דף ד - א

אהדר ליה כלילא דיילי, עשה לו הורדוס לבבא בן בוטא עטרה מעור הקיפוד סביבות עיניו. עד שלבסוף נקרינהו לעיניה, ניקרו הקוצים את עיניו, ונעשה עיור.

יומא חד, יום אחד אתא ויתיב קמיה, בא הורדוס וישב לפניו וניסה לשמוע מה בבא בן בוטא חושב עליו.

אמר הורדוס: חזי מר, יראה מר, האי עבדא בישא, אותו עבד רע [הורדוס, ועל עצמו היה אומר כן, לפי שבבא בן בוטא לא היה רואה, ולא יכול היה להבחין כי הורדוס עצמו הוא המדבר כך], מאי קא עביד, מה הוא עושה!

אמר ליה בבא בן בוטא: מאי אעביד ליה, מה אעשה לו!?

אמר ליה: נלטיה מר, יקללנו מר!

אמר ליה בבא בן בוטא: כתיב בספר קהלת [פרק י] "גם במדעך [אפילו במחשבותיך], מלך אל תקלל".

אמר ליה הורדוס: האי, הורדוס זה - לאו מלך הוא! שהרי פסול הוא למלוכה.  49  אמר ליה: לו יהי כדבריך, בכל זאת אין לקללו, כי, וליהוי, הרי הוא לפחות עשיר בעלמא, וכתיב, והרי גם עליו כתוב בהמשך הפסוק שם: "ובחדרי משכבך, אל תקלל עשיר".

והוסיף ואמר לו: ולא יהא אלא נשיא, אפילו אם רק נשיא הוא, ולא מלך, וכתיב [שמות כב]: "ונשיא בעמך לא תאור", לא תקלל.

אמר ליה הורדוס: הלא דרשו חכמים דוקא "בעושה מעשה עמך", שרק נשיא המקיים מצוות, אותו אסור לקלל, והאי, הורדוס, לאו עושה מעשה עמך, אלא רשע הוא !אמר ליה בבא בן בוטא: מסתפינא מיניה, מפחד אני ממנו. אמר ליה הורדוס: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, אין כאן אדם שילך ויאמר לו שקיללת אותו. שהרי דאנא ואת יתיבנא, רק אני ואתה יושבים כאן, ואיש אינו שומע. אמר ליה: כתיב בספר קהלת [פרק י] "כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפים יגיד דבר". ואיני מוכן להסתכן!לבסוף אמר ליה הורדוס: אנא הוא, אני הוא הדובר איתך. אי הואי ידענא, אילו הייתי יודע דזהרי רבנן כולי האי, שזהירים הם חכמים כל כך בדבריהם, לא הוה קטילנא להו, לא הייתי הורגם. שאלו הורדוס: השתא, עכשיו שהרגתים, מאי תקנתיה דההוא גברא? מהי תקנתו של אותו אדם? ועל עצמו היה שואל, שהרג כל חכמי ישראל.

אמר ליה הורדוס: הוא כבה אורו של עולם, הרג חכמים הלומדים תורה, דכתיב [משלי ו] "כי נר מצוה ותורה אור". ילך ויעסוק באורו של עולם בבנין בית המקדש, דכתיב, שכתוב עליו [ישעיהו ב] "ונהרו אליו כל הגוים" ["נהרו" לשון אור. כל הגוים ילכו לאורו]. איכא דאמרי: הכי אמר ליה, יש אומרים שכך אמר לו הורדוס: הוא סימא עינו של עולם, הרג את החכמים, וניקר את עיניו של בבא בן בוטא. והחכמים הם עיני העולם. דכתיב בספר במדבר [פרק טו] "והיה אם מעיני העדה"  50  . ילך ויתעסק בעינו של עולם בבית המקדש, דכתיב בו [יחזקאל כד] "הנני מחלל את מקדשי, גאון עוזכם, מחמד עיניכם".  51  אמר ליה הורדוס: מסתפינא ממלכותא, מפחד אני מן מלכות רומי, השולטת בארץ, לפי שהיה הורדוס כפוף אליה. אמר ליה בבא: שדר שליחא, שגר להם שליח שיבקש רשות לסתור את בית המקדש הישן ולבנות חדש במקומו. וליזיל שתא, וליעכב שתא, ולהדר שתא. ילך השליח במשך שנה, ויתעכב שם שנה, ויחזור שנה. אדהכי והכי, ובין כה וכה, סתרית ליה ובניית ליה, תסתור אותו ותבנה אותו מחדש. עבד הכי. עשה הורדוס כך. שלחו ליה, ענו לו השלטונות מרומא: אם לא סתרתה את הישן, אל תסתור. ואם כבר סתרתה, אל תבני את החדש. ואם סתרתה ובנית, עליך ייאמר: עבדי בישא, עבדים רעים, בתר דעבדין, מתמלכין. אחר שעושים הם נמלכים באדון אם לעשות. כלומר, שואלים רשות. אם זיינך עלך, אם מתגאה הינך בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך, הרי ספרך כאן, ספר יוחסין שלך כאן בידינו הוא, ויודעים אנו שהנך עבד. לא רכא ולא בר רכא, לא מלך ולא בן מלך הינך אלא הורדוס, עבדא קלניא מתעביד. הורדוס העבד, נעשה בן חורין מאיליו.  52 

שואלת הגמרא: מאי רכא? מה הפירוש "רכא"? - מלכותא. דכתיב שמואל ב ב]: "אנוכי היום רך ומשוח מלך". ואי בעית אימא, מהכא, ואם תרצה אמור מכאן [בראשית מח]: "ויקראו לפניו אברך". שפירושו: אב מלך. כלומר, יוסף היה כאב לפרעה.  53  אמרי, אמרו חכמים: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. במאי בנייה במה בנאו? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא, שיש ירוק ושיש לבן. איכא דאמרי, יש אומרים בשלושה מיני אבנים: באבני כוחלא, אבנים כחולות, שיש ומרמרא, ירוקות ולבנות. אפיק שפה ועייל שפה, הוציא שורה והכניס שורה, כי היכי דנקבל סידא כדי שיקבל ויחזיק הכותל את הסיד.

סבר הורדוס למשעייה בדהבא, לצפותו בזהב, כדי להוסיף נוי. אמרו ליה רבנן: שבקיה, הניחו ככה, כמות שהוא, דהכי שפיר טפי, שכך הוא יפה יותר משום דמיחזי כאידוותא דימא, לפי שנראה הוא כגלי הים, שהם נעים ונדים, והעין משתעשעת בראייתן  54 . שואלת הגמרא: ובבא בן בוטא, היכי עבד הכי, איך עשה כך? שיעץ עצה טובה לרשע. והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא, ויש אומרים רבי יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? כפי שיובא בהמשך, מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר. שנאמר בספר דניאל [פרק ד], לאחר שניבא דניאל לנבוכדנצר את העונש שעומד הקדוש ברוך הוא להענישו: "להן מלכא, לכן המלך, מלכי ישפר עלך, עצתי תיטב עליך, וחטאיך בצדקה פרוק, פדה חטאיך בעשיית צדקה, ועויתך במיחן עניין, ועוונותיך תפדה בחנינת עניים. הן תהוי ארכא לשלותך" וגומר. דהיינו, הן תהיינה סגולה לאריכות ימיך בשלומך הטוב. וכתיב: "כולא מטא על נבוכדנצר מלכא", כל הנבואה הרעה של דניאל באה על נבוכדנצר המלך. וכתיב: "ולקצת ירחין תרי עשר" וגומר. לאחר שנים עשר חדשים התחיל סבלו. ומשמע, שבגלל עצתו של דניאל, נדחתה הגזירה הרעה לשנים עשר חדש.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים: איבעית אימא, אם תרצה אמור: שאני עבדא, דאיחייב במצות. שונה העבד הורדוס, לפי שהוא מחוייב במצוות. ולפיכך, מותר להשיאו עצה הוגנת.  55  ואיבעית אימא: שאני בית המקדש, דאי לא נבנה על ידי מלכות, לא מתבני, אינו נבנה כלל. ולכן הותר להשיא לו עצה כיצד לבנותו. שואלת הגמרא: ודניאל, מנלן דאיענש, מניין לנו שנענש?אילימא, אם נאמר משום דכתיב במגילת אסתר [פרק ד]: "ותקרא אסתר להתך". ואמר רב: התך זה דניאל! הניחא למאן דאמר שנקרא דניאל "התך" כן לפי שחתכוהו מגדולתו. ואם כן, זהו עונשו!. אלא למאן דאמר שנקרא דניאל התך לפי שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר? הרי לא נענש דניאל, אלא אדרבא, העלוהו לגדולה! ועונה הגמרא: דשדיוהו, שהשליכו את דניאל לגובא דארייוותא, לגוב האריות, וזה היה עונשו. ועתה הגמרא חוזרת לדון בלשון המשנה: שנינו במשנה: "הכל כמנהג המדינה". ודנה הגמרא: "הכל", לאתויי מאי!? - מה באה המילה "הכל", שהיא מילת ריבוי, לרבות?לאתויי אתרא דנהגי בהוצא ודפנא, לרבות מקום שנוהגים בו לעשות גדר מענפי דקלים וענפי עץ ערמון. שגם שם נוהגים כמנהג המקום.  56  ועוד שנינו: "לפיכך, אם נפל הכותל - המקום והאבנים של שניהם". ודנה הגמרא: פשיטא, ודאי הוא שהכותל והאבנים שייכים לשניהם. וגם אם לא למדתנו המשנה, שמתחילה שניהם עשאוה בעל כרחם, הרי ברשות שניהם מונחים הם עתה. ויד מי מהם תיגבר? !לא צריכא, לא נצרכה המשנה להודיענו דין זה, אלא באופן דנפל הכותל לרשותא דחד מינייהו, שנפל לרשות אחד מהם. אי נמי, או גם מקרה אחר, דפנינהו חד לרשותא דידיה, שפינה אותם אחד מהם לאחר שנפלו, לרשות שלו. מהו דתימא, שמא תאמר, ניהוי אידך, יהיה לשני את הדין של "המוציא מחבירו עליו הראיה", שהרי הוא בא לטעון על האבנים שברשות חבירו ולהוציאם ממנו. קא משמע לן, לפיכך, משמיע לנו התנא, כיון שהם שותפים, ואין דרך שותפין להקפיד שיהיו מונחים ברשות אחד מהם. לכן אינו יכול להוכיח שהם שלו, מכח זה שנמצאים ברשותו.  57  ועוד שנינו במשנה: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור - מחייבין אותו. ומקשה הגמרא: הא גופא קשיא, הרי המשנה עצמה קשה. אמרת ברישא: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור, מחייבין אותו. ומזה משמע, הא סתמא, אבל סתם, במקום שאין מנהג, אין מחייבין אותו. אימא סיפא, אמור עתה את סופה של המשנה: אבל בקעה, מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו". ומשמע, הא סתמא, מחייבין אותו.

אם כן קשה, הרי דברים קל וחומר: השתא, לגבי סתם גינה אמרת "לא מחייבין אותו". וזאת, אף על פי שהיזק ראיה שלה קשה! אם כן, סתם בקעה מבעיא!? וכי יש שאלה בדבר? הרי פשוט הוא שאין מחייבין!ומתרצת הגמרא: אמר אביי, הכי קאמר, כך אומר התנא: וכן סתם גינה, אף אם לא נהגו לגדור בה. ובמקום שנהגו לגדור בבקעה, מחייבין אותו. ולפי זה, "מקום שנהגו לגדור" שבמשנה, אינו מוסב על גינה כלל, אלא על בקעה. אך רבא מקשה עליו: אמר ליה רבא: אם כן הוא כדבריך, מאי "אבל", מדוע הוא אומר "אבל בבקעה"? הרי התנא עסק בה עכשיו! וכך היה על התנא לומר: אבל מקום שנהגו שלא לגדור - אין מחייבין אותו.

אלא אמר רבא: הכי קתני, כך שונה התנא: וכן סתם גינה, כמקום שנהגו לגדור דמי - היא נחשבת, ומחייבין אותו.  58  אבל סתם בקעה, כמקום שלא נהגו לגדור דמי. ואין מחייבין אותו:

עוד שנינו במשנה: אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית: ודנה הגמרא: מאי "חזית"?

אמר רב הונא: אכפיה ליה לקרנא לבר, כופף ראש הכותל לחוץ לצד חבירו. ועוביו מבחוץ כופהו לצד ראש הכותל, שמחבר בראשו אבנים וטיט ומעבהו.

ושואלת הגמרא: ונעביד מלגיו, ויעשה כלפי פנים!?

ועונה הגמרא: עביד חבריה נמי מלבר. גם חבירו יעשה מבחוץ. כלומר, מהצד שלו כלפי פנים בלא ידיעתו, ואמר: דידי ודידיה הוא, ויאמר: הכותל הזה, שלי ושלו הוא, לפי שבנינו אותו בשותפות.

אך שואלת הגמרא: אי הכי, אם כך, השתא נמי, גם עכשיו, שעושה כלפי חוץ, גם גייז ליה חבריה, יקצוץ חבירו את הבליטה שלצידו, ואמר, ויאמר: מכך שאין בליטה לשום צד, מוכח שדידי ודידיה הוא - הכותל שלי ושלו הוא!  59 

ומתרצת הגמרא:

גיזוזא, מידע ידיע. הקיצוץ ידוע וניכר לעין כל. ואינו יכול לטעון זאת!

איכא דאמרי, יש אומרים שהפוך אמר רב הונא: אמר רב הונא: מיכפא לקרנא מלגיו. כופף ראש הכותל כלפי פנים.

ושואלת הגמרא: ונעבד מלבר, שיכפוף כלפי חוץ?!

ועונה הגמרא: גייז ליה חבריה, יקצצנו חבירו, ואמר: דידי ודידיה הוא!

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כך, השתא נמי, גם עכשיו שעושה הוא כלפי פנים, לייף ליה חבריה, יחבר חבירו ויוסיף בליטה גם בצד שלו ! ואמר, ויטען: דידי ודידיה הוא - שלי ושלו הוא!

ומתרצת הגמרא: ליפופא, מידע ידיע. הליפוף ידוע וניכר לעין כל.

מקשה הגמרא: איך אפשר לפרש כמו היש אומרים, והא - והרי "מבחוץ" קתני, הלא המשנה שונה "ועושה חזית מבחוץ"!

ומסקנת הגמרא: קשיא. אכן קשה ללשון זו!

ומביאה הגמרא פירוש נוסף לחזית:

דף ד - ב

רבי יוחנן אמר:  נשעייה באמתא מלבר, יהא טח בטיט את האמה העליונה בראש הכותל מבחוץ.  60 

שואלת הגמרא:

וניעביד מלגיו, ויעשה כך מבפנים?

ומשיבה הגמרא: עביד חבריה מלבר, גם חבירו יעשה כן מבחוץ, ואמר: דידי ודידיה הוא, שלי ושלו הוא.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כך, שחוששים לרמאות מצד חבירו, השתא נמי, גם עכשיו שהוא טח אמה מבחוץ, דקפיל ליה חבריה, יקלף זאת חבירו, ואמר, ויטען: דידי ודידיה הוא! ומתרצת הגמרא: קיפולא מידע ידוע - הקילוף ידוע וניכר לכל!

ומפרשים הגמרא כיצד עושים חזית למחיצת נצרים:

הוצא, אם עשו מחיצה מנצרים - כיצד עושים לה חזית?

אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר. יכוון את ראשי הנצרים באופן שיתכופפו כלפי חוץ, לצד חבירו.

שואלת הגמרא: וניעביד מלגיו, שיעשה מבפנים. כלומר, שיכוון אותם כלפי פנים?

ומשיבה הגמרא כמקודם: עביד נמי חבריה מלבר, יעשה גם חבירו מבחוץ, ויכוון אותם לצד שלו, ואמר, ויטען: דידי ודידיה הוא, שלי ושלו הוא המחיצה.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, אם כך, שחוששים לרמאות, השתא נמי, עכשיו גם אף על פי שעושה כלפי חוץ גייז ושרי ליה, יקצץ את ראשי ההוצים ויזרוק אותם. ואמר: דידי ודידיה הוא!

ומתרצת הגמרא: משריק ליה טינא, יטוח אותו בטיט באופן שלא יוכל חבירו לקצוץ אותם ולא לזורקם. ואם יעשה זאת יהא ניכר.

אך מקשה הגמרא: השתא נמי, עכשיו גם יש חשש אתי חבריה, שיבוא חבירו, וקלוף ליה, ויקלוף את הטיט?!

ומתרצת הגמרא: קילופא מידע ידיע, הקילוף ידוע וניכר.

אביי אמר: הוצא לית לה תקנתא, מחיצת נצרים, אין לה תקנה בחזית, שכן כל סימן שהוא יעשה, יבוא חבירו ויעשה אף הוא. או יקלף את הטיט ולא יהא ניכר. אלא תקנתה היא רק בשטרא. אם עשה אחד מהם את המחיצה, ירשום הדבר בשטר. ויביא עדים שיאשרו בחתימתם שכך היה. ואם עשאוהו שניהם, יעידו על כך עדים, ויחתמו בשטר.  61 

ובסיום המשנה שנינו: "אבל אם עשו מדעת שניהם, בונין את הכותל באמצע. ועושין חזית מכאן ומכאן וכו'":

אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: מדוע צריכים שניהם לעשות חזית? לא יעשו לא לזה ולא לזה. וממילא נדע שהוא של שניהם. שהרי אילו עשאה לבדו, היה עושה חזית מבחוץ.  62  אמר ליה רב אשי: לא צריכא, לא נצרך התנא להשמיענו, אלא באופן דקדים חד מנייהו ועבד דידיה. שהקדים אחד מהם ועשה חזית לצד שלו. ואי לא עביד חבריה, שאז, אם לא יעשה גם חבירו חזית, אמר, יאמר הראשון: דידיה הוא, ששלו הוא.  63 

אך תמה רבא: וכי התנא של משנתנו, תקנתא תקנה לרמאי [כנגד הרמאי] קא משמע לן, בא להשמיענו!?

אמר ליה רב אשי: וכי רישא, לאו תקנתא לרמאי הוא!? וכי הרישא של משנתנו, האומרת "ועושה חזית מבחוץ", אינה תקנה כנגד רמאי, כדי שלא יאמר השני "של שנינו הוא". אלא בהכרח שונה התנא הן ברישא ובן בסיפא תקנה כנגד הרמאי.

אמר ליה רבא: יש הבדל בין הרישא לסיפא, ולכן אינך יכול לומר תירוץ זה.

בשלמא רישא, שפיר תנא דינא, שונה התנא את הדין של בקעה, שהואיל ואין מנהג לגדור, אין יכול הוא לכופו אלא כונס לתוך שלו ובונה. ומשום דינא, תנא תקנתא. משום הדין שהוא שונה בה, הרי הוא אומר גם את התקנה לכך, שעושה חזית משום הרמאי.

אלא על האמור בסיפא, יש לתמוה: וכי דינא קתני!? וכי שונה בה התנא דין מסויים, עד שנוכל לומר דקתני תקנתא, שבשבילו הוא שונה גם את התקנה?! והרי ברור הוא שאם עושים את הכותל מדעת שניהם, יש לעשותו משל שניהם! ונמצא, שאינו שונה את דבריו, אלא רק בשביל התקנה.

אמר רבינא: הכא בהוצי עסקינן, כאן מדובר במחיצת נצרים. והחידוש בדברי התנא הוא, לאפוקי מדאביי, להוציא מדברי אביי למעלה, דאמר "הוצא לית לה תקנתא אלא בשטרא". קא משמע לן, לכן משמיענו כאן התנא, דבחזית סגיא. די בחזית!  64 

מתניתין:

המקיף את שדהו של חבירו בגדר משלוש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית שקנה שלוש שדות סביב שדה חבירו משלושת צידיה וגדר את שלושתן, ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלושה צדדים. אין מחייבין אותו, את האמצעי, להשתתף בהוצאות, לפי שסתם בקעה נחשבת כמקום שנהגו שלא לגדור.  65  רבי יוסי אומר: אם עמד הניקף  66  וגדר אף את הגדר הרביעית - מגלגלין עליו, על הניקף, את הכל  67 . שיתן את חלקו בהוצאות שלוש הגדרות הראשונות. כי בזה שגדר את הצד הרביעי הפתוח גילה הניקף דעתו שנוח לו במה שגדר חבירו מתחילה. ולכן צריך הוא להשתתף בהוצאות.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי דאמר: אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. לא שנא, ואין זה משנה אם עמד ניקף וגדר, שאז יש סברא לחייבו מצד גילוי דעתו שהגדר מועילה לו, לא שנא ואין זה משנה אם עמד מקיף וגדר והשלים בזה את הנאתו של הניקף מכל הגדרות, שהרי מעתה לא יוכלו בהמות להכנס לשדהו מאף צד, בכל מקרה - מגלגלים עליו את הכל!  68  איתמר: רב הונא אמר: מה שאמר רבי יוסי מגלגלין עליו את "הכל", היינו לפי מה שגדר. כל ההוצאות שהוציא הראשון בבניית הגדרות, יחזיר לו עכשיו הניקף מחצה. ואילו חייא בר רב אמר: אין משתתף כפי מה שהוציא המקיף, אלא הכל מחשיבים לפי מחירם של דמי קנים בזול.  69  לפי שהוא טוען: "די לי לשדי בגדר קנים פשוטה, ואיני רוצה בהוצאה של גדר אבנים יקרה".  70  ודנה עתה בדבריהם לאור דברי משנתנו:

תנן, שנינו במשנה: המקיף את חבירו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו את הניקף לשלם.

ומשמע: הא רביעית - מחייבין אותו!

אך אם כן, אימא סיפא: רבי יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל.

ומנסה הגמרא להבין את מחלוקת התנאים במשנה [חכמים ורבי יוסי] לפי שתי הדעות:

בשלמא, מובן הדבר לרב הונא, דאמר מחייבין הכל לפי מה שגדר בה, היינו דאיכא בין תנא קמא לרבי יוסי, זהו ההבדל שיש בין חכמים לרבי יוסי, שתנא קמא סבר גם כשעמד וגדר את הרביעית, אינו משלם לו לפי מה שגדר, אלא, לפי דמי קנים בזול, אין - אכן ! ואולם לפי מה שגדר - לא.  71 

ורבי יוסי סבר: הכל לפי מה שגדר.

ומשום כך אומרים חכמים בלשון "מחייבין", ורבי יוסי אומר בלשון "מגלגלין הכל".

אלא לשיטת חייא בר רב, דאמר: "הכל", היינו הכל לפי דמי קנים בזול. וזוהי דעת רבי יוסי. קשה:

מאי איכא, מה מחלוקת יש בין תנא קמא לרבי יוסי.

והרי אי, אם אפילו דמי קנים בזול לא קיהיב ליה, אינו נותן לו, מאי קיהיב ליה? מה הוא כן נותן הוא לו!?

ומיישבת הגמרא בשלושה אופנים:

אי בעית אימא, אם תרצה אמור תירוץ: אגר נטירא, איכא בינייהו.

לענין שכר שמירה. היינו, משכורת מועטה הניתנת לשומר על אותה תקופה בשעה שהשדה עומדת בקמותיה וצריך אז לשומרה, יש הבדל ביניהם.  72 

תנא קמא סבר: אגר נטירה, אין, שכר שמירה כן מחייבין אותו. אם גדר את הרביעית. אך דמי קנים בזול, לא!

ורבי יוסי סבר: צריך הוא ליתן דמי קנים בזול, ואין להסתפק בדמי שמירה.

ואי בעית אימא, לענין החיוב לשלם בסוף גם על גדר ראשונה, שניה ושלישית איכא בינייהו, יש הבדל ביניהם.

תנא קמא סבר, אם עמד וגדר, דוקא על גדר רביעית הוא דיהב ליה, צריך לתת לו. אבל על ראשונה, שניה ושלישית, לא יהיב ליה. אין משלם לו למפרע. לפי שכבר יצא זכאי מחיוב עליהם בבית דין, בשעה שגדרם המקיף, ותבעו לשלם.  73  ורבי יוסי סבר, ראשונה, שניה ושלישית, נמי יהיב ליה. גם כן משלם לו עליהם לפי דמי קנים. בין אם גדר המקיף ובין אם גדר הניקף.

איבעית אימא: מקיף וניקף איכא בינייהו.

ההבדל ביניהם האם צריך דוקא הניקף לגדור את הרביעית כדי להתחייב בכולן. או אולי אין זה משנה מי מהם גודר, מכיון שבכל מקרה יש לניקף תועלת בגדירה.

דתנא קמא סובר: טעמא, הטעם שהוא מתחייב, משום שעמד ניקף, הוא דמגלגלין עליו את הכל, מאחר וגילה דעתו.

אבל אם עמד מקיף וגדר גם את הרביעית, ולא היה כל גילוי דעת חיובי מצד הניקף על שלושת הראשונות, שכבר נפטר מהם, אינו נותן לו אלא דמי רביעית.

ורבי יוסי סבר, לא שנא, אין זה משנה אם עמד ניקף, לא שנא אם עמד מקיף, בכל מקרה: אם עמד וגדר - מגלגלין עליו את הכל.

לישנא אחרינא: לשון אחר מפרשת הפוך:

מקיף וניקף איכא בינייהו - יש ביניהם.

תנא קמא סבר: אם גדר מקיף את הרביעית, נמי יהיב ליה.

ורבי יוסי סבר: דוקא אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה. לפי דגלי דעתיה, שגילה דעתו דניחא ליה, שנוח לו בגדר. אבל אם גדר מקיף, לא יהיב ליה מידי, אינו נותן לו כלום.

הגמרא מביאה מעשה בענין מקיף וניקף:

דף ה - א

בעל שדה בשם רוניא, אקפיה, הקיפו רבינא, שהיו לו ארבע שדות מסביב לשדהו, בגדר, מארבע רוחותיו.

אמר לו רבינא המקיף לרוניא הניקף: הב לי כמה דגדרי, תן לי מחצית ההוצאות ממה שגדרתי! וכדברי רב הונא לעיל בדעת רבי יוסי של המשנה, שהכל לפי מה שגדר. שכך היא ההלכה.

לא יהיב ליה. לא נתן רוניא לרבינא את חלקו בהוצאות הגידור, משום שטען כי אין לו צורך בגדר לשמירת שדהו.

חזר רבינא וביקש: הב לי, תן לי לפחות, לפי דמי קנים בזול. וגם זאת, לא יהיב ליה.

שוב ביקש רבינא: הב לי אגר נטירותא, תן לי לפחות את שכר השמירה, שחסכת, את הסכום שהיה עולה לך להעמיד שומר לשדך אלמלא גדרתי אני את הגדר.

לא יהיב ליה.

יומא חד, יום אחד, הוה קא גדר דיקלי, היה רוניא גודר מלקט תמרים מהדקל שבשדהו.

אמר ליה רבינא לאריסיה, לאריס שלו: זיל לך שקול מיניה, וקח מהתמרים של רוניא קיבורא דאהיני, אשכול תמרים שלא הבשילו!

ובפני רוניא ציווה רבינא לאריסו על כך.

אזל לאתויי, הלך האריס של רבינא להביא את אשכול התמרים מתמריו של רוניא.

רמא ביה קלא, הרים עליו רוניא קולו. גער בו.

אמר ליה רבינא לרוניא: כיון שצעקת על האריס שלי, בכך גלית דעתך דמינח ניחא לך, שנוח לך בשמירת הדקלים, שלא יטלו אנשים את פירותיהם, כי חשובין הם בעיניך.

ולכן, אף אם אינך ירא מן הגנבים, כפי שטענת לפטור עצמך מלשלם, עדיין חייב אתה לשלם את חלקך בגדר, כי נהנה אתה ממנה, שהרי לא יהא אלא משום עיזא בעלמא, מפני העזים המסתובבות באזור, שלא יכנסו לאכול תמרים, מי לא בעי נטירותא, וכי אינך צריך לגדר סביב שדך כדי לשמור את התמרים מאכילת העיזים?!

אמר ליה רוניא: עיזי בעלמא, לאכלויי  74  בעיא! סתם עזים, צריך למונעם על ידי גערה. כלומר, די בגערה כדי להרחיקם!

אמר ליה רבינא: ולא גברא בעית!? וכי אינך צריך אדם שומר דמיכלי לה שיגער בהם? ואם כן, חסכתי לך שומר זה, ותן לי שכרו!

אתא לקמיה בא רוניא לפני דרבא, ושאל מה דינו.

אמר ליה רבא: זיל פייסיה במאי דאיפייס. לך פייסנו לרבינא במה שכבר התפייס לך,  75  לקבל רק את שכר השומר, שעדיף לך הדבר הזה מלשלם לו חלק מדמי הגדר.

ואי לא, אם לא תעשה כן, דאיננא לך דינא, אדון אותך בדין, כרב הונא אליבא דרבי יוסי, הסובר, הכל לפי מה שגדר, ואז

תצטרך לשלם מחצית הוצאות הגדר, לפי שכן היא ההלכה.  76 

ומעשה נוסף עם רוניא ורבינא:

רוניא זבן ארעא, קנה קרקע שדה אמיצרא דרבינא, על מיצר שדהו של רבינא  77 .

סבר רבינא לסלוקי, לסלקו בכך שיתן לו את הסכום ששילם עבור השדה משום דינא דבר מצרא, דין של בן מיצר  78 .

אמר לו רב ספרא בריה דרב ייבא בנו של רב ייבא לרבינא: עשה הישר והטוב בעיני ה' ואל תסלקהו, שהרי רוניא רצען עני הוא. לפי שהוא קונה עורות ונותנן לעבדן שיעבד אותם, ואחר כך עושה מהם מנעלים למוכרן בשוק. והרי אמרי אנשי, הבריות אומרות: ארבעה זוזי לצלא ארבעה זוזי - לצללא, כלומר, ארבעה זוז משלם הסנדלר עבור העור עצמו וארבעה זוז נוספים הוא משלם למעבד העורות. ואם כן, הריוח שלו הינו מועט ביותר. עשה אפוא עמו הישר והטוב והשאר לו את השדה לפרנסתו.

מתניתין:

כותל שבאמצע חצר השותפין שנפל, מחייבין אותו, את כל אחד מהם המזיק את חבירו בראיה, לבנותו עם חבירו עד גובה ארבע אמות. שדי בזה לסלק את היזק הראיה. ואין יכולים לכפותו ליותר מכך, אף על פי שמתחילה היה גבוה יותר.

ומאחר ובנאוהו, הרי כל אחד מהם בחזקת שנתן את חלקו, שהרי שניהם חייבים לסלק היזק ראיה שלהם. ואם יטען אחד מהם שבנאו לבדו משלו, וחבירו לא רצה לסייעו, אינו נאמן, לפי שמאחר וחבירו חייב להשתתף עמו, הרי הוא בחזקת שנתן את חלקו עד שיביא התובע ראיה בעדים שתבעו ולא נתן לו.

אולם, אם בנה האחד את הכותל מארבע אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו את חבירו להשתתף. ורק אם לאחר שהגביהו הראשון, סמך לו השני כותל אחר כנגדו, כדי ליתן עליהם תקרה מכותל לכותל. אף על פי שלא נתן עליו עדיין את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. לפי שגילה דעתו שנוח לו בהגבהת חבירו.

אם תבע את חבירו לדין, לאחר שסמך כותל אחר לכותלו, ואומר לו: תן לי את חלקך במה שהגבהתי. וזה אומר: נתתי חלקי, אינו נאמן. אלא הרי הוא בחזקת שלא נתן, עד שיביא ראיה בעדים שנתן. כי מאחר ואין חיובו לשלם ידוע ומפורסם לכל, הוא אינו עשוי לשלם עד שיתבענו בבית דין.

גמרא:

אמר ריש לקיש: מלוה הקובע זמן לחבירו הלווה, לפרוע לו את חובו. ומשהגיע הזמן תבעו לשלם, ואמר לו הלווה: פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן!

לפי שחזקה היא שאין אדם עשוי לשלם לפני זמן הפרעון, ולואי שיפרע בזמנו.

אביי ורבא נחלקו על ריש לקיש, דאמרי תרווייהו, אומרים שניהם: עביד איניש, עשוי אדם, דפרע בגו זימניה, שפורע בתוך זמנו. והטעם: זימנין, פעמים, דמתרמו ליה זוזי, שמזדמנים לו מעות. ואז אמר בליבו: איזיל איפרעיה, אלך ואפרענו לבעל חובי -

דף ה - ב

כי היכי דלא ליטרדן, כדי שלא יטרידני. אם יגיע זמן הפרעון ולא יהיו לי אז מעות עבורו.

ומוכיחה הגמרא ממשנתנו:

תנן, שנינו במשנה: אם בנה אחד מן השותפין עד ארבע אמות, וחבירו טוען שכבר שילם את חלקו, הרי הוא בחזקת שנתן ונאמן, עד שיביא התובע ראיה שלא נתן.

היכי דמי, באיזה אופן מדובר? אילימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמר ליה, שאמר לו הנתבע: פרעתיך בזמני, כשהשלמת את גובה ארבע אמות. פשיטא, ודאי, שהוא בחזקת שנתן! ואין למשנה לחדש זאת, שהרי אין מי שסובר שבזמנו אינו נאמן.

אלא לאו, אין מדובר באופן כזה, אלא דאמר ליה, שאמר לו הנתבע: פרעתיך בתוך זמני קודם שהשלמת ארבע אמות.

אלמא, מוכח, שעביד איניש דפרעיה בתוך זמניה, עשוי אדם לפרוע בתוך זמנו, וכדעת אביי ורבא.

ודוחה הגמרא: שאני הכא, שונה כאן הדין, משום דכל שפא ושפא, שכל שורה ושורה שבנה התובע את כותלו, אף שעדיין לא הגיע לארבע אמות, זימניה הוא, זמנו הוא להשתתף בהוצאות עם חבירו ואין זה נקרא "תוך זמנו". ולכן הוא נאמן!

ומנסה הגמרא להוכיח מהסיפא של המשנה:

תא שמע: אם הגביה את הכותל למעלה מארבע אמות וסמך לו חבירו כותל אחר, הרי חבירו בחזקת שלא נתן את חלקו בהגבהה, עד שיביא ראיה שנתן.

היכי דמי, באיזה אופן מדובר? אילימא, אם נאמר שמדובר באופן דאמר לי הנתבע: פרעתיך בזמני, לאחר שגמרתי לבנות את הכותל, שרק אז סמכתי וידעתי כמה נתחייבתי לך, קשה: אמאי לא, מדוע אינו נאמן? וכי יש מי שסובר שבזמנו אינו נאמן?!

אלא לאו, אין מדובר באופן כזה, אלא דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני! לפני שגמרתי את הכותל שלי.

אלמא, מוכח מכאן, שלא עביד איניש, לא עשוי אדם, דפרע בגו זימניה, לפרוע תוך זמנו, וכדעת ריש לקיש.

ודוחה הגמרא:

שאני הכא, שונה כאן הדין, כי אף שיתכן לומר עשוי אדם לפרוע תוך זמנו, כאן אין אומרים זאת, לפי דאמר, שאומר הוא בליבו: מי יימר דמחייבו לי רבנן, מי אמר שיחייבו אותי חכמים לשלם את הוצאות הכותל הראשון. ולפיכך, גם אם אומר פרעתיך בזמנו, אינו נאמן.

ומסכמת הגמרא:

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי כאביי ורבא, עשו [פסקו הלכה למעשה] כשיטת אביי ורבא, והאמינו למי שטען שפרע תוך זמנו.

ואילו מר בר רב אשי עבד כריש לקיש, עשה כשיטת ריש לקיש, ולא האמין לטוען פרעתיך תוך זמני.

והלכתא, וההלכה היא כריש לקיש, שהטוען פרעתיך בתוך זמני, אינו נאמן. ואפילו אם מת הלווה בתוך זמנו, לפני שהגיע זמן הפרעון, והמלוה בא לגבות את החוב מיתמי, מן היתומים, הדין הוא שגובה בלא שבועה, ואין לחשוש שמא שילם הלווה את החוב בתוך זמנו.

ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע חוב האב מנכסי יתומים, אף על פי שיש לו שטר, לא יפרע אלא בשבועה, לפי שיש לחשוש, שאילו היה האב קיים היה מוציא שובר המוכיח את פרעון השטר. עם כל זאת, מאחר שיש לנו חזקה שלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, אין אדם עשוי לפרוע בתוך זמנו, לכן גובה הוא בלא שבועה.

איבעיא להו, הסתפקו חכמים בבית המדרש:

תבעו הלווה למלוה לאחר זמן הפרעון. ואמר לו הלווה: פרעתיך בתוך זמני, עוד בטרם הגיע זמן הפרעון, מהו הדין?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, האם אפילו במקום שטענתו של הלווה היא נגד ה"חזקה", שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, בכל זאת אומרים אנו שהוא נאמן מכח "מה לי לשקר", שהרי מה לו לשקר ולטעון "פרעתיך בתוך זמני", כשהיה יכול לטעון [אילו רצה לשקר] טענה טובה יותר, "פרעתיך בזמני" והיה נאמן, והיינו טענת "מיגו". ולכן, גם כשטוען "פרעתיך בתוך זמני", יהיה נאמן בשבועה מכח ה"מיגו".

דף ו - א

או דילמא, או שמא, מאחר ומוחזק לנו שאדם אינו פורע בתוך זמנו, אם כן, במקום שיש חזקה המערערת את אמינות דבריו, לא אמרינן, אין אומרים, שיועיל לו ה"מיגו" של "מה לי לשקר".

ומנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנתנו:

תא שמע, בא שמע ראיה ממה ששנינו: עד ארבע אמות, מאחר ויכול לכפותו, הרי הוא בחזקת שנתן את חלקו, עד שיביא התובע ראיה שלא נתן.

ומבררת הגמרא:

היכי דמי, איך מדובר כאן? אילימא, אם נאמר שמדובר בכגון שתבעו לאחר זמן, לאחר שגמר את בנין הכותל. ואמר לו הנתבע: "פרעתיך בזמני", עם השלמת גובה ארבע אמות, הרי פשיטא, ודאי שהוא נאמן על כך שנתן!

אלא לאו, מדובר בכגון דאמר ליה, שאמר לו הנתבע "פרעתיך בתוך זמני", קודם שהשלמת בניית ארבע אמות. ומכך שהוא נאמן, אלמא, מוכח מכאן, שאפילו במקום שיש נגדו חזקה שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, אמרינן נאמן הוא מכח "מיגו" של "מה לי לשקר", שהרי היה יכול לטעון, אילו רצה, שפרע לאחר שהגיע זמנו.

ודוחה הגמרא: מהרישא של משנתנו אין ראיה, כי שאני הכא, שונה כאן הדין של המשנה, דכל שפא ושפא, זימניה הוא! אין זה נקרא תוך זמנו, לפי שכל שורה ושורה שבונה, זמנו הוא לקבל עליה שכרו. ואם כן, אין זה תוך זמנו, אלא לאחר זמנו. ואין לפשוט מכאן את הספק.

ומנסה הגמרא לפשוט מהסיפא של משנתנו:

תא שמע: מארבע אמות ולמעלה, אין מחייבין אותו להשתתף בהוצאות. אולם, אם סמך לו חבירו כותל אחר, הרי הוא בחזקת שלא נתן חלקו, אף על פי שנתחייב בו עם סמיכת כותלו וטוען הוא ששילם, עד שיביא ראיה שנתן.

ושוב מבררת הגמרא:

היכי דמי, איך מדובר? אילימא, אם נאמר שמדובר באופן שתבעו לאחר זמנו, ואמר לו הנתבע "פרעתיך בזמני" עם גמר בניית הכותל, כשידעתי כמה עלי לשלם, אמאי לא!? מדוע לא יהא נאמן לומר שפרע, והרי בזמנו, לדברי הכל נאמן!

אלא לאו, מדובר כאן באופן דאמר ליה "פרעתיך בתוך זמני", ואף על פי שיש לו "מיגו", שיכל לטעון "פרעתיך לאחר זמני", בכל זאת, אינו נאמן. אלמא, מוכח מכאן שבמקום שיש נגדו חזקה, לא אמרינן שיועיל ה"מיגו" של "מה לי לשקר".

ודוחה הגמרא:

שאני הכא, שונה כאן הדין, לפי דאמר, שאומר הנתבע לעצמו, מדוע אשלם, מי יימר, מי זה יאמר, דמחייבי לי רבנן, שיחייבו אותי חכמים לשלם, אולי יפטרוני! ולכן הוא בחזקת שלא נתן.

ושוב מנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנה במסכת שבועות [לח ב]:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תא שמע: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך, וחיייב אתה ליתנו לי.

אמר לו הנתבע בפני שני עדים: הין, אכן כן. למחר, אמר לו שוב: תנהו לי. אם אמר הנתבע: כבר נתתיו לך! הרי הוא פטור מלשלם, אף שאתמול הודה בפני עדים. שהרי יתכן שפרעו מאתמול עד עתה, ואין זה כופר בהודאתו הראשונה. אבל אם ענה לו "אין לך בידי כלום", לפי שאיני חייב לך כלל, הרי זה חייב לשלם.

ודן רב אחא בריה דרבא בדברי המשנה:

מאי לאו, האם אין כוונת המשנה לומר כך:

כשהוא אומר "נתתיו לך", מדובר בכגון דאמר ליה הנתבע "פרעתיך בזמני". ואילו כשאומר "אין לך בידי", מדובר באופן דאמר ליה "פרעתיך בתוך זמני". וקתני, ושנינו על כך: חייב. אלמא, הרי מוכח מכאן, שבמקום חזקה לא אמרינן, אין אנו אומרים "מיגו" של "מה לי לשקר". ואין מאמינים לו בזה.

ודוחה הגמרא:

לא! מאי, מהו הפירוש "איך לך בידי", שהוא טוען "לא היו דברים מעולם". כלומר, כופר הוא עתה בעצם החיוב. ומשום כך חייב לשלם, לפי דאמר מר, התנא: כל האומר "לא לויתי", כאומר "לא פרעתי" דמי. כי מי שאינו לווה ברור הדבר שאינו פורע. ומכיון שיש כאן עדים שהודה לו בפניהם על ההלואה, והוא עצמו הודה שלא פרע [באומרו "לא לויתי"], לכן הוא חייב. אך אילו היה טוען "פרעתי", היה נאמן, אפילו אם עצם ההלואה היתה בפני עדים. שהרי כך נפסקה הלכה, שהמלוה את חבירו בפני עדים, אינו צריך לפורעו דוקא בעדים.

שנינו במשנה [ה א]: ראובן ושמעון שהיו להם שתי חצירות זו לצד זו, ובנה ראובן כותל בין שתי החצירות, חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הכותל. אבל אם חפץ ראובן לבנות כותל הגבוה מארבע אמות, אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות היתירות שמוציא על גובה הכותל -

אבל אם לאחר שבנה ראובן כותל גבוה מארבע אמות סמך שמעון לו כותל אחר, הגבוה מארבע אמות כדי שיוכל להניח תקרה על שני הכתלים, בזה גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בגובה הכותל, ולכן מגלגלין עליו את הכל. חייב שמעון להשתתף גם בהוצאות שהוציא ראובן על גובה הכותל, ואף אם עדיין לא בנה תקרה על הכתלים.

אמר רב הונא, אם סמך שמעון את כותלו רק לפלגא מול חצי מהכותל הראשון שבנה ראובן, כגון שאורך הכותל שבנה שמעון לא הגיע אלא לחצי מאורך הכותל שבנה ראובן, או, שלא הגיע גובה כותל שמעון לגובה כותל ראובן, הרי זה כאילו סמך לכולה כנגד כל הכותל הראשון, וחייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, ואף על החלק שכנגדו לא בנה. -

טעמו של דין זה הוא, דכיון שהתחיל שמעון לבנות כותל מול הכותל שבנה ראובן, אף שאין אורך הכותל ככותל ראובן, סופו לגמור ולבנות כנגד כל אורך הכותל הראשון, ולתת מעל שני הכתלים תקרה, ולכך מעתה חייב להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון. וכן באופן שלא היה כותל שמעון גבוה ככותל ראובן יש לומר שלבסוף יגביה את כתלו ויניח מעל שני הכתלים תקרה. ואפשר עוד שיבנה על הכותל הנמוך תקרה, ויעשה על גביה עליית גג, ונמצא

כאן צריך ל שלבסוף ישתמש בכל גובה הכותל שבנה ראובן, ומשום כך חייב להשתתף מעתה בהוצאות גובה כל הכותל הראשון.

ואף שעדיין לא נתן עליו תקרה, בכל זאת חייב להשתתף, כמו ששנינו במשנה.

ורב נחמן אמר, אם הכותל השני אינו כנגד כל הכותל הראשון, אין חייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, אלא למאי דסמך סמך על החלק שכנגדו סמך את כותלו חייב להשתתף שהרי סופו לסמוך עליו תקרה ולהשתמש בו, ואילו למאי דלא סמך לא סמך על החלק שכנגדו לא בנה אינו חייב להשתתף.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא אם היה ביתו של שמעון צמוד לכותל שבנה ראובן, ולאחר מכן הוסיף שמעון לביתו תוספת קטנה כנגד כותלו של ראובן כאשר תוספת זו מרוחקת מהכותל,

ומעתה יכול שמעון להשתמש בכותל שבנה ראובן אם יניח תקרה בין התוספת שהוסיף לביתו לכותל ראובן [עיין באיור], בזה מודה

היות איור 7 רב הונא שאינו חייב להשתתף בכל הוצאות הגובה של הכותל הראשון אלא רק על חלק הכותל שכנגדו בנה, כי במקרה זה אין לומר דסופו שיבנה עוד סמוך לכותל, דאין בנין כזה עשוי להמשך עוד  1 .

ומודה רב נחמן אף שהוא סובר דאין שמעון חייב להשתתף בכל הכותל אלא רק על החלק שכנגדו בנה את כתלו, מודה הוא שאם בנה שמעון כותל הנמוך מכותלו של שמעון, ועשה בכותל סימן המוכיח שהוא עומד לתת על גבי כותל זה תקרה כגון באפריזא שהניח קורה עבה שעליה רגילים להניח את התקרה  2 , או שגילה דעתו שרוצה לעשות תקרה בקבעתא  3  דכשורי שעשה חורים בכותל וציפה את החורים בעץ, כדי לסמוך את קורות התקרה בחורים אלו, במקרה זה מחייבים אותו להשתתף בהוצאות כל הכותל הראשון, משום שלאחר שיניח תקרה על הכותל הנמוך סופו להגביה את הכותל מעל התקרה ולבנות על גבי התקרה עליית גג עד לגובה כותלו של ראובן.

שנינו במשנה, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הגובה. אבל אם סמך שמעון כותל מול כותל ראובן מעתה חייב להשתתף עמו בהוצאות הגובה. ואם טען שמעון שכבר שילם לראובן את חלקו בשעת הבנייה אינו נאמן.

אמר רב הונא, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות, וחצב בראש הכותל בצד הפונה לחצר שמעון בי כוי, חורים להניח בהם קורות לתקרה, וטוען שמעון לראובן, אני השתתפתי עמך בהוצאות הכותל, שאלמלי כן לא היית מכין לי חורים בקיר שאוכל לסמוך עליהם בעתיד קורות לתקרה, לא הוי חזקה ואין נאמן שמעון לטעון כן, ואף על גב דראובן טרח טירחה יתירה ועבד ליה  4  באותם חורים הימלטי  5  נסרים עבים שמניחים בחורים להגן על הקורות, בכל זאת אין טרחתו זו של ראובן מהווה ראיה ששמעון השתתף עמו בהוצאות הכותל, דאמר ליה ראובן לשמעון, מה שהכנתי לך חורים כדי להניח בהם קורות, אין זה משום שסייעת בידי בבניית הכותל, אלא משום דאמינא, לכי פייסת לי, שכאשר תרצה להניח קורות על הכותל ותשתתף עימי בהוצאות גובה הכותל, לא אצטרך אז לעשות חורים בכותל דלא ליתרע שלא תתקלקל אשיתאי, את יסודות "אושיות" החומה.

והגמרא עוברת עתה לדון בענין 'חזקת תשמישין'.

ענינה של חזקה זו הוא, כאשר ראובן משתמש בבית או בחצר חבירו, וחבירו רואה ושותק, הרי שתיקתו זו מהווה ראיה שראובן קנה ממנו זכות השתמשות, או שנתן לו זכות זו במתנה, ושוב אין חבירו יכול למחות בו מלהשתמש בחצירו. ונחלקו ראשונים בפרטי חזקה זו כמו שיפורט בהערה  6 .

אמר רב נחמן, אחזיק להורדי, ראובן שהיה רגיל לסמוך קורות דקות על כותל שמעון, ושתק שמעון ולא מיחה בו, הרי, משתיקתו אנו למדים שראובן קנה ממנו זכות להניח קורותיו על כתלו, או שנתן לו זכות זו במתנה, ולכן החזיק ראובן בשימוש זה לעולם, ואין שמעון יכול למחות בו  7 . אבל חזקתו זו אינה אלא אלא לענין סמיכת קורות דקות, אבל במה שהניח קורות דקות עדיין לא אחזיק לכשורי. אין כאן חזקה להניח קורות כבידות על הכותל. ויכול חבירו למנעו מלהניח קורות כבידות על הכותל.

ואם החזיק ראובן להניח כשורי, קורות כבידות על כותל חבירו, ולא מיחה בו חבירו, הרי אחזיק חזקה זו מועילה גם להניח הורדי קורות דקות, כי אם ניתנה לו זכות השתמשות לקורות כבידות כל שכן שניתנה לו זכות זו לקורות דקות.

רב יוסף אמר, אף אם אחזיק להורדי להניח קורות דקות, אחזיק גם לכשורי להניח קורות כבידות. כי הקונה מחבירו זכות השתמשות בחצירו אינו קונה זכות זו לחצאין, וכיון שאנו רואים שקנה זכות לקורות דקות, בהכרח שקנה זכות גם לקורות כבידות  8 .

איכא דאמרי - יש שאמרו בשם רב נחמן הלכה שונה. דאמר רב נחמן שאם אחזיק להורדי לקורות דקות אחזיק גם לכשורי לקורות כבידות, וכן אם החזיק לכשורי אחזיק להורדי!  9 

אמר רב נחמן, אחזיק לנטפי, ראובן שהיה ביתו סמוך לחצר שמעון, והיו מי הגשמים נוטפים מגג בית ראובן לחצר שמעון. ושתק שמעון ולא מיחה בו. הרי, יש ראובן חזקה לשימוש זה בחצר שמעון, ושוב אין יכול שמעון למחות בו. ובכלל חזקה זו אחזיק גם לשפכי, אם רצה ראובן לעשות מרזב שכל מי הגשמים יזרמו למקום אחד בחצירו של שמעון, רשאי לעשות כן, שהרי עדיף לבעל החצר שיזרמו כל המים למקום אחד ולא ינטפו מכל הגג לשטח רחב בשדהו -

אבל אם מתחילה היה מרזב בגגו של ראובן, ונטפו המים מהמרזב לחצירו של שמעון, ולא מחה שמעון, ואחזיק ראובן בחצר לענין שפכי, בחזקה זו עדיין לא אחזיק לנטפי למים הזורמים ללא מרזב, ואם הסיר ראובן את המרזב, יכול שמעון למחות ולהתנגד לכך שהמים שבגג ידלפו לחצירו. שהרי כל החזקה שהחזיק היא רק למרזב, שהמרזב נוח יותר לבעל החצר.

ורב יוסף אמר, אפילו אם ראובן אחזיק בחצירו של שמעון לשפכי למים הנשפכים מן המרזב, הרי בחזקה זו אחזיק גם לנטפי למים הנשפכים ללא מרזב!  10 

איכא דאמרי, יש שאמרו הלכה שונה בשם רב נחמן, דאמר רב נחמן, אם אחזיק ראובן בחצר שמעון לשפכי שהמים נשפכים ממרזבו לחצר שמעון, בחזקה זו אחזיק גם לנטפי למים הנשפכים ללא מרזב. וכן אם החזיק לנטפי אחזיק גם לשפכי, אבל לצריפא דאורבני, אם עשה ראובן על ביתו גג משופע וכיסהו בענפי ערבה והמים נוטפים מגג זה לחצר, לזה לא החזיק ראובן בחצר שמעון ויכול שמעון למחות בו ולהתנגד, כי היות שגג זה משופע, נוטפים ממנו המים בעצמה רבה ומונעים את ההשתמשות תחת המקום שאליו הם נוטפים, ולכן אף שהחזיק ראובן במים הנוטפים מגג רגיל, על מים הנוטפים מגג זה לא החזיק  11 .

רב יוסף אמר אפילו אם עשה ראובן את גג ביתו כצריפא דאורבני גג משופע וכיסהו בענפי ערבה, גם לזה מועילה חזקתו ואין שמעון יכול למחות בו, וכך עבד רב יוסף פסק רבי יוסף הלכה למעשה בעובדא שבאה לפניו באחד שעשה את גג ביתו כבצריפא דאורבני  12 .