשיעורים בדרכי נועם על מה צריך לבוא ועל מה לא.

ולא לחינם אמרה המשנה (אבות ו, ו) שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים אחד מהן זה אמונת חכמים. שאדם רוצה לזכות בכתרה של תורה שהיא יותר מן הכהונה ומן המלכות חייב שיהיה לו אמונת חכמים והתבטלות לרבותינו הקדושים אשר מפיהם אנחנו חיים.

צא ולמד ממעשה באותו תלמיד (ב''ב עה.) שהיה יושב לפני ר' יוחנן ושמע שעתיד הקב''ה להביא אבנים טובים ומרגליות ולקבוע אותם בשערי ירושלים שנאמר (ישעיהו נד, יב) ''וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח'' לגלג עליו אותו תלמיד ואמר הייתכן? אפילו אבן בגודל ביצה אין אנחנו מוצאים אותו, ומכל שכן שיהיה גדול כל כך בודאי לא נמצא, לימים הלכה ספינתו למרחוק בים, וראה מלאכי השרת מבקעים אבנים טובות ומרגליות, אמר להם אבנים אלו למי, אמרו לו שעתיד הקב''ה להעמידן בשערי ירושלים, בא זה התלמיד אח''כ לפני ר' יוחנן ואמר לו דרוש ולך נאה לדרוש, כי כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ר' יוחנן איש ריק אתה וכי אלמלא לא ראית לא האמנת?! מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות.

וסיפור דומה לזה ראינו אצל אלישע הנביא, בזמן שהיה בצורת נוראית, רצה מלך ישראל יהורם לשלוח את שרו להרוג את אלישע (מפני שחשב שלא התפלל מספיק), ותוך כדי זה שלח אלישע שליח למלך לבשר לו טוב, ואז המלך הצטרף לשר שלו ושניהם הלכו לאלישע הנביא, ובהגיעם אל אלישע, ראה אלישע שהם בשלום איתו, ואמר להם שמחר יהיה שפע רב בשוק, השר שהיה עם המלך לא האמין לדברי אלישע ואמר לו, וכי עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, וכי יכול להיות כדבר הזה?!, אמר לו אלישע, אתה תראה את כל זה אבל אתה לא תוכל לאכל מזה (משום שזלזל בזה), וכן הכתוב אומר שלמחר כל מה שהנביא אמר כן קרה והיה שפע, והמלך שם אותו על שער העיר, אמנם נענש השר על דברי הנביא, וכשבאו העם לאכל, נאמר (מלכים ב, ז, יז) ''וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת'' וכל זה למה קרה לו? אלא מפני שלא האמין לדברי חכמים! (וזה ההיפך מן אשת עובדיה שהבטיח לה ''את ובניך תחיי בנותר'' וכיון שהאמינה לדבריו, ניצלה היא ובניה).

וכן מובא בזהר (ויקרא דף י ע''ב) על ר' נהוראי סבא שהפליג לים הגדול, ונעשה רוח סערה על הים ונטבעה הספינה ומתו כל אותם שהיו בספינה, ונעשה לו נס וירד בשבילים ידועים בלב ים, ויצא מתחת לים לישוב אחד, שהיה אחת משבע הארצות, וראה שם מאותם הבריות אנשים שהיו כולם קטנים, והיו מתפללים תפילה, ולא ידע ולא הבין מה שהיו אומרים, ושוב נעשה לו נס, ועלה לארץ שלנו, ואמר אשריהם הצדיקים שעוסקים בתורה, ויודעים דברים הסתומים של סודות העליונים, אוי להם לאותם החולקים על דבריהם, ואינם מאמינים מה שהם אומרים.

ומאותו היום והלאה כשהיה בא לבית המדרש ואמרו החכמים דבר תורה היה בוכה, שאלו אותו מדוע הוא בוכה? והשיב להם לפי שעברתי על האמונה בדברי חכמים, שלא האמנתי לדבריהם שאמרו שיש שבע ארצות בטיבור הארץ ויש בהם בריות משונות, עד שמין השמים עשו לי נס והראו לי בפועל ממש את ענין שבע ארצות, ואני מתיירא מן הדין שלי בעולם הבא.

עתה נוכחת לדעת מה קרה לאותו תלמיד ולשר שלא היה להם אמונת חכמים וזלזלו בדברי רבותיהם, אי לכך נעבוד כולנו על המידה הזאת וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

וראינו עוד מעשה נפלא שהביא מאור עינינו הרב עובדיה יוסף שליט''א (ענף עץ אבות עמ' תז) מסופר על הגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש (בעל הצמח צדק) בצעירותו, אחר אירוסיו, נכנס לביתו של סבו הגאון האדמו''ר בעל התניא, להודיעו על אירוסיו, הסתכל האדמו''ר וראהו חוגר אבנט מוזהב, שמחירו היה יקר, שאל אותו האדמו''ר, האם החותן שלך נתן לך אבנט זה במתנה? אמר לו הן, וכמה נדוניה נתן לך? אמר לו, עשרת אלפים רובל, ומה תעשה בהם? אמר לו, אתנם לסוחר עשיר ונאמן, לעיסקא, וארוויח קצת כסף לפרנסתי. אמר לו, ואולי העשיר הזה יפשוט את הרגל ויהיה עני, ותפסיד גם את הקרן וגם את הריוח, אמר לו הנכד, הוא עשיר גדול, ואין לחשוש לזה.

אמר לו האדמו''ר, אני מייעץ לך שתתן את המעות לקופת חסדים שלי, וכשתרצה אותם בחזרה, אחזירם לך. ואז יהיו בשלמות. הנכד התבייש בפירוש לסרב למר זקנו, אך חמק והלך לו, ומסר את כל הכסף של הנדוניה לעשיר הסוחר הנזכר, שהיה איש נאמן מאד. אולם כעבור חודשיים ימים נשרף כל רכושו של העשיר, ונעשה עני מרוד המחזר על הפתחים, מאליו מובן, שכל הכסף הנדוניה של הבעל צמח צדק ירד לטמיון, והוא הצטער מאוד על זה. לימים נכנס הצמח צדק אל מר זקנו האדמו''ר, שאל אותו, האם הרווחת כסף מהנדוניה שלך? סיפר לו הנכד את האמת שהכל ירד לטמיון, נאנח האדמו''ר, ואמר לו, ולמה לא שמעת לדברי, שתתן המעות לקופת גמילות חסדים, והיו אז הקרן והריוח בשלמות, חבל מאוד שאין לכם אמונת חכמים ברבותיכם. בא ואספר לך מעשה מהדור הקודם על גודל אמונתם של אנשי ווהלין בחכמי ישראל.

פעם נסעתי אל מורי ורבי המגיד ממזריטש זצ''ל בימות החורף, והיה אז קור גדול ושלג כבד, והגעתי לאכסניא אחת של איש ירא שמים, וסיפרתי לו שאני תלמידו של רבנו המגיד ממזריטש, ואז הוא קבלני בכל הכבוד, ונתן לי משקה חם לשתות והשיב את רוחי. שאלתי אותו, כמה שנים אתה נמצא במלון הזה, אמר לי, זה עשרות שנים אני כאן, שאלתיו, היש לכם מניין להתפלל בשבת ולקרוא בתורה? השיבני לא, ורק לימים נוראים אני נוסע לעיירה הסמוכה עד לאחר החגים. אמרתי לו, וכי כך נאה שכל הזמן תתפלל ביחידות, ולא לשמוע קדיש וקדושה וברכו, ולמה לא תלך לדור בעיירה ההיא, השיבני, ומאין תהיה פרנסתי, שאלתיו, כמה בעלי בתים יש בעיירה ההיא, אמר לי, יותר ממאה משפחות, אמרתי לו, בשביל מאה משפחות יש להקב''ה לתת להם פרנסה, ובשבילך לא יוכל חס ושלום הקב''ה להזמין לך פרנסתך שם? והוא שתק, לנתי שם בלילה ההוא, ובבוקר השכם ראיתי שעל ידי המלון עומדות עגלות מלאות רהיטים וחפצים ומטלטלים, שאלתי אותו מה זאת? אמר לי, שמעתי בקול כבודו, ואני מיד נוסע אל העירה לדור שם, וכן עשה, צא ולמד, חוזק אמונתו של בעל המלון ההוא, שאף כי הייתי אז צעיר לימים, בכל זאת תיכף כששמע שאני תלמיד רבנו, השליך את נפשו מנגד לעקור מיד את דירתו שהיתה לו פרנסה ממנה בכבוד עשרות שנים, ולנסוע לעיירה שאין כל בטחון שיוכל להתפרנס שם כראוי, ובטח בה' ומיד שמע לעצתי, ואתה שמעת ממני, שיש חשש שתפסיד גם את הקרן וגם את הרוויח, ולא האמנת לדברי, מכאן ולהבא לחושבנא טבא, ע''כ.

וכן כתב הרב במקום אחר (חזון עובדיה פסח בהגדה) את המעשה עם רב מתנה (פסחים מב.) שדרש לפני אנשי פפוניא (שם של מקום) אשה לא תלוש עסה למצה אלא במים שֶׁלָּנוּ (לשון לינה), למחר הביאו כלם את כדיהם אל רב מתנה, ואמרו לו תן לנו מים! כסבורים היו שכונתו לומר מים ''שֶׁלָּנוּ'' המים שלו, אמר להם, התכונתי מים שהשהו לילה אחד בלינה, תלושים מן הנהר. כוונת חז''ל לספר לנו בזה גדל תמימותם וצדקתם של אנשי פפוניא, שעל אף שהבינו בכוונת רב מתנה, שאסור ללוש אלא במים שלו, לא היה פוצה פה ומצפצף כנגדו, וכי המים שלך קדושים וכשרים יותר מכל מים אחרים שבעיר? והם קבלו דבריו באהבה, ובתמימות של אמונה טהורה, ובקשו ממנו שיתן להם מן המים שלו, עד כדי כך הגיעה האמונה בדורות שעברו אצל פשוטי ישראל, והם ישמשו לדוגמא ולמופת לאמונת חכמים אמתית, ע''כ.

וראה עוד על זה בספרו הטהור של מורנו הרב חיים רבי שליט''א ''עבד לעבדי השם'' שהאריך בזה כמסת היד הטובה עליו.

וראה מה כתבנו בדברים ששיכים לעניין בפרק לג פסוק ז.

---

אשורה שירה לכבוד התורה, ברכת הגומל

אמר רבי מאיר (סנהדרין צא:), זוהר הקדוש (דף נד ע''א) מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ''שר'' לא נאמר אלא ''ישיר'' מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ועוד שמכאן אנו למדים שעתיד משה לקום בתחיית המתים ולשיר שירה הזאת. שנאמר ''אז ישיר'' בלשון עתיד.

ומוסיף ואומר הזוהר (שם) שכל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוין בה, אז נחשב כאילו הוא משורר אותה להקב''ה במקום השכינה, כלומר כאילו השכינה מדברת מתוך גרונו, והוא יזכה לומר אותה לעתיד לבוא בתחיית המתים.

ומה שכתב ''את'' בא לרבות ולכלול את כל שירות ותשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים שכולם כלולות בשירה זו.

ומזה שכתוב וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר פירושו שיאמרו אותה לדורי דורות כי לא תשכח מהם לעולם, ויזכו לומר אותה בתחיית המתים, ויזכה לשבח בה בימות המשיח בעת שתשמח כנסת ישראל עם הקב''ה.

כִּי גָאֹה גָּאָה שנתגאה ונתעלה הקב''ה בעולם הזה ויתעלה בעולם הבא, וכן נתעלה ונתקדש שמו בזמן של קריעת ים סוף, (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר על הזוהר) ע''כ.

וברכת ''מצמיח קרן ישועה'' בתפלת שמונה עשרה, תקנו אנשי כנסת הגדולה על פי שעברו ישראל בים סוף ואמרו שירה, (שבולי בלקט ענין תפלה סי' יח).

מכאן והלאה נביא דברי מדרש רבה וז''ל:

''יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (תהלים צג, ב) ''נכון כסאך מאז'' אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אף על פי ש ''מעולם אתה'' לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר ''נכון כסאך מאז'',

משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס (מושל) אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב (כשמציירים מלך אז מציירים אותו בעמידה. להראות לעם שעומד ומוכן ומזומן לנקום נקמתם ולנצח מלחמותיהם. אבל כשמציירים מושל מציירים אותו יושב כיושב במנוחה אחר שנוצח הכל, עץ יוסף ומתנות כהונה).

כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה כביכול עומד שנאמר (חבקוק ג, ו) ''עמד וימודד ארץ'' אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב''אז'' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי ''נכון כסאך מאז'' ב''אז ישיר''.

דבר אחר, ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (תהלים קו, יב) ''ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו'' אמר רבי אבהו אף על פי שכתוב כבר שהאמינו שהיו במצרים שנאמר (שמות ד, לא) ''ויאמן העם'' חזרו ולא האמינו שנאמר (תהלים שם, ז) ''אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך'' כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקדוש ברוך הוא היאך עושה משפט ברשעים כמו שנאמר (דברים לב, מא) ''ותאחז במשפט ידי'' ושקע את מצרים בים, מיד (שמות יד, לא) ''ויאמינו בה'''

דבר אחר, ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זה הוא שכתוב (שיר ד, יא) ''נופת תטופנה שפתותיך.'' (שדרך הצדיקים במה שחוטאים הם מתקנים) אמר משה: רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך, אמר רבי לוי בר חייא משל למדינה שמרדה על המלך, ואמר המלך לדוכוס שלו: נלך ונלחם בה, אמר לו הדוכוס אין אתה יכול. החריש המלך והלך בלילה בעצמו וכבשה. ידע הדוכוס ועשה עטרה והביא למלך אמר לו העטרה הזו למה? אמר בשביל שחטאתי בדבר ואמרתי לך אין אתה יכול. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך ב (במילה) ''אז'' שנאמר (שמות ה, כג) ''ומאז באתי אל פרעה'' והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך ב (במילה) ''אז'', הוא שכתוב ''אז ישיר משה''.

דבר אחר, ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (משלי לא, כו) ''פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'' מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל, ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה, כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר ''אז ישיר משה ובני ישראל'' הוי פיה פתחה בחכמה. אמר הקדוש ברוך הוא לאלו הייתי מצפה. ואין אז אלא שמחה שנאמר (תהלים קכו, ב) ''אז ימלא שחוק פינו''.

אמר רבי יהודה בן פזי מה ראו ישראל לומר שירה ב ''אז'' אלא אמרו: מתחלה היה הים הזה יבשה ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו ב ''אז'' שנאמר (בראשית ד, כו) ''אז הוחל לקרא בשם ה''' ועשאו הקדוש ברוך הוא ים ופרע מהם, שנאמר (עמוס ה, ח) ''הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ'', ועכשיו ים היה ונעשה לנו יבשה שנאמר (שמות יד, כט) ''ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים'' נקלסנו (נשבחו) ב ''אז'' שהפך לנו ים ליבשה זהו שנאמר ''אז ישיר משה ובני ישראל''.

ואין אז אלא לשון בטחון שנאמר (משלי ג, כג) ''אז תלך לבטח דרכך''.

דבר אחר, ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (שיר ד, ח) ''אתי מלבנון כלה'' אמר רבי לוי, בנוהג שבעולם כלה מקשטים ומבשמים אותה ואחר כך מכניסים אותה לחופה, והקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא אמר לכנסת ישראל ''אתי מלבנון כלה'', מטיט ולבנים לקחתיך ועשיתיך כלה,

דבר אחר, ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (תהלים נט, יז) ''וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ'' ואני אשיר עזך, אימתי, בשעה שעמדו ישראל על הים ואומרים שירה שנאמר ''אז ישיר משה'' ומה אמרו ''עזי וזמרת יה'', ''וארנן לבקר חסדך'' אותו בקר שהשקפת על מחנה מצרים שנאמר (שמות יד, כד) ''ויהי באשמורת הבקר''.

דבר אחר ''אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה'' זהו שכתוב (תהלים סח, כו) ''קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים'' אמר רבי יוחנן כיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא, יקדמו בני תחלה זהו שכתוב ''אז ישיר משה'' - ''אז שר'' לא נאמר אלא ''אז ישיר'', שהקדוש ברוך הוא אמר ישיר משה ובני ישראל תחלה, וכן דוד המלך אומר, ''קִדְּמוּ שָׁרִים'' אלו ישראל שעמדו על הים, ''אַחַר נֹגְנִים'' אלו המלאכים, ולמה כך? אלא אמר הקדוש ברוך הוא, למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחלה שלא ימות אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים.

משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו בעצמו, והיו בני הפלטון (הארמון) מבקשים לקלס למלך, ובנו מבקש לקלסו, אמרו לו אדונינו מי יקלסך תחלה? אמר להם בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני, כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקדוש ברוך הוא את הים והיו המלאכים מבקשים לומר שירה אמר להם הקדוש ברוך הוא ''אז ישיר משה ובני ישראל'' תחלה ואחר כך אתם, זהו שנאמר ''קִדְּמוּ שָׁרִים'' אלו ישראל, ''אַחַר נֹגְנִים'' אלו המלאכים.

ונאמר (תהלים שם, שם) ''בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת'' אלו הנשים שהן קלסו כמו שנאמר ''ותקח מרים הנביאה''.

רבי יהודה אומר, מי אמר קילוס להקדוש ברוך הוא? אף התינוקות אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור, שהם מכירין להקדוש ברוך הוא, כיצד? כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם וכיון שהיתה יולדת עוזבת הנער ומוסרת אותו להקדוש ברוך הוא ואומרת רבון העולם אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך,

אמר רבי יוחנן מיד היה יורד הקדוש ברוך הוא בכבודו (כביכול) וחותך טיבורן ומרחיצן וסכן. והיה נותן שני טנרין בידו אחד מניקו שמן ואחד מניקו דבש שנאמר (דברים לב, יג) ''ויניקהו דבש מסלע'' והיו גדלים בשדה שנאמר (יחזקאל טז, ז) ''רבבה כצמח השדה נתתיך'' וכיון שהיו גדלים היו נכנסין לבתיהן אצל אבותיהן והיו שואלים להם (אבותיהם) מי היה זקוק לכם (מי עזר לכם) והיו אומרים להם בחור אחד נאה ומשובח היה יורד ועושה לנו כל צרכינו שנאמר (שיר ה, י) ''דודי צח ואדום דגול מרבבה'' וכיון שבאו ישראל לים היו אותן התינוקות שם, והם ראו להקדוש ברוך הוא בים, התחילו אומרים לאבותיהם, זהו אותו שהיה עושה לנו כל אותן הדברים כשהיינו במצרים,

נאים אנו לומר שירה לפניך שאין בנו טומאה והרי המילה מעידה עלינו שאנו טהורים לכך נאמר ''את השירה הזאת'' ואין ''זאת'' אלא מילה שנאמר (בראשית יז, י) ''זאת בריתי אשר תשמרו''.

זהו שכתוב (איוב מ, י) ''עֲדֵה נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ'', הכל מתגאים זה על זה, חשך מתגאה על התהום שהוא למעלה הימנו, והרוח מתגאה על המים שהוא למעלה הימנו, והאש מתגאה על הרוח שהוא למעלה הימנו, והשמים מתגאים על האש שהם למעלה ממנו, והקדוש ברוך הוא מתגאה על הכל זהו שנאמר ''כִּי גָאֹה גָּאָה''.

אמר רבי אבין, ארבעה מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי, וכולן נטלו מלכות, ונתנה להם גדולה, והם קבועים תחת המרכבה של הקדוש ברוך הוא שנאמר (יחזקאל א, י) ''וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה וּפְנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר'' וכל כך למה כדי שלא יתגאו בעולם וידעו שיש מלכות שמים עליהם, ועל זה נאמר (קהלת ה, ז) ''כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם'', זהו שנאמר ''כי גאה גאה''.

עד כאן ממדרש רבה (פר' כג סי' א-ח).

ופירש הכלי יקר שמתגאה על כל גאים אבל לא על ענווים כי ה' שוכן את דכא ומראה ענוותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים כי הרוכב מתגאה על הסוס על כן ירה שניהם בים. וכן רוצה לומר, אותו בן אדם אשר גאה אז הקב''ה גם כן מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ ולסוף סוס ורוכבו רמה בים, רוצה לומר להגדיל נפילת הרוכב כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב. ע''כ.

''ויאמרו'' התינוקות היונקים, ''לאמר'' העוברים שבמעי אמן, והוא שדרשו כיצד אמרו ישראל שירה? עולל מוטל על כרס אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו שכינה, עולל הגביה את צוארו ותינוק שמט הדד מפיו, ואמרו ''זה אלי ואנוהו'' שנאמר (תהלים ח) מפי עוללים ויונקים וגו', ואפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר (שם סח) ''במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל''.

ויש לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י''ח פסוקים, ואפשר לומר כי הם כנגד י''ח חוליות שבשדרה שעתידים להתחדש בתחיית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז''ל אז ישיר משה ובני ישראל, ''שר'' לא נאמר, אלא ''ישיר'' מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, (רבנו בחיי פר' טו פסוק א, יח). ע''כ.

משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה, בשעה שאמרו שירה. דבר אחר, מגיד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל.

וכי סוס אחד הוא ורכבו אחד הוא? והלא כבר נאמר ויקח שש מאות רכב בחור. אלא כשישראל עושים רצונו של מקום אויביהן אין עומדים לפניהם אלא כסוס אחד ורכבו.

דבר אחר, הקב''ה מביא סוס ורוכבו ומעמידן בדין ואומר לסוס למה רצת אחרי בני? והוא אומר מצרי הריצני בעל כרחי שנאמר ''וירדפו מצרים וגו''', ואומר למצרי למה רצת אחרי בני? והוא אומר הסוס הריצני על כרחי שנאמר ''כי בא סוס פרעה וגו'''. מה עשה הקב''ה? מרכיב את האדם על הסוס ודן אותם יחד שנאמר ''סוס ורוכבו רמה בים''.

שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש בשעה שאדם מת והגוף כלה הקב''ה מעמידו (את הגוף) בדין? אמר לו עד שתשאלני על הגוף שהוא טמא שאלני על הנשמה שהיא טהורה, אמר לו משל למלך בשר ודם (סנהדרין צא.) שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכרות נאות (תאני הבכורות) והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכרות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר האם יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא האם יש לי עינים לראות? מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד. שנאמר (תהלים נ, ד) ''יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ'' ''יקרא אל השמים מעל'' זו נשמה ''ואל הארץ לדין עמו'' זה הגוף. (מכילתא פר' ב).

ולעניין השירה כותב מורנו ר' אליעזר פאפו זצ''ל (פלא יועץ, ערך הלול) ראוי להלל ה' על כל טובה שעושה עמנו, ואף שאלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו, ולך דומיה תהילה, על כל פנים בלא כלום אי אפשר. וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'.

ומכלל חסדי ה' ומשפטי ה' ישרים משמחי לב, שמה שאנו מברכים אותו ומהללים לשמו על הטובה שעושה עמנו, יערב לו, וה' יחשב לו למצוה, ומקבלים עליה שכר, עד שאמרו שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, עושים לו נס אחר. ע''כ.

כן כותב בספר שומר אמונים (עמ' קלה:) שאמרו חז''ל (במדרש תהלים י''ח) מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלים לו כל עונותיו ונעשה בריה חדשה.

וראה אחי אהובי מה גורם שירה והודאה לה', כי (שבת לב.) מי שעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, וקשה הנס שיעשו עם האדם לשנות לו דרכי הטבע, עם כל זה אם אומר שירה לה' מוחלים לו כל עונותיו, ונעשה בריה חדשה כקטן שנולד, וכל זה בשביל גודל השמחה והשעשועים שגורם בזה להקב''ה על ידי הכרת חסדיו ונסיו ואומר לפניו שירה, ע''כ.

אמר ר' תנחום (סנהדרין צד.) דרש בר קפרא בציפורי, מפני מה כל מ''ם שבאמצע תיבה פתוח וזה (מ''ם סופית) סתום? אלא ביקש הקב''ה לעשות חזקיהו מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב''ה, רבנו של עולם ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו (שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו) ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם, (פ' הרמ''ה, אלו היתה המ' פתוחה היתה מרמזת כנגד מ' של משיח, ולכן נסתמה להראות שלא יוכל חזקיה להיות משיח) מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש''ע אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר (ישעיה כד, טז) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק. וכן אמר החכם (שם) משמו של רבי פפייס, גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק. ע''כ.

בא וראה לנס שקרה אצל מלך יהושפט מהשירה, שנאמר (דברי הימים-ב כ, כא) וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ.

וכתב הילקוט שמעוני (בשלח טו פר' רנד) אמר רבי סימון לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלים לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להן עונותיהן שנאמר ''ויסע משה את ישראל'' שהסיען מעונותיהן. וכן אתה מוצא בדבורה וברק שנעשה להם נס ואמרו שירה.

וכן אתה מוצא בדוד שנעשה לו נס ואמר שירה, ומנין שנמחל לו על כל עונותיו? שנאמר אחר שירתו (שמואל ב, כג) ''ואלה דברי דוד האחרונים'' היכן הן הראשונים אלא מלמד שמחל לו הקב''ה. ע''כ.

הנה מה טוב ומה נעים שהאדם במשך יומו ואפילו בעבודה ישורר להקב''ה (כמובן להזהר שלא יהיה חילול השם) שזה מראה שהוא נהנה מעבודת הבורא, ועוד עושה בזה נחת רוח להקב''ה,

שאמר הקב''ה (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 408) אפתח לשון של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסים לפני בכל יום וממליכים אותי בארבע רוחות העולם. שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב''ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שנאמר הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו (תהלים צ''ו) הוד והדר לפניו בשמים ועוז ותפארת במקדשו בארץ.

ומנין שברא הקב''ה את השמים לענין שירה שנאמר ''השמים מספרים כבוד אל.'' (תהלים י''ט). ומנין שמיום שברא הקב''ה את הארץ היא אומרת לפניו שירה שנאמר ''מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק.'' (ישעיה כ''ד). ואין צדיק אלא הקב''ה שנאמר ''צדיק ה' בכל דרכיו.'' (תהלים קמ''ה).

ומנין שאף ימים ונהרות אומרים שירה שנאמר מקולות מים רבים (תהלים צ''ג). ומנין שאף הרים וגבעות אומרים שירה שנאמר ''ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף מלכי ארץ וכל לאמים שרים וכל שופטי ארץ בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו.'' (תהלים קמ''ח). ומנין שכל סדרי בראשית אומרים שירה שנאמר ''ממזרח שמש עד מבואו וגו.'' (תהלים קי''ג). ומנין שאף אדם הראשון פתח פיו בשירה שנאמר (תהלים צ''ב) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. טוב להודות לה' בארץ מתוך בני אדם. ולזמר לשמך עליון בשמי מרום בתוך מלאכי השרת.

וכן אין נאה במאתים ושמונה אברים שבאדם לומר לפניו שירה אלא בפה ולשון שנאמר ''פי יספר צדקתך וגו.'' (תהלים ע''א). שלא נמשלו פה ולשון אלא בים ובגליו. כשם שהים מרחיב ופותח כך הפה מרחיב ופותח. כשם שהים מלא מרגליות כך הפה מלא מרגליות. ע''כ.

וכן מובא בספר חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' תקב) למרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשם הילקוט (סי' רמא) על הפסוק אז ישיר משה ובני ישראל'' בשעה שאמרו ישראל שירה להקב''ה, ופתחו ''אז'' ישיר משה, נתעטף הקב''ה בפורפירא כליל תפארת והיו חקוקים עליו כל ''אז'' שבנבואה: אז ידבר יהושע, אז תשמח במחול, אז ידלג כאיל פסח, אז תפקחנה עיני עורים, אז תראי ונהרת. שאין ''אז'' אלא לשון שמחה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו. כל הישועות והנחמות האלה בזכות השירה שאמרו משה ובני ישראל, ע''כ.

וכן כתב הרב החסיד בשומר אמונים (חלק ב דף שעט ע''ב) הנה הבורא יתברך שמו ויתעלה צוה לנו בהרבה מקומות על ידי נביאיו שנשיר ונזמר לפניו יתברך, ואלו מקצתם: (תהלים לג) רננו צדיקים בה', וכן (שם פא) הרנינו לאלהים עוזנו, וכן (שם צה) לכו נרננה לה', וכן ביתר חלקי התנ''ך שנאמר (זכריה ב, יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, וכן (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה.

ויותר כבוד לכבד את השם מגרונו, שהוא שירין ותשבחין בשביל כבוד ה' אלהי ישראל, מכבוד הממון, וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ל) ''למען יזמרך כבוד'' דהיינו שזה הוא הכבוד לזמר לו, וכן כתוב (שם קמט, א) ''הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים'' ונראה מהלשון שמי שמשורר ומזמר לפני ה' נקרא חסיד, שעיקר השירה מתעורר בשעה שנשפע על האדם אור השם ובהתרגשות הלב, ומי שמזמר לפני ה' מקיים בזה שני מצות עשה, (דברים ו) ואהבת את ה' אלהיך, שהוא מכלל ענפי מצות האהבה, ומצוה עשה של (משלי ג) ''כבד את ה' מהונך'' ואמרו חז''ל אל תקרא ''מהונך'' אלא מגרונך,

ודע כי עבודת המלאכים וצבא מעלה כולם מזמרים ומשבחים לפניו יתברך, כמאמר הזוהר הקדוש (ויקהל דף קצט ע''א) שאם היינו זוכים לשמוע שירות הגלגל לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעה מקול המתיקות הנעימה של הגלגלים, וכל צבא השמים עובדים עבודתם בשמחה, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ועבודתם העליונה היא כפלים על עבודתנו, שהרי הגלגלים אינם שקטים לעולם מתנועתם, וכן השמש לעולם הוא סובב, ובכל בקר כאשר הוא יוצא, יוצא בשמחה, שנאמר (תהלים יט) ישׂישׂ כגבור, והוא משורר לפני המקום,

ונמצא בספרי המגידים, שיש למעלה שר אחד והוא בכסא שיש לו אלף פיות, ובכל פה אלף לשונות, ובכל לשון ולשון נותן רננות ושבחים לקונו, והוא נקרא יואאחצצבירו''ן והשר הזה פירשו בתיקונים במעלתו עיין שם, וכיון שכל העליונים הם מעוררים שירה מפני חשקם לידבק בו, בערך זה האדם גם כן צריך לעורר שיר ושבח לשמח את קונו וכדי שידבק בקונו, כי השיר גורם הדבקות, והוא כאשר יזכור רוב טובותיו וחסדיו עליו, כמו שאנו אומרים: ואלו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישוררו את שמך מלכנו.

וכן מובא בספר הקדוש ברית מנוחה וביתר המקובלים הראשונים איך כל עבודת המלאכים וצבא מעלה, שכולם משבחים ומרננים לפניו יתברך בשירה וזמרה גיל ורנן, באש להבת אש ובכלות נפשם, ביראה גדולה ובאהבה, לשמוח ולעשות רצון קונם ברוך הוא וברוך שמו לעד.

לכן כתבו הספרים שהסיבה שהתינוק אוהב ניגון ומשקיטים אותו בכך מבכייתו מפני שנפשו מורגלת בקול נגינה של מעלה, ומרגשת עוד הניגון טרם נתלכלך בחטאיו, ואח''כ נשכח ממנו,

וכן נהגו הקדמונים הפרושים שהיו מתבודדים ביערות ובמערות ומדבריות, והיו משבחים ומנגנים לפני ה' בשירי דוד מלכנו, ובשירות של חשק ואהבה ורצון לה' יתברך, כי היכל הניגון הוא מהיכלין הקרובים אלינו, ועולה והולך עד רום ההיכלין, ואפשר לפתוח בזה צינורות של מעלה ולהמשיך ברכה קדושה. וכן מובא מרבנו הקדוש ר' פנחס מקאריץ זי''ע, שאם רבים מזמרין ומשבחין ביחד, מכריתין בזה הרבה קליפות וחיצונים.

ואין לך דבר בעולם שיהא מסוגל לעורר השמחה ואהבה לה' יתברך כמו הניגון, לשורר שירי דביקות לה' בינו לבין קונו, ובפרט מי שירגיל עצמו בזה יראה פלאות בהתבודדות עם קונו.

ותראה מלשון של אלו הקדושים שכל עבודתם היה מעולם לשיר ולזמר לפניו יתברך לעורר אהבתו יתברך שמו ויתעלה, ובזה פתחו כל הצינורות של מעלה. ונמשך עליהם אור המקיף זיו השכינה הקדושה, ועל ידי זה מתגעגעין ומשתעשעין בשמחות וגיל זיו השכינה ואורה.

וכשמזמרין שירין ותשבחות לה' בקול נעימה ושבח, מתפארת ומתעטרת בזה שכינת עוזנו ותפארתנו, ומתנחמת בזה קצת מגודל צערה על צערן של ישראל, ועולה זה השבח לפני הקב''ה, והקב''ה מתפאר ומתעטר בזה כביכול, ואומר ראו בניי חביביי שיש לי בעולם השפל שהוא מלא חיצונים וניסיונות והסתרות פנים, והמה מעטרים ומקדשים ומכתירים שמי הגדול, כי עבודה קטנה של שמחה, עולה על מאה עבודות ויותר בלי שיעור שהמה בקרירות ובלי שמחה וחיות. (מתוך שומר אמונים חלק ב דף שעח ע''ב). ע''כ.

וכמו שאמר דוד המלך ע''ה בתהלים (לג, ג) שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה.

וכן (שם מ, ד) וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.

וכן (מב, ט) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שירה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי.

וכן (שם סב, ב) לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר הָרִיעוּ לֵאלֹהִים כָּל הָאָרֶץ.

וכן (שם סח ה) שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו.

וכן (שם צו, א) שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם

לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ.

וכן (שם צח, א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ.

וכן (שם פט, ב) חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.

וכן (שם קה, ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו.

וכן (שם קו, יב) וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ.

וכן (שם קכח, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

וכן (שם קל, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'.

וכן (שם קלד, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת.

וכן (שם קמד, ט) אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ.

ובמדרש תנחומא (אחרי מות סי' ט) מובא: משעה שהשמש זורחת עד שעה שהיא שוקעת, אין קלוסו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו, שנאמר, ממזרח שמש ועד מבואו. וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון, מה כתוב שם, אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב). בקש יהושע לשתק את החמה, אמר לו, שמש בגבעון דום. לא אמר ''עמוד'' אלא ''דום''. למה אמר לו דום. שכל זמן שהוא מקלס, יש בו כח להלך. דמם, עמד. לכך אמר לו יהושע שישתוק, שנאמר, שמש בגבעון דום. אמר לו השמש ליהושע, יהושע, וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקדוש ברוך הוא. אמר לו, דום אתה ואני אומר שירה בעבורך, שנאמר, אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב). ואין אז אלא שירה, שנאמר, אז ישיר משה (שמות טו). ע''כ.

וכן בני קורח אמרו שירה לקב''ה שנאמר (תהלים מב, א) ''לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח'' פרש''י, ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו.

בא וראה עד היכן מגיע מעלת השירה שנאמר (דברי הימים א ט לג) וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פְּטוּרִים כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה'' פירש רש''י, פטורים מכל דבר המלאכה כי אם לשיר שירה.

וכתב הבן איש חי (הלכות, פר' ויגש) שיאמר האדם שירת הים בתפילה בשמחה ובנעימה, כאילו עומד בתוך הים בשעת הנס, ובזה תהיה מסוגלת לכפרת עוונותיו. ע''כ.

וכעת ראיתי לספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות סט) בשם מנורת המאור (ח''א אות צ''ג) שהטעם שהזמירות והשירים נקראו מזמורים, מלשון ''לא תזמור.'' (לא תחתוך) ולפי זה זמירות רוצה לומר זמורות, שכשם שהמזמר בגפנים יקוץ כל הזמורות ויניח מה שראוי לצמוח ומה שיבש יחתוך אותו, כך הזמירות שאנו אומרים קודם התפלה יסירו ויקוצו כל המכשלות והעונות שיש לנו לפני השם יתברך, וכשתבוא תפלתנו תהיה נשמעת ורצויה לפני ה', ע''כ.

וכן מה טוב שכל אדם יחבר לו שיר ושבחה להקב''ה כענין שכתוב (דברים לא, יט) ''וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת'' אמנם אנכי הקטן לא זכיתי לחבר שירה להקב''ה ועוד חזון למועד, אבל ראו ראיתי לחברי חביבי האהוב ר' יצחק אלקוצר נר''ו שחיבר שיר שבח לקב''ה וראיתי לנכון לכתוב אותו כאן, וכך הוא:

תּוֹר הַתוֹרָה אוֹר הַאוֹרָה,
כַּפְתּוֹר וָפֶרַח מָאוֹר מְנוֹרָה,
מִמוֹר קְטוֹרָה מִזְמוֹר פּוֹרָה,

נֵזֶר עַטְרָה לְחַכְמֵי מְסוֹרָה,
כֶּתֶר קַשְׁרָה לְיוֹצֵר מְאוֹרָה,
טוֹבָה תוֹרָה נָגַהּ אוֹרָה,

אַהֲבָה מוֹרָה אַחְוָה זוֹרָה,
מִזֵר זְמוֹרָה אַזְרָה אֵזוֹרָה,
הָדָר דּוֹרָה בְּרָכָה שׁוֹרָה,

אַבְנֵי יוֹרָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה,
מִיוֹם בּשׂוֹרָה לָהּ בְּכוֹרָה,
חַלָּה טְהוֹרָה כַּלָּה צְחוֹרָה,

הִלָּה נְהוֹרָא גִּילָה נְאוֹרָה,
חֶמְדָּה נֶחְמָדָה מִכָּל סְחוֹרָה
שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם שָׁם מְקוֹרָה.

יהי רצון שכולנו במשך כל חיינו נשיר ונשבח להקב''ה, ונזכה לחתום בכל יום את הברכה שבסוף פסוקי דזמרה ברוך אתה השם אל מלך גדול ומהלל בתשבחות. אל ההודאות. אדון הנפלאות. בורא כל הנשמות. רבון כל המעשים. הבוחר בשירי זמרה. מלך אל חי העולמים.

ברכת הגומל

ואפשר לבאר שאמרו ישראל שירה על הים על פי מה שאמר רב יהודה אמר רב (ברכות נד:) ארבעה צריכים להודות: יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' ריט סע' א) ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו ליישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, וסימנך וכל החיים יודוך סלה. ''חולה, יסורין, ים, מדבר''. ע''כ.

וכתב על זה מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה ט''ו בשבט הל' ברכות ההודאה). מנהג טוב לומר קודם הברכה ''הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'', ומברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, והשומעים אחר שענו אמן, עונים לעומתו ''צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה,

וצריך להודות בברכת הגומל בפני עשרה, ושנים מהם תלמידי חכמים (אמנם שני תלמידי חכמים הם לא לעיכובא אבל העשרה הם לעיכובא) שנאמר (תהלים קז, לב) ''וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ'' ואין קהל פחות מעשרה. והמברך הגומל הוא מכלל העשרה.

ולכתחלה אין לברך הגומל אלא ביום, ומיהו במקום צורך אפשר לברך הגומל בלילה, (כן פשט המנהג אצלנו שבליל ברית יצחק [לילה שקודם המילה] עורכים מסיבה קטנה של המקורבים למשפחה בבית היולדת, והאשה נצבת לעומתם ומברכת ברכת הגומל).

אם איחר לברך יש לו תשלומים לברך כל זמן שירצה, ונכון לכתחלה שלא יאחר יותר משלשה ימים.

אדם אינו רשאי לברך כדי לפטור את חבירו (וגם לא האבא לבן, והבעל לאשה) שמה שאמרו (ר''ה כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא, היינו ברכות המצות, אבל ברכות שבח והודאה צריך כל אחד לברך לעצמו. אלא אם כן היה המברך חייב בברכת הגומל והתכוון להוציא את חבירו, וחבירו נתכוון לצאת, יצא. (וכן אבא לבן ובעל לאשתו) וכל שכן אם ענה אמן אחר חבירו.

וגם הנשים חייבות בברכה זו, ואין לאשה למנוע עצמה מלברך הגומל אף בזמן שאינה טהורה ממקור דמיה, וכן אל לאשה למנוע עצמה מלברך מפני שהאנשים שומעים את קולה, הואיל והאשה נכנסת אך ורק לברכת הגומל ובמקום שיש עשרה השכינה שורה, ואין לחוש באופן כזה משום פריצות, והנכון שיש לנהוג שהאשה תברך בעזרת נשים כשיש עשרה אנשים בבית הכנסת וקוראים בתורה.

וכן לגבי קטן שהגיע לחינוך (מגיל חמש שש ומעלה, שו''ת יביע אומר ח''ב חאו''ח סי' יג, חזון עובדיה ארבע תעניות עמ' רכז) שחלה ונתרפא, מברך ברכת הגומל אחר קריאת התורה, וכל שכן אם הוא בר מצוה.

חבוש בבית האסורים, בין שהיה על דיני נפשות בין על דיני ממונות, כשיוצא מבית הסוהר צריך לברך הגומל. ואפילו אם היה בידו לפרוע הממון אלא שמרד באלימות, מפני שחשב כי על ידי מרדו יתפשרו עמו, אף על פי כן כשיצא מבית הסוהר צריך לברך.

אמנם מי שברח מבית האסורים אין לו לברך הגומל, שהרי המשטרה מחפשת אחריו, וקרוב הדבר שישיגוהו ויענישו אותו יותר.

וכן מי שנעצר בתחנת המשטרה לחקירה, יום או יומים, ושוחרר, אינו מברך הגומל. וכן אסיר שהכניסוהו לצינוק מספר ימים, והוציאוהו מן הצינוק, אינו מברך הגומל עד לשחרורו המלא מבית הסהר. וכן אסיר שיוצא מבית הסוהר לחופשה לכמה ימים, אינו מברך עד שישוחרר לגמרי. וכן מי שנידון למעצר בית אינו מברך הגומל בשחרורו.

יורדי הים אין להם לברך הגומל אפילו אם הגיעה האניה לנמל ועוגנת שם שבוע ימים, והמלחים יורדים לעיר, לימים אחדים, עד שיעלו לגמרי מן הים לבתיהם, ואפילו אם היתה רוח סערה בים, יעלו שמים ירדו תהומות, ובנס ניצלו, והגיעו לנמל ולחוף מבטחים, אין להם לברך הגומל אלא עד שיגיעו לבתיהם בשלום. שאין לברך הגומל עד שיצא מן הצרה לגמרי.

ומברכים אפילו ששטו מעיר לעיר אפילו שלא קרה לו בדרך שום סכנה. אלא כיון שעלול לקרות להם כן צריך להודות לה' שניצל בזה, וכן השוחה והשט בים (ואין צריך שיהיה שייט שיעור מהלך פרסה, אלא אפילו משהו,שו''ת מעין אומר ח''א פ''יא סי' כה, לה), אפילו בים הכנרת שהוא סמוך למקום ישוב, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע, אף על פי כן דינו כדין יורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות ונטבעו בים. (הארת המחבר: לגבי השחייה צ''ל שדווקא היה בעומק וצריך לחזור בשחייה).

וכן גם מנהג הספרדים ועדות המזרח לברך הגומל גם על נסיעה מעיר לעיר, וצריך שזמן הנסיעה יהיה שבעים ושתים דקות,

ואם יוצא לדרך בנסיעה ברכב וחוזר בו ביום, ובצירוף זמן הליכתו וחזרתו יש שבעים ושתים דקות צריך לברך,

ונהגים שפרנסתם מנסיעות מעיר לעיר ובכל יום נוסעים כמה פעמים הלוך וחזור מעיר לעיר, יברכו ביום שבת בלבד.

וכן הנוסע במטוס פרטי, או במסוק, וזמן הנסיעה נמשך שבעים ושתים דקות, צריך לברך ''הגומל'' בשם ומלכות.

אמנם מי שנוסע ממדינה למדינה אחרת למחוז חפצו, ובתוך כדי נסיעתו עובר דרך עיירות גדולות, אינו מברך הגומל, אלא עד שיגיע למחוז חפצו.

אבל שלוחי ארץ ישראל שנוסעים דרך כמה עיירות, ומתרימים את תושביהם לדבר מצוה, כל עיר שעוברים בה נחשבת למחוז חפצם ואם מתעכבים שם איזה ימים צריכים לברך הגומל ובכל עיר ועיר.

וכן על כל חולי צריך לברך הגומל אפילו אין בו סכנה, ולא מכה של חלל בלבד, אלא כל שעלה למטה וירד ממנה, הרי הוא דומה למי שעלה לגרדום לידון, ואין הפרש בין חולי קבוע שבא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע, ואפילו נפל למשכב יום אחד וכגון שקיבל חום גבוה ונפל למשכב ואחר שקיבל תרופא נתרפא מיד, חייב לברך הגומל.

ומי שנותח ניתוח שבר, (או טחורים, ילקו''י ח''ג עמ' תקפה) אפילו לא הוצרך אלא להרדמה מקומית, צריך לברך.

וכן גם מי שעשו לו צנתור בלבו, כאשר יתרפא צריך לברך הגומל. וכן מי שלקה בהתקף לב וע''י טיפול ברופאים שב לאיתנו צריך לברך (אבל מי שהתעלף לא מברך), ומי שחלה בשפעת מפני חוסר זהירותו בצנים ופחים, ונפל למשכב, אף על פי כן כשיתרפא צריך לברך.

וכן מי שניסה לאבד עצמו לדעת, על ידי שתיית רעל מסוכן, ועל ידי טיפול רפואי נמרץ שב לאיתנו ועמד על בוריו, צריך לברך. וכן התורם כליה מאבריו לחולה כליות מסוכן, והרופאים ניתחו אותו לצורך כך, כשיתרפא צריך לברך הגומל. ע''כ.

וראינו בילקוט יוסף (חלק ג סי' ריט הלכה כג) שכתב, על חולה עינים שיש בעיניו ציר או דמעות או מוגלה וסובל מכך, לאחר שנתרפא מברך הגומל בשם ומלכות, ואפילו אם לא עלה למטה, ומי שעבר ניתוח בעיניו אף שלא הוצרך לאשפוז צריך לברך הגומל.

וכן (שם הלכה יז, כא) הנוסעים בכבישים שמצוי בהם סכנה כגון בכבישי יהודה ושומרון בזמן הזה שמצוי בהם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה וכדומה מברך הגומל, אפילו אם נסע פחות משיעור פרסה, ואם נוסע בכבישים אלה כל יום, יברך הגומל בשבת (בין גברא לגברא) לפטור כל נסיעתיו במשך השבוע.

וכן חיילים הצונחים ממסוק וכו' ורוצים לברך אח''כ הגומל כדין הנוסע במקומות ששכיח בהם ההיזק, שמברך אפילו פחות משיעור פרסה, יש להם על מה שיסמוכו לברך הגומל. ע''כ.

---

עזות פנים וגלגול השפחה

מובא במשנה באבות (פ''ה מ''כ) יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר, עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן וכו'.

הנה ישנם שני סוגי עזות באדם, אחת עזות של רשעות ואחת עזות של קדושה, ועל העזות של הקדושה כתב הטו''ר (רבנו יעקב בן אשר) (או''ח סי' א) על זו המשנה: פרט ארבע דברים בעבודת הבורא יתברך, והתחיל ב ''עז כנמר'' לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו ועל זה הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה, וכן אמר דוד המלך ע''ה (תהלים קיט מו) ''ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'' אף כי היה נרדף ובורח מן העובדי גילולים, היה מחזיק בתורתו ולומד, אף כי היו מלעיגים עליו.

וכן כתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (ענף עץ אבות) וז''ל: כתב הרשב''ץ, שבכלל זה הוא שלא יתבייש מלהקשות בפני רבו, וכמו שאמר רבי, ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ב''ב קלא.) וגם במסכת ברכות (סב.) אמר לו ר' יהודה, עד כאן העזת פניך ברבך? אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך. ונראה שבכלל זה לאזור אומץ, ולהקשות על דברי רבותינו האחרונים, במקום שהראשונים כתבו להיפך וכו' ע''ש. וכתב רבי דוד הנגיד במדרש (עמוד קיט) הזהיר ר' יהודה בן תימא שאין ראוי לאדם להמנע מעשיית המצוה מפני הבושה מן המלעיגים, וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל שנאמר בו (שמואל ב, ו יד) ''וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר'' ואף על פי שאשתו מיכל בראותה אותו מפזז ומכרכר נאמר בה ''ותיבז לו בלבה'' אף על פי כן השיב לה דוד (שם כב) ''וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי'' ונענשה על כך שלא היה לה ילד עד יום מותה. ועיין בביצה (כה:) אמר ר' שמעון בן לקיש שלשה עזים הם: ישראל שבאומות כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות. אמר ר' מאיר מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהם עזים, (ולכן ניתנה להם התורה להתיש כחם ולהכניע לבבם, רש''י), וזהו שכתוב ''עזי וזמרת יה'' העוז שלי שאני עז באומות, וזמרת יה, שעל כן ניתנה לי התורה שכתוב בה (תהלים קיט נד) ''זמירות היו לי חקיך ויהי לי לישועה''.

והנה את העזות של הרשעות שעליה אמר רב המנונא (תענית ז:) אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר (ירמיהו ג, ג) ''וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם'' ואמר רב המנונא, כל אדם שיש לו עזות פנים לסוף נכשל בעבירה, שנאמר וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם, רב נחמן אמר: בידוע שכבר נכשל בעבירה, שנאמר ''היה לך'' ולא ''יהיה לך'' ואמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש לו עזות פנים נקרא רשע, שנאמר (משלי כא, כט) ''הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו'' רב נחמן בר יצחק אמר: מותר לשנאותו שנאמר (קהלת ח, א) ''וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא'' וקוראים ישנא. (ואינו בכלל ואהבת לרעך כמוך, ולא תשנא את אחיך בלבבך) וכל מי שאין בו בושת פנים בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. ובשבת (קיט:) אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא על שלא היה להם בושת פנים, שנאמר (ירמיהו ו טו) ''הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים וגו'''. ע''כ מענף עץ אבות.

וכן כמו שהעזות היא מידה רעה מאוד כמאמרם ז''ל (אבות פ''ה) ''עז פנים לגיהנם'' ואברהם אבינו החליף את העונשים של כל הדברים על שעבוד מלכויות חוץ מעונש העזות (עיין בראשית רבה מב), כמו כן אי אפשר להכנס אל הקדושה כי אם ע''י עזות של הקדושה כמו שאמרו חז''ל (אבות פ''ה) ''והי עז כנמר'' שלא יתפעל או יתבלבל מפני שום בריה הרוצה למונעו מעבודת הבורא יתברך, וכן צריך להתגבר בעזות הקדושה כנגד עזות גופו, שהוא עז וחזק בתאוות, וזה פירוש (שמות טו, יג) נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ שבשביל להכנס לתוך הקדושה צריך לעזות,

ודע שמי שהוא שפל ונבזה ואין בו שום עזות שבקדושה, אין לו גם כן חלק בתורה, כי כשאין לו עזות של הקדושה בודאי יבטלו אותו כל המונעים הקמים נגדו למנעו מתורתו ועבודתו, כי איש הישראלי צריך שיהיה בו עזות של קדושה לעבודת השם, ואז כשמתגבר לעמוד כנגד כל הקמים עליו למנוע אותו מעבודתו ח''ו, על ידי זה הוא נותן כביכול כח ועוז למעלה בבחינת (תהלים סח לה) ''תנו עוז לאלהים'' כי כוח הקדושה למעלה תלוי כביכול במעשה התחתונים, ועל ידי זה (תהלים סח לו) ''אל ישראל הוא נותן עז ותעצומות לעם'', השם יתברך משפיע עליו מלמעלה עזות של קדושה יותר ויותר, ונותן לו עז ותעצומות לעמוד כנגד כל עזות הסטרא אחרא, על כן צריך האדם לפלס דרכיו איך להתנהג עם העזות, שיהיה לו עזות שבקדושה אך לא ח''ו עזות דסט''א. (נחלי דבש עמ' קעב). ע''כ.

ונסיים בדבר העזות במאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים פרק כט, יא) ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

אמרה כנסת ישראל לפני הקב''ה: רבונו של עולם לא על נסים שעשית עמי בלבד אומר לפניך שיר וזמרה אלא על הניסים שעשית עמי ועם אבותיי ושאתה עושה עמי בכל דור ודור,

וכן ר' אליעזר אומר מכאן אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים שנאמר בהם (הושע יב, יא) ''וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה'' וכתוב ''נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים'', משל למלך בשר ודם, שבא למדינה ועליו צפירה (עטרת מלך) מקיפתו וגבוריו מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו, והיו הכל שואלים אי זהו המלך? אלא מפני שהוא בשר ודם כמותם, אבל כשנגלה הקב''ה על הים, לא נצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך? אבל כיון שראוהו הכירוהו ופתחו כלן ואמרו ''זה אלי ואנוהו''. (מכילתא פר' ג).

כתב בספר גלגל החיים (מסכת מו''ק) בשם הספר שער מאמרי רז''ל, על הגמרא במועד קטן (יז.) שעמד ר' שמעון בר נחמני על רגליו ואמר, שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים.

והנה יש לתמוה מה ענין גדולת שפחה זו? שכל חכמי הדור לא נהגו קלות ראש בנדויה, וגם מצינו (ר''ה כו:, מגילה יח.) שהיו חכמים לומדים ממנה פירוש פסוקים של (ישעיה יד, כג) וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, והשלך על ה' יהבך וגו',

ודע כי שפחה זו היא מן גלגול אותם השפחות שהיו ביציאת מצרים, כמו שאמרו חז''ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ומעלתה גדולה על כל החכמים, ע''כ.

''זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'' אמר רבי ברכיה בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום עד שראה את הדמות שנאמר (שמות לג, יח) ''הראני נא את כבודך'' אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם שם, כ) ''לא תוכל לראות את פני'' ובסוף הראה לו בסימן, שנאמר (שם שם, כב) ''והיה בעבור כבודי'',

החיות הנושׂאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה, הן אומרות באיזה מקום הוא אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא (יחזקאל ג, יב) ''ברוך כבוד ה' ממקומו'', ועולי הים כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר ''זה אלי ואנוהו'' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת ''זה אלי'' אבל לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים שנאמר (ישעיה כה, ט) ''ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה וגו' (ש''ר פר' כג סי' א), ע''כ.

''עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ'' משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו מרגלית אחת בא בנו ואמר לו תן אותה לי, אמר לו אינה שלך, הטריח עליו ונתנה לו. כך ישראל אמרו שירה עזי וזמרת והיו מבקשים מן הקב''ה שיתן להם את התורה אמר להם אינה שלכם של עליונים היא כיון שהטריחו עליו נתנה להם שנאמר ה' עוז לעמו יתן. (ילקוט שמעוני פר' טו סי' רמד).

---

מלחמתה של תורה

פירש המכילתא (פ' ד) יש גבור במדינה ועליו כל כלי זיין, אבל אין לו כח ולא גבורה ולא תכסיס ולא מלחמה. אבל הקב''ה אינו כן. יש לו כח וגבורה תכסיס ומלחמה שנאמר (ש''א יז) ''כי לה' המלחמה ונתן אותם בידינו'', וכתוב (תהלים קמד, א) ''לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה''.

יש גבור מלחמה וכחו עליו, בן ארבעים שנה אינו דומה לבן ששים ולא בן ששים לבן שבעים. אלא כל שהוא הולך כחו מתמעט. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ''אני ה' לא שניתי וגו'.'' (מלאכי ג).

יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו הכל מכה בחימה והולך לו. אבל הקב''ה אינו כן, אלא ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ. ה' איש מלחמה שהוא נלחם על המצריים. ה' שמו שהוא מרחם על בריותיו. שנאמר (שמות לד) ''ה' ה' אל רחום וחנון וגו'''.

יש גבור במדינה בשעה שהחץ יוצא מידו, עוד לא יכול להחזירה אליו. אבל הקב''ה אינו כן. כשאין ישראל עושים רצונו, כביכול גזרה יוצאה מלפניו שנאמר (דברים לב, מא) ''אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וגו''' עשו תשובה מיד הוא מחזירה. שנאמר (שם) ''וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי''. או שומע אני שהוא מחזירה ריקם. תלמוד לומר (שם) ''אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי''. ועל מי מחזירה על אומות העולם. שנאמר (שם) ''וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם''.

מלך בשר ודם, יוצא למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות צרכיהן מלפניו. והוא אומר להן, זעוף הוא יוצא למלחמה- לכשינצח וישוב באין אותן ושאלין לצרכים מלפני. אבל הקב''ה אינו כן ''ה' אִישׁ מִלְחָמָה'' שהוא נלחם במצרים. ''ה' שְׁמוֹ''. שהוא שומע צעקת כל באי העולם. שנאמר (תהלים סה) ''שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו''.

מלך בשר ודם עומד במלחמה. אינו יכול לזון ולא לספק אכסניות לכל חיילותיו. והקב''ה אינו כן אלא ''ה' אִישׁ מִלְחָמָה''. שהוא נלחם במצרים, ''ה' שְׁמוֹ'' שהוא זן ומפרנס לכל באי העולם. שנאמר ''לגוזר ים סוף לגזרים וגו'''. ''ה' שְׁמוֹ'' שהוא נותן לחם לכל בשר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו. ומספק אכסניות לכל באי העולם שנאמר אף ידי נטו שמים.

''ה' שְׁמוֹ''. בשמו הוא נלחם ואינו צריך לאחת מכל מדות אלו וכן דוד אומר (ש''א יז מב) ''אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת'' וכתוב (תהלים כ, ח) ''אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר'', ע''כ.

איזה זכות זכינו, שהמלך שלנו מלך מלכי המלכים, הוא הנלחם בשבילנו, כמאמר הזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר בשלח דף נו ע''א) שבשעה שהקב''ה מעורר מלחמה בעולם, העליונים והתחתונים שהם שרי מעלה ואומותיהם נעקרים ממקומם, כמו שפירשנו שהמלכות עוקרת את השרים של מעלה ואז ממילא נכנעות אומותיהם שלמטה.

ולעתיד לבוא עתיד הקב''ה לבדו שלא על ידי המלכות לערוך מלחמה גדולה וחזקה בעמים. בכדי לכבד את שמו. זהו שכתוב (זכריה יד, ג) ''וְיָצָא ה' (הוא לבדו) וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם (בהמוני חילי גוג ומגוג להומם ולאבדם) כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (כמו שלחם עם המצרים ביום מלחמת ים סוף)''.

וכן כל מי שעושה מלחמה בתורה, שמקשה לחבירו וחברו מתרץ לו והוא סותר את דבריו עד שנראה שמנגח את חברו, הוא זוכה להרבות שלום בסוף דבריו, כי כל המלחמות שבעולם הם מריבות וחורבנות, וכל מלחמות שבתורה מביאות שלום ואהבה, ע''כ.

וגם אנו צריכים ללמוד מהקב''ה וללחום מלחמתה של תורה, כמו שאמרה הגמ' (חגיגה יד.) על הפסוק ישעיה (סו) ''כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה וגו''' ''כל משען לחם'' אלו בעלי תלמוד שנאמר (משלי ט, ה) ''לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי'', ''וכל משען מים'' אלו בעלי אגדה שמושכים לבו של אדם כמים באגדה, ''גבור'' זה בעל שמועות, ''ואיש מלחמה'' זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.

וכן פירש רש''י על הפסוק (ישעיה כח, ו) ''וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה'' יהיה הקב''ה להורות משפט לאותן שהם משיבי מלחמתה של תורה.

וכן פירש בשיר השירים (ג, ח) על הפסוק ''כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת'' איזה הוא מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, מלחמה של תורה.

וכן כתוב (משלי כד, ו) ''כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וגו''' אמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.

פרש''י, הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה, כי מהיכן יתגלה הסוד אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת או אם יקשה לו דבר על דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו. ע''כ.

צא ולמד ממחלוקת בית שמאי ובית הלל שהמשנה אומרת (אבות ה, יז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו,

ומסופר בגמ' (שבת יז.) שפעם אחת כאשר בית שמאי ובית הלל נחלקו, בית שמאי נעצו חרב בבית המדרש ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא (כדי שיתאספו שם כל התלמידים ויעמדו לדין) ואותו היום היה הִלל הנשיא כפוף (נכנע) ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (שאותו היום התנהג הלל כל כך בענוותנות, והיה שפל מכך), ובגמ' ירושלמי (שבת פ''א ה''ד) רבי יהושע אונייא אמר, תלמידי בית שמאי עמדו להלן מלמטה והיו הורגים בתלמידי בית הלל, (פ' קרבן העדה, דהיינו, אם היו רוצים לעלות, אבל לא הרגו אותם ח''ו).

וכתב על זה מרן בש''ע (או''ח סי' תקפ סע' ב) שראוי להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ובכללם זהו היום שנחלקו בית שמאי ובית הלל, שהוא יום ט' באדר, ע''כ.

וכן במקום אחר היא אומרת (יבמות יד:) אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה (דינים בגמרא) לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שמחלוקתם היתה מפורסמת לכל ישראל, והכל ידעו שמחלוקתם לשם שמים, ושחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו.

וכן הוא בגמרא בקידושין (ל:) על הפסוק (תהלים קכז, ה) ''אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר'' מהו את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא אפילו אב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה (פירש רש''י, מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה) ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא, יד) ''עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה'', ''וָהֵב'' מלשון אהבה אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה בסופו של הויכוח הם מגיעים לאהבה, ע''כ.

וכן בא וראה עד היכן יכולה להגיע המחלוקת (לשם שמים), מעשה (ב''מ נט:) שהיה מחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים, בענין תנורו של עכנאי אם מקבל טומאה או לא, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, ובאותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם אם הלכה כמותי עץ החרוב זה יוכיח, נעקר העץ חרוב ממקומו מאה אמה ויש אומרים ארבע מאות אמה (כמאתיים מטר), אמרו לו אין מביאים ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח, חזרו המים לאחוריהם, אמרו לו אין מביאים ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם?!, לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר, ועדיין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא, מהו לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה ''אחרי רבים להטות'' מצא רבי נתן לאליהו הנביא, ושאל אותו, מה עשה הקב''ה באותו הזמן (שאמר לא בשמים היא) ענה לו אליהו הנביא ואמר: שהקב''ה מחייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני.

אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו ונדוהו, ואמרו מי ילך ויודיעו? אמר להם ר' עקיבא אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה ר' עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים (ענין צער ואבל, רש''י) וישב לפניו ברחוק ארבע אמות, אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומיים? אמר לו רבי כמדומה לי שחבריך בדילים ממך, אף הוא קרע בגדיו (ענין צער ואבל, רש''י) וחלץ מנעליו (שהמנודה אסור בנעילת הסנדל, מו''ק טו: רש''י) ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות- לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח.

מכה גדולה היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו ר' אליעזר נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו שערה לטבעו (נשיא היה ועל פיו נעשה, רש''י), אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר' אליעזר בן הורקנוס, עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו.

אימא שלום (כך שמה) אשתו של ר' אליעזר, ואחות של רבן גמליאל היתה, ומן המעשה הזה ואילך לא היתה נותנת לר' אליעזר ליפול על פניו לומר תחִנה, כדי שלא יעניש את רבן גמליאל אחיה, כי הוא היה הנשיא ועל פיו נעשה מעשה זה, ופעם אחת התבלבלה וחשבה שאין וידוי, ולא שמרה עליו שלא יאמר תחנה, וביום הזה נפל ר' אליעזר על פניו לאמר תחנה, וכשחזרה לביתה מצאה את בעלה כשנפל על פניו, אמרה לו: עמד ממקומך, כי הרגת את אחי רבן גמליאל, ובעת שאמרה כן, יצא קול מבית רבן גמליאל שנפטר (שכך היה מנהגם) אמר לה, מהיכן ידעת זאת? אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (לפי שצער הלב היא, וקרוב להוריד דמעות, רש''י), ע''כ.

מצרים במדה שמדדו, מודדים להם. הם אמרו, ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', לפיכך ''תהומות יכסיומו''. הם ''לקחו שש מאות רכב'', לפיכך ''מרכבות פרעה וגו'''. הם ''ושלישים על כלו'', לפיכך ''ומבחר שלישיו טבעו''. הם ''וימררו את חייהם בחומר'', לפיכך ''דרכת בים סוסיך חמר מים רבים.'' (חבקוק ג טו). (מדרש תנחומא).

---

ימינו של הקב''ה

אמר ר' חייא יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ זו התורה שניתנה בימין כמו שכתוב (דברים לג, ב) ''מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ'' וכתוב (משלי לא, כו) ''וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ'' והיינו תורה שבכתב שהיא מצד הימין. ועל זה כתוב יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב כי התורה מגברת את כח הקדושה בעולם ומכנעת את החיצונים, ולכן הגוים הנאחזים בחיצונים הם נכנעים בכח התורה, כי אין דבר בעולם שישבור כחם של הגוים, רק בשעה שישראל עוסקים בתורה, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה, אז ימינו של הקב''ה מתחזק ונשבר הכח וחוזק של הגוים, ולכן נקראת התורה עוז, כמו שנאמר ''ה' עוז לעמו יתן'' והיינו התורה הנותנת כח ועוז אל הקדושים להכניע את החיצונים, ובשעה שישראל אינם עוסקים בתורה, אז השמאל שהוא בחינת הגבורה והדין מתחזק, ומתחזק הכח של הגוים, ושולטים על ישראל וגוזרים עליהם גזרות כאלו שאינם יכולים לעמוד בהם, ועבור ביטול תורה גלו ישראל ונתפזרו בין הגוים, זהו שכתוב (ירמיה ט, יא יב) ''עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו' וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם'' שכל זמן שישראל יעסקו בתורה ישבר הכח של כל העמים, זהו שכתוב יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב פירוש התורה שניתנה בימין תרעץ את כח האויב. (מתוק מדבש על הזוהר בשלח דף נח ע''א). וראה מה כתבנו בפרק ח פסוק ט, ומשם באר'ה.

הרבית להתגאות כנגד מי שקמו כנגדך. ומי הם שקמו כנגדך? מי שקמו כנגד בניך, פרעה וכל חילו שנאמר ''ויקח שש מאות רכב''.

''תהרוס קמינו'' לא נאמר אלא ''תהרוס קמיך'' מגיד הכתוב שכל מי שהוא קם כנגד ישראל כאלו קם כנגד מי שאמר והיה העולם.

וכן הוא אומר (זכריה ב, יב) ''כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ''. ר' יהודה אומר ''בבבת עין'' אינו אומר אלא ''בבבת עינו'' כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכנה הכתוב.

וכל מי שהוא עוזר לישראל כאלו עוזר להקב''ה שנאמר (שופטים ה, כג) ''אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ.'' (ילקוט שמעוני סי' רמז).

תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ הפסוק הזה נאמר על זמן תחיית המתים, שנאמר (דניאל יב, ב) ''וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ'' - הרבה מן המתים יעמדו בתחיה אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם - חלק מהם יקיצו לחיות חיים נעימים עד עולם, והם הצדיקים שבהם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם -וחלק מהם יקיצו לסבול חרפה ובזיון מתמיד עד עולם, והם הרשעים שבהם, ועליהם נאמר תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.

אמר ר' שמעון, אשרי לאלו שיישארו בעולם בזמן של תחיית המתים, ומי הם אלו שיישארו אז, אלא הם אלו שנימולים וקבלו את ברית קודש ונכנסו בברית קודש בשני חלקים, במילה ופריעה, והוא ששמר את ברית קודש ולא הכניסו במקום שאינו ראוי, דהיינו, שלא טמאו ופגמו באיסורי עריות (כי על ידי זה נמשכת ערלתו והרי הוא כאילו לא נימול, ואל יעלה על הדעת שאם חטא שאין לו תקנה חס ושלום, אלא תשובה ודאי מטהרת אותו) הם שיישארו ויכתבו לחיי עולם, ובהם עתיד הקב''ה לחדש את העולם ולשמוח עמהם. ועל הזמן הזה כתוב (תהלים קד, לא) '' יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם (כי אז כבודו יתמיד כל ימי עולם) ואז יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו (דהיינו, באלו הצדיקים ששמרו את בריתם) מתוק מדבש על הזוהר (בשלח דף נז ע''ב).

הנה הרשע חשב לעשות ג' דברים,

א' שוה בכולן והוא לשלול כל שללם, והוא אומרו אֲחַלֵּק שָׁלָל,

ב' שיקח אותם לעבדים כבראשונה, והוא אומרו תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, פירוש תתמלא נפשי מהם, כשאחזור לכבוש אותם לעבדים, גם רמז שיוסיף לעשות בהם חפצו בעינוי יותר ממה שעבר,

ג' להרוג משה ואהרן וזקניהם וגדוליהם, והוא אומרו אָרִיק חַרְבִּי ואומרו תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי, ירצה על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר א לא) בפסוק (לעיל ב טו) ויבקש להרוג את משה'' שבקש להורגו בסייף ולא שלטה בו כו', והוא שאמר משה (להלן יח ד) ויצילני מחרב פרעה, לזה אמר אויב תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי כי תשיג ידו מה שלא השיג מקודם, (אור החיים).

---

אדיר האדירים

ארבעה נקראו אדירים ואלו הם: הקב''ה ישראל המים ומצרים.

הקדוש ברוך הוא שנאמר אדיר במרום ה' (תהלים צג ד).

ישראל שנאמר ואדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג).

המים שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים (תהלים צג ד).

מצרים שנאמר בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר (יחזקאל לב יח).

יבא הקב''ה שנקרא אדיר ע''י ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שכתוב צללו כעופרת במים אדירים,

(מדרש משלי פ''ט).

---

סלחן אבל לא וותרן, מדת הבלימה

מובא במכילתא (פר' ח) כיון שראו ישראל שאבד פרעה וחילו בים סוף ובטלה מלכות של מצרים. ונעשו שפטים בעבודה זרה, פתחו פיהם ואמרו כולם, מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', ולא ישראל בלבד אמרו שירה אלא אף האומות כששמעו שאבד פרעה ומצרים בים ובטלה מלכותם ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהן כפרו כולן בעבודה זרה שלהם ופתחו פיהם כולן והודו למרום ואמרו מי כמוך באלים.

דבר אחר, מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מי כמוך באילמים שומע עלבון בניך ושותק שנאמר (ישעיהו מב, יד-טז) ''הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד - לשעבר אחריש אתאפק מכאן ואילך אֶפְעֶה אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר'', ע''כ.

אמרו בבית מדרשו של רבי ישמעאל (גיטין נו:) ''מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה''' מִי כָּמֹכָה באילמים, משום המעשה הבא:

כתוב בפסוק (דברים לב, לז) ''אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ'' זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה תפש זולה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר (דקר) את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וסבר שהרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) ''שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת'',

אבא חנן אומר (תהלים פט, ט) ''מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ'' מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק, בישיבת רבי ישמעאל שנו ''מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה''', מי כמוכה באילמים, מה עשה אותו רשע, נטל את הפרוכת ועשאו כמו סל גדול ששואבים בו יין מן הגת לבור, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בו, והושיבם בספינה לילך להשתבח בעירו שנאמר (קהלת ח, י) ''רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ'' אל תקרא קְבֻרִים אלא קבוצים, ואל תקרא וְיִשְׁתַּכְּחוּ אלא וישתבחו, ויש אומרים קְבֻרִים ממש שאפילו מטמון - היינו ממונם של ישראל נתגלה לו,

אך בא וראה מה קורה למי שמושך את החוט יותר מדאי.

עמד על טיטוס רוח סערה שבים לטובעו, אמר כמדומה אני שאלוהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, יצאה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה (ונקרא בריה קלה, לפי שיש לו פה להכניס המאכל, אבל אין לו מקום להוציא הצואה), עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה, עלה ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים, יום אחד היה עובר לפני נפח אחד, שמע קול הקורנס שמכה בו הנפח, ושתק היתוש מלנקר עוד במוחו מפני קול הקורנס, אמר טיטוס, יש לי תקנה בכל יום ויום היו מבאים לו נפחים והכו לפניו בקורנסיהם, כדי שישמע קול הקורנס וישתוק, (זהו דרכו של רשע וטיפש, שבמקום לחזור בתשובה נלחם עם מי שאמר והיה עולם) לנפח גוי נתן לו שכרו ארבעה זוזים, ולנפח ישראל אמר לו טיטוס: לא די לך שאתה רואה נקמה בשונאך, ועוד אתן לך שכר? עשו לו כך שלשים יום וגם זה לא הועיל לו, כי לאחר שהיתוש התרגל לקול הקורנס שוב לא הפריע לו המכות, והתחיל שוב לנקר במוחו כמקודם, אמר רבי פנחס בן ערובא, אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים, ויש אומרים כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין (והטעם לפי שישראל נמשלו כיונה, היינו גוזל). אמר אביי, קבלה בידנו שפיו היה של נחושת וצפורניו של ברזל, וכשמת טיטוס הרשע אמר לאנשי ביתו שישרפו אותו באש עד שיהפך לאפר, ויפזרו את האפר על שבעה ימים, כדי שלא ימצא אותו אלוהיהם של היהודים ויעשה בו דין, ופעם אחת אונקלוס בן קלוניקוס, בן אחותו של טיטוס הרשע העלה את טיטוס בכישוף, ואמר לו טיטוס, שבכל יום ויום מאספים האפר שלי והם דנים אותי ושורפים אותי ואח''כ מחיים אותי ושוב שורפים אותי עד שאני הופך לאפר ומפזרים את האפר על שבעה ימים, ע''ש, ע''כ. ובטוח אני שעד היום דנים אותו במצב הזה.

אמר רבי אילעא (חולין פט.) אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) ''תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה'' רבי אבהו אמר, מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (דברים לג, כז) וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם (פירש רש''י, מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם), אמר רבי יצחק, מהו שכתוב (תהלים נח, ב) ''הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'' מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן, יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר, מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם. ע''כ.

וכן נראה לומר לעניות דעתי על הפסוק (איוב כו, ז) ''תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה'' מהו תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה? אלא אם אדם מתוכח אם אשתו או עם מי שהוא אחר, אח''כ כמובן שקשה לו להתרכז בלימוד התורה, אבל כאשר האדם בולם את פיו מלדבר ברע, ולא רב עם אנשים, אז יש לו ישוב הדעת לשבת וללמוד תורה, ואז העולם והארץ עומד עליו שנאמר (ירמיהו לג, כה) ''כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי''. ואז יתקיים ''תֹּלֶה אֶרֶץ (ע''י לימוד התורה שיכול ללמוד בישוב הדעת) עַל בְּלִי מָה (על שבלם את פיו בשעת מריבה).

---

המצרים לבסוף נקברו בארץ ולא בים

אמר ר' יהודה לר' יוסי דבר זה שמעתי מר' שמעון שאמר, שאפילו כאן היה הדין ברחמים שהגם שכיסה עליהם הים ומתו, אבל אח''כ הים פלט אותם ליבשה, והקב''ה רצה בכבודם ונקברו בארץ, ובתחילה לא רצתה הארץ לקבל אותם בתוכה, מפני שנתקללה כשקבלה את דמי הבל, וכן כאן חששה לקללה כי המצרים לא היו ראויים לקוברה מפני רשעתם, עד שהושיט לה הקב''ה יד ימינו ונשבע לה שלא תקולל על ידי זה, וקבלה אותם, זהו שכתוב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ, פירש שנקברו בארץ, והטעם שחפץ הקב''ה לקברם הוא לפי שקבלו את יעקב ובניו בכבוד גדול והושיבום במיטב הארץ ועל כן דין זה היה ברחמים. ע''ש. (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר דף מז ע''ב).

ורש''י הקדוש פירש, כשהקב''ה נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתו וכן הוא אומר (ישעיה לא) וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר, משל לכלי זכוכית הנתונים ביד אדם מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין. ע''כ.

כיון ששמעו האומות שאבד פרעה וחילו בים ומלכות המצריים בטלה ונעשו שפטים בעבודה זרה שלהן, התחילו מרגזין לכך נאמר שמעו עמים ירגזון,

דבר אחר, כדי שישמעו האומות שהקב''ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ, התחילו מתרגזין לכך נאמר שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן אמר הקב''ה שוטים שבעולם כמה מלכים מלכו לפני, ולא כעסו ישראל שנאמר ''ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום'' וכמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו ישראל, שנאמר ''אלוף לוטן אלוף שובל'' ועכשיו אתם כועסים, אף אני אתן לכם כעס שאין בו רצון שנאמר (תהלים צט, א) ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים (מכילתא פר' ט).

כיון שיצאו ישראל מן הים כנס עמלק את כל אומות העולם ובא ונלחם עם ישראל, ונתפלל משה באותה שעה ודממו כלן כאבן לכך נאמר בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן.

דבר אחר, כיון שנכנסו מרגלים לארץ כל מי שהיה אומר: אלו מרגלי ישראל, היה דומם כאבן.

דבר אחר, כיון שעברו ישראל את הירדן נתקבצו כל מלכי כנען ובאו ונלחמו עם ישראל שנאמר ויהי כשמוע יבין מלך חצור וגו' ואלה המלכים אשר מצפון וגו' יצאו הם וכל מחניהם וגו' ויועדו כל המלכים האלה ויתקבצו כל המלכים יחדו, באותה שעה התפלל יהושע ודממו כלן כאבן, לכך נאמר, ידמו כאבן.

''עַם זוּ קָנִיתָ'' לפי שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר (ישעיה מג) ''עם זו יצרתי לי'' ארבעה נקראו קניין:

ישראל נקראו קניין, שנאמר, ''עם זו קנית''.

שמים וארץ נקראו קניין, שנאמר (בראשית יג) ''קונה שמים וארץ''.

בית המקדש נקרא קניין שנאמר (תהלים עח, נד) ''הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ''.

התורה נקראת קניין שנאמר (משלי ח, כב) ''ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ''.

יבואו ישראל שנקראו קניין לארץ שנקראת קניין, ויבנו בית המקדש שהוא קניין, בזכותה של תורה שנקראת קניין לכך נאמר עם זו קנית (מכילתא פר' ט).

---

חורבן ביתו של הקב''ה בהלכה ובאגדה

אם נתחיל לכתוב על חורבן בתינו הזמן יכלה ויהיה עוד לכתוב, אי לכך נכתוב דברים אחדים.

חביב בית המקדש לפני מי שאמר והיה העולם, שכשברא הקב''ה את העולם לא בראו אלא במאמר שנאמר (תהלים לג) ''בדבר ה' שמים נעשו''. כשבא לבית המקדש כביכול פעולה לפניו שנאמר פָּעַלְתָּ ה'.

אוי להם לאומות העולם מה הן שומעים באזניהם, שהרי בית המקדש שקרוי פעולה לפניו עמדו וחריבוהו, והם אמרו (תהלים קלז, ז) עָרוּ עָרוּ (ענין חורבן והשחתה) עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

חביב בית המקדש לפני הקב''ה, שכשברא הקב''ה את עולמו לא בראו אלא בידו אחת שנאמר (ישעיה מח, יג) ''אַף יָדִי יָסְדָה'' וכשבא לבנות בית המקדש כביכול בנה בשתי ידיו שנאמר מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, אימתי מקדש ה', כוננו ידך, משל ללסטים שנכנסו לפלטרין של מלך בזזו נכסיו והרגו פמליא של מלך והחריבו פלטרין של מלך, לאחר זמן ישב מלך עמהם בדין, תפש מהם הרג מהם צלב מהן וישב בפלטרין שלו ואח''כ נתודעה מלכותו לעולם, לכך נאמר מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד, (מכילתא פר' י).

ומסופר בתלמוד (כתובות סב:) על רבי שעסק והשתדל להשיא את בנו לבתו של ר' יוסי בן זימרא, ופסקו לו (התנו ביניהם) שילמד שתים עשרה שנה ואח''כ ישׂאנה, העבירו אותה לפניו, וכשראה אותה אמר להם שילמד שש שנים, ואח''כ העבירו אותה לפניו שוב, אמר להם, קודם אכנוס אותה ואח''כ אלך ללמוד, והיה מתבייש מאביו, שיאמר לו שמפני שראה את הנערה חשק בה ולא יכול היה להמתין, אמר לו אביו: בני דעת קונך (הקב''ה) יש בך, (שאתה נוהג כדרך שעשה הקב''ה) שמעיקרא כתוב תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ - משמע שתחילה היתה הכוונה שייבנה מקדש לישראל רק לאחר כניסתם לארץ ישראל, ולבסוף כתוב (שמות כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם - עוד בהיותם במדבר, כי מרוב אהבתם לא רצה להמתין עד שיבואו לארץ. משמע שעל ידי הקירבה נעשית חיבה יתירה ומקדמים את מה שהיה צריך להיות מאוחר יותר. ע''כ.

בא וראה, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנום, כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח (פסחים נד.).

וכן אמר רבי יוחנן וריש לקיש בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, (בהכנסת אורחים חגיגה כז - רש''י).

ומסופר על רבן יוחנן בן זכאי שיצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב, אמר ר' יהושע, אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל, אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה? זה גמילות חסדים שנאמר (יהושע ו, ו) ''כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח'', שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמ''ח, והגמ''ח שהיה מתעסק בהם הן: מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל ג' פעמים ביום, ותפילתו מתקבלת ברצון (אבות דרבי נתן פרק ד).

ובילקוט שמעוני מובא (פרק לב סי' שצא) כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה לראות בבנין ירושלים ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר, אלא הקב''ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ע''כ.

ועל בית מקדשנו נאמר בתהלים (פד, י) ''מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ'' פירש רש''י, הוא בית המקדש המגן עלינו.

ואומרת המשנה (סוטה מח.) משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותמים. משחרב בית המקדש, בטל השמיר (כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, שכתוב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם, אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ, ראה מה כתבנו עליה בפרק כ פסוק כב) ונפת צופים, (דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה ומשובח מאד) ופסקו אנשי אמנה, (אנשים שמאמינים בקדוש ברוך הוא) שנאמר (תהלים יב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר, אף ניטל שמן הפירות.

רבי פנחס בן יאיר אומר (סוטה מט.) משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין (מיוחסין), וחפו ראשם (שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים), ונדלדלו אנשי מעשה (אין חש להם), וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש (לישראל) ואין מבקש (עליהם רחמים), ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, החלו החכמים להיות מלמדי תינוקות (שהם קטנים מן החכמים), והמלמדי תינוקות כמו חזנים, והחזנים כעמי הארץ, ועמי הארץ הולכים ודלים ומתנוולים ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען, על אבינו שבשמים.

ואמר ר' חייא בר אמי משמו של עולא (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

וא''ר אלעזר (שם לב:) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ח) גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי ואע''פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים לט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ.

ובספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (עניני ראש השנה, סי' תשכב) כתב שהטעם שכל השערים ננעלים חוץ משערי דמעה הוא משום שעל כל השערים ממונים מלאכים, חוץ משערי דמעה שאין מלאך ממונה עליהם זולתי הקב''ה בעצמו שמקבל הדמעות.

ואומרת הגמרא (שבת לג.) בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל.

ובמסכת יומא מובא (כא.) אמר רב אושעיא בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן וכשהרוח מנשבת בהן נושרין שנאמר ''ירעש כלבנון פריו'' וכשנכנסו נכרים להיכל יבש שנאמר ''ופרח לבנון אומלל'' ועתיד הקב''ה להחזירן שנאמר פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה. ע''כ.

וכתב בספר שבלי הלקט (סדר ברכות סי' קנה) ששמע מפי חברו ר' שמחה, מדוע מסלקים את הסכין בשעת ברכת המזון? אחד הטעמים הוא, שפעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לבונה ירושלים נזכר לו חורבן בית המקדש ולקח סכין ותקע בלבו ועל כן נהגו לסלקו מעל השולחן בשעת ברכת המזון, והובא בבית יוסף (סי' קפ) ופסק כך בש''ע (סי' קפ סע' ה).

בא וראה מה כתב השל''ה הקדוש בשם הרב המקובל ר' שלמה הלוי אלקבץ (מחבר הפיוט ''לכה דודי'') בענין זה, (הובא בספר ילקוט לקח טוב, במדבר), שסיפר מעשה שבליל שבועות הקדוש בזמן שהתאספו כמה חברים תלמדי חכמים ללימוד תורה ביחד, ובזמן לימוד המשניות דיבר מלאך מתוך גרונו של מרן יוסף קארו (הבית יוסף) ואמר כך: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים אהובי, שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה, התחזקו ידידי התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב''ה, וכו' ואילו הייתם משערים א' מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות מהצער אשר אני שורה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר, וכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב''ה. ע''ש. ע''כ.

ובזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר , דף נה ע''ב) מסופר על ר' יהודה שהיה יושב לפני ר' שמעון והיה קורא ואומר, כתוב (ישעיהו נב ,ח) ''קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ'' ומי הם צופיך? וענה לו, אלו הם המצפים מתי ירחם הקב''ה על עמו לבנות את ביתו, צופיך מלשון צפית לישועה, ושאל אותו ''נָשְׂאוּ קוֹל'' הוא לשון עבר, אם נאמר על המצפים על בנין בית המקדש בלשון עתיד היה צריך לומר?, אלא אמר לו, כל אדם שבוכה ונושא ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב''ה, יזכה למה שכתוב אח''כ ''יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ'' שיחד עם כל ישראל ירנן להקב''ה בשמחה בעת הגאולה.

וכן מובא (שם דף נז ע''ב) שבאותה שעה כשנבנה הבית מקדש, נתעטר הקב''ה באותו העטרה שקבל בשעת מתן תורה, וישב בכסא שלו, ואח''כ נתעטר עוד הקב''ה בעטרותיו, ומזמן ההוא שנחרב הבית מקדש לא נתעטר עוד הקב''ה בעטרותיו, ע''כ.

ואמר רב יצחק (ברכות ג.) בנו של שמואל משמו של רב: ג' משמרות זה הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב''ה ושואג כארי, ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

א''ר יוסי פעם, אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי וכו', ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות, ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמיה הגדול מבורך הקב''ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ע''כ.

ואם הקב''ה שואג כארי ומצטער על חורבן בית המקדש וגלות בניו קל וחומר שאנו נרבה באותה שעה בתחנה ותפלה ובאמירת תיקון חצות, וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' א סע' ג) ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. ע''כ.

וכתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם פר' וישלח) שראוי אף לתלמידי חכמים לומר תיקון חצות ויאמרו רק מה שצריך ביותר, דהיינו, הנוסח המתוקן מרבנו האר''י, ולאחר מכן יחזרו ללמוד תורה, וכתב בכף החיים פלאג'י (סי' ג אות ל) שאפילו תלמיד חכם שהגיע להוראה יש עליו חיוב לומר תיקון חצות רק שלא יאריך בתיקון חצות ע''י אמירת קינות וכו'. ויש לשער זמן חצות הלילה לצורך אמירת תיקון חצות או סליחות, שתים עשרה שעות רגילות אחר חצות היום. וחצות היום הוא בדיוק בחצי הזמן שבין זריחת השמש לבין שקיעתה. ע''כ.

וכתב על זה בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף סי' א הל' יח) וזה לשונו: ודע שעדיף לומר תיקון חצות מאשר להשכים לתפלת ותיקין, ולכן מי שאינו יכול לקיים שניהם, יעדיף אמירת תיקון חצות, וכל שכן שיש להעדיף תיקון חצות על הסליחות בחודש אלול, וכן דעת מרן אאמו''ר שליט''א, ע''כ.

וכבר אמרו חכמים (תענית ל:) כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה שנאמר (ישעיה סו, י) ''שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'' מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, וכן אמרו (שם) כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר (דניאל לב, כז) וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם. ע''כ.

וכן כתב מרן בש''ע (או''ח סי' תקס סע' א) משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, והלוקח חצר מסויידת ומכויירת (פירוש מצויירת), הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים.

וכן (שם סע' ב) התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם, וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין. הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן (כל בו). וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו).

וכן (שם סע' ג) גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן, ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט).

וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ''ג והגהות מיימוני).

וכן (שם סע' ד) גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא), וכן גזרו על עטרות הכלה, אם היא של כסף, אבל של גדיל מותר לכלה, ודוקא לחתן וכלה, אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו.

וכן (שם סע' ה) אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. ע''כ.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה, ארבע תעניות, זכר לחורבן, ההנהגה בכותל המערבי) על הנוהגים לצבוע בצבע שחור שכאשר משאירים בביתם אמה על אמה לא יפה הם עושים, וגם השל''ה כתב שאפילו אם כותבים על ידו שהוא ''זכר לחורבן'', אינו אלא שחוק והיתול, כי אדרבה הוא נוי, גזרו חכמים שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני כלי זמר לשמוח בהם, ואסור לשומען מפני החורבן, ואפילו שיר בפה על היין אסור, שנאמר (ישעיה כד, ט) ''בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן'' וכבר נהגו כל ישראל לומר שירות ותשבחות ושירי הודאות לשם השי''ת, וכן זכרון חסדי הקב''ה על היין.

וכן הרואה בית המקדש בחורבנו (ממקום שנראית כיפת מסגד עומר, או שרואה את כותל המערבי), שנמסר ביד הישמעאלים, אומר (ישעיה סד, י) ''בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה'' וקורע את חולצתו,

וגם בזמן הזה אין להקל כלל על הרואה חורבן בית המקדש וצריך לקרוע, שאף על פי שכל ירושלים בשליטת ישראל, כיון שהוא נמסר ביד הישמעאלים, ואין אנו יכולים להכנס, מפני שאנו טמאי מתים, הרי בית המקדש בחרבנו עד שיבוא מלך המשיח אשר ברוח שפתיו ימית רשע, ויחזיר עטרת תפארת ישראל ליושנה. וקריעה זו צריכה להיות מעומד, ואין הקריעה מתאחה לעולם, ואם היה הולך ובא לירושלים ורואה בהמ''ק בחורבנו, אם עברו עליו שלשים יום חוזר וקורע. והדר בירושלים וראה בהמ''ק חרב, אפילו עברו עליו שלשים יום שלא ראהו אינו צריך לקרוע. וכן הסומא הבא אל הכותל המערבי אינו חייב לקרוע.

ובעונותינו הרבים נשאר לנו היום הכותל המערבי שאמרו חז''ל (שמות רבה ב סי' ב) לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי, ואמרו עוד (שה''ש רבה ב סי' כב) ''הנה זה עומד אחר כתלינו'' אחר הכותל המערבי שנשבע לו הקב''ה שאינו חרב לעולם, ומקום הכותל המערבי סמוך לבית קדשי הקדשים שמכוון כלפי בית המקדש של מעלה ברקיע, והמתפלל במקום מקודש זה כמתפלל לפני כסא הכבוד של הקב''ה, שמשם פתח פתוח לרוחה לשמוע ולקבל תפלתם של ישראל, כמו שנאמר, (בראשית כח, יט, ברש''י) אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. ולכן מנהג שלומי אמוני ישראל שמתפללים ושופכים צקון לחשם ורחשם ליד הכותל המערבי, שהוא שריד בית מקדשנו, ואשר נוסד ע''י דוד ושלמה. וקדושת המקום גורמת לבאים בחצרות ה' להתעורר בהתלהבות קודש ברשפי אש שלהבת יה, ולהתפלל בכוונה באימה וביראה. ואשרי המכווין דעתו בתפלה בכוונה באימה וביראה, זכה וברה לפני השי''ת שאז מובטח לו שלא תשוב תפלתו ריקם, כמו שנאמר (תהלים י, יז) ''תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ'' כלומר: אם סייעוהו משמי מרומים לכוין לבו בתפלתו, אז בודאי שאזני ה' כביכול קשובות לקול תחנתו, ומצוה לנשק אבני הכותל ולחונן עפרו, שנאמר (תהלים קב, טו) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

לפיכך כאשר נכנסים לכותל המערבי חובה קדושה להכנס ביראת כבוד ובכובד ראש, וחלילה להקל ראש כנגד הקודש, ולכן אסור להכנס לשם בגילוי ראש או בין אנשים ובין נשים, וכל שכן שמוזהרות הנשים בלכתן אל הכותל המערבי לבל יכנסו בבגדים ללא שרוולים או במחשוף, לא תהא כזאת בישראל, וכן אסור לבוא על יד הכותל המערבי לשם ביקור של טיול או לשם צילום בלבד, וכן אסור בהחלט לדבר שם שיחה בטלה, כי המקום קדוש לתורה ולתפלה,

וכן אסור לאכול ולשתות ליד הכותל, וכן יש להמנע מלעשן שם סיגריות, והמיקל ראשו בשיחה בטלה ובאכילה ושתיה ועישון עוונו גדול מנשוא. ועליו נאמר (ישעיה א, יב) ''מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי''.

וכן אין ראוי לאדם לנשק את בניו או קרוביו בכותל המערבי, שאין להראות חיבה ואהבה במקום הקדוש הזה אלא להקב''ה לבדו,

ומותר לאיש לא טהור, אפילו שהטומאה יצאה מגופו, כגון זב ובעל קרי, להכנס בלי טבילה, על יד הכותל להתפלל שם, והוא הדין לאשה נדה או יולדת לפני טבילתה, כי הכותל המערבי הוא חומת הר הבית והעומדים לפניו הם עומדים מחוץ לחומת הר הבית,

ויש להזהר שלא לנתוץ אפילו חלק קטן מאבני הכותל, וכן שלא לקחת מעפר שבין נדבכי אבני הכותל, אבל מותר לחתוך בזהירות מן העשבים הגדלים בין נדבכי הכותל, ולהשתמש בהם לסגולה, ואין בהם שום קדושה כלל.

(חזון עובדיה, ארבע תעניות, ההנהגה בכותל המערבי), ע''ש. ע''כ.

וכן אסור לשבת בכותל המערבי רגל על רגל, כשם שהדבר אסור בבית הכנסת, והוא איסור גמור דהוי שחץ וגאוה.

וכן נכון ורצוי מאד שחייל הבא לכותל להתפלל, או לבית הכנסת שיכסה את נשקו תחת בגדיו שלא יראה לחוץ, ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון שהוא רובה גדול, ויש צורך שישא את נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה יש להקל להכנס עם הנשק להתפלל. (ילקוט יוסף ח''ה סוף הספר).

לאחר שראו ישראל את הנסים שעשה להם הקב''ה כשעמד ביניהם בין גלי הים, ענו ואמרו אלו לאו, בואו ונשים כתר נוי על ראשו של גואלנו ומושיענו ופטרוננו, המסיר מלכים מכסאם והוא לא יסור כי הוא מלך מלכי המלכים, כן הוא בעולם הזה והוא היחיד בעולם הבא ולנצח נצחים, בואו ונשבח אותו כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, (מעם לועז).

הנה בהגדה אנו אומרים מה שאמר דוד המלך עליו השלום בתהלים (קיד, א) ''בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז'' ''הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס'' יש לבאר הקשר בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף, וענין הלעז (שכתוב מֵעַם לֹעֵז), כי הנה ישראל נצלו את מצרים, והכל היה בדרך שאילה, וכמו שנאמר (לעיל יב לו) ''וישאלום'' וכשיצאו ישראל על מנת שלא לחזור למצרים, התחילו ללעוז עליהם אומות העולם, שאת הרכוש שלקחו היה שלא בצדק וישר, אולם אחר כך כשנטבעו פרעה וכל חילו בים סוף, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, זכו ישראל במה שבידיהם, כי לא נשאר בהם עד אחד, כדי שיוכלו להחזיר לו.

וכמו שכתב הגאון רבי יוסף חיים ז''ל בספר בן איש חיל (חלק א ל''ז ע''ג) משל נאה, לאחד שנדון לתליה, ולפני שיוציאו את גזר דינו לפעל, הביאוהו לפני המלך, שיבקש איזו בקשה לפני מותו, ויבקש הנדון שיתן לו המלך צלוחית יין משלו, כדי שישתה אותה על עלית ארמון המלך, וימלא המלך את בקשתו, והביא לו את צלוחית היין שדרש, ויתחנן הנדון למלך, להיותו ירא מאנשי הצבא המקיפים אותו בחרבות וברמחים, פן לא יתנו לו לשתות את היין במנוחה, לכן בקש מן המלך שישבע לו, שלא ימיתוהו עד שישתה את הצלוחית הזאת, עד גמירא. ויאות לו המלך, וישבע לו על הדבר הזה. ויקח את הצלוחית ויגש לעלות במדרגות על עלית הארמון לשתותה, אך התחכם והשכיל את עצמו מעד ונפל אחורנית. ותשבר הצלוחית אשר בידו ברצפת המדרגות, וישפך כל היין ארצה, וישיבוהו אל המלך, ויספרו לו את אשר קרה, ויצו המלך לתת לו צלוחית חדשה מלאה יין, ויען הנדון: אדני המלך, הנני רואה שאני כבר פטור מגזר דין מות שהוטל עלי, כי הלא נשבעת לעבדך שלא ימיתוני עד שאשתה את היין ''שבצלוחית ההיא'' ועתה הבה לי את היין ההוא ואשתה, ומכיון שהיין איננו, עליך לקיים את שבועתך ולפטרני, ויצחק לו המלך על חכמתו אשר עשה, ויחון אותו, ויפטרהו לשלום. ועל זה נאמר (קהלת ז, יב) ''הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ'' אף כאן ישראל היו צריכים לשוב אחרי שלשת ימים, ולהשיב את הרכוש, אולם היות והמצרים אבדו מן העולם, החזיקו את רכושם, וזכו בו מן ההפקר, ע''כ.

---

האם מותר לשמוע קול אשה? מי הם הנביאות של עם ישראל ?

פי' רבנו בחיי שעל דרך הפשט, אמר ''אֲחוֹת אַהֲרֹן'' כדי שיהיו שלשת האחים משה אהרן ומרים נזכרים בשירה הזאת, ועוד כי דרך הכתוב ליחס האדם על גדול האחים כענין שכתוב (בראשית לו) ואחות לוטן תמנע. ע''כ.

ופירש המכילתא (פר' י) ''אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ'' וכי מנין היו לה תופים ומחולות במדבר? אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקב''ה עושה להם נסים וגבורות, ובעת שיוצאים ממצרים התקינו להם תופים ומחולות.

''וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'' אומר הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים. ע''כ.

ואפשר לומר שמרים אמרה לנשים ומשה אמר לגברים משום שאמר שמואל (ברכות כד.) קול באשה ערוה שנאמר (שיר השירים ב, יד) ''כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה''.

וכמו ששירי התורה גורמים דבקות בשם יתברך, כך השירים שהנשים אומרות שהם דברי חשק ונבול פה, גורמים להפריד הנשמה מצרור החיים, ואף אם לא יהיו ניבול פה, אף על פי כן יהיו דברים בטלים, שכולם דברים שאין בהם ממש, וכמה אנשים פחותי נפש נמשכים אחר דברי השירים הפחותים האלו, ומאבדים את נפשם, ועליהם אמר הנביא (עמוס ה, כג) (כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. (ראשית חכמה שער האהבה).

וכן פסק מרן בש''ע (אה''ע סי' כא סע' א) ''אסור לשמוע קול ערוה''

וכן פסק מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם פר' בא) שקול באשה ערוה, וכותב לפיכך יש להזהר משמיעת קול זמר של אשה בשעת קריאת שמע וברכותיה, ואפילו היא אשתו, ומכל מקום אם שומע קול זמר של אשה דרך הרדיו או רשם קול וכיוצא בזה, ואינו מכיר את המשוררת, אין בזה משום קול באשה ערוה, שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.), ולכן אף כשקורא ק''ש ומברך אין צריך להזהר בזה, אבל אם יודעה ומכירה אסור, אף על פי שאינו רואה אותה באותה שעה, ונכון להחמיר בזה אפילו אם ראה צורתה בתמונה בלבד, ויש מתירים ברדיו וטייפ אפילו מכירה, עיין על זה עוד בשו''ת יביא אומר ח''א (חאו''ח סי' ו). ע''כ.

ודע שמרים היתה אחת משבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, ושאר הנביאות הן (מגילה יד.) שרה, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. ע''ש.

אמנם ראה גם ברש''י (בראשית כט, לד) שגם האמהות רבקה רחל ולאה היו נביאות, ובשפתי

חכמים כתב בשם המהרש''ל שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבוא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, ומשום כך לא חשב אותם בכלל שאר הנביאות, וראה עוד בפירוש הרא''ם על זה.

---

תקנת קריאת התורה

דורשי רשומות אמרו (ב''ק פב.) אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) ''הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'', כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקים באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקים ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. ע''כ.

מכאן ילמד האדם כמה זה חמור שאין לו עיתים לתורה, המוח שלו מתחיל לחשוב מחשבות לא טובות, כמו שדרש רב נתן בר מניומי משמו של ר' נחתום (שבת כב.) על הפסוק (בראשית לז, כד) ''וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם'' ממשמע שהבור ריק איני יודע שאין בו מים? אלא מה בזה שאמר לך ''אֵין בּוֹ מָיִם'' רצה לומר לך, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו,

וכבר אמרו חכמי המוסר שמאחר שמים זה תורה, אז במקום שאין תורה נחשים ועקרבים יש בו, דהיינו, אם אין בראשו של האדם מים שזה תורה, אז נחשים ועקרבים יש בו, שזה שטויות והבלים. וזה אחד הטעמים שהתקינו הנביאים קריאה בתורה, ע''כ.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' קלה סע' א) שבשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה, אין פוחתין מהם ואין מוספין עליהם ואין מפטרין בנביא.

וכן כתב (שם סי' קמא סע' ב) לא יקראו שנים אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם ומכל מקום צריך הוא לקרות עם השליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאוזניו. ע''כ.

ודע שכהן שהיה קורא קריאת שמע או בברכותיה, וקראוהו לעלות לתורה, אפילו אם אין כהן אחר, לא יפסיק, ויעלה ישראל במקומו, אבל אם היה עוסק בפסוקי דזמרה, יפסיק ויעלה לתורה, וגם יקרא עם החזן בלחש, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ורק לא יפסיק למי שבירך או השכבה. (חזון עובדיה שבת ח''ב עמ' רצג).

וראיתי לילקוט יוסף (קס''ת סי' קמו) כיון שהתחיל הקורא לקרוא בספר תורה, אסור לספר בקול רם, אפילו בדברי תורה, ואפילו בין עולה לעולה נכון להחמיר שלא יקרא בקול רם. אבל לגרוס וללמוד בלחש מותר. וכל שכן אם יש עשרה המקשיבים לקריאת התורה, וכל שכן במי שתורתו אומנותו. וכן אם קודם שנפתח הספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע קריאת התורה, מותר. ומכל מקום הנכון הוא שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכיון דעתו ולשמוע קריאת התורה מפי שליח צבור, ע''כ.

ר' יהושע אומר (מכילתא פר' ויסע משה פר' א) היה להם להמלך בגדול שבהם תחלה, לומר מה נשתה?, אלא שעמדו ואמרו דברי תרעומת על משה, ר' אליעזר המודעי אומר רגלים היו ישראל בדברי תרעומת על משה, ולא על משה בלבד אמרו אלא על הגבורה לכך נאמר ''לאמר.'' (להקב''ה) מה נשתה. ע''כ.

ומובא במדרש (ש''ר פר' כד סי' א) זהו שנאמר (דברים לב, ו) ''הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת''. רבי ששא בנו של רבי אבא, היה כותב ה''א למטן ולמ''ד למעלן כלומר ''הלה' תגמלו זאת'' אחר כל הנסים שעשה לכם, שקרע לכם את הים לשנים עשר קרעים ושקע את המצריים בים והיתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אתכם שנאמר (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו', העלה אתכם מן הים ונתן לכם כספם וזהבם וכל מה שהיה על סוסיהם שהיו מקושטים בכסף ובזהב וזן אתכם ארבעים שנה ולא הניח אתכם אפילו שעה אחת, כמה שונאים באים עליכם ולא הניח אתכם לברוח, אלא היה מפילם לפניכם ומשמרכם, ולא משונאיכם בלבד אלא אף מן הנחשים ומן העקרבים, והיה מאיר לפניכם שנאמר (שם יג, כא) ''וה' הולך לפניהם יומם'' שכחתם כל הנסים האלו שעשה עמכם הקדוש ברוך הוא, והיה צלמו של מיכה (עיין על מיכה לעיל פרק ב פס' כג) עובר עמכם בים והנחתם דברי תורה והתקעתם בדברים אחרים.

אמר רבי יהודה בר רבי אלעאי לא מספיק שעבר עמהם צלמו של מיכה אלא שהיו מקישין (ממרים בדברים) כלפי מעלה דברים.

רבי אלעזר אומר על פי הגבורה לא נסעו אלא שהסיען משה במקל, לפי שראו פגרי מצרים שהיו מעבידים אותם בחומר ובלבנים מושטים על פני המים, אמרו לא נשתייר אדם במצרים (במדבר יד, ד) נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה נעשה עבודת כוכבים ותלך בראשנו ונחזור למצרים, יכול שאמרו ולא עשו תלמוד לומר (נחמיה ט, יז) ''וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך'' רבי יהודה בר אלעאי אומר, עבודת כוכבים היתה בידן של ישראל והסיעה משה מישראל לכך נאמר וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל.

ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה שם נמשכת כך ישראל כל מקום שהיה משה מסיען הן נמשכים אחריו שנאמר (שיר א, ד) משכני אחריך נרוצה לכך נאמר ויסע משה את ישראל, ע''כ.

וראינו לזוהר הקדוש (כאן, מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר) שאמר ר' ייסא, וכי מי נתן להם התורה כאן? והרי עד עתה לא הגיעו להר סיני ולא ניתנה להם התורה, ואיך אתה אומר שלא מצאו את התורה עדיין? אלא אמר ר' אלעזר, בני ישראל יצאו אל מדבר שור להסתכל בזיו כבוד ה', לפי שהקב''ה לקח זיו כבודו משם, והם הלכו למדבר להסתכל בו אבל לא מצאוהו, דהיינו: שלא מצאו את זיו כבוד ה' הנקרא תורה שהיא נקראת מים, ע''כ.

---

המדבר והנחש

מדבר שור זה מדבר כוב. אמרו עליו על מדבר כוב שהוא ת''ת פרסה על ת''ת פרסה (כ 3200מ' על 3200מ'), כלו מלא נחשים ועקרבים שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ואומר (ישעיה ל, ו) מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וגו' ואין אפעה אלא עכס (סוג של נחש ארסי).

אמרו כשעכס זה רואה צל עוף פורח באויר, מיד מת העוף ונושר אברים אברים, אף על פי כן ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים וגו' בארץ ציה וצלמות, מהו צלמות מקום צל ועמו מות.

א''ר אבא הדבר הזה שח לי רבנו הגדול, אדם אחד היה בארץ ישראל והיו קורין אותו מרוטה, פעם אחת הלך ללקט עצים בראש ההר וראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו, מיד נשרו שער ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו והיו קורין אותו מרוטה. אמר רבי יוסי מדבר שור היו שם נחשים כקורת בית הבד (גדולים מאוד) ועקרבים כמלא הבית.

ומעשה בשבור המלך שהיה עובר שם (במדבר), עברה שיירא ראשונה ובלעה הנחש, ועברה שניה ושלישית ובלעה, היה המלך יושב ומצר, היה שם עמו ארכיסטרטיגוס אמרו לו מה אתה עומד, הבא עשרה גבורים, והביא, אמר לו ימלאו סדירות של תבן, עשו כן, ומגלגלין לפיו והוא בולע עד שנפחה כרסו ולא היה יכול להן ועמדו והרגו אותו. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא גדול הוא אלוקינו שהצילנו מן המדבר ההוא. (ילקוט שמעוני סי' רנה).

---

רפואת הגוף, מדוע המים היו מרים?

הנה יש לשאול מדוע היה להם המים מרים? (ע''פ המדרש לעיל שמים זה תורה)

נראה לומר שהנביאים התחילו ללמוד אתם תורה, היה התורה מרה לעם ישראל כחומץ לשינים, בהתחלה שאדם מתחיל להתקרב לשם יתברך צריך עבודה לא קלה, צריך לשבור הרבה תאוות ויצרים, ובתחילה הכל נראה קשה ובלתי נסבל לשבת ללמוד כל היום בכולל או בישיבה, או שאין כוח לשבת, ובהתחלה הגמרא המתוקה קשה ובשפה אחרת ואם אתה מסתכל על הכתב של רש''י בכלל בא לך לסגור את הגמרא,

אבל העם, עם קדוש ולא מוותרים למשה, ואמרו למשה מה נשתה? דהיינו מה נלמד? שאם אין תורה אין שמים וארץ, ואז משה המנהיג הגדול מתפלל להקב''ה שיפתח להם את שערי הבינה והחכמה.

והנה אין הצדיקים קשין לקבל תפלתן, והקב''ה נענה לו, וזה שאמר ר' שמעון בן יוחאי (ילקוט שמעוני סי' רנו) דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ה' עץ כענין שנאמר (משלי ד, ד) ''וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ'' וכתוב (שם ג, יח) ''עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ''. דהיינו שפתח לבם בתורתו, ע''כ.

ועוד אמר ר' שמעון (זוהר הקדוש דף ס) בעוד שישראל היו הולכים במדבר נגלה עליהם הסטרא אחרא שהוא הס''מ שהוא השר של כל שרי האומות והוא שולט במדבר, ופגע בהם שם וראו ישראל שלא היה אותו זיו כבוד מלכם, זהו שכתוב וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, מה הטעם שהיו מרים? אלא מפני שהסטרא אחרא בא למררם ולפתותם ולהחטיאם, ולכן לא נתבשמה נפשם כבתחילה בים סוף, ולא עוד אלא שבא לקטרג עליהם. וכאשר נתגלה עליהם זיו כבוד מלכם במדבר, אז המים המרים נמתקו ועל ידי זה המקטרג נתהפך ונעשה סניגור ע''כ.

וכתב בספר מעם לועז כי המצרים הוציאו דיבת ישראל רעה בעיני העולם ואמרו שזנו עם בנותיהם, והיו ישראל מצטערים על כך כי היו חושבים שמא יש אמת בדיבורם, ולכן אמר הקב''ה לנסותם ע''י זה שיתנו להן לשתות ממים אלו המרים ויכתבו שם המפורש וישימו שם. כי זהו מעשהו של הכהן הגדול בסוטה, שאם האשה הסוטה שותה מן המים האלו היא מתנפחת כמו נאד ומתה. ואם היא טהורה אינה סובלת כלום, אדרבה, יוצא לה טובה מזה, וכאן הוכח כי כולם היו טהורות כי שתו מן המים ששם המפורש היה כתוב שם. וזה עשה ה' כדי שבעליהם ידעו בודאי שאין להם שום חשש, ולרמוז על כך אומר הכתוב ''וְשָׁם נִסָּהוּ'' כלומר הוא בדק אותם כמו שבודקים סוטות שע''י שתית מים מתברר אם היא טהורה אם לאו, וכן נוסו הגברים אם זנו עם המצריות ח''ו, ע''כ.

וכן ראינו דומה לזה אצל אנשי יריחו שאמרו לאלישע הנביא (מלכים ב, יט) ''וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת'' ואלישע לקח קערת מלח (כמו פירושו של ר' יהושע בן קרחה, שלקח משה רבנו עץ מר מאוד, ילקוט שמעוני סי' רנו). ואמר להם (שם כא, כב) ''וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר''.

''שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט'' חק זה השבת ומשפט זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר, חק אלו עריות שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות, ומשפט אלו דיני, אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות.

---

רפואת הגוף

ויש שפירשו (רבנו בחיי, כאן) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט שלמדו הקב''ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולותם ובטבעם לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים ויש ממתיקים את המר ויש שממררים את המתוק וכל זה בין בטבע בין בסגולה וזהו לשון חק ומשפט, חק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו, (ולפי המדרש חֹק וּמִשְׁפָּט אלו הם שבת ופרה אדומה הנקראת חֹק)

וְשָׁם נִסָּהוּ הצמח הזה, ולכך אמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך כלומר אע''פ שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולותם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם ותתיאש מלהתפלל ובקשת הרחמים אין לך לזוז ממצות התורה כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ ולא הצמחים, ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו הבריות מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצות, ע''כ.

ומעתה דעת לנבון שכאשר יש חס ושלום לא עלינו ולא עליכם מחלה באחד מבני הבית, לא לתלות את הרפואה בתרופה או ברופא, שהם רק שליחים של הקב''ה שנאמר (שמות כא, יט) ''וְרַפֹּא יְרַפֵּא'' מכאן אמרו בבית מדרשו של רבי ישמעאל (ב''ק פה.) שניתן רשות לרופא לרפאות.

וכן פעמים שאין ברירה אחרת צריכים ללכת אליהם ולשמוע בקולם ולהתנהג כפי הוראת הרופאים, כמו שכתב בספר ילקוט יוסף (אבלות) שהמונע עצמו מללכת לרופא, הרי זה מתחייב בנפשו. וכן במקום שהרופאים מצווים את החולה לאכול דבר איסור כשאי אפשר בדרך היתר, מפני פיקוח נפש, או לאכול ביום הכיפורים, חייב החולה לציית לרופאים ולהשמע להוראותיהם, ואין בזה כל מדת חסידות להחמיר בזה, ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי רבנים בעלי השפעה, שאם יחמיר בזה, ענוש יענש בידי שמים, ואם הרופא הוא חילוני, אין למהר לסמוך עליו, מבלי להתייעץ עם רופא דתי, אלא אם כן הוא רופא הגון, ויתייעץ בזה עם מורי הוראה, וכן מותר להתרפאות על ידי רפואה סגולית, אפילו בדבר איסור, במקום שיש פיקוח נפש, ואי אפשר בדרך היתר, באופן שהסגולה בדוקה, והאיש מומחה וירא שמים. ורופא גוי שבא לרפאותו בלחש מותר, והוא שלא ידע שמזכיר שם אלילים. אבל אם ידוע שמזכיר שם אלילים, אסור אפילו אם הוא יודע שודאי ימות. ואם הוא אפיקורס אפילו סתם לחש אסור.

וכן מעשה (שם) ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד, פגע בהם אדם חולה ואמר להם: רבותי במה אתרפא? אמרו לו עשה כך וכך עד שתתרפא, אמר להם ומי הכה אותי? אמרו לו: הקב''ה, אמר להם, ואתם מכניסים עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו ומה מלאכתך? אמר להם, עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את הכרם? אמר להם: הקב''ה, אמרו לו ומה אתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך וכו', אמר להם, אלמלא אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה, אמרו לו, שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב (תהלים כג, טו) אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כשם שהעץ אם אינו מנכש ונחרש אינו עולה, ואם לא שתה מים הוא מת, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא וכו' ע''כ.

ועיין בשבט יהודה (סי' שלו) שיש חיוב על החולה וקרוביו לחזר אחר הרופא המובהק, לחזר אחר התרופות המועילים לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר ולא יחוש להתרפות ע''פ הטבע, אלא יסמוך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו, אינו אלא דעת שוטים ועתיד ליתן את הדין, שהרי אמרו (סנהדרין יז:) כל עיר שאין שם רופא אסור לתלמיד חכם לדור בתוכה. ומחללים שבת במלאכות גמורות בשביל פקוח נפש. ואם כי נמצאו צדיקים שנענו ע''י תפלה בלבד, אז תירצו שהם שונים שזכותם מרובה, ואף הם לא סמכו על הנס אם לא שהיה נעשה מאליו ולעולם גם היו מבקשים ע''פ הטבע, ואם ישב האדם ולא יתעסק בדרכי הרפואה ע''פ הטבע סופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו באותו פרק שחלה, ודומה לנכנס באש יוקדת שבודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו, ודברים פשוטים הם לא יכחישם זולתי הנפתל והעקש. הובא בשו''ת יביע אומר (ח''ד חחו''מ סי' ו) ע''כ.

אמנם על כל זאת כבר אמר רב יהודה בר' חייא (עירובין נד.) בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, אדם (רופא) נותן סם לחבירו לזה יפה ולזה קשה (פירש רש''י, יפה לחולי זה וקשה לחולי זה, יפה ללב ורע לעינים) אבל הקב''ה אינו כן נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא.

וכן אמר רב לבנו חייא (פסחים קיג.) אל תשתה תרופות (פירש רש''י, לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון ווסת ויהא לבך שואלך ותפזר מעות), ע''כ.

אי לכך כאשר יש לאדם איזה שהיא בעיה יתפלל להקב''ה שיתן בלב הרופאים להבין ולהשכיל ולדעת שרשי המחלה ודרך רפואתה, ויתן צדקה לפי ערכו, שנאמר וצדקה תציל ממות (ופעמים שצריך להוסיף שם נוסף לאדם), ויקבל על עצמו עוד הוספה בתורה לרפואתו. וילך אצל הרבנים לקבל ברכה, וכן ישתטח אצל קברות צדיקים.

וכן עדיף קודם לנסות להבריא בדרך הטבע אצל רופא טבעוני ולרפאות את זה על ידי התעמלות וספורט ויאכל מאכלים בריאים בלי צבעי מאכל וחומרים משמרים וכו', עדיף כמה שפחות להשתמש בכל הכימיקלים והכדורים שהרופאים ממליצים (אם יש אפשרות אחרת) כמו שראינו לעיל, וכן על פי רוב יכולים להיות להם תופעות לואי חמורות שפעמים זה נזק בלתי הפיך, השם יעזור. (והייתי מציע שיהיה בכל בית ספר ''מרפא הבשם'' המסביר ע''פ הרמב''ם על בריאות האדם על פי הטבע, וכל פרי וירק למה הוא טוב).

ודע שתוספי תזונה, כולל צמחי מרפא ותרופות צמחיות, הולכים וצוברים פופולאריות כדרכי טיפול למצבים רפואיים שונים, אחת הסיבות לכך היא יתרונם על פני תרופות וניתוחים, בהיותם בטוחים יותר, זולים יותר במבחן של עלות, תועלת ופחות פולשניים, במקרים רבים, הם לא רק בטוחים יותר וזולים יותר, אלא גם יעילים יותר מאשר כמה מהתרופות הקונבנציונאליות המשמשות לטיפול באותם מקרים, ישנם תוספי תזונה למוח, לעיכול, ללב, לכבד ולעור וכן לדלקת מפרקים, לסוכרת, לכאבי ראש ולמצבים רבים אחרים.

אבל האדם צריך לדעת ולהחדיר בראשו ולהפנים בליבו שהמרפא הראשי זה הקב''ה כמו שנאמר (דברים לב, לט) ''אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל'' וראינו לחובת הלבבות (שער הבטחון פ''ד) שכתב כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כא, יט) וְרַפֹּא יְרַפֵּא מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא, וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה, כמו שנאמר (תהלים קז, כ) ''יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם'' ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה, כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים שרפא הזקם במלח, וכן אצל משה רבנו. ע''כ.

וכיוצא בזה ראינו בספר שומר אמונים (מאמר הבטחון והתחזקות פרק ב) שכתב כשאדם מתגבר עליו איזה חולשה, או הרופאים מפחידים אותו אשר מומרים להשחית ולבלוע רח''ל, כמו שאמר הבעש''ט הקדוש זי''ע על הפסוק (תהלים קז כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם שהקב''ה ימלט מה שהמה משחיתים, שאם יחזק לבו בבטחון בה' אז לא יוכל לשלוט עליו שום דבר רע, ואשרי מי שאינו מוסר עצמו להם להמשחיתים הללו, ואינו מאמין לדבריהם, ומשים בטחונו חזק על ה', וחשבתי לכתוב בזה דרוש ארוך ולהביא מקדושי ארץ, עד כמה אדם מסכן עצמו באם מוסר עצמו בבטחונו להתרפאות מסממניהם, אשר זה גרם ח''ו להרבות חולאים בעולם, ה' ברחמיו יגמלנו חסדים טובים ויראנו נפלאות, כי אלו אף על פי שאומרים שיודעים, טועים המה, וכל שכן על פי רוב מחמת בושה, שבושים לומר שאינם יודעים, כותבים רפואות ומשחיתים הרבה באיברים הפנימים רח''ל, ה' ישמרינו משחיתותם, ואין לנו רק לבטוח בה' אלקי הרופא הנאמן.

ומובא בספר הקדוש, צמח ה' לצבי (פרשת בשלח על הפסוק כל המחלה וגו') כי כל הרפואות שבאים על ידי סממנים, גם הבא על ידי מלאך, מוכרח לחזור אל החולה חס ושלום כי יש בו עוד זוהמא וצריך שתתמרק הזוהמא, מה שאין כן הרפואות שנמשך מהקב''ה בעצמו הוא רפואה נצחית, וזה אני ה' רופאך, בלי שום זוהמא כלל, וזה רפאני ה' וארפא, ע''ש באריכות.

ואני הכותב (כותב הרב) בעצמי בחנתי הרבה פעמים שהבהילו אותי כל מיני פחדים ואיומים מאלו הפתאים, ולא האמנתי לדבריהם כלל, ושמתי בטחוני בה' הטוב, וראיתי כמה פעמים פלאות גדולות בעזרת השם יתברך, וקבלתי מאמי מורתי ע''ה שקבלה מאבותיה, שאם נצמח לאדם איזה חולשה חדשה ח''ו, לא יספר זאת לשום אדם איזה זמן, וזה סגולה שמאליו יהיה בטל, וזה בדוק ומנוסה, ויש לו מקור בגמרא (ברכות נה:) מי שחלה, ביום הראשון לא יגלה הדבר, כדי שלא יורע מזלו בהחזיקו עצמו חולה, ומהיום השני והלאה שכבר בלאו הכי הוחזק חולה, יגלה הדבר לרבים.

(הארת המחבר: וכך כתב מרן בש''ע יו''ד סי' שלה, ובט''ז שם ס''ק א, שמצוה לבקר חולים הקרובים, והחברים נכנסים מיד והרחוקים לאחר ג' ימים, שלא להטיל עליו שם חולה שלא יגרע מזלו, ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד. ובדומה לזה כתב מורנו הרב חיים רבי שליט''א בספרו יקרא דחיי סי' א בהערות, שידוע בשם הסטייפלר ע''ה שהיה מקפיד שלא יודיעו על אדם שחלה במחלה הידועה בדבר מחלתו, אלא יאמרו שחלה סתם, כיון שכשחלה במחלה הידועה צריך נס על מנת להתרפאות ולמי יש כוח לחולל נסים, ועיין עוד בספר ויצבור יוסף שכתב בשם האדמו''ר רבי אליעזר אבוחצירא שליט''א שאם חלה אדם במחלה מסוימת, שאין לו לגלות המחלה לשום אדם וכשאף אחד לא יודע לא יגרע מזלו, ויתרפא בעזרת ה').

ואמר אחד מגדולי הצדיקים שהסממני רפואות הם על ידי שמנשבים הרוחות הטובות בעשבים, ועל ידי זה נמשך בהם כוחות הרפואה, ואם אדם שם בטחונו חזק בה', אז אלו הרוחות מנשבים גם בלחם ובשר שאוכל, וזה לו לרפואה, וזה סוד הפסוק (שמות כג, כה) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, ולכן אפילו אם לוקחים רפואה אל ישים על כל פנים בטחונו בזו הרפואה, כי אם בה' הטוב הרחמן הרופא הנאמן, והוא שם כח באלו העשבים שירפאו, ויבקש מה' שישפיע באלו הסממנים שיהא לו לרפואה, ולא ישחיתו לו יתר האברים ח''ו, ויתן בלבו אמונת ה' שהוא ברא הרפואה, והוא נותן כח בהרפואה, ואין די באמונה כללית, רק בשעת לקיחת רפואה בעצם צריך לכוון בזה, ולבקש על זאת, ועיין בספרנו (שלחן הטהור דף רנט) ותמצא תפלה נאה לאומרו קודם לקיחת הרפואה, והוא מסוגל להמתקת הדינים בעזרת ה', ע''כ.

ודע אחי היקר שכל התחלואים מושרשים בגוף האדם ומונחים בו בהסתר ביום הולדו עד עת צאתם מן הכח אל הפועל, ואולם יכולים הם גם כן להשאר בו כך בהסתר לעולם ולא יצאו מן הכח לפועל כלל, אם לא יעורר אותם האדם ע''י תאוות ומדות מגונות ורעות, כמו תאוות המשגל רבים חללים הפילה, וכן אכילות רבות ושתית המשקאות המשכרים כיין שרף למרבה עצומים כל הרוגיה, וכדומה בשאר תאוות, וכעס והרוגז משחית את האדם ואוכל את בשרו במאד מאד, והקנאה מביא רקבון בעצמות, כנאמר (משלי יד, ל) וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. והעצבות מנפש ועד בשר יכלה, ושאר מידות רעות. ומה טוב המשל שהביא לזה בעל ''תפארת אדם'' שזה דומה לשורש פורה ראש וסם המות הטמון בקרקע בלתי נחרשת ובלתי נזבלת, שאז לא יעלה ולא יצמח לעולם, אבל אם יחרש אדם ויזבל אותה הקרקע מתחתיו יצמח ויעלה ויצא אל הפועל, כך מי שלא יחריש את גופו בתאוות רעות ולא יזבל אותו במידות מגונות, לא יתגלו אותן החולאים לעולם. אבל מי שיחרוש ויזבל אותו, יצמח ויתגלה ובראשו אשמתו, ושם תהיה קבורתו. לכן נאמר (משלי י, כז) יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה כי הירא את דבר ה' הוא מושל ברוחו על מדותיו ומושל ביצרו על תאוותיו, (בן יהוידע). ועיין בפרק יט פסוק א בהמשך לענין זה, ובגמרא בעירובין דף נד. דברים מועילים בהקשר לזה.

לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בעשרה קולות.

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, אלו אגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם.

וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, אלו גזרות ושמרת כל חקיו אלו הלכות.

לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ מלמד שכל מי ששומע מפי הגבורה (רבו) מעלין עליו כאלו עומד ומשמש לפני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה זה משא ומתן מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימינו ומעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה.

וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו אלו הלכות,

וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו אלו עריות.

כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ וגו' ומה תלמוד לומר כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם שנאמר (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וכן (שם ג,ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, (מכילתא).

וכתב רבנו בחיי, על דבר הפשט יאמר אם תקיים את התורה לא תחלה לעולם בשום חולי לא בחליי הטבע שהם מצד המאכלים הנכנסים בגוף ולא בחליי המקרה שהם הבאים מחוץ לגוף. ומה שהזכיר לקול ה' אלהיך הכונה בזה על עשרת הדברות שהיו כולן קולו כענין שכתוב (דברים ד) קול דברים אתם שומעים, כי כל הי' דברות ששמענו מפיו שמיעת אוזן כענין שכתוב (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואחרי כן הזכיר ג' חלקי המצות שהן המושכלות והמקובלות והחוקים. ושמעתי עוד כי עשר מכות שהסימן שלהם דצ''ך עד''ש באח''ב הסימן הזה עולה חמש מאות ואחד כמנין אש''ר ולכך יאמר הכתוב כל המחלה שהוא מנין אש''ר ששמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ע''כ.

בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים, זהו שנאמר ''נופת שפתותיך כלה'' ממי הם למדים מן הקדוש ברוך הוא, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא שנאמר (ירמיה ל, יז) ''כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך'', ממכות שאני מכה אותך, מהם אני מרפא אותך, מנין תדע כן, מן הקדוש ברוך הוא, צא ולמד מִמָּרָה, שהורה למשה דבר מר והשליך למים ונמתקו המים, שנאמר ''ויורהו ה' עץ וישלך אל המים'' אי זה היה (איזה עץ היה) רבי נתן אומר ירדינון (סוג של עץ מר ביותר) היה רבי יהושע אומר של ערבה היה, רבי אליעזר המודעי אומר של זית היה, מכל מקום עץ מר היה והמתיק המים המרים. (ש''ר פר' כג סי' א-ח).

---

משום שהתלננו עם ישראל במדבר לא התבטל יצר הרע

הקב''ה הוליך את ישראל במדבר, שהיה מדבר חזק בתוקף הקליפות כמו שכתוב ''נחש שרף ועקרב וצמאון'' שהם סוד ד' קליפות עון משחית אף וחמה, שמשכנם במדבריות ובמקום השממה הוא חלקם, והוליך אותם במדבר שהיה חזק בקליפות יותר משאר מדבריות בעולם.

והטעם לזה הוא לפי שבשעה שיצאו ישראל ממצרים דהיינו משעבוד הקליפות ומעמקי מדור החיצונים שהיו משוקעים שם תחת ממשלתם, ונשלמו לששים רבוא, ואז נתחזקה מלכות הקדושה בכל העולם ונתעלה על כל שרי מעלה ועל כל כחות הקליפות, ונכנעה מלכות הרשעה (הסטרא אחרא) ואז הוציא הקב''ה את ישראל ללכת במדבר החזק בקליפות שהוא מקום ממשלתו של ס''מ הרשע, כדי לשבור תוקפו וכחו ולכתת את ראשו, דהיינו לעקור את שרשו שבקדושה, ולהכניע אותו שלא ישלוט עוד, ואלמלא לא חטאו ישראל במדבר רצה הקב''ה להעביר את הס''מ ולבטלו מן העולם, ועל כן העביר את ישראל בנחלתו וגורלו,

אבל כיון שחטאו ישראל כמה פעמים נשך אותם הנחש (שהוא הס''מ) ואז נתקיים מה שאמר הקב''ה אל הנחש (בראשית ג, טו) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, דהיינו שישראל הכו ראשו בתחילה אבל לא ידעו להשמר ממנו, ואח''כ הוא הכה אותם באחרונה, ונפלו כולם במדבר, ונתקיים בהם הכתוב וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, שאתה תכה אותם בסוף, ארבעים שנה חסר שנה הראשונה לקו ממנו, כנגד ארבעים מלקות חסר אחת של בית דין.

ועל זה כתוב (דברים א, לא) ''ובמדבר אשר ראית'' שבעיניהם היו רואים את הס''מ שהוא אדון המדבר שהולך קשור לפניהם, ולקחו נחלתו וגורלו, ע''כ.

(מתוק מדבש על הזוהר דף קפד ע''א).

---

בשבח המן באגדה ובהלכה

''הנני ממטיר לכם לחם'' לכם נותן ולא לכל אומה ולשון שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו אינן יכולין. (ילקוט שמעוני סי' רנח).

וכן הוא במדרש רבה (פר' כה סי' א, ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם זהו שכתוב (תהלים קלה, ו) ''כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ'', כל מה שהקדוש ברוך הוא חפץ לעשות עושה, שהכל שלו בשמים ובארץ. אמר ריש לקיש בשר ודם עושה לו טרקאירין (פירש ''עץ יוסף ומתנות כהונה'' כלי שנחלק לג' על ידי מחיצות, וכל אחד יש לו פה לפני עצמו, ונותן בזה יין ובזה שמן ובזה חומץ) ונותן כל מיני משקין כל אחד ואחד בפני עצמו, שמא יכול להוציא את כלן ממקום אחד.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כשהמטיר אש וגפרית על הסדומיים היה מן השמים שנאמר (בראשית יט, כד) ''וה' המטיר על סדום מן השמים'', והטל מן השמים שנאמר (מיכה ה, ו) ''כטל מאת ה''' והמן מן השמים, משל למולייר של זהב (פר' עץ יוסף ומתנות כהונה, כלי שיש לו ב' גגות, ומים בגג התחתון בין גג לגג. וגחלים בגג העליון [ערוך] ורצה לומר שכמו שהמולייר עם היותן כלי אחד יש בו מקומות מיוחדים זה גחלים וזה למים, כך יש בשמים מקום מיוחד לפורענות הרשעים ויש מקום מיוחד למן ולברכות) בִקש צנים הוציא ממנו, בִקש גחלים הוציא ממנו, כך כשהביא הקדוש ברוך הוא המכות על המצריים לא הביא אלא מן השמים, וכשפרע מן האמוריים לא פרע מהן אלא מן השמים, שנאמר (יהושע י, יא) ''וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים'' וכשפרע מסיסרא פרע ממנו מן השמים שנאמר (שופטים ה, כ) ''מן השמים נלחמו'' וכשמטיב לישראל אינו מטיב אלא מן השמים שנאמר (דברים כח, יב) ''יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים'', הברכות מן השמים שנאמר (שם כו, טו) ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים''.

דבר אחר, זהו שכתוב (קהלת יא, א) ''שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'' רבי חנין אמר, בשעה שקרא הקדוש ברוך הוא לאברהם ענה לו (בראשית כב, א) ''ויאמר הנני'' אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך באותו לשון אני משלם שכר לבניך, שנאמר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם.

ועליו הכתוב אומר (משלי כ, ז) ''מתהלך בתומו צדיק'' זה אברהם שכתוב בו (בראשית יז, א) ''התהלך לפני והיה תמים'', (משלי שם, שם) ''אשרי בניו אחריו''.

אתה מוצא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו, הוא אמר (בראשית שם, ה) ''ואקחה פת לחם'' והקדוש ברוך הוא אמר, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם.

אמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום בשם רבי יונה ואף רבי לוי בשם רבי חמא בר רבי חנינא אמר, לארבעים ושנים מסעות ירד להם המן והיכן ירד באלוש (שמו של המדבר) ולמה באלוש? אלא בזכות שאמר אברהם (שם שם, ו) ''לושי ועשי עוגות'' כך הקדוש ברוך הוא פרע לבניו שנאמר הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם.

וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ זהו שכתוב (תהלים סח, כ) ''ברוך ה' יום יום'', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל במידה שאדם מודד בה מודדים לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום שנאמר (משלי ח, לד) ''אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום'' וכן (ישעיה נח, ב) ''אותי יום יום ידרושון'' חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו שנאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי וגו'

ולא עוד אלא שאני מברך אתכם יום יום שנאמר ''בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס (יתן) לָנוּ'' וכשאתם עושים רצוני אני קורא אתכם (שם מו, ג) ''העמוסים מני בטן.'' (פר' המלבי''ם, אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם. ומדמה נשיאת ה' אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח''כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועל זה אומר הנשואים מני רחם וכו'), ומעמיס אני לכם כוס ישועות בזכות בית המקדש שנקרא אבן מעמסה שנאמר (זכריה יב, ג) ''והיה ביום ההוא אשים את ירושלים וגו'''.

וכן אמרו חכמים (שם פר' לג סי' ח) אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ומלקטים אותן והיו גונזין אותן, תדע שכן הוא שנאמר (שמות לו, ג) ''והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר'' וכי בבקר היו מביאין בצהרים לא היו מביאים? אלא ממה שהיה המן מוריד להם הביאו וכן הוא אומר ''והנשיאים הביאו'' ע''כ.

ואמר ר' שמעון (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר דף סא ע''ב) כמה בני אדם נזונים מן המן גם בזמן הזה, ומי הם? אלו החברים שמשתדלים ועוסקים בתורה יומם ולילה,

וכי תעלה על דעתך שמזה המזון של המן ממש שאכלו ישראל במדבר הם אוכלים? והלא אין מן יורד עתה, אלא שאין הכוונה על המן, אלא כעין אותו המזון, כי מאותו המקום שנשפע המן באותו הזמן ממש משם נשפע שפע המזון לתלמידי חכמים, ואדרבה הוא יותר עליון לפי ששקול פי שנים מהמן.

בא וראה כשנכנסו ונדבקו ישראל במלך ב''ה אז זכו לאכול לחם אחר חשוב יותר ממה שהיה להם בתחילה, כי בתחילה כשיצאו ישראל ממצרים נכנסו לאכול לחם הנקרא מצה ועתה אחר שעשו פריעה ונתגלתה העטרה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר חשוב יותר ממקום עליון, שנאמר הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם ובאותו הזמן נמצא לישראל המן ממקום זה, אבל החברים שמשתדלים בתורה נזונים ממקום אחר עליון יותר.

ועוד אמר ר' שמעון (שם דך סב ע''ב) בא וראה עד שלא נתן הקב''ה את התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין אלו הרשעים שאינם בני האמונה ואל עומדים בקיום התורה, והבחין אותם בענין לקיטת המן, שנאמר אֲנַסֶּנּוּ שהוא גם לשון הרמת נס, רוצה לומר, שאבחון את ישראל ובזה ראוים אותם למדרגה גבוהה, כי כל אלו שנמצאו בני אמונה רשם אותם הקב''ה ברושם של ספירת החסד ע''י חוט של חסד הנמשך עליהם מלמעלה, וכל אלו שלא נמצאו בני אמונה הסיר מהם הארת מדת החסד העליונה, והמן בעצמו הכריז ואמר (משלי יג כה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר שלא היו שבעים מכל מה שלקטו מהמן.

וזה המן היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי דרך גן עדן נמשך וירד למטה וקלט בתוכו את ריחות של גן עדן וגם נפשות הצדיקים שבגן עדן היו מתפרנסים ממנו,

וכשהיו אוכלים אותו ומברכים להקב''ה אז היה המן מתברך במעיו, והיה מסתכל ויודע מה שיש למעלה כי המן לא היה מאכל גשמי שיעשה פרש ויעלה אדים שעושים מסך במוח מלדעת ולהשכיל, ולכן הסתכל בחכמה עליונה היינו בפנימיות סתרי התורה, ואלו בני האמונה ולהם ניתנה התורה להסתכל בה ולדעת דרכיה.

ודע (שם פר' כי תשא דף קצא ע''ב) שהערב רב לא זכו לאכול מן המן, ועל זה שאל ר' אלעזר את ר' שמעון אביו, אם כך לא היו יודעים הערב רב שבחן של ישראל, וגם קשה, אם כן ממה הם היו נזונים? ענה לו ר' שמעון, נתנו להם ישראל כמי שנותן לאכול לעבדו, שזהו מהתמצית מה שנשאר פסולת אחר שטחנו את המן בריחים, ועל זה הכתוב מכריז ''ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה'' בני ישראל ולא הערב רב, ע''כ.

''לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'' כתב רבנו בחיי: ודע שעיקר הנסיון שהקב''ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו, ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב''ה את הצדיקים שנאמר (תהלים יא) ''ה' צדיק יבחן'' כדי שיתפרסם מזה גודל חיוב העבודה בעמדו על הנסיון, ומצינו גם כן שהקב''ה מנסה לכל בני אדם העשירים והעניים על דרך השכר והעונש, מנסה את העשיר היאך יתנהג בעשרו ובטובה שהשפיעו אם יתן צדקה אם לא, גם את העני אם יסבול עניו ורישו שלא יחליש ממנו כח יראתו או אם יבעט בו, ואין צריך לומר הנפש בגוף שהיא באה בתוכו לנסיון כדי לנסות את האדם אם ימשיך גופו אחר עצת נפשו או ימשיך נפשו אחר תאוות גופו, ובכל העניינים האלה אשר האדם מתנסה בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה''ז ובעוה''ב הכל לפי המעשים.

---

בשבח המן וברכתו- המשך

''מָן הוּא'' פרש''י, הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א) וימן להם המלך. ע''כ. ובדומה לזה כתב רבנו בחיי, מן הוא מלשון (שמואל א א) מנה אחת אפים, וכן (ויקרא ח) למשה היה למנה, ועל כן נותן הכתוב טעם כי לא ידעו מה הוא כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים ולא קראוהו בשם מיוחד כי לא היו יודעים מהותו, ורבנו חננאל כתב מן הוא כלומר מאין הוא לפי שלא ידעו מה הוא.

ואמרו רז''ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות, ע''כ.

ועליו כתב דוד המלך בתהלים (קה מ) ''שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם''.

ובמשנה באבות (ה, ו) מובא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואחד מהן זה המן.

ובמדרש מובא, יבואו השמים שלא היה להן לב ונתן להם לב, ויורידו המן לישראל שיש להן לב וקבלו את התורה בכל לב ואהבו את קונם בכל לב (תנחומא בשלח סי' יז). ע''כ.

וזהו שכתוב (תהלים קמה, טז) ''פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן'' לכל חי מזון, לא כתוב כאן, אלא לְכָל חַי רָצוֹן, שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש, וכן לעתיד לבוא, נותן הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש, ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעולם הזה, שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתוב (דברים ב, ז) ''זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר'', מהו דָּבָר? אלא כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו: אילולי היה לי פטמא (עוף מפוטם) אחת לאכול מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקדוש ברוך הוא עושה רצונם.

אמר רבי אבא אף דבר לא היה אומר בפיו, אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה והיה הקדוש ברוך הוא עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה.

תדע לך שכן הוא, שכן אמר יחזקאל (יחזקאל טז, יט) ''וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ'' כתוב אחד אומר ''הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם'' וכתוב אחד אומר (שמות טז, לא) ''וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ'' ואומר (במדבר יא, ח) ''וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן'' כיצד מתקיימים שלשה כתובים הללו? אלא בחורים היו טועמים טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן.

וכן למה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר? אלא על המן היו מוציאין דברי תפלות שנאמר (במדבר יא, ו) ''ועתה נפשנו יבשה אין כל'' אמר הקדוש ברוך הוא איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם, לפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר, מפני שהיו מחבבים אותה שנאמר (שם כא, יז) ''עלי באר ענו לה''.

וכן זהו שכתוב (תהלים כג, ה) ''תערוך לפני שלחן נגד צוררי'' מתי אמרו ישראל דבר זה? אלא כשיצאו ממצרים והיו אומות אומרים עתידים אלו למות במדבר ואמרו (ישראל) (שם עח, יט) ''הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר''? מה עשה הקדוש ברוך הוא, הסִבן תחת ענני כבוד שנאמר (שמות יג, יח) ''ויסב אלהים את העם'' והאכילם מן שנאמר (דברים ח, טז) ''הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר''.

והיה גבהו של מן יותר ממי המבול שנאמר (תהלים עח, כג) ''וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח''. ובמבול כתוב (בראשית ז, יא) ''וארובות השמים נפתחו'' והיו אומות רואים את ישראל מסובין ואוכלים ומקלסים לקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים כג, ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי (זה המן) דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי (זה השליו) כּוֹסִי רְוָיָה (זה הבאר). וכן לעתיד לבוא הוא עושה שלום להם, והם מסובין ואוכלים בגן עדן ועובדי כוכבים רואים מִנְהָגָם ונימוסין (נוסחא אחרת: ונימסין) שנאמר (ישעיה סה, יג) ''הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו' ''. (מדרש רבה פר' כה סי' ד, ז,).

וכן אומרת לנו הגמרא הקדושה (יומא עה.) אמר ר' אסי עגול כזרע גד ולבן כמרגלית. אחרים אומרים, גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים, וכן גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון (פרש רש''י, לפי שנאמר (שמות טז) וימודו בעומר בין שליקט הרבה בין שליקט מעט מוצא עומר לגולגולת ואם נמצא יתר בבית הראשון בידוע שבן תשעה לראשון הוא ואם בבית האחרון בידוע שבן האחרון הוא) לבן שמלבין עונותיהן של ישראל (פרש רש''י, מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד מן למחר היו משעבדים לבם למקום).

וכן פעם אחת כתוב (במדבר יא) ''וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.'' (משמע בתוך המחנה) ופעם אחת כתוב (שמות טז) ''ויצא העם ולקטו.'' (משמע מחוץ למחנה) ופעם אחת כתוב (במדבר יא) ''שטו העם ולקטו.'' (משמע למקום רחוק) הא כיצד? אלא צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.

וכן כתוב פעם אחת לחם (משמע אפוי) ופעם אחת עוגות (משמע קודם אפיה) ופעם אחת וטחנו, הא כיצד? אלא לצדיקים לחם, לבינונים עוגות והרשעים טחנו בריחים או דכו במדוכה.

א''ר יהודה אמר רב, או אמר ר' חמא בר' חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה (פרש''י, בשׂמים שהן דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן) וכן כתוב (במדבר יא, ח) וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר (בסיר), א''ר חמא מלמד שירד להם לישראל עם המן תבלין לתבשיל ערב ומבושם. ועוד כתוב (שמות לו, ג) ''וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר'' מאי בבקר בבקר?

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן, משמע שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן.

וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא, ח) א''ר אבהו מה שַׁד זה תינוק טועם בה כמה טעמים (שהאמא אוכלת), אף המן כל זמן שישראל אוכלים אותו מוצאים בו כמה טעמים, ויש אומרים, לשד ממש מה שד זה מתהפך לכמה גוונים אף המן מתהפך לכמה טעמים.

וכן כתוב לחם וכתוב שמן וכתוב דבש, אמר רבי יוסי ברבי חנינא לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.

אמרו חכמים (שם) על מה שאמר דוד המלך בתהלים (עח, כה) ''לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע'', לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, דברי ר' עקיבא, וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא כבר נאמר (דברים ט) ''לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי.'' (שהיה משה רבנו אוכל אותו בהיותו בהר ארבעים יום וארבעים לילה) אלא מה אני מקיים אַבִּירִים? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים. (מכאן שלא היו צריכים לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ''ח אברים שלהם שהיו אוכלים, וכן דרשו רז''ל עוד בפסוק (במדבר יד) עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, מהו בקרבו בבני מעיים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום, רבנו בחיי).

ושמענו ממרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א, שהקב''ה זימן גם ליונה הנביא מן לאכול במעי הדגה.

דבר אחר ''לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ'' זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל (עיין רש''י), שכתוב כאן אִישׁ וכתוב שם (במדבר כז, יח) קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ.

וכן שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום, אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים. דבר אחר שהיו אוכלים אותו כשהוא חם, דבר אחר מפני משאוי הדרך. ע''כ.

ודע כי כשאכלו בני ישראל את המן התקדשו כל כך שלא היו באים למחשבתם הרהורים רעים ולא מחשבות רעות בשום זמן, וזה דבר גדול מאוד, שכן אין בכוחו של האדם להישמר מהרהורים רעים, כי הם באים פתאום והאדם מתחיל לחשוב בהבלי העולם הזה, ואנו רואים כמה תחבולות יש למצוא כדי להפטר מהם כשבאים לאדם בשעת תפלה. אבל המן שהיה מזון רוחני זיכך את ישראל עד כדי כך שלא היו מגיעים להם שום הרהורים רעים, וזוהי מעלה גדולה שהרהורי עבירה קשים מעבירה.

ועוד כל האנשים שאכלו מן לא שלטה בהם רימה וזוהי מעלה גדולה, שכן דרך העולם כשמת אדם הוא מרקיב ורימה שולטת בקרבו, אבל להם היה יתרון זה כי מזונם היה דבר רוחני שירד מן השמים. (מעם לועז טז, לו).

וכתב רבנו בחיי, כמה היו ישראל חביבים לפניו ששִנה להם מעשה בראשית, בנוהג שבעולם הטל יורד מן השמים והלחם צומח מן הארץ ועכשיו הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ.

ועוד כתב הילקוט שמעוני (סי' רנח) זבדי בן לוי אמר, אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, היה עומד עד ארבע שעות כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד. ולמי הוא מתוקן עכשיו לצדיקים לעולם הבא, מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו ומי שאין מאמין (איוב כ, יז) אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה. וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באים לשתות ממנו והוא נעשה בפיהם מר כלענה שנאמר והמן כזרע גד הוא, אבל לישראל נעשה בתוך פיהם כדבש שנאמר וטעמו כצפיחת בדבש, ואמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום חשבון הוא שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה וגבהו ששים אמה, כתוב במבול ''ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו'' וכתוב במן (תהלים עח, כג) וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח. מה היו אומות העולם עושים צדים צבי שהיה שותה ממנו וטועמים ממנו מטעמו של מן והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו. ע''כ.

אמר רב נחמן (ברכות מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ע''ש.

ובספר טעמי המנהגים (עניני שבת אות ש''ה בקונטרס אחרון) כתב בשם ספר בני יששכר כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרה''ק מו''ה צבי הירש מזידיטשוב זצוק''ל נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן? ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ''ע שלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים,

נענה אחד מן החברים ה''ה הרב המקובל מו''ה ישראל דוב זלה''ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיון שהוא לחם אבירים נבלע באברים שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת.

ובספר מרכבת המשנה על המכילתא (בשלח דף ס''ו) כתב שמשיטת הזוהר נראה שלאיזה מין שנשתנה המן הוכרחו ישראל לברך ברכת אותו המין, ע''ש. ע''כ.

וכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (ספר חזון עובדיה ט''ו בשבט עמ' קטו, שו''ת יחוה דעת ח''ו ס''יב) שנראה לומר שהיו מברכים על המן המוציא לחם מן השמים או על כל פנים שהכל נהיה בדברו.

ובמקום אחר כתב הרב (ענף עץ אבות עמ' שמא) בשם תפארת ישראל, שנתן הקדוש ברוך הוא כח באויר השמים להמטיר דגן שמים, שהיה בו פלאות, שהיה כדבר מימי שנקרש, ולכן נאמר בו (שמות טז כא) ''וחם השמש ונמס'' ואף על פי כן היו צריכים לטחון אותו בריחים או לדוך אותו במדוכה, ובשלו בסיר, והיה משביע את הרעבים. וכשאפו אותו או בישלוהו לא נמס למים, ואם הותירו ממנו עד בוקר, נאמר בו (שמות טז כ) ''ירום תולעים ויבאש''. ע''כ.

---

פרנסתו של האדם

פרש''י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו,

מעשה באחד (שבת נג:) שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונעשו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, אמר לו אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית.

וכן א''ר יוחנן, (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כפליים מיולדת שאילו ביולדת כתוב (בראשית ג) ''בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים'', ובמזונות כתוב (שם יז) ''אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ'', (מהרש''א, הנו''ן בסוף מורה על הרבים).

א''ר יוחנן, קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה שאילו בגאולה כתוב (שם מח) ''המלאך הגואל אותי מכל רע'' מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתוב (שם ג) ''האלהים הרועה אתי''.

א''ר יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב''ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבש''ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו,

אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שכתוב (תהלים קלו) ''נותן לחם לכל בשר'' וסמוך לו ''לגוזר ים סוף לגזרים''

אבל נדע אחי היקרים שאת קושי הפרנסה אנו צריכים להשאיר לבורא עולם ואנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו, שאמרו חכמים (ביצה טז.) כל מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. וסימנו מתשר''י עד תשר''י. (ת- תלמוד תורה, ש- שבת, ר- ראש חדש, י- יום טוב).

ולא לחינם אמר משה לעם (שמות טז לב) ''זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''

פירש רש''י, בימי ירמיהו כשהיה מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם, ''אתם ראו דבר ה''' ''שמעו'' לא נאמר אלא ''ראו'' בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו. ע''כ.

על כן ידע האדם שאם הוא עובד עוד שעות נוספות בשביל ''להרוויח'' עוד כמה מאות שקלים הוא עובד לחינם, שאין לנו אלא השתדלות ואת יתר הזמן יוציא על תלמוד תורה והמוסר, שרבי מאיר אומר, (אבות ד, י) הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתן לך. ע''כ.

ולא ירבה לטרוח על מה שנשאר בזה העולם, והוא בעצמו לא ישאר אתו, שאמר שלמה המלך (קהלת א, ד) ''דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת'', ואם תאמר אני אחסוך/ או אשאיר לילדים שלי את הכסף, אז תדע שאמר רב לרב המנונא (סנהדרין נד.), בני אם יש לך (ממון) היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה (שאין בקבר תענוג ופתאום האדם מת). ואם תאמר אניח לבני חוק (מזון), בשאול מי יגיד לך (בקבר מי יגיד לך מה נעשה בהם), בני האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים (פירש רש''י, כשהן גדילים גדילה פרנסתן ועושרן עמהם ואינך צריך לדאוג עליהן, והללו נובלין- מתים לשון והעלה נבל) ע''כ.

ולא יתן את כוחו על העבודה, שאמר החכם באדם (קהלת א, ב-ד) ''הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל, מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת''.

וראיתי לרב אהרון ראטה זצוק''ל בספרו שומר אמונים (מאמר הבטחון והתחזקות פרק ג) חיזוק יפה על הפרנסה וז''ל, אם האדם הולך למשא ומתן ושם בטחונו חזק בה' אז פרנסתו באה לו בניקל, כמובא בסה''ק באר מים חיים, שאם אדם היה לו בטחון באמת, אפילו אם היה עולה לראש האילן היה מוכרח הפרנסה לרדוף אחריו, כמובא במדרש רבה (ויקרא פר' טו סי' ג) וז''ל, מעשה באדם אחד שהיה יושב ודורש ואמר, אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב''ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, אמרה לו אשתו ועכשיו אתה מבקש לצאת לחפש פרנסתך? שב ופרנסתך תבוא אלייך, שמע לה וישב, והקב''ה הזמין לו פרנסתו לתוך ביתו.

וכן אשר יסופר מתלמידי בעש''ט הקדוש, הרבה אשר נעשו להם נסים ונפלאות, והרבה נתפרנסו מכח שמצאו בכל יום סכום מעות לכל הנצרך להם כדי פרנסתם, ומי שבוטח על ה' באמת ובלב שלם, בוודאי הקב''ה יהא בעזרו, ויראה נסים ונפלאות,

(הארת המחבר: צריך להזהר שהאדם יעשה את ההשתדלות לשם שמים= כדי שיוכל ללמוד תורה ולא בגלל שהוא מתעצל לעבוד, וכאשר דימיתי כן מצאתי שכתב הרמ''ק (הביאו פירוש מתוק מדבש על הזוהר פרשת ויקהל דף קצח ע''א) כי אינו ראוי לאדם להיות יושב בטל ובוטח, כי אז ימות באפס תקוה, אלא צריך שיעשה השתדלות ויבטח בהקב''ה שיעזור לו, כמו שעשה יעקב שעבד בבית לבן עשרים שנה עד שהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, ועיקר הכונה היא שיחשוב שמעשיו הם אפס ואין זולתי עזר הקב''ה).

ומובא בהוספות וביאורים בשם ספר שערי הקדושה לר' חיים ויטאל ז''ל (חלק ב' שער ד' סוף ד''ה החמדה) שמדת הבטחון אין מעלה כמותו, וכמו שכתוב ''אשרי כל חוסי בו'' כי מאמין שיש לעולם אלוה שיכול ומשגיח, וכתוב ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, ומובטח הוא שלא יחסרו מזונותיו כמו שכתוב ''השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'' ובתנאי שיהיה באמת ובכל לבו בלי שום פקפוק, ועוד כי בהיותו בוטח יעסוק בתורה ומצות בכל לבו בלי כל הרהור כלל. עכ''ל.

וכן המחזק בטחונו בה', יראה פלאות גדולות בעניני פרנסתו, ואמרו רז''ל (פסחים נד:) אין אדם יודע במה משתכר, כי פרנסה בא בהיסח הדעת, והוא מגודל נפלאות הבורא, ומוסתר גם מעליונים ומכל הברואים האיך הקב''ה זן ומפרנס לכל בריה, ויש בהם נפלאות גדולות בלי שיעור וחקר, וכל יום ממש יש נפלאות אחרות, כי הקב''ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ואמר הכתוב (משלי י, כב) ''בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ'', אין צריכים שום עצב ודאגות ח''ו, וכתוב (שם כח א) ''וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח'' כמו שהכפיר בטוח בעצמו שהוא תקיף מכל, ואין ירא משום דבר, כך צדיק בטחונו חזק בה', ואינו ירא משום דבר בעולם ומשום נסיון.

כתוב (ישעיה כו, ד) ''בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים'' וקשה מה הלשון עדי עד, ומה הטעם שתולה בו כי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים, והפירוש הפשוט בטחו בה' עדי עד בלי הפסק, ואם תשאל מהיכן יהיה פרנסתי?, על זה השיב כי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים, (מנחות כט:) שהקב''ה ברא כל העולמות בשני אותיות משמו הקדוש, ואם הקב''ה יכול לברוא עולמות בלי שיעור וחקר עם שני אותיות, כי עולם העליון נברא ביו''ד, ועולם התחתון נברא בה' והאיך לא יוכל לפרנס אותך?!.

ועכשיו אתה טפה סרוחה רימה ותולעה האיך תדאג ותתעצב על עולם שאינו שלך, אם הקב''ה ברוב גדולתו שאין לו שיעור וחקר, (תהלים קיג) ''הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ'' וזן ומפרנס בעצמו הברואים, כי (תענית ב:) מפתח של פרנסה אינו נמסר ביד אחר, רק ביד ה', והוא (שבת קז:) הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, ואפילו התולעת היותר קטן שהוא באמצע הסלע, כידוע כי בעת שבוקעים הסלעים קשים מוצאים בהם לפעמים מיני צפרדעים, והמה חיים בתוכם, אשר אין לנו שום השגה האיך היה פרנסתם ומחיתם שם באמצע הסלעים.

וכן אמר דוד המלך ע''ה (תהלים כב, י) ''כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי'' כי בשעה שהתינוק עוד בבטן אמו ניזון שם בפלאים גדולים אשר מדם הַנִּדּוֹת מזונו, ובצאתו מרחם אמו נתהפכו הדמים של אמו לנִגָר (נוזל) מתוק וערב, והקב''ה משגיח ברוב רחמיו על כל בריה ובריה, ומכין לו מזונותו מקטנותו.

ואם האדם צמוד ומחובר בזו האמונה גדולה של השגחה פרטית, ומחזק לבבו בבטחונו על ה', אז בלי ספק שיראה בענין פרנסתו פלאים גדולים ועצומים, ואפילו בעת שכל העולם הוא בצער הקב''ה מראה לו נפלאות כפי גודל בטחונו באלהיו.

ומובא בהוספות ובאורים בשם ספר הליקוטים מהאר''י ז''ל (תהלים קכז, ב) ''שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא'' פירושו, שישנם בני אדם אשר משכימים למלאכתם בחצי הלילה או פחות, ויש בני אדם שאינם ישנים תחלת הלילה עד שיעשו את חק מלאכתם (פרנסתו), עליהם אמר דוד המלך ע''ה כל העושה כן הוא מקטני אמנה, ואינו בוטח בקונו שימציא לו פרנסתו בנקל, והעיקר הוא שיעסוק בתורה הרבה וימעט במלאכה, ובאותו המעט יספיק לו ה' יתברך כדי פרנסתו ויותר כי הברכה מאת ה' היא, וזה שכתוב כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא פירוש, מי שהוא צדיק וידיד ה', ימציא לו הקב''ה פרנסתו בריוח, ובמעט עסק ישלח ה' ברכה בכל מה שיעשה בין רב למעט, ע''כ.

ולפעמים שהקב''ה רוצה לנסות את האדם, או מסיבת הקטרוגים שעליו, הן מגלגול זה והן מגלגול קודם, מתלבש זה הקטרוג בזה האיש המקפח פרנסתו, כמאמר רז''ל (סנהדרין ח.) מגלגלים חובה על ידי חייב, ואם האדם חזק בטחונו באלקיו, אז הקב''ה מראה לו פלאות, ושניהם נושעים בפרנסה, והיו מעשיות כאלו בהרבה אנשים שציוו להם הצדיקים לעמוד בנסיון בתוקף נגד המקפחים את פרנסתם, ולא יתקוטטו ולא ידברו כלום רק ישימו בלבם בטחון חזק על ה', וראו פלאות גדולות בעזרת ה' וכתוב (מלאכי ג ו) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, בכל עידן ובכל זמן,

וכן מי שיש לו קצת בטחון בה' אין צריך לו לחנוף בחנופה הארורה, שהוא כמו עבודה זרה בחלקלקות לשונו, ובפרט המקבלים מאחרים, ולא ימכור עולמו בשביל שצף כסף.

ולכן אפילו אם יש לו איזה פרנסה מאיזה סיבה וחלפה ועברה הסיבה, וכן בזמן שיש לו קיום לסיבה, אל יתלה פרנסתו ח''ו בסיבה, כי אז כאלו עובד לסיבה חלילה, כמובא בספרי יראים הקדושים, רק תדע כי הקב''ה ברוך הוא ברוך שמו סיבת כל הסיבות, ואם תתבטל זו הסיבה של פרנסה, יש לו להקב''ה אלף אלפים בלי שיער דרכים אחרים לפרנס אותך, עד כאן מספר שומר אמונים.

ומובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (עניני ר''ה בקונטרס אחרון אות מד) על הבעל שם טוב הקדוש, שפעם אחת לא היה לו על צרכי שבת, ובערב שבת קודש באשמורות הבוקר הלך ונגע על החלון אצל איש אחד ואמר לו שצריך על צרכי שבת, ותיכף הלך לדרכו. ומחמת התעוררות שבאה ללבו ע''י הבעל שם טוב, קם האיש תיכף ממטתו והלך החוצה לראות מי זה, וירץ אחריו להשיגו, ואמר לו אם יצטרך על צרכי שבת למה יברח ולא ימתין עד שיתן לו? והאיש הנ''ל לא ידע כי הוא הבעש''ט כי לא הכירו מעולם,

השיב לו הבעל שם טוב: שלעולם עם כל איש הנולד בעולם, נולדה עמו פרנסתו, אך מחמת שהחטא גורם, צריך לעמול על הפרנסה, יש שפרנסתו בביתו, ויש מי שצריך לבקש ממרחק לחמו וכו', ואני כפי שגרמתי בדעתי אינני צריך לעמל רב, רק לעשות איזו עשיה בלבד, וכאשר עשיתי מה שמוטל עלי לעשות איזה סיבה לפרנסתי, בודאי יעזור לי השם יתברך, ואין לי שום עניין אם אתה תתן לי או לא. ע''כ.

וכן מסופר (ב''ב ח.) על רבי שפתח אוצרות בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני, אמר לו, בני, קרית? אמר לו לאו, שנית? אמר לו לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב (פרש''י, שחס הקב''ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים, וגבי עורב כתוב לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו, הקב''ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין) נתן לו פרנסה, אחר שיצא, היה רבי יושב ומצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי (לחמי) לעם הארץ, אמר לפניו ר' שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו, בדקו ומצאו שכן הוא, אמר רבי, יכנסו הכל. וראה עוד בפרק יב פסוק לט.

---

לחם משנה

אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שכתוב לחם משנה, ואמר רב אשי אני ראיתי את רב כהנה האוחז שתי ככרות בידיו בשעת ברכה וחותך רק אחד מהם, ואמר מפני שכתוב לָקְטוּ משמע שצריך רק לאחוז לחם משנה ולא לחתוך את שניהם.

ופסק מרן הש''ע זאת להלכה (או''ח סי' רעד, רצא) וז''ל, בוצע על שתי ככרות (שלמות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (ובכדי שלא יהיה כעובר על המצות, יניח הככר התחתון קרוב אליו יותר מן העליון, ילקוט יוסף קיצור שולחן ערוך חלק א). וגם בסעודה שלישית צריך לבצוע על שתי ככרות.

וכתב המשנה ברורה (סי' רעד) שגם הנשים חייבות בלחם משנה שגם הם היו בנס המן, וגם ביו''ט צריך לבצוע על שתי ככרות.

וכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר חלק ח (חאו''ח סי' לב) שככר לחם קפוא שהוציאוהו מתא ההקפאה של המקרר, אפשר לצרפו לככר לחם אחר ללחם משנה, אם אין לו שני ככרות לחם הראויים לאכילה מיד, וטוב שיאריך בסעודתו עד כדי הפרשת הלחם הקפוא, שלקראת סוף הסעודה יהיה ראוי לאכילה, ואם אפשר בנקל לשאול לחם הראוי לאכילה משכנו, כך עדיף יותר, אף על פי שעליו להחזיר הלחם לשכנו אחר שבירך עליו.

ועתה הוציא הרב שליט''א ספר חזון עובדיה שבת חלק ב (בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כן ירבה וכן יפרוץ, ונזכה לקבל איתו את פני המשיח, אמן כן יהי רצון) וכתב בעמ' קסט, שמצוה לבצוע על הלחם משנה ולפרוס פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ובני ביתו יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו, ואז גם הפרוסה שקבלו מידו נחשבת שיורי ''לחם משנה'' ומקיימים המצוה כהלכתה. ויש להקפיד לכלתחלה שלא יברכו ברכת המוציא לעצמם, (שם עמ' קעג).

וכן אם אין לו שני ככרות שלמות, אלא יש לו פרוסות לחם, יצרף שתי פרוסות במקום לחם משנה.

וכן (שם עמ' קפה) מי שאין לו שתי ככרות ללחם משנה, אלא רק ככר אחת, יכול לצרף פת כסנין (עוגה) לככר ויהיה נחשב לו ללחם משנה, וכן אם אין לו שתי ככרות שלמות, כי אם לחם אחד וצנימים, נראה שיכול לצאת ידי חובה לחם משנה בצנימים, ששונה צנימים שאחר שחתכו את הפרוסות מן הלחם, מחזירים אותם לתנור או טוסטר אחרי שהם פרוסות ונאפות שם פעם שניה, ובאופן כזה חשיב שפיר לחם שלם הראוי ללחם משנה.

וכן (שם עמ' קצא) האוכל פת כסנין בשבת, אינו צריך לבצוע על שתי עוגות מן הפת כסנין, משום לחם משנה, כיון שאינו אלא אכילת עראי, ולא חשוב כלחם, (ומיהו אם יש לפניו בנקל שתי עוגות, מצוה מן המובחר לקיים אף בהם לחם משנה), ורק אם אוכל אכילת קבע מהעוגה (כ 216 גרם) שחייב לברך עליו המוציא לחם מן הארץ, חייב לקיים לחם משנה ויברך ויבצע על שתי עוגות כאחת ויאכל. ע''כ.

וראינו לילקוט יוסף בחלק ד (שבת א) שכתב לכלתחלה יש להקפיד שהלחמים יהיו שלמים לגמרי, ולכן לא יסיר את התוית הדבוקה בלחם אלא אחר בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת הברכה, וכן אם יש לו שני חצאים של לחם, יחברם זה עם זה על ידי חתיכת עץ דקה שאינה מוקצה (כגון קיסם), כדי שייראה לחם שלם, ואם אין לו חתיכת עץ שאינה מוקצה, יקרבם זה לזה ויברך.

וכן אם אין לו ב' לחמים ללחם משנה, יכול לצרף מצה שלמה ללחם משנה, ויקפיד שתהיה המצה שלימה, ולא סדוקה (היכולה להשבר על ידי שיתפסנה) ולא שבורה. וכן לחם חתוך, אם כשאוחז הפרוסה עולה הככר עמה, נחשב לחם שלם לענין לחם משנה, אבל אם הוא חתוך יותר באופן שכאשר אוחז הפרוסה אין הככר עולה עמו, לחם פרוס נקרא, ואין יוצאים בו ידי חובת לחם משנה, ולכן לחם פרוס אפילו אם הוא מונח כולו בתוך ניילון, אינו מצטרף ללחם משנה.

אין להתחיל לבצוע את הלחם עד שיסיים ברכת המוציא כדי שתהיה הברכה על שתי ככרות שלמות. ע''כ.

ובשו''ת מבשרת ציון (ח''א סי לב) כתב שלחם יבש שאינו ראוי עוד לאכילה ואיבד את טעמו, וכן לחם שלא נאפה ולא קרמו פניו בתנור, אינו יכול להצטרף ללחם משנה, אבל יכול להצטרף לנוהגים כזוהר הקדוש להיות מארבעה או י''ב ככרות לשבת. ע''כ.

ומסופר בגמ' (סנהדרין קב:) על ר' אשי שאמר לתלמידים מחר נדרוש בחברנו מנשה שהיה חכם כמונו ואין לו חלק לעתיד לבוא, בא מנשה נראה לו בחלום, ואמר לו, וכי אתה סבור שאני חבר שלך או של אבא שלך!?, שאל אותו מנשה, אתה יודע מהיכן בוצעים את הלחם כאשר אתה מברך המוציא? ענה לו ר' אשי, לא יודע, אמר לו מנשה מהיכן לבצוע את הלחם אתה לא יודע ואתה קורא לי חברך?, אמר לו ר' אשי, תאמר לי מהיכן בוצעים ואני אגיד פרק בשמך מחר, אמר לו מהמקום האפוי בפת, פרש''י, ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה, או מסביבות הפת, או משוליו, אבל באמצע לא, שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' קסז) שיבצע את הפת במקום שנאפה היטב ויחתוך פרוסת הבציעה וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה (בודדה) ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם.

וכתב המשנה ברורה (שם) שבוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב, דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו.

וראינו לבן איש חי (פרשת אמר) שכתב בשם הגאון מהר''י בי''ד, חלק א, דרוש יא, שהטעם שבוצעים בחלק האפוי הוא משום שבחטא האדם הראשון נפלו כל הנשמות בסטרא אחרא, בארסו של נחש, ובכל דור ודור נלקטים הנשמות מן הסטרא אחרא ובאים לעולם הזה, מפני שכל נשמה שקדמה לצאת מן הקלפות זמן הרבה יותר מנשמה אחרת - יש לה יתרון ומעלה עליה, שלא שקעה בסטרא דמסאבא זמן ארוך כמו האחרת שאחרה לצאת, שאינו דומה שוקע בצואה יום לשוקע יומים. והראה לו מנשה מעלת הראשונים ממה שקדמה נשמתם לצאת מן הקלפה זמן רב קודם האחרונים, והראה לו זה הענין בפת, שמברכים במקום שהאש שולט בו יותר, שקדם להתבשל קדם, לכך יכבד זה המקום יותר לבצע ממנו, מפני שיש תערובת זוהמא בדומם צומח חי מדבר, וכל דגן ופרי מאכל אשר יתבשל באש, תתגרש ממנו חלאת זוהמת הנחש הדבקה בו בהיותו זרוע באדמה, ולכן זה המקום שיש בככר זה שקדם להתבשל, נמצא נתגרשה ממנו הזוהמא שנים ושלשה רגעים קדם שאר הככר, לכך נבחר יותר לבציעת המוציא, ע''כ.

בשעה שאמר משה זאת לעם, נועצו לב יחדיו דתן ואבירם, להכחיש נבואתו של משה, כדרכם וכעלילותם, מה עשו, לקחו את הלחם של השבת והניחוהו בשדה בליל שבת, וחשבו מזימות שלמחר בבוקר יצאו וילקטו את המן שהניחו בערב, ויכניסו אותו לעיני כל העם. זימן הקב''ה צפרים, וליקטו ואכלו את כל מה שהיה בשדה, שהונח ע''י דתן ואבירם, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, וחזרו בבושת פנים, כי הקדימו אותם הצפרים ואכלו את כל מה שהיה בשדה, ולכן נוהגים לתת חטים בשבת בשלח לפני העופות.

(ענף עץ אבות עמ' שמא).

וכן ר' יהושע אומר ''וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם'', אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב''ה לתת לכם שלשה מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום. ר' אלעזר המודעי אומר, אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכם שש מדות טובות: ארץ ישראל, עולם הבא, עולם חדש, מלכות בית דוד, כהונה ולוייה, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר אם תזכו לשמור השבת תנצלו משלשה פורעניות מיומו של גוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול, לכך נאמר אִכְלֻהוּ הַיּוֹם שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ (מכילתא פר ד).

וכתב בילקוט שמעוני (סי' רסא) ראו כי ה' נתן לכם את השבת, ראו מרגלית שנתן לכם לחם יומים. כל עסקה של שבת כפול. עומר כפול- שני העומר לאחד. קרבנם כפול- וביום השבת שני כבשים. ענשה כפול- מחלליה מות יומת. שכרה כפול- וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד. אזהרתה כפול- זכור ושמור. מזמורה כפול- מזמור שיר ליום השבת. ראו כי ה' נתן לכם את השבת הזהרו כי ה' נותנה לכם שתשמרו אותה.

---

מתי מותר ''לשקר'' לרב, בזכות מה התעשר רוטשילד?

הנה פעמים שמותר לא לומר את האמת לרב מסיבה מסוימת כפי שנראה להלן: מעשה (סנהדרין יא.) ברבי הקדוש שהיה יושב ודורש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא! עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו, למחרת מצאו רבי שמעון בנו של רבי, אמר לו אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: חס ושלום לא תהא כזאת בישראל, וזה שעמדתי ויצאתי כדי שלא לבייש את זה שאכל שום, כי בודאי היה לו צער גדול לקום ולצאת. ורבי חייא למד זאת מרבי מאיר, שמעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ר' מאיר, אמרה לו רבי, אחד מכם קדשני בביאה ואיני יודעת מי הוא, (ורצונה היה או שישאנה או שיפטרנה בגט) עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ור''מ למד זאת משמואל הקטן שמעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעלייה (כדי לעשות בית דין לעיבור השנה, ואין מעברים את השנה אלא בהזמנה) השכים ומצא שמונה. אמר מי הוא שעלה שלא ברשות יעמוד ויצא, עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי, אמר לו שב בני שב, שראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, ובאמת זה לא היה שמואל הקטן אלא אדם אחר ומחמת שלא יתבייש אותו אדם עשה שמואל כך, ושמואל הקטן למד זאת משכניה בן יחיאל (כי כשבא עזרא הסופר לחקור מי הם מן העולים שנשאו נשים נכריות קם שכינה בן יחיאל ואמר לעזרא (עזרא י, ב) ''אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת'' ושכניה בן יחיאל למד זאת ממשה רבנו שנאמר עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם. (ולא הוציאו מן הכלל) )

מכאן ילמד האדם עד כמה זה חשוב כבוד החבר וכמה זה חשוב להגן על החבר עד כדי כך שאפשר אפילו לשקר בשביל זה כמו שמבואר בילקוט יוסף כבוד אב ואם (פרק ט) שמפני תשעה אופנים מותר לשקר: ואחד מהם זה מפני שלא יהיה בזיון לאחר. ע''כ.

אי לכך נלמד אנו, שאם אנחנו בשיעור ואחד עשה מעשה אשר לא יעשה, והרב שואל מי עשה זאת, ואתה רואה שאותו אחד מתבייש לומר, אשריך אם תקבל זאת על עצמך בשביל לא לבייש את חברך ותאמר זה אני ואני מצטער, וכדאי שאחר כך יאמר לרב שזה לא הוא והוא מצטער על שזה התגלגל כך על ידו, וידבר על ליבו, וכן גם הרב צריך לראות זה המקרה כאילו ששניהם הם בניו ואחד רוצה לחפות על השני מאהבתו אליו, ואח''כ זה הבן בא לבקש את סליחתו של אבא על זה. ולא יכעס עליו.

וכן ראינו עוד מעשה (הובא בספר ענף עץ אבות פ''א מ''ו) שבביתו של הגאון ר' צבי הירש הלוי לבית הורוויץ, אשר כיהן על כסא הרבנות בעיר טשורטקוב, היה יוצא ונכנס אצלו בחור צנוע תם וישר ושמו מאיר אנשיל, ראה הרב שהבחור זריז במלאכתו ונאמן בכל לבו ונפשו, מינה אותו לעמוד לפניו ולשמש בקודש, ונעשה כאחד מבני הבית, ישב הבחור שנים רבות בבית הרב עד שהגיע זמנו להנשא, ואז נפרד מהרב ועבר לגור עם אשתו בעיר אחרת, ושם פתח חנות קטנה לפרנסתו, וראה ברכה במעשי ידיו,

באותה שנה בא יצא מאיר אנשיל מבית הרב, היה הרב זקן בא בימים, והספיק כבר להשיא את בניו ובנותיו, ורק בת זיקונים היתה סמוכה על שלחנו ומחכה לבן זוגה, ברשות אביה היו חמש מאות זהובים שנותרו לו מירושת אבותיו, והשאירם לנדונית בתו, הכסף היה צרור ושמור בתיבת השלחן, והתיבה היתה סגורה כל השנה, ורק בליל בדיקת חמץ היה נוהג הרב לפתוחה לבדוק שם את החמץ, והנה באותה שנה בה עזב מאיר אנשיל את בית הרב, בא הרב לבדוק את התיבה כמנהגו, והנה צרה צרורה, צרור הכסף נעלם ואיננו, ותהי המהומה רבה בבית הרב, ומיד חשדו בני הבית במאיר אנשיל שידיו במעל הזה והצביעו על העובדה כי באותה שנה התחתן ופתח חנות ואין ספק שכספו הוא מכספו של הרב.

הרב לא אבה לשמוע את בני ביתו ודחה את החשדות לחלוטין, אך בני ביתו לא הרפו ממנו, עד שאילצוהו לנסוע אל מאיר אנשיל, משראה מאיר את הרב קיבלו בשמחה רבה ובכבוד מלכים, בתוך השיחה החל הרב לגלגל דברים עם מאיר עד שהגיע לענין הכסף, מיד ענה מאיר ואמר:

אדוני הרב חטאתי עויתי פשעתי, מוכן אני להחזיר את הכסף, אך יסלח לי הרב, כי אין בידי כעת את כל הסכום, אתן כעת מאתיים זהובים ואח''כ אשלח לכבודו את יתר הסכום,

כשמוע הרב את הדברים שיצאו מפי שמשו הנאמן נדהם ולא האמין למשמע אזניו, קיבל את הכסף מבלי להוציא דבר מפיו, וחזר לביתו שמח על שלא חשדו בכשרים לשוא, ובתוך תוכו הצטער על ירידתו של שמשו הנאמן לשעבר.

לאחר מספר ימים, הופיע בבית הרב שוטר ושאל אם נגנב ממנו אי פעם סכום כסף? לאחר הפצרות רבות סיפר הרב לשוטר על דבר הגניבה שהיתה בביתו. להפתעת הרב הוציא השוטר מתיקו את כיס הכסף והניחו על השלחן ואמר לרב: הרי כיסך בפניך, האלקים גילה את הגנב, והוא נתפס בקלקלתו, ועתה הוא בבית הסוהר, קח את כספך. נזדעזע הרב מדברים אלו, וסיפר לו השוטר איך תפסו אותו, קיבל הרב את הכסף ושמח שמחה כפולה, על כי משמשו הנאמן נקי מכל גניבה, ועל כי הוחזר לו צרור הזהובים, אך הצטער מאד על אשר חשדו לשוא, והחליט לנסוע אליו לפייסו, נטל עמו את צרור הזהובים ובהגיעו לחנותו של מאיר היה נמצא שם אדם אחד ואמר לו שמחמת שמאיר הוצרך למזומנים מכר את חנותו, הצטער הרב על זאת, והגיע לביתו, עמד לפניו ואמר לו מאיר תלמידי חביבי מדוע החזרת לי את הכסף שלא גנבת?

השיב מאיר: מה אענה ומה אומר, ראיתי את מורי ורבי שרוי בצער גדול, אמרתי בלבי מוטב שאבייש את עצמי ויקרא שמי גנב ובלבד שלא אצער את מורי ורבי, שמע הרב את דברי מאיר, עמד וביקש ממנו סליחה על שגגתו ושגגת בני ביתו, פייס את מאיר והושיט לו את הכסף, סירב מאיר לקחת את הכסף, אמר לו הרב: הריני מברכך שלא יפסק העושר ממך ומזרע זרעך מעתה ועד עולם, ברכתו של הרב ותום לבו של מאיר ויושרו הגדול עשו פירות ופירי פירות, ומאז ברכתו של הרב עלה והצליח מעלה מעלה, ההצלחה האירה לו פנים ונתעשר עושר גדול והוא אבי הבית המפורסם בכל העולם בעושרו, הלא הוא ביתו של ר' מאיר אנשיל רוטשילד.

התחיל הקדוש ברוך הוא צווח לפניהם, עד מתי אתם מנסים אותי, עד מתי אתם מריבין איתי. ואף משה צווח, מה תריבון עמדי ומה תנסון את ה'. ומה היו מנסים?

רבי יהודה אומר, כך היו מדיינין ואומרים, אם מספיק לנו מזונות כמלך שהוא נכנס למדינה והם מקלסין אותו ומכבדין אותו שהוא מספיק כל צרכיהם, נעבדנו. ואם לאו, נמרוד בו.

ורבותינו אומרים, אם מהרהרים אנו בלבנו ויהא יודע מה אנו מהרהרין, נעבדנו. ואם לאו, לא נעבדנו. שנאמר, היש ה' בקרבנו אם אין.

רבי ברכיה אמר, בלבם היו משיחין והקדוש ברוך הוא נותן להם את שאלתם, שנאמר (תהלים עח יח), וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם וגו' אמר להן הקדוש ברוך הוא, כך הרהרתם היש ה' בקרבנו, חייכם הריני מודיע לכם. לכך ויבא עמלק.

(תנחומא פר' יתרו סי' ג).

---

רפיון התורה, ובעניין ביטול התורה

הנה יש לשאול מדוע היו צריכים עמלק להלחם בישראל? אלא לפי שישראל לא הכירו גדלות ה' אחרי שעשה להם כל כך הרבה נסים והם עדיין ניסו את ה', משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא טול חפץ פלוני ותן לי, והוא היה נותן לו וכן שניה וכן שלשית. נפגשו עם אדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו. (ש''ר פר' כו סי' ג).

ומהו לשון רְפִידִים? רבי אליעזר אומר (סנהדרין קו.) רפידים שמה (זהו שמו), רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר (ירמיה מז ג) לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם, פירש רש''י, מֵרִפְיוֹן יָדָיִם של תורה ומצות וכן גם רפידים רפיון ידים הוא, כלומר מפני שרפו ידים מן התורה בא עליהם עמלק.

ופירש אור החיים וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם, לדבריהם ז''ל (בכורות ה:) אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוין הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים (תענית ז.), לזה גם ה' מנע מהם המים מדה כנגד מדה. ע''כ.

וכתב המכילתא (פר' א) וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים ר' יהושע ור' אלעזר בן חסמא אומר המקרא הזה, רשום ומפורש על ידי איוב, שנאמר (איוב ח, יא) ''הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם'' וכי אפשר לגומא להתגדל בלא ביצה? הישגה אחו בלי מים? וכי אפשר לאחו בלי מים? כך אי אפשר לישראל בלא תורה, ולפי שפרשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה לכך נאמר ויבא עמלק, ע''כ.

וכן ראינו בגמ' (ברכות לג.) שבמקום אחד היה ערוד (מן הנחש והצב בא, שנזקקים זה עם זה ויוצא משניהם ערוד) והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראו לי את חורו (שהוא יוצא משם), הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו, ומת אותו ערוד (כתב רש''י, כשהערוד נושך את האדם אם הערוד קודם למים מת האדם, ואם האדם קודם למים מת הערוד, ונעשה נס לר' חנינא ונבקע מעין מתחת עקבו) נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא.

ומעשה (מתוק מדבש על פי הזוהר הקדוש כאן דף יז ע''ב) שרבי יוסי יצא לדרך ורבי אחא הלך עמו, ובעוד שהיו הולכים שתק רבי יוסי מלהרהר בדברי תורה והרהר בדברי העולם, ורבי אחא היה מהרהר בדברי תורה, מיד ראה ר' יוסי נחש אחד שהיה רץ אחריו להזיקו, אמר ר' יוסי לר' אחא, אתה רואה את הנחש הרץ אחרי? אמר לו ר' אחא, איני רואה אותו (מפני שהיה נחש רוחני מכח השטן), רץ ר' יוסי והנחש רדף אחריו, ולא נגע בו הנחש אלא גרם לו שייפול ודם שתת ויצא מחוטמו, שמע ר' יוסי קול מן השמים שהיו אומרים לו (עמוס ג, ב) ''רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם'' רוצה לומר: בשביל שר' יוסי היה צדיק דקדקו אחריו ונענש מיד על שהפסיק מלהרהר בדברי תורה והרהר בדברי העולם,

אמר ר' יוסי ומה על שעה אחת שהסחתי דעתי מדברי תורה כך נענשתי על אחת כמה וכמה מי שמתייאש לגמרי מלעסוק בתורה בודאי יענש מן השמים.

אמר ר' חייא כתוב (משלי יג, כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וכתוב (מלאכי א ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, מהו שָׂנֵאתִי? אלא זהו שכתוב חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ כלומר שנאתי אותו, ועל כן חשכתי שבט מהם (לא הכיתי אותם), כל שכן וכל שכן תלמידי חכמים שאין הקב''ה רוצה שיתבטלו מן התורה אפילו רגע אחד, לכן נענש ר' יוסי על שעה קלה של ביטול תורה. ע''כ.

וכן מובא (שם דף ריב ע''א) שיש בגן עדן התחתון היכל אחד הנקרא היכל של חולים, ששם נמצאות אותם הנשמות שסבלו חולאים בעולם הזה לכפר עונותיהם, ואז המשיח נכנס להיכל הזה, וקורא לכל המחלות לכל המכאובים ולכל יסוריהם שהיו ראויים לבוא על ישראל, שיבואו עליו, וכלום באים עליו, ואם לא שמשיח מיקל מעל ישראל את היסורים ומקבלם עליו, לא היה אדם שיכול לסבול את יסוריהם של ישראל מחמת העונשים על עלבונה של תורה, מדת הדין מקטרגת על ישראל על שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, זהו שכתוב על המשיח (ישעיה נג, ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וכעין זה היה רבי אלעזר בארץ שהיה מקבל עליו היסורים של ישראל, שהיה אומר ליסורים בואו אחי ורעי כמובא בבא מציעא (פד:)

וכל זה לפי שאין חשבון ומספר לאותם היסורים שעומדים על האדם בכל יום על העונשים של עלבון התורה, וכל היסורים ירדו לעולם בשעת מתן תורה, שאם לא יעסקו בתורה מיד היסורים יקפצו עליהם. ע''כ.

ומי לנו גדול ממרדכי היהודי, ועף על פי כן בסוף המגילה אנו קוראים ''כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו וגו' פירש רש''י (מגילת אסתר י, ג. מגילה טז:) ''לרוב אחיו'' ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו.

וכן אמר ר' [חמא בר] חנינא (מדרש משלי פרשה לא אות י) מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ויושבים באכילה ובשתיה, אמר ר' יוחנן ואפילו בדברי הבטלה שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה שנאמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות (דברים כו טז).

ומעשה (נפלאים מעשיך פרק מז) באדם אחד ירא שמים, שהיה דרכו לקרוא ספר תהלים בכל שבת, ואח''כ היה יושן שינת הצהרים, ויקר מקרהו, שבאמצע קריאתו בספר תהלים, באו אנשים אליו לבקרו ולשוחח עמו, ובאמצע קריאתו היה עונה להם על שאלתם ועל דבריהם, ולפעמים היה פוסק לענות להם באמצע הפסוק או בשליש ורביע הפסוק, לפי הצורך, ופעם הרגיזו אותו באמצע קריאתו, והתכעס מאוד, עד שסיים ספר תהלים, והלך לישון, והנה חלום, ויראה בחלומו, שהיה יושב ובאו שני מלאכים לבושי הבדים ועטופים לבנים, ועמדו לימינו, והנה באו עוד שני מלאכים לבושים שחורים ועמדו לשמאלו. וביד העומדים לימינו היה ספר תהלים, ויפתחוהו לפניו ויאמרו לו, ראה מזמורי תהלים אשר קראת היום, ובהביטו בהם חשכו עיניו מראות, שראה שכל הדיבורים החיצוניים שדיבר נתערבו עם פסוקי תהלים, ונעשית ערבוביא שלמה, ולפעמים נראים כחירוף וגידוף, או שנשארו ללא כל משמעות, אלא דברים מבולבלים, ויש מקומות שהיה בהם סימן של עבודה זרה (וזה היה בשעה שכעס וקצף על דבריהם, וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה) ויחרד האיש וילפת, ויאמרו לו המלאכים, האם תרצה שנעלה את קריאתך היום בספר תהלים לפני הקב''ה?

אמר להם חס ושלום, כל הקריאה הזאת טעונה גניזה, והנה העומדים לשמאלו לבושי השחורים חטפו את הספר מיד העומדים לימינו וירוצו להביאו לפני פמליה של מעלה, ויצעק האיש צעקה גדולה ומרה והתחנן להם שיחזירהו אליו, והם אטמו אזנם משמוע, ואלו רצו למסור את הספר לפני מלאכי מרום העליונים. ותיכף הקיץ משנתו, ויצטער מאוד על כך, ויקם וילך אצל רב גדול וקדוש, ויספר לו את כל המעשה הנ''ל, ויבקש תיקון על מעשהו, ויאמר לו החכם, עתה השכלת עשה, כי היה לך לזכור מאמר חז''ל:

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים לו גחלי רתמים, אך מכיון שאתה מתחרט על זה, עמוד על רגלך ותעיד לפני בורא העולם, שמכאן ולהבא לא תפסיק כלל באמצע לימודך וקריאתך, ותאמר בפה מלא ''ניחמתי'' שלש פעמים, לאות שאתה מתחרט באמת ובתמים, וקיבל עליו הכל כאשר ציוהו הרב הקדוש, וישב לביתו, ובליל מוצאי שבת חלם, שהמלאכים שעמדו לימינו רדפו אחר לבושי השחורים, ויחטפו את הספר מידם וגנזו אותו, וייקץ. וישמח שמחה גדולה, שהועילה תשובתו, ושב ורפא לו, ע''כ.

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד, י) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, פירש הרלב''ג (ר' לוי בן גרשום), הנה אם התרפית מהשתדלות הראוי בקנין החכמה הנה בבא יום צרה אז כחך צר וקצר מעמוד כנגד הצרה ההוא.

וכן מובא בגמרא (ע''ז ג:) אמר רבי לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים לו גחלי רתמים שנאמר (איוב ל, ד) הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם.

וכן אמר רב יהודה אמר שמואל, מהו שכתוב (חבקוק א) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו'' למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים כיון שעולים ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומן המצות מיד מתים.

ובמסכת חגיגה (ה:) אמרו חכמים, שלשה הקב''ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור.

ובסנהדרין (צט.) אמר ר' נהוראי על הפסוק (במדבר טו, לא) ''כִּי דְבַר ה' בָּזָה'' זהו שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.

ובגמרא בבא בתרא (עט.) אמר רב יהודה אמר רב, כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו שנאמר (יחזקאל טו) ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם, (שפירשו מן התורה הנקראת אש, שנאמר (ירמיה כג) ''הלא כה דברי כאש נאם ה'''), א''ר יונתן כל הפורש עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא, טז) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ ואין רפאים אלא גיהנם שנאמר (שם ט, יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ.

וכן אמר רב קטינא (תענית ז:) אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה שנאמר (משלי י, יח) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב''ה, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב''ה שנאמר המקרה במים עליותיו.

בא וראה את חומרת עניין ביטול תורה שאומרת הגמ' בעירובין (סג:) לא נענש יהושע (שהיה ערירי) אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מתלמוד תורה, שנאמר (יהושע ה) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וגו', אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, פירש רש''י, בערב ביטלתם התמיד ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה, לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה.

וכן הוא בגמ' בשבת (לב:) ר' יהודה הנשיא אומר בעון ביטול תורה בניו של האדם מתים שנאמר (ירמיה ב, ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ.

ואמר ר' שמעון (שם לג:) אסכרה (מיתת מוות הכי קשה) באה לאדם בעון ביטול תורה.

וביומא (יט:) שנו חכמים ''ודברת בם'' ''בם.'' (דברי תורה) ולא בתפלה, ''ודברת בם'' ''בם'' יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים (שיחת הילדים וקלות ראש), אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ''ודברת בם'' ''בם'' ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר (קהלת א, ח) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר.

וכתב אור החיים על הפסוק (דברים כח, טו) ''וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ וגו''' הכוונה שהגם שילמד תורה, אם לא ישמור, או אם ישמור ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רחמנא ליצלן כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה, עונש כל אחד בפני עצמו, והתחיל בעונש ביטול תלמוד תורה, ואמר ארור הוא בעיר וגו' עד מאמר ועד אבדך מהר, וגמר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, הרי שהקללות האמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה, כי העוזב תורה כעוזב ה', וכן תמצא שהקפיד ה' כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמיה ט יב) על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי, והוא אומרו כאן (פסוק כ) ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, וקללות האמורות עד ''ואתה תהיה לזנב'', הם כנגד ביטול מצות לא תעשה, ולזה גמר ואמר (להלן פסוק מה) ובאו עליך כל הקללות וגו', כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על ביטול מצות לא תעשה, ע''כ.

וכן מובא (ברכות נג.) בבית מדרשו של רבן גמליאל לא היו אומרים לבריאות למי שנתעטש מפני ביטול תורה. וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' רמו סע' יז) מי שנתעטש אין אומרים לו לבריאות בבית המדרש, (ובספר הליכות עולם חלק ח (עמ' שפח) כתב, שיש מתירים בזמן הזה והנכון להחמיר). ועוד כתב (סע' כה) כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה, וכתב הרמ''א (שם) שאסור לדבר שיחת חולין. וכן (שם סע' כו) כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ע''כ.

על כן ידע האדם מהי חומרתה של ביטול תורתנו הקדושה, אמנם פעמים שהאדם באמצע לימודו מותש וכבד עליו ראשו, אז צריך לפקוח את עיניו ולראות אם הוא יכול לנוח ולעסוק בתורה שעמלה יותר קלה כגון קריאת תהלים וכו' או לעסוק בדבר מצווה כמו שמצינו אצל ר' זירא (ברכות כח:) שכאשר היה חלש מהלימוד היה הולך ויושב על הפתח של בית המדרש על דעת לקום מפני תלמידי חכמים הנכנסים והיוצאים מבית המדרש ולקיים את הפסוק (ויקרא יט לב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן''.

וכן שנו חכמים (ברכות סא:) פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!.

אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל) ''כי הוא חייך וארך ימיך'' כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

ומה הם הדברים בטלים הנאמר אצל פפוס לעומת דברי תורה אצל ר' עקיבא, וכי פפוס ישב ושיחק משחקי כדור? אלא פפוס צדיק גמור היה, והיה מהרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד. (רש''י במסכת תענית יח:).

וכן עד כדי כך עוונה של ביטול תורה חמור שאמר ר' שמעון (אבות ג, ט) המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר (שדה חרוש) זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו. פירש רש''י, כלומר מסתכן בנפשו, כי כשעוסק בתורה אין רשות לשטן להזיקו וכיון שפוסק על דברים בטלים ניתנה לו רשות. וכתב רבנו עובדיה מברטנורא שאע''ג שעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אעפ''כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו. ע''כ. (וראה על זה בספר ענף עץ אבות).

על כן יתבונן האדם כמה זה חמור, שכאשר הוא עוסק בתורה, ופתאום בלי שום סיבה הוא משבח להקב''ה בדבר אחר, אף על פי שזה גם שבח,

אבל יותר טוב אם האדם יכול ללמוד דברים יותר מועלים (אקטואליים בעניני הלכה) יותר בעיון ועמל וכו' זה עדיף יותר להקב''ה.

וכיוצא בזה ראינו למרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (יחוה דעת חלק ו סי' נב) שכתב, מי שהיה משתתף באופן קבוע מדי יום ביומו בשיעור בתלמוד במסגרת ''דף היומי'' וכעת ברצונו להשתתף בשיעור הלכות, בשולחן ערוך ואחרונים, הנמסר מפי ת''ח מורה הוראה, במקום השיעור של ''דף היומי'', רשאי להפסיק מלימוד דף היומי אף ללא התרת נדרים, וילמד בקביעות הלכה למעשה.

עוד כתב (שם חלק ד עמ' רמז) לגבי מורים של בתי ספר שרוצים להשתמש בנשק השביתה, לשם העלאת שכרם, הוא חטא גדול שיש בזה ביטול תורה לתלמידים, שאפילו אם נניח שהמורים צודקים בתביעות שכר שלהם, שאין משכורתם מבטאת את המאמץ והיגיעה שלהם, הרי סוף סוף אין השביתה חלילה על פת לחם, ואין כל הצדקה להפקיר את אלפי ילדי ישראל לחסדי הרחוב ולבטלם מתלמוד תורה, בגלל הטבת שכר ושיפור תנאי העבודה, ובאמת הדבר ידוע שלאחר שביתה כזאת, גם כשיחזרו התלמידים לספסל הלימודים לא יוכלו לתת לבם ודעתם לתלמודם כראוי, לאחר שהתנתקו מן התורה זמן מסויים, וכמו שאמרו חז''ל בירושלמי ברכות (פ''ח ה''ה) יום תעזבני יומים אעזבך, ובפרט שלפי הנראה שביתה כזאת אינה ליום יומים, אלא עלולה להימשך זמן רב, ואחריתה מי ישורנה, וביטול הלימודים זמן ארוך יביא בהכרח את התלמידים להתדרדרות מוסרית לרבבות ילדי ישראל, במיוחד בימים אלה שהאווירה ברחוב מורעלת, והרבה ילדות עושה והרבה חברים עושים, ומה יעשה הבן ולא יחטא וכו', ולכן אין ספק שיש בזה איסור ביטול תורה אם ישבתו המורים, ולא תהיה כזאת בישראל, ע''ש. ע''כ.

ואנכי הרואה למה שכתב בשו''ת יביע אומר חלק ד חיו''ד (סי' יט) שתלמיד חכם השקוד על לימודו יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה וסעודת נישואין, על מנת שישב ויעסוק בתורה. ומכל שכן אם כבר עוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו בגלל סעודת מצוה, ומכל מקום הכל לפי הענין, ואם רואה שבהליכתו לשם יוכל לזכותם ע''י אמירת דברי תורה, וגם ע''י נוכחותו ימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הדבר לבטל מלימודו. וזכות הרבים תלוי בו, והשי''ת לא ימנע טוב להולכים בתמים.

וכן כתב (שם חלק א חאו''ח סי' כו סי' ח) לאלו שיש להם ''סגולה'' לגמור כל הש''ס בתוך תקופה קצרה בלי הבנה כלל, הוא איבוד זמן, ואינו נחשב להם לימוד, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. וטוב מעט בכוונה מהרבות בלי כוונה, ועל כל פנים לבטל ת''ח מלימודם בכדי שיגמרו הש''ס גירסא בלי הבנה, הוא איסור גמור. ומי שיכול להבין ואינו עושה כן הרי הוא כמתרפה במלאכת שמים. ע''ש, ע''כ.

וכן כתב בספר חזון עובדיה (אבלות עמ' ז) בשם שו''ת תורה לשמה (סי' שצט) שהטעם שמזכירים שם האם כאשר מתפללים רפואה על אדם, לפי שעל האשה אין קטרוגים כמו שיש על האיש כמו עון ביטול תורה, שלא פלט האיש מעון זה שהוא חמור במיוחד, ואילו האשה פטורה מתלמוד תורה.

וראינו לפלא יועץ (מע' ידיעה) שכתב, ולא יאבד הזמן יקר הערך שיכול לקנות בו ידיעה, אל יוציאנו לבטלה, וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה לקנות ידיעה חדשה, ומוציא הזמן בלמוד תהלים וזוהר וכדומה, נחשב לגביו בטול תורה, וכל שכן וקל וחומר, אם מתעסק בדברים בטלים, בהיות לאל ידו לקנות ידיעות התורה ומצוות. בודאי יגדל ענשו יותר ממי שאינו יכול לקנות. והביאו בשו''ת יביע אומר (חלק א חאו''ח סי' כו אות ט)

וכיוצא בזה פסק בילקוט יוסף (קצור שלחן ערוך ח' ב סי' רמה) שכתב, טוב לנהוג תענית דיבור בשעת לימוד, שלא לבוא לידי דיבור של דברים בטלים. ואמנם אין לעשות תענית דיבור ולקרוא כל היום תהלים, באופן שיכול ללמוד גמרא עם מפרשיה, או לימוד ההלכה במקורותיה, בבית יוסף שולחן ערוך ונושאי כליו ואחרונים בעיון.

וכן כתב (שאר''י ח''ג עמו' לה. ילקו''י סי' קד הערה ג', במהדורת תשס''ד תפלה כרך א' עמו' תעא) שהלומד תורה ושומע קדיש או קדושה יש אומרים שמחוייב לענות, ויש מחלקים בזה בין אם לומד ביחידות לבין אם לומדים ברבים. ויש אומרים שאם הדבר מפריע לו ברצף לימודו, או בריכוז ובהבנה, רשאי להמשיך בלימודו גם אם לומד ביחידות. ע''כ.

ומעתה דעת לנבון שצריכים מאוד להיזהר כשיוצאים לחופשה הנקראת ''בין הזמנים'' מהכולל לקראת חג הפסח ואחרי ט' באב, לעזור לאשה בצרכי הבית ולאגור כוחות, ומאוד צריך להקפיד לא להתבטל מהתורה ולפחות ללמוד חצי יום ולעזור לאשה חצי יום ולחזור לכולל ערב, ולהתפלל להקב''ה שירחם עלינו ויחזיר אותנו בתשובה שלמה, ועיין על זה במה שכתבנו בספר בראשית בעניין ת''ח שעזב תלמודו.

וכן מאוד צריך להזהר כשחבר בא לבקש ממך טובה שיש בה מצוה או גמילות חסדים, (שלא במסגרת הכולל) ואין מישהו אחר שיכול לעזור לו, צריך לעזור לו ואח''כ יחזור לתלמודו, כמו שכתב מרן בש''ע (יו''ד סי' רמו סע' יח). ואם הוא רואה שבאמת יש כאן ביטול תורה, לעניות דעתי לא טוב להגיד ''אני לא יכול זה ביטול תורה'' כי בכל זאת זה פוגע בו אלא יאמר לו אולי אפשר לבוא אח''כ, או אני מאוד מצטער אבל אני צריך לסיים את החומר הנלמד. ואם בכל זאת זה יפגע בו צריך לפייסו אח''כ, והכל לפי הענין באותו רגע, שפעמים צריך לוותר על הלימוד בשביל לקרב אדם אחר לתורה ולמצות, והכי חשוב שתראה לו פנים של שמחה אבל בתוכך יכאב לך שהיית צריך ללכת, זאת מפני שאנשים לא יודעים את ערכה של תורתנו הקדושה וזה יכול להרחיק אותם מהתורה.

וכן כשחבר בא לדבר איתך באמצע הלימוד כשלא לצורך, לא מדרך ארץ לומר לו: אתה מפריע לי ללמוד, אני באמצע הלימוד לא עכשיו, סליחה אבל זה ביטול תורה, וכו', אלא ישים אצבע על הגמרא להראות לו שהוא צריך להמשיך ללמוד או יאמר לו אני רוצה לשמוע אותך אבל הרב אמר לי לסיים את החומר וכו', וצריכים אנו לזכור ולהיזהר ממה שקרה לתלמידי ר' עקיבא שנפטרו עשרים וארבע אלף תוך זמן קצר מאוד משום שלא נהגו כבוד אחד בשני. וגדול כבוד הבריות שדוחה את ''לא תעשה'' שבתורה (ברכות יט:).

וכן יש להזהר כשאתה באמצע הלימוד והרב מבקש ממך דבר מסויים לבל תפתח פיך לומר איני יכול אני לומד עכשיו, שכבר אמרו חז''ל גדול שימושה יותר מלימודה, ומכל מקום (אם זה באמת מפריע לו בלימוד וזה תמידי) יכול קצת לרמוז והכל בענווה ודרך ארץ. שגדול כבודו של הרב יותר משל אביו, וכבודו ככבוד המקום. ע''כ.

וכן בשו''ת מקור נאמן (סי' תרמ''ט) כתב בשם הרה''ג ר' יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) והאדמו''ר מליבאוויטש זצ''ל שאסור להפסיק את החתן הבר מצוה באמצע דרשתו בשירים משום ביטול תורה. ע''כ. וראה מה כתבנו בפרק טו פסוק ו.

---

בענין העמלקים ומדוע משה רבינו לא נלחם נגדם

כתוב בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר דף סה ע''ב) מה ראה משה שסילק את עצמו ממלחמה זו הראשונה, שהיה ראוי שלא יסלק את עצמו ממנה כדי שלא ירך לבב העם, ותדע שיש ענין גדול בהיותה המלחמה הראשונה לפי שעל מלחמה זו צוה הקב''ה למחות את זכרם, אלא אשרי חלקו של משה שהסתכל וידע עיקר ושורש הדבר,

שאמר ליהושע אני אזמין את עצמי למלחמה של מעלה להכניע את קליפת עמלק, ואתה יהושע תזמין עצמך למלחמה של מטה, ולפיכך סילק משה את עצמו ממלחמת עמלק של מטה, כדי להזדרז במלחמה של מעלה ותנצח הקדושה את הקליפה על ידו ואז ממילא ינצח יהושע למטה.

אמר ר' שמעון וכי קלה היא בעיניך? מלחמה זו של עמלק, בא וראה כי מהיום שנברא העולם עד אותו הזמן, ומאותו הזמן עד שיבוא מלך המשיח, לא היתה מלחמה כדוגמתה, ואפילו בימי גוג ומגוג לא תהיה מלחמה כדוגמתה, לא משום שהיו לו חיילים חזקים ורבים, אלא לפי שבכל הצדדים למעלה ולמטה היתה מלחמה זו נגד הקב''ה.

ועוד יש לשאול מדוע קרא משה דוקא ליהושע ולא לאיש אחר, והרי בזמן ההוא היה עדין נער והלא כמה גבורים היו בישראל שהיו חזקים ממנו?!, אלא משה הסתכל בחכמה וידע שזוהי מלחמה למעלה ולמטה, לכן היה צריך מי שיהיה ראוי ומתייחס למלחמה העליונה ולמלחמה התחתונה, כי לא היה יכול לבחור בגיבורי החיל מישראל כי גם מלחמה התחתונה לא היתה גשמית, מכיון שראה משה את הס''מ שהיה יורד מלמעלה לסייע לעמלק ללחום למטה, אמר משה ודאי נראה שתהיה כאן מלחמה חזקה.

ויהושע בזמן ההוא היה במדרגה הגדולה ביותר, לכן כשראה משה את הס''מ שיורד לסייע ולעזור לעמלק, אמר משה ודאי יהושע יעמוד לנגדו וישלוט עליו לנצחו, כי (קהלת ז) זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, וזה שכתוב בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים פירושו, צדיקים בני צדיקים שיהיו ראוים ללכת עמך.

וכן (שם כרך ח עמ' קפב) ענין מלחמת עמלק היה שונה מכל מלחמות של האומות, כי אף על פי שכל המלחמות היו על ה' ועל משיחו, על כל זאת בשאר המלחמות לא נתחזקה הקליפה כמו שנתחזקה במלחמת עמלק, כי בשאר מלחמות היה הקב''ה מכלה מלמעלה את שר האומה הנלחמת עם ישראל ואח''כ היה משפיל את האומה של מטה, ולכן הקליפה לא היתה יכולה להתחזק, אבל כאן במלחמת עמלק ששרו הוא הס''מ שהוא הראש והשר של כל הסטרא אחרא, ולא היה אפשר לכלות שורשו מלמעלה עד שיבוא הזמן שהקב''ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והס''מ העומד ומצפה לפגום למעלה בשרשם של ישראל, כשראה שעמלק עומד ומוכן לכלות את ישראל למטה, נקשר בו ונתלבש בו לחזק אותו למטה להחטיא את ישראל ועל ידי זה יוכל להיכנס למעלה בשורש נשמות ישראל שבמלכות, והנה ישראל היו אז ברפיון ידים מתורה ועבודה, והיה הס''מ עומד לטמא את ישראל וחשב שעל ידי זה יתחייבו ישראל כליה חס ושלום, ולפי שהכסא שהכין הקב''ה בעולם התחתון לשרות עליהם שהם ישראל יתבטל, ממילא יפגם השם הוי''ה השורה עליהם, ויסתלק השכינה בעליונים, ותתחזק הקליפה בעולם התחתון, זו היתה כונת הנחש העליון, וכלי מוכן לו לכל זה היה עמלק מצד רוע הכנתו ומחשבתו הרעה, והנה הגם שמשה ויהושע החלישו את כח עמלק ובזה נחלש כח הס''מ למעלה, אבל עדיין פגם זה עומד כפגם של אדם הראשון, ושניהם יחד יתוקנו בביאת גואל במהרה בימנו, אמן. ע''כ.

וכן משה אמר ליהושע להלחם מפני שמשה לא רצה להשפיל עצמו וללחום בעמלק לכן לא אמר לאהרן, כדי שעמלק לא יתפאר ויאמר כי נלחם עם משה ועם אהרן כאילו היו שווים לו במעלה. לכן צוה ליהושע שהיה בחור ותלמידו של משה, ובזה לרמז לעמלק אני בז ללחום עמך. (מעם לועז).

ואפשר לומר גם למה אמר משה דווקא ליהושע? מפני שיהושע שבא משבטו של יוסף. וכתוב (עובדיה א, יח) ''וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ'' תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו זה יהושע שהרג עמלק. ע''כ.

וכן גם ממה שאמר משה בְּחַר לָנוּ ולא אמר בחר לי, והלא הוא היה הראש והמנהיג ובדין שיאמר בחר לי אנשים, אלא נלמד אנו שפעמים טוב לדבר בלשון רבים, ובמיוחד כשאתה מדבר על עצמך או אם אשה טוב להגיד ''זה שלנו'' במקום זה שלי, וכן אם זאת אשה (במקום שמותר לומר) יאמר מה שלומכם במקום מה שלומך וכו'.

ושמעתי גם פירוש יפה אחר, שכאשר אדם מדבר בגוף שלשי באומרו אנחנו או אתם וכו' הוא מתכון לאני וה' שזה אנחנו, או אתה וה' שזה אתם.

---

להרגיש את הצער של החבר, בעניין הגבהת ידיו של האדם

אמרו בגמרא (ר''ה כט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים.

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים פירש רש''י, בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו.

''וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה'' פירש רש''י, ידיו של משה היו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה.

וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ מובא בגמ' (תענית יא.) בזמן שישראל שרויים בצער ופירש אחד מהן, באים שני מלאכי השרת שמלוים לו לאדם, ומניחים לו ידיהם על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור, וכן בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי,

ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיה כב) ''וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'', ואח''כ כתוב ''וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן''.

עד כאן מדת בינונים אבל במדת רשעים כתוב (שם נו) ''אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד'' ואחריו כתוב ''הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.'' (פירש רש''י, מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק, לשון אחר, מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב''ה רוצה שיבקש עליהם רחמים).

אלא יצטער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבנו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויים בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור.

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אלא אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא) ''כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה''.

וכן אמרו בבית מדרשו של רבי שילא, שני מלאכי השרת המלוים לו לאדם והן מעידים עליו שנאמר ''כי מלאכיו יצוה לך'', רבי חידקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר (מיכה ז, ה) ''מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ'', ויש אומרים אבריו של אדם מעידים בו שנאמר (ישעיה מג, דברים לב) ''אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא'',

אֵל אֱמוּנָה= כשם שנפרעים מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין.

וְאֵין עָוֶל= כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא= בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו, כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר: כן, ואומרים לו חתום, וחותם שנאמר (איוב לז, ז) ''בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם'' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא) לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ. ע''כ.

ומה שכתב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים היינו, לשון כבוד, ורוצה לומר עשר אצבעות בשתי ידיו היו יקרות וקדושות וטהורות שלא נטמאו לעולם, מכובדות שראויות היו לעשות בהם המלחמה של מעלה (כמפורש לעיל) לכן לא נלחם משה אלא יהושע כי ראוי היה משה לעשות מלחמה למעלה על ידי עשר אצבעותיו הטהורות כדי לעורר בהם את כח עשר הספירות לבטל את מדת הדין. (מתוק מדבש על הזוהר דף סו ע''א).

ולפרוש המכילתא (פר' א) ר' אליעזר אומר מה תלמוד לומר, וגבר ישראל או יגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו כלפי מעלה עתידים ישראל להגביר בדברי תורה, שהם עתידים להנתן על ידיו וכשהוא מנמיך ידיו עתידים ישראל להנמיך דברי תורה שהן עתידים להינתן על ידיו.

ומכאן שלא ישהה אדם במצות שאלולי שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים למחר, לא היה מצטער (שידיו נעשו כבדות) שכבדו ידיו של משה כאדם שתלויים לו כדים של מים. ע''כ.

---

בעניין הגבהת ידיו של האדם

דע שמשה רבנו נהג לפי הזוהר הקדוש שרק לצורך מסויים יש להרים ידים למעלה שאם לא לצורך אסור.

וכך מובא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש ומאמר הסולם, תחילת פר' יתרו) אמר ר' אלעזר מצאתי בספרו של שלמה המלך שכל מי שמרים ידיו למעלה שלא לצורך התפלות הקבועות או בקשות פרטיות, זהו אדם שמתקלל מעשרה שלטונים שהם עשרה מלאכים הממונים על ענין הרמת ידים, לפי שהוא מעורר אותם על חינם, ואלו הם עשרה מלאכים שבעולם הבריאה הממונים על פרישת הידים למעלה בעת התפלה, לקבל תפלה ההיא או הברכה ההיא. והם נותנים כח באדם המתפלל בהרמת ידים לכבד את שם הקדוש אדנ''י שהוא במלכות ע''י תפלתו, כי כשהאדם מתפלל בהרמת ידים בעשר אצבעות זקופות למעלה הרי הוא מעורר עשר ספירות של המלכות להשפיע כח ושפע עליו שתהיה תפלתו שלימה. והמלכות מתברכת מלמטה מכח תפלתו וברכתו. כיון שהמלכות מתברכת מלמטה מכח פרישת הידים למעלה בעת התפלה, אז מתברכת המלכות גם מלמעלה. והיא מתכבדת מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה.

ואלו עשרה הממונים מזומנים לקבל מאותם הברכות של מעלה שבמלכות ולהשפיעם למטה לעולם הזה, ולברך לזה האדם שמברך להקב''ה, כמו שנאמר אצל הכהנים ''ואני אברכם'' דהיינו, הקב''ה אמר שיברך את הכהנים על שברכו את ישראל לפי שהם גרמו התעוררות עשר ספירות בנשיאת כפיהם.

לכן ישמור האדם את עצמו בשעה שמרים את ידיו למעלה שיהיה בתפלה או בברכות או בבקשה, ולא ירים את ידיו בחנם, ואם הוא מרים את ידיו לחנם אז אלו העשרה מלאכים מקללים אותו ברמ''ח קללות שנכנסות ברמ''ח אבריו (לפי שבזה נתן אחיזה לחיצונים), כנגד אם היה מרים ידיו בתפלה ובברכה שאז היה ממשיך לעולם רמ''ח ברכות שהיו ראויות לרדת ברמ''ח אבריו, וזהו שכתוב בתהלים (קט, יז) ''וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ'' על שהרים ידיו בחנם, ואז רוח הטומאה שורה על אותם הידים, שכן הוא דרכו לשרות על מקום ריק, אבל הברכה אינה שורה במקום ריק, ועל זה אמר אברהם אבינו (בראשית יד, כב) הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן שהרמתי ידי בתפלה ולא בחינם.

וכן כאשר האדם פורש את ידיו למעלה יש בזה סודות עליונים, כי בשעה שהם נפרשות ונזקפות למעלה כראוי, מכבד האדם את הקב''ה בכמה סודות עליונים.

וכתב הרמ''ק, כי מה שמחמיר הזוהר שלא להרים ידיו למעלה שלא בשעת התפלה, היינו רק אם כשזוקפן למעלה אין אצבעותיו קמוצות אלא פרושות ופשוטות, כי זה גורם שהאור הנקמץ למעלה בעשר ספירות של החכמה יפתח ויתפשט שלא לצורך, אבל אם ידיו קמוצות אינו כלום כי אז השפע עדיין נסגר ונעלם, וכמו כן אם פושט אצבעות ידיו בלא זקיפה אינו כלום, כי בזה אינו מעורר את כח ספירות העליונות, ע''כ. ומדבריו נראה שאם מרים רק יד אחת אינו בכלל זה, וכן אם מרים ידיו לצרכו שלא לחנם גם כן אינו בכלל זה, עד כאן לשון הזהר.

וכן מצאנו אצל משה רבנו (שמות ט, כט) שנאמר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ.

וכן מצאנו אצל הכרובים שהיו פורסים כנפיהם למעלה שנאמר (שמות כה, כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה.

ובעזרא כתוב (ט, ה) וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי.

ובתהלים (קמג, ו) פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ. ובישעיהו (א, טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם,

וכן אצל שלמה המלך שנאמר (מלכים א ח, כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח ה' נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. וכן (שם לח) וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה, וכן (שם נד- נה) ''וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר''.

וראה בכף החיים (או''ח סי' קכח אות עט) שהביא דברי הזהר שאין זוקפין את הידים אלא בתפלה בברכה ובשמו של הקב''ה .

וכן כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת שמיני, תולדת) כאשר האדם נוטל את ידיו לסעודה יגביה ידיו עד כנגד ראשו, אז תכף ומיד יברך ''על נטילת ידים'' כדי שלא תהיה הגבהת ידיו לבטלה, כנזכר בזוהר הקדוש (בלק קצח:) שאסור להגביה ידיו על ריק, ואחר הברכה בעוד ידיו זקופות, יפשט ידיו לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע, הנמשך לשתים עשרה בחינות קדושה, וכו' והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק ''ויתן לך וכו''' עד ''ומברכיך ברוך.'' (בראשית כז, כח-כט). ע''כ.

אמנם בעבר היו נוהגים להגביה את הידים מטעם נוסף, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו ידיו, ומכל מקום כעת שאנו נוטלים כל היד עד מקום חיבור כף היד עם הזרוע, ומכל שכן לפי המנהג שאנו נוהגים ליטול הידים שלש פעמים, אין צריך להגביה ידיו, אלא משום דברי הזוהר. (מרן בש''ע סי' קסב, ובהגה שם, הליכות עולם פר' שמיני).

והנה אם נשאל הרי כתב מרן (סי' צה סע' ג) שבתפלה מניח ידיו על לבו כפותין (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו מפני שהוא דרך יוהרא. ע''כ. אם כן אז איך יפרוש כפיו לשמים?

תשובה לזה נמצא בשל''ה הקדוש (שער האותיות אות ק קדושה ד''ה ''ועשה טוב'') שכתב בשם ספר חרדים וז''ל: כתב רבנו אברהם בן הרמב''ם שלא אמרו שיהיו ידיו כפותות על לבו אלא בשלושה ראשונות ושלשה אחרונות, אך בברכות האמצעיות צריך שיהיו בפרישת ידים כדל השואל, והביא ראיה ממשה רבנו ושלמה המלך. ע''כ.

וכן כתוב בפרקי רבי אליעזר (פ''מד) שבשעת מלחמת עמלק ראו כל ישראל את משה שפירש את כפיו לשמים והם גם פרשו את ידיהם לשמים ומכאן אתה למד ששליח ציבור המתפלל כך כל העם עונים אחריו, ע''כ.

אמנם ראיתי בספר צדה לדרך (סוף פרשת בשלח) שבזמן הזה שאומות העולם עושים כן (דהיינו שפורשין כפיהם) נמנעים אנו מזה, וכמו שכתב רש''י בספר דברים (פרק טז, פסוק כב) ''וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ'' מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה. וכ''כ בשו''ת באר שבע (סי' ע''א) שהטעם שאין לעשות כן הוא משום חוקות הגויים ועוד שם הזכיר טעם אחר שאין לעשות כן והוא כי פרישת ידים לא היה נוהג אלא בבני אדם גדולים, אבל דחה טעם זה כיע''ש.

וגם הגאון הגאון רעק''א בהגהותיו לש''ע (או''ח ריש סי' פט) ציין לדברי הב''ש. וכן הוא בספר דעת תורה למהרש''ם (או''ח סי' צה), וכן כתב בספר אורח נאמן (סי' א ד''ה ובעיקר) בשם הכל בו. שהטעם שנו לא מרימים את הידים הוא משום חוקות הגויים.

אבל נראה דאי משום הא לא איריא שראיתי לגאון מפה''ד והדרו בשו''ת יביע אומר (ח''ג חיו''ד סי' כד) שהאריך הרבה בדין חוקות הגויים וכתב שכל מנהג שנזכר בדברי חז''ל בש''ס ומדרשים אע''פ שגם העכו''ם עושים כן בזה''ז, אין לחוש בו כלל משום ובחקותיהם לא תלכו, ע''כ. ולפי דבריו אין לחוש בנ''ד לחוקות הגויים. וכן כתב בהדיה בהסכמה לספר נצח יוסף ח''א להרה''ג יוסף בר שלום שליט''א.

ומיהו ראינו לגאון יעב''ץ בספר עמודי שמים (בהקדמה דף ל ד''ה מהראוי) שמהראוי היה להתפלל בפרישת ידים לשמים, אלא שטעם ביטול המנהג הוא שפרישת ידים לא היה נוהג אלא בבני אדם גדולים, אי נמי בטלו מנהג זה שמא ירים ידיו בלא תפלה וברכה.

והטעם שכתב היעב''ץ שאינו נוהג אלא בגדולים, הביאו גם הבאר שבע ודחאו כנ''ל, וגם היפב לבב (סי' צה סע' ה) תמה עליו שאם זה לא היה נוהג כי אם באנשים גדולים איך כתב רבינו אברהם הנז' כלעיל, וכי לא כתב רבינו אבהרם כן לדורות אחרונים לכל הזמנים ואפילו לזמנינו.

ולגבי הטעם השני שביטול הדבר הוא שמא ירים ידיו בלא תפלה וברכה בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח''ב סי' צה ה''א בהערות) הביאו בשם ספר אורח נאמן (דף א).

ואני חיפשתי ולא מצאתי באורח נאמן, ותמהני עליו שלא הביאו בשם היעב''ץ, אמנם נראה דאין להמנע מחשש זה להרים ידיו גם בתפילה דהא חזינן בזהר דמשבח את המגביה ידיו בתפילה ואסר שלא בשעת התפילה, ואין לנו לגזור גזרות חדשות אחר דברי הזהר המפורשים.

ולכן מכל הלין מילין היה נראה שהרוצה להגביה ידיו בתפילה מותר לעשות כן ובלבד שלא יעשה תנועות משונות (כמו שכתבנו לגבי נענוע בתפילה בפרק כ פסוק טו) ולא יגביה ידיו בג' ברכות ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות,

אלא שעדיין צריכים אנו למודע'י מדוע בכל זאת אנו רואים שאין המנהג לזקוף את הידים בתפילה,

וראיתי שכתב בספר פתח הדביר (סי' צה סע' ג) שזקיפת ידים צריך תנאי שיהיו הידים נקיות מגזל וגניבה, ואם לאו אדרבא מזכירים עונותיו, ע''ד הכתוב ובפרשכם כפיכם וכו' דמים מלאו, ובירוש' פ''ק דברכות אמדו על פ' וכפיו פרושות השמים, אר''א בר' אבינא ככפים הללו שלא נטפו בבניין בית המקדש כלום. ועיין לרב קו הישר ז''ל פס''ג שכתב כן, וכן בעון הדור יתום כזה מי הוא נקי כפים מגזל וחמס כי יערב אל לבו להתפלל בזקיפת ידים, ע''כ. וכ''כ היפה לבב, וכן כתב הרה''ג דוד יוסף שליט''א בס' הלכה ברורה (ח''ה סי' צה הלכה ז) שלא יפרוש כפיו למעלה בשעה שמתפלל. וכן עיקר. והשי''ת יאיר עינינו בתוה''ק ויערה עלינו רוח טהרה ממעון קדשו, אמן.

---

מחיית העמלקים

פירש האבן עזרא שהטעם כִּי מָחֹה אֶמְחֶה בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחד הקב''ה בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת, והנה זה עמלק שמע גבורות השם בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם, וכן כתוב ולא ירא אלהים, וי''א כי עמלק היה שם המלך בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו, או עם אחר נתחבר עמו.

וכן נאמר (דברים כה יח-יט). אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

ובמדרש תנחומא (כאן סי' כח ופר' כי תצא סי' ט) עֲמָלֵק= עם לק, שבא ללק דמן של ישראל ככלב. ר' שמעון בן חלפתא אומר, למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב. משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נושך, אמר המלך כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכנו הכלב, ובא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב, כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שעשה, הוא אומר לו, זכור איך נשכך הכלב. כך כל זמן שהקב''ה מבקש להזכיר חטא של ישראל מה שעשו ברפידים (שרפו ידם מהתורה) שאמרו היש ה' בקרבנו הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק.

אמר ר' חוניא, משל למה הדבר דומה? לאמבטיה רותחת, שלא היתה כל בריה יכולה לכנס לתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכוה, קירר אותה לאחרים, אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים בתוכו. נפל פחדן על כל האומות, שנאמר, אז נבהלו אלופי אדום וגו' (שם טו טו). כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הקרן לפני אומות העולם. (גרם שאומות העולם לא יפחדו מהם).

''כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'' מָחֹה- בעולם הזה, אֶמְחֶה- לעולם הבא, זֵכֶר- זה המן, עֲמָלֵק- כמשמעו. ע''כ.

וכן הוא בילקוט שמעוני, (סי' רסא, רסז) רבי אלעזר המודעי אומר, ''ויבא עמלק'' לפי שהיה עמלק נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן שנאמר (דברים צא) ''אשר קרך בדרך'' וגו'. ואחרים אומרים (שם) ''ואתה ולא ירא אלהים'' אלו ישראל שלא היו בידן מצות. רבי אליעזר אומר, ''ויבא עמלק'' שבא בגלוי פנים. לפי שכל הבאות שבא לא בא אלא במטמוניות שנאמר אשר קרך בדרך. אבל ביאה זו לא בא אלא בגלוי פנים.

רבי יוסי בן חלפתא אומר, ''ויבא עמלק'' שבא בעצה, מלמד שכנס עמלק את כל אומות העולם ואמר להם, בואו וסייעוני על ישראל אמרו אין אנו יכולין לעמוד כנגדן, שהרי פרעה עמד כנגדן וטבעו הוא וחילו בים סוף, שנאמר ''ונער פרעה וחילו'' והיאך אנו יכולין לעמוד כנגדן?, אמר לו אני אתן לכם עצה מה תעשו, אם ינצחוני ברחו לכם ואם לאו בואו וסייעוני על ישראל, לכך נאמר ויבא עמלק שבא בעצה.

ר' אליעזר אומר, נשבע המקום בכסא כבוד שלו, אם מניח אני נין ונכד לעמלק תחת כל השמים, שלא יהו אומרים גמל זה של עמלק רחל זו של עמלק. ר' אליעזר אומר, נשבע המקום בכסאו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ישראל, ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו שנאמר (שמואל ב, א, יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. נזכר דוד באותה שעה שנאמר למשה רבנו אם יבוא אחד מכל אומות העולם שיקבלו ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לכך נאמר מדור דור.

(והקשה על זה בספר חזון עובדיה פורים [עמ' יא] שבגמ' סנהדרין (צו:) מובא שמבני בניו של המן (והרי המן מזרע עמלק) לימדו תורה בבני ברק והוא רב שמואל בר שילת, אלא תירץ הרב ע''פ מה שכתב רבנו יהודה בר יקר, שאפשר לומר שדוקא אם הוא מזרע עמלק מאב ואם, אז אסור לקבל אותו, ואם כן יש לומר שמה שאמרו מבני בניו של המן לימדו תורה ברבים, מדובר שהיה מזרע עמלק מצד האם ולא מצד האב, שבמצב כזה מקבלים גרים מזרע עמלק, וכן יש לומר שכיון שעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, והואיל גם זרע עמלק נתערב עם הגוים, ואינם ידועים, כל דפריש מרובא פריש, וזהו שפסק מרן בש''ע (אה''ע סי' ד ס''ע י) ''בזמן הזה נתבלבלו כל האומות, לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגירו מותרים לבוא בקהל ה' מיד, דכל דפריש מרובא פריש, ואנו תולים שהם מרוב האומות שנתגירו'' והוא הדין לזרע עמלק. עד כאן מחזון עובדיה).

וכן (שם סי' רסח) רבי יהודה אומר, שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק זהו בתחלה.

רבי ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אומר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם כביכול כאילו כנף מכסה את הפנים. אבד זרע של עמלק מן העולם ניטלה הכנף שנאמר (ישעיה ל, כ) וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.

רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אומר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, לא השם של הקב''ה שלם ולא הכס שלם, שנאמר ''כי יד על כס יה מלחמה לה'''. אבד זרעו מן העולם, השם שלם, מה טעם, שנאמר (תהלים ט ז, ח) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה ואח''כ כתוב וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ.

אליפז התימני ענה לעמלק בנו, בשעה שאמר לו: אבא מי יורש העולם הזה והעולם הבא? אמר לו בני ישראל יורשים העולם הזה והעולם הבא, אלא צא וחפור להם בארות והתקן להם הדרכים ואם תעשה כן יהיה חלקך עם הפחותים שבהם ותבוא לעולם הבא. והוא לא עשה כן אלא יצא להחריב את העולם כולו שנאמר ''ויבא עמלק וילחם'', אמר לו הקב''ה, רשע אני יצריך לאחר ע' לשונות ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם שנאמר (במדבר כד, כ) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וגו' ואומר כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וגו'. ע''כ.

ובספר שומר אמונים (ח''ב מאמר פתחו שערים דף רסח) כתב שעל ידי עניית אמן יהא שמיה רבא, גורם מחיית עמלק מכללות העולמות ומכללות חלקי נפשו, עיין שם.

וכן הוא ברבנו בחיי, מָחֹה תחלה בשמים ואח''כ אֶמְחֶה בארץ וזהו שאמרו רז''ל אין אומה נופלת עד שיפול שרה תחלה שנאמר (ישעיה לד) כי רותה בשמים חרבי ואחר כך על אדום תרד.

כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, על הפשט יאמר, כי הש''י משביע לכל מלך ישראל שישב על כסא מלכות שיעשה מלחמה לה' בעמלק, באר כי המלחמה והשלל, הכל יהיה אסור בהנאה, ויהיה הכל לה' לא לבני אדם, ומפני זה בא העונש לשאול, ומדורו של שאול עד דורו של מרדכי, וידע מרדכי כי שאול זקנו נענש בעונש גדול והיה עונשו מדה כנגד מדה, כי תלה הכתוב שלמות הכסא בנקמת עמלק, והוא לא נזהר בנקמתו, ועל כן נענש שאבד השם והכסא, כי לא נשאר לו שם אחריו אלא נהרג הוא ויהונתן בנו עמו ונפל כסא מלכותו, ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק כענין שכתוב בפורענות המן (אסתר ט) ובבזה לא שלחו את ידם, לפי שהתורה הזהירה בכך (דברים כה) תמחה את זכר עמלק, וכן מצינו לעתיד המלחמה והשלל הכל לה' שנאמר (מיכה ד) והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ. ע''כ.

ואומרת הגמ' (קידושין פב.) הכשר שבטבחים שותפו של עמלק פירש רש''י, ספיקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן.

וכן אמר שמואל הנביא לשאול המלך (שמואל א טו, ב,ג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שדרשו רז''ל שהיו עושים עצמם בהמות בחכמת הכשפים וחוזרים לאיזה מין שירצו, ולכך הוצרך לומר משור ועד שה מגמל ועד חמור) וגו' אבל כתוב (שם ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ'', ואחד הסיבות שעשה זאת שאול מפני שרצה להקריב את הצאן של עמלק להקב''ה ובכל זאת אמר לו שמואל, תדע לך שעשית הָרַע בְּעֵינֵי ה', הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ, קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. ולבסוף, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל.

ומובא בגמ' (יומא כב:) בשעה שאמר לו הקב''ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר (שאול) ומה נפש אחת אמרה תורה, הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ע''כ.

ועל זרע עמלק כתוב (תהלים קד, לה) ''יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ (שימחו את שמם בעולם הזה ובעולם הבא, וכאשר יתמו אלו החטאים שהם זרע עמלק, אז בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ'' שיהיה השם שלם והכסא שלם במהרה בימינו אמן), (מתוק מדבש על הזוהר דף סז ע''א).

ודע שלכל אחד יש בתוכו עמלק שהוא היצה''ר שרוצה להפיל אותך מעבודת ה' ולהכניסו לעצבות בעבודת ה' ולזה אמרה התורה (דברים כה) ''וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ'' ''בָּאָרֶץ'' הוא הגוף (סנהדרין צא:) הנקרא ארץ, שכבר יהיה לך מנוחה מאויביך שמסביב, אז תמחה את זכר עמלק האויב הפנימי שנקרא עמלק. שמלקק הדמים הטהורים של ישראל, ואומר אחר כך לא תשכח, כי בסוברך שכבר השלים עמך היצר, ולא יתגרה בך עוד כמקודם, עם כל זה אני מיעצך ואומר לך כי לא תשכח. כי לא נמחה עוד לגמרי זה העמלק, ותמיד עומד לנצחך ולהפילך ח''ו, כאשר היה זאת אצל צדיקים הרבה שזככו כל גופם, ולבסוף נכשלו ונפלו ביד היצר רח''ל, כי סברו שכבר השלים היצר אתם.

ומובא ברמב''ם (הלכות מלכים פ''ה ה''ה) מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצוה עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב. שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

וכן הוא בספר המצוות (מצוה תרג) שנצטוינו לזכר מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וזכירה זו היא בלב ובפה, ודי לנו בזה לזכר הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. ועובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה, שהוא לא תשכח. ע''כ.

ומכיון שהלכה רווחת (בש''ע סי' ס ס''ד) שמצות צריכות כוונה, לכן יש לשליח צבור הקורא בתורה לעורר דעת הקהל, לפני קריאת המפטיר בספר תורה בפרשת זכור, ולהודיעם שיכוונו לצאת ידי חובת מצות זכירת עמלק ומחייתו שהיא מצות עשה מן התורה, ושגם הוא מצידו מכוין להוציא את השומעים ידי חובתן. וכן שליח צבור שקרא פרשת זכור ויצא ידי חובה, רשאי לחזור ולקרות פעם שנית בצבור אחר להוציאם ידי חובה,

והטעם שאין מברכים על קריאת פרשת זכור, נראה שהוא על פי מה שאמרו חז''ל (מגילה י:) שאין הקב''ה שמח במפלתם של רשעים, ולכן אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וגם על מחיית עמלק אין שמחה לפניו, (חזון עובדיה פורים) ע''כ.

אמר רב דימי מנהרדעא (ב''ב כא.) צריך להושיב מלמד תינוקות מי שמדקדק במילים של הלימוד ולא מי שמלמד להוסיף יותר חומר, שאם לא יודע לדקדק ויש לו טעות בהבנה כיון שלא משנן ולומד חוזר על טעותו שוב ושוב.

בא וראה עד היכן הדברים מגיעים, כתוב (מלכים א, יא, טז) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם, ואח''כ כאשר בא לפני דוד המלך אמר לו דוד: מדוע עשית כך שלא הרגת גם את הנקבות? אמר לו כתוב תמחה את זָכָר עמלק רק הזכרים ולא הנקבות (יואב טעה בקריאת התורה שבמקום לקרוא ''את זֵכֶר עמלק'' קרא ''את זָכָר עמלק''), אמר לו דוד והרי אנו קוראים ''את זֵכֶר עמלק'', ולא זָכָר עמלק?! אמר לו לי הקריא לי רבי ''את זָכָר עמלק'', הלך דוד המלך לרב של יואב שלימד אותו בצעירותו, ואמר לו כיצד למדת את התלמידים? אמר לו אני אמרתי להם ''את זֵכֶר עמלק'' ומתוך כך הבין דוד המלך שהרב הזה בכלל לא שם לב איך הילדים קוראים את הפסוק אם נכון או לא, והוציא חרב להרוג אותו, אמר לו הרב מדוע אני חייב מיתה? אמר לו דוד שכתוב (ירמיהו מח, י) ''ארור עשה מלאכת ה' רמיה'',

אמר לו הרב בבקשה הנח לי ואני יעבור על העונש (שזה לא מות) ''ארור'', אמר לו דוד כתוב ''וארור מנע חרבו מדם''. יש אומרים שדוד הרגו ויש אומרים שלא הרגו. ע''כ.

וכמה אנו צריכים להזהר בזה שלא נהיה דומים לעמלקים, וכי איך אפשר להיות דומים לו? אלא בזה שאדם מחליש את חברו ביראת שמים, ברוחניות וכו', וזה יכול להיות ע''י דיבורים בטלים בבית המדרש ולשון הרע, ועד כדי כך הדבר חמור, שאומר הכתוב שאסור לרחם עליו. אם כן האדם יתן אל לבו לבל יכשיל את חברו לדבר עבירה ובמיוחד ההורים שהם משמשים דוגמא לבנים ואפילו בלי לשים לב הם מחנכים אותם, בזה שאיך שהם מתנהגים בבית כך גם ילדהם יתנהגו, אם האבא יושב ברחוב ומסתכל על חוסר צניעות או מנבל את פיו וכו' בנו יעשה גם כך, והאבא לא יוכל לומר לו, למה אתה עושה זאת? מפני שהוא יענה לו, כי גם אתה עושה זאת. ונהפוך הוא, שכאשר אדם עוזר לחברו כשהוא בירידה רוחנית או שהוא בצער והוא עוזר לו, ומזכה אותו ואת האחרים, כמה שכר יש לו שעליו נאמר בפרקי אבות (ה, יח) ''כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו'' ולא חס וחלילה ''וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה.

---

פרשת יתרו

---

על יתרו

מה שמועה שמע ובא להתגייר? ר' יהושע אומר (זבחים קטז.) מלחמת עמלק שמע, שהרי כתוב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב,

ר' אליעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר (תהלים כט) ובהיכלו כולו אומר כבוד, נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם?! אמר להם (שם) ''ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם'' כבר נשבע הקב''ה שאינו מביא מבול לעולם, אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנאמר (ישעיה סו טז) ''כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט'', אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע''ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן (התורה שהיא מעוזן של ישראל) מיד פתחו כולם ואמרו ''ה' יברך את עמו בשלום''.

ר' אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא שנאמר (יהושע ה) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף. ע''כ.

ונשאלת השאלה וכי רק יתרו שמע שהקב''ה קרע את הים לפני בני ישראל וכל העולם לא שמעו הרי שכל העמים שמעו? אלא כל העמים שמעו אבל לא הועיל להם כלום ולא נכנעו לפני הקב''ה והוא שמע ונכנע מלפני הקב''ה ונתקרב ליראתו, וזו היא שמיעה באמת. (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר כאן).

וכתב המכילתא, שבע שמות נקראו לו ליתרו. יתר, יתרו, חובב, רעואל, פוטיאל, קני, חבר.

יתר- שהותיר פרשה אחת בתורה.

יתרו- שייתר במעשים טובים.

חובב- שהיה חביב למקום.

רעואל- שהיה כריע למקום.

פוטיאל- שנפטר מעבודה זרה.

קני- שקׂנא לשמים, וקנה לו תורה.

דבר אחר וישמע יתרו. מתחלה לא היו קוראים לו אלא יתר שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו. וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, וכן אתה מוצא באברהם שמתחלה לא היו קוראים אותו אלא אברם וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם.

ובמדרש תנחומא (יתרו סי' א, ד) מובא:

חובב, שחבב את התורה, כשבא לארץ, נתנו לו דושנה של יריחו ואמר, כל עצמי לא באתי והנחתי כל מה שהיה לי אלא ללמוד תורה. ועכשיו אני זורע וקוצר?, אימתי אני לומד תורה?! אמרו לו, יש אדם לומד תורה בעיר, וזה המקום שממה ויבש הוא, מדבר הוא ואין שם חטים. כיון ששמעו כך, הלכו להן, שנאמר, (שופטי' א טז) וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.

הלכו ומצאו שם את יעבץ יושב בבית המדרש והכהנים והלוים והמלכים יושבים עמו וכל ישראל יושבים שם. אמרו לו, אנו גרים איך נשב שם עם אלו. ישבו להן על שערי בית המדרש ושומעים ולומדים, שנאמר (דה''א ב נה) ''וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים''.

מהו תִּרְעָתִים? שהיו יושבים על השער.

שִׁמְעָתִים? שהיו שומעים ולומדים.

שׂוּכָתִים? שהיו ישראל מסכין להם.

דבר אחר, מהו תרעתים, בשעה שישראל נכנסין לצרה, מתריעין והן נשמעין. ומי הם הקינים. הבאים מבני בניו של יתרו, ובני קיני חתן משה. עליהם נאמר, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו (קהלת יא א).

זה שאמר הכתוב, (קהלת ח י) ''וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל''

וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ הכתוב מדבר בגרים שבאים ועושים תשובה. וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. דבר אחר, ממקום שישראל נקראו קדושים, שם הם מהלכין.

וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ ישתכחו מעשיהם הרעים. דבר אחר, שהן משתכחין במעשיהם הטובים.

גַּם זֶה הָבֶל אין זה הבל, שאמות העולם רואין אותן ומתגיירין תחת כנפי השכינה. רואין אותן ואינן מתגיירין, גַּם זֶה הָבֶל. מי הוא זה שבא ונתגייר והיה גר של אמת. זה יתרו, שנאמר, וישמע יתרו.

וכן יש שמע והפסיד. ויש שמע ונשכר. יואש שמע והפסיד, שנאמר, אז שמע המלך אליהם (דה''ב כד יז). לפיכך, (שם שם כד) ''ואת יואש עשו שפטים.'' (פירשו מצודת דוד והמלבי''ם, עינויים קשים, וחז''ל פירשו שענוהו, שמלת שפטים בא על התועבה הזאת, וכן שמעו עמים ירגזון) (שמות טו יד).

אבל יתרו שמע ונשכר, שהיה כומר לעבודה זרה ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה, וזכה ליתר פרשת הדיינין לישראל, שאמר למשה, לא טוב הדבר אשר אתה עושה. ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, גבורים בתורה, כענין שנאמר, גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ). יראי אלהים, כמשמעו. אנשי אמת, עומדין על אמתו של דין. שונאי בצע, שונאי ממון עצמן, כל שכן ממון של אחרים. יהא אומר, אפילו אתה שורף גדישי, אפילו קוצץ את כרמי, כהוגן אני דן אותו.

והפסוק בשיר השירים (א, ג) ''עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ'' אלו אמות העולם שהן באין ומתגיירין. ומי הוא, זה יתרו.

וזה שאמר הכתוב (משלי כז י) ''טוב שכן קרוב מאח רחוק'' טוב שכן קרוב, זה יתרו שהיה קרוב לישראל, מן עשו אחיו של יעקב. ביתרו כתוב (ש''א טו ו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ויסר קיני מתוך עמלק.

אתה מוצא, כל מה שכתוב ביתרו לשבח, כתוב בעשו לגנאי.

בעשו כתוב (איכה ה יא) נשים בציון ענו, וביתרו כתוב (שמות כ כא) ויתן את צפורה בתו למשה.

בעשו כתוב (תהלים יד ד) אוכלי עמי אכלו לחם, וביתרו כתוב (שמות ב כ) קראן לו ויאכל לחם.

בעשו כתוב (דברים כה יח) ולא ירא אלהים. וביתרו כתוב ואתה תחזה מכל העם יראי אלהים.

בעשו כתוב, שהוא בטל את הקרבנות. וביתרו כתוב, ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים.

עשו שמע צרתן ונזדווג להם, שנאמר, על ריב בני ישראל ועל נסותם (שמות יז ז), לכך כתוב, ויבא עמלק. יתרו שמע בטובתן ונדבק להם, שנאמר, וישמע יתרו. ע''כ.

וכן הוא ברבנו בחיי (כאן) דרשו רז''ל, אמר יתרו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי, שאביאם תחת כנפי שמים, יכול שהלך ולא חזר תלמוד לומר (שופטים א) ''וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים'' ונסמכה פרשת יתרו לפרשת עמלק לפי ששניהם היו זה הפך זה כי עמלק בן עשו הקרוב לנו עשה עמנו רעה שבא ממרחק להלחם כנגדנו במדבר, ויתרו שהיה מן האומות עשה עמנו טובה שהיה לנו לעינים בדרך המדבר, ונצטוינו לשלם לכל אחד ואחד גמולו הראוי, שנמחה את זכר עמלק כענין שנאמר (דברים כה) תמחה את זכר עמלק וגו', ושנטיב ליתרו, שנזהר בבני הקיני שהם יושבים בקרב עמלק שלא נכרית אותם בהכריתנו את עמלק, וכן מצינו כתוב (שמואל א טו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק. ע''כ.

ובמדרש רבה (פרשה כז סי' ו) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ זהו שכתוב (משלי יט, כה) ''לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם'' וכן (שם כא, יא) ''בַּעֲנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי'' עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקב''ה את עמלק מן העוה''ז ומן העוה''ב תוהא ועשה תשובה, שכן כתוב למעלה כי מחה אמחה את זכר עמלק ואח''כ וישמע יתרו. אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל, ומנין אתה למד (שיתרו לקח מוסר מעמלק, ומפרש שעמלק ומדין חברים ושכינים יחד וראוי להם לקחת מוסר מעונש השני, ולכן בלעם הזכירם יחד, חדושי הרד''ל) שעמלק והמדינים צריהם של ישראל שנאמר (במדבר כב) וילכו זקני מואב וזקני מדין.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ זהו שכתוב (קהלת יא, א) ''שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'' וכי בני אדם שוטים הם שנותנים לחמם על פני המים? אלא על מי אמר, על יתרו שנתן לחמו למשה שנאמר (שמות ב) ''קראן לו ויאכל לחם'', הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר (שם) כי מן המים משיתיהו למה כי ברוב הימים תמצאנו ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם. ע''כ.

ותבט עיני לספר אמרי אל (כאן) שכתב שיתרו בא להתגייר כמו שכתוב בגמ' בזבחים (קטז) משום ששמע מתן תורה, ולמה עד ששמע מתן תורה בא להתגייר, ולא קודם? אלא כמו שכתבו בגמ' (שבת קמו.) כשבא נחש על חווה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי, גרים מאי? (פירש רש''י, שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא) אמר לו אע''ג שהם לא היו, המזל שלהם היה, שנאמר ''את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה'', אמר יתרו גם אני אלך ואתגייר ואעמוד על הר סיני כדי שתפסק ממני זוהמת הנחש וזה שכתוב ''וישמע יתרו''. ע''כ.

וראינו פירוש יפה לבן איש חי הקדוש שכתב כי ידוע מה שכתב האר''י ז''ל, הטעם שלקח משה רבנו ע''ה את צפורה בת יתרו לאשה, מפני שיתרו היה גלגול קין שהרג את הבל כדי ליקח התאומה שלו, ובא יתרו והוליד את צפורה שהיתה היא אותה התאומה של הבל שהרגו קין בעבורה, ועתה החזיר אותה להבל, כי משה רבנו היה גלגול הבל, ובזה תיקן עון קין מה שעשה בשביל התאומה. ובזה הטעם נודע טעם בענין יציאת ישראל ממצרים שהיתה ע''י משה רבנו דוקא ולא ע''י אחר,

וכמו שכתבו חז''ל אמר הקב''ה למשה רבנו, אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והיינו מאחר שמשה רבנו היה גלגול הבל ואותם ישראל שגאלם משה רבנו היו ניצוצות של הבל, וכמו שכתב הגאון הש''ך ז''ל. ובזה מובן הטעם למה משה רבנו לבדו הצליח בהוצאתם מיד פרעה ומזה מובן ממילא כי הגאולה לא היתה בשביל ישראל בלבד, אלא בשביל משה רבנו גם כן. וכל מה שעשה הקב''ה נסים עשה אותם בשביל משה רבנו גם כן. שאף על פי שמשה רבנו לא היה בגלות עמהם, מכל מקום ישראל שהיו גולים ומשועבדים שם, המה היו ניצוצות שלו, יען כיון שהיה הוא הבל נחשב כאלו הוא עצמו היה בגלות מצרים ונגאל עמהם.

וזה שכתוב וישמע יתרו, שמע כלומר הבין, והיינו שראה שאע''פ שהיה כהן מדין, ורחוק הדבר שידבק במשה רבנו, עם כל זה ראה שזכה להיות חותן משה, וחקר על הדבר מה היה, והבין טעמו של דבר מפני כי משה רבנו היה הבל, וכיון שהבין מן הדבר הזה של החיתון שהיה משה רבנו הבל, אז ממילא הבין כי כל אשר עשה ה' נסים במצרים עשה בשביל משה וישראל ולא בשביל ישראל בלבד, שאף על פי שמשה לא היה בגלות עמהם, מכל מקום כיון שהם היו ניצוצות שלו נחשב כאלו הו עצמו היה שם בגלות, והוצרכו הנסים בשבילו, והבין מדעתו עוד דבר, שאין העולם היו יודעים בו, והוא כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, כלומר כנסת ישראל הרמוזה באותיות כ''י, שהוא ראשי תבות כנסת ישראל, הוציא ה' את ישראל, כלומר עם ישראל, שהיה אור השכינה הולך עמהם, ככתוב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ע''כ.

ובברכות (סג:) פתח ר' נחמיה בכבוד אכסניא ודרש מהו שכתוב ''ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל.'' (כמו שראינו לעיל) והלא דברים קל וחומר ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו כך המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה.

ואמר דוד המלך בתהלים (קמו, ט) ''ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת''

והרי דברים קל וחומר ומה אלו שקרבו את עצמן כך קרבם המקום, ישראל שעושים את התורה על אחת כמה וכמה.

ומעתה דעת לנבון כמה זה חשוב להקשיב לדברים שבקדושה ולהפנים אותם ולא להכניס מאוזן אחת ולהוציא מאוזן שניה כמאמר התנא באבות (ה, טו) ארבע מדות ביושבים לפני חכמים: ספוג, משפך, משמרת, ונפה.

ספוג- שהוא סופג את הכל (הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר).

משפך- שמכניס בזו ומוציא בזו, (כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן, שמכניס בזו ומוציא בזו. כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו).

משמרת- שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, (מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה).

ונפה- שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת, (לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאר הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל). פירוש רבנו עובדיה מברטנורא. ע''כ.

ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. רבי יהושע אומר, אחר שנפטרה ממנו בגט. נאמר כאן שלוח ונאמר להלן שילוח, מה שלוח האמור להלן גט, אף כאן גט. ר' אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר. שבשעה שאמר הקב''ה למשה לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים שנאמר לכה נא ואשלחך אל פרעה, באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים, שנאמר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים. באותה שעה אמר הקב''ה לאהרן לך לקראת משה, יצא לקראת משה וחבקו ונשקו אמר לו, משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו במדין, אמר לו, מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו, אשתי ובני, ולאן אתה מוליכם? אמר לו למצרים, אמר לו, על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם על אלו?!, באותה שעה אמר לצפורה לכי לבית אביך, באותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה, לכך נאמר אחר שלוחיה (מכילתא יתרו פר' א).

---

מדוע כתוב בניה ולא בניו?, בריחת משה רבנו

אמר ר' חייא נשאלת השאלה מדוע כתוב בניה? וכי גרשום ואליעזר היו רק בניה של ציפורה ולא בניו של משה?, שהיה לו לומר ''ואת שני בניהם'' אלא לפי שהיא לבדה השתדלה להדריך אותם ולחנכם לעבודת הקב''ה בלי בעלה לכן קראה להם התורה בניה ולא בניו,

ועוד אמר ר' אלעזר מדוע כתוב בניה ולא בניהם, אלא שהרי משה היה כבר דבוק במקום אחר עליון שהוא השכינה הקדושה כי משה היה בעלה דמטרוניתא ולכן לא היה כבודו לקרוא אותם בניו, כי מחמת כבוד השכינה ראוי להעלים שיש לו גם אשה גשמית והוליד ממנה בנים, (הארת המחבר: ואם נשאל וכי משה רבנו היה פטור ממצות פריה ורביה? אלא יש לומר שכן, שכן מצינו בבן עזאי, עיין על זה מה שכתבנו בספר בראשית פרק ט פסוק ז) ועוד מה הטעם שתחילה קראה אותם בניה ואח''כ בניו אלא לפי שבאותה השעה שהגיעו יתרו ובניו אל המדבר, היה משה מדבר עם השכינה לכן קראה אותם בניה ואח''כ שנפרש מלדבר עם השכינה ויצא לקראת חותנו, אז כתוב ''ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו''.

(מתוק מדבש על הזוהר דף סט ע''ב).

ומובא בגמרא (ירושלמי ברכות פ''ט ה''א) מהו וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה? אלא אמר רבי ינאי, כתוב (שמות ב, טו) ''וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה'' וכי אפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות? אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהת החרב מעל צוארו של משה ונשבר, וזהו שכתוב (שיר השירים ז, ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן זה צוארו של משה, אמר ר' אביתר ולא עוד אלא שנתז החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קוסנתירו (המזומן להרוג את חייבי מיתה) והרגתו. זהו שכתוב וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה לי הציל וקוסנתר נהרג.

ואמר בנו של ר' קפרא, מלאך ירד ונדמה להן בדמות משה ותפסו את המלאך וברח משה, וכן אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שברח משה מפני פרעה, נעשו כל אוכלוסין שלו אילמים ומהן חרשים ומהן סומים, אמר פרעה לאילמים, היכן הוא משה ולא היו מדברים, אמר לחרשים ולא היו שומעים, אמר לסומים ולא היו רואין, זהו שהקב''ה אמר למשה ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'.'' (ד, יא). ע''כ.

''וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה'' ''ויצילני מפרעה'' לא כתוב כאן אלא מחרב פרעה, מלמד שאפילו חרב חדה נתונה על צוארו של אדם הקב''ה מצילו הימנה. (ירושלמי ע''ז פ''ג סוף ה''א).

---

כיבוד הבעל לחמיו

אמר הקב''ה למשה אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו. ואף אתה, אדם שבא אצלך להתגייר, קרבהו ואל תרחיקהו. מיד ויצא משה לקראת חותנו, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שיצא משה ואהרן נדב ואביהוא וזקנים וכל ישראל, תנחומא (יתרו סי' ו) ע''כ.

ובדומה לזה כתב המכילתא (יתרו פר' א) ר' אליעזר אומר, אמר הקב''ה למשה אני שאמרתי והיה העולם. אני המקרב ולא המרחק שנאמר (ירמיה כג, כג) ''הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם ה' וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק'' אני שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו, אף אתה כשבא אדם אצלך להתגייר, אינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו, מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב ולא כשם שעשה אלישע לגחזי ודחפו לעולם.

''ויצא משה לקראת חתנו''. אמרו שאחריו יצא אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויש אומרים אף שכינה יצאת עמהם.

''וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ'' כשהוא אומר ''וישאלו איש לרעהו'' מי קרוי איש הלא משה שנאמר ''והאיש משה'' הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו.

''וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה'' זה בית המדרש. לקח אותו משה למושכו ולקרבו לתורה וסיפר לו שה' נתן תורה לעמו ישראל, ואת מלחמת עמלק ואיך שהקב''ה הציל אותם מן הכל. ע''כ.

ופירש האבן עזרא, בעבור כבוד יתרו וחכמתו, ולא לאשתו ובניו כי אין מנהג לאדם נכבד לצאת לקראת אשתו או בניו. ע''כ.

ומכאן ילמד האדם כמה זה חשוב לכבד את חמיו עד כדי כך שמשה רבנו גדול הדור האיש שהוציא את עם ישראל ממצרים, שקול כנגד שישים ריבוא (ולפני שידע שיתרו חזר בתשובה) יוצא ומשתחווה אליו ומנשקו ומחבקו, (וכמו שכתב המכילתא).

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' רמ סע' כד) שחייב אדם לכבד חמיו.

וגם כך כתב הילקוט יוסף (כיבוד אב ואם כ' ב פ''יד) שחייב אדם לכבד את חמיו וחמותו בקימה והידור כשמגיעים לתוך ארבע אמותיו, כמו שמכבדים את הזקנים החשובים, אבל אין חיוב לכבדם ככבוד אביו ואמו, ואפילו אם חמיו צעיר, חייב לעמוד מפניו כנזכר, ויש נוהגים גם כן לנשק ידי חמיו דרך כבוד, וכן ראוי לעשות, ובפרט אם חמיו הוא בעל מעשים טובים ובן תורה, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, (ומכל מקום אין חיוב מורא בחמיו וחמותו), ומכל מקום אין אדם חייב בכבוד אשת חמיו שאינה אֵם אשתו, ואף אם חמיו וחמותו מצערים אותו, עם כל זה חייב לנהוג בהם כבוד ולקרוא להם בדרך ארץ, וכמו שמצינו בדוד המלך ששאול המלך רדפו, ועם כל זה נהג בו כבוד וקראו אבי,

ואף אם היה חמיו עם הארץ, חייב לכבדו כנזכר, אבל אם היה רשע בעל עבירות, אין חיוב לכבדו, ובמקום שיש חשש למחלוקת אם לא יכבד את חמיו, יכול לכבדו, שאין בזה איסור.

ואם ציוו עליו אביו או אמו שלא יכבד את חמיו או חמותו, אין צריך לשמוע להם, וכן להיפך לגבי אשתו,

גם לאחר פטירת חמיו וחמותו מן הראוי לנהוג בהם קצת כבוד, ואם אין לחותן בנים שיאמרו עליו קדיש, ראוי לחתן שיאמר אחריו קדיש, וכן אם החתן הוא תלמיד חכם ומחדש חידושים, יש לו לחותן עלייה בעולם העליון.

וכשיש לפניו כבוד אביו וכבוד חמיו, יקדים את אביו, ולכן אם אביו ביקש ממנו איזה דבר, וגם חמיו ביקש איזה דבר, יקדים את אביו, ועם כל זה כבר נתבאר שאם ציוה לו אביו שלא ילך לבית חמיו, לא ישמע לו, אך לא ילך לשם בתדירות, כדי להפיס דעת אביו,

וכן חייב אדם בכבוד חמיו אף כשאין אשתו עמו, אולם אחר פטירת אשתו אין חיוב לכבד את חמיו וחמותו, וכל שכן אחר שנתגרשו, ע''כ.

וכן חייב אדם לעמוד כאשר חמיו עולה לספר תורה עד שיסיים הקריאה (הליכות עולם ח''ח עמ' קסד). ע''כ.

וישנם שנהגו לקרוא לחמיו- אבא, ולחמותו- אמא, אמנם נראה לומר כפי שנתבאר לעיל שאם יודע שיש לאביו או לאמו צער מזה, לא יקרא להם כך, וכן בעל שקורא לאשתו ''אמא'' ואשתו קוראת לו ''אבא'' ויש להוריהם צער מזה, לא יקראו להם כך, שגדול כבוד ההורים מהנהגה טובה.

---

לא לדבר על הגר שהתגייר

אמר רב (סנהדרין צד.) שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר שנעשה חדודים חדודים כל בשרו, אמר רב זהו שאומרים אנשים: גר עד עשרה דורות לא תבזה גוי לפניו, ע''כ.

ומכאן ילמד האדם ובמיוחד רב או מרצה שהוא דורש לפני קהל, שפעמים יכול להמצא בין הקהל אדם מאומה או מעדה מסוימת, על כן, על הרב לא להזכיר שמות של אותה האומה בתואר גנאי, ואם יש לו ראיה מהגמרא או מהכתובים, כמו שראינו שהגמ' דיברה בגנאי על הפרסיים הרומאים הכשדיים והיוונים, וכו', אז יאמר מהיכן ראייתו, וכן יאמר להם שבוודאי מדבר הוא על הגוי ולא על היהודי, אבל בלי הדברים האלה, לא טוב להזכיר שם אומה לגנאי, שזה האדם יכול להיפגע.

וכן החכם עיניו בראשו שלא יאמר מאמרים מהגמרא שזה יכול לפגוע באדם שיושב בקהל, כגון שיש אדם בקהל בלי בנים, לא יאמר הרב: הגמרא (נדרים סד:) אומרת שאדם שאין לו בנים חשוב כמת, וכן לא ידבר על יתומים ואלמנות דברים כואבים, כאשר יש כאלו בין הקהל, ורבו הדוגמאות. אלא אם כן שהוא רוצה להוכיח אותם בדרך עקיפין שמותר. ובכל זאת יזהר וידבר בלשון רכה עד כמה שאפשר. ולענוים יתן חן (שבת קד.).

וכתב רבנו בחיי: שמח בדבר מלשון (דברי הימים א טז) ''עז וחדוה במקומו''. ועוד יש לומר ויחד מלשון אחדות לפי שנתגייר וייחד את הש''י וברך אותו שנאמר ברוך ה' אשר הציל אתכם.

ובדומה לזה פירש בעל הטורים ''וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ'': שיחד לבו לאל אחד ונעשה יהודי, דבר אחר, מלמד שנעשה בשרו חדודים חדודים על אבדן מצרים, ע''כ.

---

מדוע היה גנאי לישראל? ומדוע אין האדם יודע מה היה בגלגול שעבר?

מובא במדרש תנחומא (כאן סי' ז) למה אמר יתרו ברוך ה'?. אמר יתרו, לא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתיה, ולא מצאתי אלוה כאלהי ישראל. עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ארבעה אמרו ארבעה דברים, אילו אמרן אדם אחר, היו שוחקין עליו לומר, זה מנין הוא יודע דרכיו של הקדוש ברוך הוא. ואחד מהן זה יתרו שאמר, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. כי בדבר אשר זדו עליהם, כאדם שבא להטעין משואי על חמורו, ונפרק מעליו המשוי (והרגו). כך המצרים, חשבו לאבד את ישראל במים, ונשתקעו במים. לכך כתוב, כי בדבר אשר זדו עליהם. ע''כ.

אמר פפוס (מכילתא כאן, סנהדרין צד.) בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי יש שם ששים רבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם לברך למקום עד שבא יתרו וברך למקום. שנאמר ויאמר יתרו ברוך ה', ע''כ.

ותמוה הרי אמרו בני ישראל את השירה כולה, הרי היא כלשון ברוך? ונראה לומר, שהנה בשרו של יתרו נעשה חדודים חדודים על מפלת מצרים, אבל מכל מקום שמח בישועת ה' לעמו ישראל שגם שכאב לבו על המצרים אבל הבין כי ה' לא יעשה עולה במשפט וכל מה שעושה לטוב עושה, ולכן שמח ברעה זו למצרים ושיבח ה' עליו, והיא המידה אשר הורו לנו חכמינו ז''ל כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, ואמרו לקבל אותו בשמחה, וכן עשה יתרו אחר שסיפר לו משה רבנו ''ויחד יתרו'' שנעשה בשרו חדודים ומכל מקום התחזק ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם, ולא מצינו כזה בישראל עד עתה שנתנו שבח והודיה על הרעה אלא על הטובה שהשיב להם ה' ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, אבל על השעבוד במצרים ועל שאר הצרות לא ברכו, והן הן דברי חז''ל גנאי היה לישראל שלא אמרו ברוך היינו באופן שאמר יתרו ונכון,

ועוד יש לומר הנה יתרו לא היה משותף בצרות ושעבודם של ישראל ומכל מקום שמח בהצלתם והודה לה' בהצלת חבריו וכן החיוב ואהבת לרעך כמוך להיות משותף בצערו ולשמוח בשמחתו, אבל ישראל אמרו שירה על הצלת עצמם ותשועתם ואמרו כל אחד שירה ולא על הצלת חבירו, וזה גנאי לישראל שלא אמרו ברוך באופן שאמר יתרו, (כתב סופר על התורה, כאן).

וכן צריך שהקדושה תתעלה ע''י הסטרא אחרא, כי כשרואים שהגוים שבים בתשובה ומתגיירים מתקדש שמו יתברך יותר ממה שמתקדש על ידי הצדיקים, ועל זה אמר דוד המלך בתהלים (יח, נ) ''עַל כֵּן אוֹדְךָ בַגּוֹיִם (פירוש: בעבור הגוים שמתגיירים אודך ה') ה' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה'' דוד המלך אמר פסוק זה ברוח הקודש בשעה שראה כי כבודו של הקב''ה אינו עולה בהתעלות ואינו מתכבד בעולם אלא מצד שאר העמים כשבאים ומתגיירים ומודים להקב''ה.

וכיון שבא יתרו שהיה כומר הגדול של כל האלהים אחרים ונתגייר, אז נתחזק ונתפרסם כח ממשלתו של הקב''ה על הכל גם על הסטרא אחרא, לפי שכל העולם כששמעו גבורתו של הקב''ה נזדעזעו, כמו שכתוב ''שמעו עמים ירגזון'' וכולם היו מסתכלים ביתרו שהוא היה חכם והממונה הגדול של כל אלהים אחרים שבעולם, וכיון שראו שהוא בא ונתגייר ועבד להקב''ה ואמר ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים'' אז כולם נתרחקו מעבודתם לאלהים אחרים וידעו שאין בהם ממש, אז נתגדל כבוד שמו של הקב''ה בכל הצדדים, ועל כן נרשמה פרשה זו בתורה על שמו של יתרו. (מתוק מדבש על הזוהר דף סט ע''א).

והנה נשאלת השאלה מדוע אין האדם יודע מה היה בגלגול שעבר? לשאלה זו התייחס הרמ''ק בספרו הקדוש שיעור קומה, וכתב מספר טעמים:

א. שאם היה זוכר את גלגולו, לא היה מקבל שכר כל כך על עבודתו, כיון שהיה עובד את ה' מחמת יראת העונש או מחמת השכר, וזו אינה עבודה שלימה.

ב. אם יזכור אדם את שעבר עליו בגלגול הקודם, יתרבה שנאה ואיבה בעולם, כי פעמים זה הרג את זה, כמו קין שהרג את הבל, ועשו שלום ביניהם, והנה יתרו גלגול קין, וכמו שבעבר עוונו של קין היה שלקח את תאומתו של הבל והרגו, עתה על עסקי התאומה דהיינו צפורה עשו יתרו ומשה רבנו- שהם גלגול קין והבל- שלום ביניהם, ונכנס יתרו תחת כנפי השכינה, והודה יתרו לדברי משה רבנו, ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ואם יתרו היה זוכר את השנאה אשר ביניהם לא היה חוזר,

וכיוצא בזה יש בדרכי ה' כמה סתרים שהקב''ה הסתיר סוד הגלגול מבני אדם, שיש בני אדם שנושאים את בת זוגם של חבריהם, ואם היו יודעים, איש את רעהו חיים בלעו. יש ואדם מתגלגל כדי להביא את אביו לעולם, ואם היה יודע שהוא אביו והוא בנו, האיך היה מקיים מצות כיבוד אב, וכו' עיין שם. ע''כ. (גלגל החיים לרב יוסף כהן).

---

כיצד מקבלים גרים?

אמר רבי אבין הלוי (ברכות סד.) כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר ''ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים'' וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה. וכן כתב המגן אברהם (או''ח סי' קנו).

וכתב המכילתא (כאן) ''ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים''. ומשה להיכן הלך? והלא מתחלה יצא לקראתו. שנאמר ''ויצא משה לקראת חותנו''. אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם, מהיכן למד? מאברהם אבינו. אמרו הדבר הזה דרש ר' יצחק ואמר, בשעה שעשה רבן גמליאל סעודה לחכמים היו כל חכמי ישראל מסובים אצלו, עמד רבן גמליאל ושמשן, אמרו אין אנו בדין שישמשנו. אמר להן ר' יהושע, הניחו לו שישמש, שמצינו שגדול מרבן גמליאל שמש את הבריות. אמרו אי זה הוא? אמר להם: אברהם אבינו גדול העולם, ששימש מלאכי השרת והוא היה סבור שהם בני אדם ערביים עובדי עבודה זרה, רבן גמליאל שישמש חכמים לומדי תורה על אחת כמה וכמה. אמר להן ר' יצחק מצינו גדול מרבן גמליאל ומאברהם ששימש את הבריות, אמרו לו אי זה הוא? אמר להם: השכינה שבכל שעה מספק מזון לכל באי העולם כדי צרכן ומשביע לכל חי רצון, ולא לבני אדם הכשרים והצדיקים בלבד. אלא אף הרשעים עובדי עבודה זרה, רבן גמליאל על אחת כמה וכמה שישמש חכמים ובני תורה.

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. מה תלמוד לומר ''לפני האלהים'' אלא מלמד כל המקבל פני חכמים כאלו מקבל פני שכינה. ע''כ.

וכתב רבנו בחיי, סעודה זו עשאוה לכבוד יתרו שנתגייר במילה וטבילה במים כדין הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה. ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרן ולשבעים זקנים וסעודת המטעמים ליצחק אבינו כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוה''ק, לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל, וזה ענין הכנור בנביאים הבאים להעיר עליהם רוח ממרום כענין שכתוב (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. ע''כ.

וכיצד מקבלים גרים? מבררים היטב בין בגר ובין בגיורת, האם הם מעוניינים לקבל עליהם את דת משה וישראל באמת או לא. שאם כל כוונתם רק לקבל אישור גירות ולא לנהוג במצוות, אין הגירות חלה כלל, ואחר שברור לדיינים כי רוצים הם להתגייר, מלים אותו וטובל במקוה, וקודם שטובל ראשו באים ג' דיינים ומודיעים אותו מקצת מצוות, ושמעתה מקבל המצוות, וטובל ועולה ולובש מלבושיו, ויוצא לבית החיצון ומברך ''בא''י אמ''ה אקב''ו על הטבילה''.

ומצוה לאהוב את הגרים כמו יהודי. כל יהודי אנו מצווים לאהבו משום שנאמר ''ואהבת לרעך כמוך'' וכתב רבנו האר''י ז''ל בשער הכוונות שקודם התפילה יאמר: הריני מכוין לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, והריני מזמן פי להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה.

ואלו בגר יש חיוב נוסף על ''ואהבת לרעך כמוך'' שנאמר ''ואהבתם את הגר'' והתורה ציותה כמה פעמים לאהוב את הגרים.

וכן מובא במדרש ויקרא רבה (פרשה א אות ב) רבי אבהו פתח ואמר על הפסוק בהושע (יד, ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן ''יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ'' אלו הגרים שבאין וחסין בצלו של הקב''ה, יְחַיּוּ דָגָן= בתלמוד, וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן= באגדה, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן= אמר הקב''ה חביב עלי שמותם של גרים כיין נסך שקרב לפני על גבי המזבח ולמה נקרא שמו לבנון על שם (דברים ג) ''ההר הטוב הזה והלבנון''. רשב''י אומר למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיה' של ישראל כשלג.

וסיפר מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (מתוך ספר ''משיעורי הראש''ל'') וז''ל: לפני כשלושים שנה בהיותינו בבית הדין בפתח תקוה, נזדמן לפנינו גוי מוסלמי (אוהב ישראל) שבא להתגייר עם בניו, וכבר נימול, ואחר שטבל בפנינו ובירך על הטבילה, שמח שמחה גדולה וביקש לקרוא שוב ק''ש, כיון שמעתה הוא יהודי, ולא יצא ידי חובתו בק''ש של שחרית, שלא היה יהודי עדיין, והודעתיו שיברך קודם ברכת התורה, שאף שכבר בירך בבוקר מכל מקום הרי היה עדין גוי. (יביע אומר ג כז, י), וכשהיה גוי היה נוהג לבוא לבית הכנסת לתפילה והיה מודיע לחזן שלא יטעה בו, שלא יחשיבו כיהודי לצרפו למנין, כיון שעדיין גוי הוא.

רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יושבים כל היום בבית דין לדון דינים, יום אחד חלש ליבם, אמר להם רב חייא בר רב מדפתי, כתוב ''ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב'' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו, תורתו מתי נעשית?! אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתוב כאן ''ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב'' וכתוב במעשה בראשית ''ויהי ערב ויהי בקר יום אחד''.

רש''י פירש שתי פירושים בדבר,

פירוש ראשון, הראה להם שהדיין אינו חייב לשבת בדין במשך כל היום כולו ללא הפסק, אלא די לו שישב מקצת היום, והפסוק לא בא ללמד אותנו פשוטו כמשמעו שמשה ישב כל היום בדין, אלא כוונת הפסוק להשוות דין למעשה בראשית.

פירוש שני, שרב חסדא ורבה בר רב הונא הצטערו מפני שעסקו בדין כל היום, ולא למדו תורה, ורבי חייא ניחם אותם על פי הברייתא, ומורה על גודל מעלת השכר הדיינים לפני הקב''ה. (שבת י.)

---

לא עליך המלאכה לגמור, מה התכוין יתרו באומרו ויהי אלקים עמך

הנה פעמים שזה קורה גם לנו שאנו מעמיסים על עצמנו יותר מידי, וזה יכול לשבור אותנו, וכבר אמרו היום חכמי המוסר: תאכל טוב תשתה טוב תישן טוב והכי חשוב שתילמד טוב. ובדומה לזה אמרה המשנה באבות (פ''ב מ''טז) לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. וכתב בספר ענף עץ אבות בשם הילקוט שמעוני (פרשת עקב סימן תתסג) שלא תאמר איני יכול לשמוע את כל התורה ולשמור את כל המצות שכתוב בה ארוכה מארץ מדה, משל למלך שהיה לו בור עמוק לאין סוף, אמר לבן ביתו שכור פועלים ומלא את הבור, שכר פועלים ומי שהיה טפש היה הולך ומביט בבור ואומר אימתי אני ממלא אותו, ומי שהיה פקח אומר מה איכפת לי שכיר יום אני, אני שמח שמצאתי לי מלאכה, כך הקב''ה אומר לו מה איכפת לך שכיר יום אתה עשה יומך, וכמו שנאמר (איוב יד, ו) עד ירצה כשכיר יומו. ע''כ.

וגם בענין התקרבות להשי''ת, צריכים להיזהר מאוד שלא יבער האש של הקדושה שבלב למעלה מהמידה, כי יש יצר הרע גדול שמתלבש במצוות ואומר לאדם שכדי לעבוד את השי''ת צריך להיות מופלא בדרגה עליונה מאוד שהיא למעלה מכוחותיו, או שמפתה אותו להחמיר בכל מיני חומרות ודקדוקים יתירים, ולבסוף האדם מתייאש ונופל לגמרי מעבודתו יתברך בבחינת (תהלים קז כו) ''יעלו שמים ירדו תהומות'', שע''י שהעליה לא היתה כסדר שבער להשי''ת למעלה ממדריגתו בבחינת ''יעלו שמים'' על ידי זה הוא נופל ונשלך ח''ו עד התהום. וזהו שאמר שלמה המלך (קהלת ז יז) ''אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה'' כי זה תלוי זה בזה, שצריך ליזהר שלא לצדק הרבה, כדי שלא ירשע הרבה ח''ו, ועל כן צריכים בהכרח לצמצם את ההתלהבות הזאת ולעבוד את השי''ת בהדרגה ובמידה עד שיזכה להתקרב להשי''ת בשלימות, (נחלי דבש, יתרו פרק יט פסוק כא).

וכתב הרב יוסף חיים (עוד יוסף חי, כאן) קשה כפל הלשון ''נבול תבול'' למה לי? ועוד כיון שאמר ''לא תוכל עשוהו לבדך'' מובן מזה כי כבד ממנו, שאם לא כבד, למה לא יוכל לעשות אותו לבדו? ונראה לומר בס''ד שתי סיבות, בזה שאמר לו ''כבד ממך הדבר'' רצה לומר לו הדיבור שלך כבד, כמו שאמר משה רבנו להשי''ת בסנה ''לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי'', והדיין צריך שיהיה לו לשון צח, כדי שיהיו דבריו מרוצין לבעלי דינין, ולא יבעטו בהם. ועוד שנית אמר לו, אפילו אם יש לך לשון צח לא תוכל עשוהו לבדך, וכיוון שאמר לו שני מיני סבות אלו, לכך כנגדן אמר ''נבול תבול'' בלשון כפול. ע''כ.

ובספר עדות ביוסף בשם הגאון אלעזר מקראקא כתב על מה שאמר יתרו אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, וקשה וכי עד עכשיו הקב''ה לא היה עמו?,

אלא הכוונה על פי קושיית הזהר איך תוכל השכינה להתיצב בעדת אל בשעת המשפט, הלא בעלי הדין צריכין להיות בעיניך כרשעים ואין אני והוא יכולים לדור במקום אחד, ומתרץ, שבשעה שיוצאים הבעלי דין לחוץ והדיינים נושאים ונותנים בדין אז באה השכינה,

לפי זה אם משה דן יחידי, אם כן לא היה צריך לישא וליתן בדין כמובן, אם כן לא היו צריכים הבעלי דינים לצאת לחוץ, אם כן איך תוכל השכינה לשרות עליו, על כן פתח פיו בחכמה שתקח עמך דיינים, ואז ממילא צריכים הבעלי דין לצאת החוצה, ואז יהיה אלקים עמך, (טעמי המנהגים ענינים שונים אות קלט בהארות).

---

מי הם דייני ישראל

יש לשאול וכי למלחמה הם צריכים שאומר לו אנשי חיל?, ועוד כיון שאמר ''יראי אלקים'' נודע לנו שהם אנשי אמת שונאי בצע, שאם לא כן אינם יראי אלקים, ונראה לומר בס''ד,

אַנְשֵׁי חַיִל: רוצה לומר גבורים בתורה, שיודעים ללחום במלחמתה של תורה, גם חיל הוא בגימטריה מ''ח, שיש להם תורה לשמה שנקנית במ''ח מעלות, וכנזכר בברייתא באבות שהתורה נקנית במ''ח מעלות.

יִרְאֵי אֱלֹהִים: שמקפדים על דברים שהם לצאת ידי שמים, אע''פ שהם מותרים בדיני אדם, ויש בזה צורך לעניינם, שאם יבא לפניהם דין מרומה יחושו לדינים שמים ויסתלקו ממנו, ולא יסמכו על משמע אזנם.

אַנְשֵׁי אֱמֶת: שאפילו אם רואין טעם לחייב או לזכות שהוא כענין שאמרו על ר' מאיר שיכול לומר על טהור טמא, ועל טמא טהור, ועל חייב זכאי, ומראה פנים לדבריו, על כל זה הם אנשי אמת, שאם אין רואים הטעם אמיתי אין סומכים עליו.

שֹׂנְאֵי בָצַע: כי יש שאין מקבלים שוחד להדיה, אלא בעל דין מקדים להביא להם דורון על חנם, והדיינים לפי תומם מקבלים אותו ממנו, ואחר חודש או שני חודשים בא עם דין לפניהם וזה נקרא בצע, שהוא חתיכת פרוסה מן הגלוסקמא (תיבה) של השוחד, ואינו שוחד גמור ושלם, וראוי שהדיין ישנא זה הבצע, שאינו מקבל דורון והנאה משום אדם, אף על פי שבעת ההיא אין לו דין לפניו, כי צריך (הדיין) לחוש אולי אח''כ יהיה לו דין לפניו.

ונראה שישנם ארבעה חלוקות, שהם:

האחד: חיל, השני: יראי אלקים, השלישי: אנשי אמת, הרביעי: שונאי בצע. לרמוז ע''י שהם טורחים בלימוד ארבעה חלוקות שיש בדיני התורה, שהם כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי, יזכו להיות שלמים בארבעה שבחים ותוארים אלו, שהם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע. (עוד יוסף חי, כאן).

וסוד זה שאנו רואים אצל יתרו שהודה להקב''ה וסדר לפניו תקון דינו, הוא בא להורות על מה שכתוב ''כי המשפט לאלהים'' הוא רק בקדושה ולא לסטרא אחרא כי משפטם הם חוקי סדום הנודעים, והדינים ניתנו רק לישראל ולא לעם אחר, שכתוב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, נמצא שעל ידו נתקדש שם שמים, (ודע כי יתרו היה גלגול קין ומשה היה גלגל הבל, ועל ידי שניהם נתקנו נשמות של קין והבל שהיו מגולגלות בדור של סדום ועמורה שכפרו בדינים, ועתה נתגלגלו בדור המדבר ונתקנו על ידי משה ויתרו שסידרו את הדינים, מוהרח''ו), (מתוק מדבש על הזוהר, דף סט ע''א).

---

מדוע שמע משה ליתרו?

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ ודאי כמשמעו, ויעש כל אשר אמר, כל אשר אמר לו חתנו דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר וישמע משה ויראה ויעש ככל אשר אמר לו אלהים, (מכילתא כאן).

הבה נתבונן משה רבנו גדול הדור האיש שהוציא את עם ישראל ממצרים האיש ששקול כנגד כולם, קיבל תורה מסיני, האדם שדבר עם הקב''ה פנים מול פנים, לפתע בא חמיו אדם שעכשיו חזר בתשובה בא ומייעץ לו עצה, ומשה רבנו שומע לו ועושה כרצונו, וזה מידה לא קלה לבוא ולהודות על משהוא שעשית לא בסדר ובמיוחד שאתה בדרגה גבוהה, וזה מראה על מידת הענווה הגדולה שהיתה למשה, והנה אם נתבונן משה רבנו למד את הענווה מאביו עמרם, שאביו עמרם גדול הדור היה וכשגירש את אשתו (לעיל פרק ב פסוק א) אמרה לו בתו מרים: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה (עיין שם) והנה עמד עמרם והחזיר את אשתו. וכל זה בזכות אביו של משה ומידת הענווה שהיתה בקרבו שנאמר (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, עיין מה שכתבנו בבראשית (פרק לב פסוק ל).

על זה אמר רבי אבא (מתוק מדבש על הזוהר דף סח ע''ב) אין ראוי לאדם לזלזל בדברים הנראים שאינם לצורך העולם ואפילו בסטרא אחרא, שבני אדם חושבים שהוא נברא ללא צורך ואדרבה מוטב היה שלא נברא, אבל כשנדקדק במעשיו יתברך נבין איך הכל הוא צורך לעולם, וגם למקום שלא נבין ודאי שישנה תסכולת שעדיין אינה ידועה לנו, לכן לא זלזל משה בדברי יתרו וקבל את דבריו כמו שכתוב ''וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר''.

בא וראה יתרו הוא שנתן עצה למשה על סדר הדינים, ומשה לא זלזל בדבריו לומר: וכי אנו צריכים לעצתך, אלא קבל את עצתו, והוא ראיה שהכל הוא צורך העולם כי אם לא היו כל הנמצאים אפילו החיצוניים מושרשים למעלה, איך נתיקר שמו של הקב''ה ע''י יתרו שהיה כומר לעבודה זרה שהיה מן הראוי שלא יבא בכלל לעולם, אלא ודאי הוא כי יתרו היה לו שורש בקדושה לכן היה ראוי שיתקדש שמו יתברך אפילו על ידו, לכן בא וראה שלא ינהיג אדם בזיון באדם אחר,

ודבריו של הדיוט גם הם דברים שראוי לשמעם כשאומר דבר הגון, זהו מה שכתוב במשה ''וישמע משה לקול חותנו'' יתרו היה הדיוט לגבי משה ועם כל זה דבריו הגיעו עד רום השמים בסוד ובמעשה, ואפילו משה מבחר האדם שמע בקולו, ע''כ.

---

לאן הלך יתרו?

ר' אלעזר המודעי אומר: נתן לו מתנות רבות, שמתוך תשובה שנתן לו, אתה למד שלא שלחו לגמרי שנאמר (במדבר י) ''אל נא תעזוב אותנו'' אמר לו אתה נתת לנו עצה טובה ועצה יפה והמקום הודה לדבריך אל נא תעזוב אותנו, אמר לו, הרי הנר מהנה אלא במקום חושך. וכי מהנר נהנין חמה לבנה. אתה חמה ואהרן אחיך לבנה. מה יעשה הנר ביניכם. אלא הריני הולך לארצי ואגיד לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה. ואקרבם תחת כנפי השכינה.

יכול שהלך ולא עשה? תלמוד לומר ''ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים''. וכן כתוב (שופטים א) ''וילך וישב את העם'' ואין עם אלא חכמה שנאמר (איוב יב, ב) ''אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה''. אל תקרי תמות אלא תומת, כל זמן שחכם מתקיים חכמתו מתקיימת, מת חכם אבדה חכמתו עמו. (מכילתא כאן).

---

הר סיני ושמותיו

והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים וכו' ומה תלמוד לומר באו מדבר סיני? הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה,

דבר אחר הקיש ביאתם מדבר סיני לנסיעתם מרפידים, מה נסיעתם מרפידים מכעיסין למקום לשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו אף ביאת מדבר סיני היו מכעיסין למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו.

אמר אחד החכמים לרב כהנא (שבת פט.) האם ידוע לך מהו הר סיני? אמר לו הר שנעשו בו נסים לישראל, אמר לו אם כך ''הר ניסאי'' היה צריך לקרוא לו. אמר לו אלא הר שנעשה סימן טוב לישראל, אמר לו אם כך ''הר סימנאי'' היה צריך לקרוא לו.

אמר לו רב כהנא, מה הטעם שאינך מצוי לפני רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמעיינים באגדה, שרב חסדא ורבה בריה דרב הונא אמרו, מהו ''הר סיני'' הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו, וזהו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, ה' שמות יש לו להר סיני:

מדבר צין= שנצטוו ישראל עליו.

מדבר קדש= שנתקדשו ישראל עליו.

מדבר קדמות= שנתנה קדומה עליו.

מדבר פארן= שפרו ורבו עליה ישראל.

מדבר סיני= שירדה שנאה לאומות העולם עליו. ומה שמו חורב שמו ופליגא דר' אבהו, דא''ר אבהו הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לעכו''ם עליו.

ובשמות רבה (פרשה ב) מובא: ה' שמות יש לו, הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חורב, הר סיני:

הר האלהים= ששם קבלו ישראל אלהותו של הקב''ה,

הר בשן= שכל מה שאוכל אדם בשיניו בזכות התורה שניתנה בהר, וכן הוא אומר (ויקרא כו) אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם,

הר גבנונים= נקי כגבינה נקיים מכל מום,

הר חורב= שממנו נטלו סנהדרין רשות להרוג בחרב, ורבי שמואל בר נחמן אמר שמשם נטלו עובדי גלולים איפופסין שלהם שנאמר (ישעיה ס) והגוים חרב יחרבו, מחורב יחרבו,

הר סיני= שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים.

ומובא בילקוט שמעוני (כאן, סי' רעא) ''אשה יראת ה' היא תתהלל'' זה משה. ''תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'' אמר ר' יוסי בן זימרא מפני מה הוא מושל (שלמה המלך) את הנביאים בנשים. אלא מה האשה הזאת אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה כך הנביאים אינן מתביישין לתבוע צרכיהן של ישראל מלפני הקב''ה. אמר הקב''ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזו בכל שנה ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני אימתי בחדש השלישי. ע''כ.

וכן אנו אומרים בכל שנה בהגדת פסח ''אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה דיינו''. ובספר טעמי המנהגים (עניני הפסח אות תקלח) הביא דברי ספר דברי שאול בשם הרב הצדיק הקדוש מוהר''ר לוי יצחק אבד''ק באריטשוב שלכאורה תמוה מה יועיל מעמד הר סיני אם לא נתן לנו את התורה? רק באמת אמרו חז''ל שאברהם אבינו קיים כל התורה עד שלא ניתנה, והיינו שכל כך נזדכך שכלו עד שהבין מעצמו התורה וכוונת המצוה, וזה שכתוב כליותיו נובעות חכמה'' והנה גם במעמד הר סיני נזדככו כל כך עד שעמידתם לפני הר סיני בעצמותה היתה דיה לאותו דור דיעה אף שלא תנתן להם התורה.

ועוד כתב שם (בקונטרס אחרון עניני חג השבועות אות תריח) בשם ספר מגדל עוז להגאון יעב''ץ שהטעם שנקרא הר סיני, דע כי הר סיני העידו לי כי האבנים הנמצאים בו יצויר עליהם לסנה ולכן נקרא ההר ההוא סיני, על שם הסנה שנגלה ה' למשה ואחד מנכבדי ברצלונה מבני בן חסדאי הביא עמו מן האבנים ההם וראיתי בו הסנה מצויר בתכלית הציור, והציור ציור אלהי, ושברתי האבן לחצאים ונגלה הסנה בכל חלק, וחלקתי אותו חלק לחצאים, ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק בפנימיותו, וכן פעמים רבות עד שהיו החלקים כדמות בוטנים, ועדיין הסנה בהם, ונפלאתי על זה, ע''כ.

וידוע שתורתנו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ודע, שבקש הקב''ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה מה כתוב ויסעו מסכות ויחנו באתם היו נוסעין במריבה וחונין במריבה, כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת ''ויחנו שם ישראל'' לא כתוב כאן אלא ''ויחן שם ישראל'' נעשו הומניא (עיר, קבוצה) אחת, אמר הקב''ה התורה כולה שלום ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום, שנאמר ''כל נתיבותיה שלום''.

ומפני מה נתנה במדבר? ללמדך שאם אין אדם מפקיר עצמו כמדבר איננו זוכה לתורה. ומה המדבר הזה אין לו סוף כך דברי תורה אין להם סוף, שנאמר ארוכה מארץ מדה וגו' וכשם שאין לה סוף כך אין למתן שכרה סוף שנאמר מה רב טובך וגו'.

בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וכי ביום הזה באו? אלא כשאתה למד תורה לא יהו בעיניך ישנים אלא כאילו היום נתנה.

''ביום ההוא'' לא כתוב כאן, אלא ''בַּיּוֹם הַזֶּה'' בעולם הזה נתתי לכם את התורה והיו יחידים יגעים בה אבל לעתיד לבא אני מלמדה לכל ישראל והן לומדין אותה ואינן שוכחין, שנאמר כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם. ולא עוד אלא שאני מרבה שלום ביניהם כשם שאמר ישעיה וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. (ילקוט שמעוני סי' רעג) ע''כ.

ובמדרש תנחומא (כאן סי' ח, עירובין נד.) אמר הקדוש ברוך הוא, אין מכה שאין לה רפואה, ונכרת רפואתה וסמה של כל מכה ומכה. אם מבקש אתה שלא יגיע לגופך צרה, עסוק בתורה שהיא רפואה לכל הגוף.

לראש מנין? שנאמר, ''תתן לראשך לוית חן.'' (משלי ד ט).

ללב מנין? שנאמר ''כתבם על לוח לבך.'' (שם ג ג).

לגרגרת מנין? שנאמר ''וענקים לגרגרותיך.'' (שם א ט).

לידים מנין? שנאמר ''והיו לך לאות על ידך.'' (שמות יג ט).

לטבור מנין? שנאמר ''רפאות תהי לשרך.'' (משלי ג ח).

לכל העצמות מנין? שנאמר ''ושקוי לעצמותיך.'' (שם).

חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.

---

דיבור הבעל לאשתו, אדם בעל שני ראשים, עליית משה רבנו לשמים,

מובא במדרש רבה (פר' כח סי' ג) ומשה עלה אל האלהים, זהו שכתוב (תהלים סח) ''עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'' מהו עלית? אלא נתעלית נתגששת עם המלאכים של מעלה.

ד''א עלית למרום שלא שלטה בריה מלמעלן כשם ששלט משה. א''ר ברכיה הלוחות היו ארכן ששה טפחים כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד.

ד''א ''עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'' בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו, ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאין עיניהם עליה, זהו ''עלית למרום שבית שבי'' יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת''ל (שם) ''לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם'' בלקיחה נתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת''ל ''מַתָּנוֹת'' במתנה נתנה לו, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב''ה דמות פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב''ה: אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקב''ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד, טו) האדם הגדול בענקים הוי ומשה עלה אל האלהים, ע''כ.

וכן אמר רב יהודה אמר רב (מנחות כט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב''ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש''ע מי מעכב על ידך (מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, רש''י) אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, אמר לפניו: רבש''ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו (ראה משה את ר' עקיבא ותלמידיו לומדים תורה ולא הבין מה הם אומרים ולפיכך תשש כוחו, עד ששמע את ר' עקיבא שעונה לתלמידיו על שאלה ששאלו אותו, זה הלכה למשה מסיני, ואז נתיישבה דעתו, הואיל ומשמו אמר) חזר ובא לפני הקב''ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראני שכרו אמר לו חזור לאחורך חזר לאחוריו, ראה שסרקו בשרו במסרקות של ברזל, אמר לפניו רבש''ע זו תורה וזו שכרה? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. ע''כ. (כוונת המאמר הוא כי יש גרים שהם נשמות גדולות שנדחו ממקומם מחמת מחשבות אדם הראשון, ומתוקף גדולתם וקדושתם חזרו שוב פעם בגלגול, כדי לתקן עצמם, כגון ר' עקיבא ור' מאיר ועוד, ומה שר' עקיבא נהרג על קידוש ה', כדי לתקן את מחשבת אדם הראשון שחטא במחשבה, וזה שאמר שתוק כך עלה ''במחשבה'', גלגל החיים עמ' קצא) וראה מה כתב בזה בספר טעמי המנהגים (בקונטרס אחרון עניני שבת אות שנא).

וראה עוד מה שכתבנו בעניין זה בהקדמה לעשרת המכות. ובהמשך פסוק כ.

כה תאמר לבית יעקב= אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל= אלו האנשים. דבר אחר, כה תאמר לבית יעקב= בלשון רכה אמור ראשי דברים לנשים. ותגיד לבני ישראל= ותדקדק עמהם ואמור להם. (מכילתא).

בא וראה כמה יש לו לאדם לדבר בנחת עם בני ביתו ולא להפיל עליהם אימה יתירה שכן כתוב בספר שופטים (יט, ב) וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ אֶל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים'' הנה בפסוק מתואר על איש לוי שלקח אשה מבית יהודה והטיל עליה אימה יתירה, והיא משום שהטיל עליה אימה יתירה הלכה לבית אביה, ומה שקרה מובא להלן,

אמר רב חסדא (גיטין ו:) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה (על פילגש בגבעה ראה מה כתבנו בספר בראשית עמ' צה) הטיל עליה בעלה אימה יתירה (ומה עשתה שהטיל עליה אימה יטירה?= רבי אביתר אמר זבוב מצא לה בקערה, ר' יונתן אמר, כינה מצא לה, ראה רש''י) והפילה כמה רבבות מישראל, אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות:

גילוי עריות (פרש''י, כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה).

ושפיכות דמים (פרש''י, כמו כאן, או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או בגשר).

וחילול שבת (פרש''י, פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע).

אמר רבה בר בר חנה הוא שאמרו חכמים שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, שצריך לומר אותו בנחת כדי שיקבלו ממנו.

וכן היה רבי מאיר אומר (שם צ.) כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים (פרש''י דעות בני אדם חלוקות באסטניסות של מאכל ומשתה, יש שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו איסטניס כל כך, ויש שאינו איסטניס כלל, כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל)

יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו (שזהו מדה קיצונית), וזו היא מדת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא (פרש''י, כשהיה יוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו)

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם, כלומר בעל שמניח לאשתו שמדברת עם אחיה וקרוביה, (אבל הוא מקפיד עליה שלא תדבר עם שאר בני אדם, מהרש''א), וזוהי מדה ממוצעת והראויה.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק. ע''כ.

מכאן ילמד האדם לדבר בנחת בבית שלא יצא שכרו בהפסדו וכבר אמר החכם באדם

(משלי כה, טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם,

וכן (שם ג, יז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

אמר רבי יוסי (מתוק מדבש על הזוהר כאן) על הפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב שצריך לדבר עם כל אחד כפי מעלתו ומדרגתו, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך ובני ר' חייא היה עמי, בעוד שהיינו הולכים בדרך מצאנו איש אחד שהיה מלקט בשדה עשבים לרפואה, התקרבנו אליו ואמרתי לו: בן אדם, קשר הכולל הרבה קשרי עשבים למה הוא לך, כי היה לו הרבה קשרי עשבים מינים ממינים שונים כל אחד בפני עצמו ואח''כ קשר את כולם יחד, אותו האיש לא זקף ראשו ולא ענה כלום, אמרתי לר' חייא בני: איש זה או אזניו אטומות או שהוא שוטה או חכם, ישבנו אצלו לראות את מעשיו,

אח''כ לקט אותם העשבים וקשר אותם יחד וכיסה עליהם בעלי גפנים. אח''כ אמר לנו אני רואה שאתם יהודים, ואומרים על היהודים שהם חכמים, אם לא הייתי חס עליכם עתה, תהיו מרוחקים מבני אדם, כמצורע הזה שמרחקים אותו מכל בני אדם, כי אני רואה שריח של עשב אחד שהיה קרוב אליכם נכנס דרך החוטם בגופכם, ועל ידי זה תהיו מצורעים שלשה ימים, אלא אכלו את אלו השומים המדבריים של השדה ותתרפאו, אכלנו מהם כי היו נמצאים לפנינו ונרדמנו. ונתקשרנו בזיעה זמן רב, אח''כ נתעוררנו, ואמר לנו האיש ההוא: עתה אני רואה שאלהיכם עמכם שמצאתם אותי, כי רפואת גופכם נשלמה על ידי.

בעוד שהיינו הולכים רצה להוכיח אותנו, על זה שראינו אותו שותק ולא רצה להשיב, היה ראוי שנשתוק ולא לשאול עוד הפעם על מעשיו, כי צריך דרך ארץ וחכמה בהנהגת הדיבור, לכן אמר כל אדם צריך לדבר עם אדם אחר כפי דרכיו, כי לנקבה צריך לדבר כפי דרכיה, ולאיש כפי דרכיו, לאדם גדול כפי דרכיו, ועוד רצה לומר להם שמאחר שרואה שהם חכמים צריך הוא לנהוג בהם כבוד ולדבר עמהם כראוי לחכמים, לכן גילה להם ענין העשבים שלקט כדלקמן, אמרתי לר' חייא בני זהו שכתוב ''כה תאמר לבית יעקב'' שהם הנשים שצריך לדבר עמהם כפי דרכיהם, אמר לנו ראיתם שלא זקפתי ראשי ולא דיברתי עמכם, משום שאבי היה חכם בסגולת העשבים יותר מכל בני דורו, ולמדתי מאבי הדרכים של כל העשבים שיש בהם דברים אמתיים, ואני בכל השנה דירתי בין העשבים, ועשב זה שראיתם שכיסיתי אותו בעלי גפנים אלו, הוא נצרך לי כי בביתי יש מקום אחד והוא לצד צפון שמשם תפתח הרעה, ובמקום ההוא תקועה ריחים אחת, ומעין של אותה הריחים יצא מזיק בצורת אדם בשני ראשים וחרב חדה בידו, ובכל יום הוא מצער ומפחיד אותנו, ואני לקטתי עשב הזה כדי להרוג אותו המזיק, ובואו אחרי ותראו כחו של עשב הזה, ומה שהקב''ה גילה בעולם, ואין מי שיודע דרכיו בכל דבר.

הלכנו אחרי אותו האיש, ובעוד שהיינו הולכים בדרך, כפף עצמו לנקב אחד שבארץ ושם מאותו העשב לתוך הנקב, והנה יצא משם נחש אחד וראשו היה גדול, לקח סודר אחד וקשר את הנחש כמו שקושרים גדי, ואנו היינו יראים מהנחש, אמר לנו בואו אחרי ואל תיראו, והלכנו אחריו, עד שהגענו לביתו ראינו מקום ההוא בחשך אחורי כותל אחד, לקח נר אחד והדליק מדורה של אש להאיר סביב מקום ההוא, כי לרוב החושך לא הספיק בנר אחד, אמר לנו ממה שתראו לא תפחדו ולא תדברו כלום, בתוך כך התיר את הנחש מקשריו וכתש במכתשת מאותן העשבים שלקט ושם אותם בראש הנחש, ונכנס הנחש בעין של הריחים ושמענו קול רעש שכל המקום נזדעזע, ופחדנו עד שרצינו לצאת, אחז אותו האיש בידינו ואמר לנו אל תפחדו קרבו אצלי, ובתוך כך יצא הנחש והיה שותת דם, לקח האיש ההוא מאותו העשב ושם בראשו של הנחש כבתחילה, ונכנס הנחש עוד הפעם בעין של הריחים, לשעה קלה ראינו שיצא מעין ההיא אדם אחד בשני ראשים והנחש היה כרוך סביב צוארו, וחזר ונכנס בעין ההיא של הריחים ויצא וכן היה ג' פעמים, אותו המזיק קרא לעצמו זקיטא, שהיא מן בריה פחותה, לרוע מזלו לפי שאמו הוליכתו שם, ואמר אוי לאמו שלמקום הזה הוליכתו. בתוך כך נעקר הריחים ממקומו, כי רצו לצאת ביחד הנחש והגבר ההוא, ועין הריחים היתה צרה לצאת דרך שם שניהם יחד, ויצאו האיש והנחש ונפלו ומתו, ואנו פחדנו מאוד, אמר לנו אותו האיש זה הוא כחו של העשב שלקטתי לפניכם, שיש בכוחו לשבר ולהרוג את המזיקים והחיצונים, ובשביל זה לא דיברתי עמכם ולא זקפתי ראשי בשעה שקרבתם אלי, לפי שהייתי צריך לדייק ולכוין היטב במעשי שלא אבלבל בין העשבים.

ויאמר בנו הפסוק בישעיהו (ב, ה) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'.

---

סגולות

ובדומה לזה אמר לנו הקב''ה (דברים כו, יח) ''וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו''.

ופירש האבן עזרא מלת סגולה: דבר נכבד ונחמד ולא ימצא אחר כמוהו.

וכתב רבנו בחיי: המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל כענין שכתוב (קהלת ב) וסגולת מלכים והמדינות. ומטעם זה אמר מכל העמים כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד. ע''כ.

''והייתם לי'' שתהיו קנויים לי ועוסקים בתורה ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים. ''סגלה'' מה סגולתו של אדם חביבה עליו כך תהיו חביבים עלי, ר' יהושע בן קרחה אומר, כדי שתבקע אוזן כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גבירתה יכול אף אתם מסגלין לי מאחרי תלמוד לומר כי לי כל הארץ: (מכילתא).

כתב כף החיים (סופר) (סי' תרסד אות ס) שהמנהג לעשות מן האתרוג מרקחת עם סוכר אחר החג להעלותו על השלחן בליל ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות, בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית, ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

וכתב בסידור תפלה למשה (חלק ב) לרב מרדכי שרעבי זצוק''ל:

כשם שתהליך והיזק העין הרע הינו דבר סגולי ואינו מובן בדרך ההסבר ההגיוני (אלא שמציאותה ודאית) כן התרופות והסגולות נגדה הינן בדרך סגולית ואינה מוסברת בדרך הסבר הגיוני, ואפשר לומר: יותר ממה שעוזרת הסגולה והתרופה, האמונה בה וביכולתה יש בה היכולת וההשפעה לבטל או לכל הפחות להקהות עוקצה של עין הרע, ועיקרה של ביטול העין הרע הוא הדבר הנגדי והמתנגד לתהליך העין הרע, לדוגמא: אם ההסבר להיזק העין ככח האש השורפת הרי ביטולה על ידי אש וחום ודברים הדומים להם, או אם נגדיר היזקה של העין כח הארס מפעפע הרי ביטולה על ידי חומים ארסיים, או נגדיים לארס. ואם נאחז בשיטה שהאדם עצמו הוא הגורם והמסייע להביא על עצמו את העין הרע ע''י מעשיו ופעולותיו הרי שתרופתו ע''י הקטנת והמעטת הפומביות ממעשיו ובדרכיו, בקיצור כח המגן הדומה לפעולתו לכח המזיק.

סגולה כל יום בשחר יאמר פעמים רבות בנשמה אחת ''אליהו הנביא'' וטוב לזכרון ולכל הצלחה טובה.

סגולה למי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שתפלתו נשמעת.

סגולה למי שבניו מתים בר מינן, יקרא לשם בנו אשר יוולד לו: בן ציון (הארת המחבר: עיין גם מה שרשמנו בספר בראשית בעניין שמות האדם) ויחיה.

סגולה לעין הרע ולבטל הכישוף ולבטל המגפה, לשאת עשב הנקרא רודא (עיין מה שכתבנו בספר בראשית בעניין עין הרע) ויכוין הנושא עשב הנזכר בשם זה וטוב לו.

סגולה לעין הרע: לבישת ציצית. וכן יניח ''שום'' בכיסו וסגולתו ברורה ומנוסה, וכן סגולה בדוקה נגד עין הרע ''אבן התכלת'' כל אבן שצבעה כחול או תכלת ישים על הילד או יעשה טבעת וישים בתוכה אבן שצבעה כחול או תכלת, וכן בגד תכלת ילביש לתינוק ועל ידי זה לא יפגע מהעין.

סגולה להנצל מעין הרע מאדם שבא פתאום יאמר: (ויקרא כד, ב) ''וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים''.

סגולה שלא ישלוט עין הרע בתינוק: כשיוצא עם התינוק לטייל או לשוק יכסה ראש התינוק.

סגולה להנצל מן הצרה: שיקבל עליו שאחר אשר ינצל מן הצרה אשר נמצא בה לומר ''נשמת כל חי'' כולו בתודה וקול זמרה, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, בפני עשרה אנשים, ובזה ניצולו רבים והוא בדוק ומנוסה.

סגולה לפרנסה ועוצר המגפה ומסלק רוח רעה וכל המקטרגים: אמירת פיטום הקטורת, והמדקדק באמירתו בכל יום כראוי בבוקר ולפנות ערב יזכה להרווחת מזונותיו, וגם אמירת ברכת המזון בכוונה היא סגולה שיהיו כל מזונותיו מצויין לו בריווח ובכבוד כל ימיו.

סגולה שלא ישכח דברי תורה: לברך ברכות התורה בכוונה.

סגולה למי שנפלו בלבו מחשבות אוון, או מחשבות הבל, יאמר פסוק זה (ויקרא ו ו) ''אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'' הרבה פעמים, ויאמר ג' פעמים פסוק (תהלים קיט קיג) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי ויאמר אותו בהתעוררות גדולה. סגולה לשמירה לשמור הארבעה המינים: הדס ערבה לולב ואתרוג בכל שנה.

סגולה משם האר''י ז''ל שבכל יום כשאומר ''לישועתך קוינו כל היום'' בתפלת שמונה עשרה, יכוין שמצפה לישועה ולתשועת ה' על כל צרה שנמצא בה באותו יום, ויש בזה תועלת גדולה ונפלאה, והוא מסוגל מאוד.

סגולה נגד עייפות: יאמר שבע פעמים את הפסוק בישעיה (מ, כט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.

סגולה לומר בזכות אבותינו הקדושים השוכבים בחברון: אברהם יצחק ויעקב זה לבד המתקת הדינים, וכן כשאומרים בזכות הרב לוי יצחק מברדיטשוב זצ''ל שהיה סניגורם של ישראל, וזה המתקת הדינים.

סגולה קלה ופשוטה לכל אדם: יקח מעט מים מתוקים ויתן בהם מעט מלח.

סגולה למצוא אבידה: יאמר ג' פעמים אלהא דמאיר ענני, בזכות הצדקה שאני נודב לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו, למצא את האבדה שאבדתי, ע''ש, ע''כ.

וכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה יו''ט מגילת רות) תכריכי פשתן למת יש בהם סגולה נפלאה, וכמו שכתוב בילקוט ראובני (פרשת מקץ) דע שיש סוד גדול בלבישת בגד פשתן, שכל מת שהלבישוהו תכריכי פשתן, כל קטגור שמקטרג עליו נהפך לסנגור, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שהיו לו בנים ומתו על ידי רוח רעה, כיון שהלבישו בגדי פשתן בלא לבוש אחר, בטוח שהתינוק יחיה, אך צריך שהכל יהיה פשתן, ואפיל וחוט אחד ממין אחר פוסל בו, ע''ש, ובברכות (יח:) מובא שאמרה הרוח שאינה יכולה לשוט למעלה, מפני שכרכוה במחצלת של קנים, ואלו השניה הלכה ושמעה מאחורי הפרגוד ובאה וספרה לה, מפני שהיתה לבושה תכריכי פשתן.

וכן מותר לחתוך בזהירות מן העשבים הגדלים בין נדבכי הכותל רק שיזהרו שלא ישברו מן האבנים, ולהשתמש בהם לסגולה, ואין בהם שום קדושה כלל. (חזון עובדיה, ארבע תעניות, ההנהגה בכותל המערבי ע''כ.)

ובספר טעמי המנהגים כתב (עניני סגולות):

סגולה לזכרון: תאמר בכל יום ז' פעמים ''נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.'' (מגדל עז להגאון יעב''ץ).

סגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן:שיאכלו בכל מוצש''ק איזה דבר לשם סעודת מלוה מלכה, ואף גם יאמרו בפה מלא ''לשם מצות סעודת מלוה מלכה'' וע''י ילדו בנקל בעזהשי''ת (בשם הרהצה''ק רבי אלימלך זצוק''ל).

סגולה לכל כויה בין באש בין ברותחים תיכף ומיד יאמר בכוונה גדולה:

''יברכך ה' וישמרך'' ג' פעמים,

''יאר ה' פניו אליך ויחונך'' ג' פעמים,

''ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'' ג' פעמים, (עבודת הקודש כף אחת).

סגולה לחושש בעיניו אם הוא בכור מאב מרפאו ברוקו, ולא בכור מאם (ב''ב קכו),

סגולה לתולעים ילחש לאוזן החולה ט' פעמים (אם לזכר לאוזן הימנית, ואם לנקבה לאוזן השמאלית) אַ אַ פיראָ ווערמי קראשקי.

סגולה למקום שיש תולעים יניח שם אגודת אזוב, או שיזרוק גפרית ויברחו כולם (שבט מוסר פ''יא).

סגולה להמתיק הדינים מעליו: יקח ב' מטבעות ויפיל עליהם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, המטבע שיצא עליו גורל לה' יתן אותו לצדקה, והגורל אשר עלה עליו לעזאזל ישליך אותו לאיבוד ועל ידי זה נמתקים הדינים, (ליקוטי מוהר''ן).

סגולה למי שנתאלם וניטל ממנו כח הדיבור רח''ל, לשים בפיו קליפת אתרוג ותראה פלאות (ילקוט משה).

סגולה למי שיש לו שלשול: יתן אגוז מושקא''ט לתוך השכר וישתה ויעצור אותו (מ''א סי' רב ס''ק לד), ע''כ.

ומכל מקום אין להאריך בדבר שכבר אמרה המשנה (פאה פ''א מ''א) שתלמוד תורה כנגד כולם.

---

מה עניין הזקנים?

הנה יש לשאול מדוע קרא משה רבנו לזקנים ולא אמר מיד את המצות לעם? ומתרץ אור החיים הקדוש (כאן) הנה נתחכם משה רבנו ע''ה בשליחותו לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו שמא תארע תקלה בדבר, שהוא תכלית הכל ועיקר העולם, וכבר אחזו חבלים לארץ, שמא חס ושלום לא יקבלו ישראל את התורה, ונתחכם עליו השלום ולא דיבר לכללות העם עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו, וכל ישראל יחד שומעים דברי משה, אלא שהקביל הדברים לפני הזקנים, והועיל בזה כדי שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים ולא כללות העם, כי חש שמא חס ושלום יענו מהעם תשובה שלא כהוגן, מה שאין כן הזקנים מובטח הוא בהם שתשובתם תהיה כהוגן, ואחר שישיבו הזקנים כהוגן, העם יטו אחריהם, ולו יהיה כי יקהו שיניהם חס ושלום כל זקן וזקן ידבר לבני משפחתו, ואולי כי בני אל חי נודעה להם התחכמות משה כי חש למיאון חס ושלום והוציאו עצמם מהחשד, ולא הניחו לזקנים להשיב תחלה, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט, ולא קדמה תשובת הזקנים לתשובת כל עם ה', והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשואת רצונם באלהינו, כי ס' רבוא אמרו בהשואה דיבור אחד, כאומרו יחדו, ולא נתאחר אחד מהם, ולא קדם אחד לחבירו, ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר, אשרי עולם שאומה זו בתוכו.

ובזה ידויק מאמר הנביא (ירמיה ב ב) כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, פירוש אומרו כלולותיך, הוא תשובתם, שענו כל העם יחדו, שעשו ב' כלליות באהבה, הא' תשובה כהוגן מכולם, ואין גם אחד שלא נתרצה בדבר, ב' שהושוו יחד, בקול התשובה, ובלשון התשובה, על דרך שכתבנו. את כל וגו', נתכוון באומרו את כל, שלא שינה מהודעת כל, בלא מגרעת, ואומרו האלה, שלא הוסיף לדבר דבר כמאמר ה' אליו, אלה הדברים. ע''כ.

---

מה עניין קדושת הגוף לפני קדושת המחשבה?

במתן תורה שהיה הקב''ה רוצה להשרות שכינתו ביניהם שישיגו מדרגת הנבואה, וזה לא היה אפשר בהיותם משותפים בענין הגשמיות, לזה אמר לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, ועל ידי טהרה וקדושה ישרה הרוחניות העליון בהם ויוכלו להדבק בו ולהשיג לראות המראות העליונות בנבואה, ובתחלה צריך להקדים קדושת הגוף ואח''כ ישרה קדושת המחשבה, ולכן לא אמר הקב''ה מיד ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואנשי קדש'', כי אנשי קודש הוא קדושת המחשבה, אלא אמר ''וגוי קדוש'', שהיו קדושים קדושת הגוף בפרישות מהתאוות הגשמיות, אם בקדושת המאכלים אם בקדושת העריות, שבכולם נזכרים קדושה. ובזה גופם מתקדש ואח''כ על קדושה זו שורה קדושת המחשבה.

(ראשית חכמה שער הקדושה פ''א).

---

ההתקרבות וההתגלות בהר סיני

אמר ר' יוסי באותה שעה שקרבו ישראל להר סיני, באותה הלילה נשלמו שלשה לילות שלא נזדווגו לנשותיהם, (ור' יוסי לשיטתו במסכת שבת דף פו:, שביום ד' צוה משה את ישראל על הפרישה, ופירשו ליל חמישי וליל ששי וליל שבת, ולמחרת בבקר ניתנה התורה) לכן באו מלאכי השרת וקבלו את ישראל באחוה, כי אלו מלאכי השרת הם מלאכים למעלה, וישראל הם מלאכים למטה, לכן המלאכים מקדשים שם העליון של הקב''ה למעלה, וישראל מקדשים שם העליון של הקב''ה למטה, אמנם אין המלאכים קרבים אל בני האדם לסבת טומאתם, אבל עתה שישראל פירשו מנשותיהן באו המלאכים וקבלו אותם באחוה כראוי להם, ונתעטרו ישראל בשבעים כתרים בלילה ההוא כמו שהמלאכים מתעטרים ע''י שר הגדול שר הפנים.

ומלאכי עליון שהיו רוצים ביקרם ובשלומם של ישראל, היו אומרים (שיר השירים ח, ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה= יש לנו אחות קטנה שהם בני ישראל למטה בעולם התחתון וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ= שאין בהם זכיות ומעשים טובים מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ איזה כבוד וגדולה נעשה לאחתנו זו ביום שהקב''ה יתגלה בהר סיני לתת להם את התורה, כיון שאינם ראוים לכבדם ולנשאם, וזהו כונת הפסוק הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה כי אז היו ישראל פרושים מנשותיהן ג' ימים והיו ראוים שמלאכי השרת יקבלו אותם באחוה להכין אותם לקבלת התורה.

אמר ר' שמעון בשעה שרצה הקב''ה להגלות בהר סיני, מיד השיגו שם כל ישראל את מעלת הנבואה, אז קרא הקב''ה לכל פמליה שלו שהם בעלי דינים, ורצה הקב''ה שיתלבשו ברחמים, לכן אמר להם עתה ישראל הם עדיין כקטנים בידיעת האלהו''ת ואינם יודעים חוקי ותורתי, ואני רוצה להתגלות עליהם לתת להם את התורה, אם אתגלה עליהם בכח הגבורה שמשם באה הנבואה לא יוכלו לסבול, אבל אתגלה עליהם ברחמים שישיגו הנבואה מצד הרחמים, ובמידה זו ירד ואז יקבלו חוקי ותורתי, זהו שכתוב ''ויהי ביום השלישי'' רצה לומר ביום השלישי ודאי שהוא כנגד הת''ת מדת השלישית שהוא מדת הרחמים.

(מתוק מדבש על הזוהר, כאן).

---

שמחת חתן וכלה בהלכה ובאגדה

אמרו רז''ל (שבת פח.) שאלמלי קבלו ישראל את התורה היה הקב''ה מחריב את העולם. וזהו שרמז כאן בראשי תבות: בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי. ראשי תבות ''בהו'' שהיה מחזיר העולם לתוהו ובהו, (ליקוטי תורה למהרח''ו, פר' יתרו).

אמר רב הונא (ברכות ו:) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר (מזלזל) בחמשה קולות שנאמר (ירמיהו לג, יא) ''קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'' מהו ''קול'' אלא אנשים האומרים הודו את ה' צבאות, (פירש במהדורת שוטנשטין, שירמיה מתנבא שאע''פ שערי יהודה וחוצות ירושלים נחרבים הם כעת, יבוא יום בו ישובו חמשת הקולות האלו להשמע להם. אדם שאינו משמח את החתן כשזה נדרש ממנו, מראה בכך ששמחת החתן אינה יקרה בעיניו, בהתנהגותו זאת הוא מביע את חוסר הערכתו לחמשת הקולות שמבטיח הקב''ה להשיב לישראל, אשר בתוכם גם קולות של שמחת חתן וכלה) ואם משמחו מה שכרו?

אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות= (2) וברקים וענן כבד על ההר וקול= (1) שופר וגו' ויהי קול= (1) השופר וגו' והאלהים יעננו בקול= (1).

(כתב הרוקח (הל' ברכות) שהטעם בזה כי המחזיק יד החתן ומשמחו, שעוסק המצות פריה ורביה, שממנו יצאו מקימי התורה, וזו היא כונת הנשואין, להוליד בנים, ולגדלם לתלמוד תורה, ועל כן יש בנשואים ה' קולות, כנגד ה' קולות שנתנה בהם תורה, ולכן זוכה למדה כנגד מדה).

רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה שנאמר מביאים תודה בית ה'.

רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'.

ועוד אמר רב אשי (שם) השכר שמקבלים על ההשתתפות בשמחת הנשואין הוא בעד המילים שאומרים לחתן ולכלה.

וכן פסק מרן בש''ע (אה''ע סי' סה סע' א) מצוה לשמח חתן וכלה ולרקוד לפניהם (הערת המחבר: הנה אע''פ שמצאנו במסכת כתובות (יז.) על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה, ורב שמואל בר רב יצחק היה מרקד וזורק שלשה הדסים ומקבל אחת, ואמר עליו ר' זירא שהיה מבייש אותנו בריקודים האלה שזה לא לפי כבודו וגורם בושה לתלמידי חכמים,

ובכל זאת מספרת הגמרא שכאשר נפטר רב שמואל, היה עמוד של אש בינו לבין כל העולם, ועמוד של אש כזה יש לאחד או לשניים בדור, ומשום זה אמר ר' זירא שבאמת הואילה לו המצוה שדקדק בה לשמח חתן וכלה, וכן מסופר על רב אחא שהיה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד עימה, שאלו אותו חכמים אנחנו יכולים לנהוג כמוך? אמר להן אם הכלה דומה לכם כמו קיר דהיינו שאין לכם הרהורים מותר ואם לא אסור, ע''כ. הנה צריך לדעת שכל זה דוקא לגביהם ובזמנם שלא היה להם יצר הרע, וכמו שמצאנו אצל ר' יוחנן (ברכות כ.), אבל בדורנו אנו, אנחנו לא יכולים לרקוד ולהסתכל על הכלה ונראה אותה כמו קיר, ומשום כך יש לומר שהאנשים ירקדו לפני החתן והנשים לפני הכלה) ולומר שהיא כלה נאה וחסודה אפילו שאינה נאה. ע''כ.

אכן לא אכחד כי ראיתי לאדם שבא לשמח חתן בחתונה ואמר לחתן אשריך לאיזה כלה נאה וצדיקה זכית, והנה זה החתן כנראה שלא הבין שהוא רוצה רק לשמח אותו, ואמר וכי אתה מסתכל על אשתי מהיכן אתה יודע? וזה התבייש.

ומעתה דעת לנבון שנראה לומר לחתן: אשתי אמרה לי כמה אתה זכית בכלה נאה צדיקה וטובה וכו', ואם הוא יודע שהחתן יודע שאשתו לא מכירה את אשתו, יאמר לו שהוא מכיר את המשפחה של הכלה כמה היא טובה וכו'. ואין בזה משום שקר שמפני השלום מותר לומר זאת, כמו שכתב מרן בש''ע שאפילו שאינה נאה מותר לומר שהיא נאה.

וכן כך גם מנהיג אותו מורנו ורבנו ראש הישיבה הרב בנימין שהר שליט''א לומר דבר זה בשם האשה, ושומע לו ישכן בטח.

ובספר טעמי המנהגים (עניני אישות אות תתקצו) כתב בשם הקדוש מוהר''ר יעקב יצחק מלובלין שהטעם שנקרא החתן בעל שמחה, שהוא בכוחו להיות אדון ובעל על כל דבר שמחה ליתן לאחרים השפעות טובות,

ובשם מוהר''ר שלמה מקארלין זצוק''ל כתב מי שזיכהו השי''ת לעשות איזה שמחה של מצוה כגון ברית מילה או נשואין לבניו וכו' אז פותחין לו כל היכלות וממלאין כל משאלותיו ולהשיג כל השגות, ואותו איש אשר יצער אותו ביום הזה ועל ידי זה משך ידו אפילו רק רגע אחד מכל אותן ההיכלות העליונים יש לו עון גדול.

וכתב עוד בשם הזוהר הקדוש (בלק רי''ט ע''א) על פסוק ישמח ישראל בעושיו'' שכשעושה אדם שמחה מביא הקב''ה את אביו ואמו לשמוח עמו, ובספר נחלת לישראל כתב בשם ספר יוש''ה שכמו כן מי שמשמח את עצמו בכל שבת ויו''ט בודאי כן הוא,

ובספר מדרש פנחס כתוב שהקדוש הרב פנחס מקאריץ עשה נשואין והיה הרבה מאוד אנשים ולא היה שום היזק אפילו צלוחית קטנה לא נשברה, והיה חידוש זה אצל כולם, ואמר הרב זה חידוש אצלכם, אבל באמת המתים שומרים על זה, אני שמעתי שהיה זה על החתונה של חמותי ואמר בשעת הריקודים: ''מתים אין לכם מה לעשות שמרו שלא היה נזק''. ע''כ.

ומעשה (נדרים נ:) ברבי שלא הזמין את בר קפרא לחתֻנת בנו רבי שמעון, לפי שהיה בר קפרא איש בדחן, והיה רבי מתירא שמא יעשה דבר שיצחק (שיום ששמח בו רבי פורענות באה לעולם, ראה שיטה מקובצת ומהרש''א), ראה בר קפרא כן וכתב על הבית שהיתה שם החתונה ''ארבעה ועשרים אלף רבוא דינרים יצאו להוצאת הנשואין האלו, ולא הזמין גם את בר קפרא, אמר בר קפרא לרבי: אם לעוברי רצונו משפיע טובה כל כך (כתב החתם סופר, שמעתי ממחו' הגאון מו''ה בונם אב''ד דק''ק מ''ד דרבינו הקדוש עבר על רצונו של הקב''ה שיש לו בעה''ז, שהקב''ה רצה בעה''ז שיהנו בריות ממנו ולא תוהו בראו, והוא לא רצה ליהנות אפילו שלא לשמוח בשמחת חתונת בנו, א''כ עובר הוא על אותו רצון שיש להקב''ה בישובו של העוה''ז, ולבסוף כשהזמינו וידע בר קפרא שישמחנו בריקודו כדלקמן אמר שהוא עושה רצונו של הקב''ה בעה''ז) לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ואז הזמינו רבי לחתונה, ע''ש.

ותבט עיני למעשה נפלא בספר ''נפלאים מעשיך.'' (פרק א) מעשה באחד שקנה כלי זהב גדול, אך יש בו תערובת נחושת ולא נודע כמה תערובת יש בו, והוא קנאו באלף זהובים על המזל, יתכן אחר שיתקנו ירויח בו שני אלפים זהובים, ויתכן שלא יעלה בידו אלא חמש מאות זהובים ויפסיד חמש מאות, והוא אחר שקנאו ומסר המעות, בא לביתו עצב כי לבו דואג הרבה שמא יפסיד בו ונתחרט על זאת, וכיון שנכנס לביתו עצב בא חברו האחר והיה עושה לפניו דברים של בדיחות ומדבר מילי דבדיחותא הרבה, והוא לא פנה אל הבדיחות שעשה חברו, ולא נראה בפניו שחוק כלל, אחר כך בא חברו השני ויאמר לו, זה הכלי שקנית היום יש לך בו מזל טוב כי בא לידי ועינתי בו היטב, כי לי אמנות וחכמה בדברים אלו והכרתי שתערובת נחושת שבו היא מועטת ובלי שום ספק תרויח בו שני אלפים זהובים, וזה שחקו בפניו ושמח שמחה גדולה, ובנו של אותו האיש היה יושב מרחוק ולא שמע מה דיבר השני, ורק ראה את הראשון שעשה בדיחות הרבה שכל השומעים שחקו הרבה, ורק אביו יושב עצב ולא נראה שחוק בפניו, וראה השני דבר עשר מלים ואביו צהבו פניו ושמח שמחה גדולה, ואחר שקמו עמד הבן ושאל את אביו, למה לזה כך ולזה כך?

אמר לו בני, הראשון ידע מקח שלי שקניתי הכלי באלף זהובים, נכנס אצלי ועשה בדיחות מבחוץ, אדרבה דאגתי יותר על המקח, כי אמרתי למה זה בא לעשות בדיחות לפני לשמח אותי לעת עתה, על כן ודאי ידע שהמקח רע וכדי להעביר הצער בא לשמח אותי, ומה תועיל השמחה אם יש הפסד גדול במקח, אך השני דבר לי בשבח המקח שהוא ידע והכיר בו שהוא מקח טוב, שבודאי יש בו רוח הרבה, על כן שמחתי,

יצא לנו מזה מוסר גדול כי הנהנה מסעודת חתן צריך לשמחו דהינו לשבח את הכלה בפניו כמו שכתוב כלה נאה וחסודה וכו' להניח ברכה אל ביתך וכו' שכל זמן שהיה שרוי בלא אשה היה שרוי בלא שמחה בלא תורה בלא חומה וכו', ומעכשיו יהיה כלי מוכשר לקבל כל הברכות הללו, ואם ישתוק ולא ישמח את החתן נמצא שהוא גורם צער לחתן שהטיל רחיים בצוארו כדעת איזה בני אדם בורים שחושבים שהאשה מקח רע לאדם חס ושלום, על זה אמרו חז''ל כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר החמשה קולות, והמשמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. ע''כ.

ונמשיך עם הרב הגדול במה שכתב בבן איש חי (הלכות שנה א פר' שופטים) מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולעשות להם מילי דבדיחות שישמחו, ושכר המשמחם עצום מאוד, ורק יזהר שלא ישמחם בליצנות וכל איסור קל, אפילו מדרבנן, וכל שכן שלא ירקדו אנשים ונשים ביחד, ואפילו רקוד נשים לבדם בפני האנשים אסור, כי יתגרה יצר הרע באנשים הרואים, וצווחו כמה רבני האחרונים בדברים כאלה, שאין להם היתר משום שמחת חתן וכלה ומצוה לשמחם בכלי זמר. ע''כ.

ואנכי הרואה לספר בית חתנים (פרק כד הל' ה) שכתב שאם רקד בפניו ולא שבח או שבח ולא רקד, יצא גם כן ידי חובתו, וכן תלמיד חכם גדול בתורה הנמצא שם, עצם נוכחותו משמחת חתן והכלה ובזה יצא ידי חובה, וכן המברך ברכה אחת משבע הברכות, ומי שמושיט לחתן כוס משקה, יצאו בזה ידי חובת מצות שמחת חתן וכלה, ע''כ.

ועל כל אחד ואחד להשתדל לשמח חתן וכלה כל אחד כפי כוחו ולא כפי מעלתו.

ומסופר (פרקי דרבי אליעזר פרק יז) על איזבל הרשעית שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מתוך ביתה ומוחאת כפים ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות, ונתנבא עליה אליהו זכור לטוב שהכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל והאברים שהיו גומלי חסד לא שלטו הכלבים בהם שנאמר (מלכים ב ט לה) ''וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם''

וכן מסופר על שלמה המלך (שם) שראה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב''ה וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות וכו' כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומיום שנחרב בית המקדש התקינו חכמים ז''ל שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבית הכנסת ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך אתה ה' נותן שכר טוב לגומלי חסדים.

וכן (שם טז) שבעת ימים החתן דומה למלך, מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, מה המלך לובש בגדי כבוד כך החתן לובש בגדי כבוד, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך פניו מאירות כאור החמה כך חתן פניו מאירות כאור החמה שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו.

וראוי להחמיר לעמוד בפני החתן (אם משום שהוא דומה למלך, אם משום שהוא עוסק במצוה, אם משום שלחתן נמחלים לו כל עונותיו) בכל שבעת ימי המשתה אך אין זה חיוב מעיקר ההלכה ואפילו אם עובר תוך ארבע אמותיו אלא חומרא בעלמא.

הנה בשיורי כנה''ג או''ח (סי' רפב אות יא) כתב להעיר על מה שלא נהגו לעמוד לחתן כשעולה לקרות בספר תורה בשבת, והרי החתן דומה למלך, וכמו שאנו נוהגים לעמוד בשעת ז' ברכות מפני שהחתן כמלך, (שו''ת יביע אומר חאה''ע סי' ח אות ב, ילקוט יוסף שובע ברכות פרק יח).

וכתב הרמב''ם (הל' אבל פרק י''ד הל' א) שזה מצוה עשה של דבריהם להכניס כלה ולשמח חתן וכלה ולסעדם בכל צרכיהם וכו' אלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור ואע''פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ''ואהבת לרעך כמוך'' כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות. ע''כ.

אמנם כתב בשדי חמד (מע' חתן וכלה אות יג) שודאי שאינה בסוג מצוה דאורייתא, ולכל היותר נראה שהיא מדברי קבלה וכן הבינו כמה רבנים. וכן כתב (שם אות יב) על חומרת הריקודים המעורבים האסורים, (ועיין שם ותרווה צמאונך בעומק הדברים שהאריך בחומרת האיסור, ולא היה לנו כאן המקום להביא את זה, אבל זה אחד הדברים הכי חשובים בנישואין שאסור לעשותם, ועיין על זה עוד בילקוט יוסף שבע ברכות חלק א עמ' קצה) וכן אסור לגבר להתחפש לאשה ולא אשה לאיש בשביל שמחת חתן וכלה, ע''ש.

וכיוצא בזה כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (בשו''ת יביע אומר חלק ה חיו''ד סי' יד) שאסור בהחלט להביא לשמחת חתן וכלה קוסם או מעונן דהיינו אחיזת עינים אע''פ שעושה זאת לשמחת חתן וכלה וכבר נתבאר שגם הרואים שלא שיתפו פעולה עם הקוסם הלזה יש עליהם איסור ושומר נפשו ירחק מהם, ומכל מקום נראה שאם הקוסם הלזה גוי יש להקל, כיון שאינו אלא אחיזת עינים.

וכן כתב (שם) שאסור שגבר ילבש בגדי אשה וכן להיפך לצורך שמחת חתן וכלה והביא את הפוסקים שכתבו שעל כל ירא שמים להזהיר את בני ביתו ולשומעי לקחו שלא יעברו על איסור לאו של ''לא ילבש גבר שמלת אשה'' לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה, ולכן ודאי שראוי לכל הגדולים למחות בחרמות גדולים ובכל מיני כפיות לבער המנהג הרע הזה, ולא תמצא מכשלה גדולה כזאת בישראל ח''ו.

וכן כתב (שם ח''ד חיו''ד סי' יט) שתלמיד חכם השקוד על לימודו יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה וסעודת נישואין, על מנת שישב ויעסוק בתורה. ומכל שכן אם כבר עוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו בגלל סעודת מצוה, ומכל מקום הכל לפי הענין, ואם רואה שבהליכתו לשם יוכל לזכותם ע''י אמירת דברי תורה, וגם ע''י נוכחותו ימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הדבר לבטל מלימודו. וזכות הרבים תלוי בו, והשי''ת לא ימנע טוב להולכים בתמים.

וראיתי לילקוט יוסף (שובע שמחות חלק א פ''יד) שכתב שגם מי שלא נהנה מהסעודה מצוה עליו שישמח את החתן והכלה, אך כל מי שנהנה מהסעודה ואינו משמח את החתן, מאחר שיש עליו חיוב לשמחו, עובר בחמשה קולות. וכן החיוב לשמח חתן וכלה הוא בכל שבעת ימי המשתה, ולא רק בליל החתונה. ע''כ.

ובקודש חזיתיה למה שכתב המהר''ח פלאג'י ברוח חיים (חאו''ח סי' תרסט סק''ח) להזהיר שלא להרים אדם על הכתפיים מחשש להרהור וקישוי, ודומה למה שאסרו לרכב על החמור בלי אוכף (ש''ע אה''ע סי' כג סע' מ), וכן משום שמא יפילו אותו ויקבל מכה. וראה עוד על זה במסכת נדה (עמ' יד.).

וכן כתב בספר חזון עובדיה סוכות (הל' שמיני עצרת) בשם הגר''ח פלאג'י הנ''ל לגבי שמחת תורה שלא ירכיבו אדם על כתפיהם לרקד, שהוא מנהג לא טוב, ע''כ.

ובזמני היה מעשה שהיה אצלנו אברך שהרימו אותו, והוא עקב ההרמה קיבל מכה באותו מקום והיה קשה לו לקיים את המצוה בלילה.

אכן לא אכחד למה שכתב על זה הילקוט יוסף (לעיל) שמכל מקום אם מרימים את החתן על הכתפיים אין צריך לגעור בהם, ומרן אביו שליט''א אמר לו שעדיף יותר להנהיג להרימו כשהוא יושב על הכסא. ע''כ.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת הבא נבא למה שכתב מרן בש''ע (אה''ע סי' ס) וז''ל: כשנושא אדם אשה דרך שרעיו ומיודעיו שולחים לו כסף כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, וזה הכסף נקראים שושבינות, ושושבינות זאת אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו הכסף, הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו, ויש בזה כמה חלוקים, ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו ראיתי שלא להאריך בזה. ועיין על זה בבית יוסף. ע''כ.

וכן שמענו ממרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א שיצא בתקיפות רבה על האנשים שבאים לחתונה ולא מביאים כסף לאוכל שאוכלים.

ואני טרם אכלה לדבר לא תעזוב נפשי לשאו'ל האם מותר לזרוק סוכריות ומיני מאכל על החתן וכלה, וכן האם מותר להעמיד כוס על גבי כוס שורה על שורה בצורת פרמידה ומוזגים בכוס הראשונה מלמעלה והיין נשפך על כל הכוסות וממלא אותם, או שמא יש בזה ביזוי אוכלין ואסור?

וכן האם מותר לזרוק שושנים לרגלי הכלה?

הנה במסכת ברכות (נ:) מובא שממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה (פרש''י משום סימן טוב [שימשך שלוותן וטובתן] ואין כאן משום ביזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בכלי), וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה (שאין טיט בדרכים) אבל לא בימות הגשמים (שיש טיט ובוץ וכו' והמאכל נמאס), אבל לא גלוסקאות (לחמניות) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. (שהרי אף בימות החמה הן נמאסים בזריקתן, רש''י).

וראה בתוספות (שם ד''ה ולא) שכתבו אע''פ שבאגוזים (אם יזרוק בימות הגשמים) אין האוכל נמאס בתוכו מ''מ כשהן נופלים בטיט נמאסים, ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי, ע''כ.

ופסק הרמב''ם (הלכות ברכות פרק ז הלכה ט) שמותר למשוך את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין.

ובהגהות מיימוניות (שם אות ל) כתב דברי התוספות הנ''ל ואמר שמורו מהר''ם מרוטנבורג היה מצוה לכבדם (לטאטא) משם שלא ידרכו עליהם.

וראה במאירי שכתב שמותר להמשיך יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אע''פ שיש כאן קצת זלזול הואיל ואינו הולך לאיבוד שהרי מקבלו על פי הצנור, ויש אומרים אף בהולך לאבוד מפני שיש בזו שמחה יתירה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים שהטיט מצוי ויש הפסד בדבר ולא גלוסקאות אף בימות החמה מפני שממאיסים, וחטים עצמן שלא הוכנו לאכול כגון שאינן קליות ושאר מיני תבואה יש שמתירים אף בימות הגשמים וכן אנו נוהגין עכשיו.

ובריטב''א התיר לשפוך יין אפילו על גב קרקע שנמאס כיון שזה שעיקר שמחת חתן וכלה, אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך, ולא התירו אלא בימות החמה שלא נמאס, ובימות הגשמים אסור, וצריך להזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה, ויש מי שחולק.

וכן כתב האבודרהם (סוף הלכות ברכות) מה שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה על שם (תהלים קמז, יד) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ משום שלום.

ובב''י (או''ח סי' קעא סע' ד) הביא דברי הרשב''א (נ: ד''ה ולענין) שכתב והא דתניא ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה אע''פ שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך, וכדי לשמחן שרי, וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה עכ''ל.

וגם ה''ר יונה (לז: ד''ה ממשיכין) כתב ממשיכין יין ולא נחוש בזה משום ביזוי אוכלים דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן וכלה ע''כ, ולכאורה משמע שהם סוברים שאע''פ שאינו מקבלן בכלי בפי הצינור שרי משום שמחת חתן וכלה, ומיהו מאחר שלא הזכירו בדבריהם לשון הפסד אוכלין נראה דבמקבלן בכלי בפי הצינור עסקינן וכדפירש רש''י, ואפילו הכי איכא למיחש לביזוי אוכלין כלומר שכל שהם משמשים שלא לצורך אכילה ושתייה הוא זלזול לאוכלין או שעל ידי שהם ניגרים בצינור הם נמאסים קצת ולהכי קאמר דלא חיישינן משום שמחת חתן וכלה אבל שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה ודאי ליכא מאן דשרי כך נראה לי ואע''פ שה''ר מנוח (ספר המנוחה ברכות פ''ז ה''ט) כתב בשם הראב''ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע''כ. נראה לדידן דאין זה עיקר השמחה אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור.

וכן פסק בשו''ע (שם) ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסים, אבל לא גלוסקאות לעולם.

והזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם. ע''כ.

הנה יוצא לנו מכאן שמותר מן הדין לשפוך יין לכבוד חתן וכלה ובלבד שלא יהיה נמאס ולא יהיה בזיון והפסד, ואפילו שיש בזה קצת זלזול לכבוד שמחת מצוה הקלו, ואם כן גם לגבי פרמידת הכוסות שכתבנו למעלה נראה שמותר לעשות זאת ובלבד שמתחתם יהיה מגש שיקבל את היין ואח''כ ישתו אותו.

וכן מותר לזרוק סוכריות עטופות או אורז וחיטים ומיני קליות לפני החתן והכלה, וכן בזמן שבעת ימי המשתה שגם אז יש מצות חתן וכלה בלבד שלא יהיה נמאס ולא יתקלקל, ובמקום נקי (כדי שיוכלו להרימו להשתמש בזה אח''כ ולא ילך לאיבוד).

ובספר הרוקח (סוף הל' אירוסין) כתב לגבי מה שזורקין מלח לפני החתן והכלה לפי שנאמר ברית מלח עולם, ובשו''ת הלל אומר (סי' קיח) כתב מפני חומר האיסור של קליות ואגוזים נשתנה בהרבה מקומות המנהג לזרוק על (נ''ל לפני) החתן והכלה מלח לזכר ברית מלח עולם, אף שגם אין המלח חשיב כמאכל, ולכן אינו נקנה בכסף מעשר שני, ע''כ. ושם יצא בתוקף על אלו שזורקים צימוקים והם נמעכים ונדרסים בבית הכנסת, והוסיף שהגם שמותר לזרוק צריך להזהר שלא לזרוק על ספר התורה, ע''ש שהאריך בזה.

אבל דברים כגון סוכריות שַיִש שנקראות דרז'ה, וכן שאר סוכריות בלי עטיפה, וצימוקים ופירות הנמאסים לא זורקים כיון שנמאסים בזריקתן, וכן לחמניות לעולם אסור לזרוק, ולפי זה כתב בכף החיים (סי' קעא אות כד) שבמקום שנוהגים כשבאה הכלה לבית החתן בביאה ראשונה שמחתכין ב' ככרות לחם על ראשונה לסימן טוב ויתנו לעומדים- יש ליזהר בתכלית שלא יפול ממנו חתיכה לארץ ותדרס ותמאס ויגרמו לעשות איסור.

וראה בספר פכים קטנים (עמ' קי) בשם הרה''ג הרב יוסף בר שלום שליט''א שמותר לזרוק שושנים לפני הכלה והיא דורכת עליהם ואין בזה משום בל תשחית.

---

כפה עליהם הר כגיגית, ומדוע היה צריך לכפותו?

מובא בגמרא שבת (פח.) א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וא''ר אחא בר יעקב מכאן תשובה ניצחת לישראל שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס, אמר רבא אף על פי כן חזרו וקבלוה בימי אחשורוש שכתוב ''קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם'' קיימו מה שקיבלו כבר.

והנה היה חייב לכפות עליהם את ההר שאם לא יהיה לישראל את התורה לא יהיה קיום לעולם, כמו שאמר ריש לקיש מהו שכתוב ''ויהי ערב ויהי בקר יום הששי'' ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב''ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

ובדומה לזה כתב הכלי יקר, אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה שאם כן כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה למה לא הכריחם, ועוד הרי כבר קבלו ישראל מרצון טוב ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ועוד בימי יחזקאל כשרצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואמרו נהיה ככל הגוים והשיב להם ה' כי בחימה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ לב לג) ואילו היו אנוסים בקבלת התורה איך היה יכול להכריחם?! אלא ודאי שלטובתם כפה עליהם ההר, לומר ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים התורה הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם, אלא שמה תהא קבורתכם ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו וע''י התורה יהיו חייכם חיים בזה ובבא, ורב אחא בר יעקב אמר אע''פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה מ''מ נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו וזה היה טענתם בימי יחזקאל, ובימי אחשורוש קבלו מה שכבר קיימו רוצה לומר קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס.

וכן הוא במכילתא מלמד שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחת ההר שנאמר ותקרבון ותעמדו תחת ההר. ע''כ.

ופירש רבנו בחיי על הפסוק ''כל אשר דבר ה' נעשה'' הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ועשו כן ברצונם. ומה שדרשו רז''ל כפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, על התורה שבעל פה היה, שיש בה אזהרות ועונשים וכמה סייגים וגדרים אבל התורה שבכתב הכל הודו מדעתם בחפץ גדול בשמחה ובטוב לבב ולא הוצרכו כפיה אלא בתורה שבעל פה. ע''כ.

והנה באמת כי ישראל הקדושים האמונה מוטבעת אצלם בטבע, וזה נרגש בלבבינו, הן מחמת ירושת אבותינו בבחינת ידיעה בלי שום טעם, הן מצד קבלת התורה ויציאת מצרים, או האמונה בבחינת הרגשה, ובחינה הכרה, אבל גלוי וידוע לכל בעל דעת כי דבר שבא ע''י הרגש הלב יכול להתבטל לפעמים ע''י סיבת טמטום הלב, ועל ידי נסיונות והסתרת פנים ח''ו, כאשר יעיד החוש, לכן אם יהיה האמונה רק מכח ההרגש המוטבע, יכול שיתבטל לפעמים, ואז ח''ו אם יתבטל האמונה אין עוד תורה ויורדים ח''ו לנוקבא דתהומא רבה, לכן בא לנו הציווי באמונה דהיינו אפילו ירדו מאמונה הבא מכח הכרה והרגשה וידיעה צריכים אתם להתגבר בתוקף ועוז על ידי ציווי ה' אלינו באמונתו יתברך שמו, כענין שכתבו הטעם של כפיית הר כגיגית שהיה בשביל זה, הגם שכבר אמרו ישראל נעשה ונשמע ולמה היה צריך הכפייה, רק באם יפלו בדעתם מצד הבחירה, יהיה להם כח להתגבר בעל כרחם ע''י כפיית הר כגיגית.

והנה צריכים אנו להבין כי גילה לנו השם יתברך מכפיית ההר כגיגית, כי באם יהיה זמן שלא נרגיש שום טעם בעבודת ה' יתברך, ויסתמו שערי בינה על ידי צרות, ויסתמו כל המעיינות, הן מכח ההכרה והרגשה וידיעה, עם כל זאת מוכרחים אנחנו להכריח עצמינו בעבודת ה' יתברך, כמו עבד שקנאו רבו, ככה קנה אותנו הקב''ה ממצרים לו לעבודתו, וגם בכל מיני התאמצות וכל מיני יגיעות וכבידות אי אפשר לנו לפרוק ח''ו עולו יתברך, רק להכריח עצמינו ושכלנו לאמונת ה' ולעבודתו ולקיום מצותיו, בכח הזכרת יציאת מצרים, אשר הבטיח לנו שיוציא אותנו בכל עידן ובכל זמן מכל המעיקים אותנו, בין ברוחניות ובין בגשמיות, כי תיכף אחר כפיית ההר שהסכימו וקבלו עליהם עול מלכותו יתברך בכל מיני עיתים וזמנים וכבידות וגזירות ח''ו, תיכף פתח להם הבורא - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, להורות הגם שאתם מוכרחים בעל כרחכם לקיים תורתי, אבל אני הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואהיה עמכם בכל מקום, (שומר אמונים - דרוש הבטחון).

ועיין עוד על זה בספר מאור ישראל חלק א עמ' קכו.

ובספר אור דניאל (במדבר, מאמר חג השבועות) שאל גם את השאלה: אם עם ישראל אמרו ''נעשה ונשמע'' מדוע היה צריך הקב''ה לכפות עליהם הר כגיגית? ותירץ בשם הגר''ש פינקוס מספר ''אהל מרים'' וז''ל: בברכות האירוסין הנאמרות תחת החופה אנו מסיימים ואומרים: ברוך מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, בספר שיטה מקובצת (כתובות ז.) מפורש שהקב''ה הכניס את עם ישראל לחופה וקידש אותם. כלומר, אמירת ''נעשה ונשמע'', שהיא היתה בעצם קבלת התורה על ידי כלל ישראל, הייתה בבחינת ''קידושין'', וכפיית הר כגיגית ע''י הקב''ה היתה בבחינת ''חופה'' - נישואין,

מה פשר הדבר?

כאשר אדם לוקח אשה יש בזה שני חלקים: קידושין ונשואין. קידושין הם הקנין, האיש נותן לאשתו טבעת ואומר לה ''הרי את מקודשת לי'' ועל ידי זה נקנית האשה לבעלה ונקראת מעתה אשת איש. אבל היא עדין אשתו, אלא היא חוזרת לבית אביה (כך היה בזמנם שהיו עושים אירוסין ונישואין בנפרד, אמנם בזמננו עושים את שני הדברים יחד) לאחר זמן עושין נישואין על ידי שפורסים מפה מלמעלה כמו החופה שלנו או על ידי יחוד בין הבעל לאשה.

''נישואין'' פירושם שיש בין האיש לאשתו ''אישות'', האשה יוצאת מבית אביה ונכנסת לבית בעלה.

הבדל זה שבין קידושין לנישואין מתבטא גם בדינים מעשיים, הקידושין מחייבים את האשה בכל האזהרות של אשת איש, היא כבר אסורה על כל אדם אחר בעולם, לעומת זאת האיש אינו מתחייב לאשתו שום דבר על ידי קידושין אלו, לא לפרנס אותה או לפדות אותה אם תיפול בשבי, על ידי קידושין האשה רק קנויה לבעלה אבל היא אינה אשתו. האישות ביניהם נוצרת רק על ידי נשואין, שאז האשה נכנסת לרשות בעלה והם חיים יחד חיים משותפים.

במתן תורה שאל הקב''ה את עם ישראל אם הם רוצים לקבל את התורה, עם ישראל ענה ''נעשה ונשמע''. קבלת התורה הייתה קידושין, ברגע זה חלו עליהם כל מצוות וחיובי התורה, אך הם עדיין לא חיו חיים משותפים עם הקב''ה, עדיין היה חסר את הנישואין, נישואים עניינים לצאת מבית אבא ולהיכנס לביתו של הקב''ה, בקבלת מצוות פרישות ומעשים טובים, שזהו שינוי בכל צורת החיים,

בזמן מתן תורה כשכלל ישראל אמרו ''נעשה ונשמע'' שאל אותם הקב''ה: נכון, קיבלתם על עצמכם עול מצוות, אבל האם מוכנים אתם לשנות את כל צורת החיים שלכם לחיות חיים משותפים עמי במחיצתי?

זאת הם כבר לא רצו, הדבר היה נראה בעיניהם יותר מדי קשה, ולשם כך הוצרך הקב''ה לכפות עליהם הר כגיגית ולהזהירם:

אם תהיו מוכנים להיכנס לתוך הנישואין יש לי עניין בקבלת התורה שלכם, אבל אם אינכם מוכנים, אלא רוצים קידושין בלי נישואין ''שם תהא קבורתכם''.

סיים הרב וכתב: ישנם יהודים יראים ושלמים שמוכנים ללמוד תורה לשמור כשרות ואף להתפלל שלוש תפלות ביום, אך יחד עם זאת הם רוצים להיות בן אדם נורמלי אדם מודרני ליהנות קצת גם מהבלי העולם הזה, גם קצת בידור,

אבל הקב''ה אינו חפץ ביהדות כזו, אין כל ערך לקידושין ללא נישואין, המחייבים שינוי מהותי בכל צורת החיים, ע''כ.

פירש המכילתא (כאן) ''והר סיני עשן כלו'' יכול מקום הכבוד? תלמוד לומר מפני אשר ירד עליו יי' באש, מגיד שהתורה אש, ומאש נתנה ובאש נמשלה, ומה דרכה של אש שאם קרב אדם אצלה נכוה רחק ממנה התקרר, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה. ע''כ.

וכיוצא בזה אמרה המשנה (מסכת אבות פ''ב מ''י) הם אמרו שלשה שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש.

---

אפשר לעלות לשמים

אמר רב שמואל בר נחמני כשברא הקב''ה את עולמו נתאוה לדור בתחתונים כמו בעליונים, עבר אדם הראשון על צוויו, אמר הקב''ה מתאוה הייתי לדור בתחתונים עברת על צווי עלה (הקב''ה) לרקיע הראשון, חטא קין עלה לשני, חטא דור אנוש עלה לשלישי, חטא דור המבול עלה לרביעי, חטא דור הפלגה עלה לחמישי, חטאו אנשי סדום עלה לששי, חטאו אמרפל וחבריו עלה לשביעי.

אמר הקב''ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בהם, קיפל כל הרשעים והעמיד אברהם שגדלו מעשיו הטובים, הורידו משביעי לששי, יצחק מששי לחמישי, יעקב מחמישי לרביעי, לוי מרביעי לשלישי, קהת משלישי לשני, עמרם משני לראשון, משה הורידו לארץ שנאמר וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, (אבקת רוכל חלק שני עמ' לא).

ועוד מובא בילקוט שמעוני (סי' רפד, תתעג) בששה בסיון נגלה הקב''ה על ישראל בהר סיני, וממקומו נתלש הר סיני, ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים וערפל מכסה את ההר, הקב''ה יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל, שנאמר (תהלים יח, י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו, ובתהלים כתוב (קטו, טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם

משל למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריא, וסוריה לא יעלו לרומי. כך הקב''ה כשברא את העולם אמר: השמים שמים לה' וכו', וכשנתן תורה לישראל מיד בטלה גזרה ראשונה, והתחתונים עלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים, שנאמר ''וירד ה' על הר סיני ומשה עלה אל האלהים'' ע''כ.

ולכאורה הרי גם לפני מתן תורה ירדו העליונים אל התחתונים כמו שנאמר אצל אברהם אבינו (בראשית יח, ב) ''והנה שלשה אנשים נצבים עליו'' שאמרו רבותינו ז''ל שהם מיכאל וגבריאל ורפאל (ב''מ פו:) אולם הכונה שהעליונים לא ירדו בצורתם, כי אם בתחפושות ונדמו לאנשים, וכמו שאמרו שנדמו לו כערביים, אכן לאחר מתן תורה, הותר לעלות בחֹמר וגופניות, וכמו שנאמר (שמות יט, ט) ''ומשה עלה אל האלהים''

ובזה יש לפרש מה שאמרו מלאכי השרת, מה לילוד אשה בנינו? (שבת פח:) כי רצונם לומר, הרי השמים שמים לה' ואין התחתונים יכולים לעלות בדמותם וצורתם הגשמית, לכן השיבם ''לקבל תורה באו'' וממני תורה חדשה תצא לבטל גזרה ראשונה, שיוכלו התחתונים לעלות לשמים, ומכאן שכל אדם יכול להרקיע שחקים בתורתו וצדקתו, להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. (חזון עובדיה פסח בהגדה עמ' קט).

---

הקב''ה כל יכול

כתב מדרש תנחומא (כאן סי' יא) אמרו זכרונם לברכה, שעשרת הדברות כולן בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאוד, מה שאין הפה של הדיוט יכול לדבר, ולא האזן יכולה לשמוע. ולפיכך כתוב, ''נפשי יצאה בדברו.'' (שה''ש ה ו). קול גדול ולא יסף, והקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון.

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מהו ''קול ה' בכח''? (תהל' כט ד). וכי אפשר לומר כך. והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולה לעמוד בכחו, שנאמר, ''וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן.'' (דניאל י ו), והקדוש ברוך הוא שכתוב בו ''הלא את השמים ואת הארץ אני מלא.'' (ירמיה כג כד), על אחת כמה וכמה, והוא צריך לדבר בכח. אלא בקול שיכול משה לסבול, ופירוש ''קול ה' בכח'', היינו בכחו של כל אחד ואחד.

וכן הקב''ה עושה הכל בבת אחת. ממית ומחיה בבת אחת. מכה ורופא בבת אחת. עונה אשה על המשבר, יורדי ימים והולכי מדבריות, חבושים בבית האסורים, אחד במזרח ואחד במערב, אחד בצפון ואחד בדרום, יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע (ישע' מה ז), כל אלה בבת אחת.

עפר נהפך לאדם. ואדם נהפך לעפר, שנאמר, וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת (עמוס ה ח). מהו לבקר צלמות, לתחלתו. ואומר, ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם (שמו' ז כ), חזר הדם ונהפך למים. בשר חי נהפך למת, חזר ונהפך המת לחי. המטה נהפך לנחש, הנחש נהפך למטה. הים נהפך ליבשה, היבשה נהפכה לים. וכן הוא אומר, הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ (עמוס ה ח). לכך נאמר, וידבר אלהים את כל הדברים. ע''כ.

וכן הוא במדרש רבה (כאן פר' כח), בא וראה שאין מדותיו של הקב''ה כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אינו יכול להיות עושה מלחמה ולהיות סופר ומלמד תינוקות, והקב''ה איננו כן, אתמול בים כעושה מלחמה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ואומר (איוב כו) ''בכחו רגע הים'' והיום במתן תורה ירד ללמד תורה לבניו. וכן הוא אומר (שם לו) ''הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה'' שזהו ''וידבר אלהים את כל הדברים האלה''.

וכן נאמר (ירמיהו י, ז) ''מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם'' מי לא יתיירא ממך, משל לדניסטוס (אדם שמלוה כסף) שמלא כיסו זהובים והיה עומד וצווח מי שהוא מבקש יבא וישאל, והיו הכל שומעים ובורחים, לומר כשיבא ליפרע ממי שלוה מי יוכל לעמוד. כך כביכול ירד הקב''ה לסיני ליתן הדברות שלא יהיה העולם מתמוטט שנאמר ארץ רעשה אף שמים נטפו וכן הרים נזלו מפני ה' וכן עמודי שמים ירופפו וישראל מרתיתין שנאמר ויחרד כל העם, וההר מרתת שנאמר ויחרד כל ההר מאד, כל אלו למה אלא מפני שדבר דברות של חיים.

והנביא צווח (עמוס ג) אריה שאג מי לא יירא. א''ר ירמיה ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה על אחת כמה וכמה, שנאמר (נחום א, ו) לפני זעמו מי יעמוד.

וכן כתב המדרש (שם פר' מא סי' ג) בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היו מבקשים לשמע הדברות מפי הקב''ה, אמר ר' פנחס הכהן בן חמא: שני דברים שאלו ישראל מן הקב''ה: לראות דמותו ולשמע מפיו את עשרת הדברות, כמו שכתוב (שיר השירים א, ב) ''ישקני מנשיקות פיהו'' וכי שומעים לשוטה מה שהוא מבקש? אלא שהיה צפוי וגלוי לפני הקב''ה שעתידין ישראל אחר ארבעים יום לעשות העגל,

אמר הקב''ה אם איני שומע להם עתידין הם לומר לא תבענו ביד משה אלא שיראנו הקב''ה דמותו וידבר עמנו, אמר הקב''ה שלא יהא להם פתחון פה לומר שמפני שלא שמענו מפיו ולא ראינו לפיכך עשינו לנו אלהים, אלא מה אעשה הריני מראה להם דמותי ומדבר עמהם פה אל פה, שנאמר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, ע''כ.

והנה יש לשאול מהו ''לֵאמֹר'' אלא אומר הזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש דף פג ע''ב) שפירושן זהו לאמר לאחרים דהיינו שהתורה תהיה ירושה לכל להנחילה לדורות הבאים, וללמד את בנינו תורה ומצות, שנאמר ''תורה צוה לנו משה וגו' ועל כל זה אינה לנו לבד אלא ''מורשה'' שהיא ירושה לקהלת יעקב, שאם תאמר שמלת ''לאמר'' היא כפשוטה דהיינו שצריך לגלות מה שאינו ראוי לגלות לכל אדם כגון סודות התורה שהיו נעלמים ונסתרים בהדברות, זה אינו נכון שהרי כתוב ''אנכי ה' אלהיך'' שפירושו כמו שאני נעלם וסתום שאין משיגים אותי, כך היו דברים אלו נעלמים וסתומים בלבך, דהיינו את הסודות הנרמזים בהדברות לא תגלם לכל אדם אלא להראוים אליהם. ע''כ.

הקדמה לעשרת הדברות ולקבלת התורה

אמר ר' יהודה בן לוי (שבת פח:) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבש''ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, אמר לו הקב''ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבש''ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה, (האדם שרוצה שיהיה לו עצה להתגבר על המלאכים, היא לקשר עצמו עם נשמות ישראל, דהיינו שיאהב כל אחד מישראל באהבה גדולה שעל ידי זה זוכה להתקשר בשורש נשמות ישראל, כי אין למלאכים כח להלחם רק נגד אחד מישראל, אך לא נגד כלליות נשמות ישראל. וזה מה שכשאמר משה רבנו ''אני מתירא שלא ישרפוני וגו' אמר לו הקב''ה ''אחוז בכסא כבודי'' היינו שנתן השי''ת למשה עצה להינצל מקנאת המלאכים, ע''י שיאחז ויתקשר בשורשי הנשמות שהן חצובות מתחת כסא הכבוד [זוהר חיי שרה קכה:] שאז לא יהיה למלאכים כח נגדו, נחלי דבש עמ' קעב) שנאמר (איוב כו, ט) מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ,

ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו, אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' אמר משה למלאכים:

למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם,

כתוב בה ''לא יהיה לך אלהים אחרים'' בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודת גלולים,

כתוב בה ''זכור את יום השבת לקדשו'' וכי אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות,

כתוב בה ''לא תשא'' משא ומתן יש ביניכם,

כתוב בה ''כבד את אביך ואת אמך'' אב ואם יש לכם,

כתוב בה ''לא תרצח לא תנאף לא תגנוב'' קנאה יש ביניכם (כתב על זה מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספרו המאיר ''מאור ישראל'' וז''ל, לכאורה יש להעיר ממה שאמרו בחולין צא: ''והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'' עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, [פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב. רש''י] ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה, ובאים לסכן אותו [מחמת קנאה. רש''י] מיד, והנה ה' נצב עליו [לשמרו] הרי שהיה להם קנאה. ויש לומר שעל כל פנים ביניהם לבין עצמם אין קנאה, שהקב''ה עושה שלום במרומיו, ע''כ) יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב''ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתוב,

מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו מתנה שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו מתנה (להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה ולעמוד בין המתים והחיים) שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו' ואם לא היה אומר לו, מהיכן היה משה יודע הרי זה לא נכתב בתורה, ע''כ.

עוד נאמר, מה ראו המלאכים לעכב התורה שתישאר בעליונים, בשכבר ידוע כי עיקר התורה הוא אך ורק בעבור ישראל,

אלא משל לגדול אחד, שהיה רב ומורה בעיר גדולה כמה שנים, ולעת זקנתו רצה לבקש לו מנוחה, לבלתי יטרד עוד בעסקי ההמון הגדול הזה ובמשפטיהם הרבים הכבדים ממנו, ועלה בדעתו לכתוב לעיר קטנה הסמוכה אליו, שיקבלוהו עליהם למורה, כי שם ישב במרגוע, בהיות אנשים בה מעט, וקרא לאנשי עירו וישאל אותם לחות דעתם, אם הם מסכימים עמו על הדבר הזה, ויאמרו לו: רבנו, כטוב בעיניך עשה! ויכתב לראשי העיר ההיא לאמר: אם תאבו, קבלוני נא אצלכם למורה, והם נאספו ויאמרו: טוב הדבר, ויבחרו מהם אנשים, ויקחו עגלות וישלחו לשם לשאת אותו ואת ביתו, ויהי כבוא העגלות, ויתקבצו גדולי העיר ולא נתנו אותו לנסוע מהעיר, ויאמר אליהם: הלוא שאלתי את פיכם תחלה והסכימה דעתכם על הדבר, ועתה מה לכם להתנגד?

ויאמרו אליו: רבנו, חלילה לנו מעשות כדבר הזה, הנה העגלות לפניך, קח ולך כאות נפשך, ויהי בעלי עגלה אוסרים מרכבתו, ויבואו גדולי העיר ויכו אותם הכה ופצוע, וינתקו המוסרות לאמר: את רבנו הגדול אתם באים לקחת מאתנו?! שוא לכם שוא, וילכו בעלי העגלה לבית הרב ויספרו לו את אשר עשו להם אנשי העיר, וישלח ויקרא אותם אליו ויאמר: הלא תגידו, מה לכם להתעבר עם האנשים האלה? הלוא בתם לבבם ובנקיון כפם באו הנה, אחרי כי השלמתם לעצתי, ויאמרו לו, רבנו, אבל עליך לדעת, כי בכוונה עשינו כן, למען הפק טובתך,

הנה אתה כתבת אל אנשי עירם שיקבלו אותך אצלם, ומי יודע מה הם אומרים ללבבם, אולי הם מדמים כי גדולי עירנו שאטו בך לגרשך מעמנו על ידי איזו סיבה, ועל ידי כן תהיה קל בעיניהם לאמר: מי הוא זה הבא לגור ולשפט שפוט, על כן יעצנו לעשות כה, למען יראו הם כמה נכבדת בעינינו וכמה יקרת, עד שלא נתרצה מהלוך מעמנו כי אם בקושי גדול, וידעו כמה עליהם להזהר בכבודך, שכל עקר מה ששלחנו אותך מפה הוא מסבת חפצנו למלא רצון רבנו.

הנמשל: כי התורה הקדושה עלה ברצונו יתברך לתתה למטה בארץ ולזכות לבני אדם מורכבי החומר והצורה, הנה המלאכים, גם כי ידעו כי התורה אך בעבור ישראל, עם כל זה התאמצו לחמד יופייה בלבם ואמרו: ''תנה הודך על השמים'' לכוונה גדולה, כי חשו המלאכים פן אחרי שיקבלוה תהיה אצלם כמו גר בארץ, לאמר: לו היתה חשובה למה נתנוה העליונים לרדת למטה? על כן עשו בכונה בעלות משה למרום לקבל את התורה, בקשו לפגע בו וחזקו דברים עליו לאמר ''תנה הודך על השמים, מה אנוש כי תזכרנו'' למען ידעו ישראל כמה היא חמודה בעליונים, ובלתי למען לזכות אותם נתנה למטה, ועל ידי כן ידעו להזהר בכבודה והדרה, (משלי יעקב למגיד מדובנא).

ודע שלמזלנו קבלנו את התורה עלינו שאם לא כן, היה שד אחד ששמו טְבוֹחַ והיה השד הזה טובח את בשרם ואת דמם, (שבת קכט:).

ר' יהודה בן ר' סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי (ש''ר פרשה מז סי' ה) אמר להם הקב''ה: לשעבר הייתם נקראים כשאר אומות, כמו: סבתא ורעמא וסבתכא, ומשקבלתם תורתי כרתי ברית עמכם ועליתי אתכם ולא ישראל בלבד אלא אף אתה (משה) מלכם לא גידלתיך בעולם אלא בזכות התורה, ומה גדלו הקב''ה? א''ר ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק, כל הכבוד שראה משה בעולם הזה אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לו לעולם הבא. ע''כ.

וכן בשעת מתן תורה. כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהן בעלי מומין מעבודת פרך שהיו עושין בטיט ובלבנים, והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת ידו וקוטעת את רגלו. אמר הקדוש ברוך הוא, אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומין. מה עשה. רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותן. ומנין שלא היה בהן סומין. שנאמר, וכל העם רואים את הקולות. ומנין שלא היו בהן חרשין. שאמרו, נשמע. ומנין שלא היו בהן גדמין. שאמרו, נעשה. ומנין שלא היה בהן חגרין. שכתוב, ויתיצבו בתחתית ההר. (מדרש תנחומא פרשת יתרו סי' ח).

אמר רבי לוי (ירושלמי ברכות פ''א ה''ה) מפני מה קוראים פרשיות קריאת שמע בכל יום? מפני שעשרת הדברות בהם,

''אנכי ה' אלהיך'' = שמע ישראל ה' אלהינו.

''לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'' = ה' אחד.

''לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'' = ואהבת את ה' אלהיך (שמי שאוהב את מלכו לא נשבע בו ומשקר).

''זכור את יום השבת'' = למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי (רבי אומר זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שבתורה).

''כבד את אביך ואת אמך'' למען ירבו ימיכם וימי בינכם.

''לא תרצח'' = ואבדתם מהרה (מי שרוצח נרצח).

''לא תנאף'' = ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

''לא תגנוב'' = ואספת דגנך (ולא דגן חברך).

''לא תענה ברעך עד שקר'' = אני ה' אלהיכם, וכתוב ה' אלהים אמת (אמר רבי לוי, אמר הקב''ה אם העדת לחברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ).

''לא תחמוד בית רעך''= וכתבתם על מזוזות ביתך (ולא בתי חברך). ע''כ.

ובדומה לזה אמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר, צואות רבי אליעזר הגדול) אלפים שנה קודם שנברא העולם התורה היתה קיימת, והיתה מתרעמת לפני הקב''ה ואומרת, למה נבראתי אלפים שנה קדם שנברא העולם, האם לא תתן אותי לבני אדם? אמרו לה מלאכי השרת אנו מעכבים על ידך, כי בני אדם עתידים לחטא בך, ועל כן מוטב שתהי עמנו, באותה שעה היתה התורה משחקת לפני הקב''ה שנאמר (משלי ח, ל) ''משחקת לפניו'' והיה הקב''ה אומר למלאכים: התורה משחקת עליכם לומר: תורה למה לכם וכי ממצרים יצאתם, משועבדים הייתם לפרעה, אכילה ושתיה יש לכם, דבר טמא יש בניכם, ולמה אתם מבקשים את התורה, אין לכם צורך לקבל את התורה, אלא לאדם שמקבל טמאה, צריך לכפר עליו ולתקן אותו ולטהר את נפשו, מיד שתקו כולם עד שבא משה ונצחן בתשובה זו.

וקודם שנתן תורה לעמו ישראל, בא הקב''ה אל כל אומה ולשון לתן להם את התורה, כדי שלא לתן להם פתחון פה לעתיד לבוא לומר, אם ארע לנו הקב''ה לתן לנו את התורה, היינו מקבלים אותה,

הלך אצל בני עשו ואמר תקבלו את התורה? אמרו מה כתוב בה? ענה להם ''לא תרצח'' ענו כולם ואמרו: וכי ברכה שנתברך עשו אבינו תרצה לעקור אותה ממנו, שנאמר ''על חרבך תחיה'' אמרו אין אנו רוצים לקבלה,

הלך אצל בני לוט (עמון ומואב) ואמר תקבלו את התורה? אמרו מה כתוב בה? ענה להם ''לא תנאף'' אמרו: מנאוף באנו, אין אנו רוצים לקבלה,

הלך אצל בני ישמעאל, ואמר תקבלו את התורה? אמרו מה כתוב בה? ענה להם ''לא תגנוב'' אמרו: וכי ברכה שנתברך בה ישמעאל אבינו, אתה רוצה לעקר ממנו, שנאמר ''ידו בכל ויד כל בו'' אין אנו רוצים לקבל תורתך, מיד חזר הקב''ה על כל אמות העולם ולא רצו לקבלה,

ואחר כך בא אצל ישראל ואמר תקבלו את התורה? אמרו מה כתוב בה? ענה להם, שש מאות ושלש עשרה מצוות, אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. מיד ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכים וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וקבלו את התורה בשמחה.

וכשנתן את התורה לישראל, אמר להם, תנו לי ערבים שתקיימו אותה,

אמרו לפניו, הנה אברהם יהיה ערב בעדנו, אמר להם מחויב הוא עבור ישמעאל שעתיד להרוג את בני בצמא.

אמרו לו הנה יצחק, אמר להם, מחויב הוא לי על שאהב את עשו שונאי,

אמרו לו הנה יעקב, אמר להם, מחויב הוא לי על שלא השלים נדרו בבואו מפדן ארם,

אמרו לפניו, הרי הבנים שלנו,

מיד אמר הקב''ה: תנו לי אותם ערבים ואני אקבלם. מיד הביאו בני ישראל את נשיהם עם יונקי שדים ונשיהם מעברות, ועשה הקב''ה בטניהם כזכוכית והיו מדברים עמו, אמר להם: ראו שאני רוצה לתן תורה לאבותיכם ואתם ערבים בשבילם שיקימוה, אמרו לו: כן, ואמר להם את החוקים וענו לו על הכל, ומנין שמעוברים שבמעי אמן ומפני יונקים נתיסדה התורה, שנאמר (תהלים ח, ג) ''מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז'' ואין עוז אלא תורה שנאמר ''ה' עוז לעמו יתן. וכשראה הקב''ה את ישראל בכל לבם שהיו מכונים ומרוב אהבה היו ממהרים לקבל התורה, שבחם ואשרם שנאמר ''אשריך ישראל מי כמוך''.

וכאשר אמר הקב''ה (שם פרק מ''א) אנכי ה' אלהיך יצא קול ראשון והשמים רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות התמוטטו וכל האילנות כרעו והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, שנאמר (דברים כט, יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני שנאמר ''ואת אשר איננו פה'' וישראל שהם חיים נפלו על פניהם ומתו.

ויצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם ואמרו למשה: משה, אין אנו יכולים לשמוע קולו של הקב''ה עוד, ומתנו שם כשם שמתנו, שנאמר (שיר השירים ה, ו) ''נפשי יצאה בדברו'' וכן ''ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות ועתה למה נמות כשם שמתנו'' ושמע הקב''ה את קולן וערב לו, ושלח מיכאל ולגבריאל ואחזו בשתי ידיו של משה שלא ברצונו והגישוהו אל הערפל שנאמר ''ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים'', ''גש'' לא כתוב כאן אלא נגש, ושאר כל הדברות דבר עם פי משה, ועליו הכתוב אומר (משלי כה, יג) ''כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב.'' (הנה כצנת שלג ביום קציר שהיא ערבה מאד ושומרת החום הטבעי שלא יתפזר מפני חום האויר בעת ההיא וישיבהו לפנימי הגוף כן ציר נאמן לשולחיו וישיב לאדוניו נפשו וחייו במה שהשלים תשוקתו באופן שלם בענין השליחות אשר שלחו, רלב''ג) ע''כ.

ואע''פ שסירבו הגוים לקבל את התורה, הקב''ה כועס על ישראל אם אינם רוצים לקיים התורה יותר ממה שהוא כועס על האומות שסירבו לקבל את התורה,

משל למלך שהיתה לו שדה, וביקש לתת אותה לאחד, אמר לו: הרוצה אתה לקבל את השדה? אמר לו אין לי כח לקבלה, וכך אמר לו השני והשלישי, קרא לרביעי ואמר לו, רוצה אתה לקבל את השדה וסירב, קרא לחמשי ושאל אותו האם אתה רוצה לקבל לידך שדה זו? אמר לו כן, אמר לו על מנת שתטפל בה בכל ההכרחי לה, אמר לו כן. וכשירד לשדה עשה עצמו כאינו יודע לשאול והניחה בלי חרישה ובלי זריעה. על מי כועס המלך? על אלו שאמרו אין אנו יכולים לקבלה או על זה שקיבלה ולא השתדל לטפל בה?

והנמשל שלפני מתן תורה לא הניח הקב''ה אחת מן האומות בלי לשאול אותה אם היא רוצה לקבל התורה, ולא היו אומה ולשון שהסכימו קבלה, וכשדיבר עם ישראל אמרו: כל אשר דבר ה' נעשה. ואם כן החובה מוטלת עליהם לקיים התורה, ואם ח''ו מבטלים אותה ועוברים על מצותיה, הם נענשים שהקב''ה כועס עליהם שקיבלוה ואינם מקיימים אותה, יותר מאשר על הגויים שלא קיבלוה. (מעם לועז יתרו יט, יז).

ובספר שומר אמונים (מאמר האמונה פ''טז) מובא שכשהגיעו העם למתן תורה נפתחו להם כל שערי הרקיע, כמו שכתוב (דברים ד) ''אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים'' וכתוב (דברים כט) ''כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום וגו' וכתבו ז''ל: שהקב''ה הביא לשם כל הנשמות שעתידין להבראות, וכולם שמעו ''אנכי ה''' וקבלו עליהם האמונה, ולכן כל אדם מישראל אפילו תינוק קטן יש לו אמונה בה' ואין שואל חס ושלום על אמונת שמו יתברך, כי האמונה ירושה לנו מאבותינו הקדושים, ובמעמד הנבחר בהר סיני שם קבלנו תוקף האמונה בעצמינו, ונפשינו קבלו אור התורה וקבלת הנבואה מפיו של הקב''ה באנכי ה' אלהיך ולא רק מצד האמונה שירשנו מאבותינו הקדושים.

והיה מעשה אצל הבעל שם טוב הקדוש שפעם אחד למד קודם התגלותו עם תלמידיו שהיה מלמד נערים, וידוע ומפורסם שהוא הראה לכל תלמידיו ומסר להם חלק תורתם בבחינת מעמד הר סיני בקולות וברקים והיה אש מלהטת סביבותיהם ומתקבצים מלאכי השרת והיו שומעים הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלהיך מפי השם יתברך, וכשהגיע בשבועות או פרשת יתרו ולמד עמהם סדר מתן תורתינו הקדושה, שאל לילדים: בני, אתם זוכרים מעמד הר סיני, והשיבו כולם בפה אחד אנו זוכרים, כי פתח להם הדעת והשכל עד שזכרו ממש, כי זה היה דבר קטן אצל רבנו הבעש''ט ז''ל, רק אחד השיב: רבי אין אני זוכר, וזה יצא לתרבות רעה רח''ל. ע''כ.

והנה נשאלת השאלה מדוע נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד?

אלא שכתב המעם לועז (יתרו יט, יז) כדי לומר שאפילו אם האדם שרוי יחידי בתוך ביתו אינו ראשי למנוע עצמו מן התורה, ואם היה אומר בלשון רבים ''אנכי ה' אלקיכם'' היה נשמע שאין חיוב לעסוק בתורה אלא לרבים. והאמת היא שאפילו אם אדם נמצא לבדו הוא צריך לעסוק בתורה ובפרט כשיש ד' וה' אנשים או עשרה המתכנסים במקום אחד שבודאי אין להם רשות לדבר דברים בטלים אלא בדברים ההכרחיים ואח''כ ילמדו דבר תורה.

וכן שכל אחד ואחד ידמה בנפשו שהוא אינו אלא אחד בעולם ואין עוד אדם אחר (הארת המחבר: וכמו שאמר ר' חלבו אמר רב הונא [ברכות ו:] כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם וגו' מאי כי זה כל האדם א''ר אלעזר אמר הקב''ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, שלומד תורה) ובתורתו ומצותיו הוא מקיים את העולם, ואם לא היה לומד היה העולם נחרב כי אין אחר שיעשה כן, ובכך לא יסמוך על אלו שלומדים בישיבה, שכל אחד חייב ללמוד לעצמו, וכו'. ע''כ.

אמר ר' שמעון (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר יתרו דף פג ע''ב) כל דבור ודבור מעשרת הדברות היה מלא בכל מיני טעמי תורה ובכל דיבור והיה בהם כל מיני גזרות וסיגים של חכמים בשכר המצות מצד החסד, ועונשין להעובר על המצות מצד הגבורה, וסודות וסתרים ברזי התורה, כמו אוצר המלא הכל מיני דברים. והיו רואים כל ישראל עין בעין את הדבור, כעין מה שכתב ''וכל העם רואים את הקולות'' והיו שמחים,

וכל הנשמות של הדורות שיבואו אחריהם כולם נזדמנו לשם, וכולם קיבלו את התורה בהר סיני, שנאמר (דברים כט, יד) ''כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וגו' וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם'' כי כל הנשמות עמדו על הר סיני במתן תורה. וכל אחד ואחד קבל בסיני מה שראוי לו כפי מדרגת נשמתו ושורשו, וכפי הכנתו בחכמה ויראת חטא. וכולם ראו את הקולות, אלו בגוף ונפש ואלו בנפש בלבד.

ובספר טעמי המנהגים (בקונטרס אחרון אות תריח) הביא דברי ספר בינת יעקב (דרוש שביעי) ששמע מפי האדמו''ר מראפשיטץ נ''ע בשם הרב הקדוש אלימלך זללה''ה שאמר בזה הלשון: לא בלבד שאני זוכר מעמד הר סיני אלא שאני זוכר מי ומי עמדו אצלי, ע''כ.

וכן (שם דף פה ע''א) כששמעו דבורו של הקב''ה (עשרת הדברות) פרחה נשמתם ועלו נשמותיהם של ישראל עד כסא הכבוד להדבק שם, כי משם נחצבו וחזרו לשורשם, אמרה התורה לפני הקב''ה: וכי בחנם הייתי שני אלפים שנה עד שלא נברא העולם, אם אין מי שיקבל אותי, ואם תאמר שמשה יהיה לגוי גדול והוא יקבל את התורה, על זה אמרה: וכי לחנם כתוב בתורה ''ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם, וכן כתוב ''ואל בני ישראל תדבר לאמר'' וכן ''כי לי בני ישראל עבדים'' הרי שהתורה ראויה להנתן לכלל ישראל ולא ליחיד, ועתה שפרחה נשמתם אנא הם ישראל כדי שיקבלו את התורה?,

באותה שעה החזירה התורה נשמתם של ישראל כל אחת ואחת למקומה, כי התורה התקיפה ואחזה בנשמות שעלו לכסא הכבוד כדי להחזירן לישראל, זהו שכתוב ''תורת ה' תמימה משיבת נפש'' פירושו משיבת נפש ממש, שהתורה השיבה והחזירה נפשות ישראל למקומן.

וכן (שם דף צד ע''ב) אלו עשרת הדברות הם כלל של כל התורה, כי יש בעשרת הדברות כת''ר אותיות כנגד התרי''ג מצות של התורה וז' מצות של חכמים, והם כלל של כל מה שיש למעלה ולמטה כי בהם רמוזים סודות של כל העולמות, והכלל של כל עשרה מאמרות של בראשית, ואלו עשרת הדברות נחקקו על לוחות אבנים, כי מכל התרי''ג מצות נבחרו אלו העשר מצות להחקק ולהתגלות בלוחות ושאר כל המצות נכללו בהם רק דרך הכלל, וכל הסודות שהיו בהם נראו לעיני כל ישראל, לדעת ולהתבונן בסוד תרי''ג מצות התורה הכלולות בהם,

והכל היה מאיר לעיניהם בשעה ההיא, דהיינו כל סודות התורה וכל סודות העליונים ותחתונים לא נמנעו מהם מלהשיגם, לפי שהיו רואים עין בעין זיו כבוד קונם, מה שלא היה כיום ההוא מיום שנברא העולם, שנגלה הקב''ה בכבודו על הר סיני, וכתב בזוהר חי שהיו ישראל במעמד הר סיני במדרגה שיהיו באלף השביעי, ואם תאמר שהם היו באותה מדרגה כמו שהם היו על הים? התשובה היא שלא כך היה, לפי שבאותו היום שעמדו על הר סיני פסקה ונתעכלה מהם אותה הזוהמה שנמשכה על כל בני האדם על ידי חטאו של אדם הראשון, וזו הזוהמה עוכרת את גוף האדם ועתה נזדכך חומרם ממנה, וכל הגופים של בני ישראל היו מצוחצחים וטהורים כצחצחות לבוש המלאכים העליונים, שכאשר המלאכים יורדים לעולם הזה מתלבשים באויר העולם והוא לבוש צח שעוזרם לקיים שליחותם, כך ישראל בהר סיני היה להם לבוש צח העוזר להשכיל ולהשיג, והיו נשמות ישראל מאירות כזוהר הרקיע לקבל אור העליון. ומשום זה אין להשוות בין מעמד הר סיני לבין היציאה על הים, וביום ההוא היתה שמחה לפני הקב''ה יותר מיום שנברא העולם, לפי שביום שנברא העולם לא היה העולם בקיום עד שקבלו ישראל את התורה שנאמר ''אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'' וכיון שקבלו ישראל את התורה על הר סיני, אז נתבשם ונמתק העולם ממרירות חטא האדם הראשון.

פתח רבי אבא (שם פרשת ויקרא דף ז ע''א) ואמר בשבחן של ישראל: אשרי חלקם של ישראל מכל העמים, כי כשברא הקב''ה את העולם לא ברא אותו אלא בשביל ישראל, בכדי שיקבלו את התורה על הר סיני ויעסקו בה, ויטהרו לגמרי על ידי סור מרע, וימצאו צדיקים לפניו על ידי ועשה טוב. ע''כ.

כתב המכילתא, מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה? משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שנכנס למדינה אמר להם אפשר למלוך עליכם אמרו לו האם עשית לנו משהו שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומה הכניס להם את המים עשה להם מלחמות, אמר להם עכשיו אמלוך עליכם? אמרו לו כן. וכן כך הקב''ה, הוציא ישראל ממצרים קרע להם הים הוריד להם המן העלה להם הבאר הגיז להם השליו עשה להם מלחמה עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כן וכן.

ר' חכינאי אומר (פרקי דרבי אליעזר פרק מ''א) בחדש השלישי היום גדול מהלילה, וישנו ישראל עד שתי שעות ביום, ששינת יום בעצרת ערבה, והלילה קצר, ויצא משה ובא למחנה ישראל והיה מעורר ישראל משינתם ואומר להם עימדו משינתכם שהרי אלהיכם מבקש ליתן לכם את התורה, כבר בא החתן ומבקש להביא את הכלה להכניסה לחופה כדי ליתן לכם את התורה, בא השושבין והוציא את הכלה, כאדם שעושה שושבניות לחברו, שנאמר ''ויוצא משה את העם לקראת האלהים'' ע''כ. וכן הוא במדרש רבה (שיר השירים רבה פ''א פס' יב).

ולפי שבשעת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרך הקב''ה להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו במעמד הר סיני, צריכים אנו לתקן זאת (מגן אברהם סי' תצד) על ידי שבחג השבועות שזה חג מתן תורה נעמוד על המשמר בלילה הזה ונעסוק בתורה עד עלות השחר, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש ''חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחול מורשה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות'', וכן אמרו עוד בזוהר הקדוש ''כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרונות, והקב''ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון''.

ונכון ללמוד עם הצבור ''התיקון'' שנדפס בספר ''קריאי מועד'' תיקון ליל שבועות, שנתקן ונסדר ע''פ הזוהר והמקובלים, ומכל מקום מי שחשקה נפשו לעסוק בש''ס ובפוסקים אין למחות בידו כי יש לו על מי לסמוך, והעיקר להמנע משיחת חולין ודברים בטלים, ולא יאבד זמן יקר זה בשיחה בטלה, ומי שיושב בטל הוא כמו יישן, ועל פי הקבלה אין לקרוא משנה בלילה זו, (חזון עובדיה יום טוב הל' חג השבועות, ע''ש).

והנה (שם) קוראים אנו כל שנה ושנה בששה בסיון בחג השבועות הקדוש את עשרת הדברות מתוך ספר התורה שבהיכל, וביום הזה צריך האדם להתגבר כארי בתפלת השחר (לאחר שלמד כל הלילה) לבל יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, שלא יצא שכרו בהפסדו אם יישן בשעת קריאת שמע ותפלה, ואסור ללכת לישון תוך חצי שעה לפני עמוד השחר והלאה, וכן יזהר בשעת קריאת התורה, שהיא פרשת עשרת הדברות, לבל תחטפנו שינה. וכבר אמרו חז''ל: אמר הקב''ה לישראל, בני היו קוראים פרשת עשרת הדברות בכל שנה ושנה (בחג השבועות) ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה, שבאותו יום זמן מתן תורה מתעוררת אותה הארה קדושה של המעמד הנשגב והנורא של אבותינו במעמד הר סיני.

וכן יש נוהגים לעמוד על רגליהם דוקא בשעת קריאת עשרת הדברות, ואין זה מנהג נכון, כי יש לחוש פן יאמרו שדוקא תורה זו מן השמים ולא השאר חס ושלום, ונותנים יד לפושעים בזה, [וכמו שאמרו כיו''ב בגמרא ברכות (יב.) שבטלו לומר קריאת עשרת הדברות בצבור בכל יום, מפני תרעומת המינים, ופרש''י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת ח''ו, ותדעו שהרי אין קוראים אלא מה שאמר הקב''ה ושמעו מפיו בסיני. ויש למחות ביד הנוהגים כן, ומכל שכן במקום שיש שם תלמידי חכמים שיושבים בשעת קריאת עשרת הדברות, שיש למחות במי שעומד, משום יוהרא. ואם עומד מפני שקראו לאביו או רבו לקרות בתורה, ועומד לכבודם, יעמוד מיד עם עלותם לקרות בתורה, שעל ידי כך ניכר הדבר שעמידתו אינה משום עשרת הדברות, אלא משום כבוד אביו או רבו, ובזה אין כל חשש, וכן מי שנמצא בבית כנסת שהקהל עומדים על רגליהם בשעת קריאת עשרת הדברות, ואם ישאר לשבת אף על פי שעושה כדין מכל מקום יש חשש שמא יראה כמזלזל ח''ו, נראה שיש להורות לו להקדים ולעמוד מתחילת הקריאה של העולה לעשרת הדברות, ונמצא שאין כאן פתחון פה למינים, כיון שכבר הקדים לעמוד בכמה פסוקים קודם עשרת הדברות. ע''כ].

ובכלל זה יש אומרים שטוב לומר ביחיד פרשת עשרת הדברות בכל יום, אולם פשט המנהג שלא לאומרם, בין ביחיד ובין בציבור, בין קודם התפלה ובין אחר התפלה, כדי שלא לתת פתחון פה למינים לומר שרק עשרת הדברות הן תורה מן השמים ח''ו.

(הלכה ברורה להרה''ג הרב דוד יוסף שליט''א).

---

אנכי ה' אלקיך

כאשר ראתה האות אל''ף שרצה הקב''ה לבראת את העולם בבי''ת שנאמר ''בראשית ברא וגו''' עמדה לצד אחד ושתקה, עד שקראה הקב''ה ואמר לה: אל''ף למה תשתקי, למה לא תדברי כאחת מחברותיך? ענתה אל''ף ואמרה לפניו, רבונו של עולם, חברותי עולים לחשבון גדול (שלכל אות יש יחוד משלו) ואני לא, אמר לה הקב''ה: אל תתמהי שאת ראש לכלם ומלך, שאני אחד ואת אחד, ולפי שהשפלת את עצמך, אני מגדל אותך שאת תעלי לחשבון אלף, ועוד אמר לה, התנחמי שכשאתן את התורה, בך אפתח. לכן פתח הקב''ה ב ''אנכי וגו''' בתתו את התורה לישראל. (פרקי דרבי אליעזר, צואות רבי אליעזר הגדול).

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ בפסוק זה אמר רבי ייסא הקטן מהחברים לרבי שמעון בן יוחאי, יש לי לשאול שאלה אחת ממך שהיא מטרידה ומבלבלת אותי בלבי, ואני מתירא לשאול אותך שמא אענש, ואם לא אשאל אז הקושיה תהא משבשת ומבלבלת את לבבי,

אמר לו רבי שמעון: שאל, שאל ואמר: זה שהקב''ה מזכיר לישראל בכל מקום ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' ''אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'' איזה חידוש לימד כאן, הלא הוא תנאי שהקב''ה התנה לאברהם שיוציא את ישראל ממצרים? שאמר הקב''ה לאברהם (בראשית טו, יג) יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו' וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, אם כן למה להקב''ה להזכיר את זה בכל מקום ומקום? הלא היה צריך
להוציאם מחמת שהבטיח כן לאברהם אבינו?

אמר לו ר' שמעון לר' ייסא: בא וראה בני הקב''ה לא התנה עם אברהם אבינו אלא שיוציא את ישראל מגלות הגשמי של מצרים, ולא שיוציאם מתחת השעבוד הרוחני של אלהים אחרים, כי ודאי כשישראל היו במצרים נטמאו וטנפו עצמם בכל מיני טומאות, עד שהיו שורים ושוכנים תחת מ''ט כחות הטומאה, והקב''ה הוציא אותם מתחת השעבוד של כל אלו הכחות, מה שלא התנה אם אברהם אבינו להוציאם ממצרים, והוא עשה טובו וחסדו עמהם להוציאם ממ''ט שערי טומאה, ולהכניסם במ''ט שערי קדושה. ולפיכך מזכיר בכל מקום זאת ההוצאה. (קונטרס מתוק מדבש על הזוהר מאמרי ספירת העומר).

וכן בשעה שאמר הקב''ה ''אנכי ולא יהיה לך'' אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, (קידושין לא.).

ר' אסא אומר (ילקוט שמעוני סי' רפו) כ''ו דורות היה האות אל''ף קורא תגר לפני הקב''ה, לומר אני ראשון של אותיות ולא בראת בי את העולם אלא בבי''ת שנאמר ''בראשית ברא אלהים''. אמר לו הקב''ה חייך שאני פורע לך תורה נבראת לפני עד שלא נברא העולם אלפים שנה וכשאבוא ליתן תורה לישראל איני פותח אלא בך שנאמר אנכי ה' אלהיך.

שאלו הפלוסופין את הזקנים ברומי (ע''ז נד:) אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדים הרי הוא מבטלה הרי הן עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, דומה הדבר לאדם שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח! (ולמה צומח) אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין, וכן הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין והיינו שאמר ריש לקיש אמר הקב''ה לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי (עושין הפקר לכל שכל הרוצה לחתום בו יחתום בו כלומר שבאין על הערוה על כרחי ומולידין, רש''י) אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי (שאני יוצר הוולד על כרחי ומולידין שהרי גזרה לפני שינהג העולם כמנהגו, רש''י). ע''כ.

וכן אמר ר' ישמעאל מהו הפסוק (פר' שלח) ''כי דבר ה' בזה''? זה העובד אלילים, דתנא דבי ר' ישמעאל ''כי דבר ה' בזה'' זה המבזה דבור שנאמר לו למשה מסיני אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים. (סנהדרין צט.)

א''ר טוביה ב''ר יצחק (ש''ר פר' כט) ''אנכי ה' אלהיך'' שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך. דבר אחר אנכי ה' אלהיך משל לבת מלכים שנשבית ביד הלסטים ובא המלך והצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה אמרה לו מה אתה נותן לי אמר לה אם אין לך עלי אלא שפדיתיך מיד הלסטים דייך.

א''ר אבהו אנכי ה' אלהיך זהו שכתוב (ישעיה מג) ''אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי וגו''' אנכי הגדתי= למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו אחריכם ויטבעו בים שנאמר (שמות יד) ויגד למלך מצרים כי ברח העם, והושעתי= אתכם שנאמר (שם) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, והשמעתי= לעובדי כוכבים שנאמר (שם טו) שמעו עמים ירגזון, ואין בכם זר שנאמר (שם יח) וישלח משה את חותנו מיד בחדש השלישי ואתם עדי נאם ה' ואני אל אנכי ה' אלהיך.

וכן הוא אומר על הפסוק (עמוס ג, ח) ''אריה שאג מי לא יירא'' אמרו חכמים בשם ר' הושעיא שאל בלצא (שם חכם) את רבי עקיבא, אמר לו, מהיכן הרעש נעשה? אמר לו בשעה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בבתי עבודת כוכבים ובעובדיה היאך נתונים בשקט ובשלוה בעולם, ורואה ביתו חרב ונתון בידם של עובדי כוכבים כביכול הוא מקנא ושואג ומיד השמים והארץ רועשים שנאמר (יואל ד) ''מציון ישאג ומירושלים יתן קולו'' וישראל מה היו עושים (פירש עץ יוסף ומתנות כהונה: שהרי הרעש כולל בעולם והם גם כן בתוכו) כביכול הוא מגין עליהם שנאמר (שם) וה' מחסה לעמו.

ומהו (עמוס ג) ''ה' אלהים דבר מי לא ינבא'' א''ר אבהו בשם ר' יוחנן, כשנתן הקב''ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול ''אנכי ה' אלהיך'' וכן הוא אומר (דברים ה) ''אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף'' אמר רשב''ל מהו ולא יסף אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהיה יוצא מפי הקב''ה לא היה לקולו בת קול. ע''כ.

כתב המכילתא, ''לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'' למה נאמר? לפי שנאמר ''אנכי יי אלהיך'' משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליכם שאם מלכותי לא יקבלו גזרותי לא יקבלו, כך אמר המקום לישראל אנכי יי אלקיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו כן, וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי ''לא יהיה לך אלהים אחרים על פני''.

''לא יהיה לך אלהים אחרים'' למה נאמר? לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אין לי אלא שלא תעשו, העשוי כבר מנין שלא יקיים? תלמוד לומר, לא יהיה לך אלהים אחרים, וכי אלוהות הן והלא כבר נאמר (ישעיה לז) ''ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה'' ומה תלמוד לומר ''אלהים אחרים'' אלא שאחרים קוראים אותם אלוהות,

דבר אחר, ''אלהים אחרים'' שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם.

דבר אחר, ''אלהים אחרים'' שהם עושין את אלהיהם אחרונים.

דבר אחר, ''אלהים אחרים'' שהם אחרונים לעובדיהם, וכן הוא אומר ''והן יצעק אליו ולא יענה ומצרתו לא יושיענו''. ר' אליעזר אומר ''אלהים אחרים'' שהם מחדשים להם אלהות בכל יום, הא כיצד? היה לו של זהב נצרך לו עשאו של כסף ונצרך לו עשאו של נחשת, היה לו של נחשת ונצרך לו עשאו של ברזל או מעופרת, וכן הוא אומר ''חדשים מקרוב באו''. ר' יצחק אומר אִלו נפרש להם כל שם עבודה זרה לא היה מספיק להם כל העורות שבעולם, ע''כ.

וכתב האבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא) (כאן) ששאל אותו רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך, וזאת היתה תשובתי אליו וכו' שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם, ואני אהיה לך לאלהים, ומשה רבנו פירש זה בפרשת כי ישאלך בנך, כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלא בורא אחד לכלנו, והנה הזכיר שלש תשובות, הא' עבדים היינו לפרעה, והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה על כן אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו, והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו, והשלישית וצדקה תהיה לנו, שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא. ע''כ.

ודיני מצוה זו כתב בספר החינוך (מצוה כו) כגון מה שמחויב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והענינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כלם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלוהות, אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. (הל' יסודי התורה פ''א). ע''כ.

והנה רבנו הגדול בעל הסמ''ק ז''ל כתב בספר המצות שלו (מצוה א) וז''ל אכן הקב''ה מנהיג את העולם כולו ברוח פיו, והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו למעלה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה (חולין ז:) שנאמר (תהלים לז) ''מה' מצעדי גבר כוננו'' ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא.) ששואלים לאדם לאחר מיתה בשעת דינו ציפית לישועה, והיכן כתוב מצוה זו, אלא יוצא מכאן שבזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים שנאמר ''אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'' ומאחר שהוא מעשרת הדיברות וכל הדיברות הם ציווים, אלא ודאי כך אמר (הגהות רבנו פרץ) כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית, ואם כן ''ציפית לישועה מצוה כתובה היא מאנכי וגו' ולכך שואלים עליה. (שומר אמונים חלק ב עמ' שכז).

---

לא תעשה לך פסל ע''פ הסוד

מובא בגמרא עבודה זרה (מג:) ''אשר בשמים'' לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ''ממעל'' לרבות מלאכי השרת, ''אשר בארץ'' לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, ''מתחת'' לרבות שילשול קטן (תולעת קטנה שדרכו לגדל מתחת לארץ).

ידוע המעשה שעשה במסירות נפש אביו של רש''י הקדוש, ר' יצחק, שהיה לו מרגלית יפה ששווה הון עתק ובדיוק מרגלית כזאת היתה חסרה בעינו של הפסל של הקיסר, ואף כי הרבו לתת בעבורה מאוד מוהר ומתן לא רצה לשמוע להם עד שגלגלו והביאו את ר' יצחק הערמה על ספינה בחצי הים, אז התחילו להכריחו לתת לתם את המרגלית, ובראותו מוכרח לתת להם השליכה בים, ויצילהו ה' מידם, ובת קול נשמעת בבית מדרשו לכל תלמידיו שאמר, הנה לך בן מאיר אל כל ישראל, ותוך שנה נולד לו בן ויקראהו שלמה. (סדר הדורות, סיפורי מעשיות). בא וראה יהודי יקר איזה מסירות נפש מסר אביו של רש''י שבעד כל הון שבעולם הוא לא היה מוכן אפילו להשתתף בחלק מבנית פסל לעבודה זרה ובזכות זה קיבל בן שמאיר את העולם.

וכתב רבנו בחיי (כאן) באה התורה ואסרה לעשות שום פסל ותמונה אפילו אמצעי שאם יעשה כן סופו שישתחוה לו ואחר ההשתחויה יבא לעבדו, כענין שכתוב (תהלים א) ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'', ודרשו רז''ל מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב, אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט, יב) ''וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא'' והנה הוא נמנה עם כת לצים שאינם מקבלים פני השכינה. ע''כ.

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' קמא סע' ד) אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד' פנים ביחד וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם, ובמה דברים אלו אמורים בצורות בולטות אבל בשקועות כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בצבעים מותר לעשותם, וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת בין שוקעת ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפילו בולטות, וכן מותר לצייר צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם ואפילו היתה הצורה בולטת.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם ח''ז עמ' רפא) שאסור לעשות צורת אדם בולטת, ואסור להשהותה בביתו, ודוקא כשהיא צורה שלמה בכל אבריה, אבל פרצוף אדם וצוארו עד החזה בלי גוף אפילו הוא בולט אין בו שום איסור, בין בעשייתו בין בשהייתו, ומותר לעשות בובות תבנית אדם שלם בכל גופו, לתת לתינוקות לשחק בהם, וכל שכן שמותר להסתחר בהן ולקנותם לצורך התינוקות, ואין בהם איסור כלל, וכן אין האיסור לצייר צורה לנוי אלא צורת אדם בלבד, והוא שתהיה הצורה בולטת, אבל אם היתה הצורה שוקעת או צורה של סממנים (צבעים) כגון צורות שעל גבי לוחות וטבלאות, או צורות הנרקמות באריג מותרות. וכן נוהגים לקשט הסוכה בחג הסוכות בתמונות של צדיקים וגדולי הדור.

וכן מובא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש כאן דף פו ע''א) אמר ר' יוסי כל מיני צורות מותר לצייר לשם נוי, חוץ מצורת פני אדם שאסור לצייר אפילו לשם נוי, וטעם הדבר אמר ר' יצחק, כשנעשה צורת פני אדם נראה שחקוק תוך חקיקות השלימות, ר''ל שנראה כאילו חקק וצייר את צורת אדם העליון בשלימות, ונראה כאילו נותן דמות ותמונה לשמו יתברך, והוא זלזל בכבודו, כי מראה כאילו כבר השיג אותו, ומלשון גליפא או גליפין משמע שרק כשהצורה חקוקה ובולטת ושלימה אז אסור לעשות צורת אדם, אבל חצי צורה או שחסר ארכה ועביה אינה אסורה, אמר רבי יהודה זה שאומרים בני אדם הנקשרים ברוח שהם השדים והמזיקים, אפילו הם נמצאים בדפוס וצורה שלימה, לכן אסור לעשות צורה שלימה, אבל לא חצי צורה.

וכן אמר ר' יוסי כל הפרצופים מותר לצייר לשם נוי, חוץ מפרצוף אדם, כי פרצוף זה הוא צורת אדם עליון השולט על הכל, ואם אדם עושה אותו נמצא שהוא שולט עליו, ואינו כבוד העליון שיראה בדוגמא זו של מטה שיש שליטה באדם העליון, והמצייר צורת אדם בצורה בולטת הרי הוא כאילו עשה פסל וכל תמונה.

אמר ר' יצחק כמה יש לו לאדם להזהר על דברי תורה שלא יתבטל מהם אפילו רגע, כמה יש לו להזהר לעיין בהם היטב שלא יטעה בהם ולא יאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יוציא דבר תורה מפיו שאינו יודע הקדמתו ממקום אחר, כי כל מי שאומר בדברי תורה מה שאינו יודע שורשו ולא קבל מרבו עליו כתוב ''לא תעשה לך פסל וכל תמונה'' כלומר שלא תפסול לך תורה חדשה, שנחשב לו כאילו עשה פסל ותמונה, והקב''ה עתיד ליפרע ממנו בעולם הבא, כי בזמן שנשמתו תרצה ליכנס למקום מנוחתה ידחו אותה לחוץ, ותכרת מצרור החיים שהוא המקום שבו צרורות שאר הנשמות, וכמה רוחות רעות שהוליד בדעותיו המשובשות עתידות לשקר בה ולהטעותה ולהכניסה לגיהנם, כמו שהוא שיקר בתורה ואמר דברים שלא כן הוא, לכן גם הרוחות רעות יטעו את נשמתו בשקר, ובמקום להכניס אותה לגן עדן יכניסו אותה לגיהנם. ע''כ.

---

עון אבות על בנים, עבודה זרה, האם מותר ללכת או לעבוד בכנסיה?

מעשה (פרקי דרבי אליעזר, צואות רבי אליעזר החסיד) באשה אחת שהיו לה שבעה בנים והביאום לפני שר, אמר לגדול, עבוד עבודה זרה. אמר, איני כופר באלקי, שכבר כתב לנו ''אנכי ה' אלהיך''. הוציאו והרגו.

קרא לשני ואמר לו, עבוד עבודה זרה, אמר איני כופר באלקי שכתב לנו ''לא יהיה לך אלהים אחרים''. הוציאו והרגו.

קרא לשלישי ואמר לו, עבוד עבודה זרה, אמר לו, איני כופר באלקי שכבר כתב לנו, ''לא תשתחוה לאל אחר'', הוציאו והרגו.

קרא לרביעי, אמר לו, עבוד עבודה זרה, אמר לו איני כופר באלקי שכבר כתב לנו לא תשתחוה לאלהיהם. הוציאו והרגו.

קרא לחמישי ואמר לו עבוד עבודה זרה, אמר לו איני כופר באלקי שכבר כתב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הוציאו והרגו.

קרא לשישי ואמר לו, עבוד עבודה זרה אמר לו איני כופר באלקי שכבר כתב לנו ''וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו', הוציאו והרגו.

קרא לשביעי ואמר לו עבוד עבודה זרה, אמר לו המתן, אלך ואתייעץ עם אימי, אמר לו לך, הלך אצל אמו, אמר אמי מה אעשה בזה הדבר, אמרה לו אמו, וכי רצונך שאחיך ישבו במחיצת ה' ואתה תשב חוץ מהם?! אל תשמע לדבר הזה, ואל תפרש מאחיך, הלך אצל השר הרשע ואמר לו: איני כופר באלקי, שכבר כתב לנו (דברים כו יז) ''אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם'' כבר נשבענו שלא להחליף אותו באחר, והוא נשבע שלא ימיר אותנו באומה אחרת, אמר השר, אשליך טבעתי לארץ וכרע וקחנה משם, כדי שיאמרו רצוני עשית, אמר לו: חבל עליך שר, הוי לך שר, אם לכבודך כך, לכבודו של הקב''ה על אחת כמה וכמה. לא אכפֹר.

הוציאו והרגו, אמרה להם אמם: בבקשה מכם, שתתנו אותו לי ואשקנו. והלכה ונשקתו, ואף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה (תהלים קיג ט) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה ויש להם חלק לעולם הבא עם הצדיקים בגן עדן,

(ראה מה שכתבנו בספר בראשית פרק ט פסוק ה לענין זה)

אמר זונין לר' עקיבא (שם) לבי ולבך יודעין בעבודה זרה שאין בה ממש, אבל ראינו שבני אדם שהולכים לעבודה זרה, ואם הוא חגר מתרפא, סומא ונתפתח, חרש ונשתפה, אמר לו שוטה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בעיר אחת והיה מלוה לאנשים במשכון, והיה אדם אחד והלוה לו בלא משכון בלא ערב ובלא עדים, אמרה לו אשתו, בא נרמה אותו ונאמר שלא הלוה לנו, אמר לה בעלה: חלילה, וכי מפני זה שעשה שלא כהגן, נאבד אמונתנו. אף זה שהלך לעבודה זרה, הגיע זמנו להתרפאות. אמר הקב''ה מפני שוטה זה שעשה שלא כהגן, לא יתרפא מחוליו.

וכן מעשה (שם) ביהודי אחד חיגר ששמע שהיתה עבודה זרה במקום אחד שכל החולים בעולם הולכין ומתרפאים שם, וזה הלך להתרפאות. נכנס בבית עבודה זרה עם החולים, בחצי הלילה, בא אחד ובידו פח קטן מלא שמן ומשח כל החולים ומתרפאים. כיון שהגיע אצלו, אמר לו: ולא יהודי אתה? אמר לו כן, אמר לו ומה באת לכאן להתרפאות? אי אתה יודע שהוא עצמו שד ועושה הדברים האלו להטעותם אחר עבודה זרה כדי לאבדם מן העולם, אבל אתה, חייך שמחר הגיע זמנך להתרפאות, ובעבור שבאת לכאן לא תתרפא לעולם. לפיכך חייב אדם להתרחק מעבודה זרה שאפילו באין לטל את נשמתו לא יעבוד עבודה זרה. ע''כ.

וכיוצא בזה אמר יהושע לעם ישראל לפני שנפטר (יהושע כג, ז- ח) ''וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם. כִּי אִם-בה' אֱלֹהֵיכֶם תִּדְבָּקוּ כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה''.

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' קנ) שאם יש לאדם קוץ ברגלו בפני אלילים או נתפזרו לו מעות לפניה לא יתכופף להסיר הקוץ וליטול המעות מפני שנראה כמשתחוה לה, אלא ישב או יפנה אחוריו או צדו לצד אלילים ואחר כך יטול, ע''כ.

הנה כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (ח''ב חיו''ד סי' יא) מעשה בא לידי, בהיות כי קונסול ערל אחד מת. ומנהגם להוביל אותו לכנסייה שלהם, ואז הכומרים מתפללים עליו שם. ונתבקשתי מהרב הראשי מטעם המלך לייצג אותו, ולהכנס שם עד גמר הטקס, שיש בזה מפני דרכי שלום. ואמר שכן היו נוהגים כמה רבנים. ועמדתי ואתבונן כדת מה לעשות אם יש להתיר דבר זה.

והעלה שאסור ללכת לכנסייתם, אפילו אם היה בזה מפני דרכי שלום (ואפילו סתם ביקור), ומכל שכן שאין בזה אלא קירוב דעות לנשוא חן בעיניהם. ועל אחת כמה וכמה שנוהגים באותה שעה לקטר קטורת לע''ז, וצועקים ואינם נענים בתפלתם. הרי שאע''פ שמצוה לרוץ לקראת מלכי אוה''ע, וגם דוחים איזה איסורים מדרבנן משום מצוה זו, וכמ''ש בברכות (יט:). וע''ע בש''ע א''ח (סי' רכד ס''ט). מכל מקום כשיש שם ע''ז וקטורת שלהם אין ללכת שם. ומכל שכן ללכת במקום המוכן לפורענות מקום הטינופת והסט''א, לחזות בהקטירם קטורת זרה ותועבה. וק''ו לרב בישראל שילך לשם (עם פמליית משרד הרבנות) בתלבושת רשמית ובגלימא דרבנן, הא ודאי שיש בזה ח''ו חילול ה'. וצריך להתאזר בכל עוז ותעצומות לבטל המנהג הרע, שהוא אותיות גהנם. ובמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. ויהי רצון שיתקיים בקרוב מקרא שכתוב (צפניה ג ט), כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. אמן.

והרואה יראה שכתב הרב במילואים שכן אסור גם לעבוד בכנסיה שהרי נהנה מבית עבודה זרה, ומכאן צריך להזהיר לכל בעלי אומניות שלא להכנס לבית כנסייתם לתקן להם את המקום בבנין וסיוד וכיור וריהוט של כלים קבועים וכדומה. ע''כ, וכעת הניף ידו שנית בחזון עובדיה אבלות (עמ' שיז). וראה בשו''ת מבשרת ציון (ח''א חיו''ד סי ד).

פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים

מובא בגמרא (ברכות ז:) כתוב אחד אומר ''פקד עון אבות על בנים'' וכתוב שני אומר (דברים כד טז) ''לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ'' הא כיצד?

לא קשה כאן ''פקד עון אבות על בנים'' כשאוחזי מעשה אבותיהם בידיהם, וכאן (לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת) כשאין אוחזי מעשה אבותיהם בידיהם.

ודע כשאמר לו הקב''ה פוקד עון אבות על בנים, אמר משה: רבש''ע כמה רשעים הולידו צדיקים יהיו נוטלים מעונות אביהם, תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע, וכן נאה שיהו הצדיקים לוקים בעון אביהם? אמר לו הקדוש ברוך הוא: למדתני, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר (מ''ב יד) ככתוב בספר תורת משה וגו'.

וראינו מעשה זה אצל אמציהו שנמנע ממעשה רע ולא הרג את הבנים של אלו שהכו את המלך אביו שנאמר (מלכים יד, ו) ''וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת''.

מכאן ילמד האבא של המשפחה שלא יעשה מעשים אסורים כי כל האחריות זה על גבו, וקרוב לודאי שאיך שהוא מתנהג כך גם בני משפחתו יתנהגו. ויוצא שהוא יכול לזכות את הרבים או ח''ו ההפך.

ובדומה לזה מצאנו בירמיה שכתוב (ירמיה לב, יח) עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.

וכן פירש האור חיים. פירוש לצד כי אמר שהקב''ה קנאי, וידוע הוא כי הקנאות תפעיל סמוך לדבר המתקנא עליו, ורואים אנו הכחשת הדבר חלילה וחס, כמה וכמה מרדו, ופשעו, ועשו והצליחו, ולא נגעה יד הקנאי, לזה אמר פוקד, פירוש, ואם ראית הפכיות הקנאה, דע כי אני פוקד, פירוש זו היא מדתי, שאין אני נפרע מעושי רשע מיד, ומאריך אפי עד ד' דורות, פירוש לפעמים, ואין אני מאריך אפי אלא עד זמן זה, והטעם כי אם היה ה' מתקנא לאדם מיד, אין קיום לנבראים, לזה מתחכם ה' לעושי רשעה, ומעלים עין מלאבדם בעולם הזה, כדי שיקומו בניהם, אולי יטיבו דרכיהם ונמצא עולם קיים בהם, גם יועיל לאבות, לזכותם בעולם הבא, כאומרם (זוהר ח''ב רעג:) ברא מזכה אבא, ואם דור ב' התעיבו כמעשה אבות, אז יפקוד עליהם עון אבותם, אתם יימקו, ועדיין ישנו לקנאות רשע האב בפרעון הבנים, ולפעמים יוסיף ה' להאריך אפו, גם לדור ב', ותולה להם עד דור ג', לטעם עצמו האמור, וכשירשיעו יפקוד עליהם וכו', ולפעמים יוסיף גם כן להאריך אפו גם לדור ג', אבל דור רביעי אין עוד תקוה להם, כי הושרשו בקליפה לא ינתקו ממנה, ובערה בם קנאת ה', עונם ועון אבות אבות אבותם מדור ראשון יחרב, והטעם כי כולם בחינת רע שלשלת אחת. ע''כ.

וכן הוא בכלי יקר שהטעם שהבנים נתפסים בעון אבותם אם הם קטנים הרי הם כענף מן האילן, ועובר ירך אמו ואביו הוא, ואם הם גדולים ואוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי עדיין הם דבוקים באבותם מצד המעשים והרי הם כענף הדבוק באילן על כן דין שילקו כפלים ככל חטאתם כי בעונם ובעון אבותם ימקו אבל אם אינן אוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי המה כענף הנכרת מן האילן לגמרי ואין להם שום אחיזה ודביקה עם אבותם.

---

עשה חסד לאלפים ע''פ הסוד

הנה כשאוכל מרובה על פסולת משליכים הפסולת, ולוקחים את האוכל, אך כשהפסולת מרובה על האוכל, מצרפים אותו כצרוף כסף וזהב, והנשאר משליכים אותו. וכן הוא בענין גלגולי הרשעים, כי בפעם א' הוא חוטא מאד, ובפעם ב' הוא בא בגלגול, וחוזר ומוסיף לחטוא ועל ידי זה אם נשאר בו איזה נצוצי קדושה נסתלקין ממנו, וכן פעם ג' ד', עד שלא נשאר בו שום טוב, וזה שכתוב פוקד עון אבות על בנים וכו', כי גלגול א' וב' נקרא אב ובן, וגלגול ג' וד', נקרא שלשים ורבעים, אך בצדיקים עושה חסד, שהוא גימטרייה גלגול, לאלפים: עד אלפים גלגולים, כי בכל גלגול יוסף לחדש תורה ומעשים טובים, וזהו לאלפים מלשון ואאלפך חכמה, וגם אלפים אותיות פלאים, לפי שמחדש פלאים. (לקוטי תורה למהרח''ו פר' יתרו).

רבי שמעון בן אלעזר אומר (סוטה לא.) גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי (העושה מיראה נשמר לו הזכות) לאלף דור, וזה תלוי (העושה מאהבה נשמר לו הזכות) לאלפים דור, כאן כתוב ''ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי'' ושם כתוב (דברים ז, ט) ''ולשומרי מצותיו לאלף דור''.

נוצר חסד: שאדם עושה לשלם שכר עד לאלפים דור. נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות שזו לארבעה דורות וזו לאלפים, (תוספתא סוטה פ''ד).

---

הזכרת שם שמים, ברכה לבטלה

ההולך להישבע בבית דין אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב''ה בסיני ''לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ''ונקה'' וכאן נאמר ''לא ינקה'' וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר (קהלת ה) ''אל תתן את פיך לחטיא את בשרך'' ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ''ומבשרך לא תתעלם'' וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר (הושע ד, ב) אָלֹה וְכַחֵשׁ (נשבע בשקר, רש''י) וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולים לו שנים ושלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר שנאמר (זכריה ה) ''הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו'',

ומסביר: ''הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב'' זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו, ''ואל בית הנשבע בשמי לשקר'' כמשמעו, ''ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו'' הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה. (נדרים לט.).

וכתב מורנו הרב אבן עזרא, כך: מנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא ביזה את המלך בפרהסיא, אם כן למלך בשר ודם כך, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו להחטיא את בשרו לזכרו לשוא, והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פינחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה, וכן אנשי יבש גלעד, אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת,

וכן בקש שאול להרוג יהונתן בנו על שעבר על שבועתו והוא לא שמע השבועה, והביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים, וכאשר נהרגו בית הדמים, אז ויעתר ה' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה', והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, היא תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם, והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו. ע''כ.

ומורנו הרמב''ן (ר' משה בן נחמן) הביא את הגמ' בשבועות (כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן, ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י:) מנין שלא יאמר אדם: לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', תלמוד לומר: קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר שאדם מוציא שם שמים לבטלה, ע''כ.

וכן הוא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש, יתרו דף פח ע''א) אמר ר' שמעון אסור להזכיר את שמו של הקב''ה לבטלה, וכל מי שמזכיר שמו לבטלה טוב היה לו שלא נברא, ועוד אמר ר' אלעזר אין ראוי להזכיר שם הקדוש אלא אחר שאמר תיבה (מילה) כדי שיתלבש השם בלבוש קדוש, כי שם הקדוש ''אלקים'' לא נזכר בתורה אלא אחר שתי תיבות, שנאמר ''בראשית ברא אלהים'' ולא אמר ''אלקים ברא בראשית''.

וכן לא נזכר בתורה שם הקדוש הויה אלא על עולם שלם שנאמר ''ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים'' אז כל שכן שאסור להזכירו לבטלה, אלא בברכה או בתפלה, ומי שמזכיר סתם שם הקדוש לבטלה כשיפטר מהעולם ונשמתו תצא ממנו עתידים להפרע ממנו וינקמו ממנו נקמות, שנאמר כי לא ינקה וגו'. ע''כ.

והנה מובא בגמרא (ב''מ פד:) שכל זמן שרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי היה מונח ''מת'' בעליית הגג לא באה חיה רעה לעיר, ופירש המהרש''א (ר' שמואל אליעזר איידליש הלוי) וזאת משום שהיה מכוין האמת מי שהוא זכאי ומי שהוא חייב ולא פסק ביניהם שבועה ולא באו לידי שבועת שוא, ולכך לא באה חיה רעה לעיר שאמרו במשנה (אבות ה, ט) חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא,

וכן אמרו ר' יוחנן וריש לקיש (ברכות לג.) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' רו סע' ו, וסי' רטו סע' ד) ואף הביא עצה להינצל כשבא לומר שם שמים לבטלה, וכך הוא: אם האדם בא לברך והתחיל לומר: ברוך אתה ה' ונזכר שהוא כבר בירך את אותה ברכה, או שבאותו רגע נפל הפרי או הברכה לארץ ונאבד או נמאס, לא יסיים את אותה הברכה אלא יסיים למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק בתהלים (קיט, יב) בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ, ואם בכל זאת ח''ו אמר ברכה לבטלה, יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ובוא וראה מה כתב הרב קדוש הרה''ג הרב אהרון ראטה זצוק''ל (בקונטרס כוונת הברכות פרק ד) שמי שמוציא ברכה לבטלה ח''ו אז יורדת השפע לחיצונים ח''ו והעוני גדול, כי החזיק בזה כחם עד למאוד, וזה הסוד שאמרו בברכות (לג.) המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' לשוא היינו הקליפות שנקראים שואף שמוסר להם שפע הקדושה הזה, והנה ברוך שם כבוד מלכותו, הוא רומז לשפע הנשפעה למלכות, ובזה נעשה יחוד עלאה ויוד התחתון, ולזה יעקב אבינו כשראה שאין שום פסול בבניו, ונסתלקו משם החיצונים, אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שזה רומז להסרת ולסילוק החיצונים, ולזה אנחנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד להזמין שם השכינה שהוא המלכות, שתקבל השפע של הברכה, ולא יהא זורע לחיצונים ח''ו, וזה צריך לכוין כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר ברכה לבטלה,

ודע שהמהרהר במקום הטנופת על ידי זה בא ח''ו לברכות לבטלה, והתיקון לברכה לבטלה הוא שתיכף יתודה לה', וישב על הארץ ויקבל לעצמו נזיפה בחליצות המנעלים, ומה טוב אם יכול להתיר עצמו על ידי שלשה, וכו' ויתודה שגרמו לו עונותיו לבא לזה, (הערת המחבר: ראה מה כתבנו על הסיגופים בפרק י פסוק א) ועצה היעוצה להינצל מזה שירגיל עצמו בכל פעם לומר קודם כל ברכה הריני מוכן ומזומן לברך ברכת אשר יצר, לשם יחוד וכו'. ע''כ.

וכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה ט''ו בשבט עמ' רמו) שבמקום שיש ספק או מחלוקת הפוסקים בדיני ברכות, אין לברך אפילו בלשון תרגום ''בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו''' כי גם בזה יש חשש איסור ברכה לבטלה לדעת כמה פוסקים. הילכך יהרהר הברכה בלבו ודיו.

וכן כתב (שם עמודים: ע, עא, רטו, ריז, ת, ובהליכות עולם חלק ב עמ' קכ, ובשו''ת יביע אומר חלק ד חאו''ח סימן ג) שהרהור בלב אינו כמו מי שמוציא בפה, ואין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, ולפיכך כל ברכות דרבנן שספק אם ברך או לא, יברך בלב לצאת ידי חובת הפוסקים שסוברים שהרהור כמו דיבור, עיין ודו''ק. ע''כ. וראה מה שכתבנו על זה בפרק ג פסוק טו.

---

בשבח השבת, מה בא לרבות המילה ''את'', מצוות תלמידי חכמים בשבת

כתב אור החיים גם ירצה על דרך אומרם ז''ל (מדרש תהלים צב) כי יום ששי שבו נברא אדם הראשון וחטא ויצא חייב בדינו, בא יום שבת ונעשה סנגור לאדם לפני ה', ואמר רבון העולם לא נהרג אדם מעולם וכי אני מתחיל וכו', וניצול אדם, וכשראה אדם כחה של שבת התחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, לזה אמר ה' זכור, פירוש שיזכור את יום השבת, אשר באמצעותו נתקיים אדם ויוצאי חלציו, וראוי להחשיבו כי הוא דבר המעמיד לכל איש ישראל, ויקדשו, ותמצא כי מי שנעשה לו נס ביום אחד יהיה היום ההוא מכובד וחשוב בעיניו תמיד מדי שנה בשנה, וזה יותר על בחינה זו, שהשבת עצמו הוא המציל, ולזה אמר זכור, להיות הדבר רחוק מששת ימי בראשית, ע''כ.

וכאשר ר' שמעון בן יוחאי יצא מן המערה (ראה במסכת שבת לג:) ראה אדם רץ ובידו שתי הדסים, שאל אותו, אלו למה לך, אמר לו אותו אדם: זה לכבוד שבת, אמר לו, אבל מספיק לך אחד, אמר לו אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור.

א''ר שמעון בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא (שם קיח:) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג.

וכן מובא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש דף מז ע''א) אשריהם ישראל שהקב''ה בחר בהם להדבק בהם מכל שאר עמי העולם, כי במצרים היו ישראל כמעט שוים לשאר העמים והקב''ה לקחם שם לחלקו ולנחלתו, ולא מצד מעשיהם הטובים בחר בהם, אלא מתוך אהבה שאהב אותם קרב אותם אליו שיעבדו אותו, ונתן להם את התורה, ונתן להם את יום השבת שהוא קדוש מכל שאר ימים ויש בו מנוחה מכל יגיעה, והוא שמחת כל ישראל, ושקולה שבת כנגד כל התורה כולה, ומי ששומר את השבת נחשב לו כאילו שמר את כל התורה כולה.

ומה שכתוב (ישעיהו נח, יג) ''וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג'' פירושו ששבת הוא עונג של הכל, דהיינו, עונג של הנפש ושל הגוף, ועונג של העליונים והתחתונים. ומהו ''וְקָרָאתָ'' אלא שיזמין ויכין אותו, כמו שמזמין אורח לביתו אל הסעודה ואל העונג, שזהו בשלחן ערוך ובבית מסודר כראוי להיות במאכלים מתוקנים ובמשקאות טובים, כל אחד לפי כחו כראוי להיות יותר מבכל שאר ימי החול.

וממה שכתוב (שם סג ע''ב) ''מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר'' הרי למדנו שאסור לדבר בשבת דברי חול, לפי שדיבור של חול בשבת עולה ומעורר דברי חול למעלה ונעשה על ידי זה פגם בקדושת השבת, כי כך צריך להיות גם אצל בני אדם, כי מי שמזמין אורח לביתו צריך להשתדל רק בו ולא בדבר אחר.

כתב האר''י ז''ל (שער הכונות דף סג סוע''ד) וז''ל, בענין חלול שבת יש שני אופנים, האחד הוא יציאה חוץ לתחום, והשני הוא עשיית איזה מלאכה מן המלאכות, והנה היוצא מחוץ לתחום הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף תחום שבת, ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד, ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשרשו בקדושה, אבל העושה מלאכה בשבת גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקום אשר משם הוא שורש נשמתו, וכיון שפגם בקדושה עצמה לכן חייב מיתה ממש כי גורם ח''ו לטמא מקדש ה', כי ראתה זרים באים מקדושה ח''ו.

וכן כתב (שם דף פח ע''א) שצריך לסדר שלחן ולהכין סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שלחנו כל ששת הימים על ידי סעודה זו, כי בזמן ההוא מזדמנת שפע ברכה כדי שיתברכו כל ששת ימי השבוע ע''י שפע זה, ועל ידי שאדם מסדר שלחן לכבוד סעודת ליל שבת מתברך שלחנו לכל ימי השבוע, וברכה לא נמצאת בשלחן ריק, ולכן צריך לסדר שלחנו בליל שבת בלחם ומזון כדי שתחול הברכה על שלחן מלא לצורך ששת ימי השבת דוגמת שולחן של לחם הפנים שבעריכתו לבד השפיע הברכות, וכיון שנכנסת השבת ובאה מנוחה ושלחנו ערוך, הרי נתברכו מזונותיו לכל ימי השבוע ושוב אין צריך לערוך השלחן לשאר סעודות היום. וצריך האדם להתענג בהם ולשמוח בהם בשלש סעודות של שבת, ומי שגורע או מחסר איזו סעודה מהם מראה שיש פגם למעלה, כי הוא הגורם שיהיה חסר השפע למעלה, ועונשו של אדם זה הוא מרובה, ע''כ.

אמר רב יהודה אמר רב (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו שנאמר (תהלים לז, ד) ''והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך'' ''עונג'' האמור בפסוק איני יודע מהו, אך כשהוא אומר (ישעיה נח, יג) ''וקראת לשבת עונג'' זה אומר שזה עונג שבת.

אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (ישעיה נו, ב) ''אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ'' אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

אמר רב יהודה אמר רב, אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתוב אח''כ ויבא עמלק.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנאמר (שם ד) ''כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי'' וכתוב אח''כ (שם ז) ''וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי וגו''', נמצא ששכר שמירת שבתות הוא שיובאו לבית התפילה - לבית המקדש לאחר ביאת גואל.

ואמר ר' יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת (הראה את גודל המצוה), וכן א''ר יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא (שמקבלים את השבת מוקדם) וממוציאי שבת בצפורי (שמוצאים את השבת מאוחר). וכן ואמר רב נחמן, ישולם שכרי על שקיימתי בנאמנות מצות אכילת ג' סעודות בשבת.

ומסופר (שם קיט.) על ר' חנינא שהיה מתעטף בבגדים נאים בכניסת השבת ואומר ''בואו נצא לשבת המלכה'' וכן ר' ינאי היה לובש את בגדי השבת שלו בכניסת השבת ואמר ''בואי כלה בואי כלה''.

פעם אחת רבה בר רב הונא הזדמן לביקור בביתו של רבה בר רב נחמן, הגישו לו שלשה חלות המשוחים בשמן (או בשומן) אמר להם וכי הייתם יודעים שאבוא שאפיתם כל זה לכבודי?

אמרו לו וכי אתה עדיף מהשבת? אפינו את הלחמים לכבוד השבת ובמקרה ביקרת באותו יום.

בא וראה מעשה של גדולים בכיבודם את השבת, ר' אבא קנה בשר משלשה עשר אטליזים כדי שיוכל לטעום בשבת מן המובחר, והיה מביא את הבשר לטבחים ולא היה נכנס לביתו כדי שיוכל מיד לחזור לטבח הבא לקנות ממנו, והיה אומר לטבחים מהרו את הבישול מפני שאני הולך להביא בשר נוסף, ובין שאר הסיפורים מסופר על יוסף מוקיר (מכבד) שבת שהיה לו שכן נוכרי שהיה עשיר גדול, אמרו לו החוזים בכוכבים כל נכסיך יעברו אל שכנך יוסף, וזה הנכרי לא רצה שזה יתקיים, מה עשה? הלך ומכר את כל נכסיו וקנה תמורתם מרגלית יקרה מאוד, והכניס את המרגלית בכובע שעשה לעצמו, שחשב לעצמו שכך ישמור על עשרו, אמנם פעם אחת עבר זה ליד הנהר, נשבה הרוח והפילה את כובעו לנהר, ושם היה דג שבלע את המרגלית, והנה באו דייגים ודגו את הדג הזה ''במקרה'' והביאו אותו לשוק, וזה היה בערב שבת שכולם כבר קנו את מצרכם לשבת, ואלה שאלו מה נעשה עם הדג למי נמכור אותו? אמרו לדייגים לכו מכרו אותו ליוסף מוקיר שבת, שקונה הכל לכבוד שבת, ובאמת הביאו אותו ויוסף קנה אותו, ובאמצע הכנתו לשבת גילה את היהלום שבלע הדג ומכר אותו והרוויח מזה הון עתק. לאחר מכן פגש אותו זקן אחד (אליהו הנביא) ואמר לו, מי שלווה לכבוד שבת השבת פורעת לו חובו.

וכן שאל רבי את ר' ישמעאל את העשירים שבשאר ארצות במה זכו להיות עשירים? אמר לו: בשביל שמכבדים את השבת, שאמר ר' חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא (שם מקום), והביאו לפניו שולחן של זהב מַשּׁוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים את השולחן אומרים (תהלים כד, א) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וכשמסלקים אותו היו אומרים (שם קטו, טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, אמרתי לו בני במה זכית לעושר הזה? אמר לי קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת, אמרתי לו אשריך שזכית לכך וברוך המקום שזיכך לכך.

שאל הקיסר את ר' יהושע בן חנינא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, אמר לו הקיסר תן לנו ממנו, אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו.

ועוד אמר ר' אלעזר (שם) לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן אמר ר' חנינא, לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית, ודע ששתיה חמה ואוכל חם במוצ''ש הם רפואה לאדם.

ועוד הגמ' מספרת שכל מוצ''ש היו מכינים לרבי אבהו עגל משובח מאוד, והיה אוכל ממנו רק כליה אחת, וכשגדל אבימי בנו אמר לו, אבא למה לך להפסיד כל כך הרבה בשר, נשאיר כליה אחת מהבהמה שנשחטה בערב שבת לצורך מוצ''ש, ואכן בשבוע הבא כך עשו, ובא אריה ואכל את העגל שהיה ראוי לשחוט למוצ''ש,

א''ר יהודה בריה דרב שמואל משמו של רב, אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת שנאמר (ירמיה יז, כז) ''וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וגו' וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה'' מהו ולא תכבה? אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה (היינו בשבת). עד כאן הגמ' בשבת.

ומובא במדרש (ש''ר פר' כה סי' יב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות,

בתורה מנין? שבשעה ששכח משה לומר להם מצות שבת אמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות טז, כח) עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וגו' ומה כתוב אחריו רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת.

בנביאים מנין? שנאמר (יחזקאל כ, כא) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ מה כתוב אחריו (שם שם, שם) וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ.

בכתובים מנין? שנאמר (נחמיה ט, יג) וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מה כתוב אחריו (שם שם, יד) וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאלו שמרתם כל המצות שבתורה, ואם חללתם אותה, מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצות.

וכן הוא אומר (ישעיה נו, ב) שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, בעת שאדם שומר את השבת, גוזר גזרה והקדוש ברוך הוא מקיימה, שנאמר (שם נח, יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ מה כתוב אחריו (שם שם, יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' כמו שנאמר (תהלים לז, ד) והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעולם הזה אינו אלא מן הפירות, אבל הקרן קיימת לך לעולם הבא שנאמר (ישעיה שם, שם) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. ע''כ.

וכתב רבנו בחיי (כאן) למה משמרים את השבת על דבר השכל: שידוע כי העולם הגופני הזה מתנהג באור ובחשך יום ולילה שלא להטריח את הבריות בעמל תמיד, ועל כן נתן היום למלאכת הבריות, כי בו יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב והלילה למנוחה ושינה, כי יצטרכו הבריות לנוח מטרחתם ומעצבם במלאכות ויצטרכו גם כן לשינה שהוא ענין טבעי באדם, שאין לך כל חי גופני בעולם שלא יישן אפילו היתוש כי לא יוכל להתקיים מבלעדי השינה, ואלו היה העולם מתנהג באור בלבד, יהיה עמל הבריות תמידי בהמשכת זמן שאינו פוסק ולא היה העולם יכול להתקיים, כן מצות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי בכל הימים אלא שיהיה להם יום מנוחה בשבוע שינוחו בו מן המלאכות ומטורח הגופות, ומזה יהיה שביעית חייו של אדם במנוחה והשקט.

ומה שיהיה יום ז' ולא יום חמישי או ששי מפני שהשבעה הוא הקף אמצעי מן ההקפים ומצות רבות בתורה סובבות על אופן המספר הזה, ואע''פ שהשבת מקובלת ושרשי התורה והאמונה בנויים עליה הנה זה מדרך השכל אפשר להאמר בו. ע''כ.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה שבת חלק א עמ' קעז), שאחר שהנשים יברכו וידליקו הנרות לשבת, יעצמו עיניהן ויפרסו כפות ידיהן אל מול פני הנרות, ויתפללו להשי''ת שבזכות המצוה הזאת יזכו לאריכות ימים עם בעליהן, ושיזכו לבנים הגונים תלמידי חכמים יראי ה' וחושבי שמו, ונזכה לגאולה במהרה בימינו אמן, האר פניך ונושעה,

וכן כתב (חזון עובדיה שבת חלק ב עמ' שמ) שאין צריך לקדש על היין קודם סעודה שלישית, שקידוש של יום למדנו ממה שכתוב זכור ''את'' יום השבת לקדשו, ''את'' לרבות קידוש של היום, והוקש קידוש של יום לקידוש של הלילה, מה קידוש הלילה אינו אלא פעם אחת, אף קידוש של יום אינו אלא פעם אחת, והוא קידושא רבה (ראה בהארה מדוע כך קוראים לו) שלפני סעודת שחרית, מכל מקום טוב לשתות מעט יין בתוך הסעודה שלישית, ע''כ.

ועיין מה שכתבנו על השבת בהמשך בפרק כג פסוק יב, ובפרק לב פסוק יב, ובספר בראשית פרק ב פסוק ב.

מצות תלמידי חכמים בשבת

בא וראה מה כתב הזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר, יתרו דף פט ע''א) על מצות תשמיש בשבת, שכתוב (ישעיה נו, ד) כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וגו' אמר ר' שמעון, מי הם הסריסים? אלו החברים שעוסקים בתורה, ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבת ומיגעים עצמם בתורה, ואינם משמשים מיטתם בימות החול אפילו שיצרם מתגבר עליהם, ובליל שבת מזרזים ומחזקים עצמם בזווגם אפילו שאין בהם כח, לפי שיודעים סוד העליון, ואלו החברים שיודעים סוד זה מכוונים את לבם לאמונת קונם, ובזכות זה מתברכים פרי בטנם בלילה ההוא אם אשתו אינה מעוברת, ואם היא מעוברת או מניקה אז מקיים מצות עונה לבד,

וזה שכתוב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ פירוש אשר ימתינו עד שבת כדי למצוא רצון קונם, דהיינו לשמש בעת שיש יחוד העליון שאז רצון העליון מתגלה למטה, אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושת הזווג שמחכה עד ליל שבת, ויודע לכוין סוד כוונתו, וכן כתוב ''ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך'' ובאלו ששת ימי החול הוא מעשיהם ופעולתם של בני אדם, והיינו בשבת שאז אסורה עשיית המלאכה לבני אדם, אלא אז מעשיו של הקב''ה, ומהו מעשיו של הקב''ה הלא כבר השלים את הבריאה ומה מעשה נשאר שהוא עושה? ומה שגם יום שבת הוא יום שביתה, אלא הוא עושה נשמות קדושות וחדשות לעולם,

ובשביל זה בליל שבת החברים מתקדשים בקדושת קונם ומכוונים את לבם, ויוצאים מהם בנים טובים שאין בהם חלק רע, בנים קדושים שאינם סוטים מן התורה לימין ושמאל, ונקראים בנים של המלך ב''ה ושל השכינה, שנולדו מיחוד ליל שבת, וזה שכתוב ''בנים אתם לה' אלהיכם''.

והנה דעתם של החברים היודעים סוד זה, בזה הם מדבקים בעת יחודם היינו בהקב''ה, ובשביל זה הבנים היוצאים מזווג ליל שבת נקראים בנים של הקב''ה ואלו הם שהעולם עומד ומתקיים בשבילם, וכשהעולם עולה לדון בדין אז הקב''ה מסתכל באלו הבנים וזכותם מעביר אפו של הקב''ה ומרחם על העולם, לפי שהם טוב בלא רע, ועליהם נאמר (ירמיה ב כא) כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת מצד הקדושה בלי תערובת שקר של הסטרא אחרא לכן אין יצה''ר גובר עליהם, ואין הקליפה דבוקה בהם, והרי הם זרע אמת של הקדושה, ע''כ.

וכן הוא בגמרא כתובות (סב:) אמר רב יהודה אמר שמואל, זמן עונה של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, ומה הפסוק ''אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול'' אמר רב יהודה או רב הונא או רב נחמן, זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת.

וכן פסק מרן בש''ע (אה''ע סי' עו סע' ב) תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת, וכתב הפתחי תשובה (שם) בשם הספר יערות דבש ח''ב דרוש יא, במעשה שמובא בגמ' בברכות (כז:) שרצו חכמים למנות את ר' אלעזר ראש ישיבה (נשיא), אמר להם אלך ואתייעץ אם אשתי, וזה הדבר תמוה איך שייך שר' אלעזר בן עזריה עזב עצת כל חכמי ישראל שרצו למנות אותו, והלך אחר עצת אשתו, אך הענין הוא שהנה עונת תלמידי חכמים מליל שבת לשבת, ובמסכת אבות מבואר שעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בית המדרש, אי לכך הלך להתייעץ בעצת אשתו, ע''כ.

וכתב הבאר היטב (שם) שראשי תבות של הפסוק ''ושמרו בני ישראל את השבת'' הוא ביאה.

וכן הוא בבן איש חי (פר' וירא) שענין הזווג והעונה של שבת מצוה רבה, ואשרי הזוכה לעשות כל מעשיו לשם שמים, וכבר אמרו חז''ל עונתן של ת''ח מליל שבת לליל שבת, וכל זה הוא לתלמידי חכמים ואנשי מעשה, אבל המון העם מי שיודע בעצמו שאינו יכול לעמוד בדבר זה, שאינו יכול לכבוש תאותו, מותר לו לשמש אפילו בלילות החול, ושגם בעונה של ליל שבת שהיא מצות גדולה אינה מצוה מן המובחר, אלא רק אם ישמש אחר חצות לילה. נמצאת אתה למד, ארבעה מדרגות יש בתשמיש המיטה:

הראשון הגרוע: הוא המשמש בימות החול קודם חצות לילה.

והשני המעולה ממנו: הוא המשמש בחול אחר חצות לילה.

והשלישי המעולה ממנו: המשמש בליל שבת קודם חצות.

והרביעי המעולה מכולם: המשמש בליל שבת אחר חצות.

ואם נזדמן לו טבילת מצוה בלילי החול, הרי זה משמש באותה לילה אף על פי שהוא חסיד ופרוש, ואינו רשאי לעכבה עד ליל שבת, ועושה בזה תקון כמו עונה של ליל שבת, ולכן טוב שיזהר לקימה גם כן אחר חצות לילה היכן שאפשר לו, אבל אם חושש פן חס ושלום יראה קרי אם יישן קודם תשמיש, הרי זה משמש קודם שינה, אפילו קודם חצות.

וגם בליל ראש חדש ויום טוב יש מעלה בזווג על פי הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצות עונה. ע''כ.

וכך כתב בהליכות עולם (חלק ג עמ' צג) עונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, ומותר לאדם שהוא בן תורה לעשות עצמו כתלמיד חכם לענין זה, אם אשתו מסכימה לכך, ואם הת''ח שקוד ללמוד תורה, ונמשך בלימודו בעיון בליל שבת, ולא שימש בליל שבת ישלים עונתו בחול, כי עדיין חוב העונה מוטל עליו, אבל פועל או טייל ואינו עוסק בתורה תמיד, אינו ראשי לעשות עצמו ת''ח לענין זה, שהרי נאמר ''שארה כסותה ועונתה לא יגרע''. ע''כ.

---

כיבוד הורים

בא וראה עד היכן מגעת מצות כיבוד אב ואם, שהשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום שנאמר (קידושין לא.) כאן כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ונאמר במשלי (ג, ט) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ.

וכן השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, נאמר ''איש אמו ואביו תיראו'' ונאמר ''את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד''.

וכן השוה הכתוב יראת אב ואם ליראת המקום, שנאמר ''מקלל אביו ואמו מות יומת'' ונאמר ''איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו''.

השוה הכתוב ''ברכת.'' (דהיינו, קללת) אב ואם לברכת המקום, אבל בהכאה ודאי אי אפשר (כי אין הכאה כלפי מעלה, רש''י), וכן בדין, ששלשתן שותפין בו, אמרו חכמים: שלשה שותפין הן באדם: הקב''ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב''ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני, וכן רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב''ה כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב''ה מורא האם למורא האב, שנאמר (ויקרא, יט, ג) ''אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ''.

ודע שבזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אומר הקב''ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני.

וכן הוא בגמרא בכתובות (קג:) ''כבד את אביך ואת אמך'' המילה ''את'' אביך, זה בא לרבות את אשת אביך, והמילה ''ואת'' אמך, זה בא לרבות את בעל אמך, וי''ו יתירה בא לרבות את אחיך הגדול.

אמרה המשנה בפאה (ירושלמי פ''א) אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם. בכיבוד אב ואם כתוב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו'.

שאלו את רב עולא (קידושין לא., מדרש רבה דברים פרשה א) עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו, אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד באלף זהובים, נכנס ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה והיה ישן ולא בקש לצערו, ויצא לחוץ ריקם. כיון שלא הוציאה כסבורין שמבקש מהן יותר והעלו דמיה י' אלפים זהובים, וזה לא רצה, כשניעור אביו משנתו נכנס והוציאה להן בקשו ליתן לו י' אלפים זהובים אמר להם חס לי, איני נהנה משכר אבותי אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם אלף זהובים כך אני נוטל מכם, לשנה האחרת נתן הקב''ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ומכרה יותר מי' אלפים זהובים ראה כמה גדול כבוד אב ואם. וא''ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, שאמר ר' חנינא, גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

והגאון בעל קצה''ח ז''ל כתב שהסיבה שנולדה לו פרה אדומה ולא נתן לו שכר שירוויח בדבר חול להראות לו שהוא אבד שכר בשביל מצוה שכלית, והראה לו השם יתברך שישראל נותנים לו ממון רב בשביל פרה אדומה שהיא מצוה חוקית (בלי טעם והגיון), (טעמי המנהגים עניני מילה אות תתקכח).

אמר רשב''ג מצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני. כיצד, אמר רשב''ג הייתי משמש את אבי בבגדים מלוכלכים וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הבגדים ולובש בגדים נאים ויוצא בהן, אבל עשו לא היה עושה כן, אלא אותן בגדים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו הן המעולים. תדע שרבקה אמנו בזה שהלבישה את יעקב בגדים יפים הצליחה לשכנע את יצחק שיעקב זה עשו. שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו (שבהן היה משמש את אביו) ותלבש את יעקב.

אמר רב דימי, שפעם אחת היה לבוש סירקון של זהב (בגדים מפוארים) והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה,

ואמר אבימי בנו של רבי אבהו (שם) יש מאכיל לאביו פסיוני (עוף חשוב ושמן, מין שליו שירד במדבר, רש''י) וטורדו מן העולם (שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו, רש''י) ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא (שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים, והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו. ובירושלמי גרס, מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו, ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה, רש''י).

וכן מסופר על רבי אבהו (לא:) שאמר על בנו אבימי שכיבד מצות כיבוד הורים, שהיה לאבימי חמשה בנים שנסמכו לרבנות, ובכל זאת כאשר היה אביו רבי אבהו קורא מאחורי הדלת שהוא הגיע, היה רץ אבימי בעצמו לפתוח את הדלת, ולא נותן לילדיו לפתוח במקומו, וכאשר היה רץ לפתוח היה אומר ''כן כן'' כדי להפיס דעת אביו שלא יחשוב שלא שמעו אותו,

ופעם אחת ביקש רבי אבהו מבנו אבימי שיתן לו לשתות מים, ועד שחזר אבימי עם כוס המים, נרדם אביו, גחן והתכופף אבימי ליד אביו הישן, עם כוס המים שבידו עד שהתעורר.

וכן מסופר על ר' טרפון (שם, ובירושלמי פאה פ''א ה''א) שבכל פעם שאמו רצתה לעלות על המיטה, והמיטה היתה גבוהה, היה ר' טרפון מתכופף והיא היתה עולה על גבו (כעין מדרגה) למיטה, וכל פעם שרצתה לרדת, היתה יורדת על גבו כאותו עניין.

וכשירדה אמו לטייל לתוך חצירה בשבת, הלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיע למיטתה. באה אמו ושבחה את מעשיו בבית המדרש, אמנם לאחר מכן אמרו חכמים לר' טרפון שעדיין לא הגעת לחצי כבוד הורים ממה שצריך! אמרו לו, וכי אמך זרקה את ארנקך לים ולא אמרת לה כלום!?, כן מסופר על רב יוסף שהיה עיור וכשהוא היה שומע קול פסיעותיה של אמו כאשר היתה מתקרבת אליו, היה אומר אקום לשכינה שבאה.

ועוד אמר ר' יוחנן: אשרי מי שלא ראה את הוריו, דהיינו, שבעוד לאדם יש הורים אי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם. (ובאמת ר' יוחנן היה יתום מאב ואם מלידה).

וכן אמרה הגמרא (שם לב.) איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא= לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד= מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' רמ סעיפים א-ג) צריך ליזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, איזו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו שם בסוד זקנים עם חביריו, או מקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא, ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מארי, עד היכן מוראם היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך, וצריך הקדשה למה שמרן כתב (שם סע' יג) שתלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם, ע''כ.

והנה ההלכות מרובות ומאוד חשובות אי לכך על כל אחד ואחד מוטלת החובה ללמוד הלכות כיבוד אב ואם לבל תצא תקלה תחת ידו. והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו המאירה והקדושה.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ יובן בס''ד על דרך המעשה הנזכר ב''מגלה צפונות.'' (בסוף פרשת תולדות) על אותו הבן שהיה לו אב זקן, והבן היה עשיר מופלג ואיש רע ובליעל, וכראות שהזקין אביו השליכו מביתו, והיה מוטל ברחוב העיר, והיה היום, ביום הקרה הנורא עבר נכדו של הזקן, וכראות אותו הזקן בכה ויתחנן לו שיבקש מאביו לשלוח לו איזה כסות בקרה, וירץ הנער ויגד לאביו דברי זקנו, ויבחר בתוך בלויי הסחבות אשר בביתו שמלה שמכסים בה תנור וכיריים, ויתן ביד בנו להוליכו אל אביו. מה עשה הנער? חילקה לשני קרעים ושמר חלק האחד, והחלק השני הוליך לזקנו. אמר לו אביו: מדוע עשית ככה לשמור החלק האחד? ענה הנער לאביו: אני שומר אותה לך לכשתזקין ואני משליך אותך מביתי, כאשר עשית לאביך כן אעשה לך, כדי שיהיה לי מזומן החלק הזה לקיים מצות שילוח כשתשאל. כשמוע אביו דברי בנו, לקח מוסר לעצמו והביא את אביו הזקן הביתה, וביקש ממנו מחילה על העבר, והיה מאכילו ומשקהו ועומד לפניו ומכבדו בכל יכולתו, כדי שיראה בנו וילמד ויעשה לו כן כשיזקין, (בן יהוידע על התורה).

וכתב בספר החינוך שמשרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים, ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנתו, וכו'. ע''כ.

והנה יש פעמים שהאדם רוצה לגמול עם הוריו חסד וטובה אך למרות הכל מה שהוא מנסה הוא לא מצליח לרצות אותם, אבל אם האדם ידע שכאשר הוא יושב ועוסק בתורה יושב ועומל בתורה הוא הכי גורם להם נחת רוח, עושר ושלווה, וגם אם עכשיו הם לא רואים את זה, ידע שבעתיד הקרוב הם יבינו את זה, ופעמים שזה נסתר מאתנו, כלומר: פעמים שלאחד ההורים או לשתיהם צריך לקרות צער גדול, (לא עלינו) וזה הבן מעיסוקו ויראתו בתורה חביב אצל הקב''ה, וידוע שאצל הקב''ה הדין דין אמת, ואם לבן לא מגיע צער אבל להורים שלו מגיע צער, ואם הקב''ה יתן על הוריו צער, אז גם זה הבן יצטער וזה יהיה שלא בצדק, לכן מכיון שהקב''ה ארך אפים, בשביל הבן הזה מאריך אפו ולא נותן להוריו צער בשבילו שגם הוא לא יצטער,

ואני לא מדבר שלא עלינו פעמים שניפטר לבן או לבת האלו אחד מן ההורים, שאז הם יכולים באמת להראות כמה הם אהבו אותם, שעד עכשיו כל מה שהילדים עשו להם זה יכול להיות גם בשביל איזה אינטרס איזה מטרה, אבל עכשיו שהם כבר לא בחיים, כאן נמדדת האהבה האמיתית, שאין כבר אינטרס, האם הם יעשו להם נחת רוח בעולם הבא? וצריך לדעת שהתורה והמצות שמשכימים ומערבים לבתי כניסיות לעילוי נשמתם, והקדישים והברכות והגמ''ח והדרך ארץ שלהם זה הנחת רוח הכי גדול שיכול להיות להוריהם.

אבל לצערנו ישנם אלו שלא עושים למענם כלום ברוחניות, (שרוצים לפרוק מעליהם את העול הזה) ומנחמים את עצמם בזה שאומרים העיקר זה הלב הכי חשוב זה הלב, אני מדבר איתו כל יום בלילה וכו' על זה אני הקטן אומר לך קורא יקר, הנפטר לא צריך משחקים או דיבורים בטלים, הנפטר צריך תורה ורק תורה, דע לך שהוא מחובר לאינפוזיה והאינפוזיה הזאת מחוברת לספר (כנראה של מורנו הרב עובדיה יוסף שליט''א) ומחכה שתקרא בה. ודע שאם אתה לא לומד את ההלכות בכיבוד הורים, אתה יכול מאוד מאוד להזיק להם, וכבר ראינו בעינינו לצערנו הרב ילדים שרצו רק לעזור ויצא שכרם בהפסדם, כגון שעשו ''השכבה'' לנפטר שהוא נפטר יותר משנה, וכן הדביקו תמונת אמם המנוחה (שלא בצניעות) בראש הסידור, וכן שעשו משחק כדור רגל לעילוי נשמתם, וכו', אי לכך לכל אחד ואחד יש את החיוב לעשות לו רב שידריך אותו ויגיד לו את המעשה אשר יעשה ואת הדרך בה ילך, וכמו שאמר רבן גמליאל (אבות א טז), עשה לך רב והסתלק מן הספק. וראה מה כתב על זה בספר חזון עובדיה אבלות (עמ' תנה).

ותבט עיני לספר לקוטי תורה למהרח''ו (פר' יתרו) שכתב: הנה סמך מצות כיבוד אב ואם לשבת, והוא כי חייב לחדש דברי תורה בשבת, וכשהבן מחדש דברי תורה, מעטרין את האב בעטרות בעולם הבא, לזה סמך שהרוצה לכבד אביו ואמו, יזכור ביום השבת ויחדש דברי תורה וזהו כבודם באמת.

וראה מה שכתבנו על זה בספר בראשית פרק טו פסוק ג. ומה שכתב בספר מנורת המאור פרק יא לרבנו ר' ישראל בן ר' יוסף אלנקאוה.

ולבן שמכבד את הוריו יתקיים בו מקרא שכתוב (ישעיהו כב, כג) וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו, וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כָּל כְּלֵי הַנְּבָלִים.

---

לא, תרצח לא, תנאף לא, תגנוב. אשת איש וכו', להסתכל על פני הרב

כתב רבנו בחיי (כאן), התחיל לא תרצח והזהיר שלא להמעיט את הבריות אע''פ שהם רבים, וכדי שלא יאמר אדם מאחר שהוא מוזהר שלא להמעיטם יוכל להרבותם באיסור ודרך זנות, לפיכך הזהיר מיד לא תנאף, וכדי שלא יאמר כיון שהזהיר שלא להמעיטם ושלא להרבותם באיסור, אם כן יכול הוא לגנוב בני אדם שאין זה מחסרן ולא ממעיטן אלא שהוא מוליכן למקום אחר למכור ואין זה בא כנגד גופם אלא כנגד ממונם לכך אמר לא תגנוב, וכדי שלא יאמר גנבת נפשות אף על פי שאינו ממעיטם אסור מפני שזה מזיקו במעשה אבל להזיקו בדבור מותר לכך אמר לא תענה, וכיון שאסר הדבור אולי יחשוב כי המחשבה הרעה מותרת שיחמוד בלבו ממונו וכל אשר לו לכך נאמר לא תחמוד ובא לאסור אף ההרהור. ע''כ.

''לֹא תִּרְצָח'' כתב בשער הגלגולים (הקדמה כ''ב) לרב האלקי ר' חיים וויטאל, שמי ששופך דמים מתגלגל במים, וסימנך ''על הארץ תשפכנו כמים'' ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ועונשו הוא שעומד בקלוח המים, ושם המים קולחים עליו תמיד, והוא רוצה לקום ולעמוד, והמים מפילים אותו בכל רגע, ואין לו מנוחה כלל, ותמיד הוא מתגלגל סביב במקום קלוח המים ההם, ע''כ.

בעון רציחה חרב באה לעולם נפש שאינך יכול להשיבה, למה תאבדה בלא דין תורה, נר שאי אתה יכול להחיותה, כי הרוצח שהורג את הנפש מעין בשר ודם הוא מתחבא, ומעין הקב''ה אינו מתחבא, כי עיניו בכל דרכי איש ורואה בכל מעשיו, ואם טובים ואם רעים.

הרוצח אין יכול להסתתר מהריגת אדם שהוא בנין של הקב''ה שמשקה ובונה ולד במעי אמו שנאמר (איוב י י) הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. ולעתיד לבוא יעמד ההרוג לפני הקב''ה ויחנן לפניו, רבונו של עולם, אתה יצרתני גדלתני ואתה חסת עלי בבטן והוצאתני משם בלי מום, ואתה היית מפרנסני ברחמיך הרבים, ועמד זה ורצח אותי ואיבד יצירה אשר יצרת, רבון כל העולמים, נקמני מרשע זה שלא חס עלי, באותה שעה יקצף הקב''ה עליו ויפיל אותו לגיהנם וישרף אותו שם, ויראה ההרוג נקמתו ויראה וישמח שנאמר (תהלים נח יא) יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע, ואתה עצמך בן אדם, ואיך אתה יכל לאבד נפש מישראל. (פרקי דרבי אליעזר, צואות רבי אליעזר הגדול).

וכן בא וראה כמה חמור עון הרציחה, ששאל הקב''ה את צבא המרום (מלכים א כב, כ-כב) מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה (אחד מצבא מעלה אמר אני אפתה אותו בעבירה פלונית, ואחד אומר אני אפתה אותו בעבירה פלונית) וַיֵּצֵא הָרוּחַ (של נבות היזעאלי, שאחאב הרג אותו) וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ (בעבירה שעשה בי שהרג אותי) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה? וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו, וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן (ששפיכות דמים חמורה מאוד לכך היא מכרעת, והיכולת בידך לפתותו ע''י עבירה זו).

וזה לשון הרמב''ם (פ''ד מהל' רוצח) כי מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד העון הזה, ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר (משלי כח) אָדָם עָשׁוּק בְּדָם נָפֶשׁ וגו', צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה שהרי נאמר בו ''רק לא יהיה כאחאב'', וכשנסדרו עונותיו לפני הקב''ה לא נמצא עון שחייבו כליה ולא היה שום דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות. (עץ יוסף על מסכת שבת עמ' קמט.) ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות נט בהארות ד''ה ובספר) כתב בשם ספר נשמת חיים (מאמר שלישי פ''ג) על הפסוק ''שופך דם האדם באדם דמו ישפך'' שהמכה אדם בסתר בעברו לפני גופו של הנרצח קודם קבורתו, מיד דם הנהרג תוסס ונשפך לחוץ, וכן כתב בעל ספר חסידים כשנהרג אדם אם יבוא עליו הרוצח תפתח המכה ויביע (יבעבע) דמו כדי שינקם מן הרוצח.

ובהערות ספר דברי שאול (שופטים) כתב שנתחדש בזמנינו שמצאו לאיש שנרצח ומת ולא נודע מי הכהו, ורופא מומחה אחד ראה היטב בעין הנרצח בזכוכית מגדלת ומצא צורת הרוצח נחקק עליו, ומתוך זה הכיר מי רצחו. ע''כ.

אשת איש

''לֹא תִּנְאָף'' פירש רש''י אין ניאוף אלא באשת איש שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת ואומר (יחזקאל יז) האשה המנאפת תחת אישה (בעלה) תקח את זרים, ע''כ. וכך כתב גם ספר החינוך (מצוה לה).

בא וראה חומרת העון של הנואף באשת איש, שכתב בשער בגלגולים (הקדמה כ''ב) שמי שנואף ובא על אשת איש, אשר מיתתו בחנק, מתגלגל ברחיים, שנותנים בהם את החטים, וטוחנים ע''י המים המגלגלים הריחים, ושם נידונים האיש והאשה ההיא, בסוד הפסוק (איוב לא י) ''תטחן לאחר אשתי'' ע''כ.

בא וראה מעשה שהביא הרב שומר אמונים (מאמר עניני גלגולים) בענין דיבוק אחד שנכנס באשה, והגיע אליו חכם חיים זלה''ה בציוויו של רבו כמוהר''ר יצחק לוריא, ושאל את הדיבוק: מה חטאת עד שהענישוך עונש גדול וחמור כזה, והשיב לו ואמר חטאתי באשת איש והעמדתי ממזרים, והנה לי כ''ה שנים שאני הולך נע ונד בארץ ואין לי מנוחה, כי שלשה מלאכי חבלה הם הולכין עמי אל כל המקומות אשר אני הולך, ומענישין אותי ומכין אותי, עיין שם בהמשך המעשה. ע''כ.

ומעשה היה (צואות רבי אליעזר הגדול) ברבי מאיר שבכל שנה ושנה היה עולה לירושלם לרגל והיה מתאכסן אצל ר' יהודה הטבח והיתה אשתו של ר' יהודה בעלת יופי וצנועה מאד, והיתה זריזה בכבודו של ר' מאיר כל זמן שהיה עולה לירושלם. אחר זמן נפטרה אותה האשה לבית עולמה, ונשא ר' יהודה אשה אחרת וצוה לה יהודה בעלה, אם יבא ויתאכסן בכאן תלמיד חכם אחד ששמו ר' מאיר הזהרי בכבודו כפי אשר תוכלי במאכל ובמשתה ובהצעת המטה, שכך היתה עושה לו אשתי הראשונה.

כשהגיע הרגל עלה ר' מאיר לירושלם כמנהגו ועמד בשער והלך והתארח בבית של רבי יהודה, ירדה אשתו אליו והוא לא היה מכירה אמר לה קראי לי לאשתו של ר' יהודה חבירי, אמרה לו אדוני אני היא אשתו של ר' יהודה שאשתו ראשונה כבר מתה ונשאני לאשה, מיד בכה ר' מאיר עליה ורצה לחזור לאחוריו ותפסה בו אותה האשה ואמרה לו בא אדוני כי כן אמר לי בעלי וציוה אותי כשיבא בכאן ר' מאיר הזהרי בו מאד וביקרו ושימי לפניו מאכל ומשתה ומטה ואני אעשה מצות בעלי ואכבדך יותר מן הראשונה, אמר לה ר' מאיר אין לי רשות לבא שבעל הבית אינו בכאן עד שיתן לי רשות, מיד יצא לחוץ ר' מאיר ופגע בו ר' יהודה אמר לו: אדוני ר' מאיר אשתי הראשונה כבר מתה וזו אשתי השניה הזהרתיה מאד בשביל כבודך אדוני ר' מאיר.

אחר כן הלך ר' מאיר לבית יהודה והתקינה לו אשתו מאכל ומשתה ובאה לפניו והיתה משמשת אותו כראוי והיה ר' יהודה בעלה הולך למקום בשוק שכן היה רגיל, והיה ר' מאיר יפה תואר וטוב מראה עד מאד, מה עשתה אשתו של ר' יהודה נשאת עיניה אליו וחמדתו בלבה, ויהי בלילה השקתו יין עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו ואותה לילה היה ליל פורים כשראתה שהיה שתוי מה עשתה הפשיטה כל בגדיו של ר' מאיר ושכבה עמו עד הבקר, ור' מאיר לא ידע בשכבה ובקומה, ובבקר הלך ר' מאיר לבית התפלה וכשחזר לביתה עשתה לפניו מאכל ומשתה והיתה מדברת עמו ומשחקת לפניו, ור' מאיר היה תמיה מאד על מה שהיתה מעיזה פניה בפניו והוא היה כובש עיניו למטה שלא היה רוצה להסתכל בה, אמרה לו למה אינך מסתכל בי אמר לה מפני שאת בעולת בעל ואהיה פושע לחבירי יהודה אמרה לו הלא שכבת עמי בזו הלילה כמה פעמים, אמר לה ר' מאיר חלילה שלא ראיתי אותך ולא שכבתי עמך ולא עם אחרת כמותך מימי, אמרה לו כל הלילה שכבת עמי ועתה אתה צנוע ממני? אמר לה בחייך שקר את מדברת, אמרה לו אם לא תאמין לי הרי סימן פלוני ופלוני יש בגופך, משעה שאמרה לו באלו הסימנים שבגופו מיד הכיר ר' מאיר שחטא והיה מר נפש מאד והיה צועק ובוכה ועשה עפר על ראשו ואומר אוי לי שאבדתי את עולמי מה תקנה יש לי,

מיד המליך עצמו ואמר לילך אצל הישיבה של בבל וכל דין שיגזרו עלי אקבל. שב לביתו והיה הולך צועק בכל הדרך וקרע בגדיו ואפר על ראשו, מיד יצאו קרוביו לקראתו וספר להם כל המעשה שאירע לו, אמר להם אלך אצל ראש הישיבה של בבל וכל מה שיגזור עלי אעשה, אמרו לו קרוביו בשוגג היית והקב''ה יסלח את עונך ולא תשמיע את הקול על זה שלא תעשה לעז על בני משפחתך, אמר להם אם אשמע אני לקולכם הקדוש ברוך הוא לא יסלח עוני, מה עשה ר' מאיר הלך אצל ראש הישיבה וסיפר לו כל המעשה שאירע לו, ואמר לו על מנת כן באתי לפניך שאקבל בשמחה כל מה שתגזור עלי,

אמר לו ראש הישיבה נחפשה היום דינך ולמחר אני אומר לך מה תעשה. למחר בא אצלו אמר לו חיפשתי דינך וראיתי מן הדין שארי יאכלך, אמר לו אני אקבל עלי דין שמים, צוה לעשות כן מיד שלח ראש הישיבה וקרא לשני אנשים גבורים ואמר להם הוליכו זה למקום אריות וקשרו ידיו ורגליו והשליכוהו שם ואתם הטמינו עצמכם באחת מן האילנות וראו מה יעשו לו האריות אם יאכלוה הביאו לי עצמותיו ואספוד עליהם מאד על שקבל עליו דין שמים, מיד הוליכו אלו האנשים ועשו לר' מאיר כאשר אמר להם ראש הישיבה ויהי בחצי הלילה בא ארי אחד ונהם בצידו והניחו והלך לו ולא עשה לו כלום,

למחר ספרו לו הדבר לראש הישיבה אמר להם עשו כן ליל שני עשו כן. ויהי בחצי הלילה בא ארי הריחו והפכו על פניו והלך לו, למחר חזרו אצל ראש הישיבה וספרו לו, אמר להם עשו כן ליל שלישי ואם לא יזיקוהו צדיק גמור הוא והביאוהו לפני שאין עליו דין שמים, ויהי בחצי הלילה בא ארי נוהם ושואג מאד בצידו והכהו בשיניו ועקר צלע אחת מצלעותיו ואכל ממנה כזית, למחר הלכו וספרו לראש הישיבה אמר להם לכו והביאוהו לפני הואיל ואכל ממנו כזית כמו שאכלו כלו, מיד הלכו והביאו אותו לפניו וצוה ראש הישיבה לרופאים ורפאוהו, ואמר לו ראש הישיבה אשריך ר' מאיר שאתה צדיק גמור וכשחזר ר' מאיר לביתו יצא קול מן השמים ואמר ר' מאיר זוכה לחיי העולם הבא. על כן יזהר אדם שלא יגע באשת איש ואף לא בארוסה כי היא מורידתו לגיהנם ולשאול תחתית ושורפת אותו לעולם, שנאמר (משלי ה, ה) ''רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל''.

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות עז בהארות) כתב בשם ספר נשמת חיים (מאמר שלישי פ''י) מעשה שהיה בזמן הרב הקדוש שלמה לוי אלקב''ץ בבחור אחד שנכנס בו רוח (דיבוק) ושאלו אותו מה שמך רשע והיה משיב פלוני ושם עירו ושם אשתו, ובכל פעם שהיה מזכיר את אשתו היה בוכה, והיה אומר שאשתו נשארה עגונה אחריו, בעבור שהוא טבע בים והחכמים אינם יכולים להתירה להנשא, והיא מזנה, והיה מבקש מהחכמים העומדים שם שיתירוה, ונתן סימנים הרבה לדבריו, ואמרו לו שעם כל זה היא אסורה, ושאלו לו מה היה עונו, ואמר שבא על אשת איש ונהיה בו מה שאמרו חז''ל דין ארבע מיתות לא בטלו וכו' ע''כ.

ועוד כתב מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספר חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' רמב) שכל אדם שיש לו סכסוך כספי עם חבירו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, ויסדר טענותיו באמת ובתמים לפני רב מובהק, להורות לו אם חייב להחזיר אותו ממון לחבירו או לא, ואפילו אם אין חברו תובעו, חייב לצאת ידי שמים על ידי שאלה לתלמיד חכם מומחה בהוראה, (וכתב הרב בהארות) שהבא על אשת איש ברצונה ואסר אותה על בעלה, וכשנודע הדבר לבעלה, אף היא הודתה לפניו על מעשיה, וגירשה מביתו, זה נחשב מכלל עבירות שבין אדם לחבירו, וחייב לפייס את בעלה, שהרי אפילו בגזל ממון חייב לפייסו וכל שכן בזה,

ומצאתי שכתב הרב במקום אחר (יביע אומר חלק ב חאה''ע סי' ב) אודות מי שנכשל עם אשת איש ובה עליה ברצונה באופן שנאסרה על בעלה, וחזר בתשובה, העלה שאין צורך להודיע לבעל האשה שיפרוש מאשתו, משום שגדול כבוד הבריות ויש פגם במשפחה, ובכדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה. אבל אם הבעל תשובה אמיץ לבו בגיבורים, ורוצה להודיע לבעלה, ויודע שהבעל יאמינו כמו שתי אנשים, טוב להודיעו, להקל מאליו האיסור, ותבוא עליו ברכה. ע''ש, ע''כ. וראה מה כתבנו בספר בראשית פרק כ פסוק ג.

''לֹא תִּגְנֹב''

מעשה שהיה באחד שראה דלת של בית אחד פתוחה ונכנס שם ולא מצא בעל הבית בתוכו, ויראה כתונת אחת של משי יקרה מאוד, ויחמוד אותה ויפשט את בגדיו וחלוקו כדי ללבש אותה הכתונת על בשרו, ועליה ילבש חלוקו ושאר בגדיו, וכונתו כדי שתתכסה הגנבה בבגדיו כשיצא מן הבית, ולא תהיה גלויה לעיני הרואין בצאתו משם ולא ידעו שהוא מוציא משם כלום, והנה אחר שפשט כל בגדיו והיה ערום ממש, פשט ידו על הכתונת היקרה ללבשה, ובעודנה בידו נכנס בעל הבית לביתו וימצא הכתונת בידו וידע כי גנב הוא שבא לגנוב הכתונת, ותיכף תפס אותו בעודו ערום והכתונת בידו והוציאו חוץ ומסרו לשוטרים שהיו עומדים בחוץ כי גנב הוא, והם הובילו אותו לבית המשפט בעודו ערום והכתונת על כתפו ונשפט בבית המשפט ערום ממש, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, שזה היה קשה עליו יותר מן הימים של המאסר שחרצו עליו בעבור הגנבה, (נפלאים מעשיך).

וכן כתב הבן איש חי (הלכות סוף פרשת כי תצא) אסור לגנוב או לגזול כל שהוא- דין תורה, בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן, ואפילו אם הנכרי ציער את ישראל, וגזל הגוי קשה ביותר, מפני שודאי לא ימחול ועוד שגורם שהשֹר של העכו''ם גונב וגוזל שפע קדושה הנשפע לישראל מלמעלה. מדה כנגד מדה, ויש בזה ענינים עמוקים. לכך צריך להזהר מאד.

וכן אמרו חז''ל (ב''ק קיט.) הגוזל מחברו שוה פרוטה, כאלו גוזל ממנו נפשו וכו' והעניין הוא, כי כל נשמה כלולה מן רמ''ח אברים, וכל אבר כלול מן כמה ניצוצות של האורות, וכפי ריבוי האורות אשר לנשמה ההוא, כך הוא שיעור השפע אשר משפיעין עליו מלמעלה, וכפי השפע שמשפיעין בה, הוא ענין הממון אשר לו בעוה''ז. ונמצא כי כאשר גונבים ממונו, הם גונבים ממנו אותו השפע העליון היורד לנפשו מלמעלה, ואפילו אינו אלא שוה פרוטה, הרי הוא גוזל מנפשו שוה פרוטה של השפע הנשפע עליו כנזכר, ובזה יתבאר לך מה שכתבו חז''ל (חולין צא.) על הפסוק ''ויותר יעקב לבדו'' מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, כי הרי יעקב חזר על פכין קטנים, והענין הוא, לפי שהממון שלו הוא נמשך לו מבחינת שפע העליון הנשפע על נפשו, ואם אינו חס על ממונו, נמצא שהוא ח''ו מבזה השפע היורד לנפשו ואינו מחשיבו, ועוד שאם יניח אותה פרוטה שתאבד ממנו, הנה גם למעלה נפחתת ונאבדת אותה פרוטה השפע שהשפיעו לנשפו, ולכן הם חסים על ממונם בדברי העולם הזה, חוץ בדבר הצדקה והמצות כי אדרבא יוסיפו לו לנפשו (הארת המחבר: ונראה לעניות דעתי שמעתה דעת לנבון, כי המוצא כסף ברחוב צריך להרים אותו, כי מגיע לו אותו שפע שרוצים להשפיע לו מלמעלה, ואם זה אינו מרימו, נמצא מבעט בשפע שרוצים להשפיעו, ואף על פי שזה עדיין אינו שלא, מכל מקום רוצים לזכות אותו ולהשפיע עליו כנזכר, שגם עם שווה פרוטה אפשר לקיים מצוה). ע''כ.

הנה בטעמים העליונים של עשרת הדברות בכל שלשה דברות אלו יש טעם טפחא (טרחא), שהוא טעם המפסיק את התיבה זו מתיבה שלאחריה, דהיינו כך: לא, תרצח. לא, תנאף. לא, תגנוב. כלומר פעמים שאתה צריך לרצוח לגנוב לתנאף.

לא, תרצח= אם לא היה מפסיק במלה לא, לא היה תיקון לעולם, והיה אסור לנו להרוג נפש בעולם, אף על פי שיעבור על התורה, ואז הד' מיתות בית דין היו מתקיימים דרך גרמא בעולם ולא בידים, אבל בזה שהפסיק במלת ''לא'' רצה לומר שאסור לרצוח בדרך כלל, ומותר להרוג בבית דין בידים את מי שעבר על התורה.

לא, תנאף= וכן אם לא היה מפסיק במלה לא תנאף, היה אסור אפילו להוליד בנים אם כבר קיים מצות פרו ורבו, או אסור היה אפילו לשמח את אשתו במצות עונה, ובזה שהפסיק במלה ''לא'', אסר לנאוף עם אשת איש והתיר את אשתו לצורך מצוה.

לא תענה וגו'= כאן לא הפסיק הטעם במלת ''לא'' לפי שהוא איסור לגמרי, ע''כ.

לא, תגנוב= אם לא היה מפסיק במלה לא, היה אסור אפילו לגנוב דעת רבו בתורה וכו', אלא בזה שהפסיק במלה ''לא'' אסר לגנוב את של אחרים, והתיר לגנוב דעת רבו בתורה, דהיינו, לומר שלא הבין כדי שרבו יחזור לו אותו הדרוש וירחיבנו ויתחדשו עוד קצת חידושים אחרים, והתיר לגנוב דעת חכם להסתכל בו, שגונב דעתו וחכמתו ע''י הסתכלותו בפניו, כי על ידי שהתלמיד מסתכל בפני רבו, מקבל התלמיד מאותה החכמה שתאיר פני רבו, או דיין שדן את הדין לפי הטענות שצריך לגנוב דעת הרמאי, או לגנוב דעת שני בעלי הדינים כדי להוציא את הדין לאורה.

הנה נראה לומר לעניות דעתי (כל זה ללימוד ולא למעשה) שידוע שיש סוד העיבור כמו שמובא בשער הגלגולים (הקדמה ב) שבהיותו שהאדם בחיים ועוסק בתורה ובמצות יכול להתעבר בו (''להיכנס'' לתוכו) נשמה של צדיק מגן עדן אשר כבר סיים את תיקונו בעולם הזה, וזה יכול להיות אפילו מאבותינו הקדושים, הכל לפי מדרגת האדם הזה, וזה הצדיק יעזרהו ויסייעו, להוסיף מצות וקדושות יתרות, וכו' ע''ש.

ובזיכרוני שכתב הרב המקובל הרב יהודה פתיה זצוק''ל (מנחת יהודה) שבעת שהאדם יישן בשבת (שעה אחת) יכולה להתעבר בו נשמה של צדיק כנזכר, ע''כ. אמנם כתב בשער הגלגולים שכאשר האדם יתרשל במצות אז נשמתו של הצדיק יוצאת ממנו בעל כורחו,

(ואנכי הרואה כעת, לספר גלגל החיים, שכתב שאחד הסיבות שקרה ליוחנן כהן גדול להיות צדוקי אחרי שמונים שנה שהיה צדיק, כיון שעשה נפילת אפים שלא כהוגן, ונתעברה בו נשמה טמאה שהחטיאה אותו ונעשה צדוקי).

ואנו אומרים שיתכן שבזמן שאדם רואה את חברו עם הארת פנים ומתעלה בתורה ויראת שמים טהורה, יתכן שהתעברה בו נשמת צדיק, והנה לפתע פתאום אנו רואים אותו מתרשל בתורה ובמצות, מותר לנו ''לגנוב'' באותו הזמן את הנשמה שיוצאת ממנו תוך כדי שאנו מרבים בתורה ומצות ביתר שאת ועוז, ובשביל זה העיבור ירצה ויתמשך אלינו, וכמובן שכל זה נעשה לשם שמים גמור, וכדין מצוה שנאבדת.

ומכל מקום כאשר העליתי את זה על שולחנו של מורי ורבי הרב בנימין שהר שליט''א, אמר לי הרב: יפה אמרת, אבל מכל מקום אנו צריכים לקיים את מה שכתב האר''י ז''ל בשער הכוונות (דרוש ו דעמידה דף לו ע''ד) (כפי שיתבאר שהצדיקים הגדולים אינם לוקחים את המצות של חבריהם לתמיד אלא בגדר פקדון) וגם עלינו בראותנו אחד כזה להרהיב עוז ותעצומות בתפילה שזה לא יפול ברוחניות ע''כ.

וכך כתב בשער הכוונות כי כאשר האדם חוטא לפעמים ועושה עבירות המכבה את המצות אז מונע מעצמו שכר מצותיו שעשה. והנה כל זמן שלא שב בתשובה אותם האורות והמלאכים והסניגורים הנעשים מאותם המצות שעשה, ניתנים לצדיק הראוים לו כפי מה שגזרה חכמתו יתברך, בסוד ''יכין רשע וצדיק ילבש''. אמנם יש איזה צדיקים גדולי המעלה שאינם רוצים ליהנות מזולתם אלא משלהם וכשלוקחים ההארות הנזכרות הנה הם בידם בתורת פקדון בלבד בנאמנות וכאשר ישובו בעליהן בתשובה יחזרו להם אותם ההארות שלקחו מהם כנזכר, ולכן אנו מתפללין לפניו יתברך בתפלת שמונה עשרה ''על הצדיקים ועל החסידים. ועל זקני שארית עמך בית ישראל. ועל פליטת בית סופריהם. ועל גרי הצדק. ועלינו. יהמו נא רחמיך יהוה אלהינו. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. ושים חלקנו עמהם. ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו. ועל חסדך הגדול באמת נשעננו ברוך אתה ה'. משען ומבטח לצדיקים'' כי הנה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמעט שהאדם מוכרח לחטוא ולכן אותם ההארות של חלקינו וגורלינו שהרווחנו ע''י מעשה המצות שעשינו בעוה''ז ואינם ניתנים לנו מחמת חטאתינו ישימם עם הצדיקים הגדולים הרשומים הנ''ל כדי שיהיו ההארות ההם קיימת וכאשר נשוב בתשובה יחזירום לנו ולא ישים חלקינו עם זולתם דהיינו אותם שלא יחזירום לנו, ע''כ. ודפח''ח. ועיין כיו''ב בשל''ה הקדוש סוף פר' משפטים.

הנה עוד בענין הגנבה ידוע מאמר רבותינו ז''ל שאמרו, שהגנבה חמור מן הגזל שאינו משוה עבד לקונו, ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה, ומה מאוד צריך להזהיר גדולים על הקטנים, כי הרבה ילדות עושה, וחברים הרעים עושים, ומרעה אל רעה יוצאים להיות זוללים וסובאים. על כן צריך לפקוח עינים עליהם. וטוב לגבר שלא יצמצם כל כך עם ילדיו, ויתיר להם מעט פס ידו, לתן להם איזה פרוטות כפעם בפעם, כדי שלא יהיו תאבים ורעבתנים על כל דבר ויבואו לבקש לגנוב, וגם לא ירגיל אותם במאכלים טובים ומלבושים יקרים ותענוגות בני אדם, שכשלא ימצא צרכו יבוא לגנוב, כמו שאמרו חז''ל שירדה תורה לסוף דעת בן סורר ומורה, שכשלא ימצא צרכו יהא מלסטם את הבריות, (פלא יועץ).

לכך לא יפשט אדם ידו בגנבה, שמה שיבקש לא ימצא ומה שבידו יטלו הימנו, בא וראה, כמה עון גנבה גורם, נאים נעשו מכערים, שמחים נעשו עצובים, רמים נעשו שפלים, לבושים נעשו ערומים, שהרי אדם וחוה, עשר חופות נעשו להם בגן עדן, כלן מאבנים טובות ומרגליות, ועל שפשטו ידיהן בגנבת פרי האילן שיודע טוב ורע, קצף עליהם הקב''ה והביא לעולם ארבעים קללות, עשר על האדם ועשר על חוה ועשר על הנחש, ועשר על האדמה, וגם רחל אמנו אף על פי שגנבה את התרפים כדי למנוע את אביה מעבודה זרה, אף על פי כן גרם לה העון שלא תקבר במערת הצדיקים, על שאמר יעקב ''עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה'' לכך אל יפשוט אדם את ידו בגזל ובגנבה, כי אם ביגיעתו ומזעת כפיו, אם עושה כן אשריו בעולם הזה ואשריו לעולם הבא. שנאמר (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (צואות רבי אליעזר הגדול).

להסתכל על פני הרב

ובהיותינו משתעשעים בדברי תורה נראה גודל מעלת האדם שמסתכל בפני רבו עד כדי כך שמותר ''לגנוב'' הארת פניו, ומזה האדם נעשה חכם ולא לחינם אמר הנביא ישעיה (ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.

וכן פירש רש''י על פסוק (שמות לד, לד) ''וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה'' כשהיה הדבר נדבר עם משה או כשהיה משה עצמו מדבר עם ישראל לא היה נותן המסוה על פניו, משום והיו עיניך רואות את מוריך. ומוריך משמע מהקב''ה לגבי משה וממשה לגבי ישראל אבל כשלא היה עומד לפני הקב''ה ולא היה מדבר עם ישראל אז היה נותן המסוה. ע''כ. וכן כתב שלמה המלך (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.

וכן מובא בגמרא בעירובין (יג:) על גדולתו של ר' מאיר, שאמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. וכן לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר, שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ויש אומרים רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה.

ומשום זה אמר רבי: זה שהנני חריף יותר משאר חברי זאת משום שראיתי את ר' מאיר מאחוריו (כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו, רש''י) שנאמר (ישעיהו ל) ''והיו עיניך ראות את מוריך'', ובפירוש בתורת חיים כתב, וכך מצאנו בדוד המלך שכתוב לגביו ''וטוב רואי'', ע''כ. ואמרו חז''ל שראיית פני דוד היה מועיל לזכרון ולכן כתוב ''יראיך יראוני וישמחו'', ההיפוך מהמסתכל בפני רשע שכל המסתכל בו עיני שכלו כהות משום דרוח הטומאה שורה עליו והמסתכל בו נמשך מטומאתו עליו ומשתבש. ע''כ.

וכיוצא בזה מצאנו בתלמוד ירושלמי (ביצה פ''ה מ''ב) לרבי שהיה משיא אשה לר' שמעון בנו והיו מוחאים כפים בשבת (בשינוי), עבר משם ר' מאיר ושמע זאת, בא לביתם ואמר: רבותינו הותרה שבת?! (שר' מאיר סבר שגם בשינוי אסור למחֹא כפים), וככשמע זאת רבי אמר: מי זה אשר בא לגעור בנו בביתנו, שמע זאת ר' מאיר וברח, רדפו אחריו עבדיו של רבי ותוך כדי כך נפל צעיפו של ר' מאיר, ובאותו רגע הסתכל רבי בעד החלון וראה את אחוריו של ר' מאיר, ועל זאת אמר רבי מדוע זכיתי להיות יותר מחודד משאר חכמים אלא בשביל שראיתי צווארו של ר' מאיר, וכן ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש אמרו אנחנו לא זכינו לתורה אלא בשביל שראינו אצבעו של רבי שיצא מן בית יד שלו, (וזהו אמרם למה נקרא רבי= רבי ''הקדוש'', שמעולם לא הניח ידו מטיבורו ולמטה, וכי האיך אפשר זה? אלא שהיה תמיד מכוסה בבית ידו, ובלא בית יד היה נזהר בכך).

וכיוצא בזה ראינו במסכת חגיגה (ה:) מעשה ברבי ור' חיא שהלכו בדרך וכשנכנסו לעיר שאלו האם יש כאן תלמיד חכם שנלך ונקבל פניו, אמרו להם יש כאן והוא עיוור, אמר ר' חיא לרבי: ישב כאן אדוני ואל יזלזל בנשיאותו, אני ילך ואקבל פניו, אחז רבי לר' חייא ובכל זאת הלך אתו, ולבסוף כשנטלו רשות מאותו תלמיד חכם לילך לדרכם, ברכם ואמר להם: אתם קבלתם פני הנראה ואינו רואה, תזכו ותקבלו פני שכינה הרואה ואינו נראה, אמר רבי לר' חיא, אם לא באתי עמך יחד לכאן עמך והאמנתי לך, היית מונע אותי מברכה זאת. ע''כ.

וכן בספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות ס''ד בהארות) כתב בשם ספר תפלה למשה (פרשת בראשית) ששמע ממוהר''ר מנחם מענדיל מרימנאב שאמר מי שזוכה לדעת שלימה, זהו כשהוא רואה את הצדיק ומתסכל עליו, וגם מכל אבר יכול ללמוד תורה ממש, ומי שאינו זוכה כל כך על כל פנים כשיסתכל בפני רבו הצדיק, נשפע עליו אור מהצדיק מכל אבר ואבר,

וכן מובא בספר זקוקין דנורא כי ההסתכלות בפני הצדיק מסוגל לזכרון, וכן מצינו בבעל הזהר שנקט כמה פעמים ''פלוני הלך לראות את הרב'' ולא ''ללמוד'' לא אמר אלא רק לראות.

ובקונטרס אחרון (שם) כתב בשם סידור לב שמח שידוע בספרים שעל ידי הצדיק הלומד התורה הקדושה מי שבא אליו ורואה את פניו גם כן נדחה הרע מהרואה אותו וכך שמעתי מהקדוש מהר''ש מבעלז זללה''ה ''וראה הכהן'' שעל ידי הסתכלות הכהן בזה ''והנה נרפא נגע הצרעת''.

וכן כתב (שם אות ס''ז) בשם ספר דעת משה (פרשת שמות) שהטעם שהולכים להקביל פני הרב ברגל, משום שכל הניצוצות מהעולם הדרים בעיר ההיא הם נמצאים בהרב מהעיר ההיא, מחמת שהוא הגדול שבהם ועל כן הם הולכים להקביל פניו ברגל שאז יוכלו לקבל ממנו הארה גדולה ולהוציא הניצוצות, ע''כ.

ובספר ראשית חכמה (שער הקדושה ד''ה ודע) כתב בהסתכל אדם בפני רבו מצוה היא ותיקון לעינים, כי ע''י ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים, ע''כ.

ולא לחינם אמרה הגמרא (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' רכד סע' ו) הרואה חכמי ישראל, אומר: בא''י אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו. וכן פסק בשו''ת יחווה דעת (חלק ד סימן טז) הרואה חכם גדול מחכמי ישראל, המופלג בתורה ובחכמה וביראת ה', ומורה הוראות בישראל, אף בזמן הזה יש לברך עליו בשם ומלכות ברכת שחלק מחכמתו ליראיו. ע''כ. וכן תמיד כאשר אנכי זוכה לראות את מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א מברך עליו שתי ברכות, א: שחלק חוכמתו ליראיו, ב: שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. ואם היה בי כח הייתי מתקן עליו ברכת ''ברוך חכם הרזים'' שחשוב בעיני כנגד ששים רבוא ישראל. ונזכה לקבל איתו את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

וכעת שמענו את הרב אהרן זכאי שליט''א באמרו שאשה חולנית מאוד הגיע לרב הגאון מאיר מזוז שליט''א ראש ישיבת כסא רחמים, למצוא תרופה למכתה, והנה הרב ענה לה שהיא צריכה ללכת כל שבוע ללווין לראות את פני הרב עובדיה יוסף בשיעורו, וה' יעזור, ואכן עשתה האשה כך ונתרפאה כליל, כזה ראה וקדש.

---

לא תחמוד

אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו, ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן, ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע''פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו, ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם, ואמר קהלת ''ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו'', ואמרו חכמים (מו''ק כא.) בנים, חיים, ומזון לא בזכות האדם תלוי הדבר, אלא במזל, ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו, על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו, (אבן עזרא).

ומעשה היה באדם אחד שהיה לו שכן רע שהתאוה לאשתו ולנכסיו, יום אחד עמד מאחורי הכותל ושמע שהוא אומר לאשתו: ביום פלוני אני צריך להפליג לים לבוא לעיר פלונית לעסקי, בליל שבת שבר הכותל ואנס את האשה, ואח''כ התחיל לאסוף הממון, הרימה האשה קול צעקה, נעץ בה הסכין והרגה, ולקח הממון, למחרת באו הוריו ואמרו לו, למה עשית כך, הניף עליהם הסכין וביזה אותם, אח''כ באו יורשי האשה ותבעו את הרשע הזה לדין תורה, ונשבע שכל מה שלקח שלו הם כי היו הלואה שהלוה לשכנו, כשנתפרסם הדבר היה חושש שיקחו ממנו קנס, הלך והשתמד. נמצא שע''י חמדתו עבר על עשרת הדברות. (מעם לועז).

---

למה ואיך נוהגים ישראל להתנועע בשעת הלימוד והתפלה?

---

מהו כל העם רואים את הקולות?

כתב הילקוט שמעוני (סי' רצח) רבי יהודה אומר, אדם מדבר עם חברו הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו, וישראל שמעו קול של הקב''ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים שנאמר וכל העם רואים את הקולות. רבי פנחס אומר כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב''ה זכו להיות כמלאכי השרת ולא שלט בהן כל מין כנים ובמותם לא שלטה בהם רמה אשריהם בעולם הזה ולעולם הבא עליהם הכתוב אומר אשרי העם שככה לו, ע''כ.

וכן פירש הכלי יקר דברים נפלאים מפז וז''ל: שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב''ה מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כל כך ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם וראיה לזה ממה שכתוב (תהלים לג ו) ''בדבר ה' שמים נעשו וגו'' הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב''ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד.) שמכל דבור שיוצא מפי הקב''ה נברא מלאך וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות ולפיכך ארז''ל (פסחים פז.) שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות, ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתוב (שמות לד א) ''וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים'' ''כדברים אשר היו'' לא נאמר אלא ''את הדברים אשר היו'', למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות ואם כן ודאי היה ממשות באותן אותיות ע''כ. נאמר ''וכל העם רואים את הקולות'' דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.

תבין ותדע כי חוש הראות יותר דק באדם מן חוש השמע כי אדם יכול לראות ברחוק הרבה מילין, אבל אינו יכול לשמוע כ''כ ברחוק כי חוש השמע אינו שולט כ''כ למרחוק כמו חוש הראות, וישראל היו מפחדים על כל פנים מן קול אלהים כי נורא הוא, על כן כשראו ישראל שיוכלו לראות את קול דברו יתברך אז חשבו אף אם יעמדו ברחוק ולא ישמעו את הקול מדבר אתם מכל מקום די להם כשיראו לפניהם תמונת האותיות באויר לכך נאמר ''וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק'' רוצה לומר לפי ש ''וירא העם'' שראו תמונת האותיות- לפיכך ויעמדו מרחוק, כי אמרו בראייה לחוד מספיק לנו אף בלא שמיעה.

ואח''כ נתחרטו ישראל ואמרו למה ה' יעמוד ברחוק הלא טוב לנו להתקרב אל מקום קדשו, וכדי להנצל מן פחד הקול אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה כי אע''פ שאינו דומה שמיעה לראיה, מכל מקום די לנו כשנשמעה אף אם לא נראה כל תמונת האותיות, ורז''ל אמרו (שבת פח.) כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה וכו', ועל אותו זמן נאמר פסוק ''דבר אתה עמנו ונשמעה'' אע''פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מכל מקום בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו.'' (תהלים סח יג). ע''כ.

---

מדוע ואיך נוהגים ישראל להתנועע בשעת הלימוד והתפלה? בהלכה ובאגדה

כתב בעל הטורים, על כן מתנענעים בשעת לימוד התורה לפי שהתורה ניתנה ברתת בזיע.

וכן אמר ר' אבא לר' יוסי, שאלתי את ר' שמעון (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר פר' פנחס דף ריח ע''ב) מה הטעם שכל העמים שבעולם אינם מתנענעים אלא ישראל לבדם? כי כאשר הם עוסקים בתורה הם מתנענעים לכאן ולכאן בלא שום למוד והרגל מאיזה אדם בעולם, והם אינם יכולים לעמוד על מעמדם.

ישב ר' שמעון בכה ואמר אוי לבני האדם שהולכים כבהמות השדה בלא התבוננות, כי אם יתבוננו יראו כי בדבר זה בלבד יש היכר בין נשמות הקדושות של ישראל, לבין נשמותיהם של העמים, כי נשמותיהם של ישראל נחצבו מנר הקדוש הדולק, שנאמר ''נר ה' נשמת אדם'' שממנה נחצבת נשמת האדם, וזה הנר בשעה שנדלק מן התורה העליונה, אורו אינו שוקט אפילו רגע אלא מתנענע לכאן ולכאן, כעין זה הם ישראל שנשמתם היא מתוך אותו אור הנר,

ולכן כיון שהם אומרים אפילו דבר אחד של תורה, הרי אור נשמתם דולק ומתלהב בקרבם, ולכן אינם יכולים לשקוט ולנוח, ומתנענעים לכאן ולכאן ולצדדים כמו הנר שנאמר ''נר ה' נשמת אדם'' ודרשו חז''ל (ב''מ קיד:) אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם, כי הנשמות של הגויים הם מקש הכבוי, בלא אור השורה עליהם, ועל כן הם שוקטים ואינם מתנענעים, כי אין להם תורה ואינם נדלקים ומתלהבים בה, ואין שום אור שורה בתוכם, ואף אם הם לומדים תורה הם עומדים כמו עצים יבשים בתוך אש הדולק, כלומר בתוך בני ישראל שנשמתם דולקת ומאירה, ועל הגוים אינו שורה שום אור כלל, ועל כן הם שוקטים בלי אור כלל, אמר לו ר' יוסי אשרי חלקי שזכיתי לשמוע דבר זה, ע''כ.

והנה לענין התנועות בתפלה יש לדעת איך להתפלל, שצריך להזהר בזמן שהאדם מתפלל שלא יעשה תנועות משונות שיהיה בזה חלול ה', כמו שכתב הרב החסיד ר' אהרון ראטה (שומר אמונים מאמר הבטחון והתחזקות פרק ה) לתלמידו, שטוב להתפלל בכל מאמץ במסירות נפש, כי זה מקדש ומטהר הגוף והנשמה וממשיך חיות אלקות לכל האיברים וגידים, ורק שלא יתפלל כמו על מקצת פתאים העושים קולות משונות ומנענעים ראשם שלא כדרך כל הארץ, או לעשות שאר תנועות משונות ביתר איברי הגוף, ומה שנראה לפעמים צדיק שעושה כן אין לדמות אליו כי מפני אש הבוער בקרבו עושה כן לפעמים, אבל מובן כי לנענע סתם, אפילו בכל כחו ומסירת נפשו ממש, וכן להתפלל בקול רם ביגיעות, בוודאי על זה נאמר ''כי עליך הורגנו כל היום'' וכי אפשר להרוג עצמו כל היום, אלא פירשו בספרי יראים שזה מדובר על עבודת התפלה במסירת נפש ובכל מאמצי כחו, כמבוא בספרי עד היכן כחו של תפלה עד מיצוי נפש, ע''כ. וראה על זה עוד בספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות ס''ד בהארה ד''ה ובספר אגרא דכלה).

ומיהו יש לומר שמה שהתכוון הרב הנ''ל להתפלל בקול רם ביגיעות, זהו דווקא כשאין אחרים איתו, שהוא בינו לבין עצמו וגם אז לא יצעק אלא אם ירצה יגביה קצת את קולו (בתפלת שמונה עשרה), כמבואר בגמרא ברכות (כד:) ובש''ע (או''ח סי' קא סע' ב) לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו, ודווקא בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור שמתוך כך יטריד את הציבור. ע''כ.

כתב במחזור ויטרי (סימן תקח) ומפני מה מרגילין את הילד כאשר לוקחים אותו לתלמוד תורה לנענע בגופו כשהוא לומד? שכן מצינו בנתינתה של תורה. וירא העם וינועו. ולא האנשים לבד נעו. אלא אף ההרים והאילנות. הרים שנאמר (שמות כ יט) ויחרד כל ההר מאד. וכתוב בתהלים (סח, יז) לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים. ובאילנות כתב (ישעיה נה, יב) וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף, וזהו שאמר דוד (תהלים ב) עבדו ה' ביראה וגילו ברעדה. ושלמה פירש (שה''ש ה, יג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר אל תיקרי שׁוֹשַׁנִּים אלא ששונים. אל תיקרי מוֹר עֹבֵר אלא מַר עובר. שצריך להיות כל ימיו באימה ויראה לפני המקום.

וכן כתב העטרת זקנים (סי' צה) בשם הרמ''ע (סי' קיג) שבתפלה מיושב ינענע עצמו אבל בתפלת העמידה אסור, והרמ''א כתב14:52 (או''ח סימן מח) ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה דוגמת התורה שנתנה ברתת וכן בשעה שמתפללים על שם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (אבודרהם).

ומצאתי למגן אברהם (סי' מח) שכתב שאין להתנועע בתפלה, ובספר י''מ (מאכ''ח ח''א סי' לג) כתב שקצת פרושים נהגו להתנועע בנחת בחתימות הברכות בלבד, לקיים ''מפני שמי ניחת הוא'', ובמהרי''ל כתוב שהיה מתנועע בתפילה מלפניו לאחריו ומאחריו לפניו ע''ש. ובדרכי משה כתב שהרקנ''ט (פרשת יתרו) נתן טעם על דבר הקבלה להתנועע בתפלה וכ''כ בזוהר עכ''ל, ומי שיעשה כך או כך ובלבד שיכון לבו לאביו שבשמים, ע''כ.

וכתב הפר''ח (או''ח סי' צה) בשם כנה''ג מצאתי במדרש שחייב אדם לנענע עצמו בשעת התפלה שנאמר ''כל עצמותי תאמרנה'' וכן מנהג חסידים מנורת המאור נר ג' כלל ג' פ''יב וכ''כ בס' חסידים סי' נ''ז, ובירושלמי פרק תפלת השחר רבן גמליאל אומר בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה ברכות, ולמה שמונה עשרה? אמר ר' סימון כנגד י''ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם ומתפלל צריך לשוח בכולן, מפני שכתוב ''כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'', וכן הוא במגן גבורים (שם).

וראה באליה רבה (סי' מח) שכתב בשם השל''ה שהנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע גורם לכוין הלב, וכן נהג להתנועע מעט בתפילה בחותמי ברכות בלבד, אבל בכלל הברכות מנוחת הגוף עדיף יותר, ומצאתי כתוב בגליון שולחן ערוך, ז''ל: ראיתי תנועה משובשת מקצת בני האדם והיה התנועה סביבות על קוטר שטח הגוף נתון על שתי מרכזי הראש והרגלים בקומה זקופה, והיה פניו אל הימין ואל השמאל, והחוש מעיד עליו שהוא דרך גאוה, כתנועת החתן היוצא מחופתו, אבל התנועה הישרה בעיני הוא לכוף כאגמון ראשו ולהתנועע לצד הפנים, והיא תנוע עצי היער מפני הרוח. ע''כ.

ובספר עמודי שמים (בהקדמה אות ד ד''ה תנועת) עמד על דברי הרמ''ע ז''ל בתשו' (סק''יג) וכתב שדבריו אינם מוכרחים שהלא מצאנו למהרי''ל שהיה מתנועע בתפלה וכמו שהעידו עליו תלמידיו ומעשה רב מובהק וחסיד גדול כזה ודאי כדאי לסמוך עליו, וכיוצא בזה מצאנו לספר הכוזרי (סי' פ ממאמרו השני) ששאל מדוע מתנועעים היהודים בקריאת העברית והשיב החבר שאמרו בעבור העיר החום הטבעי וכו', ש''מ שהוא מנהג פשוט בישראל מימי קדם שכל מנהגן תורה ולא ערער עליו, וכן הביא דברי הזהר הנ''ל, כתב וז''ל:

ובודאי מתעורר החום הטבעי ע''י ההתנועעות והוא המעורר ומקיץ לנפש מתרדמתה שהתיישר בקריאת דברי תורה וקדושה, וכן לתפלה תכין הלב אל הכוונה הנכונה ותגרום התעוררות העליון וכו', וכן הוא דרך ומנהג בעלי מלאכה ועסק הזריזים המתיישרים בפעלותיהם להתנועע ולהרגיש כל איבריהם וגם השכל גוזר שאדרבא הוא עוזר אל הכוונה כי מעורר הרוחות החיוניות ומתפעלת הנפש ביותר עד שתוכל בכחה זה לעורר שורשה העליון כאשר הוכחנו מספר הזהר לעיל,

ובודאי אין נכון להתנועע מאד כמשתגע ולא להיות כבד כאבן אלא בנחת ולאט באופן שנוגע לנפש לעוררה ובכבוד ומורא למקום, ובזה קיימנו גם קצת דברי הרמ''ע. ע''כ.

וראה עוד שם שסתר דברי הרמ''ע מהכתוב בחיות בעמדם תרפינה כנפיהן. ע''כ.

ובספר פתח הדביר (ח''א סי' מח סק' ג) הביא דברי המ''א הנ''ל שלא מתנועעים בזמן התפלה אלא בזמירות, וכן הסכים עמו מרן החיד''א בספר מחב'ר, ובקונטרס ברית עולם, וכן הרב מנחת אהרן (כלל טז אות טו) האריך הרבה בגנות המתנועע בתפלת י''ח, וכן כתב בשם סידור תפלה ע''פ האר''י ז''ל שלא ינענע גופו בשעת העמידה כמו באומרו הזמירות ושאר תפילות שאז צריך לנענע עצמו, אבל בעמידה יעמוד בריא כאולם בסוד הכתוב (יחזקאל א, כד) ''בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן'' שהנענוע מבטל הכוונה.

ועכ''פ הנענוע בעסק התורה ובשירות ותשבחות סגולה נפלאה, כמו שכתב הרב הקדוש בספר מעבר יבק (מאמר ג פ''כד). וכן הביא דברי הא''ר הנ''ל ודברי הזהר ואף כתב בשם ספר מעבר יבק (מאמר ג פ''ל) שכסא הכבוד מתעלה במעשה התחתונים בשלהבת שתמיד מתנועעת כלפי מעלה, וזה כי תאב להתדבק וכו' ולכן בשעת התפילה טוב לנענע עצמו ימין ושמאל לרמז התעררות הכסא, ודלא כהאליה רבה, ולבסוף סיים פתח הדביר שהכל לפי מה שהוא האדם אם מכוין היטב בתנועה- יתנועע, ואם לאו- יעמוד כך, ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים, עד כאן תמצית דבריו.

ובשדי חמד (חלק ה כלל מו) הביא דברי הסופקים הנ''ל וסיים הרב שלדעתו דברי האליה רבה נכונים. ובערוה''ש הביא דברי הרמ''א וכתב והתורה נקראת ''אש'', והאש תמיד מתנועע, ובתפילת שמונה עשרה יש מתנועעים ויש שאינם מתנועעים. ותלוי לפי טבעו, דאם בהתנועע הכוונה יותר טוב אצלו - נכון להתנועע. ויש אדם שכוונתו יותר ברורה כשעומד בשווה לגמרי לא יתנועע. והכל לשם שמים.

ובספר טעמי המנהגים (בקונטרס אחרון אות תתרעא) הביא דברי ספר שפתי רננות (פ''כד) שכתב מנהג חכמים לנענע עצמם בחיים בעת שאומרים שירות ובעסקם בתורה על דרך ''כל עצמותי תאמרנה'' כי היא שומרת האדם בקבר שכתוב ''בשכבך תשמור עליך'' שכל זמן שהעצמות הם בקבר הנפש נמצאת שם ואלמלי ניתן רשות לעין לראות, היה רואה בלילי מוצ''ש ובלילי ראש חודש ומועדים כדיוקנאות על הקברות בדיוקן שהיה בעולם הזה הגוף עם העצמות המודים ומשבחים להקב''ה, ובליל ר''ה כל הנשמות משוטטות ומתפללות על דין החיים. ע''כ.

ובכף החיים (סי' מח אות ז-ט) כתב בשם הרמ''ע ז''ל (סי' קי''ג) שאסור לנענע גופו בשעת תפלת י''ח, ומה שכתוב שצריך לנענע זה דווקא בשאר התפלה אבל לא בתפלת י''ח, וכן הוא בזוהר (פ' פנחס) שמתנועעים בשעה שלומדים תורה אבל לא בתפלה שהיא בקשת רחמים.

וכן כתב הרב המקובל מוהר''ר ישראל סרוק שכן כתב בהגהותיו שלא יתנועע בתפלה רק שפתיו נעות. ואף על פי שיכול מעיקר הדין גם להתנועע וגם לעמוד ישר, או אחד מהם, מכל מקום טוב יותר להנהיג עצמו שלא להתנועע בתפלה שהוא כעומד לפני מלך,

ואפילו אם מתנועע יהיה בנחת ולא בתנועות גדולות וקולות משונים, וידעו שעומדים לפני מלך הכבוד. וכתב הרד''א (די''ח ע''ג) ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנשמעה התורה נרתעו כולם שנאמר וירא העם וינועו, כ''כ ריב''ה ברמזיו על התורה שם פר' יתרו וז''ל: ''וירא העם וינועו'' על כן מתנענעים בשעת לימוד בתורה, לפי שהתורה ניתנה באימה ברתת בזיע. עכ''ד.

ובספר ילקוט יוסף כתב יש הנוהגים להתנועע בתפלתם, כדרך שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה'. ויש אומרים שבתפלת שמונה עשרה אין להתנועע. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ואם הדבר מפריע לו בכוונה אין צריך להתנועע. (שארית יוסף ח''ב עמ' שצ. הלכות השכמת הבוקר עמ' קיב).

ובספר עלינו לשבח (כאן) להרה''ג הרב יצחק זילברשטיין שליט''א שמורנו הרב חיים רבי שליט''א מכנה אותו ''ראש העיר'', כתב שנשאל איך להתנענע בשעת הלימוד האם קדימה ואחורה או לצדדים? והביא ראיה ממה שכותב רבו של רש''י, רבי יעקב בן יקר, ''ונהגו כל ישראל לנענע בשעת הלימוד לפי שאמרו כן בבראשית רבה (פרשה נו פסקה ב) התורה לא נתנה אלא בזכות השתחוואה, שנאמר והשתחוויתם מרחוק, ולכן נראה שאין ראוי לנענע לצדדין אלא לפניו דרך השתחוואה, ע''כ.

סוף דבר כל נשמע שמותר לנענע עצמו בתפלה ואף לצדדים אם זה גורם לו יותר לכוין, וכל שכן שצריך לנענע עצמו בזמירות ובלימוד, וכן גם מותר לעמוד בלא נענוע, ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים, ואם מתנועע יהיה בנחת ולא בתנועות גדולות וקולות משונים, וידע שעומד לפני מלך הכבוד, ולגבי תנועות ידיו ראה מה כתבנו בזה בפרק יז פסוק יא.

הנה מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים א, ב) ''יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ'' כי אלמלא לא בקשו ממשה דבר אתה עמנו ונשמעה, והיו שומעים כל התורה מפיו של הקב''ה לבדו, לא היו שוכחין את התורה, ולא היה שולט בהם היצר לעולם, אבל כיון שאמרו כבר דבר אתה עמנו ונשמעה, חזר עליהם היצר ובאו לאותו מעשה של עגל, ונתפס בהם השכחה, ונתחרטו על אותו מעשה ובאו אל משה ואמרו יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, דהיינו הקב''ה ישק לנו מפיהו כמקודם ומתאוים לשמע קולו, והשיב להם משה זה לא אפשר עד לעתיד במהרה בימינו, ואז יקויים בנו (ירמיה לא, לב) ''נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם'', (שומר אמונים דרוש האמונה).

כתב רבנו בחיי (תחלת פרשת תרומה) כי אם האדם מיחד השם יתברך בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא, כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ') לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך הש''י ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן.

ומובא בגמרא (ע''ז מג:) כל הפרצופים מותרין חוץ מפרצוף אדם, וכן כתב ספר החינוך (מצוה לט) שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם ואפילו לנוי שנאמר ''לא תעשון אתי'' ודרשו ז''ל (ר''ה כב:) ''לא תעשון אתי'' כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה דהיינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, וטעמו כדי שלא יטעו בהם וידמו שהם לעבודה זרה, ע''כ.

והלום ראינו מה שכתב בספר ואין למו ומכשול (חלק א עמ' קסא) שאסור לבקר במוזיאון השעוה מפני שיש שם דמויות שלמות של בני אדם, ואסור להנות מדבר שנעשה בעבירה, ועוד יש אומרים שיש בכך פגם בנפש, ושומר נפשו ירחק מזה. ע''כ.

אמר הקב''ה לישראל (סוכה נג.) אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.

וכן ''אשר תזכיר את שמי'' לא נאמר אלא אזכיר מכאן שצריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה. (ירושלמי ברכות פ''ד ה''ד).

וכן מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, (ברכות ו.).

---

מעשי שלמה המלך עם מלך השדים אשמדאי, אדם בעל שני ראשים

גזית= הוא כשמפסלין את האבן בכלי ברזל, ואם נבנה באבני גזית פסול, (רמב''ן).

ר' שמעון בן אלעזר אומר (מכילתא כאן פר' יא), המזבח נבנה להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך, ר' יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים שמטילות שלום, והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני המזבח שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב''ה לא תניף עליהם ברזל המטיל שלום בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות. ע''כ.

מובא בגמרא (גיטין נח.) שבעת שהיה שלמה המלך עליו השלום בונה את בית המקדש, היה צריך הרבה אבנים למלאכה, אך עם כלי ברזל היה אסור לו לבנות אותו, שנאמר וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ'' אמר לחכמים: איך אעשה את המלאכה הזו בלי כלי ברזל? אמרו לו החכמים: יש בריה אחת מששת ימי בראשית ושמיר שמה (הארת המחבר: שמיר זה ברייתו כשעורה ומששת ימי בראשית נברא ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו, במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין, סוטה מח:). וזה השמיר הביא גם משה לאבני האפוד, שהיה מראה את השמיר הזה על האבנים מבחוץ, והן נבקעות מאליהן.

אמר להם שלמה: ובאיזה מקום נמצא זה השמיר? אמרו לו: הבא אצלך שד זכר ושד נקבה וכפאם ביסורים, ויאמרו לך איה נמצא השמיר. הביא אותם, ולחצם יחד ביסורים, אמרו לו: אין אנו יודעים איה הוא, רק אפשר שאשמדאי מלך השדים יודע, אמר להם שלמה: ואיה נמצא מלככם שאוכל לכבשו שיאמר לי זאת? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני, וכרה לו שם בור, ומלאו מים, ומכסה באבן אחת, ונחתם בחותמו, בכל יום הוא עולה לרקיע, ולומד שם בישיבה של מעלה, ויורד אח''כ לארץ ולומד בישיבה של מטה, וכשבא, הולך לבור הזה ובודק את החוטם שלו, אם לא נגע אדם בו לגלות בורו, פותח את הבור ושותה מים, ואח''כ מכסהו וחותם אותו בחותמו, והולך לו.

שלח שלמה המלך עליו השלום, את בניהו בן יהוידע אצלו, ונתן לו שלשלת שהיה חקוק עליה שם קדוש, וטבעת שהיה חקוק עליה שם קדוש, וגזות צמר וכדים של יין, והלך לשם בניהו, וחפר לו בור למטה מבורו של אשמדאי, ושפך המים שהיה בבור העליון לתוך בורו התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי הבורות, ולפי שבורו של אשמדאי היה גבוה בהר מקרקעית הבור התחתון לכן כל המים שהיו בבורו נתרוקנו לתוכו מאליהם, ואח''כ סתם את הנקב שעשה בין בורו לבור אשמדאי בגזות צמר, כדי שכאשר ישים יין בבור העליון לא יזוב ממנו לתחתון, וחפר בור למעלה מבורו של אשמדאי ושפך היין לשם, ומלא את שתי הבורות עפר, כדי שלא יבין אשמדאי, ועלה בניהו וישב על האילן,

וכשבא מלך אשמדאי בדק לחוטמו ומצאו שלם, פתח את הבור ומצא בו יין ולא רצה לשתות את היין אבל אח''כ היה צמא מאוד ולא יכל להתאפק ושתה מן היין ונשתכר ונרדם, ירד בניהו מן האילן ובא אצלו, והשליך עליו שלשלת וסגר השלשלת סביב צוארו, שלא יכל ראשו לצאת, וכשהקיץ משנתו ראה שלשלת על צוארו, והיה משתגע ומתעסק לנתקה הימנו, אמר לו בניהו שם של הקב''ה עליך תיזהר שלא ישבר!

וכשהיה בניהו אוחזו לקחתו לשלמה המלך, בא אשמדאי אצל דקל ונתחכך בו והפילו, הגיע לבית והפילו, הגיע אל בית קטן שהיתה בו אלמנה אחת שדרה בו, יצאה האלמנה לקראתו, והתחננה לו שימשך מעליו ולא יתחכך בו. הלך וכפה לקומתו לצד אחר, ונשאר רק עבי כתפיו מן הבית, אמר: זהו שכתוב (משלי כה) ''ולשון רכה תשבר גרם'', על ידי לשון רכה שהתחננה האשה הזאת במענה רך נשברה עצמי. ראה עיור אחד שהוא טועה בדרך, העלהו להטותו (ליישר) אל הדרך. אח''כ ראה שיכור אחד שתועה בדרך, העלהו להטותו אל הדרך. ראה שהיו מרבים מאוד בשמחת חתן וכלה והתחיל לבכות. שמע לאחד שאמר לסנדלר שיעשה לו מנעלים לשבע שנים, והתחיל לשחוק. אח''כ ראה קוסם אחד שעושה קסמים, גם כן שחק.

כשבא אצל שלמה המלך לא הניחו לו להכנס אצלו עד שלשה ימים, לסוף שלשה ימים נכנס אשמדאי אצל שלמה המלך לקח אשמדאי מקל שהיתה מדתו כ 2 מטר והשליך לפניו, אמר לו: אם אתה תמות אין לך בקבר רק 2 מטר, ואתה כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי, אמר לו שלמה המלך: אין אני רוצה ממך דבר, רק רוצה אני לבנות את בית המקדש, ונצרך לי השמיר לאבנים, אמור לי איה הוא נמצא? אמר לו: השמיר לא נמסר לי כי אם לשר הים, ואינו נותנו כי אם לתרנגול הבר, שמאמינו בשבועתו שנשבע לו שיחזיר אליו את השמיר, אמר לו, ומה הוא עושה עמו? אמר לו הוא מביא אותו להרים שאין בהם ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם, ומניח אותו על ראש ההר, ומתבקע ההר מעט כמו חריץ עד שמשליך שם זרע האילנות, וגדלים שם אילנות ומתפרנס מהם.

בדקו וחפשו עד שהיו בקיאים היכן יש קן של זה התרנגול, ומצאו בנים בקן שלו, כסו את הקן למעלה בזכוכית לבנה, כדי שיראה את בניו בקן ולא יוכל להכנס אצלם, ויצטרך להשתמש עם השמיר להניחו על הזכוכית למען תבקע הזכוכית, כשבא התרנגול ורצה להכנס לקנו אל בניו, לא היה יכול להכנס, הלך והביא את השמיר, והניח אותו על כסוי הזכוכית, צעקו עליו שלוחיו של שלמה המלך בקול, השליך את השמיר, ולקחו הם את השמיר, הלך התרנגול וחנק את עצמו, לפי שעבר על השבועה, שנשבע לשר הים.

שאל בניהו את אשמדאי, כשראית בדרך את העיור שהולך וטועה, מדוע הראית לו את הדרך הנכון שילך בו? אמר לו, שהיו מכריזים עליו בשמים שצדיק גמור הוא, ומי שעושה לו נחת רוח זוכה לעולם הבא.

וכשראית את השכור שטועה בדרך, מה טעם הראית גם לו את הדרך הנכון שילך בו? אמר לו, כי הכריזו עליו בשמים שרשע גמור הוא, לכן הראיתי לו את הדרך ועשית לו נחת רוח כדי שיהיה שכרו של העולם הבא בעולם הזה.

וכשראית שמחת חתן וכלה, שהיו שמחים מאד, מדוע בכית? אמר לו: כי החתן שלה ימות בתוך שלשים ימים, ותצטרך להמתין ליבם קטן ששלש עשרה שנים עד שיגדל, ויהיה ראוי לחליצה.

וכששמעת לאיש שאמר לסנדלר שיעשה לו מנעלים חזקים לשבע שנים למה שחקת? אמר לו: זה האיש אין לו לחיות אפילו שבעה ימים, והוא רוצה נעלים לשבע שנים.

ובעת שראית את הקוסם בקסמים, מדוע שחקת גם כן, אמר לו: כי הוא ישב על מקום שתחתיו נמצא אוצר המלך, וטמונים שם כסף וזהב, והוא לא ידע זאת.

אחרו ועכבוהו לאשמדאי אצל שלמה המלך עד שבנה את בית המקדש, יום אחד היה שלמה המלך עומד אצל אשמדאי יחידי, אמר לו כתוב (במדבר כג, כב) כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ (להקב''ה יש לו תועפות ראמים לשלחן ולפרוע פורענות בשליחותו) ואמרנו: כְּתוֹעֲפֹת- אלו מלאכי השרת, ראם- אלו השדים, מהו גדולתכם שנשתבח בכם הקב''ה יותר מאתנו?, (אמר לו זאת בלגלוג, אתה מלך השדים ובכל זאת שר הצבא שלי תפס אותך?) אמר לו אשמדאי: קח את השלשלת ממני, ותן לי טבעתך (שעל הטבעת היה חקוק שם קדוש) ואראך לך את גבורתי. לקח שלמה את השלשלת ממנו ונתן לו טבעתו. באותה שעה גבר אשמדאי על שלמה ולקח ממנו את בגדיו, ומלך על מלכותו במקומו ודחהו ארבע מאות פרסאות. ועל אותה שעה אמר שלמה המלך בספרו קהלת (א, ג) מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

והיה שלמה מחזר על הפתחים, ובכל מקום שבא אמר: אני שלמה מלך ישראל וכשבא אצל הסנהדרין, אמרו וכי שוטה יחזיק תמיד לומר דבר אחד של שטות? אמרו לבניהו: בזמן באחרון המלך קרא לך לבוא אליו? אמר להם לא, שאלו את נשותיו כאשר הוא בא אצלכם, הוא יחף? אמרו להם לא , הוא בא אצלנו כשהוא עם גרביים והוא תובע אותנו בנדותנו, והוא תובע גם לבת שבע אמו, אמרו סנהדרין אם כך הוא, אז זה שד, שרגליו של שד דומות לשל תרנגול, ובגלל זה הוא בא עם גרביים, (כתב בספר טעמי המנהגים [ענינים שונים אות עה בהארות] שכשברא הקב''ה רוחותיהן של המזיקים בערב שבת לפני בין השמשות לא הספיק לברוא גופיהן עד שקדש היום, ונשארו רוחות בלא גוף, והלא הקב''ה יכול לברוא בדיבור אחד כמה וכמה עולמות, ובפרט שהיה יכול לברוא את גופיהן, רק הקב''ה עשה זאת כדי שממנו ילמד האדם שאם יעשה איזה מלאכה בערב שבת ובתוכה קדש היום, יפסיק ולא יגמור הדבר) הביאו לשלמה ונתנו לו טבעתו שחקוק עליה שם, וכשנכנס שלמה למלכותו ראה אותו אשמדאי ופרח ממנו, ואף על פי כן נשאר לו פחד ממנו, וזהו שכתוב (שיר השירים ג, ז) ''הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל'', ע''כ.

ראה עוד מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק מט פסוק יב.

ובהיותנו עסוקים במעשה אשמדאי נביא את המעשה הבא

מעשה שהוציא אשמדאי לפני שלמה המלך עליו השלום אדם אחד מארץ אחת שהיא משבע ארצות, שיש לו שני ראשים שלמים בעינים ואזנים ופה, ושניהם מדברים ושניהם אוכלים ושאל אותו שלמה המלך בן מי אתה? ואמר לו מבני אדם אני מתולדות קין ומושבם בארץ התחתונה ורואין שמש וירח וכוכבים והם חורשים וזורעים ויש להם בהמות וגם מתפללים בכל יום, וזו היא תפלתם שאומרים מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית,

ובקש מן אשמדאי שיחזירו למקומו כי זה היה נח לו בכך, ואמר לו שאינו יכול להחזירו למקומו לעולם וכיון שראה כך נשא אשה והוליד ממנה שבעה בנים, ששה מהן בדמות האם כשאר בני אדם ואחד מהם כדמות אביו ממש, וזה האב נפטר ובאו בניו לחלק בירושה, וזה שיש לו שני ראשים כל ראש צועק ואומר: אני אדם בפני עצמו וכל אחד רוצה חלק אחד לעצמו, והאחים אומרים אין לכם אלא חלק אחד כי אתם נחשבים גוף אחד, ויבואו לדין לפני שלמה ונתעלם הדבר הזה ממנו, ולא ידע איך להשיב להם, וכן הסנהדרין לא ידעו להשיב, ואמר שלמה המלך שבבוקר יהיה המשפט, ובחצי הלילה נכנס בהיכל ועמד לפני המקום ואמר רבונו של עולם כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי שאל מה אתן לך, לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה כדי לשפוט בצדק את בני האדם, אמר לו הקב''ה אני נותן לך חכמה על זה בבקר,

ויהי בבקר, נתן הקב''ה בלבו חכמה להוציא הדבר הזה לאורה וקבץ כל הסנהדרין, ואמר להם: הביאו לפני האיש ההוא, ואמר לו שלמה המלך: אני עושה עתה דבר אחד לראש האחד ואם ירגיש הראש השני במה שאני עושה לזה נמצא שניהם אדם אחד נחשבים, ואם לאו הם שנים, ויצו ויביאו מים חמים וישפוך על ראש האחד והנה ויצעקו שני הראשים ביחד ויאמרו אדוננו המלך הרי אנו מתים בדבר הזה הסר נא זה מעלינו אנחנו אחד ולא שנים, (נפלאים מעשיך לרב יוסף חיים זצוק''ל). וראה על זה באריכות בזהר (פרשת ויקרא דף י ע''א) דברים נפלאים.

---

צניעות, סיפורה של סוליקה

כתב המכילתא (כאן) ולא תעלה במעלות על מזבחי מכאן אמרו עשה כבש (מישור משופע) למזבח, אין לי אלא עלייה ירידה מנין? תלמוד לומר לא תגלה ערותך עליו, הא לא עליה ולא ירידה גרמה אלא כסוי גורם. רבי ישמעאל אומר והלא כבר נאמר ועשה להם מכנסי בד ומה תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו? שלא ילך פסיעה גסה אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל.

וכן פירש רש''י: שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע''פ שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתוב ''ועשה להם מכנסי בד'' מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה. ע''כ.

בא וראה כמה הקפידה התורה על הצניעות של האדם שאפילו שיש להם מכנסי בד כמו שיפרש רש''י, אפילו הכי צריך ללכת פסיעות קטנות, שלא יצא ממך גדר הצניעות, שאם יצא קרוב לגילוי ערוה הוא, ומה נאמר ומה נצטדק בדור יתום כזה, האופנה והמודרניות של הגויים מחלחלת בבנות ישראל קדושות וכבר אי אפשר ללכת ברחוב, ולצערנו הרב קרו הרבה תאונות דרכים משום שהנהגים הסתכלו בכבישים ראשיים על תמונות ענק שהיו תלויים על הבניינים, (ואשה שמכשילה את הרבים בפגימת עינים, היא בגדר ''כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה'', ואלו פירות החינוך הקלוקל) וכבר שמעתי (אני לא יודע אם זה נכון) שמשרד התחבורה עקב התאונות אסרו לתלות תמונות אלו על גבי הכבישים, ואשריהם ואשרי חלקם שזכו לכוון לתורה הקדושה, אבל כמובן שזוהי חכמת חלם, שידוע הסיפור על חכמי חלם, אשר פעם אחת היה להם גשר בעיר ובאמצעו היה שבור וכל מי שהיה עובר היה נופל, ואלו טיכסו עצה שיבנו בית חולים מתחת לגשר שכל מי שייפול יטפלו בו ישר, והנה אין יותר כסילים מהם שבמקום שהם יתקנו את הגשר, בנו בית חולים, כך גם אלא שיושבים בממשלה צריכים להכניס תורה ויראת שמים לעם שהיא ורק היא מכניסה את האדם לדרך הישר ומכניסה בו מדות ודרך ארץ ענוה ויראת חטא. במקום לתקן תקנה ועוד תקנה.

אי לכך תיקח כל אחת את עצמה בידים, ותלמד מרחל אמנו, שמפני מה קראוה רחל? שהיתה צנועה, שרחל זו כבשה וכבשה עטופה כולה בצמר וכך גם רחל אמנו עטופה בבגדים צנועים, (ראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק כט פסוק ט).

וידוע מספרי חז''ל שכאשר נפטר האדם בא אליו יצה''ר ומשכנע אותו שיכפור בקב''ה ובתורה, ואם זה האדם יש בו תורה ויראת שמים מסלק את יצה''ר ואומר לו חס ושלום, ואם אין בו תורה אז הוא לא יכול להתמודד כנגדו שאמר הקב''ה לישראל (קידושין ל:) בני: בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, והנה לאיש יש לו כלים (לימוד התורה) בכדי להתמודד אחרי יום המיתה, אבל האשה שפטורה מתלמוד תורה איך היא תתמודד עם הפיתוי של יצר הרע? אלא אמר שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (לא, כה) עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מי שמתלבשת בעוז והדר שזה הצניעות היא תשחק ליום, כאשר יצר הרע יבוא להטעות אותה היא תשחק עליו ותאמר לו: לך ברח מכאן אני התלבשתי בצניעות והגנתי על העולם כולו ואתה בא לפתות אותי?

וראה מה שכתבנו בספר בראשית פרק לד פסוק א, ובפרק ב פסוק כב.

וכן בא וראה מה כתב הרב שומר אמונים (מבוא השער) וזה לשונו:

ואספר מעשה נורא שסיפר לי איש נאמן ולא נחשד לשקר, אשר היה אצל אביו, או אולי אצל דודו שהיה דר באיזה ישוב, ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים, ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו קול יללה וצעקת קול מר צורח בקול גדול, יהודים יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו, ונשאו עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם יוצא הקול, וקפצו כולם מהעגלה כי חשבו אולי בא עליהם איזה גזלן ורצו להושיע, אבל כשנכנסו לבית המה ראו ותמהו, כי ראו שם אשה זקנה אחת, ועל הספסל שוכבת אשה צעירה, ושם אש גדול מאד בוער בארץ, ועל האש יורה גדולה (סיר גדול), ובתוך היורה הרבה בגדים, והיה מרתיח מאד מגודל האש עד שהרתיחה עלה למעלה, ולא דברה זו האשה כלום עמהם, רק תחבה ידיה לתוך היורה הרותח, ולקחה הבגדים שבשלו והרתחו שמה מתוך הרתיחה ונתנה אותם על האשה הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא היתה צועקת בקולות גדולות, ככה עשתה כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה ענין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם התוהו שזה עונשם רח''ל, ונפל פחד גדול ונורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ, וכו'

וכנראה שהצעירה היתה בתה של הזקנה שלא גִדלה אותה על דרכי הצניעות, והיה זה עונשם שאמה בעצמה שרפה אותה, וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת לאלו הנשים השחוצות, ולמגדלי בניהם בחציפות ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם בחמלה שחומלות עליהם, אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים גדולים עליהם, והאבות והאמהות בעצמם ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם, ומצוה גדולה לכל אחד לקרוא זאת ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, למען יכירו וידעו שיש בורא לעולם ואינו מוותר כלום וכלום, ואם יש לאדם אשה כשרה ההולכת בדרכי הצניעות, ומגדלת בניה ובנותיה בצניעות, אז מקדשת בזה כל הבית, וממשכת קדושה על כל המאכלים ועל בעלה.

וכן כתב הרב (שם דף ר עמ' ב) שאם אשה הולכת בפריצות ולא בצניעות בשוק נקראת זונה חצופה בזה הפרט, שמורדת בהלוך בנות ישראל הצנועות, ומלווים את אותה האשה אלפים ורבבות חיצונים וקליפות, ואלו החיצונים המלווים מתפשטים בכל צד וצדי צדדים, ומתלבשים בבני אדם המסבבים אותה לראות בה ולהרהר בה חס ושלום, אפילו עומד מרחוק הם מפתין אותו אלו הקליפות המתפשטים שיגביה עיניו ויראה ויהרהר ח''ו. ולכן רואה האדם לפעמים שהוא מביט ישר ולפתע מסתכל אחורה או לצד בלי שום סיבה ואז רואה את הפרוצה, זהו משום הטעם הנ''ל. ע''כ.

ודע קורא יקר שאין כוונתי חס ושלום מלהזכיר לקטרג על ישראל קדושים, כי זה מחשבה של הבל ורעות רוח, שדורו של זכריה הנביא הרגו אותו בגלל שהוכיח אותם, והם חשבו עליו לרעה ועשו את מה שעשו, וראינו איך הקב''ה כעס על זה (כמו שכתבנו בפרק י פסוק א), רק שצר לי ומר לי במרורי תמרורים ברואי את כל התינוקות שנשבו ושהושפעו מהטלוויזיה ההרסנית שהשפיע עליהם ברוחני ובגשמי, ופרוץ מרובה על העומד, ואיך שהולכות היום בנות ישראל שומו שמים לא יעלה על הדעת, ובהיותי באוטובוס שמעתי ששאלו אדם שאנס ילדות קטנות מדוע עשה כן, וזה השיב להם, הם מגרות אותי בלבוש שלהם ואני לא שולט על עצמי. וכן פעם באמצע השיעור של הנוער בערב התפרץ נער אחד בכה ואמר איך אני לא יכול לפגום בברית כאשר הן הולכות איך שהולכות שהכל חשוף ונראה לעין כל, (הנה באמת שאם הנער היה לומד תורה בשיעורים קבועים פשוט שיכל לשמור עצמו מזה)

ומה יעשה הנער ולא יחטא, ואיך החתול יכול לשמור על החלב, וכבר אי אפשר ללכת היום ברחוב שבאמצע הרחוב ישנם תמונות של נשים כמעט ערומות ואני לא מגזים (ה' ירחם), ואח''כ ההורים מתפלאים למה הבת שלי בת 16 נכנסה להריון, ועוד שזה הנוול שבעל אותה, עכשיו בכלל לא מכיר אותה, ואם האדם חושב שיוכל להשתמש באמצעי מניעה נגד הריון וכו', יש לו טעות חמורה, שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ואם הקב''ה ''יאבד'' את הסבלנות שלו הוא יראה לו טוב מאוד איזה מחלות אפשר לקבל (כמו את מחלת האיידס שה' יתן על כל שונאי ישראל) אפילו שיהיה לו את כל האמצעי מניעה. הקב''ה יאמר לו כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש, שכולם יראו שהיא בהריון ממך ולא תוכל להחביא זאת.

אוי לו ואוי לנפשו, אוי לו בעולם הזה ואוי לו בעולם הבא, ואותה אמא צריכה לדעת שאם היא לא חינכה אותה על אדַני התורה כל מה שיקרה לבת הכל באשמתה, שזאת הילדה מגיל קטן הולכת בפריצות והולכת לים בשבת, ורואה את אמא כך אז גם היא תהיה כך רח''ל, ועל כל אדם לפני שהוא מדבר או חס ושלום נוגע בבת ישראל צריך לחשוב שזאת אמו או אחותו, וכי היה רוצה שיעשו כך לאמו או לאחותו, וישנם מעשים בכל יום של בגידות זנות ותועבה הנובע מחתונות מעורבות, ומבתי עבודה שהנשים מתלבשות בפריצות, וזה יכול להיות גם בצנועות שבם אם לא ישמרו על גדרי הצניעות שבגוף או בפה, ורובו ככלו של ההשפעה וההידרדרות בא מהטלויזיה הארורה שמי שמכניס אותה לביתו עתיד לישא בתוצאות, וכן גם מהאינטרנט (אינטרמת) שרבו בו המכשולים ואדם ש ''גולש בו'' תוך כמה רגעים יכול לאבד עולם הזה עולם הבא לעבוד עבודה זרה ולרדת לשאול תחתית.

ומפורסם הסיפור המרגש על הנערה סוליקה (סול) שאירע בשנת 1834 יהודיה בעיר טאנג´יר שבמרוקו, למשפחת חג´וואל צעירה ויפת תואר עד מאוד, אביה תמיד החדיר בה צניעות ויראת שמים, ותמיד אמר לה ''כל כבודה בת מלך פנימה'', נהג אביה לומר לה, ''ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו''. ואכן סוליקה, הנערה הצנועה, קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב.

בין יהודי טאנג´יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופיקחותה, נודעה גם כבעלת יראת שמים גדולה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה גדולה על משפחת חג´וואל. אחד מבני השכנים המוסלמים שהיה מעשירי העיר, ראה במקרה את סוליקה, וגמר בנפשו שרק את הנערה הזאת ישא לאשה. אך כיצד יוכל מוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי האסלאם אוסרים זאת? אביו של הנער הגיע אל בית משפחת חג´וואל והודיע להם שאם בתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם!

פחד ובהלה תקפו את המשפחה, עולמם חשך עליהם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי העשיר אינם איומי סרק, ושום דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. בני המשפחה החליטו להחביא את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם.

ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג´וואל, ובידם פקודת מאסר נגד בתם. אך האב אמר לחיילים שבתו ברחה מהבית והוא אינו יודע היכן היא, החיילים שלא האמינו לדברי האב חיפשו את הנערה בכל פינה בבית, ומשלא מצאו אותה אסרו את האם, כבת ערובה, עד שתמצא הבת, דבר המאסר הגיע לאוזניה של סוליקה, היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל, ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של האם.

סוליקה החליטה בלית ברירה שהיא מוסרת את נפשה ומסגירה את עצמה לידי השלטון שבראשו עומד מושל אכזרי, ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. לאחר שהסגירה סוליקה את עצמה, שוחררה האם, והנערה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים.

והנה העלילה שהעליל עליה המוסלמי העשיר היתה, שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית והתאסלמה כדת וכדין, ולאחר מעשה זה חזרה בה ושבה אל יהדותה. מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, והברירה היחידה הנותרת בפני החוטא היא, לשוב לדת האיסלם או שיוצא להורג. וזו הבחירה שעמדה בפני סוליקה.

בגאווה ובעוז נעורים השיבה סוליקה לשופטים: מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים יפחידו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי.

דבריה התקיפים של הנערה הצעירה, הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף להיהרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה. השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. גם בזמן מאסרה המשיכה סוליקה להתעקש שלא להמיר את דתה, ולכן חרצו השופטים את גזר דינה לההרג בחרב. לשם כך הועברה לעיר פאס, מקום מושבו של המלך, ששם היו מוציאים להורג את הנידונים לאחר שהיה מאשר המלך בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה, הבטיח לה עושר כבוד ומלכות אם רק תסכים להתאסלם ולהנשא לו. אולם סוליקה בשלה, ''אין הכסף והזהב משתווים באמונת הקב''ה'', ושום דבר בעולם לא יפתה אותי לבגוד בעמי ובאמונתי.

בן המלך ראה כי דבריו לא עושים רושם ולכן קרא אליו את רב העיר פאס, וציווה עליו לדבר על לב הנערה שתסכים להמיר את דתה, כדי שתוכל להינשא לו. הוא אף רמז שאם הנערה תתמיד בעקשנותה, הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

רבה הישיש של פאס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?. כן השיבה סוליקה, אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב'' - הוסיפה סוליקה ושאלה ''המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו כדי להביא תועלת למישהו?''. הרב הישיש היה גאה בליבו לנוכח אמונתה הזכה של בת ישראל זו, והשיב לה: ''בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל''.

''כבוד הרב'' השיבה סוליקה ''אמנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ''לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה'' ואילו אני, אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי מר נדרשת אני לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. לא תהיה כזאת בישראל, ואמרה סוליקה בהתרגשות אני מוכנה למות על קידוש השם, ולהישאר יהודיה!''.

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביאו את הרב לכדי דמעות. הוא ברך את הנערה ויצא בגאווה על צניעותה ויראת שמים שבה.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים. לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה. אולם סוליקה אטמה אוזניה כדי לא לשמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאת נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. שהנערה סוליקה תיגרר על ידי סוס ברחובות העיר, והנערה חשבה על דבר אחד מרוב הצניעות שהיה בה, היא פחדה שמא בזמן שהסוס יגרור אותה, חס ושלום יקרע הבגד מגופה ויתגלה בשרה לעיני קהל הרואים, דבר שהקפידה עליו כל ימי חייה במסירות נפש לא בן רגע יאבד, ועשתה תחבולה וטכסה עצה ועשתה דבר שצמרר את הקהל הרחב שהיה שם בזה שתפרה עם מחטים את שמלתה לבשרה, ורק שלא יראו חלק קטן מגופה, כך נגררה סוליקה עד אשר השיבה נשמתה אל יוצרה. וכולם ראו ובכו, ובכך גרמה לקידוש שם שמים מאוד גדול עד אשר הרבה התגיירו מן המעשה הזה המראה על צניעותה של בת ישראל קדושה.

סוליקה הובאה למנוחת עולמים בעיר פאס ליד קברותיהם של שני צדיקים גדולים רבי יהודה בן עטר ורבי אבנר הצרפתי זצוק''ל. על מצבתה נכתב: נערה בתולה שקידשה שם שמים ברבים ונהרגה על קידוש השם בעיר פאס. ע''כ.

והנה עדין בעוונותינו הרבים אין נותנים ללבם כלום לשוב מי יודע ומי יודע מה יהיה עוד מזה העולם ומה יעבור עוד על שונאי ישראל בעבור זה, אי לכך על כל אחת ואחד צריכים לקבוע שעורי תורה גם לנשים בסמינרים ובתי מדרשות לנערות והכל ישוב על מקומו בשלום ויתקיים בנו הפסוק עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, ובכל ישראל הפסוק בישעיה ''גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר''. אמן כן יהי רצון.

---

פרשת משפטים

---

לאיזה בתי משפט הולכים ומדוע

מובא באגדה: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, מאי על הסדר? זה סדר עולם, לכך מצינו י''ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו, כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן. וכאשר נתנה תורה לישראל אמר לו הקב''ה למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה ומשפט. (שבולי הלקט ענין תפילה סי' יח).

אמר הקב''ה (ש''ר פר' ל סי' יז) שמרו משפט בעולם הזה ואני מציל אתכם מן המשפט של גיהנם, ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה: א''ר אלעזר כל התורה תלויה במשפט לכך נתן הקב''ה דינין אחר עשרת הדברות לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם ומלמד את באי עולם שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין שנאמר (יחזקאל טז) גאון שבעת לחם ושלוות השקט ואף ירושלים לא גלתה עד שעיברה את הדין שנאמר (ישעיה א) יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם ולמה נתן הקב''ה כתר ליהודה והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה, מפני שמצא לה זכות, כיצד? היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר (בראשית לח) צדקה ממני ועשאו הקב''ה נשיא.

וכן אמר ר' יהושע, אמר הקב''ה לפי שהרביתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר, והזהרתי אתכם על כל המצות שהיא חייכם שנאמר (קהלת ח) שומר מצוה לא ידע דבר רע, וכן כל ענין שכתוב בפרשה הזו: להורג נפש, למכה שור, למבעיר בעירה, כל אחת ואחת כתבתי עונשה בצדה ושכרה בצדה,

משל למלך שהתקין שני דרכים אחת מליאה קוצים ודרדרים וסיראות ואחת מליאה בושם, והעורים הולכין בדרך הרע והקוצים מוסיפים מכה על מכותיהם, והפקחים הולכין בדרך הטובה, ונמצאו הם הולכין וכליהם מתבשמים הימנה, כך האלקים התקין שני דרכים: לצדיקים אחד, ולרשעים אחד, מי שאין לו עינים הולך בדרך רשעים ונתקל ואין לו עמידה כבלעם הרשע שנטרף מן העולם וכדואג ואחיתופל שנתרחקו מן החיים וכגיחזי שיצא מן העולם ריקם, אבל הצדיקים שמהלכים בתומם הם זוכים ובניהם אחריהם שנאמר (משלי כ) ''מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו'' ע''כ.

ודע שעל זה שאמר הקב''ה לישראל וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיברכו בתפלת שמונה עשרה: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. והסר ממנו יגון ואנחה. ומלך עלינו מהרה אתה ד' לבדך בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט: ברוך אתה ד'. מלך אוהב צדקה ומשפט, (טעמי המנהגים עניני תפלה בשם שבולי הלקט).

ר' ישמעאל אומר (מכילתא) ''אלו המשפטים'' ''אלו'' מוסיפים על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני,

בא וראה קורא יקר כמה זה חשוב המשפט, ושיהיה משפט הגון ובצדק, ומשפט כזה יש רק בתורה ולא בחוקים של אומות העולם, ראה כמה דקדקה התורה בענין זה, וכן כמה חשוב לה השלום במשפט שלפני שמתחילים את הדין יש מצוה להציע פשרה, שאמר רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין ו:) מצוה לבצוע שנאמר (מלאכי ב) ''אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'', והלא במקום שיש משפט- אין שלום. ובמקום שיש שלום- אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה פשרה וכן בדוד נאמר (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו''. וכן פסק מרן בש''ע (חו''מ סי' יב סע' ב) מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או פשרה? אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה, וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו,וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. ע''כ.

ר' יהושע בן קרחה אומר (שם) מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, ורבו טעה ודן להיפך, מניין שלא ישתוק? שנאמר (דברים ד) ''לא תגורו מפני איש'' רבי חנין אומר דהיינו לא תכניס דבריך מפני איש (שתגורו לשון הכנסה הוא),

ויהיו עדים יודעים את מי הם מעידים (כאילו הם מעידים בהקב''ה שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו, רש''י) ולפני מי הן מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר (דברים יט) ועמדו שני האנשים (העדים) אשר להם הריב לפני ה'.

(אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב''ה לך רד כי שחת עמך היה תופס משה בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין שנאמר (שמות לב) ויהי כאשר קרב משה אל המחנה, שלא שברן עד שראה בעיניו.

אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב''ה שאמר לו ''כי שחת עמך'' אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל,

אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה)

ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל, וכן ביהושפט הוא אומר ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה',

ושמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה (והוא לא ידון) תלמוד לומר ''עמכם בדבר משפט'' שאין לו לדיין (לירא ולמנוע עצמו מן הדין, רש''י) אלא מה שעיניו רואות (לידון ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש, רש''י).

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (שם ז.) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר (תהלים יב, ו) מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' וגו'.

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו שנאמר ''אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש'',

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנאמר ''הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה (מלחמתה של תורה, רש''י) איש חרבו על יריכו מפחד בלילות'' מפחדה של גיהנם שדומה ללילה.

דרש ר' יאשיה או רב נחמן בר יצחק (שם ח.) מהו שכתוב (ירמיה כא, יב) ''בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק'' וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין?! אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו.

אמר ר' חייא בר אבא א''ר יונתן מפסוק זה יש ללמוד מתי לדון (משלי ז, ד) ''אמור לחכמה אחותי את'' אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו.

אמר ר' יהושע בן לוי עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן, הגמרא אומרת שדבר זה פשוט, אלא זה נצרך לומר לתלמיד היושב לפני רבו (ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר, והוא מבין ברבו שטועה, אם שתק נענש. רש''י).

רב הונא כשהיה דן דין, היה מאסף עשרה תלמידי חכמים מבית המדרש שישתתפו עמו בדין, כדי שתגיע אלינו רק חתיכה קטנה (שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי, רש''י).

רב אשי כאשר היה בא לדון לגבי בשר אם זה טרף או לא, היה אוסף את כל השוחטים של העיר להתיעץ איתם, שאם יטעה, שיחלקו (בית דין של מעלה) את העונש בין כולם וכך יהיה לו פחות כואב, וכן כיוצא בזה עשה רב הונא.

כאשר בא רב דימי מבבל לארץ ישראל, אמר: דרש רב נחמן בר כהן: מהו שכתוב (משלי כט, ד) ''מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה'' אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום (שבקי בטיב דינין ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר, רש''י) יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות (לשאול תרומותיו ואף זה צריך לחזר לשאול בית דין, רש''י) יהרסנה.

מעשה היה באנשי בית הנשיא שהעמידו דיין שלא היה מוכן עדין לכהן בדיינות, אמרו ליהודה בר נחמני המתורגמן של ריש לקיש (המתרגם את דרשותיו לציבור) לתרגם את זה הדיין, עמד יהודה והתכופף עליו לשמוע מה הוא אומר, והדיין לא אמר לו כלום. פתח יהודה ואמר את הפסוק (חבקוק ב, יט) הוֹי אֹמֵר לָעֵץ, הָקִיצָה! עוּרִי! לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ (אמר המתורגמן לעם: הדיין הזה דומה לעץ ואבן שיושב ושותק, והוא תפוש בזהב ובכסף ובשביל זה הוא יושב כאן, ואין חכמה בקרבו) ועתיד קב''ה ליפרע ממעמידין (דיין כזה) שנאמר (חבקוק ב, ב) ''וה' בהיכל קדשו הס (יְכַלֶּה, הס הוא לשון שתיקה ודממה הבאה אחרי חורבן) מפניו כל הארץ''.

אמר ריש לקיש (שם ז:) כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל שנאמר ''שופטים ושוטרים תתן לך'' וסמוך לו כתוב ''לא תטע לך אשרה כל עץ'', אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים (והוא לא מעמיד אותם) כאילו נטע את עץ האשרה אצל מזבח שנאמר ''אצל מזבח ה' אלהיך''. (שתלמידי חכמים מכפרין ומגנים כמזבח).

וכן כתוב (שמות כ, כ) ''לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב'' הגמרא שואלת וכי אלהי כסף ואלהי זהב הוא שלא יעשה אבל של עץ מותר? אלא אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב (דהיינו דיין [דיין נקרא גם אלהים] שבא בשביל כסף וזהב אל תעמיד).

בא וראה מעשי גדולים, כאשר רב היה בא לדון דין, היה אומר לעצמו שברצון עצמי אני יוצא ליהרג אם אני אטעה בדין, (וראה במהרש''א על זה). שכשהוא היה עסוק בדין לא יכל לעשות צרכי ביתו, ולא היה מקבל שכר על הדין, והלוואי שתהא באתי לבית בלא חטא כצאתי בלא חטא.

וכאשר היה רואה רב שקבוצה של אנשים הולכת אחריו לעשות לו כבוד, היה אומר לעצמו את הפסוק באיוב (כ, ו ז) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וגו' כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ (גם אם אדם יעלה לפסגת ההצלחה לפתע הוא יכול לפול ויאבד עד שישתוממו הסובבים אותו ויאמרו היכן הוא, אם כך אז תזהר מהגאווה ומהדין),

כאשר היו הנושאים של מר זוטרא חסידא מרימים אותו על כתפיהם להוליכו לבית המדרש, היה אומר לעצמו כדי שלא יתגאה את הפסוק במשלי (כז, כד) ''לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור'' פירש המלבי''ם (רבי מאיר ליבוש) גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמוך עליו כי אינו לעולם, ויוכל להיות שתתרושש, וגם אם יש לך נזר שהוא קיים כל ימי חייך, אינו לדור ודור ויוכל להיות שבניך לא יירשו הנזר.

דרש בר קפרא מנין לנו שאמרו החכמים במשנה באבות (א, א) ''הוו מתונין בדין'' שנאמר שמות (כ, כג) ''לא תעלה במעלות'' וסמוך לו ''ואלה המשפטים'', (כלומר שבמשפט לא יפסוק את הדין במהירות כדרך שאסור לילך מהר למזבח).

אמר ר' אליעזר (סנה' ז:) מנין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש (שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן, רש''י) שנאמר לא תעלה במעלות וסמוך לו ואלה המשפטים, דהיינו שאף השופטים מוזהרים שלא לפסוע מעל ראשיהם של ישראל.

שואלת הגמ' על סוף הפסוק ''אֲשֶׁר תָּשִׂים'' ''אשר תלמדם'' היה צריך לכתוב? אלא אמר רבי ירמיה או אמר חייא בר אבא אֲשֶׁר תָּשִׂים אלו כלי הדיינין, ומסופר על רב הונא שכאשר היה יוצא לדין היה אומר תוציאו לי את הכלי אומנותי שהם: מקל (למכת מרדות עד שיחזור בו) ורצועה (למלקות) ושופר (לשמתא ונידוי) וסנדל (לחליצה).

וכן כתוב (דברים א, טז) ''וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו''

אמר רבי יוחנן, וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם זה נאמר כנגד מקל ורצועה שתהא זריז (כל צואה לשון זירוז הוא (קדושין דף כט:), ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים, רש''י)

וכן המשך הפסוק ''שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם'' אמר רבי חנינא זהו אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו.

אמר ריש לקיש צדק את הדין ואחר כך חתכהו בין איש ובין אחיו (ובין גרו), אמר רב יהודה אפילו בין בית לעלייה (שנפלה להם בית בירושה אל תאמר טול אתה בית ואחיך עלייה ומה בכך הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים והשווה חלוקתן ע''י מעות, רש''י) ובין גרו (לשון מגור תשמישי דירה אל תאמר יטול זה תנור וזה כירה שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים, רש''י) אמר רב יהודה אפילו בין תנור לכיריים לא תכירו פנים במשפט, רבי יהודה אומר לא תכירהו (אם הוא אוהבך) רבי אלעזר אומר לא תנכרהו (אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו).

ומעשה שהיה (ח.) בא המארח של רב לפניו ושאל אותו, וכי אתה לא האורח שלי, אמר לו רב כן, אמר לו המארח: יש לי דין תורה עם פלוני ואני רוצה שתהיה הדיין שלי, אמר לו רב: אני פסול לך לדין, אמר רב לרב כהנא צא ותדון את הדין שלו, ראה רב כהנה שהמארח היה ''בטוח בעצמו'' שרב כהנה יפסוק לטובתו, אמר לו רב כהנה, אם אתה תקבל את הדין ממני, מוטב, ואם לא אני ינדה או יחרים אותך.

והמשך הפסוק הוא כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, ומה הלכה זו באה להשמיע לנו? אם נאמר שגם בדין פרוטה הדיין צריך לעיין הרי זה פשוט, אלא לומר לך שאם בא לך דין פרוטה ואח''כ דין של מאה מנה, תדון קודם את הדין של הפרוטה.

והמשך הפסוק ''לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ.'' (א''ר חנן אל תכניס דבריך מפני איש) כי המשפט לאלהים הוא (כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקב''ה שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו, רש''י).

א''ר חמא ברבי חנינא אמר הקב''ה לא דיין לרשעים שנוטלים מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.

ועוד כתוב וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא וכתוב (שם יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא, פעם אחת אתה מזהיר את הדיינים על העם ופעם אחת אתה מזהיר את העם על הדיינים? אלא אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה? אמר רבי חנן או אמר שבתאי כאשר ישא אומן את היונק.

וכן בא וראה מה קרה לסנהדרין (והטעם שנקראו סנהדרין מפני ששונאין הדרת פנים בדין, נוטריקון שלו כך, טעמי המנהגים ענינים שונים אות קמ בשם מהרי''ל) כאשר היו יראים מן המלך במשפט ולא הוכיחו, שמסופר על עבדו של ינאי המלך שהרג אדם, אמר ר' שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו (לדונו בדין ולא תחניפו ולא תשאו פניו, רש''י) ונדוננו. שלחו חכמים לינאי, שהם רוצים לעשות בו דין, וינאי המלך שלח אותו (ראה במהרש''א שם), אמרו סנהדרין לינאי המלך תבוא גם אתה לכאן, שנאמר (שמות כ''א) ''והועד בבעליו'' אמרה תורה, יבא בעל השור ויעמוד על שורו. וינאי בא וישב, אמר לו ר' שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך (שעבדך הרג את הנפש שעבדו כחמורו, והפסד ממון הוא לו, לפיכך צריך לדונו בפניו) ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר (דברים י''ט) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: אני לא שומע לך, אלא אם יאמרו לי חבריך אקום, הסתכל ר' שמעון לסנהדרין שבימנו לראות אם יאמרו כמותו, ואלו כבשו פניהם בקרקע (שהיו יראים מן המלך), הסתכל לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות (הקב''ה) ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו כולם, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנים אותו, ע''ש. עד כאן מהגמרא בסנהדרין.

הנה נוכחנו לדעת מה עומק הדין שבתורה, וברוך ה' שאצלנו בתורה אין פרוטקציות לכאן ולכאן אלא איש ואשה שוו, שאמרו בבית מדרשו של ר' אליעזר (קדושין לה.) ''אשר תשים לפניהם'' השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה.

וכן הוא בגיטין (פח:) היה ר''ט אומר כל מקום שאתה מוצא אסיפות של עובדי כוכבים אע''פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר ''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות.

ומובא בגמרא בשבת (קלט.) רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר (מיכה ג ט-יא) ''שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה'' רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם, לפיכך מביא הקב''ה עליהן ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם, שנאמר (שם שם יב) לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר, ואין הקב''ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר (ישעיה א כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה וגו'

וכן אמר רב פפא (שם) אם יתבטלו דיינים רשעים מישראל אז יתבטלו גם שוטרים עובדי כוכבים המפריעים לישראל.

אמר מר זוטרא מהו שכתוב (ישעיה יד, ה) שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים? אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור, (שבהבטחת אותן ת''ח מעמידין דייני בור לדון את כל הבא והרבה דינין שאין נמלכים בהן ומטין אותן, רש''י).

אמר ר' אלעזר בן מלאי משום ריש לקיש מהו שכתוב (ישעיה נט ג) ''כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה'' כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם אלו הדיינין (שכפיהן פשוטין לקבל שוחד ומטין את הדין ונוטלין ממון מן הבעלים שלא כדין ונותנו לשכנגדו והרי הוא כנוטל נשמתו, רש''י), וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן אלו סופרי הדיינין (שכותבין שטרות של רמיה, רש''י), שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר אלו עורכי הדיינין (מלמדין את בעלי דינין לטעון, רש''י), לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה אלו בעלי דינין (שיודעים שהשני זכאי וטוענים נגדם בטענות שקר). ע''כ.

וכתב במדרש תנחומא: זה שאמר הכתוב, מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט ד). מלכה של תורה, במשפט שהוא עושה, מעמיד את הארץ. ואיש תרומות יהרסנה. אם משים אדם עצמו כתרומה (לשון הפרשה) הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר: מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי, הרי זה מחריב את העולם. זהו ''ואיש תרומות יהרסנה''.

מעשה ברבי אסי, כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה. אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה. יש תורה שלא למדת ולימדת, הרי תלמידיך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית. ועל כל מדות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור. אמר לו: בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל ולא עסקתי, שנאמר ''ואיש תרומות יהרסנה''.

''אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'' לפני ישראל ולא לפני אמות העולם. שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו''ם, כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה, ואחרי כן כפר בתורה, שנאמר, כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים (דברים לב לא). משל למה הדבר דומה. לחולה שנכנס הרופא לבקרו. אמר לבני ביתו, האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה, אל תמנעו ממנו כלום.

נכנס אל חולה אחר, אמר לבני ביתו, הזהרו שאל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני. אמרו לו, לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה את אומר, אל יאכל. אמר להן, החולה הראשון אינו של חיים (כלומר עומד למות) לפיכך אמרתי להם אל תמנעו לו כלומר בין יאכל ובין לא יאכל, ימות. אבל זה שהוא של חיים, אמרתי אל יאכל דבר פלוני, שלא יכביד את חוליו.

וכן חוקות עכו''ם, שנאמר, כי חוקות העמים הבל הוא (ירמיה י ג). וכתוב, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (יחזקאל כ כה). אבל לישראל נתתי להם מצות וחוקים טובים, שנאמר, ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא יח ה).

וכן אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם עשיתם את הדין אין אתם מזדקקין לפני אמות העולם, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר, ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' (ישע' א כו). וכתוב, ציון במשפט תפדה וגו' (שם שם כז). וכתוב, כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וגו' (שם נו א).

אמר להם הקדוש ברוך הוא, אם מבקשים אתם לעמוד בעולם, שמרו את המשפטים, שהן מעמידין את העולם, שנאמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דור המבול לא אבדו מן העולם, אלא על שעברו על המשפטים, שלא עשו את המשפט, כתוב בהם, לא ידון רוחי באדם לעולם (בראשית ו ג).

וכן כתב הכלי יקר (שמות יח, כא) שכאשר התורה צוותה עלינו לשים עלינו שופטים צוותה שיהיו (שמות יח, כא) אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ועליהם אמר דוד המלך עליו השלום בתהלים (פב א):

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט כי הקב''ה נצב להיות שופט את שופטי ישראל על העול הנעשה בקרבם זהו שנאמר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים דהיינו הדיינים אותם ישפוט לדבר עמהם משפטים, ואמר (שם שם ב) עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה כנגד העדר היראה כי בזמן שאין הדיין ירא אלהים וגס רוח אז הוא נושא פני הרשע ביתר שאת כדי שיכבדו וינשאו, גם הרשע מצד רום לבבו של הדיין המבקש התנשאות, שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ (שם שם ג) הורה שלא היו עשירים והיו לוקחין שוחד על כן לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו כי לא היה לו מה ליתן לדיין לשחדו, אח''כ אמר פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו אח''כ אמר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ כי היו ממנים דיין שלא היה בקי בהלכות, על כן לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר על כן יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ כי על הדינין העולם עומד ונתקלקל היסוד נופל גם הבנין שעליו, אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם כי הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב''ה להיות כאלהים, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה כי המשפט לאלהים הוא וכל מה שהדיין מוציא מיד זה, שלא כדין הקב''ה מחזירו ומנחילו משלו זהו שנאמר כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם עליך מוטל להנחילם על כן המשפט לאלהים הוא. ע''כ.

וכתב רבנו בחיי: וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד שנאמר (תהלים פט, טו) ''צדק ומשפט מכון כסאך'' ומי שהוא מעמיד המשפט מעמיד הכסא ומי שהוא מטה המשפט ופוגם אותו פוגם בכסא, ולמדנו שלמה המלך כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעוה''ז ובעוה''ב, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא בשלום והשלום הוא קיום העולם ועל כן המשפט נמסר לחכמים כי החכמים מרבים שלום בעולם ולפיכך אסור להביא המשפט כי אם לפני חכמי ישראל, וזהו שכתוב ''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' שדרשו רז''ל במסכת גיטין (עיין ברש''י שם) לפניהם ולא לפני כותים להורות שאסור ללכת ולדון בערכאות של כותים ואפילו היו דיניהם כדינינו.

וידוע כי כל המניח דיני ישראל ודן בערכאות (בתי משפט) של כותים, הנה זו עברה אחת שהיא חומר לכמה עברות, כי משרשה יפרו וירבו ענפי חטאים גדולים גם בכנפיה נמצאו נזקים ומכשלות הרבה עד לאין קץ, ואבאר לך כיצד.

ידוע כי הרציחה מן העברות החמורות שבתורה והעונש גדול וחמור מאד לפי שהוא שופך דם האדם, ומאבד נפש אחת מן העולם ולא אבד את הנרצח לבדו כי אם העתידים לצאת ממנו ואין להם סוף, שהרי אדם הראשון יחידי היה וכל הבריות של שבעים לשון שיש בעולם כלן תולדותיו, ואם כן הרי לך כל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא, וכן לענין ההצלה והטובה כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא, הא למדת כמה גדול עון הרציחה. אע''פ שעון הרציחה חמור, עון הגזל וחלול ה' חמור ממנו כי הרוצח נמחל לו בתשובה, וכמו שמצינו בקין, ולא כן הגזל אין התשובה מועילה לו עד שיחזיר הגזל ואם אינו מחזירו אינו נמחל לו לעולם,

וכן חלול השם אין התשובה מועילה בו, כי הוא חמור יותר מכריתות ומיתות ב''ד שכן דרשו רז''ל אדם עבר על כריתות ומיתות ב''ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט) ''ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'' אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כלן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיה כב) ''ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר וגו''', ושתי עברות אלו החמורות יותר מן הרציחה והן: הגזל וחלול השם, שתיהן נכללות בעון ערכאות של כותים.

חלול השם: שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים והוא מיקר שם עבודת גילולים להחשיב אותם ואמר הכתוב (דברים לב) ''כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים'' כלומר כשאויבינו פלילים, והוי למבוכה הזאת ולשכרות הגדול הזה במקום שיודעים זה ועוברין, וכענין שאמר הנביא (ישעיה כט) שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר שהרי הם מניחים העיקר ונותנים לעבודת גילולים מוהר וחשיבות, והוא שאמר דוד ע''ה (תהלים טז) ''ירבו עצבותם אחר מהרו'' כלומר מניחים העיקר ונותנים מוהר לאל אחר לעבדו.

גזל: שכל המניח דיני ישראל ודן בערכאות של גוים הרי זה גזל גמור, ואינו חושבו לגזל ועל כן אינו מחזיר ולפיכך אין לו מחילה לעולם. ומה שהזכיר לשון תשים ללמד שצריך השופט לשים לפני בעל הדין אותה ראיה שהוא דן בו ושהוא מוציא את הדין ממנה וכן אמרו רז''ל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו.

ר' אליעזר אומר אם יש דין למטה אין דין למעלה, אין דין למטה יש דין למעלה, כיצד אם יעשו התחתונים משפט אינו נעשה מלמעלה אמר הקב''ה אלו הייתי מבקש שעה אחת לעבור את הדין לא יהיה העולם יכול לעמוד שהרי אמר ישעיה ע''ה (ישעיה כז, ד) אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד, אם אני פוסע בדין פסיעה אחת אשרוף העולם כולו, למה? ''אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי'', כלומר או יחזיקו בדיני התורה, וכן אמרו רז''ל: לא אבדו ישראל אלא בשביל התורה ומשפט שנאמר (איוב ד) מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים, אלה המשפטים אשר תשים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ.

''אשר תשים לפניהם'' זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות.

ודומה לזה דרשו רז''ל בפסוק (דברים יא) ושמתם את דברי אלה, מלשון סם, הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה נעשים לו סם חיים לא זכה נעשים לו סם מות. עד כאן מרבנו בחיי.

ובספר ראשית חכמה (אור עולם פ''יג) מובא:

גדול המשפט שקרא הקב''ה שם כסאו משפט, שנאמר ''צדק ומשפט מכון כסאך''

גדול המשפט שהשונא אותו אין רפואה למכתו שנאמר (איוב לד) ''האך שונא משפט יחבוש'' ואין חבישה אלא רפואה שנאמר ומחבש לעצבותם.

גדול המשפט שלא חזר העולם לתהו ובהו אלא על המשפט, והיכן? בדור המבול שנאמר ''מבלי משים לנצח יאבדו'' משים זה אין אנו יודעים מה הוא, אלא שלמדנוהו בואלה המשפטים אשר תשים וגו', הרי משים הוא הדין.

גדול המשפט שבעון חוסר המשפט רבים נענשו.

גדול המשפט שבו נמחלין עונותיהם של ישראל, שנאמר (ישעיה ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו' ברוח משפט וגו'. ע''כ.

וכן פסק מרן בש''ע (חו''מ סי' כו סע' א) וזה לשונו: אסור לדון בפני דייני עכו''ם ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו ב' בעלי הדינים לדון בפניהם אסור, וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע, וכאלו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום. וכתב הרמ''א (שם) ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו''ם מעל חבירו, וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו''ם, ואפילו אינו דן לפני עכו''ם רק שכופהו ע''י עכו''ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למותחו על העמוד, ע''כ.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יחוה דעת (סי' סה) שאפילו במקום שנהגו להתדיין בזה אצל הערכאות, מנהג כזה אותיות גיהנם הוא, ואין לסמוך עליו כלל, ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתנו הקדושה התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עונו מנשוא, והוא בכלל מה שכתבנו לעיל, ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים התועים מדרך השכל המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות, דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם, אולם הבל יפצה פיהם ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל ושופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה. (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט) ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים ע''פ חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, ודנים על פי חוקי העותומני והמנדטורי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עור לא תתן מכשול, ולכן עורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להמנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע, והקולר תלוי בצוארו, זה אינו. אבל לייצג נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט מצד שהתובע מסרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית המשפט, מותר לערוך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו.

ואם נדרש להופיע בערכאות לקבלת צו ירושה, חייב להימנע, ויפנה אותם לבית הדין הרבני לקבלת הצו.

וכן כתב הרב בחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' לח) שליח צבור ששולח בניו ובנותיו לבית ספר חילוניים, שהמורים שלהם מינים ואפיקורסים, פסול להיות שליח ציבור ואפילו באקראי. וכן שליח ציבור שתבע את ישראל חברו לבית המשפט של הערכאות, ולא פנה לבית דין לדונו בדין תורה פסול הוא להיות שליח ציבור, שכבר גילו פרצופם והחציפו פניהם נגד יסודות תורתינו הקדושה, שומר נפשו ירחק מהם.

וכן (שם עמ' רמ) מי שפנה לערכאות ותבע ליטול חלק בירושת חמיו, בשביל אשתו שהיא אחות של האחים היורשים, בניגוד לדין תורתנו הקדושה, שהבת אינה יורשת עם הבן, וקיבל חלק בירושה על פי פסקי הערכאות כחקות הגוים, והרי כל מה שנטל מהם הוא נגד חוקות התורה וגזל גמור הוא בידו, וחייב להחזיר להם כל אותו החלק שנטל, ולפייסם.

וכן התובע את חבירו בבתי משפט של יהודים הדנים ע''פ חוקי הגוים פסול לכתוב ספרי תורה תפילין ומזוזות, (הלכה ברורה סי' לט סע' ח). ע''כ.

ובספר ילקוט יוסף (שובע שמחות ח''א עמ' שלט) כתב שאין לקבוע מזוזה בפתח תיאטרון או קולנוע או בית משפט חילוני.

ובשו''ת מקור נאמן (סי' תתי''א) כתב לגבי מי שיש לו חוב אצל חברו והוא מנסה לברוח לו, שיכול לתבוע אותו בבית משפט אזרחי לעצור אותו שלא יברח (כמו שעוצרים גנבים וכיוצא במשטרה, ואין מזמינים אותם לבית דין) ובית המשפט יתן מכתב לבית הדין לשפוט אותם ע''פ דין תורה, ואם לא יתן מכתב כזה, יש להתחייב בכתב בפני בית דין שלא יגבה כלום עד שיתברר הענין בדין תורה, ואם הנתבע סרבן ואינו רוצה להתדיין בב''ד, יתנו בית דין ''כתב סירוב'' ביד התובע, ויתבע אותו בכל מקום שירצה.

וכן (שם סי' תתכ''ג) כתב שלצערנו לא תמיד פסקי בית המשפט מתאימים לדין תורה, וכגון חוב שתופח בממדים נוראים עקב רבית ורבית דרבית והצמדה למדד וכו', וכן בגלל ערבות שהם פונים לערב תחלה הפך דין תורה, ומחייבים אותו בכל כפליים, ועל פי דין תורה זה עושק וחומס, ולכן יש לימנע שלא לקנות חפצים שנלקחו מבעליהם בבית המשפט, אלא אם כן ידוע לו בבירור שבעליהם נתייאשו מהם, ועיין בש''ע ח''מ (סי' שנג סע' ג, וסי' שנו סע' ג). ע''כ.

ויהי רצון שיתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיהו א, כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

---

למה הקב''ה הרבה לנו תורה ומצות שזה חוקים ומשפטים

הנה הרבה אנשים שואלים מדוע הקב''ה הרבה עלינו תורה ומצות, ולגויים יש להם שבע מצות ודיו, הלא איך שאדם קם בבוקר ועוד לא ירד מן המיטה צריך לומר ''מודה אני לפניך וכו''' ואח''כ מניח תפילין ומתפלל שחרית מנחה ערבית, וחייב לקבוע זמן ללמוד תורה בכל יום וזמן לגמ''ח ובכלל כל המצות סובבות אותו בעשה או לא תעשה עד כאשר הוא הולך לישון שכתבו הפוסקים שלכתחלה לא יפסיק בדיבור בין קריאת שמע שעל המיטה לבין השינה, והנה למה לנו בכלל כל זה?

אלא אמרה המשנה (מכות פרק ג) רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ''ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

משל למה הדבר דומה, לאדם אחד שהיה חסר הרבה כסף, מה עשה, הלך לדודו וביקש ממנו הלואה של 100 אלף שקל בשביל שיוכל לטוס לחו''ל יקנה סחורה יחזור לארץ ויתגלגל בעסקים, והנה הדוד מרוב אהבתו אליו נתן לו את הכסף הנדרש בכדי שיוכל לקום על רגליו.

והנה זה נחת לא פחות ולא יותר בהוליווד ''עיר הסרטים'', וכשירד מן המטוס הסתנוורו עיניו, ורצה לבלות ולהכנס למועדון סנוקר לעשות משחק, ובלכתו לשם תפס אותו סוחר בדים איטלקי והציע לו בד משובח, וזה הסתכל בבד שמח וקנה, ואמר לעצמו כבר מחר אני ילך לבלות.

ולמחרת כאשר רצה להכנס לפאב לשתות קצת ואח''כ ללכת לכייף בג'קוזי, נגש אליו סוחר בדים פרסי והציע לו סחורה טובה וזה שמח וקנה.

וכן על זאת הדרך, שכאשר רצה להכנס קצת לקנטרי לקולנוע לדיסקוטק לבאולינג ולכל השטויות וההבלים, ניגשו אליו סוחרים עם סחורה טובה, וזה שמח וקנה, והנה ביום אחד מן הימים כאשר פתח את ארנקו ראה שנגמר הכסף, ונשאר לו רק בשביל לחזור לארץ ישראל, וזה מה שעשה.

ובהגיעו לארץ הלך לדודו היקר, הראה לו את הסחורה וסיפר לו כל מה שעבר עליו, וגם אמר לו שהצטער קצת מפני שכאשר הוא רצה ''להנות'' קצת בהבלי עולם הזה, ישר ניגשו אליו סוחרים ובזבז את הכסף על הסחורה ולא נשאר לו כלום לכייף.

אמר לו דודו: תדע לך שכל הסוחרים שבאו אליך אני שלחתי אותם אליך, מפני שאני ידעתי שאתה שובב לא קטן ואם לא הייתי שולח אותם אליך אתה הייתה מבזבז את הכסף בסנוקר וכו' ובתוך שבוע אחד יגמר כל ה100 אלף, ולכן שלחתי אותם אליך בשביל שתקנה סחורה טובה עם הכסף ולא תבזבז על שטויות והבלים.

והנה הנמשל מובן, הקב''ה שלח אותנו לעולם הזה המלא תענוגים תאוות שטויות והבלים, וכן אמר בספר בראשית (ח, כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, אבל עם כל זאת אמר גם (קידושין ל:) בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד) ''הלא אם תטיב שאת'', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר ''לפתח חטאת רובץ'', ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

אי לכך עכשיו מובן שכל מה שהקב''ה הרבה לנו תורה ומצות (אחד הטעמים) בשביל שלא נבזבז את זמננו היקר מפז לשטויות והבלים, בכדי שלא יהיה לנו זמן מיותר אלא שנעסוק בתורה הקדושה ובמצות שהם שלוחיו של הקב''ה וסוחרים נאמנים הם, שעל ידם אנו עושים נחת רוח להקב''ה ועל ידי כך אנו יורשים עולם הזה ועולם הבא, ועל כך אמר ר' חנניה: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ''ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ע''כ.

---

למה פתח בתחלת פרשת משפטים בגנב ולא בחסד?

את קושיית חז''ל שמן הראוי היה להתחיל את פרשת משפטים באנשים גומלי חסדים כמו ''אם כסף תלוה'' או בשומר חינם שעושה טובות לבני אדם, ולא באדם גנב שנמכר ע''י בית דין בגניבתו? תירץ הג''ר שמחה זיסל זצ''ל מקלם ואמר: אכן, אילו התורה היתה נתונה מאדם, בודאי היתה פותחת באנשים חשובים שגומלים טובות לבני אדם, אבל מכיון שבנים אנחנו לה' שנתן לנו את התורה, ואם לאב יש בן גנב בין בניו, הרי כל מחשבותיו וכל דאגותיו הן על הגנב ומחפש עצות איך להיטיב את דרכו, לכן תיכף בתחלת משפטי התורה מחפש הקב''ה עצות לבנו הגנב. והעצה שמוצאת התורה במכירתו, היא משום שהושבת הגנב בבית הסהר אינה משפיעה לטובה על הגנב. להיפך, בבית הסוהר הוא נפגש עם גנבים נוספים ולומד מהם ושוקע בתהום פשעיו. אח''כ כשיוצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה לפרנס את עצמו ואשתו ובניו, חוזר הגלגל חלילה, וכן בזמן שהוא יושב בבית הסוהר, עלולה הפרנסה להעיק על אשתו ובניו ולהפכם חלילה לגנבים.

אבל כאשר בית דין מוכרים אותו לאיש הגון, ילמד בודאי מהתנהגותם הטובה של בני הבית נימוס ודרך ארץ ומידות טובות. בנוסף לכך ידאגו לו בבית אדונו שיהיה לו מזון ודי מחסורו, וגם יכבדו אותו ויחשיבו אותו, כמו שאמרו חז''ל ''כי טוב לו עמך'' שלא תהיה אתה אוכל פת חמה, והוא לא. ומובא בירושלמי שאם יש לבעל הבית רק כר אחד, צריך לתת לעבד. והאדון יישן בלי כר. ואז כשירגיש בגדולתו ובחשיבותו, ישפיע עליו הדבר להיטיב את דרכו, וימנע מכל חטא העלול לבזותו. (ילקוט לקח טוב, כאן).

ועל פי הדרש כתב בספר ''אמרי אל'' שיובן כמו שכתב איוב (איוב א) עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה, וכמו שכתב קהלת (ה, יד) ''כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב'',

משל למה הדבר דומה? לשועל שהיה רעב ומצא כרם שהיה בסויג מכל פנותיו והיה שם נקב אחד ורצה ליכנס בו ולא היה יכול, מה עשה? צם שלשה ימים עד שהרזה ונכנס באותו החור ואכל ושמן, וכשבא לחזור ולצאת לא יכל לעבור דרך הנקב, וחזר וצם שלשה ימים עד שנעשה רזה וחזר כמו שנכנס וכשיצא אמר לכרם: כרם כרם מה טוב אתה ומה טובים פרותיך וכל מה שיש בך הוא נאה ומשובח אבל מה הנאה יש ממך, כמו שנכנס האדם בתוכך כך יצא ממך,

והנמשל הוא: שכמו שאדם בא לעולם הזה בלא כלום כך הוא חוזר לעולם הבא ללא כלום (כמובן ללא דבר גשמי אבל דבר רוחני יכול לחזור), אבל אם בעל אשה הוא, שזה התורה, כמו שאמר רבא (יבמות סג:): כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלה בה, ועוד כתוב ''תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'' אל תקרי מורשה אלא מאורשֹה (ברכות נז.) אז היא יוצאת עמו, לעולם שכלו טוב, עכת''ד.

---

כי ימכור איש את בתו ע''פ הסוד

בדורות הראשונים היה נוהג דין זה שאם אדם העני באופן שלא נשאר לו קרקע ולא מטלטלין ולא בגד על בשרו, שהיה מוכרח למכור הכל ונשאר בעירום ובחוסר כל מחמת מזונותיו, אם היתה לו בת קטנה פחותה מבת י''ב שנה יכול למכר אותה לאמה כדי להחיות נפשו, המכירה קיימת, והיא הנקראת אמה העבריה, ויש לו רשות לעשות כן כיון שהוא עני מרוד, אבל כל זמן שיש לו משהוא, בין קרקע ובין חפץ, אין לו רשות לעשות כן. וזה שקונה אותה מצוה עליו לקחתה לאשה בנשואין, ואינו רשאי להשאירה כך ברווקותה לעבוד לו, שמא יזנה עמה. (מעם לועז).

וכתב הזוהר הקדוש דף צז ע''א (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר)

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ זהו הקב''ה, אֶת בִּתּוֹ זו הנשמה, לְאָמָה להיות אמה משועבדת ביניכם בעולם הזה, ומבקש הקב''ה שבשעה שיגיע זמנה לצאת מזה העולם לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים מטונפת בעונות כעבד שנוח לו בהפקרות, אלא תצא כמו בת חורין טהורה ונקיה, כדי שישמח בה הקב''ה וישתבח בה לפני הפמליא של מעלה,

אבל אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ דהיינו כשתצא מלוכלכת בטנוף עונות ולא תתראה לפני כראוי, אוי לגוף הזה שיאבד מנשמה ההיא לעולם, אם עשה חטאים כאלו שבשבילם אין קמים בתחיית המתים ולא עשה תשובה בחייו, ואז הנשמה מתגלגלת בגוף אחר כדי לתקן מה שנפגמה בגוף הראשון.

שכשהנשמות עולות טהורות ויוצאות נקיות מזה העולם, כל נשמה ונשמה נכנסת ונרשמת בספר שהוא פנקס הנשמות שבאוצר המלך שבתוך היכלות העליונים, וכולם נרשמות בשמותיהן, ואומר הקב''ה זו היא הנשמה של איש פלוני שעתידה להתלבש בגוף שלה שעזבה בזה העולם, שנאמר לוֹ יְעָדָהּ כלומר שהקב''ה הזמין את הנשמה שתהיה מיועדת להגוף שלה לעתיד בתחיית המתים.

אבל כשהיא רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ כלומר כשהנשמה נטמאה בעונות ובטנוף של חטאים נאמר בה לֹא יְעָדָהּ כלומר שהקב''ה לא יזמין את הנשמה לגוף שלה, ונאבד הגוף ההוא ממנה כי לא יקום עמה בתחיית המתים, וגם היא לא מזדמנת אליו, כלומר שאינה משתוקקת אליו כדרך נשמות הצדיקים שמשתוקקות לגופם כי שניהם כאחד טובים לעסוק בתורה ובמצות, (הארת המחבר: וכמו שמצאנו אצל משה רבנו שבשעה שבא להפטר מהעולם אמר הקב''ה לנשמה: בתי מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה עכשיו הגיע קצך לצאת צאי אל תאחרי אמרה לפניו רבונו של עולם יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות, נפש החיים והמתים מסורין בידך ואתה בראתני ואתה יצרתני ואתה נתתני בגופו של משה מאה ועשרים שנה ועכשיו יש גוף טהור בעולם יותר מגופו של משה שלא נראה בו רוח סרוחה מעולם ולא רמה ותולעה לכן אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו, דברים רבה פר' יא), חוץ מהנשמה ההיא שבעלה דהיינו גופה נתרצה ושב בתשובה בעודנו בחיים.

לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ ומי הוא עם נכרי? אלא נעלבת ומצורעת היא הנשמה כשיוצאת מן העולם והאדם נטה דרכו עמה, בזה שעשה עבירות ולא חזר בתשובה, היא רוצה לעלות למעלה לתוך מחנות הקדושות, לפי שמחנות קדושות של מלאכי הקודש עומדות בדרך המוליך אל הגיהנם, אם זכתה הנשמה כמה מחנות קדושות מוכנות לה להתחבר עמה ולהכניסה לגן עדן, ואם לא זכתה אז כמה מחנות נכריות מוכנות להכניסה בדרך הגיהנם, ואלו המחנות של מלאכי חבלה מזומנות לעשות בה נקמות, קודם ירידת הנשמה לגיהנם היא נקלעת בכף הקלע כמה שנים, ונדונית ע''י מלאכי חבלה בכמה מיני דינים שונים רח''ל, לזה בא הפסוק ואמר לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ פירוש שהקב''ה עושה לה שמירה שלא ישלטו בה מלאכי החבלה.

וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה בא וראה כמה יש אדם להזהר שלא יטה דרכיו מדרכי התורה בזה העולם, שאם זכה האדם בזה העולם ושמר את הנשמה כראוי שלא יטנפנה בחטאים, זה הוא אדם שהקב''ה רוצה בו, ומשתבח בו בכל יום בפמליא שלו בין מלאכי מעלה, ואומר להם ראו בן קדוש שיש לי בעולם התחתון, כך וכך מצות עשה וכך וכך מעשיו מתוקנים, וכשהנשמה הזאת יוצאת מזה העולם זכה נקיה וטהורה, אז הקב''ה מאיר לה בכמה אורות, וכדי להמשיך הארה גם אל הגוף שבקבר קורא עליה הקב''ה: זו היא הנשמה של פלוני בני, שמורה תהיה לגוף ההוא שעזבה בזה העולם, וזהו שכתוב וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה שהקב''ה יעד והזמין את הנשמה לגוף צדיק שהקב''ה קורא אותו בנו.

כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ זהו משפט הנשמות, שיש היכל אחד הנקרא היכל אהבה ושם הם האוצרות הגנוזים לצדיקים לעתיד לבוא לזמן של תחיית המתים, וגם אלו הנשמות אהובי מלך העליון נכנסות שם, אלו הם הצדיקים שעבדו את הקב''ה במדת אהבה והיו מעוררים את האהבה בין הקב''ה והשכינה, אחר פטירתם לחיי עד נשמתם נכנסת להיכל אהבה, כדי שיעוררו גם עתה את האהבה למעלה,

וכיון שהקב''ה נכנס להיכל הזה, הוא מוצא שם את הנשמה הקדושה ההיא, ומיד הוא מקדים ומנשק אותה ומחבק אותה, ומעלה אותה עמו לעולם האצילות ומשתעשע בה בסוד שעשועי הצדיקים בגן עדן,

וזהו שכתוב כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ כדרך שהאב עושה לבתו שהיא חביבה אצלו, שמנשק אותה ונותן לה מתנות, כך הקב''ה עושה בכל יום לנשמת הצדיק.

''אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ'' נקדים ונאמר שכאשר אדם צדיק מסתלק מן העולם, הוא מתעטר ומתלבש בגן עדן התחתון בלבוש וצלם בצורתו, שהיה בזה העולם, ובכל השבתות והמועדים וראשי חדשים מתעטרים הרוחות ע''י הארה שמקבלים משרש נשמתם שבגן עדן העליון, שעל ידי זה הם יודעים ומכירים כי הם קרואים לעלות לגן עדן העליון, וזה שכתוב (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, היינו לגן עדן העליון, ושם הקב''ה מאיר כל מיני הארות ואומר זה הרוח של גוף פלוני, ומזכיר את הגוף לפרסם שהגוף גרם מעלה לזו הרוח, ומשתעשע בו, וזהו שכתוב אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ הקב''ה, היינו שלוקח גם את הרוח שבגן עדן התחתון מלבד הנשמה שבגן עדן עליון.

ואם תאמר שבשביל זה הרוח שעל ידו נעשה עתה יחוד העליון, עוזב הקב''ה להאיר ולהשפיע אל הנשמה מה שראוי לה? זה אינו מפני ש שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע שהם הפרִשֹה שפורש המלך ברוך הוא על הנשמה, שזהו המשכה והארה אחרת שמאירה ושומרת את הנשמה תמיד מאחיזת החיצונים,

שלשה הארות אלו של שאר כסות ועונה לא יגרע הקב''ה מן הנשמה כשהיא צדקת כראוי, ואם היא אינה צדקת כראוי, אז אלו הג' דברים גורעים ומונעים ממנה, שלא נעשה לה עטרה והארה אפילו מאחד מהם.

וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ כלומר שהנשמה לא זכתה להם, אז וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, היא תצא מלפני הקב''ה ודוחין אותה לחוץ ו אֵין כָּסֶף פירושו שאין לה כסופה כלל (כלומר תשוקה וחשק כלל). ע''כ.

---

כיבוד הורים, המשך

אמר הקב''ה: חם אבי כנען, לא הכה אלא ראה בלבד, עכשיו הוא ובניו עבדים לעולם, המקלל והמכה על אחת כמה וכמה, ומי היו? אלו עשרת השבטים שלא רצו ליתן עליהם עולו של הקב''ה ובא סנחריב עליהם והגלם, משל למלך שהיו לו י' בנים ומרדו בו ובטלו דבריו, אמר להם כשם שבטלתם שלי כך אני משלח לזבוב ויפרע מכם, כך י' השבטים מרדו בהקב''ה ובטלו את התורה שנאמר (ירמיה ה, יב) ''כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא'' הביא עליהם הזבוב שנאמר (ישעיה יז) ישרוק ה' לזבוב, זה סנחריב, יוצא שאם בטלו ישראל את המצות כאילו מקללין אב ואם, ואין אב אלא הקב''ה שנאמר (שם סד) ועתה ה' אבינו אתה, ואם זו התורה שנאמר (משלי א) ואל תטוש תורת אמך, והיא מגודלת בסיני שנאמר (שם ד) בדרך חכמה הוריתיך, (ש''ר פר' ל בי' ה), ע''כ.

בא וראה כמה הקפידה התורה על כבוד ההורים, שהנה התורה כבר צותה עלינו בעשרת הדברות לכבדם, ולמרות זאת באה כאן והחמירה הדין, שכל המכה אב ואם (דווקא שעשה בם חבורה, פירש רש''י בפסוק כה, חבורה= היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא מאדים הבשר כנגדו) חייב מיתה בחנק, ומהו חנק? כתב המכילתא (כאן) חנק היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותני סודרין קשין ברכין וכורך על צוארו זה מושך להלן וזה מושך להלן עד שנפשו יוצאה.

והנה לא רק על הכאה אלא גם על קללה חייבה התורה את הבן מיתה, ולא עוד אלא שבמקלל העונש יותר קשה שהוא בסקילה, וכמו שכתב המכילתא (כאן) נאמר כאן (ויקרא כ) דמיו בו ונאמר להלן (שם) דמיהם בם, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ע''כ. ודע (סנהדרין פרק ו משנה ד) שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מתניו למטה. נהפך על לבו, הופכו על מתניו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, רגימתו בכל ישראל. ע''כ.

וזה כנראה מפני שאולי היה חושב הבן שלהכות אני לא יכה אבל לקלל אקלל. שהנה הקב''ה החמיר יותר בלהכות (אם לא היה כתוב לא תקלל) מאשר לקלל, משום זה כתב הקב''ה וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת שאפילו לא הכתה אלא רק קללת אני גם מחייב אותך,

הנה נוכחנו לדעת שלקלל את ההורים זה יותר חמור מלהכות אותם, וכן אמר גם משה רבנו בספר דברים (כז, טז) אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. ומה נענה בדור יתום שכזה שהחוצפה שברה את כל הגבולות ובן קם באביו, ובת באמה, ומתחצפים ומקללים ומרביצים ואפילו גם רוצחים את הוריהם השם ירחם, וכל זה נובע ''מהחינוך'' הקלוקל של משרד ''החינוך'' ולא יודעים שטיפה מן האור (התורה) דוחה הרבה מן החושך, אחרי ההבל ויבלו. ודבר זה חמור עד מאוד.

וכן כתב בספר החינוך (מצוה מח) שלא יכה הבן האב והאם ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה כל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו.

וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' רמא) כל המבזה אביו ואמו אפילו בדברים אפילו ברמיזה הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר ''ארור מקלה אביו ואמו'' ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי.

וכן אם היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג, אסור לו להכותם ולקללם. וכן אם עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה, והיה הבן שליח לדיינים, לא יכה אותם, וכן אם נתחייבו נידוי לא יהא שליח לנדותם ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין, אע''פ שראויים לכך ולא עשו תשובה.

וכן אם היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכיון לרפואה. וכתב הרמ''א: במה דברים אלו אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אין שם אחר לעשות ואביו מצטער, מותר לבן להקיז ולחתוך כפי מה שירשוהו לעשות. ע''כ.

וכן פסק בילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם כרך ב עמ' תקלט והלאה) אם היה צורך לקחת דם מאביו לבדיקה, והבן רופא, אין לבן להוציא דם אפילו אם האבא מוחל. וכן אם היה לאביו קוץ בבשרו, או עוקץ של דבורה או צרעה, לא יוציאנו, שמא יבוא לעשות בו חבורה ולהוציא דם. וכן אם האב רוצה לתרום דם, והבן הוא רופא לא יקיז דם לאביו, גם כשאין שם אחר. וכן לא יחתוך לו אבר, אף על פי שמכוין לרפואה. ויש אומרים שאם אין שם אחר מותר לבן לטפל באביו אף אם מוציא דם, וכן דעת הרמ''א. אך לדינא יש להחמיר בזה, ורק כשאין שום אפשרות להשיג רופא אחר, שאז יש לסמוך על המקילין. הא לאו הכי יש לעשות מאמץ והשתדלות מרובה שהקזת הדם וכל כיוצא בזה תעשה על ידי אחר, גם אם הדבר הוא עת הצורך ושעת הדחק.

וכן רופא מומחה הבקי במלאכת הניתוח, והאב רוצה שהבן הוא זה שינתח אותו, לאחר שהוא מומחה בניתוחים מסוג זה, יש מתירים לבן לנתחו לאחר שהאב ימחל לו מראש. ויש אומרים שלגבי הוצאת דם לא מועילה מחילת האב, ולכן לדידן יש להורות שרופא אחר ינתח, והבן יעמוד בסמוך למנתח להדריכו ולהנחותו להצלחת הניתוח. ואם הבן הוא אפוטרופוס על אביו הזקן, וצריך לחתום על הניתוח, פשוט שמותר לו לחתום.

וכן בזמנינו שהתספורת נעשית במכשירים חשמליים חדישים, והאב מבקש מבנו שיגלח את שערו, מותר לבן לספר את אביו בין בתספורת הראש ובין בתגלחת הזקן, ובפרט כשאין שם אחר שיספר ויגלח את אביו. אך יזהר שלא לעשות חבורה. ובפרט כשמגלח סוף הראש בסכין, ששכיח שנפצעים, שיש לבן ליזהר בזה מאד. [ואם חושש שיוריד דם, לא יעשה בסכין]. וכן מותר לבן לגרד את גבו של אביו כשמבקש ממנו, אחר שאין כאן חשש להוצאת דם.

וכן מי שראה את אביו מעולף, וצריך לתת לו סטירות כדי שיתעורר מהתעלפותו, ואין שם אחר שיעשה זאת במהרה, מותר לבן לסטור לאביו כדי לעורר אותו מעלפונו, אחר שכוונתו לרפואה. ואין בזה הוצאת דם.

וכן בן שהכה את אביו בקטנותו, או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום נכון שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה כשיגדל, אף שעבר קודם שנעשה בר עונשין, וירבה בלימוד התורה ככל יכולתו.

על כן על ההורים להיות פקחים ולא לתת פתח שבנם יכה אותם או יקלל אותם או יעבור על כבודם וגם הם יעברו על ''לפני עור לא תתן מכשול'' וכמו שמכים את בנם לצורך חינוך, הם צריכים לדעת עד איזה גיל אפשר להכות (ובהתחלה מזהירים ומדברים בנועם ורק אם זה לא עוזר אז נותנים מכה לא כואבת וכן לא על הלחי חס וחלילה, אלא מכה על כף היד, רק כדי להראות שההורים מצטערים מההתנהגות של הבן, ושהיו שלווים מבפנים וכועסים מבחוץ) וכל עניין לפי גופו,

וכמו שכתב מרן (שם סי' רמ) שאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. וכן המכה לבנו הגדול היו מנדים אותו שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

---

עין תחת עין

ראובן שהכה לשמעון והוציא לו עין, אל יעלה בדעתכם שראובן ראוי ליענש שיעשו לו כן, כפי שנאמר בתורה עין תחת עין, שהרי בודאי ימות מחמת הצער שירגיש, שאינו דומה זה שיצאה לו עין בפתע פתאום בגלל מכה שהוכה, לזה שמוצאים לו עין בכוח, אלא דינו של זה לשלם ממון דמי העין, שמשערים כמה היה שווה שמעון אם היו מוכרים אותו לעבד כשהיו לו שתי עינים, וכמה הוא שווה עכשיו, וזה שירד מערכו חייב ראובן לשלם לו, והוא הדין מה שנאמר שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל, (מעם לועז).

הנה צוותה עלינו התורה שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי, מכיון שנגמר דינו, בשרו אסור, כן מפורש במכילתא שנאמר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, ולאו דוקא שור, אלא אף כל המזיקין בהמה חיה ועוף, אלא שדיבר ברגיל,

משרשי המצוה, כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו, מרוחק ונמאס גם מאלקים וגם מאנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד, ובתתנו דעתנו על דבר זה יביאנו להזהר הרבה בכל מעשינו עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם. (ספר החינוך מצוה נא).

וכך מובא בגמרא (ברכות לג.) א''ר יצחק אדם שראה שוורים באמצע תפלת שמונה עשרה פוסק, שאמר רב אושעיא מרחיקין משור תם (שאף פעם לא נגח) חמשים אמה ומשור מועד (מסוכן, שנגח כבר ג' פעמים) כמלא עיניו,

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' קד סע' ד) אם ראה שור בא כנגדו פוסק שמרחיקין משור תם חמישים אמה וממועד מלא עיניו, ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק, ע''כ.

וכן אמרו משמו של ר' מאיר, (ברכות לג.) אם ראש השור שקוע בתוך הסל של אוכל ואוכל, עלה לסולם לגג וזרוק את הסולם מתחתיך,

אמר שמואל זה מדובר דוקא בשור שחור וביומי ניסן מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו (מתוך שעברו ימי הסתיו שהארץ יבשה ועכשיו רואה אותה מלאה דשאים זחה דעתו עליו ונכנס בו יצר הרע, רש''י).

וכן (שם נו:) הרואה שור בחלום ישכים ויאמר (דברים לג, יז) ''בכור שורו הדר לו'' קודם שיקדמנו פסוק אחר ''כי יגח שור את איש'', שנו חכמים: חמשה דברים נאמרו בשור (הנראה בחלום), האוכל מבשרו מתעשר, נגחו יהיו לו בנים שמנגחים בתורה, נשכו יסורין באים עליו, בעטו דרך רחוקה נזדמנה לו, רכבו עולה לגדולה, אבל אם ראה שהשור רוכב עליו סימן שהוא מת.

וכן (שם נז:) עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו וחליו קשה אלו הן האוכל בשר שור בשר שמן בשר צלי בשר צפרים וביצה צלויה ותגלחת ושחלים והחלב והגבינה והמרחץ וי''א אף אגוזים וי''א אף קישואים.

וכן אמר החכם בבריתא (חגיגה יג:) מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר (ואלו ארבעתן בכסא והוא למעלה מהן, רש''י) ואדם מתגאה עליהן, והקב''ה מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו.

כתוב אחד אומר (יחזקאל א, י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן וגו' וכתוב (יחזקאל יד, י) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר ואילו שור לא היה נחשב, אלא אמר ריש לקיש, ביקש יחזקאל עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו רבש''ע קטגור יעשה סניגור (אנו צריכין שיבקשו מרכבותך עלינו רחמים והשור קטגור הוא, רש''י) מאי כרוב אמר רבי אבהו זהו פני תינוק שכן בבבל קורין לתינוק רביא. ע''כ.

ואמרו עוד שהשור בימי ניסן השטן מרקד לו בין קרניו וידוע כי הוא מושך כח ממדת הדין שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, ומעשה עשו חכמים בתרנגול שהרג את הנפש (שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו, רש''י בברכות כז.) והביאוהו לב''ד וסקלוהו ודבר הכתוב בהווה כשהזכיר שור אבל הוא הדין לשאר בעלי חיים, וכבר ידעת כי בזמן התלמוד היה השטן מתדמה ומתראה לעיני הבריות עד שהוצרכו לבקש רחמים שיתעלם מהם,

(רבנו בחיי).

---

איסור הזיק לאחרים, חניה על המדרכה וכו'

כמה אדם צריך להשגיח ולפקח על דבריו שלא תצא מכשלה תחת ידו, ולא יזיק לו ולסובבים אותו, אם מחוץ לביתו שזה אינו תפקידו, וכל שכן בביתו, ולא לחינם אמרה התורה (דברים כב, ח) ''ועשית מעקה לגגך'', ולצערנו היום מודעים אנו להיזק מרובה ברחובות שלנו שאדם מחנה את הרכב על המדרכה, ואז הוא מחייב את האנשים לרדת לכביש, ואפילו חונה חציו על המדרכה וחציו על הכביש זה גם מסכן את האנשים ובמיוחד את הנשים עם העגלות והסלים, וכן יש פעמים שאדם מניח על המדרכה את הגיזום של הגינה שלו ועל הדרך, וכן פעמים שאדם נוסע ברכבו ועלה על המכסה של הביוב, והוא נפתח וזה יכול לגרום נזק מאוד רציני לבא אחריו, אי לכך עליו לרדת מן הרכב ולנסות לסגור את זה, וכן גם כשרואה את המכסה פתוח מה טוב אם יתקשר לעירייה (וינצל לצורך מצוה את מכשיר הפלא פון שלו, ולא לדיבורים מיותרים שמובלים ללשון הרע) ויאמר להם שיבואו לתקן.

וכן הוא במשנה (ב''ק ל.) השופך מים ברה''ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו, המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר את גדרו בקוצים וגדר שנפל לרה''ר והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן.

חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה,

ומעשה היה (שם נ:) באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרה''ר, ומצאו חסיד אחד אמר לו ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך (שמא אתה עתיד למוכרה) לרשות שלך (רשות הרבים כל ימיו הוא שלו, רש''י), וזה לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה''ר ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.

וכן כתב הרב יוסף חיים (בא''ח שנה א עמ' רסג) אסור להשליך נבלה ברשות הרבים במבואות בתוך העיר, כגון תרנגולת או חתול שמתו, או דג סרוח וכיוצא, ומצוה על כל אדם שרואה נבלה מסרחת ברחובות העיר שיתן לאחר שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ לעיר, והרי זה נקרא ''צרכי רבים'' ובפרט לפי דעת רבנו האר''י ז''ל (בשערוה''ק ח.) שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבלה, כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש, וכבר נודע גם כן מה שכתוב בזוהר הקדוש על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים, זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו, לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים, ע''כ.

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי (ב''ק עט:) מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן (לשלם כפל ארבעה וחמשה) אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו (גזלן, לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב''ה, אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר, רש''י) כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו', וכתוב ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, וכתוב כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה.

אמר ר' מאיר משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך,

אמר ר' מאיר בא וראה כמה גדול כח של מלאכה שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שֶׂה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה. אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שֶׂה שהרכיבו על כתיפו ארבעה (הגנב הרכיבו על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב''ה עליו בתשלומין, רש''י). ע''כ.

ר' יהודה אומר (ש''ר פר' ל סי' ז) אמרו ישראל להקב''ה, הרבה דיני מצות יש כאן, כי יגנוב איש שור או שה, לפי ששור גנבנו ועשינו עגל לפיכך חמשה בקר שילמנו תחתיו, שמתו תחתיו אבותינו במדבר. וארבע צאן תחת השה, ד' מלכיות שמלכו בנו ושגנבנו ליוסף עשינו ד' מאות שנה משועבדים במצרים.

ולמה בשור נותן ה' ובשה אינו נותן אלא ד' ? בשור נותן ה' שהוא מוציאו בפרהסיא, משל לשנים שעלו לבימה לידון אחד שמכר בנו של שר ואחד שזרק אבן בצורתו של שר, אותו שזרק אבן בצורתו של שר לקח ה' מכות קשות ואותו שמכר בנו של שר משלם ד' מאות לאדונו, לכך כתוב חֲמִשָּׁה בָקָר אמר דוד (תהלים קמג, ב) וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי (לפי שבאר לעיל ממשפט הארבעה וחמשה שהמה בדקדוק גדול, וביושר לפי ערך וידיעת הקב''ה, לכן בקש שלא יביאנו כלל חי, כי קשים מאוד לעמוד בהם ולקבלם באהבה, עץ יוסף ומתנות כהנה).

---

מכשפים וכישופים

כותב רבנו בחיי, שענין הכשוף הוא חבור דברים חלוקים זה מזה וכאשר יחבר אותם הדברים למטה זה עם זה כן יתחברו ויתערבו הכחות אשר למעלה זה עם זה ותצא מביניהם פעולה נפלאה, ואיסור כלאים נוטה לזה קצת כי הוא מערבב הכחות למעלה אשר הפרוד והרחוק ראוי בהם והחבור בהם מזיק מאד, והנה חרטומי מצרים עיקר חכמתם היה ענין הכשוף והיו עושים בהם דברים פלאיים מדרך טבע, וראוי לאדם שיניח העולם שיתנהג כמנהגו וכפי טבעו הפשוט שהוא רצון בוראו יתברך שבראו כך, ואם תתעסק בכשפים יש בזה צד הכחשה, אבל דעת רבנו חננאל ז''ל בפירושו במסכת סנהדרין מכחישין נראין כאלו מכחישין ואמר כי אין לכשפים פעולה כי אם מה שיגזור הש''י וכענין שאמר ר' חנינא לאותה אשה ''אין עוד מלבדו'' כתוב ואע''ג ששונה שם, ששונה ר' חנינא שזכותו מרובה, ואם תשאל כיון שאין לכשפים פעולה אלא במקום שהקב''ה גוזר למה אסרה תורה ולמה חייבה מיתה למכשף?,

והטעם מפני שעבר על גזרתו של הקב''ה לעשות מה שמנע ממנו, ועכשיו מה מי שעבר על גזרת מלך בשר ודם חייב מיתה על גזרתו של מלך מלכי המלכים הקב''ה על אחת כמה וכמה.

ומפני שישראל היו מורגלים בחכמה הזאת כי הם יצאו ממצרים עתה מחדש וקרוב הדבר מאד שיטעו בני אדם אחריה על כן הוצרך הכתוב למנוע מהם לאסור החכמה הזאת, וכדי להוסיף חומרא בדבר לא אמר הכתוב מכשפה מות תמות אלא לא תחיה, כי רצה הכתוב להחמיר הענין בלאו שלא להחיותה כשם שהחמיר בשבעת עממין ואמר (דברים כ) לא תחיה כל נשמה. והזכיר ''מכשפה לא תחיה'' ולא ''מכשף'' מפני שהכשפים מצויים בנשים יותר, ואין מעשה האוב נעשה כי אם באשה, ולכך אמר הכתוב (ויקרא כ) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, וכבר הזכירו בספרי הכשפים כי ענין האוב אשה עומדת בקבר המת על מראשותיו והאיש מרגלותיו ונער באמצע והקשקוש בידו מצלצל ומקשקש בו, והנה זה הורגל בין האומות באותם הזמנים במאד מאד, ממנו נעתק במקומות שלהם ואין זה לאומה אחרת יצא להם מן השורש הזה שהוא שורש פורה ראש ולענה, ע''כ.

ומעשה (רש''י בסנהדרין מד:) במוכס אחד ישראל רשע שמת ובו ביום מת אדם גדול בעיר, ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו, וקפצו עליהם אויבים, והניחו המטות וברחו והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו, לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל, וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד, מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה?

נראה לו רבו בחלום ואמר לו אל תצטער בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול, ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכן נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר, וחילקה לעניים, וזה היה שכרו,

אמר אותו תלמיד עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה? אמר לו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו, אמר לו למה? אמר לו, מפני נשים כשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין.

למחר סיפר אותו תלמיד דברים לר' שמעון בן שטח, ואז ר' שמעון כינס שמונים בחורים בעלי קומה לתפוס את המכשפות, והיה אותו היום יום גשמים ונתן כד גדול ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים, ובשעה שתכנסו למערה שלהם יגביה כל אחד מכשפה מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם, ואם לאו לא נוכל להם,

הלך לו ר' שמעון בן שטח למקום שלהם והניח הבחורים מבחוץ, וכשנכנס למערה אמרו לו המכשפות מי אתה? אמר להן מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי, אמרו לו ומה כשפים בידך? אמר להן יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואע''פ שהוא יום גשמים, אמרו לו אם כן בא ונראה, יצא ר' שמעון לחוץ ורמז להם, הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו ואחז כל אחד אחת מהן והגביה ויכלו להם, והוציאום ותלאו את כולם,

נתקנאו קרוביהם בדבר, ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של ר' שמעון בן שטח שחיוב מיתה, ונגמר דינו לחיוב מיתה, וכשהיה יוצא ליסקל אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, וקולר תלוי בצואר עדים, באותו רגע שמעו אלו וחזרו בהם, ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים ואעפ''כ לא נפטר. ע''כ.

וכן מעשה (קידושין לט:) ברבי חנינא בר פפי, שתבעתו מטרוניתא אחת לזנות עמה, אמר איזה דבר, ונעשה בשרו שחין וצרעת, אמרה היא איזה דבר ונתרפא מזה, הניחה וברח, וטמן את עצמו בבית המרחץ, והמרחץ ההוא אם היו נכנסים אליו שני אנשים אפילו ביום היו נזוקים, מפני שמצויים בו מזיקים, למחר אמרו לו הרבנים: מי שמר אותך, אמר להם: שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה, אמרו לו: שמא דבר עברה בא לידך ונצלת הימנה, לכן נעשה לך נס כזה. ע''כ.

ומעשה שקרה עימי, שפעם אחד נפגשתי עם נער אחד שהכרתי אותו, ואפילו יש לו משפחה מיוחסת, אמנם לצערי הרב כשהתחלתי לדבר איתו מה קורה איתו וכו' סיפר לי שהוא כבר לא מאמין בה' יתברך, וזה התחיל כאשר הלך ללמוד איזה מקצוע בתחנה המרכזית בתל אביב, תפסו אותו אנשי בליעל ואמרו לו בוא תלמד אתנו קצת, והיה שם בכיתה כמובן נשים וגברים יחדיו לומדים בחשק רב אחד עם השני, ומרצה שעומד ומלמד את אחת מהעבודה הזרה בשם ''שמוניזם'' של ''התרבות'' האינדיאנית, שסוברים בדעתם המשובשת שיש אמא אדמה ואבא שמים וסבא וסבתא וכנראה גם דוד ודודה גיס וגיסה, ולא רק זה אלא גם שילם כאלף ₪ לחודש לשלש בפעמים בשבוע בר מינן,

והנה שאלתי אותו מה גרם לו להאמין למרצה המשובש הזה? והוא אמר לי כי פעם אחת הוא לקח את כולם לחלון ואמר להם: בא וראו שאני ותורתי ''אמת'', והראה להם את השמים שבאותו זמן היה עננים ואמר להם ראו איך אני יצביע על העננים ואני יעשה בהם חור, והנה זה הצביע והפלא ופלא נעשה חור גדול בענן, ואמר לי שמזה התפלא, אמרתי לו ''חזק וברוך'' אבל זה בכלל לא ראיה, שהנה מצינו הרבה פעמים בתורה ובש''ס על אנשים למינם שכישפו ועשו כישופים (ראה מה שכתבנו פרק ז פסוק יא) ואמרנו לו שכל מה שהוא עשה, זה מכח הטומאה ואין לו להתפלא על זה, שהשם יתברך נתן גם כח להסטרא אחרא למשול בטבע, וכמה שהאדם יטמא את עצמו נותנים לו עוד ועוד כח, ויש כח בקדושה ויש כח בטומאה, זה כנגד זה עשה האלקים, (וכן כל אלה שקוראים בקלפים ובקפה ובכף יד ובאסטרולוגיה וכו' לא כדאי ללכת אליהם, אע''פ שפעמים אומרים את האמת, וראה מה כתב על זה בספר ''ואין למו מכשול'' חוקות הגויים) וצריכים לדעת שכל זה מכח הטומאה, שהבא לטמא פותחים לו.

וברוך השם אותו יהודי חזר לבסוף למקורות אבותיו, ובעזרת ה' יחזור גם בתשובה שלימה, ואנחנו ביחד איתו, אמן. וראה עוד מה כתבנו בעניין הכישופים בפרק ז פסוק יא.

וכאשר דימיתי כן מצאתי בזוהר קדוש (פ' ויקהל דף רלז ע''א, ע''פ מאמר הסולם) שיש מי שעושה כשפים והם מצליחים בידו, ויש מי שעושה כשפים ולא מצליח בידו, וכל מי שמצליחים לו הכשפים זאת משום שהוא מוכשר לו, דהיינו שטימא עצמו.

בא וראה מבלעם הרשע שהוא היה מוכשר ומתוקן לכשפים שיצליחו בידו, כי עין אחת שלו היתה סתומה תמיד, ומראה עיניו לא היה בדרך הישר, מום היה בו בעיניו, כמו שכתוב ''ונאם הגבר שתם העין'' שעינו האחת היתה סתומה תמיד, שהיה עיוור בעין אחת.

וכן מובא (שם דף קעב ע''ב) שיש זמנים שמצליחים בהם בני אדם ויש זמנים שאינם מצליחים בו, ובשביל זה אותם בעלי הקוסמים והמכשפים מתמעטים מן העולם, לפי שלא יודעים עיקר הטעם כשרואים שאין הכישוף עולה בידיהם וחושבים שנתבטל כח הכשפים, ועל כן המכשפים הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחוץ באותו הסימן והיו יודעים שעתה שולט זה הכוכב לכן אין הכשפים עולים בידיהם, והנה הגם שאלו הכוכבים הם בחיצונים על כל זה מקפידים על המכשפים על שהם מכריחים אותם בעל כרחם לעשות רצונם. ע''כ.

---

מהו לשכב עם בהמה? זהירות האשה בזמן טבילתה במקוה

הנה עון חמור הוא שכיבת אדם עם בהמה שמיתתו בסקילה, וכמו שראינו בפסוק בספר דברים (כז, כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן, שזה מצוי רק אצל הגויים שטופי זימה וניאוף, וכמו שמצאנו בבלעם שהיה בא על אתונו (כמו שפירשו המפרשים שם, במדבר כד, ג, בעל הטורים), וכן אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא (ע''ז כב:) אני ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה צלאה ואכלה, וא''ר ירמיה מדיפתי אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך מן השוק וחקק בה (עשה בה חור) כדי רביעה, רבעה צלאה ואכלה. ע''כ.

והנה הבא על הגויה כמו שבא על בהמה, ומעשה היה ברבי שילא שנתן מלקות לאיש אחד, לפי שבא על גויה, הלך זה והלשין ומסר אותו למלכות, ואמר: יש ביהודים, אחד שהוא דן דינים בלא רשות המלך, שלח המלך אל רבי שילא שליח שיבוא אצלו, וכשבא, אמר לו המלך מאיזה טעם נתת מלקות לזה האיש? אמר להם: משום שבא על חמור, אמרו לו יש לך עדות על זה, אמר להם כן, בא אליהו הנביא זכור לטוב ונדמה להם כמו אדם, והעיד על זה, אמרו אם כן הוא, הרי הוא חייב מיתה, אמר להם רבי שילא: אנו מעת שגלינו מארצנו, אין לנו רשות להרוג את הנפש, אך אתם מה שאתם רוצים לעשות לו עשו, וכו' אך המלך נתן לו מקל של ברזל, להכות בו לחייבים, ואמרו לו: דון הדינים והמשפטים שיבואו לפניך, כשיצא רבי שילא משם, אמר זה האיש, וכי הקב''ה עושה ניסים לשקר?! כי אנכי לא בעלתי חמור, אמר לו רבי שילא: רשע, וכי אינם נקראים חמורים, שכתוב (יחזקאל כג) ''אשר בשר חמורים בשרם'' ראה רבי שילא לזה האיש שהולך לומר להם שקורא אותם חמורים, ואמר בלבו זה הוא רודף לי למסור אותי בידם, והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו, הכה אותו במקל שהיה בידו, והרגו. ע''כ.

ודע שמובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פ' פקודי דף רסד ע''א) שישנו ממונה אחד ששמו סנגדיא''ל שהוא ממונה על כל אותם הרשעים שהכניסו את ברית קודשם באשה גויה, שהיא מצד אל נכר, וכל אלו שמשחיתים את דרכם בזה החטא, ומשקרים ומועלים באות ברית קודש, זה הממונה וכל הממונים שעמו, כולם מציירים בתוכם את הציורים של אותן נשים הטמאות שנטמאו איתם, וכולם נרשמות לפי האדם החוטא כשיוצא ונפטר מזה העולם, ומטמאים את הרוח של אותו הרשע, כמו שאמרו חז''ל (סוטה ג:) על הפסוק ''ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה'' פירושו לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה בעולם הבא. ע''כ.

וראה מה שכתבנו בפרק לא פסוק יא.

אמנם, אל יחשוב אדם לעצמו שרק אם הוא יעשה את העבירה בפועל עם בהמה, או עם גויה אז יתחייב באיסור, שזה אינו, אלא אפילו אם בא על אשה לא טובה זה כאילו בא על בהמה,

כמו שאמרו חכמים (פסחים מט:) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה.

וכן אליעזר איש ביריא אומר (עירובין נה:) יושבי צריפין כיושבי קברים, ועל בנותיהם הוא אומר ''ארור שוכב עם כל בהמה'' מפני שאמר עולא שאין להן מרחצאות (והולכין במקום רחוק לרחוץ, ונשותיהן נזקקות למנאפין, לפי שהעיר עזובה מאין איש, רש''י) ורבי יוחנן אמר מפני שמרגישין זה לזה בטבילה (שאין להן מקוואות, והולכות הנשים לטבול במקום רחוק, וקוראה לחברתה ומרגישים השכנים, ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן, ותנן: (קידושין פ, ב) לא יתייחד אדם עם שתי נשים, רש''י)

ומשום זה כתב בספר הטהור טהרת הבית (ח''ג דיני חציצה הלכה מט) למרן הרב עובדיה יוסף שליט''א, שאשה שטובלת לטהרתה, עליה להיות צנועה ולהסתיר ליל טבילתה מפני השכנים והקרובים, לבל ירגישו שהוא ליל טבילתה, ומי שאינו עושה כן עליה נאמר ''ארור שוכב עם כל בהמה'', וכן כתב הרב בהארות בשם הפוסקים כי בשכר הצניעות תזכה לבנים כשרים וכו', ובשו''ת יהודה יעלה אסאד (חיו''ד סי' ריז) נשאל באשה שכל עסקה בחנות מכולת, ואם תסגור החנות בליל טבילתה, בימי החול, ירגישו בה בני האדם שהוא ליל טבילה, וכתב שיש להתיר לה לדחות הטבילה עד ליל שבת, דבלאו הכי סוגרת היא החנות מבעוד יום, ולא ירגישו בה. ובשו''ת שיח משה (סי' יד) כתב שלא לבנות המקוה על ידי בתי הכנסת שנשים צנועות אינן יכולות ללכת למקוה בצניעות, מפני האנשים הבאים אז להתפלל בבית הכנסת.

והנה ידוע שבעיר הקודש ירושלים בכל חצר דרים כמה שכנים, ואם תחזור האשה מבית הטבילה בלילה יתפרסם הדבר לשכנים, והוא עון פלילי, ואשה העושה כן גורמת רעה גדולה לעצמה לבעלה ולבניה, חס ושלום, ולכן יותר נכון שהנשים יטבלו בשמיני ויחזרו לביתן מבעוד יום כדי להצניע טבילתן, ואת צנועים חכמה, ולכן אם יש לאשה בנים גדולים שדרים עמה, וחוששת שירגישו בהליכתה לטבול בליל שמיני, תדחה טבילתה ליום שמיני ותבא לביתה ביום

ומכל מקום אם במקרה באו ההורים אצלם ביום שחל טבילת מצוה, וכיוצא בזה, אף על פי שיש להסתיר מהם הטבילה עד כמה שאפשר, אך אין לדחות הטבילה משום כך, בפרט אם לא קיימו מצות פריה ורביה.

ואשה ההולכת לטבילה ושאלה אותה חבירתה לאן פניך מועדות, מותר לה לשנות מפני הצניעות. ע''כ.

---

בעינן הגר וגיורו

הנה התורה הקדושה ציותה אותנו הלכות ודרך ארץ, מצוה אחת לכבד את הגר, וזוהי מצוה גדולה מאוד, שאחר שהוא היה גוי שאוכל מה שרוצה ובא על מי שרוצה ועל מה שרוצה, ואין מי שאומר לו מה יעשה ומה יפעל כי הוא חושב שהכל זה כחו ועוצם ידו עשו את החיל הזה, הנה לפתע התחיל להבין שיש בורא לעולם, ועוזב את כל ההבל, ונכנס תחת כנפי השכינה, וזוהי דרגה מאוד גדולה, ועשה בזה מאוד מסירות נפש, אי לכך צווה אותנו הקב''ה לכבד אותו.

וכן כיבדו הכתוב ואמר (שמות יב, מח, מט) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

וכן (ויקרא יט לג, לד) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וכן (במדבר טו, יד-טז) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה' תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

וכן (דברים י יח, יט) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה

וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

וכן (שם כד, יז, יח, יט, כ, כא) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

וכן (שם כז, יט) אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

וכן אצל הנביאים ירמיה וזכריה נאמר (ירמיה ז, ו) ''גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ''. ובזכריה (ז, י) ''וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם''.

וכן (מלאכי ג, ה) וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

וכן (איוב לא לב) בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח.

ובתהלים אמר (קמו, ט) ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת.

וכן בישעיהו (א, יז) ''לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה''.

פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש (ברכות סג:) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, והלא דברים קל וחומר ומה מצריים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי, כך המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה.

וכן הגמרא אומרת (ב''מ נח:) שאסור לומר לגר: זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו, וכן אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.

ומעשה (שבת לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם? אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל וגייר אותו. ביום הראשון לימד אותו, א''ב ג''ד, ולמחר הפך לו סדר האותיות ואמר ת''ש ר''ק, אמר לו הגר והלא אתמול לא אמרת לי כך, אמר לו הלל, וכי לא עלי סמכת שאמרתי לך שאל''ף כך ובי''ת כך, כך גם על תורה שבעל פה תסמוך עלי.

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו שמאי במקל שבידו, בא לפני הלל וגייר אותו, אמר לו מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והשאר לך תלמד.

ושוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה קורא ''ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד'' אמר הללו למי? אמרו לו לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו במקל שהיה בידו. בא לפני הלל, וגייר אותו, אמר לו, לא מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא כיון שהגיע לפסוק ''והזר הקרב יומת'' אמר לו, מקרא זה על מי נאמר? אמר לו, אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל, כתוב עליהם ''והזר הקרב יומת'' גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה, בא לפני שמאי אמר לו, האם ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתוב בתורה ''והזר הקרב יומת'' בא לפני הלל אמר לו, ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה לימים נזדווגו שלשתן (הגרים) למקום אחד ואמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. ע''כ.

וכן הוא במכילתא (כאן פרשה יח) ''וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים''. לא תונינו בדברים ולא תלחצנו בממון, שלא יאמר לו אמש היית עובד לכל קורס נבו (עבודה זרה) והרי חזירים בין שיניך ואתה מדבר מילין כנגדי?!.

ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך? תלמוד לומר ''וגר לא תונה'', מכאן היה ר' נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

חביבים הגרים שבכל מקום הקב''ה כותב עליהם: ''וגר לא תונה'' ''ואהבתם את הגר'' ''ואתם ידעתם את נפש הגר'' ר' אליעזר אומר: גר לפי שסורו רע לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה.

ר' שמעון בן יוחאי אומר: הרי הוא אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכי מי גדול? מי שאוהב את המלך, או מי שהמלך אוהבו? הוי אומר מי שהמלך אוהבו, שנאמר ''ואוהב גר''.

חביבים הגרים שבכל מקום נקראו כישראל,

נקראו בני ישראל עבדים שנאמר ''כי לי בני ישראל עבדים'' ונקראו גרים עבדים שנאמר ''לאהבה את שם יי ולהיות לו לעבדים''.

נקראו ישראל משרתים, שנאמר ''ואתם כהני יי תקראו משרתי אלהים יאמר לכם'' ונקראו הגרים משרתים שנאמר ''ובני הנכר הנלוים על יי לשרתו''.

נקראו בני ישראל אוהבים שנאמר ''זרע אברהם אוהבי'' ונקראו הגרים אוהבים שנאמר ''ואוהב גר''.

נאמר בישראל ברית, שנאמר ''והיתה בריתי בבשרכם'' וכן בגרים שנאמר ''ומחזיקים בבריתי''.

נאמר בישראל רצון שנאמר ''לרצון לפני יי'' ונאמר בגרים רצון שנאמר ''עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי''.

נאמר בישראל שמירה שנאמר ''הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'' ונאמר בגרים שמירה שנאמר ''יי שומר את גרים''.

אברהם קרא עצמו גר שנאמר ''גר ותושב אנכי עמכם''. דוד קרא עצמו גר שנאמר ''גר אנכי בארץ''. ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על האדמה ואין מקוה (דה''א כט) ואומר ''כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי''.

חביבים הגרים שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים, שאלו מל בן עשרים שנה או בן שלשים שנה, לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן שלשים, לפיכך גלגל המקום עמו עד שהגיעו לתשעים ותשע שנים, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים, וליתן שכר ימים ושנים, לרבות שכר עושה רצונו, שנאמר ''יי חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר''.

וכן הוא בשמות רבה (פר' יט) אמר איוב (איוב לא, לב) ''בחוץ לא ילין גר'' שאין הקדוש ברוך הוא פוסל לבריה, אלא לכל הוא מקבל השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש ליכנס יכנס, לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר, כנגד (דברים לא, יב) וגרך אשר בשעריך, וכן (איוב שם, שם) ''דלתי לאורח אפתח'' כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא סובל בריותיו, אמר רבי ברכיה כנגד מי אמר בחוץ לא ילין גר? אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש שנאמר (ישעיה יד, א) ''ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב'' ואין ונספחו אלא כהונה שנאמר (ש''א ב, לו) ''ספחני נא אל אחת הכהונות'' שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים, לפי שבנותיהן נישאות לכהונה.

וכן שאל עקילס הגר את רבותינו: מה שכתוב (דברים י, יח) ''ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה'' הרי כל הבטחות שהבטיח את הגר שהוא נותן לו לחם ושמלה?!

ענו לו: יעקב ששמו ישראל כך שאל מלפני הקדוש ברוך הוא (בראשית כח, כ) ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'' ואתה שבאת אצלנו לא דייך שאתה כמותינו אלא דייך שתהא כיעקב בכורו של הקדוש ברוך הוא, וסוף דבר לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה שאל, אלא אמר יעקב הבטיחני הקדוש ברוך הוא שהוא עמדי ויעמיד ממני את העולם, אימתי יודע אני שהוא עמדי ושמרני? כשיעמיד ממני בנים כהנים אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, שנאמר ונתן לי לחם לאכול זה לחם הפנים ובגד ללבוש אלו בגדי כהונה, שנאמר (שמות מ, יג) והלבשת את אהרן את בגדי הקדש. וכן כאן ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה כלומר שמעמיד בנים מן הגר שאוכלים לחם הפנים ולובשים בגדי כהונה, שנאמר ''בחוץ לא ילין גר''.

אמר הקדוש ברוך הוא אחר כל הכבוד הזה שאני עתיד לעשות לבעלי תשובה אתם קורים תגר, שנאמר (ישעיה נו, ג) וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ. אמר להם הקדוש ברוך הוא לגרים: אתם מתייראים לפי שפסלתי אתכם ואמרתי בפסח כל בן נכר לא יאכל בו. למה לא תשאלו לגבעונים מה טובה עשיתי להם, בני אדם שעשו בערמה ועשו מיראה ובאו להן אצל בני ונשבעו להן, מה עשיתי לשאול ולביתו על שביקש להרגם שהרגו הם שבעה מבניו שנאמר (ש''ב כא, ח) ויקח המלך את שני בני רצפה ואת חמשת בני מיכל, אמר הקדוש ברוך הוא מה אם לגבעונים שהיו אמוריים ובאו מיראה ועשו מרמה עם ישראל קבלתי אותם ועשיתי להם טובה, הגרים שהם באים מאהבה ומשרתים לשמי איני מקבלן ומגדלן לפיכך (ישעיה נו, ג) וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ. אלו הגרים שמהולים הם, אבל העובדי כוכבים ערלי לב הם, שכך הקדוש ברוך הוא פוסל את ערלי לב ומורידם לגיהנם שנאמר (יחזקאל לב, יח) בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו, ע''כ.

וכן אמר הקב''ה (ויקרא רבה פר' א) חביב עלי שמותם של גרים כיין המתנסך לפני על גבי המזבח. וכן אמר ר' יהודה ב''ר סימון (מדרש רבה רות, פרק א פסוק יט) על הפסוק ''וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם'' בא וראה כמה חביבים הגרים לפני המקום כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה הכתוב לנעמי.

ובזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש פר' משפטים דף צח ע''א) מובא כי הנשמות של הגרים כולן פורחות מגן עדן התחתון, וכשמתגיירים גרים בעולם פורחות נשמות אלו משם ונכנסות בהם בדרך סתום, כי הם עולות תחילה מג''ע אל תחת כנפי השכינה שהוא מקום נעלם וסתום, ומשם הם יורדות למטה בגרים המתגיירים,

ושואל כשהם מסתלקים ונפטרים מן העולם, נשמתן שהרויחו מתוך הגן עדן לאיזה מקום הם חוזרות? כי למקור אשר חוצבו משם בודאי אינן יכולות לחזור, כי קל וחומר, מה אם נשמות ישראל הקדושות אינן חוזרות מיד אל מקורם אשר חוצבו משם אלא הם בגן עדן התחתון וכיוצא, מכל שכן נשמות הגרים שהם תולדות הנשמות שבגן עדן ונתלבשו בגופות הגוים, איך יוכלו לחזור למקורם?

ומתרץ כי ודאי אינן יכולות ליכנס שם מעצמן, אלא למדנו (ב''ב נג:) שמי שלוקח ומחזיק ראשון בנכסי הגרים שמתו בלא בנים, הוא זוכה בהם כי הפקר הם, אף כל אלו הנשמות קדושות העליונות של בני ישראל, שהקב''ה הזמין אותם להיות למעלה בגן עדן התחתון, וכולם יוצאות משם בזמנים ידועים כמו בשבתות וימים טובים וראש חודש, ועולות למעלה כדי להשתעשע בגן עדן עליון, ופוגעות בעלייתן הראשונה באלו הנשמות של הגרים שהם משוטטות סביבות הגן עדן התחתון,

הנה מי שמחזיק באלו נשמות הגרים, מאותם אלו נשמות ישראל העולות לגן עדן העליון, הרי היא מחזקת בהן וזוכה בהן ומתלבשת בהן בעת עלייתה, וכולן עומדות בזה הלבוש כשעולות באויר שבין ג''ע התחתון לג''ע העליון, ע''כ.

וכן אמר ריש לקיש (רבנו בחיי, שמות פרק כד פסוק ה) גדולים גרים בזמן הזה יותר מישראל כשעמדו על הר סיני, שהם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר והנפלאות הגדולות והנוראות והגרים לא ראו מדבר זה כלום ובאים בצר ובמצוק להסתופף תחת כנפי השכינה, ע''כ.

ורבנו בחיי פירש (כאן): גר נקרא מלשון גרגיר הנמצא יחידי בראש ענף האילן מבזים אותו ומריעים לו על כן אמר הש''י אל תחשוב שאין לו מי שיריב את ריבו כי אני הוא הרב את ריבו והעושה נקמה בעושקיו, וזהו שנתן טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, לא אמר ואתם ידעתם את הגר אלא את נפש הגר כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו ואין לו למי ישא עיניו כי אם אלי, ועל כן ארחם עליו כמו שרחמתי עליכם שהייתם גרים בארץ מצרים. ע''כ.

ועוד רבי אליעזר הגדול אומר (ב''מ נט:) מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושש מקומות ויש ואומרים בארבעים ושש מקומות בגר? מפני שסורו רע.

ודע (יבמות מז.) שגר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה שרויים ביגון וצער, דחופים, שפלים מטורפים ויסורין באין עליהם, אם אומר יודע אני ואיני כדאי (ואיני ראוי להשתתף בצרתן ומי יתן ואזכה לכך, רש''י) מקבלים אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות (שאם ירצה לפרוש שיפרוש, שאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת [מחלת נגע צרעת] שנאמר ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב) ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לְמִדָה זו' אכלת חֵלֶב= אי אתה ענוש כרת, חללת שבת= אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו אכלת חֵלֶב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות,

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, אמר רבי אלעזר אנו לומדים זאת מנעמי, שאמרה נעמי לרות אסור לנו לצאת חוץ לתחום, אסור לנו יחוד בעריות, מצוות אנו על תרי''ג מצות.

ואין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו (משום שהשהיית מצוה אין אנחנו משהים) שנאמר (רות) ''ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר עמה''.

קיבל= מלין אותו מיד, נשתיירו בו ציצין המעכבים את המילה חוזרים ומלין אותו שניה, נתרפא מטבילים אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו,

אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני ת''ח עומדים לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, אחד גר ואחד עבד משוחרר, ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו: קיבל מלין אותו מיד.

תניא רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: (יבמות מח:) מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן? מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח, רבי יוסי אומר: גר שנתגייר דומה לקטן שנולד, אלא מפני מה מעונין לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, אבא חנן אומר משום ר' אלעזר לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה, אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה.

וכן פסק מרן בש''ע (יו''ד סי' רסח) גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה, ואם מל כשהיה עובד כוכבים, צריך להטיף ממנו דם ברית, ואין מברכים עליו, ואם נכרת הגיד אין מילתו מעכבת מלהתגייר, ומספיק לו בטבילה.

וכשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, האם אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים ומטורפים ויסורים באים עליהם, אם אמר יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם, מקבלים אותו מיד, ומודעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה', ואיסור עבודת כוכבים ומאריכים עמו בדבר זה, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות, שאומרים לו, קודם שבאת לְמִדָה זו אכלת חֵלֶב אין אתה ענוש כרת, חללת שבת אין אתה חייב סקילה, ועכשיו אכלת חֵלֶב, אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה, ואין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו, וכשם שמודעים אתו ענשן של מצות כך מודעים אותו שכרן של מצות, ומודיעים אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי עולם הבא, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם, ואומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל, וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם, שאינם יכולים לקבל רוב טובת עוה''ז כעובדי כוכבים, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא, ואין הקב''ה מביא עליהם רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל העובדי כוכבים כלים, והם עומדים ומאריכים בדבר זה כדי לחבבן. אם קבל מלין אותו מיד וממתנים לו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואח''כ מטבילים אותו טבילה הוגנת בלא חציצה, ושלשה עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שניה והוא עומד במים,

ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינים מבחוץ ומודיעים אותה מקצת קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח''כ טובלת בפניהם, והם מחזירים פניהם ויוציאם כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים,

(ובשו''ת יביע אומר [ח''א חיו''ד סי' יט] העלה שאין להקל לכתחילה בדין זה, וצריכים הדיינים להכנס לבית הטבילה לראות במו עיניהם טבילת הגיורת, ויש לזה ב' דרכים: א. לפרוס יריעת בד ע''פ המים, ואין נראה מתוכה אלא ראש הגיורת, הבולט דרך חלל שבאמצע היריעה, ואחר קבלת המצות תרכין ראשה ותטבול לעיני הזקנים, ומיד לאחרי זה הדיינים יוצאים החוצה. והיא תלבש ותצא. ב. אפשר ג''כ להתיר לגיורת לטבול בחלוק רחב (שנעשה למטרה זו), שאינו חוצץ מכיון שהמים חודרים לתוכו. אולם להקל לטבול שלא בפני בית דין, אינו נכון כלל, ועל הבית דין לעמוד בכל תוקף נגד המחדשים והמודרניים למיניהם, וה' ישלח עזרו מקודש לכל הולך תמים, והיה ה' עם השופט, ולא תמעד אשוריו. והנה אם כי מצינו במדרש (ר''פ לך לך), אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, אין ללמוד מזה שיהיה די לגייר ע''י נשים, שהרי משפט כתיב בהו, וצריכים ג' אנשים דוקא, שהאשה פסולה לדון, וכמו שכתבו התוספות, אלא הביאור הוא שעיקר ההשפעה לגייר את הנשים נעשתה ע''י שרה, וגם היא היתה מושיבה אותן במים עד צוארן, וכמ''ש בגמ'.. וכל שכן ששם יש לומר שלא היו גרות ממש, אלא רק להאמין בהשי''ת ולקבל עליו שבע מצות בני נח. (שהרי לא היו שלשה בתחלת הגרות). ואשר ע''כ אין לזוז מההלכה המפורשת, שהטבילה צריכה להיות בפני ב''ד).

ויברך על הטבילה אחר שיעלה מן המים וכיון שטבל הרי הוא כישראל, שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין.

הואיל וטבילת גר צריך בית דין של ג' אין מטבילים אותו בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה ואם טבל הרי זה גר. וצריך אחרי הטבילה לברך על הטבילה.

ומדין תורה מותר לגר שישא אמו או אחותו, שנתגירו, אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

וכתב מרן (שם סי' רמא סע' ט) שאסור לגר לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ע''כ.

וכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה יו''ט עמ' שנג בשם ספר ''אם המלך'' לרב יוסף חיים, ובעמוד שמו) שאמר בעז לרות המואביה (רות ב, יב) ''יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו''.

הנה ידוע שאם הקב''ה בכבודו ובעצמו דן את האדם, נותן לו שכר גם על מחשבתו הטובה, שמחשבה טובה מצרפה למעשה (קדושין לט:) ואם חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה- מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שנאמר (מלאכי ג, טז) ''ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'', (ברכות ו:). מה שאין כן בית דין של מעלה, שאין יודעים מחשבות, וכמו שנאמר (ד''ה ב ו, ל) ''כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם'' לפי זה אין לצפות מהם שכר על מחשבה טובה, ולכן אמר דוד המלך (תהלים יז, ב) ''מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים''.

והנה הגר שבא להתגייר באמת, מן הראוי שהקב''ה ידון אותו, ולא ימסרנו ביד המלאכים שהם בית דין של מעלה, שהרי זה הגר מתחלה היה בכלל אומות העולם, שהם תחת שלטון השרים של מעלה. וכשהוא יוצא מתחת שלטון שרי אמות העולם, ונכנס בכלל ישראל, שהם תחת השגחתו המיוחדת של הקב''ה, שנאמר (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, מן הראוי שגם הקב''ה יתנהג עמו במדה כנגד מדה, שלא ימסור דינו בידי המלאכים של בית דין מעלה, כי אם הקב''ה בכבודו ובעצמו יפסוק דינו.

ולכן אמר בעז לרות יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ- שהקב''ה בעצמו ישלם לך פעלך, ואף שיש כמה מצות מן התרי''ג מצות שאי אפשר לקיים אותם במעשה, אלא רק במחשבה, לא יחסרו ממך, אלא תקבלי את שכר כל המצות בשלמות, ולכן אמר וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, ולמה? אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו- מעצמך פרקת עול שרי מעלה הממונים על אומות העולם, ובאת לחסות תחת כנפיו של הקב''ה בעצמו, לכן שורת הדין נותנת שגם הקב''ה ינהג עמך כמדתך.

וכן בזוהר החדש (רות דף עט ע''א) מובא: שאל רבי פדת לבנו של רבי יוסי, רות כיון שנתגיירה למה לא קראוה בשם אחר, (כמו שנוהגים כן לגבי כל הגרים) אמר לו שמעתי ששם אחר היה לה, והוא גָּלִית, וכיון שנתגיירה כשנשאת למחלון קראו שמה רות, שהרי נתגיירה קודם שנשאת למחלון.

והנה אמרה רות לבועז (רות ב, י) מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה

ויש לפרש כונתה על פי מה שכתב המנחת חינוך (מצוה תקסב) שהפסוק (דברים כג, ז) ''לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם'' היינו שעמון ומואב אפילו אחר שנתגירו אסור לדרוש שלומם וטובתם, והוסיף, שאף הנקבות בכלל זה, שאף על גב שידוע לנו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, זהו רק לענין להתירן לבא בקהל, מכל מקום, פשוט הדבר שגם הנקבות בכלל האסור של לא תדרוש בשלמם וטובתם כל ימיך לעולם, ולפי זה בצדק תמהה רות מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, שהרבה עליה דברי חן והעתיר עליה דברי שבח וברכה רבה, והרי אנכי נכריה מזרע עמון ומואב.

אבל באמת הצדק אם בעז, וכמו שכתב בספר יראים (סי' רצו) שרק האסורים לבא בקהל, שנאמר עליהם ''על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'' נאמר מקרא זה שלא תדרוש שלומם וטובתם, אבל נשים שלהם שאין דרכן לקדם, ומותרות לבא בקהל, מותר לדרוש בשלמן וטובתן. וכן כתב הגאון מהר''י פירלא בספר המצות (לא תעשה רס''ג, דף רעט ע''ב) וזה לשונו: שאחר שנתחדשה ההלכה שמואבי ולא מואבית לענין התר לבוא בקהל, ממילא אין הנקבות בכלל האיסור של לא תדרוש שלומם וטובתם.

(עד כאן מחזון עובדיה יו''ט עמ' שנג בשם ספר ''אם המלך'' לרב יוסף חיים, ובעמוד שמו).

וכן כתב מרן שליט''א בחזון עובדיה אבלות ח''א (עמ' לג) מבקרים חולי נכרים מפני דרכי שלום, וגר צדק ששמע שההורים שלו (נכרים) חולים, מצוה לבקרם ולהתפלל עליהם לרפואה שלמה, הואיל והם הביאוהו לעולם הזה, אשר בהיותו חי נושא את עצמו זכה לחיי העולם הבא.

וכן כתב (שם דיני אמרית קדיש הל' ט) על גר צדק שמתו אביו ואמו כשהם נכרים, רשאי לומר עליהם קדיש למנוחתם, שכיון שהם הביאוהו לעולם הזה, וגרמו לו שיזכה להסתפח בנחלת ה' ולהכיר בדת האמת, יש תועלת באמירת הקדיש עליהם למנוחתם, ולהקל מעליהם חומר הדין.

ובחזון עובדיה אבלות ח''ב (עמ' קיט) כתב שגר שנתגייר הוא ובניו, אין מתאבלים זה על זה, שגר שנתגייר דומה לקטן שנולד, ונפסקה הקרובה שביניהם. והוא הדין לגר שנתגייר עם אמו, אינו מתאבל עליה. ומיהו רשאי הגר להחמיר על עצמו ולהתאבל על אביו או אמו שבעה ושלשים, ורק לא יחמיר להבטל מתלמוד תורה ומהנחת תפלין, כיון שמן הדין אינו חייב להתאבל, וטוב יעשה לומר אחריהם קדיש והשכבה, ולעשות מצות וצדקות לעילוי נשמתם. ע''כ.

וגוי שנתגייר בארץ ישראל כדת, אף אם מוצאו מארצות אשכנז, עליו להתנהג בכל ההלכות כהוראות מרן השלחן ערוך, בין להקל בין להחמיר, ואפילו אם אביו היה יהודי מארצות אשכנז ואמו נכריה, כיון שאין לו כל יחוס לאביו, ולכך הוצרך להתגייר, עליו לנהוג כמנהג המקום שנתגייר שם, וכדעת המרא דאתרא, הוא מרן שקבלנו הוראותיו. ואין הבדל בזה בין גר לגיורת, וגם בהלכות פסח יתנהג כמנהג הספרדים ולא כמנהג יוצאי אשכנז היוצאים ביד רמ''א, (עין יצחק, כללים- לרב הגאון יצחק יוסף שליט''א). ע''כ.

ובספר הלכה ברורה (ח''ד עמ' צד) כתב גר צדק ראשי לעבור לפני התיבה ולשמש כשליח ציבור, ואפילו קבוע, ואומר בתפלתו ''אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם וכו',

והגר אינו מברך ''שלא עשני גוי'' ואפילו נתגיירה אמו כשהיתה מעוברת, כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה, מפני שברכה זו היא על תחלת בריאתו של האדם, וכשנברא היה גוי, ומכל מקום יברך ''שלא עשני עבד''. (שם ח''ג סי' מו הל' יא).

וראה על כבוד הגר מה כתבנו בפרק כג פסוק ט, ע''כ.

מהו שנאמר ''וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'' רבי נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך (כיון שגרים הייתם, גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות, רש''י), וזהו שאומרים אנשים: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא (מי שיש לו תלוי במשפחתו [שהמלכות תלתה אותו] לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה שכל שם תלייה גנאי הוא לו, רש''י). (ב''מ נט:).

ודומה לזה כתבה התורה (דברים כג, ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.

ומכאן נלמד אנחנו שפעמים שאנו פוגשים חברים מהעבר שלצערנו הם לא שומרים תורה ומצות, ואנחנו מדברים איתם קשות אחר שאנו כבר ''מתוקנים'' ואומרים לו על כמה שהוא רחוק מהשם יתברך, ואיך הוא יכול לחיות כך וכו' אלא צריך לומר לו כאילו אתה איתו ביחד באותה צרה ואתה רוצה שתעזרו אחד לשני ולא בתור הרב שלו, אחד שכבר מבין ויודע הכל ורוצה לתת לו מוסר, כי כמה שנים לפני הייתה בדיוק כמוהו ואפילו יותר גרוע, אלא הכל בענוה ויראת חטא וחס וחלילה לומר לו שאתה יותר טוב ממנו, אלא אתה רק מתחזק בעבודת ה' ואתה רוצה שגם הוא יהיה איתך, וכך גם הוא יקבל ממך, אמנם ברגע שהוא רואה אותך מתנפח כמו טווס ומדבר עמו כמו רבו המובהק ומדבר אתו מילים בארמית מהגמרא, זה כבר לא אותו חבר שהיה לו, וזה דוחה אותו ממך ויצא שכרך בהפסדך, אלא דבר עמו בלשונו (כמובן שלא יחרוג מדרך התורה, ולא ליצנות) וכך הוא יתחבר עמך ויראה שיש עם מי לדבר, וזה עדין נשאר חברו ולא הרב שלו. ויקוים בנו הפסוק בתהלים (קלג, א)

הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד.

---

צער אלמנות ויתומים

הנה גילה לנו הקב''ה מלך מלכי המלכים על מה הוא מקפיד ועל מה הוא בצער, ועל כל אחד ואחד להפנים את זה ללבו, ולא לצער את היתומים והאלמנות, שעליו הזהיר הקב''ה יותר במפורש, ויותר נקט בלשון קשה, שאמר שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים, ומי שלא שם לב לזה (במזיד) ומצער אותם וכו' דמו בראשו.

וכן מצאנו בתורה (דברים י, יח) עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה.

וכן (שם כד, יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה.

וכן (שם כז, יט) ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה ואמר כל העם אמן.

וכן (ירמיה ז, ו) גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה.

וכן (שם כב, ג) כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תונו אל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה.

וכן (ישעיה א, יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

וכן (תהלים קמו, ט) ה' שמר את גרים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות, וכתב על זה במדרש תהלים: זיווג את הגר ליתום ולאלמנה למה? אמר הקדוש ברוך הוא שלשתן עלובים ועניים, וכן משה אמר: עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר (דברים י יח), לכך נאמר יתום ואלמנה יעודד, ומי היתומים? אלו ישראל שנאמר ''יתומים היינו ואין אב.'' (איכה ה ג). ומי הן אלמנות? אלו ציון וירושלים שנאמר ''העיר רבתי עם היתה כאלמנה.'' (שם א א). לכך נאמר יתום ואלמנה יעודד וכי כל היתומים והאלמנות הוא מעודד? לא, אלא אם היו צדיקים וכן הוא אומר ''אבי יתומים ודין אלמנות אלהים במעון קדשו.'' (תהלים סח ו).

אבל אם היו רשעים כתוב בהם ''ודרך רשעים יעות'' וכי הוא מעות דרכים? אלא הוא גוזר על כל הצדיקים והרשעים והם עולים לירושלים וגן עדן, זה הוא דרך לשתיהן והצדיקים והרשעים הם באים לירושלים כיון שהגיעו לשם הקב''ה מכניס הצדיקים לג''ע ומעות דרכן של רשעים ומוליכן בדרך לגיהנם, לכך נאמר ''ודרך רשעים יעות'' וכן הוא אומר ''מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ.'' (תהלים קמז ו), והצדיקים ממליכים להקדוש ברוך הוא שנאמר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור, ע''כ.

כתב הכתב סופר: מדוע כפל הקב''ה את המילה עַנֵּה תְעַנֶּה? אלא נראה לומר כי כל מי שחברו נענש על ידו גם הוא נענש אח''כ, ואם כן על המענה אלמנה ויתום והקב''ה שומע ומעניש למענו, אח''כ גם האלמנה והיתום נענשים, שנענשו אחרים על ידם, ע''כ. ודע של זה שהקב''ה מעניש את שניהם זה משום שהיתום או האלמנה לא מחלו למענה אותם, אבל אם מחלו למענה, אליהם אין קפידה, ואם גם המענה עשה תשובה, שניהם נכנסים לחיים טובים ולשלום. ע''כ.

בא וראה על מה מתו אנשי דור המבול, שאמר המדרש תנחומא (נח סי' יח) על דור המבול, בא איוב ופרשן (למה טבעו במבול) שנאמר (איוב כד, ב-ג) ''גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה'' שהיו נכנסין זה בגבולו של זה, ''עדר גזלו וירעו'' שהיו גוזלים זה צאנו של זה, ''חמור יתומים ינהגו'' שהיו רואין חמור של יתום באים ונוטלין אותו ממנו, ''יחבלו שור אלמנה'' אלמנה שמת בעלה והניח לה שור באין ונוטלין אותו ממנה. ע''כ.

וכן ר' יוסי אומר (ש''ר פר' ל) למה אהב אלקים יתומים ואלמנות אלא שאין עיניהם תלויות אלא בו, שנאמר (שם סח) אבי יתומים ודיין אלמנות לכך כל הגוזלם כאלו גוזל להקב''ה שהוא אביהם שבשמים והוא כועס עליו שנאמר (שמות כב) וחרה אפי והרגתי אתכם, משל לבת מלכים שסרחה על אביה והיו לה בנים וטרפה אותם עליו והלכה לה כשהוא רואה אותם כאלו רואה את בתו לפניו ומי שהוא נוגע בהן נפרע ממנו ע''כ.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב (שבת יא.) עדיף לשמש תחת ישמעאל ולא תחת נכרי, תחת נכרי ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת ת''ח ולא תחת יתום ואלמנה (תלמיד חכם. אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה, רש''י).

ובמסכת כתובות (נ.) מובא: אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? אלא רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת.

ר''א אומר (ב''מ לח:) ממשמע שנאמר ''וחרה אפי והרגתי אתכם'' איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים?! אלא מה תלמוד לומר ''והיו נשיכם וגו''' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן (שילכו בשבי ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים ויהיו נשיהם אלמנות לעולם שאין ב''ד מניחין אותן לינשא ובניהם כיתומים שלא ירשו נכסיהם ושתי קללות הן אחת של חרב ואחת של שבי שמע מינה אין מורידין, רש''י).

והרמב''ן פירש ''כל אלמנה'' אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה. ואמר אם ענה תענה אותו, כל יחיד מהם, על כן כתוב אחריו והיו נשיכם אלמנות, בעונש האלמנה וצעקתה,

ובניכם יתומים, בצעקת היתום. כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך. והטעם, כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר בי יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א ב). ע''כ.

וכן בא וראה קורא יקר כמה הקפידה התורה על ענית אמן, שבן עזאי אומר (ברכות מז.) כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים, אמן חטופה יתחטפו ימיו, אמן קטופה יתקטפו ימיו, וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ע''כ.

והנה האלמנה והיתום לפי שכולן תשושי כח והבריות מקילין בהם להרע ולהצר אותם והנה דמעתם מצויה כי שערי דמעה לא ננעלו, ועל כן צריך אדם להזהר בהם להיטיב ולהתחסד עמהם בין בגופו בין בממונו וכן הזכיר הנביא (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך אם יש לך ליתן לו לחמך תן, ואם לאו נפשך שיזמין עצמו להמציא לו קורת רוח בדברים. ומה שהזכיר לשון כל אלמנה אפילו עשירה ובעלת נכסים מפני שדמעתה מצויה ונפשה מר לה.

וכל זמן שאתם נזהרים בהם ומרחמים עליהם מדת הדין תתהפך לרחמים שהרי מדה טובה מרובה ממדת הפורענות ובזה תאריכו ימים אתם ובניכם ולכם תהיה צדקה לפני הש''י שהרי פרי הצדקה אריכות ימים שנאמר (משלי י) וצדקה תציל ממות וכתוב (שם יב) באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, וגדולה צדקה יותר מן הקרבנות שנאמר (שם כא) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, (רבנו בחיי).

וכן מובא בתנא דבי אליהו (פר' כח) כשתפשו את רבן שמעון ואת ר' ישמעאל ליהרג, היה רבן שמעון בוכה ואמר מפני מה אנו נהרגים כעוברי עבירה וכמחללי שבתות, וכנבילות וכטריפות וכשקצים ורמסים תהא מיתתנו?

אמר לו ר' ישמעאל רבי אני אדון לפניך, פעמים ישבנו לשפוט את הדין ולא שפטנוהו באמת ובאו עדי שקר והעידו בפנינו והן נתחייבו מיתה, ואנו נכנסו לבית המרחץ ונפנינו לאכילה ושתייה ובאו יתומים ואלמנות לתבוע פרנסתן ואמר להן שמש אין השעה פנויה.

בוא וראה כמה גדול ענשו של דבר שנאמר כל אלמנה ויתום וגו' אם ענה תענה וגו' וחרה אפי וגו'. בשעה שהיו נהרגים היו מכבדים זה את זה, זה אומר אני גדול וכבד מחבירי אותי הרגו תחילה ואל אראה במיתת חבירי, וזה אמר אני גדול מחבירי אותי הרגו תחלה ואל אראה במיתת חבירי, והיו מפילין גורלות ונפל גורל על רבן שמעון בן גמליאל, נטלו ר' ישמעאל והושיבוהו בחיקו והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו ואמר לו רבי היאך נטמנת בעפר היאך נתמלא לשונך אבק ועפר כעוברי עבירה וכמחללי שבתות וכנבילות וכטריפות וכשקצים וכרמשים ולא הספיק לגמור את הדבר עד שנטלו חרב וחתכו את ראשו.

וכך כתב הרמב''ם (הלכות דעות פ''ו הל' י) חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע''פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, וידבר עמהן רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן, או רדה בהן, או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן,

במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואע''פ כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר ''כי ה' יריב ריבם''

אחד יתום מאב אחד יתום מאם, ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה: עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.

וכן כתב הרב (הל' י''ט פ''ו) לגבי יום טוב שאוכלים בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר וביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר וליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה עניים ומרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב ג) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם, ע''כ.

וכן הקפידו כל כך על גזלת היתום כמו שמובא בגמ' (ברכות יח:) במעשה באביו של שמואל שהיה מונח תחת ידו מעות של יתומים בפקדון, וכשהגיע עת פטירתו לא היה שמואל בנו אצלו, ואביו לא אמר לו היכן הכסף שמור, והיו קוראים לשמואל, בן שאוכל מעות של יתומים, הלך שמואל לבית הקברות של אביו, ואמר לנפטרים שם (ששמואל ושאר החכמים היו בדרגות גבוהות שיכלו לדבר עם המתים) שיקראו לאביו וכשבא אביו שאל אותו מעות של היתומים היכן הם מונחים? אמר לו: לך קח אותם בבנין מושב של הרחים שיש לי, ודע שהמעות המונחים למעלה ולמטה שלנו הם, והמעות שמונחים באמצע הם של היתומים.

אמר לו שמואל: ומדוע עשית כך? אמר לו: שאם יגנבו המעות הגנב יראה את המעות שנמצאים למעלה ואותם יגנוב, ואם יתרקבו המעות, שהמעות התחתונות שהם גם שלנו, ואז המעות האמצעיות שהם של היתומים ישמרו מכל פגע רע, כדי שלא יהיה להם נזק חלילה, ע''כ.

עתה הראתה לדעת כמה צריך להיזהר מלצער את היתומים וכמו שכתבנו לעיל, לכן כל אחד ישקול בפלס מאזנים כל מעשה וכל דיבור שהוא מוציא מהפה ובמיוחד על יתומים ואלמנות, ונראה כלנו שבע שמחות וכל טוב, אמן ואמן.

---

עשירות, עניות, הלואות ורבית

נֹשֶׁה לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאלו לא הלויתו כלומר לא תכלימהו, דבר נוסף: לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש.

נֶשֶׁךְ, רבית שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו כך רבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה, (רש''י, כאן ובב''מ עה:).

ובמדרש כתוב (ש''ר פר' לא סי' יב) אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ אין בעולם קשה מן העניות, שהיא קשה מכל יסורין שבעולם.

ועל זה אמר דוד המלך ע''ה בתהלים (קיב ה-י) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק, מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה', פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד. ע''כ.

וכן אמר דוד המלך (תהלים לז, כה כו) ''נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה''.

אמרו רבותינו (ש''ר פר' לא סי' יב, יג) כל היסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, רצונך לידע עד כמה? בא וראה כשהיה השטן מקטרג על איוב להקב''ה ואומר לו נתת לו ממון ובנים ואתה חס עליהם שנאמר (איוב א) הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו, ואומר (שם) החנם ירא איוב אלהים, ואולם שלח נא ידך, אמר לו הקב''ה מה אתה רוצה עניות או יסורין? אמר לו איוב רבון העולם מקבל אני עלי כל יסורין שבעולם ולא עניות, כשאצא לשוק ואין בידי פרוטה לקנות, מה אוכל? לכך קשה עניות מכל היסורין לכך נאמר את העני עמך, אמר הקב''ה לא דיו עניותו אלא שאתה נוטל הימנו רבית הוי את העני עמך. ועוד אין לך מדה קשה מן העניות שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאלו דבוקין בו כל יסורים שבעולם וכאלו באו עליו כל הקללות שבמשנה תורה ואמרו רבותינו אלו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד העניות מכרעת לכולן.

''לא תשימון עליו נשך'' לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את האדם ועקרו לו ולתולדותיו, וכן אתה לא תראה את העני שיש לו בתים או שדות או כרמים או עבד או אמה ואתה עוקף עליו ונוטלו הימנו לכך כתוב לא תהיה לו כנושה לא תנשכנו לא תהיה כנחש שהוא ערום לרעה, ע''כ.

וזאת למודעי שאדם בעל ממון חייב להלוות, שאמר ר' ישמעאל (מכילתא כאן) כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מזה, שכתוב אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי.

אֶת עַמִּי ישראל וגוי עומדים לפניך?, ללוות עמי קודם.

עני ועשיר? עני קודם. ענייך ועניי עירך? ענייך קודמים לעניי עירך. עניי עירך ועניי עיר אחרת? עניי עירך קודמים שנאמר את העני עמך.

לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה שלא תִרָאֵה לו בכל זמן. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (ריבית) מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר את כספך לא תתן לו בנשך לֹא תְשִׂימוּן מכל מקום, מכאן אמרו המלוה ברבית עובר על חמשה דברים: משום בל תתן, ובל תקח, לא תשימון עליו נשך, לא תהיה לו כנושה, לפני עיור לא תתן מכשול, כשם שהמלוה והלוה עוברים בחמשה דברים כך הערב והעדים והלבלר עוברים. ע''כ.

ומעשה (נפלאים מעשיך פרק קא) שהיה בימי הגאון רבנו עקיבא איגר ז''ל, שמת בעיר פוזנא עשיר גדול שהיה מלוה ברבית, ולא רצו אנשי חברא קדישא לקברו עד כי יתנו יורשיו סך גדול של כסף לקבורה, ויחר להם מאד, וילכו אל הנסיך המושל שם, ויצו לקרא אליו את הרב הגאון הנזכר, ויבא לפניו וידבר אתו קשות, ואמר מדוע אתם רוצים סך גדול כזה בעד קרקע מועט של ארבע אמות, ועוד מאחרים אין אתם לוקחים מעות קבורה אלא דבר מועט, ורק מזה אתם רוצים סך גדול,

ויען הרב אליו ויאמר: הנה בתלמוד שלנו מובא שהמלוה ברבית אינו קם לתחיית המתים, אלא ישאר במקום קבורתו, והנה האיש הזה שכל פרנסתו היה רק מרבית, ומזה נתעשר, והנה משאר אנשים כשמתים אין לוקחים מקום הקבר לחלוטין, אלא לדירת עראי, יען כי כלנו מצפים לתחיית המתים שתהיה בקרוב, ויתכן שזה הנקבר לא ישאר בקברו יותר משנה אחת או שנתיים, כי תהיה תחיית המתים ויצא ויחיה ויעזוב את הקבר. ולכן לוקחים ממנו מעות קבורה דבר מועט, כי אין זה לקניין עולם אלא רק הוא שכירות לזמן מועט.

מה שאין כן האיש שהיה מלוה ברבית עד סוף ימיו ברור הוא שלא יקום בתחיית המתים, ונמצא החברה מוכרת לו הקרקע לצמיתות. וייטב הדבר בעיני הנסיך ויצו שיתנו היורשים כאשר הושת עליהם בלי מגרעת, ע''כ.

וכן הוא בילקוט שמעוני (יחזקאל רמז שעה) בשעה שיחזקאל החיה מתים כלם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד, אמר הנביא רבון העולמים, מה טיבו של זה האיש? א''ל בנשך נתן ותרבית לקח וחי חיה לא יחיה.

ובמדרש תנחומא מובא (כאן סי' ח) זה שאמר הכתוב (קהלת ה יב-יג) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה.

בכל הקדוש ברוך הוא מנסה את האדם, את העשירים, אם ידיהם פתוחה לעניים, והם אוכלין מנכסיהם, וצדקה שעושין, הקרן קיימת להם לעולם הבא, שנאמר, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך (ישעיה נח ח). ואומר, אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מא ב).

והעניים מנסה אותן, אם אינן מבעטים בעולם הזה, נוטלין שכרן לעתיד לבא, שנאמר, כי את עם עני תושיע (שם יח כח). איוב נתייסר בעולם הזה ושלם לו הקב''ה כפלי כפלים, שנאמר, ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מב י). ועשיר שעינו רעה, אבד הוא וממונו מן העולם, שנאמר, ואבד העושר ההוא בענין רע (קהלת ה יג).

ודע כי לא כל מי שהוא עשיר היום עשיר למחר, ולא כל מי שהוא עני היום עני למחר, שנאמר, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה ח). יש עושר שמור לבעליו לטובתו, ויש עושר שמור לבעליו לרעתו.

שמור לבעליו לרעתו, זה עשרו של קרח, שנאמר, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר טז לג), וכו'.

שמור לבעליו לטובתו, זה עשרו של יהושפט, שנאמר, ויהי ליהושפט עושר וכבוד לרב (דה''ב יח א). ומה היה לו. ויזעק יהושפט וה' עזרו (שם שם לב).

וכן כתוב ''כספו לא נתן בנשך.'' (תהלים טו ה). בא וראה, כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה בריבית, מעלין עליו כאילו קיים את כל המצות, שנאמר, עושה אלה לא ימוט לעולם (שם). ומי היה זה?, זה עובדיה שהיה עשיר אפוטרופוס של אחאב, שנאמר, ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית ועובדיהו היה ירא את ה' (מ''א יח ג). והיה מפרנס את הנביאים מנכסיו כל אותו הרעב, ולוה ברבית מיהורם בן אחאב. עובדיהו קיים, כספו לא נתן בנשך. ויהורם שנתן בריבית, אמר הקדוש ברוך הוא, עד עכשיו הוא חי, יבא יהוא ויהרגנו, שנאמר, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה (יחזקאל יח יג). וכתוב, ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מלבו ויכרע ברכבו (מ''ב ט כד), על שהקשה לבו ופשט את זרועיו ליטול את הריבית, לקיים מה שאמר יחזקאל, בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה.

כשבנה שלמה בית המקדש, עמד בתפלתו ואמר, רבון העולם, אם יתפלל אדם על הממון (שיהיה לו כסף) בבית הזה ואתה יודע שמשחית בממונו, אל תתן לו.

ואם תראה שהעושר טוב לו, תן לו, שנאמר, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה לבדך ידעת את לבב בני האדם (דה''ב ו ל), לפי שבעולם הזה הרשעים עשירים והם נתונים בשלוה, שהקדוש ברוך הוא משלם להם מעוט מעשים טובים שבידם בעולם הזה, שנאמר (דברים ז י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (הארת המחבר: ראה בספר ענף עץ אבות דברים נפלאים שכתב בזה) וכתוב (שם צב, ח) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד.

אבל לעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא פותח אוצרותיו לעבדיו הצדיקים בגן עדן, והרשעים שאכלו את הריבית, נושכין בשיניהם את בשרם ותוהין, שנאמר (קהלת ד ה) הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ ואומר הלואי היינו פועלין וטוענין על כתפנו שנאמר (שם שם ו) טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ.

והעניים, עמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ''כי נחם ה' עמו וענייו ירחם.'' (ישעיה מט יג). מדת הקדוש ברוך הוא לא כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, עשיר שיש לו עניים קרובים, שונאן ואינו מודה בהן שנאמר (משלי יט ז) כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ. והקדוש ברוך הוא, כל העושר והכבוד שלו, מחופף ומרחם על העניים, שנאמר, כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו (ישעיה יד לב).

תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולם, ישב עולם לפני אלהים (תהלים סא ח), תיישב עולמך בשוה, העשירים והעניים. אמר לו, אם כן, חסד ואמת מן ינצרוהו (שם), אם יהיו כלם עשירים או עניים, מי יוכל לעשות חסד!? ע''כ.

ר' שמעון בן יוחי אומר (ב''מ עה:) מנין לאדם שהלוה כסף לחבירו ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום? ת''ל נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור. וכך פסק מרן ז''ל להלכה (יו''ד סי' קס).

וכתב אור החיים הקדוש (כאן): אם ראית שיש לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו, ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו, וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו', ע''ש.

וכן הגמרא אומרת (שם סג.) שכל המלוה כסף לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיה נח, ט) אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי, כלומר: כשתעשה כן אז כאשר תקרא לה' הוא ישיב לך למלא שאלתך, (מצודת דוד) ע''כ.

ומשל לאחד שבא אצל חברו ובקש ממנו איזו הלואה, אמר לו: אם יהיה לך עָרֵב, וילך ויבא לו שני ערבים, והם קבלו ערבות על הלואה זאת, אחד היה עשיר גדול ונאמן רוח, והשני היה בלתי בטוח מסכן ודל, וכתב לו בשטר חוב: רצה מזה גובה, רצה מזה גובה.

אשר באין ספק שאם המלוה הוא חכם לב, יבין את זאת, כי טוב וכשר לפניו שלא להזכיר החוב הזה בפני הבלתי בטוח בשום פעם, לעזוב אותו מלגוש בו מאומה, למען ידע חברו הבטוח העשיר כי אליו הוא סומך ואליו הוא נושא את נפשו. וזאת מפני שכאשר יראה העשיר שהמלוה רודף אחר העני, יאמר: אם כן החזק ידך בו (בעני), ומה לך עוד אצלי?.

הנמשל הוא כי כן ממש בא הכתוב בעצה טובה אל האדם לאמר, כי המלוה לעני, הנה העני הוא חתום בשטר חוב, אכן גם הקב''ה כביכול חתם את עצמו על שטר החוב, שלא יהיה הפסד על המלוה, ואם כן, נתן הכתוב עצה טובה ואמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה והרף ידך ממנו מכל וכל, שלא להתראות בפני העני שאתה נושה בו, וכי תאמר בלבבך: מה יהיה בכסף ההלואה? על זה דרשו, זהו שכתוב (משלי יט, יז) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, ואם כן החזק ידך בהעשיר הגדול הזה (הקב''ה) והוא ישלם לך גמולך באין ספק כלל, (משלי יעקב) ודפח''ח.

וכתב בספר בן יהוידע (כאן) יובן בס''ד אִם כֶּסֶף רמז לתורה, שהכל נכספים אליה. וגם היא נקראת אֵם, וזה שכתוב ''אם כסף תלוה את עמי'' על דרך (משלי א, ט) ''כי לוית חן הם לראשך'' שתלמדם תורה, ואז ''את העני'' הוא העם ארץ שהוא עני מן התורה ''עמך'' כי מה שעושה ויש לו זכות מן התורה, יהיה עמך לעולם הבא, כי כל מה שקיים הוא כאילו קיימת אתה.

ונמשיך עם ספרו בניהו שכתב (כאן) שבמצות הצדקה העני המקבלה ודאי ירצה וחפץ מאד שיתנו לו בהצנע, כי אפילו עני המפורסם שנוטל מן התמחוי גם כן נוח לו שיתנו לו בהצנע מכמה סיבות. אבל טבע העשיר הוא להפך, שירצה שיתפרסמו צדקותיו שיהיה לו לזכר טוב, ואך בזה לא בחר ה', כי אם רוצה שיעשה האדם בהצנע גם דברים שדרכם בפרסום, ולזה נאמר ''אם כסף תלוה את עמי'' אל תשמע לדברי היצר שיאמר לך לפרסם הדבר, אלא ארצה כי ''את העני עמך'' דהיינו המדה והרצון שיש אצל העני בצניעות הצדקה שנתת לו, תהיה זאת עמך, שגם אתה יהיה לך רצון זה להצניע מעשה הצדקה אשר עשית. ע''כ.

ומצד שני על האדם לדעת כמה זה לא טוב שאדם שחייב חובות ולא מחזיר אותם, שאדם לא יודע מה יוליד יום (ואולי הגיע זמנו), ולעולם אין חוסן, ואז לא יהיה מי שיחזיר את החוב, וטוב שיהיו חייבים לאדם והוא לא יהיה חייב לאחרים, ופעמים שמורנו הרב בנימין שהר שליט''א מתיר ללמוד פחות ולעבוד בשביל להחזיר חובות, וכן תמיד אומר שאם אדם חייב כסף לאנשים, ויש לו והוא לא מחזיר, והוא עולה לתורה ותורם 100, 200 ₪ זה לא טוב ועדיף שיחזיר את החוב מאשר יתרום או יעלה לתורה, וכל שכן אם מוציא על הוצאות מיותרות בזמן שמצער את המלוה.

וכיוצא בזה אמר ר' לוי (מדרש משלי פרשה כה אות יד) בעון שנודרים בצבור ואין משלמים השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר, אמר הקדוש ברוך הוא נוח לו לאדם שלא ידור משידור ולא ישלם שכן מפורש ע''י שלמה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה ד).

וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: כתב הרמב''ן, חונן ומקבל תחנת כל אדם אע''פ שאינו הגון, מגזרת חנם. והענין, שלא תחשוב, לא אחבול שלמת הצדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי, ע''כ.

לפיכך ישים אדם את לבו על העניים להטיב להם ולא לצערם כי גלגל סובב הוא בעולם, וכמו שאמר ר' אלעזר הקפר (שבת קנא:) לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו (עניות) שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם בנו לא בא, בן בנו בא שנאמר ''כי בגלל הדבר הזה'' אמרו בבית מדרשו של ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם א''ר יוסף ידוע שתלמידי חכמים לא יהיו עניים, והגמרא שואלת והלא ראינו שכן נהיו? אלא גם אם הם עניים הם לא מחזרים על הפתחים.

אמר רבי חייא לאשתו, כאשר יבוא עני תקדימי לו לחם, משום שע''י כך גם יקדימו לחם לבניך, אמרה לו וכי אתה מקלל אותם שיהיו עניים?! אמר לה מה נעשה פסוק הוא, כי בגלל הדבר הזה, ואמרו בבית מדרשו של ר' ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם, ר' גמליאל ברבי אומר: ''ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'' כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים, ע''כ.

ומעשה (נפלאים מעשיך פרק קנג) ברבי עקיבא שהיתה בידו מרגלית אחת טובה ויקרה מאוד, והיה שם אדם אחד מתרושש בעיני העם שהיה לובש בגדים בלויים ויושב בבית הכנסת במקום בין העניים, וכשראה המרגלית ביד ר' עקיבא ביקש לקנותה ופייס לו שילך עמו לביתו והלך ר' עקיבא אחריו ותלמידיו עמו עד שהגיעו ולביתו.

ויצאו עבדיו לקראתו והושיבהו בכסא של זהב ורחצו וסכו אותו מיד, נתן דמי המרגלית לר' עקיבא וצוה לשחוק אותה עם שש מרגליות אחרות ולהשים הכל ברפואות, וצוה להכין סעודה גדולה לר' עקיבא ותלמידיו, ויושם לפניהם השלחן לאכול ואכלו, וכשסימו לאכול אמר להם ר' עקיבא מאחר שחננך אלקים כל העושר הזה למה תלבש בגדים בזוים ותשפיל עצמך ביותר ותשב בין העניים האומללים, אמר לו ר' הכתוב ''אומר אדם להבל דמה ימיו כצל עובר'' ולא כל מי שהוא עשיר היום עשיר למחר, לפיכך ראיתי לי ישיבת העניים טובה מאוד, שלא תתגאה נפשי בכל העושר הזה ולא עוד אלא שאם ידל וירד מנכסיו לא ישתנה מקומי בשביל זה.

ועוד הלא האב אחד לכולנו אל אחד בראנו למה יתגאה האחד יותר מזולתו, ובזמן שיתגאה האדם יחטא ביותר וירש גהינם לפי שהקב''ה ישנא את הגאים, וכששמע ר' עקיבא ענייני האיש ומענה פיו וענותנותו שבחו וברכו וייטב בעינו.

מובא בזהר (ויקרא דף ט ע''א) שאל ר' אלעזר לר' שמעון אביו, למדנו שעל שלשה עונות הנעשים בעולם רעב בא לעולם, והיינו מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא, מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת בא, ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה בא, וכל אלו העונות אינם נמצאים אלא בעשירים לפי שליבם גס בהם, ואינם נמצאים בעניים.

והנה נשאלת השאלה מדוע הקב''ה ממית את העניים ברעב ומקיים את העשירים, כי הרי לא חסר להם לחם לאכול ואין הרעב פוגע בהם, הרי מעתה יוסיפו לחטוא להקב''ה כי בראותם שהם בשלווה, ועובדי ה' מעונים ברעב, יאמרו ידינו רמה ושוא עבוד אלקים,

ענה לו ר' שמעון לר' אלעזר אביו, יפה שאלת והתשובה היא שכאשר הקב''ה רוצה להפרע מן הרשעים ולהאביד אותם מן חיי העולם הבא, אז נותן להם שלווה בעולם הזה, ומשלים להם כל צרכם, והוא משלם להם שכר על כל המצות והטובות שעשו בעולם הזה, כדי להאבידם מן העולם הבא, ונותן עניות ויסורים לצדיקים לפורעם על חטא שעשו בחיי חיותם או על חטא מגלגול קודם שלהם שלא תיקנו זאת. וזאת כדי להטיב להם לעולם הבא.

בא וראה שכל בני האדם אינם נמצאים קרובים למלך העליון, כמו אלו הכלים שהוא משתמש בהם, ומה הם הכלים שהקב''ה משתמש בהם? אלו העניים שעליהם נאמר ''לב נשבר ונדכה'' וכן ''מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'' דהיינו הגם שהקב''ה שוכן במרום במקום קדוש עם כל זה הוא ''עם דכא ושפל רוח'', ואלו הם הכלים של הקב''ה ולפי שלבם נשבר בקרבם יצר הרע והחיצונים רחוקים מהם.

וכשנמצא בצורת ורעב בעולם, והדין מתחזק על העניים אז הם בוכים וצועקים לפני המלך, והקב''ה קרוב אליהם יותר מכל בני אדם, זהו שכתוב ''כי לא בזה ולא שקץ ענות עני'' פירש רש''י צעקת דל, ואז הקב''ה פוקד זאת על העשירים שהם גרמו לרעב לבוא לעולם, אוי להם כאשר מתעורר המלך להשגיח בעולם עבור קול צעקת העניים.

זהו שנאמר ''שמוע אשמע צעקתו'' פעמיים, אחת כדי להשגיח בקול צעקת העניים, ואחת כדי להפרע מן אותם הרשעים שגרמו להם את הצער הזה, זהו שכתוב אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, כי חנון אני וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב.

אוי להם לאותם העשירים הרשעים מחמת קול צעקתם של העניים לפני הקב''ה, ואין להם תקנה אלא לשוב בתשובה ולרחם על העניים בממונם.

---

קללת תלמיד חכמים ובזיונם

ר' עקיבא אומר (מכילתא) בדיינים הכתוב מדבר שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם.

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל אין לי אלא דיין, נשיא מנין? תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור, אני אקרא ונשיא בעמך לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור?! אלא לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ומה תלמוד לומר בעמך? בזמן שהן עושין מעשה עמך,

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר בעמך לא תאור מכל מקום.

וכן מובא במדרש (ש''ר פר' לא) אתה מוצא שלא לקה קרח ועדתו אלא על שפשט ידו במשה ואהרן וכן אנשי ירושלים לקו על שבזו הנביאים שנאמר (ד''ה ב לו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכתוב (ירמיה ה) חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב, לכך הזהיר הקב''ה על כבודן של זקנים ושל צדיקים.

והרשב''ם (רבנו שמואל בן מאיר, נכדו של רש''י) כתב: דבר הכתוב בהווה לפי שהמלכים והדיינים דנים דיני ממונות ונפשות, ורגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל. וכן הוא אומר כי קללת אלהים תלוי, כשרואים את אדם תלוי מקללים את הדיינים לכך ציוה לא תלין נבלתו. ע''כ.

וכתב רבנו בחיי: וכן הזהיר שלמה ע''ה (קהלת י) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול, והקדים השופט שהוא חכם למלך, וכן אמרו ז''ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, ודרשו רז''ל שהכתוב הזה אזהרה על ברכת השם ואפילו בכנוי, והזהיר תחלה על המלך העליון יתברך ואח''כ על המלך המולך בארץ וכן אמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך. ובמדרש ''אלהים לא תקלל'' וכתוב אח''כ ''מלאתך ודמעך'' אם קללת את הדיינים תבואתך אתה מקלל, אתה מוצא כשהדיינין מתקללין התבואה מתמעטת שנאמר (רות א) ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב, לכך נאמר מלאתך ודמעך וגו.

וכן כתב הספורנו: אף על פי שתחשוב שהדיין הטה את דינך לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו. ע''כ.

ולצערנו הרב ישנם הרבה אנשים שלא יודעים את ההלכה ומקללים את הדיין או את הרב ופעמים שהדיינים חוששים או מוטרדים עקב פסיקות שהם עושים לאנשים, וכמו שראינו (ב''מ פד:) אצל ר' אלעזר בר יוחאי שחשש עקב תפיסתו של הגנבים מבני משפחתם (אפילו שהיו חכמים) שלא יתעסקו בקבורה שלו יפה. וכן במסכת סנהדרין (ו:) אמר ריש לקיש: שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה (בעל מריבה מטריח דיינין, רש''י) עד שלא תשמע דבריהן (מדבר על הדיין) או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם לדין, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו (רודף את הדיין להפך את הדין, רש''י).

אבל אל לדיין להניח הדין בגלל דברים כאלו, שהכל ניסיון של האדם והוא חייב להורות את האמת כי הדין דין אמת, והקב''ה יתן לו את הכח והיכולת להתמודד נגדם, וכן אמר ריש לקיש (שם) אבל משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם שנאמר (דברים א, יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים.

בא וראה יהודי יקר כמה צריך לכבד כל יהודי ובמיוחד את הצדיקים הרבנים מזכי הרבים שבדור, בא וראה שאפילו החכמים מרוב כבוד התורה שהיתה בניהם גם הם נזהרו מאוד בכבוד הזולת שמובא בגמ' (שבת קלד.) אין מערבבים יין ושמן לחולה בשבת (משום גזירת שחיקת סממנין) אמנם אמר ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר שמותר לערבב יין ושמן. אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת חש רבי מאיר במעיו ובקשנו לערבב לו יין ושמן, ולא נתן לנו אמרנו לו: דבריך יבטלו בחייך?! אמר לנו אע''פ שאני אומר כך וחבירי אומרים כך, מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי.

וכן א''ר יהודה (שם קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת''ח שנאמר ''ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד אין מרפא'' מהו ''עד לאין מרפא''? אמר רב יהודה אמר רב, כל המבזה ת''ח אין רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מהו שכתוב ''אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו'' ? אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו ת''ח.

ואמר רבי חנינא (ב''ב עה.) שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא.

ובברכות (יט.) אמר רב פפא, אחד דיבר אחר מטתו של שמואל, ובאותו הרגע נפל גזע עץ על אמצא ראשו ופתח את ראשו והרגו, שתלמידי חכמים הקב''ה תובע את כבודם, אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר ''והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל'' אפילו בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון, וכן אמרו בבית מדרשו של ר' ישמעאל (שם) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה, וכן ר' יהושע בן לוי אומר בכ''ד מקומות בית דין מנדים על כבוד הרב, ע''כ.

וכבר אמרו במס' אבות (פרק ב) והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

וכן אמר רב יוסף (סנהדרין צט:) אפיקורוס שאין לו עולם הבא זה אדם שמבזה תלמידי חכמים, כגון שאמר ''אלו הרבנים מה הואילו'', והם לא יודעים שהעולם מתקיים עליהם. ע''כ.

עתה הראתה לדעת גודל עומק הדין על מי שמבזה תלמיד חכם השם ירחם, והיום בדורנו אנו, לצערנו הרב מאוד קל להיכשל בזה מכיון ההסתה שיש בתקשורת הארורה אשר מכפישה את שמם של הרבנים הקדושים מעמידי העולם, ונהפוף הוא שהעיתונאים צריכים לשטוף לרבנים את הרגלים ולנשק אותם ולהשתמש עם המים בתור קמיע ולהתרחץ איתם, ונראה שמי שכותב עליהם דברים לא טובים, ומסית ומדיח ומכניס שנאה לדת, והוא בכלל אפיקורוס וכופר בכל התורה, וספק אם הוא יהודי או מהערב רב, ואם הוא יהודי אני מאוד מקוה שהוא עושה זאת תחת לחץ כספי או חברתי שיש סיכוי שיברח משם כבורח מהאש, שהרבנים הם כעיניו של הקדוש ברוך הוא, כמאמר הפסוק בזכריה (ב, יב) כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. (ואין כאן המקום להאריך, אלא ראה מה כתבנו בפרק כג פסוק יג).

וכן ראינו אצל ירבעם בן נבט שכאשר איש האלקים הוכיח אותו, שלח ירבעם את ידו לאמר תפשהו, וכאשר אמר זאת התייבשה ידו, שנאמר (מלכים א יג, ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.

וכן עוד ראינו (מלכים ב ב כד) כאשר הילדים קללו את אלישע הנביא תוך זמן קצר נפטרו מן העולם. ע''כ.

אשריהם הצדיקים שהקב''ה חפץ בכבודם יותר מכבודו, וראיה לדבר שבא וראה כמה בני העולם יש שמחרפים ומגדפים כלפי מעלה, כגון סנחריב שחירף וגידף כלפי מעלה, ואמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי, והקב''ה מחל על עלבונו ולא תבע ממנו, כי לא נענש תכף ומיד (אלא האריך אפו),

אבל כיון שהושיט ידו על חזקיה המלך ורצה להלחם בירושלים ולכבוש את חזקיה תחת ידו, מיד מה כתוב ''ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור'' ואת סנחריב הרגו בניו כשהשתחוה לעבודה זרה שלו, וכן ירבעם (כמו שכתבנו לעיל) וכן פרעה חרף וגדף כלפי מעלה ואמר ''מי ה' אשר אשמע בקולו'' והקב''ה לא תבע ממנו ולא נענש מיד, עד שנענש בשביל ישראל בעשר מכות, וכן בכל מקום תבע הקב''ה העלבון של הצדיקים (מתוק מדבש על הזוהר) ע''כ.

בא וראה מעשה מבהיל עד כמה עומקת הדין קשה על מי שפוגע בתלמיד חכם, מסופר בגמ' (יבמות קה:) שכאשר רבי התחיל לדרוש, רבי ישמעאל בנו של ר' יוסי התהלך באיטיות (מרוב כובדו) למקומו לשבת, קם תלמידו של רבי ששמו אבדן ואמר לו: מי הוא זה שפוסע על ראשי עם קדוש (שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כפוסע על ראשן, רש''י בסנהדרין ז:) אמר לו: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי! אמר לו: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי (לפי שאתה מתגאה ומשתרר ומיקל בכבודן כל כך אין אתה ראוי להיות מתלמידיו של רבי שהיה מפורסם במדת הענוה, מהרש''א) אמר לו: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה (משה שעשה מעשים כאלו שנראים כמתגאה על הצבור, עיין במהרש''א שם) אמר לו אבדן: וכי משה אתה? אמר לו: וכי רבך אלהים הוא.

ובאותו הזמן אמר רב יוסף קיבל רבי את עונשו, (בזה ששמע את אבדן גוער בר' ישמעאל ולא מיחה בו, רש''י) שאמר ר' ישמעאל ''רבך'' ולא ''רבי'' והנה לפתע באה יבמה (אשה מעל גיל שתים עשרה שנים ויש לה שתי שערות במקום הערוה, שבעלה מת) לדעת מה הדין שלה אם יכולה לחלוץ או לא, ולא ידעה מחמת גילה, אמר רבי לאבדן: צא ובדוק אם היא צריכה, וכשיצא לבדוק אמר ר' ישמעאל לרבי: אמר אבא שלי: ''איש'' כתוב בפרשה, דהיינו, שדוקא איש צריך לחלוץ אבל קטן לא, ואשה לא כתוב משמע שקטנה צריכה לחלוץ. אמר רבי לאבדן בא חזרה שכבר הורה לנו חכם (אביו של ר' ישמעאל, רש''י) את ההלכה, ואז כאשר חזר אבדן למקומו, הלך והיה נראה כפוסע על ראשי עם קדוש, אמר לו ר' ישמעאל: מי שצריך לו עם קדוש, יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?! אמר רבי לאבדן: עמוד במקומך שכבר אין בכך צורך ואסור לך לפסוע על ראשי עם קדוש.

וכאן הגמרא מספרת שבאותה שעה נצטרע אבדן וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, וכל זה מפני שביזה את ר' שמעון, וראינו שרבי קיבל את עונשו על זה ששתק, ואמר רב נחמן בר יצחק: ברוך ה' הרחמן שנתן לו יסורים בעולם הזה ולא בעולם הבא (ששם הרבה יותר גרוע).

וכן מסופר (ב''מ פד:) על ר' אלעזר ששכב מת קרוב לעשרים ושנים שנה ולא קרה לו כלום, פעם אחת אשתו היתה לידו וראתה שיצאה לו תולעת מהאוזן, והתחילה לפחד שמא עכשיו כולו יתליע, נגלה אליה ר' אלעזר בחלום ואמר לה: אל תחששי לתולעת הזאת, שזה משום שפעם אחת שמעתי בזיון תלמיד חכם, ולא שלא מחיתי, אני כן מחיתי אבל לא מספיק, ומשום כך יצאה לי תולעת מהאוזן.

ובגמרא נדרים (נ:) מסופר על אשה אחת שבאה לפני רב יהודה לדון לפניו, ויצאה מאתו חיבת בדין, אמרה לו: שמואל רבך פסק כן?! אמר לה את מכירה אותו? אמרה לו כן וציירה אותו ואמרה שהוא איש קטן קומה בעל כרס עבה, והוא שחור ושניו גדולות, אמר לה רב יהודה: לבזות אותו באת אלי, לכן תהיי בחרם, ונתבקעה ומתה.

ומסופר (ספר אמונת התחיה - פ''ג) בזמנו של הצדיק משה קורדובירו חסיד אחד נפטר חוץ ממדינתו בכפר אחד מהלך שני ימים ונקבר שם, ואחר כמה שנים הלכו בני אותו חסיד להביא עצמותיו שיקבר עם בני משפחתו ומצאו שלא נעכל מבשרו כי אם רגל אחת לבד.

והיה בנו הגדול מצטער על זה כי מאיזה סיבה נתעכל הרגל ההוא, והיה מצטער שמא ישלוט בו עוד רימה ונתענה ובא לו אביו בחלום ואמר: דע כי לא שלט בי רימה כי אם ברגל ההוא מפני שבעט בבעל תורה ושאר גופי שלא חטאתי בו לא ישלוט בו רמה לעולם. ע''כ.

והנה אחרי המעשים האלו אזנינו וליבנו צריכים לבעור בשומענו פגיעה בתלמיד חכם, וצריך לנהוג בחכמה ובשאילת רב איך למחות על כבוד התורה וכל ענין לגופו.

ומעשה מסופר בספר סיפורים נוראים (הובא בשומר אמונים) ששמע מהרב דוד אשר היה מגדולי החסידים מהרה''ק ר' אשר מסטאלין ומקודם היה מהנוסעים להרה''מ מקאנזיץ, שפעם אחד היה בקאניץ וראה דבר פלא, שבכל בוקר אחר התפלה לומד הרב הקדוש הגאון ר' ישראל משניות ובחור אחד אומר קדיש אחר הלימוד, והיה זה לפלא בעיני, וגם שמעתי אומרים לבחור למה אתה משחק, כי הרוח יכנס בך עוד פעם, ושאלתי אותם מה הענין הזה, וסיפרו לי כי הבחור הזה היה חולה גדול שנכנס בו רוח, והיה לבחור מהרוח יסורים קשים ומרים, וריחמו עליו אנשי העיר והוליכו אותו להרב הקדוש הנ''ל, וכאשר בא הבחור סמוך לפתח הרב, צווח הבחור בקול מר ואמר: אני איני רוצה בשום אופן לראות פני הרב המגיד, כי אם אראה את פניו חיי אינם חיים כלל ונתחזק הרוח מאד,

עד שכמה וכמה אנשים הוליכו אותו בקושי גדול לבית הרב המגיד, וכשבא במחיצת קדשו פנה הבחור עורף ולא רצה בשום אופן להסתכל בפני קדושת הרב, ואמר הרב אני גוזר עליך שתחזיר אלי את פניך, וצווח הרוח בקול מר ואמר: אתה הוא הרב בקאזניץ, מה אתה רוצה ממני אין אני שומע כלל לגזירתך, ידוע תדע כאשר אני הייתי בן י''ג, שנה הייתי מופלג בתורה יותר מפלאתך כעת, ואמר לו הרב תחזיר את פניך ואם לא אכה אותך במטה אשר בידי, וצווח הרוח בקולי קולות: רוצח מה אתה רוצה להרגני, לא אחזיר פני בשום אופן, והניח הרב את המטה על הבחור ונפל הבחור לארץ וצווח בקול יללה ואמר: הרב המגיד הרג אותי, ואמר לו הרב: תחזיר את פניך אלי ואם לא אני אכה אותך שנית, ועמד הבחור והחזיר פניו להרב, רק נתן עיניו למטה ולא רצה בשום אופן לראות פני הרב, אמר הרב אני גוזר עליך שתגביה עיניך ותסתכל בפני, אמר הבחור זהו דבר שאי אפשר ואף אם תהרוג אותי לא אוכל לראות פניך, אמר לו הרב אני אכה אותך עוד, ופחד הרוח והגביה בבת עיניו והסתכל בעל כרחו בפני קדושתו, ושאל אותו מי אתה? אמר לו הבחור: למה זה תשאל לשמי כי איני מדורות הללו, אמר לו מאיזה דור אתה? ושתק הרוח, ואמר לו הרב אני אכה אותך עוד הפעם, והתחיל הרוח לבכות ואמר, הלהרגני אותה אומר, והניח הקדוש המטה על הבחור וצעק הבחור בקולות משונות עד שפחדו כל העומדים ואמר אני אגיד מי אני, אני הוא הראשון שזרק האבן על זכריה הנביא בבית המקדש, וגם אותי הרג נבוזראדן ראשון, ומעת חורבן הבית אין לי מנוחה אף רגע מהמשחיתים ולא זכיתי אף לגיהנם, וכו' ע''כ.

וכן כתב הרמב''ם (הלכות סנהדרין פכ''ו סע' ה) אף על פי שאינו לוקה אם חרף תלמיד חכם מנדין אותו, ואם רצו הדינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי בִזה את הזקן (החכם), ואף על פי שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו.

וכן כתב מרן בשו''ע (יו''ד סי' רמג ס' ו) עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל מה שנאמר ''כי דבר ה' בזה'' ע''כ.

וכן כתב מורנו הרב חיים רבי שליט''א (עבד השם- אוי לה לרבנות וכו') ידוע המעשה שאירע בלוויתו של מופת הדור, החזון איש זצ''ל, באיש אחד שהתלוצץ על הציבור העצום שהשתתף בלוויה וכרגע קט בא עקרב ועקצו. ע''כ.

וראה מה שכתבנו בספר בראשית פרק יב פסוק ג.

---

אנשי קדש, מהו בשר טמא וענינו, גלגולו של המאכיל טרפה.

במסכת שבת מובא (קנה:) שנותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה ההפרש בין זה לזה? אלא זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך. שארור יהודי שיגדל חזירים, והתורה צוותה עליך להשליך לכלב את הטרפה.

ומעשה שהיה (ירושלמי תרומות פ''ח ה''ג) בטבח אחד שהיה מאכיל ישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקים בדמו, באו ושאלו לר' חנינא מהו שניקח אותו מהם? אמר להם כתוב וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ וזה היה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל, הניחו להם שמשלהן הם אוכלים, ע''כ.

ר' ישמעאל אומר (מכילתא) כשאתם קדושים הרי אתם שלי, אסי בן יהודה אומר, כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה. וכן ללמדך שהכלב מכובד מן העבד (הגוי), שהטרפה לכלב ונבלה לעבד (לגוי), ללמדך שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב''ה תן לו שכרו, והלא ק''ו ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו?!.

לַכֶּלֶב שהוא שומר שורך וצאנך, ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב, ור' משה הכהן אמר כי הטרפה קשה מהנבלה, כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם, על כן לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך או לימכור לנכרי כמו הנבלה, (אבן עזרא).

וכתב המהרח''ו ז''ל (שער הגלגולים הקדמה כב) שהמאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלה האילן, והוא הצומח ואז ענשו הוא: שהרוח מכה בעלה ההוא ומחזירתו לכאן ולכאן, ואין לו מנוחה. וכשנשלם הזמן הקצוב לו, נעקר העלה ההוא מן האילן, ונובל ונופל לארץ, וזהו כדוגמת מיתה ממש אצלו שנכרת ונעקר מן העולם, וזה סוד הפסוק (ירמיה ח, יג) ''וְהֶעָלֶה נָבֵל'' כי מי שמאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלה הנובל לארץ.

ודעת זקנים פירש, מאחר שהכלב מסר נפשו על הטרפה כשבא הזאב לטורפה לא תהיה כפוי טובה כנגדו שכשיהיה לך טרפה שתשליכהו אליו בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה וגם שומר עוד האחרות כי כן דרך העולם להעמיד כלבים לשמור הצאן מן הזאבים. ע''כ.

וכתב הרמב''ן, אין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים, וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. והנה השרצים משקצין הנפש, והטרפה אין בה שקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה. ע''כ.

כתב בעל הטורים: נו''ן יתירה, ללמדך שמרחיקין הנבילה מן העיר חמשים אמה.

וכן אמרו חכמים (הוריות יג:) חמשה דברים משיבים את הלימוד ואחד מהם זה בשמים, ובמקביל לזאת מי שמריח רע של נבילה היה לו קשה להבין את לימוד התורה. וכן כתב הבן איש חי (שנה שניה סוף פרשת פינחס) בשם האר''י ז''ל שיתרחק ויברח מן ריח נבלה או שאר ריח רע, כי יזיק לנפש.

ומעשה בראובן ושמעון שירדו באוניה לבא אל ארץ משפחתם ויהי סער גדול בים, ויחתרו המלחים לבא אל חוף ארץ שפאניה בעת השמד, וכאשר כלה שבר שני האחים זה כמה ימים אחזם בולמוס, בבאם אל המקום ניגש ראובן בבית מחוץ לחומת העיר, ויחמלו עליו ויתנו לו שם בשר לאכול ותאורנה עיניו, ושמעון גם הוא הלך אל בית אשר בעיר, וישם לפניו לאכל ויאכל, ובהיותם עיפים וחלשים ונכאי רגלים, ישבו שם ימים אחדים בלי הגד כי יהודים הם מפני הגזרה, ויהי כשב רוחם וידעו כי יש בכחם ללכת, ויברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו, וטרם יפרדו התודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו חסד, ויאמר לו הכרת פניך ענתה בך כי אתה יהודי, דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודים האנוסים אנכי, ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצות ה' בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק, ונזהר מבשר בחלב, ועתה אל תעצב בעבור עצרך בביתי כי בשר לא כשר, לא בא בפיך.

אך שמעון ידע כי בבית נכרי ישב, שהוא רואה בעיניו מאכלם נבלות וטרפות ובשר בחלב, והוא אכל שם מפני פיקוח נפש, ויהי בבאם אל עירם הלך שמעון אל חכם עירו וישאלהו מה זאת עשה אלקים לי לעצרני בבית נכרי, ולאכול בשר טמא ואסור, ולרעי היטיב חסדו להזמינו בבית ישראל, וישיבהו דבר, הגד נא לי ואל תכחד ממני: האם מעולם לא אכלת דבר אסור בלי אונס?

ויאמר הן אמת נכון הדבר, פעם אחת הלכתי עם נערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים, והתאויתי תאוה גדולה אל הגבינה ואל היין, וטעמתי מעט מהם, ואמרתי יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה,

ויען החכם ויאמר, צדיק ה' בכל דרכיו, הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפניו דבר אסור, וישמרהו השם יתברך מן התקלה, גם בעת צרה ואנס, אבל אתה כבר עברת את פי ה' בלי אנס. לכן לא יקרת בעיניו לעשות לך נס להזמין לפניך בית יהודי בתוך בתי נכרים הרבים, ע''כ. (נפלאים מעשיך).

וכן צריך להזהיר מאוד שכל יהודי צריך להזהר מאוד בדבר הזה שלא לאכול אלא בשר בהשגחת ''חלק'' או ''גלאט'' לבל יכשל חס ושלום בחשש איסור טריפה לדעת מרן השלחן ערך שקבלנו הוראותיו, ומצוה רבה וחובה קודשה על התלמידי חכמים והרבנים שבדורינו, ה' עליהם יחיו, לעורר את העם בדרשותיהם, ולהזהירם לבל יאכלו בשר שאין עליו חותמת ''חלק'' או ''גלאט'' וידוע שהרבה מאוד גם מאחינו האשכנזים יראי ה' וחושבי שמו, נזהרים מאוד בזה. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, (שו''ת יחוה דעת חלק ג' סי' נו).

---

לא תשא שם שמים לשוא ועונשו

כתוב בראשית חכמה (פ''יג פ''ג) ג' יורדים לגיהנם ואינם עולים: הבא על אשת איש והמלבין את פני חברו ברבים וכו' ובכל ערב שבת מוליכין אותם לשני הרים של שלג ומניחין אותם שם, ובמוצאי שבת מחזירים אותם למקומם ומלאך יוצא ודוחף אותם ומחזיר אותם למקומם בגיהנם, ומהן נוטלין שלג ונותנין תחת בית שיחיהם כדי לצנן אותם בששת ימי החול, והקב''ה אומר להם: רשעים אוי לכם שאף בגיהנם אתם גוזלים שנאמר (איוב כד, יט) צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ כלומר אף בשאול (כמו גיהנם) חטאו. ע''כ.

א''ר אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחברו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתוב אח''כ לא תשא שמע שוא, (ילקוט שמעוני סי' קנב).

והנה בפסוק זה נכלל מה שאמר רבא (שבת לא.) בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, האם שקרת על הדיין ונשבעת לשוא או האם היית עם רשע להיות עד שקרן וגזלן?

על כן יזהר האדם ויחדיר את התורה ללבו לשאת ולתת באמונה ולא ללכת במרמה עם הבריות כי כל זה יתנקם לבסוף רק בו. ע''כ.

ומעשה (נדרים כה.) באיש אחד שהיה מבקש מחברו את הכסף שהוא חייב לו, והשני מכחיש ובאו לדון לפני רבא, אמר המלוה ללווה: תן לי את הכסף שהלויתי לך, אמר לו כבר נתתי לך, אמר לו רבא: אם כן, לך והשבע לו שנתת לו המעות בחזרה, הלך הלוה והביא קנה חלול, ושם את הכסף שהיה חייב לו בתוך הקנה הזה, והיה הולך וסומך את עצמו על הקנה, ובא לפני בית הדין, אמר הלוה למלוה, אחז זה הקנה בידך! ולקח הלוה את ספר התורה ונשבע שנתן לו כל הכסף שהיה חייב לו, וכשראה המלוה שהוא נשבע מאוד רגז ומתוך כעס שבר את הקנה, וכשנשבר הקנה נפלו כל המעות שהיו טמונים שם בחלל הקנה על הארץ. וראו כולם את הנוכלות שעשה. ע''כ.

ומעשה שהיה בזמן מהרשד''ם (רבי שמואל די מודינה) בבתולה אחת שקבלה קדושין משלשה בני אדם בזה אחר זה ולא נתברר מי היה הראשון ונולדו כמה ספקות בעדות של כל אחד ואחד, לסוף מת אחד מהם ונשארו שנים תובעים, מה עשה אחד מהם? העמיד עדי שקר לפסל עדים שהעידו על קדושין של חברו כדי שיקחנה הוא, ובאו העדים והעידו לפני מהרשד''ם ז''ל ובית דינו איך הם ראו את שני עדי הקדושין אלו במקום פלוני בשנה פלונית בחדש פלוני בשבוע פלוני ביום פלוני ובשעה פלוני שאכלו שקצים ורמשים ונתקבלה עדותם לפני מהרשד''ם, והיה רוצה לפלסם, ונזדמן שהיה יושב שם חכם אחד שבא מארץ ישראל ואמר למהרשד''ם תן לי רשות ואדון הדין הזה, כי היה חריף גדול והבין בחכמתו שאלו העדים הם עמי ארצות גמורים, והבעל דין שם בפיהם הדברים שהעידו והם אינם מבינים מה אומרים, ויוציא עד האחר וישאל לאחד מהם אמר לי אלו השקצים ורמשים הם משור או כבש? וזה עם הארץ גמור אינו יודע מהו שקצים ורמשים, וכיון שראה שאינו מבין להשיב על השאלה זו אז הודה על עצמו איך הוא וחברו היו אורגי בגדים ובא האיש הזה ושכר אותם בעשרה דינרים והוא שם בפיהם כל הדברים אשר דברו, וכיון שראה מהרשד''ם כן נשק את החכם על ראשו ואמר לו ברוך אתה שהצלתני מדין מרומה כזה, (נפלאים מעשיך פ''עג).

---

השבת אבידה בהלכה ובאגדה

אמרה הגמ' (ב''מ לג.) אבדתו ואבדת אביו, אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודם. אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם של אביו קודמת.

ופעם אחת שאל רב חסדא מרב הונא שאלה בענין אבדה: תלמיד שרבו צריך לו (ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים, ורבו רוצה לשמעם, רש''י) אם הוא קודם לאביו או לא? אמר לו רב הונא: חסדא חסדא אני איני צריך אליך רק אתה צריך אלי, עד ארבעים שנה הקפידו זה על זה עבור דבר זה, ולא נכנסו זה אצל זה, ישב רב חסדא ארבעים תעניות עבור שעה חלישות דעת לרב הונא, וישב רב הונא ארבעים תעניות משום שחשד את רב חסדא.

וכן כתוב בפסוק הבא ''כי תראה'' יכול אפי' מרחוק ת''ל ''כי תפגע'' אם כי תפגע יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר ''כי תראה'' ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס (שזה כ 133מ' ו 24ס''מ). ע''כ.

אחד שור ואחד חיה ועוף כיוצא בהן א''כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה (ב''ק נד:).

וכתב המכילתא ''שׁוֹר אֹיִבְךָ'' זהו גוי עובד אלילים דברי ר' יאשיה, וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים אויבים לישראל בכל מקום שנאמר (דברים כג) כי תצא מחנה על אויביך ונאמר (שם כב.) כי תצא מלחמה על אויביך,

ר' אליעזר אומר בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר.

ר' יצחק אומר בישראל משומד הכתוב מדבר, אלא מה תלמוד לומר על אויביך? אלא אם הכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה,

שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ למה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כב, ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ. אין לי אלא בזמן שהוא קרוב ורחוק. אם אינו מכירו מנין? תלמוד לומר (שם) וְלֹא יְדַעְתּוֹ ע''כ.

אמר ר' יוחנן (פסחים קיג.) שלשה מכריז עליהן הקב''ה בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה.

וכן לא רק בבהמה יש דין אבידה אלא לגבי כל נזק של חברך שיכול להאבד או הולך ונאבד מצווה אתה להזהירו, כמובא בגמרא (ב''מ לא.) ראה מים ששוטפים ובאין הרי זה גודר בפניהם, אמר רבא ''לכל אבידת אחיך'' לרבות אבידת קרקע. יוצא לנו שאם אנו רואים ברז פתוח או שבור טוב להודיע לבעל הברז וכן רכב שעומד במקום לא טוב ובאים לגרור אותו או לתת לו קנס, אף על פי שלא טוב עשה בעמיו, ששם שם את הרכב במקום שאסור (ראה מה כתבנו על זה בפרק כא פסוק לג) יש להודיע לו ולומר לו שלא כדאי שיעשה זאת שוב. וכן אם רואים אור דלוק ששכחו לכבות, טוב להודיע לבעל הרכב.

והנה ההלכות מרובות אך נביא חלקם בעזרת ה', והרוצה להחכים על זה יעיין במסכת בבא מציעא פרק שני ובש''ע חושן משפט סי' רנט עד רעא.

כתב מרן בש''ע (חו''מ סי' רנט סע' א) הרואה אבידת ישראל חייב לטפל בה ולהשיבה לבעלה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה על מנת לגוזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם, ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם.

נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

כל זה במה דברים אמורים במקום שהוא חייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק באבידה, ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה, ושלא תהיה מדעת, ושיהיה בה שוה פרוטה ושיש סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו, אבל אם חסר אחת מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו.

כיצד, המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להכריז, שלא נתייאשו הבעלים. ואפילו העיר מחצה גויים ומחצה ישראל, או אפילו רובה גויים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר.

אבל אם רוב העיר גויים או אפילו רובה ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם גויים אינו חייב, אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן, מפני שודאי נתייאשו הבעלים, וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו, ואף על פי שמן הדין במקום שרוב הגויים מצויים אפילו נתן בה ישראל סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל כשנתן בה סימן.

המוצא מעות בחנות אם היו בין התיבה (השולחן של המוכר) למוכר הרי הם של בעל החנות, (הארת המחבר: וטוב לומר לו שיש שם כסף) ואם מצאם על התיבה ומחוץ לה (כלומר בחנות עצמה) הרי הם של מוצאם.

כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו אליה, ואם יבוא ויטלה ואין בו סימן, הרי זה איבד ממון חברו שהרי אין לו סימן לתת בה, ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה, לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה, ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו, וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה''ר בין ברה''י חייב להכריז.

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, או שהשליך את הארנק שלו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואע''פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר לו שנאמר ''אשר תאבד'' פרט למאבד לדעת, (והרמ''א מתיר).

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו, אבל אם אין בו שום סימן אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כבדו או מחמת חשיבותו, ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אע''פ שנתייאש אח''כ, כיון שבא לידו קודם יאוש.

מוצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו ''וי לחסרון כיס'' אפי' שיש בו סימן, הוא של מוצאו, וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו.

ראה (שם סי' רסב סע' יד) כשנפל מטבע מחבירו בתוך החול או בתוך העפר מותר לקחתו שודאי נתייאש ואפילו ראהו שהביא כברה לכבור החול או העפר לחפשו אין חוששין לו.

מצא (שם סי' רסג) שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב לטפל בהם, ואומד דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו - כך חייב להחזיר של חבירו, ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.

אבידת עכו''ם מותרת שנאמר אבידת אחיך והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק עוברי עבירה ואם החזירה לקדש את ה' כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה''ז משובח, ע''כ.

וראה על זה עוד בילקוט יוסף (קיצור ש''ע חלק ב חחו''מ סי רנט) שכתב שמן הראוי שבמקומות ציבוריים כמו ישיבה ומוסדות ציבור, הנהלת הישיבה או המוסד יכתבו הודעה במקום גלוי, שלפי תקנת המוסד כל מי שלא יבוא לקחת חפציו או ספריו עד זמן מסויים, אין המוסד אחראי עליהם, וההנהלה תשתמש בה כרצונה, ע''כ.

וכעת ראיתי בספר ''ואין למו מכשול'' הלכות גמילות חסדים (עמ' קס) שכתב שהמוצא אבידה במקום שרוב העוברים ושבים שם הם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שאין דרכם להשיב אבידה לבעליה, איינו חייב להכריז עליה, אע''פ שיש בה סימן מפני שהבעלים התייאשו ממנה, וכתב גם כן בשם ספר השבת אבידה כהלכה (עמ' לו) בשם הגאון ר' חיים קניבסקי והג''ר ניסים קרליץ שליט''א, ע''כ. (וכדי מאוד לעיין שם ותרווה צמאונך בדבריו היפים והמתוקים המדבר בשפה ברורה ונקיה על השבת אבידה ובכלל) וכן שמעתי מהרה''ג שמעון אשר שליט''א.

והנה ישנה עוד אבידה שאנחנו מחויבים להחזיר אותה לבעליה והיא יותר חמורה, והיא לא בעלי חיים או קרקע, אלא זה אדם מישראל, שגם הם נקראו חמור, שנאמר ''יששכר חמור גרם'' וכן יוסף נקרא שור שנאמר ''בכור שורו הדר לו'' והיא יותר חשובה להקב''ה, שבנו היקר הלך לאיבוד בתורה וביראת שמים. ומה אם הקב''ה הקפיד כל כך על שנחזיר את הממון של האדם קל וחומר שיקפיד עוד יותר שנחזיר את נשמתו של האדם לצור מחצבתו לבורא עולם, וקודם צריך ליראות אם הוא במקום שמחויב על ההשבה, כגון אע''פ שהאדם נמצא בחו''ל, אם הוא נמצא בחברת יהודים, הרי זה חייב באבידה, אמנם אם הוא נמצא במקום שכולו עכו''ם מסתמא שגם הנאבד נהיה כמותם ואז מוצאו פטור מהאבידה, שגם בעלו (הקב''ה) התייאש ממנו (וכל זה בידוע שהלך אחריהם), אבל אם מוצאו במקום שמחויב להחזיר, צריך לבדוק אם יש לו סימנים שאז נהיה מחויבים להחזיר האבידה, וסימנים מובהקים צריך כגון: ברית (עם פריעה), פאות, בישן, גומל חסדים, רחמן, ולא סתם סימנים כגון אף אוזן גרון, שאת זה יש בגוים ואסור ללמד לגוי תורה. וצריך שהבעלים לא יתייאשו ממנו, וכמו שהקב''ה לא מתייאש מאף אחד (כמו שכתבנו בפרק י בפסוק א) וצריך לנסות הרבה פעמים לשכנע אותו לחזור למוטב שנאמר ''השב תשיבם'' יכול פעם אחת? תלמוד לומר ''תשיבם'' אפילו מאה פעמים. וצריך לשמור ולטפל בו כמו שאתה שומר על האבידה, ואתה חייב באחריותו, ואפילו אם אמר לו אביו אל תטפל בו אינו חייב לשמוע לו וכן חצרו של אדם קונה, שאם הכנסת אותו לבית המדרש ועשית לו רב- קיימת את המצוה. וכן האבידה שלך קודמת לאבידת כולם, שאם הנאבד ממשפחתך ויש עוד אחד שאתה לא מכיר אותו, אתה מצווה על שלך קודם. ויותר מזה אנחנו מצווים על נשמתנו להחזירה אותה לבעלה כמו שהיא היתה קדושה וטהרה.

---

מתי חייב לעזור לחבר שנתקע עם הבהמה או עם הרכב, ובענין צער בעלי חיים והאם הותר צעב''ח וניסיונם בשביל האדם.

וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ= בתמיה. עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ, עזיבה זו לשון עזרה וכן (מ''א יד) ''עצור ועזוב'' וכן (נחמיה ג, ח) ''וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה'' מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה, כיוצא בו (דברים ז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו' שמא תאמר כן בתמיה לא תירא מהם, ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר, הא כיצד? זקן ואינו לפי כבודו וחדלת או בהמת נכרי ומשאו של ישראל וחדלת, ''עזב תעזב עמו'', לפרק המשא ממנו, (ב''מ לב). עד כאן מרש''י.

הגמרא שואלת (פסחים קיג:) מיהו שֹׂנַאֲךָ? אם נאמר שונא נכרי, והרי שנינו שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשוט שזה שונא ישראל, ומי מתיר לשנוא ישראל? והלא כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, ואם נאמר שמדובר שיש עדים שעשה איסור תורה, אם כך אז כלם צרכים לשנוא (כשהוא לא חוזר בו ועומד על דעתו) ומהו שונא זה שדוקא הוא צריך לשנוא אותו?

אלא ודאי זה משהוא שהוא מכיר והשנאה שלו בניהם ומדובר שהוא ראה בו דבר עבירה ועל כך הוא שונא אותו, ועל זה דברה התורה, שאמר רב נחמן בר יצחק מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' (שונאי) רע. (וראה מה פירשו על זה בשעורים בהגדות חז''ל, כאן), ע''כ.

''אתה כוננת מישרים'' אמר ר' אלכסנדרי אתה כוננת ישרות בעולמיך יש לאדם דין עם חבירו, הוא נכנס עמו לדין והן מקבלים עליהם מה שהדין יוצא ועושים שלום הוי אומר אתה כוננת מישרים. אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי סבור שהוא שונאי מיד מדברים זה עם זה ונכנס השלום ביניהם, מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבים על ידי ששמר מה שכתוב בתורה כי תראה חמור שנאך רובץ [תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו] זה הוא שכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז). (ילקוט שמעוני תהלים פרק צט סי' תתנב).

וכן אדם חייב לפרוק ולטעון לפרוק ולטעון אפילו ארבעה וחמשה פעמים, שנאמר ''עזב תעזב'' הלך וישב לו (בעל החמור) ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק= פטור, שנאמר ''עמו'', אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון.

ומעשה היה בר' ישמעאל בר' יוסי שהיה מהלך בדרך ופגש באדם אחד שהיה נושא משא של עצים, הניח המשא עליו כדי לנוח מעט, ואז אמר לר' ישמעאל הטעינני המשא, אמר לו ר' ישמעאל: כמה שווים העצים האלו? אמר לו חצי זוז, נתן לו חצי זוז והפקיר ר' ישמעאל את העצים, (ועשה זאת מפני שהיה תלמיד חכם ואע''פ שהיה פטור מלעזור לו, קנה ממנו את העצים שלא יצטרך לעזור לו להטעין המשא על כתפו, ואפילו לא ממידת חסידות, והפקיר אותם משום שאם יקחו אותם לא יעברו על איסור גזל) וזה האיש הלך וזכה בעצים, ושוב נתן לו ר' ישמעאל חצי זוז והפקיר את העצים, ראה ר' ישמעאל שזה האיש שוב בא לקחת את העצים מן ההפקר, ואז אמר לכל העולם הפקרתי חוץ ממך. (ב''מ ל:). (וכן ראה בשו''ת יחוה דעת חלק ה סי' סד, שדעת הרב שאף באדם יש דין טעינה ופריקה).

וכן כתב רבנו חננאל בשם בגמרא (שם) ולכאורה הכתוב מיותר כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב (דברים כב) הקם תקים עמו שהיא מצות טעינה וקל וחומר הוא ומה טעינה שאין בה צער בעלי חיים אמרה תורה הקם תקים עמו, מצות פריקה שיש בה צער בעלי חיים לא כל שכן ואעפ''כ נכתב ללמדך שהם שני דינין חלוקין, חלוקה מצות טעינה ממצות פריקה ומצות פריקה ממצות טעינה, ובא הכתוב לומר פריקה בחנם טעינה בשכר, ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה עזוב תעזוב לפריקה בחנם בא משום שצער בעלי חיים שהוא מהתורה.

ופסק מרן בש''ע (חו''מ סי' רעב). היה כהן והבהמה רובצת בין הקברות אינו מטמא לה.

וכן אם זקן שאין דרכו לפרוק ולטעון, הואיל ואינה לפי כבודו פטור, זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או של קנים, וכיוצא בהם פורק וטוען עמו.

וכן מצא בהמת חבירו רבוצה אע''פ שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר ''עזוב תעזוב'' ''הקם תקים'' מכל מקום, אם כן למה נאמר ''עמו'' שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור, שנאמר ''עמו'' ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לטעון ולפרוק לבדו.

וכן הנפגש עם שנים אחד טוען ואחד פורק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואח''כ טוען, אמנם זה מדובר כאשר שניהם שונאים או אוהבים אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע.

מי שנפגש בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה הרי זה מצוה לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו, ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו יחזור ויטעון משאו עליו שנאמר הקם תקים, ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה שנאמר לא תראה חמור אחיך גו' ע''כ.

וכיוצא בזה כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יחוה דעת (חלק ה, סי' סד) לגבי מכונית שאירע בה קלקול באמצע הדרך שבין עיר לעיר והנהג שלה עומד על אם הדרך כשהוא אובד עצות, יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה בצערו של זה לעצור את רכבו ולגשת לעזור בתיקון המכונית המקולקלת וכיוצא בזה ולא יניחנו מבוהל וילך לו לדרכו, ואף אם הכרת פניו של הנהג ענתה בו שאיננו שומר תורה ומצות כדת, מכל מקום קרוב מאוד שעל כל פנים הוא מאמין בעיקרי האמונה, ולכן מצוה לעזור לו ולחלצו ממצוקתו. ועוד שיש בדבר מצות גמילות חסדים, שנאמר (תהלים פט, ג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. ע''כ.

וכן אם אדם רואה רכב שנתקע באמצע הרחוב וצריך לדחוף אותו בשביל להתניע יש מצוה לעזור לו משום גמ''ח וגם משום קידוש ה'.

וכמובן שאם ארע תקלה בשבת למכונית (ואין שם פיקוח נפש) או שהוא מבקש ומתחנן שנעזור לו לדחוף את הרכב, אסור לעזור לו, שזה מסייע לדבר עבירה. ע''כ. שאפילו אם נהג חילוני הנוסע בשבת בעוונות הרבים ושואל לכתובת מסויימת, אין להשיב לו, שהרי הוא מסייע בידו לחלל את השבת. ואם ירצה ישיב לו שהיום שבת, ואסור לנו לסייע בידי עוברי עבירה. ואף אם על-ידי כך יצטרך להרבות בחילולי שבת בחיפוש אחר הכתובת, כבר אמרו ''הלעטיהו לרשע וימות'', ובלבד שלא נסייע בידו. ואם הנהג שואל על כתובת של בית חולים וכדומה, יכול להשיב לו, ששמא מוליך לשם חולה שיש בו סכנה, או הולך לטפל בחולים שיש בהם סכנה. (ילקו''י שבת כרך ג' עמוד קח).

והנה עתה הראתה לדעת כמה התורה מקפידה בצער בעלי חיים וחסה עליהם, והנה מספר דוגמאות בגמרא התירו משום צער בעלי חיים, וידוע המעשה עם רבי הקדוש כמובא בב''מ (פה.) שהיה לו שלש עשרה שנה יסורים קשים מאוד, שש שנים היה לו אבן במקום השתן (כנראה דומה למה שנקרא אבן בכליות) ושבע שנים היה לו חלי שבתוך הפה, והכאב היה עד כדי כך שכאשר שומר הסוסים שלו (שהיה עשיר גדול יותר משבור מלכא, לפי שהיה לו הרבה זבל ותבן רקוב מן הסוסים ובזה התעשר), שהיה נותן לסוסים לאכול היה נשמע קולם עד כשלשה קילומטר, והוא היה מכון לתת לבהמות לאכול לשעה שרבי היה נכנס לעשות קטנים, כדי שלא ישמע קול צעקתו של רבי מהכאבים, ובכל זאת שמעו את קולו של רבי כל כך חזק עד שהיו שומעים אותו יורדי הים,

וכל זאת הגיע לו משום שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, וזה העגל ברח ונכנס תחת כנפיו של רבי שיחוס וירחם עליו, ורבי הקדוש אמר לו: לך לכך נוצרת, אמרו בשמים הואיל ולא ריחם על העגל לפיכך יבואו לו יסורים הנ''ל. (ברבי במעלתו הנשגבה היה בכל זאת צריך לרחם עליו).

ואלו היסורים הלכו לו כאשר ריחם על בעלי חיים, שפעם אחת היו עכברים בביתו של רבי והעוזרת בית רצתה לזרוק אותם לחוץ, אמר לה רבי עזבי אותם שהרי כתוב (תהלים קמה ,ט) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, אמרו בשמים הואיל והוא מרחם על בעלי חיים נרחם עליו, והפסיקו לו את היסורים.

וכן מסופר (ברכות ז.) על ההוא הצדוקי שהיה בשכונה של ר' יהושע בן לוי, שהיה מצער אותו הרבה, יום אחד לקח ר' יהושע תרנגול וקשר אתו לרגלי המטה בכדי שלא יזוז, (והיה צריך לחכות לזמן מסוים בבוקר שאז יש סימן בכרבולת של התרנגול שזה זמן של כעס ועת רצון) והנה ר' יהושע הסתכל עליה כל הלילה אך באותו הזמן של העת רצון נרדם, ואז אמר משמע מכאן שאין זה דרך ארץ לעשות כך שנאמר ''ורחמיו על כל מעשיו'' ע''כ. והרואה יראה בפירוש של העץ יוסף שפירש שר' יהושע אמר ורחמיו וכו' כי יש צער גדול לאוסרו לתרנגול לרגלי המטה ולצערו זמן רב שלא ילך אנה ואנה.

וכן ראה כמה הקפידו חז''ל (ע''ז יח:) על צעב''ח שדרשו על הפסוק ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב''

אשר לא הלך בעצת רשעים וכו'= לאיצטדינין, פירש רש''י: מקום שמנגחין את השור.

וכן דרש ר' שמעון בן פזי:

אשר לא הלך בעצת רשעים= לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד= זה שלא עמד בקנגיון, פירש רש''י צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. ע''כ.

וכן מסופר שפעם אחת רבנו הבעל שם טוב זי''ע שהיה עם תלמידיו בשדה, ופתאום עבר על רגע רוח חזק ונפלו כמה עלים לארץ, ואמר: בני תדעו שזה הרוח שעבר עכשיו היה בשביל תולעת אחת שהיתה בסוף איזה עלה, והיה החמה זורחת עליה ביותר, והיתה צועקת לה' בצעקה, ושלח ה' זה הרוח, ונפלו כמה עלים לארץ, ונפלה גם היא עמהם, (שומר אמונים מאמר השגה פרטית פרק יז).

והנה ידוע שבלעם הרשע הכה את אתונו, והקב''ה ''כעס'' על זה, והקב''ה שינה את כל הטבע בשביל להראות לבלעם את החומרה על ההכאה הזאת, שפעם אחת הקב''ה פתח את פי האתון בעצמה והיא הוכיחתו על זה שנאמר (במדבר כב כח) וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, ופעם אחת היה צריך לפתח הקב''ה את עניו של בלעם בשביל ליראות את המלאך ששלח במיוחד לבשר לו זאת שנאמר (שם שם, לב לג) וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים.

וכן ואמר רב יהודה אמר רב (שבת קכח:) בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, הגמרא שואלת והרי זה מבטל כלי מהיכנו ואת זה אסרו חכמים? אלא סבר שאיסור מבטל כלי מהיכנו זה מדרבנן וצער בעלי חיים זה איסור מהתורה ויבוא דין תורה וידחה דברי חכמים, ע''כ.

וכן ציוה הקב''ה בתורה (דברים כב, י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו פירש החזקוני (שם) שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה, נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. וכן רחמיו של הקב''ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור. וכן כתב האבן עזרא: השם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור. ע''כ.

וראה בשער הגלגולים (הקדמה לח) שהאר''י ז''ל לא היה הורג פרעושים וכינים ושום רמש חי כלל ועיקר, וכן ציוה לתלמידו המהרח''ו.

וכתב בילקוט יוסף (שבת חלק ד כרך ד סי' שכד) שידוע שדעת רוב ככל הפוסקים שצער בעלי חים דאוריתא.

האם הותר צעב''ח וניסיונם בשביל האדם?

כתוב בתורה (בראשית א, כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, פירש רש''י זכה רודה בחיות ובהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו.

וכן הוא בבראשית רבה (סי' ה- ז) שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש. וה''בהמה'' תכלול החיה. וכן הוא ברמב''ן.

הנה כל הבריאה כולה נבראת בשביל האדם שיעבוד את בוראו, וכמו שאמר רבי שמעון בן אלעזר (קדושין פב.) כל הבריות לא נבראו אלא לשימוש האדם, לפיכך אם יש צער לאדם עקב הבהמה, צער האדם קודם, וכן אם צריך לצער את הבהמה לצורך האדם, מצערים אותה לצרכו, וכמו שאמרו בגמרא (שבת קו:) הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול כרבלתו ממנו, וכן מותר לעשות ניסוי על הבהמה בשביל לדעת אם זה טוב לאדם, וכן (שם סז.) יוצאין לרשות הרבים בשן שועל בשבת (עוקרים לשועל חי את השן ויוצאים איתה בשבת שמשתמשים בה לטיפול בהפרעות שינה), ומכל מקום לא יעשו זאת דרך אכזריות.

וכן ראינו שהקב''ה התיר לנו לאכול על ידי שחיטה בהמה טהורה אע''פ שיכול לגרם בזה צער (לא בשחיטה), וכן לאכול דג טהור שגם בהריגתו יש צער, וכן ציוה אותנו לשים פתיל תכלת, שאת הצבע התכלת יותר טוב להוציא מן החילזון החי, כמובא במס' שבת (עה.).

וכן אמר רב יהודה (שם עז:) כל מה שברא הקב''ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה, ברא שבלול לכתית (לרפא הפצע), ברא זבוב לצירעה (לעקיצת צירעה), ברא יתוש לנחש (לנשיכתו), ונחש לחפפית (מן שחין), וסממית (עכביש) לעקרב (לעקיצת עקרב), ואת כל הבריות האלה צריכים לכתוש אותם ולשים על הפצע.

וכן ראינו במס' עבודה זרה (נ:) מתליעין ומזהמין בשביעית, פירש רש''י מתליעין. נוטלין תולעת שבאילן, ורבנו חננאל פירש שעושים זאת בחרמש או קרדום.

ויותר יש להקל בזה בבעלי חיים ''שאינם'' לצורך האדם, כגון שרצים ורמשים וכו' וכיוצא בזה כתב בשו''ת הרדב''ז (ח''ב סי' תשכז), שהריגת זבובים ויתושים אם הם מצערים את האדם פשוט שמותר להרגם, שאין לך צורך האדם גדול מזה ואע''ג שמצוי להבריחם, הם מיד יחזרו עליו ולפיכך מותר להרגם.

וכן כתב בשו''ת אגרות משה (חחו''מ ח''ב סי' מז) שאין איסור בדבר הריגת דברים המאוסים וממאסים את האוכלים, וזבובים ויתושים ופרעושים שמצערים את האדם אין שום איסור מלהרגם, וכן העכברים המפסידים האוכלים וכל שכן כשנמצאים תינוקות ואף גדולים שיש מתבהלין מפניהם, אין איסור צער בע''ח, שהרי התירה התורה שחיטה ולא רק לאכילת ישראל אלא אף לאכילת נכרים מותר לשחוט, וכן זקן ואינה לפי כבודו שפטור,

אבל מכל מקום אם אפשר טוב שלא יהרגם בידיו ממש אלא ע''י הנחת דבר ההורגם, שאם לא כן יכנס בו מדת האכזריות (אם אי אפשר אחרת) אבל בפרעושים שעליו ועל בגדיו לא שייך להרגם ע''י דבר אחר, לכך מוכרחים לעשות בעצמן, אבל לזבובים ועכברים שיש להרגם ע''י הנחה איזה דברים טוב לא להרוג בעצמו, ואף שלא מצאתי זה בפרוש באיזה מקום טוב להתנהג כן במקום שאפשר, ע''כ.

וכן פשוט הדבר שמותר לצוד דגים לאכילה גם אם יש להם קצת צער, וכמו שתופסים את הבע''ח לשם שחיטה, וכן בדבר חולי הצהבת מה שנקרא ירקון כתב בספר טעמי המנהגים (סוף עניני סגולות) שרפואתה היא שיקח יונה זכר לחולה זכר ונקבה לנקבה חולה, ויושיבנה על טבורו (באופן שפי הטבעת של היונה יהיה כלפי הטבור של החולה) ותשאב היונה כל הירקות (הצהבת) עד גמירה, והיונה תמות, וזה בדוק ומנוסה. ע''כ.

וכן כתב הרמ''א (אה''ע סי' ה סע' יד) שכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים אין בזה משום צעב''ח, ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות ואין לחוש משום צעב''ח.

ולענין ניסוי בבע''ח לצורך האדם, כתב בשו''ת ציץ אליעזר (חלק יד סי' סח) שמותר לעשות מחקר בעינים של בע''ח וכן להמיתם לאחר מיכן למטרת שימוש באבחון בני אדם, אלא שמהיות טוב יש לסדר את הדבר בצורה של הרדמת המקום וכדומה באופן שהבעל חי אינו ירגיש בצער.

וכן כתב בילקוט יוסף (שבת חלק ד כרך ד סי' שכד) שבמושבים הצריכים להרעיב את התרנגולות כדי שיוכלו לחזור ולהטיל ביצים, מותר להם לעשות כן, ואין לחוש בזה משום איסור צער בעלי חיים. וכן שמותר לעשות ניסויים בעניני רפואה בבעלי חיים, אך יעשו כן בהרדמה, ולמעט ככל האפשר מלצערם.

וכן מותר להעמיד מנורה מיוחדת המושכת אליה את הזבובים והיתושים, וכשהללו מתקרבים לשם נשרפים מחום המנורה, ועושים כן לצורך האדם שלא יפלו לתוך המאכל, וגם שלא יטרידום, שכיון שהוא לצורך האדם, ואין בזה משום צעב''ח. ע''כ.

וראה על זה בשו''ת יביע אומר (ח''ט חיו''ד סי' לב), ובחזון עובדיה יו''ט עמ' קפח. ובחזון עובדיה אבלות עמ' נז.

---

מידת השקר

רשע וכשר עומדין לפניך בדין שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין! תלמוד לומר, לא תטה משפט אביונך בריבו, אביון הוא במצות, (מכילתא).

מדבר שקר תרחק הרי זו אזהרה למדבר לשון הרע, ר' נתן אומר מדבר שקר תרחק הרי זה אזהרה לפרוש מן האפיקורסות (ילקוט שמעוני).

וכן אמרו בגמרא (שבועות ל:) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו (פרש''י, אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו)? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו (לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו, רש''י)? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק (שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד, רש''י).

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה (שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת, רש''י) שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו, ויהא קולר (שלשלת העון, רש''י) תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני (ורבו החליף, רש''י) וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני משקר, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עם העד להעיד? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

הגמרא שואלת וכי מכאן אנו יודעים שאסור לשקר? הלא כאן ודאי הוא משקר שהתורה אמרה לא תענה ברעך עד שקר, אלא כגון שאמר לו יש לי ודאי עד אחד, ובוא אתה ובמשפט תהיה כאילו עד שלי, בשביל שהיה סבור הבעל דין שאתה בא להעיד ויודה על האמת, וכך לא תוציא שקר מפיך, אפילו כך אסור משום שנאמר מדבר שקר תרחק.

מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר ומפואר) שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך (שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה, רש''י), תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק, שכאשר היו באים לפני רבא בר רב הונא לדין, היה אמר להם תשלפו נעליכם ורדו לדין.

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק. ע''כ.

ובגמרא (שבת קד.) דרשו על האות שי''ן שרומזת לשקר, ואות תי''ו רומזת לאמת, ושואלת הגמ' מה הטעם שבמלה שקר אותיותיה (לפי סדר האל''ף בי''ת) קרובות, ואילו במלה אמת אותיותיה שלה רחוקות (שהאל''ף בתחילת הסדר ומ''ם באמצע ות''ף בסוף) אלא התשובה היא מפני ששקר קרוב הוא להימצא ומשום זה אותיותיה קרובות, ומצד שני אמת הוא לא קרוב להימצא ומשום זה אותיותיה לא קרובות.

ומדוע אותיותיה של המלה שקר עומדות על רגל אחת= שקר, ואילו המלה אמת אותיותיה מושכבות כמו לבנים= אמת ?, אלא מפני שאמת עומדת ושקר אינו עומד, שנאמר (משלי יב, יט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר.

וכן בא וראה מה קרה לרוח של נבות היזרעאלי, ששאל (שבת קמט:) הקב''ה את צבא המרום (מלכים א כב, כ-כב) מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה (אחד מצבא מעלה אמר אני אפתה אותו בכך וכך) וַיֵּצֵא הָרוּחַ (של נבות היזעאלי) וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה? וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו, וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן,

אמר ר' יוחנן שכאשר הקב''ה אמר לו צא, דהיינו צא ממחיצתי, שנאמר (תהלים קא, ז) דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.

וכתב בפירוש עץ יוסף שאע''ג שאמר הקב''ה מי יפתה את אחאב ונתן רשות לפתותו, היינו דברי פיתוי של אמת, אבל היות אומר שקר ולפתותו בו לא נתן רשות לפתותו עד שבקש רוח נבות על עצמו להיות רוח שקר בפי כל נביאיו, וזה שנתן לו רשות לילך לפתותו משום שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, וכן עתה אחאב נידון מדה כנגד מדה, שלפי שנהרג נבות ע''י עדות שקר, נהרג גם הוא ע''י נביאות שקר. ע''כ.

וכן כמה ציוו אותנו חז''ל לבקש אמת ולרדוף אחריה שאמר רבא (שם קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה.

וראינו לספר מנורת המאור לרבנו יצחק אבוהב (נר ב כלל ב חלק א) שכתב שעל שנהפך האמת הלכו בגולה שנאמר (שיר השירים ד, ח) תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה ראשי תיבות הפוכות: אמת, ובזמן שהאמת מצויה בארץ, הקב''ה מוריד ברכתו מן השמים, שנאמר (תהלים פה יא-יג) חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ, ובזמן שאין האמת מצויה הקב''ה כועס בבני אדם, שנאמר (ישעיה נט, טו) ''וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט''

ואפילו הקל שיש בדברי שקר, שהוא בספור דברים והגדת מאורעות, יש בני אדם שמחלפים בהם מאין הנאה להם וגם אין הפסד בו לאדם אחר, אלא שנראה להם שמקבלים הנאה בדברם שקר ובהחליף הדברים אשר לא כן, ואף על זה אמרו, שהוא אסור משום (ירמיה ט, ד) ''לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ''. ואף על פי שאין ענשן כעונש המשקרים להתעות או להפסיד לאחרים, ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מי שהוא ירא שמים יש לו לקים בפיו מה שמספר בלבו.

וכן יש דברים אחרים שהם דברי שקר להתפאר אדם את עצמו, במעלות שאינם נמצאות בו, ועל זה אמר שלמה המלך (משלי יז, ז) ''לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר'' ויש אדם שמתעה לחברו לומר, שדבר עליו טוב או עשה לו טוב ולא עשה, ובזה אמרו חז''ל ''אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת גוי, ויש מי שמבטיח לחברו שייטיב עמו ואינו מקיים, ועל זה נאמר ''נצר לשונך מרע'' וגם מצער לאותו שמתהלל שיעשה לו טוב ואינו עושהו, ועל זה נאמר (משלי כה, יד) ''נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר''.

והחמורים מכל אלו: המשקרים במשקולות ובמדות ומכחישים בפיקדונות או בהלוואות, שאלו נקראים אנשי בליעל, לפי שעושין שקר וגזל וחמדה ועל אלו אמרה תורה (ויקרא יט, יא) ''לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ'', ולא עוד אלא שבסבה זאת יבוא לידי ריב ומצה ורציחה ושבועת שוא ועברות הרבה והוא דבר ששונא האל יתברך, כמו שנאמר במשלי (ו, טז-יח) שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, ע''כ.

ומעשה היה (מעם לועז, כאן) באדם אחד שהיה עובר עברות הרבה והיה עושה תשובה והיה חוזר ועובר עברות, וכן היה נוהג זמן מרובה, יום אחד בא אצל חכם אחד ונפל לרגליו וביקש ממנו למצוא לו איזו תקנה ללמדו הנהגה טובה שישוב בתשובה שלמה, אמר לו: תקנתך לישבע שבועה חמורה שלא תוציא דבר שקר מפיך, אמר לו אותו אדם, הלא אדני יודע שעונותי מרובים, הן בזנות והן בגזל, ולא הנחתי עברה שלא עברתי, וכיון מרובים כ''כ כיצד אתקן עצמי בזה שלא אדבר שקר, אמר לו החכם: אתה תעשה כפי שדברתי ותראה שלא תשוב לכסלה עוד, נשבע לו שבועה חמורה שלא לדבר שקר והלך לעסקיו,

עבר זמן מועט והיצר השיאו ליכנס לבית חבירו כשלא היה שם ולגנוב כל ממונו, והוא הלך ועשה כן, משיצא את הבית חשב בלבו, עכשיו ישאלוני שכני מהיכן לקחתי חפץ זה וזה, אם אודה יקחנו ממני, ויצא שם רע שאני גנב, ואם אומר שלי הם, שקבלתי כפקדון, אעבור על השבועה שנשבעתי שלא לדבר שקר, ובכך כבש את יצרו והחזיר הכל למקומם, וכן היה בענין הזנות, שהיצר השיאו והוא חזר בו, עד שעם הימים נגמל מעונותיו וחזר בתשובה שלמה, ע''כ.

וראה עוד מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק כז, פסוקים יב, יט, ובפרק מה פסוק כו.

---

השוחד מעוור את העיניים

וכן נאמר (דברים י, יז) כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד.

וכן (שם טז, יט) לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

וכן (שם כז, כה) אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

ואמר ר' אבהו (כתובות קה.) בא וראה כמה סמויות (עוורות) עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן שנאמר כי השוחד יעוור פקחים.

אמרו חכמים ''כי השוחד יעוור עיני חכמים'' אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, ''ויסלף דברי צדיקים'' אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת,

אמר רב דימי: דרש רב נחמן בן כהן: מהו שנאמר (משלי כט, ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה'' אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום (שהוא עשיר ואין צריך להחניף, רש''י) יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות יהרסנה,

אמר רבא: מה הטעם שהשוחד אסור? כיון שלוקח ממנו שוחד התקרבה דעתו אליו ונעשו כגוף אחד, ואין אדם רואה חובה לעצמו.

מהו שוחד? שהוא חד (הנותן והמקבל נעשים לב אחד, רש''י), א''ר פפא לא ידון דיין אדם שאוהב אותו ולא אדם שונא אותו, מפני שאדם שאוהב אותו לא יראה לו חובה, ואדם ששונא אותו לא ימצא לו זכות.

ומשום זה אמר אביי: תלמיד חכם שאוהבים אותו בני עירו, זה לא מפני שהוא מעולה אלא מפני שלא מוכיח אותם ביראת שמים.

אמר רבא: בתחלה הייתי אומר שכל בני עירי אוהבים אותי. ומשנעשיתי דיין חלקם אוהבים אותי וחלקם שונאים אותי.

אמרו חכמים (שם קה:) ''ושוחד לא תקח'' אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים גם אסור משלא כתוב ''בצע לא תקח''.

כיצד הוא שוחד דברים? כמו המעשה עם שמואל שהיה עובר בגשר צר, בא אדם אחד ונתן לו יד לעזרו, אמר לו שמואל: מה מעשיך כאן? אמר לו: דין יש לי בפניך, אמר לו שמואל אני פסול לדון לך.

אמימר (שם של חכם) היה יושב ודן דין, ולפתע התיישבה נוצה על ראשו, בא בעל הדין והוריד את הנוצה, אמר לו מה מעשיך? אמר לו דין יש לי לפניך, אמר לו אמימר אני פסול לדון לך.

מר עוקבא ירק לפניו ולפני שהספיק לכסות את זה בא אדם אחד וכסה, אמר לו מה מעשיך? אמר לו יש לי דין לפניך, אמר לו פסול אני לפניך לדיין.

אריסו (כמו פועל שנוטל אחוזים) של ר' ישמעאל בר' יוסי היה רגיל לתת לו כל ערב שבת סל פירות, פעם אחת בא לתת לו ביום חמישי, אמר לו ר' ישמעאל מה שונה עכשיו? אמר לו יש לי דין לפניך ואגב שיום חמישי היום שזה יום הדין הבאתיו לפניך, אמר לו איני לוקח זאת ופסול אני לדון לך, והושיב זוג דיינים והם דנו אותו, ובזמן הדין ר' ישמעאל ישב שם ושמע את הדיון והיה עולה על לבו בכל פעם לזכותו, ואמר: אם יאמר כך יזכה ואם יאמר כך יזכה, ואז אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני כך שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

ר' ישמעאל בר אלישע היה כהן, והנה אדם אחד נתן לו את ראשית הגז (בכל שנה שגוזז אותן חייב ליתן לכהן אחד מששים, רש''י) אמר לו מהיכן אתה? אמר לו ממקום מסוים, אמר לו וכי במקום שם אין כהן שבאת לכאן לתת לי? אמר לו דין יש לי ועל הדרך הבאתי לך, אמר לו אני פסול לדון לך, ולא קבל ממנו. והושיב זוג דיינים והם דנו אותו, ובזמן הדין ר' ישמעאל ישב שם ושמע את הדיון והיה עולה על לבו בכל פעם לזכותו, ואמר אם יאמר כך יזכה ואם יאמר כך יזכה, ואז אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

בא וראה יהודי יקר סיפור מבהיל כמה חמור השוחד, מסופר (שם) על רב ענן שבא אדם אחד לפניו עם סל של דגים קטנים, אמר לו מה מעשיך? אמר לו יש לי דין, אמר לו, פסול אני לדון לפניך ולא לקח ממנו גם את הדגים, אמר לו את דינו של אדני אני לא רוצה, אני רוצה שאדני יקח ממני את הדגים ולא ימנע ממני מלהקריב ביכורים, שכן מסופר על אלישע שאף על פי שלא היה כהן היו נותנים לו ביכורים שנאמר (מלכים ב ד מב) ''וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ'' לומר לך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים, אמר לו רב ענן תדע לך שאני לא רוצה לקבל ממך אבל עכשיו שאמרת לי כך אני אקבל ממך, ושלח אותו לפני רב נחמן שידון לפניו, וגם כתב לרב נחמן מכתב ובו כתב: ידון אדני את זה האיש מפני שאני פסול לו לדין,

וכאשר קרא את המכתב רב נחמן אמר בלבו כנראה שזה האיש קרוב של רב ענן הוא ומשום זה הוא לא דן אותו, ובאותו הזמן רב נחמן היה בדיוק באמצע דין של יתומים, ואז אמר לעצמו זה מצות עשה וזה מצות עשה (מצות הדיינים עשה ''ושפטתם צדק'', רש''י) אמנם עשה של כבוד תורה עדיף (הדין של אותו אדם שיש בו כבוד תורה שהוא ממשפחתו של רב ענן, ורב ענן ברור שעדיף, רש''י) ואז רב נחמן סילק מלפניו את הדין של היתומים והעלה את אותו אדם, וכיון שראה בעל דינו את הכבוד שעשה רב נחמן בשבילו נסתמו טענותיו, והפסיד במשפט,

ומסופר על רב ענן שאליהו הנביא היה רגיל לבוא אצלו, שהיה מלמד לו סדר אליהו, וכיון שרב נחמן דן כך ונתן כבוד לאותו אדם, הסתלק ממנו אליהו הנביא ולא בא אליו,

ישב רב ענן בתענית וביקש רחמים שיחזור אליו אליהו, אחר תחנונים רבים בא אליהו אליו, אבל כאשר היה בא, היה מתגלה אליו בצורה מפחידה, ומשום זה עשה רב נחמן תיבה וישב לפניו (שאז אליהו לא הפחיד אותו) ואז אליהו לימד אותו את סדרו, וזהו שאומרים סדר אליהו רבה (סדר ראשון שלמדו קודם מעשה זה) סדר אליהו זוטא (שקרה לאחר המעשה).

ובמשנה (פאה פ''ח מ''ט) אמרו: כל דיין שלוקח שחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג) ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים וגו'.

וכן אמרו במכילתא ושוחד לא תקח. שמא תאמר, הריני נוטל ממון ואיני נוטה את הדין תלמוד לומר כי השוחד יעור, והלא דברים קל וחומר ומה אם הנוטל שלא להטות אמרה תורה ''כי השוחד יעור'' קל וחומר הנוטל על מנת להטות,

בתורה אתה אומר או אינו אלא חכמים כשמועו? תלמוד לומר יעור עיני פקחים= אלו פקחי הדעת שהן מטהרין ומטמאין מדעת עצמן, מכאן אמרו כל הנוטל ממון ומטה את הדין אינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיניו, ר' נתן אומר עד שיהא בו אחד משלשה דברים הללו: או טירוף דעת בתורה או שיטהר טמא או שיטמא טהור או יצטרך לבריות או שיחסר מאור עיניו, ע''כ.

וכתב הרמב''ם (הל' תשובה פ''ד ה''ג) חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עונות שבין אדם לחברו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואחד מהן זה המקבל שוחד להטות את הדין אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה היא כחה כדי שיחזיר,

והשם יתברך יזכה את כלנו ללכת בדרך הישר ויהיה שמו של הקב''ה לפנינו לבלתי נחטא ויקוים בנו הפסוק בתהלים (טו, ה)

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

---

כבוד הגר, מכתבו של הרמב''ם לגר

כתב בספר מעם לועז: מעשה היה בגר צדק שהיה מתוכח עם רבו בענין הישמעאלים, שרבו אמר שהם עובדי עבודה זרה, והוא אמר שאינם עובדים, ובתוך הויכוח כעס הרב עליו ואמר לו ענה כסיל כאולתו, והגר הזה ערך דברים לפני רבנו הרמב''ם, וסיפר לו גוף הדברים שאירעו בינו ובין רבו, והסכים הרמב''ם בעיקר הדין, ואח''כ השיב לו באגרת וכך כתב לו:

נצטערתי בשומעי שרבך דבר עמך שלא כהוגן וציער אותך ובייש אותך וקרא לך כסיל, בודאי עברה גדולה עשה, וראוי לו לבקש ממך מחילה אע''פ שאתה תלמידו, ואח''כ ישב בתענית ויכניע לבו ויצעק ויבקש רחמים מלפני הקב''ה אולי יכפר לו, ואולי שתוי היה באותה שעה שלא ידע של''ו פעמים הזהירה תורה על הגר שנוקירו ולא נצערו בדברים קשים. ואפילו אם היית מדבר דברי הבל היה לו להסביר לך בדברי נועם ולהעמידך על טעותך. כל שכן שדברת דברים נכונים והוא שטעה. ועוד אני תמה עליו שהלך אחרי החקירות לחקור אם הישמעאלים עובדי עבודה זרה, והיה צריך לחשוד בעצמו שמא ע''י כעסו הרי הוא כעובד עבודה זרה, וכל שכן שכעסו הביאו לבייש גר צדק שלא כדין, ודע שהחיוב שחייבה אותנו תורה על הגרים גדול מאוד, שהרי צונו לאהוב ולירא אב ואם ולכבד את הלוים ולהתיירא מפניהם, וזה יתכן אפילו אם לא נאהב אותם מאד מאד, שלא הזהירה אותנו תורה לאוהבם, ואילו על הגרים צותה לנו תורה לאהוב אותו, כמו שנאמר ''ואהבתם את הגר'' רוצה לומר שעלינו לאהוב אותו מלב ונפש כפי שצוה לאהוב אותו יתברך כמו שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך'' והקב''ה אוהב את הגר כמו שנאמר ''ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה'' וזה שקרא לך כסיל תמה אני כיצד העיז לכנותך כך, שבודאי מי שעוזב אביו ואמו וממלכתו וכל נכסיו ומתחבר לאומה הישראלית אע''פ שבעונות שנואים מאד בעיני כל האומות, הרי מפני שהתנדב לבו לבוא תחת כנפי השכינה ולהתאבק בעפר משה רבנו ויהיה בשפלות ישראל, ח''ו לומר לו שהוא כסיל, ואדרבה, אתה הפקח הנבון והמשכיל, תלמידו של אברהם אבינו ומעלתך גדולה והקב''ה יברכך בעולם הזה ויאריך ימיך ויהיה לך שכר גדול לעולם הבא, ותזכה לראות בכל הנחמות העתידים לבוא על ישראל ממני משה בר מיימון. ע''כ.

והנה מי שקורא מכתב כזה יסמרו שערות גופו על כבודו של הגר בכמה צריך להשתדל בזה עוד בפרט שסורם רע כמו שכתב רש''י על הפסוק כאן,

וכן חייב אדם להתפלל על הגרים בתפלת שמנה עשרה שהקב''ה יתעורר ברחמים עליהם, שכך אנו אומרים ''על הצדיקים ועל החסידים. ועל זקני שארית עמך בית ישראל. ועל פליטת בית סופריהם. ועל גרי הצדק. ועלינו. יהמו נא רחמיך ה' אלקינו וכו'.

וראה בשו''ת יביע אומר (חלק ח - אורח חיים סימן יא) בנוסח החתימה שלנו: ''בא''י אוהב את עמו ישראל'', בברכה שלפני ק''ש, וכדאיתא בסדר רב עמרם גאון (דף קצא ע''א) וכן הוא בסידור רב סעדיה גאון (עמוד כו ועמוד ק''י). וכ''כ הרד''א (בדף לח ע''ב). ובכל סידורי הספרדים, ומלת ''את'' לרבות את הגרים, וכמו שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ע''כ.

וראה מה כתבנו בפרק כב פסוק כ, ומשם בארה.

---

שנת השביעית

כתב בספר החינוך שמשרשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבותנו ענין חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, שלא ברא דבר, וצוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם, ועוד יש תועלת אחר, והוא: שנמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל משפחתו כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון, ע''כ.

ובמשנה באבות אמרו (ה, ח) ''דֶּבֶר בא לעולם, על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פרות שביעית, ע''כ.

הנה בעניין השמיטה על האדם להיזהר מאוד להקפיד על כל עניינה אע''פ שהוא אינו מבין את כל טעמי המצוה וכתב (הובא בילקוט יוסף­­ - השביעית והלכותיה) המהר''ל מפראג בספרו דרך חיים, היות ובפירות שביעית קיימת מצוה של ביעור מן העולם, דהיינו להפקירם, לכן אם אינו מפקיר הפירות דואג הקב''ה לסובב סיבה שהאנשים יהיו הפקר למחלות, וזו היא מדה כנגד מדה, וכן מסופר שכאשר נלחם הורקנוס (בן שמעון בן מתתיהו כהן גדול) נגד תלמי המלך, הפסיק מלחמתו, ואמר: הנה שנת השמיטה באה, אשר היא קודש לה', ולא ארצה לשפוך דם בשנת הקודש, ויהי לימים אחדים ותבוא שנת השבע שנת השמיטה, אשר יחוגו בה היהודים וישמרוה כיום השבת, ולכן חדל הורקנוס מהמלחמה וישב ירושלימה, ע''כ.

ודעת רוב הפוסקים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן. וכן עיקר לדינא.‏ ובכל הספיקות בשביעית אמרינן ספק דרבנן לקולא שדינו ככל איסורי דרבנן שאנו הולכים בספיקם לקולא. המתארח אצל משפחה דתית בשנת השמיטה, שאינם בקיאים בהלכה להקפיד בדיני שביעית, ואינו יודע אם הירקות מותרים באכילה, או שהם ירקות ספיחין, [ואי אפשר לברר הדבר בנקל], יש לו להקל לילך אחר הרוב, ואם הרוב מהיתר המכירה רשאי לאכול ירקות אלה. וגם כשאין רוב, הדבר נחשב לספק דרבנן ולקולא. (ילקו''י הל' שביעית פ''א ס''י עמוד קז, וס''ט עמ' פא).

---

בשבח השבת המשך

מעשה בחסיד אחד שהיה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל יום ויום, וכשהגיע ביום השבת, מניח אותה, לימים ירד אותו צדיק מנכסיו ולא היה בידו כלום, מכרה לגוי אחד, והיה חורש אותו גוי ששת ימים, וכשהגיע ליום השבת, הוציאה לחרוש בה, כשיצאה לחוץ, רבצה תחת העֹל ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת. והיה מכה אותה מכות רעות ולא הועיל לו כלום, כיון שראה אותו הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק ואמר לו, בא וטל פרתך, ששת ימים עבדתי בה, וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה ורבצה תחת העֹל ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם, והייתי מכה אותה ולא הועיל כלום. כיון שאמר לו כך, הבין אותו חסיד מפני מה אינה עושה מלאכה, לפי שהיתה למודה לנוח ביום השבת, אמר לו אותו צדיק, לך, ואני אעמידה ואני אעשה שתהיה חורשת, כיון שהגיע אצלה, אמר לה באזניה, אוי פרה, כשהיית בידי, הייתי שומר את השבת, ועכשיו גרמו לי עוונותי ומכרתי אותך לזה האיש, בבקשה ממך שתעשי רצון אדוניך,

כיון שאמר לה כך, עמדה וביקשה לעשות מלאכה, אמר אותו האיש, הגד לי, שמא כישפת אותה, לא אניח אותך עד שתגיד לי מה עשית לה, או מה אמרת לה באזניה, אמר לו אותו צדיק, כך וכך אמרתי לה, כיון ששמע כך הגוי, נבהל ונזדעזע, ונשא קל וחומר בעצמו ואמר, מה זאת שאין לה לא דעת ולא תבונה, הכירה את בוראה, ואני שבראני הקב''ה בצלמו ובדמותו ונתן לי דעה ובינה, לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי?!, מיד נתגייר והיה ירא שמים, וזכה ללמוד תורה, ונקרא ר' חנינא בן תורתא.

בא וראה יהודי יקר כמה קדושה יש לשבת היקרה, שהקב''ה הנחילה לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות ונתנו בחלקם, שלא יהא צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו אלהים לנו, ואפילו אסירי גיהנם ינוחו ביום השבת, שכשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות, דומה שמו, מכריז ואומר, צאו מגיהנם, ומתיר אותם, ואינן נדונין בשבת.

וכשישראל אומרים סדרא דקדושה במוצאי שבת, דומה מכריז ואומר: צאו ובואו למות, (לגהינם) ולכך חיבין כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת ולשמור שבת. שכל המשמר את השבת יהיה לו חלק לעולם הבא, וכל המחלל את השבת כאילו מעיד עדות שקר באדון שלו, אשרי שומרי שבת ואשרי מכבדו, שנאמר (ישעיה נח יג, יד) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. (צואות רבי אליעזר הגדול- דבור רביעי), ע''כ.

וכן מובא בזוהר (פרשת ויקהל דף רז ע''א, מתוך פירוש מתוק מדבש) כשהשבת יוצאת צריכים ישראל שלמטה להתעכב עוד ולהוסיף מחול על הקודש, כי אין ממשלת החול שולט מיד מפני אימת היום, ומרוב קדושתו, ויפה אומרים ישראל בצאת שבת פסוק ''והוא רחום יכפר עון וגו''' לפי שעתה ביציאת השבת מתירים את החיצונים ממאסרם שהיו אסורים כל השבת ומתחילים לשלוט ולפעול דין בעולם. ולכן צריך לומר והוא רחום וגו' כי בזה מבטלים את כחם,

ובשעה שישראל מתחילים לומר ''ויהי נועם וכו' שסגולתו לבטל כח החיצונים המתפשטים עכשיו בעולם, וקדושת הסדר של אחר התפלה, שהוא ''ואתה קדוש'' מסוגל להעביר את הדינים העליונים, ועל ידי שהרשעים רואים שגיהנם מזומן בתוקף אשו, ואינו פועל עדיי אלא עומד ומצפה עד שיגמרו בני ישראל את קדושתא דסדרא, וגם כח האש מתלחש קצת על ידי אמירת ויהי נועם ואתה קדוש, ולכן כל רשעי גיהנם פותחים ואומרים בשבחם של ישראל: אשריכם ישראל עם הקדוש, וביותר אשריכם הצדיקים השומרים מצות התורה, שביציאת השבת עצמותיהם מתחדשים, היפך הרשעים שהגיהנם מתחדש עליהם, אוי להם לרשעים שלא זכו לשמור את התורה.

וכן (שם פרשת פקודי דף רנב ע''ב) לפי ששבת זהו תענוגו של הקב''ה, כל אותם השולחנות שהאדם מענג בהם את השבת, כולם הם שמחת הקב''ה, ובשביל זה כל אלו שמענגים את השבת וזמנים ומועדים, ישנם ד' שרפים העומדים כנגד נהר דינור, ואינם מניחים להשרף בו לכל אותם שמענגים תענוגי שבת ויום טוב כראוי להיות, כי נהר דינור הוא גיהנם רוחני לכלות הלכלוך מה שנתלכלכה הנשמה בתענוגי העולם הזה, כי על ידי עונשי הגיהנם כבר נטהר אדם קודם שנכנס לגן עדן, ומה שנהנה עונג שבת ויום טוב יהיה לו תמורת תענוגי חול, ועל ידי זה יצננו לו את נהר דינור ותצורף שם הנשמה, ולא תרגיש צער שריפת הנפש, כי תענוגי החול מלהיבים את אש של נהר דינור, ותענוגי שבת מצננים אותו. ע''כ.

וכתב בספר ראשית חכמה (שער היראה פ''יג) בשם הזוהר בפרשת תרומה (דף קצ) שיש מקום בגיהנם והוא נקרא צואה רותחת ובו נדונים כל אותם שחטאו והחטיאו את הרבים, ואש של גהינם שולטת בו, ומי שמחלל בפרהסיא נדון שם לעולם אפילו בשבת, ושאר הרשעים ששמרו שבת יוצאים לראות בדינם של אלו שלא שמרו שבת, ועליהם נאמר (ישעיה סו, כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תועלתם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר.

כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת= מהגוף, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה= מהנשמה. וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר= שהרשעים אומרים די ראיה זו. ע''כ.

ובלאו הכי פסק בשו''ת יביע אומר (ח''ב חאו''ח סי' כא) שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר''ת ורוב הפוסקים, שלא לעשות כל מלאכה במוצאי שבת, עד שיעבור שיעור ד' מילין, דהיינו שעה וחומש אחר השקיעה. וכמו שכן פסק גם מרן ז''ל בשלחנו הטהור. ושיעור זה הוא בשעות זמניות. ולכל הפחות יאזור חיל להחמיר כשיטה זו באיסורים של תורה. (וכן שלא לאכול במוצאי יוהכ''פ עד השיעור הנ''ל.) ומצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים ללומדים ויודעי ספר המחזיקים בתורת ה', ולהסביר להם חומר הדברים. והמחמיר בזה יבורך מפי עליון. ואלמלי שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ומי שאינו יכול למחות באנשי ביתו ולהנהיגם להמתין כ''כ להדלקת הנרות במוצ''ש מאיזה סיבות, על כל זאת בעל נפש יחוש לעצמו, וימנע עצמו ממלאכה עד השיעור הנ''ל. ויקיים אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. והיא חובה קדושה לכל אשר נגע אלקים בלבו. ע''כ.

ומיהו מעיקר הדין זמן צאת השבת בכל ערי הארץ הוא בערך כעשרים דקות אחר השקיעה. והמחמירים מוסיפים מחול על הקודש עד כחצי שעה אחר השקיעה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד תכז]. ע''כ.

וכן יש לנו להזהר בקדושת השבת ובמיוחד לא לכעוס בה, ודע כי כל האדם אשר עושה מריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו, וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית. אך באמת, מי שיש לו מוח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, איננו נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא, ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית, לעשות דבר שאינו מתוקן לבעל הבית, מה כחם לדחות מעשה שטן? וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו? מי זה יאמר ''יכלתי ונצחתיו'' על כן כל איש מבין כשיראה איזה מכשול וחסרון בעניני הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא. וכבר נודע מה שנאמר בגמרא (גיטין נב.) באלו האנשים שהיה השטן מתגרה בהם בליל שבת לעשות מריבה גדולה ביניהם, והתארח אצלם ר' מאיר ג' פעמים בשבתות עד שעשו שלום בניהם, ושמע שקרא השטן, ''אוי שהוציא אותי מכאן ר' מאיר'', נמצא, המקפיד ועושה מריבה, הוא מחזיק ידיו של השטן, ולהפך הוא מגרשו, וגבר ישראל. (בן איש חי שנה ב פרשת וירא).

וכתב בספר חזון עובדיה שבת חלק ב (עמ' רטז) תלמיד חכם שחשקה נפשו בתורה, ומנדד שינה מעיניו בליל שבת, ומרגיש צער בנידוד השינה, אל יעשה כן, וכבר אמרו שינה בשבת תענוג, ורק אם מחמת רוב חשקו בתורה אינו מרגיש שום צער, רשאי לנדד שינה מעיניו, וכמו שנוהגים בליל חג השבועות שנשארים ערים כל הלילה ללמוד הלימוד תיקון ליל השבועות. ע''כ.

וה' יתברך יזכה אותנו (בסיוע מאתנו) לשמור שבתותיו ולקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. וראה מה כתבנו על שבח השבת בפרק כ פסוק ח, ובפרק לא פסוק יב.

---

אסור לומר שם של עבודה זרה, ובכשרות העיתונים וספר של ''סופרים''.

כתב המהרח''ו (טעמי המצות פר' משפטים) שאסור לאדם להזכיר שם סמא''ל בפיו, ובפרט בלילה שאז ממשלתו, כל המזכיר שמו או אפילו מעין זה, כגון אלו האומרים דיאב'לו שהוא ש''ד בלעז, וכיוצא בדברים אלו, אין להזכירם, מפני שמגבירים כחו. ופעם אחת הזכרתי שם סמא''ל בלילה, באמצע הדיבור עם בני אדם, ובבקר ראיתי מורי ז''ל, ואמר לי: למה עברת בלילה על לאו ''ושם אלהים אחרים לא תזכירו'' לכן הזהר כל ימיך, שלא תזכיר שמו, ולא כיוצא בו, ובפרט בלילה, כי אז יכול להתגבר עליך ועל אחרים בסיבתך ח''ו, ע''כ.

ורבי אומר (מכילתא) ושם אלהים אחרים לא תזכירו= לשבח, אבל לגנאי תלמוד לומר שקץ תשקצנו.

ובגמרא סנהדרין (סג:) אמרו: הנודר בשמו של עבודה זרה והמקיים בשמו הרי זה עובר איסור מהתורה של לא תעשה, שנאמר ''וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ'', שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית.

לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו.

אמר אביו של שמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך, כאשר בא עולא ישן בעיר שקוראים לה קלנבו, אמר לו רבא היכן ישן מר? אמר לו בקלנבו, אמר לו והרי כתוב ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אמר לו: כך אמר ר' יוחנן כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, שאל אותו וזה היכן כתוב? אמר לו שנאמר (ישעיה מו, א) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ,

וכן שנינו במסכת זבים (פ''א מ''א) ראה אחת מרובה כשלש, שהיא מגדיון (מקום ושם של עבודה זרה) לשילה שהן שתי טבילות ושני ספוגין הרי זה זב גמור, והנה גם כאן הזכירו עבודה זרה, אלא שאמר רבינא וזאת משום שגם היא כתובה בתורה שנאמר (ישעיה סה, יא) הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן.

וכן פסק הרמב''ם להלכה (פ''ה מהל' ע''ז ה''י) הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה שנאמר ''ושם אלהים אחרים לא תזכירו'' אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לעבודת כוכבים, ואסור להשביע העובד כוכבים ביראתו, אפילו להזכיר שם עבודת כוכבים שלא דרך שבועה אסור שנאמר ''ולא תזכירו וגו''' וכן לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית וכיוצא בה, וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקודש מותר להזכיר שמה כגון: פעור ובל ונבו וגד וכיוצא בהן, ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודת כוכבים. ע''כ.

וכתב בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ זה נאמר על מי שעוסק בספרים אחרים של חכמות חיצוניות שאינם מצד התורה.

לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ שאסור אפילו להזכירם וללמוד מהם טעם על עניני העולם, וכל שכן שאסור ללמוד מהם טעמי תורה, שנמצא חס ושלום משליט עבד על רבו, והנה ספרים של הבל וסיפורי מעשיות ודברי מעשיות ודברי בדאות כולם הם בכלל שם אלהים אחרים שאסור להזכירם, אבל מה שנוגע קצת אל התורה כמו ספרי רפואות שהם לקיום העולם וכדומה אינם בכלל זה.

והנה בכלל הקריאה האסורה יש את העיתונים האסורים ידיעות הטומאה שמשפיעים על חלק ניכר של לב האדם התמים שמאמין למה שכתוב שם, וצריך לדעת שהעיתונים (והטלוויזיה, אבל הטלוויזיה הרבה הרבה יותר גרוע, ולא מקומה לדבר עליה כאן) למיניהם הם מקור ראשון להסתה והדחה נגד השם יתברך, וכי פעם כתבו בכותרות בס''ד או ברוך השם וכו' או דברי שבח על השם יתברך? לא, אלא הכל: כחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה, ומראים לך ומספרים לך דברים מדהימים וגם ניסים, אבל את הקב''ה שמים בצד, ולא עוד אלא (שזה היותר חמור) מכפישים ו''יורדים'' על שומרי העולם מעמידי העולם שהם הרבנים הקדושים, עיניו של הקב''ה, ואלו העיתונים למיניהם שמים את התמונה של הרב בכותרת (וכמובן שהעיתונאי הוא העורך דין, הוא העד, הוא הסנגור והקטגור, הוא המחוקק הוא השופט והוא המוציא לפועל, שעל מי שהוא כותב) ומתחילים לפצות את פיהם (שמהפה הזה עתיד לצאת ממנו תולעים) נגד משרתיו ועבדיו הבחירים של הקב''ה, ולא צריך להיות אכפת אם הוא צודק או לא צודק, אע''פ שאני בטוח שהוא לא צודק, אלא בזה שהעיתונאי עושה את המעשה הנ''ל זה מחדיר ארס ללבותיהם התמימים של היהודים שטיפה ועוד טיפה עושה חור בסלע, ומשום זה אין להתפלא שכאשר אנחנו יוצאים להשפיע בבחירות להצביע ש''ס ולהרים את קרן התורה להרים את שמו של הקב''ה, אנשים שקראו הרבה עיתונים (וכמובן ראו טלוויזיה) מתחילים לפצות את הפה כמו כלב נובח, על הדתיים וכו'.

ולכל העם בשגגה ומה הם אשמים זה מה שההורים שלהם החדירו להם, שאמרו שעל פי העיתון אנו חיים וזה אמת והאמת שקר, וגם ההורים שלהם אלו תינוקות שנשבו וכל הקלקול זה מהגוים. והערב רב שעדין אתנו היום, ומשם העיתונות יונק את הכח שלו, והכל שם זה לשון הרע רכילות פריצות זימה וניאוף וקרוב מאוד לעבודה זרה מעשית, אי לכך לכל מי שיש את המטען חבלה הזה בבית יקדים ויוציא את זה מביתו, ויאמר עליו (איוב יד- טו) ''אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא'' פירש המלבי''ם: רק אז יהיו פניך נשואים בל יהיה בם מום, כי אם תעשה און ועולה המום נמצא על פניך, כי אתה עשית החטא בבחירתך, ואז תהיה מוצק וחזק מושל על עצמך, ולא תירא, כי אתה חפשי במעשיך, ותוכל לעשות טוב וצדק אם תרחיק בבחירתך און ועולה. ולמי שאין את זה בבית יזהר לא להכניסו ויתקיים בו הפסוק (דברים ז, כו) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא. ועל דרך מליצה אמרו: אדם שקורא עיתון עליו נאמר (במדבר כב, כח) ''וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָעִתוֹן''. עיין שם.

הנה אחד הטעמים שכתב בספר חזון עובדיה יום טוב (הל' חול המועד הלכה י) שהנוהגים להקל להדפיס עתון דתי בחול המועד, יש להם על מה שיסמוכו ואין למחות בידם, הוא מפני שאם לא ימצאו הקוראים עתונים דתיים במועד כאשר הסכינו בימי החול, ילכו לרעות בשדה זרים ובילדים נכרים ישקיפו בעתונים חופשיים, ושונה דברי מינות שמצוי. וכתב הרב בהארות, מה שכתב הגאון הרגצ'ובי בשו''ת צפנת פענח (סי' רעו) שהמוכר עתונים חופשיים לקרות בהם עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, וכך כתב האדמו''ר מגור בתשובה בפסקי תשובה סי' ערה, ע''כ.

וכתוב בספר ילקוט יוסף (קיצור ילקו''י שנת התשס''ז, ובילקו''י שבת חלק ד כרך ב' עמוד רו) שאין לקרוא בעיתון [דתי] בשבת, ובפרט בן תורה, שיש בזה ביטול תורה. ומכל מקום המקילים בקריאת החדשות מהעיתון בשבת דרך עראי, ויש להם הנאה בקריאה זו, יש ללמד עליהם זכות, אחר שמצינו לכמה פוסקים שהקילו בזה אם הוא לצורך הנאתו. ובלבד שלא יקרא בעניני מסחר, ולא במודעות שבהן מתפרסמות הצעות קניה ומכירה, הצעות עבודה, והוראות בישול. וכן לא יקרא את הכיתוב שתחת התמונות.

וכן (שם) הדבר ברור שאסור לקרוא בעיתונים חילוניים אפילו בימות החול, וכל שכן בשבת, [ועיתונים אלה יש להם דין מוקצה]. ומצוה רבה לפרסם איסור חמור זה בקרב ההמון אשר נכשלים בקריאת עיתונות חילונית בעוה''ר, ולהסביר להם שהדבר הוא איסור על פי ההלכה, שיש בהם הרבה דברי כפירה וזלזול בתורה ובלומדיה, ושאני מינות דמשכי. וגם הם מלאים בפריצות וניבול פה ודברי הבל. ושומר נפשו ירחק מהם שלא להכניסם לביתו כלל, [ובפרט כשיש בביתו ילדים קטנים, שמרעיל את נפשם]. ואסור למכור עיתונים אלה, אף אם יש שם חנויות אחרות המוכרות עיתונים חילוניים. והמוכר עיתונים חילוניים עובר משום מסייע בידי עוברי עבירה. ואב שמבקש מבנו שיקנה לו עיתון חילוני, אף אם אביו הוא ישראל מומר שבלאו הכי אינו שומר תורה ומצוות, אין לבן להישמע לבקשתו לעבור על דברי תורה.

אמנם דברי תורה המתפרסמים בעיתונים [דתיים], אין כל איסור לקוראם בשבת. ובלבד שיקפיד שלא יעיין בעניני מקח וממכר שבעיתון. ע''כ.

וראה לספר מנוחת אהבה (ח''א פ''י) שאסר לקרוא בעיתונים החרדים לדבר ה' בשבת (משום שאי אפשר להמלט מקריאת המודעות המסחריות כמעט בכל עמוד) וגם הנמנע מלקרותן אפילו בחול ישא ברכה מאת ה'.

וכן כתב בשו''ת מקור נאמן להרה''ג הרב מאיר מזוז שליט''א (סי' תר''נ) לגבי העיתונים לציבור החרדי המחולקים מידי שבוע בתיבות הדואר, כמה שפחות לבזבז זמן בהם ותאריך ימים בכמות ובאיכות.

וכן כתב (שם סי' תשפ''ט) לגבי עיתונים חילוניים המחולקים בתיבות הדואר שמותר להשליכם לאשפה כדי שלא יכשלו, אבל אם יגרום לעצמו איבה ושנאה עם השכנים יצא שכרו בהפסדו. ע''כ.

וכן כתב מורנו הרב חיים רבי שליט''א בספר עבד ה': כבר מפורסם בעולם, מן הניסיון, שהנותן עיניו במכשיר הטלויזיה המטמא, נהפך לאיש בליעל פורק עול. ובכלל האיסור הם עיתונים ושבועונים מטמאים ומנוולים, מלאי זוהמת הנחש הנוראה, שכל ג' עבירות החמורות כלולות בהם בכל מיני גירויים ותועבות המותאמים לאנשים מקולקלים. ובאמת, איסור חמור מאוד להכניסם לבית יהודי, וכל שכן וקל וחומר לקרוא בהם ולהביט בתמונות שבהם. אחד האנשים ואחד הנשים והילדים - כולם בכלל האיסור, שנאמר: ''ולא תתורו לבבכם ואחרי עיניכם''. וביארו חז''ל (ברכות יב:) ''אחרי לבבכם'' - זו מינות ''ואחרי עיניכם'' - אלו הרהורי עבירה. ואוי לנו מיום הדין ויום התוכחה. וכן כתב (בספר הנהגות יום יום) שבמיוחד יש להקפיד על זהירות מעיתונים אסורים, ואפילו לא להשתמש בהם לעטוף דגים או לנקות אשפה, כי זה מוקצה מחמת מיאוס ואין ליגע בו ובודאי שלא להכניסו הביתה. ע''כ.

ואחרי הודיע אלקים אתנו את כל זאת הבא נבוא לדבר בדבר סופר לא ירא שמים שכתב ספר, שאסור לקרוא את ספרו, וכן כתב הרב שומר אמונים (ח''א מאמר האמונה) שכל צדיק שפועל איזה דבר מניח כחו בו לעולם ועד, וכן כל רשע שעושה איזה פעולה מניח כחו בו וכח נשמתו ורע שבו בפעולה שפעל, ולכן רשע שכתב איזה ספר, הקורא בו מזיק לו בכח הרשעות של זה הרשע, והזהירו תלמידי הבעל שם טוב, שלא להסתכל בשום ספר אם לא נודע מי המחבר שלו, כי באם אין אמונתו חזקה בה' הגם כי כתב פלפולים נפלאים ודברי תורה ומוסר, הוא חס ושלום כארס לנפש המסתכל בו, וכל שכן בדברי האפיקורסים והמינים, או בעלים שלהם, אפילו כוונתו רק לראות חדשות, אבל על ידי הסתכלות בדבריהם נתחשך כה הנשמה ומזיק לאמונה ח''ו הגם כי אין נרגש תיכף.

ומעשה היה אצל רבנו הקדוש בעל נועם אלימלך, כי היה לו פעם אחת מלמד עם בניו, ואיני זוכר אם אצל בניו או נכדיו, והיה מלמד ירא שמים ולמדן כמובן, כי באם זכה בגורלו להיות נשכר אצל רבנו, ובני רבי אלימלך לא רצו ללמוד אצלו, הגם כי הכה אותם וייסר אותם לא הועיל להם כלום, ובא בתלונה אצל ר' אלימלך האיך בניו אינם רוצים ללמוד אצלו, והתחיל לחקור אחר מהות המלמד, וחקר ומצא כי הוא ירא שמים ועובד ה', והיה פליאה גדולה בעיניו, וקרא למלמד ושאל אותו מי היה מלמדך בקטנותך?, והתחיל לחשוב אחד עד שחקר ומצא כי המלמד שלמד עמו בחור אחד והיה לו ידיעה בספרי החיצונים, וכששמע זאת ר' אלימלך, אמר לו: תדע בני כי זה הגורם שבניי אינם רוצים ללמוד אצלך, כי זה המלמד בידעו ספרי החיצונים ולמד עמך, השריש בך בקטנותך חלק הרשעות והטומאה, והגם כי כבר תקנת מעשיך, אבל זה שורש הרע של זה המלמד בילדותך לא עקרת עוד, וזה מרגישים בניי,

אם כן זה המלמד אשר עלה גורלו להיות מלמד בביתו של רבנו ר' אלימלך זי''ע אשר ידוע ומפורסם גודל רוח קדשו, ובודאי היה המלמד איש גדול ולתמיד חכם, עם כל זה בשביל שבקטנותו למד אצל מלמד כזה מה עלה לו, אם כן מה יענו אלו האבות שמוסרים בניהם למלמדים בלתי ירא שמים, וכל שכן אלו ח''ו שמוסרים בניהם ממש ללמוד ספרי החיצונים, מה יענו ליום הפקודה כי יפקוד ה' הגדול והנורא עונם, ומי יודע אם כל אשי הגיהנם יספיק להם על עונשם העצום המוכן להם, ע''כ.

וכן פשוט הדבר שאסור לקרוא בספרים של קראים, כמו שכתב בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ט סי' י), הבאנו דבריו בפרק כד פסוק יב.

וכיוצא בזה כתב בבן איש חי (פרשת אמר) שלא יתחבר עם בעלי הפילוסופיה, אף על פי שהוא לא ילמד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, יען כי כלל גדול יש בידנו: כל היוצא מן הטמא= טמא (בכורות ה:). על כן אלו כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם התורה, לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, מכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם, ועליהם אמר שלמה (משלי ה ח) ''אל תקרב אל פתח ביתה'' כי כל היוצא מן הטמא טמא.

וכן פסק מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם ח''ח הל' ת''ח) שאין ראוי לאדם ללמוד אלא במקרא, תנ''ך, משנה, בתלמוד ובפוסקים, ולא בשאר חוכמות, כגון פילוסופיה, וכיוצא בזה, ורק באקראי יש מתירים לקרוא בספרי הטבע ובשאר חכמות, ובלבד שלא יהיה בהם דברי מינות. ע''כ. וראה בשו''ת מקור נאמן סי' תתקמ.

בקיצור ילקוט יוסף (מהדורת התשס''ז, הלכות עבודת כוכבים) אסור להיות ספרן בספרייה כללית חילונית, שיש בה ספרי כפירה ואפיקורסות, שהרי יהיה נאלץ לתת לכל דורש מהספרים האלה, ויש בהם משום כל הקורא בספרים חיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא, ועובר על לפני עיוור לא תתן מכשול. ע''כ.

וכיוצא בזה כתב מורנו הרב חיים רבי שליט''א (בספר עבד ה') וז''ל: ב''חק לישראל.'' (בלק יום רביעי) מוזכרים אלה שאין להם חלק לעוה''ב: האומר אין תחיית המתים. ואין תורה מן השמיים. והקורא בספרים חיצוניים. אילו הם בבחינת ספרים חיצוניים? ביאר הרב שם: ''כגון ספרי מינים - ספרי אריסטו וחבריו, ובכלל זה שירים של עגבים ודברי חשק, שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד''. והוסיף רבנו הסטייפלר זצוק''ל בספר ''קריינא דאיגרתא.'' (ח''א סי' קי והלאה), שחל איסור חמור, נורא ואיום, על לימוד בספרים שיש בהם כפירה ואפיקורסות, רח''ל. והוא אביזרייהו דעבודה זרה שדינו ביהרג ואל יעבור. ואין שום דבר ושום מצב בעולם אשר מחמתו יהא, ח''ו, צד היתר בזה אפי' אם על ידי זה יצטרך לחזר על הפתחים כל ימי חייו! ומסתבר, שאם מחבר הספר היה אפיקורוס, רח''ל, ודאי שגם בדבריו נמצא דברים רעים וטמאים. ובכלל ספרי מינות גם ספרי היסטוריה שיש בהם כפירה, רח''ל, בחידוש העולם וכיו''ב. וספרים אלה מהפכים את הקוראים בהם למינים ואפיקורסים, רח''ל.

והרמב''ם (בהל' ע''ז פרק ב) כתב, שיש ספרים רבים שכתבו מינים ואפיקורסים וצוונו הקב''ה שלא לקרות באותם ספרים כלל, ולא נהרהר בהם ולא בדבר מדבריהם, ואפי' להסתכל בדמות הצורה (שעל הכנסיה) אסור!

ובש''ע (סי' שז) מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים. ובדברי חשק יש עבירה נוספת, שמגרה בעצמו יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים, עכ''ל.

וראתה עיני בספר מנחת יהודה (עמ' 124) שאסר בתוקף לקרוא בספר ''חמדת ימים'' שאף על פי שהיה תלמיד חכם ולמדן גדול, ובקי בנגלה ובנסתר, לא ניצול מעונשה של גיהנם, ובעל מחבר הספר נתן העזתי בא לרב בחלום ואמר לו: דע לך כי כאשר חברתי ספר חמדת ימים כבר הייתי נצמד לשבתאי צבי שר''י (שם רשעים ירקב) שהיה משיח שקר, ונוהג בצנעה כמנהגו, ולפי שהיה רצוני למשוך גם את ליבות בני ישראל אחריו, דנתי בדעתי שבודאי לא ישמעו לדברי, ולכן עשיתי תחבולה גדולה, וחברתי את ספר חמדת הימים, שכולו מלא מוסר וחסידות ויראת ה', כדי שאם אח''כ אפתה את ישראל שימשכו אחרי שבתאי צבי, יקבלו את דברי באין אומר ודברים, באומרם, שאיך איש חסיד וקדוש, בקי בנגלה ובנסתר כזה, יעשה מדחה לישראל חס ושלום, אם לא באמת ששבתאי הוא משיח ה' באמת, ועל ידי כך יבטלו דעתם מפני דעתי. והביא הרב כמה ראיות שספר חמדת ימים זהו של נתן העזתי. ע''כ.

וראה על זה באור תורה ניסן תשמ''ט, ובקונטרס חמדת יוסף מהרב יוסף חיים מזרחי שליט''א שהביא סמוכין מגדולי תורה שאין לאמר את התפילות שמקורם בחמדת ימים, למרות שהיה אדם גדול, כיון שהשתרבבו לתוכם רמזים ומושגים מהשבתאות, אך לא אסרו ללמוד מדברי המוסר והחכמה שבו.ע''כ.

ומיהו כבר כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בספר חזון עובדיה ארבע תעניות (בהקדמה) להעטיר את ספר חמדת ימים בטהרתו ונקיותו מכל חשש וחשד, והביא רבנים גדולים שקראו בו, והוא בעצמו קורא בו, וכאשר עיני המעיין (בדברי הרב שם) ישר יחזו פנימו, שאין לנו לזוז מדברי מרן שליט''א ועליו נאמר ''לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו''.

ועוד ראינו בספר טהרת הקודש (מאמר קדושת העינים פ''ו) שכתב שירגיל האדם את עצמו ללמוד מתוך ספר שנדפס ע''י אנשי יראי ה', כמו שהיה מעשה אצל אחד מהצדיקים שבא למקום אחד והיה בימי הסליחות, ונתנו לו סידור של סליחות ואמר שאין רואה אותיות, וכן נתנו לו כמה סידורים, עד שנתנו לו סידור שנדפס ע''י אנשים יראי שמים, ואמר עכשיו אני רואה אותיות, כי אותו סידור שמדפיסים אנשים קלי הדעת אין נדפס עליהם צורת קדושה, לכן ישתדל עצמו כל איש ירא ה' לרכוש לו ספרים שנדפסו ע''י יראי ה'.

ומובא בספר חסידים (סי' רמט) על אחד שהיה רגיל להתפלל בחדר מיוחד שהיה מיוחד לו בטהרה והיה נענה, ואחר זמן היה מתפלל ולא נענה, והיה מתפלל ולא הועיל, שאל לחכם אחד, והוא ענה לו מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתבו, אמר לו אני נתתי לכתוב לפלוני הסופר ושכרתי אותו לכתוב על קלף שלי יפה, השיב לו החכם, כשהיה כותב לך היה לבו מלא טינא ועולה, ואין קטיגור נעשה סניגור, ע''כ. וכן לא יסתכל בספר שיודע שרשע למד בתוכו. ע''כ.

והן אמת דאשכחן בשו''ת שמש ומגן (ח''ב חאו''ח סי' סו) כי ע''פ ההלכה הברורה יכולים לקנות וללמוד בספרי קדש, הן ספרי תנ''ך והן ספרי תפלה הנדפסים ע''י גוים ואין בהם שום חשש, שכן פסק הרב בני חיי בתשובתו הארוכה (בחיו''ד סי' רפא) וחלק שם על מי שרצה לאסור וסתר את כל ראיותיו אחת לאחת, והעלה להתיר בשופי.

גם בעיר מולדתי מכנאס יע''א בימי חורפי, בו בזמן שהיתה העיר מלאה חכמים ורבנים גדולים חסידים ואנשי מעשה לא למדנו כי אם בספרים הללו, שהיו הורים ומורים קונים לבניהם ותלמידיהם מפני הדפוס הטוב שלהם המושך את הלב והעוזר בקריאה והבנת המילים. וכן נהגתי גם אני בהיותי מנהל הת''ת הכללי משך עשרים שנה בעיר מולדתי הנ' לקנות לכל התלמידים רק ספרים הנז' ואין פוצה פה ומצפצף. גם מדברי בני חיי הנז' מוכח שכן היה מנהג הראשונים דור אחר דור. ובודאי כי כל הא מנהגם של ישראל תורה ואם היה נראה לראשונים אשר מפיהם אנו חיים שיש צד איסור בדבר לא היה מישתמיט אחד מהם לכתובו, וממילא לא נשאר שום ספק בדבר שהדין והמנהג להתיר, ע''כ.

וכן התיר לזה מרן מופת הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (ח''ט חיו''ד סי' ט) והוסיף שהן עתה זיכנו השי''ת וגבר עלינו חסדו, ויצאו לאור בארצנו הקדושה ע''י יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ספרי תנ''ך מדוייקים להפליא, ובחילוק הפרשיות, ובאותיות מאירות עינים ומעתה לא נצטרך לסמוך על שלחן אחרים, והא ודאי שיש להעדיף ללמוד בספרי תנ''ך אלה.

---

ענין סמיכות הביכורים לאיסור בשר וחלב, בשר וחלב באגדה ובהלכה

כתב הרב המקובל הרב יהודה פתיה (מנחת יהודה כאן) וז''ל: רבים תמהו מה קישור יש לביכורים עם איסור בשר וחלב? ושמעתי על זה מעשה, שפעם אחת הביא כהן הנצרים ביכורים חשובים מנחה למלך, בטרם הגיע זמן הביכורים ההם בחדש אחד, והמלך תמה על זה מאוד, איך האילן הקדים לבכר טרם בוא הזמן, והמלך שאל את פי הכהן, האם אילן זה דרכו להקדים פירותיו בכל שנה ושנה, והכהן השיבו, לא כן אדני המלך, רק חכמתי עמדה לי להשקות לאילן מין משקה, אשר על ידי כך, יקדים את פירותיו, ובעת ההיא היה הרב הראשי יושב אצל המלך, ורצה אותו הכהן לבזות את הרב, ואמר למלך, הנה בני ישראל הם מתפארים ואומרים שהם נקראים עם חכם ונבון, האם יוכל לדעת את החכמה הגדולה הזאת?!

הרב הראשי נצטער מאד ונצצה בו רוח הקודש, ואמר למלך, כי הוא השקה את האילן מרק של בשר בחלב ודבר זה הוא כתוב בתורה רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וכו' לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, רצה לומר אף על פי שצויתיך להביא רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ צריך להזהר שלֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ להשקות את האילנות, כדי להקדים לבכר ואלו הביכורים שהביא הכהן הנוצרי דורון לאדני המלך, הם אסורים. וכוונתו להעביר אותך על דין תורה, כדי שתהיה מתועב ושנוא בעיני המקום ברוך הוא, וכו' וצוה המלך לתלות את הכהן ההוא על אותו האילן, ואח''כ עקר גם את האילן ממקומו. ע''כ.

וכבר סיפרו (מובא בספר ילקוט יוסף חלק איסור והיתר במבוא) על אחד מהגדולים שבעת היותו בבית הכסא ראה בספר חקלאות דבר זה שלטובת הפירות מן הראוי להשקותם בחלב שנתבשל עם שומן, ועלה במחשבה לפניו באותו שעה לבאר את הקשר בפסוק על פי זה. וכאשר אמר זאת לרבו, וכמדומה החוזה מלובלין, אמר לו שזה הוא חידוש יפה אבל נודף ממנו ריח רע, ע''כ.

ואור החיים כתב: אולי שירמוז שלא ישחית זרעו, ושתהיה טיפה ראשונה שתצא ממנו מובאת בית ה', על דרך אומרם (יומא ב.), ביתו זו אשתו, ודייק לומר ''בית ה''' לשלול בית אשה זונה, והוא מצוה שקיים יעקב אבינו עליו השלום שנאמר (בראשית מט ג) כחי וראשית אוני, וגמר אומר לא תבשל גדי בחלב אמו, לרמוז סוד גדול, כי המשחיתים זרעם סובבים מיתת הקטנים מבין שדי אמם, וכמו שפירשו הדבר באומרו בפסוק (מיכה ו ז) הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי, כי כשאדם משחית זרעו, נברא ממנו משחית רע, והוא שולט אחרי כן בבן היולד, והם נפשות העשוקות, כאמור בספר הזוה''ק (ח''א ריט: ח''ב צה:) ומי גרם זה, שלא הביא בכוריו בית ה', ע''כ.

ומובא במשנה (חולין קג:) כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים, ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים:

כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים,

וכן מסופר (שם קד:) על רב יצחק בנו של רב משרשיא שבא לביתו של רב אשי, והביאו לו גבינה ואכל ואח''כ הביאו לו בשר ואכל, ולא רחץ את ידיו ביניהם, אמרו לו: והרי חמיו של רבי אבא אמר שבגבינה ועוף לא צריך נטילת ידים וקינוח הפה, אבל לא בבשר וגבינה, אמר להם רב יצחק מה שאמר לכם חמיו של ר' אבא זהו דוקא בלילה שלא רואה אם נדבק משהוא, אבל ביום כשאדם רואה לא צריך.

שאל (שם קה.) רב אחא בנו של יוסף לרב חסדא: מה הדין לגבי בשר שנשאר בין השינים לאכול חלב עמו? אמר לו רב חסדא דינו כדין בשר שעכשיו אכל שנאמר (במדבר יא, לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם.

(וכתב הר''ן (הובא דבריו בב''י או''ח סי' קעג סע' ג ד''ה וכתב הר''ן) מי שאכל בשר ושהה קצת ואח''כ מצא בשר בין שיניו, אינו צריך שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם, אלא מאכילה ראשונה מחשבים זאת, ונראה שצריך קינוח הפה, ע''כ. וכן פסק כיוצא בזה בילקוט יוסף כמו שנראה בהמשך)

אמר מר עוקבא אני בנוגע לדבר הזה חומץ בן יין, שאילו אבי כאשר היה אוכל בשר היה מחכה עד ליום למחרת דהיינו עשרים וארבע שעות, ואילו אני אוכל עכשיו בשר ובסעודה הבאה אני אוכל גבינה.

וכן נזכר בתורה ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, פעם אחת כאן ופעם אחת בהמשך (פרק לד פסוק כו) ובספר דברים (פרק יד פסוק כא), וזה בא ללמד אותנו אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול, (חולין קטו:).

ובזוהר (כאן, ע''פ לשון הקדש) מובא שמצאנו כתוב בספרו של שלמה המלך שכל מי שאוכל זה המאכל ביחד או בשעה אחת או בסעודה אחת ארבעים ימים נראה גדי מקולס בעורו לגבי אלו שלמעלה, וסיעה טמאה מתקרבים אתו, וגורם לעורר דינים שאינם קדושים בעולם, ואם מוליד בן באלו הימים, מלוים לו נשמה מסטרא אחרא, ועוד שפוחד מחיות רעות שהרי בעיניהם הוא גדי ויכול להנזק, שהרי צלם האדם הוסר ממנו,

רבי ייסא שאל את ר' שמעון האם מותר לאכול לתרנגול בגבינה או בחלב, אמר לו: אסור לך, שלא יתן אדם פתח למינים רעים, כמו הנזיר שאומרים לו לא לעבור בכרם, ומה שכתב (דברים יד) לא תאכל כל תועבה''- ''כל'' בא לכלול הכל.

ובמה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה שניצלו מאלו נסיונות (של כלוב האריות), אלא מפני שלא נטמאו במאכליהם. אמר רבי יהודה: כתוב ''וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וגו''' שמאכל של אותו רשע בשר בחלב היה, וגבינה עם בשר, זולת מאכלים אחרים, וזה עלה על שולחנו בכל יום, ודניאל שנשמר מזה, כאשר השליכו אותו לגוב (כלוב) האריות נשלם בצלם אדונו, ולא השתנה צלמו לצלם אחר, ועל כן יראו האריות ממנו ולא חבלוהו. ע''כ.

וכן פסק מרן בש''ע להלכה (יו''ד סימנים פז-פט) כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה, והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול, אבל מדרבנן אסור בכל ענין, וגדי לאו דוקא שהוא הדין בשור שה ועז ולא שנא בחלב אם ולא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה,

וכן אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין, ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור.

ואפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבא לאכלם יחד, אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה, וזה שאסור להעלות בשר וחלב יחד זהו דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אבל במקום שאין מכירים זה את זה מותר, ואם אלו המכירים עשו איזה סימן (ואפילו קטן) כגון לתת פת ביניהם להיכר= מותר.

אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות, ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו, והלועס את האוכל האם מוכן לתינוק גם צריך להמתין.

אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיסתכל טוב בידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם, ואם הוא בלילה שאינו יכול להסתכל טוב עליהם צריך לרחצם וכן צריך לנקות ולשטוף את הפה וכן יאכל מעט פת, ובכל דבר שירצה (וכן בפירות) חוץ מקמח תמרים וירקות, לפי שהם נדבקים בחניכים ואין מקנחים יפה, וזהו דוקא בבשר בהמה וחיה אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לנקות ולשטוף, ע''כ.

וכן פסק מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יחוה דעת (ח''ג סי' נח, נט) שמותר לאכול בשר אחר גבינה לאחר שינקה ידיו היטב וידיח פיו במשקים, ויקנח הפה יפה באכילת פת וכיוצא בזה, ומי שנהג להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר אחר גבינה אלא כעבור שעה או יותר, וידע שהוא עושה כן דרך חומרא וחסידות, ימשיך במנהגו ותבוא עליו ברכה, אבל מי שחשב כן לפי שחשב שאסור מן הדין לאכול בשר אחר גבינה, יכול לבטל מנהגו בלי התרה ויאכל בשר אחר גבינה ע''י נטילת ידים וקינוח והדחת הפה.

וכן מותר לשתות חלב סינטטי (חלב סויה, חלב שקדים) אחר ארוחת בשרית, וכן גלידה מחלב סינטטי לאחר ארוחה בשרית, ואין לחוש בזה משום מראית העין, אמנם חלב אשה הכנוס בכלי, שדבר זה אינו מצוי, יש לחוש שאם יאכלנו עם בשר יחשדוהו שאוכל בשר בחלב.

וכן כתב (שם ח''ד סי' מא) שמי שאכל בשר ובתוך שש שעות בירך על מאכלי חלב, יטעם טעימה כל שהיא כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה,

וכתב בספר הליכות עולם (ח''ז פרשת בהעלותך) שאיסור בישול בשר בחלב מן התורה אינו אלא כשנתבשל הבשר לפחות כשליש בישולו שהוא מאכל בן דורסאי, אבל בפחות משיעור זה, אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן מותר בהנאה, כגון שימכרנו לעכו''ם.

וכן בשר שנתבשל בחלב ונאסר בהנאה, אסור ליתנו במתנה לגוי, ואפילו אינו מכירו כלל, וכן אסור ליתנו לכלב ואפילו כלב של הפקר, שאין לו ממנו הנאה, ואסור להשליכו לים, שהדגים יאכלוהו, ואם הוא בגדר ספק אם נאסר בהנאה, יש להתיר ליתנו לכלב של הפקר או להשליכו לים.

וחולה אפילו אין בו סכנה, די לו להמתין שעה אחת בין אכילת בשר לגבינה, ואין צריך להמתין שש שעות, והוא הדין ליולדת בתוך שלשים יום ללידה, וכן הדין לקטנים עד גיל תשע, שאפשר להקל להם בהמתנת שעה אחת, ואפשר עוד להקל בזה לקטנים עד לשנה אחת קודם בר מצוה.

וכן כתב בשו''ת יביע אומר ח''א (חיו''ד סי ד) שיש לחכות שש שעות מבשר לחלב אמנם בבשר עוף המקל בשעת הדחק (וביחוד כשיש צורך) לחכות חמש וחצי שעות יש לו על מה שיסמוך, ע''כ.

וכתב בספר ילקוט יוסף (איסור והיתר כרך ג' עמוד קעט) יש נמנעים מלערות מים רותחים לתוך פח אשפה, או לתוך המשולש שבכיור שנותנים בו שיירי המאכל, שיש לחוש שמא יש שם שיירי שומן ושיירי גבינה, ועל ידי העירוי הבשר והגבינה יתבשלו יחד. ומכל מקום מעיקר הדין אין בזה איסור, שהרי אין זה ברור שיש שם שיירי שומן וגבינה צמודים זה לזה, וכן אין זה ברור שהרותחים יגרמו לבליעת טעם הבשר בגבינה, או ההיפך, שיש אומרים דאין עירוי מבשל כלל, וכן אין בישול אחר בישול בבשר בחלב. ואמנם ראוי ליזהר שלא לשפוך שמן רותח [שטיגנו בו בשר] על חתיכות פיצה וגבינה שבתוך פח האשפה, שבשפיכה זו גורם לבישול בשר בחלב.

וכן (שם עמ' רעא) מותר לטגן נקניק צמחי [סויה] בחמאה חלבית, ואין לחוש בזה למראית העין. ובמקומות ציבוריים המחמיר תבוא עליו ברכה.

וכן (שם עמ' שלט) מה שאסרו להעלות על שלחן אחד בשר וגבינה, הוא גם אם מעלה על השלחן חלב בשקית ניילון סגורה. וכן ההיפך אם אוכל גבינה שאסור לו להעלות על אותו שלחן בשר סגור בקופסא, שגם בדבר סגור יש לחוש שיטעם באמצע אכילתו.

שני בני אדם האוכלים על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ויושבים רחוקים אחד מהשני באופן שאין שום אפשרות שהאחד יוכל לפשוט ידו וליטול מאוכל חבירו, מותר לדברי הכל לאכול שם בלא שום היכר.

וכן אדם אחד האוכל גבינה, אין לו להעלות על אותו שלחן מאכלי בשר, או ההיפך, שגם באדם אחד יש חשש שיטעם מהבשר. ואין להתיר גם אם יעשה היכר והפסק בין הגבינה לבשר. אך אם גם העמיד עליו שומר להזכירו שלא יטעה, מותר.

וכן (שם עמ' שעא) מי שבלע בשר, אף שלא לעסו צריך להמתין שש שעות למאכלי חלב.

וכן אם נכנס בשר בין השיניים ומיד לאחר האכילה הוציא משם, אף על פי כן צריך להמתין שש שעות מזמן האכילה. (שם עמ' שעב).

הטועם בשר בלשונו ופלט מיד, אינו צריך להמתין שש שעות. ולכן אותם הטועמים את הרוטב של התבשיל בערב שבת, מותר להם לאכול אחר כך מאכלי חלב. וכן אם הכניס חתיכת בשר לתוך פיו, ותיכף הוציאו שלם, אינו צריך להמתין. ומיהו אם אוכל מיד גבינה [או ההיפך] צריך להדיח את הפה ולקנחו. (שם עמוד שפב).

יולדת כל שלושים יום, וכן מעוברת שיש לה צער בימי עיבורה, דינה כחולה, ויכולה להקל כנזכר. ואם היא מניקה וצריכה לחלב, יכולה להקל לאכול חלב אחר שעה מאכילת הבשר, גם אחר ל' יום. (שם עמוד שצט).

אחות בבית חולים של גויים, שתפקידה להגיש לחולים אוכל, ויש שם תבשילים של בשר וחלב, מותר לה להגיש התבשילים לחולים, אף על פי שנהנית מכך שמקבלת שכר על עבודתה. (שם עמוד שצט).

מותר לבלוע כדורי ויטמין בשרי, ומיד אחר כך לבלוע כדור ויטמין חלבי. ואף מותר לאכול גבינה מיד אחר בליעת הכדור הבשרי, בלא קינוח הפה והדחה. (שם עמ' תד).

מי שאכל סעודה בשרית, מותר לו לבלוע לאחר מכן כדורים לצורך תרופה אף שמעורב בהם סוכר וחלב, ואינו צריך להמתין כלל, (שם עמוד תה).

מי שהוא בתוך שש שעות לאכילת בשר, מותר לו לעשות תה או קפה ולקחת סוכר או קפה שנתערב בהם איזה טיפות של חלב, או שתחבו לתוכן כפית שהיה בה לחות של חלב. וכן מותר לבחוש תה או שאר משקה רותח שבכוס, בכפית חלבית, אף אם השתמשו בכפית זו בו ביום בחלב רותח, ושותה את התה בארוחה בשרית, וכן ההיפך, מאחר שהכוס הוא כלי שני. ויש להקל בזה אף לאשכנזים (שם עמוד תכח). וראה עוד על זה בבן איש חי פרשת שלח לך.

---

מי הוא המלאך ששלח הקב''ה לשמור את עם ישראל במדבר?

כתב רבנו בחיי: על דבר הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב''ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל ולכך אמר כי לא ישא לפשעכם בלשון יחיד ולא אמר לחטאתיכם. ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב (יהושע ה) אני שר צבא ה' עתה באתי וזה מיכאל כי זה הוא מן ד' מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה.

וטעם לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ שישמור אותם בדרך המדבר. וטעם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי כלומר לשבתי כענין שנאמר (שמות טו) ''מכון לשבתך פעלת'' והוא בית המקדש והוא הלשון שהזכיר שלמה (דברי הימים א כט) ''ולבנות הבירה אשר הכינותי''. והמלאך הזה לדעת רבנו חננאל ז''ל היה מיכאל השר הגדול כענין שאמר גבריאל לדניאל (דניאל יב) ''ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך'' וכתוב (שם י) ''ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם''. והוא שנראה ליהושע והוא שאמר לו (יהושע ה) ''אני שר צבא ה' עתה באתי'' ופירשו רז''ל כי מה שיזכור בו כי שמי בקרבו באורו שנקרא שר צבא ה' כענין שכתוב (מלכים א ח) כי שמך נקרא על הבית הזה שנקרא בית ה'.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף ע''פ שאני שולחו איני שולחו לשאת עון כי אני הנושא והמוחה כענין שכתוב (ישעיה מג) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך ע''כ.

ובמדרש רבה (פרק לב סי' ז) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ זהו שנאמר (תהלים פב, ו) ''אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם'' כשעמדו ישראל בסיני וקבלו את התורה אמר הקב''ה למלאך המות: על כל עובדי כוכבים יש לך רשות בהם, ועל אומה זו אין לך רשות בה, שהם חלקי כשם שאני חי וקיים כך בני קיימין שנאמר (דברים לב) ''בהנחל עליון גוים'' וכתוב (שם) ''כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'', ולא רציתם אלא חבלתם מעשיכם ואמרתם לעגל ''אלה אלהיך ישראל.'' (כפי שיתבאר בהמשך בפרשת העגל) ולכך (תהלים פב) ''אכן כאדם תמותון'' מה עובדי כוכבים משתמשים בשרים אף אתם כן, שנאמר ''הנה אנכי שולח מלאך''.

וכן (שם סי' ט) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ אמר לו הקב''ה למשה: מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים, וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק בנו אמר לו (בראשית כד) ''ה' אלהי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך'' ויעקב אבינו מה אמר לבניו (שם מח) ''המלאך הגואל אותי וגו''' אמר להם הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, אמר הקב''ה למשה אף עכשיו מי ששמר את האבות ישמור את הבנים שנאמר ''הנה אנכי'' בכל מקום שהמלאך נראה השכינה נראית שנאמר (שמות ג) ''וירא מלאך ה' אליו בלבת אש'' ומיד ''ויקרא אליו אלהים'' ע''כ.

ובמדרש תנחומא (סי' יח) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפניך אני משלח ולא לפניהם. אמר משה: אם לפני אתה משלח, איני מבקש, אלא ''ועתה ילך נא ה' בקרבנו''.

ראה מה בין הראשונים לאחרונים, הקדוש ברוך הוא אמר למשה, הנה אנכי שולח מלאך. השיבו, איני חפץ אלא לך. יהושע בן נון ראה את המלאך ונפל על פניו, שנאמר, ויפל יהושע על פניו ארצה וישתחו (יהושע ה יד). ואמר לו, ''הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ'', וא''ר יצחק מה עשה לו המלאך כיון ששמע הלנו אתה אם לצרינו. התחיל צועק מתחת צפרני רגליו, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי (שם), הרי שתי פעמים באתי להנחיל את ישראל. אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו, ועַתָּה בָאתִי, מיד- וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ. אבל משה דחה אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך ולכל מי ששמר את התורה כיוצא בך.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, מלאך הייתי משלח להבריח מפניכם אמות העולם. אבל לעתיד, אני מנהיג אתכם ואליהו אני משלח לפניכם, שנאמר, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא (מלאכי ג כג). ע''כ.

אמר ר' אלעזר (מתוק מדבש על הזוהר דף קכה ע''א) זה שאמר הקב''ה הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ וגו' לא אמר זאת אלא באהבתו לישראל ולהתפייס עמהם, כלומר שהם בעצמם ידחו הנהגת המלאך ויבקשו על הנהגת השכינה, משל למלך שהיה רוצה ללכת עם בנו ולא רצה לעזוב אותו, בא בנו והיה מתירא לבקש את המלך שילך עמו, הקדים המלך ואמר לבנו הרי שר פלוני ילך עמך לשמרך בדרך, אח''כ אמר המלך לבנו השמר ממנו כי אינו אדם שלם, אמר בנו אם כן או שאני אשב כאן עמך או אתה תלך עמי ולא אפרד ממך.

כך הקב''ה אמר בתחילה ''הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך'' ואיני הולך בעצמי עמך, אח''כ אמר ''השמר מפניו וגו' כי לא ישא לפשעכם'' באותה שעה אמר משה להקב''ה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ע''כ.

יש אומרים כי המלאך הוא ספר תורה בעבור כי שמי בקרבו, ואחרים אמרו [הוא] ארון הברית, ופירשו ''ושמע בקולו'' הכתוב בו ואמרו לא ישא השם לפשעכם, וכל אלה דברי רוח כי כל התורה והמקרא מלאים מזה הטעם, (אבן עזרא).

---

המשך בשבח התפלה, ואבדתם במקום ועבדתם

אמר רבן שמעון בן גמליאל (ילקוט שמעוני משלי פ''א) אין עבודה אלא תפלה שנאמר ''עבדו את ה' ביראה''. (ברכות ה.).

וכן תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרִנה ואל התפלה במקום רִנה שם תהא תפלה (שם ו.).

ואמר ר' אלעזר (שם לב:) גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר ''למה לי רוב זבחיכם'' וכתוב אח''כ ''ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם תרבו תפלה אינני שומע'',

ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע''פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

וכן שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, (אבות פ''א מ''ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וכן רבי שמעון אומר (שם פ''ב מ''יג), הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב) כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך, ע''כ.

וכן כתב הרב שומר אמונים (שומר אמונים ח''א דרוש האמונה פ''ז) על מעלת התפלה כנזכר הרבה פעמים במדרש בזוהר ובתיקונים שמעלתה בלי שיעור, וגודל נחת רוח שגורמים בזה להקב''ה, וכשישראל מתפללים מעטרין אותו יתברך בעטרין קדישין, (בהוספות וביאורים כתב: בשעה שהגיע בתפלה קדושת כתר כל חיילי מעלה מזדעזעים וחיות הקודש דוממות וכו' בשעה שהגיע לכסאו מתגלגלים גלגלי כסאו ומתרעשים אדני שרפרף וכל הרקיע כולם אוחזם חלחלה), וידוע כי עיקר התפלה בלב, כאמרם ז''ל (תענית ב.) ''לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל ללבכם, איזה היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה, שנאמר ''ולעבדו בכל לבבכם'' והגם כי התפלה חשובה מאוד לאין חקר, אבל לפעמים המלך עובר ונופלת אותה העטרה מעל ראשו וצניף מלוכה מעליה, דהיינו כביכול לפעמים שעוברת זו העטרה, כי יש מלאכים הקדושים הממונים על העלאת התפלה, וכשעולה התפלה מריחים בה, וכשאינה בכוונת הלב אז זורקים אותה לפסולי המקודשים, עד שיעזור ה' שיהא לה עליה.

לכן כשאין מכוונים בתפלה על זה נאמר (תהלים עח, לו) ''וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ'', ואז חס וחלילה עוברת העטרה מעל ראש חי העולמים, כי עטרה צניף, עם הכולל, כמספר תפלה, וצניף מלוכה רומז בדרך אפשר על היחוד שמיחדין שמו יתברך וממליכים אותו כביכול.

וכן כתב (שם פ''יא) כי הצדיקים בונים שמים חדשים בתורתן ובתפלתן הזכה והצלולה במסירת נפשם בקדושה ובטהרה, כי מצטרפים התיבות והאותיות ונעשה מהם בריאה חדשה ואורות גדולות בלי שיעור, ולעתיד לבוא במהרה בימינו יתפשט התורה מלבושיה שנתלבשה בהם, ויתגלו אורות נעלמים, וכל אחד ישיג לפי ערך תלמודו באמת בהתלהבות וביראת ה', ואשרי חלקם של ישראל מה שעתיד להתגלות להם ולבוא עליהם, ע''כ.

בספר השתפכות הנפש (תחלת הנהגות אדמו''ר) כתב וז''ל: בספר ''שיחות הר''ן'' בתחלתו בספורי הנהגותיו ויגעתו בעבודת ה' כתוב: עקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה, היה רק רבוי התפלות והתחנות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחתן לפניו יתברך, והיה מרצה ומפיס אותו יתברך בכמה מיני תחנות ובקשות, שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך, שהיה רגיל מאד ליחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני ה' יתברך בלשון שמדברים בו, והיה מרצה ומפיס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות, שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו יתברך, והיה רגיל בזה מאד מאד והיה מבלה ימים ושנים על זה,

וגם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחיצה של קנים שמחזיקים שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהלים והיה צועק בלחש לה' יתברך שיזכהו לקרבו אליו יתברך, והכלל, שכל המיני בקשות שבעולם שנמצאים באיזה ספר שיהיה מצוי בנינו, הכל כאשר לכל, לא הניח שום תחנה ובקשה שלא אמרה כמה וכמה פעמים, הן תהלים וספר ''שערי ציון'' והבקשות הנדפסים בסידורים הגדולים ושאר מיני בקשות ותחנות, ואפילו התחנות הנדפסים בלשון אשכנז כולם, לא הניח מלאמרם, והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות הנדפסים אחר כל יום ויום, והוא היה רגיל לומר כל התחנות של כל הימים בפעם אחת, גם היה רגיל לומר לפעמים בתהלים רק הפסוקים המדברים מתחנות ובקשות וצעקה לה' יתברך, והיה אומר רק פסוקים אלו, והשאר לא היה אומר, ומלבד כל זה העקר היה מה שהיה מתפלל מעצמו, דהינו מה שהיה רגיל לדבר מלבו לפני ה' יתברך בלשון אשכנז, שיזכהו השם יתברך לעבודתו, וזהו העקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה, ע''כ.

ועוד אמר ר' יוסי (מתוק מדבש על הזוהר פרשת ויקהל דף רא ע''א, ע''ב) תפלתו של האדם היא עבודת הרוח, והיא עומדת בסודות עליונים, ובני אדם אינם יודעים כי תפלתו של אדם צריכה להיות בוקעת את האוירים, כי האויר מלא כחות חיצונים בחוץ לארץ, כחות קדושים בארץ ישראל ובוקעת רקיעים, הגם שיש ממונה בכל רקיע ורקיע וצריך רשות לעלות לשם, על כל זאת תפלתו של האדם בוקעת הרקיעים ועוברת בתוכם, ופותחת פתחים ועלה למעלה, הגם שאין לך פתח שלא יהיה בה ממונה, על כל זאת תפלתו של אדם פותחת הפתחים ועולה למעלה.

כי דיבור התפלה עולה למעלה וישנם מלאכים ממונים שועמדים באויר ארץ ישראל שאוירה קדוש להעלות את התפלות (ותפלות חוץ לארץ מתגלגלות ובאות עד שמגיעות לאויר ארץ ישראל, והשר של האומה שישראל נמצאים ברשותו בגלות, הוא בעצמו מכניס את התפלות לאויר ארץ ישראל כדי שהוא יקבל שפע עליון ע''י תפלות ארץ ישראל) והמלאכים נתמנו לד' רוחות העולם,

לצד מזרח נתמנה מלאך ששמו (לא להוציא בפה את השם) גזרדי''א, שנקרא כך מלשון גזרה, לפי שדיבורי התפלה גזורות וחצובות בחמש מוצאות הפה. ויש להם מציאות דק רוחני נרגש למלאכים מאותו ההבל היוצא מהקנה שהוא כלול אש ומים ואויר.

ויש עמו שרים ממונים אחרים שהם מחכים לאותה הדיבור של התפלה שעולה באויר לצד ההוא, וזה הממונה לוקח אותה ואם היא דיבור כראוי אז הוא וכל אותם השרים נושקים לדיבור ההוא, ועולים עמה עד אויר ההוא של הרקיע שלמעלה, ששם ממונים שרים אחרים שהם שבעה ממונים לשבעה הרקיעים, וכל ממונה מוסר את התפלה לחברו וחברו לחברו עד שעולה התפלה לרקיע השביעי.

ובשעה שהם נושקים לדיבור ההוא, הם פותחים ואומרים ''אשריכם ישראל שאתם יודעים לעטר את קוניכם בעטרות קדושות, כי מתפילות ישראל נעשות עטרות לראש חי העולמים, אשרי לאותו הפה שהדיבור של עטרה הזו יצא ממנו. ע''ש.

וכן כתב (שם פרשת פקודי דף רנ ע''ב) אשריהם הצדיקים היודעים לסדר תפלתם כראוי להיות, לפי כשזו התפלה מתחלת לעלות, אז אלו השרפים עולים עם התפלה ההיא, ונכנסים עמה בכל אותם הרקיעים שהתפלה צריכה לעבור בתוכם, ובכל אותם ההיכלות שהתפלה נכנסת בהם, עד השער של פתח העליון שבהיכל הרביעי ומשם התפלה עולה מעלה מעלה עד שנכנסת לפני המלך ברוך הוא להיות עטרה בראשו,

בא וראה שכל אלו שמתפללים קריאת שמע וברכותיה ותפלת העמידה ומקדשים לקונם בקדושה של חזרת העמידה, ברצון שלם שאין בה שום מחשבה הפוסלת את התפלה, וכן צריך להוציא מהתפלה את תיבותיה מפיו בשלימות ומתוך כוונה בשלמות, וברצון ובחשק הלב ולא בעצלות, ואז מתקדש שמו של הקב''ה. ע''כ.

ודע שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום שנאמר וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם ועבודה זו היא תפלה שנאמר (דברים יא, יג) ''ולעבדו בכל לבבכם'' ודרשו חכמים (תענית ב.) אי זו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וחכמים קבעו להתפלל שלש פעמים בכל יום, שחרית מנחה וערבית, וכן קבעו נוסח לתפלה, (הלכה ברורה ח''ה סי' פט).

וראה מה כתבנו על התפלה בפרק יד פסוק יד. ובעזרת תפלת אבותינו עלינו ותפילותינו אנו, ה' יתברך יברך את לחמנו ואת מימינו ויסיר מחלה מקרבנו.

ואבדתם במקום ועבדתם

מעשה מרעיד הובא בספר נפלאים מעשיך (פרק צד) שהיה בזמן רבנו שרירא גאון זכרונו לברכה, שהיה בימיו עשיר אחד מופלג והיה לו ספר תורה שהיה כתב ידו של אדוננו עזרא הסופר זכותו יגן עלינו אמן, ולאותו עשיר היו שני בנים, ולאחר פטירתו היתה מחלוקת גדולה בין הבנים היורשים, מחמת שכל אחד היה רוצה ליקח הספר תורה הנזכר, והציעו טענותיהם לפני יודעי דת ודין, ויצא הפסק דין שיניחו כנגד הספר תורה סך עצום של כסף, והחלוקה תהיה על פי הגורל, ומי שיזכה על פי הגורל בספר תורה שיך לו הספר תורה הזה, והפילו גורל בניהים, וזכה האחד בספר התורה ושמח שמחה גדולה מאוד, והיה בעיניו כמוצא שלל רב, והשני נצטער הרבה אע''פ שלקח כנגדו כסף וזהב הרבה על פי הגורל, עם כל זה אינו שוה לו מגודל תשוקתו לספר תורה הזה, והיה שם בעיר ההיא מומר, השם ירחם.

ובראותו כל זאת חרה אפו על היורש הזה שאבד הון רב בעד ספר תורה אחד, ועשה ברשע להחליף את מלבושיו שלא יכירוהו והלך לבית הכנסת אשר שם היה מנח הספר תורה הזה שהיה מוכן לקרות בו בצבור בשבת, ונחבא שם עד הערב, וכאשר הלכו כל האנשים וסגרו את בית הכנסת, לקח המומר את ספר התורה מנרתיקו, ומצאו פתחו בפרשת משפטים, ומצא שם פסוק וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וגו', ועשה אותו רשע ברשעותו זיוף שמחק את העי''ן מן וַעֲבַדְתֶּם וכתב אל''ף במקומו, דהיינו ''וַאבַדְתֶּם'', ופסל את ספר התורה בחרוף וגידוף, ודבר זה לא נודע לאדם, ולמחר כאשר פתחו הספר תורה לקרות בו בשבת בצבור, מצאו שיש בו טעות זו, והיורש ההוא שנפל ספר תורה זה בגורלו היה לו צער גדול בזה, ומרוב הצער והדאגה נפל למשכב, כי אמר אע''פ שיוכלין לתקן הטעות הזה אבל לא יהיה נקרא ספר תורה של עזרא הסופר ע''ה, ובא אליו אביו בחלום הלילה ליל מוצאי שבת ההוא, וספר לו כל המארע, כי המומר פלוני עשה זאת, וכבר קבל משפטו שבא מלאך ונקר את העין של המומר, והנה היא תחת השלחן אשר עליו עומד הספר תורה שבארון הקודש, שכך נגזר משפטו בבית דין של מעלה עין תחת עין שהוא לקח אות עי''ן מן הספר תורה הקדוש לכך ינקרו עין שלו, וצוהו שילך ויראה תחת השלחן וימצא שם העין של אותו המומר, גם אמר לו אביו עוד כי הספר תורה לא יצטרך לתקון, כי כן יצא פסק הדין מבית דין של מעלה, אשר עזרא הסופר ע''ה בעצמו שכתב הספר תורה הזה בקדשה הוא יתקן את זה, וכן היה כאשר אמר אביו שראו את הספר מתוקן, ע''כ.

והלום ראיתי לספר ''והערב נא'' שהביא את המעשה הנ''ל ודן שם אם בכל זאת הספר תורה לבסוף כשר, שהרי בכל זאת עזרא הסופר (שניפטר כבר) תיקן אותו, ואדם שנפטר פטור מהתורה והמצוות, ודומה הדבר לכאורה לספר תורה שנכתב ע''י קטן או אשה שפסול?!

והנה הביא הרב את המעשה עם רבי הקדוש (כמו שסיפרנו לעיל בפרק ב פסוק ד, עיין שם) שצדיקים במיתתם קרואים חיים, ולאור זאת למד כי אף הספר תורה שתיקנו עזרא הסופר ע''ה אינו תוקן ע''י מת ח''ו, אלא אף כאן נאמר שנחשב הצדיק לחי וקיים, ע''ש.

פירש הרמב''ן: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ ברחם משכיל, ולא עקרה ברחם ושדים צומקים, כי בהיות המאכלים והמשקים והאויר מבורכים יהיו הגופים בריאים, ואברי הזרע נכונים לעשות מעשיהם כהוגן. והזכיר הנקבות, כי בהן ימצא השכול והעקור יותר מן הזכרים. ויתכן שיהיו הזכרים בכלל והסירותי מחלה מקרבך, כי העקור מחלה בגופים, ועם האנשים ידבר מן הסתם, ואחר כך הזכיר הנשים כמו שאמר לא יהיה בך עקר ועקרה (דברים ז יד).

וטעם בְּאַרְצֶךָ להוסיף גם הבהמות, כמו שאמר שם ובבהמתך: ואמר אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. שלא ימות במלחמה או במגפה בשנוי האויר רק בזקנה שימלא ימים כמספר אשר הם חיי האדם בדורותיו, כגון שבעים ושמונים שנה כדור דוד המלך. וכבר הזכרתי (בראשית יז א ולעיל ו א) כי כל אלה נסים שיעשה השם בשמים ובארץ מופתים בעבור עושי רצונו: ואמר כי כאשר יעשה עמהם אות לטובה כן יעשה בשונאיהם לרעה, שיתן להם לב רגז ומחדרים אימה.

ועוד ישלח בהם את הַצִּרְעָה. והוא מין ידוע כגון הדבורה, ומזכירין אותה חכמים תדיר דבש דבורין דבש צרעין (מכשירין פ''ו מ''ד, בכורות ז:). והענין, כי ישלח המכה הזו באויר ארצם כמו הארבה ששלח במצרים, והילק החסיל והגזם חילו הגדול שבא בימי יואל (יואל ב כה).

וטעם וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. כי הוא סבה בהם להתגרש מן הארץ כי תכסה את עין הארץ ותחשך, ולא יוכלו לבא במלחמה, ועוד, כי תאכל כל יגיעם בשדה, כענין שאמר בקללות זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה וגו' (דברים כח לח), כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל (שם מב), כן אמר בכאן שיעשה בשונאינו. ע''כ.

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ כתב רבנו בחיי: דרשו רז''ל כי העוף הזה היה מטיל בהם ארס ומסמא את עיניהם ומיד מתים, וצרעה זו עלתה עם יהושע ועברה את הירדן כמו שכתוב בספר יהושע. ומה שכתוב שלשה מהם ולא יותר והוא שאמר את החוי ואת הכנעני ואת החתי: לפי ששלשה אלה היו החזקים שבכל ז' עממין והיו יושבים במצודים נשגבים, ובא להודיע פלא גדול ונס נסתר שעם בריה חלושה שבכל הנבראים והיא הצרעה בה יכרית הקב''ה את החזקים שבכל המקומות. ע''כ.

וכן הוא בילקוט שמעוני: אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וגו' מלמד כשעברו ישראל את הירדן אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז, עכ''ל.

---

התקרבות לאומות העולם

מובא בגמרא בביצה (כה:) תורמוס (מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד, עד מבשלים אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה, רש''י) מקטע רגליהם של שונאי ישראל (הכוונה ישראל, בלשון הפוך) מפני שעבודו עבודה זרה שנאמר (שופטים י, ו) ''ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו''

הגמרא אומרת ממשמע שנאמר ''ויעזבו את ה''' איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר ''ולא עבדוהו'' אמר ר' אלעזר: אמר הקב''ה: אפילו כתורמוס הזה שמבשלים אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני, (שכתוב שבעה עבודה זרה בזה הפסוק ולבסוף ויעזבו את ה', והתורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבע פעמים הוא חוזר למוטב והן הטריחו את בוראן להביא עליהן פורעניות ולהכעיסו בשבעת אלה ולא חזרו בהן, רש''י).

וכן בכל ההיסטוריה של עם ישראל מסופר איך שהעם עבד עבודה זרה והקב''ה העניש אותם ואז חזרו למוטב ואז שוב חטאו ושוב העניש וכו' וגלגל חוזר, ומזה אנחנו צריכים להתבונן ולראות שאי אפשר לברוח מזה, שברגע שישראל עובדים עבודה זרה הקב''ה מיד מוחה בהן, אי לכך אמרו זקני הנגב (מסכת תמיד) איזהו חכם? זה הרואה את הנולד, לא מי שרואה את התינוק שנולד, אלא מי שרואה מה יצא לו בעתיד מהמעשה שעכשיו עשה, ובדומה לזה אמרו סוף מעשה במחשבה תחילה, ולכן למי שיש מוח בראשו יזהר מלהתרחק משאר אומות העולם,ולא נתחיל בכלל לדבר עמם (בעניני קירבה וכו') ולא לחינם אסרו חז''ל מאכלי גויים שמא ישפיעו עלינו בלשונם החלק, וכבר ראינו אנשים חכמים אשר בגללם נעשה הרבה רע, וכמו שנאמר (שמואל ב יג, ג) ''וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד'' אמר רב יהודה אמר רב (סנהדרין כא.) איש חכם לרשעה. וכך גם הגויים בלשונם מושכים אותנו ממְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם.

ונאמין באחד מיוחד היה הווה ויהיה, ישתבח שמו לעד מלך מלכי הקב''ה. וטוב לנו בעולם הזה ובעולם הבא, אכי''ר.

כתב רש''י: פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמר לו עלה. ע''כ.

ואל משה וגו' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהו מהלכין אחריהן והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהן.

רבי יודן משם רבי איבו אמר: בפיהם אמרו זה לזה,

רבי פנחס אמר בלבם הרהרו.

א''ר ברכיה: אמר להם הקב''ה (משלי פרק כז, א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם, הרבה סייחים מתו ונעשה עורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן.

אמר רב פפא זהו שאומרים האנשים: ''הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו''

התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, (ילקוט שמעוני).

---

מעלת נעשה ונשמע

דרש ר' סימאי (שבת פח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא (שש מאות אלף) של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל (בחטא העגל) ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר (שמות לג, ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם (קישוטם) מֵהַר חוֹרֵב (הר סיני) א''ר חמא בר' חנינא בחורב טענו (את הכתרים) בחורב פרקו (את הכתרים).

אמר ר' יוחנן ובכולן זכה משה ונטלן, שסמוך לפסוק הנ''ל (שמות לג, ז) ''ומשה יקח את האהל.'' (אהל= כהילו לשון הילה= מאיר, שלקח את הכתרים שיהו מאירים, עיין רש''י).

אמר ריש לקיש, עתיד הקב''ה להחזירן לנו שנאמר (ישעיה לה, י) ''וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם'' = שמחה שמעולם על ראשם.

אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו? שכתוב ''ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו'' בהתחלה לעשות ואח''כ לשמוע.

א''ר חמא ברבי חנינא (שם) מהו שכתוב (שיר השירים ב, ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה (ראה תוספות בשם רבנו תם שמדובר באתרוג) פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.

ומסופר (שם) על צדוקי (כופר בתורה) אחד שראה את רבא שמעיין בהלכה ומרוב טירדתו בה, לא היה שם לב שיורד לו דם מאצבעות ידיו, אמר לו הכופר: עם פזיז ונמהר, הקדמתם פיכם לאזניכם, (קודם ששמעתם היאך התורה קשה ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה, רש''י), ועדיין אתם בפזיזותכם (שאתה לומד ולא שם לב למה שקורה לך) אמר לו רבא: אנחנו שהלכנו עם הקב''ה בתמימות (שזה נעשה ונשמע) כתוב (משלי יא, ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם (תמימות הישרים תנהיגם בדרך הטוב להם, רד''ק), ואתם שהלכתם עם ה' בעלילות כתוב (שם) ''וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם'' עקמימות הבוגדים ישודד מהם נפשותם, (רד''ק).

וכן אמר יצחק אבינו (שבת פט:) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קרא להם הקב''ה בני בכרי, ראה ברש''י שם.

וכן הוא בילקוט שמעוני (שמות פרק יח סי' רעג) כתפוח בעצי היער מה התפוח הזה הכל בורחים ממנו שאין לו צל, כך ברחו כל אומות העולם מלפני הקב''ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי. מה תפוח הזה מוציא ניצו קודם לעליו כך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה. מה תפוח זה אינו גומר פירותיו אלה בסיון כך לא נתנו ישראל ריח טוב בעולם אלא בסיון אימתי בחדש השלישי. ע''כ.

וכתב הכתב סופר (פרשת יתרו ד''ה ויענו): וצריך לומר למה לשון זה ''נעשה ונשמע'' ראוי למלאכי השרת ולמה הם רגילים להשתמש בו? ונראה לומר כי מי שעובד על מנת לקבל פרס צריך שישמע תחלה מה שיצוה עליו, אם כדי הוא שיקבל עליו תחת זה שכר. ולא אפשר לו לומר שיעשה קודם שישמע. אבל מי שאינו רוצה שום דבר רק לעבוד ה' לעשות רצונו יתברך שמו לאהבתו אותו, אם כן לא צריך שידע תחלה מה יצוה עליו כי יהיה מה שיהיה יקיים ויעשה. והנה במלאכי השרת אין שכר ומוכרחים לעשות את אשר יצוה ה' עליהם, אם כן בהם שייך תמיד נעשה, שמכינים עצמם לעשות קודם שישמעו מה יצוה אליהם,

מה שאין כן בבני אדם שרוב עבודתם לטובת עצמם אין רגילים להשתמש בזה הלשון, והיינו שאמר ה' יתברך, מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. ע''כ.

והנה הטעם שאנו אומרים ''ואומרים פעמים באהבה שמע ישראל'', ולמה נתן לישראל יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה ולא אומרים בלשון הסכת או בלשון הבנה שכך פירושו של ''שמע'' הבינו או השכילו שה' אלקינו ה' אחד,

משלו משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה ליום הולדתו, ושלחו לו מתנות רבות ובתוך המתנות, היו שתי מנורות יקרות מאד, קבועות באבנים טובות ומרגליות אשר שלח לו אחד, ואמר המלך לעבדו שיביא את המנורות לפני השרים, וכאשר לקח אותם נפלה מידו מנורה אחת ונשברה ובא בפחד לפני המלך ואמר לו שמנורה אחת נשברה, אמר לו המלך לך והבא את המנורה השלימה הנה להראות אותה ותחזיר אותה למקומה ואח''כ תקח פעם שנית זאת המנורה ותביא אותה ע''י פתח אחר לכאן כדי שיראו השרים שיש לי שתי מנורות, וכן עשה,

וכן כאן, המלך זה הקב''ה והעבדים אלו ישראל, והם אמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע ואח''כ חטאו בעגל ואמרו קום עשה לנו אלהים, ואבדו זכות של נעשה, אמר הקב''ה במה שנשאר בידם והוא זכות של נשמע, בו יהיו מיחדים את שמי פעמים בכל יום, על כן אומרים פעמים שמע ישראל, אחד בשביל ''נעשה'' ואחד בשביל ''ונשמע'',

(טעמי המנהגים ומקור הדינים).

וכן הוא במדרש רבה (פר' מד סי' א) פתח ר' תנחומא בר אבא ואמר על הפסוק בתהלים (תהלים פ) ''גפן ממצרים תסיע'' למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים שתשביח, מה הם עושין? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא משבחת, כך כיון שבקש הקב''ה להודיע ישראל בעולם מה עשה? עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מצליחים שם והתחילו מקבלים התורה ואומרים ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' ויצא להם שם בעולם שנאמר (יחזקאל טז) ויצא לך שם בגוים ביפיך.

---

את מי ראו ומה אכלו בשמים?

כתב הילקוט שמעוני (סי' שסב) אמר רבי הושעיא וכי קלורין (עוגה) עלתה עמהן לסיני, שכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו? אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחברו מתוך מאכל ומשתה.

אמר רבי תנחום מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסיכנין (שם של מקום) בשם רבי לוי אומר: משה לא זן עיניו מן השכינה שנאמר (שמות ג) ויסתר משה פניו וגו', ונהנה מן השכינה, שנאמר (שם לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. נדב ואביהו זנו עיניהם מן השכינה, שנאמר ''ויחזו את האלהים'' ולא נהנו מן השכינה שנאמר ''וימת נדב ואביהו וגו''', ע''כ.

ורבנו בחיי פירש: ויראו את אלהי ישראל. הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. על דבר הפשט, עשו יום טוב מפני שזכו ונכנסו לאותו המראה הנכבד ונצולו ויצאו בשלום כענין שכתוב (בראשית לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן היה כהן גדול עושה סעודה גדולה במוצאי יום הכפורים מפני שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש הקדשים ונצול.

ויש שפירש ויאכלו וישתו, שלא היתה מעלתם כמעלת משה שהעיד עליו הכתוב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונזון ארבעים יום בלא מאכל ומשתה כי אחרי שזכו למדרגה זו חזרו למדרגתם האנושית מיד ואכלו ושתו, ורש''י פי' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי בעוד שהיו אוכלים ושותים היו מסתכלים עליו בלב גס.

ועל דבר המדרש ''ויאכלו וישתו'' וכי עוגה עלה עמהם לסיני? אלא ויאכלו וישתו, אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, ובאור זה כי מזון הנפש ועידונה באותה המראה הנפלאה יכנה הכתוב לאכילה ושתיה שהוא עידון הגוף, וכן אמר דוד ע''ה (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, כי כיון שהגוף מתקיים מן המזון הגופני הבא מסבה אחר סבה על אחת כמה וכמה שתתקיים הנפש בהתקשרה בסבה העליונה ראשונה יתברך והוא המזון האמתי הקיים והאכילה הודאית הנצחית וכענין שכתוב (שם לו) ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. ע''כ.

ובזוהר מובא (מתוך פירוש מתוק מדבש ) על הפסוק וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ שראוים היו לשלוח בהם יד, אלא שהעלה הקב''ה והעביר את עונשם לאחר זמן ולא נענשו כאן על מה שזנו עיניהם מן השכינה, כדי שלא לערבב את שמחת מתן תורה, (הארת המחבר: וכן פירש רש''י), אמנם רבי יוסי אמר שדבר זה לשבח נאמר בהם (שלא שלח בם יד) שבא להרבות מעלת השגתם, שזנו באור זה ברשות, כי אז הותרה להם הרצועה להשיג בנבואה כל מה שירצו ויסבלו, וזה שכתוב ''לא שלח ידו'' פירושו שלא נזוקו ממלאכי מעלה, ע''כ.

עתה הראת לדעת כמה זה מסוכן שאדם מסתכל במשהו שלא לדרגתו, וכן מסופר (חגיגה יד:) על ארבעה שנכנסו לפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא ואלישע אחר ורבי עקיבא, בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר ''יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'', בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר ''דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו'', אלישע האחר קיצץ בנטיעות (וכפר בתורה) רבי עקיבא יצא בשלום. וראה מה נכתוב על זה בפרק לג פסוק יח

---

האם הגמרא זה כמו התורה? ומה ענין התורה שבעל פה? ובענין כשרות הקראים (והשומרונים) והקונסרבטיבים, ומי הם להלכה ולמעשה

פירש רש''י כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו.

אומר המדרש (ש''ר פרשה מז סי' א) בשעה שנגלה הקב''ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה שנאמר (שמות כ) ''וידבר אלהים את כל הדברים האלה'' אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב''ה למשה באותה שעה, מאחר שלמדה מפי הקב''ה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו: רבש''ע, אכתוב אותה להם, אמר לו הקב''ה איני מבקש ליתנה להם בכתב מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים, אלא המקרא אני נותן להם במכתב והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם. כי על פי הדברים האלה זו המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים. ע''כ.

וכן אמרה הגמרא הקדושה במסכת ברכות (ה.) א''ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מהו שכתוב וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם? שלכאורה היה מספיק לכתוב ''את התורה'',

אלא ''לוחות'' אלו עשרת הדברות, ''תורה'' זה מקרא, ''והמצוה'' זו משנה, ''אשר כתבתי'' אלו נביאים וכתובים, ''להורותם'' זה גמרא, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

ודע שכל התורה שבעל פה קבלנו איש מאיש עד משה רבנו בשביל להסביר ולפרש (ע''י מידות שהתורה נדרשת בהם: גזירה שווה, קל וחומר היקש וכו') ולתת סיג לתורה שבכתב, וכל העובר על דברי חכמים חייב מתה (עירובין כא:).

ומעשה (ענף עץ אבות עמ' ו) ברבנו יהונתן, ששאל אותו ההגמון של ווינא, איך יתכן שמצות חכמים אשר הם בשר ודם העובר עליה חייב מיתה, יותר ממצות אלהים שבתורה שהם עשה או לא תעשה, ואין חייבים עליהם מיתה?

השיבו ר' יהונתן, הנה אדני מושל גדול ונכבד וקרוב למלכות, אם תגזור עלי כעת, צא מפני, ולא אציית לפקודתך, אע''פ שיש בידך להכות אותי או לאסרני במאסר, מכל מקום אם תהרגני גם עליך יעבור כוס החמה והזעם מאת המלך ויעניש אותך בעונש גדול, כי לא ניתן פשע כזה להריגה, אבל אם יעיז אדם ההולך מחוץ לארמון להכנס ללא רשות לארמון, והחייל שעומד על המשמר הנצב בפתח שער הארמון, יצעק אליו לבל יכנס, ולא ישמע בקול החייל, ויירה עליו מתוך רובהו, והרגו, לא יקרה לו עון, ואדרבה בשערים יהללוהו, כאיש גבור חיל העומד על משמרתו כראוי, והסיבה לכך, שאם לא תהיה לחייל רשות לעשות משפט חרוץ, לשוא שקד שומר, כי יתעללו בו כל הפחוזים כרצונם, כיון שאינו אלא חייל פשוט, מה שאין כן אדוני המושל אשר עוצם מעלת כבודך היא לשמירה טבעית, ולא צריכה לך הרשות לעשות דין לעצמך להרוג מי שלא יציית לפקודתך, וכן הדבר בדברי חכמינו העושים משמרת לדברי התורה, והם בגדר שומרי משמרת הקדש, ביותר צריכים שמירה מהם, לבל יזידו אנשי לצון לעבור על דבריהם, ולכן אמרו (עירובין עז.) חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכן ענשם חמור יותר מדברי תורה, אשר בלאו הכי נשמרת אף בלי עונש חמור, ע''כ.

והנה בעוונותינו הרבים, הרבה אנשים חושבים שרק אם כתוב ציווי מסוים בתורה אז צריך לעשותו, ויש כאלה ''מחמירים'' ואומרים שרק אם כתוב הציווי בעשרת הדברות אז צריך לעשותו, וכל זה נובע מתוך בורותם, או ישנם כאלה שנוח להם לחשוב כך שכך ''יוכלו'' להוריד את צווי חכמים, כגון שאם חכמים יאמרו אסור לשחות בשבת, אז אותם אנשים לא יוכלו ללכת לקנטרי או לים בשבת (ובלאו הכי מקום כזה מעורב איסור חמור ללכת גם ביום חול), שאמר רב יהודה אמר רב (סנהדרין סג:) יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

וכן כמו שהוכיחה הגמרא על פי הפסוקים המיותרים כביכול שהכל ניתן בהר סיני, וחס וחלילה לומר שהגמרא (התורה שבעל פה) זה המצאה ולא נתנה מסיני.

מכיון שאת התורה שבעל פה קיבלו מדור ודור עד משה רבנו והוא מהקב''ה, וצריך מאוד להיזהר בזה, שאנשים חושבים שאם מדליקים את המנורה או את הסיגריה או את הרכב בשבת, אז זה לא איסור מהתורה, שאיסור מהתורה זה רק אם לוקחים שתי אבנים ומשפשפים אחד בשני עד שיוצא ניצוצות (ראה מה כתב על זה בספר כרם ד''ל על התורה בפרשת ויקהל פרק לג פסוק ה), חס ושלום לחשוב ככה, אלא מה שפסקו החכמים ע''פ הגמרא הקב''ה מסכים איתם. ולא בשמים היא. וכמה זה מסוכן, שאדם ברגע אחד שאומר אני לא מאמין בגמרא ובדברי חכמים אלא רק בתורה, (וכנראה שאומר זאת משום שרוצה לפרוק מעליו את העֹל) יכול לאבד עולם הזה ועולם הבא ולכפור באלהים חיים, (למרות שהוא כבר נקרא כופר בכל התורה). ומי יודע לאן הדבר יכול להגיע?!

כתב רבנו יוסף חיים (בן איש חי שנה ראשונה פרשת קדושים) שנודע שהתורה שבכתב דומה לארגז נאה ומפאר, שיש חדרים וחדרי חדרים למאות ואלפים חלוקים, זה מזה במדתם, בארכם ורחבם וקומתם, שכל אחד ואחד מהם עשוי בחכמה נפלאה, ומתקן לתשמיש פרטי לכמה מיני טבעות ושירים ונזמים של אבנים טובות ומרגליות, ולכמה מיני דברים סגולת מלכים- כל דבר כפי מדתו ושעורו ויקרת ערכו, ויתן המלך לבנו יחידו את הארגז המפלא הזה להתבונן בה ולדעת מה תשמיש ראוי להשתמש בזה החדר. ועוד מסר לו כמה מיני תכשיטין העשויים ומתוקנים באבנים טובות ומרגליות, וכמה מיני סגולת מלכים, מינים ממינים שונים, שיתבונן מדעתו להניח כל מין ומין בחדר ואוצר הראוי לו,

וכן השם יתברך נתן תורה שבכתב תחלה לעמו ישראל, ועשה בה כמה אוצרות וחדרים בכל פסוק ופסוק, והכל עשה בחכמה. ואח''כ מסר להם תורה שבעל פה, שהיא הקבלה והמסרת, הרחבה מני ים וצוה להם להתבונן ביגיעה רבה למצוא מקום בתורה שבכתב אשר יכול לשום בו כל דבר ודבר מתורה שבעל פה כראוי לו, באופן שכל החדרים והאוצרות שתקן ועשה בתורה שבכתב, וצריך שימלאום מדברי תורה שבעל פה.

ועל כן תורה שבכתב נקראת ''כלי חמדה'' שהיא כמו כלים אשר ימלאום אבנים טובות ומרגליות וסגולת מלכים, ותורה שבעל פה היא נקראת ''חבה יתרה'' כי דבריה הן אשר יקרים מפנינים וסגולת מלכים, וזה שאמר: ''חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה'' היא תורה שבכתב, ואם תאמר והלא גם אומות העולם העתיקו כל התורה שבכתב, והיא כתובה אצלם כמו שכתובה אצלנו! לזה אמר ''חבה יתרה נודעת להם'' פירוש ''חבה יתירה'' היא תורה שבעל פה, לא נודעה אלא לישראל, שעל ידי כן ימלאו את אוצרות תורה שבכתב מתורה שבעל פה, שבכל פסוק ופסוק דורשים כמה דברים ועושים לו שבעים פנים, מה שאין כן אמות עולם, אין בידם אלא הארגז שהוא כולל כלים רבים, ואין להם דבר שיניחו בתוך הכלים למלאתם, ומה תועלת יש להם ממנה!? ולזה אמר (תהלים קמז יט-כ) מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ.

''מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב'' אלו דברי תורה שבעל פה, ולכן נמצא ''חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו'' שכתובים בתורה שבכתב אינם אלא רק ''לְיִשְׂרָאֵל'' ו''לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי'' יען שאפילו ''מִשְׁפָּטִים'' הכתובים בתורה שבכתב, אשר טעמם הפשטי גלוי לכל אדם, גם כן אני קורא על הגויים ''בַּל יְדָעוּם'', כאשר יראה הרואה, שגם דיני ממונות ודיני נפשות הכתובים בתורה שבכתב, ישתנה פשוטם מכח הקבלה והמסרת שיש לנו בתורה שבעל פה. ע''כ.

ובספר ראשית חכמה (שער הקדושה ד''ה ולכן) כתב, מהו שנאמר (במדבר טו) ''כִּי דְבַר ה' בָּזָה'' שאפילו אמר תורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב''ה אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה. וכמו שאנו חייבים להאמין בכל דברי סופרים ומה שאמרו במדרשות ובהגדות, ואף על פי שיראה שהוא דבר חוץ מן הטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם, והמלעיג על כל שום דבר מדבריהם נענש, כמו שאמרו חכמים (ערובין פ''ב) אמר רב פפא משמו של רבה בן עולא: כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, ע''כ.

ומעשה (שבת לא.) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם? אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה.

ומצאנו דבר זה אצל הקראים ''שמאמינים'' רק בתורה שבכתב ולא שבעל פה, ועליהם כתב הרמ''א באה''ע (סי' ד סע' ל''ז) שאסור להתחתן איתם, וכולם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור.

וכתב מרן בש''ע (יו''ד סי' ב סע' ט) צדוקי ובייתוסי (הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבעל פה) שחיטתן אסורה אלא אם כן שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין. והש''ך (שם) הביא תשובת ר' בצלאל שכתב שכל זה דוקא בצדוק ובייתוס שבזמן הקודם שהיו להם כמה מידות טובות אבל באלו הקראים שבזמן הזה שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלים משחיטת ישראל, שחיטתן אסורה ואפילו ישראל עומד על גבו וראה ששחט יפה, ע''כ. ועוד כתב מרן ז''ל (שם סי רסז סע' מז) שהצדוקים בזמן הזה כמו כותים שדינן כעובדי כוכבים. ע''כ.

וכעת נביא דברי ר' אליעזר יהודה ולדנברג בשו''ת ציץ אליעזר (חלק ה סי' טז) וזה לשונו: כת הקראים נוצרה וקמה לרועץ מקרבנו בבחינה של ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' בערך מסביב לשנת ד' אלפים תקי''ב לבריאת עולם, כמו שכותב המאירי בפתיחתו למסכת אבות ובסוף ימיו [של רב אחא משבחא] הגיע הזמן לד' אלפים ותקי''ב שנה ואחריהם רב מרי הכהן ורב צמח ואחרים עמו, ובימיהם יצאו ב' מינים (כופרים) בעולם ענן ושאול וחברו ספרים כנגד התלמוד והטעו הרבה בני אדם עד שהוכר טעותם וכלה ענן וילך ושאול ירד שאול ולא יעלה. ועיין גם בסדר הקבלה להראב''ד.

לפי דעת הרמב''ם והנוהרים אחריו לא היתה כת זאת אלא הם המשך לכתות הצדוקים והביתוסים שצצו עוד בזמן חכמי המשנה, והיתה זאת רק נסיון לשוב ולקום לתחיה כעבור דורות מספר, דבר זה נמצינו למדים בכמה מקומות מספרו היד החזקה, וכך כותב גם מפורש בפירושו למשניות דאבות (פ''א) במשנת אנטיגנוס איש סוכו ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות: מצרים קראים, ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל, הפך אמרו יתברך ''על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'', וכן כותב בסדר הקבלה להראב''ד כי אחר החורבן נדלדלו הצדוקין עד שעמד ענן וחזקם.

כת זאת המינין הנקראים קראים (לשון הרמב''ם בסה''מ עשה קנ''ג) אחזה במעשה אבותיה ורבותיה הרעים לנסות לחתור ולקעקע את בירת היהדות ולהפוך הקערה על פיה, להפר תורת החיי עולם זו תורה שבע''פ, לקפד (לחתוך) פתיל חיינו היא שלשלת הקבלה הבלתי מפוקפקת הנמשכת ונשזרת זה דור דור עד משה רבנו עליו השלום שקיבל תורה מסיני, ולנסות ליצור תורה חדשה אשר לא שערום אבותינו. מטה רשע זה קם לתחיה עם ההכרזה המתועבת הידועה לשמצה ונרשמה בתולדות האומה לחרפות ולדראון עולם אשר עמד מיסדם ענן שנעשה זקן ממרא על פי ב''ד לבלתי שמוע אל השופטים (סדר הקבלה להראב''ד) והכריז עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי (עיין סידור רב עמרם גאון ח''א), וזממו זה הוציא לפועל בבדותו מלבו חוקי רשע ומשפטים בל יחיו בהם ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו (רע''ג שם) וחבר ספרים והעמיד תלמידים ובדה מלבו חקים לא טובים (סדר הקבלה להראב''ד),

והזונים והתוהים אחריו קבלו עליהם במצח נחושה כחק ולא יעבור לקיים את עיקרי יסודי דבריו ודברי תלמידיו - מוריהם הסוררים - שבאו אחריו, בעקירת דברי תלמוד, וירשו גם את שנאתו הארסנית מלאת הרעל שלא ידעה גבול נגד חכמי ישראל מדור דור, אשר באה לידי ביטוי באמרתו השטנית המפורסמת מי יתן וכל חכמי ישראל היו בבטני והייתי חותך את עצמי בחרב והיו מתים הם ואני, ויפרו ברית שבת ומילה, וישנו חק החֹדש, והמועדים ויפרצו גבולות עולם גדרי העריות, וישבשו את דרכי התפלה, ויבדו מלבם ימי חג ואבל והפכו ימי פאר לימי אפר וימי אבל לימי גיל, ועוד כהנה וכהנה עשו בני עולה לענותינו בעינויי נפש במעשי להטיהם ותעתועיהם במגמת רשע וזדון לעקור נטוע ולחבל ולהשחית כל חלקה טובה בכרם בית ישראל, בכדי לאבד את דמות דיוקנו וצלם דמות תבניתו האמיתי.

ויהי הנקל בעיניהם להתפאר בפני בני הנכר כי שונה דתם מדת יתר בני ישראל ולא יחד כבודם בקהלם, ויטו אחרי דת מוחמד בקידוש החֹדש, ותהי זאת להם לראש מאויים ולחק בל יעבור להשמיץ בכל הזדמנות שהוא את דת ישראל סבא ולהבאיש את ריחם של נושאי דגלו. ומפליא הדבר כי כת זאת חרצה בעצמה את גורלה במו ידה, ויוציאו משפטם להיות מובדלים מקרב בית ישראל, ויפר ענן ראש עדתם לראשונה את האחוה ויקרא את ישראל לשני קרעים, ויאסור איסור על עדתו להתהלך עוד עם אחיהם ומלהתחתן בם ולאכול מזבחם, ומן היום ההוא והלאה נשאר בני עדתו כאברים מדולדלים ולא היה להם עוד חלק בנו ולא לנו חלק בהם.

גאוני וחכמי הדורות ברוח ה' אשר עליהם השכילו בכל הדורות לברור דרכי טיפול מתאימים כלפי אנשי כת זאת, לעמוד נגדם בשער להשיב מלחמה שערה, ללחום מלחמת ה' ותורתו השלימה, ולגדוע קרני הרשעים בבידודם המוחלט, וביחוד הגדילו לעשות רב סעדיה גאון ז''ל אשר יצא גם בחיבור מיוחד נגדם, והרמב''ם ז''ל, שני מאורות גדולים אלה בשמי היהדות יצאו נגדם במלחמת תנופה חזקה במלוא המרץ כשבתרמילם תשובות קולעות וחותכות, והצליחו למגר אותם מבלי שתהא להם עוד תקומה של ממש, צורף להם גם הבעל אבן עזרא אשר ביזה ולעג לה ולאישיה באמרותיו השנונות וההגיוניות, כל מי שיעקוב בהתעניניות ובעקביות אובייקטיבית אחרי הפעולות ההרסניות של הכת הזאת ויחשוב ברצינות על החורבן הרוחני הגדול שהיה עלול לצמוח אילו היתה חלילה מצליחה בדרכה, יראה ויבין מדעתו מדוע שכה הובדלו לרעה מקרב בית ישראל, ומה חרי האף הגדול הזה נגדם מצד כנסת ישראל עד שרבתה השמחה באיבודם, וכדמבטא בכזה הכרתי ופלתי (בסי' א' ס''ק כ''א) בכתבו בלשון ברוך המקום שנאבדו מתוך קהל ה'.

כלל התבדלות כת הקראים מעדת ה' בקביעת דינים מחודשים לעצמם הנוגדים תכלית ניגוד לדיני תוה''ק הכתובה והמסורה, ובעיקר בעניני איסורי עריות ודיני גיטין וקדושין, ככל שהתרחקו לכת בזה כן נתעוררו ונתרקמו מסביב לכך בעיות הלכתיות גדולות ומבוססות שיש בהן בכדי לאסור אותן איסור עולם בחיתון עם בן או בת ישראל משום חשש ממזרות, ובעקבות זה בכדי לגדור גדר הטהרה גם לאסור מלהרשותם בכלל ליחד את נפשם בקהלנו בכל עניני קדושה ופעולות ציבוריות מחשש שמא יתערבו מתוך כך בישראל בחיתון ביודעים ובלא יודעים, והדברים באו בהרחבה בספרות ההלכה. כן יש חשש מבוסס לחושבם על כל פנים גם לספק נכרים, כי הרי מקבלים גרים שלא עפ''י דיני התורה ומתערבים עמהם. ונודע לי ממקור מוסמך ביותר כי אמנם הגאון הגר''ח מבריסק ז''ל הגדיר את הקראים (בישיבת אסיפת רבנים גדולה שדנה בקשר לכך) בגדר של ספק ממזרים, וגם של ספק גוים מכיון שמקבלים גרים וגירות, ונשארים כמובן בגיותם, ומתערבים בהם.

מכיון שטביעת מהותן עפ''י ההלכה היתה תלויה וגובלת בד בבד במקביל לתהליך התדרדרותן במשך הזמן והתרחקותן מהמקור בית אב, והיה תלוי בזה קביעת עצם איסור החיתון וכן גדירת גדר לאסור גם עצם ההתחברות אתם כאזנים לתורה שלא יבוא מתוך כך להתערב בחיתון, לכן מזה לדעת להבחין כבר כי גם כאשר נמצא לכמה מהפוסקים בדורות שקדמו שכתוב בהם שקבלו מהקראים יחידים או קהלה שלימה לבוא להימנות בקרבנו, או שדעתם ההלכתית היא כך, אין ללמוד מזה עוד בנין - אב לדורות שבאו אחריהם, ע''ש.

עד כאן משו''ת ציץ אליעזר.

וראה מה שכתב הרב (חלק ט סי' י) שפשוט הדבר שאסור להדפיס ספר ישן נושן שהוציא לאור אחד מן הקראים, אפילו לו יהא שלא ימצא בכל הספר דבר העומד בניגוד לתורה שבעל פה, (מה שכמעט לא יצויר זאת לדעתי).

וכן ספר תורה שכתב קראי פסול וטעון גניזה, וכן גם תפילין ומזוזה שכתבם קראי פסולים אפילו אם עמד ישראל על גביו וראה שנעשה הכל כהלכה,

וכן אינם מצטרפים לא למנין לקדיש לתפלה לזימון ולא לשום דבר ואפילו יהיו מאה הם לא חשובים כלום שאינם משגיחים בדברי חז''ל כלל כי אם מה שיראה להם מהכתובים ואין משימין לב על כל החקים והמשפטים אשר צוו חז''ל, וראה עוד על זה בחלק יב (סי' סו). ע''כ.

ובשו''ת הרדב''ז ח''ב (סוף סי' תשצו) כתב שהקראים בזמן הזה הם כולם בועלי נדות כפי אשר ראינו בעינינו שאין נשותיהן טובלות במי מקוה ואפי' מקוה מים שאובין אלא משלכת על ראשה ועל גבה מעט מים והרי היא טהורה לדעתם.

אמנם כתב שמותר ללמדם תורה ומקרא וטעמיה, אבל משנה ותלמוד אסור אם לא יקבל עליו דברי חברות כי אחר שילמד ילעוג ויתלוצץ על דבריהם כי מי שאינו מאמין במקבל הקבלה האיך יקבל דבריו הרי אינו לומד אלא לקנטר ולסתור דבריהם, וע''ש שהאריך עליהם כפי מסת ידו אשר ברכו ה', ע''כ.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (חלק ה' חיו''ד סימן י) שיין שנגע בו קראי אין אוסרים משום יין נסך. וכן כתב (שם ח''ז חיו''ד סי' כד אות ג) שאם הקראים בזמן הזה מתייחסים בכבוד ובדרך ארץ לחכמי ישראל האמתיים יש למול את בניהם בשבת. (ובספר ילקוט יוסף [ח''ד כרך ד סי' שלא הלכה לד] כתב שאסור למול את השומרונים בשבת, אף במילה בזמנה, מאחר שרבותינו דנו אותם כגויים לכל דבר, אבל בימי החול מותר למולם בשכר, שהרי אפילו עכו''ם מותר למולו בשכר)

ועוד כתב (שם סי' ח) שכליו של מומר המחלל שבת בפרהסיא, או של קראי הכופר בתורה שבע''פ, אינם צריכים טבילה, שישראל אע''פ שחטא ישראל הוא.

וכן כתב (שם ח''ח חאה''ע סי' יב) שיש מקום רב לקרב את הקראים, ולהתיר להם לישא בת ישראל, לאחר קבלת דיברי חברות, והנכון לשלוח אותם תחלה אצל תלמיד חכם ירא שמים, ללמוד את עיקרי ההלכות של יסודות היהדות, כגון שבת ומועדי ישראל, ובפרט פסח וכיפור וכן עניני הכשרות, וטהרת המשפחה, גם את הבחור וגם את הבחורה שעומדים להנשא זה לזה, כדי שידעו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשום, וכן יש להטיל על הבחור ללכת אל בית הכנסת שלנו הסמוך למעונו, כדי שיתרגל בנוסחי תפלתינו ויתחזק בתורה ויראת שמים, ורק אח''כ יקבלוהו להשיאו אשה בת ישראל לאחר קבלת דברי חברות.

וכן דן (שם ח''ז חיו''ד סי' יט) האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי, (כמו קראים) להיות מגיד שיעור קבוע בהלכה ובאגדה, לקהל קדוש משלומי אמוני ישראל, במחנה קדשכם?

וזה תוכן דבריו: הנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות, וכבר הזהירו בכתובות (יז.) לא תסמכו לנא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ולא מן חמיסין ולא מן טורמיסין, (מסרסי הלכות). כי אגלאי בהתייהו שהם בבחינת שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכמ''ש הרמב''ם (בפ''ה מהל' ת''ת ה''ד) שהם התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים, שעליהם נאמר כי רבים חללים הפילה וכו', והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות.

ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו, ולפי הנשמע רובם של הקונסרבטיבים אינם מאמינים בתורה מן השמים. ומעתה רב זה אשר הלך ללמד תורה לסטודנטים האלה הורעה חזקת יראת שמים שלו, ואפילו אם הוא עצמו שומר תורה ומצות, אין ראוי שילמד תורה לרבים ולבשר צדק בקהל רב, הואיל ולימד תורה לתלמידים שאינם הגונים ודין גרמא למכשול והוא חטא רבים נשא, לפיכך יש למנוע את מנויו למגיד - שיעור במחנה קדשו.

וכבר דן אותו ברותחים גאון דורינו הגר''מ פיינשטיין בשו''ת אגרות משה כרך ה' (חיו''ד סי' קח, עמוד קפ) שבודאי שיש לחוש שידרוש בדברי דופי ויגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואפי' במקום שאין לחוש לזה, מבואר במועד קטן (יז.) גבי ההוא מרבנן דסנו שומעניה והוו צריכי ליה רבנן, דאל יבקשו תורה מפיהו.

ואע''פ שהיה אדם גדול בתורה וילמד כהלכה, מ''מ אין ללמוד תורה מפיו, וכן נפסק בש''ע (סי' רמו ס''ח), וכ''ש בנ''ד שיש לחוש שילמד שלא כהלכה או בקלות ראש, ולכן אין למנותו ללמד הלכה ואגדה, ואפי' אם כבר מינוהו מן הראוי לסלקו. ע''כ.

ובהליכות עולם ח''ח (עמ' שעו) הביא דברי הרא''ם בתשובה (סי' נז) שלא התיר ללמד תורה לקראים אא''כ הם מקבלים עליהם לשמור את מועדי ה' המקודשים כהוראת רבותינו, ושלא יזלזלו בכבוד חכמינו ז''ל, ובשו''ת גנת ורדים (חאו''ח כלל ב סי' לא) כתב שאפילו המלמד מקרא לקראים הרי הוא כזורק אבן למרקוליס, ע''כ. וכן דעת הרב שאסור ללמדם תורה. וכן כתב (חזון עובדיה יום טוב עמ' לח) שאסור לבשל לצורך הקראים ביום טוב.

ובשו''ת מעין אומר (ח''א פ''ו סי' כז) נשאל מרן הגר''ע יוסף שליט''א לגבי כהן קראי שסיפר שסבו ואביו נשאו כפיהם, והוא עצמו ג''כ נשא כפיו, כעת חזר בתשובה שלמה ושאל האם ימשיך לישא כפיו, וענה מרן שימשיך.

ובשו''ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן צא) דן אם מותר לעשות מנין בחדר של ביהכ''נ שלא מתנהגין כשורה,

וכתב שהנה יש חלוק שבבית הכנסת של קאנסערוואטיוון /קונסרבטיבים/ לא יעשו מנין אף בחדר אחר מכיון שפרסמו שהם חבורה שכופרים בכמה דיני התורה, והרחק מעליה דרכה נאמר במינים ומינות (ע''ז דף יז.), כי גם הכופרים בדבר אחד מן התורה נחשבו כופרים בתורה כדאיתא ברמב''ם (פ''ג מתשובה ה''ח) ודינם כמינים כמו שמובא שם (הלכה ו), ואף שהם שוגגים כתינוקות שנשבו בין העכו''ם ע''י שהדיחום אבותיהם והסביבה שנתגדלו שם ואין עליהם הדינים שנאמרו שם בעונשין שבידי שמים, ולא הדין שמורידים ולא מעלים (שבפ''ד מרוצח ה''י) כמפורש ברמב''ם (פ''ג מממרים ה''ג) מכל מקום כופרים הם וצריך להתרחק מהן כדין הרחק מעליה דרכה, ומה שכתב הרמב''ם שראוי להחזירם בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, לא שייך זה במקום קיבוץ שלהן שהוא בביהכ''נ שלהן שאין המקום ראוי לזה, וגם לא כל אדם ראוי לזה, ע''כ.

---

מהיכן קם משה?

פירש רש''י: לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל מ' יום שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה יהושע עמהם.

ואין טעם לשאול מה אכל יהושע כי המן סביב למחנה לקט ואכל יום יום (אבן עזרא).

וכתב הכתב סופר: נראה לפרש על פי הפסוק בפרשת חיי שרה ''וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם'' פירש רש''י שהיה לו קימה, וכל דבר שיתחשב יותר ממה שהיה תחלה שייך שקם למעלה יתירה, והנה משה רבנו עתה עלה ונתעלה למדרגה מעולה שעלה אל ה', והנה אמרו חז''ל (שבועות) עבד מלך- מלך, שכל שהאדון מלך גדול ביותר, יותר מתעלה העבד והיינו וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ משה שנתעלה עתה והיה לו קימה למדרגה גדולה, ויהושע משרתו גם כן קם ונתעלה, ואמר הטעם וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים וזה היה קימה לשניהם. ע''כ.

ואל הזקנים אמר משה רבנו בצאתו מן המחנה התעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט לכל איש ריבו, לכל מי שיש לו דין יבוא אליכם. (רש''י).

ועוד יש לשאול מדוע אמר משה רבנו ''שבו לנו'' ולא אמר שבו לכם? אלא כותב הילקוט שמעוני (כאן סי' שסב) שבזה שקל כבודן ככבודו שהיו חכמים וצדיקים, אבל באברהם שלא היו צדיקים אלא עבדיו אמר להם שבו לכם פה עם החמור, עָם הדומה לחמור.

דבר אחר, לא לכם אתם יושבים אלא לנו, ראו לאיזה מקום אנו הולכים למקום שרפים וחיות ומלאכים, בקשו עלינו רחמים שנעלה לשלום ונשוב לשלום. והרי דברים קל וחומר ומה אם משה שנאמר לו עלה אלי והבטיחו, כך היה מתפחד. וכן יעקב ויירא יעקב מאד ויצר לו, אנו על אחת כמה וכמה שנבקש רחמים מלפני המקום שירחם עלינו ויפדנו מכל צרה. ע''כ. וראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק מה פסוק ג.

וראה מה כתבנו עוד על התורה שבעל פה בפרק לד פסוק כז, וה' יתברך יאיר עינינו בתורתו אמן.

---

מה הענין שמשה רבנו חכה ששה ימים בתוך הענן?

אמר ריש לקיש (יומא ג:) מכאן יש לנו ללמוד שצריכים לפרוש (בבית המקדש) לפני יום הכיפורים, שמאחר שכתוב וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מהו שנאמר לפני זה וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים? אלא זה מלמד שכל מי שנכנס למחנה שכינה טעון פרישה לקדושה ששה ימים לפני.

הנה נשאלת השאלה מאחר שלמדנו שבשביל להכנס למחנה שכינה צריך פרישה ששת ימים, אם כן למה לא פרש משה רבנו כך לפני עשרת הדברות?

והתשובה: מפני שלפני עשרת הדברות לא היה זקוק להכנה זו, הן מפני שכל קהל ישראל קידשו וטיהרו עצמם שלשה ימים קודם לכן, וכל שכן משה עשה הכנה לפי מדרגתו, ושם לא היה יכול לפרוש ו' ימים, שהיה צריך לילך ולבוא בשליחותו של הקב''ה. ועוד ששם היה הענין קצר, שמתן תורה היה ביום אחד בלבד, אבל כאן היה משה מ' יום ומ' לילה, וכן היה זקוק להכנה גדולה קודם לכן.

שכן במתן תורה קיבל משה עשרת הדברות דרך כלל, אבל באותם ארבעים היום גילה הקב''ה למשה בריאת העולם כולה, וסודות התורה וטעמי מצות כולן, עם פלפוליהן ודקדוקיהן, אם כן מה שעשה עכשיו היה מעשה גדול, לכן היה צריך הכנה ששה ימים קודם לכן, עד שנתמרק גופו ונעשה רוחני. ומן הפעם ההיא קנה שלימות ולא היה צריך עוד הכנה, שהיה תמיד מוכן לנבואה ברגע שרצה. כמו שכתוב עימדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, דהיינו כששאלו את משה רבנו שאלה היה משיב להם בעודו עומד שם והיה שומע מה שרוצה הקב''ה לצוות לו, (מעם לועז).

---

מה עשה משה רבנו מ' יום ומ' לילה בשמים? ולמה דווקא מ' יום?

משה רבנו היה שם ארבעים יום לא פחות ולא יותר, שיצירת הולד היא בארבעים יום, ולכן היה משה ארבעים יום בשמים כדי למרק ולזכך אבריו ונעשו רוחניים, וכך היה יכול להבין סודות התורה כמו שאר מלאכי השמים שאין בהם גשמיות, ונעשה בריה חדשה. (מעם לועז).

ודע שצריך האדם לשמור את התורה, שנפשו הוא משמר. אמר רבי תנחום בר חנילאי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בתי בידך, ובתך בידי. בתי בידך, זו התורה. ובתך בידי, זו הנפש. שכתוב, אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י). אם אתה משמר את שלי, אני משמר את שלך.

וכן הוא אומר, רק השמר לך ושמור נפשך (דבר' ד ט). וכל העוסק בתורה, נעשה ראש ומלך, שנאמר, בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו (משלי ח טו-טז).

וכן במשה לפי שעסק בתורה נעשה ראש ומלך, שנאמר, ויהי בישורון מלך (דברים לג ה). ומנין שיגע הרבה בתורה, שנאמר, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד כח). ביום היה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה שבכתב, ובלילה היה מלמדו המשנה על פה. (תנחומא פרשת כי תשא סי' כח).

כתב רבנו בחיי: גם יראה לי שבזכות ארבעים יום הללו זכה לקרון עור פנים מ' שנה שחיה אחרי כן כי כל שנותיו היו מאה ועשרים שנה, וההוד הגדול ההוא לא נפרד ממנו עד יום מותו שהעיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה, והימים שעמד בהר שלשה פעמים מ' יום היו מאה ועשרים יום כמנין שנתנו ארבעים יום ראשונים בלוחות ראשונות ללמוד פירוש התורה, ארבעים יום שניים להתפלל על מעשה העגל, מ' יום שלישים לקבל לוחות שניות, ע''כ.

ומובא בזוהר הקדוש (בשלח דך נח ע''א) שבזמן שעלה משה לרקיע בא לו ענן כנגדו, ולא היה יודע משה מה לעשות, לעלות עליו או לאחוז בו בידיו. אז פתח הענן את פיו, ונכנס משה לתוכו והיה מהלך באויר כאילו היתה קרקע מוצקה. פגע בו מלאך גדול שהיה ממונה על י''ב אלף מלאכי חבלה שהיו עומדים סביב פתחי הרקיעים, צעק על משה ואמר: מה אתה מבקש כאן בן עמרם? במקום של מלאכי אש, ענה משה ואמר, לא באתי על דעת עצמי אלא הקב''ה צוה עלי לבוא בשליחותו לקבל התורה הקדושה ולמסורה לישראל, ואותו המלאך לא נתן לו ללכת. אז פתח משה את פיו והזכיר את השם של י''ב אותיות שהורה הקב''ה למשה בהיותו בסנה, ומזה ברח אותו מלאך י''ב אלף פרסאות (כ 48 אלף קילומטר) מחמת הפחד שתקף אותו. והיה משה הולך בתוך הענן ועיניו בוערות כמו גחלי אש. פגש במלאך אחר גדול מן הראשון, ומכל המלאכים אלף וששים רבוא פרסאות, ששמו (לא לומר את השם בפה) הדרניא''ל, וכל מלה היוצאת מפיו הם י''ב אלף ברקים של אש. וכשראה אותו משה לא נשאר לו כח להוציא הגה מפיו, ורצה לקפוץ מן הענן למטה. צעק עליו המלאך ואמר: בן עמרם מה אתה מבקש במקום זה שהוא מקום מלאכים קדושים ונישאים, וכששמע משה קולו נתבלבל וזלגו עיניו דמעות.

אמר לו הקב''ה: האם לא היית עמי בסנה כמה ימים ולמדת את סוד שם המפורש, ועכשיו אתה מתיירא מאחד ממלאכי?! וכששמע משה קולו של הקב''ה שדבר עמו דברים אלו, לבש עוז ופתח פיו והזכיר שם המפורש של ע''ב אותיות. וכששמע אותו המלאך השם הזה, נגש אליו ואמר לו: ברוך בואך משה, שנגלה לך מה שלא נגלה למלאכים הגדולים, והלך המלאך אצל הקב''ה ואמר לו, גלוי וידוע לפניך שלא ידעתי שמשה בא לכאן ברשותך, אבל עכשיו אהיה שלוחו ואתנהג לפניו כתלמיד לפני רבו, אז רץ אותו המלאך ונכנע לפני משה, והיה מהלך לפניו עד שפגשו מלאך שהיה גדול מאלו שלפניו חמש מאות שנה, ששמו סנד''ל, והוא המקבל את תפלותיהם של ישראל, ועושה מהם עטרה ומביא אותם לפני הקב''ה.

וכל המלאכים וצבאות הקודש רועדים באותה שעה ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. שאין בכל המלאכים והאופנים וחיות הקודש מי שיודע היכן מקומו של הקב''ה, ולכן אומרים ממקומו. וכשנתקרבו למקומו של אותו מלאך שלישי אמר המלאך שליווה את משה. עד עכשיו הייתי יכול ללוותך, מכאן ואילך איני יכול ללוותך, שחושש אני שמא אשרף באשו של המלאך הזה. וכששמע משה את הדברים האלה חרד חרדה גדולה, ושוב התחיל עיניו זולגות דמעות. ובקש רחמים מלפני הקב''ה. והקב''ה ענה לו ועשה לו דרך לעבור.

ואח''כ פגש במלאך שהיה ממונה על נהר דינור, ונהר זה נוצר מזיעת החיות שנמצאים תחת כסא כבודו של הקב''ה, שמתוך פחד שמקבלים מהקב''ה יוצאים מהם אש ומזה נעשה אותו נהר. וכשדן הקב''ה את המלאכים, דינם לטבול באותו נהר דינור למרק חטאיהם, ועבר שם מלאכך הנקרא רזיאל, כי הוא שומע מה שגוזר הקב''ה והוא מכריז על כך בעולם, ובא אליהו הנביא זכור לטוב ומקבל את הדברים האלו והולך ומכריז עליהם בכל העולם כולו.

---

פרשת תרומה

---

מעלת הצדקה, מדוע הקב''ה עשה עניים.

הנה ציווה כאן השם יתברך את משה רבנו לקחת מכל ישראל תרומה, תרומה זה הפרשה\ נדבה, שיפרישו עם ישראל לכבוד בית השם,

והיום בעונותינו הרבים אין לנו לא משכן ולא בית מקדש שנוכל להפריש לשם תרומה, אבל מרגלית גדולה נשארה לנו והיא הצדקה, שנוכל להפרישה לעניים ולבית מקדש מעט שאלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

מובא בגמרה (ב''ב ח:) על הפסוק בדניאל (יב, ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, אמר רב אסי (שם ט.) שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר (נחמיה י, לג) ''וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת וגו''' מצוה אין כתוב אלא ''מִצְוֹת'',

אמר ר' אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר (ישעיה לב, יז) ''וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם''. ואמר ר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע, ואף על פי כן נחשב להן לצדקה שנאמר (שם ס, יז) ''וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה''.

וכן (שם ט:) מהו שכתוב בישעיה (נט, יז) ''וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן''? לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ר' חנינא אמר (ישעיה סד) ''וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקתֵינוּ'', מה בגד זה כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ועוד אמר ר' אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, שאילו במשה רבנו כתוב (דברים ט, יט) ''כִּי יָגרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה'', ואילו בעושה צדקה כתוב ''מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה-אָף.'' (משלי כא, יד).

ואמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי''א ברכות. ואמר ר' יצחק מהו שכתוב (משלי כא, כא) ''רדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד'' וכי משום שרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך כל הרודף אחר הצדקה הקב''ה נותן לו כסף ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר: הקב''ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר.

רבי יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה שיהיה לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה.

היה רבי מאיר אומר (שם י.): אם יבוא רשע ויאמר לך: אם אלהיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא, אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, אמר לו אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרויים עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים.

אמר לו ר' עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא מתנה שולח לו?! ואנו קרויים בנים, שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם. אמר לו אתם קרויים בנים וקרויים עבדים, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום, אמר לו הרי הוא אומר (ישעיה נח, ז) ''הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת'' ומתי תעשה זאת? עכשיו שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך.

דרש ר' יהודה ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, זכה= הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה= ועניים מרודים תביא בית.

מעשה (שם) ברבן יוחנן בן זכאי שראה בחלומו במוצאי יום הכפורים שבני אחותו יצטרכו להפסיד בשנה זו שבע מאות דינרים, הלך וכפה אותם בדברים כל השנה וגבה מהם צדקה, ונשאר עוד אצלם שבעה עשר דינרים (מהשבע מאות) שלא גבה מהם, וזה היה בערב ראש השנה, כשהגיע ערב יום הכיפורים שלחו מן הקיסר ולקחו אותם, אמר להם ר' יוחנן אל תירָאו שתפסידו יותר מעות, רק שיש לי עוד אצלכם שבעה עשר דינרים, זה יקח הקיסר,

אמרו לו מנין אתה יודע כל זאת? אמר להם כי כן ראיתי בחלומי, אמרו לו ולמה לא אמרת לנו מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין הכל, אמר להם לא גליתי כדי שתעשו את המצוה לשם שמים.

ומסופר (שם) על רב פפא שהיה עולה בסולם וכמעט נפל, אמר לעצמו האם הייתי כמו אלו שאני שונא אותם שעובדי עבודה זרה ומחללים שבתות?! (שאמר החכם (כתובות דף ל:) מי שנתחייב סקילה: או נופל מן הגג או חיה דורסתו שדומה לסקילה, ששנינו (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וכו', רש''י) אמר לו חייא בר רב מדפתי לרב פפא, שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, שרבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתוב כאן (דברים טו) ''השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'' וכתוב שם (יג) ''יצאו אנשים בני בליעל'' מה שם עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים.

אמר ר' אלעזר בר' יוסי (שם) כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ופרקליטין (מליצי יושר של מלאכי השרת, רש''י) גדולים בין ישראל לאביהן שבשמים שנאמר (ירמיה טז, ה) ''כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים'' חֶסֶד זו גמילות חסדים רַחֲמִים זו צדקה.

ר''י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר (ישעיה נו) ''כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות'' הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם:

הר קשה- ברזל מחתכו, ברזל קשה- אש מרככו, אש קשה- מים מכבים אותו, מים קשים- עננים סובלים אותן, עננים קשים- רוח מפזרתם, רוח קשה- גוף סובלו (כל הגוף מלא רוח, רש''י), גוף קשה- פחד שוברו, פחד קשה- יין מפיגו, יין קשה- שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם וצדקה מצלת מן המיתה, שנאמר (משלי י) וצדקה תציל ממות.

דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי (שם) בוא וראה שלא כמידת הקב''ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם אדם מביא מתנה גדולה למלך, ספק מקבלים אותו הימנו, ספק אין מקבלים אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלים אותו ספק רואה פני המלך, ספק אינו רואה פני המלך, והקב''ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים יז, טו) ''אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ''.

א''ר יוחנן מהו שכתוב ''מלוה ה' חונן דל'' אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה א''ר חייא בר אבא: רבי יוחנן הקשה, כתוב (משלי יא, יד) ''לֹא-יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת'' וכתוב (שם י, ב) ''לֹא-יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת'' שתי צדקות הללו למה?, אחת שמצילה אותו ממיתה משונה ואחת שמצילה אותו מדינה של גיהנם, ואיזו היא שמצילה אותו מדינה של גיהנום זה שכתוב (צפניה א, טו) ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא'' ואיזו מצילה אותו ממיתה משונה, זוהי שנותנה ואינו ידוע למי נותנה!

וכן ממשיכה הגמרא ואומרת (שם י:) מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים. וכן אמר משה לפני הקב''ה ריבנו של עולם במה תרום קרן ישראל?, אמר לו בכי תשא (אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה), ואמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה?, אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא (תהילים קיב, ט) ''פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד'', ר' אבא אמר מכאן (ישעיה לג, טז) ''הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים'' מה טעם ''מְרוֹמִים יִשְׁכּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ'', משום ש ''לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים''.

אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת? נענה רבי אליעזר ואמר צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי אלו ישראל, שכתוב ''ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'' וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל, ושואלת הגמרא וכי זה לא צדקה גמורה?! ששנינו האומר כסף זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור?, מתרצת הגמרא ואומרת: לא קשה כאן בישראל כאן בעובד כוכבים, (ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו''ם אינו נותן אלא ע''מ כן ואם לאו מתחרט, רש''י).

נענה רבן גמליאל ואמר צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי אלו ישראל שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת כל צדקה וחסד שעכו''ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא) ''זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון'' ואין עברה אלא גיהנם שנאמר (צפניה א) ''יום עברה היום ההוא''.

ומסופר (שם יא.) על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו, רבי פרנסני, נשבע לה שאין בקופה של הצדקה כלום, אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופירנסה משלו, לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו!? מיד קרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

ומעשה (שם) במונבז המלך (בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים, רש''י) שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם?,

אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר (תהילים פה, יב) ''אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף''.

אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר (שם פט, טו) ''צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ''.

אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר (ישעיה ג) ''אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יאכֵלוּ''.

אבותי גנזו ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר (משלי יא) ''פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם''.

אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כד, יג) ''וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה''.

אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר (ישעיה נח, ח) ''וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ''.

וכן פסק הרמב''ם להלכה (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א-יג) מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.

וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונים לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.

עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני, אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסים אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

מפרנסין ומכסין עניי עכו''ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.

עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו.

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

אדם שוע (נדיב לב) שהוא נותן צדקה יותר מן הראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו שנאמר ופקדתי על כל לוחציו.

עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

וכן (שם פרק י הלכה א) חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו''ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו, וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו, ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלעכו''ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו''ם בליעל, ובעכו''ם הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ונקרא רשע שנאמר ורחמי רשעים אכזרי, ונקרא חוטא שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, והקב''ה קרוב לשועת עניים שנאמר שועת עניים אתה תשמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין.

שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים.

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו:

א. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

ב. פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.

ג. פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

ד. פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.

ה. פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל. ו. פחות מזה שיתן לו אחר שישאל. ז. פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות. ח. פחות מזה שיתן לו בעצב.

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין שנאמר אני בצדק אחזה פניך.

הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם, וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג שנאמר אז תקרא וה' יענה. עד כאן מהרמב''ם הקדוש.

על כן אחי ורעי כל אחד יתן צדקה בין עשיר בין עני בין אברך בין בעל הבית וה' הטוב ישלם לו כהנה וכהנה, ונזכר תמיד את הפסוק (דברים טו, יא) ''כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לֵאמר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְינְךָ בְּאַרְצֶךָ''.

אמר הקב''ה: אני מראה לבאי עולם שלא גזלו ישראל את המצרים, ולא גנבו מהם מאומה, כל מה שלקחו להם, שכר עבודתם היה, שהרי הקב''ה שונא גזל, ואיך צוה לבניו להתנדב לפניו זהב כסף ונחושת? אלא בשביל שידעו כל באי עולם שלא גזלו ולא גנבו, שגנבת גוי אסורה יותר מגנבת ישראל, כי הגוי קורא תגר, ומתחלל שם שמים על ידו, כי יכעס והתקצף, (''משבחי ישראל'' לרב משה חיים טיברג).

רבי יהודה אומר, חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות.

ורבי נחמיה אומר, מעשה נסים היתה, ולשעה שנבראת, בו בשעה נגנזה. ועורות תחשים, למה. שכתוב, אורך היריעה האחת שלשים באמה. מי מביא לך יריעה של שלשים אמה. אלא מעשה נס, לשעה שנבראת נגנזה. (תנחומא).

---

למה דומה המשכן? קדושת בית הכנסת

נשאלת השאלה מהו שנאמר ''ושכנתי בתוכם'' וכי אפשר להקב''ה שישכון בתוך גופו של האדם? התשובה היא כן, וזאת מפני שבית המשכן רומז לגוף האדם, וכן כתב רבנו הרמב''ם לבנו ר' אברהם: דע לך בני שהמשכן דומה לגוף האדם, כיצד:

ארון הקודש שהיה בפנים רומז ללבו של האדם שהוא בפנים גופו, וכשם שארון העדות היה עיקר המשכן, שהיו בו לוחות הברית, כך לבו של אדם הוא העיקר, שבו תלויה חיותו ודעתו ותבונתו.

וכנפי הכרובים שהיו פרושים על גבי ארון הקודש רומזים לריאה, שהריאות הם על הלב כמו כנפים, ובאים לרעננו.

והשלחן שהיה במשכן רומז לקיבת האדם, כשם שעל השלחן נותנים אוכל ומשקה, כך מלאה האצטומכא (בטן) אוכל ומשקה שנעכלים שם ומשם יתפרדו לשאר אברי הגוף.

המנורה שהיתה במשכן רמז היא לשכל, כשם שהמנורה מאירה, כך מאיר השכל את כל הגוף, והיו יוצאים מן המנורה שלשה קנים בכל צד, רמז לשלשה אברים היוצאים מכל צד של האדם, העין והאוזן והיד, שע''י השכל מתנהגים שלשת האברים האלה.

ומזבח הקטורת רמז הוא לריח שאדם מריח.

מזבח העולה רמז לאיצטוכמא המבשל המאכל הנכנס לגוף.

הפרוכת רמז לטרפש (היינו הבשר החוצץ בין הריאה לכבד) שהיא כמו מחיצה המבדילה בין האברים.

הכיור רומז לליחות ושאר המימות שבאדם.

יריעות עזים הם רמז לעורו של אדם המכסה כל גופו.

וקרשי המשכן רמז הם לצלעי האדם.

והרמב''ם כך רצה לומר לבנו: שזה שנמשל המשכן לאדם כדי ללמדו לקח ועצה טובה, כשם שהשכינה שורה במשכן כך היום אם האדם נוהג כיהודי שומר תורה ומצות ודבק בשכינה יש כוח בידו להביא לידי כך שהשכינה תשרה בתוך גופו כיון שהגוף דומה למשכן. (מעם לועז סוף פקודי).

משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים וביקש ליטול אותה לאשתו וללכת לארצו, אמר לו המלך בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך חדר אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.

וזהו שכתוב (דברים לג, ד) ''תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'' אל תהיה קורא מוֹרָשָׁה אלא מאורסה, מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא בא לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא ניתנה תורה לישראל= ''ומשה עלה אל האלהים.'' (שמות יט), משניתנה תורה= אמר הקדוש ברוך הוא למשה ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם''.

א''ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו אמר להם היו יודעין שהקב''ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן, אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם שנאמר (בראשית מח) ''והיה אלהים עמכם'' וכי תעלה על דעתך כשהיה יעקב אבינו חי לא היה הקב''ה עם בניו אלא כך אמר להם עתיד הוא לומר לכם ועשו לי מקדש והוא יורד ומשרה שכינתו בתוככם שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו, וכשבא משה ועשו המשכן יש מהם שהביאו מעצמן ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר כל אשר נמצא אתו עצי שטים. (ש''ר).

שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. ואחד מהם זה, בשעה שאמר לו ''ועשו לי מקדש'' אמר משה לפני הקב''ה רבונו של עולם כתוב ''הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך'' ואתה אומר ''ועשו לי מקדש'' אמר לו הקב''ה: משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה שכתוב ונועדתי לך שם ודברתי וגו'. (ילקוט שמעוני).

וכתב רבנו בחיי: קרא המשכן מקדש על שם שהוא מקודש בשריית השכינה. ויתכן לומר לפי שהוא דוגמת ביהמ''ק של מעלה.

אמר להם הקב''ה לישראל אתם צאני ואני רועה, אתם צאני שנאמר (יחזקאל לד) ואתנה צאני, ואני רועה שכתוב (תהלים פ) רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם.

אתם כרם שנאמר (ישעיה ה') ''כי כרם ה' צבאות בית ישראל'' ואני שומר שנאמר (תהלים קכ''א) ''הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'' עשו סוכה לשומר שיבוא וישמור אתכם.

אתם בני ואני אביכם, אתם בני שנאמר (דברים יד) ''בנים אתם לה' אלהיכם'' ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא) ''כי הייתי לישראל לאב'', כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר (משלי י''ז) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם עשו בית לאב שיבוא וישרה ביניכם זהו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כענין שכתוב (שמות כט) ושכנתי בתוך בני ישראל.

והנה היום בעונותינו הרבים אין לנו לא משכן ולא בית מקדש, ומה שנשאר זה בתי מדרשות ובתי כניסיות שבהם הקב''ה משרה שכינתו יתברך, ומשום כך אנו צריכים להזהר ולשמור על קדושתם ועל דיבורים בטלים בם.

ומובא בזוהר (ע''פ מתוק פר' בשלח דף נט ע''ב) מהו שכתוב (שמות טו, יז) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', אלא מכאן למדו חז''ל שמקדש של מטה כוון כנגד המקדש של מעלה, ומכאן למדו חז''ל שצריך לבנות בית המקודש למטה, ולהתפלל בתוכו התפלות שבכל יום, לעבוד להקב''ה כעין עבודת הקרבנות, כי תפלה נקראת עבודת שבלב, וכמו כן אותו בית הכנסת שנבנה לצורך התפלה צריך לבנותו ברוב פאר והדר לתקנו בכל תיקונים יפים, כי כמה יחודים ותיקוני עולמות נעשים ע''י התפלות בבית הכנסת, כי בית הכנסת שלמטה עומד מכוון כנגד בית הכנסת של מעלה.

והמשכן שעשה משה במדבר כל עינינו היה כעין המשכן של מעלה. ובית הכנסת צריך שיהיה בו חלונות כעין בית הכנסת של מעלה שיש לו חלונות, ועל זה כתוב (שיר השירים) ''משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים'' שהקב''ה משגיח בבית הכנסת של מעלה לשמוע תפלות ישראל דרך החלונות והחרכים.

וכן כתב (שם פר' תרומה דף קלא ע''א) כשמאיר הבקר עָם הקודש צריכים להתחבר יחד ולבוא לבית הכנסת, וכל מי שמקדים לבוא תחילה מתחבר עם השכינה בחבור אחד.

בא וראה הראשון הנמצא בבית הכנסת אשרי חלקו שהוא עומד במדרגת צדיק, לפי שהוא זכה להתחבר עם השכינה השורה בבית הכנסת, וזהו הסוד שכתוב ''ומשחרי ימצאנני'' שאלו המקדימים לבוא לבית הכנסת ימצאו אותי כי אני שורה שם, לכן זה שמקדים לבוא לבית הכנסת עולה במעלה עליונה.

ואם תאמר הרי למדנו במסכת ברכות (ו:) שבשעה שהקב''ה בא לבית הכנסת להשרות שכינתו ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס, ואתה אומר שאפילו אחד המקדים לבוא לבית הכנסת הוא מתחבר עם השכינה ועומד במדרגת צדיק, הרי שאפילו אם בא רק איש אחד שורה עמו השכינה.?!

אלא משל למה הדבר דומה? למלך ששלח להודיע לכל בני העיר שיהיו נמצאים עמו ביום פלוני במקום פלוני, עד שבני העיר הכינו עצמם לבוא, הקדים איש אחד ובא למקום ההוא, בין כך ובין כך בא המלך, ומצא לאיש ההוא שהקדים לבוא, ושאל אותו בני העיר היכן הם? וזה אמר לו: אדוני אני הקדמתי את עצמי מהם, והם באים אחרי לצווי המלך, ויטב הדבר בעיני המלך, וישב שם אצלו וידבר עמו, ונעשה אוהבו של המלך, ובין כך ובין כך באו כל העם, והתרצה המלך עמהם ושלח אותם לשלום,

אבל אם בני העיר לא באו וגם אחד לא בא למלך עד שיבואו כולם המלך כועס ונרגז.

ומי שמדבר בבית הכנסת בדברי חול, אוי לו שמראה שיש פירוד בעולמות העליונים, אוי לו שגורע את האמונה שהיא יחוד השלם, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, שהרי הוא מראה שאין לו אלוה, כיון שאינו בוש ממנו מלהפסיק בשבחיו, ואפילו אם יש לו אמונה אבל הוא חושב בדעתו שהקב''ה לא נמצא בבית הכנסת, ואפילו שחושב שהוא שם אבל הוא אינו ירא ממנו, ונוהג בזיון בתקון של מעלה שנתקן בשעה שישראל מתפללים,

וכן (שם דף קלא ע''ב) בשעה שישראל מסדרים בבית הכנסת סדר של השירות והתשבחות וסדר התפלה, אז מתקבצים ג' מחנות של מלאכי מעלה לומר שירות ותשבחות וקדושות יחד עם ישראל, ע''כ, ע''ש.

בספר החינוך כתב (מצוה צה) בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך ועשותנו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבדו, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעלות וברבות הפעלות בטובות ורב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבנו אליו בו, והוא ברוך הוא, בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם, אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע, ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.

וכתב הרב ראשית חכמה (שער היראה פ''טו) על מה שאמרו בפסחים, שכהן אחד היה עושה עבודת בתי המקדש עם כפפות של משי, והדין הוא שאסור שיהיה דבר חוצץ בין ידיו לעבודה, והיה עונשו שנחתכו ידיו ע''פ המלכות, ומסוג הכבוד הזה לכבד את בית הכנסת ובית המדרש, שכיון שבית הכנסת הוא מקום שהשכינה הנקראת כבוד שורה שם, כמו שכתב דוד המלך ע''ה, (תהלים כו) ''אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך'' וכן אמר ישעיה הנביא אצל ענין בית המקדש (ישעיה ס) ''לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד'' ונודע שבית הכנסת נקרא מקדש מעט כמו שפירשו ז''ל במגילה (פ''ג דף טו.) ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר ממנו כל עפר ולכלוך וכיוצא כדרך שמכבדין בתי המלכים, ואמר בספר חסידים על אביו של רש''י שהיה מכבד את מקום הארון שבו ספר תורה בזקנו, וכן ראוי ליזהר שכשיצא מבית הכנסת שלא יצא ואחוריו להיכל שבו הספר תורה, אלא יחזיר פניו לארון,

ועוד מענין כבוד בית הכנסת שלא ירים קולו בתוכו לקרוא לשום אדם וכיוצא, שמדרך היושבים בבית המלך שאין מגביהים קולם לפניו אלא בחשאי, והנה צוואת הרמב''ן לבנו שיתנהג בדרך הענוה ושלא יגביה לעולם קולו כי אם בתורה ותפלה מפני שמלא כל הארץ כבודו, וזה ממנהג הענוה וראוי לקיימו לעולם, כל שכן העומד בבית המלך מלכו של עולם ששם שכינתו שראוי להתנהג בענוה זו, ובזה מורה שיש לו מורא מהשכינה ומקיים מצות ''ומקדשי תיראו'' והטעם שיתחייב מורא למקדש ולמקומות הקדושים מפני שכל מקום שיש בו קדושה צריך לירא, שעל זה אמר יעקב. אבינו ע''ה (בראשית כח, יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, והיינו כי דרך היושבים לפני המלך שמוראו עליהם, ואף על פי שכבודו מלא עולם, הוא יתברך מפני אהבתו לנו יצמצם שכינתו בנינו כענין שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון ובית קודש הקודשים.

וכן באהל מועד מצינו אחר שהוא נגמר, כתוב (שמות מ, לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן, וכן בבית המקדש כאשר הכניס שלמה הארון לבית קדש הקודשים, כתוב (מלכים א ח, יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', וכן בית הכנסת מלא אור כבוד ה'. ואף על פי שאין אנו רואים צריך להאמין לזה באמונה שלמה. ע''כ.

וכתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם ח''א עמ' רסא) שבית כנסת שמתקיימים בו שיעורי תורה לתלמידים, מותר ללמד בתוכו מקצועות חול אגב לימוד תורה, כגון שיעורי חשבון וכיוצא בזה, אם יש דוחק בדבר, וכל שכן שיש להקל בזה בחדרים הסמוכים לבית הכנסת, שאינם מיוחדים לתפלה ולתלמוד תורה.

וכן נהגו להקל לעשות סעודת מצוה בבית הכנסת, כגון סעודת סיום מסכת, או סעודות שבת וכיוצא בזה, ומכל מקום ראוי להחמיר שלא לעשות סעודה ששותים בה יין ושכר וכיוצא בזה בתוך בית הכנסת, וכן כל סעודה שיש בה חשש שיבואו לידי שחוק וקלות ראש או שכרות, אין לעשותה בתוך בית הכנסת.

תלמידי חכמים ואברכי כוללים הלומדים בבית הכנסת או בית מדרש, רשאים מדוחק לאכול ולשתות בתוך בית הכנסת, וכן עישון הסיגריות בתוך בית הכנסת נחשב כאכילה ושתיה לענין זה (אע''פ שאסור לעשן מבחינה בריאותית) ובתנאי שלא יפריע לסובבים, והוא הדין לבאים לבית הכנסת כדי לשמוע שיעור תורה, וקובעים עתים לתורה, שמותרים לשתות תה או קפה בתוך בית הכנסת, וכן רשאים לעשן בתוך בית הכנסת אם קשה להם לשהות זמן רב בלא עישון.

וכן אסור לקצר דרכו על ידי כך שעובר דרך בית הכנסת, ואפילו אם הולך לדבר מצוה, אין להתיר לקצר דרכו על ידי כך שעובר דרך בית הכנסת, ואפילו אם בשעה שנכנס לבית הכנסת שוהה מעט או קורא פרק תהלים אין להקל בזה, ולא התירו אלא כשנכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו, ולא נכנס לשם כלל על מנת לקצר דרכו.

לא ינשק אדם את בניו בבית הכנסת ואין לחלק בזה בין קטנים לגדולים, וכן לא ינשק את פני אביו או פני רבו או פני חברו בבית הכנסת, כדי להראות שאין בלבו אהבה כאהבת המקום. ולכן מה שנהגו בכמה קהלות להתנשק בפנים עם העולה לתורה לאחר שסיים קריאתו, אין ראוי לעשות כן, ומכל מקום מותר לנשק את ידי אביו או ידי רבו בבית הכנסת, ואדרבה כיון שחייב בכבודם יש בזה משום כבוד המקום וכבוד התורה.

וכן כתב (חזון עובדיה ט''ו בשבט עמ' שצה) שעל בנין בית כנסת חדש אין לברך לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב, אלא המקדיש או רב בית הכנסת ביום חינוכו של בית הכנסת ילבש בגד חדש או יניח פרי חדש לפניו בעת דרשתו בחנוכת בית הכנסת ויברך שהחיינו עליהם ויכוין לפטור את בנין בית הכנסת, ע''כ. וראה מה שכתבנו בספר בראשית פרק כח פסוק טז.

---

האם צריכים אנו ללמוד על מלאכת המשכן?

כתב רבנו בחיי (פרק לח פסוק ט) דע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע''פ שאין בהמ''ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז''ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו, הוא שאמרו כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב (גמול) רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות:

בכל הכלים נאמר ועשית, ועשית כפרת, ועשית שלחן, ועשית מנורת, וכאן כתוב וְעָשׂוּ, ודרשו רז''ל בזה א''ר יהודה בר שלום, אמר הקב''ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו הכל בתורה והעסק הזה הוא שיתנדבו כלן.

ויש לך להתבונן בנפלאות הארון כי כשם שכסא הכבוד נושאות אותו החיות והוא נושא אותם שכן דרשו רבותינו ז''ל בפרקי ר' אליעזר והחיות נושאות את הכסא, פירוש נושאות: נראות כאלו נושאות והן נשאות ומזה אמר הפייטן חיות נראות כנושאות והכ''ף בשו''א, וכן הארון היה נושא הכהנים הנושאים אותו על כתפיהם, שכן דרשו רז''ל במסכת סוטה כשעברו ישראל את הירדן נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר (יהושע ד) ויהי כאשר תמו כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, וכתוב (שם) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם, פירוש נתקו לאחוריהם אל השפה שהיו עומדים שם ומיד שבו מי הירדן למקומם, ואם כן היאך עבר הארון עם הכהנים, אלא שמע מינה נשא הארון את נושאיו ועבר את הירדן זהו לשון ויעבור ארון ה' והכהנים ולא אמר ויעברו, וכשם שהכסא נושאים אותו ארבע חיות כך הארון היו נושאים אותו ארבעה בני אדם, שכן תמצא בפרק שתי הלחם כשנושאים ארון על כתפיהם פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ובדיו מונחים לרחבו של ארון וארבעה היו נושאין אותו שנים מצד זה ושנים מצד זה, (רבנו בחיי).

---

למה נברא הזהב בעולם?

א''ר שמעון בן לקיש לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ''ק שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב,

שבעה זהבים היו בבית המקדש: זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז,

זהב טוב= כמשמעו.

זהב טהור= שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום.

זהב שחוט= שהיה נמשך כחוט והיו סכין בו כשעוה הנתונה על גבי פנקס.

זהב סגור= שהיה סוגר כל הזהבים שהיו שם.

זהב מזוקק= שהיו טוחין בו את הכתלים, והרי כתוב (ד''ה א כט) ''כסף מזוקק לטוח בו קירות הבתים'' למה קורין אותו כסף? שהיה מכסיף כל הזהבים שהיו שם.

זהב פרווים= אמר ר' שמעון בן לקיש, שהיה דומה לדם הפרים וי''א שהיה עושה פירות.

זהב מופז= ר' פטריקי אחיו של ר' דרוסאי אומר שהיה דומה לגפרית הזו שהיא מוצתה באש. (ש''ר פרשה לה סי א).

---

למה יש עצי ארזים בעולם?

הארזים היו ראויין להגנז ולא נגנזו, א''ר חנינא לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים אלא לא נבראו אלא בשביל המשכן ובשביל בהמ''ק שנאמר (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע ואין לבנון אלא ביהמ''ק שנאמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון.

א''ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כ''ד מיני ארזים הם ואין לך משובח מכולן אלא שבעה שנאמר (ישעיה מא, יט) ''אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו'' ולמה לא נגנזו? שצפה הקב''ה שהן עתידין לעשות בהן מלאכת המשכן בַּמָּקֹום שהשכינה עתידה לשכון, שנאמר (תהלים קד, יז) ''אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ'' וכי תעלה על דעתך ששם צפרים היו מקננות? אלא הצפרים שהיה כהן שוחט ומקריב בבהמ''ק, ומהו ''חסידה ברושים ביתה'' וכי חסידה בארזים ביתה ומהו חסידה זה כהן גדול שנאמר (דברים לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך.

דבר אחר, למה עצי שטים? למד הקב''ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות אומר לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם על אחת כמה וכמה. (ש''ר פרשה לה סי א).

---

ענין הכרובים

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר חלקו בניהם, אחד אמר פניהם איש אל אחיו ואחד אמר פניהם לבית, ולפי מי שאומר פניהם איש אל אחיו, הרי כתוב ופניהם לבית (בכרובים של שלמה שכתוב בדברי הימים, שנאמר והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית (להיכל) ואינן כאותן של משה שהן על הכפורת ואלו על הקרקע. ושל עץ שמן היו ומצופין זהב כמו שכתוב במלכים, רש''י)? לא קשה, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, (ב''ב צט).

על דבר הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי''ת והוא עיקר הראשון מעיקרי התורה, וכענין שכתוב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך, כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העיקר השני, לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי''ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים, ומה שהיו שניים ולא אחד כדי שלא נחשוב שהוא צורת האל הנעבד.

ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות אין זאת שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה, זהו דעת הרמב''ם ז''ל בענין הכרובים עם קצת לשונו, וכן שְׁנַיִם כְּרֻבִים זכר ונקבה היו להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב''ה כחיבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז''ל (במסכת יומא פרק אמר להם הממונה) אמר רב קטינא בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה, וכן כתוב (מ''א ז') כמער איש ולויות אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו (רבנו בחיי).

וכתב הרשב''ם, כְּרֻבִים: עופות כמו שכתוב (יחזקאל כח) את כרוב ממשה הסוכך. עוף גדול בעל כנפים. וחכמים פירשו פני תינוק.

וכן הכרובים נועדו ללמד לאדם חובת החינוך שירגיל את בניו מקטנותם (שכרובים הם פני תינוק) לעסוק בתורה ולשמור מצוות, ולכן היו צורת הכרובים אחד זכר ואחד נקבה בדמות תינוקים רכים, ללמד שהאדם חייב לחנך הן את בנו והן את בתו בשמירת שבת ובאיסור חלב ובשר, וללמדם לברך לפני כל אכילה, והוא הדין בשאר מצות התורה, וכן דמותם כך להודיע שעיקר קיום העולם הרי הוא בזכות תורתם של תינוקות של בית רבן שחשובה יותר מתורת הגדולים, כיון שההבל היוצא מפיהם הוא הבל שאין בו לא חטא ולא הרהור רע, (מעם לועז).

וכשעשו ישראל המשכן וירדה שכינה ושכנה בו בין שני הכרובים מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון, ומשום זה תיקנו לומר אותה בתפילה, (שבולי הלקט ענין תפלה סי' יח).

---

ענין שלחן המזבח, שלחנו של ה' ושל האדם בהלכה ובאגדה

פתח ר' יוסי ואמר שלחן זה עמד בפנים במשכן וברכה של מעלה שרתה עליו, וממנו יצא שפע מזון לכל העולם, ולכן עמד בפנים במשכן כדי להמשיך שפע ומזון משם, ולהוציאם ולהמשיכם לתחתונים, ולפיכך שלחן זה אינו ראוי שיהיה ריקם אפילו רגע אחד, אלא צריך שיהיה עליו תמיד לחם, כי הברכה אינה מצויה על מקום ריק, ובשביל זה צריך שהיה עליו לחם תמיד, כדי שתמיד תהיה הברכה העליונה מצויה בו, ומין השלחן הזה שבמשכן יוצאות הברכות ומזונות לכל שאר השלחנות שבעולם. כי כולם הם ענפים לשלחן זה, מחמת שהשלחן שבמשכן מסודר תמיד בלחם הפנים והברכה מצויה בו תמיד.

וכן השלחן של כל אדם צריך להיות כך שיהיה עליו לחם בשעה שמברך ברכת המזון להקב''ה, כדי שתשרה עליו ברכה מלמעלה, כי הברכות של מעלה אינם שורות במקום ריקם, וזה שאמר אלישע הנביא אל אשת עובדיה (מלכים ב, ד) ''הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת'' והעמידו החברים ששאלתו היתה אם יש לה דבר מה, שיוכל להמשיך עליו את הברכה מלמעלה.

הנה התורה הקדושה היא מזון הנפש וע''י שאומרים דברי תורה על השלחן נטהר השלחן מכל מאכל גשמי שאכל עליו, וגם נפשו נטהרת מכל תאות החומר ותענוגיו, ואם לא אמרו עליו דברי תורה נשאר השלחן בגשמיותו וגם נפשו הבהמית נשארת נוטה לצד החומר והתאוה, ועל שלחן זה שלא אמרו עליו דברי תורה, כתוב ''כי כל שלחנות מלא קיא צואה בלי מקום (אין מקום פנוי מאלה)''

והשלחן הקדוש הוא מסודר לפני הקב''ה למעלה, והוא עומד תמיד לסדר עליו דברי תורה, ולכלול בו האותיות של דברי תורה. וממש אותם האותיות של דברי התורה שמוציא האדם בשפתיו נכללות בו בשלחן ההוא, והיא לוקטת אותם אליה וכוללת אותם בתוכה.

ויש שלחן אחר שאין בו דברי תורה, ולכן אין בו חלק של קדושה, וזה השלחן נקרא ''קיא צואה'' כי שלחן הוא אותיות נחש, והוא שלחן של הסטרא אחרא. ועל שלחן שנאמרו עליו דברי תורה הקב''ה לוקח שלחן ההוא ואינו מניח שישלוט עליו הסטרא אחרא אלא הוא שם אותו לחלקו, ולא עוד אלא מלאך סורי''א שהוא שר הממונה על דברי התורה הנאמרים על השלחן, הוא לוקח כל אותם דברי התורה ושם צורתו של השלחן ההוא לפני הקב''ה וכל אותם דברי התורה שנאמרו על השלחן עולים על השלחן ההוא, ושלחן זה מתעטר לפני המלך הקדוש, ממה שכתוב ''זה השלחן אשר לפני ה'''.

ודע ששלחנו של האדם עומד לטהר את האדם מכל עונותיו, כי השלחן הוא כעין מזבח כפרה, וקרבנו הוא מה שנותן צדקה לעניים, אשרי מי שאלו שני דברים נמצאים על שלחנו, שזה: דברי תורה וחלק לעניים מהשלחן הזה (ואם לא באו עניים לשלחן הזה אז יפריש איזה מטבע לעניים ויחשב לו כאילו נתן חלק מסעודתו).

וכן כשמסלקים את השלחן מלפני האדם אחר שגמר אכילתו באים שני מלאכים קדושים כנגד שני דברים שעשה, אחד מימין מצד מצות הצדקה שעשה ואחד מצד שמאל מצד התורה, והמלאך של מצות הצדקה אומר: זהו השלחן של מלך הקדוש שפלוני סדר וערך לפניו, לכן מברך את בעל הבית ואומר ''שלחן זה יהיה מסודר תמיד בברכות עליונות ושמן וגדלות עליון הרומזים על שפע מרובה ישפיע עליו הקב''ה''.

והמלאך של התורה אומר: זהו השלחן של המלך הקדוש שפלוני סידר וערך לפניו, וזהו השלחן שעליונים ותחתונים יברכו אותו על ידי התורה שהיא שולטת בעליונים ותחתונים, שלחן זה יהיה מסודר לפני עתיק יומין בעולם הזה ובעולם הבא, מפני שאור התורה עולה עד אין תכלית עד שמגיע לעתיק יומין.

כאשר שסילקו את שולחנו של ר' אבא אחר אכילתו היה מכסה אותו מחמת שיורי המאכלים ופרורי הלחם שנשארו על השלחן, והיה אומר לבני ביתו שיקחו אותו בצניעות שלא יהיה בבזיון לפני המלאכים שהם שלוחי המלך ברוך הוא.

ואחר שאכל האדם והתענג והשפיע שפע קדוש לכל האברים שבו שהם חיילי מעלה, צריך לתת באחרונה חלק תמצית לסטרא אחרא כדי חיותו, ומה הוא החלק שצריך לתת לו? אלו מים אחרונים, דהיינו אותה הזוהמא והלכלוך של שיורי המאכל שנשאר על הידים וכן מים אחרונים חובה. כי המים עצמם טמאים ובמקום הסטרא אחרא הנקרא חובה הם שורים. ואם לא יתן חלק זה לחיצונים חלקם ירדפו אחריו ויזיקוהו (הארת המחבר: ראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק כז פסוק לו) ועל כן אין צריך לברך על נטילת מים אחרונים כי אין ברכה בצד ההוא, ואם יברך ישפיע להם שפע. ובשביל זה צריך האדם שלא יתן מזון שעל שלחנו לקיא וצואה, כגון אם יאכל גוי של שלחנו, או יאכל בלי נטילת ידים, או שנוטל ידיו בצפרנים גדולות וצואה תחתיהם, או ידבר בשלחנו נבלות פה רח''ל, וכל שכן שצריך להזהר שבאכילתו יהיו מעיו נקיים, ואם לא יפנה גופו אז יתן מסעודתו חלק לסטרא אחרא. (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר דף קנז ע''א).

בא וראה מה כתב הרב בן איש חי (פרשת לך לך) אותם שיורי מאכל הנשארים כגון עצמות וקליפות של הפירות, אם יש בהם ניצוצי קדשה, יתבררו על ידי ברכה אחרונה שאומר האדם על שלחנו, אף על פי שסופם לזרקם לאשפה. לפיכך יזהר האדם שלא יסיר מעל השלחן עצמות וקליפות אלא עד לאחר ברכת המזון, ולכך אזהרה שמענו שלא יוציא מעל השלחן דבר להאכיל לבהמה וחיה ועוף הטמאים קודם ברכת המזון, ואותם בני אדם שדרכן לאכל תבשילין של בשר מעשה קדרה תחלה, ואחר אכילתם יביאו פרות על השלחן, ואלו קשה להם להניח כלים של הפרות בהיות השלחן מפזר עליו עצמות של בשר וכיוצא- הנה יש לדבר זה תקנה, שיפרשֹו על השלחן מפה אחרת כדי שיתכסו העצמות ולכלוכי התבשילין, ויסדרו על המפה הנקיה כלים של פרות שיביאו, ונמצא אח''כ שמברכים ברכת המזון בהיות העצמות והקליפות עודם על השלחן, ובזה ישלם ברורם. עיין שם ותרווה צמאונך.

וכתב רבנו בחיי, שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים, ראשי תיבות: ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה, וכן מצינו בארון ובמזבח כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסיבתם גם בסבת השלחן כי הוא מזבח כפרה לאדם והלחם שעל השלחן הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מיטיב ומאכיל שם העניים, והוא שדרשו רז''ל והמזבח עץ שלש אמות וגו' (יחזקאל מא) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא בזמן שבית המקדש קיים האדם מתכפר ע''י המזבח עכשיו שאין בית המקדש קיים האדם מתכפר על ידי השלחן.

ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שלחנו, ולכך אמרו רז''ל המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו. ע''כ.

כתב הרמ''א בש''ע (או''ח סי' קסז סע' ה) מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח, והוא מגין מן הפורעניות.

וכתב מרן הש''ע (שם סי' קפ סי' ב) כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל לא יביא פת שלמה ויתננה על השלחן ואם עשה כן נראה שלשם עבודת כוכבים עשה שנאמר העורכים לגד שלחן, וכתב בספר הלכה ברורה (שם) שזה אינו אלא כשמביא הפת השלמה ומניחה על השלחן אחר הסעודה, אבל אם היתה שם הפת השלמה קודם לכן, אין צריך להסירה מעל השלחן, ואין בזה חשש משום שנראה כעבודה זרה כלל.

וכן אין איסור זה שייך אלא כשיש חתיכות פת על השלחן והוא מביא פת שלמה בנוסף אליהם, אבל אם לא היו חתיכות פת על השלחן, וכגון שנאכלה כל הפת הסעודה ולא נשאר ממנה על השלחן, מותר להביא פת שלמה אל השלחן כדי שיברך כשיש לפניו פת על השלחן. ומכל מקום עדיף יותר שיביא חתיכות של פת ממה שיביא פת שלמה.

ואם היתה רק פת שלמה על השלחן קודם ברכת המזון, לא יביא חתיכות פת ויניחם על השלחן עם הפת השלמה. ע''כ.

---

בעניין מנורת המשכן, מדוע התקשה משה בעשיתה

כתב רבנו בחיי: על דבר הפשט היה ענין המנורה במשכן ובמקדש כדי לקבוע בנפש מעלת הבית ויראתו, וכדי שתהיה יראת המקום ההוא קבועה בלבבות רשומות במחשבות, וכענין שכתוב (ויקרא יט) ומקדשי תיראו, ומזה הוצרכה להיות מחוץ לפרוכת ולא לפנים מן הפרוכת שכן כתוב (ויקרא כד) מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך וגו' כדי שיהיה הענין נראה מפורסם לכל יוצא ובא, ויראו רבים וייראו.

ועוד כדי להורות שאינו צריך לאורה שלנו ולפיכך היתה של זהב שהיא מעולה שבכל המתכות, והיו הנרות שבעה שהוא חשבון בינוני בהיותו היקף אמצעי.

וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אע''פ שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה ע''ה לנר הוא שאמר (משלי כ) נר ה' נשמת אדם.

וכתב בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש דף קסו ע''א) פתח ר' יוסי ואמר

לפרש את הפסוק במשלי (ו, כג)

''כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר''

כִּי נֵר מִצְוָה: היינו כל מי שעוסק בעולם הזה בקיום מצות התורה, בשכר זה נסדר לפניו על ידי כל מצוה ומצוה שמקיים נר אחד להאיר לו בעולם הבא, לפי שע''י כל מצוה מתקן בחינה אחת מהמלכות הנקראת נר.

וְתוֹרָה אוֹר: מי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון שממנו מדליקים את הנר, כי נר בלי אור אינו כלום, וכן אור בלי נר גם כן אינו יכול להאיר, נמצא שזה צריך לזה וזה לזה, ואשרי מי שעוסק בתורה שהיא האור ובמצוה שהיא הנר.

וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר: דרך החיים שעל ידם יבוא לעולם הבא הם משום דברי תוכחות שמקבל האדם בשמחה ובספר פנים יפות ממוכיחו, או שהוא מייסר את עצמו כדי להבדל מכל טומאה ולהתנהג בדרך טובים, אלו הם המגינים עליו מעונשי הגיהנם. ע''כ.

כתב הרב אהרן זצ''ל בן מרן החפץ חיים (חפץ חיים על התורה, כאן) כידוע כל הכלים שהיו בבית המקדש היה יכול משה לעשות בנקל, אבל כשהגיע למנורה נתקשה משה. שלש פעמים הראה לו הקב''ה איך לעשות את המנורה ועם כל זאת נתקשה משה ולא יכל לעשות אותה, עד שאמר לו הקב''ה השלך את הזהב לאש ותעשה המנורה מאליה, לכן כתוב ''תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה'' כמו שפירש רש''י,

וקשה הדבר, במה נשתנה המנורה משאר כלי המקדש שלא היה יכול משה לעשות אותה? ותרץ אבא זצ''ל באופן זה: מפרשי התורה ובעלי אגדה וכן המלבי''ם בפירושו ''רמזי המשכן'' אומרים פה אחד כי כל הכלים שהיו בבית המקדש היו מרמזים על דברים גדולים ונשגבים, כמו הארון שהוא רמז לחכמה עליונה, שאין האדם יכול להגיע אליה רק ע''י רוח הנבואה, השלחן עם לחם הפנים הוא רמז לחיים הגשמיים של העם הישראלי, המזבח הוא המתווך בין ישראל להקב''ה וכו', והמנורה היא הנר תמיד של עמנו ומרמז על הקיום הנצחי של עם ישראל.

ולפי דברי הזוהר צוה הקב''ה למלאכים לעשות מנורה ברקיע ולהציגה מול המנורה בבית המקדש, ובשעה שהדליק הכהן את המנורה מלמטה היתה נדלקת המנורה של מעלה, וזה היה האור שהאיר דרכי החיים של עם ישראל.

לכן בשעה שאמר הקב''ה למשה לעשות את המנורה, את נר התמיד המרמז לקיום הנצחי של עם ישראל, הציג משה ברוח הנבואה שלו וראה כי יבואו תקופות ארוכות של חושך ואפילה בעד עם ישראל, ומליונים מאחינו בכל ארצות פיזוריהם יהרגו באכזריות נוראה בכל מיתות משונות ועם ישראל יתיאש מן הגאולה. אז נתקשה משה, התחיל לשאול קושיות עצומות: רבש''ע איך אני יכול לעשות מנורה, אשר עבודתה היא להאיר חיי עם ישראל, בשעה שאני רואה באספקלריא המאירה כי עתידו של ישראל היא שלשלת של תקופות ארוכות של ''דם אש ותמרות עשן''? אז השיב לו הקב''ה: השלך את הזהב לאש ומאליה תעשה המנורה. לא למראה האדם ישפוט ה', דוקא בתקופות של אש, אשר לפי השכל האנושי הרג הוא והאבדן ואין מוצא ממנו תאיר שמשו של ישראל, דוקא מתקופות אלו תצמח הגאולה הישראלית, והגאולה תבוא רק על ידי ולא ע''י כוחכם ולא ע''י חסד לאומים, כמו שכתוב ''באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה'' ומי מבלעדי יכול לפדות ולגאול את ישראל בעת הקץ, בשעה שכל אומות העולם יתנפלו כאריה טרף על עם ישראל להשמידו מארץ החיים.

ואבא זצ''ל גמר את רעיונו הנפלא בדברים האלה: אבל עלינו להדליק את מנורת התורה של מטה כדי שנוכל לקוות אל האור האלקי מלמעלה, ע''כ.

כתב הילקוט שמעוני (כאן) זה שאמר הכתוב אהבתי אתכם אמר ה', ראו מה חבה אהבתי אתכם, מן הארץ ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לשישי ומששי לשביעי ואין צריך לשער מטלפי החיות והכסא למעלה מכלן, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כולן ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכון אצלכם.

אמר רבי יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המשכן ובית המקדש יפין להם וכו' למה עד שלא הוקם המשכן היה הדבור יוצא ונכנס לתוך בתיהם של אומות העולם והיו נתרזים שנאמר כי מי כל בשר וגו'. אתם הייתם שומעים וחיין אבל אומות העולם היו שומעין ונתרזין בתוך אהליהם, ולא תאמר המשכן אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם מנין? הוא ששלמה סדר בתפלתו ''וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' אתה תשמע (מן) השמים''. אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה היה אומר ''ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו''. אבל הנכרי בין עושין בין שאין עושין תן לו כל מה שהוא תובע למען ידעו כל עמי הארץ.

אמר הקב''ה למשה עשה לי משכן שאני מתאוה לשכון אצל בני. כששמעו מלאכי השרת כן התחילו אומרים רבונו של עולם למה אתה יורד לתחתונים שבחך הוא שתהא בשמים שנאמר תנה הודך על השמים. אמר להם הקב''ה חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, אלא תהלתי מלאה הארץ, אמר להם הקב''ה ומה אתם תמהים על זאת, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים שנאמר ועשית יריעות עזים.

---

לאיזה צד צריכים להטות כשמתפללים?

מובא בגמרא (יומא לג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה, מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קצת.

ועל זה אמר רבי יצחק (ב''ב כה:) הרוצה שיחכים ידרים (בתפלתו יחזיר פניו לדרום, רש''י) ושיעשיר יצפין, וסימנו: שלחן בצפון ומנורה בדרום, ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר (משלי ג, טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד והלא רבי יהושע בן לוי אמר שכינה במערב! אלא דמצדד אצדודי (פ'רש''י מעט לצד דרום). וכתב בתורת חיים (לר' אברהם חיים ב''ר נפתלי צבי הירש שור) הרוצה שיחכים ידרים, לפי שהחכמה באה משם וגם התורה שם היא כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה מימינו יתברך היושב במערב ונראה דהיינו הא דכתיב בספר יהושע תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ואיתא בתמורה שאמרה כי אין בו אלא תורה לפי שהתורה והחכמה מצד דרום הן באין לכך אמרה ארץ הנגב נתתני ואפשר דמשום הכי חכמים גדולים מצויין בארץ הנגב כדמשמע במסכת תמיד דקאמר עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב ובפרק כיצד מעברין נמי קאמר נתייעץ במכתיר והנגיב למפיבושת ופירש רש''י ז''ל שם והנגיב והדרים הלך לו למפיבושת לפני זקני דרום שהם חכמים מאוד.וראה מה כתב על זה המהרש''א.

כתב מרן בש''ע (או''ח סי' צד סע' א) בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים, היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים, היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים, היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת. וכתב הרמ''א: אנו שמחזירין פנינו למזרח מפני שאנו יושבים במערבה של ארץ ישראל ונמצא פנינו לארץ ישראל אין עושין מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש כי זהו דרך המינים רק מכוונים נגד אמצע היום. ומי שרוצה לקיים אמרם הרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים מכל מקום יצדד פניו לצפון או לדרום ועקר עמידתו למזרח. (באר היטב בשם הט''ז). ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכון לבו לאביו שבשמים.

ובשולחן ערוך הרב (שם) ומי שרוצה לקיים אמרם הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין יכול לעשות כן אפילו בצבור אע''פ שהם מתפללין למזרח ומכל מקום צריך לצדד פניו למזרח כנגד ארץ ישראל אפילו מתפלל ביחיד ויכול לעשות גם בהיפוך שעיקר עמידתו יהיה למזרח ויצדד פניו לדרום או לצפון כדי להחכים או להעשיר ודרך זה יותר נכון כשמתפלל בצבור כדי שלא יהא נראה כמו שחלוק מהצבור קצת שהם עומדים למזרח והוא לדרום או לצפון. ע''כ.

וראה בשו''ת יחווה דעת (ח''ג סי' סב) ד''ה אולם.

---

בהמשך ענין המזבח, איך האש לא שרפה את הקרשי המזבח?

אמר רבי יהודה בר שלום (תנחומא סי' יא) אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו ו), אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?. הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי, שנאמר, הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה (איוב לח כב). וכן הוא אומר, המקרה במים עליותיו (תהלים קד ג). ואין המים מכבים את האש, ולא האש שורפת המים. וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים, שנאמר, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות (יחזקאל א יג). וכתוב, ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה (שם שם כב). והן עומדות טעונות כל אותו משא של מים, שעוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, ואף הן משא גדול של אש והן עומדות מן רקיע לרקיע, ובין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה.

אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא, אף טלפי החיות מהלך ארבע מאות שנה, וכלם טעונות אש ברקיע שכלו מים, ואין האש שורפת המים, ולא המים מכבין את האש. למה?. משום ''עושה שלום במרומיו.'' (שעושה שלום בין האש למים). ומפני שאמרתי לך אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו ו), אתה מתירא שלא ישרפו העצים?! הן עשוין לכבודי! מי צוה האש לשרוף?, למד ממך, כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים, היה לך לשרף. ועוד, שהיית בא אצלי, שנאמר, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ יח). ואני אש אוכלת, שנאמר, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד), ראוי שתהא נכוה, ולמה כן נשארת שלם?. אלא משום שהיית עולה לכבודי.

ואף מזבח העולה אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו ו), לא הנחשת עתיד לבער ולא העצים נשרפין. ואם תאמר, שהיה ציפוי הנחשת עבה. אמר רבי נחמיה עובי דינר היה מצופה. אמר רבי פנחס בן חמא, את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה לפיכך לא היה נזוק?, זה אינו מפני שאש המזבח יתירה שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה, שנאמר, אש תמיד תוקד על המזבח (שם). ולמה היה ציפויו נחשת?. לכפר על מצח הנחשת, שנאמר, וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה (ישעיה מח ד).

אתה מוצא מזבח שעשה משה היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממזבח העולה שעשה שלמה. ראה מה חביב היה מזבח הנחשת שעשה משה. אמר הקדוש ברוך הוא, בזכות המזבח שהאש בוערת בו ביום ובלילה אני נפרע ממלכות אדום באש ותהא נשרפת ביום ובלילה, שנאמר, לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה, מדור לדור תחרב, לנצח נצחים אין עובר בה (ישעיה לד י).

---

פרשת תצוה

---

בשבח הזריזות וברעת העצלות

זה שאמר הקב''ה למשה וְאַתָּה תְּצַוֶּה ולא אתה תדבר, לפי שאמר רבי יהודה בן בתירה (במדבר רבה פר' ז סי' ו) אין צווי בכל מקום אלא זירוז שנאמר (דברים ג) וצו את יהושע וחזקהו, לפי דרכנו למדנו שאין מחזיקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא המזורזין, ר''ש בן יוחאי אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנאמר (ויקרא כד) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך.

הנה נוכחנו לדעת מידת הזריזות כמה חשובה היא ונחוצה ובמיוחד במקום שאתה צריך להוזיל מכספך היקר שהקב''ה הביא לך, ועל זה אמר הקב''ה למשה ואתה תצוה כי ידע השם יתברך שיש לאדם הרבה יצר הרע להוציא כסף לצדקה בזריזות.

וכן הוא בקניין התורה, אין התורה נקנית אלא במידת הזריזות, ועליה אמר החכם באדם (משלי כו, יב-טז) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ, אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת, הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו, חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם.

באר המלבי''ם כי העצל אשר מתוך עצלותו לא ידרוש בחכמה, הוא יבא לבסוף למדה זו הגרועה שיהיה חכם בעיניו, שזה גרוע מן הכסיל, כי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והעצל אשר מרפה ידיו ממנה יבא לידי כך שיהיה חכם בעיניו, עד שידמה לו שכל מעשיו בחכמה ואין צריך לדרוש חקי החכמה מפי חכמים, כי ידמה לו ששחל הגדול בדרך וארי קטן בין רחובות העיר, רוצה לומר שאם יצא לדרוש החכמות הרמות שאינם מצויים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, יאמר שיטרפנו השחל, רוצה לומר שיצא למינות, וגם שידרוש בדברי חכמה המצויים, חושש שיטרפנו ארי קטן.

הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ שהדלת תסוב על צירה, כן יסוב העצל על מטתו מצד אל צד, ולא יזוז ממשכבו.

טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו, רוצה לומר שגם אם יתנו לו לאכול יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל, ונלאה להשיבה אל פיו לתת אוכל לפיהו, והנמשל שגם אם יתנו לו מזון הנפש ההכרחי יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא יקח את המזון עצמו, למשל שיתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם, יאכל הלבוש החיצון וספורי המעשיות, ולא יקח את התוך והמוסר והחכמה אשר תחת הכלי והלבוש.

וכן (שם י, כו) כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו

וכן אמר רבי פנחס בן יאיר (סוטה פרק ט משנה טו), זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש. ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן.

וכן הגמרא בקידושין (כט:) אומרת אם יש כסף מצומצם לאבא שרק או הוא ילמד תורה או בנו ילמד, הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו.

וכן כתב רבנו בחיי (תחלת פרשת תרומה) על מה שכתב שלמה המלך (משלי ח, י) ''קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר'' שלמה המלך עליו השלום הזהיר בכאן את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעוה''ז ובעוה''ב ורבוי הכסף אין בו תועלת אדרבא יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סבה לדאגות רבות וכמו שאמרו רז''ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה.

וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר, טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר, והזכיר לשון קחו לומר שיקחו מוסר התורה והמצות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד השם יתברך בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא, כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך השם יתברך, ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן.

וכן אילו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם אין המצוה שלמה וכן המצות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצות יקרה לו חטא ועון בסבת העצלה. והנה התועלת שהשיג בקיום המצוה איננה מבלתי עונש כשם שתועלת החומץ שאדם שותה פעמים לרפואה איננו מבלתי נזק שהוא לשנים, או תועלת חום האש שאיננו מבלתי העשן המזיק לעינים, ועל זה אמר שלמה ע''ה (משלי י) כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, ועל כן יגנה שלמה תמיד את מדת העצל, הוא שאמר (שם יג) ''מתאוה ואין נפשו עצל'',

יאמר כי מי שנפשו מתאוה לאיזה דבר שיהיה ואין לו כלום שלא השיגו, עצל הוא כי לא השתדל בו כל הצורך, וכמו שדרשו רז''ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ועל כן יתמיד שלמה ע''ה מוסרו על העצל ויזהירנו בנמלה הוא שאמר (שם ו) ''לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם'', כי ממנה נקח קל וחומר ובה יראה דבר חכמה כי היא פחותה שברמשים ויש בה מדת הזריזות שאוספת בזמן הקיץ מה שתאכל בזמן החורף.

וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים הוא שאמר שלמה ע''ה (שם טו, יט) ''דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק'', שאי אפשר לו ללכת ולעבור אל המקום אשר לבו חפץ ויצטרך לשוב לאחור כן העצל אינו יכול לעלות ממדה למדה אבל הוא מחריב את עצמו מבית ומחוץ כי הוא משומם נפשו וגופו, כדמיון השדה החרב מבפנים ותחת חיטה יצא חוח וחרב מבחוץ שהכתלים והגדרים שהיו מסביב הכל נהרס, ועל זה אמר שלמה ע''ה (משלי כד ל-לג)

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר, מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב, המשיל העצל שאינו מתקן נפשו ומדותיו והוא בהנהגתו הרעה מחריב נפשו וגופו מבית ומחוץ לעצל המונע עצמו מעבוד שדהו ומניח אותו שתחרב מבית ומחוץ, ועל כן הזכיר שלמה ע''ה בכאן קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף שיקחו הבריות מוסר התורה בזריזות ולא ברפיון ובעצלתים, ואמר וְאַל כָּסֶף בהפך מהמון העם שהם משתדלים לקנות הכסף בזריזות ובחריצות וזה דרכם כסל למו כאשר לא יעשו במוסר המצוה ככה, ולפיכך אמר קחו מוסרי ואל כסף, כלומר התורה, כי התורה נקראת מוסר כענין שכתוב (משלי ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, ועמה אדם זוכה אל החיים הנצחיים להתענג מזיו שכינה כי שכינה דבקה בתורה, והוא שדרשו רז''ל (משלי ב') כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו שכינה בארץ, במתן תורה כתוב (שמות כ''ד) וישכון כבוד ה' על הר סיני כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל שנאמר (שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, עד כאן מרבנו בחיי זצוק''ל. וראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק כז פסוק כ.

ויתקיים בנו מאמר חז''ל (ר''ה לב:) זריזים מקדימים למצות.

אמן כן יהי רצון.

כתוב במדרש (ש''ר פ' לז סי' ד) זהו שכתוב (תהלים קיט) ''לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'' כשאמר הקב''ה למשה ''ואתה הקרב אליך'' הרע לו, אמר לו: תורה היתה לי ונתתיה לך שאלולי היא אבדתי עולמי, משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו י' שנים ולא ילדה, אמר לה בקשי לי אשה, אמר לה יכול אני ליטול חוץ מרשותך אלא שהייתי מבקש ענותנותך, כך אמר הקב''ה למשה יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו.

מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכל הארצות בחר הקב''ה בארץ ישראל ומארץ ישראל בחר בבית המקדש, ומבית המקדש לא בחר אלא בבית קדשי הקדשים, כך בחר הקב''ה בישראל ומישראל לא בחר אלא שבט לוי ומשבט לוי בחר אהרן שנאמר (ש''א ב) ובחר אותו מכל שבטי ישראל, ע''כ.

צריך לבאר מהו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פשוט שהוא מתוך בני ישראל ואריכות לשון הוא, וגם מה צריך לומר בְּנֵי אַהֲרֹן, מאחר שכבר אמר אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ נדע שהמה בניו, ונראה לומר הנה יוכל להיות שאהרן לא היה ראוי לגדולה וגם בניו לא היו ראוים לכך שהיו בתוך ישראל כמותם, אלא רק לכבוד משה שהיה אהרן אח למשה על ידי זה זכה הוא ובניו לכך,

אבל באמת לא כן הוא, כי אהרן כדאי לעצמו שיזכה לגדולה ויזכה בזכותו גם לבניו עדי עד, והראיה על זה שאם בזכות משה זכה אהרן לכך, אם כן לא היה זוכה יותר ממשה שבניו לא נטלו, ואהרן זכה גם לבניו ואיך יזכה בזכות משה יותר ממה שזכה משה לעצמו, ועל כן לעצמו זכה בזכותו, וזה שכתוב הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, היינו לא בשביל שהוא אחיך ואינו מובחר בישראל, רק הקרב אותו מתוך בני ישראל שהוא המובחר בהם, והראיה ''וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ'' על כן לא בזכותך, רק משום שמובחר מתוך בני ישראל.

ומסיים אַהֲרֹן נָדָב ואביהו וגו' בְּנֵי אַהֲרֹן, בשביל שהם בני אהרן שהבנים זכו בזכות אביהם ולא בשביל דודם משה רבנו עליו השלום, (כתב סופר).

---

למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות?

א''ר ענני בר ששון (ילקוט שמעוני כאן סי' פש) למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים.

כתנת מכפרת על שפיכות דמים, וכן הוא אומר ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים מכפרים על גלוי עריות, וכן הוא אומר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה.

מצנפת מכפרת על גסי הרוח, שאמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה.

אבנט מכפר על הרהור הלב, שנאמר על לב אהרן.

חשן מכפר על הדינין, שכתוב חשן משפט.

אפוד מכפר על עבודת אלילים, שנאמר ''און אפוד ותרפים''.

מעיל מכפר על לשון הרע, אמר רבי חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול.

ציץ מכפר על עזי פנים, כתוב כאן והיה על מצח אהרן וכתוב שם (ירמיה ג) ומצח אשה זונה היה לך, ואמר רבי (שמעון) [סימון] אמר רבי יהושע בן לוי, ב' דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה בדבר אחר, שפיכות דמים ולשון הרע, שפיכות דמים בעגלה ערופה ולשון הרע בקטרת.

---

האם צריך לחבוש כיפה? בהלכה ובאגדה

פירש הרשב''ם מִצְנֶפֶת= כובע בראש, שכתוב וצניף מלוכה, וכן פירש רש''י כמין כיפת כובע שקורין קופי''א שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות ומתרגמינן כובעין, וכן כתב השפתי חכמים שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפת הם כדאיתא בפרק קמא הממונה נטל מצנפת של אחד מהן הרי שהמצנפת קורין להם מגבעות גבי כהנים הדיוטים ובא מצנפת במקום מגבעות ומאחר שהמגבעות מתרגמינן כובעים למדנו שהמצנפת כמין כובעים הן ופעם נקראת מצנפת על שם שצונף ראשו כצניף ופעם מגבעות על שם שמכסה ראשו ככובע רא''ם.

הנה במסכת יומא (כה.) מסופר שבבית המקדש שכאשר הכהנים היו עושים פייס (כמו הגרלה) בשביל לדעת מי יזכה לשים את הדשן על המזבח היו הכהנים עומדים במעגל, ובא הממונה ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהן והיו יודעים שממנו פייס מתחיל, ולכאורה משמע מכאן שמותר לעמוד בגילוי הראש אפילו במקום קדוש.

וכתב המגן אברהם (סי' רפב סק''ח) שיש לומר שדוקא לילך בגילוי הראש אסור אבל לעמוד או לישב מותר.

ובילקוט שמעוני (בראשית פ''ב) שאלו את רבי יהושע מפני מה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה יוצאה וראשה מכוסה? אמר להם משל לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם לפיכך יוצאה וראשה מכוסה.

ובמסכת קידושין (כט:) רב חסדא היה משבח בפני רב הונא את רב המנונא, ואומר עליו שהוא אדם גדול, אמר לו רב הונא לכשיבוא אליך רב המנונא שלך אותו אלי שאראנו, ובאמת לאחר שהגיע אליו רב המנונא ראה אותו רב הונא שהוא היה בלי כיסוי ראש, ואמר לו מדוע אין לך כיסוי ראש?! אמר לו מפני שעוד לא התחתנתי, רב הונא סובב את פניו ממנו ואמר לו ''לא תראה את פני עוד עד שתישא אשה''. משמע שהקפיד עליו רב המנונא על שלא התחתן ולא על שלא שם כיסוי ראש.

וכן כתב הנשר הגדול הרמב''ם (פ''ה מהל' דעות ה''ו) צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן, וכן כתב (הל' תפלה ה''א, ה''ה) שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין את התפלה, ואחד מהם זה ראש מגולה.

וכן כתב הב''ח (סי' ב) בשם התשב''ץ (סי' תקמ''ט) שאינו אסור לילך בגילוי הראש, וזה רק ממידת חסידות, וכן כתב הכלבו בסימן י''א בשם מהר''ם ומביאו בית יוסף בסימן צ''א. וסיים הב''ח שמעיקר הדין אין איסור בדבר אפילו בארבע אמות אלא מדת חסידות בלבד, וצריך להזהר ממדת חסידות אפילו בפחות מד' אמות. ע''כ.

אמנם אמר רבי יהושע בן לוי (קידושין לא.) אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנאמר ''מלא כל הארץ כבודו'' רב הונא בנו של רב יהושע לא היה עובר ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי. וכן מעשה (שם לג.) שרבינא ישב לפני רב ירמיה מדפתי עבר אדם אחד לפניו ולא היה ראשו מכוסה, אמר רבינא כמה חצוף הוא זה שעובר לפנינו (לפני חכמים) בלא כיסוי ראש, אמר לו רב ירמיה: שמא אדם זה ממקום ששם רגילים בתלמידי חכמים כאילו הם חבריהם, ואינם מקפידים על זה.

וכן מעשה (כלה פ''ב) שהיו זקנים יושבים ועברו שני תינוקות לפניהם אחד גילה ראשו ואחד כיסה ראשו, זה שגילה ראשו ר' אליעזר אמר עליו שהוא ממזר, ור' יהודה אמר עליו שהוא בן הנדה, ר' עקיבא אמר שהוא ממזר ובן הנדה. אמרו לו עקיבא היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך? אמר להם אני אקיימן. הלך ר' עקיבא אצל אמו של אותו התינוק ומצאה שהיא מוכרת בשוק סיטונות, אמר לה בתי אם תאמר לי דבר שאני אומר לך אני מביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו רבי השבעה לי והשבע לה ר' עקיבא בפיו וביטל בלבו, אמר לה בנך זה מה טיבו. אמרה לו כשנכנסתי לבית חופתי נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי הבן הזה. נמצא התינוק ממזר ובן נדה.

וכן מעשה (שבת קנו:) שאמרו החוזים בכוכבים לאמו של רב נחמן בן יצחק, שעתיד בנה להיות גנב, והיא מפחד זה לא נתנה לו שילך בגילוי הראש, ואמרה לו כסה את ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים, ובקש רחמים על עצמך שלא ישלוט בך יצר הרע, והוא לא היה יודע למה אמרה לו כך אמו, יום אחד ישב רב נחמן מתחת לעץ דקל ולמד, והנה לפתע נפל כיסוי ראשו והוא הביט למעלה וראה את התמרים שבעץ ובאותו רגע תקף אותו יצרו ועלה והוריד ענף תמרים שלא ברשות. הנה נוכחנו לדעת שבאמת כיסוי ראשו עזר לו כנגד יצר הרע.

וכן שאל רבי זירא את רב יהודה (ברכות ס:) מדוע קוראים לסודר (כיסוי ראש) סודר? אמר לו על שם שנאמר בתהלים (כה, יד) ''סוד ה' ליראיו''.

וכן אמר רב הונא בנו של רב יהושע (שם קיח:) ישולם שכרי על שאיני הולך כשתי מטר בגילוי הראש.

וכן הוא בזוהר (במדבר דף קפז ע''א) לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות, מ''ט דשכינתא שריא על רישיה. ע''כ.

ומידי דברי אמרתי אספרה מה שראיתי בזמני על חכם אחד מחלבּ סיפר לי שלפני כשלושים שנה שהיה שם, היהודים לא היו הולכים עם כיפה מפני האנטישמיות, ורק כאשר נכנסו לבית הכנסת ובביתם כיסו את ראשם, והוא כאשר עלה לארץ ישראל המשיך בהרגלו, והנה פעם אחת נכנס לקרוא בתורה בבית הכנסת וכאשר יצא משם כהרגלו שם את הכיפה בכיס והלך, והאנשים לא ידעו מה קרה לו, וכמעט חשבו שהוא רב רפורמי, ואז באו ואמרו לו והסבירו לו את המצב. והוא שמע קיבל ועשה.

וכתב מרן בש''ע (או''ח סי' ב סע' ו) אסור לילך בקומה זקופה ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש (מפני כבוד השכינה). וכן כתב (שם סי' צא סע' ג-ד) יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש, כובעים (קאפיל''ה בלע''ז) הקלועים מקש נחשבים כיסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשובים כסוי (מפני שהיד והגוף הם אחד), ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה משמע שחשובים כסוי.

וכתב הב''ח (שם) שאם אדם מושך את השרוול של חולצתו ומניח על ראשו נחשב כיסוי הראש, ע''כ.

ומשמע מכל זה שגם כיפה מקרטון או מניילון או פלסטיק נקרא כיסוי וכגון הכיפות שמחלקים בכותל המערבי (שזה מקום קדוש) לאנשים שהולכים שם בגילוי הראש. ומיהו לכלתחלה יש לשים כיפה (רצוי שחורה) הנראית הדק היטב היטב הדק מכל צדדי הראש, ולדאוג שתהיה נקייה לכבוד השם יתברך, אי לכך אם הרב נותן שיעור ורואה אדם שבא עם קובע קסקט (אפילו מודרני) לשיעור, אין לו להעיר לו שישים כיפה, אלא תן לזמן (של התורה) לעשות את שלו.

וישנם המתחזקים בתורה וביראת שמים טהורה בתחילת דרכם אבל עדיין הולכים ללא כיפה, ושואלים האם מותר להם ללכת עם ציצת מתחת לבגד בלא כיסוי הראש, ויש להשיב להם שמותר ללכת כך, ובלבד שיכניס את הציציות לתוך מכנסיו שלא יראה כמשונה, ואפילו בשבת שעדין לא שומר שבת אבל מתחיל להתחזק יכול לשים ציצית מתחת לבגדיו (שגם לא יהיה חילול ה') שדין מצוה מצוה ודין עברה עברה. ומצוה גוררת מצוה.

ולגבי כיפה שבלתה אין צריך לשים אותה בגניזה ויכול להניח אותה באשפה, שאין בה קדושה כמו חוטי ציצית שנפסקו שיכול לזרוקן לאשפה (מעיקר הדין, אך ממידת חסידות להניחם בגניזה, רמ''א, בא''ח פר' לך לך) מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה כמו שכתב מרן בש''ע (או''ח סי' כא סע' א), ומיהו לאחר שהיא מסמנת לנו על היראת שמים שבאדם, לא טוב לזרוק אותה בבית באשפה, אלא אם אפשר בנקל לשים אותה בבית כנסת או בגמ''ח תבוא עליו ברכה. וכן לא ינהג בה מנהג בזיון. (ומכל מקום אדם צריך לשים לב לכיפה שלו שתמיד תהיה מסודרת ונקיה טובה, לא כהתה צבעה ולא נפרמה חוטיה). ויש לשים לב שלא תהיה מונחת על הארץ ואם כן אז ירים אותה ואם ירצה ינשק אותה להחדיר בלבו ובלב ילדיו יראת שמים ואהבתה. וראה מה שכתב כיוצא בזה בשו''ת מבשרת ציון ח''א (חיו''ד סי' טז).

וכן גם אם אדם שוכב על המטה (על צדו, כמבואר בש''ע או''ח סי' סג) וברצונו ללמוד תורה ואין עליו כיפה, יכול לכסות את ראשו עם הכרית, ואז ילמד תורה, וכן לקרוא תהלים, וכן אם קשה לו לקום כגון שהוא אדם חלש או מבוגר, יכול בדרך הנ''ל לברך ברכה בשם ומלכות, אמנם אם יכול לשבת ולברך תבוא עליו ברכה.

וכיוצא בזה כתב בביאור הגר''א (או''ח סי' צא) בשם תוספתא פ''ב דברכות לענין ערום, הרי שהיה עומד בשדה ערום או עושה מלאכתו ערום, הרי זה מכסה את עצמו בתבן או בקש ובכל דבר, אע''פ שאמרו אין שבחו של אדם להיות ישב ערום, הרי זה מכסה עצמו בתבן או בקש ובכל דבר. ע''כ.

וראה בשדי חמד (מערכת א' כלל שיג) שכתב בשם המור ואהלות שצידד לאסור ליתן יד לאנשים המתירים לעצמם לישב בגילוי ראש, ולומר להם שלום, כי גם הם ישיבו שלום ואסור להזכיר בראש מגולה, רק במקום צורך גדול, יש להתיר למען השלום, ע''כ. (וראה ביביע אומר ח''ו חאו''ח סי' טו, שהעלה להתיר בזה לכתחלה).

ומרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א בשו''ת יביע אומר (ח''ט חאו''ח סי' א אות ב) כתב שמשמע שאין איסור מן הדין כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים זה חוצפא ושכבר העלה מרן החיד''א במחזיק ברכה או''ח (סי' ב) שמתוך הש''ס וגדולי הפוסקים מוכח שאין איסור מן הדין בגילוי הראש אלא ממידת חסידות, או כמו שכתב רבנו יונה ש ''נכון'' לכסות את הראש ולא יהיה בגילוי הראש, וכן צריך להיזהר לענות אמן של ברכה או של קדיש בכיסוי הראש אבל כשאי אפשר לו לכסות את ראשו כגון שהוא אנוס והאמן היא מצוה עוברת מוטב שיענה אמן אף בגילוי הראש. והוא הדין לגבי מי שהיה מתפלל בביתו, ונפלה הכיפה שעל ראשו באמצע התפלה יצא ידי חובה.

וכן מעיקר הדין יכול ללמוד תורה בלי כיסוי ראש וכל שכן שמותר בהרהור, אלא שבשעת לימוד תורה ראוי להתחסד להיות בכיסוי הראש, מאחר ששכינה כנגדו, וכן נראה שהיושב לפני הספר להסתפר וראשו מגולה, ונתנו לו שלום, שמותר להחזיר שלום,

אמנם מי שבכל זאת הולך בגילוי הראש אין בו דין של בחקותיהם לא תלכו, כיון שאינו עושה כן להידמות להם, וכן הוא הדין לגבי אדם בלי כיסוי ראש שמותר לומר לו שלום אע''פ שהוא יחזיר לך שלום,

וחתם הרב שנראה שבזמנינו שדרך החופשים ללכת בגילוי הראש, דרך פריקת עול תורה ומצות, בודאי שכל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות ראשו, כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם דתי, היא לסמל ולמופת שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו, ומי שהולך בגילוי הראש, אדרבה יש בו משום מראית העין, שיחשדוהו שהוא אדם חפשי פורק עול מלכות שמים מעליו, וכבר נאמר בתורה והייתם נקיים מה' ומישראל, וכן נאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וכל שכן שהבא במחיצתו של רב גדול בישראל עליו לכסות ראשו כהלכה.

וכתב הרב (שם ח''ו חאו''ח סי' טו) לגבי בנות החרדות לדבר ה' שרגילות ללכת ללא כיסוי ראש לפני נשואיהן, מתפללות ומברכות ואומרות דברי קדושה ולומדות תורה בביתי הספר ללא כיסוי הראש כלל, ולא שמענו מעולם שיחמירו בזה, ומצד ההלכה יש פנים מסבירות להקל לבנות פנויות שהולכות כן באופן תמידי, לכן נראה שאין למחות בידן, שיש להן על מה שיסמוכו, ומכל מקום נראה לומר שלכל הפחות בתפלת שמנה עשרה ישימו כיסוי על ראשן, וכן ראוי שיחמירו בזה בברכת המזון, וכל זה צריכים אנו לומר להם זאת בנחת כדי שיקבלו ממנו. עכ''ל.

ובשו''ת מעין אומר (ח''א פ''ב סי' לז) נשאל מרן הגר''ע יוסף שליט''א האם מותר להיכנס לשירותים עם כיפה שכתוב עליה ''שמע ישראל'' וענה שמותר. וכן (שם פ''י סי' פא) נשאל לגבי מצווה עוברת האם מותר לברך ללא כיפה, וענה הרב שיכסה בידו.

והנה כתב בנו הרה''ג הרב יצחק יוסף שליט''א (שארית יוסף ח''א עמוד כג). בשעת קריאת שמע ותפלה וברכת המזון, ראוי להקפיד [היכן שאפשר] לחבוש כובע, או לכל הפחות כיפה המכסה את רוב הראש.

וכן כתב (ילקו''י קיצור שלחן ערוך ח''א, סי' ב) שמותר לילך בבית המרחץ בגילוי ראש. וכן מותר מעיקר הדין לילך בחוף הים בגילוי ראש, לא רק כשהוא בתוך המים, אלא גם כשיוצא לחוף. [ומעיקר הדין אין צורך בכל פעם שיוצא מהמים לילך לחדר ההלבשה ולחבוש כיפה]. אך כאשר יושבים לאכול ולהינפש זמן מה בחוף הים, מן הראוי והנכון לחבוש כיפה, ולא לשהות כך זמן ממושך בלא כיסוי ראש. [ובפרט שצריך לברך קודם אכילתו, ואין לברך בגילוי ראש]. ומכל מקום אין לגעור במי שאינו עושה כן.

ומעיקר הדין אין קפידא לישן בגילוי ראש, אך מכל מקום ממדת חסידות טוב להקפיד ''היכן שאפשר'' שיהיה ראשו מכוסה בלילה גם בעת שישן.

יש לחנך את הילדים הקטנים [מזמן שמתחילים ללכת, ולכל הפחות מגיל שלש אחר התספורת] ולהרגילם שיהיה ראשם מכוסה בכיסוי ראש.

אם כיסוי הראש נפל, והולך להביאו ממרחק של יותר מד' אמות, יכסה ראשו בשרוולו או בדבר אחר. וכן יכול לכסות ראשו על ידי הנחת יד חברו על ראשו.

ועוד כתב (שם סי' רכג) שכבר נהגו שאדם הקונה כיפה חדשה לא יברך עליה שהחיינו ע''כ.

ובשו''ת מקור נאמן להרה''ג הרב מאיר מזוז שליט''א כתב (סי' קנב) שכאשר האדם מתפלל לכתחילה ראוי שהכיפה תכסה את רוב הראש, ובדיעבד התירו הפוסקים אפילו בכיפה קטנה, חוץ משליח ציבור וחזן הקורא בתורה שצריכים להיות בכיפה גדולה או כובע המכסה את רוב הראש. ופעם אחת בתונִס עבר לפני התיבה אחד בכיפה קטנה, ונזף אביו הגאון ז''ל. ע''כ.

---

היסח דעת בתפילין בהלכה ובאגדה

פירש רש''י צִּיץ כמין טס של זהב היה רוחב ב' אצבעות מקיף על המצח מאוזן לאוזן (סוכה ה.) היה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים (זבחים יט.) שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, למדנו שהמצנפת למעלה בגבוה הראש ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו ששה בג' מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים והולך על פני רוחב הראש מלמעלה נמצא עשוי כמין כובע ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל והטס תלוי כנגד מצחו ונתקיימו כל המקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת מלמעלה.

והנה לרבי יהודה (יומא ז:) זה שכתוב '' מִצְחוֹ תָּמִיד'' בא לומר שלא יסיח דעתו ממנו, שאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה (שם הקב''ה) אחת, אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' כח) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם וימשמש בשל יד תחלה וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בשל יד וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש.

וכן כתב בבן איש חי (פרשת חיי שרה אות יז) לא יסיח דעתו מהתפילין, ורק בשעת עסק התורה ושעת תפלה העמידה פטור, ויש מתחכמים לכתוב בגליון הסדור בכל דף למעלה ומן הצד אותיות ''תפלין'' גדולות להיות להם סיוע להסח הדעת. ע''כ.

ומעשה היה אצל ר' חיים בן עטר ''אור החיים'' הקדוש, (הובא בהקדמת ספרו) ימים לפני פטירתו פנה ר' חיים לרעיתו ואמר לה: יודע אני כי לאחר פטרתי יורע המצב הכלכלי ולכן אני מתיר לך למכור את התפילין שלי בהרבה כסף, שנכתבנו על ידי בקדושה וטהורה, אך אני מצוה אותך שתזהירי אותו שישמור על הקדושה שלהן והיסח דעתן ואף לא לשוחח שיחת חולין עימם,

והנה לאחר פיטרתו של הקדוש המצב הכלכלי היה קשה מאוד ולא נשאר בררה אלא למכור את התפילין, וכאשר הכריזו על מכירתן, ישר קנו אותם בהרבה הרבה מאוד כסף, ואז אשתו של אור החיים אמרה לקונה: בעלי אמר לי לומר לך שאתה צריך מאוד לשמור על קדושתן ואסור לך להסיח דעתך מהן אף לא לרגע אחד, ואותו אדם העשיר שקנה אותם הבטיח לה שישמר שלא יסיח דעתו מהן,

ובאמת נהג כן אותו אדם והקפיד מאוד על קדושתן והתפלל ולמד אתם כל יום ולא הסיח דעתו מהם, מאותו יום החל אדם זה לחוש התעוררות גדולה בתפלתו, כאילו שערי שמים נפתחו לפניו לרווחה, אך הנה יום אחד כאשר היה מעוטר בהם ולמד תורה איתם, נכנס לפתע סוחר מאוד עשיר והציע לו עסקה מאוד משתלמת, וזה שהתפתה לעסקה נתרצה לו ודבר אודות העסקה, ולאחר אשר אישר את ביצוע העסקה חזר ללמודו, אך לפתע חש הוא כי נטלה ממנו כל אותה התלהבות של הקדושה שאפפה אותו תדיר, כאילו ננעלו שערי שמים בפניו.

''אבוי לי כי נכשלתי ושכחתי לרגע את הבטחתי ופגמתי בקדושתן של התפילין'' חשב אותו העשיר בצער רב, והוא החליט לבדוק את התפילין אצל סופר סת''ם, והנה כאשר פתח הסופר את הבתים והוציא את הפרשיות לבדיקה נבהלו שניהם לראות כי הקלף ריק לחלוטין וכל האותיות פרחו ממנו. ע''כ.

וכן כתב רבנו האר''י בשער הכוונות (דרוש ה מדרושי התפילין) אסור להסיח דעתו מן התפילין בכל רגע, ואפילו בהיותו מתפלל, רק כשהוא עוסק בתורה או מתפלל שמונה עשרה פטור, ומעשה (בספר שער הגלגולים הקדמה כב, דף כב ע''א) שפעם אחת ראה האר''י ז''ל בעיניו לחכם אחד גדול, מדור שלפנים ממנו כמה שנים שהגיע זמנו להעלותו עתה למחיצה יותר עליונה ממה שהיה בתחלה, כי כפי ערך המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפילו בדקדוקי מצוות כחוט השערה, ומכלל הדברים היה נענש על שהסיח דעתו מן התפילין באומרו יהי רצון מלפניך שלא נגע לריק ולא נלד לבהלה שאחר קדושת ובא לציון גואל, ולהיותו מכוין בתפלה ההיא הסיח דעתו מן התפילין, ונענש על דקדוק הקל, ומה יעשה מי שאינו מכוין בתפלתו ולא בתפילין שעל ראשו.

ולהלכה כתב הרה''ג הרב דוד יוסף שליט''א בהלכה ברורה (ח''ב סי' כח) חיוב המשמוש בתפילין, יש אומרים דהיינו בכל שעה שנזכר בהן, ויש אומרים שאין שיעור זמן למשמוש התפילין, וצריך למשמש בהן באופן שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד, ונכון לחוש לדבריהם.

איסור היסח הדעת בתפילין לדעת כמה מרבותינו הראשונים אינו אלא כשעומד בשחוק וקלות ראש, אבל אם עוסק במלאכתו, וכל שכן אם עוסק בתפלה ובתלמוד תורה, אינו נחשב להיסח הדעת. ויש אוסרים כל היסח הדעת בתפילין, ואפילו בדברים שאינם שחוק וקלות ראש, ונכון לחוש לדבריהם. ועל כל פנים יזהר שלא ידבר שיחה בטלה עם התפילין.

ומכל מקום בשעה שעוסק בתפלתו, בין בשעה שעוסק בתפלת שמונה עשרה ובין בשעה שעוסק באמירת הקרבנות ובפסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה, וכן בשעה שעוסק בתורה, והוא זוכר שהתפילין עליו אע''פ שהוא צריך לכוין למה שמוציא מפיו, וכן הוא צריך להתעמק בלמודו ומחמת כן מסיח מחשבתו מן התפילין, אין זה נחשב להיסח הדעת כלל, אבל אם בשעה שעוסק בתפלה מסיח דעתו לדברים אחרים, ואינו מכוין כלל, נחשב הדבר להיסח הדעת.

וכיוצא בזה כתב (שם ח''ג סי' מ ה''יז) מותר לאכול אכילת עראי כשהתפילין מונחות על ראשו ועל זרועו, ואכילת עראי היינו כשאוכל עד שיעור כביצה (כחמישים וארבע גרם) פת, או פת הבאה בכנסין (עוגה) או תבשיל שנעשה מאחד מחמשת מיני דגן. ובשאר מאכלים כגון פירות וירקות ומיני בשר ודגים, ושאר מיני תבשילים שאינם מחמשת מיני דגן, נחשבת אכילתם לאכילת עראי אפילו אוכל מהם יותר מכביצה וכן מותר לשתות תה או קפה או שאר מיני משקאות קלים כשהתפילין עליו, מכל מקום בהיות שאסור להסיח דעתו מן התפילין לכן אם סיים תפלתו, ואינו מתכוין עתה לשבת ולעסוק בתורה, נכון יותר שיחלוץ התפילין קודם שיאכל אכילת עראי. ע''כ.

---

מעשה האורים ותמים

הנה במסכת יומא (עג.) מובא: כיצד שואלין באורים ותמים? השואל פניו כלפי נשאל (כלפי הכהן) והנשאל פניו כלפי שכינה (כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החושן, רש''י) השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד הזה? והנשאל אומר עלה והצלח. וכן אין שואלין בקול רם, שנאמר (במדבר כז, כא) ושאל ''לו''.

ולא מהרהר בלבו את השאלה, שנאמר (שם) ושאל לו לפני ה'.

אלא שואל כדרך שאמרה חנה בתפלתה שנאמר ''וחנה היא מדברת על לבה'' שצריך שיוציא משפתיו.

אין שואלין שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין אלא אחד ואין מחזירין לו אלא ראשון שנאמר (שמואל א כג, יא) היסגירוני בעלי קעילה (שם מקום) בידו (של שאול), הירד שאול לקליעה וגו' ויאמר ה' יסגירו. (ולא ענה לו האם ירד שאול לקליעה).

ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שנים שנאמר וישאל דוד בה' לאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר ה' לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל.

ואף על פי שגזירת נביא חוזרת (כגון של יונה הנביא שהתנבא על הפיכת העיר נינוה, רש''י) גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר (במדבר כז, כא) במשפט האורים (כמו הדין שלאחר המשפט שאינו חוזר, רש''י).

למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים שמאירין את דבריהן (מפרשים את דבריהן, רש''י), תומים שמשלימין את דבריהן (כמו שאמרנו שאין גזירתן חוזרת, רש''י).

רבי יוחנן אומר שכאשר האורים ותומים משיבים לשאלה האותיות בולטות (כגון עי''ן משמעון למ''ד מלוי ה''י מיהודה, לומר: עלה. וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפה, רש''י).

ריש לקיש אומר שהאותיות היו נעקרות מקומן מצטרפות. ע''כ.

---

הפעמונים ותפקידם

כתב רבנו בחיי וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ. קולו של אהרן כי בבאו אל הקדש בלבישת שמונה בגדים, בטכסיס הזה ישמע קולו ותהיה תפלתו מקובלת.

ויכלול עוד ''קולו'' קול המעיל בהרעשת הפעמונים והיה זה מדרך המוסר ולמדה תורה דרך ארץ לאדם הרוצה להכנס לפני המלך שיהיה מקיש בפתח ההיכל תחלה כדי שלא יכנס פתאום (הארת המחבר: ראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק ג פסוק ט), שהמלכות שלמעלה כמו המלכות שלמטה, כי כל הבא בהיכל המלך פתאום הרי זה חייב מיתה בטכסיסי המלכות,

ועוד לטעם אחר כדי שיודע הדבר למלאכים שהכהן הגדול רוצה להכנס, ואע''פ שהכל גלוי וידוע אצל השכינה גם אצל המלאכים משרתי הקדש אשר לפניו ודבר לא יכחד גם מהם, טעם הדבר היה כדי שלא יפגעו בו מן המלאכים הקדושים אשר לפניו אילו היה נכנס פתאום, ולא היה ענין הפעמונים לחדש הודעה לשכינה ולא למלאכים אשר שם אבל הענין מוכרח כולל תועליות גדולות כי היא אזהרה למלאכים שיפנו מקום לאוהבו של מלך, לכבוד המלך, כדי שיוכל להכנס ולעבדו ביחוד, ועוד שלא ינזק הכהן בבאו שם פתאום ועם הסימן הזה יהיו נדחים מפניו ומפנין לו מקום לעבד המלך, ובצאתו גם כן היתה סימן הקריאה כאילו הכהן קורא אותם שישובו לשרת לפניו כבראשונה כי כבר כלה עבודתו והוא יוצא.

ואמר וְלֹא יָמוּת, להורות שאם יבא שם מבלי שישמיע קולו ויכנס פתאום ימות כי המשרתים אשר שם סביב השכינה יפגעו בו, ומבואר בירושלמי (במסכת יומא) וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפילו אותם שכתוב בהם (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד, ועל כן נצטוה הכהן שישמיע קול בפעמונים וכענין שנאמר (תהלים נה) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. וסימן הקריאה ונטילת רשות זה היה בכל ימות השנה, וזהו שאמר ונשמע קולו בבאו אל הקדש ולא לפני ולפנים מפני שלפני ולפנים לא היה צריך השמעת קול ולא היה נכנס שם בבגדי זהב אלא בבגדי לבן בלבד, וזו היא מעלתם של ישראל שהכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים בלא סימן הקריאה ובלא נטילת רשות, (רבנו בחיי).

ועוד טעם לפעמונים כדי שידעו ישראל אם הכהן גדול עדיין בחיים או שמת. שאם היה לכהן גדול אמונה אחרת ולא היה מאמין בדברי חז''ל כשהיה נכנס לבית קודש הקודשים היה מת. ואם לא היו ישראל שומעים קול הפעמונים ידעו שהוא מת בעונו, וזהו שאומר הכתוב וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת, שאם ישמעו הקול ידעו שלא ימות עוד, (מעם לועז).

ומעשה (יומא נג:) בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו התחילו הם נכנסין והוא יוצא, אמרו לו מפני מה הארכת בתפלתך? אמר להם קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?! אמרו לו אל תהי רגיל לעשות כן שהרי שנינו לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל.

אמר ר' חנינא (ש''ר פרשה לח סי' ח) יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים.

יבא קדוש זה אהרן שנאמר (תהלים קו) לאהרן קדוש ה', ויכנס לקדוש זה מקדש שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך,

ויקריב לפני קדוש זה הקב''ה שנאמר (ויקרא יט) כי קדוש אני ה',

ויכפר על קדושים אלו ישראל שנאמר (שם) קדושים תהיו.

דבר אחר, באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א''ר חנינא בנו של רבי ישמעאל זכות המילה היתה נכנסת עמו שנאמר (ויקרא טז) ''בזאת יבא אהרן'' זו המילה, כמו שהקב''ה אמר (בראשית טו) זאת בריתי אשר תשמרו, וכן הוא אומר (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום.

---

שמן המשחה

אין הכוונה שישפוך השמן מן הראש ועד הרגלים, אלא כך סדר המשיחה: בתחלה נתן קצת שמן בראש, ואח''כ היה נותן קצת על שני ריסי עיניו, והיה מחבר באצבעו השמן שעל ראשו עם השמן שעל עפעפי עיניו בצורה זו ,ויש אומרים שבתחלה היה נותן קצת שמן בריסי עיניו ואח''כ בראשו והיה מחברם יחד כפי שבארנו.

ובשעה שמשח משה את אהרן בשמן המשחה נפלו שתי טפות שמן על זקנו של אהרן ונשארו שתי הטפות האלו בזקנו תמיד כמו שתי מרגליות התלויות בזקנו. וכשהיה מבקש לדבר היו שתי המרגליות האלו עולות בראש זקנו, שלא יפלו בשעה שידבר, בהיותם בקצה הזקן, ובדיבור ינוע הזקן ויפלו.

והיה משה מצטער על אותן ב' טיפות השמן שהיו תלויות בזקנו של אהרן, ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה שנתתי השמן במקום שלא היה נצרך שם ואיענש על כך, יצתה בת קול ואמרה למשה: (תהלים קלג) ''כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן'' כלומר: אל תצטער על כך, על אותו שמן הטוב הוא שמן המשחה שירד על זקנו של אהרן. ועל מִדּוֹתָיו אלו בגדיו, שאותו שמן הטוב הוא שמן דומה לטל חרמון היורד על הררי ציון, שכשם שאותו טל הפקר הוא וכל הרוצה נהנה ממנו, אף אותו השמן שנפל על זקנו של אהרן לא תיענש עליו, (מעם לועז).

לכאורה היה יכול לאמר ''אצל בני ישראל'', אלא שאז היה משמע כאילו הקב''ה משרה שכינתו רק אצלם ובסמוך להם. לכך נאמר ''בתוך'' לרמז כי שורה הקב''ה בתוך עם ישראל ובקרבם ממש. שלא כהנהגתו עם אומות העולם אשר הם עצמם כופרים בהשגחתו בתחתונים, ולפיכך אין השגחתו עליהם אלא מלמעלה בהשגחה רופפת בלבד.

וזהו ביאור הכתוב בתהלים (צב, ט) ''ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים'', שכן אצלם אינו אלא בבחינת ''רם'' השוכן רק בשמי רום. (חפץ חיים על התורה, כאן).

---

מעשה הקטרת

אמר ר' שמעון (מתוק מדבש על הזוהר פרשת ויקהל דף ריט ע''א) שני מזבחות היו במקדש, מזבח להקריב עליו קרבן עולות, ומזבח להקטיר עליו קטרת סמים. מזבח העולה היה בחוץ בעזרה, ומזבח הקטרת היה בפנים בהיכל, והנה זה המזבח של הקטרת לא היו זובחים עליו זבחים, אם כן מדוע נקרא שמו מזבח?

אלא היה נקרא מזבח לפי שהקטרת שהיו מקטירים עליו היתה מבטלת ועוקדת לכמה כחות הרעים, ולפי שהסטרא אחרא נקשר ונעקד, הוא לא היה יכול לשלוט עוד ולא להיות מקטרג, והרי הוא כאילו נעקד ונזבח על ידי הקטרת, ועל כך נקרא גם המזבח הפנימי בשם מזבח, כי כאשר ראה הסטרא אחרא את עמוד הענן שעולה למעלה, היה נכנע וברח ולא היה יכול להתקרב כלל אל המשכן שהוא סוד השכינה.

ועוד יש לשאול למה המזבח נקרא מִקְטַר קְטֹרֶת? שמשמע שהמזבח מקטיר קטרת, ואם בשביל שעליו מקטירין קטרת היה לו לומר ''מזבח להקטיר קטרת''? אלא לפי שלקחו כח מהקטרת לקשור ולאסור את השטן ואת מלאך המות שלא יוכל עוד להשטין ולקטרג ולהמית, וכמו שעשה אהרן, שעם הקטרת כפת וקשר את מלאך המות ועצר את המגפה, ולכן נקרא ''מקטר'' שהיא לשון קשירה בלשון תרגום. ע''כ.

כתב המדרש תנחומא (כאן) מהו קטרת. ק' קדושה, ט' טהרה, ר' רחמים, ת' תקוה.

מה עסקו של מזבח הקטרת. כיון שעשו אותו מעשה (של העגל, אע''פ שזה היה לפני, שאין מקדם ומאוחר בתורה), בקש הקדוש ברוך הוא לכלותן, עמד משה בקש עליהם רחמים, כמה שנאמר, ויחל משה את פני ה' (שמות לב יא). התחנן מאוד עד שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא, שנאמר, וינחם ה' על הרעה (שם שם יד).

אמר משה, רבונו של עולם, הרי כבר נתרצית. מי מודיע לבאי עולם שאתה נתרצית לישראל. אמר לו, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ויהיו מקריבין לי קרבנות בתוכו, ואני אקבל מהם. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כח ד), שני תמידים אלו בכל יום. ואם תאמר, יש לפני אכילה ושתיה, אלא מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח וכאלו אכלתי ושתיתי, שנאמר, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו (במדבר כח ב). תדע לך, שמזבח העולה שהיה לקרבנות, היה נתון בחוץ. ומזבח הקטרת שהיה לריח, נתון בפנים. לפיכך נאמר למשה, ועשית מזבח מקטר קטרת.

וכן (שם סי' טו) אמר הקדוש ברוך הוא, מכל הקרבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת. תדע, שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל. כיצד. החטאת היתה באה על החטא, והאשם כן. העולה באה על הרהור הלב. השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה. אבל הקטרת, אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם, אלא על השמחה. שנאמר (משלי כז, ט), שמן וקטרת ישמח לב.

חביבה הקטרת לפני הקדוש ברוך הוא. תדע לך, שהרי דוד נתאוה להקטיר קטורת, שנאמר (תהלים סו טו) עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה.

וכן את מוצא שלא נשתבחו קרבנות בעולם כקרבנות הנשיאים. ולמה. שהיו מקריבין קטורת תחלה בקרבנותיהם. שכן הוא אומר על כל אחד ואחד בקרבנו, כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת (במדבר ז יד), ואחר כך פר אחד (שם שם טו), ולפיכך הקדוש ברוך הוא משבח קרבן של כל אחד ואחד מהן זה קרבן פלוני, זה קרבן פלוני, לומר, שערב לפניו והוא משבחן.

וכן את מוצא באחז, שבטל את התורה וסגר בתי הספרים, שנאמר, צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיה ח טז), ועבד עבודה זרה והרבה להכעיס. וכשמנה הקדוש ברוך הוא את כל מעשיו, אמר, אוותר לכל אלו, שנאמר (דה''ב כט ז-ט), גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי קֶצֶף ה' עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וַיִּתְּנֵם לְזַעֲוָה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם, וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת''

מהו עַל זֹאת, על הקטרת. ראה כמה חביב הקטרת, שעל ידי הקטרת נעצרה המגפה. בשעה שאמר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן (במדבר יז, יא-יב) קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם (במדבר יז יא-יב). מהו הֵחֵל. אמר רבי יהודה בר סימון, היה המלאך נוטל על סדר מרקחות (כמו ערוגת הבשם), ולא היה מניח לא מת בין החיים ולא חי בין המתים, אלא על סדר, כענין שנאמר, החל הנגף בעם. וכמו שהוא אומר, מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט), כשם שהקוצר קוצר על הסדר. מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה וגו'. מצא למלאך עומד ומחבל, עמד אהרן כנגדו ולא היה מניחו לחבל, אלא ויעמוד בין המתים (במדבר יז יג). אמר לו לאהרן, הניחני ואעשה שליחותי. אמר לו אהרן, משה שלחני, והקדוש ברוך הוא שלחך, והרי הקדוש ברוך הוא ומשה באהל מועד נלך אצלם. לא השגיח המלאך, עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו, שנאמר, וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה (שם שם טו). מהו והמגפה נעצרה. אמר רבי יצחק, שנטל למלאך ועצרו.

לפיכך כשבא משה ליפטר מן העולם, אמר, בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו (דברים לג יא).

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ= יהא ברוך אותו החיל.

וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה= בקטרת שהיה בידו שכפר, שנאמר, ויתן את הקטרת ויכפר (במדבר יז יב).

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו= שאחז את המלאך ועצרו.

אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש, כשראה אהרן למלאך מתריס כנגדו, נתן מחתה על פניו, שנאמר, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דברים לג י). להודיעך כמה קטרת חביבה. אמר רבי יצחק בן אליעזר, תדע לך, שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריבו וערך על המזבח וסדר את השלחן ואת המנורה ואת הכל, ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת. מנין? שכתוב, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו (שה''ש ד טז). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי קטורת הייתם מתכפרים ואף לעתיד לבא כן, עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה (תהלים סו טו). ע''כ.

וראה מה כתבנו עוד בפרק ל פסוק לד, ותרווה צמאונך.

---

פרשת כי תשא

---

איסור ספירת עם ישראל, זכירת מחצית השקל

כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה פורים עמ' א, קא) שבשבת שלפני ראש חודש אדר הסמוך לניסן, מוציאים שני ספרי תורה וקוראים בשני פרשת שקלים (בראש סדר כי תשא), מפני שבזמן בית המקדש היו משמיעים על השקלים באחד באדר, על ידי הכרזת בתי הדין בכל ערי ישראל, שכל אחד מישראל חייב לשקול מחצית השקל בשקל הקדש, ולהביאם לבית המקדש, כדי שיקריבו ממעות אלו החל מיום ראש חודש ניסן והלאה, להקריב הקרבנות מתרומה חדשה.

אמרו חז''ל (ירושלמי פ''ק דמגילה ה''ה) גלוי וידוע לפני הקב''ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, כמו שנאמר (אסתר ג, ט) וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ולכן גם אנו קוראים בשבת זו פרשת שקלים.

וכן נוהגים לגבות עד ליל פורים לפני מקרא המגילה מעות ''זכר למחצית שקל'' וכל מי שלא הספיק לתת המעות הללו לפני פורים יתנם אז לפני המגילה, וכמו שכתבנו לעיל גלוי וידוע לפני הקב''ה וכו'.

יזהרו שלא לקרות המעות הללו ''מחצית השקל'' רק ''זכר למחצית השקל'', צריך לתת סכום השוה לערך שלשה דרהם כסף, שהם תשעה גרם כסף מזוקק לפי מחיר הכסף הגולמי מדי שנה בשנה. (הארת המחבר: הנה לשנתנו הנוכחית א באדר תשס''ט שאלנו סוחרים בדבר סכום הכסף ומצאנו ששוי גרם כסף אחד הוא 2 ₪, ולפיכך הסכום של זכר מחצית השקל היינו 18 ₪) ומי שמצבו הכלכלי קשה די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל. וכל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת ''זכר למחצית השקל'' בסכו''ם הנ''ל, ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מי''ג שנים צריך לתת לזכר למחצית השקל, וטוב להחמיר כדעה זו. וגם הנשים יתנו מעות אלו וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ולכן כל איש שיש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו סך הנ''ל לכל אחד, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן חצי שקל בעדו ובעד כל אחד מבני ביתו מטבע יותר קטן כפי כחו, כי כאיש גבורתו. ומעות אלו שהם זכר למחצית השקל יינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.) וכל המשתדל להיות עושה מעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל (עד כאן מחזון עובדיה).

א''ר אבהו (ב''ב י:) אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא, פירש רש''י, אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה.

אמר רבי יהודה בר שלום, ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמידה את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה. ואף כאן, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן, מעשה העגל. ואם חטאה גדולה שעשו, גרמה למצוה ולזכות. מצות שהן עושין, על אחת כמה וכמה.

ודע שאדם גדול ועשיר בתורה ולימד תלמידים הרבה ורבץ תורה ברבים ושבע מן התורה, אף על פי שהוא מת, אין התלמידים שהעמיד מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין תלמידיו בתורה ובתלמוד ובהלכה ואגדות, ואומרים תלמידיו הלכות ושמועות משמו ומזכירין שמו בכל שעה, ואין מניחין אותו לישון בקבר. וכן אמר רבי שמעון בן לקיש אמר רבי עקיבא, וכן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אין תלמידיו מניחין אותו לישון בקבר, שנאמר, דובב שפתי ישנים (שה''ש ז י). זהו שנאמר (קהלת ה, יא) וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.

וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות, ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד, והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה. ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, משאני מת אין אני נזכר. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן. מנין. ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר, כי תשא את ראש. שא את ראש לא נאמר, אלא כי תשא (בלשון עתיד) (מדרש תנחומא).

כִּי תִשָּׂא פירש רש''י, לשון קבלה כתרגומו כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד. ע''כ.

וכתב רבנו בחיי: אמרו רבותינו זכרונם לברכה רז''ל (תענית ח:) הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך השם אלקי ואלקי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח''כ ברך הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח) ''יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'' בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם, ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח''כ ברך הרי זו תפלת שוא שכיון שנמדד אי אפשר שיהיה בזה נס נסתר, ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד וכן בעצם הדבר השקול והמנוי,

ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים.

ולא הזכיר זאת דרך צווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא לימדך שימנה עתה לשעה זו וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם, ומפני זה בא הלשון סתום בכאן ולא נתפרש אם המנין היה לשעה או מצוה לדורות גם כן, על כן טעה דוד המלך ומנאן בלא שקלים הוא שצוה ליואב ואמר לו (שמואל ב, כד ב) שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם, וכתוב (שם ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה, וכתוב (שם ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וכתוב (שם י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי. ע''כ.

וכן בואו וראו מה קרה לדוד המלך משום שספר את עם ישראל, כמובא בדברי הימים (א, כא א-יז) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם, וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד, וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ, וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי, וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה וגו'.

וכן הוא בגמרא (יומא כב:) אסור לממונה על הכהנים בבית המקדש לספור אותם ואיסור זה אפילו לדבר מצוה, שאמר ר' יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה שנאמר (שמואל א טו, ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (תוך כדי שלקח כל אחד טלה מצאן המלך) שספר אותם למלחמת עמלק שזו מצוה מהתורה (מחיית זכר עמלק).

וכן אמר רבי אלעזר (שם) כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר (הושע ב, א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד, רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר (שם) ''לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר''.

וכן הוא ברמב''ם (פ''ד מהל' תמידין ה''ד) אסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ''ויפקדם בטלאים''

וכן כתב בספר הלכה ברורה (סי' נה ה''ג) כשרוצים למנות את הציבור לדעת אם יש שם עשרה, יש להזהר שלא למנותם (לגלגלותם) במספרים אחד שנים שלשה וכו' או באותיות א' ב' ג' וכו'. ולכן ימנו אותם במחשבה בלבד, או שימנו אותם בפסוק שיש בו עשר תיבות כגון (תהלים כח, ט) הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם, או פסוק (שם ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. וראה עוד בשו''ת יביע אומר (ח''ב חיו''ד סי' טז אות ט).

כתב הרמב''ן הרחיצה הזו דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור.

ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים.

וכן הוא בילקוט שמעוני (פרק ל סי' שפו) כתוב (שמות יט) לך אל העם וקדשתם. שנו רבותינו וקדשתם לטבילה. למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו שנאמר ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם ובישראל מהו אומר (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדשים. מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, אמר, לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר (שם יט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. מכאן אמרו כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו ועליו הוא אומר והיה כשמעו את דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו מכאן אמרו כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש.

---

מעלת הקטרת, הנאת הריח בהלכה ובאגדה

אמרו חכמים (כריתות ו.) אלו הסממנים של פיטום הקטרת:

הצרי (שרף הנוטף מעצי הקטף, ושרף היינו דבר שנוטף מן העץ וקורין שרף, רש''י).

והציפורן (שחלת דמתרגמינן טופרא שחלקה כצפורן), והחלבנה (שרף של סוג כלך, צמח סוככי באיטלקית). והלבונה, מור וקציעה, שיבולת נרד (אזוביון), וכרכום, הקושט, קילופה (קנמון) וקנמון, בורית כרשינה, יין קפריסין (שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס), אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא, ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא ואם נתן בה דבש פסלה חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ע''כ.

וכן מובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פרשת ויקהל דף ריח ע''ב) מעלה גדולה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא, שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהר רע והיה מעביר ממנו את זוהמת היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד אל אביו שבשמים, לפי שהקטרת ודאי משבר את כח היצר בכל הצדדים, וריחו היה גורם לעבוד להקב''ה בלב שלם, כי אין לך דבר בעולם לשבר את הסטרא אחרא כמו הקטרת.

וכן היא מבטלת את הכשפים ודברים רעים מן הבית, ואפילו הריח ועשן הקטרת שעושים בני האדם גם כן מבטל כשפים, והרי קל וחומר, ומה במעשה שבני האדם עושים הוא מבטל את הכשפים, כל שכן קטרת שהקטירו בבית המקדש היה מבטל את כל כחות הסטרא אחרא.

ואמר ר' שמעון (שם) ברית כרותה לפני הקב''ה שכל מי שמתבונן בשכלו במעשה הקטרת ויקרא בכל יום את מעשה הקטרת, ינצל מכל דברים רעים וכשפים שבעולם, ומכל פגעים רעים ומהרהורים רעים ומדין רע ומדבר ומגפה, ויסתלק הדבר והמגפה ממנו ומכל העולם, ולא יוזק כל היום ההוא, וינצל מדין הגיהנם, ומדין המלכות של הסטרא אחרא שאין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליו, ויש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ולא יכולים שאר האומות לשלוט על המקום ההוא, וצריך האדם שיכוין בה. ובמקום שלא מזכירים בכל יום מעשה הקטרת הדינים שלמעלה שורים בו, ומיתות ומגפות רבות יש בו, ואומות אחרות שולטות עליו.

ועוד אמר ר' שמעון לחבריו: אם בני האדם היו יודעים עד כמה חשובה היא מעשה הקטרת לפני הקב''ה, היו לוקחים כל תיבה ותיבה והיו מעלין אותה להיות עטרה על ראשם ככתר של זהב.

וזה האדם שהדין רודף אחריו, הוא צריך לאמירת מעשה הקטרת, ותחילה צריך לשוב בתשובה לפני הקב''ה, ובזה שיאמר את הקטרת אז ודאי יסתלקו הדינים ממנו, וצריך הוא להיות רגיל לקרוא את הקטרת שתי פעמים ביום בבקר ובערב, שהרי כך הקטירו אותו שנאמר ''קטרת הסמים בבקר'' ו''בין הערבים יקטירנה'' וזהו קיום העולם תמיד, שנאמר ''קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם'' שאפילו בזמן שאין מקדש ואין מזבח, עם כל זאת בכל דור ודור יעלה לרצון קריאת פרשת הקטרת לפני ה', והוא קיום העולם למטה וקיום העולם למעלה, ולכן עשה הקב''ה חסד זה לבני אדם מפני שהוא צורך לקיום העולמות, וזהו הבטחה שהבטיח הקב''ה לישראל, שאפילו בזמן שאין מקדש ואין מזבח, עם כל זה קריאת פרשת הקטרת בכונה עולה לו כאילו הקטיר קטרת בבית המקדש.

והיא עומדת לפני הקב''ה יותר מכל עבודות אחרות, כי חביבה היא מעשה הקטרת מכל העבודות ורצונות הטובות שבעולם, ואף על פי שהתפלה היא מעולה וחשובה יותר מכל שאר המצות, על כל זאת אמירת פרשת הקטרת היא חביבה ויקרה יותר לפני הקב''ה,

ועל כן צריכים להקדים אמירת מעשה הקטרת לפני התפלה בכל יום ויום, כדי להעביר את הזוהמא מן העולם, שהוא תיקון כל הדברים בכל יום ויום, כעין הקרבן שהיה חביב לפני הקב''ה ורצה בו, אבל רק אחר שהקדימו תחילה את הקטרת. ע''כ.

הנה מדבר הכתוב כאן על קטרת הסמים הנעשה מסממנים רבים, ודע שלקטורת היה ריח טוב ומיוחד מאוד עד כדי כך שהגמרא (תמיד ל:) אומרת שמיריחו (שהוא רחוק כ 40 קילומטר מבית המקדש ששם היה הקטורת) היו מריחים ריח פיטום הקטורת, אמר ר' אלעזר בן דגלאי עזים היו לאבא בערי המכור והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת.

וכן (יומא לח.) מעולם לא יצאת כלה מבושמת מביתה מפני שריח הקטורת היה מאוד חזק ונדף בכל העיר, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה'.

וכן נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. ע''כ.

ולא לחינם נתן לנו הקב''ה את חוש הריח, שע''י חוש הריח ניתן לעשות מצוות ולהתפקח, שאמר רבא (יומא עו:) בשמים שהרחתי עשוני פיקח, ועוד שאיתם אפשר להשלים חיוב מאה ברכות בכל יום כמבואר בש''ע (או''ח סי' מו סע' ג), לעשות נחת רוח לה' ולזכות לעולם שכולו טוב. ומי שרוצה להיות חסיד ירבה לברך (מתי שאפשר ע''פ הלכה).

וכן אמרו חכמים (הוריות יג:) חמשה דברים משיבים את הלימוד ואחד מהם זה בשמים, ובמקביל לזאת מי שמריח רע של נבילה יהיה לו קשה להבין לימוד התורה.

וכן כתב הבן איש חי (שנה שניה סוף פרשת פינחס) בשם האר''י ז''ל שיתרחק ויברח מן ריח נבלה או שאר ריח רע, כי יזיק לנפש, וכן כתב (שם פרשת ואתחנן) שכשיפטר האדם מהעולם הזה התחתון תתבטל ממנו הנאה שבפה, ויחיה בגן עדן בהנאת הריח, כי שם בגן עדן התחתון תתלבש הנפש בגוף ממש, אך הוא חומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה, אלא יחיה ויתקים ע''י הנאת הריח הטוב שמריח בגן עדן התחתון כנודע,

וזהו הטעם שנוהגים שבתוך שנים עשר חודש מביאים יורשי הנפטר מי ורדים או שושנים וכו' ואוחזים אותם ועומדים בפתח בית הכנסת, כדי שיברכו הנכנסים והיוצאים, גם דרכם להחזיר אותם על כל הקהל שיברכו עליהם, ומשתדלים לזכות את הרבים תמיד בבקר ובערב בברכה זו של הריח בתוך שנים עשר חדש, מפני שהנפטר נפשו בגן עדן התחתון, ששם נהנה ונזון מן הריח הטוב, לכך תועיל לו ברכת הריח במנוחת נפשו יותר משאר ברכות, גם יש טעם בברכת הריח למנוחת נפש הנפטר מפני כי גם היותו בחיים חיותו בעולם הזה יש הנאה לנשמה מן הריח, כמו שאמרו ז''ל על הפסוק (תהלים קנ, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח (ברכות מג:), וזה בזה תלוי שהנשמה נהנית מן הריח בעולם הזה מפני שזהו מזון שלה אח''כ בגן עדן.

ומאחר שנתן הקב''ה הנאה בפה בעינים ובריח, תקנו חכמינו ז''ל ברכות עליהם, מפני שיצר הרע מתגרה יותר באיבר שיש בו הנאה לאדם, ועל ידי הברכות אשר נתקנו בהנאות שלשה איברים אלו, אז נשמרים איברים אלו מנזק היצר הרע המתגרה בהם, ולכך כמו שנתקנו ברכות על אכילה ושתיה שבפה, כך נתקנו ברכות על הראיה ועל הריח שבחטם.

ועל זה כתב דוד המלך עליו השלום (תהלים קנ, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו זה הריח (ברכות מג:) שאף על פי שהגוף גם נהנה ממנו, על כל זאת, הנאת הנשמה מן הריח היא יותר מרובה מהנאת הגוף, כי הנאת הגוף מסתלקת תיכף ומיד כשיעבר הריח, אבל הנאת הנפש מן הריח מתמדת ונשארת כחה בה, ומטעם זה אין מברכים על הריח ברכה אחרונה, מפני כי אצל הגוף הנאה מועטת היא, שעוברת ממנו תיכף, וכן אין מברכים ''שהחינו'' על הריח, אע''פ שהוא בשמים שמתחדש משנה לשנה, מפני שהנאת הריח אצל הגוף היא מועטת, ואע''פ שאצל הנפש היא הנאה מרובה, לא שייך לברך שהחיינו בעבור הנאת הנפש, כי הנפש נצחית ולא תמות, ע''כ.

והנה מובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פרשת ויקהל דף רח ע''ב) שלאחר שחטא אדם הראשון והופשט מלבושו הרוחני, עשה הקב''ה לנפש האדם לבושים אחרים מעלי אילני בשמים שבגן עדן הארץ, שכשיצא האדם מגן עדן נתעצבה נפשו, לפי שיצאה ממקום צהלה ושמחה ודבקות למקום חשך וצלמות. ואלו הלבושים היו מעלים ריחות של בשמים מגן עדן, ובזה נתישבה דעתו ונתעורר בשמחה לעשות כל ימי חייו רצון בוראו בזריזות לישובו של עולם, וזהו שכתוב אצל יעקב אבינו (בראשית כז כז) ''וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו'' שהם היו בגדי אדם הראשון שהוציא מן גן עדן, וטעם הדבר שבירך יעקב אבינו את יצחק אבינו אע''פ שהוא חשב שזה עשו, הוא מפני שנתישבו נפשו ורוחו של יצחק באותו בהריח ואח''כ ברכו.

ומשום זה כשיוצאת השבת צריכים להריח בבשמים כדי שתשוב נפשו באותו הריח על צער של אותו רוח העליון הקדוש שנסתלק ממנה והריח המשובח בבשמים הוא ריח של עלי הדס.

וכן כתב מרן בש''ע (או''ח סי' רטז) אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח אבל לאחריו אין צריך לברך כלום (הארת המחבר: אלא אם כן הוא מריח כדי לראות אם יש ריח או שמא נדף, וכן אם הוא בעצמו מריח, מפני שלפעמים האדם יהיה מצונן ולא יריח. וכמו שמותר לטעום מן התבשיל אם הוא מוכן או לא בלי ברכה).

אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס''ק (שמן המור) מברך בורא מיני בשמים. ואם היה פרי (כל סוגי הפירות) ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות.

וכתב הבא''ח (פרשת ואתחנן) והסימן לידע ולהבחין בין מין עץ לבין מין עשב זה הכלל: כל שהקלח שלו קשה, ונשאר הקלח משנה לשנה, ואין עליו יוצאים משרשיו אלא מגזעו וכל שכן מעציו, הרי זה עץ ומברכים עליו בורא עצי בשמים, וכל שהקלח שלו רך כירק או אפילו שהוא קשה והוא אינו נשאר משנה לשנה, הרי זה מין עשב ומברך עליו ''עשבי'' ויש אומרים שאפילו אם הקלח רך אם הוא נשאר משנה לשנה הרי זה מין עץ וכל היכן שיש מחלוקת בדבר יברך מיני בשמים.

וכן כתב מרן בש''ע (שם סע' ד) על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב. וכן (שם סע' יד) המריח באתרוג של מצוה מברך עליו ויש אומרים שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו

וכן (סי' ריז סע' ב) אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמיטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשוים וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא.

וכן (שם ד) בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלוי בצוארה או אוחזת בידה או בפיה אין מברכים עליהם לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר, (אבל אם הסירה אותם הניחתם על שלחן או אגרטל מותר לברך עליהם, ורק ביודעה ומכירה ומכוין לדבר עבירה אסור. חזון עובדיה ט''ו בשבט הל' ברכת הריח הל' יח)

וכן (שם ה) בשמים של עבודת כוכבים אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם.

וכן כתב מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (חזון עובדיה ט''ו בשבט הל' ברכת הריח) שגם על חצי לימון מברכים ''הנותן ריח טוב בפרות'', אבל על קליפתו בלבד מברך ''בורא מיני בשמים'', (יביע אומר ח''ט דף קסה). ואם בירך במקום הנותן ריח טוב בפרות, בורא עצי בשמים יצא (בהארה עמ' שכ).

וכן כתב הרב (שם) שהוא נוהג לברך על הלימון בפרט בשבתות וימים טובים ויום הכיפורים (הארת המחבר: דוקא ביום הכיפורים מותר להריח, מה שאין כן בתשעה באב שאסור, כמו שכתב הרב בחזון עובדיה ארבע תעניות עמ' שלט) לברך הנותן ריח טוב בפרות עם שאר ברכות הבשמים, להשלים מאה ברכות.

המור שהוא אחד מסממני הקטורת, והוא דם חיה שמצטבר בצוארה, ומתבשמים בו בני אדם, מאחר שאינו לא מין עץ, ולא מין אדמה, מברך עליו בורא מיני בשמים,

וכן ריח טוב של בושם המיוצר בזמנינו מחומר סינטטי שאין בעצמותו ריח טוב, מכל מקום יש לברך עליו בורא מיני בשמים.

דבר שברכת הריח שלו ''בורא עשבי בשמים'', ובירך עליו ''בורא עצי בשמים'' וכן להיפך, לא יצא. אבל ברכת מיני בשמים פוטרת הכל. ומכל מקום אם הבושם של עץ הוא רך ודומה לעשב, אם בירך עליו בורא עשבי בשמים, בדיעבד יצא.

ואם הוא מסופק אם זה עץ או עשב יברך בורא מיני בשמים, וכן אם בירך שהכל נהיה בדברו, יצא.

על הצפורן שנקרא בלשון ערבי קרונפול, מברכים בורא עצי בשמים. ועל עשב הנקרא ''ריחאן תימני'' מין עץ הוא ומתקיים שנים רבות, לפיכך ברכתו בורא עצי בשמים, ועל הנענע מינטא ברכתו בורא עשבי בשמים. מי ורדים שבישלם עם הורדים, וקלטו המים ריח טוב מן הורדים, יש אומרים שיש לברך עליהם בורא עצי בשמים, ויש אומרים בורא מיני בשמים.

ולענין קפה היוצא מן המטחנה או אחרי הכתישה וריחו הטוב נודף, המברך יש לו על מה לסמוך. (ובמשנה ברורה (סי' רטז ס''ק טז) כתב לברך עליו ''הנותן ריח טוב בפרות).

וכן מאכל איסור שיש בו ריח טוב מותר לברך ולהריח בו, אבל דבר האסור בהנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ועומד להריח בו, אסור להריח בו, (וראה מה כתב בעמוד לד) עד כאן מחזון עובדיה.

וכן כתב (הליכות עולם ח''ג עמ' צב) שאחר ברכת המזון יש נוהגים לחזור ולברך ברכת הריח, ונראה שזהו כשהסירו מעל השלחן עצי הבשמים אחר שבירך עליהם לפני הקידוש, וחזרו והביאום לפניו אחר ברכת המזון.

אבל אם היו מונחים כל זמן על השלחן לפניו, אין לחזור ולברך עליהם אחר ברכת המזון, מכיון שלא הסיח דעתו מהם. והיודע בעצמו שהוא עתיד להריח אחר ברכת המזון, אפילו אם חזרו והסירו הבשמים מעל השלחן וחזרו והביאום על השלחן אחר ברכת המזון, אינו רשאי לברך עליהם, אם לא הסיח דעתו מהם, ואף על פי שיש אומרים שברכת המזון נחשבת היסח הדעת לענין ברכת הריח, מכל מקום כיון שיש חולקים ספק ברכות להקל. ע''כ.

ובילקוט יוסף כתב (ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד תקנב) על ההדסים, פרח ההדרים, ורד, יסמין, שיבה, צפורן, וקנמון, מברכים בורא עצי בשמים. ועל רודה, ונרקיס, מברכים בורא עשבי בשמים.

וכן (שם עמ' תקנד) המטייל בגינתו בשבת ויום טוב, ומתכוין להריח מהשושנים והפרחים שבגינה, מברך ברכת הריח, ולא חיישינן שמא יתלשם בשבת ויום טוב. (ובהערות כתב הרב, לגבי הדס שנתלש ביום טוב או בשבת, שמותר לברך עליו בלי שיטלטלו).

וכמה טוב לו לאדם להכין לו צידה לדרכו, לסדר לו בצד כמה ברכות שיוכל לברך בכל יום, וכמו שנותן לגופו לאכול כך גם צריך לתת לנשמתו וידוע שהנשמה ניזונת רק מהרוחניות, (ומה שגם הנשמה שבעה רק מהתורה שהיא ''הדובדבן שבקצפת''), והנה בן זומא אומר (אבות פ''ד מ''א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, ופעמים שאנו שצריכים ללמוד מאותם אלו אנשים שמרויחים כסף בשיטות קלות ומועילות, וכגון שפעמים אנו נכנסים לחנות או למקום מסויים, והנה ישנה שם מכונה אוטומתית המאפשרת לקחת שתייה אוכל וממתקים תמורת תשלום, וזה בעל המכונה יושב בבית ומרויח כסף.

וכמו כן גם אנו למה לא ננצל את השיטות הקלות האלו לעשות נחת רוח להקב''ה, כגון: שאדם יניח בשמים בבית הכנסת או בכל מקום שיברכו, בצורה מסודרת שיברכו ברכות הריח, כגון, ציפורן בתוך רשת שיוכלו לברך עצי בשמים, וכן יקנה נענע יבשה (שיחזיק להרבה זמן) ויברך עליו עשבי בשמים, וכן ישים בושם בבקבוק קטן, ועל זה הדרך, ואז יוכל ללכת לביתו וללמוד ובחשבונו ירשם לא רק לימודו אלא גם אותם הברכות שיברכו עליהם, ונמצא יושב בבית ומרויח זהב טהור.

---

השפעת הדיבור על הסביבה על פי הפשט ועל פי הסוד. גלגולו של האדם.

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק מובא בגמרא (כריתות ו:) וכשהוא שוחק אומר הממונה לשוחק: הדק היטב היטב הדק דברי אבא יוסי בן יוחנן, שאמר ר' יוחנן כשם שהדיבור רע ליין כן הדיבור יפה לבשמים, פירש רש''י: במסכת מנחות בפרק כל הקרבנות (דף פז.) שכאשר הממונה רואה שצריך להפסיק להוציא יין מהחבית היה מקיש בקנה למוציא היין ורומז לו, ולא היה מדבר בפיו שהדבור רע ליין.

וכן כתבנו התוספות (כריתות ו:) כל זה מפני שההבל קול מועיל יותר מהשתיקה.

וכן פסק הרמב''ם להלכה (פ''ב מהל' כלי המקדש הל' ה) שכשהוא שוחק אומר הדק היטב הדק היטב כל זמן ששוחק ומערב הכל. וכן כתב מרן הכסף משנה.

וגם הטכנולוגיה המודרנית שרק עכשיו שמה לב לזה שלקול יש השפעה, שזה כבר כתוב בתורתנו הקדושה עוד ממתן תורה. הנה בספר המהפך לרב זמיר כהן שליט''א (עמ' 82) כתב שהחוקר היפני ד''ר מאסרו אמוטו הוכיח באמצעות בדיקה מיקרוסקופית, כי מים הנמצאים במקום בו נאמרים דברים חיוביים או שליליים, מושפעים פיזית מאיכות הדבור, וכפי שמוכח מבדיקתם במיקרוסקופ בעל עוצמת הגדלה רבה. וכך מתבצעת הבדיקה:

1. מציבים כוס ובה מים טהורים, שנשאבו ממעיין או מנהר, והנוכחים מדברים דיבורים חיוביים או שליליים.

2. מטפטפים 1/2 סמ''ק לצלוחית מבחנה ומקפיאים אותה בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות במשך 3 שעות.

3. מוציאים את המים שהוקפאו מהמקפיא ובוחנים אותה במיקרוסקופ המגדיל פי 200 עד 500 פעם, בחדר שהטמפרטורה בו מינוס 5 מעלות,

התוצאה מדהימה, מתברר שאם הדיבורים היו חיוביים כגון מילים של מחמאות שבח וקירבה, מתקבלות צורות קריסטל נפלאות, ואם הדיבורים היו דיבורים שליליים של בזיון, קללות וכעס, מתקבלות צורות מכוערות, ע''כ.

הנה נוכחנו לדעת את הכח העצום שיש בפה האדם שגורם לקטורת להיות יותר טובה יותר מועלת, וזאת מפני שיש בהבל פיו של האדם כח גדול אשר הוא יכול לפעול בו,

ודע שההבל פיו של האדם בזמן שהוא לומד תורה היא הכי מועלת לו ולעולם כולו. שכך כתב בנפש החיים להגר''ח מוולאז'ין זצ''ל (שער ד' פי''א) שמאז בריאת העולם נשתלשלה וירדה התורה כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם כמאמרם ז''ל בא משה והורידה לארץ, כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק על ידי הבל פינו והגיוננו בה, והאמת בלתי שום ספק כלל שאם היה העולם כלו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחת ממש מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מיעוטו חס ושלום הכל רק כפי הענין ורב עסקנו בה, ולכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו, כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה, ע''כ.

וזה אחד הטעמים שאנו נוהגים לעשות חנוכת בית וללמוד בו דברי תורה שזה מוציא את הטומאה ומכניס את הקדושה, (ראה על זה בשו''ת מבשרת ציון ח''א חיו''ד סי' יט להרה''ג הרב בן ציון מוצפי שליט''א, ובין היתר כתב שם בשם הזוהר הקדוש: שטלטול האדם ממקום למקום וכן מבית לבית הוא לו תיקון וייחשב במקום גלגול)

וכן אם אתה במקום מסוים לומד תורה אתה מקדש את המקום ואם יש שם נשמה מגולגלת יש לך כח לתקן את הנשמה מהדומם, להעלותו אל הצומח, ואל החי (הטמא ואח''כ הטהור, כמו שיבואר בהמשך בגלגול החי), ואל האדם. (כמבואר בשער המצות בפרשת עקב, במצות ברכת המזון)

ואמנם הרשע ע''י מעשיו, גורם להפך שמורידים ולא מעלים, ויש מיני עונות שגורמים שחלק האדם ירד עד בחינת הדומם, ויש עד הצומח, ויש עד החי בלי מדבר. ולכן כנגד זה, יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע''י עוונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה. והנה אלו המתגלגלים בגלגולים אלו, יושבים שם זמן קבוע, עד שימרק עונו שגרם לו להתגלגל שם בצומח, וככלות זמנו עולה ומתגלגל בבעל חי, וככלות זמנו עולה ומתגלגל באדם ממש. כמו שנבאר לפנינו,

בספר מאור ושמש לרבנו ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין, (פרשת פנחס פרק כז פסוק א) כתב כי הנה ידוע שהשי''ת ברא העולמות לְכַבְּדוֹ לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ וּלְסַפֵּר הוֹדוֹ, ושלשל העולמות בצימצום אחר צימצום, ובעת הבריאה נפלו כמה אלפים ניצוצים קדושות כידוע. ועיקר עבודתנו לְהוֹצִיא הַיָּקָר מִזּוֹלֵל ולהעלות הניצוצין לשרשם, עד שנזכה שיהיה בירור העולמות ושיתבררו העולמות - אז תהיה הגאולה השלימה, ותהיה תחיית המתים. וגם האבות הקדושים, זאת היתה כל מגמת עבודתם - לברר העולמות ולהעלות כל ניצוצות הקדושות לשרשם, בכדי שתהיה הגאולה שלימה בימיהם. אמנם, לא הספיקו לתקן הכל,

ולכן כל אחד מישראל חובה עליו להעלותן כפי יכולתו. וזאת היתה כוונת השי''ת במה שהנחילנו הארץ הקדושה, כי היא מבחר כל הארצות, כידוע ממאמר חז''ל (תענית י א) שכל הארצות שותין מתמצית של ארץ ישראל, ולשם נתגלגלו הניצוצות היותר קדושים בכדי להעלותם, ובאם לא היו חוטאין - היו מבררין הכל על מקום מנוחתם, ולא היו צריכין לגלות, אמנם מפני חטאינו הוצרכנו לגלות בכדי לתקן על ידי הגלות כל הפגמים ולברר העולמות. והנה הניצוצות נפלו בדומם צומח חי מדבר - ולכן צריך האדם בכל עסקיו, הן באכילתו ובשתיתו ומלבושיו וּנְוַת בֵּיתוֹ, בכולם יתכוין להעלות הניצוצים שבדומם צומח חי מדבר - לקשרם לשרשם. ולכן עַם - הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט ב) - שבבשר כבר הועלה הניצוץ מדומם וצומח עד שבא לבחינת חי, ואז מן הצורך להעלותו לגמרי לשרשו, ולכן צריך אז לתקונים רבים; לשחיטה כשרה על ידי שוחט כשר ירא השם, ואחר כך צריך למליחה, בכדי שיעולה על ידי זה לעלות לשרשו. ולכן עַם - הארץ שהוא בעצמו צריך עליה על ידי הצדיק - ואיך יעלה הניצוצין. ולכן אנו רואים שיש צדיקים שנוסעים אליהם הרבה יראי שמים - ויש צדיקים שאין נוסעין אליהם כל כך. וכן בעניני הדירות ומלבושים והמאכלים; יש מהם שיש להם הכל בהרחבה - ויש מהם שאינם כל כך בריוח. והכל הוא מפני שזה הצדיק יכול להעלות הנשמות והניצוצות הקדושות ולקשרם לשרשם יותר - לכן הנשמות והניצוצין הקדושים שבדומם צומח חי מדבר נמשכים למקום שתהיה להם עליה. ע''כ.

הנה בהיותינו בזה נכתוב בס''ד הקדמה למה שראינו בספר שער הגלגולים (הקדמה כב) לצורך הענין,

הנה מובא בשער הגלגולים (שם) כי כמעט אין אדם בארץ אשר ימלט מגלגולים אלו. כי הנה הרשעים אחר מיתתם, נכנסים בגיהנם, ומקבלים שם ענשם, ומתכפר להם. ומשפטם י''ב חדש. ויש רשעים שכתוב בהם ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ואינם זוכים ליכנס לגיהנם אחר פטירתם למרק עונם, אמנם נפשם הולכת מדחי אל דחי בגלגולים משונים (והם נקראים בסבא דמשפטים בשם נשמות ערטילאין (זוהר שמות צט:), והם הולכים מדחי אל דחי ביד מלאכי חבלה והם המתגלגלים בצמחים ובחיות רעות, ובשרצים ובבהמות טמאות ובבהמות טהורות, כפי עונש חטאם אשר חטאו בעולם הזה, מנחת יהודה), עד ימרק ענשו קצת ויוכל ליכנס אח''כ בגיהנם י''ב חדש להתכפר לגמרי.

ולאלו אין זמן קצוב, כי לפעמים ילכו בגלגולים ההם עשרים שנים, או מאה, או אלף, והכל תלוי כפי ערך העונות שעשה בתחלה בעולם הזה. אמנם הצדיקים ותלמידי חכמים, אין אור של גיהנם שולטת בהם, כמו שכתבו חז''ל על אלישע אחר שלא דנו אותו משום שעסק בתורה, ולכן הם צריכים להתגלגל בעולם הזה למרק איזה חטא אשר להם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והנה, הצדיק אחר פטירתו מן העולם הזה, הוא מוכן לעלות במדרגה במעלות גדולות בעולם הבא, אבל לא בפעם אחת,

האמנם תכף אחר פטירתו יענישוהו, למרק העונות היותר חמורים אשר לו, ואז יכניסוהו במחיצה אחת במעלה, ובהגיע תור עלייתו למחיצה יותר עליונה, יחזירוהו להענישו למרק החטאים היותר קלים מן הראשונים, ואז יעלה במדרגה שנית יותר עליונה, אח''כ יחזרו להענישוהו עוד על דקדוקי מצות שהם כחוט השערה, בסוד וסביביו נשערה מאד, ואז יעלוהו במחיצתו האמיתיית הראוייה אליו.

והנה הצדיקים גמורים כדוד המלך ע''ה ודניאל, הוצרכו להתבשר מאתו יתברך, שינוחו בעולם הבא ולא יצטרכו לעונשים ולגלגולים האלה, וכמ''ש דוד המלך ע''ה לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים וגו', ונתבשר ע''י אביגיל הנביאה, באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו'. גם דניאל נתבשר וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין.

וכבר כמה פעמים הייתי עם מורי ז''ל הולך בשדה, והיה אומר לי, הנה איש אחד הנקרא בשם כך, והוא צדיק ות''ח, ולסבת עון אחד פלוני שעשה בחייו, הוא עתה מתגלגל תוך אבן זה, או צומח זה, וכיוצא בו.

והנה כתב הרב שאחר פטירת האדם, נפרעים ממנו על חטאתיו, קודם שיכניסוהו בגיהנם, בהרבה מציאיות של עונש, וכלם נקראים גלגולים. רוצה לומר, כי יתגלגל או בדומם, או בצמח, או בחי, או במדבר. וכמעט רוב בני האדם לא ימלטו מלהתגלגל בגלגולים אלה. והטעם הוא, כי אינו יכול לקבל ענשו, עד שיהיה מוגשם בגוף ונפש, ואז בהתגלגלו שם, סובל ומרגיש הצער ההוא, ועל ידי כך מתכפרים עונותיו. ואמנם כפי ערך חטא האדם, כך בחינת אופני גלגולו, אם בצומח, אם בב''ח וכו'. ולכן אפילו הצדיקים ות''ח, יש קצתם אשר מתגלגלים ע''ד הנז''ל, מחמת שבחייהם בא לידם איזה עון, הצודק כפי עונש הגלגול ההוא, ואח''כ עולים במעלה הראויה להם, כי בהכרח העון צריך להמחק, והקב''ה אינו ותרן, כי הוא תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט. ואע''פ שהוא צדיק גמור, לא יקבל ממנו שום שוחד על מצוה כמו שכתבו חז''ל, ולא עוד אלא שגם כשירצו להעלותו במדרגה יותר עליונה, חוזרים ומגלגלים אותו בגלגולים הנזכר, אם עדיין נשאר להם למרק איזה עון שצריך גלגול כזה.

ואמנם אע''פ שסדר עלייתם הוא מן הדומם אל הצומח, ומן הצומח אל החי, ומן החי אל המדבר. הנה לפעמים ויעלה המגולגל שתי מדרגות יחד, כמו מי שנתגלגל בתחלה בדומם שהוא העפר, ותבא איזו בהמה ותאכל עשב, ובו מעורב מעט עפר, אשר בו היה מגולגל הנפש ההיא, והנה עתה נפש זו נתגלגלה בבהמה ההיא, ועלה ב' מדרגות יחד, שהוא מן הדומם אל הב''ח. או באופן אחר, כי אם יהיה מגולגל בצומח, שהוא הירקות ופירות האילן, ויאכלם האדם, נמצא כי המגולגל ההוא עלה מן הצומח אל האדם, והם ב' מדרגות ביחד. ולפעמים יעלה המגולגל כל המדרגות בפעם אחת, שהוא מן הדומם לאדם, כגון הרי שהאדם אכל מעט עפר שנתערב בתוך התבשיל, ובאותו עפר היה מגולגל אחד, נמצא שעלה מן הדומם לאדם.

ודע, כי המגולגל במים ובמלח, אינם נקראים דומם רק צומח, והטעם הוא, לפי שהמים הם חיים ונגרים ונובעים ואינם דוממים כמו העפר. והמלח נעשה מן המים, ולכן נקרא גם הוא צומח. וזה שכתבו רז''ל במסכת שבת, הנוטל מלח מן המחצב שלו, חייב משום קוצר. וידוע הוא, כי אין קצירה אלא בצומח.

ודע, כי אין לך שום אחד מאלו המתגלגלים כנזכר, או שום נשמה שנענשת בב''ד של מעלה, שאין לפניו כרוז אחד שמכריז ענשו ועונו תמיד בכל הזמן ההוא שהיא מתגלגלת שם, או שנענש שם כנזכר, ואינו זז משם. גם יש עמו שוטר א', שמעניש אותו באותו עונש הראוי לו, או שמגלגלו באותו גלגול הראוי לו, כגון מי שנתגלגל במים, הנה השוטר ההוא עומד עליו תמיד, להפילו במים בכל רגע, עד זמן הקצוב לו. גם רוב המתגלגלים או הנענשים כנזכר, יש לפניהם ב''ד שדנים אותו בעת גלגולו או ענשו, ומשנים את ענשו מעת לעת, מעונש זה אל עונש אחר, כפי הדין והמשפט הראוי לו. ע''כ.

וראה עוד בזה בספר טעמי המצות (עניני שמחות אות תתריט והלאה). ובקונטרס אחרון (אות תתריח, ד''ה ובספר) כתב בשם ספר יסוד האמונה שענין הגלגול הוא דווקא עם גבר ולא עם אשה, ובספר דבש לפי כתב שהגלגול הוא רק לזכרים ולא לנקבות כי הנקבות מקבלות עונשן בעולם הבא ובגיהנם, ולפעמים תתגלגל האשה בעבור בעלה בסוד ''ויצאה אשתו עמו''.

ובש''ע האריז''ל כתב שאדם הבא פעם ראשונה לעולם הזה והיה חדש ואז באה בת זוגו עמו כמו כנודע, והנה כשבא הזמן שראוי לישא אשה אז מזדמנת לו בת זוגו בלי שום טורח כלל ועיקר. אמנם אם חטא והוצרך להתגלגל עליו והוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו שמגלגלים גם לבת זוגתו פעם אחרת בעבורו, הנה האדם הזה כאשר תבוא לו אשה לא תזדמן בת זוגו עליו אלא ע''י צער גדול וקטטות ומלחמות גדולות שהיה לו קטרוגים, וזה נקרא זיווג שני.

וכן כתב (סוף עניני שמחות) בשם ספר נועם אלימלך (במדבר) שיש שלש מדרגות הגורמים לאדם שיהיה צדיק:

א. מצד הגלגול, שהיה צדיק בגלגול ראשון ומחמת זה נקל לו להיות גם עתה,

ב. מחמת זכות אבותיו שהיו צדיקים ומחמת זכותם חולקים להם כבוד בפמליא של מעלה שיהיו בניהם צדיקים,

ג. מחמת שהשם יתברך ברוך הוא גזר בבריאת העולם שיהא כך וכך שמות ראובן, כך וכך שמות שמעון, ועתה כשנתגלגל איזה אדם בעולם ונותנים לו שם בשם צדיק אחד שהיה כבר בעולם, זה גורם לאיש הזה שיהיה גם כן צדיק, מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון.

והחילוק שבין הצדיק שהוא מחמת גלגול הראשון ובין הצדיק שהוא מחמת זכות אבותיו, הוא כך: שהצדיק מחמת הגלגול הראשון נהנין ממנו עצה, מחמת שהיה כבר בעולם העליון ושמע הכל מה שעתיד להיות בעולם, ולכן יש לו כח זה ליתן לו עצה,

אבל הצדיק מחמת זכות אבות לא כן הוא במדרגה זו.

ופירש הבעל שם טוב את הפסוק (תהלים קז, ה) ''רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף'' למה עשה ה' יתברך ככה שיהיה האדם רעב או צמא? הלא יכל לברוא את האדם שיחיה בלא אכילה ושתיה? לזה אמר נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף, רוצה לומר לכך עשה ה' את האדם שיהיה רעב לאכול וצמא לשתות, כדי שיעלה הניצוצות הנפשות אשר נתמעטו במאכל, וזהו שאמר נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף.

ובספר אגרא דכלה (פ' דברים) כתב שצריך כל אדם להעלות הניצוצות הנוגעים לחלק נשמתו, על כן יש מאכל שיערב לאחד יותר מלזולתו, כי מגיע לחלקו.

ובסידור האר''י ז''ל כתב שיש איזה מגולגל והוא רשע גמור, ואם אינו יודע האוכלו לכוין, יכול המגולגל להזיקו ולהפכו לרשע גמור גם כן כמוהו, ולכן צריך לכוין מאד בברכת הנהנין, ומי שמכוין כוונה הראוי לאוכל, ידע בבירור שלא יניחוהו מהשמים לאכול דבר רע ויסירהו מלבו.

ובספר אמרי קודש להרב הקדוש מסטרעליסק כתב שיוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וכו', הסיבה לזה היתה מחמת כוונה שאינה ראויה שהיתה לו פעם אחת באכילתו ונזדמן לו ניצוץ שלא כהוגן. ע''כ.

ונתחיל לבררם מקצתם בעזרת השם יתברך:

דומם

כתב בספר שומר אמונים ח''ב (מאמר פתחו שערים דף רסו) יש נשמות נדחות בכל פנה ופנה וכמעט בכל אילן ובכל אבן בגודל צער וצרה, ועיקר גלות השכינה הוא בשביל להעלות אלו הנשמות הנדחות בעונותם, ועל ידי עניית אמן יהא שמיה רבא, בכח האויר הקדוש והבלים הקדושים והיחודים הקדושים המסתרגים מזה, ובכח אור הקדוש המופלא הבוקע והיוצא מזה, יש בכח לאלו הנשמות לאחוז בהבלים ולהמלט מפח יוקשים.

וכן כתב הרב יוסף חיים זצוק''ל (נפלאים מעשיך פ''פא) על חכם אחד שנכנס בעלילות רשע לבית האסורים בחדר מוסגר לבדו שלשים יום, וזה החכם ניצל את הזמן ולמד שם תורה יומם ולילה על פי הסוד וזכה לחדש חידושים גדולים, ולכשיצא משם תמה החכם על מה נתגלגל לו להיות אסור שם על לא עול בכפיו, והנה בלילה נגלה לו מלאך ואמר לו דע לך שבמקום שהייתה היה הרבה נשמות קדושות מגולגלים בדומם שבחדר, ואי אפשר להוציא אותם אלא על ידי לימוד הסוד שתלמד במקום ההוא ממש, ולכן גלגלו מן השמים שתלמד שם.

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות קטז בהארה) כתב בשם האר''י ז''ל שסוד הדומם הוא כי לפעמים יפול צרור עפר תוך האכילה ולא ידע האדם מציאותו, ולפעמים יש בו גלגול נפש כמו בנבל והיה לאב''ן.

ובספר הנהגות אדם כתב שבזמן שבית המקדש קיים, היו מוציאים ניצוצי קדושה ע''י קרבן, מה שבדומם ע''י מלח שכתוב על קרבנך תקריב מלח, ומה שבצומח ע''י נסכים ומנחות, ומה שבבעל חי ע''י הבהמה, מה שבמדבר ע''י התשובה של האדם המתודה ע''י הקרבן.

ובספר מדרש תלפיות (אות ג) כתב בשם הציוני (פרשת ויקרא) שמוכיח מדברי המקובלים שאדם מתגלגל דוקא בבהמה ולא בחיה, ולכן לא ציותה התורה קרבן מחיה, ע''כ.

ובשער הגלגולים (הקדמה כב) נתבאר בענין נבל הכרמלי, שכתוב בו וימת לבו בקרבו, והוא היה לאבן שנתגלגל באבן, וכן כשנהרג בלעם נתגלגל באבן אחת,

וגם ענין הגלגול בדומם, נרמז אצלינו בפסוק ''כי אבן מקיר תזעק'', כי יש מגולגלים באבן שבקיר שהיא בדומם, ומשם זועקים מרוב העונש אשר להם שם.

וכן המדבר לשון הרע וכיוצא בו, מתגלגל באבן דומם, כמו שביארנו בענין נבל, שכתוב בו ויהי לאבן, כי תמורת הדבור הוא דומם.

והנה הבא על אשת איש, אשר מיתתו בחנק, מתגלגל בריחיים, שנותנים בהם החטים, וטוחנים על ידי המים המגלגלים הריחים, ושם נידונים האיש והאשה ההיא, בסוד תטחן לאחר אשתי. ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים (עניני שבת אות שה בקונטרס אחרון) כתב בשם ספר בני יששכר כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרה''ק מו''ה צבי הירש מזידיטשוב זצוק''ל נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן? ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ''ע שלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים,

נענה אחד מן החברים ה''ה הרב המקובל מו''ה ישראל דוב זלה''ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיון שהוא לחם אבירים נבלע באברים שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת.

צומח

מובא בשער הגלגולים (הקדמה כ''ב) שענין הגלגול בדומם, נרמז אצלינו בפסוק כי אבן מקיר תזעק, כי יש מגולגלים באבן שבקיר שהיא בדומם, או בכפיס מעץ יעננה שהוא הצומח, ומשם זועקים מרוב העונש אשר להם שם.

וכן המאכיל נבלות לישראל, מתגלגל בעלה האילן, והוא הצומח, ואז ענשו הוא, שהרוח מכה בעלה ההוא, ומחזירתו לכאן ולכאן, ואין לו מנוחה. וכשנשלם זמן הקצוב לו, נעקרת העלה ההיא מן האילן, ונובלת ונופלת לארץ. וזהו בדוגמת מיתה ממש אצלו שנכרת ונעקר מן העולם. וזה סוד פסוק והעלה נובל. כי מי שמאכיל נבלות לישראל, מתגלגל בעלה הנובלת לארץ. גם זה סוד כי תהיו כאלה נובלת עליה. ולפעמים כי אחר שהעלה הזאת נובלת, חוזר להתגלגל בעלה אחרת, וגם היא נובלת עד כמה פעמים, על דבר האדם שמתגלגל בעולם הזה כמה פעמים כפי העונש הראוי להם.

ויש מי שמתגלגלים במים, והם גם כן נקראים צומח, כנז''ל והם אלו, מי ששופך דמים בעולם הזה, מתגלגל במים, וסימניך על הארץ תשפכנו כמים, ונאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וענשו הוא שעומד בקלוח המים, ושם המים נקלחים עליו תמיד, והוא רוצה לקום ולעמוד, והמים מפילים אותו בכל רגע, ואין לו מנוחה כלל, ותמיד הוא מתגלגל סביב במקום קלוח המים ההם. גם נרמז זה בפסוק (שמואל ב' י''ד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה.

גם כל מי שמיתתו בחנק, ולא נענש בב''ד של מטה, מתגלגל במים, ושם נחנק בכל רגע כנזכר.

גם המזלזל בנטילת ידים, מתגלגל במים. וכן גם מי שאינו מברך ברכת הנהנין, ומזלזל בהם, גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית, וגם הוא מתגלגל במים ע''כ.

ובבן איש חי (פרשת לך לך) כתב שאותם שיורי מאכל הנשארים בעצמות ובקליפות של הפרות, אם יש בהם ניצוצי קדשה, יתבררו על ידי ברכה אחרונה שאומר האדם על שלחנו, אף על פי שסופם לזרקם לאשפה. לפיכך יזהר האדם שלא יסיר מעל השלחן עצמות וקליפות אלא עד לאחר ברכת המזון.

וכן כתב כף החיים (סופר) (סי' שלו ס''ק סב) שנראה שלפי דברי המקובלים שעל ידי ברכת האילנות מברר ניצוצי קדושה מן הצומח.

וכן כתב במנחת יהודה (פר' עקב) וז''ל: פעם אחת באה אלי אשה שברכה על תמרה אחת ''בורא פרי האדמה'' ואמרה לי שלאחרי כן נתנמנה קצת ובא אליה זקן אחד ועמד לנגדה ואמר לה: חן חן לך אשה טובה, ואני נותן לך תודה כי הצלתיני מהצער שאני נמצא בו, אף אל פי שלא הצלתיני לגמרי.

והענין היה מובן כי בתמר היה מגולגל נפש זקן אחד, ועל ידי שאכלה אותה אשה את התמר, עלה אותו הזקן שתי מדרגות ביחד, מן הצומח אל חי מדבר. ועל ידי הברכה ניתקן, אך לא לגמרי, לפי שבירכה על התמר בורא פרי האדמה, ואילו היתה מברכת עליו בורא פרי העץ, אפשר שהיה מתקן לגמרי.

ועוד כתב על הפסוק (דברים ח, ג) כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם, שהפסוק מדבר בענין הנשמות המתגלגלים במאכל שעל ידי אכילת אותו וברכתו נתקנת הנשמה, וכך הוא: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ (שאוכל האדם) יִחְיֶה הָאָדָם (המת המגולגל בלחם ההוא) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' (שהיא התורה והמצוות) יִחְיֶה הָאָדָם, ע''כ.

וכן בספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות עה) כתב בשם ש''ע להאר''י ז''ל שאחד הטעמים שנוהגים לשפוך מעט מים מן המים ששואבין קודם השתיה, כדי שלא יזיקו לו המתים המגולגלים שם, וכתב בהארות שהאר''י ז''ל היה מספר לתלמידיו כשהוא הולך על השדה באים לאלפים ורבבות נשמות מגולגלים לפניו, ורואה כל האילנות מלאים מהם וכן בנהר ועל אגמי המים נשמות לאין מספר והיו מבקשים מאתו שיתקן אותם, והבטיחם להעלותם בכל מה שאפשר, ע''כ.

והנה כמו שראינו מרבותינו הקדושים כאשר אדם מברך על מאכל מסויים אם יש שם נשמה והוא מברכך בכונה (וטוב לפני הברכה לכוון לתקן את הנשמה שאם נמצאת שם) תחלה וסוף, גרם לתיקון הנשמה, ואפילו אם אין שם נשמה באותו מאכל מכל מקום הוא גורם לברך את המאכל שבירך עליו, וזה פעמים עוזר לרפואת האדם, וגם יש בזה כמה וכמה סגולות שוב לברך עליו ולאכול אותו.

הנה הראת לדעת שעל ידי הברכה על המאכל אתה נותן לו ''רוחוניות'' ואז הוא ניהיה מבורך וסגולתי, ומכאן ילמד האדם שאם יש איזה פרי שמברכים עליו ''הנותן ריח טוב בפרות'' בבית הכנסת או בביתו כדאי לאכול ממנו לאח''כ, וכמה שיברכו עליו יותר הוא יהיה יותר מבורך, ואם זה לימון אפשר לעשות ממנו מיץ ולהוסיף עליו ברכה ראשונה ושניה, והמשכיל יעשה בדעת איך לעשות זאת. ע''כ.

וכיוצא בזה כתב כף החיים (סופר) (סי' תרסד אות ס) שהמנהג לעשות מן האתרוג מרקחת עם סוכר אחר החג להעלותו על השלחן בליל ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות, בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית, ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.

חי

פעמים שנכנסים נשמות לבעלי חיים, עופות, ודגים ועל ידי לימוד הנ''ל או על ידי שחיטה כשרה מתקן את הנשמה, וכמו שכתב בשומר אמונים (ח''א מאמר עניני גלגולים דף קנב ע''ב) שנכנס רוח אחד בפרה אחת, ואז השתגעה הפרה, וכראות בעל הפרה את מעשיה מכרה ליהודי אחד והיהודי שחטה והנשמה ויצאה משם.

וכן כתב (שם) שפעם אחת הבעל שם טוב הקדוש הגיע למדבר אחד ובתוך כך באה צפרדע גדולה עד מאד והיה מגולגל שם תלמיד חכם, וגלגלו אותו דווקא למדבר בכדי שאף אחד לא יוכל לתקן אותו כי לא היו עוברים במדבר הזה כלל וכלל, כי כאשר יעבור יהודי אחד שיברך איזה ברכה או יחשוב איזה מחשבה טובה, ובזה יוכל להוציא יקר מזולל, והבעל שם טוב עשה תיקון לנשמתו והעלה אותו עד שנשאר הצפרדע מת.

וכן (שם ח''א מאמר שכר ועונש דף שטז ע''א) פעם אחת האר''י ז''ל בעת יושבו יחד בשדה עם תלמידיו בא ועמד לפניו עורב אחד, ושאל רבנו האר''י ז''ל לתלמידיו הכרתם פלוני המוכסן מצפת, ומה היה מעשיהו, וסיפרו לו שהיה רשע מעולם ואכזר גדול על העניים, אמר להם האר''י ז''ל עתה הוא מבקש ממני שאתפלל עליו, וצעק רבנו ז''ל: לך רשע וברח לך אין אני מתקנך, ותיכף פרח והלך זה העורב.

ובזמן הקדוש רבנו מראפשיץ זי''ע, בא פעם אחת שעיר עזים אחד ונתקרב לשולחנו הטהור, ונתן שני רגליו על השולחן, ואמר רבנו הקדוש הנ''ל, ברוך ה' כבר זכה אותו צדיק ליכנס בשעיר בבהמה טהורה, וראה עוד (שם ח''ב) בדף שטו ע''ב. ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (בקונטרס אחרון עניני שבת אות שה) הביא דברי האר''י ז''ל שכתב שרוב הצדיקים מגולגלים בדגים. והטעם הוא שכתב (ענינים שונים אות קטז בהארות) שבזה אינם מרגישים צער השחיטה, ונאמר בהם אסיפה כמו אצל הצדיקים.

וכן כתב (שם ענינים שונים אות עב) בשם ש''ע של האר''י ז''ל שהטעם שאין אוכלים לב בהמה ועוף (חוץ מזה שגורם לשכחה) מפני שרוח בהמה שורה בו ואם האדם אוכל אותו מתדבק בו אותו הרוח הבהמי וגורם לו טפשות ושכחה, ולפעמים יתגלגל איזה רוח באותה הבהמה או חיה ועוף וידבק בו כי משכן הרוח הוא הלב.

ועוד כתב (שם אות קטו) שהטעם שצריך לשחוט בסכין בדוק בלי פגימה כי נשמות הצדיקים מגולגלים בבהמה או בעוף ולפעמים חושב השוחט ששוחט הבהמה או העוף, והוא שוחט צדיק שמגולגל בבהמה או בעוף, וצריך שלא יצער אותו וצריך לקיים ''ואהבת לרעך כמוך'' ושוחט שאינו מקיים זה עובר על ''ואהבת לרעך כמוך ויורש גהינם.

ועוד הטעם שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים שהעופות הטהורים הם נרדפים, כי כל הטמאים יש להם דריסה מה שאם כן אצל הטהורים שהם נדרסים מן הטמאים וגם מדת הצדיקים הוא להיות נעלבים ואין עולבים, ובספר טעמי המצוות לרדב''ז (סי' תנג) כתב כי אין בעוף טהור אלא חסידים ומשום שלפעמים שגג במאכלות.

וכן הטעם שאמרו חז''ל שאסור לעם הארץ לאכול בשר לפי שאין בעם הארץ כח לברר הניצוצות, ואדרבא כי מסתלק ממנו מיעוט הקדושה שבו ונמשך אחר הבהמה.

ובספר דעת משה (פרשת שמיני) כתב בשם אביו הקדוש שלזה בהמה טהורה מעלה גרה, כי הנה כל דבר יש בו ניצוץ הקדושה, והניצוץ הקדוש ההוא הוא רוחניות המאכל, וכשבא ליד האדם מעלהו באכילתו (לבחינת מדבר) לשון הנהגה, שהאדם מנהיג המאכל ומעלהו לשורש העליון, אבל הבהמה אין כחה יפה להעלות, לכן כבולעה כך פולטה, וחוזרת וטוחנת את המאכל עד העלותה,

ובספר ברית אברם להרב יוסף משה זצוק''ל כתב שהבהמה מותרת לאדם באכילה, בודאי מוכנת לקבל צורת אדם אחר שחיטתה, ולכך נקראת מעלת גר''ה, רוצה לומר שהיא מעלה הנפש הגרה בתוכה, והן המה הניצוצות הקדושים אשר ירדו לגור בתוכה ולא להשתקע, ולכך פיה יפה לדקדק היטב באכילתה להוציא כל הניצוצות הקדושים אשר בתוך הצומח אשר אכלה, לבל ידח מהם נדח, ומוכנת לעלות למדריגת אדם אשר יאכל מבשרה.

ובספר דברים נחמדים להגאון הקדוש מדינאב זצוק''ל שגם הענינים שאסרה התורה כגון תורת הבהמה חיה ועוף האסורים ע''פ התורה וכן טריפות וכיוצא הנה בעל כרחך גם בהם יש ניצוצי הקדושה והתורה הקדושה אסרה אותם, כי יודע היוצר בראשית אשר ניצוצות הקדושים שבבריות ההמה המה משוקעים מאוד בחומריות, בביטול אחד מאלפים ורבבות, והגיעה התורה לסוף דעתם של בני אדם, אשר הבירור ההוא אינו בכח האנושי ואדרבא אם יאכל האדם הדבר האסור תשתקע נפשו ביותר.

והנה גם בבהמות וחיות האסורות וכן בטריפות, כשיהיה איזה ניצוץ הקדוש אשר ראוי להתעלות על ידי ישראל, הנה יפעול הצור תם שיתגלגל הדבר שישוב האיסור להיתר ע''פ התורה, דהיינו יבש ביבש, חד בתרי, ולח בלח, בששים, הנה יאכל האדם הישראלי המאכל ההוא אשר שב להיתר ע''פ התורה ויברור הניצוצות הקדושה ע''י אשר ילך בכח האכילה ההיא לעבוד את השם יתברך, והנה לפי זה אין להחמיר אפילו לבעל נפש בענינים כאלה, כי זה הוא בהשגחה נפלאה מאת הש''י, אשר תשוב חתיכת האיסור להיתר.

וזהו שכתוב הוו זהירין בסעודת רשות, כי סעודת מצוה הסעודה בעצמה היא מעלה את הניצוצות כיון שהיא מצוה, ומה גם שאכל בכוונה, רק בסעודת הרשות צריך בעל כרחך שיאכל בכוונה, ע''כ מספר טעמי המנהגים. ועיין עוד שם שהרחיב בזה.

וכן כתב הרב יוסף חיים זצוק''ל (נפלאים מעשיך פ''לז) מעשה שהיה אצל קצב יהודי אחד שקנה שה גדול אחד מגוי ערבי, וזה השה הלך בנחת שזה הפוך מן הטבע שבדרך כלל דרכו למרוד במהלכו, וזה הקצב הסכים בלבו לשחטו בעוד כמה ימים, וכבר באותו לילה בעודנו ישן על מטתו שמע את קול השוחט של העיר דופק על פתחו ואומר לו תביא את השה שקנית היום לביתי עכשיו כדי שאשחטהו, וזה הקצב הפסיק רק לאשר זאת וכבר הסתלק השוחט והקצב ולא ראה אותו, ואז קם הקצב ממטתו ולקח את השה, ואף השה נמשך אליו מאליו והלכו לשוחט, וזה השוחט בעוד שהקצב הגיע אליו חלם חלום שבא זקן אחד אצלו ואמר לו תדע לך שהשה שיגיע אליך תיכף מגולגל בו נפש פלוני בן פלוני, והשוחט היה מכירו כי הוא היה גביר בן גביר מפורסם, ואביו (של המגולגל) היה עודנו בחיים, ואמר לו שעתה הגיע זמן תקון שלו שתעלה נפשו משה שנתגלגלה בו, לכן תזהר לבדוק הסכין בטוב קודם השחיטה, ותברך בכונה גדולה על השחיטה, ותשחטנו כהלכה, והבשר לא ימכר בבית המטבחים לבני אדם, אלא תבשלו אותו, ותיתנו אותו לאכול לתלמידי חכמים ויראי השם שיברכו על אכילתו בכונה תחלה וסוף.

מובא בשער הגלגולים (הקדמה כב) שפעם אחת האר''י ז''ל ראה בעיניו איש אחד, מזמן דור התנאים שמגולגל בעז אחת נקבה, לסבת שהיה משמש מטתו לאור הנר.

וכן גם רמזו רז''ל באמרם כי הרואה שור שחור בימי ניסן, יברח ממנו, ויעלה לגג, מפני שהשטן מרקד בין קרניו. והענין הוא, כי השור שהוא דינא קשיא, יותר מוכן להתגלגל בו הנפש, יותר משאר הבהמות, ולכן יברח ממנו, מה שאם כן בשאר הבהמות. לפי שקדם לנו, שאין זמן עליית המגולגל בצומח לבעלי חי, אלא מניסן ואילך, לכן ביומי ניסן, שאז נכנס בו המגולגל הרשע ההוא, אולי ע''י תוספת העבור ההוא הרע, יזיק למי שיפגע בו.

וכן הפרנס המתגאה על הצבור וכן מי שמדבר דברים שלא כהוגן יתגלגל בדבורים.

וכן הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף.

הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור.

הבא על אמו, יתגלגל באתון נקבה.

הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל.

הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה.

הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל.

הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר.

הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, וכן הבא על חמותו, יתגלגל בחסידה, ויהרגוהו חברותיה כמו שפירשו ז''ל. וזה סוד פסוק ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או בת אמו חסד הוא.

השוכב עם בהמה חיה ועוף, יתגלגל בעורב.

המסתכל תמיד בעריות ומביע בהם, יתגלגל בראה (סוג עוף) שרואה למרחוק יותר מכל העופות. ע''כ.

המשורר עם הנשים שירים של טפלות, יתגלגל בשור (ריקאנטי דברים פרק כה).

ופעמים שהאדם מתגלגל בכלב, שפעם אחת ראה רבנו האר''י ז''ל כלב שחור ואמר לתלמידיו ראו בניי, הכלב הזה הוא אותו פלוני שהיה מגדולי העולם בזמן הגאונים שיצא לתרבות רעה על שהשתמש בקבלה מעשית והקטיר לעבודה זרה, וזה היה כמה מאות שנים אחר פטירתו, שומר אמונים פרק י, ע''כ.

וכתב בפלא יועץ (ערך גלגול) שהמדבר לשון הרע מתגלגל בכלב.

ובספר הקדוש טהרת הקודש (מאמר שמירת העינים פ''ט) כתב וז''ל: שאם תמצא לומר מה יזיק כל כך אם תהיה מגולגל בבעל חי, והלא תוכל ללכת ממקום למקום, ומה הצער בזה?

אבל תדע אחי אהובי כי כתבו הספרי יראים שענין הגלגול בדבר טמא ח''ו יותר קשה משריפת גיהנם באש הנורא, והוא למשל שלוקחים איזה בן מלך שהיה מפונק עם כל תפנוקי עולם ומְגוּדָל בתענוגי עולם אשר אין למעלה מהם, ולוקחים זה הילד שעשועים ואוסרים אותו בחבלים ובזיקים יחד עם איזה מנוול ובזוי ומשוקץ שיכור ומזוהם, אשר ריחו הרע מסריח למרחוק, ונותנים אותם יחד במקום צר ודחוק להיות ביחד איזה זמן, הלא בוודאי שקשה לו לזה הבן בכל רגע יותר מכל מיני מיתות משונות רחמנא ליצלן, ואין המשל דומה עוד לנמשל, יותר ויותר מזה הוא בלי שיעור התקשרות הנפש הקדוש אשר שורשה מתחת כסא כבודו יתברך, יותר פנימי ממחצב מלאכים וירידתה לעולם הזה הוא גם כן בעל כרחה, כי בעל כרחך אתה נולד שנגזר על הנפש לירד בגוף שפל בעולם הזה, והנה הגם שגוף ישראל הוא גם כן נחצב ונעשה ממקום זך וצלול תכלית הצלילות של בחינת העפריות הטוב שבנוגה, וכל שכן האדם בעסקו בתורה ותפלה ממשיך על עצמו השראת הקדושה העליונה עם כל זה נחשב לנפש מאסר כל זמן יושבה בגוף וכל רגע רוצה הנשמה לצאת, אלא שהקב''ה מעכבה, כי בעל כרחך אתה חי, כי על זה דרשו חז''ל על הכתוב (תהלים קנ) ''כל הנשמה תהלל יה'' כי על כל נשימה צריך להודות לה', כי הנשמה לא פרחה מיניה, וגם הנפש משכחין ממנה בעת הולדה מקור מחצבתה, למען תוכל לסבול צער מאסר הגוף, וכל שכן וכל שכן בלי שיעור אשר הגוף הזה של בהמה טמאה או עוף טמא שנבראת מעפריות היותר מגושם ומזוהם, בחינת שלשה קליפות טמאות הקשות ביותר, וכל שכן נפשו הטמאה מתכלית שורש הטומאה והשיקוץ רח''ל, מהשתלשלות מקור הקליפות הטמאות הקשות,

ואח''כ כשנענשה הזמנים שנגזרו עליה, נתעלה לנפש הבהמה שקרובה יותר לקדושה ואח''כ לנפש בהמה טהורה, או עוף טהור, ובכל פעם מרגשת טעם מיתה והריגה רח''ל ויכול לעבור כמה וכמה שנים בין זה לזה. ואחר שזכתה ברוב צעקתה לה' ובגודל תחנונת של זה הנפש להאכל על ידי אדם כשר שיהיה לו עליה, אחר כך נכנסת לגיהנם והצטרף שם, ואח''כ מוכרחת עוד הפעם להתגלגל בגוף אדם, לכן כתב בספר הקדוש חסד לאברהם ובספר הקדוש עמק המלך אשר גילה רבנו הקדוש הרמ''ק והאריז''ל אשר רוב דורם המה היו מקודם מגולגלים בבהמות וחיות, לכן נתרבו עזי פנים שבדור מכח הזוהמא ששאבו בהיותם מגולגלים.

מדבר

הנה לא עלינו לא עליכם ידוע שישנם נשמות רעות שנכנסים בבני אדם ומציקים ומכאיבים להם וזה נקרא ''דיבוק.'' (או שמתעברים בהם רשעים) וחכמי ישראל על ידי תיקונים וייחודים ותפילות וחרמות והשבעות, וכוונת השמות (כמובא בספר שומר אמונים ח''א דף קמד ע''ב, ובמאמר עניני גלגולים ועוד. ובספר מנחת יהודה לרב יהודה פתייה ועוד הרבה ספרים) הם מוציאים את הדיבוק ועוזרים לאדם הנזכר, וכן אם אדם חולה במחלה ישנם לימודים ותיקונים מיוחדים לזה.

ומבואר בשער הגלגולים (הקדמה כב) שאמנם ענין זה הגלגול שמתגלגל באדם, הוא באחד מב' פנים,

האחד, ענין אלו הנשמות של הרשעים אחר שמתו, ולא זכו ליכנס בגיהנם, נכנסים בגופות בני אדם החיים בעולם הזה, ומדברים ומספרים כל הקורות אותם שם כנודע רחמנא לשזבן.

והשני הוא, כי מתעברים באדם בסוד עבור, כנז''ל בדרושים שקדמו, ומתדבקים בו בהסתר גדול, ואז אם האדם ההוא יחטא, מתגבר עליו נפש ההיא המתעברת בו, ומחטיאו, ומסיתו לדרך רע, (שכאשר נשמת הצדיק מתעברת באדם, מסייעו להיטב. כך נפש הרשע מסיתו להרשיע) כי לפעמים המתעבר באדם, הוא לתועלת עצמו, כדי להתקן עצמו המתעבר עצמו. ולפעמים הוא תועלת האדם, כדי שהנפש ההיא מסייעתו להטיב.

ושני בחינות אלו, ישנם גם בנפש הרשע המתעבר באדם, או יהיה לתועלת הנפש ההיא המתעברת, לפי שהאדם הזה הוא צדיק, או יהיה האדם רשע ותתעבר בו הנפש ההיא להחזיקו ברשעתו, עד יאבדוהו מן העולם ח''ו. והנה שהנפש המתגלגלת באדם באחד מב' פנים הנזכר, השלים זמנו הקצוב לו לעמוד שם, ונתכפרו עונותיו, אז יוכל לבא אח''כ בעולם הזה בגלגול גמור אמיתי, ויולד בגוף בעולם הזה כשאר בני אדם. ע''כ.

וכן הבא על הנדה, יתגלגל בגויה.

הבא על שתי אחיות, יתגלגל בקדשה גויה שיבאו עליה שני אחין.

האוכל גיד הנשה ולא עשה תשובה מתגלגל בקדישה הנקראת זונה נשכחה, (ריקאנטי ספר בראשית פרק לב)

הבא על אשת דודו, יתלבש באשה אשדודית (שם ויקרא פרק כ).

הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. (שם).

החוטא בשבועה ובנדר במזיד ולא עשה תשובה, אמרו קצת המקובלים האחרונים כי סופו להתגלגל באשה נדרנית, זהו שכתוב איש כי ידור נדר ליי' וגו' וסמיך ליה ואשה כי תדור נדר ליי' וגו', ויצטרכו אביה ובעלה להפר נדריה מדה כנגד מדה, ולזה נתכוונו רבותינו זכרונם לברכה [כתובות עג ע''ב] שאמרו אי אפשי באשה נדרנית, כי כבר היתה זכר ונחלף לנקבה. (שם ספר במדבר פרק ל).

ובספר דברי יחזקאל (שופטים) כתב בשם הקדוש ר' נתן אדלער ז''ל על הפסוק ''לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, מה ששינה הכתוב כאן ולא כתב לא תלבש אשה שמלת גבר כמו שכתב אח''כ, וזהו כי ידוע מהספרים הקדושים מי שהוא הולך במחשבות של זנות חס ושלום הוא מתגלגל אח''כ באשה, על כן אמר כתוב לא יהיה כלי גבר על אשה, ע''כ.

ובספר הגלגולים (פ''יג) כתב מא''ש בשם ספר המגיד שמי שיש בידו להיטיב לעניים ולנדכאים או לאחד מישראל או שהוא עשיר והוא כילי, או שהוא בעל תורה ואינו רוצה ללמד לאחרים, כל אלו יתגלגלו בנשים, ע''כ.

ומי שמחטיא את חבירו ח''ו שמחוייב להתגלגל עוד פעם על זה החטא, אז הוא גם כן צריך להתגלגל עם חבירו, הגם שהוא בעצמו לא חטא, מפני שגרם לחבירו לחטוא (טהרת הקודש מאמר כללי הפגמים פ''ב), ע''כ.

וכל זה אם לא עשה תשובה

ועוד הכנה וכהנה אך קטונתי מלדבר על דברים אלו שקצרה השגתי לדבר על זה.

---

בשבח החכמה, שמותיו של בצלאל

ישנם כמה שמות לבצלאל ואותם כותב המדרש (ש''ר פר' מ סי' ד):

בְּצַלְאֵל מה שקרא לו אומתו שלו, והקב''ה קרא לו חמשה שמות של חבה על שם המשכן.

רְאָיָה שהראהו הקב''ה למשה ולכל ישראל ואמר להם מן בראשית התקנתיו לעשות המשכן.

ושׁוֹבָל שהעמיד שובך לאלקים, זה המשכן שהיה עומד כשובך א''ר יהודה ב''ר סימון העמיד הקב''ה משכן כשובך.

יַחַת שנתן חתיתו על ישראל.

אֳחוּמַי שאיחה את ישראל להקדוש ברוך הוא ועשאן כאחים למקום. ד''א אחומי שנתן אימתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל.

לָהַד שנתן הוד והדר על ישראל שהיה המשכן הדרן.

הנה בסייעתא דשמייא רצוננו להבהיר שכל היכן שנכתוב כאן על החכמה זה מכוון על חכמת התורה הקדושה ולא חכמה אחרת.

כאשר התחיל בצלאל לבנות את המשכן היה בגיל י''ג (סנהדרין סט:).

אמר רבי יוחנן (ברכות נה.) שלשה דברים מכריז עליהם הקב''ה בעצמו ואלו הן רעב ושובע ופרנס טוב,

פרנס טוב: שנאמר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל וגו' אמר רבי יצחק אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה הגון עליך בצלאל? אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם, הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל? אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא, ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן?.

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן, אמר בצלאל למשה רבנו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת.

אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ (על ידי צירופן, ובספר יצירה מובא זה, רש''י) כתוב כאן ''וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת'' וכתוב לגבי בריאת העולם (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ולגבי בריאת הים כתוב (שם) בדעתו תהומות נבקעו.

אמר רבי יוחנן (שם) אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל ב, כא) ''יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.'' (נותן ה' חכמה לחכמים ודעת לבעלי בינה) וכן כתוב (שמות לא, ו) ''ובלב כל חכם לב נתתי חכמה''. ע''כ.

ובמדרש (תנחומא ויקהל סי' ב) מובא: גויה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, מהו שכתב יהב חכמתא לחכימין (נותן חכמה לחכמים) (דניאל ב כא). לטפשים היה צריך לומר. אמר לה, בתי, אם יבואו אצלך שנים, אחד עני ואחד עשיר, והם צריכין ללוות ממך ממון, למי מהם את מלוה?. אמרה לו, לעשיר. אמר לה, ולמה. אמרה לו, שאם יחסר, יהיה לו ממון שיפרע. אבל עני, אם יאבד כספי, מהיכן יפרע. אמר לה, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר.

כך, אם היה הקדוש ברוך הוא נותן חכמה לטיפשים, היו יושבין בבתי כסאות ובמבואות מטונפות ובבתי מרחצאות, ואין מתעסקין בה. אלא נתנה הקדוש ברוך הוא לחכמים, שיהו יושבין בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה. לכך כתוב, וָאֲמַלֵּא, מילא מי שהיה בו כבר חכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. וכן אתה מוצא ביהושע, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דברים לד ט), שכבר היה בו.

משל למוכר במכולת שאם אדם הולך ליקח ממנו יין או דבש או שמן או שמן דגים, כשהמוכר פקח, מריח בכלים. אם היה של יין, נותן לתוכו יין. כן כלי של שמן ושל דבש ושל שמן דגים. כך הנמשל כאשר הקדוש ברוך הוא רואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו. זהו שנאמר, ואמלא אותו רוח, שכבר היה בו.

וכן (שם סי' ה) ''וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה'', שהיה חכם בתורה. וּבִתְבוּנָה, שהיה מבין בהלכה. וּבְדַעַת, שהיה דעתו מלאה בתלמוד. וּבְכָל מְלָאכָה, כמשמעו. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם חכמה. ולעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם, שנאמר, ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לז יד). ע''כ.

כמה האדם צריך לשאוף להשיג עוד ועוד חכמה לעבודת בוראו, מפני שהקב''ה מאוד אוהב חכמה (ובהמשך נראה איזה חכמה), וידע האדם שחכמה זה כלי גדול מאוד להכיר את בוראו, ועל ידי החכמה יכול לעשות הרבה קידוש שם שמים, ובמיוחד אצלנו בארץ ישראל יש סיוע גדול מן השמים להצליח שאומרת הגמרא (קידושין מט:) עשרה קבין (מידות) חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם. והנה בכל זאת אסור לו לאדם לראות את עצמו בתור חכם, שאמר החכם באדם (משלי כו, יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ (כאשר תראה איש חושב עצמו בעיניו לחכם ולא כן הוא, הנה יש תקוה למחזיק עצמו לכסיל יותר ממנו, כי הוא ילמד ויתחכם, אבל המחזיק עצמו לחכם לא יחפוץ ללמוד מהזולת, מצודת דוד) אלא כל אחד צריך לראות עצמו לא חכם ולא טיפש, שכן נאמר (משלי ג, ז) אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע. (שם כח, כו) בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט.

ואל יחשוב אדם בלבו שאם אין לו חכמה אז גם הקב''ה לא יתן לו, מפני שהקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו, כי כאשר האדם יתפלל על עצמו לקבלת חכמה מהשם יתברך, זה כבר נקרא שהוא חכם ואז הקב''ה יעניק לו מאוצרו הטוב, כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו).

ודע שעם החכמה אתה יכול לבנות את העולם, וכיוצא בזה נאמר להבדיל על הקב''ה (משלי ג יט) ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. וכן (שם כד, ג) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן.

ויש סגולה גדולה לקבלת החכמה, שאת הסגולה אנו לומדים משלמה המלך, שהקב''ה אמר לשלמה שאל לך בקשה ואני ימלא אותה, ושלמה המלך ביקש חכמה, אבל חכמה לא בשביל לעבוד על אנשים להרוויח עליהם כסף, אלא חכמה בשביל לדון את העם דין משפט וצדק שביקש חכמה לשם שמים, לעשות נחת רוח להקב''ה, ובאמת הקב''ה מאוד אהב את הבקשה הזאת ומאוד שמח בה ונתן גם חכמה וגם כל טוב, שנאמר (מלאכים א ג י- יד)

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט, הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ, וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ, וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ. ובאמת סיפוריו של חכמת שלמה מוכרים ומפורסמים, עד שנאמר עליו (שם שם כח) וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.

בא וראה מקצת האושר והעושר החכמה שנתן הקב''ה לשלמה בשביל שביקש לשם שמים, בשביל להנחות את עמו ישראל, שנאמר (שם ד א, ז) וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכִלְכֵּל.

וכן נאמר (שם ה א- יד) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו, וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים, כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב, וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה, וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים, וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר, וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ.

וכן (שם ה כט, ל) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר, לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.

אמר ר' שמעון בן יוחאי (מדרש משלי פ''א) חכמה ובינה לשון אחד הם במקום שיש חכמה יש בינה ובמקום שיש בינה יש חכמה ולפי שישב בתענית ארבעים יום והיה מבקש חכמה לא קפח הקב''ה שכרו שנאמר וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב, וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים, וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ.

וכן נאמר בדברי הימים ב (ט א-ז) וּמַלְכַּת שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה וַתָּבוֹא לְנַסּוֹת אֶת שְׁלֹמֹה בְחִידוֹת בִּירוּשָׁלִַם בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד וּגְמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב לָרֹב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבוֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר עִמּוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ, וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ וְלֹא נֶעְלַם דָּבָר מִשְּׁלֹמֹה אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ, וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה, וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וַעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' וְלֹא הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ, וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ, וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי חֲצִי מַרְבִּית חָכְמָתֶךָ יָסַפְתָּ עַל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי, אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ וְאַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד וְשֹׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ.

ובמדרש משלי (פ''א) אמר ר' ירמיה בר שלום אמרה מלכת שבא למלך שלמה, אתה הוא שלמה ששמעתי עליך ועל מלכותך ועל חכמתך, אמר לה כן, אמרה לו חכם גדול אתה אני שואלת ממך דבר אחד אתה משיב לי? אמר לה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו), אמרה לו: מה הן שבעה יוצאים, ותשעה נכנסין, ושנים מוזגים, ואחד שותה?

אמר לה בודאי שבעה ימי נדה יוצאים, ותשעה ירחי לדה נכנסים, שני דדים מוזגים, והולד שותה. אמרה לו חכם גדול אתה אם אני שואלת ממך דבר אחר אתה משיבני? אמר לה כי ה' יתן חכמה, אמרה לו איזו אשה אמרה לבנה: אביך אבי, ואתה בני, ואני אחותך? אמר לה בודאי שתי בנותיו של לוט הן.

וכן הביאה לפניו תינוקות בקומה אחת ובכסות אחד אמרה לו הפרש לי מאלו זכרים מנקבות רמז לסריסיו והביאו לו אגוזים וקליות התחיל מפזרם לפניהם, זכרים שלא היו מתביישין היו נוטלים בבגדיהם ונקבות שהיו מתביישות היו נוטלות בסודריהן (מטפחותיהן), אמר אלו זכרים ואלו נקבות, אמרה לו בני חכם גדול אתה.

ואם תחשוב חס ושלום ששלמה המלך ישב והתענג בתענוגים וקבל כל זאת, לא ולא אלא ישב בתענית ארבעים יום כדי שיתן לו הקב''ה רוח חכמה ובינה והיה משוטט ומבקש אחריה.

והנה החכם באדם כתב ספר חכמה שקוראים לו (משלי א ב) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר (אם חכמה למה מוסר ואם מוסר למה חכמה אלא אם יש באדם חכמה הרי הוא למד מוסר ואם אין באדם חכמה אינו יכול ללמוד מוסר, מדרש משלי) לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה.

ושם שיבח את החכמה וכתב שכל אחד צריך לקרוא את הספר הזה באמרו (שם ה ו) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה, לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם (על ידי הספר הזה המדבר בשבחי מעלות התורה יכנס חשק בלבו ויוסף לקח על ידיעתו כי לא ימיש מבין רגלי החכמים לשתות בצמא את דבריהם, ומי שהוא נבון מדעתו הנה עתה תחבולות יקנה, מעם לועז. לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה להבין משל אלו משלים של תורה ומליצה זו התורה עצמה שנקראת שמה מליצה שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנם לעתיד לבא, מדרש משלי).

פתח ואמר בתחילת הספר (שם ז) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ (אם מוסר למה חכמה ואם חכמה למה מוסר? אלא אם למד אדם דברי תורה ויושב ומתעסק בהן כדי צרכן הרי בידו חכמה ומוסר, ואם לאו הם מתבוזזים ונקרא אויל, מדרש משלי).

וידע האדם שהחכמה שהיא התורה מכרזת על בעליה אפילו שהוא לומד בסתר, ומעשה שגזר רבי יהודה הנשיא שלא ילמדו התלמידים תורה בשוק, והנה יצא רבי חייא לשוק ולמד, בא רבי ואמר לו מדוע עברת על גזרתי? אמר לו מפני שכתוב (משלי א, כ) חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, דהיינו שהתורה תתן קולה בשוק, אמר לו אם קראת את הפסוק לא חזרתה עליו, ואם חזרתה עליו לא התבוננת בו, ואם התבוננת בו, לא פירשו לך רבותיך טוב, שפירש רבא את הפסוק הזה ואמר כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ.

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' רמו סע' כב) ברית כרותה, שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה.

וכן נאמר (שם א כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר (מה הים הזה הומה בגליו כך תלמידי חכמים בשעה שיושבין ומפרשים דברי תורה הן הומין ויוצאים מלבם ולא עוד אלא שקולם ערב לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה (שה''ש ב יד). ''בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר''. אפילו חכם ויושב בשערי העיר ובשער המדינה ומתעסק בדברי תורה אינו מתבייש מן העוברים והשבים ולא כנגד מלכים ולא כנגד השרים שנאמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וגו' (תהלים קיט מו), מדרש משלי).

ובשביל להשיג מעלת החכמה צריך התלמיד להטות אוזנו ולשמוע ולהטות לבו אל הרב הדורש בחכמה שכן נאמר (משלי ב א-ב) בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ, לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה, וכן (שם כב יז) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי. וכן (שם יט, כ) שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ.

וכן הוא במשנה באבות (פ''ו מ''ו) התורה שהיא החכמה נקנית בארבעים ושמונה דברים ושנים מהם הן: שמיעת האוזן ובינת הלב.

ולא עוד אלא צריך לרדוף אחריה לפחות כמו שרודף אחר הכסף שנאמר (שם טז טז) קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף, וכן (שם ב ד-ה) אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא (אמר ר' שמעון בן לקיש אם אין אדם הולך אחר דברי תורה, הם אינם הולכין אחריו לעולם, משל לאדם שיש לו סחורה, אם אין אדם הולך אחריה היא אינה הולכת אחריו, וכן שנינו ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך ואל בינתך אל תשען, לפיכך ''אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה'' אלו דברי תורה שהן מחפשין ויורדין לעמקי התהום כך אם אדם מחפש אחריהם מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה, מדרש משלי).

וכאשר תעמול להשיג את חכמת התורה יתקיים בך ''כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם.'' (משלי ב ,י) פירש הרלב''ג: כאשר תבוא חכמה בלבך בהשתדלך בלמודה באופן הקודם להקשיב אליה אזניך ויערב הדעת לנפשך וימתק. ''לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם'' כמו שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך (הגר''א).

וכן שבח שלמה המלך את החכמה ואמר (משלי ג יג -יט) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

וכן אמר (משלי ג, לה) ''כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן'' כשם שירושה אין לה הפסק, כך הכבוד שזוכים לו החכמים, לא כן הכסילים, לא די שנפסק כבודם אלא הומר בקלון.

ודע לך שהדבר שהכי טוב לקנות בעולם זה החכמה שכן כתוב (שם ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי, ואמרו בגמרא (ברכות נו:) הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה שנאמר קְנֵה חָכְמָה. וכן (שם כג, כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.

והנה האדם צריך לשני דברים: תורה ומעשים טובים והתורה מביא את האדם לידי הכל, זהו שכתוב (משלי ד, יא) בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר, ועוד חוזר ואומר (שם ה, א) בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ.

ופעמים שאנו צריכים ללמוד חכמה מן החיות, שבהם הקב''ה נתן את החכמה ואף ציפה ממנו שנלמד בקל וחומר מהם את החכמה, ודוגמה לכך כתב המלך החכם (שם ו, ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.

וכן כל אדם צריך להרגיש שהחכמה קרובה אליו ויכולה להיות שלו, והיא ממשפחתו שנאמר (שם ז, ד) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא, וכתב המעם לועז (כאן) כשם שהתורה בת מלך היא, כך נקראו ישראל בני אל חי, נמצאו התורה וישראל בני אב אחד, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא- אם יהיה לך דבר קשה בתורה השתדל להוציא דבר מתוך דבר.

וכל כך גדולה היא מעלת החכמה הלא נכרת מפאת עצמה וכאלו היא תאמר אמריה להמשך אחריה שנאמר (שם ח, א-לו) הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ, ומקומה בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה, והיא לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה.

והחכמה באה ואומרת אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם, הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים (דברים חשובים ונכבדים, מצודת דוד) אֲדַבֵּר וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים (מה ששפתי פותחים לדבר המה דברים מישרים וכפל הדבר במה שכתב), כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע, בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ, וממשיכה החכמה ואומרת שדבריה כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת, קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ (סוג זהב) נִבְחָר, וזאת למה? מפני שטוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ.

ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות (דברי הבאי) אמר ר' אבהו זאת מפני שכתוב אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית (שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, רש''י), אמנם בן עזאי דורש את הפסוק אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה כמו שאמר רבי יוסי בר' חנינא שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה (שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל, או שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם, רש''י), א''ר יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (איוב כח, יב) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא.

ואם האדם ירצה עצה או תושייה ילך ישר לחכמה שנאמר (משלי ח, יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה ואפילו (שם טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק, בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק.

ודע שמי שאוהב את החכמה, החכמה אוהבת אותו, ולא עוד אלא שתתן לו חמישים שערי בינה שנאמר (שם יז) אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי נו''ן יתירה בא לומר שחמישים שערי בינה אמציאנו, רש''י.

ובמדרש תהלים (מזמור סג אות ב) אמרה התורה אני אוהבי אהב כל מי שהוא אוהבי אני אהב אותו. דבר אחר, כל מי שאוהב אותי אני אהב אותו דוד ע''י שאהב אותי אני אהבתיהו, ועל ידי ששיחרנני אני שחרתיהו ונמצאתי לו. ולא רק זה אלא (משלי ח, יח-כא) עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה, טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר, בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

חמודה גנוזה היתה החכמה שאמרה הגמרא (שבת פח:) תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם היתה התורה, וכיוצא בזה כתוב (משלי ח, כב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי (מעת היות עולם נתנה לי הגבורה והשררה והגדולה, רלב''ג) מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ, בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי (בעוד לא היו תהומות אני נבראתי, מצודת דוד) בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם. (שם כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי (עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ ולפני הגבעות אני נבראתי, מצודת דוד). וכן (שם כו-כט) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל (אדם הראשון, רש''י) אני נבראתי, בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם, בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם (בעת חיזק את השחקים אשר המה ממעל ובעת חיזק את מעינות התהום, מצודת דוד).

בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ, וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת, מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם (אני היא המשמחת אנשים בתבל ארצו ושעשועי היא עם בני אדם, רוצה לומר המה שמחים בי ואני בהם, מצודת דוד),

וזה שנאמר מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת ואח''כ מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם זהו שאע''פ שהתורה מלאה סודות שגלויים רק בשמים, ובחינת שעשועים לאלקי השמים, מסוגלת גם לייחד ענינים לבשר ודם לשעשע גם בעלי הגשמיים, ואם כן היא כלולה מב' סגולות: שגם בשמים היא וגם בארץ היא, (מעם לועז).

וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ, שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ, אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי, כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה', וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת, (אמר הקב''ה לרשעים אם חוטאים אתם לפני, כסבורים אתם שאני מפסיד, נפשכם אתם נפסדים, לכך נאמר וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ ולא עוד אלא שאתם סבורים בנפשיכם שחיים אתם גורמים לכם, ואין אתם גורמים לכם אלא מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות. אל תקרי משנאי אלא משניאי), (מדרש משלי).

ואחד הדברים הנכרים והאהובים בחכם זה התוכחה שנאמר (שם ט ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (הלץ ישנא אותך כי הוא חכם בעיניו, והחכם יאהב אותך כי הוא חפץ בתיקון מדותיו ואין מחזיק עצמו חכם והם שני הפכים, אבן עזרא), וכן (שם יג, א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. וכן (שם טו יב) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ. וכן (שם טו לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. וכן (שם כה, יב) נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת

(כמו נזם זהב עם עדי קבוצת הכתם שהנזם יפה היא לעדי הכתם ולא בלעדה כן יפה היא תוכחת החכם על אוזן השומעת כי אם אין שומע לה לא ניכר יפיה, מצודת דוד).

וכיוצא בזה אמר (שם ט, ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח (נרמז כאן מה שאמרו אם אדם ראה את אביו שרוצה לעבור עבירה אל יכלימנו, אלא יאמר לו כך כתוב בתורה ויפרוש מעצמו, זהו ''תן לחכם ויחכם עוד וגו''. וכן רמז למה שאמרו מספיק לחכם ברמז, ולצדיק שאינו חכם הודע לו בפירוש ויוסף לקח, שהתוכחה מביאה לידי חכמה), (מעם לועז).

וכן נאמר (שם י) תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה

ודעת קדושים בינה. אלו בעלי תלמוד שבשעה שהן יושבין ומבינים כל דבר ודבר, דומין למלאכי השרת שנקראו קדושים שנאמר ודינא יהיב לקדישי עליונין (דניאל ז כב) ומנין לחכמים שנקראו קדושים שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג).

ועוד אמרה החכמה (משלי ט יא) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים. ודבר חשוב האדם צריך לדעת זהו כשהוא עמל בחכמה כל הפירות שלה הכל הולך אליו ולסובבים אותו, שנאמר (שם יב) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא (משל לשני בני אדם אחד עשיר ואחד עני והיה העשיר אומר לעני בכל יום: כמה נכסים יש לי כמה כסף וזהב יש לי כמה גנות ופרדסים יש לי, והיה העני משיבו ואומר אפילו יש לך כל העושר הזה אין לי ממנו הנאה, כל מה שקנית לעצמך קנית, כך הקדוש ברוך הוא משיב לחכמים ואומר להם בני אע''פ שקנית חכמה, לעצמך קנית, לכך נאמר אם חכמת חכמת לך.

ר' אליעזר היה דורש אם חכמת חכמת לך. אם חכמת בתורה כאלו אתה משמח להקב''ה שנתן לך חכמה שנאמר אם חכמת חכמת לך לזה שנתן לך חכמה: ולצת לבדך תשא אם גדלת עצמך בדברי ליצנות לבדך תשא ולא לאחרים, מדרש משלי).

והנה החכם לא רק שמשמח את אביו שבשמים אלא גם משמח את אביו שבארץ וגורם לו נחת ושלווה, וכן גם ההפך חס ושלום, שנאמר (שם י א) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת (מלשון יגון ועצבון, מצודת ציון) אִמּוֹ. וכן (שם טו כ) בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ. וכן (שם כג, יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ, וכן (שם כט, ג) אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן, וכן (שם כג, כד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ, ו אומר האב (שם כג, טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי: וכן (שם כז, יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר.

וכמו כן אם הקב''ה נתן לאדם חכמה יזהר לקיים איתה תורה ומצוות ולזכות את הרבים, שאם לא כן יכול להגיע לחכמת הרשעים, שחכמתם מורידה אותם למתה לשאול תחתית. וכן נאמר (שם י, ח) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט (שתדברנה שפתיו אולת, ילבט= פי' יכשל, אבן עזרא).

ומה גם שהחכם ניכר בדבורו שנאמר (שם יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב. וכן (שם יח, טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת.

וכן החכם לא נבהל להשיב והוא חושב לפני שעונה, שנאמר (שם יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה (החכמים אינם ממהרים לדבר, אלא יצפנו הדעת בלבם עד שימצאו זמן יפה לדיבורם, ''וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה'' האויל קופץ לדבר מהר, ודבריו מביאים לו מחיתה). וכיוצא בזה אמרו במשנה באבות (פ''ה מ''ז) שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם.

וכן (שם כג) כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה (כמו השחוק הוא דבר נקל כן נקל לכסיל לעשות זמה, וכך כן נקל לאיש תבונה לעשות דבר חכמה, מצודת דוד)

ועוד כתוב (שם לא) ''פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת.'' (פי צדיק ינוב חכמה הפה של הצדיק תמיד מדבר חכמות והוא כמעין הנובע שניב שפתים שהוא הדבור נקרא ניב שהוא מלשון נובע והוא גם כן מלשון מים תבעה אש, ולכן לשון ניב משמש לדיבור ולנובע והכל אחד שהוא מדבר תמיד חכמות והוא תמיד כמעין הנובע, ואינו פוסק לעולם כי הכל רצים אחריו לשמוע תורה וחכמה מפיו.

''ולשון תהפוכות תכרת'' אבל מי שאינו אומר תורת אמת הוא מדבר תמיד תהפוכות וחוזר ממה שאמר תחילה והכל רואים שאין ממש בחכמתו ועוזבים אותו וממילא תכרת, ביאור הגר''א). וכן (שם טז, כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח.

וכשהחכם בא מביא איתו את החכמה (משלי יא, ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה (כאשר בא איש זדון בא עמו קלון כי יבזה את הבריות ועם צנועים בא חכמה, מצודת דוד). וכן (שם טו לג) יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה.

והמעלה הגדולה של החכם זהו כאשר הוא מחזיר אנשים בתשובה לאביהם שבשמים ומעשה (ב''מ פה.) שהזדמן רבי יהודה למקומו של ר' אלעזר בר' שמעון, ושאל את אנשי המקום יש לו בן לאותו צדיק? אמרו לו, יש לו בן ושמו יוסי וכל פרוצה שנשכרת בשנים (לעבירה) שוכרתו בשמנה (מחמת יופיו, רש''י), ניגש אליו רבי יהודה ודבר ופתה אתו בדברים המושכים את הלב, ולקח אותו לישיבה והושיב אותו עם ר' שמעון בן איסי בן לקוניא, וזה הילד כל יום היה רוצה לחזור לעירו ולחייו המקולקלים, אמר לו ר' שמעון חבל תלמד תורה תהיה רב גדול, יקראו לך ''כבוד הרב.'' (מתוך שלא לשמה יבוא לשמה), תלבש בגדים מכובדים של רבנים, כדאי לך וכו' ובאמת אותו ילד הפנים את הדברים וקבל ואף נשבע על כך שיותר לא ירצה לחזור. ובאמת שגדל נהיה רב גדול מאוד, ובא וישב בישיבה של רבי, וכאשר התחיל ללמוד, שמע רבי את קולו ואמר: קול זה דומה לקולו של ר' אלעזר בר' שמעון, אמרו לו זה בנו, אמר עליו רבי את הפסוק במשלי (יא, ל) פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם פרי צדיק עץ חיים זה ר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון, ולוקח נפשות חכם זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא.

וכן אדם חכם מתבטא בזה ששומע לתלמיד חכם בהנהגותיו ופסקיו שנאמר (משלי יב, טו) (טו) דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

ועוד מתבטא אצל החכם דיבורו בנחת עם הבריות ועצתו להם שזה כמרפא לנשמה, ולהפך בטיפש שכאשר הוא מדבר איתך זה כמו חרב לנשמה שנאמר (משלי יב, יח) יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.

וכן (שם יג, י) רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה (מי שמעשיו רק בזדון וברשע הוא יתן מריבה בין בני אדם, ועם אנשים העושים מעשיהם בעצה ובמתון עמהם תמצא החכמה כי לא תבוא מריבה על ידם, מצודת דוד).

והחכמה היא מגינה ומצילה את האדם ממוקש מות, שנאמר (שם יד) תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. וידע האדם שאם הוא לא ילך לחכם לשמוע חכמה הוא לא יחכם מפני שכך נאמר (שם כ) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ. וכן (שם כ, א) לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם.

וכמובן שגם בנשים שייך חכמה כמו שכתבנו בסוף פרק יג פסוק יז וכמו שנאמר (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, וכן (שם לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.

וכן בחכמים ניכר הענווה ולהפך בטיפשים שנאמר (שם יז, כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן, וכן (שם ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם (הנה בפי אויל מטה גאוה להשחיתו וההפך בדרכי החכמים כי הם באופן מהשפלות ופיוס לאנשים שישמרום מכל רע, רלב''ג), והנה אם אדם יקום (וכל שכן לץ) ביום בהיר אחד וירצה שהיה בו חכמה זה בלתי אפשרי שחכמה קונים בעמל (ופעמים שיש מתנה מן השמים), אבל אם הוא עמל על עצמו ורוצה עוד חכמה ינתן לו שנאמר (שם ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל.

ועוד נאמר על החכם (שם ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה (מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו: ''ואולת כסילים'' היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות, רש''י). וכן חכם יראת חטאו תמיד נגד פניו כמו שראינו אצל יעקב אבינו עליו השלום (ברכות ד.) וכן נאמר (משלי יד, טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ, וכן (שם כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת, וכן (שם לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ. וכן (שם טו, ב) לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת, וכן (שם ז) שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן. וכן (שם טז, כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח.

וכמובן שאם לאדם יש חכמה אבל אין לו מידות זה לא שווה שכן נאמר (שם יז טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן. וכן (שם יח, ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה (מים עמוקים שהם קרים וזכים כן דברי פי איש חכם וכנחל נובע תמיד כן מקור חכמתו שלא תפסק, אבן עזרא).

וכן (שם כ, כו) מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן (מלך חכם דרכו לפזר את הרשעים לבל יהיו בחבורה אחת להמתיק עצת רשע ומשיב להם גמול מדה במדה כאופן המתגלגל ושב למקומו כן ישוב הגמול אל המעשה למען יוסרו, מצודת דוד).

וכן (שם כא, יא) בַּעֲנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת. וכן (שם כ) אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ (דרך החכם לאצור באוצרו דברים נחמדים ושמן טוב להתקיים לעת הצורך אבל הכסיל שבבני אדם בעודו בכפו עד לא הניחו מידו יבלענו ולא יחוש אם לא ימצא לעת הצורך, מצודת דוד).

וכן (שם כב) עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה (בא לשבח החכמה מהגבורה ואמר הנה החכם עלה לעיר גבורים ונצחם והוריד חוזק בטחונם אשר התחזקו במבצר העיר, מצודת דוד).

וכלל חשוב צריך לדעת בעבודת ה' (שם ל) אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' לא יועיל שום חכמה ועצה לבטל גזרת המקום (מצודת דוד). וכן (שם כד, ה) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ (פירש הרלב''ג, הגבר יקנה החכמה בעוז שיהיה לשכלו לכבוש תאוות החומר ולנצח אותו, ''ואיש דעת'' הוא מחזק ומאמץ ידי הכח אשר לשכל להכניע שאר הכחות לעבודתו וזה כי למעלת הידיעה והחשק הנפלא אשר לבעליה לשקוד בה תהיה כל השתדלותו בה ובזה האופן יכנעו שאר הכחות אל זאת הדרישה).

ועוד נאמר (שם כד, יג- יד) אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ, כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.

ועוד נאמר (שם כו, ה) עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו (ענהו בדבר חכמה כנגד אולתו והודיעהו סכלותו שלא יהיה חכם בעיניו, אבן עזרא).

ועוד נאמר (שם כט, ח) אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף. ועל החכם להתרחק מויכוחי סרק עם הטיפש שלא יוצא ממנו כלום, וכן נאמר (שם ט) אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת (כאשר החכם יבוא במשפט עם איש אויל הנה מאוד יקשה לחכם כי בין כעס עליו בין שחק עמו לא מצא נחת כי בעת כעס אחז גם האויל בכעס ובעת שחוק גבהה לבו בעבור זה וכאלו הזהיר להתרחק מן האויל, מצודת דוד).

ועוד נאמר (שם, יא) כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה (דרך הכסיל בעת יכעס הוא מוציא מן השפה ולחוץ כל כעסו בקול שאון והחכם יבוא באחרונה וישקיט כעסו וישפילנה במענה לשון חכמה ובמתק שפתי דעת, מצודת דוד).

ומאחר שיפה כח האב מכח הבן נסיים את ספר משלי במאמר דוד המלך עליו השלום

''רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד.'' (תהלים קיא, י).

ועוד מצאנו אצל החכמה: עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב (תמיד לא:) ואחד מהם זה: מיהו הנקרא חכם, אמרו לו איזהו חכם הרואה את הנולד, פירש המפרש המבין מלבו מה שעתיד להיות, קורות שעתידים לבא ונזהר מהן. ובמקום אחר (אבות פ''ד מ''א) בן זומא אומר, איזהו חכם, הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט), מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.

וכתב מרן בש''ע (או''ח סי' צד סע' א) מי שרוצה לקיים אמרם הרוצה להעשיר יצפין או להחכים ידרים מכל מקום יצדד פניו לצפון או לדרום ועיקר עמידתו למזרח. (באר היטב בשם הט''ז).

וכן אמר ר' יוחנן (נדרים לח.) אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה אנו למדים.

ודע שכל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. (ילקוט שמעוני פרק לב סי' שצא).

ובסידור האר''י ז''ל כתב (של רבי שבתי מרשקוב) כי את שם הוי''ה שבברכת אתה חונן יכוין אל ספירת החכמה בחילוף שם הוי''ה בשם כוז''ו, והוא בגימטריא ט''ל, דהיינו יו''ד ה''א וא''ו, ותכוין שמשם זה יושפע לך חכמה להבין דברי תורה, על ידי ג' שרים הממונים על זה והם חכמיא''ל, שמעיא''ל, עזריא''ל, ע''כ.

(מתוק מדבש על הזוהר פרשת פקודי דף רסא ע''ב).

וראה מה כתבנו על זה בספר בראשית עמ' קמט.

---

בשבח השבת המשך, גדול עסק התורה ביום שבת אלף פעמים

---

יותר מן הנעשה מעסק של ימי חול, כיצד מקדשים את השבת?

הנה מאחר שחביבה השבת אצל הקב''ה שוב פעם הזכיר ענין השבת על שמירתה וקדושתה, בא וראה אזהרת הנביא ירמיה לעם ישראל (ירמיה יז כא כז) כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם, וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה, וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם, וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה',

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי (ילקוט שמעוני פרק לא סי' שצ) כל מצוה שנתן הקב''ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן בצנעא שכתוב ''ביני ובין בני ישראל''. אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נתן הקב''ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה הימנה שנאמר ''שבת וינפש'' כיון ששבת- וי אבדה נפש.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם זהו שהיה רבי שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה ואין אתם מסורין לשבת.

כִּי קֹדֶשׁ הִוא לכם מגיד שהשבת קדושה לישראל. מה לאדם שחנותו נעולה? שהוא משמר את השבת. ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל.

וכן הוא במכילתא כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם לעולם הבא כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדים שהשבת מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר (תהלים צב) ''מזמור שיר ליום השבת'' לעולם שכלו שבת, ע''כ.

אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב (שבת י:) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר ''וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי וגו' לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'', אמר לו הקב''ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם.

ובספר ביאורי החפץ חיים על התורה הביא משל על זה: ידוע שנמצאים בעולם הרבה מינים אבנים טובות ומרגליות שאין ערך ושיעור לשווים, ועולים בדמים מרובים, ואין יד כל אדם ואפילו שרים גדולים ועשירים מופלגים, אי אפשר להם לרכוש הרבה מינים אבנים טובות ומרגליות, ואפילו באוצרות מלכים אדירים קשה למצוא שיהיו נמצאים אצלם כל המינים שנמצאים בעולם, וכל מי שהוא מלך גדול יותר בודאי אוצרותיו גדולים וחשובים יותר ממלך שהוא במדרגה קטנה ממנו.

והנה קל וחומר בן בנו של קל וחומר, השם יתברך שהוא מלך מלכי המלכים ובודאי בלי ספק נמצאים בבית גנזיו כל חמודות הכסף והזהב ואבנים טובות שאפשר להימצא בעולם, ומכל המתנות הטובות אין הקב''ה משתבח בהם כי אם באותה ש ''שבת'' שמה, והיא נקראת אצלו בשם מתנה טובה, בודאי אין שיעור לחשיבותה וטיבותה, ומתנה כזו נתן הקב''ה לישראל ע''י שמירת השבת, וא''כ כמה צריך האדם להשתוקק להשיג חלק במתנה טובה זו שיגיע לו ע''י שמירת השבת כראוי, ע''כ.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר יא ט) אמרה שבת לפני הקב''ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה הרי ישראל יהיו בן זוגך, עד כאן, הנה כי השבת חסר פרט א' מפרטי השלימות ותיקונו הוא על ידי שישמרוהו ישראל, והוא אומרו ''ושמרו בני ישראל את השבת'', והטעם ''לעשות את השבת'' לשון תיקון, שבזה יתוקן מעשהו של שבת ונמצא לו בן זוג, (אור החיים).

אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ

אמר ר' שמעון בן מנסיא (יומא פה:) ''ושמרו בני ישראל את השבת'' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה,

וכן רבי יוסי בר' יהודה אומר (שם) את שבתותי תשמורו יכול לכל (אפילו לפיקוח נפש, רש''י) ת''ל אך.

ובתלמוד ירושלמי (יומא פ''ח ה''ה) אמרו, מניין שספק נפשות דוחה את השבת? אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כתוב ''אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ'' המילה ''אַךְ'' בא למעט שאפילו אם יש ספק פיקוח נפש צריך לחלל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה.

אמרו חכמים (יומא פד:) מחללים את השבת משום פקוח נפש, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים, פורש רשת ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב שעל הדרך הוא צד דגים (שזה איסור מהתורה) הרי זה מותר, וכן על דרך זו הגמרא ממשיכה להביא מספר דוגמאות.

וכן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל (שם) לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, דהיינו אם יש תשעה גויים ואחד ישראל בניהם ונפלה מפולת על כולם, צריך לחלל את השבת בכל מה שצריך בכדי להציל אותו.

וכן פסק מרן בש''ע (או''ח סי' שכח סע' י, יג) כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללים עליו את השבת, ואם רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך מחללים, ויש מי שאומר שאין צריך מומחה שכל בני אדם חשובים מומחים קצת וספק נפשות להקל. וכן כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש רשת להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכן כל כיוצא בזה. וכן אמדוהו (פירוש התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך תאנה אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד תאנה מהעץ (ואפילו שתלישה אסורה מהתורה) כולם פטורים מהעונש ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה.

וכן (שם סי' שכט סע' א- ח) כל פקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה מכבין כדי שלא תעבור, וכן מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצא לומר שהוא שם ספק עכו''ם ספק ישראל, מפקחין עליו אף על פי שיש בו כמה ספיקות, אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחין ובודקים עד חוטמו אם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה, וכן מצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו תחתונים אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים, וכן הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף בפני עכו''ם מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. ע''כ.

ובספר בן איש חי (שנה שניה פרשת שמות) כתב זה שאמר פרעה למשה ואהרן ''למה תפריעו את העם הזה ממעשיו'' כוונתו בזה על ביטול העבודה ביום שבת שהיתה מתחלה על פי עצתו של משה רבנו ע''ה שייעץ את פרעה בכך שיבטל את העבודה ביום השבת, ועתה השר שלו חזר בו והפך לבב פרעה בזה באמרו: מאחר כי אין להם עדין תורה לעסוק בה בבנין רוחני, למה יבטלו מן עבודה הגשמית ביום שבת?

ובזה מובן הטעם שאמרו חז''ל (פסיקתא רבתי כג, ט) לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, והינו כי ישראל יש בהם כח לבנות בנין רוחני ועליוני על ידי עסק התורה, ולכן נקראו ''בנאים'' וכמו שאמרו חז''ל על הפסוק ''וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'' וזה הבנין שבונים אותו על ידי עסק התורה, הוא נעשה בחלק עולם הבא, ולכן בשבת שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חז''ל (ברכות נז:) צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני, ולכן כתבו המקובלים ז''ל שגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק של ימי חול. ע''כ.

ובפסיקתא רבתי (פ' כג פרשה שלישית) אמר ר' ברכיה בשם ר' חייא (בי רבא) [בר אבא] לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן אומר לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה, והם לא חולקים, מה שאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא ''לתענוג'' אלו תלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומענגים, ומה שאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן ''לתלמוד תורה'' אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן ימות החול ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה. רבי יהושע בשם רבי לוי אומר כל שהוא מתענג בשבת שואל צרכיו והקב''ה נותן לו משאלותיו, מפני שכתוב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים ל''ז ד).

וכן הוא בטור (או''ח סי' רצ) אחר השינה (שאם רגיל לישן בצהרים, ישן שעה אחת) הולכים לבית המדרש ולומדים או שומעים דברי תורה בהלכה ובאגדה מפי תלמיד חכם. כמו שמובא במדרש: אמרה תורה לפני הקב''ה, רבנו של עולם כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי ?, אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך, על כן צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלקים ואת תורותיו,

וכן כתב הבית יוסף (שם) מובא במדרש תנחומא על הפסוק ''וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'' שבעלי אגדה היו אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בה קהלה בראשה אלא פרשה זו בלבד, ולמה כך? אלא אמר הקב''ה למשה רד ועשה לי קהילות גדולת בשבת כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל בשבת להכנס בבית כנסיות ובתי מדרשות ללמד בהם תורה לרבים, ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבית כנסיות לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה, אחר סעודת שחרית.

ובספר טעמי המנהגים (עניני שבת בקונטרס אחרון אות שצו) כתב בשם הספר אהבת שלום (פרשת וירא) שכמו שעיקר חיותו של אדם הוא הנשמה הקדושה והוא שמו של האדם, ועל כן כשקוראים לאדם ישן בשמו, יכולים מהר להקיצו, כי כשקוראים אותו בשמו שהוא הנשמה אז מעוררים חיותו ממקום שרשו בהשתלשלות עד שמורדים את החיות אל האדם, כן טוב להזכיר בשבת קודש בכל פעם השם שבת, כי שבת הוא צרורא דלעילא דביה חיי כולא, וע''י קריאת השם שבת אנו מעוררין חיות השבת שהוא שמו של הקב''ה שהוא ושמו אחד, וזה גם כן כוונת אומרם ז''ל הנכנס לחולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק, פירושו שעל ידי זעקת השם שבת נתעורר חיות השבת ומשם נמשך רפואה מעץ החיים.

ובספר הגהות מהרצ''א (פרשת יתרו) כתב על דברי הזהר (דף צב ע''א), זכור את יום השבת לקדשו וכו' מי שמזכיר את השבת צריך לקדשו, ע''כ, שכפי הנראה כשאומר ומזכיר ''שבת'' צריך לומר קודש.

ועיין באר היטב (סי' שז סק''ב) בשם של''ה שאם מבקר לחברו בשבת לא יאמר לו כדרך שאומר בחול כגון בוקר טוב אלא יאמר שבת שלום או שבת טוב, לקיים זכור את יום השבת. עכ''ל.

ונראה שיכול האדם לזכות את חברו בקידוש שבת, כאשר אומר לו שבת שלום, מפני שענין קידוש בשבת זהו להבדילו להפרישו משאר ימי החול, ועל כן אדם לא אומר לחברו ביום ראשון, ראשון שלום שני שלום וכו' אלא דווקא בשבת אומר לו שבת שלום, ויוצא שכאשר אני אומר לחברי שבת שלום והוא משיב לי שבת שלום הוא הבדיל את השבת משאר ימים ובזה הוא כעין קידשו,

וטוב אפילו להגיד לאדם שאינו שומר שבת, שבת שלום, כי מפני כך יכול לזכותו במעין קידוש שבת. והאור שבה יחזירו למוטב.

ועוד ראינו לקידוש שבת בדבר אחר כמו שכתב הבא''ח (שנה א' פרשת כי תשא אות יז) קודם מזמורי הימים יאמר ''היום יום אחד בשבת'' אם הוא יום ראשון בשבת, וכן הוא הדין ביום שני יאמר ''היום יום שני בשבת'', והוא הדין ליום שלישי ושאר הימים, ורק ביום השישי יוסיף אות ה''א ויאמר ''היום יום השישי'' בה''א יתרה. וכן ביום ראשון ידקדק לומר ''יום אחד בשבת קודש'' ויכון במנין זה בכל יום לקיים מצות ''זכור את יום השבת לקדשו'' שאמרו רבותינו בספרי (שם) שהוא מצות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע לומר ''אחד בשבת'' ''שני בשבת'' וכו' וכן כתב הרמב''ן ז''ל. והענין הוא להראות שימי החול תלויים ונקשרים בשבת, שמשם נמשכה להם הארתם. וכמו שכתב רבינו האר''י ז''ל בשער הכוונות. ע''כ.

וראה בספר חזון עובדיה פורים (הלכות ליל פורים ויומו הלכה ו) שכתב שביום פורים יאמר היום כך וכך בשבת קודש וכו' ע''ש.

וכן בילקוט יוסף תפלה (כרך ב, סימן קלב הערה יג, עמוד תמט) שכתב אומרים שיר של יום, ויש שנהגו לומר ''היום יום אחד בשבת קודש'' ויש שאומרים ''היום יום אחד בשבת'' בלי תיבת קודש. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

---

לוחות האבן

מובא במשנה באבות (פ''ה מ''ו, מתוך פירוש רבנו עובדיה מברטנורא) עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ומהם זה:

הכתב: צורת האותיות שהיו חקוקים בלוחות,

המכתב: שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים,

והלוחות: של סנפרינון היו, ארכן ששה, ורחבן ששה, ועוביין שלשה. כאבן אחת שארכה ורחבה ועוביה שוין. ונחלקה לשנים ונגללים היו וחצובים מגלגל חמה. ע''כ.

הלוחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים וכשאמר המקום למשה פסל לך מחצב של סנפירינון, נברא למשה בתוך אהלו וחצבו שנאמר ויפסול שני לוחות אבנים

(ילקוט שמעוני סי' שצב).

א''ר יוחנן (נדרים לח.) בתחלה היה משה לֹמד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, ע''כ. וכתב רש''י ''כְּכַלֹּתוֹ'' כתוב חסר, מפני שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.

אמר רבי שמעון בן לקיש (תנחומא סי' טז), אדם שלִמדו רבו את התורה, עד שלא לִמדו, היה הרב לומד ותלמידו עונה אחריו. משלִמדו, אומר לו רבו: נאמר אני ואתה. כך כשלמד משה את התורה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, בא ונאמרה אני ואתה, שנאמר כְּכַלֹּתוֹ לדבר אתו.

ועוד אמר רבי שמעון בן לקיש (שם) אסור לתלמיד חכם להורות הלכה בצבור, עד שיהו דברי תורה עריבין על שומעיהם, ככלה הזו שהיא עריבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריה. אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש, מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים. דבר אחר, ''כְּכַלֹּתוֹ'', מה כלה הזו צנועה בבית אביה ואינה מפרסמת עצמה עד שתכנס לחופה לומר כל מי שיודע בי כלום יבוא ויעיד, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ומפורסם במעשים טובים.

אמר רבי אבהו, כל ארבעים יום שהיה משה למעלה, היה לומד תורה ושוכח. לסוף, אמר לו, רבונו של עולם, הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקדוש ברוך הוא? משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, שנאמר וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ. וכי כל התורה למד משה, והלא כתוב ארכה מארץ מדה (איוב יא ט). אלא כללים כללים למדה הקדוש ברוך הוא למשה, שנאמר, כְּכַלֹּתוֹ''.

שְׁנֵי לֻחֹת. כנגד שמים וארץ, וכנגד חתן וכלה, וכנגד שני שושבינים, וכנגד שני עולמים. אמר רבי חנניה, לֻחֹת כתוב, לא זה גדול מזה.

לֻחֹת אֶבֶן. למה מן האבן. שרובן של עונשין הכתובים בה, בסקילה. והלוחות מעשה אלהים. אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, ווי לכם הבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו תדיר לתורה, נזוף הוא לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, והלוחות מעשה אלהים, כאדם שאומר לחבירו, מה מלאכתו של זה, כסף נבחר, כך מלאכתו של מלך מלכי המלכים עוסק בתורה.

וכן (תנחומא סי' יז יח) למה לוחות? שיגיעתן בלחי (בפה), כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים שאִלו הגיעו לישראל לוחות הראשונים, אין כל בריה יכולה לשלוט בהם, שהם מעשה אלקים.

וכן כתוב בהמשך (שמות לב, טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: מהו חרות? רבי יהודה אמר, חירות מן המלכיות, ורבי נחמיה אמר, חירות מן מלאך המות, וחכמים אומרים, חירות מן היסורים. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אם יבוא מלאך המות ויאמר לפני הקדוש ברוך הוא, לחנם בראתני בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא אומר לו, על כל הגוים השלטתיך, חוץ מן אומה זו שנתתי לה חירות על הלוחות, ומנין שהוא כך? שכתוב (תהלים פב, ו) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם אבל חבלתם מעשיכם (שם ז) אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן.

וכן זה שאמר הכתוב, עלית למרום שבית שבי (שם סח יט) בנוהג שבעולם אדם שובה מחברו כסף וזהב ובגדים. שמא יכול לשבות מה שבלבו? ואתה שבית את התורה שבתוך לבי, שנאמר, שבית שבי לקחת מתנות באדם.

ורבנו בחיי כתב ועל דבר המדרש שני לוחות העדות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד שני עולמים, אמר רבי חנינא לחת כתוב לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ולמה של אבן שרובם של עונשים בסקילה, ד''א לוחות אבן שנתנו בזכותו של יעקב אבינו שנקרא אבן שנאמר (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, ד''א בזכות בית המקדש שנאמר (ישעיה כח) הנני יסד בציון אבן.

וידוע כי הלוחות היו של סנפירינון ולוקחו מכסא הכבוד וכן מצינו בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא, ולכך שכינה שורה עליהם כמו על כסא, ומפני שהלוחות לוקחו מכסא הכבוד נקראת התורה כבוד שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו.

אמר ר' יהושע בן לוי (שבת פט.) מהו שנאמר ''וירא העם כי בֹשֵׁשׁ משה''? אל תקרי בֹשֵׁשׁ (מתאחר) אלא באו שש, שבשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש שעות אני בא, (הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוא, והוא אמר להם מ' יום שלימים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ' בי''ז בתמוז היה בי''ו, בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא לומר ודאי מת משה שהרי באו כבר שש שעות ולא בא, ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת וגו', רש''י).

לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם אמר להן משה רבכם היכן הוא? אמרו לו עלה למרום, אמר להן באו שש והוא לא בא! והם לא התייחסו אליו, אמר להם שהוא מת, ולא התייחסו אליו, אבל לבסוף הראה להן דמות מטתו וזהו שאמרו לאהרן כִּי זֶה (מיטת) מֹשֶׁה הָאִישׁ וגו'. ע''כ.

וראה מה שכתבנו בפרק י''ד פסוק ל''א מדוע לבסוף האמינו ליצר הרע.

---

מדוע אהרן עשה את העגל?, למה ישנם נשים ששולטות על בעליהם ע''פ הסוד

הנה צריך ביאור איך אהרן הקדוש עשה מעשה אשר שלא יעשה?! ומדוע לא מת על קידוש ה'?. שכן הגמרא בסנהדרין (ז.) אומרת מהו שנאמר (תהלים י, ג) ''וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'' ? אלא רבי תנחום בר חנילאי זה נאמר כנגד מעשה העגל (שעשה אהרן פשרה [בוצע לשון פשרה] בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל, רש''י) שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה? א''ר בנימין בר יפת א''ר אלעזר ראה אהרן את חור שזבוח לפניו (חור בן אחותו של אהרן, שהיה מוכיחם, ובני ישראל לא קיבלו ממנו ואמרו לו תעשה לנו עגל, וחור לא הסכים והם הרגוהו ושחטו אותו, רש''י פסוק ה) ואז אמר אהרן: אם לא שמעו לחור בטח שגם לא ישמעו לי, ויעשו לי כמו שעשו לחור, ואם יהיה כך אז יתקיים הפסוק (איכה ב, כ) יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא, ולא יהיה תקנה לעם ישראל (מפני שאהרן כהן ונביא היה, וסופן לעשות כן בזכריה בן יהוידע ויחרב בית המקדש על כך, רש''י) מוטב שיעבדו את העגל שאפשר שיהיה להם תקנה בחזרה בתשובה.

והנה ידוע שאחד הסיבות שמתו שני בני אהרן זה בגלל שעשה את העגל, ועל זה אמר משה רבנו (דברים ט, כ) ''ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא'' פירש רבנו בחיי: ידוע מה שדרשו רז''ל בפסוק זה, השמדה זו כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה. ומכל מקום פסוק זה הנכתב בתורה לאות ולמופת שאהרן חטא בעגל חטא גדול עד שנענש עליו בכלוי בנים, ע''כ.

הנה נביא ה' האומר לעם לעבור על דברי תורה באופן חד פעמי, מותר לשמוע לו, ובלבד שלא יאמר לעבוד עבודה זרה, כמו שפסק הרמב''ם להלכה (מהל' יסודי תורה פ''ט ה''ג) שנביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו,

וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת.

אם כך ראינו שאהרן לא היה אמור לעשות זאת, ובכל זאת למה עשה?

אלא צריך לדעת שכל מחשבתו היתה לשם שמים, והוא בכלל לא ידע שיצא העגל כמו שנבאר לקמן, ואפשר לומר שאהרן עשה כך משום שנאמר (תהלים קיט, קכו) ''עת לעשות לה' הפרו תורתך'' רבי יוחנן וריש לקיש אמרו מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל (תמורה יד:). וכן עשה אליהו הנביא ש''עבר'' על ציווי ה' ובנה מזבח בהר הכרמל כמובא בספר מלכים (פרק יח פסוק יט), בזמן שאמר הקב''ה (דברים יב, יג-יד) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה, כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ, ע''כ.

וכן ידוע ששלמה המלך עשה את חנוכת בית המקדש ביום הכפורים שנאמר (מלכים א ח סג, סה) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (פירש הרד''ק, רבותינו ז''ל אמרו כי אכלו אותו יום הכפורים כי בכלל ימי השמחה היה, ולמדו זה מחנוכת המשכן מה שם עשו שלמים בשבת אף על פי שהוא באסור סקילה, יום הכפורים שהוא אסור כרת לא כל שכן, ובחנוכת המשכן שבת היה בכלל שנים עשר יום כי רצופין היו, והקשו ואמרו ושמא עשו ביום הכפורים זה שלמים ולא אכלו, ותרצו אין שמחת הגוף אלא באכילה ושתיה וזהו שאמר הכתוב וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב רוצה לומר על העון שנתכפר להם שיצאה בת קול ואמרה להם כלכם מזומנים לחיי העולם הבא).

וכן הוא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש דף קצג ע''א) אמר ר' שמעון: אוי אהרן החסיד הקדוש עד כמה היה רצונך לטובה כדי להבדיל את הערב רב מכלל ישראל, אבל לא ידעת להזהר ולהשמר מן המכשפים, אהרן לא נשמר ולא נזהר מאותם ב' חכמים המכשפים שהיו בראשיהם של הערב רב, והם היו יונוס וימברוס בני בלעם, אחד היה לפניו וסייע עמו במעשה, והשני היה עושה כשפיו, וכן לא היתה כל צורתו עגל, אלא מחציתו מן הראש ועד חצי גופו היה של שור שהוא העגל, וממחצית השניה היתה צורת חמור.

ומה ראה אהרן שכן כתוב וַיַּרְא אַהֲרֹן אלא ראה שהסטרא אחרא נתחזק, מה שלא עלה על לבו שיתחזק כל כך, לכן נתן נפשו וכל דעתו לתקן ולהגין על העולם, ומה עשה וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ, שעשה מזבח לשם שמים, ועל ידי זה נתחזק לתקן את המלכות של הקדושה הנקראת מזבח, שאם לא היה מקדים ובונה את המזבח לפני שעבדו לעגל, העולם היה חוזר לחורבנו לתהו ובהו,

משל ללסטים שיצא לגזול ולהרוג את בני האדם, ראה שר הצבא של המלך שזה הלסטים יצא בכח חזק ואינו יכול לעמוד כנגדו, מה עשה שר הצבא של המלך, השתדל שהמלך יצא איתו לדרך, ולקח שר הצבא את המלך והוליך אותו באותו הדרך שהלך בו הלסטים, עד שהלך אותו הלסטים באותו הדרך, ראה הלסטים את דיוקן המלך עומד לפניו ומיד נזדעזע ונחרד וחזר לאחוריו, והנמשל כך:

כיון שראה אהרן שהסטרא אחרא נתחזק, אחז אהרן ברפואה (מכוון למה שכתוב באליהו ''וירפא את המזבח ה' ההרוס'') ונתחזק בצד הקדושה על ידי המזבח שבנה ושם אותו לפניו, כי דרך הקליפה להתמעט ולהתבטל לפני הקדושה, כיון שראה הסטרא אחרא צורת המלך שעומדת לפניו, והיינו המזבח שהוא צורת המלכות, מיד חזר לאחור ונחלש תוקפו וכחו שהיה מתחזק.

וכן מזה שכתוב ''ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר'' הרי תראה שאמר חג לה' ולא לעגל, משמע שעשה את המזבח לצד הקדושה, והתכיון שיהיה מחר חג לה', לפי שהיה מצפה שיבא משה עם הלוחות, ולכן בנה את המזבח שאם לא היה עושה את המזבח לחזק כח הקדושה, לא היה העולם יכול לעמוד על קיומו, לפי שהיה מתגבר כח החיצונים מאד, לכן נתחכם להיות זריז לבנות את המזבח לה', מיד בראותו התחלת התגברות החיצונים,

ולפי שאהרן בנה את המזבח לצד הקדושה, לא נתץ אותו משה, ולא כמו שחושבים שעשה אותו לעגל. ע''כ.

וכן פירש רש''י (כאן) אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופרקו מעצמן,

וכן (פסוק ה) בלבו היה לשמים בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום

וכן הוא ברבנו בחיי (דברים ט, כ) וז''ל: אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת הש''י, והנה הכתוב אומר (שמות לב) אשר עשה אהרן, לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, וא''כ למה התאנף בו השם. והתשובה כי הקב''ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, וכן דרשו רז''ל ממה שכתוב (תהלים נ) וסביביו נשערה מאד, ואע''פ שכוונתו היתה לשמים מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול השם, ואע''פ שהוא לא חטא בו הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל, וכן הזכיר לו משה (שמות לב) כי הבאת עליו חטאה גדולה. וראיה גדולה שהוא לא חטא בו כלל ממה שהזכיר משה בתוכחותיו ואמר (דברים לג) תריבהו על מי מריבה, וקראו חסיד (שם) שלא נמצא בו חטא אחר, ע''כ.

ובדעת זקנים מבעה''ת מובא: אהרן לשם שמים נתכוון, אמר: אם אומר להם כלב בן יפונה או נחשון יהיה ראש עליכם, אם ימליכוהו עליהם, כשיבא משה אם יורידוהו מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים, ואם אומר לא אתן ראש עליהם הם יתנו מעצמם ויהי' הקטטה, ואם אומר אני אהיה ראש עליהם שמא יקשה בעיני משה, אעסיקם בדברים שאין להם ממש עד שיבא משה, ולכך אמר פרקו לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן וישימו ערבוביא בדבר, וכן (פסוק ד) אהרן היה עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה, וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו, שכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת, וכתוב ורבים השיב מעון, זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ארבעים וחמש) מובא: שאחר שראו האנשים שלא שמעו הנשים להם לתן נזמיהן לבעליהן, מה עשו האנשים? עד אותה שעה היו הנזמים באזניהם כמעשה הערבים, פרקו את נזמיהם אשר באזניהם ונתנו לאהרן שנאמר וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם ''אשר באזני נשיהם'' לא כתוב כאן, אלא ''אשר באזניהם'',

ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב שכתוב עליו שם הקדש וחרות עליו צורת עגל, ואותו לבד השליך בכור של אש, ויצא העגל הזה גועה, וראו אותו ישראל, רבי יהודה אומר סמאל (שטן) נכנס בו והיה גועה להתעות את ישראל, שנאמר (ישעיה א, ג) (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, וראו אותו כל ישראל ונשקוהו והשתחוו לו, ויזבחו לו. ע''כ.

ודע שהנזמים שהביאו היו חקוקים בהם צורות עבודה זרה, ורצה אהרן שנזמים אלו יבואו לידיו ויסיר מהם צורות אלו וישמיד נזמים אלו כדרך שעשה יעקב אבינו לבני ביתו כשכבשו את שכם, כמו שנאמר (פרשת וישלח) ''הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם'' ואח''כ נאמר ''ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותו יעקב'' כך אהרן רצה לעשות, ולא ביקש מין זהב אחר, לפי שבנזמיהם בלבד היו חקוקות צורות עבודה זרה ולא בשאר התכשיטים, שרצו לומר בזה כיון שבחרו בהם כאלהות עליהם להאזין לכל מה שיאמרו,

וכן אע''פ שכוונתם של האנשים היתה להקריב על המזבח הזה קרבנות לעבודה זרה, כונתו של אהרן היתה להקריב עליו קרבנות להקב''ה, שהיה בטוח שעד שיבנה המזבח יבוא משה והוא יקריב עליו קרבנות להקב''ה, וכן אתם רואים שאחרי שבנה המזבח אמר להם: חג לה' מחר, ולא אמר חג לעגל. (מעם לועז).

וכן פירש אור החיים (פסוק ד) ויעשהו עגל, פירוש בעבור שנעשה על ידו לא שעשאו הוא, שכתוב (להלן פסוק כד) ויצא העגל הזה, או לצד שלקח הזהב מידם לידו, ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם, העלה עליו הכתוב המעשה. ע''כ.

וכעת ראיתי לשל''ה הקדוש (פרשת וארא) שכתב על מה שנאמר (שמות לב, כה) ''וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם'' והענין הוא שאהרן עשה את העגל לשם שמים שלא יתחלל השם, כי מיד שראה את לב העם לעשות להם אלהים נתחיבו כליה, כי העברות אין הקב''ה מצרף מחשבה רעה למעשה, זולת בעבודה זרה (קידושין לט:) שכתוב (יחזקאל יד, ה) לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם, וחשב אהרן בלבו כשיהיו ישראל נענשים יהיה חִלול השם, שיאמרו הגוים איה נא אלהיהם, ולא יתלו ענשם בעבור העון בלבם, כי מה ידעו הם מהעון, רק יאמרו (במדבר יד, טז) ''מבלתי יכֹלת''.

על כן החכים אהרן לעשות העגל שיהיה העון בגלוי לכל האומות, ואז ידעו בברור שהשם יתברך הענישם על עונם, זהו מה שאמר פְרָעֹה אַהֲרֹן, כלומר גִלה הדבר ו''פְרָעֹה'' מלשון שחיטה מפֹרַעַת (חולין יט:) ו'פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם' כדי שתתגלה השמצה להשונאים, ואז כבוד ה' במקומו. ע''כ.

ודע שכתב המהרח''ו בשער הגלגולים (הקדמה כ) כי כל בעלי תורה אשר בדור הזה עתה, הם בחינת אנשי דור המדבר, שעליהם נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וזהו הטעם שנשותיהם מושלות עליהם, לפי שבימיהם עשו הערב רב את העגל ולא מיחו בהם, אבל הנשים לא רצו לתת נזמי הזהב לעגל, ולכך נשיהם מושלות עתה עליהם.

כתב בספר טעמי המנהגים (בקונטרס אחרון עניני שמחות אות תתרמב ד''ה ובדין) בשם תשובות שב יעקב (סי' סד) בדין אם שכחו ליטול מאשה אחת בעת קבורתה טבעת זהב, אם לפתוח הקבר אם לא, יש סברה שלא לפתוח כיון שהזהב לנשים שבח הוא שלא נתנו נזמיהם לעגל, ומשום כך אין גנאי לבוא לפני המקום בלבושים שנקברה גם עם הזהב, אבל באיש יש לחשוש שלא יהיה כקטגור.

ובספר ברית אברם (תשא) פירש על פי זה הפסוק '' כל כבודה בת מלך פנימה'' פירוש כל כבודה אפילו עם הזהב שנקברה, הכל היא כבודה, לפיכך פנימה, פירוש, מותר להניח הזהב שעליה פנימה בקבר ואין צריך לפותחו, ואמר הטעם משום ''ממשבצות זהב לבושה'' ולא פרקו מעליהם בשעת העגל.

---

מעשה העגל, למה דוקא עגל

הנה ידוע שלא עם ישראל עשו את העגל, שכן כתב רש''י: ''אלה אלהיך'' נאמר, ולא נאמר ''אלה אלהינו'' מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו. ומשקלו היה קכ''ה קנטרין זהב (כ 700 ק''ג), כגימטריא של מסכה. ע''כ.

ורבותינו ז''ל (תיקו''ז תיקון ה קמב) אמרו ששאל משה לעגל מי עשאו והשיב כי ערב רב עשאוהו (אור החיים פסוק יט).

מובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר פר' בשלח דף נח ע''א, פרשת כי תשא דף קצג ע''ב) כיון שחטאו ישראל למטה במעשה העגל לקח הקב''ה ממשה אלף חלקים מאותו הזיו שקיבל כשעלה לשמים, שאותה שעה רצו מלאכים העליונים וכל אותם המוני מעלה לשרוף את משה, שבשעה שאמר לו הקב''ה ''לך רד כי שחת עמך'' נזדעזע משה ולא יכל לדבר, עד שהרבה בתפלות ובקשות לפני הקב''ה ולמד זכות על ישראל, אז אמר לו הקב''ה: אחוז בכסא שלי, כי מצד כסאו של הקב''ה ניתן כפרה לישראל, כמו שכתוב וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה עד שגער הקב''ה בכל אותם המונים ובכל החיילים הרבים וביטל את דינם ונהפכו לרחמים, ואז אחז משה את לוחות הברית וירד למטה.

וכן בשעה שעמדו ישראל על הר סיני סרה ופסקה מהם זוהמת הנחש הקדמוני, כי אז היה ביטול יצר הרע מן העולם, ודחו אותו מהם לגמרי, ואז נאחזו בעץ החיים ועלו למעלה בהשגתם להשיג את צד הטוב שבעץ הדעת, ולא ירדו למטה לחקור ולהשגיח בקליפות, דהיינו בחלק הרע של עץ הדעת, ואז היו רואים מראות עליונים והאירו עיניהם והיו שמחים לדעת ולשמוע קול העליון, ואז חגר אותם הקב''ה בחגורות של אותיות משמו הקדוש על כל אחד ואחד מישראל לשמרו כדי שלא יוכל הנחש לשלוט עליהם, כדרך שפיתה וטימא הס''מ את האדם הראשון וחוה.

כיון שחטאו בעגל סרו ונסתלקו מהם כל אותם ההשגות של המדרגות ואורות העליונים, ונסתלקו מהם אותם חגורות שנתעטרו משמו, והמשיכו עליהם את כח הנחש הרע שהוא המלאך המות. וגרמו שוב המיתה לכל העולם.

ודע (שם פ' פקודי דף רמב ע''ב) שבעת אשר נתן משה את אדני המשכן במקומם, אז התחיל להתחזק צד הקדושה, וכשניתנו אלו האדנים במקומם, נשתקעו כל כחות הסטרא אחרא ונכנסו בנקב של תהום רבה, לפי שנתעלה צד הקדושה העליונה, והוא החלק הראוי שיתעלה.

ואם ישראל לא היו חוטאים, לא היה יכול הסטרא אחרא לשלוט בהם יותר בעולם, אבל אח''כ חטאו והמשיכו עליהם את הסטרא אחרא כבתחילה, ומהיום ההוא והלאה לא היה עצה להנצל מקטרוג הסטרא אחרא אלא על ידי שהיו נותנים לו חלק מכל דבר שבקדושה, בסוד הקרבנות והנסכים והעולות. בא וראה לכן קורבן עולה נשרף כולו באש, כדי להכניע את הסטרא אחרא, ולהעלות את צד הקדושה, ע''כ.

ואמר ר' יהושע בן לוי (ע''ז ד:) לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה, רש''י) שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים.

וזהו מה שאמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה (עם בת שבע), ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, שכתוב (תהלים קט) ''ולבי חלל בקרבי (יצר הרע חלל בקרבי ואין לו כח לשלוט בקרבי, רש''י), ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, שכתוב ''מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים'', אלא למה עשו?

לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: לך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להם לכו אצל צבור. ע''כ.

וכן נאמר (דברים א, א) ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'' שואלת הגמ' (ברכות לב.) מהוא ''ודי זהב''? אמרו בבית מדרשו של ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב''ה: רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו דַי, הוא גרם שעשו את העגל, אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין (מאכל בהמה) והיתה מבעטת בו, אמר לה מי גרם לך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זולות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?

אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת זהו שאומרים אנשים ''אדם שממלא כירסו ממלא חטאים רעים'' שנאמר (הושע יג, ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי'' רב נחמן אמר מכאן ''ורם לבבך ושכחת את ה''' וחכמים אומרים מכאן ''וישמן ישרון ויבעט''.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה על מה שאמר לו, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. ע''כ.

אמר עולה (גיטין לו:) על מעשה העגל: עלובה (חצופה) כלה שזינתה בקרב חופתה, (פרש''י בעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שניה שכתוב ויהי בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני [במדבר י]).

אמר רב מרי בנה של בת שמואל: יש לנו לדרוש על העם שהם זינו מזה הפסוק (שיר השירים א, יב) ''עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ'' דהיינו בעוד שהמלך (הקב''ה) עומד במסבו (בחופתו, בהר סיני) נתן (עזב, נתן לשון עזב) את ריחו הטוב מחמת חטא העגל,

אמר רבא ועדין לא הזכירו אלא בלשון חיבה אלינו, שכתוב נתן (עזב, בלשון יפה) ולא כתוב הסריח (אע''פ שהזכיר קלקוליהן לא הזכיר אלא במראית חיבה שלא כתוב הסריח, רש''י).

דרש ר' סימאי (שבת פח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא (שש מאות אלף) של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל בחטא העגל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום.

ואם נשאל כיצד נעשה העגל? כותב רש''י, כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ע''כ. ויש דעה נוספת ששפתי חכמים אומרים אותה והיא כשהיו ישראל במצרים והיו בונים את פיתום ואת רעמסס וכשלא היו עושין שיעור עבודתן מה שאמרו להם, באו המצריים ונטלו הילדים ונתנום בחומה של בנין והניחו אבנים סביבותיהן ועליהן כדי שיהא השיעור של עבודתן מלא, ואמר משה רבנו עליו השלום לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם למה יענשו הקטנים במיתה זו ואמר לו הקדוש ברוך הוא אין סופן של ילדים אלו לטובה מפני שהם ילכו לתרבות רעה כשיגדלו מוטב שימותו זכאים. והלך משה והוציא אחד מתוך שורת הבנין שנתמעך בו ונקרא מיכה, והיה בידו של מיכה שם של הקב''ה וטס שכתב בו משה ''עלה שור עלה שור'' להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל (ויצא העגל והתחיל לדבר מתוך האש, אור החיים פסוק כ תנחומא סי' יט, מעם לועז).

ודע שבתחלה לקח הקב''ה את הבכורות לעבוד במשכן שנאמר (שמות כד, ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו' פירש רש''י: ''נערי'' בכורות וכן הוא בתרגום אונלוס. ומשחטאו ישראל בעגל חטאו איתם גם הבכורות, ושבט לוי שלא חטאו החליפו אותם. (עיין ב''ר) ע''כ.

---

למה דוקא עגל

והנה למה דוקא עגל ולא כבש וכו' אחד הסיבות הבאנו מה שכתב רבנו בחיי וז''ל: ויעשהו עגל ולא שאר חיה לפי שערב רב התחילו בעבירה וכתוב זה אלי ואנוהו, שראו ישראל השכינה וערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שתחת הכסא של רגליהם ככף רגל עגל כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקב''ה והיינו שכתוב בתהלים ראו הליכותך וגו' ועקבותיך לא נודעו, שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקב''ה, ע''כ.

ויש אומרים שטעות זה בא להם לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים. כלי יקר.

''יַּשְׁכִּימוּ'' השטן זרזם כדי שיחטאו, רש''י.

ומובא במדרש (תנחומא) כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך אמר למשה, לך רד.

כי שחת. אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר, שחת לו לא בניו מומם (דברים לב ה). ולא עגל בלבד עשו, אלא גלוי עריות ושפיכות דמים,

שנאמר, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. ואין צחוק אלא גלוי עריות, שנאמר (בראשית לט, יז) ''בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי''.

שפיכות דמים, שכתוב, יקומו הנערים וישחקו (ש''ב ב יד), ואין לך גדול מן חור שנהרג.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (מדרש תנחומא) אני כבר גרמו לי הבריות לירד מכאן ולראות בקלקולי, שנאמר, וירד ה' לראות את העיר וגו', הבה נרדה (בראשית יא ה- ז), ארדה נא ואראה (שם יח כא). ואף אתה לך רד, דיו לעבד להיות כרבו. כששמע משה כך, אמר, שוב אין להם סליחה. ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כבר אמרתי לך בסנה, ראה ראיתי (שמות ג ז). אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שני ראיות. שאני רואה שבאים לסיני ומקבלים תורתי, ואני יורד בסיני בארבעה מרכבות שלי, שהם מתכונים בו ושומטין אחד מהם ומכעיסין אותי בו, שנאמר, ופני שור מהשמאל וגו' (יחזקאל א י). וכתוב, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו כ).

לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. ''העם'' לא נאמר אלא ''עמך'', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עמך עשו את העגל, שאני אמרתי לך, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (שמות ז ד), ואתה היית גורם וקיבלת את הערב רב, ואמרת מוטב לקבל את השבים. ואני הייתי רואה מה עתידים לעשות, והם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה וגרמו לעמי לחטוא עמהם.

חכמים אמרו: באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה. נאמר כאן ''לך רד'' בנזיפה, כי שחת. ואין לך רד אלא נדוי, מיד עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, רבוני מה סרחוני? אמר לו: שחת עמך, אמר לו משה: וכי עמי הם? והם עמך ונחלתך אשר פדית בכחך! אמר לו משה מה חטאו? אמר לו, וימירו את כבודם בתבנית שור.

אמר לפניו: רבונו של עולם ובמה אתה מקנא, בשור?!, וכי הוא מסייעך!?, אתה משיב רוחות והוא מוריד גשמים?, אתה מזריח חמה והוא לבנה?, אתה מעלה אילנות והוא מצמיח צמחים?, אין בו ממש, הוא אוכל עשב, עומד לישחט. למה ה' יחרה אפך בעמך. עד כאן ממדרש תנחומא.

וכן מובא במדרש (ש''ר פר' מא סי' ז) אמר הקב''ה למשה, הם קמו לצחק בעבודת כוכבים ואתה יושב כאן? רד למטה!, אותה שעה ביקש משה לירד ומצא מלאכי חבלה ונתיירא מהם ולא ירד כמו שכתוב (דברים ט) כי יגורתי מפני האף והחמה, מה עשה משה? הלך ואחז את הכסא שנאמר (איוב כו, ט) מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ פרש והגין עליו הקב''ה, אמר לו (דברים ט, יב) ''קום רד מהר מזה'' אמר לו מתיירא אני.

בא וראה כמה גדולים העונות, אתמול מנגח אותם, ועתה מתיירא מהם, כי יגורתי מפני האף והחמה, חמשה מלאכי חבלה היו שם: אף, וחמה וקצף והשמד והשחת. אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלשה מהם, נשתיירו: אף וחמה, אמר משה רבון העולמים בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד שנאמר (תהלים ז) קומה ה' באפך, ואני אעמוד בחמה שנאמר (שם קו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, מיד אמר לו הקב''ה ''רד'' ירידה היא לך, אמר לו למה? ששחת עמך, אמר לו משה עכשיו אתה קורא אותם עמי אינן אלא עמך, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך,

אמר רבי שמעון בן יוחאי לא זז משה מתפלה עד שקראן הקב''ה עַמּוֹ שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לְעַמּוֹ, אמר הקב''ה למשה בעוה''ז ע''י שהיה בהם יצה''ר עושין עבודת כוכבים, אבל לעולם הבא אני עוקר מהם יצר הרע ונותן להם לב בשר, שנאמר (יחזקאל ל) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.

וכן (שם פר' מב סי' א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד בזעף דבר איתו, אותה שעה דבר הקב''ה כנגדו דברים קשים, אמר ר' יוחנן, אין דבור האמור כאן אלא דברים קשים, כמו שכתוב (בראשית מב, ל) ''דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות'' אותה שעה ראה משה למלאכי השרת שהם עומדים ומבקשים לצאת ולחבל כל ישראל, אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד אין להם תקומה, לעולם איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל מלמד עליהם סניגוריא,

אמר להקב''ה יש לי זכות ללמד עליהם, ואמר לו: רבון העולם היזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו, ולא קבלוה, וישראל קבלוה שנאמר ויענו כל העם יחדו וגו', אמר הקב''ה אבל הם עברו על העשיה שנאמר סרו מהר מן הדרך וגו',

אמר לו היזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להם שמך מיד האמינו והישתחוו לשמך שנאמר (שמות ד) ויאמן העם, ומיד ''ויקדו וישתחוו'' אמר לו הקב''ה: אבל גם הם עברו על השתחויה שנאמר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ,

אמר לו היזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים שנאמר (שם כד) וישלח את נערי בני ישראל, אמר לו אבל הם עברו על הזביחה שנאמר וַיִּזְבְּחוּ לוֹ,

אמר לו הזיכר להם מה שאמרת בסיני ''אנכי ה' אלהיך'' אמר לו הם גם עברו עליו שנאמר ויאמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל,

התחיל הקב''ה ליתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים, מנין אמר ר' יוחנן למעלה כתוב לך רד ואחר כך הוא אומר ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה, ואין אמירה אלא לשון רך, כאדם שיש בלבו על חברו, והוא מבקש להתפייס לו, והוא אומר לו: אמור לי מה עשיתי לך שכן עשית, כיון ששמע משה מן הקב''ה דברים רכים התחיל מבקש עליהם רחמים שנאמר ויחל משה וגו'.

''לך רד'' אמר משה להקב''ה: רבון העולם אתמול אמרת לי (שם יט) ועלית אתה ואהרן עמך, וכן ''ואל משה אמר עלה אל ה''', וכאן אתה אומר לך רד, אמר לו הקב''ה, לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן, אלא בשביל כבוד בני אמרתי לזקן שלהם (בראשית כח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו מהו בו אלא כך אמרתי לו כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים בעולם ועולים וכן שלוחיהם מתעלים עמהם וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה לך רד למה כי שחת עמך אמר לו הואיל וחטאו אתה והם בירידה,

''לך רד'' ר' מאיר אומר (שם מב.) מרדות הם צריכים ומנין שאמר לו כן, ממה שהקב''ה אומר לו אתה יודע שנאמר (שמות לב) ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא אין אדם אומר פלוני קשה אלא שהוא צריך מרדות, ורבותינו אמרו מהו לך רד מרדות הם צריכים, ע''כ.

מובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פ' פקודי דף רסד ע''ב) שישנם שני רוחות ששמם אף וחמה ומהם יוצאים כמה אלפים וכמה רבבות מלאכי חבלה, וכולם יוצאים ושורים על בני האדם שעוסקים בתורה ובמצות, או שהולכים לקיים איזו מצוה, כדי שיתעצבו ולא ישמחו בלימוד התורה ובקיום המצות שעוסקים בהם, שצריכים לקיימם בשמחה, כמו שכתוב ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'' ומשני רוחות אלו ירא ופחד משה כשחטאו ישראל בעגל, וראה אותם ברדתו מן ההר, שנאמר (דברים ט יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, ע''כ.

כותב המגיד מדובנא (כאן) והדבר פלא, שלא יתכן כלל להוציא מלת ''רד'' מפשוטה, לפרש אותה לשון מרדות? ונראה על פי דמיון,

לאבא שרצה לקחת מלמד לבנו, והנה מהצורך אליו לבקר תחלה מה משפט הנער ומעשהו, וכאשר יראה כי טוב הוא ואוהב תורה ולומד בשקידה, יקח לו מלמד חריף ובקי תלמיד חכם, וכך יהיה טוב לנער.

אמנם אם הנער חפץ בהוללות לשוטט בחוצות, האבא צריך לקחת לו מלמד בריא וחזק אביר לב, שיהיה יכולת בידו לשלוט בו להכותו ולשפוך עליו חמת אפו, אולם שתי מעלות אלה לא בנקל הם נמצאים באדם אחד, כי על הרוב אותו שהוא חכם בתורה עליו נאמר ''דברי חכמים בנחת נשמעים'' ואיך הוא יוכל להראות כעס וחמה?

וכן האביר לב על פי הרוב הוא גס השכל, ואם כן הכרח יבחר האב את הרע במעוטו, ויעזב את היותר מובחר בחכמה, ויקח את השני, גם שאינו חכם כמוהו, על כל זה ידיו רב לו לעצר בו ולהפחידו.

והנמשל מובן: כן ממש בהיות ישראל במדרגה גבוהה, וביותר בעת קרבו אל הר סיני והפליגו ואמרו ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'' והיו חפצים בלמוד התורה עד מאוד,

והנה כאשר היה בקורת על המלמד הראוי בעבורם, ראה יתברך כי משה רבנו ע''ה הוא מוכשר אליהם עד מאוד, וכמו שהמליצו ז''ל, יבוא טוב, ויקבל הטוב מן הטוב ליד הטוב, לאמר: כי נאה למשה שהוא טוב להיות מלמד אצל תלמידים טובים וחשובים כאלה, האוהבים את השם ותורתו, ואינם חסרים רק להורותם תכונת התורה והנהגותיה,

אמנם אח''כ כאשר הקשו את ערפם וילכו אחר ההבל ויהבלו ויעשו להם אלהי זהב, אז אמר הקב''ה למשה: רד! וכפשוטו, אין אני מחזיק בך עתה למלמד, והטעם בארו ואמרו: מרדות הם צריכים, הינו שהם צריכים עתה אל אותו שיוכל לרדות בהם בחזקה, אם כן אינך לפי מדתם, והמה צריכים למלך קשה ממך. ע''כ.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו:

נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי, והלא תורת אלהינו היא שנאמר תורת ה' תמימה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום ואומר ואשב בהר ארבעים יום.

נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנאמר לך רד כי שחת עמך והלא עם ה' הם שנאמר והם עמך ונחלתך, ואומר, באמור להם עם ה' אלה וגו'.

נתן נפשו על הדינין שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך והלא המשפט לאלהים הוא אלא לפי שנתן נפשו על הדינין שנאמר ויצא ביום השני ואומר מי שמך לאיש שר ושופט ואומר ויקם משה ויושיען מדינין ברח ולדינין חזר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל הא לפי שנתן נפשו על הדינין נקראו על שמו. (ילקוט שמעוני פרק לב סי' שצא, קסז).

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ פירש רבנו בחיי, טעם ''מהר'' לפי ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו עבודה זרה בעוד שהשכינה בהר סיני, וכענין שכתוב (שיר א) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, והוא הלשון שאמר דוד המלך (תהלים קו, יג) מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו לֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ שלא המתינו לעצתו עד למחר אל התורה שנקראת עצה שנאמר (ישעיה כה) עצות מרחוק וגו.

---

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם

מובא במדרש תנחומא (סי' כב) אמר הקב''ה למשה: וכך נאה ''וישתחוו לו ויזבחו לו''. אמר לו, ראיתי את העם והנה עם קשה ערף, ועתה הניחה לי ויחר וגו'. מכאן את למד, שפתח לו הקדוש ברוך הוא למשה פתח לבקש עליהם רחמים, שנאמר, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (הארת המחבר: הנה מכאן אתה למד שפעמים אדם גדול שממונה על אחרים כגון רב, הורים, מורים, בעלי מקצוע, וכו' בא ומספר לך את חטאיו או דאגותיו, ואתה כאן צריך להבין בזה שהוא מספר לך, הוא מראה שיש לו כבוד אליך ואף מוכן לקבל את עצתך, ואם אתה תעמוד מנגד ורק תשמע אותו אף על פי שעשית עמו מצות גמ''ח שהקשבת לו בשעת צרה, יכולת לייעץ לו עצה ע''פ התורה הקדושה או להפנות אותו לרב, ובכך אתה יכול לקנות את עולמך).

אמר לו, זכות אברהם יצחק ויעקב אינו עומד בכעסך, זכותי היאך יעמוד?. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, והנח את שלי.

ובמדרש רבה (פר' מב סי' ט) מובא ''וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם'' וכי משה היה תופש בהקב''ה שהוא אומר הניחה לי אלא למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו והכניסו לחדר, ומתחיל לבקש להכותו, והיה המלך צועק מן החדר הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג (מטפל הילד) עומד בחוץ, אמר הפדגוג המלך ובנו בתוך החדר, למה הוא אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי. כך אמר הקב''ה למשה ''ועתה הניחה לי'' אמר משה: מפני שהקב''ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, זהו שנאמר ''ויחל משה את פני ה' אלהיו''.

וכן פתח ר' תנחומא בר אבא (שם פר' מג סי' א) נאמר בתהלים (קו, כג) ''ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו'' א''ר חמא בר חנינא הסניגור הטוב מסביר פנים בדין, משה אחד משני סניגורין (משה ודניאל) שעמדו ללמד סניגוריא על ישראל והעמידו פנים כביכול כנגד הקב''ה שנאמר לולי משה בחירו, אלו שני בני אדם שנתנו פניהם לנגד מדת הדין לבקש רחמים על ישראל,

ר' ברכיה אמר שתים, אחת בשם רבנו, ואחת בשם ר' שמואל בר נחמן,

רבנו אמר: למה הדבר דומה? למלך שהיה דן את בנו והיה הקטיגור עומד ומקטרג מה עשה הפדגוג של בן כיון שראה אותו מתחייב דחף את הקטיגור והוציאו לחוץ, ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא,

כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד מבחוץ, מה עשה משה? עמד ודחף את השטן והוציאו לחוץ, ועמד במקומו שנאמר (תהלים קו) ''עמד בפרץ לפניו'' עמד לו במקומו של פורץ,

ר' שמואל בר נחמן אמר, ''עמד בפרץ לפניו'' דבר קשה, משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו, נטל את הקולמוס (כלי כתיבה) לחתום גזר דינו מה עשה יועץ המלך? חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו,

כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, ישב הקב''ה עליהם בדין לחייבם שנאמר ''הרף ממני ואשמידם'' ובאותו רגע בא לחתום גזר דינן, שנאמר (שמות כה) ''זובח לאלהים יחרם''. מה עשה משה? נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב''ה כדי להשיב חמתו, למה הדבר דומה? למלך ששלח לקדש לו אשה אחת על ידי שליח, הלך השליח וקידשה למלך, עד שהשליח חזר למלך, האשה הזאת התקדשה עם אחר, השליח שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו המלך לקדשה וקרעה, אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש,

כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן, כלומר, שאִלו היו רואים עונשם לא היו חוטאים, ועוד אמר משה מוטב יהו נידונים כשוגגים ואל יהו מזידים, למה שהיה כתוב בלוחות (שם כ) אנכי ה' אלהיך, לפיכך שבר את הלוחות.

כשעשו ישראל אותו מעשה עלתה חמתו של הקב''ה ושלח מלאכי חבלה לחבל בישראל, זהו שנאמר (משלי טז, יד) ''חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת'', וזה שנאמר (שם) ''וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה'' זה משה שנקרא חכם שנאמר (שם כא) ''עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם'' שעמד ולִמד סנגוריא על ישראל וריצה אותם לאביהם שבשמים, זהו שנאמר וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה'.

דבר אחר, וַיְחַל מֹשֶׁה זהו שכתוב (שם כט, ח) ''אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה'' אלו ישראל שנתנו פיחה (הבערה וגחלים בוערות בכל העולם, עץ יוסף ומתנות כהונה) בעולם בעגל שעשו, שאמר ר' אסי אין דור ודור שאינו נוטל חלק קטן (יסורים) ממעשה העגל, ''וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף'' זה משה שהשיב אפו של הקב''ה בסניגוריא שלמד על ישראל, זהו ''ויחל משה''.

וַיְחַל מֹשֶׁה, אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק, מלמד שהתיר נדרו של יוצרו, כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפייס את האלקים שימחול להם, אמר הקב''ה למשה: כבר נשבעתי (שמות כב) ''זובח לאלהים יחרם'' ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו!! אמר משה רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים? ואמרת (במדבר ל) ''איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו'' הוא אינו מוחל, אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו,

וכל זקן שמורה הוראה אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקיימה תחלה, ואתה צויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צויתני להתיר לאחרים, מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן והקב''ה עומד כשואל נדרו, וכן משה רבנו אומר (דברים ט) ''ואשב בהר'' ואפשר שהיה משה יושב והאלהים יתברך שמו עומד?

אמר ר' דרוסאי כסא עשה לו, כסא מוכן לאדם חשוב, ישיבה שהיא נראת עמידה, זהו ואשב בהר.

דבר אחר ''ואשב בהר'' וכי יש ישיבה למעלה?, אתה מוצא שכולם עומדים למעלה, שנאמר (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו, וכן (יחזקאל א) בעמדם תרפינה כנפיהם, וכן (דניאל ז) קרבית על חד מן קאמייא, וכן אפילו משה כשעלה למרום היה עומד שנאמר (דברים י) ואנכי עמדתי בהר וכתוב (שם ה) ואנכי עומד בין ה' וביניכם, ואין יושב שם אלא הקב''ה לבדו שנאמר (ד''ה ב יח) ראיתי את ה' יושב על כסאו, והוא אומר ואשב בהר?!,

אלא אמר הונא בר אחא, שישב להתיר נדרו של יוצרו, ומה אמר לו דבר קשה, א''ר יוחנן, אמר לו משה: אתה מתחרט? אמר לו הקב''ה תוהא אני על הרעה אשר דברתי לעשות לעמי, אותה שעה אמר משה: מותר לך מותר לך, אין כאן נדר ואין כאן שבועה, זהו ''וַיְחַל מֹשֶׁה'' שהפר נדרו ליוצרו, וכמו שנאמר (במדבר ל) ''ולא יחל דברו'' אמר ר' שמעון בן לקיש לפיכך נקרא שמו ''איש האלהים'' לומר שהתיר נדר לאלהים.

אמר ר' יהושע בן לוי בשם ר' שמעון בן לקיש, פתח של תשובה פתח לו הקב''ה, שנאמר (שמות כ) ''אנכי ה' אלהיך'' בסיני נאמר למשה,

בשעה שעשו ישראל העגל היה משה מפייס את האלהים, ולא היה שומע לו, אמר לו הקב''ה למשה אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדיבור?

אמר משה, רבון העולם: כך אמרת בהר סיני ''אנכי ה' אלהיך'' אלהיכם לא נאמר, לא לי אמרת? וכך הם הבינו שאמרת זאת לי, אמר ר' שמעון דסכנין בשם ר' לוי לפיכך חזר וכתבה בלשון רבים שנאמר (ויקרא כט) ''אני ה' אלהיכם'' וכן בכל המצות אומר אני ה' אלהיכם ולא אמר עוד אני ה' אלהיך.

מהו למה ה' יחרה אפך בעמך? ר' יהודה אומר (שם) למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן בית, והשליטו על כל מה שהיה לו הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם ע''י ערבים, הלוה לזה 50 זהובים ולזה 100 ולזה 200 והנה ברחו הלווים, אחר זמן שמע המלך ורע לו, אמר לו השלטתיך על שלי בשביל שתפסיד לי כסף?! אמר לו אותו הבן, אני הלויתי ובאחריותי יחזור הכסף, הרי פלוני ערב יש בידו 50 זהובים וביד פלוני 100 וכו',

כך אמר משה להקב''ה: למה אתה כועס לא בשביל תורתך, באחריותי היא, שאני וחבירי נקיים אותה, אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה, ואני אקיימנה, זהו שנאמר למה ה' יחרה אפך.

ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלקים אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם?, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך,

אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים, אמר הקב''ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש!!! אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך??? זהו שנאמר למה ה' יחרה אפך בעמך.

וכן אמר משה: לא כך אמרת לי, ''כי שחת עמך'' עמך חטאו ולא עמי! אם עמי חטאו, לא עמך חטאו, זהו למה ה' יחרה אפך בעמך.

וכן משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מחבקת סריס (אחד שלא יכול להביא ילדים) וכעס עליה, אמר לו משרתו: אם היה הסריס מוליד ילדים יפה היית כועס, עכשיו שהוא לא יכול מדוע אתה כועס, אמר לו המלך אין אני כועס אלא ללמדה שלא תעשה כך ותבוא להיות עם מי שיכול להוליד.

כך אמר האלהים יודע אני שאין בו ממש, אלא שלא יאמרו לעשות עבודת כוכבים (מכיון שעשית העגל אינו אלא בשביל שיהיה מנהיג, שיהיה שותף עם הקב''ה כמו שפירשו המפרשים) אמר לו משה, ואם אין בו ממש למה אתה כועס על בניך? זהו שנאמר ''למה ה' יחרה אפך בעמך''

מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה, רבון העולם מהיכן הוצאת אותם? ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים, אמר ר' הונא בשם ר' יוחנן, משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זולות המבוי עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו ויצא לתרבות רעה, בא אביו ותפסו עם הזולות, התחיל האב צועק ואומר הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בָּשָּׂם והנחת כל המובאות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זולות,

כך אמר משה, רבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם דע מהיכן הוצאת אותם.

וכן א''ר יהודה בר שלום בשם ר' יהודה בר סימון בשם ר' לוי בן פרטא, למה הדבר דומה? לאחד שבא ליקח עבד, אמר לאדוניו (של העבד) העבד הזה שאתה מוכר רע הוא או טוב הוא? אמר לו רע הוא, ועל זה אני מוכרו, לקחו והוליכו לביתו, פעם א' סרח אותו העבד התחיל אדונו מכהו אמר לו הורגך אני, מה אני מבקש עבד רע, התחיל העבד צווח הוא עושה לי עוול וחמס אמר לו אדוניו, סרחת כל הסרחון הזה ואתה צווח עוול אתה עושה לי?! אמר העבד באמת עוול וחמס אתה עושה לי, אמר לו העבד מאדוני איך לקחת אותי? בעבד טוב או בעבד רע, אמר לו בעבד רע, אמר לו בעבד רע אתה לקחתני ותבקשני עבד טוב?,

כך אמר משה, רבון העולם לא כך אמרת לי (שמות ג, י) ''ועתה לכה ואשלחך אל פרעה'' ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלן הם עובדים עבודת כוכבים, ואמרת לי, אתה עכשיו רואה אותם עובדים עבודת כוכבים ואני עומד ורואה אותם שהן יוצאין ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה ואראה להם את כבודי פנים בפנים והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בסוף ארבעים יום ועושין את העגל, הוא שאומר (שם שם ז) ''רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי''. וזהו קול של עגל ''קול ענות אנכי שומע'', ועד שלא גאלתם אמרת לי שהם עושים את העגל, ועכשיו שעשו אותו אתה מבקש להרגן? לכך הזכיר יציאת מצרים בסניגוריא שלו.

אמר רבי פנחס הכהן בן חמא בשם רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא מהו רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי? אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אתה רואה אותן עכשיו ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי, אני יוצא במרכבה שלי שאתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח, יח) רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, והם שומטין רגל אחד מן המרכבה שלי שכתוב (יחזקאל א) ''ופני שור מהשמאל'' לפיכך אמר משה למה ה' יחרה אפך אתה היית יודע אותם ועכשיו אתה כועס עליהם על שעשו העגל.

ור' אבין בשם ר' שמעון בן יהוצדק אמר, משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו שדה לא מוצלחת, אמר לאריס לך וטפל בה ותשקיע בה כל מה שאתה צריך, ועשה אותה כרם, הלך האריס והשקיע בה, ונטעה כרם גדל הכרם ועשה יין והחמיץ, כיון שראה המלך שהחמיץ היין אמר לאריס לך והרוס אותה, מה אני מבקש מן הכרם יין והוא עושה חומץ?!, אמר האריס אדוני המלך כמה הוצאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד, ועכשיו אתה מבקש לקצצו? ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, זאת משום שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין יפה,

כך כשעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב''ה לכלותם, אמר משה רבנו: רבון העולם לא ממצרים הוצאתם? ממקום עובדי עבודת כוכבים?!, ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע יא) כי נער ישראל ואוהבהו, המתן מעט להם ולך עמהם, ויהיו עושין לפניך מעשים טובים, זהו ''אשר הוצאת ממצרים''.

וכן הוא בגמרא (ברכות לב.) ''וידבר ה' אל משה לך רד'' מאי ''לך רד'' אמר רבי אלעזר, אמר לו הקב''ה למשה: משה, רד מגדולתך וכי נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל!, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי?, מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר וכיון שאמר הקב''ה למשה (דברים ט, יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם, אמר משה, אין הדבר תלוי אלא בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים,

משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר, אמר המלך לבנו אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך, אמר אוהבו של המלך דבר זה תלוי בי מיד עמד והצילו.

''וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'' אמר רבי אבהו (שם) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.

''וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'' אמר רבי אלעזר (שם) אמר משה לפני הקב''ה: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים (עם ישראל שיש להם זכות ג' אבות) אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד (עָם שאתה רוצה להוציא ממני) על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים.

''וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' '' אמר רבי אלעזר (שם) מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהחלהו (הפציר בו, רש''י). ורבא אמר עד שהפר לו נדרו (נדר של הקב''ה שאמר וַאֲכַלֵּם) כתוב כאן ''ויחל'' וכתוב שם (במדבר ל, ג) ''לא יחל דברו'' ואמר מר הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו (הוא אינו יכול להפר את נדרו, אבל אחרים יכולים להפר לו).

ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אִין מחני נא מספרך.

אמר רבא אמר רב יצחק, מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים (''כמו יחולו על ראש יואב.'' (ש''ב ג) לשון הניח, רש''י).

וחכמים אומרים: מלמד שאמר משה לפני הקב''ה, רבש''ע חולין (זר) הוא לך מעשות כדבר הזה.

''וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה''', רבי אליעזר הגדול אומר (שם) מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו, מאי אחילו? אמר רבי אלעזר, אש של עצמות, מאי אש של עצמות? אמר אביי קדחת העצמות.

''זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ'' - מהו בך? אמר רבי אלעזר (שם) אמר משה לפני הקב''ה, רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ, שתרבה את זרעם שנאמר (בראשית כב טז-יח) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' וגו' כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'' הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה, ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים.ע''כ.

אמר ר' אבין בשם ר' אחא (ש''ר פר' מד סי' ה) משל למלך שהפקיד לו אוהבו אצלו עשרה מרגליות, מת אוהבו והניח בת אחת, עמד המלך ונטלה לאשה, ונתן לה שרשרת אחת של י' מרגליות ונתנה אותה בצוארה, לאחר ימים אבדה השרשרת, התחיל המלך מבקש להוציאה, אמר מגרשה אני מביתי, אוציאה מאצלי, נכנס משרתה אצל המלך, והיה מפייסו, ולא היה המלך נשמע לו, אלא היה אומר מגרשה אני מאצלי, אמר לו למה אדוני המלך? אמר שנתתי לה י' מרגליות ואבדתן, אמר חי אדוני המלך אף על פי כן צריך אתה להתפייס ולרצותה, לא היה המלך שומע לו, כיון שראה המשרת מה שבקש לעשות עמה ואינו מתרצה אלא מתריס ואומר אגרשנה אני, אמר לו בשביל י' מרגליות שאבדה אתה מבקש להוציאה?! אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך י' מרגליות?,

כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה היה האלקים כועס עליהם התחיל אומר הקב''ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה רבון העולם מפני מה אתה כועס על ישראל, אמר בשביל שבטלו עשרת הדברות, אמר לו משה יש להן מהיכן ליפרע, אמר לו מנין? אמר הזכר שנסית אברהם בי' נסיונות ויצאו עשר בעשר, זהו שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל.

וכן למה מזכיר כאן שלשת אבות? אמרו חכמים (שם) אמר משה: אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש לישרף על שמך ותצא שריפתו לשריפת בניו, ואם הריגה הם חייבים זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גבי המזבח לישחט על שמך ותצא הריגתו להריגת בניו, ואם גלות הם חייבין זכור ליעקב אביהן שגלה מבית אביו לחרן ויצאו אלו באלו, זהו זכור לאברהם ליצחק ולישראל.

וכן אמר ר' אבין (שם) אמר הקב''ה למשה אני מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום עשרה, העמיד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם, אמר רבון העולם אני מעמיד לך, הרי אני ואהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב, אמר לו האלהים הרי ז', והיכן הג'? ולא היה יודע משה מה לעשות, אמר לו משה רבון העולם: חיים הם המתים? אמר לו הן, אמר אם חיים הם המתים זכור לאברהם ליצחק ולישראל הרי עשרה לכך הזכיר ג' אבות.

וכן אמר (שם) אלוני בן טברי בשם ר' יצחק, כיון שעשו אותו מעשה, יצאו חמִשה מלאכי חבלה לכלותן, ושמם: אף וחמה וקצף והשמד והשחת, כמו שכתוב (דברים ט) כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר רבון העולם אתה עומד באחד ואני באחד, אתה עומד באף שנאמר (תהלים ז) קומה ה' באפך, ואני בחמה שנאמר (שם קו) להשיב חמתו מהשחית, אמר לו הקב''ה הרי עמדתי באחד ואתה באחד, לג' הנשארים מה תעשה? אמר לו משה הרי ג' האבות עומדין לשלשתן לפיכך הוא מזכירן.

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ אמר חזקיה (שם סי' י), אמר משה: אִלו בשמים ובארץ נשבעת לאבותם, יפה אתה עושה להם שהיית אתה מכלה את בניהם, למה, כשם שהשמים והארץ בטלים אף השבועה שלהם עוברת, רבון העולם, לא בך נשבעת לאבותם שאין אתה מכלה את בניהם, לא אמרת לאברהם (בראשית כב) ''בי נשבעתי'' מהו בי נשבעתי, אמר הקב''ה לאברהם כשם שאני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתי קיימת לעולם ולעולמי עולמים, הוי יפה אמר משה כשאמר אשר נשבעת להם בך בעבור קדושת שמך עשה ולא תחלל שמך.

א''ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא (ברכות י.) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, חזקיהו תלה בזכות עצמו שכתוב זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי.

---

ירידתו של משה מן ההר

אמר ר' יהושע בן לוי (שבת פט.) בשעה שירד משה מלפני הקב''ה, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו נתתיה לארץ.

הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו (איוב כח, כג) אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ.

הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי.

הלך אצל תהום אמר לו אין בי שנאמר (שם יד) תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי,

הלך לאבדון ומות אמרו לו בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ.

חזר ואמר לפני הקב''ה, רבונו של עולם: חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו לך אצל בן עמרם (משה), הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב''ה היכן היא? אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב''ה תורה?! אמר לו הקב''ה למשה: משה, שקרן אתה? אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום ואני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקב''ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי. ע''כ.

וזה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסדורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסדורו ומאחריו מהופך ואמר מזה ומזה משני הצדדים והם פנים ואחור, ויתכן לפרש משני עבריהם שבא לרמוז כי יש למשמעות דברי תורה שני עברים נגלה ונסתר כענין שאמר שלמה ע''ה (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף וכתוב (איוב יא) כי כפלים לתושיה, יבאר כי התורה כפולה ומלבד פשטי התורה יש בה עוד תעלומות חכמה ועל זה אמר הכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

וכן אין הכוונה פעולה מלאכותית אלא מעשה אלהים בדברו שנאמר (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו, וכתוב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. (רבנו בחיי).

ופירש אור החיים, צריך לדעת אומרו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד, שאינו מהלכות דרך ארץ שיפן משה, ואולי כי לזה דקדק לומר מן ההר, שלא לומר שחס ושלום נהג מנהג מיעוט דרך ארץ שפנה עורף מפני השכינה, אלא מן ההר הוא שפנה, וקשה אם כן היה לו לומר ויפן מן ההר, ועוד קשה שלא היה צריך לומר ויפן כל עיקר, ואולי שיכוין לומר שתשש כחו, והיה מתירא מהמלאכים, והיה מפנה עצמו לצדדי ההר כאדם הנחבא ללכת.

עוד ירצה על דרך אומרם (דב''ר א ב) כי למה דומה דרכו של משה כשהיה מדבר עם הקב''ה היה אומר למה ה' יחרה וגו' וכשהלך אצל ישראל הפך הסדר אמר אתם חטאתם וגו' עד כאן, והוא אומרו ויפן פירוש שלא נשאר כסדר פנים הראשונים שהיה מראה כשהיה עומד לפני המקום.

הנה יהושע לא עלה עם משה להר גם לא היה עם ישראל כי מלת וישמע תורה כן, אך היה בתחתית ההר מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו, וכן דרשו רז''ל ביומא ריש פרק יום הכפורים (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל,(רבנו בחיי).

צריך לדעת מה היא כוונת אומרו ברעה, ומה קול זה ששמע, גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים, ויתבארו הכתובים על פי מאמרם ז''ל (ירושלמי תענית פ''ד ה''ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זו היא השגה אלהיית אשר הנחיל ה' לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב וישמע יהושע את קול העם, פירוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל שמע בו בחינת הרע, והוא אומרו ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, חשב כי אין זה אלא לצד שיש ביניהם מלחמה, ובחינה זו היא בחינת הרע שהכיר בקול: או רמז באומרו קול מלחמה על מלחמת היצר שהוא ס''מ המצוי תמיד במערכת המלחמה עם האדם, והשיב משה אין קול ענות גבורה, פירוש שלא נתגברו על יצרם, ואין קול ענות חלושה, פירוש ולא בחינת חולשה לבד אלא קול ענות, כי שבר מטה עוז תפארה, והכוונה שלא הרעו מעשיהם בפרט אחד מפרטי התורה שיחליש אדם ולא יגוע, אלא עקרו הכל, ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה כולה (הוריות ח.). (אור החיים).

---

שבירת הלוחות

אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב''ה לך רד כי שחת עמך היה תופס משה בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין שנאמר (שמות לב) ויהי כאשר קרב משה אל המחנה, שלא שברן עד שראה בעיניו.

אוי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב''ה שאמר לו ''כי שחת עמך'' אלא הודיע משה דרך ארץ, לישראל,

אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה. (מדרש רבה פרשה מו)

אמרו חכמים (שבת פז.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב''ה עמו, אחד מהם זה ששבר את הלוחות, אמר משה: ומה פסח (קורבן פסח) שהוא אחד מתרי''ג מצות אמרה תורה ''וכל בן נכר לא יאכל בו'' התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה, ומהיכן לנו שהסכים הקב''ה על ידו, שנאמר ''אשר שברת'', אמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת.

א''ר אלעזר (עירובין נד.) מהו שכתוב ''חרות על הלוחות'' שאלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות.

מובא בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פר' משפטים דף קיג ע''ב) בא וראה בשעה שמשה שבר את הלוחות אחר שראה שישראל עשו את העגל, צף ים האוקיינוס ממקומו ועלה לשטוף את העולם, ראה משה שהאוקיינוס עלה אצלם והיה רוצה לשטוף את עולם, ואז מיד (שמות לב, כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, קם משה על מי האוקיינוס ושאל: מים מים מה אתם רוצים לעשות? אמרו לו: וכי על מה מתקיים העולם אם לא על התורה שבלוחות, ועל התורה ששקרו בה ישראל ועשו את עגל של זהב אנו רוצים לשטוף את עולם,

מיד אמר להם משה הרי כל מה שעשו בעון העגל מסור לכם, כלומר כבר נשרף העגל והרי לכם אפרו, וישראל עשו תשובה ואין לכם עוד מה לטעון, ולא די בכל אותם האלפים שכבר נפלו מהם, וכי אתם רוצים לכלות את כל ישראל, ואז זרק משה את האפר על המים להראות שנתבטלה העבודה זרה, ועם כל זאת לא נשקטו המים, עד שלקח מהם מים והשקה את ישראל. ודע כי באותו המדבר לא היו מים שנאמר (במדבר כ ה) ''ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות'' אלא ודאי הים עלה לשם ובו פיזר את אפרו של העגל.

וכן (שם דף קצה ע''ב) העמדנו שהלוחות הוכבדו על ידיו של משה ונפלו מידיו ונשברו, ומהו הטעם שהוכבדו על ידיו של משה?

והוא לפי שפרחו האותיות מן לוחות האבנים שהם נתנו רוח חיים באבני הלוחות, ועתה שפרח הרוח שלא תפגם, נשארו האבנים בלי חיות והוכבדו על ידיו ונפלו ונשברו, וגם הם יתוקנו ויחיו בעת תחיית המתים. ע''כ.

ומובא בילקוט שמעוני (כאן סי' שצא) נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידו ומיד נתאלם, ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות, ובשביל אותו הצער שהן מצערין עתיד הקב''ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר (ישעיה מ) הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. ע''כ.

הנה יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב''ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו,

אבל שבירת הלוחות למשה רבנו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של מלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתוב בכאן נסתלק חותמו של מלך: וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר. (רבנו בחיי פסוק טו, עיין שם ותרווה צמאונך).

''וַיְהִי'', אמרו ז''ל (מגילה י:) לשון צער יכוין על מאורע רע שאירע בלוחות שפרחו מהם האותיות כמאמרם ז''ל (תנחומא תשא ל) וזה גרם לנו כל מה שטעמו אבותינו, גם אנחנו מכוסות המרים, המיתה עצמה ומר ממות, כי אם היו הלוחות הראשונים פסקה צרה מן העולם, וחירות אפילו ממלאך המות (שם טז), והן עתה פסקה טובה, ולזה יאות קרות ויהי, ויכוין גם כן על צערו של אותו צדיק משה רבנו עליו השלום שנצטער הרבה על מה שראה, (אור החיים).

כתב רש''י, בדרך רע הם הולכים תמיד, ובנסיונות לפני המקום. ובעל הטורים כתב ''כי ברע'' אותיות ערב, שערב רב גרמו להם לעשותו.

בני ישראל חשדו במשה כמו שיתבאר לקמן (לג, ז) וכן חשדו גם באהרן ומשום כך רצו עגל מזהב שלא יהיה אנושי שלא יוכל לעשות לטובת עצמו כלום, ומשה רבנו לא ידע זאת ועל כך שאל את אהרן (לב, כא) מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה, ואהרן השיב לו אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא אתה יודע בעצמך את העם כי רע הוא שהם חושדים בכשרים, כי בכל הטובות שעשה להם משה תמיד התלוננו עליו וחשדוהו והביטו אחריו, והם כפויים טובה, וזהו שאמר לו ''ואתה ידעת את העם הזה.'' (כתב סופר).

לשמצה, זהו שמץ ופסול שכל העכו''ם מלעיגים עלינו על מה שעשו אבותינו העגל, ויש להשיב להם שכל יום הם עושים פסלים לעכו''ם ומלעיגים עלינו?, משל למלך שהיתה לו אשה יפה והיו שפחותיה אומרות אדונינו המלך יגרש אותך ויקח אותנו לנשים, אומרת להם למה? אומרות לה כי אתמול כשבא אדונינו המלך מן השוק ראה מעט טנוף מפחם על ידך ומאס בך, אומרת להם: שוטות, ומה אשה יפה כמוני בשביל לכלוך מועט שאוכל להדיח אותו ולא יהיה רשומו ניכר, יניח אותי, אתם שמלוכלכות בטיט ובכסוי הקדרות כל שעה ושעה יקח לנשים? (דעת זקנים).

אמר רב יהודה (יומא סו:) שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי.

כיון שראה משה את העם שיהיה לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חלול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו, (רמב''ן).

---

איך מתו בחטא העגל

שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר (יומא סז:, ירושלמי סוטה פ''ג מ''ד) מאחר שמעשה העגל שוין באיסורו, מפני מה אין מיתתן שוה? שהיו בו שלש מיתות:

מיתת סייף, שנאמר שימו איש חרבו.

מיתת מגיפה, שנאמר ויגוף ה' את העם (שמות לב).

מיתת הדרוקן, שנאמר ויזר על פני המים, ואמרנו במסכת עבודה זרה (דף מד.) לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן, (רש''י) אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך (במלאכת התפירה וכו' ולא לשאול שאלות כאלה) וכן הוא אומר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממנה שלש מאות כור מעשר בכל שנה (שהיתה רגילה ליתן לו בכל שנה, פני משה) אמר לו ישרפו דברי תורה ואל ינתנו לנשים, וכשיצאה אמרו לו תלמידיו: רבי, לזו דחיתה, לנו מה תשיב, אמר להם:

כל מי שהיה לו עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה, ומי שלא היה לו עדים והתראה היה מת במגפה. רב ולוי בן סיסי אמרו מי שהוא זיבח וקיטר וניסך היה מת בבית דין, טיפח וריקד ושיחק היה נבדק כסוטה, מי ששמח בליבו היה מת במגפה.

היו עובדי העגל רבים ולא יכלו להביאם לבית הדין, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל. והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו, (רמב''ן).

צריך לדעת למה הוצרך לומר ''ואיש את קרובו'' אחר שאמר ''את אחיו'' שהוא קרוב שבקרובים, אכן יכוין לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקות זה מזה, ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש, וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידם, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד, ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש, מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה, ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב' הבחינות וזו למעלה מזו. (אור החיים).

הנה תמוה, שהרי משה רבנו תמיד מסנגר על ישראל, וכאן במקום שיקטין את המעשה הוא הגדיל אותו באומרו ''חטאה גדולה''?

ולתרץ קושיא זו נביא דברי ספר משלי יעקב וזה לשונו: אומר המדרש (ש''ר פר' מג) מהו ''ויחל משה'' עשה את המר מתוק ויחל לשון חלוי (מתיקות). רצה לומר שמשה רבנו לא שאל למחול עוונם, אבל שאל להמתיק מרירותן, ולעילה זאת הפליג משה רבנו לספר גודל הרע הנמצא בהם, משל למה הדבר דומה?

לשני אנשים שהיו מהלכים יחד מעיר לעיר לסבב על הפתחים, והיה אחד מהם חולה גדול נגוע ומוכה בכל אביריו, ובכל מקום שבאו היה הבריא מזהיר אותו להתאמץ בכל כחו להעלים מחלתו, שלא יהיו כולם מובדלים ממנו ולא יתנוהו לבוא אל ביתם.

פעם לנו במלון, והיה שם רופא גדול, ויאמר הבריא לחולה: עתה הנה העת להראות נגעי בשרך ולגלות כל מכאוביך, למען יהיו מוחשים אל עיני הרופא, ובכל אשר תפנה לספר לפניו גודל כאבך, כן תגדל רפואתך.

הנה הנמשל מובן, אומרו של משה רבנו ''חטא העם הזה חטאה גדולה'' היינו נפגמו וקלקלו בנפשותם מאוד בחטא גדול, וצריכים עליו רפואה גדולה לתקנם בלב טהור ורוח נכון. ע''כ.

---

אסור לאדם לפתוח פיו לרעה ולא לקלל את חבירו

אמר ר' שמואל (ברכות לב:) מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אין מחני נא מספרך.

אמר כרוספדאי אמר ר' יוחנן (ר''ה טז:) שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים, ורב נחמן בן יצחק אמר מהפסוק הזה אני לומד זאת, שנאמר ''ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'': מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים. ע''כ.

ורש''י פירש כאן: מחני מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים.

ופירש הרשב''ם מספרך זה ספר החיים שאדם נכתב בו בראש השנה וכך אמרו במסכת ראש השנה: מספרך אלו הבינונים אשר כתבת אלו הצדיקים, דבר אחר, אם אין אתה מוחל להם אם כן היאך תמחול על ספרך אשר שברתי, אם תמחול לי מחול להם כי אין משוא פנים בדבר. והשיב לו הקב''ה מי אשר חטא לי וגו' כלומר הם גרמו לך והפשיעה שלהם היא אבל אתה כדין עשית שהם לא היו ראויין לקבל הלוחות ומ''מ הוא נמחק מכל פרשת ''ואתה תצוה'' שאין משה נזכר בה לפי שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה (דעת זקנים).

והרמב''ן כתב ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה) ''וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ'' והקב''ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת.

אסור לאדם לפתוח פיו לרעה, וגם לא האמא על בנה.

בא וראה יהודי יקר כמה חשוב וכמה מסוכן עד כדי סכנת נפשות כאשר אדם פוער את פיו לבלי חוק, ומוציא מפיו מבלי משים מה שהוא רוצה, והוא לא יודע שהוא מסכן את עצמו ואת הסובבים אותו ופעמים את בניו ומשפחתו הקרובה כפי שנראה בהמשך

הנה כתב בעל הטורים (וכן רבנו בחיי כאן) בפרשת ואתה תצוה (שמות כז, כ), לא הזכיר את שמו של משה בפרשה הזו, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ע''כ.

הנה נוכחנו לדעת שמשה רבנו לא נכתב בפרשת ''ואתה תצוה'' משום שפתח פיו לרעה כמו שנסביר בעזרת ה', שאדם מאוד צריך להזהר לא לפתוח פיו לרעה, וכיוצא בזה אפשר לומר שמה שהתכוונו חכמים, באומרם ''תולה ארץ על בלימה'', שמי שבולם את פיו בשעת כעס ומדון שבזה שהוא לא פותח את פיו לרעה, יכול להמשיך ולחיות בארצו, שאם לא כן, יכול משום שפצה את פיו להסתלק מן העולם, ולאבד את כל הונו.

מובא בגמרא (ברכות יט.) אדם שמת לו קרוב, מצדיק עליו את הדין, ואומר: רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים, אמר אביי לא טוב שאדם יאמר כך מפני שבכך שהוא אומר ''לא נפרעת ממני'' משמע שרוצה שעכשיו הוא יפרע, וכן אמרו משמו של רבי יוסי (שם) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, אמר רב יוסף מהיכן לנו? שנאמר (ישעיה א, ט) ''לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ'' ולאחר זאת אמר להם הנביא (שם י) שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם. וראה מהרש''א (כתובות ח:) שכתב שעל פי דיבורו נותן פתחון פה לשטן המקטרג בבית דין של מעלה לתבוע שיתנו לו העונש שהוא בעצמו אומר שמגיע לו.

וכן אמרו חכמים (שם ס.) הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מזה ומכיוצא בו ואל יארע בי דבר קלקלה ועון ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, אמר אביי לא יאמר אדם כך מפני שלא לפתח פיו לשטן, שאמר ריש לקיש וכן אמרו משמו של ר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

וכן מסופר (מו''ק יח.) על פנחס אחיו של שמואל שהיה אבֵל (שנפטר אחד מקרוביו), נכנס שמואל לנחמו וראה אותו עם ציפורנים קצת ארוכות ואמר לו, מדוע אתה לא גוזזם (שלפי דעתו מותר לאבל לגזוז צפורניו) אמר לו פנחס אילו לך היה האבלות היית מזלזל בזה כל כך, והנה מאחר שדבוריו של פנחס הוא כמאמר הפסוק במשלי (י, ה) נעשה שמואל אבֵל על אחד מקרוביו.

ואז נכנס פנחס לנחמו ושמואל גזז את צפורניו וזרק לפניו בכעס ואמר לו וכי אתה חולק על האימרה הידועה שברית כרותה לשפתיים, ולמה לא שמרת לשונך, שאמר ר' יוחנן מנין שברית כרותה לשפתיים, שנאמר (בראשית כב, ה) ''וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'', ובאמת שניהם חזרו, והרי כשאמר זאת אברהם לא נתכוון שבאמת יחזור יצחק מכיון שהיה בדעתו לשוחטו, ואף על פי כן חזר, מפני שלדיבור אפילו בלא כוונה יש לו סגולה מיוחדת להתקיים. ע''כ.

וכן מעשה (כתובות סב:) ביהודה בן רבי חייא, חתנו של רבי ינאי, שהיה הולך ויושב בבית המדרש ללמוד תורה, ובכל ערב שבת כשהיה בא לביתו היו רואים לפניו עמוד של אש, והנה יום אחד נמשך בלמודו ולא בא לביתו, וכיון שלא ראו את העמוד של האש הזה, אמר להם ר' ינאי חותנו כנראה שהוא נפטר, שאם היה יהודה חי בודאי היה בא לביתו ולא היה מבטל עונתו ונתקיים הפסוק כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט ובאמת לאחר מכן נפטר לחיי עולם הבא. !!!!.

וכן מעשה (שם כג.) שהביאו לפני אביו של שמואל נשים שבויות, והושיב על ידם שומרים שלא ייבעלו על ידי שוביהן הנכרים, אמר שמואל לאביו וכי עד עכשיו מי שמר עליהן, ואולי כבר נבעלו?!

אמר שמואל לבנו ואם הם היו בנותיך גם היית מזלזל בהם?! ובאותו רגע פתח אביו של שמואל את פיו לשטן (וכמובן שלא במתכוין) שזה כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט, ובאמת נשבו בנותיו של שמואל.

וכן מעשה (ב''מ סח.) בבנו של אמימר שאמר לרב אשי: אבי עושה שטר עסקה שכתוב בה שהוא כביכול לוקח ריבית אבל באמת בפועל הוא לא לוקח ולפי זה זה מותר, אמר לו רב אשי: באמת אביך חסיד והוא לא לוקח, אבל אם הוא יפטר מהעולם, היורשים שלו לא ידעו זאת והם יגבו על פי השטר ויעברו על איסור ריבית, ומשום פתיחת פיו של רב אשי לשטן באמת נפטר אמימר!!!!!.

וכן ראינו מעשה מזעזע במסכת גיטין (לה.) על אדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, והנה עבר זמן ושכחה אותה אלמנה ששמה את הדינר בכד הקמח ובלי כוונה אפתו בפת ונתנו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה לו: הוא נעלם לי אני איני יודעת היכן הוא, האמין לי, ותוך כדי הוויכוח אמרה יהיה סם המות באחד מבניה של אותה אשה (הארת המחבר: הכוונה על עצמה) אם נהניתי מדינרך משהו! אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וההנאה שלה היתה בזה שאם לא היה הדינר, היתה נותנת עוד עסה בככר לעני.

ועיני המעיין יראה כאשר רבינא ורב אשי כתבו את הגמרא שינו מנוסח האשה המובא לעיל, שהיא במציאות אמרה יהיה וכו' באחד מבני אם נהנתי מדינרך משהוא, והם כתבו יהיה סם המות באחד מבניה של אותה אשה וכו', וזאת משום שבזמן שנקרא את הסיפור לא נאמר זאת בלשון שנדבר על עצמנו, או הרב על התלמידים או הקורא על השומע. וכן רב אשי לא רצה לכתוב זאת על עצמו בלשון נוכח.

ועוד ראינו שם כאשר באה אלמנה לפני רבה בר רב הונא לגבות את כתובתה מנכסי היתומים, רבה דחה אותה ואז היא קללה אותו שימות באומרה: ''הפכו את כסאו'' ואז החברים שהיו שם הפכו כסאו וזקפוהו כפשוטו כדי שתתקיים הקללה בכך ולא במיתה, ואף על פי כן לא ניצל רבה ממש מהקללה ונחלש קצת, ע''כ, הנה ראינו כמה כח יש לפה הקטן הזה.

ועוד ראינו במשנה בסנהדרין (יח.) בשעה שכהן גדול באבל אומרים לו כל העם אנו כפרתך (בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך, רש''י) והוא אומר להן תתברכו מן השמים, (משום שפתחו פיהם לרעה).

וכן הגמרא שואלת (שם) מתי הכהן הגדול אומר תתנחמו (שאומרים לאבל) אם נאמר כשהוא באבל ואנשים אומרים לו דברי ניחום והוא מחזיר להם ''תתנחמו'' אז זה יהיה כמו שהוא פותח את פיו לרעה עליהם שיצטרכו לניחומים, ומשום כך צריך לומר שהוא אומר זאת כאשר הוא הולך לנחם אבלים.

וראה רש''י שכתב (סנהדרין קד:) כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו לא תבא זאת לך כמו שבאה אלי כי קשה הוא לשמוע שפעמים חוזרת עליו והמקפיד על כך אין בו משום ניחוש, ע''כ. ומכאן ילמד האדם שלא יאמר לחברו אתה יודע נשבר לי וכו' או פלוני עבר תאונה וכו' אלא יאמר לו: לא עליכם נשבר לי כך וכך, פלוני עבר תאונה לא עליכם, וכן כתב בספר חסידים (סי' תרלח).

וכן הוא בזוהר הקדוש (מתוך פירוש מתוק מדבש פר' בשלח דף מז ע''ב), נאמר על השבת (ישעיה נח, יג) ''מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר'' שאסור לדבר בשבת דברי חול, לפי שדבור של שבת עולה ומעורר דברי חול למעלה ונעשה על ידי זה פגם בקדושת השבת.

בא וראה שכל דיבור שיוצא מפי האדם עולה ומעורר התעוררות למעלה אם לטוב אם לרע, כי סגולת הדבור לעלות לעורר למעלה.

וכן אמר ר' יוסי (שם פרשת וישלח דף קעה ע''א) כתוב (משלי כו, ב) ''קללת חנם לא תבא'' כתוב ''לא'' ואנו קוראים ''לו'' וזאת משום שאם הוא קללת צדיק אפילו שלא נתכוין כלל, כיון שיצא מפיו לוקח אותה היצר הרע ומקטרג עמה בשעת הסכנה, שיעקב אמר ללבן ''עם אשר תמצא את אלהיך (התרפים שהם עבודה זרה) לא יחיה'', (ורחל לקחה אותם ויעקב לא ידע) והשטן שנמצא תמיד אצל בני אדם וקטרג על רחל בשעת סכנה ואז נתפסה רחל בקללת יעקב אבינו בעלה ונפטרה.

ועל זה למדנו במס' ברכות לפי שהשטן לוקח לאותה קללה ומקטרג למעלה ומוריד דינים למטה, וכל שכן דיבור של קללה שיצא מפי חכם או צדיק (הארת המחבר: כך גם הכח של החכם או הצדיק להשפיע לטובה בברכה שמברך, וראה מה כתבנו על זה בספר בראשית פרק לא פסוק לב).

וכן (שם פר' פנחס דף רמו ע''א) שני אנשים הם הגורמים רעה לעצמם בעולם הזה, ואחד מהם זה מי שמקלל את עצמו, כי בקללתו פותח פתח לשטן שיקטרג עליו, מפני שיש מלאך אחד ממונה והולך לפני האדם הרואה תמיד את מעשיו ועולה ומעיד עליו למעלה, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו זה הממונה ושבעים מלאכים אחרים הממונים תחתיו, לוקחים אותו דבר הקללה, ואומרים עליו אמן, ומעלים אותו למעלה ודנים לאותו הדבור אם ראוי שיתקיים בו, מתקיים, ומכאן והלאה הממונה רודף אחריו עד שמעניש ומשלים ומקיים בו את דבר הקללה שקילל את עצמו רח''ל.

ומי לנו גדול מדוד המלך שנשמר מאוד מזה, שאמר בתהלים (לט, ב) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, ולמה התכיון באומרו ''רשע לנגדי''? אלא זה הממונא הנתמנה על זה שמקלל את עצמו לקיים את דבריו כמו שכתבנו לעיל. ועליו אמר דוד המלך אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי.

וכן מובא (שם פ' פקודי דף רסו ע''א) שישנו מלאך אחד הנקרא ארירי''א, והוא מלשון ארור, וכמה אפלים וכמה רבבות מלאכי חבלה הם תחת ממשלתו, וכולם נקראים אוררי יום, כמו שאמר איוב (איוב ג, ח) יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם, וזה הרוח וכל אותם מלאכי חבלה שהם עמו, כולם עומדים לקחת הדיבור ההוא שאדם מקלל את עצמו בכעסו, ועל ידי אותם הדיבורים אלו הרוחות מעוררים את הנחש הנקרא עקלתון, כדי להביא ולעורר קללות על העולם, ועוד אותם אלו מלאכים הם שולטים על הרגעים ושעות היום, המסוגלים לעורר את הקללות, והם לוקחים אותם הדיבורים שקילל האדם את עצמו, בין מתוך כעסו, ובין בשבועתו,

ועל כן קילל איוב את יומו בצערו, ולא את גופו, כדי שלא ישלוט בו הקללה, אבל זה לא עזר לו שבהתחלה כתוב ''ויקלל את יומו בתחלה'' דהיינו שבהתחלה קילל את ימי חייו, ואח''כ ע''י קללתו גרם כי ''יקבוהו אוררי יום'' שיהיה אחיזה לאלו הרוחות בגופו, ע''כ.

ואמר רבי ברכיה (זוהר חדש שיר השירים דף עד ע''א, מתוך פירוש מתוק מדבש) הייתי יושב בשער של עיר רומי הגדולה, וראיתי שבא אדם אחד, יצאתי לקראתו והכנסתי אותו לתוך ביתי, ובדקתי אותו אם הוא יודע דבר הלכה אגדה משנה או גמרא, והוא לא ידע כלום, גערתי בו והוא לא אמר לי כלום, ושכב על הארץ וישן, ואז אמרתי שהוא והכלב יאכלו יחד,

והנה כשנתעורר והקיץ אותו האיש משינתו, קם וקרב אל השולחן ואמר לי ודאיי נתרחקת מהקב''ה, שהקב''ה הכין שלחן עם מאכלים טובים טרם שנברא האדם, וטרם שציוה אותו ובדק אותו אם ראוי למזונות, נתן לו לאכול מפירות של כל עצי הגן, ואם תוסיף ללכת בזה הדרך לא יתקיימו לך בנים, ומיד חזר ואמר: יחיו לך ויתקיימו לך הבנים.

שאלתי ממנו למה חזרת מדבריך ונחרטת? אמר לי אסור לו לאדם לקלל את עצמו וכל שכן לאחר, מפני שקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים, אמרתי לו, נכון הם דבריך וכמו שראינו אצל יעקב אבינו, אבל אתה אני בדקתי עליך שאתה עם הארץ ולכן קללותיך אינם כלום.

פתח אותו האיש ואמר מפני מה לא מוזכר שמו של משה רבנו בפרשת ''תצוה''? שהיה לו למשה ליכתב בכל דבר ודבר ובכל מצוה ומצוה הנזכרת שם, וזאת מפני שאמר להקב''ה שאם לא ישא לחטאתם אז ימחה את שמו, והקב''ה מחל לחטאתם בשביל תפלתו של משה, ועם כל זה נמחה שמו מפרשה שלימה בתורה, כי קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.

כיון שהרגשתי בו שהוא תלמיד חכם קמתי והושבתי אותו בראש השלחן, ושאלתיו, והרי אחרי פרשת ''אתה תצוה'' דהיינו בפרשת כי תשא אמר משה ''ואם אין מחני מספרך'' שבזה קלל את עצמו, וענה לי מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ע''כ.

וכיוצא בו נאמר (פאה פ''ח מ''ט) כל מי שאינו צריך לטול (צדקה) ואומר צריך אני ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות (שפתח פיו לרעה). וכל מי שאינו לא נכה, ולא עיוור, ולא צולע, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (משלי יא) ודרש רעה תבואנו.

וכתב השל''ה (שער האותיות אות ד) וז''ל: יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא כמו לומר חתול או כלב תקח זה התינוק, כי ברית כרותה לשפתיים, ובר מינן תיכף הקליפה אשר שם שמות הטומאות ההם מצויים ויש חשש היזק לתינוק לעולם הזה, וגם כתם לנשמתו על כן שומר נפשו ירחק, ודבר זה מבואר לחכמי הסודות.

והוסיף עליו כף החיים (סי' קטז אות קג) שאפילו במינים הטהורים יש להקפיד בכך כי ברית כרותה לשפתיים. וכן לא יקלל האדם את עצמו כי יש מלאכי חבלה הנקראים אוררי יום שעונים אמן ומעלים אותה אל הנחש למעלה, וגם לא יקלל את חבירו כי אליו תשוב הקללה.

ובכף החיים פלאג'י (סי' א אות ח) כתב: בלשון רכה ובמתק שפתים יזהיר תמיד לאשתו שלא תקלל לשום אדם, ולא לבניה ולבנותיה ולשום בריה שבעולם, יען הנשים זה דרכן להיות מקללות הרבה, ומהם קללה בשם השם שהוא עון פלילי כפלים בכל חטאותיה וכתוב בספר חסידים (סי' תף) וז''ל: במקום אחד היו מקללות אשה לחברת, ואיש בר מחלוקתו, וגרמה להם שהמירו בניהם דתם, ופעמים שמתקיים על המקלל, על שם ''שמח לאיד לא ינקה.'' (משלי יז, ה) ופעמים על המקולל, והטובים היו מצווים לזרעם שלא ידורו באותו העיר, כי רבים היו שהמירו דתם בעיר מפני הקללות, ע''כ.

יתר על כן אזהרה שמענו שאל יקלל אדם לכליו ולמלבושיו כדרך שיש אנשים שמקללים את חפצי ביתם כשלא באו על נכון, או שהוא בכעס, ולפעמים אומרים יקחם השטן, או ילכו לאבדון וכיוצא מאלה הדברים, כי עושים פעולה ועל זה נאמר (דברים כג, י) ''ונשמרת מכל דבר רע'', פרוש מכל דִבור רע, שלא לקלל את עצמו ואת כלי ביתו.

ועיניך תראינה כתוב יֹשר דברי אמת להרב קב הישר (פ''ז דף יא.) וז''ל: ולא כן ההמון העם שבעבור דבר מועט באיזה עסק משא ומתן או שאר דברים, מקלל לחברו בקללות חמורות בר מינן, ואינו משים על לב שכל ישראל נחשבים לאיש אחד, ולא יאות לזרע אברהם להיות פה רגיל בקללות, כי אם בברכות ובדברים טובים ורכים, שיש בהם נחת רוח להבורא יתברך, כי האיש אשר הוא מקלל לחברו, שנאוי לפני הקב''ה כי הקב''ה הבטיח לאברהם (בראשית כז, כט) ''אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ'' שהרי נתן הקב''ה חַכָּה לתוך פיו של בלעם הרשע שבא לקלל את ישראל ונהפך הקללה לברכה, ודע שמצאתי כתוב כל מי שמקלל לחברו חנם ולא על חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורס כנפיו על זה האיש הזכאי שלא ישלוט עליו שום קללה.

ותדע שיש לך אדם שמזגו רע רחמנא ליצלן, ועיניו ופיו ולבו כולן ממקור הסטרא אחרא, וקללותיו מסוכנים, כמו שכתב רבי יהודה החסיד שהחיצונים מוכנים לקטרג על פי קללה זאת, ואלמלא הקב''ה חופף עליו שאמר לאברהם ''והיה ברכה'' אז חס ושלום היו חלין הקללות על אותו האדם, וצריך עוד לידע שלא חלין קללות חנם, אלא אדרבא יש שכר טוב לאותן שנתקללו בחנם כדאיתא בירושלמי מסכת פאה ע''ש, עכ''ד.

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' שלה, ובט''ז שם ס''ק א) שמצוה לבקר חולים, הקרובים והחברים נכנסים מיד והרחוקים לאחר ג' ימים, שלא להטיל עליו שם חולה שלא יגרע מזלו, ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד. ובדומה לזה כתב מורנו הרב חיים רבי שליט''א בספרו יקרא דחיי סי' א בהערות, שידוע בשם הסטייפלר ע''ה שהיה מקפיד שלא יודיעו על אדם שחלה במחלה הידועה בדבר מחלתו, אלא יאמרו שחלה סתם, כיון שכשחלה במחלה הידועה צריך נס על מנת להתרפאות ולמי יש כוח לחולל נסים, ועיין עוד בספר ויצבור יוסף שכתב בשם האדמו''ר רבי אליעזר אבוחצירא שליט''א שאם חלה אדם במחלה מסוימת, שאין לו לגלות המחלה לשום אדם וכשאף אחד לא יודע לא יגרע מזלו, ויתרפא בעזרת ה'. ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים (עניני ראש השנה אות תרפה) כתב בשם נועם אלימלך (וישלח) שהטעם שאנו מזכירם בוידוי את אבותינו באומרנו ''אנחנו ואבותינו חטאנו'' ובאמת אבותינו כבר הן בגן עדן ולא יזיק להם הקטרוג רק שאנו תולין בהם כדי שלא ליתן פתחון פה למקטרג שאנחנו עצמינו חלילה עושים עצמינו רשעים.

וכן כתב (שם עניני דרך ארץ אות לא) בשם אגרא דכלה בשלח בשם ס''ח, שכל מה שידבר אדם איזה דיבור אפילו בהפלגה וגוזמה, בהכרח שיתקיים איזה פעם, על כן ישמור האדם את עצמו שלא להוציא מפיו איזה דבר לא טוב, כי חס ולשלום יתקיים באיזה זמן.

ובפרשת ויחי פירש על פי זה המדרש (פרשת צו) אף יעקב אמר ''ושכתבי עם אבותי'' ואמר זאת בשעה שנטה למות, ואמר זאת כגוזר בודאי כשנטה למות וידע שבודאי הגיע הזמן. ע''כ.

ובספר ראשית חכמה (פד''א ד''ה לעולם) כתב לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שמא יגרום חטאו ויתקיימו בו אמריו לרעה שנאמר (ישעיה סו) ''ומגורתם אביא להם'' וכתוב (דברים כח) ''והשיב בך אך כל מדוי מצרים'' וכתוב (איוב ג) ''כי פחד פחדתי ויאתיני''.

צא ולמד מדור הפלגה שאמרו (בראשית יא) ''פן נפוץ'' ונגזר עליהם ונפוצו, שנאמר (שם) ומשם הפיצם ה''' ועליהם נאמר (משלי י) מגורת רשע היא תבואנו.

דור המדבר אמרו (שמות יד) לקחתנו למות במדבר, וכך נגזר עליהם, שנאמר (במדבר יד) במדבר הזה יתמו וגו' וצדקיהו ועדתו נאמר עליהם חרב יראתם וחרב אביא עליכם, ע''כ.

ובספר חזון עובדיה אבלות (עמ' פב) כתב שאין חוצבים קבר לגוסס עד אחר שימות, ואסור לחצוב קבר ולהשאירו פתוח אלא אם כן קוברים בו ביום ההוא, ויש סכנה בדבר.ע''כ.

והן עתה בא לידי ספר ברוך ושמח שכתב (בסימן ס''ב) בשם החסד לאברהם שסביב כל אדם וכל בית נמצאים מלאכי חבלה אשר רוצים לחבל בו, אבל אין להם רשות להזיקו, אבל כשאדם אומר דבר לא טוב נעשה כאילו נתן להם רשות.

וכן העלה (שם סי' ס''ג) שאין למחות באמהות שאומרות לבניהם ''כפרה עליך'' משום חשש פתיחת פה לשטן, שמא יביאו עליהן יסורים במקומם, משום ש''שמור פתאים ה''' ומשום שהכוונה בזה שהייסורים שיש לאם בגללה הם יכפרו גם לבן, ובפרט שאינם מתכוונים באמת לכפרה אלא דרך חיבה וכבוד וכמו שכתב רש''י במסכת סוכה (כ.). ע''כ.

וראה בילקוט יוסף (הלכות כיבוד הורים ח''ב פ''יב ה''ה) שכתב שיזהרו ההורים שלא לקלל את בניהם אפילו בשעת רוגז ומריבה, כי על ידי זה הם מזיקים לעצמם ולילדיהם,

וכן כתב (שם ה''ו) יש מי שאומר שאין לה לאמא לומר על בנה ''כפרה עליך'' שיש לחוש בזה משום פתיחת פה לשטן, ויש שהליצו על הנשים הנוהגות כן, שאין בזה כל חשש, ולכן השומע את אשתו אומרת כן אין צריך למנועה מכך.

הן עתה מצאתי בספר לחם לפי הטף (מע' ק') שכתב שמדבריו של האדם היכר שורש נשמתו למעלה, ומי שהוא רגיל בקללות או בדברי ריבות אז תדע נאמנה שנשמתו היא מסטרא אחרא משורש נחש וצפע ואינו מגזע הקודש אלא מערב רב בא, ואף שיש לו אב ואם צנועים וחסידים מ''מ גלגול נשמתו מערב רב ואוי לו לאיש הזה כי הוא מזומן לפורענות שיבואו עליו כי כל האיש המורגל בקללות אפילו בדבר קל כחוט השערה מיד מעוררים עליו גזירות רעות להנזק בממונו או בגופו או באנשי ביתו רח''ל, וזה רמז הכתוב בפסוק (אמור כד, יד) ''הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ישראל'' רוצה לומר שכל הרגיל לקלל הוא יוצא מחוץ למחנה ישראל ונשמתו אינה מגזע קדוש של עם ישראל, המשך הפסוק ''ורגמו אותו וגו'' רמז שהוא מזומן לפורענות רח''ל.

וכן כל הקללות שמקלל האדם את עצמו יש יכולת ביד השטן לקטרג עליו ולומר פיו הכשילו בר מינן, חוץ מקללות האב או האם שמקללים את עצמם בעבור בניהם (הארת המחבר: או שאומרים עליהם ''כפרה עליך'') שאין יכולת בידו לקטרג ואם יקטרג לא די שלא יעורר עליהם את הדין אלא אדרבא יעורר עליהם את הרחמים כי אז ימכרו רחמיו יתברך על ישראל וישא קל וחומר, אם בשר ודם כך הוא מרחם על בניו, אני לא כל שכן שארחם על בני, ובזה מתגברים הרחמים בעולם וידי השטן לא יעשו מאומה, וגם יחידי וראשי הקהל המקללים את עצמם בעבור הקהל מעוררים בזה את הרחמים. ע''כ.

ומעתה דעת לנבון שפעמים אדם רואה את חברו או אבא רואה את בנו שעומדים ליפול, מאיזה שהיא סיבה, לא יאמרו להם ''תזהר אתה תיפול'' או תזהר אתה תיחנק או תישרף או תמות וכו', משום שעכשיו הסיכוי שזה יקרה הרבה הרבה יותר מצוי, ובמיוחד במיוחד האמהות היקרות צריכות מאוד להזהר לבל יפצו את פיהם לרעה על ילדיהם שבהם הדבר מצוי יותר מכיון שסובלות צער גידול בנים, וטיפול הילדים ועול הבית עליהם, ואם כן יפצו פיהם ימצאו אותם צרות רבות אשר לא ידעו מהיכן הם, ועל מה הם, ובעצם זה אך ורק מהמילים שהיא הוציאה מהפה שלה וגרמה זאת לה ולסובבים אותה.

וכעת ראיתי לפלא יועץ (ערך קללה) שכתב על זה ולא יכלתי לא להביא את דבריו הנפלאים וזה לשונו:

קללה היא רעה חולה, להמקלל והמקלל תחלק ישלל, יאכלו את חלקיהם גם שניהם. שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזר למקומה. וכתוב בספר החסידים (טימן עו) שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן, חוזרות להמקלל. שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקימו בזרעו של דוד (סנהדרין מח ב). ואם יתקימו הקללות הרי הוא עתיד לתן את הדין, שגורם שחברו יענש ורעה תבוא עליו על ידו. ולפעמים הקללות מתקימות אפלו מפי איש קל והדיוט, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו א) לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל לשרה ונתקים בזרעה.

והכל לפי השעה ולפי הרגע יוכל להתקים הברכה והקללה, יש עת רצון ורגע באפו. הנה כי כן טוב לגבר, טוב עין הוא יברך (משלי כב ט), ויהפך את הקללה לברכה. כששומע קול מקללים, הוא יענה לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאנה רעה,

והנה על הרב מדה רעה זו היא מצויה בסדר נשים, שהם רגזניות, קולניות, קללניות, ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן, והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה, ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפלו באצבע קטנה, אבל מחמת כעסה, לעצר במלין לא תוכל, נמצא שהמקלל, הוא סימן רע שכעס גם כעס. וידוע שהכועס, הרי הוא כעובד עבודה זרה (רמב''ן דעות ב ובפי' הרמב''ם לאבות פ''ב, מ''י), ועברה גוררת עברה (אבות פ''ד מ''ב תנחומא תצא סימן א):

והנה המקלל ילדיו, אם יתקים בהם אוי להם, שהם שוחטי הילדים ועתידים לתן את הדין, ואם לא יתקיים בהם, בודאי שמנכים להם מזכיותיהם, או מהמקלל או מהמקולל, שמדת הדין מקטרג ומבקש שיתקים הקללה, אלא שיש זכות תולה ונמצא אוכל זכיותיו תמיד. ויש כמה ששומעים מהדורשים זאת וכזאת וכזאת, ולבבם יכאב, אבל אין מניחים מנהגם הרע, כי יאמרו, לא נוכל להתאפק ולא נוכל לעזב מנהגנו, כי כן הרגל הלשון, וילבש קללה כמדו. אבל שקר ענה, כי כל אשר יחפץ יעשה אם ירצה, מעט מעט יעזב (רשע) דרכו על ידי נדרים וקנסיות, לו יחליפנו וימיר אותו. ואם רוצה לשכך רגזו, יאמר בכעסו כמנהג איזה נשים כשרות שאומרות, רעה לא תבוא עליך, רעה תבוא על האויבים, ימח שמו וזכרו של עמלק וכדומה.

ובאמת שלמי שלא הרגל בזה היא תמיהה גדולה הפלא ופלא, איך לא יחרדו חרדה גדולה להוציא קללה מפיהם על ילדיהם או על שום אחד מבני ישראל ולבקש רעתם, תצלנה אזנים משמע. ויותר טוב שיכו אותה מכה רבה, שאם בשבט יכנו לא ימות, ובקללה יוכל למות רחמנא לצלן. מי האיש החפץ חיים, נצר לשונך מרע ושפתיך מקללה.

וידוע שאחד משס''ה לאוין הוא שלא לקלל שום אחד מישראל, ואם אינו בפניו עובר על (ויקרא יט ד) לא תקלל חרש. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א ועי' קידושין סא ב), שהאורח המברך לבעל הבית הוא מתברך, משום דכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכיך, שמע מנה שהמקלל לישראל, יואר, כדכתיב (שם) ומקללך אאר. הנה כי כן יזהר וישמר האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו, שלא ישמע קללה מפיהם רק ברכות לראש כל, ובזה יצו ה' אתם את הברכה (דברים כח ח).

וראוי לאדם גם כן להזהר ולהשמר שלא להיות גורם קללה לעצמו אפלו מפי עכו''ם, וכל שכן וקל וחמר שלא יגרמו כעס לאביהם ואמם עד שיקללום, כי אוי להם לבנים שמביאים לאביהם ואמם לידי חטא גדול כזה, שזו רעה גדולה יותר ויותר מאם היו מכים אותם, ובודאי יענשו, שאם גדלה רעת המחטיא את אחרים, על אחת כמה וכמה המחטיא את אביו ואת אמו בחטא הכעס שהוא חמור מאד וגורם קללה לעצמו, רעה תבוא עליהם חס ושלום. אבל בן חכם ישמח אב, שכל מגמתו לעשות רצון אביו ואמו ברגע כממרה ולא יעבר, ועליו תבוא ברכת טוב מאביו ואמו, וישא ברכה מאת ה' וגמולו ישלם לו שיהיו לו בנים מהגנים עושים דברו ורצונו כרצונו. עד כאן מפלא יועץ.

וכן כתב הרב יוסף חיים בספרו חקי הנשים (פ''י) וז''ל: בזה הזמן ישנם חלק מן הנשים מורגלות בלשונם לקלל בניהם בזמן אשר יחנכום וייסרום, או בעת שירגיזום ויכעיסום, ודבר זה חטא נורא ואסור להם, ואם תדע האשה הנזק שתגרום בקללותיה היתה גוזרת לשונה ותופרת פיה, היות ויש מלאכים בשמים המעלים כל מילה ומילה, ועוד ישנם קללות המשפיעות עליהם לדורותיהם, ויש שיזיקו לבני בניהם, כמו שראינו ושמענו באבימלך שקלל שרה אימנו (ראה ב''ק צג.) והשפיעה קללתו אחר שנים על בנה, וכן יואב נתקלל מדודו, וחזרה הקללה על בן דודו ונחלק לזרעו, לכן אסור לכן לזלזל בלבכם הקללות, כי יתכן וישפיעו אחר ימים ושנים, בנמצאים או בבנים.

אשה אחת בנה היה חולה מאוד נכנסה אצל גדול החכמים ובכתה לפניו כדי שירחם ויתפלל עליה לפני ה' ישתבח ויתעלה, והחכם הבין סִבת החולי הזה שהיה בבן, פתח החכם ואמר לה: את האם גרמת שיהא בנך במצב הזה, אמרה לו מדוע אדוני? זה בני יחידי כיצד יתכן וגרמתי הרע הזה בידי, אמר לה: זכרי שתי מילים אשר קללת אותו בהם לפני שנתים, ועכשיו הגיע הפרעון, וזאת האמא החלה מכה על פניה ותולשת בשערותיה והזילה דמעותיה, ובאמצעות החכם ותפלתו הביט הבורא עליה והבריא את בנה, ע''כ.

לכן צריכה כל אשה ואשה לנצור לשונה ממילה רעה ומרה אם על עצמה ואם על בניה, ועל כל הבריות, ועל זה אמר אדוננו המלך שלמה (משלי כא, כג) ''שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ''.

---

אסור שכולם יאהבו את הרב

הנה נאמר בספר במדבר (טז, ג) ''וישמע משה ויפול על פניו'' על זה שואלת הגמרא (סנהדרין קי.) מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שחשדוהו מאשת איש (שהיה עם אשת איש) שנאמר בתהלים (קו, טז) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אמר ר' שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה (שהזהירו את נשיהם שלא יתייחדו איתו), (לפי שפירש מן האשה על ציווי ה', והיו ליצני הדור אומרים שאי אפשר לילוד אשה לפרוש מן האשה, מהרש''א) ומשום זה נאמר ''ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'' שיפסק בו החשד (ואם תאמר הרי הלקיחה היתה אחר מעשה העגל ולא בזמן קרח, לתירוץ קושיא זו עיין יד דוד, של''ה פר' קרח, תורה אור).

והנה ישנם כמה תירוצים לחשדות על משה ואחד מהם זהו כשבני ישראל היו צריכים לזהב כדי לעשות את העגל, הם תבעו מנשותיהם את תכשיטיהן, הנשים סירבו בתוקף. ומצד שני כשביקש משה אחר כך שיתרמו זהב וכסף לשם בניית המשכן נתנו הנשים את תכשיטיהן ברצון רב, הבעלים כעסו על כך שנשותיהם נשמעות למשה יותר מאשר להם, ועל כך ביקשו להרחיק את נשותיהם ממשה. לשם כך קנאו בנשים ממשה, כדי שהנשים תאלצנה להתרחק ממנו.

נמצא שאמנם באמת לא חשדו את משה בזנות, רק רצו להרחיק את נשותיהם מהשפעת משה, אולם מכל מקום עשו את הדבר בצורה של חשד, (מהדורת שוטנשטין סנהדרין עמ' קי. בשם האמרי צבי). ע''כ.

והנה אנו צריכים להבין מכאן מוסר השכל גדול שתמיד ישנם את ליצני הדור שידברו רעה על גדול הדור או על הרבנים, ומזה אנו צריכים לדעת שאין לנו להתרגש מפני שזה הסתת היצר הרע, ומסכנים אותם האנשים שהתגלגל עליהם חובה זאת, שאין מגלגלים חובה אלא לחייב, אבל זה לא צריך לרגש אותנו, שראינו שמאז מימי משה רבנו העלילו ליצני הדור שטויות והבלים על גדולי הדור. ונהפוך הוא, שזה רק מראה שהם באמת תלמידי חכמים ולא נושאים פנים לאנשים,

שהרי אמר אביי (כתובות קה:) תלמיד חכם בני עירו שאוהבים אותו, זה לא מפני שהוא מעולה אלא מפני שלא מוכיח אותם ביראת שמים. שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויהבך'' ורובן וסתם בני מתא לא חכמים הן, מהרש''א.

וכן אמר רבא (שם) בהתחלה הייתי אומר שכל בני עירי אוהבים אותי. ומשנעשיתי דיין חלקם אוהבים אותי וחלקם שונאים אותי, ע''כ.

וכן רבי ישמעאל בנו של ר' יוסי אומר (אבות מ''ד פ''ז) החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וכו', פירש התפארת יום טוב: שתובע ונתבע נוטרין איבה זה לזה, וגם אותו שנתחייב נוטר איבה לדיין, שאין אדם רואה חובה לעצמו [שבת קי''ט א'], והמחויב סובר שלא זיקק הדין יפה. ע''כ.

ורבותינו אמרו אם הדיין דומה למי שאינו צריך לקנות אוהבים וליקח שוחד הוא יעמיד ארץ ואם דומה לכהן השואל תרומות על הגרנות הוא יהרסנה (משלי כט ד רש''י).

ומי לנו גדול מדוד מלכנו רגל רביעית למרכבה (ראה תורת חיים על מסכת סנהדרין עמ' קז.) שגם עליו המציאו עלילות רשע, וגם אנשי בליעל בשמעם את אבשלום בן דוד מכריז נגדו מלחמה, ואת שמעי בן גרה. מדברים כנגדו, הצטרפו אליהם ודיברו עליו גנאי ולשון הרע.

וכן דרש רבא (סנהדרין קז.) מהו שכתוב בתהלים (לה, טו) ''וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ (כשהייתי צולע מכאב אברי ונאספו, היו נאספים לספר עלי ולשמוח זה עם זה לחליי, רד''ק) נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ''

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי - לא היה דמי שותת. ולא עוד אלא, בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? (בכוונה להכאיב לי) אמרתי להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ובדברי עם איזה אדם אחד אמר לי שהוא לא ''מעריץ'' רב פלוני והוא בסכסוך עמו, ומשום זה הוא אינו רוצה להתקרב לאותו מקום ולא לעזור למקום, והנה פשוט שאדם זה בור ועם הארץ וכי אתה בר פלוגתא של הרב שאתה חולק על הרב ומשום זה אתה בסכסוך עמו ?!, אלא דע קורא יקר שכל זה אינו נובע אלא מבורות, שמשום שאדם זה אינו רוצה לקבל תוחכתו של הרב מעדיף להגיד שהוא בסכסוך עמו, אבל למעשה לא ידע שבזה שאומר זאת, הוא בעצם נפל להיות אותו אדם שבגללו רואים את הגדלות של הרב (שבזה שהרב הוכיחו ונעשה אינו אהוב), שהלא צריך שהיה איזה קרבן שהוא חייב (שהקב''ה מגלגל חובה לחייב) והקב''ה יגלגל זאת עליו, כמו שמצאנו אצל נירון קיסר (גיטין נו.) שנשלח להרחיב את ירושלים ובהגיעו סמוך לירושלים ירה חצים לכל ארבע רוחות השמים וכולם נפלו בירושלים, ומכאן הבין שהקב''ה חפץ להחריבה ואז אמר לאיזה ילד ''פסוק לי פסוקיך.'' (דהיינו תאמר לי איזה פסוק שאתה לומד בו- וזה כעין נבואה) אמר לו הילד (יחזקאל פרק כה) ''וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם ה' , אמר נירון קיסר לעצמו הקב''ה רוצה להחריב את ביתו ורוצה ''לקנח את ידיו'' בי?!, ברח משם והתגייר ויצא ממנו התנא רבי מאיר בעל הנס.

ואם כן נחזור לעינינו, זה שיחשדו ברבנים וידברו עליהם זה תמיד היה ותמיד יהיה אבל אנחנו צריכים להיות החכמים שלא ניפול ברשת של היצר ואנחנו נהיה המדברים ח''ו.

ויותר מזה, בא ונצא מנקודת הנחה שבאמת הרב הזה עשה איזה מעשה אשר לא יעשה, הנה אנחנו בתור צופים מהצד צריכים לדעת שכל זה עצת היצר המראה לנו זאת שכן כתב הרב בשומר אמונים (מאמר הבטחון והתחזקות פ''יב ופ''יד) וז''ל:

הנה מי שעמל בעבודת ה', אז מעורר עליו היצר שלוחיו לדחותו ולהרחיקו בסבת שליחות הלצים והפתאים ולפעמים מתלבש היצר בבני ביתו ובניו, ולפעמים גם אצל לומדים מופלגים, וגם אצל שופרא דשופרא לפי ראות עין, ולפעמים מתלבש היצר בלבוש זקנים ומהודרים ושופרא דשופרא, כי אין זה רבותא כלום לגבי היצר הציד הגדול.

ככה תדע אחי כשאדם רוצה לעבוד ה', אז באים אלו הסובבים ומטילים על האדם פחדים גדולים, ויש להם בכח להתלבש לפעמים באשתו ולפעמים בבנים ולפעמים ברשעים ולצים, ולפעמים להבדיל גם ביראים וחרדים.

והנה שורש ענין הרדיפות נראה לכל בעל דעת שהוא מעיקרי ופנימי יסודותיו של היצר שמתלבש באנשים כשרים וטובים לפי רעות העין, ואפשר המה באמת טובים, כי למשל מי שהיה בימי משה רבינו עליו השלום והיה רואה איך גדולי ונשיאי ישראל החזיקו עם קרח, וככה בימי דוד המלך עליו השלום עם מנגדיו אשר היו גדולים ונוראים, בוודאי היה נסיון גדול להחזיק עם דוד המלך ע''ה, וכולם המה רק הכנה שיתגבר אדם בקדושה. ע''כ.

על כן צריכים אנו לדעת שפעמים שאנו רואים רב רבנן אשר עושה מעשה אשר לא יעשה, וצריך לדון אותו לכף זכות ולדעת שכל זה מראה לנו היצר שברצונו להכשילנו.

ודע קורא יקר שאת זה המאמר הוספתי כמה דקות אחדות לפני הדפוס מפני שדבר זה ברומו של עולם ונחוץ הוא לעולם ששמעתי באומרים לי ''תאמין לי אני כבר הייתי בדרך הזאת וראיתי מה שראיתי'', וזה האדם מסכן גמור הוא שלא ידע שהיצר תפס אותו ברשתו, ומשום הדבר הזה ירד מטה מטה כמעט עד שאול תחתית.

ולא זאת בלבד אלא שאותם אנשים כאלה משרישים בילדיהם שנאה לרבנים ואחריתה מי ישורנו, לכן אחי אהובי רק חזק ואמץ לבך והפנם זאת טוב טוב ללבך.

והחכם עיניו בראשו לבל יאמין ויתפתה לכסילים שמדברים על רבנים, כי כל דיבורם הבל הבלים שאין בהם ממש ומפיהם עתיד לצאת תולעים, וכבר אמרה הגמ' (ברכות יט.) בשם ר' ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום

שודאי עשה תשובה.

וכל החושד בכשרים לוקה בגופו.

וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

אמר ריש לקיש (ילקוט שמעוני) כשראה משה שאבדו מתנה טובה אף הוא כעס עליהם שנאמר ומשה יקח את האהל. והיה רחוק מיל (כקילומטר) שנאמר אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה. משל למלך שהיה לו שר אחד, מרדו במלך מה עשה שר צבא שלו נטל משרד של מלך וברח. כך משה נטל את המשכן והלך לו.

והיה כל מבקש ה' ''כל מבקש משה'' לא כתוב כאן אלא ''מבקש ה''' שאפילו המלאכים והשרפים הגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת, אומרים אלו לאלו הוא במשכנו של משה חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכין למשכן, והיה כל מבקש ה'.

אמר ר' יצחק (ברכות סג:) אמר לו הקב''ה למשה, משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה, ויש אומרים כך אמר לו: כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו ושוב אל המחנה וגו'.

אמר רבי אבהו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס ישראל מה תהא עליהם, אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך והיינו שכתוב ושוב אל המחנה. אמר רבא אף על פי כן לא יצא הדבר לבטלה שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.

אמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יונתן (מנחות צט:) על הפסוק ''לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'' פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב''ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'' אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה! לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

וכן אמר רב יהודה אמר רב (תמורה טז.) בשעה שנפטר משה רבנו לגן עדן, אמר ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך בהלכה ואומר לך אותם, אמר לו רבי וכי הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי (שמות לג) ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'' מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו (בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו) שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו אמר לו הקב''ה, לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה שנאמר (יהושע א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'.

---

מדוע יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי (ברכות ז.) שלשה דברים בקש משה מלפני הקב''ה ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל, ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו. בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך. בקש להודיעו דרכיו של הקב''ה ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכיך,

אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו?, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו?

אמר לו: צדיק וטוב לו: צדיק גמור, צדיק ורע לו: צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו: רשע שאינו גמור, רשע ורע לו: רשע גמור.

אומר החפץ חיים זצ''ל (ביאורי החפץ חיים על התורה) רבים שואלים למה זה עני וזה עשיר, הלא במעשים טובים מצוי כמה פעמים שעושה העני כמו העשיר, ולפעמים הוא בעל מעשים יותר מהעשיר?

וזה דומה לאורח אחד שבא לבית הכנסת ביום השבת ורואה שהגבאי מחלק עליות לכהן וללוי מן הדרום, לשלישי מן המזרח, לרביעי מן המערב, לחמישי ושישי מן הצפון, ויתמה עליו ויאמר, למה קראת אלה מן הדרום, הלא ישנם נכבדים מהם בצד מזרח, ולמה ברר לו את השלישי דוקא מן המזרח, והלא יכול היה לקרוא גם השלישי מן הדרום, וכן תמה על כל העליות, למה היה לו לחפש מארבע רוחות, ולמה לא קראם כסדר מרוח אחת?.

השיב פקח אחד לאורח הזה: אדני בא לשבת אחת ורוצה לדעת סדר העליות בבית הכנסת? אילו היית כאן כמה שבועות זה אחר זה היית רואה את החלוקה של הגבאי שהוא בסדר נכון, בשבוע הראשון של החודש כבד את הכהן והלוי של צד מזרח, ועכשיו הוא מזמין אלו שבדרום, ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מן המזרח הוא בשביל שבשבת שעברה כבד בזה העליה אחד הנכבדים שבצפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם אנשים שכבר נקרא ומזמין אחרים תחתיהם.

כן הוא ממש בעניננו, האדם בא לרגעים אחדים לעולם הזה, כי כמה הם ימי שנותיו? והוא רוצה לדעת תירוץ על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר, אילו חי פה כמה מאות שנים ביחד היה רואה שלפני מאה שנה היה העני עשיר, והעשיר עני, ונבחנו אז בנסיון, זה בנסיון העושר וזה בנסיון העוני, ונהפך גורלם.

אבל עתה שימיי האדם קצרים מאד ואינו רואה את העולם ועינינו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב''ה. וצריך האדם להתהלך עמו התמימות ולהאמין, שכל מה שהוא עושה הכל לטובה. ע''כ.

---

לא לרצות את חברו בשעת כעסו

ישנם הרבה פעמים שאדם מדבר עם חברו בזמן שחברו כועס, ואותו אדם לא מבין למה חברו לא מתרצה, או לא עונה, או אפילו לא מתייחס אליו בצורה הולמת, וזה יכול להיות גם בין בעל לאשתו, ובין בן לאמו וכו', וכאן הקב''ה בא ללמד אותנו כלל גדול שברגע שאדם כועס לא שואלים אותו שאלה וכן לא מבקשים ממנו דבר וכן לא מטיפים לו מוסר, אלא שותקים ומקשיבים לו ומחכים שיעבור כעסו ומרצים אותו, שאם לא כן יכול לצאת מזה נזק בלתי הפיך.

וא''ר יוחנן משום ר' יוסי (ברכות ז.) מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? שנאמר ''וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ'' אמר לו הקב''ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך, וכי יש להקב''ה זעם? כן שנאמר (תהלים ז, יב) ''ואל זועם בכל יום'' וכמה זעמו? רגע, וכמה זה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, שנאמר בו ''ויודע דעת עליון'' דהיינו שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב''ה כועס בה,

וזהו שאמר הנביא לישראל (מיכה ו, ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה', מהוא למען דעת צדקות ה' ?, א''ר אלעזר (שם) אמר להם הקב''ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו שאמר בלעם לבלק, מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד שכל אותן הימים לא זעם.

וכמה זעמו? רגע, וכמה רגע? א''ר אבין או אמר רבי אבינא רגע זהו הזמן שבו אומרים את המילה ''רגע'', ומהיכן לנו שהקב''ה כועס רגע אחד, שנאמר (תהלים ל, ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ (כי רגע: רק רגע חרה עלי באפו. חיים ברצונו: בעת נתרצה לי הבטיחני החיים, מצודת דוד). ע''כ.

וכן רבי שמעון בן אלעזר אומר (אבות פ''ד מ''יח) אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מטל לפניו (שבשעת החורבן כביכול היה הקב''ה מתאבל, בקשו מלאכי השרת לנחמו, ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני, רע''ב), ואל תשאל לו בשעת נדרו (למצוא פתחים להתיר לו את נדרו. מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר על דעת כך נדרתי, ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב''ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח''כ התחיל להתחנן), ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.

---

האם כשנפטרים רואים את הקב''ה?

א''ר חלבו, א''ר אלעזר (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תכח) עתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד מראה עליו באצבעו, שנאמר וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתו. בעולם הזה מי שרואה פני השכינה מתמעט והולך, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, וכן אתה מוצא בשבטו של לוי, לפי שהיו רואים את השכינה היו מתמעטין, ואפילו כשעלו ישראל מן הגולה בקשו מהם ולא מצאו שנאמר ואבינה בעם ומבני לוי לא מצאתי שם, אבל לעולם הבא אני נגלה בכבודי על כל ישראל, והם רואים אותי וחיים לעולם, שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ולא עוד אלא שהם מראים כבודי זה לזה באצבעם, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, וכן הוא אומר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות.

אמר משה לפני הקב''ה: רבונו של עולם הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ אמר לו הקב''ה: משה, אין אתה יכול לראות את כבודי, שלא תמות, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אלא למען השבועה שנשבעתי לך והשם שהודעתי לך, אני אעשה רצונך, עמוד בפתח המערה ואני אעביר לפניך את המלאכים המשרתים לפני, שנאמר (פסוק יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וכשאתה שומע את השם שהודעתי לך, שם אני עומד לפניך, ועמוד בכחך ואל תפחד, שנאמר (שם) וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (פרקי דרבי אליעזר פ''מו).

הנה ראה משה רבנו שהיה עת רצון ודבריו מקובלים והוסיף לשאול לראות מראית כבודו יתברך כמו שכתב רש''י, אך ה' יתברך לא הסכים ואמר לו: אני אעביר מדת כל טובי על פניך, שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת לא תוכל לראותם כמו שכתב הרמב''ן.

ולא יקשה לך ממה שנאמר (פסוק יא) ''ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו'' מפני שכבר כתב רבנו בחיי (שם) שיתכן לפרש שהוא נמשך למטה והוא דבוק עם כאשר ידבר איש אל רעהו, ושעור הכתוב כן, ודבר ה' אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו פנים אל פנים שאין אמצעי ביניהם כן היה דבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, ובאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים. ע''כ.

וכן אל יקשה לך מהנביא ישעיהו שכתב (ישעיהו ו, א-ד) וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן, וכמו שסיבב מנשה (יבמות מט:) סיבה להרוג את ישעיה הנביא כנביא שקר באומרו: משה רבך אמר בשם השם ''כי לא יראני האדם וחי'' ואילו אתה אמרת ''וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם'' ועל כך הרגו, ה' ירחם.

וכן על זאת כבר כתב הרד''ק (ישעיה ו, א) שמה שכתב הנביא ישעיה זהו במראה הנבואה שזה כבוד ה', וכן תרגם יונתן יקרא דה', וכן נאמר על הכבוד ''וירד ה' על הר סיני'', תרגם אנקלוס ואתגלי יקרא דה' (נגלה כבוד ה').

וכן אמר יחזקאל (ואמרו רבותינו ז''ל כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו, יחזקאל למה הוא דומה לבן כפר שראה את המלך, ישעיהו לבן כרך שראה את המלך, כלומר שיחזקאל ספר פרטי הדברים לפי שהיו חידוש גדול אצלו או אצל בני דורו, אבל ישעיה לא ספר אלא דרך כלל כי הוא היה שלם יותר מיחזקאל ולא היה המראה חדוש אצלו, או בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל וישעיהו זכר שרפים ולא זכר החיות) ''ואראה מראות אלהים'' וכן ''על דמות הכסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה'' וזהו שאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, ורם ונשא הוא על הכסא, והכל הוא דמות במראה הנבואה, ורבותינו הקשו הפסוקים ואמרו כתוב כי לא יראני האדם וחי וכתוב ואראה את ה', לא קשיא כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה.

וכן מצאנו כתוב (שמות כד, יא) ''וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'' פירש רבנו בחיי: שהכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל.

ויש ללמוד מן הפסוק שדווקא האדם החי אינו רואה את הקב''ה אבל במותו כן רואה אותו. ועל כיוצא בזה פחד יעקב אבינו כמו שכתבנו בספר בראשית (פרק לב פסוק ל) על הפסוק וַיִּשְׁאַל יַעֲקב וַיּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.'' (לב, ל-לא).

וכן אצל מנוח שפחד למות בראותו מלאך ה' שנאמר (שופטים יג, כא-כב) ''אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ'', ועוד אומר לנו הפסוק ''כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי'', ויש לשאול למה אמר יעקב שניצל נפשו בראות אלקים פנים אל פנים, אלא שאמר הקב''ה (שמות לג, כ) ''וַיּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'' ובדומה לזה ראינו אצל גדעון שפחד כשראה מלאך ה' פנים אל פנים, ומטעם זה הוצרך הקב''ה לומר לו אל תפחד כי לא תמות שכתוב (שופטים ו כב-כג) ''אֲהָהּ ה' כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַך פָּנִים אֶל פָּנִים. וַיּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל-תִּירָא לֹא תָּמוּת'', ומטעם זה חשש יעקב אבינו.

בא וראה מה קרה לתנאים הגדולים גדולי הדור עקב שראו את השכינה, מובא בגמרא (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו בפרדס (עלו לרקיע על ידי שם, רש''י) ואלו הן בן עזאי, ובן זומא, אחר (אלישע האחר), ורבי עקיבא.

בן עזאי הציץ (לצד השכינה) ומת (שנאמר כי לא יראני האדם וחי), עליו הכתוב אומר ''יקר בעיני ה' המוות לחסידיו'', (והמהרש''א פירש מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמתי בדברים עליונים שהם יסודה והציץ באור הזהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מקרי הגוף באותה שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע''כ נאמר יקר בעיני ה' גו' ולא כדברי המפרשים שראה שכינה ומת שנאמר כי לא יראני האדם וחי דאם כן עשיתם בן עזאי גדול ממשה רבינו עליו השלום).

בן זומא הציץ ונפגע (פרש''י נטרפה דעתו), ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו, עיין מהרש''א.

אלישע האחר קיצץ בנטיעות (שכפר בעיקר) ועליו הכתוב אומר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ע''ש.

רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר (שיר השירים א) משכני אחריך נרוצה, ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי. ע''כ.

ואמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן (שם יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו (כשעבר הקב''ה לפניו שנאמר ושמתיך בנקרת הצור (שמות לג) ואליהו אף הוא עמד באותה במערה ועבר הקב''ה לפניו שנאמר ויבא שם אל המערה וגו' ויאמר צא ועמדת בהר וגו' והנה ה' עובר וגו', מלכים א יט, רש''י) כמלא נקב מחט סדקית (מחט שלנו שהיא דקה ותופרין בה סדקי בגדים ויש מחט אחרת גסה שנקראת מחט של שקאין, רש''י) לא היו יכולין לעמוד מפני אורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי.

שאל אנדרינוס קיסר לרבי יהושע (ילקוט שמעוני פרק לג סי' שצו) אמר לו יש אדון לעולם? אמר לו, וכי עולם של הפקר הוא! אמר לו ומי ברא שמים וארץ? אמר לו: הקב''ה, שנאמר בראשית ברא אלהים וגו', אמר לו ולמה אינו נגלה ב' פעמים בשנה כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהן. אמר לו: לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אמר לו, אם אינך מראה איני מאמינך. לחצי היום העמידו כנגד השמש אמר לו הסתכל בשמש ואתה רואהו, אמר לו ומי יכול להסתכל בשמש אמר לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה השמש שהוא אחד מאלף אלפים ורבוא רבון ממשמשים שמשמשים לפניו אין כל בריה יכולה להסתכל בו, הקב''ה שזיוו מלא עולם על אחת כמה וכמה ואימתי הוא מגלה כבודו כשיאבדו אלילים מן העולם שנאמר והאלילים כליל יחלוף ואחר כך ונשגב ה' לבדו ואומר ונגלה כבוד ה' וגו'. אין הנפש יוצאה מן הגוף עד שתראה פני השכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי, ע''כ.

והבאנו בספר בראשית (פרק מט פסוק לג) את דברי הזהר, שבשעה שיוצאת נשמת האדם מגופו נתן לו רשות לראות את מראה השכינה, מה שלא זכה לראות בחייו ועוד רואה את קרוביו וחבריו שבאים אליו מעולם העליון והוא מכיר את כל אחד ואחד מהם וכולם חקוקים בצורתם כמו שהיו בזה העולם, אם זה האדם צדיק אז כולם שמחים לפניו ומקדמים לו שלום, ע''ש.

וכדברי הזוהר הקדוש (כרך א דף רכו ע''א) ''כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן.'' (בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים). וכן הוא במדרש רבה (במדבר יד, כב) רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר (שמות לג) ''כי לא יראני האדם וחי'' בחייהם אינם רואים אבל רואים הם בשעת מיתתן, וכן הוא אומר (תהלים כב) לפניו יכרעו כל יורדי עפר (פירש רש''י שרבותינו דרשו מן המקרא הזה שהמתים לפני מיתתם בשעת נטילת נשמה רואין פני שכינה).

ר' עקיבא אומר ''כי לא יראני האדם וחי'' אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, א''ר שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו ''כי לא יראני האדם וחי'' אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינן רואים את הכבוד, וכן הוא אומר (במדבר ז, פט) ''ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו'' ואמר המדרש (שם) ''וידבר אליו'' ולא למלאכי השרת שהיו שם, מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקב''ה כמין סילון לתוך אזנו של משה והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעין אותו, וכן הוא אומר (איוב לז) ירעם אל בקולו נפלאות הוי וידבר אליו. ע''כ.

וכו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה (זוהר הקדוש פרשת וירא דף צז ע''א, מדרש הנעלם) בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁהַנְּשָׁמָה מִתְפָּרֶדֶת מִן הַגּוּף. וְלֹא נִפְטַר אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה, זהו הּוא שכתוב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי. וּבָאִין עִם הַשְּׁכִינָה שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל צַּדִּיק. וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת ויחי (דף ריח ע''ב). ע''כ.

ודע כי כאשר ברא המאציל את העולם, היה צופה ומביט שעתיד אח''כ לדבר עם אדם הראשון ועם חוה ועם אבות העולם ועם הנביאים, ואיך אפשר לדבר עימהם ולא תפרח נשמתם מהם, ומקרא מלא בתורה: ''כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.'' (שמות לג,כ) ולכן גזרה חכמתו יתברך להתלבש בדמות וצלם, ולצמצם אורו בתוכו בזמן שמתגלה למטה בעולם הזה, כדי שעל ידי כך יהיו הנביאים יכולים לשאת את דברי קדשו ולא תפרח נשמתם, ומטעם זה אפילו היה יתברך מדבר עם משה רבנו ע''ה פנים בפנים, עם כל זה לא היה מדבר איתו כי אם בהתלבשו בזה המלבוש הנקרא צלם או דמות, או תמונה, ולכן התפלל משה רבנו ע''ה אח''כ ואמר ''הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבדֶךָ.'' (שמות לג, יח) שרצה לראות את השכינה מבלי זה המלבוש והשיב לו: ''כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי''. (מנחת יהודה פרשת בראשית אות ו).

ובשו''ת משנה הלכות (חלק ג סימן קכב) כתב בשם התשב''ץ (קטן סי' תמ''ז) שהטעם שמטהרין את המת שכשהנשמה יוצא מן הגוף, מפני שהיא רואה פני השכינה ומחמת פחד פולטת שכבת זרע ומטמא את הגוף.ע''כ. וראה מה נכתוב בזה בס''ד בפסוק הבא.

---

האם יש להקב''ה גוף או דמות הגוף, ואם כן מהו

אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: הרי אנו משרתים לפניך ביום ובלילה ואין אנו יכולים לראות את כבודך, וזה ילוד אשה רוצה לראות את כבודך, ועמדו על משה רבנו בזעף ובבהלה להמיתו, והגיע נפשו עד מות, מה עשה הקב''ה? נגלה עליו בענן, שנאמר (בהמשך לד, ה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וסכך עליו הקב''ה בכף ידו שלא ימות, שנאמר, (בפסוק כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וכשעבר הסיר הקב''ה את כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה שנאמר וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (פרקי דרבי אליעזר פ''מו).

אמר רב חנא בר ביזנא א''ר שמעון חסידא (ברכות ז.) מלמד שהראה הקב''ה למשה קשר של תפילין.

הנה לכאורה מכאן ומשאר פסוקים הדומים לו היינו חושבים שיש להקב''ה דמות וגוף שכן נאמר:

(בראשית א, כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.

וכן (שם כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.

וכן (שם ו, ו) וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וכן (במדבר יא, א) בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ.

וכן (שם יב, ח) וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, ותמנת ה' יביט.

וכן (שמות ג, כ) ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים.

וכן (שם ו, ח) נשאתי את ידי וגו'.

וכן (שם ז, ד, ה) ונתתי את ידי, בנטתי את ידי.

וכן (שם טו, ו) יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב

וכן (שמואל ב כב ט) וערפל תחת רגליו.

וכן (ישעיהו ה, ט) בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת.

וכן (שם כג, יא) יָדוֹ נָטָה עַל הַיָּם.

וכן (זכריה ב, יב) כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

וכן (שם ד, י) עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ.

וכן (תהלים ב, ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ.

וכן (שם פו, א) תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי.

וכן (שם קיח, טז) יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל.

וכן (שם קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן.

וכן (שם קל, ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי.

וכן (דברי הימים ב יח, יח) רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ. וכן נאמר בספר דניאל (ז, ט) ְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (זקן מיושן בימים [הקב''ה] ישב על הכסא ולבושו היה לבן כשלג ושער ראשו היה כצמר נקי, מצודת דוד).

וכן אמר ר' ישמעאל בן אלישע (ברכות ז.) פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות (שם השם, מהרש''א) שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יה''ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו, ע''ש. וכל אלו קצת מן הדוגמאות הן.

אמנם כל זה אינו, וכל הפסוקים ומאמרי חז''ל על דמותו של הקב''ה זהו רק בשביל לשכך את האזן, דהיינו בשביל שנבין את זה אנחנו בני האדם השתמש הכתוב בלשוננו, אבל חס ושלום לחשוב שיש להקב''ה גוף ודמות, וכמו שנאמר (ישעיה מ, יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל, וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ'' וכן (שם כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה. וכן אנו אומרים בפזמון 'יגדל אלקים חי' אין לו דמות הגוף ואינו גוף, וכן כתב הרמב''ם (הל' יסודי התורה פ''א) שאילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב''ה גוף וגוייה שנאמר ''כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'' והגוף לא יהיה בשני מקומות, ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים, וזה שכתוב בתורה את כל כינויי הגוף (כמו שביארנו לעיל) והכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירים אלא הנופות ודברה תורה כלשון בני אדם, והכל כנויים הן, שנאמר (דברים לב, מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג, אלא משל והכל משל.

ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקב''ה לבושיה כתלג חיור. ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה. משה רבנו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה. ובסיני כשליח צבור עטוף. לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב (איוב יא, ז) הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא.

וכן מהו זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך?

ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב''ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבנו להיות מציאות הקב''ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא.

והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו. עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקב''ה בדעתו משאר הנמצאים. כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו.

וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות. לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים. ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי. ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם. לא שינה ולא הקיצה. ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות. ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם. וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.

והואיל והדבר כן הוא. כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן. כמו שנאמר יושב בשמים ישחק. כעסוני בהבליהם. כאשר שש ה' וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים. הרי הוא אומר אני ה' לא שניתי. ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה. ע''כ.

---

לוחות שניים

מחצב של סנפירינון נברא למשה בתוך אהלו וחצבן, שנאמר (לקמן פסוק ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, (פרקי דרבי אליעזר פ''מו).

מובא במדרש (ש''ר פרשה מו סי' ב) כתב שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג, א-ה) לכל דבר יש עיתו וזמנו, עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים,

ומהו ''עת להשליך אבנים'' זהו שנאמר ויחר אף משה וישלך מידיו.

ומהו ''ועת כנוס אבנים'' זהו שנאמר פסל לך.

הנה בלוחות הראשונים היה משה מצטער על שבור הלוחות, אמר לו הקב''ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, שנאמר (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה.

וכן (שם פרשה מז סי' ב) אמר הקב''ה למשה, הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם שנאמר כתובים באצבע אלהים, אבל השניים כתוב אתה, והלואי שאתן בו ידי, משל למלך שנשא אשה וכתב לה שטר נשואין משלו, לאחר ימים קלקלה מעשיה ונסתלקה מביתו, בא שושבינה וריצה אותה למלך, אמר המלך לשושבין הרי נתרציתי לה אלא עשה לה שטר נשואין והלואי שאתן בו ידי, זהו שאמר משה רבנו (דברים י, ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת.

אמר הקב''ה למשה, בזכותך אני נותן להם את התורה, אמר ר' שמעון בן חלפתא, הוא שמשה אומר להן לישראל (שם) ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון ויתנם ה' אלי, לי נתנם ואני נהגתי עמכם עין טובה ונתתי אותה לכם, לכך נאמר ''כתוב לך'' בזכותך.

וכן ידוע שמפסולת הלוחות השניים העשיר משה רבנו כמאמר המדרש (שם פרשה מו סי' ב) אמר הקב''ה דין הוא שיטול הפסולת, וזהו מפני שישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להן כל טוב ארץ מצרים שנאמר (שמות יב) וה' נתן את חן העם והעשירו ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני, אתן לו את הפסולת שיעשיר. ע''כ.

והנה אע''פ שהיה זה אבן יקרה ומשום כך העשיר, אמנם צריך ביאור וכי כמה חלקי אבנים היו לו, וכי הוא מכר אותם? אלא יש לומר בין יתר שאר התירוצים, על פי הנאמר אצל אברהם אבינו שאמר למלך סדום, שנאמר (בראשית יד, כא-כג) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ, וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

ואם תשאלו מה שייך לומר ''אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל'' והרי בזה לא שייך לומר שהעשיר את אברהם, כי אין זה דבר בר ערך, והתשובה (בשם המעם לועז, שם) היא, כי יש אנשים שרכושם גורמים הצלחה גדולה, וכן מצינו באיוב שכל מי שנטל ממנו פרוטה היה מתברך ומתעשר, ולכן לא רצה אברהם לקחת ממנו שום דבר כדי שלא יאמר זה גרם לו להיות הברכה שרויה במעשיו ועל ידי כך נתעשר. ע''כ.

וכן גם כאן אצל משה רבנו מזה שלקח את שברי הלוחות שהיה על פי ציווי ה', מזה העשיר שזה גרם לו ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

וכן מובא במדרש תנחומא (כאן) זה שאמר הכתוב, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), זו ברכת אלישע במים, שאמר, כה אמר ה' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים (מ''ב ג יז). מה כתוב שם, ויהי בבקר כעלות המנחה (שם שם כ). מי שהוא אומר בבקר, אומר כעלות המנחה. אמר רבי תנחומא, שטף של גשמים ירד בדרום בבקר, ובאו להם המים כעלות המנחה. זהו, ברכת ה' היא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב), שלא ראו לא רוח ולא גשם ונתמלא הנחל מים.

דבר אחר, ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת אליהו בבית הצרפית, שנאמר, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ''א יז טז). כמה כדין היו שם מספיקין, וכמה טחונין קמח היו, וכד הקמח לא כלתה. הוי, ברכת ה' היא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה, שמתוך ביתה היתה ברכתה.

דבר אחר, ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, פסל לך שני לוחות, והראה לו הקדוש ברוך הוא מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסלו ממנו, ואמר פסל לך, הפסולת שלך, ומשם נעשה מלך. מכאן את למד, שכל העוסק בתורה, פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח. שכן אמר ליהושע, כי אז תצליח את דרכיך (יהושע א ח). ולא יוסיף עצב עמה, שלא נצטער לילך למקום אחר, אלא מתוך אהלו זמן לו הקדוש ברוך הוא.

---

י''ג מדות

''וְרַב חֶסֶד'' בית הילל אומרים (ר''ה יז.) ורב חסד מטה כלפי חסד (הואיל ומחצה על מחצה הם מטה את ההכרע לצד זכות ואין יורדין לגיהנם, רש''י).

וכן אמר רב יהודה (שם יז:) ברית כרותה לי''ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר אח''כ (פסוק י) הנה אנכי כורת ברית.

א''ר יוחנן (שם יז:) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב''ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לי''ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.

וכן אמר ר' חגי או אמר שמואל בר נחמני (עירובין כב:) מהו שכתוב ''אֶרֶךְ אַפַּיִם''? ''ארך אף'' היה צריך לכתוב, אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים.

ובספר ראשית חכמה (שער ענוה פ''א) כתב שהדבר קשה שהרי אנו רואים כמה פעמים אנו מזכירים י''ג מידות ואינם נענים, אלא אומרים הגאונים כי כוונת ''יעשו לפני כסדר הזה'' אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המידות שלִמד הקב''ה למשה שהוא אל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו' ע''כ.

אמר משה לפני הקב''ה (יומא לו:) רבש''ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות.

וכן פירש רש''י:

אֵל אף זו מדת רחמים וכן הוא אומר (תהלים כב) אלי אלי למה עזבתני ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא.

אֶרֶךְ אַפַּיִם (סנהדרין קיא.) מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה.

וְרַב חֶסֶד לצריכים חסד שאין להם זכיות כל כך (ר''ה יז).

וֶאֱמֶת לשלם שכר טוב לעושי רצונו.

נֹצֵר חֶסֶד שהאדם עושה לפניו.

לָאֲלָפִים לשני אלפים דורות.

נֹשֵׂא עָוֹן אלו הזדונות.

וָפֶשַׁע אלו המרדים שאדם עושה להכעיס.

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העון לגמרי אלא נפרע ממנו מעט מעט, ורבותינו דרשו, מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים (יומא פו). פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם שכבר פירש במקרא אחר לשונאי.

וְעַל רִבֵּעִים דור רביעי נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים.

וראה עוד על זה בדעת זקנים וברבנו בחיי ותומר דבורה.

הנה כאשר סיים אדם את תפלת העמידה יעמוד על רגליו להתודות על חטאיו, כי צריך להתודות בעמידה, כדי שלא יהיה פתחון פה לסטרא אחרא להשטין עליו מחמת עונותיו, כי אחר שהתודה נתכפרו לו עונותיו, ויעמוד בקיומו להתברך מבית המלך, דהיינו לקבל מהשפע היורד על יד הי''ג מדות הרחמים, שהם י''ג מקורות של שפע, הנפתחים בהזכרתם, (מתוק מדבק ע''פ הזוהר פ' פקודי דף רסב ע''א).

וכתב בספר הלכה ברורה (ח''ז סי' קלא סע' ט-יד) להרה''ג דוד יוסף שליט''א שאמירת שלש עשרה מדות הנאמרת בדרך תפלה ותחנונים נחשבים לדברים שבקדושה ולכן אין לאומרם פחות מעשרה. וכן אין לאומרם בלילה לפני חצות לילה, (אלא אם כן קורא אותם יחידי בטעמי המקרא, כמבואר ביביע אומר ח''ו חאו''ח סי' ל) ולכן אם התחיל לומר וידוי עם הציבור, ועד שהגיע לאמירת שלש עשרה מדות כבר סיימו הציבור לאומרם, צריך לאומרם בטעמי המקרא כדין יחיד, ואפילו אם התחיל לומר שלש עשרה מדות עם הציבור, וסיימו הציבור אמירתם כשהוא עודנו באמצע אמירתם, צריך לסיים אמירתם בטעמי המקרא, כדין יחיד, אלא אם כן עדיין יש שם רוב מנין שעדיין לא סיימו אמירתם.

וכשאומר ''ה' ה' אל רחום וחנון'' יזהר להפסיק בין שם ה' הראשון לבין שם ה' השני, כי יש טעם ''פסק'' בטעמי המקרא ביניהם. וכן כשאומר ה' ה' יש לכפוף קומתו קצת בשחיה. ולא יכרע ממש, אלא ישוח מעט, ומנהג חסידי ק''ק ''בית אל'' בירושלים, ששוחין מעט כשאומרים ''ויעבור ה' על פניו'', וזוקפים כשאומרים תיבת ''ויקרא'' ושוב שוחין מעט כשאומרים ה' ה'.

וכן אין הציבור צריכים להרים עקביהם מהקרקע כשאומרים ה' ה' כדרך שעושים בקדושה, אלא יישרו רגליהם ויאמרו שלש עשרה מדות בכוונה. וכן השומע את הציבור אומרים שלש עשרה מדות הרחמים צריך לומר עמהם, ומכל מקום אם נמצא במקום שאסור להפסיק כגון באמצע פסוקי דזמרה, או באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לאומרם עם הציבור. ע''כ.

---

למה משה רבנו מִהר

פירש החזקוני (ר' חזקיה בן מנוח) לפי שהיה ירא שיאמר יותר על רבעים. ויש מפרשים לפי שראה משה להקב''ה עובר והולך מלפניו, והוא היה רוצה להתפלל לפניו קודם שיתכסה ממנו, וכן אמרו רז''ל אימתי אדם שואל צרכיו מאת המלך בעוד שהמלך לפניו.

---

מעשה האר''י ז''ל ואיסור הגויה

רצה הקב''ה להרחיק אותנו מהגויים ובמיוחד בדורנו צריך להזהר מהגויות הארורות שכל כולם זימה וניאוף ושמא חס ושלום נתערבב עִמם ונכפור באלקים חיים, וכל זה מתחיל רק ממה שהאדם נמצא בחברתם, הרי ידוע שכל הבא על הגויה כבועל חמור, כמו שכתבנו בפרק כב פסוק יח, ראה שם.

ומעשה (מעם לועז כאן פסוק לד) בזמנו של האר''י ז''ל שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום, וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה, ובכלל העבירות שמנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא קרה מעולם.

אמר לו הרב: עכשיו אראה לך השפחה הארורה הדבוקה בך, ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה הזונה הזאת, והגביר ראה אותה לצידו, וכשראה אותה הכירה, ולא נותר בו נשמה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי, ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיר ממנו הארורה הזאת, אמר לו, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפפת אותו בעולם הזה ובעולם הבא, ואינה סרה ממנו אלא ע''י תשובה גדולה,

ואז הורה לו תיקונו כנגד העבירה הזאת, אמר הגביר: אני מוכן לכל המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם, אמר לו הרב, תיקון של העבירה הזאת הוא בשרפה!! וכששמע הגביר דבר זה, ישר הוציא מכיסו כסף ואמר שיקנו עם זה עצים ובזה ישרף, אמר לו הרב דע לך שהשריפה לפי דינינו אינה בעצים, כדרך שדנים הגויים, אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לתוך הפה של הנידון, ושורפת בני מעיו. אמר הגביר: אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי, אז צוה הרב להביא לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפניו, ואמר לו לשכב על הארץ, ולפשוט את ידיו ולעצום עיניו, ואז אמר לו לפתוח את הפה, והגביר פתח.

אז לקח הרב כוס סירופ ושפכו לתוך פיו ואמר לו: ''וסר עונך וחטתאך תכופר'' והקב''ה יכפר עונך ולא תמות, והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו, ובכללם לקרוא כל יום ה' דפים מספר הזוהר. ע''כ.

בא וראה מה כתב הזוהר הקדוש על דבר זה (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזוהר שמות דף ג ע''ב) שלשה עונות דוחים את השכינה שלא תישרה בעולם: א, השוכב עם נדה. ב' שוכב עם גויה. ג' הגורם להמית העובר במעי אמו. שהם גורמים שדירתו של הקב''ה לא תהיה בעולם, לפי שעל אלו העונות השכינה מסתלקת מן העולם, ובני אדם אפילו אותם שלא חטאו צועקים בתפלה מצרות סילוק השפע ואין קול תפלתם נשמע למעלה, כי שערי תפלה ננעלים ע''י אלו העונות.

וזאת מפני שמכניס ברית קודש ואות הברית ברשות הסטרא אחרא, שכתוב (מלאכי ב, יא) ''בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר'' ואותה הנשמה היוצאת משם היא בתה של עבודה זרה משש, וגורם אחיזת ויניקת החיצונים מיסוד הקדוש, והם שמחים בעבירה זו, ולמדנו שאין קנאה לפני הקב''ה כמו קנאת ברית קודש.

בא וראה כאשר היו ישראל בשטים והחלו לזנות עם בנות מואב, מיד כתוב ''ויחר אף ה' בישראל'' וראשי העם שידעו ולא מחו בידם, הם נענשו תחילה, שנאמר (במדבר כה, ד) ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל''.

אמר ר' אבא מהו שנאמר נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ שזהו בשביל פגם הברית הנקרא שמש, ועל זה נאמר (תהלים פד, יב) ''כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים'' זהו ברית הקודש הנקרא שמש ונקרא מגן, וכמו שהשמש זורח ומאיר על כל העולם, אף ברית קודש זורח ומאיר גופו של אדם, כי ע''י שמירת הברית הוא נכנס לקודש ונשמתו מאירה בו, ונקרא הברית מגן, כמו שהמגן הוא להגן על האדם, אף הברית קודש מגין על האדם, ומי ששומר אותו אין שום היזק בעולם יכול להתקרב אליו, ואין שום חיה רעה שולטת בו, וזה מה שכתוב נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ על עון ברית הנקרא שמש.

וכן מי שבא על הגויה עובר על ''לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'' ועל ''לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא'' כי כשכורע על הגויה הוא ממש כאילו משתחוה לעבודה זרה. ועל כן השכינה נדחית מלפניו.

ומי שמשקר בברית קודש החתום בבשרו של האדם, על ידי שהוא מכניסו בגויה, והוא היפך כונת מצות הברית שהוא להבדילו מגויי הארץ, והוא הכחיש עדותו וערבו בגויה ממש, שכאילו משקר בשמו של הקב''ה שמחליף אלהותו בעבודה זרה. כי מי שמשקר בחותם המלך שזה באות ברית החתום בבשרו, נחשב כאילו משקר במלך עצמו, ואין לו חלק האלהי ישראל, לפי שפרק מעליו כל אלהותו, אם לא בכח תשובה תמידית, כי אם ירצה לחזור ליכנס באלהותו יתברך, צריך תשובה גדולה לחזור וליכנס אל הקודש. ע''כ.

וראה מה שכתבנו בפרק כב פסוק יח.

לפי שעשו להם עגל מסכה חזר והזהירן שלא לעשות עוד כן (דעת זקנים).

מעלת הבכורות

כותב רבנו בחיי, מי שזוכה שהוא בכור מעלה גדולה היא, והוא רמז להקב''ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות מימות עולם בבכורות היתה, ולכך קנאה יעקב אבינו, ומכרה עשו הרשע שביזה עבודת השם יתברך, ואחרי כן נפסלו הבכורות במעשה העגל והופרשו הלוים במקומם שתהיה העבודה בהם ולא בבכורות, ואע''פ שאין העבודה בהם יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם מצד שהם בכורות.

ודרשו רז''ל כל דבר שנאמר בו ''לי'', הוא בעולם הזה ובעולם הבא, ישראל הם בעוה''ז ובעוה''ב שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, הלוים שנאמר (במדבר ג) והיו לי הלוים, הארץ שנאמר (שמות יט) כי לי כל הארץ, בכור שנאמר (במדבר ג) כי לי כל בכור בעוה''ז ובעוה''ב.

ואין מצות בכור נוהגת בנקבות אלא בזכרים שנאמר (שמות יג) פטר כל רחם בבני ישראל וכתוב (שם) וכל בכור אדם בבניך תפדה. ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים יותר משאר בני אדם מצד המעלה שבו שהוא בכור ושיחזיק אביו במצות פדיונו כי היא מצוה מוטלת על האב, לא פדאו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו ואם אינו פדוי או מצד אביו או מצד עצמו הרי הוא נענש שכן דרשו רז''ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בהמ''ק הא לא נפדו לא יראו, ע''כ.

וראה מה כתבנו על זה בפרק יב פסוק כט. ובפרק יג פסוק ב.

---

מדוע אמר הכתוב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד

פעם אחת היה החפץ חיים- ר' מאיר ישראל הכהן, ברוסיה בעיר צרניגוב, ושמע שאצל בעל חרושת אחד עובדים בשבת, נכנס אליו ודבר אתו שיפסיק את העבודה בשבת, ענה לו אותו אדם: אני מרויח כל יום ארבע אלף רובל, ואתה רוצה שאני יפסיד מיום השבת ארבע אלף רובל?!,

אמר לו החפץ חיים: ומה יהיה שעל ידי חילול שבת תפסיד את כל בית החרושת שלך, הלא כתוב בתורה ''ששת ימים תעבוד'' וקשה למה צריכה התורה לומר מה שיעשה כל ימי השבוע, אלא כך אמרה התורה: אם אתה רוצה שתהיה לך עבודה בששת ימים, אז ביום השביעי תשבות. אבל אם לא תשבות ביום השביעי, לא יהיה לך ששת ימים מה לעשות.

ענה לו האיש בלעג ''מה הרבי חושב כי הפסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי'' והחפץ חיים הלך ממנו, לא עבר זמן והבולשביקים נכנסו לרוסיה ולקחו ממנו את כל בתי החרושת והוא בעצמו ע''פ נס עלה בידו לברוח ולהציל את נפשו, ואז שלח מכתב לחפץ חיים והתוודה לפניו בזה הלשון ''עכשיו אני רואה שדבריו צודקים ואמיתיים, כי פסוק חומש מעמיד את בית החרושת. (ביאורי הח''ח על התורה).

---

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר ''כתב לך'' פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך (נדרים לח.)

וכן הגמרא (ירושלמי פאה פ''ב ה''ד) חביבין הן הדברים הנדרשים מן התורה שבעל הפה מן הדברים הנדרשים מן התורה שבכתב.

ר' יוחנן ור' יודן בן ר' שמעון, אחד אמר: אמר הקב''ה, אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית ואם לא אין אני כורת אתך ברית, והשני אמר: אמר הקב''ה, אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב אתה מקבל שכר, ואם לא אין אתה מקבל שכר, ע''כ.

מובא במדרש (קהלת רבה פ''א) על הפסוק בספר דברים (ט, י) ''וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים''

אמר ר' יהושע בן לוי היה צריך לכתוב ''עליהם'' וכתוב ''ועליהם''.

היה צריך להיות ''כל'' וכתוב ''ככל'',

היה צריך להיות ''דברים'' וכתוב ''הדברים'',

וכן (ח, א) היה צריך ''המצוה'' וכתוב ''כָּל הַמִּצְוָה'' וכל הריבויים האלו למה? ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני, מניין? ממה שכתוב ''יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא'' והרי חבירו מוכיח עליו ''כבר היה לעולם''.

אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו (שם) משל לאחד שהיתה סלע צרורה בכיסו ונפלה ממנו, ליתן גדולה ממנה אין המקום מחזיק, ליתן קטנה ממנה אינה מתמלאה, ליתן כיוצא בה, המקום מתמלא. כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם יהי בעיניך כאלו שמעוה אזניך מהר סיני הוא שהנביא מקנתרן ואומר להם (ישעיה מח, טז) קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי.

א''ר יוחנן (גיטין ס:) לא כרת הקב''ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

ועוד אמר ר' יוחנן רוב תורה על פה ומיעוט בכתב שנאמר כי על פי הדברים האלה.

דרש רבי יהודה בר נחמני מתרגמו של רבי שמעון בן לקיש (שם) כתוב, ''כתוב לך את הדברים האלה.'' (משמע שנכתבה, רש''י), וכתוב ''כי על פי הדברים האלה.'' (משמע שלא נכתבה, רש''י), הא כיצד? דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, דבי רבי ישמעאל תנא אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות.

כתב רבנו בחיי בשם המדרש, אמר רבי יהודה בר שלום בקש משה רבנו ע''ה לכתוב אף את דברי המשנה, אמר לו הקב''ה למשה אכתוב לך רובי תורתי אבל כמו זר נחשבו, וכל כך למה מפני שהמשנה מסתוריו של הקב''ה ואין הקב''ה מגלה מסתוריו אלא ליראיו שנאמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו.

אסר הקב''ה לכתוב את התורה שבעל פה כדי שלא יהא לעכו''ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו, וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו,

מה עשו בני המדינה העתיקו הכתב אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך ואנו מקיימין אותו, לזמן בא המלך ליתן שכר, באו בני מדינה ועומדין לפניו והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו, וכיון שלא ידעו אותם דברים שבעל פה אמר תיפח נפשם.

ולזה רמזו (בריש פ''ק דע''ז) לעתיד לבא מביא הקב''ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר (ישעיה מג) מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, מיד יוצאין מלפניו בפחי נפש.

ורבנו הקדוש שחבר המשנה ולימד אותה ברבים וכתבוה הכל בימיו, כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות, על כן הותר לו לעשות כן, משום שנאמר (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, כתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה ועל כן קראה משנה לפי שהיא שניה לתורה שבכתב, ורובה לשון הקדש צח כתורה שבכתב,

ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה כי לרוב חכמת רבנו הקדוש וחכמת בני דורו היה פירוש התורה אצלם מבורר ופשוט מתוך המשנה, ואצל דורות רבינא ורב אשי היה עמוק וסתום מאד, ומזה אמרו בתלמוד על המשנה חסורי מחסרא והכי קתני שאין הכוונה להיות המשנה חסרה כלל חלילה, אבל הכוונה שהיא חסרה אצלנו מפני חסרון שכלנו מפני שאין אנו מגיעים לעומק חכמת דור של חכמי המשנה, ולפיכך עשו רבינא ורב אשי פירוש על המשנה והוא התלמוד ובארו ספקות המשנה והאריכו לשונם על לשון המשנה העמוק והסתום, ע''כ. ודפח''ח.

---

הבדל משה רבנו מאליהו הנביא

הנה מצאנו דומה לזה אצל אליהו הנביא שברח מאיזבל, שנאמר (מלאכים א, יט ה-ח) ''וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל, וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב, וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ, וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב''.

כתב הרד''ק שלא היה זה כנס משה רבנו, כי בו נאמר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, ולא אמר שעמד בכח האכילה, (דהיינו שלא אכל מקודם) ובאליהו אמר בכח האכילה כלומר שנשתהא המאכל באצטומכא (בבטן) ולא בשלה אותו הכח המבשלת ולא משכה אותו כח המושך ונזון הגוף באותו מאכל ארבעים יום וארבעים לילה.

אמנם ראה שפירש המלבי''ם שכתב שנדמה בזה למשה רבו שנזדכך גופו במה שעמד מ' יום בלא אכילה עד שזכה ברדתו אל הגלות אליו כבוד ה' למטה ואל קרני ההוד, וכן הוא בכח האכילה הזאת שהיה מאכל רוחני נזדכך גופו כל הארבעים יום עד שבא עד הר האלהים כי הוכן אל המראה הגדולה הזאת. ע''כ.

שואל המדרש (ש''ר פרשה מז סי' ה) וכי אפשר לו לאדם להיות מ' יום בלא מאכל ובלא משתה? ר' תנחומא בשם ר' אלעזר בר רבי אבין בשם ר' מאיר אומר: המשל אומר, ''בעיר שאתה נמצא תנהג כמנהגה'', למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונדמה להם, למטה שיש אכילה ושתיה ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר (בראשית יח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אמר רבי יוחנן נראין כאוכלים.

דבר אחר וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה מעשה ברבי יוחנן שהיה עולה מטבריא לציפורי היה רבי חייא תלמידו אצלו, והיה רבי יוחנן רואה כרם, אמר לרבי חייא אין אתה רואה כרם זה שהיה שלי ומכרתי אותו בכך וכך,

אותה שעה בכה רבי חייא בר אבא ואמר לו, לא הנחת לעת זקנותך כלום? אמר לו, וכי קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שנברא בששה ימים, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום, עולם כולו ומלואו נברא בששה ימים אבל התורה ניתנה לארבעים יום.

לֶחֶם לֹא אָכַל אבל מלחמה של תורה אכל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה אבל מימיה של תורה שתה. והיה למד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה, ולמה היה עושה כך אלא ללמד את ישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה.

וחכמים התקינו שיהיו לומדים ביום ובלילה שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לכך התקינו חכמים שיהיו המשנין יושבין בבקר ובערב לקיים מה שנאמר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה וגו'.

דבר אחר ''וַיְהִי שָׁם עִם ה' וגו' לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה'' לחם לא אכל ומים לא שתה בעולם הזה, אבל לעולם הבא הוא אוכל מלחמה של תורה והוא שותה מימיה, לפיכך לחם לא אכל. אלא מאין היה אוכל מזיו השכינה היה ניזון, ואל תתמה החיות שנושאות את הכסא מזיו השכינה הן ניזונות.

ומנין היה משה אוכל? מן התורה שנאמר (יחזקאל ג) בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל, וָאֹכְלָה למה שהתורה מתוקה שנאמר (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים. דבר אחר מלחמה של תורה ככתוב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי.

ומנין שלא ישן ולא נתנמנם? משל למלך שהיה אוהב זהב אמר לשר האוצר שלו מדוד לך דינרי זהב, ומִשִֹּמְחָתו לא בקש, לא לאכול ולא לשתות, ביקש לישן ואז אמר אם אישן אני מפסיד אלו.

כך משה מודד התורה ומרוב שמחה שכח ולא אכל ולא שתה, ביקש לישן ואז אמר אם אישן אני מפסיד, שלא אמר לי אלא מ' יום בלבד.

אמר הקב''ה נצטערת, חייך, אין אתה מפסיד, בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות שנאמר כתב לך את הדברים האלה, אמר לו הקב''ה כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה כיון שידע משה התחיל אומר (תהלים קיט) טוב לי כי עניתי טוב לי תורת פיך.

ומנין היה משה יודע כמה ימים עשה? כתוב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ומנין שאין למעלה לילה שנאמר (שם קלט) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ומנין היה יודע הימים ולילות שנאמר (דברים ז) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, וכתוב ''ואשב בהר'' אמור מעתה, בשעה שמדבר עמו היה עומד, ובשעה שמסתלק ממנו היה יושב ושונה מה שלמד, נמצאת מקיים ''ואנכי עמדתי בהר'' ''ואשב בהר'' בשעה שהיה מדבר עמו היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה אומר לו למוד תורתך היה יודע שהוא לילה וכן דוד אומר (תהלים יט, ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. ע''כ משמות רבה.

וכותב המדרש (תנחומא) מנין היה יודע בין יום ובין לילה? אלא כשהיה רואה המזלות כורעין ומשתחוין, היה יודע שהוא יום. וכשהיה רואה החמה משתחוה, היה יודע שהוא לילה. שנאמר, וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט, ו). ע''כ

אמר רבי תנחום בר חנילאי (ב''מ פו:) לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאוכלים.

והנה זה כלל גדול שלא ישנה האדם מן המנהג (אם אין בו נדנוד איסור, שפעמים מנהג אותיות גהנם, ראה על בספר עין יצחק- כללי המנהגים). כיוצא בזה ראינו אצל מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א (הליכות עולם ח' ג, ע''מ סא) שאף על פי שדעת המקובלים שיש ללבוש בשבת בגדים לבנים, בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג, ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, לא יפה עושה. וכן ראה בחזון עובדיה (הל' חג השבועות הלכה י בהארות). ע''כ.

לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה הוצרך לפרט לחם ומים, ולא הספיק לומר לא אכל ולא שתה, לדייק בדבריו בא כי דוקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה, אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה (היינו התורה) כאומר (תהלים מ ט) ותורתך בתוך מעי, גם נמשלה למים (תענית ז.) ואם היה אומר לא אכל ולא שתה, יש במשמע כל מין אכילה ושתיה. (אור החיים).

וכן כתב רבנו בחיי וז''ל, לשון וַיְהִי שָׁם עִם ה' יורה שהוא נזון ממדת החסד ומזיו האור העליון שהרי כתוב (תהלים קל) כי עם ה' החסד וכתוב (דניאל ב) ונהורא עמיה שריא, וכן צדיקים לעוה''ב חיים ונזונים ממדת החסד ומזיו האור העליון הוא שכתוב (תהלים לו ז-י) מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן, יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם, כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה''.

ומה שאמר לחם לא אכל ומים לא שתה, ידוע כי הלחם והמים מזון הגוף ובסבת הגוף תתקיים ותעמוד הנפש בגוף, וכיון שכן ראוי מקל וחומר שיעמוד הגוף ויתקיים בסבת מזון הנפש, וכיון שהיה משה נזון מזיו האור העליון שהוא מזון הנפש אין לתמוה אם נתעכב שם כל הזמן הזה בלא מאכל ומשתה, והאמת כי מזון הגוף בא מסבה אחר סבה ורבו האמצעיים והסבות עד הסבה העליונה יתעלה שהוא מקור חיים וא''כ משה שהיה דבק בסבה העליונה עצמה הוא המזון האמתי, והוא שאמרו רז''ל בפסוק (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. ע''כ.

---

פני משה יותר מפני חמה

יש אומרים שאור זה היה לו למשה משעה שנולד, ואור זה היה מן האור שברא הקב''ה בששת ימי בראשית שהיה אור גדול ומאיר, וכשם שבית מלא נרות כל הנמצא בפנים רואה יפה בכל הפנות, כך היה אפשר לראות באור ההוא מסוף העולם ועד סופו, ואפילו דברים דקים ביותר אשר היה לראות על ידו, שהיה אור זך ומזוכזך ואפשר היה להשיג בדעת הנעשה מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב''ה שבני הדור ההוא רשעים הם, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא.

ואור זה גילה הקב''ה לאדם הראשון שהיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו, וכן נגלה לדוד המלך, ועל כך אמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כשראה דוד אור גדול זה שהשמש היא אחת מששים אלף חלקים של האור הזה, שיבח והודה להקב''ה על השכר הגדול הזה הצפון לצדיקים בעולם הבא, ואור גדול זה היה למשה בשעה שנולד, ובשעה שנכנס אצל פרעה פרש ממנו האור הזה, ולא החזירו לו הקב''ה עד שעמד בסיני וקיבל התורה, וכשהסתכל על הלוחות חזר אליו האור וזה היה קירון פניו שאיש לא היה יכול להסתכל בו. (מעם לועז).

וכן אומר המדרש (ש''ר פר' מז סי' ו) ר' ברכיה הכהן בשם רבי שמואל אמר, הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ו' והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע ומשם נטל משה קרני ההוד.

ר' יהודה בר נחמן בשם רשב''ל אומר, עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קצת דיו, והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. ע''כ.

וכותב על זה אור החיים הקדוש, ודבריהם ז''ל סתומים וחתומים, ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל, כאומרם ז''ל (שה''ש א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהיא היראה, שכתוב (תהלים קיא י) ראשית חכמה יראת ה', עשתה ענוה עקב לסולייתה שכתוב (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה', ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאוד מכל האדם (במדבר יב ג) וכשאמר ה' לכתוב הדברים, מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו''ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו''ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו וממנה זכה כנזכר.

וכן וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה אמר ויהי לשון צער (מגילה י:), לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו, שכתוב (פסוק ל) וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן וגו'. ע''כ.

וכן אומר המדרש (תנחומא) מנין זכה משה לקרני ההוד? ויש אומרים, שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד.

אמר רב חמא בר חנינא (שבת י:) הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, וזה דווקא במתנה העשויה להתגלות. ע''כ. וראה דבריו הנפלאים של הרב זמיר כהן שליט''א אודות האור המקיף את האדם בספר המהפך עמ' 268.

וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו'' דרשו רז''ל כמה גדול כח העון עד שלא חטאו ישראל היו רואין מתוך הכבוד שבע מחיצות של אש ולא היו מזדעזעין שנאמר (שם כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, (רבנו בחיי).

---

פרשת ויקהל

רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב''ה עשה לך קהלות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעינינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב''ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם, (ילקוט שמעוני).

ובמדרש ויקהל משה

תבוא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן שכתוב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן,

תבוא אמירת משה שכתוב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים,

תבוא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל.

הנה הרבה פעמים דיבר משה עם ישראל ולא הצריך להקהיל אותם, ומדוע דוקא כאן הקהיל אותם, אלא כתוב בהזהר (מתוך פירוש מתוק מדבש על הזהר) לפי שערב רב היו ביניהם, ולכן היה משה צריך להקהיל אותם, וליחד אותם מביניהם במעשה המשכן, שלא יהיו עוד מעורבים עם הערב רב בנדבת המשכן.

וכן (שם דף קצו ע''ב) בשעה שעשו ישראל את העגל ומתו על ידי מלאך המות כל אותם ההמונים, ועל ידי זה נתחזק כחו יותר, ואז היה נמצא מלאך המות בין הנשים בתוך מחנה ישראל, הגם שהנשים לא חטאו בעגל, אבל סוף סוף חוה הביאה מיתה לעולם והנשים מתיחסות אחריה, לכן הוא נמצא ביניהן. כיון שהסתכל משה וראה שמלאך המות נמצא בין הנשים, ומחנה ישראל הוא ביניהם, ואם האנשים יסתכלו עליהן ויהרהרו בעבירה ויבואו לידי סכנה. לכן מיד הקהיל את כל האנשים לבדם, שיהיו עוסקים בתורה במחנה לבדם והנשים תהיינה לבדן, וזהו שכתוב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ולא את בנות ישראל.

וחשב משה שמלאך המות יסתלק משם בראותו שאין לו כח להחטיאם, ועם כל זאת מלאך המות לא נפרד מתוך הנשים מפני התגברות הגדול שקבל בחטא העגל, עד שהוקם המשכן שאז נתקן חטא העגל והשכינה ירדה למטה לשכון במשכן, ואז לכבודה נדח מלאך המות מבין הנשים.

שאל ר' יצחק (מתוק מדבש על הזוהר) למה הקהיל אותם משה בכדי למסור להם את השבת כמקודם והלא כבר קיבלו אותה?

אלא מפני כשקבלו ישראל את השבת במרה נתעטרו בנשמה יתירה, וכשחטאו בעגל נסתלקה נשמה הזו מכל ישראל, ואם לא חזר משה ומסר להם את השבת לא היו זוכים לנשמה יתירה אפילו אם היו שומרים את השבת, ולכן חזר משה והקהיל את ישראל לבדם בלא הערב רב ומסר להם את השבת, כדי שיזכו שוב לקבל את הנשמה היתירה. ע''כ.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ מדוע נאסרה מלאכה זו במיוחד? אלא מפני שבלוחות הראשונות כתוב הסיבה לשמירת השבת ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' ואפשר להבין, כי רק מלאכות שנעשו בששת הימים יהיו אסורות, אבל אש שנוצרה במוצאי שבת יתכן ולא נאסרה, ולכן כתוב במיוחד ''לא תבערו אש וגו'.'' (באר התורה בשם תפארת יונתן).

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם אמר הקב''ה אור שלי (פי' של גיהנום) שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת, (בעל הטורים).

---

היקר זה הלב

הנה יש לשאול מדוע הצריך הקב''ה את לבו של האדם בשביל תרומת המשכן?

בא וראה מה שכתב הזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש דף קצח ע''ב) בשעה שהאדם משים את רצונו אל עבודת קונו ועובד לה' בכל נפשו ובכל אבריו, אותו הרצון עולה תחילה על הלב המתעורר תחילה, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף, כי על ידי הלב נשפע חיים לכל האברים, ואח''כ עולה הרצון הטוב ההוא על כל אברי הגוף שהם מסכימים עם רצון הלב, כי כשנובע החיים מהלב לאברים אותם החיים מעורבים ומוזגים באותו הרצון שעלה בלבו, והרצון של כל אברי הגוף ורצון הלב מתחברים יחד וכולם עושים באהבה רצון קונם, והם מושכים עליהם זוהר אור השכינה שהוא העזר האלקי המוכן לעבדי ה' לשרות עמהם, כי כשהאדם מסכים בלבו ובכל אבריו לעבוד את ה', מיד השכינה שוכנת בלבו, ומחנות השכינה שוכנים בכל אבריו ונעשה צלם ודמות עליון, וזה האיש הוא חלקו של הקב''ה, ומי שיתרצה לבו לבחור בטוב ימשיך את השכינה אליו, ואף על פי שהשכינה היא בסוד הסתלקות למעלה בעונות הדור, אבל על כל זאת ברצונו הטוב הוא יכול להביאה ממקום העליון ולהמשיכה שתדור עמו ותשרה עליו, כי הכל תלוי בנדבת הלב, וקרוב אליו הדבר מאוד בלבבו לעשותו.

וכשהשכינה תבוא לשרות עמו, אז כמה ברכות וכמה עושר תביא עמה ולא יחסר לו כל עושר בעולם. ע''כ.

ומעשה (נפלאים מעשיך פרק קלו) באחד תם עם הארץ שאינו יודע אפילו פרוש המילות של פסוקים ושל תורה ואינו יודע להתפלל, וחננו ה' יתברך בעושר וברבוי בנים ויש לו יותר מעשרה בנים זכרים וכולם עומדים לפניו בליל שבת ומברך אותם והוא אינו יודע אפילו פסוק אחד של ברכות לברכם בו, וכשהולך לבית הכנסת אינו אוחז הסידור בידו, כי אינו יודע אפילו צורת האותיות, ורק יהיה בבית הכנסת שהוא היה שם אחד שיש לו קול ערב שאומר את מהלך התפלה, ובפרט בסיום הלכה של ''אלו ואלו נשרפין בבית הדשן'' היה אומר סיום זה בקול רם ונעים ביותר, והיה דרכו להאריך בנגון ה' תבות אלו יותר משאר סיום ההלכות, וזה שהוא עם הארץ שאינו יודע פרוש המילות חשב לומר למה באלו החמש תבות מאריך יותר ועושה נגון יותר, אלא ודאי כי אלו החמש תבות ברכות גדולות הם ומברך את כל הקהל בהם, ולכך מגביה קול בהם להשמיעם את הציבור, וברוב הימים קלט החמש תבות ונתלמד לאמרם בעל פה, ובחושבו שהם ברכות, והיה בכל ליל שבת מניח ידיו על ראש בניו והיה קורא על כל אחד ואחד, דברים אלו של ''אלו ואלו נשרפין בבית הדשן'' והנה נזדמן בליל שבת אחד שנתאכסן בביתו של זה תלמיד חכם אחד וראה איך זה מברך את בניו, וחרד החכם חרדה גדולה וצעק ויאמר לו מה אתה עושה עם בניך לקללם בליל שבת ותביאם לשרפה בבית הדשן.

ובליל שבת הגידו לאותו חכם בחלום ''לא טוב עשית שבטלת אותו ממנהגו, כי הוא אומר לפי תומו, וכיון שהקב''ה אוהב אותו לוקח אותיות של חמש מילים אלו ועושה מהם צרופים אחרים של ברכות, כי ה' יתברך יקנם בחסדו, ועל כיוצא בזה נאמר ''ודלגו עלי אהבה'' שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תבות, שבזה תשתנה משמעות הדברים ותתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה, שיהיו נשלים ונתקנים בסדר הנכון. ע''כ.

ובספר טעמי המנהגים (ענינים שונים אות פח) כתב בשם ספר באר משה מהרב הצדיק משה אליקים בריעה דק''ק קאנזיץ, (לשמיני עצרת) שבזמן הבעל שם טוב פעם אחת נעצרו הגשמים, והיו גוזרים תענית וזעקו בתפלה ובתחנונים הרבה ולא נענו, וראה ביניהם הבעל שם טוב איש אחד מעם הארץ ומפשוטי העם והיה אומר פרשת קריאת שמע וכשהגיע לפסוק ''ועצר את השמים ולא יהיה מטר'' היה אומרו בבכיה וזעקה ובכוונה גדולה, ושאל אותו הבעל שם טוב מה היתה כוונתך באומרך הפסוק הזה, והשיב לו שהיה מכוון שהשם יתברך יעצור ויסחוט את השמים העליונים על דרך עצירת הזיתים והענבים, ואז לא יהיה מטר כלל למעלה בשמים, כי אם שירד הכל למטה בארץ, ונענו כל העם על ידי תפלתו זאת, וירד להם הגשם לברכה, שהבורא יתברך שמו הוא הבוחן לבבות ויודע נסתרות, והקב''ה רוצה את הלבבות.

וכעין זה מובא בספר משנת חכמים מעשה שאירע בימי האר''י ז''ל שרב אחד בעירו הלך בערב שבת תשובה לבית הכנסת וישב על מקומו ומושבו לסדר הדרשה שידרוש למחר, ובתוך כך בא אחד מאנשי עירו שהיה ירא שמים אבל רחוק מאוד מידיעת חכמת התורה, וכמעט אפילו ידיעות בית רבו לא היה לו, והביא צנצנת יין ושני לחמים ונתנן בארון הקודש, וכשראה זאת הרב אמר לו מה אתה עושה? אמר רבי אני מצמצם פרוטה ופרוטה ממלאכתי וגוזז אני את נכסי שאזכה להביא קרבן מנחה לה', לקיים ''כבד את ה' מהונך''

ואז גער בו הרב ואמר לו תוכחה ודברי כבושים: הלא הקב''ה אינו גוף ואינו דמות הגוף ואין לפניו לא אכילה ולא שתיה, ואמר לו אותו האיש: רבי אני יודע שקרבני רצוי ומקובל לפני ה' שהרי זמני זמנים שאני נוהג כן וביום השבת בהשכמה כשאני פותח את הארון אני רואה שהוא איננו שלקח אותו אלקים, שכבר נתקבל למעלה לריח ניחוח, ואז נזף בו הרב יותר ויותר בדברי קנטורים וביושים, והסביר לו הענין שטעה בדרך זו ולא זו הדרך ולא זו העיר לאהוב את ה' ולעבדו בדרך זו, ובודאי שמש בית הכנסת ידע מזה ונטלו, ואז הלך האיש לביתו בפחי נפש ובצער גדול, עבור שנודע לו עתה שלא זכה לקרבת השם ולהיות קרבנו מקובל אצלו, ושלח האר''י ז''ל הקדוש לאותו רב שיצוה לביתו וימות, עבור שבייש לאותו האיש ומנע מה' קרבן שהוא לו באמת לריח ניחוח, כי מיום שחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות לא היה לו להקב''ה נחת רוח כמו מהלחמים ומהיין של אותו האיש, ע''כ.

וכן כתב הרב יוסף חיים (עוד יוסף חי, כאן) על הפסוק ''ועשו ארון עצי שטים'' שזה בא לרמז על הלב שדומה לארון, כמו שהארון הוא כלי ששומרים הלוחות ששם התורה, כן הלב הוא כלי ששומרים בו את התורה ומצניעים אותה בתוכו, כמו שכתבו בליקוט בפרשה זו: מי שלקח סחורה ויצא לדרך מתירא הוא מן הלסטים, אבל התורה אינו כן שמא יכולים הלסטים ליטול תורתו מתוך לבו,

אמרו מעשה בספינה אחת שהיו בה סוחרים והיה שם חכם אחד אמרו לו מה העסק שלך? אמר להם מוצנעת היא, אמרו לו למה לא תראה לנו אותה, אמר להם: כשאכנס למדינה אראה אותה לכם, התחילו לחזר על הספינה ולא מצאו, התחילו לשחק עליו, ולבסוף נכנסו המוכסים עליהם ולקחו כל מה שהיה בידם, נכנסו למדינה לא היה להם לא לאכול ולא ללבוש, אותו חכם נכנס לבית הכנסת והתחיל לדרוש ברבים. התחילו באים ומבקשים ממנו אמרו לו בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות. מי גרם לו להנצל, התורה שבלבו.

נמצא שהשמירה של התורה היא בלב, שאין אדם יכול לגזלה מלבו, אך אם הוא עצמו מסירה מלבו שאינו חוזר עליה ללמדה, אלא בטוח שימצא אותה כתובה בספר, הרי זו נטלת ממנו, ולכן הלב דומה לארון שצריך לשמור התורה בתוכו, וגם צריך הלב להיות דומה לעצי שטים שמהם עשוי הארון, שטבען להיות גדלים במהרה, וגם הם גבוהים על כל האילנות, כך הלב צריך להתגדל בהשגת התורה במהרה. שלא יהיה אדם לומד בכבדות ובעצלות.

גם ישתדל האדם שיהיה מכבד ומייקר ומחבב את לבו שיהיה פתוח לקבל דברי תורה, ולא יהיה אטום או סתום או מלוכלך במחשבות רעות ופגומות. ע''ש.

וכן כתב רבנו בחיי (דברים כא ד''ה שלמה) דבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש''י הכל שלם, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז''ל (זוהר ח''ג רפא:) רחמנא לבא בעי. (הקב''ה רוצה את הלב) ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. (אם אתה נותן את לבך ועיניך אלי, יודע אני שאתה שלי, ואם לא, אתה לא שלי). באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו שהלב והעינים הם שני סרסורי עברה, שנאמר (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים.

הנה כתבנו בראש הפרק שבזמן מעשה העגל נתחבר מלאך המות לנשים בכדי שיסתכלו בנשים ואז ימית אותם, והנה כאן לא תאמר שמפני עסק נדבת המשכן נסתלק מלאך המות, כי אפילו בשעה שהנשים היו מביאות נדבה למשכן והיו עוסקות במצוה, על כל זאת לא הסתלק מלאך המות מביניהם, כי עדיין לא הספיק מצוה זו לסלקו, עד שראה משה שגם זה לא הועיל ולכן נתן עצה אל האנשים שלא יתערבבו עם הנשים, כדי שלא יסתכלו בפניהם ולא יתראו פנים בפנים עמהן, וזאת כאשר יקדימו האנשים ללכת מעט לפני הנשים, והנשים יבואו מאחורי כתפי האנשים, זהו שכתוב ויבאו האנשים על הנשים, פירש רש''י עם הנשים וסמוכין אליהם, אבל לא הלכו יחד. (מתוך פירוש מתוק מדבש , כאן דף קצו ע''ב).

והספורנו כתב: עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט (פרק הגוזל בתרא).

פירש רש''י חָח: הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע והוא הצמיד, וכומז כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה ורבותינו פירשו שם וְכוּמָז כאן מקום זמה.

הנה מובא במסכת (שבת סד.) על הפסוק המדבר על אנשי המלחמה שהביאו מהשלל של מלחמת מדין, שנאמר (במדבר לא, נ) ''וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'''.

א''ר אלעזר עָגִיל זה דפוס של דדין. כוּמָז זה דפוס של בית הרחם, אמר רב יוסף זהו שכתוב בתרגום ''מחוך.'' (על פירוש המילה כומז) ומשום שזה דבר המביא לידי גיחוך, אמר רבה כך משמע מגוף המילה שבפסוק ש''כומז'' נוטריקון, כאן מקום זימה.

והנה עוד בפסוק שם (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה (שם סד:) אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון (של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם במדין לכך אתם צריכין קרבן, רש''י) אמרו לו לא נפקד ממנו איש (לא יצא ממנו איש אשר עשה מעשה אשר לא יעשה) אמר להן אם כן כפרה למה? אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה'.

אמר רב ששת (שם) מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ (אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין, רש''י בברכות כד.) עם תכשיטין שבפנים (כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים, רש''י שם) לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה (שהאצבע היא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה, רש''י). ע''כ.

ובפירוש שפתי חכמים מובא: (פרק לח פסוק ב) ואם תאמר והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו?. ויש לומר שגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת ביחד עם כומז ואחר כך התיכן ביחד באש, היה הכומז בטל ביניהם. ע''כ.

ובפירש החזקוני: חח= באזן, נזם= באף. טבעת= באצבע, כומז= בזרוע.

אמרו חכמים (שבת עד. צט.) שהטויה היתה בעור, דהיינו שהשער היה מחובר בגוף העזים כאשר הנשים עשו את הטויה, ואח''כ תולשים אותו ומביאים אותו תלוש.

והנה הנשים האלה נשא לבן אותנה בחכמה, שידעו והבינו שמלאכת המשכן נעשית לתיקון האנשים בעבור עוון העגל, אבל הם לא חטאו ואין צריך להם תיקון, שלכך צוה השם יתברך לתת מחצית השקל ולא שקל שלם, וכמו שכתב רבנו מהר''ם אלשיך ז''ל בפרשת כי תשא, ע''ש.

וידוע שמלאכת הטויה היא מיוחדת לנשים בלבד, כמו שכתב הרמב''ם (בפרק כ''א מהלכות אישות ע''פ בידיה טוו) שהטוויה היא מלאכה המיוחדת לנשים, ולכך הוצרכו הנשים לטוות בידם לצורך המשכן, אך כדי לזכות את האנשים שהם בעליהן שיכפר להם על עשית העגל במצוה זו של הטויה, נתחכמו לטוות השער בעודו מחובר בעזים, והביאו את העזים אצל בעליהן, ובעליהן קצצו את הארוג ומסרוהו לגזברים, וכיון שהם קצצו את הארוג נמצא מלאכה זו של הטויה נגמרה ע''י האנשים. (עוד יוסף חי, כאן).

א''ר נתן (רש''י כאן) מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם שכתוב ''והנשאם'' במקום ''והנשאים''.

וכן אמר ר' נתן (אדר''נ פ''יא א) בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה לטול עצה מנשיאי ישראל, והיו נשיאי ישראל יושבין ושותקין ואומרים עכשיו יצטרך לנו משה, כיון ששמעו שהעבירו קול במחנה שנאמר ''והמלאכה היתה דים'' אמרו אוי לנו שלא היה לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר גדול מעצמם שנאמר וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן.

והכלי יקר כתב, אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי נשא ז ג) לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כי אם לבסוף, על כן נחסר אות יו''ד משמם ''והנשאם'' חסר יו''ד כתוב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף, כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן ומה שנחסר אות יו''ד דווקא פירשנו למעלה פרשת תרומה (כה א) לפי שאמר הקב''ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים על כן לקח הקב''ה משמם אות יו''ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו.

וכתב הכתב סופר שיש ללמד זכות על צדיקים אלו שאחרו מלהתנדב, על פי המבואר כי אין המצוה נקראה אלא ע''ש גמרה, כי לולי הגמר גם ההתחלה ללא הועיל היה, ולכן התחכמו להמתין עד שיביאו כולם נדבתם ומה שחסר ישלימו הם, ויהיה המצוה נקראת על שמם, היינו שהם יעשו עיקר וגמר המצוה, והיה כונתם לשם שמים. ומכל מקום שלא כדין עשו כי ידוע ''שזרזים מקדימים למצות'' עדיף ''ממצוה מן המובחר'', והיה להם להקדים המצוה ולהיות מן זרזים המקדימים מלעשות גמר מצוה מן המובחר, וטעם שזרזים מקדימים עדיף על מצוה מן המובחר, משום מאמר המשנה (אבות) ''אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה'' והכלל שלא מחמיצין המצוה שמא אולי לא יוכל לה אח''כ. וכך היה לנשיאים שלא נשאר להם רק האבנים והם לא היו משלהם כאמור במדרש שהיה יורד להם האבנים יחד עם המן. ולא חסרו משלהם כלום.

כתוב במדרש (תנחומא) מה צורך לחזור להזכיר (חור) כאן, אלא שנתן נפשו להקדוש ברוך הוא, בשעה שבקשו לעשות את העגל עמד כנגדם וגער בהם, ועמדו עליו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, אני פורע לך.

משל למה הדבר דומה, למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר צבאו ונלחם עמהם, אמר להם, במלך אתם מורדין, עמדו עליו והרגוהו, בא המלך אמר להם, היכן שר צבא שלי, אמרו לו, הרגו אותו הלגיונות, אמר לו המלך, חייך וחיי, אלו ממון נתת עלי, הייתי פורע לך, עכשיו כשנתת נפשך עלי, כל בנים שיצאו ממך, אני עושה אותן דוכסין.

כך חור נתן להקדוש ברוך הוא נפשו במעשה העגל, אמר לו הקדוש ברוך הוא וכך עשית חייך, כל בנים שיצאו ממך, אני מגדלן בעולם, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור.

ולא תאמר בצלאל בלבד, אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן, נתן בהם הקדוש ברוך הוא חכמה ודעת ובינה, שנאמר, ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. ולא תאמר בבני אדם, אלא אפילו בחיה ובבהמה נתן בהם הקדוש ברוך הוא חכמה, שנאמר, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, שנתן הקדוש ברוך הוא חכמים בבני אדם ובבהמה. ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל, תנחומא.

---

פעמים שצריך להיות כמו בהמה, חכמת הבהמה

הנה חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז''ל (חולין ה:) על פי הפסוק (תהלים לו, ז) אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה', אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה, וכן אמר אסף (תהלים עג, כב) ''וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ'' כי לזכות לדעת השגת אלוקות אי אפשר כי אם על ידי שיבטל שכלו ודעתו האנושי לגמרי ויעבוד את ה' יתברך על ידי אמונה ומצות מעשיות בפשיטות ובתמימות גמורה, ואז יזכה למה שכתוב בישעיה (סד, ג) ''עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'' ועל כן נקרא בשם תמים.

כי כשמו כן הוא היינו שלם, כי זה עיקר השלמות באמת לעבוד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות, וזה מרומז בפסוק וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, שעיקר החכמה הוא ע''י בחינת ערום בדעת, שמשים עצמו כבהמה,

(נחלי דבש).

וכתב הכתב סופר שנראה לומר שמשום שטווית העיזים היתה אומנות קשה מפני שהיו צריכים לטוות על גבי העזים, ובודאי דבר זה קשה לטוו מן הבהמה בעל כרחה של הבהמה שמתנועעת ודוחפת ומבטלת ממלאכה וגם יש לה צער, אלא שנתן ה' חכמה בבהמה שנתרצו לכך, וזהו החכמה שנתן ה' לבהמה.

---

מהו בבקר בבקר?

מהו בבקר בבקר? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן (יומא עה.) מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות.

כתב הילקוט שמעוני, והנשיאים הביאו את אבני השהם. כתוב וילקטו אותו בבקר בבקר וכתוב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. ע''כ.

הזכיר הכתוב מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), (רמב''ן).

שנו רבותינו פרוכת היה עוביו טפח ועל ע''ב נירים נארגת ולא היה בה קשר ושתים עושים בכל שנה ושנה וש' כהנים מטבילין אותה והכהנים יורדין ומטבילין אותה בחוץ ועולין ושוטחין אותה ע''ג החיל ואתה מוצא כל המשכן על הסדר נעשה בתחלה עשה את הקרשים וחברם ואחר כך היריעות ופרסן עליו שנאמר ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן ואח''כ עשה את הפרוכת שתהא נמתחת בפני הארון ואח''כ עשה את הארון ואת הכפורת שיהא ניתן על הארון א''ר אלעזר ב''ר יוסי אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ושאלתי ואמרו לי מדם יום הכפורים שהיה כהן עושה ולמה נקרא כפורת שהיה מכפר לישראל ומשעשה הכפורת עשה השולחן שהיה לחם הפנים ניתן עליו שהיה ניתן לפני הארון ואחר כך עשה את המנורה שהיתה למעלה מן השולחן.

(ש''ר פר' מט סי' ד).

כותב המדרש (ש''ר פרשה מט סי' ה) וכי בצלאל עשה לעצמו שבכל דבר ודבר הוא אומר ויעש בצלאל אלא על שנתן נפשו עליו ביותר לא קיפח הקב''ה שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר כיוצא בדבר אתה אומר (עזרא י) אַךְ יוֹנָתָן בֶּן עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן תִּקְוָה עָמְדוּ עַל זֹאת וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי עֲזָרֻם אלא יונתן נתן נפשו על הדבר הרבה ולפי שבאו וסיעוהו העלה עליהם הקב''ה כאלו עשו הם המעשה אבל יונתן ע''י שנתן נפשו בדבר פרסמו הכתוב. אמר להם הקב''ה עשיתם יריעות עזים אני מגין עליכם לעוה''ב בענן שנאמר (ישעיה ד) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם. עשיתם כפורת אני מכפר לכם עונותיכם. עשיתם שולחן אני מציל אתכם מן הערוכה ואערוך לפניכם שולחן לעתיד לבא. עשיתם לפני מנורה אני מאיר לכם שבעתים לעוה''ב שנאמר (שם ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים עשיתם לפני ארון שהתורה ניתנת בתוכו אתן לכם שכר טוב שאין בו הפסק שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ע''כ.

---

תוכו כברו

אמר רבי חנינא מצפורן (תנחומא כאן סי' ז) שלש תיבות (ארונות) עשה בצלאל את הארון, שתים של זהב ואחד של עץ. שקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואחר כך צפה שפתותיהן זהב, לקיים מצות עשה שנאמר, ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ, ואחר כך ויעש לו זר זהב סביב.

מכאן שיהיה תלמיד חכם תוכו כברו שנאמר מבית ומחוץ תצפנו. מהו מבית ומחוץ תצפנו? אמר לו, אף על פי שהעץ נתון באמצע הוי נוהג בו כבוד, למה? שהתורה נתונה בו, ואף הלוחות כן, אף על פי שנשתברו הוי נוהג בם כבוד, שנאמר ושמתם בארון (דברים י ב) לוחות ושברי לוחות מונחין בו ושמתם בארון, כלומר אף על פי שאתה רואה את בני תורה עניים ומדולדלים הוי נוהג בם כבוד שהתורה נתונה לתוכו.

ויעש לו זר זהב, למה? לפי שהונח שם התורה, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. ועוד כתר אחד, כתר שם טוב, שהוא עולה על גביהן, כיצד כתר תורה? שנאמר, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב) בעולם הזה ובעולם הבא, לכך כתוב, ויעש לו זר זהב תדע לך שהוא כן, ראה כמה חביב הארון, כשם שכסא הכבוד חביב, כך הוא חביב, שהתורה נתונה בתוכו, ובשביל שהתורה נתונה מימינו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר, מימינו אש דת למו (דברים לג ב), לפיכך הארון חביב בשביל שהתורה נתונה בתוכו, שנאמר, והלוחות מעשה אלהים המה (שמות לב טו).

ומדוע דוקא בעץ נתונה בתוכו, בשביל שהתורה נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח).

ויצף אותו זהב טהור, לפי שהתורה ודבריה, נחמדים מזהב ומפז, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' (תהלים יט יא).

הנה ידוע המעשה במסכת ברכות (כח.) עם ר' אליעזר ששימש כנשיא (וראש ישיבה) במקום רבן גמליאל, ואותו היום סלקו את השומר שהיה בפתח בית המדרש, ונתנה רשות לתלמידים לכנס, וזאת מפני שרבן גמליאל היה מכריז ואומר שכל תלמיד שאין תוכו כברו (שלומד תורה ואין בו יראת שמים, מהרש''א) לא יכנס לבית המדרש, ובאותו היום נוספו ארבע מאות ספסלים ויש אומרים שבע מאות ספסלים, ע''כ.

וכן כתב רבנו בחיי על הפסוק (פרק כה פסוק יא) ''וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו'' שדרשו רז''ל, מכאן לתלמיד חכם שיהיה תוכו כברו, כשם שהיה הארון שהיה זהב מבפנים ומבחוץ, ולזה רמז הכתוב באמרו (איוב כט) ''צדק לבשתי וילבשני'' פירוש מבפנים ומבחוץ. ודרשו רז''ל למה נמשלו דברי תורה לזכוכית שנאמר (שם כ''ח) לא יערכנה זהב וזכוכית, לומר לך מה זכוכית זך ומראה לך כל מה שבתוכו כך תלמיד חכם ראוי שיהיה תוכו כברו.

וכן פירש הרד''ק על הפסוק בירמיה (כ, יב) ''וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב'' אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם לא ידעו בו אם תוכו כברו וה' צבאות בוחן אותו אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי יגמלהו כצדקו ואם לאו יגלהו ויפרסמהו לעיני האנשים שידעו מי הוא כלומר שיכשילוהו במעשיו.

ויצף אותו זהב טהור, אלו התלמידים בני תורה. כי כמו שמתכבד העץ בזהב, יותר ויותר מתכבדין התלמידים בתורה, שהיא בתוך לבם. וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור, כך מטהר התורה לבן וכליותן של תלמידי חכמים. שכך כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט יא). (תנחומא כאן).

---

בענין המראה בהלכה ובאגדה

בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא, מה היו בנות ישראל עושות. יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא, היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן, ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר, בכל עבודה בשדה (שמות א יד).

ומשהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרים, יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים, ששה בכרס אחד. ויש אומרים, שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים, ששים רבוא.

וכל המנין האלו מן המראות, וכתוב בהן ותמלא הארץ אותם (שמות א ז). וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שם שם יב). בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות, שנאמר, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שם יב מא). ואומר, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, יש מי שהביא כסף ויש מי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל.

אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן. עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל, טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה, על אלו אתה מבזה. המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר, ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. (מדרש תנחומא פרשת פקודי סי' ט), ע''כ.

וכתב רש''י, ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו' וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס. ע''כ. וראה עוד יוסף חי עמ' קצב.

בענין המראה בהלכה ובאגדה

הנה לכאורה יוצא לנו מכאן שרק לנשים היתה מראה להסתכל בה, כדי להתייפות בה לבעלה וזהו מנהג נשים,

ונשאלת השאלה האם לגבר מותר להסתכל בה או יש בזה איסור ''לא ילבש גבר שמלת אשה''.

כתב הרב ראשית חכמה (שער היראה פ''יג, מסכת גיהנם היכל ו), ישנו היכל בגיהנם ששמו היכל ששי, ובהיכל הזה עומדים כל אותם מקטרגים המפתים לאדם במלבושיו ובבגדיו שיסלסל גופו וימשמש בשערו וירחץ גופו כדי שיסתכלו בו הנשים, וישנו שם ממונה הנקרא מרא''ה אשר בו רואה עצמו ומתייפה ומסתלסל ורואה במראה ההיא ומתלבש בו גאה וגאון וגסות הרוח, ע''כ.

ומקורו בזוהר (מתוך פירוש מתוק מדבש פ' פקודי דף רסז ע''ב) ועוד שם מובא שאותו הממונה (המקטרג) יכול להזיק לזה האדם, ומהממונה הזה יוצאים רוחות המראים כזבים לבני אדם בחלומם, כדי לבלבלם, ואחרי שבני האדם נמשכים להסתכל באותה המראה הם מקבלים ממנה גאוה, כי ההסתכלות במראה מביא לגסות הרוח, ופעמים שאותו ממונה יכול לגרום לאדם ליפול לארץ ולא יוכל לקום או שימות. וכל זה מאותו הראיה במראה שהוא הסתכל בו, כי כמו שהוא מראה גסות הרוח וגאות בלבו בהסתכלותו במראה, כך הוא מגדיל וממשיך את רוח הרע עליו, ע''כ.

אבל מותר להסתכל במראה משום פקוח נפש, כמאמר הגמרא (ע''ז כט.) ישראל המסתפר אצל עובד כוכבים רואה במראה (שאז יחשוב הגוי שהיהודי הזה אדם חשוב ומקורב למלכות ויתיירא להורגו, רש''י).

וכתבו התוספות שמכאן משמע שאסור להסתכל במראה בשביל להתנאות שעובר משום ''לא ילבש גבר'' אבל להסתפר ולגלח ולראות במראה שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות (הקב''ה) הוא יודע למה האדם מסתכל.

אמנם פסק הרא''ש שמותר להסתכל במראה וכל החשש זה רק בשבת ורק במראה ממתכת מפני השרת שערות.

ובארחות חיים (חלק ב' הלכות עבודה זרה אות ו) הביא דברי הרשב''א ז''ל שכתב שכל מקום שנהגו האנשים כנשים אין כאן משום שמלת אשה ומותר.

וראה בחידושי הריטב''א (ע''ז כט.) שכתב שבמקום שנהגו בה אנשים כנשים אין בזה ''לא ילבש גבר וגו''' ועל זה סמכו היום בקצת מקומות.

וכן כתב הר''ן (עבודה זרה כט.) שמכאן מותר לאיש להסתכל במראה ואין בזה משום ''לא ילבש גבר שמלת אשה''. וכן הוא במסכת שבת (קמט.) שאין רואין דוקא במראה של מתכת בשבת ומשום חשש שמא יוריד שערותיו המיותרים, אבל במראה שאינו של מתכת מותר (ומיהו ראה תוספות ע''ז (כט.) שהעמידו שמדובר כאן באשה), וכן בתוספתא התירו לבית רבן גמליאל לראות במראה מפני שהן זקוקין למלכות, וכך מובא בירושלמי, ויש לומר שבכל מקום שרגילין האנשים להסתכל במראה כמו הנשים מותר, ואין בזה איסור ''לא ילבש גבר שמלת אשה'', ואפילו הכי הוצרכו להתיר לבית רבן גמליאל לפי שהחברים היו נמנעים בכל מקרה.

וכתב הטור (יו''ד סי' קנו) שלא התירו להסתכל במראה אלא למי שמסתפר מן הגוי וכיוצא בו כגון שמספר את עצמו או שצריך לשים תרופה בעיניו משום רפואה, אבל בלי אלו אסור לאיש להסתכל במראה משום ''לא ילבש גבר שמלת אשה''.

וכן כתב מרן בש''ע (יו''ד סי' קפב סע' ו) שאסור לאיש להסתכל במראה. ובבית יוסף (יו''ד סי' קנו) הביא את התוספות שאוסרים (להנאה) ואת הרא''ש (ע''ז כט.) שמתיר, ובירושלמי ובתוספתא אמרו שאסור אלא אם כן קרוב למלכות, ואת דברי הר''ן (שהובאו לעיל).

ובדרכי משה (שם) כתב בשם הגהות אשיר''י (פ''ב סי' יא) שמותר לסופרים להעמיד מראה כנגדם להסתכל בו כדי שלא יחשכו עיניהם, וכן הוא בהגהות מיימוני פרק י''ב מהלכות עבודה זרה, ובסמ''ג (סוף לאוין מה י ע''ג) מתיר אם רואה בו להאיר את עיניו, וכן פירש מהר''ר זעלקיל ז''ל שמותר להסתכל במראה משום שיש לו נוצות בשערות או כתמים בפניו ומסירם כדי שלא יתגנה, וקל וחומר לתלמיד חכם שמותר להסתכל במראה כדי שאם ימצא כתמים ינקם, וכן משמע בתוספות פרק במה טומנין (נ: ד''ה בשביל) שמותר לאדם להוריד גילדי צואה (פצעים יבשים) בשביל צערו ואם בשביל ליפות אסור, וכן אם אין שם צער אחר אלא שמתבייש לילך כך בין האנשים מותר, שאין לך צער גדול מזה.

ובמרכדי פא''מ (סי' תתטז) כתב שיש אומרים שמותר לראות במראה אם לא שמלקט שערות לבנות מתוך שחורות. ע''כ.

והרמ''א כתב (יו''ד סי' קנו סע' ב) שאין איסור לאנשים להסתכל במראה, אלא במקומות שרק נשים רגילות לעשות כן ולא אנשים, כדברי הר''ן, וכן כתב בחידושי רעק''א.

ורבנו בחיי (דברים כב, ה) כתב, דרשו רז''ל כי תועבת ה' אלהיך, דבר המביא לידי תועבה. ומן הכתוב הזה למדנו רז''ל מפי השמועה שאסור לו לאדם להתקשט בקשוט המיוחד להן, כגון לראות במראה וכיוצא בו, והוא אחד מן השלשה דברים שהוצרכו חכמים להתיר לבית רבי, ושמע מינה שאסור הוא לשאר בני אדם שיסתכלו במראה לפי שהוא קשוטי הנשים אלא א''כ היה סופר שהתירו לו להסתכל כדי לחזק כח הראות, או שהוא חולה וחלוש ורוצה להסתכל בתאר פניו, הרי זה מותר, שאין זה בכלל קשוט ואינו דרך תאוה ופתויי יצר הרע.

והנה בפירוש בתפארת ישראל (לרב ישראל ליפשיץ) (ע''ז פ''ב מ''ב) כתב, מיהו ברואה ישראל במראה, שיגלחו יפה, מותר גם בינו לבינו, והאידנא בלא זה לא חשידי בהכי, [מיהו הא דבלא גלוח אסור לראות במראה משום לא ילבש גבר היינו רק במקום שלא נהגו האנשים לראות במראה, שאם לא כן מותר, כמו שכתב הר''ן, וכתב עוד שאעפ''כ חסידים נוהגין סלסול בזה, ונראה לומר שאחרי מה שכתב הרמ''א [קנ''ו] שכשעושה להעביר הלכלוך מפניו בכל מצב מותר, ואם כן כאשר יוצא לחוץ וחושש שיהיו נוצות בשערו או לכלוך בפניו, או שום שנוי בבגדיו וכובעו, אפילו רק ספק הוא, מותר, כמו שהתירו משום כבוד הבריות לטלטל מוקצה, ולהוציא מרשות היחיד לכרמלית בשבת כדי לקנח את עצמו, וכמו כן בגילח חצי זקנו ושמע שמת אביו שמגלח הנשאר, ומכל שכן כאן שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה [שבת קיד], ואף שאין תלמיד חכם בזמן הזה על כל פנים בזה הזמן שכבוד התורה בעוונותינו בלי זה כבר ירדה אחורנית עשר מעלות, אדרבה חיוב עלינו להקפיד על כבודה לבלי להשפילה יותר, ושיהיה לשחוק בעיני הבריות על ידי זה, ולכך בכל מקרה מותר, והצעתי דברים הנ''ל בילדותי לפני ע''ר אאמ''ו הגזצוק''ל והודה לדברי]. ע''כ.

וראה בשו''ת יחוה דעת (ח''ו סי' מט) שהביא בין היתר דברי מרן החבי''ב בעל כנסת הגדולה בספרו דינא דחיי (לאוין מה, דף נג ע''א) שכתב, ובזמן הזה מנהג העולם שגם האנשים מסתכלים במראה אפילו להתנאות ולהתקשט, ונראה שסמכו על מה שכתב הר''ן, שבמקום שרגילים גם האנשים להסתכל במראה מותר, שאז אין בזה משום ''לא ילבש וגו''' וכמו שסמכו על דברי הגאונים שבמקום שנוהגים האנשים לגלח שער בית השחי ובית הערוה כמו הנשים מותר, וכן נהגו במקומינו שגם האנשים מעבירים שער בית השחי ובית העורה. ומסתכלים במראה, ואין בזה שום איסור.

וכן העלה הרב שבזמנינו שגם האנשים דרכם להסתכל במראה, אין בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ומותר להסתכל במראה אפילו לתלמידי חכמים.

יוצא לנו שמעיקר הדין מותר להסתכל במראה אף שלא לצורך אך יזהר אדם לבל יפתה אותו יצרו כמאמר הגמ' (נזיר ד:) על אדם אחד מן הדרום יפה עינים וטוב רואי ושערותיו יפות מאוד, שפעם אחת הלך לשאוב מים מן המעיין והסתכל בבבואה שלו ופחז יצרו עליו וביקש לטורדנו מן העולם וכו' ע''ש.

אלא יסתכל וצריך להסתכל (בזריזות רבה ובמחשבה נכונה לה' יתברך) לראות שהוא מסודר ונקי ויהיה מכובד בעיני הבריות, כדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, ולא יהיה ללעג וקלס בעיני הבריות ובפרט אם הוא תלמיד חכם, שכבוד התורה תלוי בו, וגם ישים דאודורנט (ספרי למניעת ריח רע של זיעה וכו') שיאהבו להיות בקרבתו, ולא יהיה לו ריח לא טוב ויהיה חילול שם שמים.

וכמו שאמר הכתוב (משלי טז, ד) ''כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ'' פירש המלבי''ם למענו ובעבורו, וכיוצא בזה נאמר בתלמוד (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר כל פעל ה' למענהו, וראה במאירי שאפי' כיון באלו ליפות עצמו אין כאן משום שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו, שהכל ברא לכבודו וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו (קלפות הלכלוך המתאספות על הגוף) בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו. וכ''כ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א דף קצב טור א)

וכך כתב בספר אורחות צדיקים (שער הגאוה) גופו יהא נקי ולא מזוהם, אך ייזהר לרחוץ פניו, ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים. כאשר מצינו (ויקרא רבה לד ג) בהלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך, אמרו לו: להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה, אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה? אמר להם: לרחוץ במרחץ, אמרו לו: וכי זו היא מצוה? אמר להם: הן! ומה פסלים של מלכים, שמעמידים אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שממונה עליהן מורקן ושוטפן, והם מעלים לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגדולי מלכות, אנו שנבראנו בצלם ודמות, שנאמר (בראשית ט ו): ''כי בצלם אלהים עשה את האדם'', על אחת כמה וכמה! ועוד, דכתיב (משלי טז ד): ''כל פעל ה' למענהו'', וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף על פי שאלו דברים נראים כמו גאוה, כיון שכוונתו לשם שמים - יש בו מצוה. ע''כ.

וכן כתב החיי אדם (ח''א כלל ב) מצוה שירחץ גם פניו, כי כל פעל ה' למענהו (משלי טז, ד). וכיון שהגוף נברא לעבוד את ה' והוא לבוש של הנשמה שהוא ''נר ה' נשמת אדם'' [שם כ, כז] מהראוי לכבד הלבוש, כמו עבדי המלך ששומרים בגדיהם שנתן להם המלך מכל טינוף, כן ראוי לרחוץ פניו שלא יהיה עליו שום דבר מאוס, וכן במלבושים שלובש האדם ומכל שכן תלמיד חכם, צריך לזהר שלא יהיה עליו שום דבר מאוס וטנוף, והעיקר שכל מה שיעשה האדם, הכל ישים מגמתו ומחשבתו שהוא לעבודת היוצר, ועל זה אמרו ז''ל [אבות ב, יב], כל מעשיך יהיו לשם שמים כו', ע''כ.

ופשוט שמותר להסתכל במראה לצורך כגון: תספורת, גלוח, כדי שלא יחבל בעצמו, מיחוש עינים, וכן כשהולך לאדם חשוב, וכו'

וכל שכן שמותר להסתכל במראה לצורך מצוה כגון הנחת תפלין של ראש שהם במקום הנכון. ויותר מזה שמצוה לאשה להתייפות לבעלה לפני המראה כמו שראינו אצל נשי ישראל שבזה עשו נחת רוח לפני הקב''ה, ותתייפה לבעלה ולא לאנשים ברחוב. וכמו שכתב בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג (חלק ד (דפוס פראג) סימן קצט) תבא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת (לכבודו) ותבא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת (לכבוד אחרים).

והשי''ת ישמרנו לבל תארע תקלה על ידינו ויאיר עינינו בתורתו הקדושה, אמן.

---

פרשת פקודי

---

מהו משכן העדות?

מובא במדרש (ש''ר פרשה מט סי' ג ד) נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן אמר לפני הקב''ה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות הלך משה ועשה בהן, כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, זהו שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות.

מהו העדות? א''ר שמעון ב''ר ישמעאל (שם) עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל. דבר אחר, עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב''ה,

א''ר יצחק משל למה הדבר דומה, למלך שנטל אשה וחיבבה יותר מדאי כעס עליה והניחה והיו אומרים לה שכנותיה אינו חוזר עליך עוד, לימים שלח לה ואמר נקי את חדרי והציעי את המטות שביום פלוני אבא אצלך, כיון שהגיע יום פלוני בא המלך אצלה ונתרצה לה ונכנס אצלה לחדרו ואכל ושתה עמה, ולא היו שכנותיה מאמינות, אלא כיון שהיו מריחות ריח בשמים באותה שעה, ידעו שנתרצה לה המלך.

כך הקב''ה חיבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקראן ממלכת כהנים שנאמר (שמות יט) ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'' אחר ארבעים יום חטאו, אותה שעה אמרו העובדי כוכבים: אינו מתרצה להם עוד, שנאמר (איכה ד) ''אמרו בגוים לא יוסיפו לגור'' כיון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב''ה שנאמר (במדבר יד) ''ויאמר ה' סלחתי כדברך'' אמר משה רבון העולם הריני מפויס שמחלת לישראל, אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, אמר להם הקב''ה חייך הריני משרה שכינתי בתוכם שנאמר (שמות כה) ''ועשו לי מקדש'' ומכירין שמחלתי להם לכך נאמר משכן העדות שעדות היא לישראל שמחל להם הקב''ה.

ולמה עשה עמהם חשבון? הרי הקב''ה יתברך שמו היה מאמינו שנאמר (במדבר יב) ''לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'' ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו שנאמר (שמות לג) ''והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה'', (שם) ''והביטו אחרי משה'' ומה היו אומרים?, ר' חמא אמר היו אומרים אחד לחברו בא וראה צוארו וערפו של בן עמרם כמה הוא שמן, וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך, אמר להם חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, וזהו שכתוב ואלה פקודי המשכן.

אמר הקב''ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל אמר הקב''ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב''אלה אלהיך'' עכשיו שעשיתם המשכן ב''אלה'' אני מתרצה לכם, זהו שנאמר ''אלה פקודי המשכן''. עד כאן ממדרש רבה.

וכן מובא בזוהר (ע''פ פירוש הסולם) שבשעה שנעשתה עבודת המשכן היה הסטרא אחרא הולך ומשוטט להשטין, ולא מצא עילה על אמונת האומנים, עד שהקב''ה הכניע אותו לפני משה, והוא הסטרא אחרא עשה חשבון הנאמנות בעל כרחו, והראה נאמנות שלהם לפני כולם.

והנה הטעם שנאמר ''אלה פקודי המשכן'' ולא נאמר ''אלה מניני המשכן'', משום שכונתו לומר: אלה פקידי (המופקדים על) המשכן, ללמדנו, שמלאכת המשכן חולקה לצוותות של חכמים, כשלכל צוות ניתן לעשות חלק אחר, ובהתאם לכך חילקו להם את החומרים מתרומת ישראל, וכשסיימו חכמי הלב לבנות את החלק שהופקדו עליו, הביאוהו לפני משה לעיני כל ישראל ומסרו דין וחשבון מדויק על כמויות החומר שהשתמשו בו לצורך אותה עבודה, לקיים את הנאמר (במדבר לב) והייתם נקים מה' ומישראל'' דהיינו כדי שלא יחשדו בהם פושעי ישראל שנטלו חלק לעצמם, (מצמרת הארז).

וכתב הב''ח מכאן אף על פי שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם, אפילו כך, טוב שיתנו חשבון, כמו שמצינו במשה רבנו שנתן חשבון מנדבות המשכן.

כתב בעל הטורים אֶת צִיץ (פסוק ל), כל אלו האתי''ם באים לרבות שהיה לכל אחד ואחד תיק משלו.

אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם (תהלים צ) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו' והוא אחד מי''א מזמורים שבתפלה למשה, רש''י.

דע לך קורא יקר שמובא בזוהר (פ' ויקהל דף רלא ע''א) שכל בגדי לבן של הכהן הגדול, הכל הוא בסוד ורמז עליון, שיהיו הלבושים של מטה כעין של מעלה, כי כהן גדול התחתון היה צריך להתלבש דוגמת הלבושים של כהן גדול העליון שהוא מלאך מיכאל.

וכן כתב רבנו בחיי על הפסוק (שמות לא, י) וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. אלמלא הם לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכן דרשו רז''ל במסכת יומא (פרק בא לו) מעשה בימי אלכסנדרוס מוקדון שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה ויצא לקראתו, וכיון שראהו המלך ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו מנצח לפני בעת מלחמתי, והוא המלאך שהיה כהן מתדמה לו.

נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן אלא שהאש והאור דהיינו כבוד ה', היה נראה מתוך הענן כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל ק''ו באור זוהר שכינתו יתברך, על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה כי האור האלהים היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו יתברך, והענן נשאר מבחוץ וזה הוא שכתוב סוף פרשת משפטים (כד טז) וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים. רוצה לומר הענן כסה את כבוד ה' כדי שיוכלו לראות הכבוד ההוא כמו שכתוב שם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל כי על זה האופן יכלו לראות הכבוד ולכך אמר כאן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן כי אלו היה כבוד ה' מעורב עם הענן היה יכול לבא שמה כמו שנאמר סוף פרשת משפטים ויבא משה בתוך הענן כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשר למשה לבא בתוך הענן אבל עכשיו שנבדלו זה מזה שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אהל מועד על כן היה מן הנמנע למשה לבא תוך אהל מועד משמע אבל עד האהל מועד סמוך לו ממש היה יכול לבא אף על פי ששכן עליו הענן. (כלי יקר).

דרשו רז''ל על הפסוק בתהלים (פה, י) ''אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ'' אמר הקב''ה בעולם הזה השריתי שכינתי ביניכם בבית המקדש ובשביל עונותיכם נסתלקה מכם, אבל לעתיד לבא אינה זזה מכם שנאמר (ויקרא כו) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והייתי לכם לאלהים ע''כ, ובאור הדבר כי לעתיד תחזור הנבואה לישראל כקדמותה, והשכינה על מכונתה ויסודתה, ילמדו הכל דעת את ה' בשפע חכמה, ולא ילמדון עוד מלחמה, לב חדש יברא ולב אבן יוסר ויקרע, אין שטן ואין יצר הרע, וזאת נחמתנו בגאולתנו זו האחרונה, לשוב בקרב ישראל התפארת והכבוד כבראשונה כי כן הבטיח ישעיה ע''ה בחתימת ספרו במבחר חזיונו במלות (ישעיה ס) כי בא אורך וכבוד ה', ואם בגאולה ראשונה אהבנו מלכנו אשר טוב דודיו מיין, ונראה לנו בכבודו בחוש העין, מתוך מחיצת ענן בארץ ערבה וציה, וה' שם היה, כענין שכתוב (במדבר יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', הלא לעתיד לבא תרבה השגתנו יותר והכבוד עין בעין נראה מבלי מחיצה נבדלת ומבלי ענן מתראה, כהבטחת הנביא ע''ה (ישעיה נב) קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (רבנו בחיי).

והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו ומקדש למקדש שהמלך במסבו. וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבא המחדש נעוריו בשיבו המשביע בתורתו רעבו וינקהו דבש וחלבו כי הכין כל לבבו ולשמו יברך בקרו וערבו ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו. ברוך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה (רמב''ן).

ובַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.

כאן עמד קנה על מקומו בסייעתא דשמיא. סיימתי ספר שמות בעזרת ה' הפודה אותי מכל צרה ומעתה לך נאה להודות ולבקש שתעזרני לפרש ספר ויקרא. ושאר ספרים בהלכה.

---

קונטרס תחיית המתים

יצפה הישועה ואחריה התחיה

מגבורות ה' יתברך ונפלאותיו שיחיו המתים שמתו מימות אדם הראשון עד אותו זמן וכמה אלפים ורבבות גופים עד אין מספר שנתערבו עצמותיהם אלו עם אלו, והבורא יתברך בחכמתו הנפלאה יכיר ויחבר עצם אל עצמו של גוף וגוף ויתן בהם נשמה כל אחד השייך לגופו, ואחד מהעיקרים של היהודים זהו להאמין בתחיית המתים, ודבר זה לא מובן בשכל האנושי מה שאצל הקב''ה זה פשוט מאוד, ומשום שזה קשה להבנה ומה גם שישנם הרבה שאלות בנושא הזה כגון:

מי יקום בתחיית המתים, האם הגויים גם יקומו?

האם תחיית המתים מהתורה או מדברי חכמים?

האם צריך לקבור את השיניים בשביל שיהיו עמו גם בעת תחיית המתים?

כשאדם חוזר בגלגול בכמה גופות איזה גוף יקום בתחיית המתים?

האם מי שנפטר קטוע רגל או יד וכו' האם הוא יקום שלם ובריא?

מפני מה לא נזכר התחיה בפירוש בתורה כולה?

כמה זמן יחיו בתחיית המתים? האם יהיה יצה''ר?

אם יש גן עדן בשביל מה צריך תחיית המתים מה התכלית? באיזה שלב יהיה תחיית המתים מזמן המשיח?

איך יעתקו מין העולם הבא אשר אין בו אכילה ולא בעילה וכבר נהגו בם בעולם הזה ויחיו.

איש שהיו לו שתי נשים למי מהן יזדווג בתחיית המתים?

מה יהיה סדר הדברים בזמן תחיית המתים (קיבוץ גלויות בנין בית המקדש וכו').

מאיזה דור יקומו בתחיית המתים?

מה שנהגו במצרים להוליך עצמות לירושלים אם יפה הם עושים?

האם יהיה תאוות אכילה שתיה ומשגל? האם יהיה ילודה?

האם ימשיכו למות אחר תחיית המתים, או יחיו לעד?

האם יכירום אנשי ביתם וקרוביהם מן החיים?

האם גם הרשעים יקומו?, האם תכיל הארץ את כל המתים?

האם תחיית המתים הוא מעשה נסים או ממדה ששם הבורא יתברך מתחילת הבריאה בטבע?

האם יש על המצוות אשר יהיו בימות המשיח גמול?

וכן העם אשר בהם הישועה בחייהם, מה יהיה מענינם?, וכן הילודים בזמן הישועה.

מדוע לא יברא הקב''ה גוף אחר חדש בתחיית המתים? אלא יחיה את הגוף הישן

בעניין השינה בתחיית המתים

כיצד הקב''ה מחייה מתים לעולם הבא?

כן על זה הדרך.

הנה הבאנו כעמיר גרונה קצת מן הקצת על תחיית המתים, ולא העמקנו בדבר וגם לא נוכל כי נסתרה היא ממנו כמו שכתב הרמב''ם (הלכות מלכים פרק יב הלכה ב) שכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקיצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל.

ומשום השאלות המרובות הבאנו את התשובות שמצאנו בדברי חז''ל, והקב''ה יזכה אותנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום בעולם הזה בעולם הבא ובתחיית המתים, אכי''ר.

מפני מה לא נזכר התחייה בפירוש בתורה כולה ?

הנה בספר אמונת התחיה לר' בן אברהם (פרק א) כתב שאם יעלה בלב האדם לשאול מפני מה לא נזכר התחיה בפירוש בתורה כולה שהוא עיקר גדול ופינה גדולה בתורה, והלא כמה פרשיות התורה יאריך בהם הכתוב יכפול אותן, ולמה יקצר הכתוב בענין התחיה, וימסור לנו עיקר גדול ברמז מעט?,

הנה כתבו הראשונים כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר, ואין הכתוב אלא ברמיזה, מפני שהתורה נתנה להמון עם ישראל, וההמון לא יבינו היעודים השכלים, ואם תבוא התורה לספר בקצרה לא היו מוצאין בו פתח להבין, ולא היה מספיק להם והיה להם כחלום בלא פתרון, ואם יאריך הסיפור פן תרבנה הספיקות ומבוכות בהבנת הענין, ועדין היה שואל איך תתעדן הנפש ומהו הנפש, על כן מטעם זה לא רצתה התורה לבאר לא בקצרה וכל שכן לא בארוכה, לפי שהמון העם לא היו מאמינים בהם כלל, עד שיראו אות או מופת בעיניהם, ועל כן באה חכמת התורה בסיפור היעודים הגופנים, ע''כ.

מי יקום בתחיית המתים? האם התחייה מהתורה או מדברי חכמים ?

ובמסכת סנהדרין (צ.) מובא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ''ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר'' ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר (שמות ט''ו) ''כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך'' אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:

כתבו התוספות (שם) שהאומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק בעולם הבא משום שכופר במדרשים שדורשים בהמשך בגמרא מנין לתחיית המתים מן התורה וכו', ואפילו יהיה מודה ומאמין שיחיו המתים, וכל כך למה? מפני שהוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה. ע''כ.

אמר רבי יוחנן (שם צ:) מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (במדבר יח, כח) ''ונתתם ממנו [את] תרומת ה' לאהרן הכהן'', וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ורבי סימאי אומר מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (שמות ו, ד) ''וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען''. לכם לא נאמר, אלא להם (לאברהם יצחק ויעקב) מכאן לתחיית המתים מן התורה.

שאלו מינין (צדוקים) את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? אמר להם מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו.

מן התורה שכתוב (דברים לא, טז) ''ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם'' אמרו לו: ואולי המילה ''וקם'' זה בא להמשך הפסוק שהוא ''וקם העם הזה וזנה.'' (והיינו אחד מ ה' מקראות שאין להם הכרע. רש''י).

מן הנביאים שכתוב (ישעיהו כו, יט) ''יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל'', אמרו לו: ושמא זהו המתים שהחיה יחזקאל? (שהוא פסוק יחיו מתיך ישעיה אמרו, והוא קדם ליחזקאל, שנתנבא בימי חזקיה, והיה מתנבא פסוק זה על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים, אבל לעולם הבא - לא. רש''י)

מן הכתובים שכתוב (שיר השירים ז, י) ''וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים.'' (כלומר נעות ומתנודדות שפתי ישיני עפר, מכלל שיחיו. רש''י). אמרו לו ואולי שפתותיהן נעות מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם (רש''י), כמו שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים.

והם לא האמינו לו עד שאמר להם מקרא זה (דברים יא, כא) ''אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם'', ''לכם'' לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה. ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם (דברים ד, ד) ''ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.'' (פשוט שחיים כלכם היום, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים - אתם חיים). מה היום כולכם קיימין - אף לעולם הבא כולכם קיימין.

אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה זייפתי ספרי כותים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם (נראה לפרש זייפתם תורתכם דהיינו מקראות שמפורש בהם תחיית המתים שהביאו לעיל אשר נשבע לאבותיכם לתת להם וקרוב היה זה להזדייף לכתוב לכם תחת להם ועשו כן לפי שנתיישבו בארץ ישראל ואמרו שלא יצא הארץ מידם לעולם וזה הכתוב לאבותיכם לתת להם כבר נתקיימה לתת לכם אבל לא יתקיים לעולם לתת להם בעצמם לעתיד, ועל זה אמר להם זייפתם תורתכם להכחיש עולם הבא לכתוב לכם תחת להם שלא העליתם בידכם כלום שלא הועיל זה לכם שהרי כתיב הכרת תכרת עונה בה שאחר שאדם נכרת בעולם הזה בידי שמים קודם זמנו מאי עונה בה אלא על העתיד נאמר שיהיה עונה נשאר בה לדון עליו ולזה דקדק הכתוב לומר בלשון נקבה עונה בה ולא עונו בו שעל דין הנשמה לעתיד אמר כן, מהרש''א). ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר (והלא גם בספרי התורה שלכם כתוב כך בענין העובד עבודה זרה) (במדבר טו, לא) ''הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה'' הכרת תכרת - בעולם הזה, עונה בה למתי? לא לעולם הבא? (משמע יש תחיית מתים) וכתב הרמב''ן על זה הפסוק שראה בפרקי דרך ארץ מהו ''עונה בה'', מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה, כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם, וכמו שנאמר כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד).

אמרה קליאופטרא המלכה לרבי מאיר, אני יודעת שהמתים עתידים לחיות שנאמר (תהלים עב, טז) ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא אני שואלת כשהן עומדין בתחיית המתים, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן - על אחת כמה וכמה.

כתב בפירוש באר שבע באבל רבתי (סוף פ''ט מובא בטור סי' שנ''ב) ובירושלמי (כלאים פ''ט ה''ג, וכתובות פי''ב ה''ג) מפיק ליה מקרא, וז''ל רבי נתן אומר כסות היורדת עם המת לשאול היא באה עמו לעתיד לבא שנאמר (איוב לח, יד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. וכתב הר''ן בפרק אלו מגלחין (מו''ק כז, ב בדפי הרי''ף) על זה, וכל העושה תכריכים נאים למת וחשובים מכירין בו שהוא מודה לתחיית המתים ותבא עליו ברכה, ע''כ.

וכן אמר איזה קיסר רומי לרבן גמליאל (סנהדרין צא.) הרי המתים נרקבים בקבר ונהפכים לעפר, וכי עפר יכול להחיות? אמרה בתו של הקיסר לרבן גמליאל הנח לאבי אני רוצה להחזיר לו תשובה. שני יוצרים יש בעירנו (משל הוא: אלו היו שני יוצרים בעירנו, אחד יוצר כלים מן המים וכו', רש''י) אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח? אמר לה: זה שיוצר מן המים.

אמרה לו: מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן? (אם כן הקדוש ברוך הוא אם מן המים הוא מצייר, שמטפה סרוחה שהיא כמים הוא מוליד. מהעפר לא כל שכן שיכול לעשות).

בבית מדרשו של רבי ישמעאל אמרו שכך אמרה לו: קל וחומר מכלי זכוכית, מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם (שכשהוא עושה אותו יש לו שפופרת ונופח לתוכה, רש''י) נשברו - יש להן תקנה (להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי). בשר ודם שברוחו של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה

אמר איזה מין לרבי אמי (שם) הרי המתים נרקבים בקבר ונהפכים לעפר, וכי עפר יכול להחיות? ענה לו רב אמי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה,

למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי ארמון גדול במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. ולימים נפל. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר - בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה! (וכך גם הקדוש ברוך הוא יוצר את האדם מטפה קטנה שאין בה ממש, וכל שכן שיכול לבראתו מן העפר, וכן כל העולם כולו יצר מתוהו).

ואם אי אתה מאמין שהקב''ה יוצר מן העפר צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר לזמן מרובה - עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.

ועוד מעשה (שם) על איזה מין שאמר לגביהא בן פסיסא (שם חכם) אוי לכם הרשעים שאתם אומרים שהמתים יחיו, והלא החיים מתים, וכי אפשר שהמתים יחיו,

אמר לו גביהא בן פסיסא: אוי לכם הרשעים, שאותם שעוד לא היו בחיים, נולדים וחיים (מדבר על התינוקות) לא כל שכן שהמתים שהיו בחיים יחיו?!.

האם מי שנפטר קטוע רגל או יד וכו' האם הוא יקום שלם ובריא?

ריש לקיש הקשה (שם) כתוב לגבי תחיית המתים (ירמיהו לא, ז) ''הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה'' משמע שחיים עם מומן, וכתוב (ישעיהו לה, ו) אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. משמע שקמים בריאים, הא כיצד? אלא עומדין במומן ומתרפאין.

(וכן לנשרפים ונהרגים ונטבעים שנתפזרו עצמותיהם או שבלו ונשרפו לעפר דק, השם יתברך בחכמתו הנפלאה יכיר ויחבר עצם אל עצמו או עפר אל עפרו ויקומו בלבושיהם כדי שלא יהיו בושים זה מזה בהיותם ערומים ויספיקו להם הלבושים לכמה שנים ולא יבלו שמלותיהם מעליהם וכמו שנתחדש התכריכין עתה מה שכבר נרקבו לחזור לקדמותן ככה יהיה להם קיום לכמה שנים, ואף הקטנים יגדלו עם תכריכיהם כמדתם ויספיקו להם לכמה שנים דוגמת דור המדבר שהיו המלאכים מגהצים לבושיהם, אך לבושיהם של צדיקים יחלוף ויחדש להם בכל יום. ואחד הטעמים שיעמדו בלבושיהם הוא כדי שיכירו זה את זה היטיב שזה הוא בעצמו מה שהיה בעולם הזה וגם כדי שלא יתביישו זה מפני זה בהיותם ערומים מקבריהם.

ועוד נראה לומר שהטעם שהצדיקים יקמו בלבושיהם שהרי בוודאי בשעה שיחיו צריכים הם לברך ולהודות על הניסים ונפלאות ברוך אתה השם מחיה המתים. ותיכף לעמדם על רגליהם יברכו, וכן הוא בסנהדרין (צ.) ר' אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו, אמונת התחיה פ''ד ד''ה וגם)

וכן עולא הקשה (שם) כתוב (ישעיהו כה) ''בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'' דהיינו שלעתיד לבוא מאחר שחיין שוה אינן מתים, וכמו שאמרו חז''ל (סוכה נב.) כי לעתיד לבוא ישחט הקב''ה את יצר הרע, והרי יצר הרע זהו מלאך המוות כמו שהגמרא דורשת בבא בתרא (טז.) ומצד שני כתוב (ישעיהו סה) ''כי הנער בן מאה שנה ימות לא יהיה משם עוד עול ימים''. משמע שימותו, אלא לא קשה כאן - בישראל, שחיים אח''כ לנצח, וכאן בנכרים שימותו. (מכאן תמה הרמב''ן בשער הגמול בכתבי הרמב''ן ח''ב עמ' שי, על הרמב''ם שכתב שלאחר תחיית המתים לא תהיה עוד תמותה, כמו שנכתוב בהמשך).

ועל זה הגמרא שואלת ונכרים מה יעשו שם וכי הם קמים לתחיית המתים? כן והכוונה היא לאותם שכתוב בהם (ישעיהו סא, ה) ''וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם''. והם אותם שיחיו בתחיית המתים הרבה זמן.

רבא הקשה (שם) כתוב (דברים לב) אני אמית ואחיה (שמשמע כשם שאני אמית את האדם כך אני מחייהו, כשמת בעל מום עומד וחי בעל מום, רש''י), וכתוב (דברים לב) ''מחצתי ואני ארפא.'' (שכשהוא מחיה מרפא את המחץ ועומד שלם, רש''י) אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית אני מחיה, ואח''כ מה שמחצתי ואני ארפא.

שנו חכמים (שם) כתוב ''אני אמית ואחיה'' יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד (וכך אמר: אני ממית אדם זה - ומחיה אדם אחר, רש''י) כדרך שהעולם נוהג (שזה מת וזה נולד)?

תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד - אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.

אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר (שמות טו) ''אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', שר לא נאמר, אלא ישיר - מכאן לתחיית המתים מן התורה.

כיוצא בדבר אתה אומר (יהושע ח) אז יבנה יהושע מזבח לה', בנה לא נאמר, אלא יבנה - מכאן לתחיית המתים מן התורה.

אמר רבי יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (תהלים פד) ''אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה'', היללוך לא נאמר אלא יהללוך, מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה - זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר (ישעיהו נב) קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו וגו', ריננו לא נאמר, אלא ירננו, מכאן לתחיית המתים מן התורה.

אמר רבא (שם צב.) מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר (דברים לג) ''יחי ראובן ואל ימת'', יחי ראובן בעולם הזה, ואל ימת לעולם הבא. ורבינא אמר מכאן (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ורב אשי אמר מכאן (דניאל יב) ואתה לך [לקץ] ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין.

אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה מהו שכתוב (משלי ל טז) שְׁאוֹל (קבר) וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם.'' (קבר לא שבע ממתים, ועוצר רחם - בית הרחם שהוא קצור עצור לא ישבע מבעילות, וכן ארץ לא שבעה מים, רש''י) וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא (מכניס הזרע ומוציא הולד, אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים). והלא דברים קל וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי ומוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולות (בבכי גדול שקוברין את המת) אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? (שנאמר יתקע בשופר גדול, רש''י) מכאן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

וכן תנא דבי אליהו (שם) צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן, (בין לימות המשיח ולעולם הבא [הגהת רש''ל] אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא, רש''י).

שנאמר (ישעיהו ד, ג) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם, מה קדוש לעולם קיים - אף הם לעולם קיימין.

וראה בערוך לנר שיישב את דברי רש''י שתמה עליו המהרש''א שכתב שיש גמגום בדברי רש''י מאי לעוה''ב ומאי לעולם הזה שיחיו שנית, וכתב הערוך לנר שדברי רש''י מדוייקים, ולמה לא פירש כפשוטו דקאי על עת תחיית המתים, דא''כ מהו שבא לומר לנו שאין חוזרין לעפרן פשיטא שאם לא כן מהו תחיית המתים מועיל אם שוב ימותו וגם איך אמר צדיקים אינן חוזרין לעפרן הרי כל המתים שיחיו גם לא ימותו עוד, שמה תהיה התחיה להם אם אחר זה ימותו שנית.

ולכן פירש שהתחייה [''המוקדמת''] חוזרת על הצדיקים שיחיו לעת ביאת המשיח כמו שאמרו רז''ל שצדיקים גדולים יחיו מיד לעת ביאת המשיח וכמו שאמרנו לעיל שאז יותן הארץ לאבות הקדושים ותרומה יותן לאהרן וכמו שכתבנו לעיל, וכיון שלימות המשיח יהיה העולם כמנהגו באכילה ושתיה כמו שאמרינו לעיל ''ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' על כן תהיה התחיה אז שיחיו בגוף מבשר ודם ולא תחיה רוחני כמו לעת תחיית המתים שאף שתהיה בגוף ונשמה על כל זאת גם הגוף יהיה רוחני שהרי אז אין אכילה ושתיה, והחיים לעת המשיח יאכלו ולכן אמר שגם אותם הצדיקים לאחר שיחיו בגוף של בשר לא יחזרו לעפרן אלא הבשר מתקיים עליהם מעת שיקומו לימות המשיח עד שתהיה עת התחיה לכל לעתיד לבא ואז גם להם יתחלף הגוף של בשר לגוף רוחני אבל לא יחזרו לעפרן אע''פ שיחיו שנית בהתחלף גופם.

ואם תאמר (שם צב:) אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, (ויהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ, רש''י) (דהיינו אלף שנה שהוא יומו של הקב''ה שנא' כי אלף שנים בעינך כיום וגו', מהרש''א)

שנאמר (ישעיהו ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הן עושין? אלא הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים, ושטין על פני המים, שנאמר (תהלים מו, ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים''. (כשמחליף הקדוש ברוך הוא את הארץ לא נירא לפי שאנו בלב ימים, רש''י) ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר (ישעיהו מ, לא) וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.'' (שיהא להם כח לשוט ולעופף בלי צער, רש''י)

וכאן מקשה הגמרא שאולי נלמד שהמתים יחזרו לעפרם כמו שראינו אצל המתים שהחיה יחזקאל (שחזרו ומתו, כך צדיקים שעתיד להחיות יחזרו לעפרם), וכמו שהכתוב אומר בספר יחזקאל (פרק לז פסוקים א-יד) הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת, וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ, וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה', כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם, וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ, וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':

אולם דוחה זאת הגמרא ואומרת שתחיית המתים אצל יחזקאל היה משל, שהיה מרמז לעם על הגלות כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות (רש''י).

ומחלוקת חכמים היא:

רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים.

רבי יהושע אומר: שירה זו אמרו (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

רבי יהודה אומר: אמת משל היה. אמר לו רבי נחמיה: אם אמת - למה משל, ואם משל - למה אמת? אלא: באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ומי הם המתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ (של יציאת מצרים) וטעו (שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק, רש''י ע''ש) שנאמר (דברי הימים א ז) ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר (ואלעזר) [ואלעד] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו' וכתוב (דברי הימים א ז) ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.

ושמואל אמר מתים שהחיה יחזקאל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים, שנאמר (יחזקאל לז) ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו.

רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר (יחזקאל לז) העצמות היבשות שמעו דבר ה'.

רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים (שהיו מציירין צלמים על קירות ההיכל [לעבודה זרה] שכתוב ואבא ואראה מחוקה על הקיר סביב), שנאמר (יחזקאל ח) ''ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב וגו''' וכתוב שם (יחזקאל לז) ''והעבירני עליהם סביב סביב.'' (כלומר על אותן אנשים שכתוב עליהם סביב עבר עליהם יחזקאל להחיותם, רש''י).

(ורצה הקב''ה לעשות עמהם לפנים משורת הדין להודיעם שכפרו שלא כדין וכל כך למה משום לתת סימן לכל ישראל שגם הם עתידים לחיות).

רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. (שהמית נבוכדנצר מלך בבל על שהיו יפים, רש''י. וראה במהרש''א מה שכתב).

ועוד אמר רבי יוחנן: בשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין, והיו כשׂדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן, ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום.

שנו חכמים (שם) בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. (הלכו להם, ויש אומרים: שמאותן עצמות היה לו כלים וכשהגיעה שעה שחיו טפחו לו על פיו כשהיה רוצה לשתות בהם, רש''י).

אמר נבוכדנצר מה טיבן של אלו העצמות? אמרו לו (העצמות) חבריהן של אלו (על יחזקאל היו אומרים שהיה חבירו של חנניה מישאל ועזריה) מחייה מתים בבקעת דורא. (מהמקום שאנו באנו) פתח ואמר: (דניאל ג) כמה גדולים הניסים שנעשו לחנניה מישאל ועזריה, ותמוהים הדברים שהוא עושה כגון שמחייה מתים, כמה חזקה מלכותו והיא עומדת לדור ודור. ע''כ.

ומסופר (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמוד 166) על רב נחמן בר יצחק שהיה לו תל עפר בתוך כרמו הביא שם פועלים ליטול את התל, וחפרו אותו כל היום כולו, ליום שני כשהן חופרין קפץ אדם אחד מתוך קברו וישב על התל, והתחיל להתנודד ולקרות, ומה היה קורא, שמא הגיע זמן תחיית המתים? שמא הגיע זמן תחיית המתים? רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן, בא ומצאו. א''ל מי אתה? א''ל מת אני, ושמא הגיע זמן תחיית המתים? א''ל רב נחמן עדיין לא הגיע זמן תחיית המתים. א''ל מה טיבך בתל הזה? א''ל והלא אמרתי לך שמת אני. א''ל ומת אינו נרקב? א''ל הכניסוך לבית הרב ולא הקרוך ספר משלי, ולא כך אמר שלמה ורקב עצמות קנאה (משלי יד ל), וזה מעשה קנאה, ומימי לא העמדתי על מדותי ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי מעולם, ולא ספרתי בבית הכנסת ולא בבית המדרש, ולא נתתי לבי ואזני אלא לדברי תורה לקיים מה שנאמר ושומע לי ישכון לבטח (שם א לג). אמר לו רב נחמן אבנה לך אהל, אמר לו אל תעש לי מאומה ואל תעבירנו ממקום זה מפני שברשות קברוני, אלא השב העפר שנטלת למקומו, והיה רב נחמן מפחד ומתעצב כל היום כלו ואמר אוי לי שמא הרגזתי לאותו המת, מיד ראה בחלום שהיה יושב בתוכה דאסא (הדסים), מיד נתן שבח והודאה למקום וקרא מקרא זו אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום.

וכן הוא בגמרא מסכת (שבת קנב:) מסופר על רב נחמן בר יצחק, שהיו חופרים בקרקעו ולפתע פגעו בקברו של רב אחאי בר יאשיה, שהיה קבור שם, גער בהם רב אחאי ומרוב בהלה ברחו לרב נחמן, ואמרו לו איש מת גער בנו, בא רב נחמן למת ואמר לו: מי כבודו? ענה לו אני אחאי בר יאשיה, אמר לו רב נחמן וכי לא אמר רב מרי שעתידים הצדיקים שיהיו עפר בקבר?

אמר לו רב אחאי מי זה רב מרי איני חש לדבריו, אמר לו רב נחמן והלא זה כתוב במפורש (קהלת יב, ז) ''וישב העפר על הארץ כשהיה'' אמר לו רב אחאי אם למדו אותך קהלת לא למדו אותך משלי שכתוב (משלי יד, ל) ורקב עצמות קנאה'' כל מי שיש בו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, וכל מי שאין לו בלבו אין עצמותיו מרקיבים.

שלח רב נחמן את ידו ומששו וראה באמת שגופו שלם, אמר לו יקום כבודו וילך לביתו, אמר לו רב אחאי עכשיו גילתה דעתך שגם בנביא אינך בקי, שכתוב (יחזקאל לז, יג) ''וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עַמי'' כלומר רק לקב''ה יש רשות להחיות את הנפטר מן הקבר ולהשאיר אותו בחיים.

ועוד שאל אותו רב נחמן: והלא הקב''ה קילל את בני האדם בין צדיקים ובין רשעים שישובו לעפרם, שנאמר (בראשית ג, יט) ''כי עפר אתה ואל עפר תשוב'', אמר לו רב אחאי הפסוק הזה מדבר על שעה אחת קודם תחיית המתים, ע''כ.

וכן הוא בגמרא תענית (ב.) אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים שכתוב (יחזקאל לז) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם.

והנה קצת קשה מרב כהנא, שכאשר רצה ר' יוחנן להחיותו ולהקים אותו מקברו (כמובא בבא קמא - קיז:) אמר לו שהוא לא רוצה לקום שחושש שמא יקפיד עליו שוב אא''כ ילך לביתו, ומשום שכבר הרגיש צער מיתה, ולא אמר לו שרק להקב''ה יש רשות לעלות אותנו מהקבר, כמו שאמר רב אחאי,

ויש לומר ששלושה ימים ראשונים המת עוד לא נקרא מת ממש, ועדיין יש אפשרות להקימו מהקבר. ומשום זה ר' יוחנן יכל להקים אותו, וזה נקרא גם מחייה מתים, מה שאם כן אצל רב אחאי שכנראה היה שם הרבה זמן, ואז כבר אי אפשר להקימו לתמיד.

וכמו שראינו במסכת שמחות (פרק ח) יוצאין לבית הקברות ופוקדין כל המתים עד שלשים יום, ואין חוששין משום דרכי האמורי. ומעשה שפקדו אחד אחר שלשים יום, וחיה עשרים וחמש שנים ואחר כך מת, וכן אחד הוליד חמשה בנים ואחר כך מת. וכן פסק הטור (יו''ד סי' שצד) וכן פסק בש''ע (יו''ד סי' שצד סע' ג) יוצאין לבית הקברות ופוקדים על המתים שלשה ימים, שמא עדיין הוא חי. ע''כ.

וכן גם ראינו שאת האנשים שהקימו לתחייה כגון בן הצרפית שהחיה אליהו הנביא (מלכים א יז, כב), ובן השונמית שהחיה אלישע הנביא (מלכים ב ד, לה), וכן רבה ור' זירא כמובא במגילה (ז:), וחיותו של ר' יוסי כמובא בזהר (פרשת בלק דף רד ע''ב) כולם היו בתוך ג' ימים, ובגמ' שבת (קנא:) אמר רב פפי א''ר יהושע לאחר שלשה ימים כריסו [של המת] נפקעת ונופלת לו על פניו ואומרת לו טול מה שנתת בי.

ומיהו אין לדמות דין לשאר דינים (טומאת מת, קידושין, קבורת המת, וכו'). וראה בענין זה בשו''ת חתם סופר חלק ב (חיו''ד סי' שלח) ובשו''ת עטרת פז (ח''א כרך ג, אה''ע סי' ט).

ואם נאמר שאע''פ ששלשה מפתחות לא נתנו ביד בשר ודם והם לידה גשמים ותחיית המתים, ובכל זאת ראינו שיש פעמים שמפתחות אלו נתונים ביד הצדיקים (כמו לאליהו ואלישע הנביאים, כמובא בילקוט שמעוני (מלכים א רמז רז, רט) ואם כן גם כאן ברשות יכל לעלות רב נחמן את רב אחאי, וזה תירוץ דחוק, מפני שכמו שאמרנו שכל זה דווקא היה בתוך ג' ימים שאע''פ שזה נקרא תחיית המתים, זה לא נקרא שאפשר להקים אותם מהקבר לאחר ג' ימים לתמיד. ע''כ).

וגם אם נגיד שאליהו ואלישע יכלו להחיות מתים לאחר ג' ימים זהו משום שהקב''ה נתן להם את אישורו (''ששליחו של אדם כמותו'') אבל אם זה היה תלוי בכחם לא היו יכולים משום גזרת הכתוב. וכיוצא בזה כתבו התוספות במסכת תענית (ב.). ע''כ.

וראינו בתלמוד (ב''מ פה:) שאליהו הנביא היה מצוי אצל רבי הקדוש ללמוד איתו, ופעם אחת שהיה ראש חודש איחר אליהו הנביא ולא בא, כאשר ראהו רבי לאחר כן אמר לו מדוע כבודו איחר? אמר לו אליהו הנביא שלא היה לו פנאי מפני שהוצרכתי להעמיד את אברהם אבינו ולרחוץ ידיו ולחכות שיתפלל ואח''כ להשכיבו במקומו, וכך לעשות ליצחק ויעקב לפי הסדר, שאלו רבי ומדוע לא עשית זאת לכולם ביחד?

אמר לו אם כולם יתפללו ביחד יבוא המשיח ועוד לא הגיע זמנו לבוא, שאלו רבי האם יש דוגמתן בעולם הזה? ענה לו כן, והם רבי חייא ובניו, גזר רבי תענית שירד הגשם והעמיד את רבי חייא ובניו לפני התיבה, התחיל ר' חייא להתפלל וכשאמר ''משיב הרוח'' נשבה רוח חזקה, אמר ''מוריד הגשם'' וירד גשם חזק, וכשבא לומר ''מחיה המתים'' רגש העולם (ואף על גב שלפני זה הזכיר תחיית המתים בראש הברכה ''אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים'', ההיא אינה אלא להחיות חולים שהגיעו לשערי מות אבל תחיית המתים העתידה היא של סוף הברכה, וכמו שאמרנו באגדה שאין הקב''ה מחיה מתים לעתיד אלא ע''י הטל שכתוב יחיו מתיך וגו', תוספות, ריטב''א) והמתים רצו לחיות ולעמוד מקברם, (אפשר שזהו התחלת התחייה כי כן מצינו במתים שהחיה יחזקאל ויהי קול והנה רעש ותקרבנה עצמות כו', מהרש''א, וכתב בספר אמונת התחיה שמצינו במתים שהחייה יחזקאל נאמר (יחזקאל פרק לז) וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ, וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, נמצא חמשה דברים יש במחיה מתים על כן כשאמרו ר' חייא ובניו מחיה מתים הראשון נקרבו עצם אל עצמו, ובשניה עלה עליהם גידים ובשלישית עלה עליהם בשר, וברביעית נקרם עליהם עור, וכשהגיעו לחמישית שהיא של הרוח שהוא עיקר חיות התחיה רגש עלמא) אמרו בשמים מי גילה את הסוד הזה בעולם, ואמרו שזה אליהו הנביא, ומיד קראו לו ונתנו לו ששים מלקות של אש על זה וציוו אותו לרדת למטה ולבלבל את כוונת התפילה, ואז ירד בדמות דב מאש ונכנס לבית הכנסת ובלבל את התפלה. ע''כ

אמר ר' אליעזר (זהר הקדוש פרשת וירא דף קב ע''א) מהו שכתוב ''וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים'' אלא כיון שהנשמה עומדת במעלתה בגן עדן אחרי פטירת האדם, והגוף נשאר בארץ בקבר כמה שנים, שזהו בָּאִים בַּיָּמִים = שנים וימים הרבה, וחדל הגוף לבוא ולעבור אורח (לחיות) כשאר האנשים, הנשמה מתבשרת שיבא זמן תחיית המתים להחיות גופה, ומה הגוף אומר לנשמה ''אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה'' וכי אחרי שנרקבתי ונבלתי יכול להיות שוב פעם גופי עדין ויפה? והלוא ''וַאדֹנִי זָקֵן'' כלומר כבר הרבה שנים שיצאת ממני והקב''ה לא פקד אותי, ואז הקב''ה אומר הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד (לזמן תחיית המתים) אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן, מלמד שהגוף יתחדש כבן ג' שנים, להיותכם מלאכים קדושים, ואותו היום עתיד לפני לשמח בהם, זהו שכתוב (תהלים קד, לא) ''יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו''.

איזה מין הגופות יקום בתחיית המתים?

אמר ר' חזקיה (שם דף קלא ע''א) אם תאמר שכל הגופות שבעולם יקומו ויתעוררו, אם כך יש לשאול אם בכמה גופים נתגלגלה רק נשמה אחת, איזה גוף יקום עם אותה נשמה?

אמר ר' יוסי אותם הגופות שלא זכו לתקן את נפשם אלא רק חלק קטן ממנה, ולרוח ונשמה לא זכו כלל ולא הצליחו לקיים מצוות ומעשים טובים וגם לא הולידו בנים שהיו בזכותם נתקנים, הם יהיו כלא יהיו, דהיינו שהיו למיעוט תענוג שישיגו בחלק קטן של הנפש, וזה יהיה נחשב להם כלא יהיו, כי עיקר התענוג שיהיה בתחיית המתים הוא לרוח ונשמה, ולעומת זאת הגוף האחרון שנוטע גם ברוח ונשמה והצליח לקיים מצוות ומעשים טובים בחייו וגם גידל בנים טובים הוא יקום ויתענג תענוג שלם ע''י תיקון הנפש בשלימות ותיקון רוחו ונשמתו, שכאשר בניו מקיימים תורה מצות ומעשים טובים הם משלימים את הנפש רוח ונשמה שלו כראוי,

ולעומת זאת הגוף הראשון שלא הוליד בנים ולא קיים תורה מצות ומעשים טובים הוא יהיה כמו עץ יחידי במדבר (שלא יהיה לו תענוג רוחני) ולא יזכה לראות את האור הגנוז שיהיה בתחיית המתים, ואז יאיר האור שהיה גנוז לצדיקים מיום שנברא העולם.

ועוד אמר ר' יצחק (שם) עתיד הקב''ה להוריק ולהמשיך על הגופים הראשונים רוחות אחרות בתורת חסד מה שלא היה להם בחייהם (הנה אין לפרש שיתן להם הקב''ה נשמות חדשות, שאם כן מה הפסיד הרשע שהרשיע בעולם הזה, אלא הכוונה שכשיחיו הרשעים ינתן בהם חיות מועט בלא נשמה בסוד שאר חלקי נפשם שהיתה עד עתה נכרתת מהקדושה, מתוק מדבש) ואם יזכו באותה החיות לעסוק בתורה ובקיום המצות כראוי לאותו זמן, אז יתנוצץ בהם נצוץ מאותה הנשמה שהיתה להם מקודם, והם יהיו נחשבים לבנים אל הצדיק שזכה לנשמה העיקרית,

ואם לא יזכו לזה אז נפשם נעשית אפר תחת רגליהם של הצדיקים שכן כתוב ''ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם.

ומסופר (שם) על ר' אלעזר ור' ייסא שהיו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה הקדושה, אמר ר' אלעזר בשעה שעתיד הקב''ה להחיות את המתים כל אותן הנשמות שיתעוררו לפניו יתברך תעמודנה לפניו באותו לבוש שהיו בעולם הזה, ויוריד הקב''ה את הנשמות בגוף השייך להם ויקרא אותם בשמות שלהם לתוך גופם, וכל נשמה תיכנס לגופה שהיה לה בעולם הזה, ויקומו הגופים להיותם בקיומם בעולם כראוי, ואז יהיה העולם שלם כי יתקשרו כל העולמות ויטהרו מזוהמת הנחש, ועל אותו זמן כתוב ''וחרפת עמו יסיר'' שהוא חרפה לנו שהחשיך פני הבריות ושלט בהם,

סדר הדברים בזמן תחיית המתים

מובא בזהר (ע''פ פירוש מתוק מדבש דף קלד ע''א) בשעה שעתיד הקב''ה להוציא את ישראל מן הגלות, הוא יאמר לכנסת ישראל קומי מעפר הטמא שהם החיצונים שאת שוכבת בו עם ישראל, והיא משיבה לו: אם בית המקדש עדין חרב מה יש לי בקימתי? ולאן אלך אם עדיין ביתי חרב והיכלי שרוף באש,

ובזמן שכנסת ישראל תקבץ את ישראל מן הגלות ותבוא עימם, תמצא שהקב''ה כבר בנה את בית המקדש ותיקן את ההיכל ובנה את עיר הקודש ירושלים, ואח''כ יקים הקב''ה את השכינה מעפרה, וראיה לזה, שכך נאמר בתחלה (תהלים קמז ב) בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' ואח''כ נאמר נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וזהו שכתוב (ישעיהו נב, ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר (מן עפר החיצונים) קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם, ואז יהיה תחיית המתים וירפא הקב''ה את הגופים הנשברים, ועל זה נאמר (יחזקאל לו, כז) וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם.

אמר ר' שמעון (שם פרשת בשלח דף נז ע''ב) אשרי לאלו שישארו בעולם בזמן תחיית המתים, ומבני העולם לא ישארו אלא אלו שנימולים, וקיבלו את ברית קודש ונכנסו בברית קודש במילה ופריעה, ולא הכניסו במקום שאינו ראוי לו (דהיינו לא שטימאו ופגמו באיסורי עריות, [כל זמן שלא עשה תשובה] כי הרי הוא כלא נימול) אלו הם שישארו בירושלים, שנאמר (ישעיהו ד, ג) והָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, ובהם עתיד הקב''ה לחדש את העולם ולשמוח עמהם, ועל אותו הזמן כתוב (תהלים קד, לא) ''יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו'' דהיינו באלו הצדיקים ששמרו בריתם.

ועוד מסופר (שם פרשת אחרי מות דף עב ע''ב) על רבי המנונא סבא שכשעלה לארץ ישראל היו עמו י''ב בני הישיבה שלו שהיו מלוים אותו, אמר להם, אם אני הולך לדרך זו של ארץ ישראל, לא בשבילי להתקן ע''י תורת ארץ ישראל אני עושה, כי גם בחו''ל למדתי תורה כראוי, אלא אני הולך כדי להחזיר את נשמתי שהיא פקדונו של הקב''ה לבעליו.

שלמדנו שכל אלה שלא זכו לבוא לארץ ישראל בחייהם, ומתים בחו''ל, הם מוסרים את נפשם בידי שרי מעלה של האומות השולטים שם, ועל ידם תכנס הנפש אל היכל המלך,

אמר ר' יצחק לפי שארץ ישראל היא קדושה, לכן כל מי שעושה שם מאותם מיני כוחות הרעים, כמו הכשפים וכו' או שממשיך בחטאיו, ועל ידי זה נטמאת ארץ ישראל, אוי לגופו אוי לנפשו של זה האיש, כי אחרי פטירתו, ארץ ישראל אינה מקבלת את גופו אפילו אם ימות בה, והשכינה לא תקבל את נשמתו, ועליו נאמר ''יתמו חטאים מן הארץ'' דהיינו בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, ''ורשעים עוד אינם'' בתחיית המתים, ואז יאמר על מי שיזכה לתחיית המתים ''ברכי נפשי את ה' הללויה''

ובזוהר פרשת פנחס (דף רכב ע''א) אמר ר' שמעון בר יוחאי בוא וראה מה כתוב (איוב פרק י) ''זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי'' ואחריו כתוב ''הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי'' ופירוש הכתוב הוא שעתיד הקב''ה אחר שנבלה ונרקב גוף האדם בעפר, ויגיע הזמן של תחיית המתים, תחילה אותו עצם שנשאר ואינו נרקב לעולם (הארת המחבר: זוהי עצם הלוז שניזונת רק מסעודה רביעית במוצ''ש, וכתב הרמ''ק, שהוא עצם קטן כעדשה בקרוב, שהוא בתוך הגולגולת, ועליו רשת קטן מוורדים דקים, שבו תלויים כל החמשה חושים: הראיה והשמיעה והריח והטעם והמשוש, שהם כלל כחות כל הגוף וכו' והוא נקודה אמצעית לכל הגוף שממנו הושתת הגוף גם מאז בשעת ההולדה, וזה העצם נשאר קיים ולא נרקב לעולם, והוא יהיה כשאור בעיסה, ויתפשט לארבע זויות הגוף, וממנו יבנה וישתכלל כל הגוף) יהיה ניתך ונמס לגמרי עד שיהיה נובע ונוזל כחלב, וזה הנוזל יהיה חלק הצח והמצוחצח של אותו העצם, ועל ידי זה יהיה הגוף מצוחצח ונקי בלי תערובת רע, (כמו שכתוב דף קיד ע''ב עתיד הקב''ה ליפות לגוף הצדיקים לעתיד לבוא כיופי של אדם הראשון כשנכנס לגן עדן) וכאשר יתערב אותו העצם עם שאר חלקי העצמות שנעשו כבר עפר, והכל יחד יהיו נמסים ונתכים כחלב ואח''כ יהיו נקפאים ונקרשים ויבנה מהם צורת גוף האדם, ואח''כ ימשך עליו עור ובשר ועצמות וגידים, שכן כתוב

''הִתַּכְתָּנִי'' לשון עבר לא כתוב, אלא ''תַּתִּיכֵנִי'' לשון עתיד.

וכן ''הִקְפִּיאָתַנִי'' לשון עבר לא כתוב אלא ''וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי'' לשון עתיד.

וכן ''הִלְבַּשְׁתַּנִי'' לא כתוב, אלא תַּלְבִּישֵׁנִי לשון עתיד.

וכן ''סוֹכַכְתַּנִי'' לא כתוב, אלא ''תְּסֹכְכֵנִי'' לשון עתיד.

ובהמשך הפסוק כתוב ''וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי'' וזהו רוח החיים שזורק הקב''ה בתוך הגוף, והגוף אומר להקב''ה שעשית זאת עמדי בחסד בלי שום זכות,

וזהו שכתוב וּפְקֻדָּתְךָ היינו המלכה של המלך שהיא השכינה הנקראת פקודה, שהיא השומרת את רוחי בעולם ההוא כדי להחזירה לי לתחיית המתים, ונקראת כאן השכינה פקודה כיון שעתיד הקב''ה לפקוד אותה תחילה בעת הגאולה, ואח''כ יפקוד את ישראל.

וכל נפשות הצדיקים גנוזות ונסתרות תחת כסא המלך ברוך הוא, והיא שומרת אותן להחזירן לגופן בעת התחיה, זהו שכתוב וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי שכל הרוחות הם פקדונות בידיה בכל לילה, זהו שכתוב (תהלים פרק לא, ו) ''בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת'' שהיא שומרת אותם תמיד להחזירם בכל בוקר, וכעין זה אמר דוד המלך אל השכינה (שם, פו, ב) ''שמרה נפשי כי חסיד אני''.

ועוד שאל ר' פנחס את ר' שמעון (שם) בזמן התחיה מובן שאותו העצם (הלוז) שאינו נרקב יעשה כשאור שבעיסה לבנות ממנו גוף חדש, אבל שאר העצמות שיהיו נמצאים עדיין מה יעשו איתם, כלומר איך יזדככו להיות מהם גוף מאיר כגופו של אדם הראשון קודם החטא?

ענה לו ר' שמעון: כל העצמות יכללו בהנביע והנזילה של אותו העצם ויכללו עמו, ויעשה מכולם עיסה אחת גדולה, ושם יצטייר צורת הגוף האדם כמו שלמדנו, ואז יתקיים הכתוב (ישעיהו פרק נח, יא, יב) ''וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו, וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם''.

ועוד יש לשאול (שם פרשת שופטים דף רעה ע''א) מדוע חקוקים הזכיות של הצדיק על העצמות יותר מבבשר וגידים והעור? והלא גם הם עמלו יחד עם העצמות,

אלא אחד הטעמים הוא: מחמת שהגוף עתיד לקום עם העצמות שנשארו בקבר, ובשביל זה זכויותיו ועונותיו חקוקים על עצמותיו, כי הם ראוים להעיד, אבל הבשר הוא מצד הנחש ויכלה בעפר, ולכן אין ראוי להעיד, ואם יזכה יקום הגוף עם העצמות ואם לא יזכה לא יקום ולא יהיה לו תחיית המתים. ע''כ.

ובסוף ימיו של משה רבנו ראה ברוח הקודש מדת העולם שכר טוב ותשועות גדולות שעתיד הקב''ה לעשות להם לעתיד לבא, אמר להם אשריך ישראל מי כמוך וגו', וברכן בשלום ועמד על רגליו ונתן את קולו בבכי ובכה במר נפש ואמר לישראל, אראה אתכם בתחיית המתים, לעתיד לבא אראה אתכם, ויצא מלפניהם בבכיה גדולה ונתנו קולם ובכו במר נפש וזעקו זעקה גדולה ומרה, עד שעלה בכיתם לשמי מרום. (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 381).

ומובא (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 416) עולם הבא שהצדיקים מציצין הימנו כתות כתות כעשבי השדה בכמה לבושין שריחן הולך מסוף העולם ועד סופו כריח גן עדן שנאמר ''מעיר כעשב הארץ.'' (תהלים עב), ואין עיר אלא ירושלים שנאמר העיר אשר בחרתי בה (מלכים א יא), מכאן אתה למד שאין הקב''ה מחיה מתים אלא בארץ ישראל שנאמר (ישעיה מב) כה ''אמר ה' בורא השמים ונוטיהם וגו'', ואומר ''ונתתי צבי בארץ חיים.'' (יחזקאל כ''ו),

ומהו ארץ חיים וכי יש ארץ חיים וארץ מתים? אלא זו ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים שמתיה חיים תחלה לעולם הבא. אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן ושאר כל הצדיקים שבארבע פנות העולם היאך חיים ובאים לעולם הבא?

אלא מלמד שבשעת תחיית המתים הקב''ה יורד משמי שמים העליונים ויושב על כסאו בירושלים שנאמר ''בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג), וקורא להם הקב''ה למלאכי השרת ואומר להם בני! לא בראתי אתכם אלא לשעה זו כדי שתעשו לי קורת רוח, משיבים מלאכי השרת ואומרים לפניו רבונו של עולם הננו נעמוד לפניך בכל דבר שאתה רוצה, משיב הקב''ה ואומר להם לכו ושוטטו בארבע רוחות העולם והגביהו את ארבע כנפות הארץ ועשו מחילות מחילות בקרקע לכל צדיק וצדיק שבחו''ל עד ארץ ישראל והביאו לי כל צדיק וצדיק, פלוני בן פלוני חסיד, פלוני בן פלוני חכם, פלוני בן פלוני שמסרו עצמן על קדושת שמי בכל יום ויום, כדי שלא יצטערו ויבואו לא''י ואני מחיה אותם,

מיד הולכים כל מלאך ומלאך וכל שרף ושרף וכל שר ושר וכל גדוד וגדוד ומשוטטים בארבע רוחות העולם ומגביהים ארבע כנפות הארץ ומנערים רשעים ממנה, שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח), ועושין מחילות מחילות בקרקע הארץ בשביל כל צדיק וצדיק שבחו''ל, ומביאים אותם בתוך מחילות לא''י אצל הקב''ה לירושלים, ועומד הקב''ה בעצמו ומחיה אותם ומעמידם על רגליהם.

וכיצד הקב''ה מחיה את המתים לעוה''ב? מלמד שנוטל הקב''ה שופר גדול בידו שהוא אלף אמה באמתו של הקב''ה ותוקע בו וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, בתקיעה ראשונה העולם כולו רועש, בתקיעה שניה העפר מתפרד, בתקיעה שלישית עצמותיהם מתקבצים, בתקיעה רביעית אבריהם מתחממים, בתקיעה חמישית עורותיהם מתרקמים, בתקיעה ששית רוחות ונשמות מתכנסות לגופיהם, בתקיעה שביעית חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם שנאמר ה' צבאות יגן עליהם, ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח, והושיעם ה' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו (זכריה ט).

ועוד עתיד הקב''ה ליתן להם לצדיקים לעוה''ב יד ושם טוב בירושלם ובבית המקדש שנאמר (ישעיהו פרק נו, ה) ''וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת''

ואין ביתי אלא ביהמ''ק שנאמר כי ביתי בית תפלה (שם נו),

ואין חומות אלא ירושלם שנאמר על חומותיך ירושלים וגו' (שם סב),

ואין יד אלא מנות שנאמר חמש ידות (פ' מקץ). ומהו יד? מלמד שעתיד הקב''ה לקרות לכל הצדיקים בשמם ונותן להם כוס של סם חיים בידם כדי שיהיו חיים וקיימים לעולמים,

ומהו שם? מלמד שעתיד הקב''ה לגלות שם המפורש לכל הצדיקים לעוה''ב השם שנבראים בו שמים החדשים וארץ החדשה כדי שיהיו כולם יכולים לבראות עולם חדש, שנאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיה נ''ו), ומנין שזה שם המפורש? נאמר כאן שם עולם ונאמר להלן זה שמי לעולם, מה להלן שם המפורש אף כאן שם המפורש.

דבר אחר, שם עולם אתן לו שלא יפסוק שמו מן העולם, שכשם ששמים חדשים וארץ חדשה קיימים לעולמי עולמים כך עתיד שמם של הצדיקים שחיים וקיימים לעולם ושם זרעם וזרע זרעם שיעמדו לעולם שנאמר (ישעיהו פרק סו) ''כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם''.

דבר אחר ''שֵׁם עוֹלָם'' מלמד ששלש מאות וארבעים עולמות עתיד הקב''ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה''ב שכן ש''ם בגמטריא ג' מאות וארבעים הוו.

דבר אחר, ''שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ'', נאמר בראש הפסוק הזה ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם ובסוף נאמר אתן לו, אם נאמר אתן לו למה נאמר ונתתי להם ואם נאמר ונתתי להם למה נאמר אתן לו?

מלמד שכל הצדיקים כולם נותן להם הקב''ה יד וחלק שכר טוב ושם ותהלה ושבח ומלכות לעוה''ב, ולמשיח בן דוד נותן יד וחלק שכר טוב ושם עולם תהלה וגדולה ושבח כליל כתר קדושה ברוך ומלכות כנגד כל הצדיקים כלם לעוה''ב,

יָד זה כוס של חיים שמשקהו הקב''ה למשיח ולצדיקים לעתיד לבוא חלק שכר טוב זה שלש מאות וארבעים עולמות שכל צדיק וצדיק נוטל בחלקו כל אחד ואחד לפי שכר מעשיו לעוה''ב.

שֵׁם עוֹלָם זה שם המפורש שעוה''ב נברא בו, תהלה וגדולה זהו אור מאירת עינים שהם מסתכלים בהם מסוף העולם ועד סופו בסקירה אחת. ע''כ.

ואחר הדברים האלה אציגה נא דברי הראשונים ואחרונים שכתבו בענין תחיית המתים להעשיר ידיעותינו ולהתחזק בדבר שהוא מעיקרי האמונה.

כתב הרמב''ם (משניות סנהדרין פ''י מ''א) וז''ל: דע כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאות המשגל, כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים. וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יודע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלינו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה.

והדבר כך לפי שאנו בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל, ואין נכון לנו לפי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים לומר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אלא יש להם תענוג גדול מאד במה שהשכילו מן הבורא יתהדר ויתרומם, והם על ידי כך בתענוג תמידי בלתי פוסק, ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגים אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהן מה שאנחנו משיגים. וכן אנחנו אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא ירצם אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שיעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף על פי שכבר היה בזמן מסויים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכות והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי. ואם תתבונן בענין שני התענוגים הללו תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם הזה, שהרי אנו מוצאים רוב בני אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדולה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיף להנקם מאויבי יותר מרבים מתענוגי הגוף.

והרבה מבני אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שם טוב. ואם כך הוא מצבינו בעולם הזה הגשמי כל שכן בעולם הנפשי והוא העולם הבא שבו תשכיל נפשנו מן הבורא בדומה למה שמשכילים הגרמים העליונים או יותר, הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. וכך אמרו עליהם השלום העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן.

ואמרו נהנים מזיו השכינה, כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילו ממציאותו. והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהמצא באותו המצב וקיום הנפש כמו שאמרנו עד בלי סוף בקיום הבורא יתרומם שבחו שהוא סבת קיומה בהשגתה אותו כמו שמתבאר בפילוסופיה הראשונה, וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך ידמה הקיים שאין לו תכלית בדבר האבד, והוא אמרו יתעלה למען ייטב לך והארכת ימים ובא בקבלה על ידיהם בפירושו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והנקמה הגמורה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא יהיה לה קיום והוא הכרת האמור בתורה. וענין הכרת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו עליהם השלום הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השוא נכרת מאותו השגב, וישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם הבא אינו נישג בחושים הגופניים והוא שאמרו עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו, ואמרו בפירוש דבר זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתיך. אלו ההבטחות והפכן האמורים בתורה ענינן כמו שאבאר לך, וכך הוא, שהוא אומר לך אם תקיים את המצוות הללו אעזרך על קיומן והשלמות בהן, ואסלק מעליך כל המעצורים לפי שאי אפשר לאדם לעבוד [את ה'] לא חולה ולא רעב ולא צמא ולא במצב של מלחמה, ולכן הבטיח בהסרת כל אלה ושיהיו בריאים ושלוים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. נמצא שאין תכלית התורה שתדשן האדמה ויאריכו ימים ויבריאו הגופות, אלא ייעזרו על קיומה בכל הדברים הללו. וכן אם עברו יהיה עונשם שיבואו עליהם כל אותם המעצורים עד שלא יוכלו לעשות טוב וכמו שאמר תחת אשר לא עבדת את ה' וכו'. וכאשר תתבונן התבוננות נפלאה זו תמצא שהוא כאלו אמר אם עשית מקצת אלו המצות באהבה וחריצות אעזרך על כולם בהסירי מעליך כל העוצרים והמעכבים, ואם הזנחת מהם מקצתם מתוך זלזול אביא עליך מעכבים שיעכבוך מכולם עד שלא תשיג שלמות ולא קיום, וזהו ענין אמרם עליהם השלום שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה.

אבל גן עדן הוא מקום דשן בכדור הארץ מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה' לבני אדם בעתיד ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאד שתועלתם גדולה והנאתם מרובה זולת אלו הידועים אצלינו, וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק אלא אפשרותו קרובה ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם. אבל גהנם הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים ולא נתבאר בתלמוד תיאור אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם ולומד ממה שנאמר ''כי הנה יום בא בוער כתנור וכו'. ויש אומרים חום מוזר יווצר בגופם וישרפם ולומד ממה שנ' רוחכם אש תאכלכם.

ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית למי שאינו מאמין בכך, אלא שהיא לצדיקים, ולשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד. והיאך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, וכך אמרו עליהם השלום רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ודע שהאדם ימות בהחלט ויפרד למה שהורכב ממנו.

אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום, ויעבדוהו כל הארצות לגודל צדקו, ונפלאות יתגלו על ידו, וכל מי שיעמוד עליו יכריתהו ה' וימסרהו בידו, וכל פסוקי המקרא מעידים על אשרו ואשרינו בו, ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וישארו בימיו החזק והחלש ביחס לזולתו, אלא שבאותם הימים תוקל על בני אדם פרנסתם מאד, עד שכשיעבוד האדם איזה עבודה מועטת שתהיה ישיג תועלת גדולה וזהו ענין אמרם עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת.

והתועלת הגדולה באותו הזמן היא שננוח משעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדינו מלעשות הטוב, ותרבה הדעת כמו שאמר כי מלאה הארץ דעה את ה', ויפסקו הקרבות והמלחמות כמו שאמר ולא ישאו גוי אל גוי חרב, וישיג כל מי שיהיה באותן הימים שלמות גדולה יזכה בה לחיי העולם הבא. והמשיח ימות וימלוך בנו ובן בנו וכבר ביאר ה' את מותו אמר לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט וכו'. ותתמיד מלכותו זמן רב מאד, וגם יארכו חיי בני אדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים. ואין זה מוזר שתתמיד מלכותו אלפי שנים, לפי שהחכמים כבר אמרו שהקבוץ הנכבד כאשר מתקבץ מעט הוא שיתפרד. ואין אנו מתאוים לימות המשיח לא כדי שירבו התבואות והנכסים, לא כדי שנרכב על סוסים ונשתה בכלי זמר כמו שחושבים מבולבלי הדעות, אלא נתאוו להם הנביאים ונשתוקקו להם החסידים בגלל מה שיהיה שם מקבוץ הצדיקים, וההתנהגות הטובה והחכמה, ויושר המלך וגודל חכמתו והתקרבותו לפני בוראו כמו שאמר לו בני אתה, וקיום כל תורת משה בלי דאגות ולא פחד ולא אונס כמו שהבטיח לא ילמדו איש את רעהו וכו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ונתתי תורתי בלבם, והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה כפסוקים האלו בענינים אלו, ובמצב כזה יושג העולם הבא השגה חזקה, והתכלית אינה אלא העולם הבא ולעומתו היא ההשתדלות, ולפיכך הביט זה המשיג את האמת אל התכלית הסופית והניח כל מה שזולתה ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ועם היותו התכלית אין ראוי למי שירצה להיות עובד מאהבה שיעבוד כדי שישיג העולם הבא כמו שביארנו לעיל אלא יעבוד על הדרך שאבאר, והוא שאם כבר האמין שיש מדע שהגיע אל הנביאים מאת ה' הודיעם בו שהמעלות הם כך וכך והמגרעות כך וכך, הרי הוא חייב מצד היותו אדם ישר להתקרב אל המעלות ולהתרחק מן המגרעות, ואם עשה כן הרי נשלם בו הענין האנושי ונבדל מן הבהמות, וכיון שנעשה אדם שלם הרי ממעלת האדם שלא יעכבנו מעכב שתתקיים נפשו בקיום מושכלה וזה הוא העולם הבא כמו שביארנו, וזהו ענין אמרו אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו', כלומר שהדבר שמונעם מן ההפקרות הוא דבר חיצוני כמתג והרסן, אל יהא האדם כן אלא יהיה המונעו מכך נפשו כלומר צורתו האנושית, אם היתה שלמה היא תמנענו ממה שימנע ממנו את השלמות והן הנקראות מגרעות, ותזרזנו על מה שהוא נעשה בו שלם והם המעלות. זהו מה שנתברר אצלי מכל דבריהם בענין הזה הנשגב שהוא הרת סכנות. עד כאן דברי הרמב''ם.

ולעומתו כתב הרמב''ן (ספר תורת האדם שער הגמול) ראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו (כל ישראל יש להם חלק וכו') וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, לפי שכל מדותיו של הקב''ה מדה כנגד מדה, וזה מורה כי העוה''ב הוא עולם השכר לאותן שהקב''ה מחיה בתחיית המתים ואינו עולם הנשמות שקראנו אותו גן עדן, אלא עולם התחיה הוא,

ועוד אמרו (ברכות נ''ח ב') בברכה שרואה קברי ישראל ''והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העוה''ב בדין בא''י מחיה המתים'', ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה''ב, מקדימין ימות המשיח ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות.

והרי נתבאר שהעוה''ב אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש, ועל זה העולם אמרו בברכות (יז.) מרגלא בפומיה דרב העוה''ב אין בו לא אכילה ולא שתיה לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' ב''ב י.) הקב''ה משביען מזיו שכינתו לעוה''ב שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, רצו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה''ז באכילה ושתיה, כענין שכתוב באור פני מלך חיים. ודרשו בואלה שמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה וראיה שכתוב באור פני מלך חיים, וכן אמרו במשה רבינו (שמו''ר פמ''ז ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון, ואל תתמה החיות שהן נושאות את הכסא והן ניזונות מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם, כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו למעלה פעם אחרת עד שיתקיים הגוף בקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, וכקיום משה בהר ארבעים יום. ואם ניחס זה אל מעשה הנס, הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרשי רבותינו ז''ל, וכן אמרו (קוה''ר פ''ג) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וגו' אמר ר' סימון ראוי היה האדם שיחיה ויתקיים לעולם מן הדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא והאלהים עשה שייראו מלפניו, מה שהיה כבר הוא ר' יודן ור' נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם אפשר שאלמלא לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם, הנה ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה הזו מאליהו זכור לטוב, והנביא אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא וזאת ראיה שלא נתפרדה נפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהיה הבטחה מפורשת על תחיית המתים, ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.

והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה רבינו שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונית. ומצאתי במכילתא היום לא תמצאוהו אמר להם היום אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר, ר' אלעזר חסמא אומר בעוה''ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה''ב, וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו בבני העוה''ב מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא למעלה כמעלת דור המדבר, או נפרש שרמז הכתוב לדעת ר' אלעזר חסמא במלת היום שאנשי העוה''ב יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העוה''ב, כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (ע''ה ב') לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' ישמעאל, רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, ואמר לו רבי עקיבא ישמעאל טעית בדבר זה וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, תפסו מפני ששם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו.

ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין צב:) מתים שעתיד הקב''ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב''ה לחדש בהן עולמו מה הן עושין הקב''ה עושה להם כנפים והם שטים על פני המים, ופי' הכנפים לבישת הנפש מלאכות והתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בבטול היסודות, וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז''ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו.

ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון, והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו, וכשתסתלק התכלית ההיא לעוה''ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה למה יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל, הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים, ואין הקב''ה רוצה בבטולה אחרי כן, ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי לא היתה היצירה על זה הדמות הפקר וללא טעם, רק לצורך גדול ולטעם נכבד, והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון, והמתקיים יהיה כמקיים בהתיחדו בו, כאשר נאמין אפילו בפשט הכתובים על אדם הראשון שהיה ראוי שיתקיים ויחיה לעד אלו לא חטא בחטא ההוא, ואע''פ שנאמין בחרבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונתחזק אצל הכל באמת, הראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקה בדעת עליון, כענין קירון פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה.

וכן יאמרו רבותינו ז''ל על אדם הראשון ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקדש, אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואמרו עליו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי פניהם של צדיקים לעתיד לבא דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש, ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה הזאת מאיזה צד תהיה המדה הזו, אבל נאמין שהוא כן כי הבורא אותה יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר ושומן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה, וכל שכן חכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו.

עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות ועונשן, ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו גן עדן, ופעמים קורין אותו עליה וישיבה של מעלה, ואחרי כן יבאו ימי המשיח והוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב''ה, והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש, והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות, ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים.

והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשנו, זולתי דעת הרב רבי משה ז''ל שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה''ב שהוא עולם שכולו ארוך ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפן ליראיו ופעל לעבדיו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן.

ובספר האמונות והדעות (סוף מאמר ז) לרב סעדיה גאון כתב: התעסקתי לחקור על סעיפי האמונה הזאת ופארותיה, וראיתי לכתוב ממה שנזדמן לי מהם י' שאלות, ואשיב עליה מהכתוב והשכל והקבלה.

השאלה הראשונה, אם ישאל שואל מי ומי יחיו מן האומה בעת הישועה? אשיב ואומר כל צדיק ובעל תשובה, כי מי שימות מבלי תשובה הוא מהענושים, וכן ראוי בשכל, כי כבר הבטיח הבורא את השב שיקבלהו בכתובים רבים. וגו' והנה נתחייבה תחיית המתים לכל שב, ואני אומר כי מעט הם מבני עמנו שמתים מבלי תשובה.

השאלה השניה, הימותו אחר כן? ואשיב כי לא ימותו, אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא, ובזה ארז''ל מתים שהקב''ה עתיד להחיותם, שוב אינן חוזרים לעפרן.

השאלה השלישית, התכיל אותם הארץ? ואומר שמעת שיצאה אומתינו לבני העולם אלפים ומאתים שנה ועוד, יהיו כמו שנים ושלשים דור, כל דור ק''כ רבבה אנשים ונשים על דרך הקירוב. ואם נאמר אם כלם שוים וכלם יחיו, אין ממלאים מן הארץ כי אם חלק ממאה וחמשים חלק, על שנשים לכל אחד יותר מד' אמה למקומו ולזריעתו ולדרכיו ולבהמותיו. וזולת זה כי כל אנשי הדורות יהיו מאה ועשרים רבבה בשנים ושלשים על הקירוב, יהיה הכל שלשת אלפי רבבה ושמנה מאות וארבעים רבבה, וכאשר נגזור להם מן הארץ מאתים פרסה על מאתים, אשר הם חלק ממאה וחמשים מן הארץ, ונמדוד אותם אמות, בכל פרסה שלשה מילים, וכל מיל ד' אלפים אמה, וכל אמה אשר היא אמתים וחצי ושליש, יהיה לכל אדם רחב במקומו רפ''ח אמות, ואי זה דבר יש בה בזה שיתבלבלו בו החכמים?.

השאלה הרביעית, אם יכירום אנשי ביתם וקרוביהם מן החיים? ואומר כי הנביאים והרועים והנסיכים כשמתחייב שיכירום בני האדם, יתחייב לעומת זה שיכירו קצתם את קצתם ושיחובר כל אדם אל שבטו, כאשר הוא מבואר בסדור השבטים בספר יחזקאל וזולתו. (ובספר אמונת התחיה [פ''ח]

כתב: ומה מאוד יהיה גדול שמחתם במה שיהיו מכירים את בניהם אף הקטנים מה שמתו בחייהם בדמותם וצלמם כמו שהיו בעט פטירתם כמו שנאמר (מלאכי ג) והשיב לב האבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי מתחלה יכירו האבות את בניהם ולא עוד כי בזכותם של בניהם זכו אמותיהם לתחיה בשכר שהעירו את בניהם בכל יום לתפלה ולתלמוד תורה, ויוסיפו מעלה על מעלתם ויהיו שולטין בכל טוב הנצחי שוה בשוה עם בעליהן, ועוד שאמרו במדרש רבה שתחיותם יהיה בזכות מצות הכנסת אורחים וכן מצינו גבי אלישע שברך אותה וחיה).

השאלה החמישית, מי שימות מהם והוא סומא או מבוטל מאבריו או בשאר הפגעים והמומין מה יהיה מענינו? ואומר, שיחיה תחלה במום ההוא עד שיכירוהו בני אדם שהוא הוא, ואחר כן ירפאהו הבורא ותהיה אות גמורה, כמ''ש רז''ל עומדין במומן ואחר כן מתרפאין, ועל כן הקדים אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכבר אמרו אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם (ישעיה לה ה ו).

השאלה השישית, אם יאכלון וישתון וישאו נשים? ואומר כן כמו שבן הצרפית אשר החיהו הבורא על ידי אליהו, ובן השונמית על ידי אלישע, אכלו ושתו, ויתכן שנשאו נשים.

השאלה השביעית, איך יעתקו אל העולם הבא (מימות המשיח אל נעימות העולם הבא) [הערת מחבר: נראה לומר, עולם הבא דהיינו הזיכוך אשר יהיה בתחיית המתים] אשר אין בו אכילה ולא בעילה וכבר נהגו בם בעולם הזה ויחיו? ואומר, כמו שנהג משה רבינו עליו השלום האכילה והשתיה והבעילה ועמד בלעדיהם ארבעים יום בהר סיני שלשה פעמים וחיה, כמו שכתוב בתורה.

השאלה השמינית, כיון שהמהויים בימי הישועה הם מונחים לבחירתם בעבודה, שמא יבחרו במרי (מרידה) ולא יחיו בעולם הגמול? אשיב בזה, שמשיבים כל עמנו המון המאמינים בענין הצדיקים בעולם הבא, כיון שהם בוחרים בעבודה ולא במרי שמא יבחרו במרי? ואומר, כי היודע מה שהיה קודם שיהיה, לא הבטיח הצדיקים שבעולם הבא בגמול המתמיד אלא לדעתו, שהם בוחרים בעבודה ולא במרי, כן אומר אחר שהוא יודע מה שיהיה, לא הבטיח תחיית המתים לצדיקי ישראל, עד שידע כי בימות המשיח יבחרו בעבודה לא במרי.

השאלה התשיעית, אם יש להם על העבודה ההיא אשר בימות המשיח גמול? ואומר כן, כאשר יש לצדיקים בעולם הזה גמול עבודתם, כן יהיה לאנשי ימות המשיח גמול על עבודתם, שלא יתכן שתהיה עבודה שאין עמה גמול. וכאשר יש שם לצדיקים תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמים, כן מה שיעשו בימות המשיח תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמות.

והשאלה העשירית, על העם אשר בהם הישועה בחייהם, מה יהיה מענינם? וכן הילודים בזמן הישועה? ואשיב, בעבור שהכתוב לא דבר בזה ולא רבותינו לא קבלו בזה קבלה, נחלקו בזה על שלשה דרכים.

יש מי שאומר שאין מתים כלל, ונתלה באמרו (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח.

ויש מי שאומר ימותו ויחיו כדי להשתוות עם המחויים ההם.

ויש מי שאומר יחיו שנים רבות וימותו, ולא יחיו עד העולם הבא.

ולבי נוטה אל זה המאמר השלישי, מפני שלא מצאתי תחיית המתים הובטחה בימי הישועה, אלא למי שהיה בגלות. ולא ראיתי להוסיף על זה דבר מלבי, כל שכן שהעלה בתחיית המתים אשר מתו בגלות, היא שלא תמנע מהם זאת הישועה הגדולה, אבל מי שראה אותה מן החיים והישרים, כבר הגיע לחפצו. אך ימיהם יהיו ארוכים, כגון ארבע מאות שנה וחמש מאות שנה, עד שיהיה המת בן מאתים בדור ההוא, כמו שמת בדור הזה בן עשרים, כמו שאמר (ישעיה ס''ה כ') כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל. ומי שחטא על בני אדם והוא בן מאה שנה יקולל. ע''כ.

ובספר ספר השם (עמוד מ) לר' אליעזר בן יהודה מגרמיזא כתב וז''ל: לעתיד לבא בדור ראשון של משיח מ''ה שנה נוהגים קרבנות, אבל בדור שני שאחריו נשכחות הצרות הראשונות, ובדור הראשון של משיח ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (שם סו, כד), ואז אין מזל ואין כוכב ולא תעלינה על לב מעשה כשפים ושדים, וביום שיבטל מעשה כשפים ומעשה שדים והשבעות יבטל יצר הרע ואין עון בעולם ואין צער בעולם, ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד (זכריה ג, ט), ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנידה (שם יג, א), כי יחיו המתים בראשונה שבימי משיח ולא יזדווגו אלא הראויות.

איש שהיו לו שתי נשים למי מהן יזדווג בתחיית המתים?

איש שהיו לו שתי נשים בזה העולם ואחת צדקת והוא רשע או אינו ראוי לה, או היא אינה צדקת כנגדו שהוא מאד צדיק ויש לו צדקות, הלא כמוהו בתחיית המתים תזדווג למי שהוא צדיק כמוהו אע''פ שהיתה בזה העולם לאחר, ולא יזדווג אשה אלא לאיש הראוי לה, וכן אשה לאיש הראויה לו אע''פ שהיתה בזה העולם אשת איש ויחיה האיש והאשה כי המיתה מפסקת. הצדיק רואה שהאשה לצדיק אחר ולא יהיה איבה בלבו. אבל כגון צדקות שהיו טובות לבעליהן כגון אמהות לאבות לא יהיו לצדיקים שבאותו הדור, וכן כל אשה שהיא טובה שהיתה טובה לאשה כחפצו, ולא תהיה לאיש אחר, אע''פ שאומר הכתוב (דברים כד, ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, אעפ''כ ראובן שלקח לאה ומת ראובן ולקחה שמעון, לתחיית המתים אם שוין למעשה ראובן ושמעון לא יהיה יצר הרע, אלא כאשר יהיה נגזר יתן הבורא בלב האיש אהבה לאהוב הראויה לו ובלבה הראוי לה והיופי כנגד הראוי לה, ולא יהיה לו יצר על אשה אחרת ולא לאשה על איש אחר. (הארת המחבר: ראה על זה בחזון עובדיה אבלות עמ' תח).

ואת רוח הטומאה אעביר מעשה שדים וכשפים ויצר הרע, ולפיכך אין חוטא ואין קרבן, ועולה על הרהורי הלב שנאמר (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם, אף בלב עולות תפעלון (תהלים נח, ג), והביא עולות מספר כולם וברכו בלבבם, ובכל עת מטיבין להם בכל עת מעת שלפניו כמעשה ניסים ויביאו תודה ויודו ויחזיקו טובות וישמחו בכל הטובות. זהו שנאמר (ישעיהו סה, יח) כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ'', ואין יצר הרע ואין צרה, ועתידה אשה שתלד בכל יום לא מאותם נשמות שבגוף, שאותן נשמות כבר כלו קודם שבא בן דוד, ועליהם נגזר יצר הרע, אלא נשמות חדשות שעליהם אמר (בראשית א, כו - כז) נעשה אדם בצלמנו, ויברא אלקים את האדם בצלמו, אותם שעתידין להיות בצלם אלקים כמו אדם הראשון, ולעתיד אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פב, ו) שלא ימותו לעולם, זהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד). ע''כ. וראה על זה בשו''ת יביע אומר (ח''ז חיו''ד סי' מ).

מאיזה דור יקומו בתחיית המתים ?

ובספר ישועות משיחו (חלק שני, העיון השלישי - פרק י''א) כתב ''ולא החיים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם שגנוזים בעפר'', רוצה לומר שלא יהיה תשועתו בלבד לאנשי דורו החיים כי המה מעט יהיו ונער יכתבם, אלא מפני שתסמך תחיית המתים לקיבוץ גליות, וכאלו כל אנשי הגלות יקומו ויזכו לתשועת ה' ובנין ירושלים כמאמר הנביא (ישעיה סו, י) ''שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'', ועל המתים בגלות אמר ''אלא אף אותם שגנוזים בעפר''.

''ולא המתים בימי בלבד יושעו אלא אף אותם המתים שמתו מימות אדם הראשון ועד עכשיו'', ר''ל שלא בלבד יקומו מתי הגלות לתת להם נחמה מהצרות שסבלו בו אלא אף אותם שמתו קודם לכן מימי אדם הראשון יקומו ג''כ.

וכן כתב שלא יהיה תשועתו בלבד לאנשי דורו החיים כי המה מעט יהיו ונער יכתבם, אלא מפני שתסמך תחיית המתים לקיבוץ גליות, וכאלו כל אנשי הגלות יקומו ויזכו לתשועת ה' ובנין ירושלים כמאמר הנביא (ישעיה סו, י) ''שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'', ועל המתים בגלות אמר ''אלא אף אותם שגנוזים בעפר''. ע''כ.

ובספר אגרות הרמ''ה (לרבנו מאיר הלוי בעל היד רמה) (סימן מו) כתב שאין לומר שאחרי חיות הגופות לעוה''ב ימותו שנית, שאם אתה אומר כן אין זה עולם שכלו ארוך, והכל מודים שחיי עוה''ב אין להם הפסק ולא גרעון. ועוד שהרי אמרו חכמים לענין פרעון שלהרשעים שהוא לעוה''ב בגוף וגויה שאין לו הפסק, כמאמרם (ר''ה) יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואִשׁם לא תכבה וכו' ולא עוד אלא שגיהנם כלה והם אינם כלים שנא' וצורם לבלות שאול, והדבר ידוע (סנ' ק' רע''ב וש''נ) שמדת הטובה מרובה ממדת הפורענות. ועוד שהרי אף על המתים שחיים בימות המשיח אמרו חכמים שאינן חוזרים לעפרם, ואין צריך לומר על המתים שחיים לעוה''ב הנקרא עולם שכלו ארוך.

ועוד אם תאמר שיש מיתה אחר חיי העוה''ב אותם מתים עצמם שאמרו חכמים שחיים בימות המשיח ואין חוזרין לעפרן מה תהא עליהם ואי אתה יכול לומר שיש להם זמן קצוב, שהרי אמרו (סנה' צב א) מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימין. והקדוש ברוך הוא אין לו זמן קצוב. אבל לעתיד לבא מה הוא אומר בלע המות לנצח.

וראיה נמי ליום הדין שאינו אלא בתחיית המתים ממה ששנינו (אבות ספ''ד) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון. הא למדת שתחיית המתים היא תחיית הנפשות והגופות כאחת שהרי אמרו הילודים למות והמתים להחיות, ונמצא שאין עמידת הנפשות בגופות קרויה מיתה ונמצא שתחיית המתים אינה יציאת הנפש מן הגוף אלא חזרתה לגוף אחרי הפרדה היא הנקראת תחיית המתים שהרי אמרו הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לומר שאחרי הולדם הם מתים ואחרי מיתתם הם חיים ואחרי חייהם הם נדונין.

ובספר באר שבע לרבי יששכר בער בן ישראל לעזער זצוק''ל (על מסכת סנהדרין צ.) כתב: לשון ''עולם הבא'' הנזכר בכל הגמרא, לא נאמר בשוה על מדרגה אחת, כי לשון ''עולם הבא'' כולל הרבה מדרגות חלוקות זו מזו, אחת גדולה ועליונה יותר מחברתה, ובזמנים נפרדים ורחוקים זו מזו כמו שיתבאר. והעולם הבא הנזכר כאן במשנתנו הוא מדרגה למטה הימנה, הרבה מאד ממדרגת העולם הבא הנזכר גבי רבי חנינא בן תרדיון ורבי עקיבא, ובכל הנך דוכתי, שהיא המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה, הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים באחרונה, שלא יזכו אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים, כמו שאמרו בב''ר (עי' תענית ט, ב) גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ונ''ל שאין רצה לומר שלא יהיה תחיית המתים כלל כי אם לצדיקים גמורים בלבד, שהרי במשנתנו קתני אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה כו', ובגמרא קאמר ועל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, משמע בהדיא אבל מי שאינו כופר בתחיית המתים יש לו חלק בתחיית המתים אע''פ שאינו צדיק גמור.

אלא רצה לומר המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים באחרונה, לא יזכו אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים, אבל העולם הבא הנזכר כאן במשנתנו היא מדרגה אחת למטה הימנה, שעליה אמרה במשנתנו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בין לדעת הרמב''ם (בפירוש המשניות, ופ''ח ה''א ב' מהלכות תשובה) וסייעתו שפירשו עולם הבא מיד אחר פטירת האדם והוא עולם הנשמות, ואין לגוף בו חלק כלל והוא הנקרא גם כן בדברי רבותינו ''גן עדן'', בין לדעת הרמב''ן (שער הגמול פרק י') וסייעתו שפירשו שעולם הבא לחוד וגן עדן לחוד, כי גן עדן הוא עולם הנשמות אשר יזכו בו הצדיקים מיד אחר פטירתן, ועולם הבא הוא עולם שיתחדש אחר התחיה שהצדיקים יחיו ויתעדנו בו בגוף ונפש בלא אכילה ושתיה, ואשכחן עוד עולם הבא שלישי דהיינו לימות המשיח כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (קיא, ב) ודם ענב תשתה חמר (דברים לב, יד), אמרו לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון כו'. וכתבו התוספות שם בסוף הפרק (קיב, ב ד''ה דור) דהיינו לימות המשיח, וכן פירש רש''י לקמן (קי, ב ד''ה ת''ר) הא דתניא עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא היינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות כו'. ועוד אשכחן עולם הבא שיהיו בו עולות וזבחים ועליית רגלים וינהגו כל המצות בארץ ישראל כמו בעולם הזה, כמו שאמרו בפרק קמא דערכין (יג, ב) כנור של מקדש ז' נימין ושל ימות המשיח ח' ושל עולם הבא י' שנאמר (תהלים צב, ד) עלי עשור. ובפרק בתרא דזבחים (קיח, ב) חופף עליו כל היום (דברים לג, יב) אלו ימות המשיח, ובין כתפיו שכן זה העולם הבא, ותו לא מידי. כן נ''ל.

לולא שאין אני כדאי להכריע לא הייתי אומר לא כדברי הרמב''ם ולא כדברי הרמב''ן ז''ל, אלא העולם הבא הנזכר כאן במשנתנו, הוא מדרגה אחרת הבאה לו לאדם תיכף אחר תחית המתים בימות המשיח, קודם שתבא אותה המדרגה שפירש הרמב''ן בלשון עולם הבא, והוא בזמן שהאבות יירשו ארץ ישראל ויתנו ישראל תרומה לאהרן הכהן, ויהיו עולות וזבחים ועליית רגלים וכנור של מקדש, ויהיו נוהגים כל המצות בארץ ישראל כמו בראשונה בעולם הזה, ועל זה אמר הפסוק ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, דהיינו ארץ ישראל כפשוטו, ורצה לומר עם כל הגדולה והכבוד המפורש שם בישעיה בפרשה זו, ואז תהיה הסעודה וכוס של ברכה של דוד המלך שזכרו רז''ל (פסחים קיט, ב) והכל כפשוטו. ועל זה הזמן אמרו לקמן (צב, א) כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה זוכה ומנהיגם לעולם הבא כו', וכל זה תכף לאחר תחיית המתים. ואותה מדרגה שהזכיר הרמב''ן ז''ל בפירוש עולם הבא, היא תבא זמן רב אחר תחיית המתים, ועליה אמר רב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו', והוא בזמן שלא ינהגו עוד המצות. אבל המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה, לא ישיגו הצדיקים כי אם באחרונה, אחר שיעבור זמנם של כל אלו מדרגות שהזכרנו, ולכן אמר מזומנין לחיי העולם הבא, על שם העתיד לבא באחרונה. וגדולה מזו פירש רש''י לקמן (קי, ב ד''ה ת''ר) גבי הא דתניא עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, דהיינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות כו', א''כ כל שכן שנוכל לפרש עולם הבא הנזכר כאן במשנתנו במדרגה גדולה ועליונה הרבה יותר הימנה, דהיינו אחר תחיית המתים, שהאבות יהיו יורשין ארץ ישראל וישראל יתנו תרומה לאהרן הכהן, וינהגו כל המצות כמו בראשונה בעולם הזה. ע''כ.

אם יש גן עדן בשביל מה צריך תחיית המתים מה התכלית?

ובפירוש רקאנטי לר' מנחם ריקאנטי (ר' מנחם כל ימיו התפלל להשם שיפתח שכלו הגס ובסוף ימיו נפתחו לו כל מעיינות החכמה והחל כותב פירוש על התורה ולא הספיק לסיימו ולפני שהשלים פרשת זאת הברכה עלתה נשמתו לגנזי עדן) על התורה ספר בראשית פ''ג. כתב כך:

אמנם על דבר אחד יש לדקדק, אחרי שהם באותו תענוג הגדול (הצדיקים בגן עדן) למה ישובו לתחיית המתים לגרעון הגוף? ובאמת בזה צריך ישוב הדעת כי לא על חנם הוא.

ויש לומר מפני שאין אדם בעולם שלם במעלת התורה והמצוה, ישיב אותם הקב''ה בעולם הזה כמתחלה בביטול יצר הרע, ויחיו בו שנים ארוכות וישלימו חוקם ויקיימו עכשיו מה שלא קיימו קודם לכן, וראיה ממשה רבינו ע''ה כי היה תאב ליכנס לארץ כדי לקיים מצות הנוהגות בה, כל שכן לשאר בני אדם. ותשובה זו טובה להמון העם.

אמנם על דרך סוד החכמה הפנימית יש בו ענין נפלא, והוא כי כבר ידעת כי העולם הזה נמשך בו סוד זוהמת הנחש שבא על חוה, ובסבת הזוהמא ההיא נקנסה מיתה לאדם וזרעו, כי בראות השם יתעלה משך הטומאה המתפשטת בעולם תמיד, כוונתו לכלותם ולהתיש כחם, ומפני כך הגופים כלים ונפסדים ואין להם קיום, וכשתכלה הזוהמא ורוח הטומאה תעבור מן הארץ, הנה השם יתעלה יחדש עולמו בלתי זוהמא אחרת, ויקיץ שוכני עפר בכחו וסבתו קדושים משרתי עליון, וישמח ה' במעשיו כמו שהיתה כוונת הבריאה בתחילה, שעדיין לא באה לפועל אפילו יום אחד, שנאמר [תהלים מט, יג] ואדם ביקר בל ילין, כמו שייסד הפייט ויכון עולם על מליאותו, כי על כל פנים לא היתה כוונת הבריאה לבטלה רק עתידה לצאת לפועל.

וכן יש אומרים גם בעץ החיים כי לא נברא לבטלה, רק יאכלו ממנו אנשי התחיה ויחיו לעולם, וכן מצאתי בברייתא דרבי יוסף בן עוזיאל ע''ה. ודוגמא לדבר מצינו בארץ ישראל בהיותה בתחלה תחת המשכת סבה אחרת בסוד שבעה עממים שהם סוד הערלה והטומאה, ואחרי כן העבירה מלפניו ולא היה שולט בה זולתו והנחילה לגוי אחד מיוחד לעבודתו. סימן לדבר תכסיסי המלך יתברך ויתעלה, אחר הרוח רעש ואחר הרעש אש וגומר [מלכים א, יט, יא], עד דממה דקה. כענין זה היה העולם תחת ממשלת סבות אחרות והמשכת רוח טומאה וערלה, עד עת בואו יתעלה ביום הדין וישיב הצדיקים וישמחו בממשלתו ויתקן העולם באחדות שלימה, ואזי מעלתם בזה העולם במקום אשר ראו מתחלה חשך יראו אור גדול, יהיה יי' אחד ושמו אחד. ע''כ. וכתב הרקנאטי כדעת הרמב''ן שהעולם הבא יהיו בו הנשמות בגוייתן והיא הנקרא תחיית המתים.

ובספר תולדות יצחק (לרב יצחק ב''ר יוסף קארו אחיינו של מרן ר' יוסף קארו) כתב על הפסוק (דברים פרק לב, ד) ''הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא'' נראה לי טעם לכפל הפסוק, לפי שיש חמש עולמות ובכולם הקב''ה ישר,

האחד העולם הזה, ואמר אף על פי שתראה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו תמים פעלו, ולזה אמר תמים לשון רבים ולא תם שהם שתי פעולות,

השני עולם הנשמות שמת האדם, ומוליך למקצת אנשים לגן עדן ומקצתם לגיהנם כל דרכיו משפט, וטעם כי לפי שצדיק ורע לו אינו עול, אם נצרף עולם הנשמות עם זה העולם כי שם שכר הצדיק שלם, ובעולם הזה נותן לו עונש עבירה שעשה, אם כן הטעם שתמים פעלו בעולם הזה הוא, לפי שכל דרכיו של עולם הנשמות משפט אמת ושם יתנו לו שכר, וכן ברשע וטוב לו תמים פעלו, לפי שדרכיו משפט בעולם הנשמות שיענישו לו שם, וזה על דרך משפטי יי' אמת צדקו יחדיו [תהלים יט י], צדקו בשתחבר משפטי העולם הזה עם משפט העולם הבא, ועם עולם המשיח שאנו מצפים לו אל אמונה, ובזה נופל לשון אמונה, ולפי שאחר התחיה ידין אותם הקב''ה וישארו מהם קיימים בגוף ונפש כאליהו, וזה נקרא עוה''ב והוא עולם החמישי, ויש שימות ויהיה לדראון עולם, אמר כנגד מי שימות צדיק וכנגד מי שיהיה חי לעד וישר הוא, ולזה אז''ל פלוני מזומן לחיי העולם הבא אף אחר שמת. ואלו החמשה עולמות תקנו עליהם אין ערוך לך יי' אלהינו בעולם הזה הנה עולם אחד ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא,

בכאן כלל עולם הנשמות ועולם שאחר התחיה אפס בלתך גואלינו לימות המשיח הוא עולם שלישי, מי דומה לך מושיענו לתחיית המתים מי יחיה מי לא יחיה, ולזה נהגו לאומרו בצדוק הדין של המתים, לפי שהוא צדוק הדין לחמש עולמות שכלם יעברו על אותו המת. עוד אומר שאלו הפסוקים הם הקדמה לכל הששה חלוקות, וזה לפי שהאומה תהיה רעה לאחת משלש סיבות. הראשונה בעבור המלך שהוא רשע כירבעם ומלכי ישראל הרשעים שהם מחטיאים את ישראל, או בעבור שתורתו רעה כדתות עובדי ע''ז, או שהיא מצד עצמה רעה, אם התורה יערוף כמטר לקחי שנותן חיים לעולם כמו המטר, אם המלך כי שם יי' אקרא הצור תמים פעלו, וא''כ לא נשאר הרוע אלא מצד עצמם, שחת לו לא בניו מומם, מום מצד עצמם. ע''כ.

באיזה שלב יהיה התחייה מימות המשיח ?

וכן כתב רבנו בחיי (בראשית ב טו) ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא,

ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה ובספר דברים (פרק ל) כתב שסמך לפרשת הגאולה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ומזה אמר שלמה (שיר ח) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, שש שנים על מאתים, וגלה לך כי זמן תחיית המתים מאתים ושש אחר ביאת שלמה, כלומר ביאת המשיח שהוא מזרע שלמה, והנה סמיכות מלת ראה רומז אל הזמן הסמוך.

ובפירוש אמרו כן אין בין העוה''ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד. ותוספת הוא''ו לרמוז כי האלף הששי ינהוג מנהג ששת ימי המעשה, וסמך לו מיד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, להודיע כי בו יהיה תחיית המתים, ומזה אמר את החיים ואת הטוב, כי באותן החיים יזכו אל הטוב הצפון, ורצה לומר כי מעולם התחיה יעתק אל העולם הבא שהוא הטוב הצפון, וזהו שאמר את החיים והוא תחיית המתים, ואת הטוב הוא העולם הבא שאחר התחיה שעליו נאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואת הרע זה נאמר על כת הרשעים שתהיה תחיה שלהם לרעתם, והיו דראון לכל בשר, כענין שכתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.ע''כ.

ובספר חיי אדם (חלק א כלל י) אמרו חכמים שעמי הארץ שאין להם שום חלק בתורה ואינם מחזיקים ביד לומדי תורה, אף על פי שיש בהם מצות ומקבלת נשמתם שכר בגן עדן כפי שראוי להם, אבל גופם אינו עומד בתחיית המתים, שנאמר [ישעיה כו, יט] כי טל אורות טליך, מי שיש בידו אור תורה, אור תורה מחייהו [כתובות קיא, ב] ועוד אז''ל [מנחות צט, ב], תורה ניתנה במ' יום, ונשמה נוצרה במ' יום. כל המשמר תורתו, נשמתו משתמרת. וכל שאינו משמר התורה, אין נשמתו משתמרת, (אינו רוצה לומר שמת, אלא שהנשמה מסתלקת ממנו ולא נשארה בו אלא נפש בהמית). תנא דבי ר''י משל לאדם שמסר ציפור דרור לעבדו, אמר כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה אלא נשמתך אני נוטל ממך [מנחות שם], ע''כ.

והרמב''ם כתב (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה טז) שבת שחלה להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות קורין באותה שבת ''ראה אתה אומר אלי'' ומפטירין בפסח ''העצמות היבשות''. ובהגהות מיימוניות כתב בשם הטור בשם רב האי ששמע מפי חכמים כי תחיית המתים עתיד להיות בניסן ונצחון גוג ומגוג בתשרי ולכך מפטירין כך.

ומרן בשולחן ערוך כתב (יו''ד סי' רסג סע' ה) תינוק שמת, קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים.

וכן כתב (שם סימן שעו סעיף ד) עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר (או לאחר שהפך האבל פניו מן המת), חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות, ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא, ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים, ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים. וכתב הש''ך: תולשים עפר ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם, על דבר ''ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ''.

ובספר מאור ושמש לר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין (בראשית פרשת ויחי) כתב באדם יש עצם קטן הנקרא לוז שלא נהנה מעץ הדעת, לפי שאין לו שום הנאה ממאכל כל ששת ימים - רק מסעודת מוצאי שבת, כידוע. והוא חי לעולם, וממנו יהיה תחיית המתים לכל הגוף לעתיד לבוא, ויהיה כחומר לעיסה, כמובא בזוהר הקדוש (ח''א סט א).

ובחידושי הריטב''א (מסכת נדה סא:) כי מה שאמרו מצות בטלות לעתיד לבא היינו שלא יהו חייבין לעמוד בהן, אבל מכל מקום יש מצות קדושות כעין תפלין שינהגו בהן מעצמן מפני שלימותן ותפארתן לא בדרך חיוב, והרי אבות הראשונים לא היו חייבין אלא בשבע מצות וקיימו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין כדאיתא בהגדה (יומא כ''ח ב'), ואי זה זמן ראוי לתת תפלין על הראש ולהקרא שם של הקב''ה עלינו כזמן תחיית המתים.

מה שנהגו במצרים להוליך עצמות לירושלים אם יפה הם עושים?

בשו''ת הרדב''ז (ח''ח חיו''ד סימן קצז) נשאל על מה שנהגו במצרים להוליך עצמות לירושלים אם יפה הם עושים?

וענה תשובה שיפה הם עושים להעלותם לירושלים, שקבלה בידינו שאין תחיית המתים אלא בעמק יהושפט ושם ירדו הנשמות לגוף, ונמצא ניצול מגלגול מחילות, ואפילו מתי ארץ ישראל לא יקבלו הנשמות אלא שם, אבל צריך ליזהר שלא ישאר מהמת כלום, שאם ישאר ממנו אבר הרי הוא מעוכב עד שיתגלגל ויבא, ואם מותר לפנותו כדי לקברו עם אבותיו, שנוח לו לאדם לשכב עם אבותיו, (עיין ש''ע יו''ד סימן שס''ג סעיף א') כל שכן וקל וחומר להעלותו לירושלים, שודאי נוח לו ולנשמתו, אפילו בלא תנאי יפה הם עושים, וצריך להוליך עמו גם עפר תבוסתו שלא ישאר שם כלום, ואז מותר לתת מת אחר לתוך הקבר. ע''כ.

ועתה יצא ספר חזון עובדיה אבלות ח''א למרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף שליט''א וכתב שם (דיני פינוי המת מקברו ה''ו) בדבר השאלה שנשאל מאת ראש ועד העדה הספרדית בירושלים, אם מותר מצד ההלכה להעלות לירושלים את עצמות השר המרומם רבי משה מונטיפיורי ועצמות רעיתו יהודית הקבורים בלונדון, לקוברם בהר הזיתים בירושלים, והעלה שמותר ומצוה להעלותם ולקוברם בירושלים. ע''כ.

ובשו''ת מעין אומר (ח''א פ''ה סי' קיא) אמר מרן הגר''ע יוסף שליט''א שאדם שאינו מאמין תחיית המתים לא מצטרף למניין לתפילה קדיש וכו'.

האם צריך לקבור את השיניים בשביל שיהיו עמו גם בעת תחיית המתים?

וכן כתב (שם דיני קבורה הל' יב) מי שנשרו לו שיניו, אין צורך מן הדין לקבור אותם, אולם כמה צדיקים נהגו לשמור אותם במקום מיוחד, ולצוות לקוברן עמם, ויש לעשות כצוואתם, ומכל מקום אם בחייו נאבדו ממנו איזה שיניים, אין לחוש לזה כלל, וע''ע בספר גשר החיים (עמ' קמו).

האם תחיית המתים הוא מעשה נסים או ממדה ששם הבורא יתברך

מתחילת הבריאה בטבע.

בשו''ת הלכות קטנות (ח''א סי' קלח) נשאל האם תחיית המתים הוא מעשה נסים או ממדה ששם הבורא יתברך מתחילת הבריאה בטבע? וכתב: כבר הוכחתי בספר צרור החיים שלי בחלק מות ישרים שיש תחיה טבעית וניסית אשר ימות בעתו בתשובה ויקבר כמו שיצירתו טבעית (בגזרת הבורא) גם תחייתו טבעית (בגזרת הבורא) כי כשם שהיה מן העפר כך יציץ מריח מים.

והתחייה השנית היא לאותם אשר לא נתנו לקבורה שצריך לעשות עמהם נס להחיותם (כמו שכתוב אמר ה' מבשן אשיב וכו' שדרשוהו רז''ל [גיטין נז] על הנטבעים בים ושאוכלים אותם חיות השדה) אותם ודאי צריכין הם לנס יותר גדול כמ''ש בספרי הנזכר קחנו משם כי טוב הוא. ע''כ.

ומעתה נביא דברי ספר אמונת התחיה (פ''ב והלאה) שכתב וז''ל: דע כי אף שיקומו כולם בתמונתם כמו שהיו בעולם הזה, ועם כל זה תואר צורת גופם לא כמו שהיו בעת פטירתם מדוכה מחולאים רעים וחושך מראיהם, אלא הקב''ה יחדש וילבין גופם כאבן ספיר, כי הנשמה נזדככה למעלה גדולה בגן עדן אלקים, לזאת בעת ירידתה אל הגוף היסודי צריך להיות הגוף נקי, וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת וירא, אמר ר' לוי הנשמה בעודה במעלתה ניזונת באור של מעלה ומתלבשת בו, וכשתכנס לגוף לעתיד לבוא, באותו האור ממש תכנס ואז הגוף יאיר כזוהר הרקיע, וזהו מה שנאמר בדניאל (פרק יב פסוק ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד.

ועתה בן אדם זכור כי ביתך הקטן הוא גופך הקרוץ מחומר יסודי, עם כל זה לעתיד בימי התחיה מוכן הוא להיות בית אכסניא לבת מלך היא הנשמה הרמה במעלתה, אשר כמה שנים זכתה למעלה נכבדה לחסות בצל אל תחת כנפי השכינה במלון פלטרין בין החיות והשרפים אשר בגן עדן אלקים בלבוש הוד והדר, לזאת התקן עצמך בפרוזדור העולם הזה בכל כחך כל ימי חייך ותראה לתקן אותה בכל האפשרי בכל האופנים, ושמור אותה בשמירה יתירה משמרת למשמרת בל יהיו פרוץ ונשבר,

דלתות ביתך המה כלי הדיבור, יהיו סגורים מעט בל יהיו פתוח בלשון הרע ורכילות ומלשינות שקר בלי חוק, ויהי הפרוץ מרובה על העומד, קול הפעמון בל ישמע ממעל לדלתיך לדבר ח''ו על האגדות ומדרשי חז''ל.

ועל ארובות ביתך המה העינים תתלה עליהם מסך ווילון יפה כפי המנהג בל יסתכלו במה שאסרו חז''ל.

ונקבי ביתך המה האוזניים תסתום ביתדות, המה האצבעות בל יכנס בהם רוחות רעות לשמוע דברי ליצנות וניבול פה.

ותנור ביתך העומד באמצע הבית הוא הלב אשר הוא באמצע הגוף ונותן חיות לכל האברים וכולם תחת ממשלתו, בל יהי בו שברים ויפוח להבו לחוץ מרוב חום הגאוה אשר נמצא בו כי תועבת ה' כל גבה לב.

וטהר את רצפי האדמה מרפש, המה דעות משובשות וחקירות שונות,

כותלי ביתך תנקה מאבק המה ריבית ואבק ריבית,

כי אם נמצא בביתך מדות רעות אלה תגרום את ביתך הגופני הנקרא בית כמו שנאמר בקהלת (פרק יב פסוק ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, ודרשו חז''ל זה הגוף.

מדוע לא יברא הקב''ה גוף אחר חדש בתחיית המתים? אלא יחיה את הגוף הישן

ודע שמה שיהיה התחיה ממעט השארת הגוף אף שבאמת הש''י שהוא בעל היכולת וברא את העולם יש מאין, יש לו יכולת לשנות הטבע לעשות בו כרצונו, אמנם אם היה מחדש הגוף מתחלה להקימו גוף אחר, נמצא יהיה נברא מחדש כמו אדם הראשון שנברא מעפר, והגוף שנתהוה עתה מחדש אינו הגוף שסבל יסורי עולם הזה, וצער המיתה, ואין הקב''ה מקפח שכר כל בריה כי הגוף אשר היה כלי ונרתיק לנפש כמה שנים ואף הנפש עיקר והגוף טפל לה אמרו חז''ל מצילין תיק הספר עם הספר, ואחר שהגוף שהיה תיק כמה שנים להנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד ועל ידי הגוף נעשה אורה לנפש כי קיימו התורה והמצוה יחד והיו דודים זה לזה הרבה שנים וכל מה שהנפש זוכה במעשי המצוות זכה גם הגוף עמו ועל ידי שניהם הוציאו הכל לפועל ושותפים שקולים המה, לזאת אם לא יהיה חלק בשכר המיועד יהיה ח''ו עושק במשפטו ולקתה מדת הדין.

וכן שגם הגוף והנשמה אשר היו שותפים כמה שנים כמה צרות סבלו יחד בחיים בעולם הזה ומים רבים צפו על ראשם, וכל שכן הגוף העני כמה יגיעות היה לו בעולם הזה והחובות ידוע שנפרעין מבין שניהם, כמו שידוע לנו שמרכיבים בגוף עם הנשמה תיכף אחר הפטירה ונדונין יחד ואחר זה עולה הנשמה לקבל הריוח הגדול בגן עדן והגוף אשר ירד למטה בכור המצרף באדמה לכמה שנים מחמת חטא אדם הראשון כי האבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה ואין ביכלתו לקבל עתה הריוח ומוכרח לירד ממעלתו ויופסד, ואח''כ יעלה למעלה כמו בחיטה הנזרעת, שאם ירצה שתוליד עוד כמותה בתחלה תזרע ותפסד.

ומעתה שמוכרח כן ואם השכר העתיד יהיה רק לנפש לבד ישתומם ויחרד כל איש הישראלי היתכן, כי איך יטול אחד כל הריוח והשני הוא הגוף ילך לו בפחי נפש בלי שום שכר אשר היה מצפה ומקוה על זה כמה שנים בביתו הקטנה היא הקבר.

ולכך היתה החכמה בעצם זה ליוצרו מתחילה מיסוד פשוט שאינו נפרד כי אינו מורכב, ונמצא שיעמוד אותו הגוף עצמו ממנו אשר סבל צער העולם הזה והמיתה וגם עשה המצוות בחיים ולא יקופח שכרו של הגוף שהוא העיקר בכוונת הבריאה, והקיום הנצחי יהיה בגוף ונפש לקבל השכר יחד מתעדנים מאור התורה והמצוה כי לא יעכב אז בהם הגוף בעבור גשמותו כי אז יהיה הגוף גשמי דק וכשם שהשם יתברך נתן חוש הטעם באכילה הגשמית הוא יתן לעתיד חוש הטעם באכילה רוחנית ויהי הנאתם עוד יותר מה שהיא הנאת קיבול זיו השכינה, וזהו מה שרמזו חז''ל בלשונם הטהור שהצדיקים יהיו נזונים מזיו השכינה.

ועתה בן אדם דע וראה כמה מעלות טובות לצדיקים אשר קנו שלמותם במעט השנים אשר היו בעולם הזה, שזכו שאין רימה ותולעה שולטת בם בקבר ובשרם ישכן לבטח ושפע טל יורד עליהם מלמעלה בקבר, ומה שמובא בירושלמי כתובות שרבנו הקדוש צווה להיות ארונו נקוב, ופירש הרמב''ן שהדף התחתון בארון יסורו בעת קבירתו כדי שיהיה מוטל על הארץ ולא יהיה נסר מפסיק, כי ידוע שכל זמן שהגוף אינו נרקב יש לנשמה צער ומתוח הדין הוא, כי רבי לרוב ענוותנותו חשב עצמו לאיש מלא חטאים ובקש שיכופר ברקבון גופו להפטר מן הדין ולכך צווה שיהיה גופו מוטל באדמה מבלי הפסק נסר כדי שיהיה נמהר להבלות ולרקב, אולם באמת כי אין רימה שולטת בו, וכל זה בא להם מחמת עסקו בתורה.

ועוד אמר ר' אלעזר: רמז שבאותו שעה שיקום האדם מן העפר לא ישכח תורתו אלא התורה שבמעיו שמורה ומדברת עמו ולא זו בלבד אלא כל דבר תורה שטרח האדם בעולם הזה ולא השיגה, אז התורה מגלה לו וזהו מה שכתוב במשלי (פרק ו פסוק כב) ''בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ'' שכל מי שמשתדל בתורה היא נותנת לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא כי הצדיק נקרא חי תמיד.

ומעתה ראה שלא תאבד זמנך בהבל וריק ומה שבכחך לעשות עשה ויש קונה עולמו בשעה אחת כי בכל שעה שאתה תקנה שלמותך יום לשנה יהיה נחשב לך בהקדמת הזמן בעת התחיה, או ראה להיות תומך בתורה כי בתחייה יחיה הקב''ה את התלמידי חכמים ותלמידי החכמים יחיו את מי שהחזיק ותמך בם.

ובאותו שעה מביא הקב''ה אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם ונקבצים כל ישראל לפניהם ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאל ומוליכים אותם, וגם צדיקי חו''ל הנכבדים ישלח מלאכי מעלה תיכף אחריהם שיבואו תיכף, והבינונים המה קבורים בא''י יקומו תיכף כי לזה מועיל זכות קבורת א''י שמתיה חיים תחלה נגד שאר מתי חו''ל, כי אדמת א''י מכפרת יותר על המתים מבחו''ל, על כן הם ממהרים כפרה וממילא הם מוקדמים לתחיית המתים על מתי חו''ל, ומתי חו''ל הבינונים לא ישלח אחריהם מלאכיו אלא בהמשך הזמן יתגלגלו תחת המחילות והמה יבואו בסוף ימות המשיח באמצע הסעודה כמו שמובא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק כ) ע''ש.

בעניין השינה בתחיית המתים

ודע שבעינן השינה בתחיית המתים יסתפקו בני האדם במעט שינה כי בעולם הזה מצד ריבוי המאכל עולה עשן במוחו ומפלת עליו שינה וכל שכן שצריך מנוחה אחר רוב עמלו וטרדת הפרנסה בפיזור נפשו או טרדתו מכובד המלאכה, אבל בתחייה אחר שיהיה המאכלים זכים ונקיים ולא יהיה עמלים כל כך רק יחיו חיי נחת והשקט ושלום,

אלא שלא ימלט קצת מהעלות עשן במוחו או מצד מנוחת הגוף לאברים הצריכים מעט מנוחה כדי שינוחו החושים, יצטרכו לישן מעט ויחזרו אח''כ לאיתנם, ותועלת השינה יהיה כי החלומות של השינה יהיו צודקים יותר וכמעט שישיגו מדרגת הנבואה וכמו שכתוב (יואל פרק ג פסוק א) וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ, וכל שכן להשיג בסודות התורה יותר.

ואחרי (פ''ח ד''ה הנהגות) התחיה בהמשך הזמן אף שלא יהיה דבר רע ודבר טמא בעולם מן המציאות ולא יהיה חזיר ולא חמור ולא יצה''ר וכו' ואעפ''כ נלמד ונקיים מצות לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דהיינו שנלמד הנסתרות הגנוזים במצוה שאין לה קץ ותכלית ונקיים אותה בסודה, וכן נלמד ונקיים לא תאכל כל תועבה על דרך זה וכן כדומה בשאר המצות.

ודע כי גם אז יהיה ההבדל ביניהם כפי הכנת הנפשות מה שהיו בעולם הזה כי מי שהיה חכם בתורה ובעל מעשה יהיה לו הכנה יתירה אחר התחיה להגדיל בתורה עוד יותר לפי מדרגתו כי אחר שזוכרים ממה שלמדו בעולם הזה בטח כל אחד יוסיף לקח השגה יתירה כפי הכנתו וכמו העצים שנדלקו פעם אחת וקבלו צורת האש אע''פ שנכבו עתה מוכנים המה לקבל האש פעם שנית מאשר היה בראשונה,

וכן כמו מי שקבל רוח נבואה פעם אחת ונסתלק ממנו שהוא יותר מוכן שיקבלו פעם שנית ממה שהיה בראשונה כי נשתייר בו איזה רושם ממה שקבל בראשונה וכן על זה האופן אז כל לומדי התורה אחר שהגוף היה משכן לנפשו שהיא כח העליון שאע''פ שיצאה ממנו בעת המות כבר נשאר בו איזה רושם מהכח האלקי שקבל ראשונה כי אחר שקבל איזה השפעה מכח העליון פעם אחת אע''פ שנסתלק ממנו השפע נשאר בו הכח הזה כי נצוצות התורה נשתיירו בגופו, ומטעם זה הצדיקים מקדימין עצמם לחזור על תלמודן קודם פטירתם בעולם הזה כדי שיהיה בנקל עליו להשיב תיכף אחר פטירתו שלא יהיה לו בושה. עיין שם ראיותיו בזה.

ועוד כתב שגם הקטנים בעת התחיה יהיו קלי הלימוד כי אכילתם יהיה מדברים זכים ונקיים אשר המה מזככים השכל בפרט מאותם שיהיו בארץ ישראל אשר שם הכנה יותר מפני שאווירה של ארץ ישראל מחכים, וכל אותן הדברים אשר היו נסתרים בעולם הזה אז יהיה גלוים כל הספיקות על ידי אליהו והוא יברר כל דבר אפילו האבידה שייכת כמו שאמרו שהוא יהיה מונח עד שיבוא אליהו הנביא.

ובענין התפילות כתב הרב (פ''ח ד''ה בענין) שרוב הברכות בנוסחם יהיו קיימים זולת מעט הצריכות מעט תיקון כגון תקע בשופר גדול לחרותינו, השיבה שופטינו כבראשונה, את צמח דוד עבדך, וכן בברכת רצה והשב את העבודה לדביר ביתך, ותחינה עינינו, המה ברכות שאינן צריכות, וכן תפלת המוספין של שבת ור''ה ויו''ט שאנו מתפללים שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו וכיוצא בזה,

יתוקנו אז מעט והברכות של ק''ש ערב ובוקר מה שנתקנו בימי משה רבנו והברכות והתפילות אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה ודאי לא יתבטלו כי כשהיה בית המקדש השני והקריבו בו הכהנים קרבנות התפללו י''ח וברכו ברכת יוצר אור ואהבה רבה, וכן הברכות של מצות להניח תפילין או להתעטף בציצית וכן ברכות של שחר וברוך שאמר וישתבח וכן תפלות של שבת, אלא שקצת ברכות של חול ותפלות המועדים יהיו שונות בנוסח שלהם בזמן התחיה בנוסח ''אפס בלתך לימות המשיח'' יהיה הנוסח ''אתה שגאלת אותנו בימות המשיח ומי דומה לך שהושעתנו בתחיית המתים'', ''ובברכת תקע בשופר גדול'' יהיה הנוסח ''נודה לך ה' אלקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ'', נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה והסרת ממנו יגון ואנחה ומלכת עלינו תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם כאשר דברת וכסא דוד עבדך לעולם ובנינה תהיה בנין עולם שבתך בציון, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ולא היינו יכולים לעלות מלך רחמן ששבת ורחמת עלינו ועל מקדשך ובנית אותו והגדלת כבודו וגלית כבוד מלכותך והופעת וקרבת פזורנו והבאתם לציון, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שעכשיו שהעליתנו ונטעַתנו שנעשה לעולם קרבנות חובותינו, נמצא כי כל הברכות ונוסח התפלות יהיו קיימים רק זולת מעט הצריכות אז לתיקון ולא תקצר ידי חכמינו אז לסדר סידור נוסח הנכון. עד כאן מספר אמונת התחיה.

וראה עוד כיוצא בזה בספר אבקת רוכל לרבינו מכיר תלמיד רבי יהודה בן הרא''ש.

ונסיים במאמרו של ר' פנחס בן יאיר (סוטה פרק ט) זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים

ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן.

וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

הקב''ה יזכה אותנו לראות את הגאולה מהרה, ויזכנו לראות בית הבחירה, ויקויים בנו מקרא שכתוב (ירמיה ל, יח) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב, ויקיים עלינו כל נחמותיו, וכל הבטחותיו שנאמר על ידי נביאיו, וכתוב (צפניה ג, כ) בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'.

תם ונשלם, השבח לבורא עולם אשר זיכנו ברחמים רבים

אשר הקיץ ברחמים רבים ישנים ממיטתם,