דף י - ב

והוינן: מאי שנא בחג הסוכות דאמרינן הלל  כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? ומשנינן: דחג, ימיו חלוקין בקרבנותיהן  39 , שפרי החג מתמעטים והולכים מיום ליום, ושונה כל יום בקרבנותיו, ומשום כך חשוב כל יום לעצמו לאמירת הלל.

מה שאין כן דפסח שאין ימיו חלוקים בקרבנותיהן די להם בהלל אחד, שאין הימים שונים זה מזה.

ופריך: אם בקרבנות תלוי הדבר, שבת דחלוקה בקרבנותיה משאר ימות השבוע, לימא  40  בה הלל.

ומשני: שבת לא איקרי מועד. וחיוב הלל הוא בחג דוקא כמובא לקמן.

ומקשינן: ראש חדש דאיקרי מועד, ככתוב "קרא עלי מועד" ומפרשים במסכת תענית שהכוונה על ראש חדש, וגם חלוק בקרבנותיו, לימא בו הלל.

ומשנינן: לא איקדיש ראש חדש באיסור עשיית מלאכה, וחיוב הלל הוא רק במועד שאסור בעשיית מלאכה.

דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". [ופסוק זה הוא המקור להלל מדברי נביאים]. ודורשים מזה, דוקא לילה המקודש לחג בעשיית מלאכה טעון שירה, ולילה שאינו מקודש לחג בעשיית מלאכה אינו טעון  41  שירה  42 .

ומקשינן: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא בהם הלל.

ומשנינן: משום דרבי אבהו. דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, מפני מה אין  43  ישראל  44  אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני? שאי אפשר לומר שירה מפני אימת הדין.

ופריך: והא חנוכה דלאו הכי הוא, שאינו חלוק בקרבנותיו, ולאו הכי הוא, שאינו מקודש בעשיית מלאכה, וקאמרינן בו הלל.

ומשנינן: חנוכה, משום ניסא אומרים בו. ושני אופנים הם בהלל. או משום היום טוב או על הנס.

ופריך: אם כן, פורים דאיכא ניסא, לימא בו הלל.

ומשנינן: אמר רבי יצחק, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס  45  שבחוץ לארץ הוא ואמרינן הלל משום הנס.

ומשנינן: התם, כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה על הנס שאירע בהן. ורק משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות שבחוץ לארץ לומר שירה על נס שאירע בהן. ונס מצרים היה קודם שנכנסו לארץ אבל נס פורים היה כבר לאחר הכניסה לארץ.

רב נחמן אמר: הטעם שלא אומרים הלל בפורים הוא משום דקרייתה של המגילה זו היא הלילא  46 , ויוצאים בה ידי חובת הלל.

רבא אמר טעם אחר בזה: בשלמא התם בנס יציאת מצרים יכולים לומר "הללו עבדי ה'" שמשמע מזה ולא עבדי פרעה. אבל הכא בנס פורים, אי אפשר לומר "הללו עבדי  47  ה'" שמשמע מזה ולא עבדי אחשורוש, שהרי אינו כך, כי אכתי עבדי אחשורוש נינהו.

ומקשינן: ולר' נחמן  48  דאמר שלעולם יש חיוב הלל בפורים, אלא דקרייתה זו היא הלילא, הא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. ופורים נס שבחוץ לארץ הוא.

ומשנינן: כיון שגלו  49  מארץ ישראל חזרו כל הארצות להיתרן הראשון לומר שירה על נס שאירע בהן.

שנינו במתניתין: "לא היה מכה באבוב של נחשת וכו'". ומקשינן: פתח בחליל כדתנן "החליל מכה לפני המזבח", וסיים באבוב?

ומשנינן: אמר רב פפא: היינו חליל  50  היינו אבוב. ואמאי קרי לה חליל? דחלי קליה. [שמתוק קולו].

תנו רבנן: אבוב היה במקדש. חלק [קלוף] היה. דופנו דק היה. של קנה היה. ומימות משה היה, וקולו ערב, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה שוב קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.

צלצל היה במקדש. [כלי זמר הוא, ושני כלים הם ומכים זה על זה]. של נחשת היה. ומימות משה היה. והיה קולו ערב. ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ומילאו את פגימתו. ושוב לא היה קולו ערב. נטלו את תקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש לסממני הקטרת, של נחשת היתה. ומימות משה היתה. והיתה מפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח. שהיה קולה צלול, והקול יפה לבשמים. נפגמה, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה  51 , ולא היתה שוב מפטמת כמו שהיתה. נטלו את תקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה.

אלו [צלצל ומכתשת] שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון ונפגמו ולא היה להם ארוכה. שהתיקון היה מקלקלם כאמור. ועליהם אמר הכתוב במלכים "נחשת ממורט" דהיינו דק, ובדברי הימים "נחשת מרוק" דהיינו קלל. ועליהם הוא אומר "וכלי נחושת, מוצהב טובה שניים, חמודות כזהב". שהיו חשובים כזהב.

ו"שנים" כתיב בקרא, דהיינו שני כלים, ופליגי בה רב ושמואל, חד אמר שהכוונה על זהב. ומשמעות הכתוב היא, דכל אחד ואחד מכלי הנחשת שקול כשניים של זהב שהוא חשוב מאד. וחד אמר ששניים היינו כלי נחשת הצלצל ומכתשת, ומשמעות הכתוב היא, דשניהם שקולים ככלי אחד של זהב.

תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שניים היו דהיינו שני צלצלים ושתי מכתשות שמימות משה. שנאמר "שנים". אל תקרי "שנים" אלא "שניים". תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר שילוח היה מקלח מים בכרוחב מטבע של איסר. שכן היה רוחב פי המעיין. צוה המלך והרחיבוהו  52  לפי המעיין כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו מימיו. וחזרו ומיעטוהו את פי המעיין, ושוב היה מקלח מים כמות שהיה. וזה לקיים מה שנאמר "אל יתהלל  53  חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו". שחכמתו אינה אלא מקלקלת.

כיון שכלי מקדש הראשון נעשו על פי הגבורה. ככתוב "הכל בכתב מיד ה' וגו'".

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדולים היה במקדש. מאי הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא [זוג וענבל]. ולמה היה? מפני שקולו עב, ומערבב את הנעימה כשהיה קולו מסיים.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש לגרוף את דשן המזבח. והיא כעין כף.

דף יא - א

עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה אחד שהיו בו עשרה נקבים. וכל נקב של קנה הוציא מין זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר, מעשרה קנים שהיו בה.

במתניתא תנא: היא [המגריפה] אמה וגמדה אמה, וקתא יוצא הימנה. [וחלולה היתה הקת ובה היו נמצאים הקנים הנ"ל].

ועשרה נקבים היו בה. ובכל נקב קנה אחד. כל אחד מוציא מאה מיני זמר, שבכל קנה היו מאה נקבים, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך, לזכור מי הוא שאמר עשרה מיני זמר ומי הוא שאמר מאה, מתניתא היא שאמרה לשיעור המרובה יותר. שכן דרך משניות לומר בדרך גוזמא. שנינו במתניתין: המנגנים עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחת בית פגרים וכו' דהיינו ישראלים, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוויים היו, ומפרש: לימא בהא קמיפלגי, רבי מאיר ורבי חנינא. דמאן דאמר עבדים היו קסבר עיקר מצות שירה במקדש  54  בפה, וכלי זמר לבסומי  55  קלא בעלמא, ואיננו עיקר המצוה. ומשום כך כשר אף בעבדים.

ומאן דאמר לויים היו, קסבר עיקר מצות שירה בכלי  56 , ומשום כך הוכשר דוקא בלויים. [וזה פשוט לפי כולם, שעיקר שירה היא בלויים דוקא, וכנלמד לקמן].

ופרכינן: ותסברא, ואם כן רבי יוסי שמכשיר בישראלים, מאי קסבר?

אי קסבר עיקר שירה בפה, בעבדים סגיא, ולמה צריך ישראלים? ואי קסבר עיקר שירה בכלי, לויים דוקא בעינן.

לכן מפרשים את מחלוקתם בדרך אחרת: לעולם קסבר כל התנאים כאן, עיקר שירה בפה  57 . ומשום קיום המצוה היה לנו להכשיר אף בעבדים  58 .

והכא במעלין מדוכן, אם סומכים על כל העולים לדוכן לשורר, שבחזקת לויים הם לענין יוחסין ומשיאים את בנותיהם לכהונה, וכן אם מחזיקים אותם ללויים לענין חלוקת מעשרות על פי זה, קא מיפלגי התנאים במשנתנו.

מאן דאמר עבדים  59  היו המנגנים, קסבר אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות.

מאן דאמר לויים היו, קסבר מעלין  60  מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ומשום כך צריך דוקא לויים. שלא נבוא לידי מכשול ונחלק מעשר לישראלים, וכל שכן שעבדים לא, שמתוך כך נשיאם לכהונה. [ואף שעיקר שירה בפה, מ"מ הרואה לא ידייק אם בכלי הוא מזמר או בפה. [רבינו גרשום].

ומאן דאמר ישראלים היו, קסבר מעלין מדוכן ליוחסין, ומשום כן אין מעלים לדוכן עבדים, שהרי נבוא מזה להשיאם לכהונה. ולא מעלין למעשרות, ומשום כך די בישראלים, כי לא נסמוך מזה לחלוקת מעשרות.

תנו רבנן: השיר מעכב את הקרבן  61  דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: השיר אינו מעכב את הקרבן.

מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא "ואתנה את הלויים נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל וגו' ולכפר על בני ישראל וגו'". מה כפרה, דהיינו זריקת דמים, מעכבת בקרבן, אף שיר שמרומז בתחילת הפסוק [כי ואתנה את הלוויים מדבר על שירה] מעכב.

ורבנן דורשים ההוא היקש לאידך דין דר' אלעזר, דאמר רבי אלעזר מה כפרה של קרבן אינה כשרה אלא ביום אף שירה דוקא ביום.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר חיוב שירה על הקרבנות מן התורה? שנאמר "ושרת בשם ה' אלוקיו". איזהו שירות שבשם [שיש בו הזכרת השם]? הוי אומר זה שירה. שיש אזכרת שם שמים במזמורים שבה.

ומקשינן: ואימא על נשיאות כפיים מדובר בפסוק, שגם בה יש אזכרות.

ומשנינן: מדכתיב "לשרתו ולברך בשמו" מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא, שהרי חילקם הכתוב לשני דברים.

רב מתנה אמר, עיקר שירה מהכא: שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זה שירה.

ומקשינן: ואימא, על דברי תורה מדובר דכתיב בהם "פיקודי ה' ישרים משמחי לב". וכך אמר הפסוק: תחת אשר לא עסקת בדברי תורה וכו'.

ומשנינן: דברי תורה "משמחי לב" איקרי, אבל "טוב" לא איקרי. ולכן לא מתפרש הפסוק עליהם.

ומקשינן: ואימא בבכורים מדבר הפסוק דכתיב בהם "ושמחת בכל הטוב" ויש בהם גם שמחה וגם טוב. וכוונת הכתוב, תחת אשר לא הבאת ביכורים.

ומשנינן: בכורים, "טוב", איקרי "טוב לבב" לא איקרי. ומוכרח, שדוקא בשירה מדבר הפסוק.

אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה בהבאתם? אתיא בגזירה שוה "בכל הטוב" שכתוב בהם, מ"טוב לבב", מהכא, שמדובר בשירה.

ומקשינן: איני, והא אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על ניסוך היין? שנאמר "ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלוקים ואנשים". אם אנשים משמח, בשתייתו אלוקים, במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על ניסוך היין, ובשירה שנאמרת עליו לה' הוא "משמח אלוקים". ומעתה קשה איך שייך שיר בביכורים? והלא אינם אלא מפירות ז' המינים, ושירה יש רק ביין  62   63 .

ומשנינן: משכחת לה לשירה בביכורים, כדתני רב יוסף: בביכורים כתוב "מראשית כל פרי", ומשמע מזה דוקא פרי אתה מביא. ואי אתה מביא משקין, וכך הוא לכתחילה, שיש להביאם בעודם פרי, הביא ענבים והפרישם לשם ביכורים ודרכן אחר כך ליין, מנין שבדיעבד מביאם ויוצא בהם ידי חובת ביכורים? תלמוד לומר "תביא" מכל מקום, ובאופן כזה שייך שירה על היין  64  בביכורים.

חזקיה אמר, מהכא עיקר שירה: דכתיב "וכנניהו שר הלויים במשא, יסור כי מבין הוא". אל תיקרי יסור אלא ישיר.

בלווטי [שם חכם] אמר רבי יוחנן: מהכא עיקר שירה: דכתיב "לעבוד עבודת עבודה" איזהו עבודה שצריכה להיעשות בשעת עבודה אחרת, הוי אומר זו שירה. שבשעת עבודת ניסוך היין היא.

רבי יצחק אמר, מהכא עיקר שירה: "שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל".

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: דכתיב "המה ישאו קולם, ירונו בגאון ה', צהלו מים". שיצהלו בשיר שבבית המקדש יותר מצהלת המים בקריעת ים סוף.

ותנא, מייתי לה לעיקר שירה מהכא: דכתיב "ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו". ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו? מה תלמוד לומר "ישאו"? אלא אין ישאו אלא לשון שירה. וכן הוא אומר "שאו זמרה ותנו תף". ואומר "ישאו קולם ירונו". הרי מצינו "וישאו" שמשמש כלשון שירה. וזו היא עבודת הלויים.

חנניא בן אחי רבי יהושע אמר, מהכא לומדים שירה: דכתיב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".

דף יא - ב

שהיה מצווהו על עסקי קול, דהיינו לשורר. שמשה לוי היה.

רב אשי אמר מהכא: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד". וחצוצרות מפורש בפסוק "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם". ומזה שכלל הפסוק מחצצרים ומשוררים יחד משמע שאף משוררים מן התורה [תוס'].

רבי יונתן אמר מהכא: דכתיב "ויאמר ה' אל אהרון וגו' וגם את אחיך מטה לוי הקרב אתך וגו' ולא ימותו גם הם גם אתם". והוקשו בזה לויים לכהנים. מה "אתם"

דהיינו כהנים בעבודת מזבח, אף "הם" דהיינו לויים, בעבודת מזבח, ולא שייך בלויים עבודת מזבח אלא בשיר.

תניא נמי הכי, שמכאן לומדים שירה מן התורה: "ולא ימותו גם הם גם אתם" מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח.

ועוד מקישינן: אתם בשלהם  65   66  והם בשלכם במיתה. שכהנים ששוררו חייבים מיתה, כמו לויים שעבדו עבודת כהנים במזבח שהם במיתה, ככתוב "והזר הקרב יומת". אבל הם ששינו בשלהם כגון לוי משורר ששיער [שהגיף דלתות], ולוי שעליו לשוער, ושורר, אינן במיתה אלא באזהרה. [ולא התפרש היכן  67  הוזהרו, רש"י].

אמר אביי: נקיטינן להלכה לא כתנא בברייתא. אלא, משורר ששיער, שעבד בשל עבודת חבירו, במיתה  68 . שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה, משה ואהרון ובניו שומרים משמרת הקדש וגו' והזר הקרב יומת". וזה נאמר גם על עבודת הלויים.

ומפרש לה: מאי "זר"? אילימא זר ממש, דהיינו ישראל, הכתיב חדא זימנא בפרשה הזאת שהוא  69  במיתה. אלא לאו, בזר דאותה עבודה שעבד בה, מדבר הפסוק. והיינו, בלוי שעשה עבודה שאין לו מינוי בה, שכיון שאינו ממונה עליה חייב מיתה.

מיתיבי: תנינא, משורר ששיער  70 , ומשוער ששורר, אינן במיתה אלא באזהרה! ואיך חולק אביי על התנא בברייתא.

ומשנינן: פלוגתא דתנאי היא. דתניא: מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת  71  דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא, ששניהם לויים היו. אמר לו רבי יוחנן בן גודגדא: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים.

ומפרשינן פלוגתייהו: מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר [רבי יוחנן] סבר, משורר ששיער במיתה היא, ואמנם האיסור דאורייתא הוא רק כששיער לבדו אבל לסייע בלבד מותר מדאורייתא. וגזרו בה רבנן בסיוע, כיון שעיקר איסורו הוא במיתה.

ומר [רבי יהושע בן חנניא] סבר, שאף בשיער לבדו אינו במיתה, ורק אזהרה היא. ומשום כך במסייע שמותר מדאורייתא, ולא גזרו בה רבנן. ואביי יסבור כרבי יוחנן בן גודגדא.

ודחינן: לא, דכולי עלמא אזהרה  72  בלבד היא. מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן  73  שמא יבוא לעבוד לבד ואף שאין זה במיתה. ומר סבר לא גזרו ביה רבנן. ואם כן אין מקור לאביי שחייב מיתה.

בעי רבי אבין: עולת נדבת צבור [שבאה מקיץ המזבח, מן השופרות שנותנין בהם מעות של מותר חטאות ואשמות] - האם היא טעונה שירה בנסכיה, או אינה טעונה שירה.

"ותקעתם על עולותיכם" [והיינו שירה] אמר רחמנא, ומזה שכתוב לשון רבים משמע: אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה.

או דלמא, דוקא עולת חובה טעונה שירה. וזה שכתוב "עולותיכם" בלשון רבים, "עולותיכם" דכולהו ישראל קאמר רחמנא, אבל הכל ממין אחד של עולה הם, דהיינו עולת חובה.

ופשטינן: תא שמע: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, על ידי כלי דוד מלך ישרא ל".

והוינן: האי שירה מאי עבידתה? אילימא שירה דעולת חובה, למה ליה לחזקיה לאימלוכי? ומהלשון "ויאמר חזקיהו" משמע שהיה חזקיהו  74  נמלך.

אלא, לאו, בשירה דעולת נדבה מדובר שם, ובזה נמלך חזקיה אם צריך שירה. ולבסוף הכריע שטעונה שירה. ונפשט ספיקו של ר' אבין.

ודחינן: אמר רב יוסף לא בזה מדובר. אלא עולת ראש חודש הוי שם. וקא מיבעיא להו לחזקיה, מי הוקבע ר"ח בזמנו? לאותו יום שהיה ל' בחודש, וראש חדש הוא דליקרב בו עולת ראש חודש, או לא נתקדש החדש אלא למחר ואין ראוי ליקרב. ולא על השירה נמלך אלא על עיקר הקרבן. וממילא אין מכאן ראיה לספק.

אמר ליה אביי: ומי מצית אמרת הכי? והכתיב "ביום ששה עשר לחדש הראשון וגו' ויאמר חזקיה להעלות העולה להמזבח". ולא בראש חודש היה המעשה אלא בט"ז לחודש.

אלא אמר רמי בריה דרב ייבא לדחות: כבש הבא עם העומר הוי. שביום ט"ז בניסן היה המעשה שהוא יום תנופת העומר. וקמיבעיא להו, מי הוקבע ראש חדש ניסן בזמנו ועכשיו זמן העומר הוא דליקריב הכבש? או לא נתקדש בזמנו אלא למחרת ועדיין לא זמן העומר הוא.

מתקיף לה רב אויא: איך שייך לומר שבזה הסתפקו? וליחזי פסח היכי עביד, מצה היכי אכיל? ואם מאתמול עשו הרי ודאי שהוקבע ראש חדש בזמנו.

אלא אמר רב אשי: לעולם לא הסתפק חזקיה בשום ספק. וזה שנמלך היה משום שאילת רשות ולא משום ספק. מידי דהוי אשליחא דציבור דמימליך ונוטל רשות להתפלל.

ומסקינן: השתא דאתית להכי שלא משום ספק שאל, אפילו תימא שעולת חובה היה שם גם כן מובן. מידי דהוי אשליחא דציבורא דמימליך.

והדר פשטינן לאיבעיא של רב אבין: תא שמע: רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. ומגלגלין חובה ליום חייב, כדלהלן.

אמרו, כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה. והיינו יום חייב שבו בכו העדה בחטא המרגלים. ומוצאי שבת היה. ומוצאי שביעית היתה אותה שנה. ומשמרתו של יהויריב היתה משמרת אותו שבוע. והיו כהנים  75  ולויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה אמרו? את המזמור "וישב עליהם את אונם, וברעתם יצמיתם" שוררו. ולא הספיקו לומר תיבות "יצמיתם ה' אלוקינו", עד שבאו אויבים וכבשום. וכן בשניה בחורבן בית שני, היה באותו הזמן.

והוינן: האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעל עולת חובה היתה, מי הואי? והא, כבר בי"ז בתמוז בטל התמיד, שלא היה להם כבשים מפני המצור.

אלא לאו, שירה דעולת נדבה היתה, ותפשוט את הספק, שעולת נדבה טעונה שירה.

ודחינן: ותסברא, איך אפשר להעמיד בעולת נדבה? מאי שנא דעולת חובה דלא הואי, ומאי שנא דעולת נדבה שנאמר דהואי? והרי כמו שלא היו כבשים לזו כך לא היו לזו.

ומהדרינן: הא לא קשיא, שאפשר לומר בן בקר באקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו שאינו ראוי לתמיד שצריך בו כבש, וראוי לעולת נדבה. ושוב אפשר לפשוט את הבעיה.

ושוב דחינן: אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא, בודאי לא מדובר בשיר הקרבן. שהרי שירה דיומיה "לה' הארץ ומלואה"

היא, שהלא החורבן היה ביום ראשון כדתנינא "מוצאי שבת היה". ואילו המזמור "וישב עליהם את אונם" בשיר דארבעה בשבת הוא.

אלא, בהכרח, אילייא [קינה] בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו ולא מחובת השיר ולא שייך כלל לאיבעיא דרב אבין.

ופריך: והא "לוים עומדין על דוכנן" קתני ומשמע שהיה בתורת שיר.

ומשנינן: כדריש לקיש, דאמר אומרים שירה שלא  76  על הקרבן.

ומקשינן: אי הכי, שאף שלא במקום חובה מותר לאומרה על הדוכן, מה הסתפק רב אבין בעולת נדבה? בה נמי לימא שירה, ואף אם אינו חובה, רשות היא. ומה יפסיד בכך.

ומשנינן: אם בעולת נדבה אינה חובה, אם יאמרוה נפיק מינה חורבא. שיבואו לומר שכשם שבעולת נדבה השירה רשות היא, כך בעולת חובה השירה רק רשות היא. הלכך אין לאומרה כלל בנדבה על קרבן.

ומסקינן: מאי הוי עלה דבעי רב אבין?

ופשטינן: תא שמע, דתני רב מרי בריה דרב כהנא: כתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם", ומקיש שלמים לעולה, מה עולה קודש קדשים אף שלמים האמורים בפסוק לענין חיוב תקיעה, דוקא שלמים שהם קודש קדשים והיינו שלמי ציבור ככבשי עצרת, ולא שאר שלמים שקדשים קלים הם ואינם טעונים תקיעה. ומקיש עולה לשלמים, מה שלמים שקבוע להם זמן [וכפי שהעמדנו בכבשי עצרת] אף עולה שקבוע להם זמן, והיינו עולת חובה כתמידים ומוספין שזמנם קבוע, ולמעט עולת נדבה שאין לה זמן קבוע. ותקיעה ושירה דין אחד להם. ונפשטה האיבעיא של רב אבין.

דף יב - א

איבעיא להו: נסכים הבאים בפני עצמן  77  [כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר, וכשר בכך כמבואר במנחות] טעונין שירה או אינן טעונין שירה.

ומפרשינן לצדדי הספק: כיון דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן "מנין שאין אומרים שירה אלא על היין וכו'" אמרינן על נסכים לחוד ואף שאין הזבח עמם, כי הכל תלוי ביין.

או דלמא על אכילה ושתיה, דהיינו זבח ונסכים יחד אמרינן, אבל אשתיה לחודיה ואף שהיא עיקר המחייב בשירה, מכל מקום בלי זבח שהוא אכילה, לא אמרינן  78 .

ובעי למיפשט: תא שמע, רבי יוסי: אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' ולויים עומדין על דוכנן ואומרים שירה.

והוינן בה: האי שירה מאי עבידתא? אילימא דעולת חובה, מי הויא אז בט' באב? והא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד.

ואלא דעולת נדבה, וכגון שהזדמן להם בן בקר כדלעיל. גם זה אינו. דהא תני רב מרי בריה דרב כהנא בעולת נדבה דלא צריכא שירה.

אלא לאו דנסכים של עולת חובה הקריבו, שהיו שייכים לעולת התמיד שמלפני י"ז בתמוז, והביאום עכשיו בפני עצמם ועליהם אמרו שירה. ותפשוט את הספק.

ודחינן: אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא, איך אפשר להעמיד כך? והלא מוצאי שבת היה, ושירה דיומיה "לה' הארץ ומלואה". ואילו השירה המוזכרת בברייתא באותו יום היתה ממזמור "וישב עליהם את אונם" ובשירה דארבעה בשבא הוא.

אלא בהכרח אילייא [קינה] בעלמא הוא דנפל בפומייהו ולא היה מחובת השיר של הקרבנות.

ומקשינן: והא עומדין על דוכנן קתני, ומוכח שהיה שיר של חובה.

ומשנינן: כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש אומר שירה אף שלא על הקרבן, בתורת רשות.

ומקשינן: אי הכי בנסכים נמי לימא בתורת רשות, ומה היה כלל הספק.

ומשנינן: נפיק מינא חורבא שיאמרו שכשם שנסכים הבאים בפני עצמן רשות אף נסכים הבאים עם הזבח רשות היא. ולכן אם אינה חובה עדיף שלא לאומרה כלל.

והדרינן לפרש גופא דברייתא דלעיל: רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו', ומקשינן: בראשונה שחרב הבית במוצאי שביעית, מי משכחת לה?

והכתיב בנבואת יחזקאל שהיתה "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר".

וקרא הכתוב לעשור בחודש, ראש השנה. ומפרשת הגמרא: איזוהי שנה שראש השנה חל בעשור לחודש? הוי אומר זה יובל. שיום הכיפורים שלו הוא כעין ראש השנה שאז תוקעים בית דין  79  ומשתחררים העבדים וחוזרות השדות לבעליהן ואז נראה שהיא שנת היובל. ונמצא שהשנה הי"ד לחורבן היתה שנת היובל  80 .

ואי סלקא דעתך בחד בשבוע [דהיינו מוצאי שביעית] חרוב הבית, לא יתכן שהשנה הי"ד לחורבן שנת היובל היא. שהרי מחד בשבוע שבו היה החורבן לחד בשבוע שלאחריו שמונה שנים הן [יחד עם שנת החורבן]. ונמצא שמוצאי השמטה השניה שנת תמני היא למוצאי שמטה הראשונה. ועד לחד בשבוע אחריני דהיינו מוצאי שמיטה השלישית כבר הוי שנת חמיסר למוצאי שביעית הראשונה. ושנת היובל לעולם במוצאי שביעית היא. ואיך יאמר הכתוב ששנת היובל היא שנת ארבע עשרה לחורבן.

ומשנינן: אמר רבינא, בארבע עשרה שנה שאמר הפסוק, אין משמעותו עם שנת החורבן. אלא אחר שנה שהוכתה העיר, ומאז עברו ארבע עשרה שנה עד אותה נבואה. והיתה הנבואה בשנת ט"ו לחורבן.

ופריך: אי הכי, שהיתה בשנת ט"ו, מדוע כתוב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו"? והלא בשנת העשרים ושש לגלות הוין.

דאמר מר: גלו ישראל עם יכניה בשנה שבע לכיבוש נבוכדנצר את מלכות יהויקים, וגלו גם בשנת שמונה [ולקמן יתבאר מהו שמונה]. ובגלות השניה של צדקיהו גלו בי"ח שנה לכיבוש יהויקים וגלו בי"ט שנים [וחשב המקשה שגלות נוספת היא בי"ט מלבד שנת הי"ח].

ויחזקאל גלה עם גלות יכניה. משנת שב שהיא גלות דיחזקאל ועד תמני סרי שהיא שנת גלות צדקיהו שבה חרב הבית, אחת עשרה שנים הן ואותן חד סרי שנים ועוד חמש עשרה שנים לאחר החורבן שאז היתה נבואת יחזקאל כפי שאמר רבינא, שנת העשרים ושית מגלות יחזקאל הוי כבר, ובפסוק כתוב רק כ"ה.

ומשנינן: אמר לך רבינא, ולדידך שאמרת שהיתה הנבואה בשנת י"ד לחורבן, מי ניחא קרא? מכדי גלו בגלות צדקיהו נמי בתשע עשרה שנה לכיבוש יהויקים כמובא למעלה. ואם כן, משנת שב דגלות יחזקאל ועד שנת תשסרי שהיא סוף גלות צדקיה [ואז חרב הבית], תרתי סרי שנין הוי. ואותן י"ב שנים ועוד ארבע סרי שנה שלאחר החורבן [שאז היתה הנבואה] שנת העשרים ושית לגלות יחזקאל, הוין והרי כתוב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו".

אלא מאי אית לך למימר, שלעולם שנת כ"ו היא, וקורא לה "עשרים וחמש שנה" משום שמחשבים לבר משתא דגלו בה, ולאחריה היו כ"ה.

וכמו שלדבריך זה חוץ מהשנה שגלו, לדידי נמי יש לפרש כן. דלבר משתא שגלו בה זוהי "עשרים וחמש שנה לגלותנו". ובאמת היא כבר שנת כ"ו.

ומקשינן: זה מובן אם החורבן היה בשנת י"ח לכיבוש יהויקים. אך מכל מקום, לפי האמור לעיל שבשנת תשסרי היה, לרבינא קשיא, שאף אם תחשיב את השנים חוץ משנת הגלות, הרי יש כ"ו שנה מגלות יחזקאל עד הנבואה הנ"ל. שתים עשרה שנים בין הגלות שבשנת השבע לחורבן שבשנה הי"ט, ועוד ארבע עשרה שנה לאחר החורבן שאז נאמרה הנבואה.

ומשנינן: מי סברת שלש גלויות הוי, ושנה י"ח ושנה י"ט שתי שנים נפרדות הן? לא כך הוא. אלא רק שתי גלויות היו.

וכך מתפרש מה שאמר מר. גלו בשבע לכיבוש יהויקים על ידי נבוכדנצר שהיא שנת השמונה למלכות נבוכדנצר. וזו היא הגלות הראשונה של יכניה, ובגלות השניה של צדקיהו גלו בשנת שמונה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא שנת תשע עשרה למלכות נבוכדנצר. ואין בין גלות יכניה לבין גלות צדקיה והחורבן אלא י"א שנים. [וממילא מיושבים דברי רבינא].

דאמר מר: בשנה ראשונה למלכותו כיבש נבוכדנצר את נינוה.

דף יב - ב

שניה עלה וכיבש את יהויקים, וממילא שמונה למלכותו היא שבע לכיבוש.

שנינו בברייתא: רבי יוסי אומר כשחרב הבית בראשונה וכו' מוצאי שביעית היתה וכו' וכן בשניה.

ומקשינן: ושניה, שנת החורבן שתחול במוצאי שביעית, מי משכחת לה? מכדי בית שני כמה קם? ארבע מאה ועשרים שנה.

[ושנה שנבנה היא שנה ראשונה ביובל, שאין יובלות נוהגים בזמן החורבן]. ארבע מאה שנה מאותן ת"כ שנים עולים לתמניא יובלי, ועוד ארבסרי שנה עולים לתרי שבוע. ועדיין פשו להו שית למנין שנותיו. נמצא שהשנה שכלו בה ת"כ שנים, הוי ליה בשיתא בשבוע, וחרב בשנת תכ"א שהיא שנת השמיטה, ואיך כתוב שבמוצאי שביעית היה.

ומשנינן: הא דברי רבי יוסי, מני - רבי יהודה היא, דאמר שנת החמישים עולה לכאן ולכאן ונחשבת גם לשנת היובל היוצא וגם לשנה א' של היובל הבא. וממילא אין בכל יובל רק מ"ט שנים בלבד. אתיא תמניא שנים, שנוספו מתמניא יובלי [שמכל יובל יורד לרבי יהודה שנה], ויצטרפו להני שית [שעודפות על היובלות והשמיטין בת"כ שנים] שעלו בחשבון לעיל אף לחכמים שחולקים על רבי יהודה. הוי ארביסר שנים עודפות, שעולות לשני שמטות שלימות.

אשתכח שכלו ת"כ שנים בשביעית עצמה. ובשנת תכ"א דבמוצאי שביעית היא, חרוב.

ופרכינן: אי רבי יוסי סובר כרבי יהודה יקשה הרישא של הברייתא. שאומרת, דבראשונה חרב הבית במוצאי שביעית, ולא משכחת לה לדברי רבי יהודה.

דתניא: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ממנה בחורבן הראשון. ושמונה מאות וחמישים שנה היו משעת כניסתן ועד החורבן, שבארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים נבנה בית ראשון, כמבואר במלכים. כשנוריד ארבעים שנה שהיו במדבר נשארו מזה ת"מ שנים. ובצירוף ת"י שנות הבית, שמונה מאות וחמישים שנים הם.

אך אי אתה יכול לומר משעה שנכנסו ממש מנו שנות היובל, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחלת יובל [דהיינו בשנת יובל עצמה]. שהרי שמונה מאות וחמישים עולים לי"ז יובלות בדיוק, ואם כן אי אתה מוצא ליישב מה שכתוב ביחזקאל "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר", ומוכיחים לעיל שבשנת היובל היתה אותה נבואה. ונמצא שהחורבן היה י"ד שנים לפני היובל.

אלא צא מהם שבע שנים שכיבשו הארץ ושבע שנים שחילקו אותה, שרק אחריהם התחילו למנות יובלות  81 . ואז אתה מוצא ששנת היובל היתה "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" שמאחר שרק שמונה מאות ושלשים ושש שנים היו במנין, נמצא שהחורבן היה בשנת הל"ו ליובל הי"ז.

ואסיק לקושיין: ואי כרבי יהודה, שכל יובל הוא מ"ט שנים, אייתי שיבסרי שנים שנוספו משיבסרי יובלי [שלדעתו הרי יורדת שנה מהחמישים של כל יובל], שדי אהני יובלות שעלו מתוך שמונה מאות וחמישים שנה, ונשאר עודף י"ז שנים על היובל. נוריד י"ד לשבע שכיבשו ושבע שחילקו ונותרו ג' שנים עודפות. נמצא דהוי ליה החורבן בתלתא בשבוע הראשון של היובל הי"ח, והיאך כתוב שבמוצאי שביעית היה?

ומשנינן: הנך שני דאגלינהו סנחריב לשבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה עד דאתא ירמיה ואהדרינהו, לא קחשיב להו רבי יהודה ופסק בהם המנין, שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה  82  עליה. ורק משהחזירם ירמיה התחילו למנות מחדש. ומאז ועד החורבן היו ל"ו שנים. נמצא ששנת החורבן מוצאי שביעית היתה. [שהרי חמש שמיטות עולות לל"ה שנים] וגם יוצא החשבון ששנת היובל היתה "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר".

[אבל הברייתא לעיל "די"ז יובלות מנו ישראל וכו'" חולקת על זה וסוברת שאף באותן שנים של גלות סנחריב מנו יובלות לקדש שמיטין, תוס'].

איבעית אימא: לעולם רבי יוסי כרבנן שסוברים שאין שנת היובל עולה למנין היובל הבא. וכי קתני "וכן בשניה" לא מדובר לענין מוצאי שביעית, אלא אשארא זמנים שנזכרו בחורבן ראשון, דהיינו תשעה באב ומוצאי שבת.

ומוכחינן: הכי נמי מסתברא שלא כל הזמנים שכתובים בחורבן ראשון היו בשני. דאי לא תימא הכי, אלא תאמר שכל מה שהיה בראשון היה גם בשני "משמרתו של יהויריב" שבו חרב בית ראשון, בשניה מי הואי? והתניא: ארבע משמרות כהונה עלו מן הגולה בימי עזרא, מתוך כ"ד משמרות שהיו בבית ראשון. משמרת ידעיה, וחרים, פשחור, ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות, [לקיים תקנת נביאים ראשונים שתתחלק עבודת המקדש לכ"ד משמרות].

ובשביל לקבוע את סדר קדימתם כתבו את שמותיהם בכ"ד פתקים ובללום, ונתנום בקלפי.

בא ידעיה, שהוא הראשון מארבע משמרות הללו עוד מימי בית ראשון, ונטל חלקו וחלק חביריו ממשמרתו שנתחלקה לששה. כלומר שהוציא את שש פתקיהם בזה אחר זה. ובאותו סדר שעלו כך היה סדר משמרותיהם.

דף יג - א

בא חרים שהיה אחריו בבית ראשון ונטל חלקו וחלק חביריו שש, כנ"ל. וכן פשחור, וכן אימר, כולם נסדרו על פי הגורל.

התנו נביאים שביניהם, שאפילו משמרת יהויריב שהיא ראש למשמרות בבית ראשון, עולה מן הגולה, לא ידחה ידעיה ממקומו. אלא ידעיה עיקר וכל משמרותיו קודמים [אלא שייעשו אז חמישה במקום שישה] ויהויריב טפל לו. ויעבוד בשבוע השישי של ידעיה.

ומשמע מזה שלא  83  עלה יהויריב. ולא שייך לומר בבית שני "משמרת יהויריב". וכשם שמה שכתוב בברייתא וכן בשניה, לא נאמר לענין משמרת יהויריב אלא אשארא. כמו כן, אפשר לומר שלא נאמר לענין מוצאי שביעית אלא על שאר הדברים.

רב אשי אמר: לעולם "וכן בשניה" נאמר גם לענין מוצאי שביעית, ולמה שהקשית ששנת החורבן היתה בשביעית עצמה, לא קשה. משום דהנך שית שנים הראשונות לבנין הבית, עד דסליק עזרא ומקדיש  84  את ארץ ישראל, לא קחשיב  85  להו  86  במנין השנים. והחלו למנות יובלות ושמיטין רק בשנה השביעית לבניינו. הרי שסך השנים שמנו יובלות ושמיטין בבית שני, הן תי"ד שנים בלבד. ארבע מאות מהם עולים לשמונה יובלות ונשארו עוד י"ד שנים שהם שתי שמיטות. נמצא ששנת החורבן שהיא לאחריהן, היא מוצאי שמיטה.

ומנין שעד שש שנים לא עלה עזרא? דכתיב "באדין [אז, בשנה הראשונה לכורש] בטילת עבידת בית אלקנא די בירושלים עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". הרי שבשנה שניה לדריוש הוחל הבנין, וכתיב "ושיציא [נשלם] ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת שית למלכות דריוש מלכא".

ותנא: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו. דכתיב "ויבא ירושלים בחודש החמישי היא השנה השביעית למלך". הרי שהיו שש שנים בין תחלת הבנין לעליית עזרא. שחמש שנים נמשך הבנין ורק בשנה שאחריה עלה.

וחוזרים לפרש גופא של הברייתא לעיל: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחלת יובל ואי אתה מוצא לקיים מה שכתוב "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר". אלא צא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו. שאינן מן המנין.

ושיילינן: זה ששבע שנים היה הזמן שכיבשו, מנלן?

ומשנינן: מזה דקאמר כלב "בן ארבעים שנה אנוכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ וגו'. ועתה הנה אנוכי בן חמש ושמונים שנה". ואמר מר: שנה ראשונה לצאתם ממצרים עשה משה משכן, שנה שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים. כי עבור ישראל לירדן ונכנסו לארץ, כלב בר כמה הוי? בר תמנין נכי תרתי. [דהיינו בן ע"ח]. של"ח שנה אחרי שלוח המרגלים נכנסו. ואז היה בן מ'. כי קמפליג נחלות [שאז הסתיים הכיבוש] קאמר כלב "בן חמש ושמונים שנה אנוכי". אשתכח שבין כניסתם לבין גמר הכיבוש היו שבע שנים שבהם כיבשו.

ושיילינן: וזה דשבע שנים נמשך הזמן שחילקו, מנלן?

ומשנינן: איבעית אימא, מדשבע כיבשו שבע חילקו  87 .

ואיבעית אימא: מדלא משכחת להו שחל יובל "ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" [כדמוכח לעיל] אם לא נאמר ששבע כיבשו ושבע חילקו. שהרי שמונה מאות וחמשים שנים משנכנסו עד שחרב הבית הם י"ז יובלות שלמים, ולקיים את הפסוק ביחזקאל בהכרח לחסר מן המנין י"ד שנה, והיינו שבע שכיבשו ושבע שחילקו.

מתניתין:

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת הטלאים שבמקדש, שהם כדי שיעור קרבנות הצריך לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה יחד. ומוסיפין עליהם עד לעולם, שאין לו שיעור למעלה.

אין פוחתין  88  משתי חצוצרות  89  בתקיעה שעל הקרבנות, ומתשעה כנורות לשיר. ומוסיפין עליהם עד לעולם. והצלצל, אחד לבד היה בשיר ולא יותר.

גמרא:

שנינו במתניתין: "אין פוחתין מששה טלאים". והיינו סבורים ש"כדי לשבת ולשני ימים טובים" זה בדוקא. שאם חלו שבת וראש השנה בזה אחר זה יש להכין ששה טלאים מבוקרים מערב שבת. כי בשבת ויום טוב אי אפשר לקחתם ולבקרם ממום.

ומקשינן: תמידים ומוספין של שבת וראש השנה יחד, הרי טובא הוו, ואיך מספיק רק ששה? והרי חוץ משני תמידים שבכל יום יש עוד ט"ז כבשים למוספין.

ומשנינן: תנא בכל יום בעלמא קאי. ואתמידין לחודיה קאי. ולצורכם הם הטלאים המבוקרים. ומאי "כדי לשבת ושני ימים טובים" דקתני? סימנא בעלמא הוא, שכמספר התמידים שבאלו ג' ימים שהם ששה, כך צריך שיהיו בלשכה בכל יום.

דף יג - ב

והכי קאמר: אין פוחתין מששה טלאים  המבוקרים בלשכת הטלאים, ארבעה ימים קודם שחיטה. שבתמיד צריך, שד' ימים קודם  90  ליום שחיטתו יהיה הטלה מבוקר ממום.

ומני? בן בג בג היא. דתניא: בן בג בג אומר: מנין לתמיד  91  שטעון ביקור  92  ד'  93   94  ימים קודם שחיטה? תלמוד לומר בתמיד "תשמרו להקריב לי במועדו". ולהלן בקרבן פסח הוא אומר "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה". ולומדים בגזירה שוה "תשמרו" ו"משמרת", מה להלן בפסח  95  טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה [שהרי מקחו מבעשור לחודש ושחיטתו בי"ד, והיינו ד' ימי ביקור] אף כאן בתמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

וביאור הענין הוא, שששה טלאים המבוקרים לבד מהשנים שקרבים באותו יום הם. שבתחלה, ביום חינוך המזבח, שמונה טלאים המבוקרים ניתנו שם. ואחר שניטלו שניים לצורך תמידי אותו יום, ביקרו שניים אחרים קודם הלילה והביאום תחתם, שיהיו ראויים ליום החמישי. וביום השני אחר שקרבו שניים, מביא שניים אחרים תחתם שייראו ליום השישי, וחוזר חלילה. ונמצאו כל התמידין מבוקרים ד' ימים קודם השחיטה.

ומסייעינן להך פירושא: דייקא נמי דכן כוונת מתניתין. דקתני "ששה טלאים וכו' כדי לשבת" ומשמע שסימן בעלמא הוא. ולא קתני "ששה טלאים וכו' לשבת" שהיה משמע שמדובר לצורך שבת עצמה.

ומסיק: שמע מינה שכך הוא.

שנינו במתניתין: "אין פוחתין משתי חצוצרות ומוסיפין וכו'.

ושיילינן: ועד כמה  96  חצוצרות מוסיפין?

ומשנינן: אמר רב הונא בר זבדי ואמרי לה אמר רב זבדי: עד מאה ועשרים חצוצרות. שנאמר: "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצררים בחצוצרות". שנינו במתניתין: "מתשעה כנורות וכו' והצלצל לבד".

ושיילינן: מנא הני מילי?

ומשנינן: אמר רב אסי, דאמר קרא "ואסף במצלתיים". הרי שלוי אחד לבדו היה.

ומקשינן: "מצלתיים" תרי צלצלים הוו.

ומשנינן: כיון דחדא עבידתא עבדי שמכים זה על זה ואין אחד מועיל בלא חבירו, וחד גברא עביד בהו, קרי להו לזוג צלצלים, חד.

מתניתין:

אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן בשעת השיר, ומוסיפין עד לעולם. אין הלוי הקטן  97   98  נכנס לעזרה לעבודה של לויים [ככיבוד  99  העזרה והגפת דלתות]. אלא בשעה  100  שהלויים אומרים  101  בשיר, ובזה מצטרף עמהם. ולא היו הקטנים אומרים [מנגנים] בנבל ובכנור, אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה של הלויים. שקול הקטן דק ומתבל את קול הגדולים.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין הקטנים  102  למנין י"ב לויים, ורק כתוספת הם באים.

ואין עולין הקטנים לדוכן הלויים, אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלויים העומדים מעליהם בדוכן.

וצוערי הלויים היו נקראין.

גמרא:

והוינן: הני י"ב  103  לויים כנגד מי? ומשנינן: אמר רב פפא כנגד  104  תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד שאין פוחתין מהן, הוצרכו י"ב לויים. וכן מוכח מהפסוק, שנאמר במשמרת משוררים של גדליה "הוא ואחיו ובניו שנים עשר".

שנינו במתניתין: אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים אומרים בשיר.

והוינן: מנא הני מילי?

ומשנינן: אמר רבי יוחנן, דאמר קרא "ויעמוד ישוע בניו ואחיו, קדמיאל ובניו, בני יהודה כאחד, לנצח על עושה המלאכה בבית האלוקים, בני חנדד, בניהם ואחיהם הלויים". וסוף הפסוק שכתוב "בניהם ואחיהם הלויים" מיותר, שהרי כבר הזכיר אצל כל אחד את בניו. אלא שבא לרבות קטנים. [תוס']

שנינו במתניתין: לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור אלא בפה וכו'.

ושיילינן: למימרא, דנבל לחוד וכנור לחוד, ושני כלים הם? ואם כן לימא מתניתין דלא כר' יהודה? דתניא: רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של  105  שבעת נימין היה. שנאמר "שובע שמחות את פניך". אל תיקרי שובע אלא שבע. ומדובר בשמחה לפני ה', כשיר שבמקדש.

וכנור של ימות המשיח של שמונה נימין. שנאמר "למנצח על השמינית", על נימה שמינית.

ושל עולם הבא של עשר נימין. שנאמר "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור". ואומר עוד "הודו לה' בכנור, בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש". ובשיר של עולם הבא מדובר בפסוקים אלו שנאמר בהם "שיר"  106  בלשון זכר, ואילו שירות שבעולם הזה נקראות "שירה" בלשון נקבה כמבואר במכילתא. ומזה שלומד רבי יהודה שיש עשר נימין בכנור מ"נבל עשור" מוכח שכנור היינו נבל, ולא כמתניתין.

ומשנינן: אפילו תימא מתניתין כרבי יהודה, ואין סתירה. ולא קרא רבי יהודה לכנור נבל אלא לעולם הבא. דאיידי דנפישי נימין דידיה, נפיש קליה  107  כנבל, לכך קרי ליה נבל.

שנינו במתניתין: רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין מן המנין וכו' וצוערי הלויים היו נקראים.

ובברייתא תנא "וסועדי הלויים היו נקראים". שהוא לשון סעד ועזר, שהם עוזרי לויים.

ותנא דידן אמאי קרי להו צוערים? כיון דהני קטנים קטין [דק] קלייהו, והני גדולים עב קלייהו, הני מקטטי [כלומר מקטינים קולם ונעשה דק ויפה] והני לא מקטטי, קרי להו "צוערי" שמצערין את הלויים שאין יכולים לבסם קולם כמותן.

מתניתין:

יש בערכין במה שנתנה תורה שיעור קצוב לנערכים, שאין נותן המעריך אדם כפי שויו של נערך, להקל ולהחמיר [קולא וחומרא] וכפי שהמשנה מפרשת בהמשך.

ובשדה אחוזה [שדה שירשה אדם מאביו או משאר מורישיו - רמב"ם] יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לפודה אותה מן ההקדש, ואין נותן הפודה כפי שוייה, להקל ולהחמיר [קולא וחומרא], וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

ובשור המועד [שנגח ג' פעמים והועדו בעליו בבית דין] שהמית את העבד, יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שמשלם בעל השור לאדון העבד, ואינו משלם כפי שויו להקל ולהחמיר, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

באונס [את הבתולה] ובמפתה [את הבתולה] ובמוציא שם רע [שאומר לאבי אשתו נערה: לא מצאתי לבתך בתולים! ומביא עדים שזינתה], יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שעליהם לתת לאביהן, להקל ולהחמיר, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד:

אחד שהעריך את הנאה שבישראל ששויו מאה מנה, ואת הכעור שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים נותן - כשהנערך מבן עשרים ועד בן ששים - חמשים סלע, ונמצינו מקילים בנאה, ומחמירים בכעור.

ואם אמר על הנאה או הכעור: "הרי דמיו עלי", נותן את שוויו. שאין זה "ערכין" אלא "דמים", שאין בהם שיעור קצוב, אלא כעבד הנמכר בשוק.

גמרא:

שנינו במשנה: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל וכו'

ודייקינן מהאמור במשנה "בישראל": בישראל כשהעריכוהו, אין [הרי זה נותן ערכו]! בעובד כוכבים שהעריכוהו, לא  1  אמר המעריך כלום, שעובד כוכבים אינו נערך! ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר, דתנן: עובד כוכבים, רבי מאיר אומר: נערך על ידי ישראל, אבל לא מעריך את אחרים.

ודחינן: אפילו תימא שמשנתנו רבי מאיר, מובן מדוע נקט התנא "בישראל". ולא להוציא עובד כוכבים, כי הוא הדין דאפילו עובד כוכבים נמי נערך, אלא משום כך נקט התנא: "את הנאה שבישראל", ולא אמר "את הנאה שבכנענים", כיון שאסור להזכיר שם נוי על כנעני!

דף יד - א

ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [השמיענו התנא בדרך אגב] במה שלא אמר "את הנאה שבכנענים" - כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה כנעני זה"! שכתוב "לא תחנם", ודורשים "לא תתן  2  להם חן" שאסור להזכיר נוי על כנעני.

ומקשינן: אף שלא רצה התנא לשנות "ואת הנאה שבכנענים" מהטעם שאמרנו, וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבכנענים?

ומשנינן: בחד אומה קמיירי, בתרי אומה - ישראל וכנענים - לא מיירי!

ומתמהינן: ולא מדבר התנא בשתי אומות?! והרי בהמשך במשנה מדבר בשתי אומות! שמבואר שם שיש באונס ומפתה קולא וחומרא, שהרי אחד שאנס ופיתה את הגדולה "שבכהונה", ואת הקטנה "שבישראל", נותן חמשים סלעים, וכהנים וישראל הם שני מינים.

ומשנינן: התם גבי אונס ומפתה - דמיירי בכהנים ובישראלים - חד אומה הוא! אלא, מקדש הוא דקדישי כהנים טפי מישראל וזה הוא החילוק שביניהם, אבל ישראל וכנענים שתי אומות הם.

ואיבעית אימא טעם אחר לזה שנאמר במשנה "שבישראל" ולא "שבעובדי כוכבים", אף על גב שהעכו"ם נערכים, כרבי מאיר: דאיידי דקא בעי למיתנא סיפא: "ובשדה אחוזה", דבישראל הוא דמשכחת לה דין שדה אחוזה, שאם הקדישה נפדית בשיעור קצוב, אבל בעובד כוכבים לא משכחת לה דין שדה אחוזה, [אלא בשויה היא נפדית אם הקדישה], דעכו"ם לאו בני אחוזה בארץ ישראל נינהו, [שדין זה לא שייך כי אם בארץ ישראל, שזו מצוה התלויה בארץ ועובד כוכבים אין לו נחלה בארץ  3  - תוס']. משום הכי קתני את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל.

מתניתין:

זה ששנינו בריש פירקין יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר - כיצד:

אחד המקדיש שדה אחוזה בחולת [סביבות, כמו מחול הכרם] המחוז, בסביבות העיר, שאין השדה שם חשובה כל כך מפני דריסת הרגלים. [לישנא אחרינא: בחולת: לשון חול, המחוז: שם מקום שלא היו שדותיו חשובות, כלומר: המקדיש משדות החול של אותו מקום - רש"ש בהבנת רש"י], ואחד המקדיש שדה אחוזה בפרדיסות  4  סבסטי [שומרון - כפתור ופרח] שהכרמים שם מעולים הם מאד, נותן מי שפודה אותם - בין הבעלים ובין  5  אחר - לפדיון ההקדש, כל בית זרע חומר [כור] שעורים, [חלקת שדה שזורעים בה כור שעורים] בחמשים  6  שקל כסף [אם פודה בתחלת שנות היובל].

ונמצינו מקילים בפרדיסות סבסטי, ומחמירים בחולת המחוז.

ובשדה מקנה שהקדיש הקונה שדה אחוזה את השדה להקדש, נותן לפדיון ההקדש את שוויו.

רבי אליעזר אומר שלא כדברי ת"ק, אלא: אחד שדה מקנה  7 , ואחד שדה אחוזה נפדים מן ההקדש בשיעור הקצוב.

ומסיים רבי אליעזר: מה בין  8  שדה אחוזה לשדה מקנה: שבשדה אחוזה, הוא בעל האחוזה שהקדישה, נותן ומוסיף חומש על הפדיון ככתוב בפרשת שדה אחוזה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו", ובשדה מקנה  9  שהקדיש אותה הקונה אינו נותן הפודה אותה חומש.

גמרא:

המקדיש אילנות שבשדה אחוזתו, הרי הם נפדים בשווים, ולא בשיעור הקצוב בקרקע עצמה, שהיא נפדית לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [ולומדים זאת מפסוק, לקמן בעמוד ב'].

ואמר רב הונא: אף אם הקדיש שדה מליאה אילנות אותה ואת אילנותיה, כשהוא פודן, אין אומרים שדי לו שיפדה את השדה יחד עם האילנות בשיעור שקצבה תורה לפדיון קרקע [בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף], אלא: פודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ומפרשינן לה: אלמא קסבר רב הונא: אדם כשהוא מקדיש, בעין יפה הוא מקדיש! ועל כן אומרים שכוונתו להקדיש את האילנות לבד ואת הקרקע לבד, ולא הקדישם יחד על מנת שיפדה את האילנות אגב הקרקע, שזו עין רעה היא, שאם כן אינו נותן להקדש בפדיון האילנות כלום.

איתיביה רב נחמן לרב הונא ממשנתנו: אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש ב"פרדיסות" סבסטי דהיינו כרמים נטועים, נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ונפדה גם הכרם בזה, וקשה על רב הונא שאומר שצריך לפדות מלבד את הקרקע גם את הגפנים, וכדינם, שהם נפדים בשווייהם.

ומשנינן: אמר ליה: התנא במשנה לא דיבר במי שהקדיש קרקע שנטוע בה כרם, אלא במי שהקדיש קרקע שהיא ראויה לפרדיסות סבסטי קאמר.

עוד איתיביה רב נחמן לרב הונא מברייתא: כתוב בפרשת הקדש שדה אחוזה, "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", ודורשים: בית "זרע" - אין לי שנפדה בנ' שקלים אלא בית זרע שראוי לזריעה. שדה הנטועה גפנים, ושדה הנטועה בקנים ושדה אילנות, מנין שגם היא תהא נפדית בנ' כסף? תלמוד לומר: ואם מ"שדה" אחוזתו יקדיש וגו', "שדה" מכל מקום משמע, [כלומר: שיפדה את השדה, ואין צריך לפדות את האילנות - רבינו גרשום] וקשה על רב הונא.

ותירץ לו רב הונא: אמר ליה, הכא בברייתא זו נמי [כמו במימרא דלעיל "הקדיש שדה מליאה אילנות וכו'"], פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע בשיעור הקצוב לה. ומה שמרבים "שדה מכל מקום", לא מדובר על האילנות, אלא על הקרקע בלבד, ואפילו היא ראויה לפרדסות סבסטי.

איתיביה לרב הונא מברייתא אחרת: הקדיש שלשה [כגירסת רש"י] אילנות [נטיעות קטנות - תוס'], והיה שיעור הפיזור וההפרש שבין אילן לאילן כשיעור הפיזור הראוי לשלשה אילנות מתוך מטע עשרה אילנות לבית סאה, שנטיעה באופן הזה היא לפי הסדר הראוי לנטיעת אילנות, וכל הקרקע שבין האילנות צריכה לאילנות, ועל כן: הרי זה הקדיש גם את הקרקע אף על גב שלא הזכירה, כיון שהקרקע בטילה לגבי אילנות [רבינו גרשום], וגם את האילנות הקטנים שביניהם.

כשהוא פודה את האילנות והקרקע, פודה את הקרקע, לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, והאילנות נפדין אגב הקרקע.

והדין שאמרנו שקדשו גם הקרקע והאילנות שביניהם, אינו אלא כשהיו נטועים בשיעור פיזור של מטע עשרה לבית סאה. אבל אם היה שיעור פיזורם פחות מיכן [משיעור מטע עשרה לבית סאה], שהיו צפופים יותר, או שהיה שיעור פיזורם יתר על כן, שהיו מפוזרים יותר, שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות. או אפילו היו נטועין כסדר, אלא שהקדישן לשלשת האילנות בזה אחר זה - הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם. והטעם שלא הקדיש את הקרקע כשהקדיש את האילנות בזה אחר זה, כיון שאין קנין בקרקע שבין האילנות כשמוכר או מקדיש אילנות, אלא לג' אילנות ביחד, וכיון שכאן הקדישם בזה אחר זה, הרי כל הקדש אינו אלא על אילן אחד, ולכן אין הקרקע הסמוכה לו כלולה בהקדשו.

לפיכך כשהוא פודה, פודה את האילנות בשווין [חק נתן עפ"י גמרא ב"ב עב.].

ולא עוד, כלומר: ולא באופנים אלו בלבד - שאין הקרקע שביניהם קדושה כלל - נפדים בשוויים, אלא אפילו הקדיש תחלה אילנותיו שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות [שאין הקרקע קדושה מיד], ואחר כך הקדיש בנפרד גם את הקרקע, שאף על פי שיש לומר שכעת קדושים גם הקרקע וגם האילנות, ויפדו את האילנות אגב הקרקע. לא אומרים כך, משום שהולכים אחרי שעת ההקדש וכיון שלא התקדשו יחד הרי כשהוא פודה: פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

וקשה מהרישא של הברייתא על רב הונא, שמפורש ברישא שכשהקדיש את האילנות באופן שגם הקרקע קדושה עמהם [שהיו ג' אילנות נטועים כסדר נטיעתם] הרי זה פודה את הקרקע כדינה, והאילנות נפדים אגב הקרקע ולא כרב הונא שאמר שצריך לפדות גם את האילנות בפני  10  עצמם.

ומפרשינן לקושיין: וכי תימא לתרץ שהכא ברישא של הברייתא נמי פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע כדינה וכרב הונא, וזה שכתוב בברייתא "פודה בית זרע וכו'", אין זה לפדיון שניהם, אלא לפדיון הקרקע בלבד. הא אין לומר כך, שהרי מדסיפא בברייתא [במקדיש שלא כסדר, או אילנות בזה אחר זה] פודה את האילנות בשווייהן וחוזר ופודה את הקרקע, מכלל דרישא לא פודה את האילנות אלא את הקרקע בלבד.

אלא מתרצים את רב הונא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר במשנה המובאת לקמן - מקדיש בעין רעה מקדיש, והוא ודאי חולק על דינו של רב הונא, שאינו אלא מטעם דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכמבואר לעיל. [ורב הונא שחולק משום שהוא סובר כמאן דאמר המקדיש בעין יפה הוא מקדיש].

[דתניא] דתנן [רש"ש] שרבי שמעון סובר, מקדיש בעין רעה הוא מקדיש: המקדיש את השדה, הקדיש את כולה  11  כל מה שבתוכה, רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש אילנות כי בעין רעה הוא מקדיש, אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר האילנות, וכך מפורש בבבא בתרא.

ומקשינן עלה: אי ברייתא זו ש"הקדיש שלשה אילנות" כרבי שמעון היא, אימא סיפא של הברייתא: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודה, פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע, בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ועכשיו יקשה: ואי רבי שמעון היא, מדוע פודה את האילנות בפני עצמן ובשוויהן? ואמנם בשעת ההקדש לא התקדשו האילנות יחד עם שדה, אבל בשעת הפדיון הרי קדושים האילנות יחד עם הקרקע שהקדישה בנתיים, ואם כן: ליזיל בתר שעת פדיון, וליפרקו האילנות אגב ארעייהו, דהא שמעינן לרבי שמעון בברייתא לקמן דאזיל - לענין שדה שהיתה "שדה מקנה" בשעת ההקדש, ונעשית לפני הפדיון "שדה אחוזה" - בתר פדיון ונפדית כדין שדה אחוזה בשיעור קצוב, והוא הדין לענין אילנות שבשעת הפדיון קדושים יחד עם הקרקע היה לנו ללכת לפי רבי שמעון - לפי הפדיון.

דתניא שלפי רבי שמעון הולכים לפי הפדיון: מנין ללוקח שדה מאביו, שעכשיו היא אצלו שדה מקנה, והקדישה תחילה, ואחר כך מת אביו, וכל שכן אם מת אביו תחילה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש [ששדה שירשה מאביו הרי היא שדה אחוזה], מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, לפדותה בשיעור קצוב ולא כשדה מקנה שנפדית בשויה? תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" יקדיש וגו' ונתן את הערכך [היינו שויה], ודרשינן: שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה בעתיד, וכגון שקנאה מאחר שאינו מורישו, היא זו שנפדית בשויה, יצתה זו שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה אם ימות אביו, שאינה נפדית בשויה [אם מת אביו קודם פדיון], דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר: הפסוק לא בא ללמד דין זה, אלא: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו תחילה ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

דף יד - ב

תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" וגו' ונתן את הערכך וגו', ודרשינן שדה שאינה שדה אחוזה כבר בשעת ההקדש, יצתה זו, שהיא שדה אחוזה בשעת ההקדש, שהרי עכשיו כבר נעשית לו אחוזה [ואף שהיא כבר קנויה לו בלי הירושה], אבל הקדישה ואחר כך מת אביו, סובר רבי מאיר שאינה כשדה אחוזה.

ומפרשינן לה: ואילו לרבי יהודה ולרבי שמעון, אפילו הקדישה ואחר כך מת אביו, שדה אחוזה הויא! מאי טעמא? אי משום קרא ד"אשר לא משדה אחוזתו" קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לאחוזה ממש, ולא לראויה! ומריבוי אחד ["אשר לא משדה אחוזתו"], אי אפשר לרבות רק מה שיותר מסתבר לרבות, והיינו מת אביו ואחר כך הקדישה! אלא לאו משום דאזיל - רבי שמעון  12  - בתר פדיון, שאז היא שדה אחוזה. וממילא הקדישה ואחר כך מת אביו זה כמו מת אביו ואחר כך הקדישה. הרי מוכח שרבי שמעון אומר מסברא, שהולכים לפי שעת פדיון, והוא הדין שנלך לפי שעת הפדיון לגבי פדיית אילנות, שהוקדשה גם הקרקע שלהם לפני הפדיון - שיהיה פדיונם אגב קרקע בחמישים שקל כסף.

ודחינן: [לעולם רבי יהודה ורבי שמעון לא הולכים אחרי פדיון - לשון הגמרא ב"ב עא:], ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש, שמרבה בפירוש שיהיה דינה כשדה מקנה אף אם מת אביו אחר שהקדישה, וכמבואר בהמשך, אבל לגבי אילנות וקרקע הולכים לפי שעת ההקדש וכיון שקדשו האילנות בנפרד הרי הם נפדים בפני עצמם ולא אגב קרקע.

והיינו קרא: שאם כן שהפסוק "אשר לא משדה אחוזתו" בא למת אביו ואחר כך הקדישה, וכרבי מאיר, לכתוב רחמנא: אם את שדה מקנתו אשר לא "שדה" אחוזתו, מאי "משדה" אחוזתו? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה היא שנפדית "בערכך", יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, שכך משמע הפסוק: ואם את שדה מקנתו, שאינה "מקצת" שדה אחוזה אז תיפדה "בערכך", אבל אם היא שדה אחוזה במקצת בשעת הקדש, שברגע אחד יכולה להיות שדה אחוזה [שהרי יכולה להיות לו שדה אחוזה אם ימות אביו לפני היובל] נפדית כדין שדה אחוזה, ולעולם הולכים לפי שעת ההקדש. [בסוגית "הלוקח מאביו", גירסת הגמרא וביאורה, על פי רשב"ם בבא בתרא עב:, וכגירסת הב"ח שם].

אמר רב פפא:

שני דינים נאמרו במקדיש שדה אחוזה:

א. שהיא נפדית מן ההקדש בשיעור קצוב ולא בשויו, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף".

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן ההקדש, ומכרה הגזבר לאיש אחר, הרי היא יוצאת לכהנים ביובל, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש וגו'. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר [הגזבר] את השדה לאיש אחר וגו', והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו".

ושני דינים נאמרו במוכר שדה אחוזה:

א. שאין רשאי המוכר לגאול את השדה אפילו מרצונו של לוקח, אלא לאחר ב' שנים. ככתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", ומיעוט "שני" שתים, וכמבואר לקמן בריש פרק המוכר שדהו. [דין זה איננו מפורש בפסוק שהוא בשדה "אחוזה". אך לשון הגמרא לקמן יח: "שתי שנים שבשדה אחוזה"].

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן הלוקח, הרי היא שבה ביובל לבעליה, ככתוב: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. ויצא ביובל ושב לאחוזתו".

ובא רב פפא לפרש, דין המקדיש והמוכר שדה טרשים [מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע - רבינו גרשום], ואילנות שבאחוזתו, כיצד דיניהן לענין הדינים הנזכרים.

הקדיש טרשים:

א. פודן מן ההקדש בשויהן, [ולא כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, והני לאו בני זריעה נינהו.