---

הסכמות

---

ספר זה נתעטר בחלקו הראשון (של הספר המודפס) בהסכמתם ובברכתם של מרנן ורבנן הגאונים:

מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
הראשל"צ הגר"ש עמאר שליט"א
הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א
כ"ק מרן האדמו"ר ממודז'יץ שליט"א
כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א
הג"ר שמעון בעדני שליט"א
הג"ר בניהו שמואלי שליט"א
הג"ר אברהם יוסף שליט"א
הג"ר מאיר מאזוז שליט"א

---

אקדמות מילין

---

בְּפֶתַח הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי לַסֵּפֶר "פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, מָצָאנוּ לְנָכוֹן לְצַטֵּט אֶת דִּבְרֵי הָרה"ק רַבִּי מְנַחֵם מֶנְדֶל מִוִּויטֶבְּסְק זִיעָ"א בְּצַוָּאָתוֹ לְבָנָיו וּלְתַלְמִידָיו, שָׁם הוֹרָה לְכָל שׁוֹמְעֵי לִקְחוֹ לִלְמֹד אֶת תַּרְיַ"ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק, וְלִהְיוֹת בְּקִיאִים בְּעִנְיָנָן, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לְסַיְּמָן לְכָל הַפָּחוֹת אַחַת בְּחֹדֶשׁ.

וְהִנֵּה יְדִיעַת הַמִּצְווֹת וְטַעֲמָן הִנָּהּ מִיסוֹדֵי וְעִקְּרֵי דָּתֵנוּ, וּכְפִי שֶׁהִתְבַּטֵּא הַגה"ק רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז זִיעָ"א שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּל חַיָּל נֶאֱמָן חַיָּב לָדַעַת אֶת חֻקֵּי הַצָּבָא, וְכָל נֶהָג חַיָּב לָדַעַת אֶת כְּלָלֵי הַנְּהִיגָה, כָּךְ כָּל יְהוּדִי חַיָּב לָדַעַת אֶת תַּרְיַ"ג מִצְווֹת הַתּוֹרָה וּמַהוּתָן, וּבְלֹא זֶה הָעִקָּר חָסֵר מִן הַסֵּפֶר.

וְעַל כֵּן בָּאנוּ בִּבְרִית עִם חֲבֵרֵנוּ, הוּא הַקֻּלְמוֹס הַנֶּאֱמָן לִדְבָרֵינוּ, וְזֶה שָׁנִים שֶׁיְּגֵעִים אָנוּ בִּמְלַאכְתֵּנוּ, וּמַקֵּל הַנְּדוּדִים אָחוּז בְּיָדֵינוּ, לְנַדֵּד שֵׁנָה וּתְנוּמָה מֵעֵינֵינוּ, וּלְמַעֵט מִפִּתֵּנוּ וְלַחְמֵנוּ וּמֵימֵינוּ, מִסֵּדֶר יוֹמֵנוּ וּמֵחֹק לִמּוּדֵינוּ, עַל מְנָת לִרְקֹם וּלְעַצֵּב הַמַּאֲמָרִים, עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הֵמָּה עֲרוּכִים, עַל פִּי אַרְבַּעַת מִינֵי הָרְבָדִים, פְּשָׁטִים וּרְמִיזוֹת סוֹדוֹת וּדְרוּשִׁים.

וּבְעֶזְרַת הָאֵל וּבַעֲצַת רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, זָכִינוּ לָעֵת הַזֹּאת בָּהּ דְּבָרֵינוּ שׁוּב מֻגָּשִׁים, בִּפְנֵי קְהַל יִשְׂרָאֵל עֲדַת קְדוֹשִׁים, קְטַנִּים וּגְדוֹלִים גְּבָרִים וְנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים לְהַחְכִּים מִתֹּכֶן הַמַּאֲמָרִים, וּלְהִתְבַּשֵּׂם בְּנִיחוֹחַ דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַמְּאִירִים, בְּתוֹסֶפֶת פְּרִי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וּלְקָחֵינוּ הַזְּעִירִים, הָאֲמוּרִים לַאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת רְצוֹן הָאֱלֹקִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִזְכֶּה כֻּלָּנוּ לִהְיוֹת חַיָּלִים נֶאֱמָנִים, הָעוֹבְדִים בִּמְסִירוּת אֶת אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים, וְאַף לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה בִּכְתִיבָתֵנוּ, אֶת כָּל תַּרְיַ"ג מִצְווֹת תּוֹרָתֵנוּ, עֲדֵי נִזְכֶּה בִּמְהֵרָה לִקְרִיאַת "הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּתְכֶם", וְכִימֵי קֶדֶם יְשַׂמֵּחַ וִינַחֵם, לְעַם אָהוּב אַךְ עָצוּב וְכָאוּב וְנִרְדָּף, וּבְכָל זֹאת לְעוֹלָם לֹא יִיגַע וְלֹא יִיעַף, וְאַף עַל הַמּוֹקֵד עָלָה וְנִשְׂרַף, וּכְמוֹ עֶבֶד אֶל רַבּוֹ תָּמִיד יִשְׁאַף, לַחֲסוֹת בְּצֵל אֵל יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם, שֶׁיָּשׁוּב וִיחַיֵּנוּ מִיּוֹמַיִם, וִינַחֲמֶנּוּ בְּכִפְלַיִם, בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, אכי"ר.

וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב, לְהוֹדוֹת וּלְהוֹקִיר לָרוֹב, לָאֵל הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהָרַחֲמָן, הַשּׁוֹמְרֵנִי וְאוֹזְרֵנִי בְּכָל זְמַן, וּמִפַּח יוֹקְשִׁים דָּלַנִי וְהִצִּילַנִי, וּבְדֶרֶךְ נְכוֹחָה וּסְלוּלָה הוֹלִיכַנִי.

וְכֵן לְרַבּוֹתַי הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, כְּזֹהַר הַחַמָּה הֵמָּה מְאִירִים, וּלְהוֹרַי וּקְרוֹבַי הָאֲהוּבִים, יִשְׁמְרֵם וְיִנְצְרֵם הָאֵל מִמְּרוֹמִים, וּלְרַעֲיָתִי הַיְקָרָה מִפְּנִינִים, הַמְעַמֶּדֶת אֶת רַגְלַי בַּשְּׁעָרִים, וּלְיַקִּירַי הַנְּעִימִים שׁוֹמְעֵי לִקְחִי, שֶׁבְּכָל עֵת עוֹמְדִים לִימִינִי

נִזְכֶּה כֻּלָּנוּ יַחַד עִם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְשֶׁפַע רוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת מִידֵי הָאֵל, בִּבְרִיאוּת וּבְפַרְנָסָה בְּרֶוַח וּבְנָקֵל, בְּגִיל וּבְשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן וּבְהַלֵּל, וּבְמִלּוּי כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה, עֲדֵי זִקְנָה וְגַם שֵׂיבָה, אָמֵן וְאָמֵן.

---

מצוה קט"ו: מעשה קרבן העולה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

חֵלֶק נִכְבָּד מֵעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הַמְבֹאֶרֶת בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הוּא עִנְיַן הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת. וְאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁל קָרְבָּנוֹת מִן הַחַי הֵם: הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם וְהַשְּׁלָמִים, הַמּוּבָאִים עַל יְדֵי הַיָּחִיד וְעַל יְדֵי הָרַבִּים. וְנוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם הַפֶּסַח וְהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, הַמּוּבָאִים עַל יְדֵי הַיָּחִיד בִּלְבַדהרמב"ם ז"ל בריש הלכות מעשה הקרבנות.    . מֵהֶם חוֹבָה וּמֵהֶם רְשׁוּת, מֵהֶם לְכַפָּרָה וּמֵהֶם לְהוֹדָאָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדִינָיו וּכְמִשְׁפָּטָיו כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר אי"ה כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹכן הובא בתלמוד במסכת תמורה, ונתבאר באורך ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות, ואנו נפרט ונבאר הדברים אי"ה כל דבר במקומו.    .

סוּג הַקָּרְבָּן הָרִאשׁוֹן הַנִּזְכָּר בַּתּוֹרָה הוּא קָרְבַּן הָעוֹלָהבמדרש הגדול הובא: מפני מה לא פתח הכתוב אלא בעולה? לפי שהיא המעולה שבכל הקרבנות. ועוד: מפני שהיא מעלה את ישראל מדינה של גיהנם.    . מִמְּבִיאֶיהָ: הַגֵּר, וְהַנָּזִיר, וְהַזָּב, וְהַיּוֹלֶדֶת וְעוֹד. וּבָאָה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר הַזְּכָרִים בִּלְבַדכן מבואר בתורה (פרשת ויקרא) ובסמ"ג (עשין מצוה קפ"ג) וברמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק א' הלכה ח'). ומכל מקום יש שאינם באים אלא ממין מסויים כגון עולת הצבור שאינה באה מן העזים, ועולת כהן גדול ביום הכפורים שאינה באה אלא אלא מן האילים, וכן על זו הדרך.    , בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּיםשיש מהקרבנות שאינם באים אלא מבן שנה או שנתיים, מה שאין כן העולה שבאה מיום השמיני והלאה. והובא ברמב"ם שם.    , וּמִן הַתּוֹרִים וּבְנֵי הַיּוֹנָה בֵּין זְכָרִים וּבֵין נְקֵבוֹתכן נלמד בגמרא מסכת תמורה (דף י"ד ע"א) שאין דין תמות וזכרות בעופות, ונפסק ברמב"ם שם.    .

וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב אֶת הָעוֹלָה כְּמִשְׁפָּטָהּ כַּמְבֹאָר בַּתּוֹרָה: מִשֶׁקִּבֵּל הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה הַשְּׁחוּטָהשכן נתבאר במשנה בזבחים (ריש פרק ג') ששחיטת הקדשים כשרה בזר אף לכתחילה, והובא ברמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פרק א' הלכה א'). ובזוהר הקדוש (במדבר דף קכ"ד) מבואר שאף אסור לכהן לשחטם בהיות שהכהן מקומו ממדת החסד לכן אין לו לעורר את מדת הדין בשחיטה זו. עיין שם.    בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַשכן כל קדשי הקדשים, והעולה בכללם, שחיטתם בצפון המזבח. וראה בגמרא יומא (ל"ו ע"א) וברמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ה' הלכה ט"ז) מה נחשב לצפון המזבח.    עָלָיו לָקַחַת אֶת דָּמָהּ בְּמִזְרָק וּלְזָרְקוֹ בְּמִזְרָק עַל גַּבֵּי כָּתְלֵי הַמִּזְבֵּחַבאופן הנזכר ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פרק ה' הלכה ו'), עיין שם.    , וּלְאַחַר מִכֵּן מַפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָהובתלמוד (זבחים פ"ה ע"ב) וברמב"ם (פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב') מובא שחלקים מסויימים כמו הצמר שבראשי הכבשים וזקן התיישים והקרניים כל זמן שלא נתלשו משאירם להקטר יחד עם הקרבן, כמו שכתוב (ויקרא א', ט'): "והקטיר הכהן את הכל".    וּמְנַתְּחָהּ לִנְתָחִים, וּמֵסִיר אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה מִן הַיָּרֵךְ, וּמוֹלֵחַ אֶת הַנְּתָחִים בְּמֶלַח וּמַקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַראה ברמב"ם שם אופן ניתוח איבריה שאינם רשאים לחתוך איבר אחד לשניים כמוש"כ (ויקרא א', ו') "ונתח אותה לנתחיה" ודרשו על כך (חולין י"א, א') "ולא נתחיה לנתחים", ומספר הכהנים הנדרשים לישא איבריה למזבח, ע"ש ואכמ"ל.    . וְאִם הָיְתָה עוֹלַת הָעוֹף עָלָיו לְמָלְקָהּ בְּצִפָּרְנוֹ מִמּוּל עָרְפָּה, וּלְהַבְדִּיל הָרֹאשׁ מֵהַגּוּף בִּשְׁנֵי סִימָנִים וּלְמַצּוֹת דָּמָהּ עַל גַּבֵּי קִיר הַמִּזְבֵּחַ, לְאַחַר מִכֵּן מַפְרִיד אֵיבָרֶיהָ וְזוֹרְקָם עַל גַּבֵּי הָאִישִׁים כְּפִי הַמְבֹאָרבמשנה בזבחים (ס"ד ע"ב) ובסמ"ג (מצות עשה ק"פ) וברמב"ם (פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה כ' – כ"ג). עע"ש באורך פרטי הדינים בעולת העוף.    . וְכֹהֵן שֶׁשִּׁנָּה מִדִּינֵי עֲשִׂיָּתָהּ וְהַקְרָבָתָהּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה.

רָמַז הַכָּתוּב – עוֹלָה לַה'

קָרְבַּן הָעוֹלָה נִקַּב בְּשֵׁם זֶה עַל שֶׁעוֹלֶה הוּא כֻּלּוֹ לַה' עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַראה אבות דרבי נתן (נוסחא א' פרק ד') שם אמרו שחביבה עולה יותר מכל הקרבנות, שהיא עולה כולה כליל לאשים, שנאמר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה".    . אַף חֶלְקִיק זָעִיר לֹא נוֹתַר מִמֶּנּוּ לִבְנֵי הָאָדָם, אֶלָּא כָּל כֻּלּוֹ עוֹלֶה וְנִשְׂרַף כָּלִיל לְמַעַן ה' וְלִכְבוֹדוֹכן דרשו בתורת כהנים (פרק א') על הפסוק "והקטיר הכהן את הכל" – לרבות הקרניים והטלפיים. מלמד שהיו מקריבים את כל כולו על גבי המזבח.    . וּכְדֻגְמַת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה כָּךְ נִדְרָשׁ מִן הָאָדָם לְהַקְרִיב אֶת כָּל כֻּלּוֹ עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָכך הובא בילקוט "לקח טוב" על הפסוק "זכר תמים יקריבנו" – כשם שהאיש אם אינו תמים (שלם) אינו לרצון, כך הקרבן אם אינו כזה אינו לרצון.    .

לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁיְּקַבֵּל יְהוּדִי עַל עַצְמוֹ תרי"ב מִצְווֹת וְעַנְפֵיהֶן, תּוֹלְדוֹתֵיהֶן וּגְזֵרוֹתֵיהֶן, בִּכְדֵי לְהַפְקִיעוֹ מֵהַגֶּדֶר שֶׁל "מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ". שֶׁכֵּן הוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁכָּל שֶׁהֵסִיר מֵעָלָיו עֹל מִצְוָה אַחַת מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ, גַם אִם תְּהֵא מֵהַקַּלּוֹת שֶׁבָּהֶן, עִם כָּל זֹאת "מוּמָר" שְׁמוֹ, וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה, וְגָדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹאכן כתב רבינו יונה בספרו "שערי תשובה" בשער הראשון.    . כִּי יְהוּדִי הוּא שְׁלֵמוּת, מִבְּלִי שׁוּם חֹסֶר כְּלָל. וְלוּ יֶחְסַר מִן הַשָּׁלֵם מְעַט שֶׁבִּמְעַט – שָׁלֵם כְּבָר לֹא יִקָּרֵא.

אָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹד ה' מִתּוֹךְ נְכוֹנוּת וּמְסִירוּת לַכֹּל. בְּכָל מַצָּב, בְּכָל מְחִיר, אֲנִי אֶת ה' לֹא עוֹזֵב. עֶבֶד נִרְצָע לַאֲדוֹן הַכֹּלוראה עוד בספרנו פרדס רמונים חלק א' (מצוה כ"ח) מש"כ בס"ד מעניין זה.    . וְרַק עַל יְדֵי שֶׁמְּבַטֵּל אֶת יֵשׁוּתוֹ וְאֶת רְצוֹנוֹתָיו בִּפְנֵי הַבּוֹרֵא יוּכַל לִדָּבֵק וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

הַגה"צ הָרַב אֵלִיָּהוּ דֶּסְלֶר זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ"חלק א' עמוד 240 מאמר התשובה.    כּוֹתֵב שֶׁחִיּוּב הַהִתְקָרְבוּת שֶׁל הָאָדָם לַה' הִיא עַד כְּדֵי מִיתָה. "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. שֶׁכֵּן לְעוֹלָם הַתַּכְלִית יוֹתֵר מְקֻדֶּשֶׁת מִן הָאֶמְצָעִים, וַהֲרֵי כָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא אֶמְצָעִי לְהַשִּׂיג אֶת קִרְבַת ה'. וְכָל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת כָּל הַתּוֹרָה – לֹא נֶאֱמַר עַל הַתְּשׁוּבָה, שֶׁאִם כֵּן לֹא שַׁיָּךְ בּוֹ הַטַּעַם שֶׁל "חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה".

רְאָיָה לַדָּבָר מֵבִיא הָרַב דֶּסְלֶר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, בְּעֵת שֶׁעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וּבִקֵּשׁ "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"שמות ל"ג, י"ח.    , וּתְשׁוּבַת הַקָּבָּ"ה הָיְתָה "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". וּבֵאֵר הָרַדְבָּ"ז בַּתְּשׁוּבָה שֶׁבַּקָּשַׁת מֹשֶׁה הָיְתָה לַעֲלוֹת בְּדַרְגָּה וּלְקַבֵּל אֶת נְבוּאָתוֹ בָּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, אַךְ הַקָּבָּ"ה הֱשִׁיבוֹ שֶׁאִם יַשִּׂיג מַדְרֵגָה זוֹ לֹא יִשָּׁאֵר בַּחַיִּים, וְעַם יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ שֶׁיּוֹבִילֵם אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת. וּמִכָּאן לָמַד הָרַב דֶּסְלֶר שֶׁאִלּוּלֵי הָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לְמֹשֶׁה – הָיָה מוּטָל עָלָיו לִמְסֹר נַפְשׁוֹ וְלָמוּת כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת ה'. עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַמְּסִירוּת נֶפֶשׁ הַנִּדְרֶשֶׁת מִן הָאָדָם כְּלַפֵּי בּוֹרְאוֹ.

גַּם הַגְּרַ"ח מִוּוֹלֹאזִ'ין זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "נְעִימָה קְדוֹשָׁה" כָּתַב כְּעֵין זֶה. שָׁם הֵבִיא שֶׁפְּעָמִים שֶׁהָאָדָם עַל יְדֵי חֲטָאָיו כָּל כָּךְ מִתְרַחֵק מֵהַקָּבָּ"ה עַד שֶׁנִּכְרֶתֶת נִשְׁמָתוֹ מִשָּׁרְשָׁהּ, וְלֹא תּוּכַל לִדָּבֵק חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה אֶל אִם כֵּן יָמוּת בָּהּ, וּבְכָל זֹאת מְחֻיָּב בָּהּ הָאָדָם. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַיָּא שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה תְּשׁוּבָתוֹ עַד שֶׁפָּרְחָה נִשְׁמָתוֹ מֵרוֹב צַעֲרוֹמסכת עבודה זרה (י"ז ע"א). וראה שם בגמרא מה שדרשו על הפסוק "וכל באיה לא ישובון" שישנן עבירות מסויימות שתשובתן ממהרת את מיתתם מחמת צערם וכפיית יצרם, וזוהי גזירת מלך עליהם למות. והדברים מבהילים.    , וְכֵן עוֹד מַעֲשִׂים רַבִּים כְּגוֹן אֵלּוּ.

יְדוּעִים דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַמִּדְרָשׁראה מדרש בראשית רבה (פרשת וישב).    עַל הַפָּסוּק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה קָפַץ עָלָיו רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וְלִכְאוֹרָה הַדְּבָרִים תְּמוּהִים: וְכִי מִי יוֹתֵר רָאוּי לִמְנוּחָה וּלְשַׁלְוָה מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים שֶׁכָּל כֻּלּוֹ חֲתִיכָה שֶׁל תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה?! וְלָמָּה לִתְקֹף אוֹתוֹ עַל בַּקָּשָׁה פְּשׁוּטָה וּמֻצְדֶּקֶת שֶׁכָּזוֹ?! עַל כָּךְ עוֹנִים הַמְפָרְשִׁים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֱמֶת שֶׁאֵין רָאוּי לִמְנוּחָה וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים, אֲבָל לָמָּה לְבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁכָּזֶה? הֲרֵי אָדָם מְבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁחָסֵר לוֹ, וְעוֹבֵד ה' כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא אָמוּר לְהַרְגִּישׁ שׁוּם חֹסֶר מִלְּבַד קִרְבַת אֱלֹקָיו! לֹא אָמוּר לִהְיוֹת לוֹ שׁוּם רָצוֹן מִלְּבַד מִלּוּי חוֹבָתוֹ כְּלַפֵּי בּוֹרְאוֹ! וְזֹאת הָיְתָה הַתְּבִיעָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁהוֹבִילָה לְצָרַת מְכִירַת יוֹסֵף בְּנוֹ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הוּא דִּמְיוֹן אֶחָד גָּדוֹל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל אַף לְקַיְּמוֹ, אֲבָל לְךָ אָסוּר לְדַמְיֵן אוֹתוֹ...

מַסְקָנַת הַדְּבָרִים: קָרְבַּן הָעוֹלָה מְלַמְּדֵנוּ אֶת הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלֵינוּ לְהִתְמַסֵּר לַתּוֹרָה וּלְמִצְווֹתֶיהָ עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, בְּכָל לְבָבֵנוּ וְנַפְשֵׁנוּ וּמְאוֹדֶנוּ, וּבִזְכוּת זֹאת נִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּעֵץ הַחַיִּים וָחַי לְעֹלָם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

אֶחָד מֵהַשְּׁלַבִּים בְּהַקְרָבַת עוֹלַת הָעוֹף הוּא מִצּוּי דָּמוֹ שֶׁל הָעוֹף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ"ויקרא א', ט"ו.    . וּבַתַּלְמוּדזבחים (ס"ו ע"א).    הָעֳלָההַנִּדּוֹן כַּמָּה מִדָּמָהּ נִדְרָשׁ לְהִמָּצוֹת? מִעוּטוֹ אוֹ רֻבּוֹ אוֹ כֻּלּוֹ?

וְשָׁם נִתְבָּאֵר שֶׁלְּמֵדִים מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בְּמַעֲשֵׂה הָעוֹלָה "עוֹלָה הוּא"ויקרא א', י"ז.    שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְמַצּוֹת אֶת כָּל דָּמָהּ, דְּהַיְנוּ גַּם מִגּוּפָהּ וְגַם מֵרֹאשָׁהּ, וְאִם מִצָּה אֶת דַּם גּוּפָהּ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁכֵּן רוֹב דָּמָהּ בְּגוּפָהּ, אַךְ אִם מִצָּה רַק אֶת דַּם רֹאשָׁהּ נִפְסָל הַקָּרְבָּן, שֶׁכֵּן מִסְתַּבֵּר שֶׁרוֹב דָּמָהּ אֵינוֹ מָצוּי בְּרֹאשָׁהּ. וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיובהלכות מעשה הקרבנות (פרק ו' הלכה כ').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּסֵפֶר "מַגִּיד מֵישָׁרִים" לְמָרָן רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ זָ"לריש פרשת ויקרא. עיין שם מה שהוסיף בדבר ואכמ"ל.    הֵבִיא שֶׁגִּלָּה לוֹ הַמַּגִּיד מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכָּל אָדָם שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ וּמֵת עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הֲרֵי הוּא כְּקָרְבָּן מַמָּשׁ שֶׁהָעֳלָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְזוֹהִי הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת לָאָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת.

אוּלָם הוֹסִיף לְבָאֵר שֶׁהַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הוּא דַּוְקָא זֶה שֶׁנִּשְׂרָף עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁכֵּן מִי שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ נֶחְנָק עַל קִדּוּשׁ ה' עֲדַיִן נוֹתָר בְּשָׂרוֹ בָּזֶה הָעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא כְּקָרְבַּן חַטָּאת אוֹ אָשָׁם שֶׁעוֹד צְדָדִים אֲחֵרִים נֶהֱנִים מִמֶּנּוּ, אוּלָם מִי שֶׁנִּשְׂרַף עַל קְדֻשַּׁת ה' הֲרֵי הוּא כְּקָרְבַּן עוֹלָה שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶה כָּלִיל לַה', וְאַף גּוּפוֹ עוֹלֶה וְדָבֵק בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כְּדֻגְמַת יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁגַּם גּוּפוֹ עָלָה וְדָבַק בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה.

---

מצוה קט"ז: מעשה קרבן המנחה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הִנָּהּ חֵלֶק נִכְבָּד מֵעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה מִלְּבַד הַקָּרְבָּנוֹת הַבָּאִים מִן הַחַי, צִוָּנוּ הַבּוֹרֵא עַל קָרְבָּן הַבָּא מִן הַצּוֹמֵחַ, וְהוּא קָרְבַּן הַמְּנָחוֹת.

שְׁנֵים עָשָׂר סוּגֵי מְנָחוֹת הֵן: עֹמֶר הַתְּנוּפָההמובא בחג הפסח, כמבואר בתורה בחומש ויקרא (כ"ג, ט' – י"ד). ובמצוה ש"ב יבוארו אי"ה דיניו וענייניו.    , וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶםהבא בעצרת, כמבואר בתורה בחומש ויקרא (כ"ג, ט"ז – י"ז). ובמצוה ש"ז יבוארו אי"ה דיניו וענייניו.    , וְלֶחֶם הַפָּנִיםהבא מידי שבת בשבתו, כמבואר בתורה בחומש ויקרא (כ"ד, ה' – ט'). ובמצוה צ"ז נתבארו בס"ד דיניו וענייניו.    - אֵלּוּ הַמּוּבָאוֹת עַל יְדֵי הָרַבִּים, וּמִנְחַת חוֹטֵאבחוטא המחוייב קרבן חטאת ואין באפשרותו להביא קרבנו מן החי, שמביאו מן המנחות, כמבואר בתורה בחומש ויקרא (ה', י"א – י"ג).    וְסוֹטָההיא מנחת הקנאות המובאת על ידי בעל האשה הסוטה כמבואר בתורה בחומש במדבר (פרק ה').    וְחִנּוּךְהיא מנחה שמביא ומקריב כל כהן ביום כניסתו לעבודת המקדש, כמבואר בתורה בחומש ויקרא (ו', י"ג).    וַחֲבִיתִיןהיא מנחה המובאת בכל יום על ידי הכהן הגדול. ובמצוה קל"ו יבוארו אי"ה דיניה וענייניה.    וְסֹלֶת וּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת וּמַאֲפֶה וּרְקִיקִיןחמשה מיני מנחות הללו הן רשות לאדם להביאן בנדר או בנדבה, כל אחת כדיניה.    - אֵלּוּ הַמּוּבָאוֹת עַל יְדֵי הַיָּחִיד. מֵהֶן חוֹבָה וּמֵהֶן רְשׁוּת, וְאֵינָן בָּאוֹת אֶלָּא מִסֹּלֶת חִטִּין בִּלְבַד, חוּץ מִמִּנְחַת עֹמֶר הַתְּנוּפָה וּמִנְחַת הַסּוֹטָה הַבָּאוֹת מִן הַשְּׂעוֹרִים.

וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לַעֲשׂוֹת כָּל מִנְחָה כְּמִצְוָתָהּ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: מֵהֶן שֶׁנִּבְלָלוֹת בְּשֶׁמֶן וּבִלְבוֹנָה וּמֵהֶן שֶׁלֹּא, מֵהֶן שֶׁנֶּאֱפוֹת בְּתַנּוּר מִמַּתֶּכֶת שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ וּמֵהֶן הַבָּאוֹת בְּלֹא אֲפִיָּה, מֵהֶן שֶׁנִּקְמָצוֹת עַל פַּס יַד הַכֹּהֵן וְנִקְטָרוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ וְיִתְרָן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וּמֵהֶן שֶׁנִּשְׂרָפוֹת כָּלִילוכפי שיבואר אי"ה לקמן במצוה קל"ד ובמצוה קל"ז. עיין שם.    . וְכֹהֵן שֶׁשִּׁנָּה מִדִּינֵי עֲשִׂיָּתָהּ וְהַקְטָרָתָהּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַדִּינִים שֶׁל כָּל מִנְחָה וּמִנְחָה הֲלֹא הֵם מְבֹאָרִים בְּאֹרֶךְ בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה הלכות מעשה הקרבנות פרקים י"ב, י"ג. ולגודל ריבוי החילוקים והפרטים בדבר לא הבאנום כאן.    .

רָמַז הַכָּתוּב – קָטָן וְגָדוֹל

קָרְבַּן הַמִּנְחָה מְכֻנֶּה בְּפִי חֲכָמֵינוּ זָ"ל "מִנְחַת הֶעָנִי". וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁמִּנְחָה זוֹ הָיְתָה מוּבֵאת בְּדֶרֶךְ כְּלָל עַל יְדֵי הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים, שֶׁלֹּא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתָם לְהָבִיא אֶת קָרְבָּנָם לַה' מִן הַחַי, לָכֵן הָיוּ מְבִיאִים קָרְבַּן מִנְחָה מִן הַצּוֹמֵחַ, מַה שֶּׁהָיָה עוֹלֶה הַרְבֵּה פָּחוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַתַּלְמוּד הֵעִירוּ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבֵּנוּ לְשִׁנּוּי בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב גַּבֵּי קָרְבַּן הַמִּנְחָה בּוֹ כָּתוּב "נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב", מַה שֶּׁלֹּא מָצִינוּ בִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכָךְ מַסְבִּירִים חֲזַ"ל אֶת פֵּשֶׁר הַדָּבָר:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנְּתָה מִנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ "נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב"? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: מִי דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִנְחָה? עָנִי, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ בְּהֵמוֹת. מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב אֶת נַפְשׁוֹ לְפָנַי.

מִטֶּבַע הָאָדָם, לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְרַגֵּשׁ מִגֹּדֶל וּמִכַּמּוּת. "אֵיזֶה בַּיִת גָּדוֹל", "אֵיזֶה אַרְנָק תָּפוּחַ", "אֵיזֶה סֵפֶר עַב כֶּרֶס", וְעוֹד הִתְבַּטְּאֻיּוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ הַשְּׁגוּרוֹת עַל לְשׁוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם רוֹב הַיּוֹם. כְּשֶׁרוֹאִים רַב עִם הַרְבֵּה שַׁמָּשִׁים – מִיָּד מַסִּיקִים שֶׁכַּנִּרְאֶה הוּא צַדִּיק גָּדוֹל, וּכְשֶׁשּׁוֹמְעִים עַל מִפְעָל הַמֵּכִיל עֲשָׂרוֹת אוֹ מְאוֹת פּוֹעֲלִים – מִיָּד מְדַמְיְנִים אֶת הַמִּילְיוֹנִים שֶׁוַּדַּאי הוּא מְגַלְגֵּל...

אַךְ רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים בְּחָכְמָתָם הָעֲ?מֻקָּה וְהָאֲצִילִית לִמְּדוּנוּ שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לִשְׁפֹּט וּלְהִתְרַשֵּׁם מֵהָרֹשֶׁם הָרִאשׁוֹנִי שֶׁקִּבַּלְנוּ. הָעוֹלָם אוֹמֵר כִּי "אֵין הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה לְרֹשֶׁם רִאשׁוֹנִי", אַךְ דְּבָרִים אֵלּוּ נְכוֹנִים רַק לְאָדָם הַהוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר כֹּחַ הַדִּמְיוֹן שֶׁבּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם שָׁקוּל, הַמַּכְרִיעַ אֶת דֵּעוֹתָיו עַל פִּי שִׂכְלוֹ שֶׁחֲנָנוֹ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יוֹדֵעַ שֶׁהָרֹשֶׁם הָרִאשׁוֹנִי שֶׁמִּתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ עַל הַזּוּלָת הוּא מָהוּל בַּאֲחוּזִים רַבִּים שֶׁל חִיצוֹנִיּוּת, הִתְפַּעֲלוּת, וּשְׁאָר מְשָׁרְתֵי הַדִּמְיוֹן. וְרַק לְאַחַר שֶׁיָּנוּחַ הַדִּמְיוֹן מִמְּלַאכְתּוֹ, נִתָּן יִהְיֶה לִשְׁקֹל בֶּאֱמֶת וְלִקְבֹּעַ אֶת דַּעְתֵּנוּ עַל הַדָּבָר. כָּךְ כָּתַב רַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל בְּסִפְרוֹ "אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן"פרק א' אות ח'. וראה שם גם בריש פרק ה'.    כִּי הַדִּמְיוֹן הוּא כֹּחַ נֶאֱצָל מִן הַשֵּׂכֶל, אַךְ הוּא שִׁטְחִי בְּיוֹתֵר וּבִלְתִּי עִיּוּנִי. טֶבַע הַדִּמְיוֹן לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאָדָם לְהַאֲמִין לִדְבָרָיו וְלֶאֱסֹר אֶת לִבּוֹ לְבַל יִבְדֹּק אֶת אֲמִתּוּתָם וּנְכוֹנוּתָם. עכל"ק.

תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה גִּלְּתָה לָנוּ בְּקָרְבַּן הַמִּנְחָה שֶׁטּוֹב אֲמִתִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְדֹּד בְּמִדּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת. לֹא בְּמֶטְרִים וְלֹא בְּקִילוֹגְרָמִים, לֹא בְּמִסְפָּרִים וְלֹא בִּצְבָעִים. טוֹב אֲמִתִּי נִמְדָּד בִּפְנִימִיּוּתוֹ. מִנְחַת הֶעָנִי אָמְנָם דַּלָּה הִיא בְּכַמּוּתָהּ וּבְיָקְרָתָהּ, אוּלָם מָה רַב הוּא עֶרְכָּהּ בִּהְיוֹתָהּ יוֹצֵאת מִלִּבּוֹ שֶׁל הֶעָנִי כְּשֶׁנַּפְשׁוֹ מִשְׁתַּפֶּכֶת לְצִדָּהּ. כָּךְ גַּם יָדִיד טוֹב וְנֶאֱמָן הוּא זֶה שֶׁיַּעֲמֹד לְצִדְּךָ בִּשְׁעַת צָרָה, וְלֹא זֶה שֶׁמְּפַזֵּר עָלֶיךָ טָבִין וְתַקִּילִין. אִשָּׁה טוֹבָה הִיא זוֹ שֶׁתְּהֵא לְךָ לְעֵזֶר מוּל גַּלֵּי הַחַיִּים הַסּוֹחֲפִים וְתִבְנֶה אֶת בֵּיתְכֶם בִּתְבוּנָה, וְלֹא זוֹ שֶׁתַּעֲנֶה עַל דְּרִישׁוֹת הַחֶבְרָה. עֵסֶק מַצְלִיחַ הוּא זֶה הַמֵּנִיב רְוָחִים רְאוּיִים וּקְבוּעִים לִטְוָח רָחוֹק, וְלֹא זֶה הַמְּגַלְגֵּל מַחְזוֹר שְׁנָתִי שֶׁל מִילְיוֹנִים וּמְסַיֵּם בְּגֵרְעוֹן.

"אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ"שמואל א', ט"ז, ז'.    , כָּךְ אָמַר ה' לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא שֶׁהִתְפַּעֵל מִתָּאֳרוֹ שֶׁל אֱלִיאָבכמו שכתב רש"י שם שאמר לו הקב"ה לשמואל אף על פי שקרוי אתה "רואה", מכל מקום הפעם לא ראית. ועל אף שמצינו שפעמים שתוארו של האדם כן מכריע כמו לענין כהונה גדולה שצריך שיהא גדול בנוי ובכח, עם כל זאת אין זה השיקול המכריע לגמרי. ומהרה"ק ממעזריטש מקובלנו שאדם שתואר פניו יפה מעיד הדבר על נשמה גדולה, אולם אין הדבר מוכרח תמיד, ועוד שהצדיקים מזהים יופי שונה מהיופי ששאר העם רואים. וראה מה שכתב המלב"ם בפירושו על הפסוק הנ"ל בשמואל ותהנה.    . "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"! אֲנִי אֵינִי מִסְתַּכֵּל עַל כַּמּוּת, וְלֹא עַל גֹּדֶל וּמִסְפָּרִים. עֵינַיִם אֱלֹקִיּוֹת מִתְבּוֹנְנוֹת עַל תָּכְנוֹ וּפְנִימִיּוּתוֹ שֶׁל הַדָּבָר. וְהָרְאָיָה הִיא אַתֶּם עַצְמְכֶם שֶׁנִּבְחַרְתֶּם לִהְיוֹת לִי לְעַמִּי וְצֹאנִי, לַמְרוֹת שֶׁמְּעַטִּים אַתֶּם בֵּין הָעַמִּים, כְּטִפָּה מִן הַיָּם. וּכְפִי שֶׁדָּאַג לְהַבְהִיר לָנוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּיּוֹם בּוֹ בָּחַרְנוּ לוֹ לְעַם: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם"דברים ז', ז'.    .

אָדָם שֶׁכָּל הַכְרָעוֹתָיו הֵן עַל פִּי הַתּוֹרָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא לְהִתְפַּעֵל מֵחִיצוֹנִיּוּת כְּלָלוכפי שציוותה אותנו התורה בהלכות הדיינים ששני בעלי דין הבאים להתדיין לפני הדיין והיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני לבוש בגדים בזויים אומרים למכובד או הלבישהו כמותך, או לבש כמותו, כדי שלא יסתתמו טענות העני וכדי שלא להטות את דעת הדיין בפסיקתו. ראה שלחן ערוך חושן משפט (סימן י"ז סעיף א').    . בְּחָכְמָתוֹ וּבְעֵינוֹ הַחַדָּה מַפְשִׁיט הוּא אֶת הַמְדֻבָּר מִכָּל הָרְשָׁמִים הַמֻחְצָנִים, וְשׁוֹפְטוֹ עַל פִּי הָאֱמֶת הַפְּנִימִית בִּלְבַד. וְזוֹהִי הַמְכֻנָּה בְּפִי חֲכָמֵינוּ זָ"ל "דַּעַת תּוֹרָה"שכן "דעת תורה" אינה מתייחסת רק לפן ההלכתי שבדבר, אלא לנקודת האמת הפנימית שבכל דבר וענין.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּדמנחות (ע"ב), וכמו שכתוב בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה".    וּבָרַמְבָּ"םבפרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט' - י'.    מוּבָא שֶׁכֹּהֵן שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן מִנְחָה מַקְטִיר אֶת כֻּלָּהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאֵין אוֹכְלִים מִמֶּנָּה מְאוּמָה, וְאִלּוּ בַּת כֹּהֵן שֶׁהֵבִיאָה קָרְבַּן מִנְחָה קוֹמְצִים מִמֶּנָּה מְעַט לַמִּזְבֵּחַ וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִיםכדין כל ישראל שהביא מנחה שחלקה מוקטר וחלקה נאכל לכהנים.    .

וְהַג"ר יוֹסֵף רוֹזִין זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "צָפְנַת פַּעְנֵחַ"סימן פ"א.    נִסְתַּפַּק מָה הַדִּין בְּכֹהֵן שֶׁהִפְרִישׁ קָרְבַּן מִנְחָה וְנִפְטַר בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לְהַקְרִיבוֹ, וְהִנִּיחַ אַחֲרָיו בַּת שֶׁעָלֶיהָ מוּטָל לְהַקְרִיב אֶת קָּרְבָּן אָבִיהָ – הַאִם מִנְחָה זוֹ נֶחְשֶׁבֶת לְמִנְחַת כֹּהֵן וְתִקָּטֵר כֻּלָּהּ, אוֹ שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת לְמִנְחַת כֹּהֶנֶת וְתֵאָכֵל עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים?

וְהֶעֱלָה שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בְּנִדּוֹן הַגְּמָרָאזבחים ו' - ז'.    גַּבֵּי אָדָם שֶׁנִּפְטַר וְהִנִּיחַ לִשְׁנֵי בָּנָיו קָרְבָּן לְהַקְרִיבוֹ אִם נֶחְשָׁב לְקָרְבַּן הַשֻּׁתָּפִים אוֹ לֹא, וּמַסְקָנַת הַגְּמָרָא שָׁם שֶׁלְּעִנְיַן יְרֻשָּׁה אֵינָם יוֹרְשִׁים אֶת הַקָּרְבָּן, אֲבָל לְעִנְיַן כַּפָּרָה אָכֵן נֶחְשָׁב לָהֶם הַדָּבָר לְכַפָּרָה. וּלְעִנְיַן קָרְבַּן הַמִּנְחָה נָטְתָה דַּעְתּוֹ שֶׁנֶּחְשָׁב לְקָרְבַּן הָאָב, וּמִמֵּילָא תִּקָּטֵר כֻּלָּהּ וְלֹא תֵּאָכֵל כְּלָל, כְּדִין מִנְחַת כֹּהֵןכן נראה מדבריו בחידושיו על הלכות כלאיים (פרק ט' סוף הלכה ו'). עיין שם באורך.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן קָרְבַּן הַמִּנְחָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זַצוּקָ"ל בְּסִפְרוֹ "עֲשִׂירִית הָאֵיפָה"על תורת כהנים (פרשה י' אות ז').    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁחֲמֵשֶׁת סוּגֵי הַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת מֵרְצוֹן הָאָדָם הֵן מַקְבִּילוֹת לַחֲמֵשׁ בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבָּאָדָם: הַמַּרְחֶשֶׁת הִיא כְּנֶגֶד הַנֶּפֶשׁהבאה לכפר על רחישת הלב, ונרמז בפסוק "רחש לבי דבר טוב". וכן מנחת המרחשת טעונה כיסוי בשעת עשייתה, שהיא בבחינת הלב שמכוסה.    , וְהַמַּחֲבַת כְּנֶגֶד הָרוּחַשהוא הדבור של האדם, ולכן מנחת המחבת אינה טעונה כיסוי, כמו הדבור שהוא יוצא ומגולה.    , וּמַאֲפֵה וּרְקִיקִין כְּנֶגֶד הַנְּשָׁמָה וְהַחַיָּה, וְהַסֹּלֶת כְּנֶגֶד הַיְחִידָה.

וְכָל אַחַת מֵהַמְּנָחוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לָהּ אֶת הַיְכֹלֶת וְהַמְּסֻגָּלוּת לְהָאִיר וּלְתַקֵּן אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק מֵחֶלְקֵי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁאֵלָיו הִיא מַקְבִּילָה וְשַׁיֶּכֶת.

---

מצוה קי"ז: שלא להקריב שאור או דבש

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה בְּעֵת שֶׁעוֹמְדִים הַכֹּהֲנִים לְהַקְרִיב קָרְבָּן אוֹ לְהַקְטִיר מִנְחָה אוֹ קְטֹרֶת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יְעָרְבוּ בָּהֶם כָּל שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ. וּבִכְלַל אִסּוּר הַשְּׂאוֹר שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ הַמִּנְחָה עַצְמָהּ חָמֵץ כְּלָל אֶלָּא מַצָּה בִּלְבַדכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה י"ד). וכל זה דווקא בדבר הקרב על גבי המזבח, משא"כ מנחת שתי הלחם שאינה קריבה על המזבח שמותר לעשותה חמץוקרבן שתי הלחם של עצרת שמותר להביאה דבש, כמבואר בתלמוד (מנחות נ"ב ע"ב),.    . וּבִכְלַל אִסּוּר הַדְּבַשׁ שֶׁלֹּא יְעָרְבוּ בָּהּ כָּל מִין מִמִּינֵי הַדְּבַשׁ, כְּגוֹן דְּבַשׁ הַדְּבוֹרִים וּדְבָשׁ הַתְּמָרִים וְכֵן כָּל מֹהַל הַיּוֹצֵא מֵהַפֵּרוֹת הַמְּתוּקִיםכן כתב רש"י בפירושו על התורה במקום שכל מיני הדבש בכלל, וכן כתב ספר החינוך בבאורו על מצוה זו, וכן כתבו התוספות (מעילה י"ב) ועוד.    .

וְאִסּוּר זֶה חָל בֵּין בִּשְׁעַת לִישַׁת הַמִּנְחָה, וּבֵין בִּשְׁעַת אֲפִיָּתָהּ, וְהָעוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְלוֹקֶה עַל כָּל שָׁלָב וּמַעֲשֶׂהכן למדו ממה שכתבה התורה (ויקרא ב', י"א) "לא תעשה חמץ", וכן כתבה (ויקרא ו', י') "לא תאפה חמץ", לחייב על כל מעשה יחידי שבה. והובא ברמב"ם (שם).    . וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְ אֶלָּא אִם כֵּן הִקְטִירָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יַחַד עַם הַקָּרְבָּן אוֹ לְשֵׁם הַקָּרְבָּן, אֲבָל אִם הֶעֱלָם לְבַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּתוֹר עֵצִים לִבְעִירָה הֲרֵי זֶה פָּטוּרכן למדו בתלמוד (זבחים ע"ו ע"ב) ממה שכתוב "לא יעלו לריח ניחוח" – לריח ניחוח אין אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (פרק ה' מאיסורי המזבח הלכה ג').    .

רָמַז הַכָּתוּב – וַאֲפִלּוּ בְּהַסְתָּרָה

אַזְהָרַת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּמִנְחָתֵנוּ שׁוּם שְׂאוֹר וּדְבַשׁ, וְאִם עֵרְבוּ בָּהּ אֶחָד מֵהַמִּינִים הַלָּלוּ הֲרֵי זוֹ מִנְחָה פְּסוּלָה. וְחוֹבָה עָלֵינוּ לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהָבִין מַהוּ הָרֶמֶז הַמָּסוּר לָנוּ בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה זוֹ, וּמַהִי הָעֵצָה שֶׁמְּיַעֶצֶת לָנוּ הַתּוֹרָה בְּמָקוֹם זֶה.

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁעִנְיַן הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הוּא לְקָרֵב אֶת הָאָדָם אֶל בּוֹרְאוֹ, עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצִיא מֵהוֹנוֹ וּמִכַּסְפּוֹ לִכְבוֹד הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹתָהּ הַנְּתִינָה מְקָרֶבֶת אֶת הַמַּקְרִיב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וּמְעוֹרֶרֶת בּוֹ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְאַהֲבָה כְּלַפֵּי ה'. וְרַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים מְלַמְּדִים כִּי לֹא רַק בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ עַם יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת, אֶלָּא גַּם לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ מַמְשִׁיכִים עַם יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב מֵעַצְמָם בְּגוּף וּבְמָמוֹן וּבְנֶפֶשׁ לִכְבוֹד הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, בִּמְסִירוּת נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת ה' וּבְקִיּוּם מִצְווֹתָיו חֵרֵף כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהַקְּשָׁיִים הַנּוֹחֲתִים עֲלֵיהֶם, וּגְדוֹלָה הַקְרָבַת הָרְצוֹנוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁל הָאָדָם יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת כֶּבֶשׂ אוֹ מִנְחָה, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵאֵת מָמוֹנוֹ, וְאֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן בְּאַהֲבָתוֹ לְהֶרְגֵּל מְסֻיָּם שֶׁהֻרְגַּל בּוֹ אוֹ לְמִלּוּי תַּאֲוָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁחָפֵץ בָּהּ, וְאִם עַתָּה עוֹמֵד הוּא וּמַקְרִיב אֶת רְצוֹנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּמְבַטֵּל אֶת רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַבּוֹרֵא – הֲרֵי שֶׁאֵין לְךָ קָרְבָּן גָּדוֹל מִזֶּה, וּזְכוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ רַבָּה וְנִשְׂגָּבָה.

אֶלָּא שֶׁכְּדֵי לְהַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', דּוֹרֶשֶׁת הַתּוֹרָה מֵהָאָדָם שֶׁלֹּא יַכְנִיס בְּקָרְבָּנוֹ שְׁנֵי רְכִיבִים הַפּוֹסְלִים אֶת קָרְבָּנוֹ וּמוֹנְעִים אֶת הִתְקַבְּלוּתוֹ לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה: הַשְּׂאוֹר וְהַדְּבַשׁ. כִּי הַשְּׂאוֹר טִבְעוֹ לְנַפֵּחַ אֶת הָעִסָּה וּלְהַתְפִּיחָהּ, וְהַדְּבַשׁ בְּעֵת שֶׁיַּרְתִּיחוּהוּ בָּאֵשׁ טִבְעוֹ לְהַעֲלוֹת קֶצֶף, וְתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מִדָּתָהּ לִסְלֹד מִכָּל נְפִיחוּת וְגַאֲוָה, וְכִלְשׁוֹן הַכָּתוּב: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב"משלי ט"ז, ה'. ועיין סוטה (ד' ע"ב) מה דרשו על פסוק זה.    . לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת וּבִמְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם לִכְבוֹד קוֹנוֹ אָסוּר לְעָרֵב אַף לֹא טִפַּת יָהֳרָה וְגַאֲוָה, וְהָעוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה מַקְדִּיחַ אֶת תַּבְשִׁילוֹ וּמְאַבֵּד אֶת כָּל שְׂכָרוֹראה בראשית חכמה (עמוד ר"כ) שביאר כן מהמדרש.    .

עִקַּר עֶרְכָּהּ שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ הוּא כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית בְּסֵתֶר וּבְצִנְעָה, וְלֹא בְּפֻמְבִּי עַל מְנָת לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְיַהֵר. וְאִם נוֹהֵג אָדָם בְּכָל מִינֵי חֲסִידֻיּוֹת וּמְפַרְסְמָן וּמִתְפָּאֵר בָּהֶן - הֲרֵי זֶה יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ, וּמוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם כְּלָל וְלֹא יִתְפָּאֵר בָּהֶן. מִטַּעַם זֶה פָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁהַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית רְשׁוּת וּמְפַרְסֵם עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים כְּדֵי לְהִשְׁתַּבֵּחַ הֲרֵי זֶה נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ, וְאִם שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ אִם הוּא בְּצוֹם הַנָּכוֹן הוּא שֶׁיְּשַׁנֶּה וְיֹאמַר "לֹא"!ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן תקס"ה הלכה ו') ובדברי המשנה ברורה שם.    וּכְפִי שֶׁמְּסֻפָּר עַל הַגה"ק רַבִּי יַעֲקֹב כֻּולִּי זַצַ"ל בַּעַל הַ"מֵעַם לוֹעֵז" שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה שָׁרוּי בְּתַעֲנִית הַפְסָקָה ג' יָמִים רְצוּפִים לַיְלָה וָיוֹם, וְלִקְרַאת סִיּוּם הַתַּעֲנִית הֻצְרַךְ לֵילֵךְ לְבֵית אַחַד הָעֲשִׁירִים וְהַלָּה כִּבְּדוֹ בְּמַשְׁקֶה, וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְפַרְסֵם וּלְגַלּוֹת אֶת תַּעֲנִיּוֹתָיו שָׁבַר הָרַב אֶת הַצּוֹם וְשָׁתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אֶת הַדָּבָר לְאִישׁ!כן כתב הגה"ק רבי אליעזר פאפו זיע"א בספרו "פלא יועץ" (ערך "תענית"), עיין שם מה שכתב עוד מנחיצות ההצנעה לתענית.    כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי"ישעיה א', י"ב.    , שֶׁכִּבְיָכוֹל בָּאִים אַתֶּם לְחַצְרוֹתַי לְהַקְבִּיל אֶת פָּנַי בְּמִנְחָה, אַךְ תּוֹךְ כְּדֵי הַקְרָבַתְכֶם אַתֶּם רוֹמְסִים וּמְבַזִּים אֶת מִקְדָּשִׁי בַּגַּאֲוָה וּבַיֹהֲרָה שֶׁבְּלִבְּכֶם, וְלָכֵן מוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא תָּבוֹאוּ כְּלָל!

כָּךְ מְסֻפָּר בַּמִּדְרָשׁ עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה שֶׁחִבֵּר אֶת סֵפֶר הַתְּהִלִּים מִתּוֹךְ מְסִירוּת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה וּרְדִיפוֹת קָשׁוֹת וְנוֹרָאִיּוֹת, וּמִתּוֹךְ כָּל זֹאת יָצָא סֵפֶר הַתְּהִלִּים שֶׁעָלָיו כָּל יְהוּדִי מִשְׁתַּפֵּךְ בְּעִתּוֹת צָרָה וְצוּקָה, וְהִנֵּה בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם דָּוִד הַמֶּלֶךְ לְחַבֵּר אֶת סֵפֶר הַתְּהִלִּים זָחָה עָלָיו דַּעְתּוֹ עַל שֶׁזָּכָה לְחַבֵּר סֵפֶר נִפְלָא שֶׁכָּזֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַךְ מִיָּד נִזְדַּמְּנָה לְפָנָיו צְפַרְדֵּעַ אַחַת וְאָמְרָה לוֹ: "אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירָה יוֹתֵר מִמְּךָ, וְעַל כָּל שִׁירָה וְשִׁירָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֲנִי מַמְשִׁילָה עָלֶיהָ שְׁלוֹשֶׁת אֲלָפִים מְשָׁלִים!"ילקוט שמעוני (סוף תהלים).    לְלַמֵּד לָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לְהִתְגָּאוֹת בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא כְּטִפָּה מִן הַיָּם לְעֻמַּת הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עָלָיו לַעֲשׂוֹת כְּלַפֵּי בּוֹרְאוֹ.

מִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים נִשְׁתַּבְּרוּ, עַל אַף הֱיוֹתָם מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים, בִּהְיוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּרַעַשׁ וּבְקוֹלוֹת. לְעֻמַּת זֹאת הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים עַל אַף הֱיוֹתָם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עִם כָּל זֹאת נִשְׁתַּמְּרוּ וְנִתְקַיְּמוּ, בִּהְיוֹת שֶׁנִּתְּנוּ בְּשֶׁקֶט מִבְּלִי שׁוּם פִּרְסוּם וּרְעָשִׁיםכן הובא במדרש תנחומא (פרשת כי תשא).    . כִּי גַּם הַדָּבָר הַקָּדוֹש וְהַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר – בָּרֶגַע שֶׁהַכָּבוֹד וְהַפִּרְסוּם יִכָּנְסוּ בּוֹ – מִיָּד יִפְחַת וִיאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ, וְכָל מַעֲלָתוֹ תִּתְבַּטֵּל וְתִתְגַּמֵּד לְעֻמַּת אֶחָד שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה, וּמַסְתִּיר אֶת צִדְקוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים.

נוֹסָף עַל כָּךְ כּוֹתֵב הגה"ק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּאפּוֹ זִיעָ"א כִּי כָּל פְּנִיָּה קַלָּה בְּמַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת וְהֶרְגֵּשׁ שֶׁל גַּאֲוָה וְיָהֳרָה בִּזְכֻיּוֹתָיו מַעֲבִירָה מִיָּד אֶת זְכֻיּוֹתָיו מִן הַקְּדֻשָּׁה אֶל הַקְּלִפָּה, וּמְפַרְנֶסֶת אֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא מֵאוֹתָם הַמַּעֲשִׂיםכן הובא בסוף ספרו "פלא יועץ".    . וּכְפִי שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹש שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אָדָם מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, לֹא הָיָה קָרְבָּנוֹ מִתְקַבֵּל לְרָצוֹן אֶלָּא רַק לְאַחַר שֶׁהָיָה נִשְׁבָּר לֵב הַמַּקְרִיב בְּקִרְבּוֹ, וּקְלִפַּת הַגַּאֲוָה הָיְתָה סָרָה וּבְדֵלָה מִמֶּנּוּ, וּבְלֹא זֶה הָיוּ מוֹסְרִים בַּשָּׁמַיִם חָלִילָה אֶת קָרְבָּנוֹ לְמַאֲכַל הַכְּלָבִים, וְזֶהוּ מַה שֶּׁכָּתוּב "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה"תהלים נ"א, י"ט.    שֶׁעִקַּר הַזֶּבַח הוּא בָּרוּחַ הַשְּׁפֵלָהראה פרשת פנחס (דף ר"מ ע"א).    . וּבִהְיוֹת שֶׁכַּיּוֹם קָרְבְּנוֹתֵינוּ הֵם הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַזְּכֻיּוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ, לָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר מִלְּהִתְגָּאוֹת בָּהֶם, מַה שֶּׁעָלוּל לְאַבֵּד וּלְהַפְרִיחַ חָלִילָה אֶת כָּל מַעֲלָתָם וַחֲשִׁיבוּתָם.

אֲפִלּוּ אִם יַסְתִּיר אָדָם אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, רַק בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יִתְפָּאֵר וְיִתְגָּאֶה בָּהֶם – מִיָּד תַּעֲלֶה בָּהֶם הַצַּחֲנָה וְהַסֵּרָחוֹן, וְלֹא יַעֲלוּ לְרָצוֹן לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וּכְפִי שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ הַנֹּעַם אֱלִימֶלֶךְ הַקָּדוֹש זִיעָ"א לְפָרֵשׁ אֶת הַפָּסוּק "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'"ירמיה כ"ג, כ"ד.    – שֶׁאֲפִלּוּ אִם מַסְתִּיר אָדָם אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, רַק מַכְנִיס וְכוֹלֵל בְּתוֹכָם אֶת הַרְגָּשַׁת הַ"אֲנִי" שֶׁלּוֹ שֶׁבִּזְכוּתוֹ וּמִמַּעֲלָתוֹ הִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ – מִיָּד כְּבָר "לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'"! וּבִהְיוֹת שֶׁדָּבָר זֶה הִנּוֹ מָסוּר לַלֵּב, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֶת שֶׁבְּלֵב חֲבֵרוֹ, לָכֵן שׂוּמָה עָלֵינוּ לְחַזֵּק אֶת עַצְמֵנוּ בְּיוֹתֵר בַּדָּבָר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כָּל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְכַוֵּן דַּעְתֵּנוּ לִכְבוֹד הַמָּקוֹם, וְעַל יְדֵי כֵּן נִזְכֶּה שֶׁיִּתְקַבְּלוּ מַעֲשֵׂינוּ לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה', אָמֵן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים מוֹנֵי הַמִּצְווֹת נֶחְלְקוּ בְּאִסּוּר הַעֲלָאַת שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַאִם הוּא לָאו אֶחָד אוֹ שְׁנֵי לָאוִין:

לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּסֵפֶר הַמִּצְווֹתבמצוות לא תעשה צ"ח, והובא גם כן בהלכותיו (איסורי המזבח פרק ה' הלכה א'. וראה שם בכסף משנה שכתב לצדד בדעת הרמב"ם). ומכל מקום גם לדעת הרמב"ם אם הקריבם כל אחד בפני עצמו לוקה שני מלקויות.    אִסּוּר שְׂאוֹר וְאִסּוּר דְּבַשׁ שְׁנֵיהֶם לָאו אֶחָד הֵם, כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הִקְרִיב אֶת שְׁנֵיהֶם יַחַד אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַלְקֻיּוֹת עַל לָאו אֶחָד.

וְאִלּוּ לָדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"לבהשגותיו על ספר המצוות. ונימוקו עמו שלכל אחד מהשניים נזכר לאו משלו. ע"ש בדבריו. וכעין זה תמה ג"כ הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בהלכותיו, ע"ש.    כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ שֶׁאִם הֶעֱלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ שְׂאוֹר וּדְבַשׁ יַחְדָּיו לוֹקֶה שְׁנַיִם: אַחַת מִשּׁוּם שְׂאוֹר, וְאַחַת מִשּׁוּם דְּבַשׁ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הַקְרָבַת שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"על התורה פרשת ויקרא.    שֶׁכָּתַב שֶׁכָּל עִנְיַן תַּרְיַ"ג הַמִּצְווֹת בִּכְלָל וְהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת בִּפְרָט הוּא בֵּרוּר וְתִקּוּן נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּאָדָם שֶׁנָּפְלוּ בִּידֵי קְלִפַּת נֹגַהּ עַל יְדֵי חֵטְא עֵץ הַדַּעַת. וּבִהְיוֹת שֶׁהַשְּׂאוֹר וְהַדְּבַשׁ שָׁרְשָׁם מִמִּדַּת דִּין דְּגַדְלוּת וּמִדַּת דִּין דְּקַטְנוּת, לָכֵן נֶאֶסְרוּ בְּהַקְרָבָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה עַל יָדָם מֵהַשֶּׁפַע וּמֵהַחֲסָדִים הַיּוֹרְדִים בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן, וְשֶׁלֹּא יְעַכְּבוּ וְיִמְנְעוּ אֶת הַבֵּרוּר הַנַּעֲשֶׂה בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת וְהַמְּנָחוֹת. וְלָכֵן שְׂאֹ"ר ו-חָמֵ"ץ עוֹלִים בְּגִימַטְרִיָּא עֵ"ץ הַדַּעַ"ת.

וְרַק קָרְבַּן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַבָּא בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה מֻתָּר לָבוֹא חָמֵץ, לְהוֹרוֹת שֶׁבְּכֹחַ הַתּוֹרָה נִתָּן לִגְבֹּר עַל הַיֵּצֶר הָרַע וּלְהַכְנִיסוֹ לִקְדֻשָּׁה, וְכֵן קָרְבַּן בִּכּוּרִים שֶׁעִנְיָנוֹ תְּחִלַּת הַכְנָסַת הָאָדָם לִקְדֻשָּׁה מֻתָּר לָבוֹא דְּבַשׁ, לְהוֹרוֹת שֶׁבִּתְחִלַּת הַכְּנִיסָה לַקְּדֻשָּׁה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁתִּהְיֶה יְנִיקָה כָּל שֶׁהִיא לַקְּלִפּוֹת מֵעֲבוֹדָתוֹ כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן.

---

מצוה קי"ח: שלא להקריב קרבן בלא מלח

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יַקְרִיבוּ שׁוּם קָרְבָּן אוֹ מִנְחָה אֶלָּא אִם כֵּן יַמְלִיחוּהוּ תְּחִלָּה בְּמֶלַח. וְאֵין לְךָ דָּבָר הַקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח אֶלָּא הַיַּיִן וְהַנְּסָכִים וְהַדָּם וְהָעֵצִים בִּלְבַדכן מבואר בתלמוד במסכת מנחות (כ' ע"א), והובא להלכה ברמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ה' הלכה י"א). וכתב שם הרמב"ם ז"ל שדין זה שהיין והנסכים וכו' אינם טעונים מלח הוא קבלה ביד חכמים ואין לו מקרא לסמוך עליו, ועיין בכסף משנה שם מה שהקשה על דבריו ומה שתירץ.    .

וְאִם עָבַר הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב הַקָּרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח כְּלָל הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, אוּלָם הַקָּרְבָּן לִכְשֶׁעַצְמוֹ כָּשֵׁר וְהֻרְצָה לְכַפֵּר עַל בְּעָלָיו. מִלְּבַד מִן הַמִּנְחָה שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בִּקְמִיצָתָהּ וּבִלְעָדָיו נִפְסְלָה הַמִּנְחָהכן למדו משינוי הלשון בין הקרבן שכתוב בו "על כל קרבנך תקריב מלח" לבין המנחה שכתוב בה "ולא תשבית". ראה ברמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ה' הלכה י"ב) ובכסף משנה שם.    . וּבַמִּצְוָה קי"ט יְבֹאֲרוּ אי"ה דִּינֵי מְלִיחַת הַקָּרְבָּן וְהִלְכוֹתֶיהָ.

רָמַז הַכָּתוּב – לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי

בְּרִית כָּרַת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם הַמֶּלַח: "לֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית"ויקרא ב', י"ג. וראה ברכות (ה' ע"א).    . אֵין זוֹ סְתָם כְּרִיתַת בְּרִית רְגִילָה, זוֹהִי שֻׁתָּפוּת נִצְחִית שֶׁל בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים עִם אֶחָד מִנִּבְרָאָיו. אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה נִצְטַוּוּ עַם יִשְׂרָאֵל לִמְלֹחַ בְּמֶלַח בְּטֶרֶם הַהַקְרָבָה, מַה שֶּׁמַּעֲלֶה אֶת הַמֶּלַח בְּדַרְגָּתוֹ וּבְמַעֲמָדוֹ לְרֹאשׁ הַסֻּלָּם.

אִם נִתְבּוֹנֵן בְּמֶלַח לִכְשֶׁעַצְמוֹ וּנְחַפֵּשׂ בּוֹ אֵיזוֹ מַעֲלָה, דָּבָר טוֹב אוֹ תְּכוּנָה מְיֻחֶדֶת, לֹא נִמְצָא בּוֹ דָּבָר אֶחָד טוֹב. הָאוֹכְלוֹ טוֹעֵם טַעַם הַדּוֹחֶה כָּל בֶּן אֱנוֹשׁ, תּוֹעֶלֶת תְּזוּנָתִית אֵין בּוֹ אֲפִלּוּ בִּמְעַטכפי שאמרו רבותינו שהמלח אינו נחשב למזון כלל ולכן אין מערבין בו (ערובין כ"ו ע"ב), והמברך עליו "בורא מיני מזונות" לא יצא ידי חובתו (ברכות ל"ה ע"ב), והנודר מן המזון מותר בו (ברכות שם).    , נְזָקָיו הַבְּרִיאוּתִיִּים לַגּוּף גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִיםשכידוע ריכוז מלחים גבוה בגוף גורם לעליה בלחץ הדם ולעוד בעיות רפואיות באדם. ואף הצומח סובל מנזקי המלח ש"גונב" ממנו את המים.    , גַּם אֶת מֵי הַיָּם שֶׁכָּל כָּךְ נִדְרָשִׁים וְנִצְרָכִים לָאָדָם הוּא פָּגַם וּפָסַל אֲפִלּוּ לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶבראה בשלחן ערוך אורח חיים סימן ק"ס.    . נִדְמֶה הַדָּבָר שֶׁהַמֶּלַח הוּא הַנִּבְרָא הַטָּפֵל בְּיוֹתֵר בַּיְקוּם, אֲשֶׁר כָּל אֲשֶׁר יַבִּיט בּוֹ יִשָּׂא עֵינָיו לַמָּרוֹם וְיִתְמַהּ: עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ...תהלים פ"ט, מ"ח.   

אַךְ כְּבָר לָמַדְנוּ כִּי רְאִיָּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא שׁוֹנֶה מִשֶּׁלָּנוּ. אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק: אֵין לָנוּ בִּכְלָל רְאִיָּה לְמוּל רְאִיָּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. הַמֶּלַח לִכְשֶׁעַצְמוֹ אָמְנָם אֵין בּוֹ שׁוּם יִתְרוֹן אוֹ מַעֲלָה, אַךְ דָּבָר אֶחָד הוּא יוֹדֵעַ מְצֻיָּן: לְיַעֵל וּלְהוֹעִיל לַאֲחֵרִים.

יוֹשֵׁב אָדָם לְאַחַר יוֹם עֲבוֹדָה מְפָרֵךְ, רָעֵב כְּמִי שֶׁיּוֹמַיִם שְׁלֵמִים לֹא אָכַל, וְהִנֵּה רַעֲיָתוֹ הַמְּסוּרָה מַגִּישָׁה לוֹ אֶת צַלַּחַת הָאֹכֶל הַמַּהְבִּילָה. אֵיזֶה אֹכֶל, אֵילוּ רֵיחוֹת, רַק לְבָרֵךְ וְלִשְׁקֹעַ בַּמְּלָאכָה. אֲבָל מְיֻדָּעֵנוּ טוֹעֵם לוֹ טְעִימָה קְטַנָּה, וּמִיָּד מְנַתֵּר מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ. רָץ לַמִּטְבָּח, פּוֹתֵחַ אָרוֹן אַחַר אָרוֹן, לֹא נָח וְלֹא נִרְגָּע, עַד שֶׁחוֹזֵר הוּא עִם צִנְצֶנֶת קְטַנְטַנָּה בְּיָדוֹ: מִלְחִיָּה. מַהוּ כְּבָר הַמֶּלַח לְעֻמַּת הַמַּאֲכָל? בִּשְׁבִיל זֶה מָשַׁכְתָּ אֶת יָדְךָ וְעִכַּבְתָּ אֶת אֲכִילָתְךָ? אַךְ הַתְּשׁוּבָה בְּרוּרָה לְכֻלָּנוּ: הַמֶּלַח מַטְעִים אֶת הַמַּאֲכָל, נוֹתֵן בּוֹ טַעַם טוֹב. בִּלְעָדָיו אֵין טַעַם בְּמַאֲכָל, וְלוּ הַמְשֻׁבָּח וְהַשָּׁמֵן בְּיוֹתֵר.

הַמֶּלַח מִטִּבְעוֹ גַּם מְשַׁמֵּר כָּל דָּבָר הַנִּמְלָח בּוֹ. בֶּעָבָר הָיוּ מוֹלְחִים בְּשָׂרִים בְּמֶלַח עַל מְנָת לְשָׁמְרָם בִּדְרָכִים, וְכָךְ הָיוּ הוֹלְכִים עִמָּהֶם דְּרָכִים אֲרֻכּוֹת מִבְּלִי שֶׁיִּתְקַלְקְלוּראה שבת (ע"ה ע"ב). וכן הביא הגה"ק בעל ה"ישמח משה" זיע"א (פרשת קרח) שברית כרותה עם המלח שלא יבאיש דבר שימלח בו.    . גַּם לַצּוֹמֵחַ דּוֹאֵג הַמֶּלַח לְסַיֵּעַ וְלַעֲזֹר: בְּמֵי הַהַשְׁקָיָה קַיָּמִים מִגְוַן מִינֵי מְלָחִיםכגון הנתרן והכלור ועוד.    הַמְחַזְּקִים אֶת הַצֶּמַח וּמְסַיְּעִים בִּגְדִילָתוֹ, וּבִלְעֲדֵיהֶם הַצֶּמַח לֹא יוּכַל לַעֲמֹד וּלְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַה שֶּׁשּׁוּב מַרְאֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא תְּרוּמָתוֹ שֶׁל הַמֶּלַח לַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וְהַכֹּל בְּהַסְתָּרָה מִבְּלִי שֶׁנֵּדַע כְּלָל.

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁהַמֶּלַח לִכְשֶׁעַצְמוֹ אֵין בּוֹ שׁוּם מַעֲלָה עַצְמִית, וְעִם כָּל זֹאת בָּחַר בּוֹ הַקָּבָּ"ה לְבֶן בְּרִית. וְלָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁדּוֹאֵג הוּא לְסַיֵּעַ לַאֲחֵרִים. כָּךְ הִיא נְקֻדַּת מַבָּטוֹ שֶׁל הַמֶּלַח: אָז מַה אִם אֲנִי לִכְשֶׁעַצְמִי מָה אֲנִי? אָז מַה אִם אֵין בִּי שׁוּם מַעֲלָה אוֹ תּוֹעֶלֶת עַצְמִית? אֲבָל לַאֲחֵרִים אֲנִי יָכוֹל לְסַיֵּעַ – שֶׁאֲחֵרִים יִשְׁתַּבְּחוּ וְיִתְעַלּוּ עַל יָדִי - אָז לָמָּה לֹא?! עַל כָּךְ רָאוּי הַמֶּלַח לַבְּרִית הַמֻּפְלָאָה הַזּוֹוראה בפירוש רש"י ז"ל על התורה (במדבר י"ח, י"ט) שכתב שהמלח מבריא את אחרים.    .

הַמֶּלַח אֵינוֹ חוֹשֵׁב עַל כָּךְ שֶׁהוּא נִתָּךְ וְנָמֵס בְּתוֹךְ אֲחֵרִים, עַל כָּךְ שֶׁאַף אֶחָד לֹא זוֹכֵר אוֹתוֹ כְּחֵלֶק מֵאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַדְּשֵׁנָה. הָעִקָּר שֶׁלַּשֵּׁנִי יִהְיֶה טוֹב, הָעִקָּר שֶׁאוֹתוֹ יֹאהֲבוּ. כָּךְ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְהֵיטִיב וּלְהָרִים אֶת הַזּוּלָת, גַּם אִם זֶה כָּרוּךְ בְּכָךְ שֶׁאֶתְכּוֹפֵף אֲנִי וְהוּא יַעֲלֶה עַל גַּבִּי וְיִגְבַּהּ – עִם אֶחָד כָּזֶה הַקָּבָּ"ה כּוֹרֵת בְּרִית עוֹלָם. אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְהֵיטִיב גַּם כְּשֶׁלֹּא יוֹצֵא לוֹ מִזֶּה מַשֶּׁהוּ, שֶׁמֵּיטִיב עִם הַזּוּלָת גַּם אִם זֶה עַל חֶשְׁבּוֹן שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִתְמַעֵט – אֵין לְךָ אָהוּב וְקָרוֹב לַבּוֹרֵא מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי זוֹהִי מִדָּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ: שֶׁמִּעֵט כִּבְיָכוֹל אֶת עַצְמוֹ עַל מְנָת לְהַכְנִיסֵנוּ וּלְבָרְאֵנוּ. שֶׁסּוֹבֵל וּמְקַבֵּל בִּשְׁתִיקָה אֶת עֲווֹנוֹתֵינוּ כְּדֵי שֶׁאוּלַי בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָהכמו שכתבנו בספרנו פרדס רמונים ריש חלק א' בבאור י"ג מדות של רחמים. עיין שם.    . כָּזֶה הוּא מַלְכֵּנוּ, וְעִם כָּאֵלּוּ חָפֵץ הוּא לְהִתְרוֹעֵעַ. אָז אֱמֹר לִי מִי אַתָּה וְאֹמַר לְךָ מִי חֲבֶרְךָ...

מִטִּבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא לֶאֱהֹב בְּיוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ. מִיּוֹם שֶׁיּוֹצֵא הוּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, וְאַף לִפְנֵי כֵן עוֹד בְּבֶטֶן אִמּוֹ, עָמֵל וְחָרֵד הוּא עַל דָּבָר אֶחָד וִיחִידִי: לֶאֱסֹף וְלִכְנֹס. לִי וְשֶׁלִּי וּבִשְׁבִילִי, וַאֲנִי וְרַק אֲנִי וְשׁוּב אֲנִי, וְאֵין כָּמוֹנִי וְאֵין עוֹד מִלְּבַדִּי, כָּךְ קוֹנֶה הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ אֶת מִדַּת הַלְּקִיחָה. אַךְ הַמֶּלַח מְלַמְּדֵנוּ שֶׁאֵצֶל הַקָּבָּ"ה לֹא חָכְמָה הִיא לָקַחַת, לֹא חָכְמָה הִיא לְקַבֵּל. הַחָכְמָה הִיא לָתֵת אֶת עַצְמִי לַשֵּׁנִי, גַּם אִם זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנִי.

וְאָכֵן, רַבִּים הֵם הַמְהַוִּים לָנוּ לְסֵמֶל וּלְדֻגְמָא בְּזֹאת, בַּעֲלֵי חֶסֶד וְכֹחַ נְתִינָה אֲמִתִּי. אֶחָד מֵהֶם הוּא דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה. יָדוּעַ הַדָּבָר עַד כַּמָּה הִשְׁתּוֹקֵק דָּוִד הַמֶּלֶךְ לִבְנוֹת אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הֵן לֹא יָכֹל הוּא לָשֶׁבֶת רָגוּעַ בְּבֵיתוֹ בְּעוֹד שֶׁהַקָּבָּ"ה הִנּוֹ חֲסַר בֵּית קֶבַע. וְלַמְרוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה חָלְפוּ מֵאָז נִכְנְסוּ עַם יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַם כָּל זֹאת לֹא הִתְעוֹרֵר אַף אֶחָד לִבְנוֹתוֹ, עַד שֶׁבָּא דָּוִד וְשָׁאַל: "אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה?!"שמואל ב', ז', ב'.    . וְלַמְרוֹת שֶׁיָּדַע דָּוִד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין הַחַיִּים בַּיּוֹם שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עִם כָּל זֹאת הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמְיַחֵל לְבִנְיָנוֹ וְאוֹמֵר "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"תהלים קכ"ב.    . נָכוֹן שֶׁבִּשְׁבִילִי זֶה לֹא טוֹב, נָכוֹן שֶׁהַדָּבָר מְקָרֵב אֶת קִצִּי, אֲבָל לְמַעַן יְדִידַי, לְמַעַן רֵעַי, וּלְמַעַן ה' יִתְבָּרַךְ אֲנִי מְבַקֵּשׁכן הובא בירושלמי שקלים (ז' ע"ב) שהקב"ה הודיעו לדוד כי שלמה בנו יבנה את בית המקדש, והוא לא יהיה בין החיים בעת מלכות בנו, ועם כל זאת היה דוד המלך מבקש שיבנה. ואף כשהיו ליצני ופרוצי הדור הולכים אצל חלונו של דוד ואומרים "דוד דוד, אימתי יבנה בית המקדש?! אימתי בית ה' נלך?!" וכל כוונתם היתה להכעיסו – עם כל זאת היה שמח בדבריהם בכל לבו, כמו שכתוב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".    . זוֹהִי נְתִינָה אֲמִתִּית.

חֲכָמֵינוּ זָ"ל דָּרְשׁוּ בַּתַּלְמוּדבבא מציעא (ל' ע"ב).    אֶת הַפָּסוּק "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן"שמות י"ח, כ'.    עַל הַדֶּרֶךְ בָּהּ דּוֹרֵשׁ הַקָּבָּ"ה מֵאִתָּנוּ לֵילֵךְ בָּהּ: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם – זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם (פַּרְנָסַת הָאָדָם), אֶת הַדֶּרֶךְ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, יֵלְכוּ – זֶה בִּקּוּר חוֹלִים, בָּהּ – זוֹ קְבוּרָה, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה – זֶה הַדִּין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין". וְשָׁאֲלוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא בַּמָּקוֹם שֶׁהֲרֵי לִכְאוֹרָה בִּקּוּר חוֹלִים הִנּוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים?! אִם כֵּן מַה בָּא הַפָּסוּק לְרַבּוֹת וּלְחַדֵּשׁ?! וְהֵשִׁיבוּ שָׁם שֶׁבָּא הַכָּתוּב לְרַבּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהַמְבַקֵּר הוּא בֶּן גִּילוֹ (מֵאוֹתוֹ הַמַּזָּל וּמִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ) שֶׁל הַחוֹלֶה, וּבְעִקְבוֹת כָּךְ יַעֲבִיר לוֹ הַחוֹלֶה אֶחָד חֶלְקֵי שִׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ, עִם כָּל זֹאת נִדְרָשׁ מִמֶּנּוּ לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים. וּמִדְּבָרִים אֵלּוּ אָנוּ שׁוּב לְמֵדִים כַּנַּ"ל, עַד הֵיכָן הִיא חוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם לְהֵיטִיב וּלְסַיֵּעַ לַזּוּלָת, וַאֲפִלּוּ שֶׁיִּתָּכֵן וְיִנָּזֵק מֵהֲטָבָתוֹ לַזּוּלָת – עִם כָּל זֹאת מְחֻיָּב הוּא לְהֵיטִיב עִמּוֹ וּלְסַיְּעוֹ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כָּתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַפרק ה' הלכה י"א.    שֶׁיֵּין הַנְּסָכִים אַף עַל גַּב שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עִם כָּל זֹאת קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ שֶׁאֵינוֹ טָעוּן מֶלַח.

וְאִלּוּ בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹתפרק ט"ז הלכה י"ד. וכן מדוייק מלשונו בריש פרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות, עיין שם.    כָּתַב שֶׁגַּם בַּיַּיִן יֵשׁ לִיתֵן מֶלַח לִפְנֵי נִסּוּכוֹ, הֲכֵיצַד?!

וְהַכֶּסֶף מִשְׁנֶה בַּמָּקוֹםומכל מקום ראה בלחם משנה שם שדחה את יישובו של הכסף משנה ונשאר בצ"ע על דברי הרמב"ם.    הִתְעוֹרֵר לִסְתִירַת הַדְּבָרִים, וְכָתַב לְיַשֵּׁב שֶׁבְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ הַמְדֻבָּר הוּא בְּיֵין הַנְּסָכִים הַבָּאִים עִם הַקָּרְבָּן שֶׁאֵינוֹ טָעוּן מֶלַח, וְאִלּוּ בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת הַמְדֻבָּר הוּא בְּיֵין נֶדֶר אוֹ נְדָבָה הַבָּא לְבַדּוֹ שֶׁכֵּן טָעוּן מֶלַח. וְכֵן מְדֻיָּק מִלְּשׁוֹן הַזָּהָב שֶׁל רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם שֶׁכָּתַב "בְּיַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ נוֹתֵן עָלָיו מֶלַח וּמְנַסְּכוֹ..." וְדוֹ"ק.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר פְּעֻלַּת הַמֶּלַח עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשבראשית דף רמ"א ע"ב. וגם בספר הפליאה (בד"ה "ותהיה זהיר") הביא כעין זה. עיין שם.    כִּי הַמֶּלַח הוּא קִיּוּם הָעוֹלָם, וּבְרִית כְּרוּתָה לַמֶּלַח שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ לְעוֹלָם מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְמַתֵּק אֶת הַמַּר לָתֵת לוֹ טַעַם, וְאִלּוּלֵי הַמֶּלַח לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לְהִתְקַיֵּם וְלִסְבֹּל אֶת הַמְּרִירוּת שֶׁבּוֹ. וְזֶהוּ מַה שֶּׁכָּתוּב "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"ירמיה ל"ג, כ"ה.    .

וְהוֹסִיף רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי זָ"ל לְבָאֵרבבאורו על התורה (פרשת ויקרא).    עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה כִּי בַּמֶּלַח קַיָּמִים שְׁנֵי כֹּחוֹת הֲפוּכִים זֶה מִזֶּה וְהֵם הָאֵשׁ וְהַמַּיִםשכן מקור היווצרות המלח הוא מהמים, וכפי שמובא במדרש שבשעה שברא הקב"ה את העולם וחילק והבדיל בין המים העליונים למים התחתונים געו המים התחתונים בבכייה על שנגזר עליהם לירד למקום טומאה, עד שפייסם הקב"ה והבטיחם שבמלח היוצא מהם ימלחו את הקרבנות. ועצם הפרדת המלח מהמים נעשית מכח החום והאש, נמצא שבמלח טמונים כח המים והאש יחדיו.    , שֶׁהֵם הַכֹּחוֹת הַמְּקַיְּמִים אֶת הָעוֹלָם, וְהֵם מִדַּת הַדִּין וּמִדַּת הָרַחֲמִים.

---

מצוה קי"ט: מליחת הקרבן

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבְּכָל קָרְבָּן הָעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ יִתְּנוּ בּוֹ מֶלַח לִפְנֵי הַקְרָבָתוֹ. וּלְכַתְּחִלָּה מִצְוָה לְמָלְחוֹ יָפֶה וּבְשֶׁפַע מִשְּׁנֵי צִדָּיו כְּמוֹ שֶׁמּוֹלְחִים אֶת הַצָּלִיכן אמרינן בתלמוד במנחות (כ"א ע"א): "כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו וחוזר ונותן עליו מלח ומעלהו". וכן הובא ברמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ה' הלכה י"א).    , וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ מְלָחוּהוּ בְּכָל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ בְּגַרְגִּיר אֶחָד נִתְקַיְּמָה הַמִּצְוָהכן פירש הרמב"ם את דרשת הגמרא (מנחות כ"א ע"א) "תקריב – כל שהוא". ודלא כרש"י שם שפירש שכל שהוא היינו בכל סוג של מלח.    .

אֶת הַמֶּלַח לַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ לוֹקְחִים מִשֶּׁל הַצִּבּוּר בִּלְבַד וְלֹא מִנִּדְבַת הַיָּחִידכן מסקנת הגמרא במנחות (כ"א ע"ב), וטעם הדבר כתב בספר החינוך שזה להגדלת הבית, שבמקום עשירות אין עניות כמובא במסכת שבת (ק"ב ע"ב). עיין שם.    , וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָיוּ מוֹלְחִים בַּמִּקְדָּשׁ: בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח – הָיוּ מוֹלְחִים אֶת עוֹרוֹת הַקֳּדָשִׁים, וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׂ – אֶת הָאֵיבָרִים, וּבְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – אֶת הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַמְּנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְעוֹלַת הָעוֹףמנחות (כ"א ע"ב). והובא ברמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ה' הלכה י"ג). ועיין בלחם משנה שם מה שכתב להוכיח בדעת הרמב"ם שמליחת העורות לא היתה נעשית ממש בלשכת המלח אלא בלשכת הפרווה, רק שממנה היו לוקחים את המלח לצורך כך.    .

וְאִם עָבַר הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן בְּלֹא מֶלַח הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הַלָּאו שֶׁעָבַר כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמִצְוָה הַקּוֹדֶמֶת.

רָמַז הַכָּתוּב – סוֹחֵר מְמֻלָּח

מִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁכָּל קָרְבָּן שֶׁנַּקְרִיב לַגָּבוֹהַּ יִהְיֶה מְמֻלָּח. אַךְ מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם שֶׁאֵינוֹ כֹּהֵן וְאֵינוֹ מַקְרִיב קָרְבָּנוֹת? יִמְלַח אֶת עַצְמוֹ! וּכְפִישֶׁ הוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים... זָרִיז וּמְמֻלָּח"מסכת כלה רבתי (פרק ג').    .

פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה "מְמֻלָּח" הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁמָּצְאוּ חוֹקְרֵי הַטֶּבַע כִּי גּוּף הָאָדָם מֻרְכָּב מִמַּיִם וְשֶׁמֶן וְסִיד וּמֶלַח. וְעַל פִּי מֶחְקָרִים שֶׁעָרְכוּ מָצְאוּ שֶׁאָדָם חָרִיף וּבַעַל שֵׂכֶל נִמְצְאוּ בּוֹ יוֹתֵר מְלָחִים בְּגוּפוֹ, מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּךְ אֶת הַכִּנּוּי "מְמֻלָּח" לְאָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן הַמַּפְעִיל אֶת שִׂכְלוֹכך ביאר הגר"ש סגל זצ"ל, בנו של ה"נודע ביהודה", בהקדמה לספר אביו (שו"ת נו"ב מהדו"ק).    . וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּדקידושין (כ"ט ע"ב).    שֶׁהָאָב קוֹדֵם לִבְנוֹ לִלְמֹד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַבֵּן "זָרִיז וּמְמֻלָּח" שֶׁאֲזַי בְּנוֹ קוֹדֵם לוֹ. וְהָיִינוּ גַּם כֵּן שֶׁאִם הַבֵּן בַּעַל שֵׂכֶל וּבִינָה יְתֵרָה, אֲזַי מִן הָרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ וּלְהַעֲדִיפוֹ לִלְמֹד.

אַךְ לֹא רַק תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים נִדְרָשִׁים לִהְיוֹת כָּאֵלּוּ. כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ זָקוּק בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו לַמִּדָּה הַזּוֹ שֶׁל "מְמֻלָּח". הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל הָיָה רָגִיל לוֹמַר כִּי הָעֲבֵרָה הֲכִי גְּדוֹלָה זוֹ לִהְיוֹת טִפֵּשׁ. הָאָדָם נֵחַן בְּשֵׂכֶל נִפְלָא, כְּלִי עָצוּם הַמְּשַׁמְּשׁוֹ בְּכָל רֶגַע בַּחַיִּים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי הַיָּקָר הַזֶּה – שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּא אִם הַהַצְלָחָה מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. מַכִּירִים כֻּלָּנוּ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַחַדְשָׁנִי הַמְנַוֵּט אֶת נָהַג הָרֶכֶב לַיַּעַד הַמְבֻקָּשׁ. רַק תֵּעָזֵר בּוֹ וְתַגִּיעַ בְּדִיּוּק לַמָּקוֹם. אַךְ מָה רַבָּה הִיא רָעָתוֹ שֶׁל אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַנַּ"ל תַּחַת יָדוֹ, וְהַלָּה נוֹסֵעַ הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ אֶל הָאָרֶץ הֲלֹא נוֹדַעַת מִבְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּלָל?! הֲרֵי זוֹ שְׁטוּת שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ?! כָּךְ הוּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת עֲצַת חֲזַ"ל "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה".

הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא שֶׁבִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: מִקַּל וָחֹמֶר, מִגְּזֵרָה שָׁוָה, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ וְכוּ'כן הובא מרבי ישמעאל בריש תורת כהנים. ומפאת חביבותה וחשיבותה של אימרה זו תקנוה רבותינו להקרא מידי יום בקריאת הקרבנות של הבוקר, ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן נ') ובנושאי כליו שם.    . מַהוּ הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם? שֶׁיֵּשׁ לְהַפְעִיל אֶת הַשֵּׂכֶל!אמנם כל אותן דרשות הנדרשות אינן באות אלא כשיש מסורת עליהן וקבלה איש מפי איש, אבל הלקח היוצא מהן הוא שלא הכל יכתבו לך, לא הכל יגידו לך, יש דברים שעליך להפעיל את השכל ולהבין לבד מבין השיטין. ובינו נא זאת.    אַל תִּסְתַּכֵּל רַק בְּמַה שֶׁכָּתוּב, אֶלָּא גַּם בְּמַה שֶּׁלֹּא כָּתוּב. אַל תִּקְרָא רַק אֶת הַשָּׁחֹר, אֶלָּא גַּם אֶת הַלָּבָן. חֲכָמֵינוּ זָ"ל אָמְרוּ: "שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ"שבת (פ"ז ע"א)    . וְכִי לָמָּה הָיָה צָרִיךְ מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹתָם מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ? וְאִם הַקָּבָּ"ה אָכֵן הִסְכִּים עֲלֵיהֶם, אָז מַדּוּעַ לֹא צִוָּהוּ עֲלֵיהֶם בִּמְפֹרָשׁ? אֶלָּא לָמַדְתָּ שֶׁיֶּשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁאַתָּה אָמוּר לְהָבִין וְלַעֲשׂוֹת מֵעַצְמְךָ, מִבְּלִי שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָולכן דייקו חז"ל לומר שעשה "מדעתו" ולא "מעצמו", לרמוז שהפעיל את דעתו ושכלו הזך והשיג את הרצון האלוקי האמיתי שבדבר. וכמובן שלאו כל אדם זוכה, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול לחדש חידושים מעצמו בדברים העומדים ברומו של עולם, ואדרבה פעמים שיהיה הדבר בגדר "כל המוסיף גורע", אלא רק העיקרון הוא הנלמד מהדברים, וכל לבבות דורש ה'. וראה בחולין (ז' ע"א) שפעמים שבכוונה משאירים לאדם את האפשרות והזכות לחדש ולתקן דבר בבחינת "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו". עיין שם. וזהו גם כן ענין "קדש עצמך במותר לך" שלכאורה אם רצתה התורה שנקדש עצמנו ונפרוש מאותו דבר אז למה לא ציוותה אותנו על כך וזהו? אלא רצתה תורתנו הקדושה ללמדנו ולהרגילנו להפעיל את שכלנו ולבנו ולהבין דבר מתוך דבר ולעשות יותר ממה שכתוב. ולא כמו הטועים וטוענים "אם מותר אז למה להחמיר?!", ה' הטוב יכפר בעדם.    . וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "מְמֻלָּח".

לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא"בבא בתרא (י"ב ע"א). ולמדו זאת ממה שכתוב בתהלים (צ', י"ב) "ונביא לבב חכמה" – הקטן (נביא) נתלה בגדול (חכמה).    . וְשָׁאַלְנוּ פַּעַם מַדּוּעַ הֶחָכָם עָדִיף מִמֶּנּוּ? וְאִם כְּבָר תֹּאמַר "גָּדוֹל" מִנָּבִיא וְלֹא "עָדִיף"?! וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר בס"ד שֶׁכְּדֵי לְהִקָּרֵא חָכָם נָתְנוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי קְרִיטֶרְיוֹנִים: הָאֶחָד הוּא "אֵין חָכָם כְּבַעַל הַנִּסָּיוֹן"ספר העקדה שער י"ד.    , וְהַשֵּׁנִי הוּא "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד"תמיד (ל"ב ע"א).    . וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בִּשְׁנֵי כְּלָלִים אֵלּוּ יִמְצָא שֶׁהֵם שְׁנֵי כְּלָלִים הֲפוּכִים: בַּעַל הַנִּסָּיוֹן – הוּא אָדָם הַמִּסְתַּכֵּל לְאָחוֹר עַל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו, וּמֵפִיק לְקָחִים מִן הֶעָבָר. לְעֻמַּת זֹאת הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – הוּא אָדָם הַמִּסְתַּכֵּל קָדִימָה עַל הֶעָתִיד מַה שֶּׁעָלוּל לָבוֹא וְלָצֵאת בְּסוֹפָם שֶׁל הַדְּבָרִים. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּדֵי לְהִקָּרֵא "חָכָם" חַיָּב אַתָּה לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דָּבָר מִשְּׁנֵי הֶבֵּטִים: עַל הֶעָבָר – מַה קָּרָה לְמִי שֶׁעָשָׂה זֹאת, וְעַל הֶעָתִיד – מָה הַתּוֹצָאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִכָּךְ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "חָכָם". מִמֵּילָא נָבִין מַדּוּעַ הֶחָכָם עָדִיף מֵהַנָּבִיא: שֶׁהֲרֵי הַנָּבִיא יָכוֹל בִּנְבוּאָתוֹ לִרְאוֹת רַק אֶת הָעֲתִידוֹת, זוֹהִי מַעֲלָתוֹ הַיְחִידָה בִּהְיוֹתוֹ "נָבִיא". וְאִלּוּ הֶחָכָם הוּא עָדִיף מִמֶּנּוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּם כֵּן אֶת הַמַּעֲלָה שֶׁל רוֹאֶה אֶת הֶעָבָר. וְלָכֵן מְעֻלֶּה הוּא מִמֶּנּוּ פִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.

הַקָּבָּ"ה בָּרָא אֶת הָאָדָם "בְּצַלְמוֹ וְכִדְמוּתוֹ", וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל"ראה פירוש רש"י ז"ל עה"ת (בראשית א', כ"ו).    , שֶׁזֶּהוּ הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁהֻטְבַּע בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ לִשְׁקֹל אֶת מַעֲשֵׂינוּ, וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּדְרָכֵינוּ, וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב לְרַע וְלִבְחֹר בַּדָּבָר הַנָּכוֹןוראה עוד לקמן בבאור מצוה קנ"ג בחלק הרמז.    . וְאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַפְעִיל אֶת הַכֹּחוֹת הַנִּפְלָאִים הַלָּלוּ הַטְּמוּנִים בְּתוֹכוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָרוכן כתב בזהר הקדוש במדבר (קכ"א ע"ב): "איזו חכם? המבין דבר מתוך דבר". וראה חגיגה (י"ד ע"א) כעין זה.    , וְאֵינוֹ מֵפִיק לְקָחִים מִטָּעֻיּוֹת שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה אִבַּד אֶת צֶלֶם הָאֱלֹקִים שֶׁבּוֹ, וּבַמֶּה יִתְאַפְשֵׁר לְקָרְאוֹ "אָדָם"?!

הַדְּבָרִים נְכוֹנִים בִּתְחוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים בְּמַהֲלַךְ חַיֵּינוּ, כְּגוֹן בְּדִבּוּרֵנוּ עִם הַזּוּלָת – מַה לּוֹמַר וְאֵיךְ לוֹמַר, וּבְיַחֲסֵנוּ כְּלַפֵּי אֲחֵרִים – בְּכָבוֹד וּבַחֲשָׁד וּבִרְגִישׁוּת, וּבְהַחְלָטוֹת שֶׁמַּחְלִיטִים אָנוּ לְעַצְמֵנוּ – בִּזְהִירוּת וּמִתּוֹךְ שִׁקּוּל דַּעַת וַחֲשִׁיבָה נְכוֹנָה, וְעוֹד עִנְיָנִים רַבִּים שֶׁבְּעֵזֶר ה' נְיַחֵד לְכָל אֶחָד מֵהֶם אֶת הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן הַמַּתְאִים לוֹ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים הַאִם מִצְוַת נְתִינַת הַמֶּלַח הִיא רַק עַל הַחֵלֶק הַקָּרֵב עַל הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ גַּם עַל הַחֵלֶק הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים?

הָרא"ה ז"ל כָּתַב שֶׁגַּם עַל הַחֵלֶק הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים יֵשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל מְלִיחַת הַקָּרְבָּןכן הביא שער המלך משמו בב"ה ד"י.   

אוּלָם מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם זָ"ל עוֹלָה שֶׁדַּוְקָא אֶת הַחֵלֶק הָעוֹלֶה לַמִּזְבֵּחַ חִיְּבָה הַתּוֹרָה לִמְלֹחַכן כתב לדייק בשער המלך מלשון הרמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פרק ה' הלכה י"א) שכתב: "מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב על גבי המזבח בלא מלח".    . וְכֵן דַּעַת הָרֹא"שׁ שֶׁאֵין נוֹתְנִים מֶלַח אֶלָּא עַל הַחֲלָקִים הַקְּרֵבִים עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן הָאֵיבָרִים וְהַפְּדָרִים וְהַקֹּמֶץכן כתב בחידושיו עמ"ס פסחים פרק כל שעה (דף קכ"ח ע"ב).    , וְכֵן כָּתַב הָרַשְׁבָּ"אבספרו תורת הבית.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן מְלִיחַת הַקָּרְבָּן עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הַגה"ק רַבִּי שְׁמוּאֵל סֶגָל זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "בִּנְיַן שְׁמוּאֵל"בית הקרבן ח"ג פרק י'. עיין שם באורך.    לְבָאֵר שֶׁהַמֶּלַח הוּא בְּרִית הָעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ". וּבְרִית הִיא בְּחִינַת הָעֲטָרָה, שֶׁהִיא נִמְצֵאת בַּיְסוֹד. וְהַמִּזְבֵּחַ הוּא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, וִיסוֹד הַמִּזְבֵּחַ הוּא בְּחִינַת הַיְסוֹד, וְהַחֲצִי הָעֶלְיוֹן שֶׁבַּיְסוֹד הוּא בְּחִינַת הָעֲטָרָה.

וְעַל יְדֵי מְלִיחַת הַקָּרְבָּן מִתְמַתְּקִים הַדִּינִים שֶׁבַּמַּלְכוּת כְּדֻגְמַת בְּשַׂר הַקָּרְבָּן הַמִּתְמַתֵּק עַל יְדֵי הַמֶּלַח. וּמִטַּעַם זֶה מְלִיחַת הַקָּרְבָּנוֹת הָיְתָה נַעֲשֵׂית דַּוְקָא בַּחֵצִי הָעֶלְיוֹן שֶׁל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲטָרָה הַמְמַתֶּקֶת אֶת הַדִּינִים כַּמְבֹאָר בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וְאכמ"ל.

---

מצוה ק"כ: קרבן בית דין שטעו בהוראה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁבְּאִם שָׁגוּ בֵּית הַדִּין הַגָּדוֹל בְּהוֹרָאָה וְהִתִּירוּ לָעָם אֶת הָאָסוּר, וְעָשׂוּ רוֹב הָעָםבתלמוד (הוריות ה' ע"ב) נחלקו התנאים מה הגדר של "רוב העם" בזה, ופסק הרמב"ם בהלכות שגגות (פרק י"ב הלכה א') כרבי שמעון בן אלעזר שרוב קהל אפילו אינם רוב שבטים, או רוב שבטים אפילו אינם רוב קהל, נקראים רוב העם.    עַל סְמַךְ דִּבְרֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁטָּעוּ בְּהוֹרָאָתָם, הֲרֵי הֵם חַיָּבִים לְהָבִיא קָרְבָּן עַל טָעוּתָםרמב"ם הלכות שגגות (פרק י"ב). ונחלקו בתלמוד (הוריות ג' ע"ב) מניין מביאים הוצאות הקרבן, וראה ברמב"ם הלכות שקלים (פרק ד' הלכה ב') שפסק שעורכים לכך מגבית מיוחדת מהעם.    .

וְאֵיזֶה קָרְבָּן מְבִיאִים בֵּית הַדִּין? אִם הָיְתָה שִׁגְגָתָם בְּחֵטְא עֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִים פַּר לְעוֹלָה וּשְׂעִיר לְחַטָּאת מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. וְאִם בִּשְׁאָר כְּרֵתוֹת מְבִיאִים פַּר חַטָּאת מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. וּמַקְטִירִים אֶת חֶלְבָּם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּמִדָּמָם מַזִּים עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, וְיֶתֶר הַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בַּקָּרְבָּן תִּמְצְאֵם בָּרַמְבָּ"ם ז"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות שגגות (פרקים י"ג – י"ד). עיין שם באורך אימתי יהיו פטורים בין הדין הגדול מהקרבן, ואימתי יהיו העם חייבים, ומי הם הנקראים "בית דין הגדול", ומה נחשב ל"שגגה", ועוד יתר הדינים ואכמ"ל.    .

גַּם הַנָּשִׂיא וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁטָּעוּ בְּהוֹרָאָה לְעַצְמָם וְעָבְרוּ עַל אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל דִּינָם לְהָבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתָם. וְלָמְדוּ חֲכָמֵינוּ בַּעֲלֵי הַתַּלְמוּד זָ"ל שֶׁהַנָּשִׂיא הַנִּזְכָּר הוּא הַמֶּלֶךְהוריות י' – י"א. שכן כתוב בו "מכל מצות ה' אלקיו" ודרשו זהו שאין על גביו אלא את ה' אלקיו.    , וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַנִּזְכָּר הוּא כֹּהֵן שֶׁנִּמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְשֶׁהָיָה חָכָם מֻפְלָא הָרָאוּי לְהוֹרוֹתהוריות ז'. שאם לא כן אין הוראתו הוראה ולא נחשב לשוגג. וכן הובא ברמב"ם בריש פרק ט"ו מהלכות שגגות.    .

וּבֵית דִּין אוֹ נָשִׂיא אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְּקָרְבָּן זֶה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְלֹא הֱבִיאוּהוּ הֲרֵי שֶׁבִּטְּלוּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – מוֹעֶצֶת הַחֲכָמִים

אַחֲרָיוּת כְּבֵדָה רוֹבֶצֶת עַל כִּתְפֵיהֶם שֶׁל בֵּית הַדִּין, בִּהְיוֹתָם אֵלּוּ הַמּוֹרִים לָעָם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּןשמות י"ח, כ'.    . וְאָמְנָם זְכוּת גְּדוֹלָה הִיא לָאָדָם לִהְיוֹת מוֹרֶה וּמַדְרִיךְ לַאֲחֵרִים מַהִי הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהַנְּכוֹנָה לֵילֵךְ בָּהּ, וּמָה הַמַּעֲשֶׂה הַנָּכוֹן לָהֶם לַעֲשׂוֹת, וְגַם שְׂכָרוֹ הָרַב עַל כָּךְ שָׁמוּר לוֹ בְּמֻשְׁלָם, אוּלָם חוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא מִצִּדּוֹ לְוַדֵּא שֶׁהָעֵצָה אוֹתָהּ הוּא מַשִּׂיא וְהַהַדְרָכָה אוֹתָהּ הוּא מַעֲנִיק הִיא בֶּאֱמֶת הַטּוֹבָה וְהַנְּכוֹנָה וְהַיְשָׁרָה עֲבוּרוֹ.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה"משלי כ', ה'.    . וּבֵאֵר בַּעַל הַמְּצוּדַת דָּוִד "שֶׁהֶחָכָם הָאֲמִתִּי דַּרְכּוֹ לְהַסְתִּיר אֶת עֲצָתוֹ בְּעֹמֶק הַלֵּב, וְיִקְשֶׁה לְזוּלָתוֹ לְהַשִּׂיגָהּ כְּדֻגְמַת מַיִם הַנִּמְצָאִים בְּמַעֲמַקֵּי הַיָּם". וְיֵשׁ לְהָבִין מַדּוּעַ? מַה יֵּשׁ לְחָכָם כָּל כָּךְ לְהַסְתִּיר וּלְהַצְנִיעַ אֶת עֲצָתוֹ? הֲרֵי אוֹתוֹ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צִוָּנוּ בִּמְקוֹם אַחֵר "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו"משלי ג', כ"ז.    , אִם כֵּן לָמָּה לֹא לְהַשִּׂיא עֵצָה טוֹבָה לְכָל מִי שֶׁיְּבַקְּשֶׁנָּה? וְכִי מַה יַּפְסִיד כְּבָר אָדָם מִלִּתֵּן עֵצָה טוֹבָה לַחֲבֵרוֹ?

תְּשׁוּבָה לַדָּבָר רָצִינוּ לוֹמַר בס"ד עַל פִּי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ שֶׁל הָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א בְּלִקּוּטֵי מוֹהָרָ"ןתורה ז' אות ג'. וראה עוד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (פרשת בהר) מש"כ בזה בס"ד.    , שָׁם מוּבָא כִּי עֵצָה שֶׁאָדָם מַעֲנִיק זוּלָתוֹ אֵינָהּ סְתָם דִּבּוּר בְּעָלְמָא. הָעֵצָה בִּפְנִימִיּוּתָהּ הִיא סוּג שֶׁל זִוּוּג רוּחָנִי הַנַּעֲשֶׂה בֵּין הַמְיַעֵץ לַמִּתְיַעֵץ. כָּךְ אָמְרוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא כִּי הָאֵיבָר מִמֶּנּוּ נוֹבַעַת וְיוֹצֵאת הָעֵצָה הוּא אֵינוֹ הַמֹּחַ אֶלָּא דַּוְקָא... הַכְּלָיוֹתברכות (ס"א ע"א).    , מֵהֶן נוֹבַעַת הָעֵצָה אֶל הַמֹּחַ וּמִשָּׁם לַפֶּה. וְיָדוּעַ הַדָּבָר כִּי הַכְּלָיוֹת הֵן כְּלֵי הַזֶּרַע וְהַתּוֹלָדָה שֶׁל הָאָדָם, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁבְּחִינַת הָעֵצָה הִיא כְּדֻגְמַת זִוּוּג רוּחָנִי בּוֹ מַשְׁפִּיעַ וּמַעֲנִיק הַמְיַעֵץ מֵחָכְמָתוֹ וּמִדַּעְתּוֹ לַזּוּלָתולכן נקרא הדבר "משיא עצה" מלשון נישואין, וכמו שאמרה חוה להקב"ה "הנחש השיאני" מלשון נשואין שבעצה שהעניק לה נעשתה בחינת זיווג, וזהו עומק דברי חז"ל שהנחש רצה לישא את חוה ובא עליה והטיל בה מזוהמתו. והדברים עמוקים.    . וּמִכָּאן נַשְׂכִּיל וְנָבִין שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֶת זַרְעוֹ שֶׁל הָאָדָם אָסוּר לוֹ לְהוֹצִיא לְבַטָּלָה לְלֹא תּוֹעֶלֶת, וּכְשֵׁם שֶׁבָּרוּר לָנוּ שֶׁאַף אָדָם לֹא יַפְקִיר אֶת אוֹנוֹ לְכָל מָאן דְּבָעֵי, כָּךְ הוּא הַדָּבָר בְּהַשָּׂאַת עֵצָה יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁתִּהְיֶה מָעֳנֶקֶת לְאָדָם הָגוּןכמו שאמרו חז"ל (חולין קל"ג ע"א) "אמר רבי זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון הרי זה כזורק אבן למרקוליס".    הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ וּלְיַשְּׂמָהּשאם לא כן עלול להחשב לו הדבר בבחינה של הוצאת זרע לבטלה, שפה של מעלה הוא כדוגמת פה של מטה (ברית קודש), וראה מה שהבאנו בענין זה ב"פרדס רמונים" חלק א' (מצוה נ"ה).    וּלְהָפִיק מִמֶּנָּה תּוֹעֶלֶת חִיּוּבִית וְלֹא שְׁלִילִית חָלִילָהכן הביא הגה"ק רבי אליעזר פאפו זיע"א בספרו "יעלזו חסידים" (אות ק"ל) שאם מבקש אדם ממך עצה כיצד לעשות דבר שהוא נגד רצון הבורא אל תענהו, שנחשב אתה בזה למסייע ביד עובר עבירה.    , וְרַק אָז רַשַּׁאי אָדָם לִתְּנָהּוראה עוד בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת בהר) מה שכתבנו בזה.    .לָכֵן הֶחָכָם אֵינוֹ מְמַהֵר לְהַשִּׂיא עֲצָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁרָאוּי לְכָךְ בֶּאֱמֶת.

וּמִשָּׁעָה שֶׁאָדָם בָּרוּר לוֹ שֶׁנָּכוֹן וְרָאוּי לוֹ לְיַעֵץ לְזוּלָתוֹ, שׂוּמָה עָלָיו לְוַדֵּא כִּי הָעֵצָה אוֹתָהּ הוּא נוֹתֵן הִיא בֶּאֱמֶת עֵצָה הוֹגֶנֶת וְטוֹבָה וּנְכוֹנָה בַּעֲבוּר הַמִּתְיַעֵץ. כִּי גָּדוֹל הוּא עָנְשׁוֹ שֶׁל הַמַּשִּׂיא עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, שֶׁעוֹבֵר עַל "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"ויקרא י"ט, י"ד. וכן הביא רש"י ז"ל בפירושו שם בשם התורת כהנים. והובא להלכה ברמב"ם הלכות רוצח (פרק י"ב הלכה י"ד).    , וְעַל "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ"ויקרא כ', י"ז. וכן הביא רש"י ז"ל בפירושו שם.    , וַהֲרֵי הוּא בִּכְלָל "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ"דברים כ"ז, י"ב. והובא בחפץ חיים (ארורין, ב').    , וְעַל כָּךְ תִּקְּנוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן בְּכָל יוֹם "וְתַקְּנֵנוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ"מתוך ברכות קריאת שמע של ערבית.    הֵן כְּלַפֵּי עַצְמֵנוּ, וְהֵן כְּלַפֵּי אֲחֵרִים.

מִכְּלָל הַחִיּוּב לְהַשִּׂיא עֵצָה הוֹגֶנֶת לַזּוּלָת, שֶׁיִּשְׁקֹל הַמְיַעֵץ אֶת דִּבְרֵי שׁוֹאֲלוֹ בִּרְצִינוּת וּבְכֹבֶד רֹאשׁ, וְלֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וּלְהַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו. שֶׁכָּל עֵצָה הָעֲשׂוּיָה בִּמְהִירוּת הִיא סִכְלוּתכן כתב רש"י ז"ל בפירושו על ספר איוב (ה', י"ג).    . כִּי כָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶחָכָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיִּסְמְכוּ אֲחֵרִים עַל חָכְמָתוֹ, עִם כָּל זֹאת יִירָא הוּא מִן הַמִּשְׁגֶּה וְהַשִּׁבּוּשׁלשון רבינו יונה בפירושו על ספר משלי (י"ב, ט"ו).    . וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁאַחַת מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הֶחָכָם הַשָּׁלֵם הִיא לִהְיוֹת "יְרֵא הוֹרָאָה"כפי שהובא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ב') שלא יגיס אדם דעתו בהוראה, ובמסכת אבות (ו', ו') נאמר שאחד מקניני התורה הוא שאינו שמח בהוראה. וראה בשלחן ערוך חושן משפט (סימן י') מה שכתב בענין חובת הזהירות בהוראה.    .

כְּמוֹ כֵן, לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכַּוָּנַת הַמְיַעֵץ בַּעֲצָתוֹ צְרִיכָה לִהְיוֹת לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִבְּלִי שׁוּם אִינְטֶרֶס וּנְגִיעָה אִישִׁית. וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שֶׁכָּל עֵצָה שֶׁהָיָה מְיַעֵץ הָיְתָה מַצְלִיחָה, שְׁאָלוּהוּ וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם לֹא נָבִיא אֲנִי (וְהַיּוֹם אוּלַי הָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים "כֵּן, יֵשׁ לִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ..."), אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מֵרַבּוֹתַי שֶׁכָּל עֵצָה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "עֲצַת ה' הִיא תָּקוּם"מדרש ילקוט תהלים (סימן תרי"ז).    . כַּמָּה זְהִירוּת יֵשׁ לַמְיַעֵץ לַחֲבֵרוֹ אוֹ לְתַלְמִידוֹ שֶׁלֹּא לְיַעֵץ לוֹ לְפִי טוֹבָתוֹ וְתוֹעַלְתּוֹ הָאִישִׁית, אֶלָּא אַךְ וְרַק לְפִי טוֹבַת הַשּׁוֹאֵל! וְרַק יִרְאַת שָׁמַיִם גְּדוֹלָה וַאֲמִתִּית הִיא זוֹ שֶׁתּוּכַל לְשָׁמְרוֹ שֶׁלֹּא לִנְטוֹת מִקַּו הַיֹּשֶׁר וּמִמִּדַּת הָאֱמֶת. וְה' הַטּוֹב יַנְחֶנּוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וְיַצִּילֵנוּ מִשְּׁגִיאוֹת בְּתוֹרָתוֹ אָמֵן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּהִלְכוֹתָיופרק ט"ו מהלכות שגגות הלכה ז'.    שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַר מִתַּפְקִידוֹ מִפְּנֵי מוּם אוֹ זִקְנָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, עִם כָּל זֹאת נִשְׁאַר דִּינוֹ שֶׁאִם חָטָא בִּשְׁגָגָה מֵבִיא פַּר שִׁגְגַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וַעֲדַיִן נֶחְשָׁב לְכֹהֵן גָּדוֹל לְעִנְיָן זֶה.

אוּלָם בַּעַל הַ"לֶּחֶם מִשְׁנֶה" בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הָרַמְבַּ"ם שָׁם תָּמַהּ עַל דְּבָרָיו שֶׁהֲרֵי מִשָּׁעָה שֶׁעָבַר מִתַּפְקִידוֹ כְּבָר אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשַׁמֵּשׁ כְּכֹהֵן גָּדוֹל, וּמִמֵּילָא לָמָּה לְעִנְיָן זֶה יִקָּרֵא כֹּהֵן גָּדוֹל?!והגדיל קושייתו שהרי כל מה שאמרו חז"ל בפרק ב' דהוריות ובפרק קמא דמגילה "אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה" היינו בכהן שעבר מחמת קריו וחזר לאחר מכן לעבודתו, אבל כהן שנפסל לגמרי לעבודה מחמת מום או זיקנה מניין לו לרמב"ם שנשאר בתקן של כהן גדול?! ועוד עיין בדבריו שם.    וְנִשְׁאַר עַל דְּבָרָיו בְּצ"ע.

אוּלָם רַבִּים מֵהָאַחֲרוֹנִים כָּתְבוּ לְיַשֵּׁב אֶת דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם: מֵהֶם שֶׁכָּתְבוּ שֶׁלֹּא דִּבֵּר הָרַמְבַּ"ם אֶלָּא בְּשֶׁעָבַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִתַּפְקִידוֹ וּלְאַחַר מִכֵּן חָזַר לְתַפְקִידוֹכן כתב ליישב בספר "אבני שהם" על הרמב"ם שם, וכעין זה תירץ גם כן בעל ה"זכרון יעקב". ע"ש.    , וּמֵהֶם שֶׁכָּתְבוּ שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם אָכֵן נִשְׁאָרִים בּוֹ כָּל דִּינֵי כֹּהֵן גָּדוֹל מִלְּבַד הַנִּזְכָּרִים בַּחֲזַ"לכן כתב להוכיח בספר "אורח מישור", ראה שם ראיותיו לכך בדעת הרמב"ם בפירושו על המשניות ובדעת עוד רבים.    , וְכֵן הוּבְאוּ יִשּׁוּבִים נוֹסָפִים, חַפֵּשׂ וּמְצָאראה ספר "ידיו של משה" על הרמב"ם שם, וב"חקרי לב" חלק אורח חיים(סימן קט"ו דף רמ"א ע"ב), ובספר "אשר לשלמה". ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן קָרְבַּן בֵּית דִּין שֶׁטָּעוּ בְּהוֹרָאָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרַמְבַּ"ן זָ"ל כִּי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְחֵטְא הָעֵגֶל בַּמִּדְבָּר, וְחֵטְא בֵּית הַדִּין שֶׁטָּעוּ בְּהוֹרָאָה – שְׁלָשְׁתָּם הֵם חֲטָאִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְכֻלָּם מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד. וְלָכֵן אָמְרוּ חַכְמֵי הָאֱמֶת שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן הִקְרִיב שׁוֹר עַל חֶטְאוֹ, וְאַף חֵטְא הָעֵגֶל הָיָה בּוֹ שׁוֹר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ שֶׁיִּשְׂרָאֵל לָקְחוּ כִּבְיָכוֹל אַחַת מֵאַרְבַּע הַדְּמֻיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה – הַיְנוּ הַשּׁוֹר, וְאַף חֵטְא הַקָּהָל שֶׁעָשׂוּ בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין כַּפָּרָתוֹ בְּפַר. וְזֶהוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בְּחֵטְא הַקָּהָל "חַטַּאת הַקָּהָל הוּא" כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּמִלַּת "הוּא" הִיא לַפָּר שֶׁהוּא הוּא שֹׁרֶשׁ חַטָּאת הַקָּהָל, דְּהַיְנוּ הַפָּר שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּחֵטְא הָעֵגֶל. עכת"ד.

---

מצוה קכ"א: קרבן היחיד ששגג במצוה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה בַּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ בִּשְׁגָגָה עַל עֲבֵרָה שֶׁעָנְשָׁהּ בְּמֵזִיד הוּא כָּרֵת לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה לְכַפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹמכות (י"ג ע"ב), ויבמות (ט' ע"א). ורמב"ם הלכות שגגות (פרק א'). ודווקא בעבירה שהיא לאו שיש בו מעשה, למעט המבטל קרבן פסח ומילה שאינם לאו אלא עשה, ולמעט המגדף את השם שהוא לאו שאין בו מעשה. וכן נתמעטו בתורה שלשה שמביאים קרבן עולה ויורד כמבואר בגמרא וברמב"ם שם, ויבואר אי"ה במצוה קכ"ג, ע"ש.    . וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי לָאוִין הֵם שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם חַטָּאת קְבוּעָה. מֵהֶם: הַבָּא עַל הָעֲרָיוֹת, הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, הָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח וְעוֹדראה ברמב"ם הלכות שגגות (פרק א' הלכה ד') מהן כל אותן ארבעים ושלש עבירות שחייבים עליהן חטאת קבועה.    .

לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת עַל שִׁגְגָתוֹ אֶל אִם כֵּן הָיָה שׁוֹגֵג מַתְחִילָה וְעַד סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל אִם הָיָה מֵזִיד בִּתְחִלָּה וְנַעֲשָׂה שׁוֹגֵג (כְּגוֹן שֶׁשָּׁכַח), אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג מִתְּחִלָּה וְנַעֲשָׂה מֵזִיד (כְּגוֹן שֶׁנִּזְכַּר) – אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשׁוֹגֵג לְהִתְחַיֵּב קָרְבַּן חַטָּאת עָלֶיהָשבת סוף פרק הזורק (ק"ב ע"א) וסמ"ג עשין (מצוה רי"ג), והובא להלכה ברמב"ם ריש פרק ב' מהלכות שגגות.    . כְּמוֹ כֵן אִם יָדַע שֶׁהַדָּבָר אָסוּר, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא בְּכָרֵת - גַּם זֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְשׁוֹגֵג לְהִתְחַיֵּב קָרְבַּן חַטָּאת עָלֶיהָשבת (ס"ט ע"א) וברמב"ם שם. ראה שם באורך מה נחשב לשוגג החייב בקרבן ומה לא.    .

וְהַמִּתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה בַּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵינוֹ מְבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד

בְּלָמְדֵנוּ אֶת מִצְוַת הַתּוֹרָה לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת עַל עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג מִתְעוֹרֶרֶת בְּתוֹכֵנוּ שְׁאֵלָה קָשָׁה: וְכִי מָה אָשֵׁם הוּא אָדָם שֶׁנִּכְשַׁל בְּשׁוֹגֵג בַּעֲבֵרָה כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת? הֲלֹא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹתתהלים ז', י'.    , וְכָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְיֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִיןדברי הימים א', כ"ח, ט'.    , וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּחשמואל ב', י"ד, י"ד.    , וְלֹא רְאִיַּת הַבּוֹרֵא כִּרְאִיַּת בָּשָׂר וָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָבשמואל א', ט"ז, ז'.    , אִם כֵּן מַדּוּעַ תּוֹבֵעַ הַקָּבָּ"ה אֶת הָאָדָם וּמְחַיְּבוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן עַל מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה בְּשׁוֹגֵג שֶׁלֹּא בְּכַוָּנַת תְּחִלָּה, וּמַצְרִיכוֹ תִּקּוּן עַל דָּבָר שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא מִתּוֹךְ רֹעַ וּזְדוֹן לֵבָב?! וּבִפְרָט שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל בְּחֵלֶק הַפְּשָׁט שֶׁהַגְדָּרַת שׁוֹגֵג הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שׁוּם יְדִיעָה אוֹ כַּוָּנָה זְדוֹנִית מֵרֵישָׁא וְעַד גְּמִירָא?! אֶתְמְהָה!!

וְאָמְנָם כַּמָּה תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, וְשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, אַךְ אָנוּ בָּחַרְנוּ לְהִשָּׁעֵן כָּאן עַל אִילָנָא רַבְרְבָא, מִגְּדוֹלֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהַמְפָרְשִׁים בַּעֲלֵי חָכְמַת הָאֱמֶת, רַבֵּנוּ מֹשֶׁה בֶּן נַחְמָן – הָרַמְבַּ"ן זָ"ל. וְכָךְ כּוֹתֵב הוּא בְּבָאֲרוֹ אֶת הַפָּסוּק "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"דברים כ"ט, י"ז – י"ח.    : וְדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם מִמְּקוֹרָהּ וּמִשָּׁרְשָׁהּ אֵינָהּ מִתְאַוָּה לִדְבָרִים הָרָעִים לָהּ, בִּהְיוֹתָהּ חֲצוּבָה מִמָּקוֹם טָהוֹר בָּעֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן נִקְרֵאתָ הִיא בִּתְחִלָּה "הָרָוָה", שֶׁאֵינָהּ צְמֵאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתָהּ. אוּלָם כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא בָּאָדָם מִקְצָת מִן הַתַּאֲוָה, וְיִטְעַם וְיַרְגִּישׁ מִמֶּנָּה, אֲזַי יֵלֵךְ וְיוֹסִיף בְּנַפְשׁוֹ תַּאֲוָה יְתֵרָה, עַד שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ צְמֵאָה מְאֹד לַדָּבָר הַהוּא שֶׁעָשְׂתָה יוֹתֵר מִבְּטֶרֶם שֶׁעֲשָׂאָתוּ. וְאַף תּוֹסִיף וְתִתְאַוֶּה לִדְבָרִים רָעִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה מִתְאַוֶּה לָהֶם בִּתְחִלָּה כְּלָל. כְּגוֹן הַנִּשְׁטַף בְּתַאֲוַת הַנָּשִׁים הַיָּפוֹת עוֹד יָבוֹא לְהִתְאַוּוֹת לְזִמָּה גְּדוֹלָה וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּה, וְהַנִּשְׁטָף בְּתַאֲוַת הַמַּאֲכָל הַמֻּתָּר תִּתְעוֹרֵר בּוֹ הַתַּאֲוָה גַּם לְמַאֲכָל הָאָסוּר. וְזֶהוּ אָמְרוּ יִתְבָּרַךְ "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" שֶׁמִּשֹּׁרֶשׁ קָטָן שֶׁל פְּגָם וּטְעִימַת הָעֲבֵרָה יִפְרַח וְיִרְבֶּה לְעֵץ גָּדוֹל וְאֵיתָן שֶׁיִּמְשֹׁךְ אֶת הָאָדָם לְיֶתֶר הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת. וְזֶהוּ "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" שֶׁבִּגְלַל שֶׁנִּתְגָּאֵל בַּעֲבֵרָה בִּהְיוֹתוֹ בִּבְחִינַת "הָרָוָה", לָכֵן הִגִּיעַ גַּם כֵּן לִבְחִינַת "הַצְּמֵאָה" וְהוֹסִיף וְנִתְאַוָּה לְעוֹד פְּגָמִים וַעֲווֹנוֹת. עכת"ד.

וְעַל פִּי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ אֵלּוּ אָמַרְנוּ לְהָבִין בס"ד אֶת מִצְוַת הַתּוֹרָה לְכַפֵּר וּלְתַקֵּן אֶת הָעֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג שֶׁעָבַר אָדָם עַל יְדֵי הֲבָאַת הַקָּרְבָּן וְהַוִּדּוּי עָלָיו וְהַקְרָבָתוֹ. שֶׁעַל אַף שֶׁעֲבֵרָתוֹ זוֹ הָיְתָה בְּשׁוֹגֵג גָּמוּר, וּמִבְּלִי שׁוּם תַּאֲוָה לַעֲשִׂיָּתָהּ בְּגֶדֶר "רָוָה", עִם כָּל זֹאת אִלּוּלֵי תְּשׁוּבָתוֹ וְכַפָּרָתוֹ עָלֶיהָ הָיָה כֹּחַ הַתַּאֲוָה שֶׁנִּכְנָס בּוֹ מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּבֵּר בְּלִבּוֹ, וְקוֹנֶה קִנְיָן וּשְׁבִיתָה בְּנַפְשׁוֹ, עד שֶׁהָיָה הוֹפְכוֹ לְנֶפֶשׁ "צְמֵאָה" לְאוֹתָם מַעֲשִׂים וְדוֹמֵיהֶם, וְאַחֲרִיתוֹ מִי יְשׁוּרֶנּוּ.

וּמִכָּאן יִלְמַד אָדָם שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ נִגְמָר בַּעֲשִׂיָּתוֹ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה מִכָּאן הוּא רַק מַתְחִיל, לְהַשְׁפִּיעַ וּלְעוֹרֵר בּוֹ אֶת אֵשׁ הַתַּאֲוָה, וְדוֹחֲפוֹ לָשׁוּב וְלַעֲשׂוֹתוֹ שׁוּב וּבְיֶתֶר חֻמְרָה וּמִבְּלִי נְקִיפוֹת מַצְפּוּן. וְזֶהוּ עִנְיָן מַה שֶּׁהִזְהִירוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "הוֹאִיל וְעָבַר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר"אמרת רבי יוחנן בסוכה (נ"ב ע"ב).    , שֶׁאִם עָבַרְתָּ עֲבֵרָה וְלֹא עָמַלְתָּ מִיָּד לְמָחֳקָה וּלְבַטָּלָה, אֲזַי תֵּדַע לְךָ שֶׁמִּכָּאן וָהָלְאָה מַצָּבְךָ רַק יֵלֵךְ וְיִדַּרְדֵּר, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה לְךָ הַדָּבָר כְּהֶתֵּר מַמָּשׁ.

וְזֶהוּ גַּם כֵּן פֵּרוּשׁ הַכְּלָל שֶׁלִּמְדוּנוּ חֲזַ"ל "אֵבֶר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ מַשְׁבִּיעוֹ רָעֵב"סוכה (נ"ב ע"ב).    , שֶׁכָּל זְמַן שֶׁנִּשְׁאַר הָאָדָם רָעֵב מִן הַתַּאֲוָה הַזּוֹ וְלֹא טָעַם מִמֶּנָּה –עֲדַיִן יִזְכֶּה וְיִשָּׁאֵר בְּגֶדֶר שֶׁל "רָוָה", דְּהַיְנוּ "שָׂבֵעַ", וְלֹא יִזְדַּקֵּק לְאוֹתָהּ הַתַּאֲוָה. אֲבָל מִשֶּׁטַּעַם וְהִשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ וְלוּ בִּמְעַט מִמֶּנָּה, אֲזַי מִיָּד תִּתְעוֹרֵר בּוֹ אֵשׁ הַתַּאֲוָה, עַד שֶׁתְּבִיאוֹ לְגֶדֶר "צְמֵאָה", דְּהַיְנוּ "רָעֵב".

וְזֶהוּ גַּם כֵּן עִנְיַן "עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה"אמרת בן עזאי במסכת אבות (פרק ד משנה ב').    , שֶׁאִלּוּלֵי טָעַם מִן הָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיָה מִתְעוֹרֵר בּוֹ הַיֵּצֶר לַעֲבֹר אַף אֶת הַשְּׁנִיָּה, רַק כָּעֵת שֶׁעָבַר עַל הָרִאשׁוֹנָה אֲזַי נִתְעוֹרֵר בּוֹ הַיֵּצֶר וְהַתַּאֲוָה לַעֲבֹר עַל הַשְּׁנִיָּה. וְעַל פִּי זֶה יוּבְנוּ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁכְּשֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת הַפָּסוּק "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם"קהלת י"ב, י"ד.    הָיָה בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: "עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!"ראה חגיגה (ה' ע"א).    , וְלִכְאוֹרָה מִי אָמַר לוֹ לְרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהַמִּשְׁקָל שֶׁל הַשְּׁגָגוֹת זֵהֶה לַמִּשְׁקָל שֶׁל הַזְּדוֹנוֹת? וְאוּלַי עַל הַשְּׁגָגוֹת יֶשְׁנוֹ דִּין אֶחָד, וְעַל הַזְּדוֹנוֹת יֵשׁ דִּין אַחֵר?! אֶלָּא שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן הֵבִין שֶׁאִם עָבַר אָדָם עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג אֲזַי בְּהֶכְרֵחַ שֶׁאֵשׁ הַתַּאֲוָה נִכְנְסָה בּוֹ, וּמִשָּׁם כְּבָר בְּוַדַּאי יַגִּיעַ גַּם לַעֲשׂוֹתָהּ בְּמֵזִיד אִם לֹא יַּעֲמֹל לְמָחֳקָה וּלְתַקְּנָהּ, וּמִמֵּילָא מֻכְרָח הוּא שֶׁלְּבַסּוֹף יְדוּנוּהוּ גַּם עַל מֵזִיד. וְעַל כָּךְ הָיָה בּוֹכֶה.

הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר, שֶׁאֵין לְזַלְזֵל אַף לֹא בַּמִּכְשׁוֹל קַל בְּשׁוֹגֵג, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל מַעֲשֶׂה קַל שֶׁבַּקַּלִּים שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, וְלִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ לְתַקֵּן וְלִמְחֹק אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁנַּעֲשָׂה עָלָיו בְּסִבָּתוֹואמנם כיום בעוונותינו הרבים אין בידינו להקריב קרבן חטאת לכפר, אולם דרכים חילופיות לכפרת עוונותינו כן בנמצא, הן בעסק התורה שהוא הגדול שבתיקונים כדרשת חז"ל (מנחות ק"י ע"א) עה"פ "זאת התורה לעולה", והן בקריאת פרשת הקרבנות (תענית כ"ז ע"ב), והן בקבלת היסורין באהבה (ברכות ה' ע"א), והן בתיקונים שמסרו לנו רבותינו הקדושים בעלי חכמת האמת (ראה שער רוח הקודש לרבינו האריז"ל), ועל כך יפנו כל אחד ואחת לרבם להיוועץ עמו מהן דרכי התשובה המתאימים והנצרכים לו.    , וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּרישעיה ו', ז'.    , וְטוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ"ת "לֵב חַיִּים" לְהַגה"ק רַבִּי חַיִּים פָאלָאגִ'י זַצַ"ל דָּן בִּשְׁאֵלָה הַאִם בְּיָמֵינוּ שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין לָנוּ בֵּית מִקְדָּשׁ וּמִזְבַּח שֶׁיְּכַפֵּר עָלֵינוּ, בְּכָל זֹאת חוֹבָה עַל אָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ קָרְבַּן חַטָּאת לִכְתֹּב לְעַצְמוֹ לְזִכָּרוֹן שֶׁחַיָּב הוּא קָרְבַּן חַטָּאת, בִּכְדֵי שֶׁלִּכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ יִזְכֹּר לַהֲבִיאוֹ לְכַפָּרָה עַל מַעֲשָׂיו?

וְכָתַב בִּתְחִלָּה לְהוֹכִיחַ מִכַּמָּה סֻגְיוֹת בְּתַלְמוּד שֶׁאָכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּןכן כתב להוכיח מדברי רבי אלעזר ביומא (פ' ע"א) ורבי הושעיא בירושלמי מסכת פאה (פרק א' משנה א') שהאוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב השיעור שאכל. וכן ממה שאמר רבי נתן (שבת י"ב ע"ב) שרבי ישמעאל קרא בשבת לאור הנר והטהו וכתב לעצמו על פנקסו "אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".    , וְשָׁכַן כָּתַב הַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹש זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "דֶּרֶךְ חַיִּים תּוֹכָחוֹת מוּסָר"דף קע"ב ע"ב. עיין שם שכתב להוכיח כן כנ"ל.    וְהָרַב "יַד אֵלִיָּהוּ"סימן כ"ט.    וְעוֹד כַּמָּה אַחֲרוֹנִים.

אוּלָם בְּדַעַת הַתַּשְׁבֵּ"ץבחלק ג' סימן ח"ן.    הֵבִיא שָׁם שֶׁאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב, וְלִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִמֵּילָא הוּא יוֹרֶה חֲטָאִים בַּדֶּרֶךְ וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְיוֹרֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֶת תְּשׁוּבָתוֹ הָרְאוּיָה לו. וְכֵן כָּתַב בַּעַל הַ"צֶּמַח דָּוִד"בסדר ויקרא דף רי"ג.    . וְכֵן הֶעֱלָה לְמַסְקָנָהעיין שם שכתב להוכיח כן מהסוגיה בכריתות (ט' ע"א) גבי גר אם צריך בזמן הזה להפריש רובע לקינו כדי להביאו לכשיבנה בית המקדש, ומסקנת הגמרא שרבן יוחנן בן זכאי ביטל זאת מפני התקלה, וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו (פרק י"ג מאיסורי ביאה הלכה ה'), ומדלא כתבו שצריך לכל הפחות לכתוב לעצמו זאת משמע שאין בזה חיוב כנ"ל.    הָרַב "לֵב חַיִּים" שֶׁאֵין חִיּוּב לִכְתֹּב זֹאת לְעַצְמוֹ, רַק יַעֲשֶׂה בִּתְחִלָּה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וִיקַבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁהִתְחַיֵּב בָּהֶם כְּפִי חֶטְאוֹ כַּאֲשֶׁר הוֹרָה רַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל, וְגַם יַרְבֶּה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבִפְרָט בְּסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, וְהַמַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ גַּם לִכְתֹּב זֹאת לְעַצְמוֹ לְמַזְכֶּרֶת עָווֹן קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַקָּרְבָּן וְתִקּוּנוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרה"ק רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם"במעין ב' נהר מ"ז.    כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁנִּתְחַיְּבוּ מִיתָה עַל מַעֲשֵׂיהֶם פְּעָמִים שֶׁנִּדּוֹנִים לַחְזֹר לָעוֹלָם הַזֶּה בְּגִלְגּוּל שֶׁל בְּהֵמָה. וַאֲזַי, אִם יֵשׁ לָהֶם זְכוּת כָּל שֶׁהִיא, כְּגוֹן שֶׁהִרְהֲרוּ לִפְנֵי מִיתָתָם בִּתְשׁוּבָה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲזַי תִּתְלַבֵּשׁ נַפְשָׁם בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה הַקְּרֵבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּלְאַחַר שֶׁמְּקַבֶּלֶת זוֹ אֶת עָנְשָׁהּ בְּמַעֲשֵׂה הַשְּׁחִיטָהשבו הכהן שוחט את הבהמה מלמטה ומיכאל הכהן הגדול שוחט את נפש אותו רשע מלמעלה. עיין שם.    מִיָּד עוֹלָה וּמִסְתַּלֶּקֶת נַפְשָׁהּ, בְּסוֹד עֶשֶׁן הַמַּעֲרָכָה הָעוֹלֶה וּמִתַּמֵּר מַעְלָה.

אוּלָם אִם לֹא הָיְתָה לָהּ זְכוּת זוֹ אֲזַי תִּתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה הַנִּשְׁחֶטֶת וְנֶאֱכֶלֶת לָעָםומטעם זה אמרו חכמינו ז"ל שרשע אסור לו לאכול בשר בהמה בהיות שיתכן שאף הוא בעצמו עתיד להתגלגל בבהמה שכזו.    . וְאִם גַּם זֶה לֹא, אֲזַי תִּתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁנִּתְנַבְּלָה אוֹ שֶׁנִּטְרְפָה. וְאִם גַּם זֶה לֹא, אֲזַי תִּתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכֶלֶב, שֶׁזֶּהוּ גִּלְגּוּל קָשֶׁה עַד לִמְאֹד וְכִמְעַט שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה. ה' יַצִּילֵנוּ.

---

מצוה קכ"ב: מצות עדות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יוֹדֵעַ עֵדוּת כָּל שֶׁהִיא עַל חֲבֵרוֹ, לִזְכוּת אוֹ לְחוֹבָה, בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אוֹ נְפָשׁוֹת אוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים, שֶׁיָּבוֹא לַהֲעִידָהּ בְּבֵית הַדִּין בִּפְנֵי הַדַּיָּנִיםכן כתב השלחן ערוך בתחילת הלכות עדות (חושן משפט סימן כ"ח). וחבירו בא למעט גוי שאין להעיד לו כמבואר בשלחן ערוך שם (סעיף ג').    . וְצֹרֶךְ גָּדוֹל יֵשׁ בְּמִצְוָה זוֹ לְקִיּוּם הָעוֹלָם וּלְהַעֲמָדָתוֹ, שֶׁכֵּן בְּהֵעָדְרָהּ לֹא נִתָּן יִהְיֶה לִחְיוֹת חַיִּים מְתֻקָּנִים הַמְבֻסָּסִים עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְדִינֶיהָ.

חִלּוּק יֵשׁ בֵּין עֵדוּת בְּעִנְיְנֵי מָמוֹן לִשְׁאָר עֵדֻיּוֹת: שֶׁבְּעֵדוּת מָמוֹן אֵין חוֹבָה עַל הָאָדָם לְהָעִיד אֶת עֵדוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן תְּבָעוֹ בַּעַל הַדִּין אוֹ בֵּית הַדִּין שֶׁיָּבוֹא לְהָעִידשבועות (ל"א ע"ב) ורמב"ם הלכות עדות (פרק א' הלכה א') ושלחן ערוך שם.    , וְאִלּוּ בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת עַל הָאָדָם לָבוֹא מִיָּזְמָתוֹ לְבֵית הַדִּין וּלְהוֹדִיעָם עַל עֵדוּתוֹ וְלַהֲעִידָהּכן כתב הרא''ש ז''ל במכות (פרק א') שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר "ובערת הרע מקרבך", וכן למד הכסף משנה (ריש הלכות עדות) בדעת הרמב"ם, וכן הובא בספר החינוך.    . וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת כָּל שֶׁהִיא וְנִמְנָע מִלָּבוֹא וְלַהֲעִידָהּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִםשלחן ערוך שם. וראה בנושאי כלים שם שדנו באורך באופן שחבירו הפסיד ממון מחמת העדר עדותו ולכן תפס לו ממון כנגד מה שהפסיד האם מוציאים מידו או לא, עיין שם.    . וְאִם גַּם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֵדוּת הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵדראה שבועות (ל' ע"א) מתי מחייב בקרבן זה.    . וּלְגֹדֶל חֻמְרַת הַדָּבָר נָקְטָה הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".

תְּנָאִים וְדִינִים רַבִּים נֶאֶמְרוּ בְּמִצְוַת הָעֵדוּת, רֻבָּם סוֹבְבִים סְבִיב כַּשְׁרוּת הָעֵד וְכַשְׁרוּת הָעֵדוּת. שֶׁאֵין מְקַבְּלִים עֵדוּת מֵהַקָּטָן, וְלֹא מֵהָאִשָּׁה, וְלֹא מֵהַגּוֹי, וְלֹא מֵהָרָשָׁע, וְלֹא מֵהַשּׁוֹטֶה, אֶלָּא מֵאִישׁ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל הַכָּשֵׁר בְּמַעֲשָׂיו וְצָלוּל בְּדַעְתּוֹ. גַּם הַקְּרוֹבִים פְּסוּלִים לְהָעִיד עַל קְרוֹבֵיהֶם, וּבִכְלָלָם הַנּוֹגֵעַ בַּדָּבָר וְהַמְשֻׁחָד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶהראה כל זאת ועוד בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ל"ג – ל"ז).    .

עִקַּר הָעֵדוּת אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא מִפִּיהֶם שֶׁל הָעֵדִים עַצְמָם, אוּלָם פְּעָמִים שֶׁגַּם עֵדוּתָם בִּכְתָב אוֹ חֲתִימַת יָדָם תְּשַׁמֵּשׁ כְּעֵדוּת, הַכֹּל כְּפִי הָעִנְיָן וְהַזְּמַןבבא בתרא (קס"ח) ורמב"ם (פרק ג' מהלכות עדות הלכה ד') ושלחן ערוך חו"מ (סימן ל"ח סעיף י"א). ואם נתן עדותו כתובה על שטר ואמר "מה שכתוב כאן אני מעיד" ראה בריטב"א על מסכת מכות (סוף פרק א') שמועיל.    . וְלִפְנֵי שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים מַזְהִירִים אוֹתָם בְּכָל מִינֵי אֳפָנִים עַל חֻמְרַת הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶרסנהדרין (כ"ט ע"א) ושלחן ערוך חו"מ (סימן כ"ח סעיף ז').    , וְיֶתֶר דִּינֵי הָעֵדוּת מְבֹאָרִים בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּבְסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים.

רָמַז הַכָּתוּב – אִישׁ הָאֱמֶת

מִיּוֹם בְּרֹא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, מִתְקַיֶּמֶת מִלְחָמָה מַתְמֶדֶת בֵּין שְׁתֵּי מַמְלָכוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲצוּמוֹת הַשּׁוֹלְטוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ: מַמְלֶכֶת הָאֱמֶת וּמַמְלֶכֶת הַשֶּׁקֶר. כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם הִנָּם נְתִינִים שֶׁל אַחַת מִשְּׁתֵּי מַמְלָכוֹת אֵלּוּ, עֲבָדִים הַמְּכוֹפְפִים אֶת עַצְמָם וְאֶת אִישִׁיּוּתָם תַּחַת חָסוּתָן שֶׁל מַעַצְמוֹת אֵלּוּ, וּמְקַוִּים וּמְיַחֲלִים לְקַבֵּל מֵהֶן אֶת חַיּוּתָם וְהַצְלָחָתָם בַּחַיִּים.

הַדְּבֵקִים בְּמִפְלֶגֶת הָאֱמֶת מִתְמַסְּרִים לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיהָ, שׁוֹמְרִים וּדְבֵקִים בְּעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ, עֲמֵלִים וִיגֵעִים לְהַרְבּוֹת אֶת אוֹהֲדֶיהָ וּלְהַגְבִּיר אֶת חֵילוֹתֶיהָ, וּמְבַקְּשִׁים לְפַרְסְמָהּ בָּעוֹלָם בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶפְשָׁרִית. בִּתְמוּרָה מְצַפִּים הֵם שֶׁהָאֱמֶת תְּהֵא לְנֵר לְרַגְלָם, וְתָאִיר לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, וְתִפְתַּח בִּפְנֵיהֶם שְׁעָרִים נְעוּלִים וְאוֹצָרוֹת גְּנוּזִים הַשְּׁמוּרִים וּמֻבְטָחִים לְמִי שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל מִדַּת הָאֱמֶת, וְדָבֵק בָּהּ בְּכָל לְבָבוֹ וְנַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ.

וּמִצַּד שֵׁנִי, הַדְּבֵקִים בְּמִפְלֶגֶת הַשֶּׁקֶר מְיַגְּעִים אֶת מֹחָם בְּכָל דְּרָכִים וְתַחְבּוּלוֹת לְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשָׁם, אֵינָם בּוֹחֲלִים בְּשׁוּם דֶּרֶךְ וְאֶמְצָעִי הַמַּבְטִיחַ לְסַפֵּק לָהֶם אֶת מְבֻקָּשָׁם, וְגַם אִם זֶה עַל חֶשְׁבּוֹן צַעַר אוֹ הֶפְסֵד שֶׁל הַזּוּלָת. מוֹכְרִים הֵם אֶת נִשְׁמָתָם לַשֶּׁקֶר וְלַתַּרְמִית תְּמוּרַת פַּת לֶחֶם יְבֵשָׁה, וּמַקְרִיבִים אֶת אִישִׁיּוּתָם וְאֶת מַצְפּוּנָם עַל מִזְבַּח הַסִּלּוּף בְּעַד כַּמָּה שְׁקָלִים אוֹ עֲבוּר מְעַט כָּבוֹד וְאַהֲדָה.

כֻּלָּם שֻׁתָּפִים בְּמִלְחֶמֶת הָאֱמֶת עִם הַשֶּׁקֶר, וְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל הוּא הַצַּד הַלּוֹחֵם. יֶשְׁנָם הַבּוֹחֲרִים בַּמַּחֲנֶה הַכָּשֵׁר, וְיֶשְׁנָם הַבּוֹחֲרִים דַּוְקָא בַּמַּחֲנֶה שֶׁכְּנֶגֶד. וּכְמוֹ בְּכָל תְּחוּם וְדָבָר בַּחַיִּים שֶׁתּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מוֹרָה לָנוּ מַהִי הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, גַּם כָּאן נוֹתֶנֶת הַתּוֹרָה אֶת צִוּוּיָהּ לִדְבֹּק בְּמִדַּת הָאֱמֶת, וּלְסַיֵּעַ בְּיַד נְצִיגֵי הָאֱמֶת, הֵם הַדִּינִים וְהַשּׁוֹפְטִים, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת לְאוֹר וּלְגַלּוֹת מִיהוּ הַזַּכַּאי וּמִיהוּ הַחַיָּב, מִיהוּ הַדּוֹבֵר אֱמֶת וּמִיהוּ הַמְּשַׁקֵּרומהרה"ק רבי יהושע מאוסטרובצה זיע"א מובא שישנם אנשים האוהבים את האמת בהיות שהיא מועילה להם, וישנם אנשים האוהבים את השקר בהיות שהוא מועיל להם. נמצא, שאינם אנשי אמת ולא אנשי שקר, אלא אנשים האוהבים את עצמם. אך איש אמת הוא אחד האוהב את האמת על עצם היותה אמת, בין אם היא מועילה לו ובין אם היא מפסידה.    .

חוֹבָה זוֹ לְסַיֵּעַ בְּהוֹצָאַת הָאֱמֶת לָאוֹר אֵינָהּ מֻגְבֶּלֶת בְּמַעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּט בִּלְבַד. עֲנָפֶיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ חוֹבְקוֹת אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בַּצִּוּוּי הָאֱלֹקִי שֶׁזּוֹעֵק לְעֵבֶר כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ גַּם בְּרֶגַע זֶה: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"! אַל תִּבְנֶה אֶת הָאִישִׁיּוּת שֶׁלְּךָ מֵאַבְנֵי הַשֶּׁקֶר וְהַמִּרְמָה, אַל תְּעַצֵּב אֶת הַתַּדְמִית הָאִישִׁית שֶׁלְּךָ עַל אַדְנֵי הַצְּבִיעוּת וְהַחֲנֻפָּה, בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם, מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם!משלי א', ט"ו.    כִּי מִשָּׁעָה שֶׁמַּרְגִּיל אָדָם אֶת לְשׁוֹנוֹ לְשַׁקֵּר – לֹא יִרְחַק הַיּוֹם וִישַׁקֵּר הוּא גַּם לְעַצְמוֹ!כמו שאמר רב לרבי חייא בנו ששיקר למטרה טובה: "לימדו לשונם דבר שקר" – היום זה למטרה טובה, ומחר זה כבר למטרה אחרת...(ראה כל המעשה ביבמות ס"ג ע"ב). ומתוך שמתרגל אדם לשקר לאחרים – מתחיל להאמין הוא גם בשקר של עצמו, וכמו שאמר הרה"ק מקאצק זיע"א שאזהרת התורה "לא תגנוב" נכתבה פעמיים: אחת שלא תגנוב דעת אחרים, ואחת שלא תגנוב דעת עצמך.   

אִם נָתַן לְךָ הַבּוֹרֵא יְכֹלֶת לְהֵיטִיב עַם אָדָם, לְסַיֵּעַ לוֹ בְּעֵדוּת כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת, אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת!משלי ג', כ"ז.    לוּ הָיוּ אֲחֵרִים יוֹדְעִים דָּבָר הַשַּׁיָּךְ לְךָ לֹא הָיִיתָ חָפֵץ שֶׁיּוֹדִיעוּךָ? כַּמָּה מְתַסְכֵּל הוּא הַדָּבָר לִחְיוֹת בְּסָפֵק אוֹ בְּחֹסֶר יְדִיעָה, לִהְיוֹת תָּלוּי וְעוֹמֵד נָתוּן לְחַסְדֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, אִם כֵּן לָמָּה תְּעַנֶּה אֶת חֲבֵרְךָ וְלֹא תַּנִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ?

דֻּגְמָא לְכָךְ הִיא צַוָּאַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה: "אֶל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ"משלי ג', כ"ח.    . אִם יֵשׁ לְךָ תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ, אִם יֵשׁ לְךָ אֶפְשָׁרוּת לְסַיְּעוֹ, לָמָּה תִּדְחֶה אוֹתוֹ שׁוּב וָשׁוּב? לָמָּה לְצַעֲרוֹ וּלְטַלְטְלוֹ לְחִנָּם? אָדָם נִשְׁאַל מֵחֲבֵרוֹ אִם יַגִּיעַ לְאֵרוּעַ פְּלוֹנִי, וְהַלָּה עוֹנֵהוּ בִּתְשׁוּבָה הַיְדוּעָה: "נִרְאֶה", "אוּלַי", "בְּלִי נֶדֶר" וְכַיוב"ז. אָז אִם אָכֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ בָּטוּחַ הֶחֱרַשְׁתִּי, אֲבָל אִם אֵינְךָ מְתַכְנֵן לְהַגִּיעַ לָמָּה לְפַתֵּחַ בְּלֵב חֲבֵרְךָ תִּקְווֹת שָׁוְא? וְאִם יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁתַּגִּיעַ אָז לָמָּה לְשַׂחֵק בְּמִשְׂחֲקֵי "קָשֶׁה לְהַשָּׂגָה"? שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לֹא מַסְכִּים לָזֹאת!

עוֹד צִוָּנוּ שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ"שם פסוק כ"ט.    . חֲבֵרְךָ מַאֲמִין בְּךָ, חֲבֵרְךָ סוֹמֵךְ עָלֶיךָ, הִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְעוֹל בֶּאֱמוּנוֹ, שֶׁכֵּן אֵין לְךָ יוֹתֵר נִבְזֶה וְשָׁפֵל מֵהַבּוֹגֵד בְּאֵמוּן הַזּוּלָת. הָאֵמוּן הוּא הַדָּבָר הָאִישִׁי וְהַיָּקָר בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת, וְאוֹתוֹ הוּא מַעֲנִיק רַק לַאֲנָשִׁים סְפוּרִים. וְאִם מָעַלְתָּ בְּאֵמוּן חֲבֵרְךָ וְנִצַּלְתָּ אֶת בִּטְחוֹנוֹ בְּךָ - אֵין שׁוּם קָרְבָּן בָּעוֹלָם שֶׁיְּכַפֵּר לְךָ עַל מַעֲשֶׂיךָ!וראה לקמן בבאור מצוה קכ"ז מש"כ בס"ד בענין החזרת האמון באדם.    הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל נִסְיוֹנוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק עִם אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר שֶׁנִּסְּתָה לְהַכְשִׁילוֹ בַּעֲבֵרָה, אַךְ יוֹסֵף נֶעֱמַד אֵיתָן וְסֵרֵב לְהִתְפַּתּוֹת בְּטַעֲנָה: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי... וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים?"בראשית ל"ט, ח' - ט'.    וּבֵאֵר הָרַמְבַּ"ן זָ"ל שֶׁטַּעֲנַת יוֹסֵף הָיְתָה כִּי בִּהְיוֹת שֶׁאֲדוֹנָיו הִפְקִיד אֶת הַבַּיִת בְּיָדוֹ, וְנוֹתֵן בּוֹ אֶת כָּל אֱמוּנוֹ, לָכֵן יֵחָשֵׁב לוֹ הַדָּבָר לִבְגִידָה. וְהַבְּגִידָה בְּאֵמוּן אֲדוֹנָיו הִיא חֵטְא גָּדוֹל וְרַע לֶאֱלֹקִים, שֶׁכֵּן "עֵינָיו בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ"על פי הכתוב בתהלים (ק"א, ו'): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני".    .

וּמִכָּאן יִלְמַד אָדָם לְמַלֵּא אֶת חוֹבָתוֹ כְּלַפֵּי הַזּוּלָת בְּעֵצָה וּבְתוּשִׁיָּה, בְּעֵדוּת וּבְמֵידָע, וּבְכָל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֶפְשָׁרִית לְסַיֵּעַ לְזוּלָתוֹ וּלְהַצִּילוֹ מִכָּל צַעַר וְעָגְמַת נֶפֶשׁ וְהֶפְסֵד, וְטוֹב לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת הֻמְצְאָה שִׁיטָה לִבְדִיקַת אֲמִתּוּת דִּבְרֵי הָאָדָם עַל יְדֵי מְכוֹנָה הַנִּקְרֵאת "מְכוֹנַת אֱמֶת", שֶׁפְּעֻלָּתָהּ לְזַהוֹת עַל פִּי תְּנוּעַת הָעֲצַבִּים וּזְרִימַת הַדָּם שֶׁל הַנִּבְדָּק הַאִם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא אוֹמֵר הוּא אוֹמְרָם בֶּאֱמֶת אוֹ בְּשֶׁקֶרוהנה על פי הממצאים של מכון הפוליגרף עולה שמכונה זו אינה קולעת תמיד בממצאיה, אלא בלמעלה מתשעים אחוז מהמקרים בלבד. ועיקר פעולתה נעשית על ידי ששואלים את הנבדק שאלות אחרות שאינן קשורות לדין, ובמכונה נעשה זיהוי תגובות גופו של הנבדק כשאומר דברים נכונים, וכשאומר דברים שאינם נכונים, ולפי זה ניתן לאחר מכן לזהות האם התשובה הנצרכת לנו שווה בתגובותיה לדברי האמת או השקר.    . וּבְסִפְרֵי הָאַחֲרוֹנִים הָעָלְתָה הַשְּׁאֵלָה הַאִם נִתָּן לִסְמֹךְ עַל תּוֹצְאוֹת מְכוֹנָה זוֹ וְלִפְסֹק עַל פִּיהָ אֶת הַדִּין אוֹ לֹא?

וְהִנֵּה בְּשׁוּ"ת "קַב וְנָקִי"בסימן תקפ"ב.    הוּבָא בְּשֵׁם הַגְּרִי"שׁ אֶלְיָשִׁיב זַצַ"ל שֶׁאָמְנָם אֵין לִמְכוֹנָה זוֹ נֶאֱמָנוֹת שֶׁל עֵדוּת גְּמוּרָה לְהוֹצִיא מָמוֹן עַל פִּיהָ, אוּלָם מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל תּוֹצְאוֹתֶיהָ לְעִנְיַן הֲטָלַת שְׁבוּעָה עַל הַנִּתְבָּע, כְּדִין טַעֲנַת שֶׁמָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר שֶׁלְּדַעַת הָרַמָ"א מְטִילִים שְׁבוּעָה עַל הַנֶּאֱשָׁםכן הובא בהגהת הרמ"א על השלחן ערוך חושן משפט (סימן ע"ה סעיף י"ז). ויש להעיר שכיום המקובל בבתי הדין שאין משביעים את הבעלי הדין מחמת חומרת הדבר ומחשש לשבועת שקר, ממילא ברוב המקרים חל הדין של "מתוך שאינו יכול להשבע משלם", ואם כן השלכה גדולה יש לדבר שכיום יהיה הדין אף להוציא ממון על פי זאת, וצ"ע למעשה.    .

אָמְנָם לְדַעַת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְבחושן משפט(שם).    , הַסּוֹבֵר שֶׁאֵין לְחַיֵּב שְׁבוּעָה עַל סְמַךְ טַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ וַדָּאִית בְּשׁוּם אֹפֶן – נִרְאֶה שֶׁאֵין לְחַיֵּב אֶת הַנִּתְבָּע כְּלָל עַל סְמַךְ תּוֹצְאוֹת הַמְּכוֹנָה, אֶלָּא רַק לְצָרְפָהּ כִּסְנִיף לְשִׁקּוּל דַּעְתָּם שֶׁל הַדַּיָּנִים כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ גַּבֵּי דִּין הַמְרֻמֶּהראה חושן משפט (סימן צ"ט) גבי דיין המרגיש שהדין הוא מרומה כיצד עליו להתייחס לכך ואכמ"ל. וכן הסכים עמנו הדיין הג"ר יורם כהן שליט"א.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הָעֵדוּת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "פֶּלַח הָרִמּוֹן"פרשת בחוקותי.    שֶׁכָּתַב שֶׁעִקַּר קִיּוּם הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נַעֲשֶׂה עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, וְהֵם: הַתּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ עֹמֶק כַּוָּנַת הַכָּתוּב "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים... יָקוּם דָּבָר", שֶׁהַ"דָּבָר" זֶהוּ מוֹצָא פִּיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה בּוֹ בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ"תהלים ל"ג, ו'.    , וְעַל פִּי דְּהַיְנוּ בַּעֲבוּר וּבִשְׁבִיל שְׁנֵי הָעֵדִים הָאֵלֶּה, שֶׁהֵם הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרְאָה עֵדוּתדברים ד', מ"ה. ועוד עיין בבעל הטורים (שם) שכתב ש"עדות" עולה בגימטרייא "תלמוד". וד"ל.    , וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּעִידִים עַל הַקָּבָּ"השבשעה שעוסקים בתורה הרי הם כעדים המעידים על בוראם, וכמו שכתוב (תהלים קכ"ב, ד') "עדות לישראל להודות לשם ה'".    , יָקוּם דָּבָר – שֶׁנִּצְטָרְפוּ אוֹתִיּוֹת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה לְדִבּוּר שָׁלֵם שֶׁהוּא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וְלָכֵן בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הֲרֵי הֵם מְקַיְּמִים אֶת הָעוֹלָם, וְאִם חָלִילָה אֵינָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה אֲזַי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם, כְּמַאֲמַר הַנָּבִיא "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"ירמיה ל"ג, כ"ה.    .

---

מצוה קכ"ג: קרבן עולה ויורד

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַחוֹטֵא בְּאֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַחַטָּאִים הַמְּנוּיִים כָּאן שֶׁיָּבִיא לְכַפָּרָתוֹ קָרְבָּן, וְהוּא הַנִּקְרָא "קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד"ונקרא כך על כי לא יעמוד במין אחד קבוע, אלא יביא מזה המין פעם ומזה המין פעם, הכל לפי השגת יד החוטא שנתחייב בהבאת הקרבן. הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ע"ב). ואמנם גם המצורע והיולדת מביאים קרבן עולה ויורד, אולם אותם נביא אי"ה במקומם ובמצוותם.    . וְהָעֲבֵרוֹת עֲלֵיהֶן מִתְחַיֵּב לְהָבִיא קָרְבָּן זֶה הֵן: הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁגָגָה בִּהְיוֹתוֹ טָמֵא בְּאָב הַטֻּמְאָהרמב"ם הלכות ביאת המקדש (פרק ג' הלכה י"ב).    , וְהָאוֹכֵל מִבְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּהְיוֹתוֹ טָמֵא בְּאָב הַטֻּמְאָהמשנה בריש כריתות, והובא ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ח הלכה י"ג).    , וְהַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לַשֶּׁקֶר בִּשְׁגָגָהשבועות (ל"א ע"ב) ורמב"ם הלכות שבועות (פרק א' הלכה ג').    , וְהַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ לַמְרוֹת שֶׁיּוֹדֵעַ – בֵּין בְּמֵזִיד וּבֵין בִּשְׁגָגָהבגמרא (שם) וברמב"ם (שם הלכה י"ב – י"ג).    . עַל כָּל אַחַת מֵהָעֲבֵרוֹת הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ: אִם עָשִׁיר הוּא – מֵבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה בִּלְבַד. וְאִם עָנִי הוּא – מֵבִיא עוֹף אוֹ קֶמַח בִּלְבַד. וְאִם הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי אוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הַכֹּל הוֹלֵךְ לְפִי שְׁעַת הַהַקְרָבָהכריתות (כ"ז ע"ב) ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק ה' הלכה ט'). עיין שם מה דינו של אדם שכבר הפריש קרבנו ולאחר מכן העשיר או העני כיצד עליו לנהוג, ואכמ"ל.    .

לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁבְּכָל עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אֵינוֹ חַיָּב קָרְבָּן אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁיָּדַע בִּתְחִלָּה אֶת טֻמְאָתוֹ וְאִסּוּרוֹ, וּלְאַחַר מִכֵּן נֶעְלַם וְנִשְׁכַּח הַדָּבָר מִמֶּנּוּ וַעֲשָׂאוֹ, וּלְאַחַר מִכֵּן חָזַר וְנִזְכַּר - הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֲבָל אִם לֹא יָדַע כְּלָל מִלִּפְנֵי כֵּן, אוֹ שֶׁיָּדַע גַּם בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה, אוֹ שֶׁהָיָה אָנוּס – בְּכָל אֵלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵדשבועות פרק ראשון. וראה שם שמבארת הגמרא באופנים שאינו חייב בקרבן מה מכפר לו על מעשיו. והובא ברמב"ם הלכות שגגות (פרק י"א), עיין שם פרוט החייבים והפטורים.    .

הַחַיָּבִים בְּקָרְבָּנוֹת אֵלּוּ הֵם כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵלוהאשה שנתחייבה קרבן בעלה מביאה בשמה, כמבואר בנדרים (ל"ה ע"ב) וברמב"ם הלכות שגגות (פרק י' הלכה ו').    , לְרַבּוֹת הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וְהַהֶדְיוֹטכן כתב הרמב"ם בהלכות שגגות (שם הלכה ז'), ודלא כהראב"ד שחלק לפטור בחלק ממקרים, ראה בכסף משנה שם שכתב לבאר באורך ראיותיהם וטעמם.    , מִלְּבַד קָרְבָּן עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת שֶׁאֵינָהּ שַׁיֶּכֶת אֶלָּא בְּאִישׁ וְלֹא בְּאִשָּׁה, בִּהְיוֹת שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת בִּמְסִירַת עֵדוּת, כַּמְבֹאָר לְעֵילבמצוה קכ"ב. עיין שם.    . וְהַמִּתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵינוֹ מְבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – עֲשֵׂה כְּפִי יְכָלְתְּךָ

מִצְוַת קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הִיא מִצְוָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ. מַכִּירִים אָנוּ כַּמָּה סוּגֵי עֲבֵרוֹת עֲלֵיהֶן מִתְחַיֵּב אָדָם לְהַקְרִיב קָרְבָּן לְכַפָּרָתוֹ, אוּלָם כָּאן בְּאַרְבַּעַת הָעֲבֵרוֹת הַמְסֻיָּמוֹת הַלָּלוּ שָׁמָּה הַתּוֹרָה דָּגֵשׁ עַל הַחֲלוּקָה בֵּין הֶעָנִי לְעָשִׁיר, שֶׁכָּל אֶחָד חוֹבָתוֹ לְהָבִיא אֶת הַקָּרְבָּן בְּהֶתְאֵם לְמַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי וְלֹא אַחֶרֶת. וְיֵשׁ לְהָבִין מַהוּ הַדָּגֵשׁ שֶׁנִּתָּן כָּאן עַל דָּבָר זֶה?

וּלְאַחַר הִתְבּוֹנְנוּת בְּאַרְבַּעַת הַדְּבָרִים עֲלֵיהֶם נִתְחַיֵּב אָדָם בְּקָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, מָצָאנוּ בס"ד שֶׁהַמְכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף בְּכֻלָּם הוּא שֶׁעָשׂוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לְמַצָּבָם וּלְמַהוּתָם: הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא וְהָאוֹכֵל מִן הַקֳּדָשִׁים בִּהְיוֹתוֹ טָמֵא –שְׁנֵי אֵלּוּ אֵינָם רְאוּיִים לְכָךְ, וְעַל אַף שֶׁאֲכִילַת הַקֳּדָשִׁים הִיא מִמִּנְיַן הַמִּצְווֹתראה לקמן בבאור מצוה קל"ד.    , אוּלָם לְגַבֵּיהֶם נֶחְשֶׁבֶת לַעֲבֵרָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי עַל דָּבָר שֶׁעָשָׂה אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה - אָמְנָם יָכֹל לְקַיֵּם מִצְווֹת "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"דברים י', כ'. וראה תמורה (ג' ע"ב).    , אוּלָם בְּפֹעַל לֹּא עָמַד בִּדְבָרָיו וְנִמְצָא מְחַלֵּל שָׁם שָׁמַיִם וְנוֹשְׂאוֹ לַשָּׁוְא. וְהַנִּשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ –הֲרֵי זֶה מְנַסֶּה לְהִתְכַּחֵשׁ לִידִיעָתוֹ וְלִהְיוֹתוֹ בַּעַל כֹּחַ הַשְׁפָּעָה עַל הַזּוּלָת. כָּל אֵלּוּ אִבְּדוּ אֶת הַ"אֲנִי" הָאֲמִתִּי שֶׁבָּהֶם וְהָלְכוּ שׁוֹלָל אַחַר "אֲנִי" אַחַר שֶׁרָצוּ אוֹ שֶׁחָשְׁבוּ לִהְיוֹת.

וְלָכֵן תַּקָּנָתָם וְכַפָּרָתָם הִיא בְּכָךְ שֶׁיַּכִּירוּ אֶת עַצְמָם, וְיִדְבְּקוּ בְּמַעֲמָד וּבְדַרְגָּה בָּהּ הֵם נִמְצָאִים, וְלֹא יְנַסּוּ לִהְיוֹת מַה שֶּׁהֵם אֵינָם. אִם עָנִי אַתָּה – הָבֵא קָרְבַּן עָנִי, וְאִם עָשִׁיר אַתָּה – הָבֵא קָרְבַּן עָשִׁיר. הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ חָפֵץ בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ אַתָּה, וְאַף אִם זֶה יוֹתֵר, כִּי לִפְעָמִים יוֹתֵר מִדֵּי זֶה פָּחוֹת בִּבְחִינַת "כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ"סנהדרין (פ"ח ע"ב). וכן מצינו בחז"ל שציוו (כתובות נ"ב ע"ב) שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תקון העולם, מה שמלמדנו שלא תמיד העשייה מעבר היא טובה ונכונה ורצויה, והבן.    .

בַּתַּלְמוּד מוּבָא פִּתְגָּם שֶׁהָיָה שָׁגוּר בְּפִי חַכְמֵי יַבְנֶה: "אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה (פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: אֲנִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּרִיָּה אֲנִי, וְכֵן חֲבֵרִי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ בְּרִיָּה הוּא), אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה, אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט – שָׁנִינוּ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם"ברכות (י"ז ע"א).    . וּבֵאֵר הַמַּהַרְשָׁ"א בַּמָּקוֹם שֶׁחָכְמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא מֵהַדְּבָרִים הַנִּגְזָרִים בִּשְׁעַת בְּרִיאָתוֹכמבואר בנדה (ט"ז ע"ב) שמלאך הממונה על ההריון שואל מהקב"ה "טפה זו מה תהא עליה... חכם או טיפש?".    , וְלָכֵן אָדָם הָעוֹסֵק כְּפִי יְכָלְתּוֹ בַּתּוֹרָה וְלוּ בִּמְעַטוכמובן שהדגש הוא על "כפי יכלתו". שאם יש ביכלתו לעסוק בתורה הרבה והוא עוסק בה מעט לא ינקה ביום הדין, אולם אם אין ביכלתו לעסוק הרבה מחמת עול הפרנסה או חלישות שכלו וכיוב"ז אזי מתקיים בו הכלל של "אחד המרבה ואחד הממעיט".    , אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ בִּמְעַט הַזֶּה לַשָּׁמַיִם, הֲרֵי שֶׁשְּׂכָרוֹ שָׁוֶה לִשְׂכָרוֹ שֶׁל הַמַּרְבֶּה. וְהַלֶּקַח הַמּוּפָק מִדִּבְרֵי קֹדֶשׁ אֵלּוּ הוּא שֶׁאֵין לִי לְהִתְגַּדֵּר בִּמְלֶאכֶת חֲבֵרִי, וּלְנַסּוֹת לִהְיוֹת מַה שֶּׁלֹּא אֲנִי, אֶלָּא חוֹבָתִי הִיא לִדְבֹּק בְּמַטָּרָה וּבַיַּעַד שֶׁלִּי, וְלִהְיוֹת לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי. שֶׁכֵּן מָה הַתּוֹעֶלֶת אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מֵחוֹבָתִי וּמִסַּמְכוּתִי?

כָּל אֶחָד קִבֵּל מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת הַכֵּלִים הַמַּתְאִימִים לוֹ, וְאִתָּם עָלָיו לְבַצֵּעַ אֶת מְלַאכְתּוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ נֶאֱמָנָה. כֵּיצַד נָגִיב בִּרְאוֹתֵנוּ קַבְּלַן בִּנְיָן הַמְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בִּנְיַן גּוֹרֵד שְׁחָקִים בְּסַכִּין נִתּוּחִים וּבְפִּינְצֶטָה? וְכֵיצַד נִסְתַּכֵּל עַל רוֹפֵא הַנִּגָּשׁ לְרַפֵּא אֶת מְטֻפָּלוֹ עִם גַּרְזֶן וּמַסּוֹר חַשְׁמַלִּי? וַדַּאי לֹא הָיִינוּ חֲפֵצִים בְּקַבְּלָן שֶׁכָּזֶה, וְלֹא בְּרוֹפֵא שֶׁכְּמוֹתוֹ (וַעֲלֵיהֶם אָכֵן נִתָּן לְהַמְלִיץ אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל "כָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן"יבמות ס"ג ע"ב.    , וְ"הַטּוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לַגֵּיהִנֹּם"קידושין (פ"ב ע"א).    ). אַךְ הַאִם לֹא דּוֹמִים אָנוּ לִפְעָמִים לְאוֹתוֹ קַבְּלָן אוֹ רוֹפֵא, בְּבַקְּשֵׁנוּ לִהְיוֹת כְּמוֹ פְּלוֹנִי אוֹ אַלְמוֹנִי, וְלַעֲשׂוֹת יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת מֵהַמְיֹעָד וְהַמַּתְאִים לָנוּ?! חוֹבָתֵנוּ לִזְכֹּר שֶׁלֹּא רוֹב הַמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת מַעֲמָדֵנוּ, וְלֹא מִעוּטוֹ הוּא שֶׁמּוֹרִיד אֶת עֶרְכֵּנוּ. אֶלָּא כַּוָּנַת הַלֵּב הִיא הַמַּכְרִיעָה, וְרַק עַל פִּיהָ דָּנִים וּמוֹדְדִים אֶת מַעֲשֵׂינוּ בַּמְּרוֹמִים.

כָּךְ דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד עַל הַפָּסוּק "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן"ישעיה נ"ט, י"ז.    – מַה שִּׁרְיוֹן זֶה כָּל קְלִפָּה וּקְלִפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹלבבא בתרא (ט' ע"ב).    . וּבֵאֵר בַּעַל "נֹעַם הַמִּצְווֹת"להג"ר נפתלי קרעצמער זצ"ל, עיין שם (חלק ב') בבאור מצוה קכ"ג.    שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לִצְדָקָה הַנֶּאֱסֶפֶת לְמַטָּרָה מְסֻיֶּמֶת, כְּשֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן סְכוּם פָּעוּט כְּפִי יְכָלְתּוֹ, עַד שֶׁמִּצְטָרֵף הַכֹּל לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, וְיָכוֹל אָדָם לַחֲשֹׁב לְעַצְמוֹ מַה כְּבָר נָתַתִּי? סַךְ הַכֹּל פְּרוּטָה אוֹ שְׁנַיִם! עַל כָּךְ אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַשִּׁרְיוֹן אָמְנָם גָּדוֹל וְחָזָק, אַךְ כָּל קְלִפָּה וּקְלִפָּה שֶׁבּוֹ נִקְרֵאת "שִׁרְיוֹן" בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כָּךְ גַּם בִּצְדָקָה אָמְנָם נִדְרָשׁ סַךְ גָּדוֹל, אוּלָם כָּל מִי שֶׁנָּתַן כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְלוּ פְּרוּטָה אַחַת, הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב לוֹ שֶׁנָּתַן אֶת כָּל הַסְּכוּם הַנִּדְרָשׁ.

וְאֶת זֹאת לָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל מִמִּצְוַת הַקָּרְבָּנוֹת: בְּקָרְבַּן הַבְּהֵמָה נֶאֱמַר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", וְאַף בְּעוֹלַת הָעוֹף נֶאֱמַר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ", וְאַף בְּקָרְבַּן הַמִּנְחָה נֶאֱמַר "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ". לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִםמנחות (ק"י ע"א).    . תַּפְסִיק לְהִסְתַּכֵּל עַל הַ"כַּמָּה", אַל תִּתְיַחֵס לַכַּמּוּת, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ יוֹצְאִים מִן הַלֵּב וְיַעֲלֶה לְךָ הַדָּבָר לְרֵיחַ נִחוֹחַ לִפְנֵי ה'.

וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמַר הֶחָכָם בָּאָדָם: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכַל"קהלת ה', י"א. וראה בגמרא במנחות (שם) שהביאו פסוק זה כסימוכין להנ"ל.    , רָצָה לוֹמַר הָעוֹבֵד כְּשֶׁמַּגִּיעַ סוֹף הַיּוֹם, שָׁב הוּא לְבֵיתוֹ וְסוֹעֵד אֶת לִבּוֹ, וּלְאַחַר מִכֵּן עוֹלֶה הוּא עַל יְצוּעוֹ וְנָם אֶת שְׁנַת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ. בְּעֵת שֶׁיָּשֵׁן הוּא, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ אִם אָכַל הַרְבֵּה אוֹ מְעַט, אֹכֶל כָּזֶה אוֹ אַחֵר. הָעִקָּר שֶׁבְּסוֹפָם שֶׁל דְּבָרִים הִגִּיעַ לִשְׁעַת מְנוּחָתוֹ לְאַחַר יוֹם שֶׁל עָמָל וַעֲבוֹדָה בּוֹ מִלֵּא אֶת מְלַאכְתּוֹ נֶאֱמָנָה. כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים לְגַבֵּינוּ: בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא מֻרְגָּשׁ אִם הָיִיתָ הָרַב הָרָאשִׁי אוֹ אֶחָד מִן הַמִּנְיָן, אִם לָבַשְׁתָּ שָׁחֹר לָבָן אוֹ יָרֹק וּתְכֵלֶת, אִם סִיַּמְתָּ אֶת הַשַּׁ"ס אוֹ אֶת סֵפֶר הַתְּהִלִּים. בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא מַכְרִיעִים עַל פִּי הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים הַלָּלוּ. הָעִקָּר שֶׁהִגַּעְתָּ לָעוֹלָם הַבָּא לְאַחַר עָמָל וַעֲבוֹדָה, לְאַחַר שֶׁעָשִׂיתָ אֶת הַמֻּטָּל עָלֶיךָ.

וְאֶת זֹאת לָמַדְנוּ מִקָּרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. תִּבְנֶה אֶת עַצְמְךָ לְפִי מִי שֶׁאַתָּה, לְפִי מַה שֶּׁבִּיכָלְתְּךָ. וּמַה שֶּׁמֵעֵבֶר לִיכָלְתְּךָ - הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֵינוֹ קַיָּם. לָכֵן אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁנִּתְחַיְּבָה קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בַּעְלָהּ מֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ בִּשְׁמָהּ. וּבַתַּלְמוּדראה כל הסוגיה בנדרים (ל"ה ע"ב).    הִתְעוֹרְרָה הַשְּׁאֵלָה בְּבַעַל עָשִׁיר הַאִם יָבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָשִׁיר בִּהְיוֹתוֹ כָּזֶה, אוֹ שֶׁמָּא יָבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָנִי בִּהְיוֹת שֶׁהָאִשָּׁה לִכְשֶׁעַצְמָהּ אֵין לָהּ דָּבָר מִשֶּׁלָּהּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנְתָה הָאִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ, וְאִם כֵּן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיָּבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָנִי?

וְנִפְשַׁט הַסָּפֵק בַּגְּמָרָא מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא שֶׁלָּמַד שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַבַּעַל מִתְחַיֵּב בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת אַחֲרַאי עַל כָּל צְרָכֶיהָ וְהוֹצָאוֹתֶיהָ שֶׁל אִשְׁתּוֹ, וּבִכְלָלָם לְשַׁלֵּם אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתֶיהָ שֶׁמְּחֻיֶּבֶת בָּהֶםכן לשון רש"י בנדרים שם, שחובת הבעל לשלם על הקרבנות שחייבת בהם. וברבינו ניסים (שם) ביאר דהיינו למעט נדריה ונדבותיה שאינו חייב לשלמם עבורה. וכל זה דלא כהר"ש והתוספות יו"ט שכתבו שאף חטאות ואשמות של האשה אינם מוטלים על הבעל. ראה משנה סוף נגעים (פרק י"ג משנה י"ב). וראה עוד בפירוש "לב מבין" על הרמב"ם (שגגות פרק י' הלכה ו') שדן בחיובים אלו באורך ואכמ"ל.    , לְפִיכָךְ אָכֵן נֶחְשֶׁבֶת גַּם הִיא לַעֲשִׁירָה כְּמוֹתוֹ, וּמִמֵּילָא מֵבִיא עָלֶיהָ קָרְבַּן עָשִׁיר. וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיובהלכות שגגות פרק י'.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"בבאורו על מצוה זו.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁכָּל אַרְבַּעַת הַחַטָּאִים הַנִּזְכָּרִים שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הֵם מִשֹּׁרֶשׁ חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵת אָכְלוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת. וּבִפְגָמִים אֵלּוּ גָּרַם שֶׁכֹּחוֹת הַטֻּמְאָה יֵאָחֲזוּ וְיִינְקוּ מִבְּחִינַת "אֱלֹהִים שֶׁל מַעֲלָה", וְהוֹרִיד לְמַטָּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּבְחִינַת עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

וְלָכֵן יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל לְתַקֵּן אֶת חֶטְאוֹ בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת: בִּבְחִינַת עֲלִיָּה, שֶׁזֶּהוּ קָרְבַּן עוֹלָה שֶׁל הֶעָשִׁיר, וּבִבְחִינַת יְרִידָה, שֶׁזֶּהוּ קָרְבַּן יוֹרֵד שֶׁל הֶעָנִי. כָּל אֶחָד כְּפִי הַבְּחִינָה הַמְיֹעֶדֶת לוֹ לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, בִּכְדֵי לְתַקֵּן בִּשְׁלֵמוּת אֶת חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

---

מצוה קכ"ד: שלא להבדיל בחטאת העוף

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּעֵת שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן חַטָּאת שֶׁל הֶעָנִי הַבָּא מִן הָעוֹף, שֶׁיִּזָּהֵר הַכֹּהֵן שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד הָרֹאשׁ מִן הַגּוּף בִּמְלִיקָתוֹ לְגַמְרֵי, אֶלָּא יִשָּׁאֲרוּ גּוּף הָעוֹף וְרֹאשׁוֹ מְחֻבָּרִיםכן פירשו רוב הראשונים את אזהרת התורה "לא יבדיל", דלא כרש"י שפירש דהיינו שלא ימלוק שני סימנים אלא סימן אחד בלבד.    , כְּפִי שֶׁרָאוּי וְהָדוּר לְקָרְבָּן לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּהַקְרָבָתוֹ.

אֹפֶן הַמְּלִיקָה הִנּוֹ שֶׁיֹּאחַז הַכֹּהֵן אֶת שְׁתֵּי רַגְלֵי הָעוֹף בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאֶת שְׁתֵּי גַּפָּיו בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, וְיִמְלֹק אֶת רֹאשׁ הָעוֹף בְּצִפָּרְנוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחְתֹּךְ אֶת עֶצֶם הַמִּפְרֶקֶת שֶׁל הָעוֹף, וּלְאַחַר מִכֵּן יַחְתֹּךְ גַּם כֵּן אֶת שְׁנֵי הַסִּימָנִים אוֹ אֶת רֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם בְּצִפָּרְנוֹ. וְזוֹ מֵהַמְּלָאכוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁהָיוּ נַעֲשׂוֹת בַּמִּקְדָּשׁ.

וּמִכָּל מָקוֹם אִם שִׁנָּה בְּאֹפֶן אֲחִיזַת הָעוֹף בִּמְלִיקָתוֹ עִם כָּל זֹאת הֻרְצָה הַקָּרְבָּן לְכַפֵּר עַל בְּעָלָיו. אֲבָל אִם הִבְדִּיל וְהִפְרִיד רֹאשׁ הָעוֹף מִגּוּפוֹ בִּמְלִיקָתוֹ הֲרֵי הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְהַכֹּהֵן הָעוֹשֶׂה כֵּן חַיָּב מַלְקוֹתראה כל זה בגמרא בזבחים (ס"ג – ס"ו) וברמב"ם בהלכותיו (פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ו' – ט').    .

רָמַז הַכָּתוּב – אִישׁ הָאֱלֹקִים

בְּהַקְרָבַת קָרְבַּן הָעוֹף נִצְטַוֵּינוּ בִּשְׁנֵי צִוּוּיִים, הַנִּרְאִים כְּסוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה בְּמַטְּרָתָם: מִצַּד אֶחָד נִצְטַוֵּינוּ "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ" – לַחְתֹּךְ וְלִמְלֹק אֶת רֹאשׁ הָעוֹף עַד שֶׁתִּשָּׁבֵר מִפְרַקְתּוֹ, וּמִצַּד שֵׁנִי הֻזְהַרְנוּ בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה "וְלֹא יַבְדִּיל" – שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד הָרֹאשׁ מִן הַגּוּף לְגַמְרֵי בִּמְלִיקָתוֹ, אֶלָּא שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ גּוּף הָעוֹף וְרֹאשׁוֹ מְחֻבָּרִים זֶה לָזֶה. וְהַתְּמִיהָה הִיא גְּדוֹלָה: לְהַפְרִיד אוֹ לֹא? לַחְתֹּךְ אוֹ לֹא? לָמָּה "לְסַבֵּךְ" אֶת הָעִנְיָנִים? אִם רְצוֹן הַתּוֹרָה לְהַשְׁאִיר אֶת הָעוֹף חַי – אָז נִקַּח אוֹתוֹ לַלּוּל וּנְגַדְּלוֹ בְּנַחַת וּבְהַשְׁקֵט, וְאִם רְצוֹנָהּ לְהַקְרִיבוֹ לַה' – אָז נִשְׁחַט אוֹתוֹ עַד הַסּוֹף?! אֶתְמְהָה!!

אַךְ יָפָה הִיא תּוֹרָתֵנוּ, מְתוּקוֹת הֵן מִצְווֹתֵינוּ, מְאִירוֹת וּמַחְכִּימוֹת כְּמוֹ נֵר בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. וְכָךְ רָאִינוּ לוֹמַר בס"ד:

הַקָּרְבָּן כַּיָּדוּעַ מַטְּרָתוֹ לְהוֹדִיעַ לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, לְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו וּלְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתָיו. וְהָעוֹף הוּא מֵהַמְיֻחָדִים שֶׁבַּנִּבְרָאִים: פְּעָמִים שֶׁתִּרְאֵהוּ רוֹבֵץ עַל הָאָרֶץ, תָּר אַחַר מָזוֹן בָּאֲדָמָה וּמְדַדֶּה בֵּין הַסְּלָעִים, וּפְעָמִים שֶׁתִּרְאֵהוּ פּוֹרֵשׁ כְּנָפַיִם וּמַגְבִּיהַ עוּף עַד שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. נוֹשֵׁק וּמְחַבֵּר הוּא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְנָת חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ. וְעַם יִשְׂרָאֵל כַּיָּדוּעַ נִמְשְׁלוּ לְיוֹנָהכן דרשו חז"ל עה"פ (תהלים ס"ח, י"ד) "כנפי יונה נחפה בכסף" - זוהי כנסת ישראל.    , שֶׁאַף הֵם רַגְלֵיהֶם בָּאָרֶץ וְרֹאשָׁם מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה. וּבְמַעֲשֵׂיהֶם וּבְמִצְווֹתֵיהֶם מְחַבְּרִים וּמְאַחֲדִים הֵם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת וְאֶת הָרוּחָנִיּוּת.

וְאֶת זֹאת מוֹרָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה בְּקָרְבַּן הָעוֹף, שֶׁמִּצַּד אֶחָד עָלֵינוּ לְהַפְרִיד אֶת הָרֹאשׁ מֵהַגּוּף, לְהַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמֵנוּ וּלְהִתְעַלּוֹת וְלִדְבֹּק בָּעֶלְיוֹנִים, אַךְ מִצַּד שְׁנֵי לֹא לְהִנָּתֵק לְגַמְרֵי מֵהַגּוּף, אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר עִם הַחֹמֶר וּלְהָפְכוֹ לְצוּרָה, לְהִשָּׁאֵר עִם הָאַרְצִיּוּת וּלְהַעֲלוֹתָהּ לְרוּחָנִיּוּת. אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהִשָּׁאֵר מְחֻבָּר כָּל כֻּלּוֹ לַגּוּף וְלַחֹמֶר, וְלִשְׁקֹעַ בְּהַבְלֵי עוֹלָם חוֹלֵף, אַךְ גַּם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת מִבְּלִי לְהַעֲלוֹת אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת יַחַד אִתּוֹ לַמְּרוֹמִים.

כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֲבִי הַנְּבִיאִים, מְקַבֵּל הַתּוֹרָה מִידֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים" - מֵחֶצְיוֹ וּלְמַטָּה אִישׁ, מֵחֶצְיוֹ וּלְמַעְלָה אֱלֹקִיםאמרת רבי אבין במדרש רבה פרשת וזאת הברכה.    . בַּגּוּף הֲרֵי הוּא כְּכָל הָאָדָם, אַךְ בְּרֹאשׁ מְשׁוֹטֵט הוּא בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. נָכוֹן אֲנִי אוֹכֵל, נָכוֹן אֲנִי שׁוֹתֶה, אֲבָל הָרֹאשׁ נִשְׁאַר תָּפוּס בַּבְּרָכָה, הַמַּחְשָׁבָה שְׁקוּעָה בִּרְצוֹן הָאֱלֹקִים.

וְלֹא רַק מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִדְרָשׁ לִהְיוֹת כָּךְ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ מַתְאִימִים וּמְיֹעָדִים לְזוֹ הַתַּכְלִית. כְּשֶׁאוֹכְלִים – לֶאֱכֹל בַּכַּשְׁרוּת הַמַּתְאִימָה וּבְטָהֳרַת הַיָּדַיִם וּבִבְרָכָה בְּכַוָּנָהכמבואר בהלכות נטילת ידים וברכות והסעודה. וכמובא בספרים הקדושים שמאכ"ל אותיות מלא"ך, לרמוז שבכח האכילה יכול האדם להעפיל לדרגת מלאך.    , כְּשֶׁיְּשֵׁנִים – לִישֹׁן כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאַחַר קְרִיאַת שְׁמַע עַל הַמִּטָּה וּמִתּוֹךְ מַחְשֶׁבֶת טָהֳרָההיינו שלא לישן על בטנו אלא על צדו, ועיין שלחן ערוך אורח חיים (סימן רל"ט) ובנו"כ שם.    , כְּשֶׁיְּגֵעִים לְפַרְנָסָתֵנוּ – לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּיֹשֶׁר וּבֶאֱמוּנָה וּלְהַפְרִישׁ מֵהָרֶוַח לִצְדָקָהראה שבת (ל"א ע"א) ובבא בתרא (פרק קמא) וכתובות (ס"ו ע"ב).    , וְכֵן הָלְאָה בְּכָל פְּעֻלָּה חָמְרִית שֶׁעוֹבֶרֶת תַּחַת יָדֵינוּ. וּכְפִי שֶׁלִּמְדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד שֶׁשִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּבְנֵי אָדָם, שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּשְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמוֹת: יֵשׁ לָהֶם דַּעַת, וּמְהַלְּכִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וּמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ - כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים, וּפָרִים וְרַבִּים, וּמוֹצִיאִים רֵעִי - כִּבְהֵמָהחגיגה (ט"ז ע"א).    . וְצָרִיךְ לְהָבִין מָה רָצוּ רַבּוֹתֵינוּ לְלַמְּדֵנוּ בָּזֶה? וְכִי לֹא יָדוּעַ לָנוּ שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וְשֶׁאָנוּ אוֹכְלִים וְכוּ'?! אֶלָּא מַה שֶּׁרָצוּ הוּא לְהַבְהִיר לָנוּ נֶחְרָצוֹת: כָּל זֶה נֶאֱמַר בְּךָ – אַתָּה עָלֶיךָ לִהְיוֹת כְּמַלְאָךְ, וְלִהְיוֹת כִּבְהֵמָה. תִּדְמֶה לְכָל אֶחָד בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ, וּתְחַבֵּר אֶת שְׁנֵי הַדְּבָרִים יַחַד לְהַעֲלוֹתָם לְקָרְבָּן לַה'. תֹּאכַל – אֲבָל בְּדַעַת, תִּפְרֶה וְתִרְבֶּה – אֲבָל בְּקוֹמָה זְקוּפָה, תּוֹצִיא – אֲבָל בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה. תַּחְתֹּךְ בֵּין הַשְּׁנַיִם, אֲבָל אַל תַּפְרִיד!

וְזֶהוּ פֵּשֶׁר חֲלוֹמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה בּוֹ רָאָה "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו"בראשית כ"ח, י"ב. וראה ב"כלי יקר" שפירש שם כעין מה שהבאנו כאן.    . הַיְנוּ שֶׁסֻּלַּם הָעֲלִיָּה הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאָדָם הוּא דַּוְקָא זֶה הַמֻּצָּב בְּתוֹךְ הָאַרְצִיּוּת וְהַגַּשְׁמִיּוּת, אַךְ רֹאשׁוֹ מוּנָח בָּרוּחָנִיּוּת וּבָעֶלְיוֹנִים, וְכָל עֲלִיּוֹתָיו וִירִידוֹתָיו הֵן בִּבְחִינַת מַלְאָךְ הַמַּעֲלֶה אֶת הַכֹּל לְגָבוֹהַּ, אֲזַי הִנֵּה הֵ' נִצָּב עָלָיו. וְהַמִּתְבּוֹנֵן יֶחֱזֶה שֶׁכְּכָל שֶׁהַסֻּלָּם מֻצָּב יוֹתֵר אַרְצָה – כָּךְ רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ יוֹתֵר הַשָּׁמַיְמָה, כְּשֵׁם שֶׁבַּבְּאֵר כְּכָל שֶׁהַמַּיִם יוֹתֵר עֲמֻקִּים כָּךְ הֵם יוֹתֵר זַכִּים וּנְקִיִּיםשכן מצינו בדברי רבותינו שדוקא הדברים בהם היצר וההתגשמות יותר חזקים הם אלו המעשים הרוחניים והנשגבים ביותר, כגון האכילה ותשמיש המטה ועוד, ואכמ"ל.    .

וְלָכֵן לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי ה' הוּאלשון הזהב של רבינו הרמב"ם בהלכות דעות (ריש פרק ד').    , כִּי לְלֹא הַגּוּף הַבָּרִיא לֹא נִתָּן יִהְיֶה לַעֲבֹד אֶת ה' כָּרָאוּי, וְלָכֵן חוֹבָתֵנוּ לְשָׁמְרוֹ וּלְהַבְרִיאוֹ כְּפִי צָרְכּוֹ וְלֹא לְזַלְזֵל בִּצְרָכָיו. וְהַזּוֹכֵר יְסוֹד זֶה לִשְׁמֹר עַל הַחִבּוּר הַנַּ"ל בֵּין הָרֹאשׁ לַגּוּף, וּלְהַעֲלוֹת אֶת שְׁנֵיהֶם יַחַד לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, זֶהוּ עוֹבֵד ה' הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּדבסוגיה בזבחים (שם).    נֶחְלְקוּ הַתַּנָּאִים בַּהֲבָנַת דִּבְרֵי הַכָּתוּב גַּבֵּי חַטָּאת הָעוֹף "וְלֹא יַבְדִּיל" מַהִי כַּוָּנַת הַתּוֹרָה:

לְדַעַת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתּוֹרָה פָּטְרָה אֶת הַכֹּהֵן מִלְּהַבְדִּיל בְּחַטַּאת הָעוֹף, אוּלָם אִם רָצָה הַכֹּהֵן לְהַבְדִּיל הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי, שֶׁלֹּא כְּמוֹ בְּעוֹלַת הָעוֹף שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה לְהַבְדִּיל.

אוּלָם לְדַעַת חֲכָמִים הַתּוֹרָה אָסְרָה עַל הַכֹּהֵן לְהַבְדִּיל בְּחַטַּאת הָעוֹף, כְּמוֹ בִּשְׁאָר לָאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלָּשׁוֹן "לֹא" הוּא לְאִסּוּר. וְכֵן נִפְסָק בַּמִּשְׁנָה וּבָרַמְבָּ"םבהלכות מעשה הקרבנות (שם).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרַת "לֹא יַבְדִּיל" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רָאָה לְהָרה"ק בַּעַל הַדֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם זִיעָ"אפרשת ויקרא.    שֶׁכָּתַב שֶׁפְּעָמִים שֶׁהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵרוֹב שְׁקִיעוּתוֹ וִיגִיעָתוֹ בַּתּוֹרָה עָלוּל לְהַפְסִיק מִמַּחְשַׁבְתּוֹ וּמִדְּבֵקוּתוֹ בַּה' יִתְבָּרַךְכן כתב המהר"ל מפראג זצ"ל בהקדמה לספרו "תפארת ישראל" שפעמים שאהבת התורה עלולה להוות דוקא סתירה והפרעה לאהבת ה'. כי התורה חביבה מאוד על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה פעמים שמסתלקת אהבת המקום באותה שעה שעוסקים בה. וראה עוד מענין זה בספר "מכתב מאליהו" (חלק ה' עמוד 369) ואכמ"ל.    . וְעַל כָּךְ בָּאָה אַזְהָרַת "לֹא יַבְדִּיל" לְהוֹרוֹת לָאָדָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִיא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלֹּא יַפְרִיד אֶת הַגּוּף מֵהָרֹאשׁ דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַפְרִיד עַצְמוֹ מֵהַדְּבֵקוּת בְּבוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ שְׁקִיעוּתוֹ בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם כֵּן זוֹ תּוֹרָה דְּלֹא סִלְקָת וּפַרְחָת לְעֵילָא, וְלֹא תְּהֵא לְרָצוֹן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא יַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ גַּם בְּאוֹתָהּ הָעֵת בִּדְבֵקוּת בְּבוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

וּבְשֵׁם זְקֵנוֹ רַבֵּנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹש זִיעָ"א הֵבִיא שֶׁפֵּרֵשׁ עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ אֶת מַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זָ"ל "אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד"חגיגה ט' ע"ב.    שֶׁרָצוּ לוֹמַר בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִשְׁנוֹת אֶת פִּרְקוֹ מֵאָה פַּעַם, אֲבָל יַחַד עִם הַקָּבָּ"ה שֶׁנִּקְרָא אֶחָד, וְלֹא שֶׁתֵּחָלֵשׁ דְּבֵקוּתוֹ בְּבוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ שְׁקִיעוּתוֹ בְּלִמּוּדוֹוראה עוד מזה בצוואת הריב"ש מה שכתב בזה ואכמ"ל.    . וְדפח"ח.

---

מצוה קכ"ה: שלא ליתן שמן זית במנחת החוטא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּעֵת שֶׁיַּקְרִיבוּ קָרְבַּן חַטָּאת שֶׁל עָנִי הַבָּאָה מִן הַמְּנָחוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁלֹּא יִתְּנוּ בָּהּ שֶׁמֶן. וְזֶה לַמְרוֹת שֶׁשְּׁאָר הַמְּנָחוֹת כֵּן טְעוּנוֹת שֶׁמֶן, בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא אָסְרָה הַתּוֹרָה לִיתֵן שֶׁמֶןכן מבואר במשנה במנחות (נ"ט) וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה ז') שכל המנחות טעונות שמן מלבד מנחת החוטא ומנחת הקנאות.    .

וְאִם עָבַר הַכֹּהֵן וְנָתַן בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא שֶׁמֶן וְהִקְרִיבָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת, וְהַמִּנְחָה נִפְסְלָה. אוּלָם אִם לֹא עֵרֵב אֶת הַשֶּׁמֶן בַּמִּנְחָה אֶלָּא רַק נְתָנוֹ בְּתוֹךְ כְּלִי וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּנְחָה, אֵינוֹ עוֹבֵר בָּזֶה עַל אַזְהָרַת "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן" וְהַמִּנְחָה לֹא נִפְסְלָהכן למדו בגמרא שם (ס' ע"א) מלשון הכתוב "עליה" – דוקא בגופה של מנחה אסרה התורה ליתן השמן. וכן נפסק ברמב"ם (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – כְּסוּי חֲטָאָה

תֵּשַׁע סוּגֵי מְנָחוֹת הָיוּ קְרֵבוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּשֶׁכֻּלָּן טְעוּנוֹת לוֹג שֶׁמֶן עַל כָּל עִשָּׂרוֹן שֶׁל קֶמַח וְקֹמֶץ לְבוֹנָה, מִלְּבַד שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁהָיוּ קְרֵבוֹת בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה כְּלָל: מִנְחַת הַסּוֹטָה וּמִנְחַת חוֹטֵא עָנִי. וְרַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ, עַל מַה וְלָמָּה פָּטְרָה הַתּוֹרָה אֶת הַחוֹטֵא מִנְּתִינַת הַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה? וְכִי יֵשׁ חוֹטֵא נִשְׂכָּר שֶׁמֵּקֵל אַתָּה בְּעָנְשׁוֹ וּבְכַפָּרָתוֹ? אַדְּרַבָּה! הַדִּין נוֹתֵן שֶׁהַחוֹטֵא יִתְחַיֵּב בְּיוֹתֵר שֶׁמֶן, לְכַפֵּר עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים?!

אָמְנָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל רָז לֹא אָנִיס לָהֶם וְכָל נִסְתָּר לִפְנֵיהֶם גָּלוּי עָנוּ גַּם אֶת הַתְּשׁוּבָה: שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנוֹ שֶׁל הַחוֹטֵא מְהֻדָּרכן הובא מרבי שמעון במנחות (ו' ע"ב).    . הוֹלֵךְ לוֹ הַחוֹטֵא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּשֶׁבְּיָדָיו סַל שֶׁל קָרְבַּן מִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן וּבִלְבוֹנָה. רֵיחָהּ הַנָּעִים וּמַרְאָהּ הַמַּבְרִיק מוֹשְׁכִים וְזוֹהֲרִים, רַק חָסֵר שֶׁיֵּצֵא בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת עַל הַזְּכוּת שֶׁנָּפְלָה בְּחֶלְקוֹ לַעֲבֹר עֲבֵרָה וּלְהָבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ!!! הַלָּזֹאת יִקָּרֵא חַטָּאת?! הַלָּזֶה יִקָּרֵא בַּעַל עֲבֵרָה הַמִּתְחָרֵט?! אָדָם הַמִּתְחָרֵט וּמִתְבַּיֵּשׁ בְּדָבָר שֶׁעָשָׂה מְחַפֵּשׂ מָקוֹם בּוֹ יוּכַל לִקְבֹּר אֶת כְּלִמָּתוֹ, וְלֹא יַעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתָיו אֶת זִכְרָהּ, אַף לֹא מִתּוֹךְ שֵׁנָה! אִם כֵּן כֵּיצַד יָבִיא זֶה קָרְבָּן הָדוּר וּמְפֹאָר בְּכָל מִינֵי שְׁמָנִים וּבְשָׂמִים?! לָכֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה לְעָרֵב שׁוּם שֶׁמֶן אוֹ לְבוֹנָה בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא.

וּכְדֻגְמַת אוֹתוֹ חוֹטֵא, כָּךְ יֵשׁ לְכָל אֲשֶׁר זָנַח אֶת תַּעְתּוּעֵי הַיֵּצֶר וְיִשֵּׁר אֶת אוֹרְחוֹתָיו לְאוֹרְחוֹת צַדִּיקִים לְהִתְבַּיֵּשׁ וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ בַּעֲבָרוֹ וּלְכַסּוֹת פְּשָׁעָיו מִבְּנֵי אָדָםכן הביא הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" (חלק ד' מאמר התשובה) שהחוטא בכח תשובתו וצערו על מעשיו הרי זה כאילו מקריב ממש את חלבו ואת דמו, ונמצאת תשובתו בבחינת קרבן ממש.    . כִּי אִם מַזְכִּיר וּמְסַפֵּר הוּא עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים לְכָל שׁוֹאֵל, וּמְשַׁתֵּף אֶת הַכְּלָל בֶּ"עָבָר הַזּוֹהֵר" שֶׁהָיָה לוֹ, נִמְצָא שֶׁמִּתְהַדֵּר הוּא בְּחַטָּאתוֹ, וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ה').    , וְלֹא לְזֹאת בַּעַל תְּשׁוּבָה יִקָּרֵא.

כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל אֶת דִּבְרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה"תהלים ל"ב, א'.    מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְהַסְתִּיר אֶת חַטַּאוֹת נְעוּרָיו וְלֹא לְפַרְסְמָןיומא (פ"ו ע"ב). וראה שם שאם היה זה חטא לחבירו אזי חייב להודות בפניו כדי שימחל לו עליו, וכן אם היה זה חטא שכבר נתפרסם ושואלים מי עשאו גם כן יודה בכך.    , שֶׁמִּעוּט כְּבוֹד שָׁמַיִם הוּא לְסַפֵּר לָרַבִּים אֶת מַעֲשָׂיו הָרָעִיםכן פירש רש"י ז"ל (שם) בד"ה "בחטא".    .וְעוֹד שֶׁבָּזֶה מַרְאֶה הוּא שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ בָּהֶם בֶּאֱמֶת, וַהֲרֵי לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַבּוּשָׁה בַּעֲבֵרָה הִיא זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת וּמְבַטֶּלֶת אוֹתָהּראה ברכות (י"ב ע"ב) ותוספות בברכות (ל"ד ע"ב).    . לָכֵן מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁאָדָם שֶׁהִצְטַבְּרוּ בְּגוּפוֹ מוֹתְרוֹת מַאֲכָל "וְיָצָאתָ שָׁמָּה... וְחָפַרְתָּה... וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ"דברים כ"ג י"ג – ט"ו.    . אֵין מִצְוָה לְפַרְסֵם אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁבְּךָ, אַדְּרַבָּה יֵשׁ בָּזֶה הַרְחָקַת הַשְּׁכִינָה מֵעָלֶיךָ, אֶלָּא הִתְכַּסֵּה בְּבוּשָׁה גְּדוֹלָה וּגְנֹז מִיָּד אֶת עֲבָרְךָ.

בִּכְלָל הַדְּבָרִים, שֶׁכְּשֶׁבָּאִים זוּג לְהָקִים בַּיִת כָּשֵׁר וְנֶאֱמָן בְּיִשְׂרָאֵל, עַל אַדְנֵי הַתּוֹרָה וְהַקְּדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יַכְנִיסוּ עִמָּם לְבֵיתָם הֶחָדָשׁ אֶת עֲבָרָם הָרַע. לֹא סִפּוּרִים, וְלֹא חֲוָיוֹת, לֹא רְשָׁמִים, וְלֹא זִכְרוֹנוֹת. נְקִיּוּת הַדִּבּוּר וְהַמַּחְשָׁבָה בֵּין בְּנֵי הַזּוּג הִיא מִיסוֹדוֹת הַבַּיִת וַחֲסִינוּתוֹ, אִם כֵּן לָמָּה לְהַזְכִּיר בּוֹ נִשְׁכָּחוֹת שֶׁמּוּטָב הָיָה לוּ לֹא הָיוּ כְּלָל וּמֵעוֹלָם?! מַה יוֹסִיף לִבְנִיַּת הַקֶּשֶׁר שֶׁל בְּנֵי הַזּוּג הַזֶּה אִם יְסַפְּרוּ זֶה לְזוֹ אֶת כִּשְׁלוֹנוֹת הַיַּלְדוּת וְאֶת חֶסְרוֹנוֹת הֶעָבָר שֶׁלָּהֶם? מַה שֶּׁהָיָה הָיָה, וּמִכָּאן וּלְהַבָּא יֵשׁ לְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

וּכְשֵׁם שֶׁהַגֵּר בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִסְתַּפֵּחַ לְעַם יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד מִבְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לְעֶבְרוֹיבמות (כ"ב ע"א).    , כָּךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ שֶׁהִנּוֹ כְּתִינוֹק חָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד מַמָּשׁ מִבְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר אוֹ זֵכֶר לַעֲבָרוֹ. וּכְפִי שֶׁהִבְהִיר רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיופרק ב' מהלכות תשובה.    : אֵיזֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה? זֶהוּ שֶׁמֵּסִיר חֶטְאוֹ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ לְגַמְרֵי, עַד שֶׁמַּרְגִּישׁ וְאוֹמֵר שֶׁהוּא אָדָם אַחֵר וְאֵינוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אֶת אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים. בֶּטַח וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְהִתְפָּאֵר בָּהֶם וּלְהִתְנָאוֹת בָּהֶם, וּלְסָפְרָם לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב, שֶׁבָּזֶה מַחְלִישׁ הוּא אֶת כֹּחַ תְּשׁוּבָתוֹ וּמַחֲזִיר אֶת עַצְמוֹ לַעֲבָרוֹ הָרַע.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹתָיוהלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה ח').    בְּזה"ל: "נָתַן (שֶׁמֶן) וְהִקְרִיב – לוֹקֶה".

וּבְסֵפֶר "מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ"להג"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל.    עַל הָרַמְבַּ"ם הִקְשָׁה עַל דְּבָרָיו שֶׁהֲרֵי אַזְהָרַת הַתּוֹרָה גַּבֵּי נְתִינַת שֶׁמֶן לֹא נֶאֶמְרָה בִּלְשׁוֹן "לֹא יַקְרִיב עָלֶיהָ שֶׁמֶן" אֶלָּא "לֹא יָשִׂים", דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר בְּעֶצֶם נְתִינַת הַשֶּׁמֶן עַל הַחַטָּאת מִיָּד נִפְסְלָה הַמִּנְחָה וְהַכֹּהֵן עוֹבֵר אִסּוּר, וְלָאו דַּוְקָא בְּהַקְרָבָתוֹ. וְכֵן נִרְאֶה מֵהַסֻּגְיָה בִּמְנָחוֹת הָעוֹסֶקֶת בְּדִין זֶה. אִם כֵּן, מַדּוּעַ כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁדַּוְקָא אִם "נָתַן וְהִקְרִיב לוֹקֶה"? וְנִשְׁאַר בְּצָרִיךְ עִיּוּן עַל דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם.

אוּלָם בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי הֲלָכוֹתלהגה"ק רבי ישראל מאיר הכהן – החפץ חיים זצוק"ל.    הֶעֱלָה שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם לֹא מִתְחַיֵּב הַכֹּהֵן בִּנְתִינַת שֶׁמֶן בַּמִּנְחָה אֶלָּא מִשֶּׁהִקְרִיבָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְרַק לְעִנְיָן פַּסְלוּת הַמִּנְחָה הִיא נִפְסֶלֶת מִיָּד מִשֶּׁעֵרֵב בָּהּ אֶת הַשֶּׁמֶן, וְכֵן נִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בְּעוֹד מְקוֹמוֹתראה בהלכות פסולי המוקדשין (פרק י"א הלכה י').    . וּלְפִי זֶה מִתְיַשֶּׁבֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב שֶׁל הָרַמְבַּ"ם הֵיטֵב. וְדוֹ"ק.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר טַעַם אַזְהָרַת "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה" שֶׁכָּתַב שֶׁהַשֶּׁמֶן הַבָּא בְּקָרְבַּן הַמִּנְחָה הֲרֵי הוּא מְרַמֵּז לַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא שְׁכִינְתָא עִילָּאָה הַשּׁוֹרָה עַל מֵבִיא הַמִּנְחָה, וְנִרְמָז בְּכָךְ שֶׁתֵּבַת "שֶׁמֶן" בְּחִלּוּפֵי אַתְבָּ"שׁ הוּא שֵׁם "בי"ט", הָעוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁם אֶהְיֶ"ה.

וּבִהְיוֹת שֶׁהַחוֹטֵא בְּחֶטְאוֹ הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת הַמָּאוֹר הָעֶלְיוֹן וְסִלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מֵעַל פָּנָיו, עַל כֵּן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִתֵּן חוֹטֵא זֶה שֶׁמֶן בְּמִנְחָתוֹ, כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְהוֹדִיעַ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַלָּלוּ, וְנִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מֵעַל פָּנָיו.

---

מצוה קכ"ו: שלא ליתן לבונה במנחת החוטא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּעֵת שֶׁיַּקְרִיבוּ קָרְבַּן חַטָּאת שֶׁל עָנִי הַבָּא מִן הַמְּנָחוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁלֹּא יִתְּנוּ בָּקָרְבַּן לְבוֹנָה. וְזֶה לַמְרוֹת שֶׁשְּׁאָר הַמְּנָחוֹת כֵּן טְעוּנוֹת קֹמֶץ לְבוֹנָה, בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא אָסְרָה הַתּוֹרָה לִיתֵן לְבוֹנָהכן מבואר במשנה במנחות (נ"ט) וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה ז') שכל המנחות טעונות שמן ולבונה מלבד מנחת חוטא ומנחת קנאות.    .

וְאִם עָבַר הַכֹּהֵן וְנָתַן בַּמִּנְחָה כַּזַּיִת לְבוֹנָה, מְבֹאָר בַּתַּלְמוּד שֶׁאָמְנָם הַמִּנְחָה נִפְסְלָה, אוּלָם עֲדַיִן בְּיָדוֹ לְתַקְּנָהּ עַל יְדֵי שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה מִתּוֹכָהּ. וְרַק אִם הִקְרִיבָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתבמשנה שם. ובגמרא שם נתבאר שרק אם נתן עליה לבונה שחוקה שאין מציאות להוציא את כולה הרי המנחה נפסלה לעולמים ואין לה תקנה.    . וְאַזְהָרָה זוֹ הִנָּהּ אַזְהָרָה נִפְרֶדֶת מֵאַזְהָרַת "לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שֶׁמֶן" הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְלוֹקֶה עַל כָּל אַחַת מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

וְאִם לֹא עֵרֵב אֶת הַלְּבוֹנָה בַּמִּנְחָה, אֶלָּא נְתָנָהּ בְּתוֹךְ כְּלִי וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּנְחָה, אֵינוֹ עוֹבֵר בָּזֶה עַל אַזְהָרַת "לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה", וְהַמִּנְחָה לֹא נִפְסְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל גַּבֵּי אַזְהָרַת "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן"ראה כל זאת ברמב"ם שם.    .

רָמַז הַכָּתוּב – זֻהֲמַת הַחֵטְא

הַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה הִנָּם סַמְמָנִים חֲשׁוּבִים וִיקָרִים בְּיוֹתֵר, הַמְפָאֲרִים אֶת קָרְבַּן הַמִּנְחָה. הַמִּנְחָה לִכְשֶׁעַצְמָהּ לְלֹא אוֹתָם רְכִיבִים נִרְאֵית מְאֹד דַּלָּה וַעֲלוּבָה, חַסְרַת יֹפִי וּנְטוּלַת רֵיחַ. וְלֹא לְחִנָּם מָנְעָה הַתּוֹרָה נְתִינַת סַמְמָנִים אֵלּוּ בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאָדָם שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ בְּחֵטְא, נִטְּלָה מִמֶּנּוּ כָּל נֵזֶר וַעֲטָרָה, וְאָבַד מִמֶּנּוּ כָּל חֵן וְרֵיחַ שֶׁל קְדֻשָּׁהוראה בספר "עיר מקלט" לרבי דוד לידא זצ"ל שכתב שהשמן והלבונה מורים על הגדולה אשר בהם נמשחים המלכים והכהנים, וכן כפי שרואים אנו בחוש שהשמן צף ועולה תמיד כלפי מעלה, וכל זה אינו שייך בבעל העבירה.    .

בְּכָל אֶחָד וְאֶחָת מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁנֵי כֹּחוֹת הַמְחֻבָּרִים יַחַד: גּוּף וּנְשָׁמָה. וּלְכָל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם יֵשׁ אֶת הַתֹּאַר וְהַמַּרְאֶה שֶׁלּוֹ. יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָסֹן וְנָאֶה, אַךְ נִשְׁמָתוֹ מְכֹעֶרֶת וַחֲלוּשָׁה, וְיֵשׁ שֶׁגּוּפוֹ מַדִּיף נִיחוֹחוֹת עֲרֵבִים, אַךְ נִשְׁמָתוֹ סְרוּחָה וְדוֹחָה. הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְגָאֵל אָדָם בַּעֲבֵרָה, מִיָּד נִדְבֶּקֶת בּוֹ זֻהֲמַת הַחֵטְא וּמַפְסִידָה לוֹ אֶת צוּרָתוֹ וְאֶת צַלְמוֹ, עַד שֶׁמִּי שֶׁעֵינָיו קְדוֹשׁוֹת וְזַכּוֹת רוֹאֶה וּמְזַהֶה מִיָּד אֶת פְּגָמָיו וְאֶת עֲווֹנוֹתָיו עַל עַצְמוֹתָיווכמו שכתוב (יחזקאל ל"ב, כ"ז) "ותהי עוונותם על עצמותם". וכן פירש הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז' זיע"א את מאמר חז"ל (גיטין ב' ע"ב) "בפני נכתב ובפני נחתם" שעל פניו של האדם נכתבים ונחתמים כל עוונותיו.    .

יֹפִי אֲמִתִּי שַׁיָּךְ רַק אֵצֶל אָדָם הַפָּרוּשׁ מִן הַחֵטְא. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו"אימרת רב פפא בסוכה (מ"ט ע"ב).    . וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר "לַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"משלי ג', ל"ד.    , בִּהְיוֹת שֶׁהֶעָנָו מֻחְזָק הוּא שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, וְעַל כֵּן מֻכְתָּר הוּא בְּכֶתֶר הַחֵן. וּכְפִי שֶׁכִּנְּתָה הַתּוֹרָה אֶת יוֹסֵף הַצַּדִּיק "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"בראשית ל"ט, ו'.    , שֶׁיָּפְיוֹ הָרוּחָנִי הוּא זֶה שֶׁהִשְׁפִּיעַ גַּם עַל יָפְיוֹ הַגַּשְׁמִיראה בפירוש רש"י ז"ל שם.    . וְכָל מִי שֶׁחָכְמָה וְהַשְׂכֵּל בּוֹ פָּנָיו מְאִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו"קהלת ח', א'. וראה בפירוש המהרי"ץ שם.    . וּכְפִי שֶׁיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חָכְמַת הַנִּסְתָּר שֶׁבְּמִצְחוֹ שֶׁל הָאָדָם נִתָּן לְהַכִּיר בְּכָל מַעֲשָׂיו וַחֲטָאָיוראה למהרח"ו ז"ל בשער רוח הקודש (דרוש א', ב') מה שכתב מרבינו האריז"ל כי הרשעים קליפת החושך מכסה את נפשם ורוחם, ולכן אין עורם מאיר. וזוהי פנימיות הפסוק (משלי כ"ד) "נ"ר רשעים ידעך" – נ"ר ראשי תיבות נ'פש ר'וח, שהללו דועכים וכבויים אצל הרשע מחמת מעשיו הרעים. ועוד כתב שם באורך מענין חכמת הפרצוף, וכבוד אלקים הסתר דבר.    .

גַּם רֵיחוֹ שֶׁל הָאָדָם מֵעִיד עַל דַּרְגָּתוֹ הָרוּחָנִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'"ישעיה י"א, ג'. ומהרה"ק רבי שמואל מקמינקא זיע"א מובא שהרהורי עבירה יש להם אחיזה בריח החוטם, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק "לא תנאף" – לא תהנה אף. והרה"ק מברדיטשוב זיע"א היה אומר שבהריחו ריח הטבק היה מבריח הרהורי זימה מאנשים רבים.    , שֶׁבְּרֵיחוֹ שֶׁל הָאָדָם נִתָּן לְהַכִּיר אֶת חֲטָאָיו. כִּי מִשָּׁעָה שֶׁעוֹבֵר אָדָם עֲבֵרָה נִדְבֶּקֶת בּוֹ זֻהֲמָה נוֹרָאָה הַמַּדִּיפָה מִמֶּנּוּ רֵיחַ רַע הַנִּכָּר לְמִי שֶׁיִּרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ, וּמִי שֶׁתּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה בּוֹ זוֹכֶה שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן וְהַכֹּל מְבַקְּשִׁים לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ וּבְקוֹרָתוֹוראה מה שכתב המהרח"ו ז"ל בשער רוח הקודש (שם) שגם בהריח האדם את הבשמים יוכל להכיר איה מקום נשמתו ועוד דברים, ע"ש.    .

לוּ הָיָה הָאָדָם מֵבִין מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל עֲבֵרָה, וְאֶת הַהַשְׁלָכוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עַל בְּעָלֶיהָ, הָיָה חָרֵד וְיָרֵא עַד מְאֹד שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ. אֵין לְךָ יוֹתֵר שָׁפָל וּמָאוּס מֵאָדָם הָאָדוּק בַּעֲבֵרָה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת מַרְגִּישׁוֹת בְּסִרְחוֹנוֹ וְסוֹלְדוֹת וּמִתְרַחֲקוֹת מִמֶּנּוּ, כְּפִי שֶׁמּוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכְּלָבִים הַנּוֹבְחִים עַל הָאָדָם פְּעָמִים שֶׁזֶּה מֵחֲמַת הָעֲבֵרוֹת וְהַגַּאֲוָהשכן בשירה אומרים הכלבים "בואו נשתחווה ונכרעה", מה שמסמל על שפלות של הכלבים כלפי הבורא. ולכן בשעה שרואים הם אדם בעל גאווה נובחים עליו. ולכן ישנה סגולה לאדם שמתיירא מכלב נובח שירד על ברכיו, והטעם הוא הואיל ובכך מראה הכנעה וממילא הכלב ינוח מזעפו. וראה בספר "מלבוש לשבת ויו"ט" (פרשת וישב).    שֶׁבּוֹ, לָכֵן נוֹבְחִים וְצוֹעֲקִים לְעֶבְרוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָדָם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אֵינוֹ אוֹתוֹ אָדָם עִם עֲבֵרָה, אֶלָּא בְּרִיָּה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי, יֵשׁוּת חֲדָשָׁה בָּעוֹלָם.

עַל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא זַצוּקָ"ל מְסֻפָּר שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפַּעַם לְפַעַם לְגָלוּת לְכַפָּרַת עֲווֹנוֹתָיו (אֵילוּ עֲווֹנוֹת...), וְזֶה מִבְּלִי לְגַלּוֹת אֶת זֶהוּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה צֹרֶךְ שֶׁל מַמָּשׁ. וּבְאַחַת מִגָּלֻיּוֹתָיו הִגִּיעַ לָעִיר בֶּרְלִין שֶׁהָיְתָה בְּאוֹתָם יָמִים מֶרְכָּז גָּדוֹל לְתוֹרָה וְלַחֲכָמֶיהָ, אֶלָּא שֶׁרוּחַ הַמַּשְׂכִּילִים הֵחֵלָּה לְפַעֵם שָׁם וְנִסְּתָה לְקַעֲקֵעַ אֶת מוֹרֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל. וְאֶחָד מֵרָאשֵׁי הַמַּשְׂכִּילִים שֶׁהָיָה גַּם כֵּן רוֹפֵא בַּעַל שֵׁם עָרַךְ בְּדִיקוֹת בְּגוּפוֹת מֵתִים וְהוֹכִיחַ שֶׁיֶּשְׁנָהּ חָלִילָה טָעוּת בְּקַבָּלַת חֲזַ"ל שֶׁבְּגוּף הָאָדָם יֶשְׁנָם שְׁסָ"ה גִּידִים, בִּהְיוֹת שֶׁהוּא מָצָא בִּשְׁנֵי גּוּפוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רַק שׁס"ד גִּידִים. חַכְמֵי הָעִיר הֵשִׁיבוּ מִצִּדָּם שֶׁדִּבְרֵי חֲזַ"ל אֵינָם צְרִיכִים רְאָיוֹת וְכַנִּרְאֶה שֶׁהַמַּדָּע טוֹעֶה, אוּלָם תְּשׁוּבוֹת מֵעֵין אֵלּוּ לֹא סִפְּקוּ אֶת הַכּוֹפְרִים וְנוֹצְרָה אֲוִירָה עֲגוּמָה וַאֲפוּפָה עַל הַיְּהוּדִים.

הַגָּאוֹן בִּרְאוֹתוֹ אֶת כָּל זֹאת, חָשַׂף אֶת זֶהוּתוֹ וּבִקֵּשׁ לִבְחֹן אֶת הַגּוּפוֹת. וּמִשֶּׁרָאָה אֶת מְקוֹם הַגִּידִים הַחֲסֵרִים, בִּקֵּשׁ לָלֶכֶת וְלַחְקֹר אַחַר שְׁתֵּי הַגּוּפוֹת הַלָּלוּ אִם הָיָה הָאֶחָד בַּעַל תַּאֲות נִאוּף גָּדוֹל וְהַשֵּׁנִי בַּעַל גַּאֲוָה גָּדוֹל, וְאָכֵן כָּךְ נִמְצָא. וְהִסְבִּיר הַגָּאוֹן זַצַ"ל שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהִרְבּוּ וְדָשׁוּ בְּאוֹתָן הָעֲבֵרוֹת, לָכֵן אָבְדוּ מֵהֶם אוֹתָם גִּידִים הַשַּׁיָּכִים אֲלֵיהֶם. וְנַעֲשֶׂה רַעַשׁ וְקִדוֹשׁ שֵׁם שָׁמַיִם גָּדוֹל מֵהַדָּבָר. הָא לָמַדְתָּ, עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת עֲבֵרָה גַּם עַל מְצִיאוּת גּוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה אוֹמֵר בִּתְהִלִּים: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל"תהלים ז', ט"ז.    . מָה הַכַּוָּנָה? אֶלָּא אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה וְחוֹשֵׁב טוֹב, נִגְמָר, עָשִׂיתִי, מִכָּאן וָהָלְאָה דַּף חָדָשׁ. אֲבָל טָעוּת בְּיָדוֹ! כָּרִיתָ בּוֹר, וְדַע שֶׁהַבּוֹר הַזֶּה מְחַכֶּה לְהִזְדַּמְּנוּת שֶׁתִּפֹּל בּוֹ וְתִנָּזֵק. יֵשׁ בּוֹר גָּדוֹל, יֵשׁ בּוֹר קָטָן, אֲבָל לְהִנָּזֵק מִמֶּנּוּ אַתָּה תִּנָּזֵק וִיהִי מָה. כִּי מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הָיָה אָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהִרְוִיחַ מִמֶּנָּה, שֶׁיָּצָא שָׂמֵחַ מִמֶּנָּה. זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן עַד שֶׁיִּתְחָרֵט עַל הָרֶגַע בּוֹ הֶחְלִיט לַעֲשׂוֹתָהּ. וְיוֹתֵר מִזֶּה כּוֹתֵב בַּעַל הַ"זְּהַב שְׁבָא" שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵר אָדָם עֲבֵרָה, לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁלּוֹקֶה עָלֶיהָ בְּיִסּוּרִין קָשִׁים וּמָרִים, אֶלָּא מִיָּד נַעֲשֶׂה שַׁיָּךְ לַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁבָּאָה וּמְסַמֵּאת אֶת עֵינָיו וּמַטְעָה אוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ וּמַפִּילָה אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹת שְׁפָלִים וְנִדְחִים בְּיוֹתֵר, וְהַכֹּל מִכֹּחַ הָעֲבֵרָה שֶׁעָבַר וְנָפַל בָּהּ.

לְפִיכָךְ מָנְעָה הַתּוֹרָה אֶת הַחוֹטֵא מִלִּתֵּן בְּמִנְחָתוֹ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, לִרְמֹז לוֹ שֶׁבַּעַל עֲבֵרָה אֵינוֹ רָאוּי לְשׁוּם כָּבוֹד וְהַעֲרָכָה, וּלְשׁוּם נֵזֶר וַעֲטָרָה, וְגַם מַה שֶּׁכְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּטְּלוּ מִמֶּנּוּכמו שאמרו חז"ל (פסחים ס"ו ע"ב): על המתייהר ועל המתגאה שאם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.    . כִּי כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּמשלי ג', ל"ה.    , וּלְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּאמשלי ח', כ"א.    ,וּבְיַד הָאָדָם הָאֶפְשָׁרוּת לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים אוֹ חָלִילָה בְּדַרְכֵי מָוֶת, וְהַבּוֹחֵר יִבְחַר.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּמִּשְׁנָה נֶאֱמַר שֶׁהַנּוֹתֵן בְּמִנְחַת הַחוֹטֵא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

וְכָתְבוּ הַתּוֹסְפוֹת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּםראה תוספות (מנחות ס' ע"א) ד"ה "יכול".    ,שֶׁכָּל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁנָּתַן הַכֹּהֵן אֶת שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת נִפְרָדוֹת: בְּאַחַת שֶׁמֶן, וּבְאַחַת לְבוֹנָה. אֲבָל אִם נָתַן בְּמִנְחָה אַחַת גַּם שֶׁמֶן וְגַם לְבוֹנָה - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם הָרִאשׁוֹן מֵהֶם שֶׁנָּתַן בִּלְבַד, שֶׁכֵּן מִשֶּׁנָּתַן אֶת הָרִאשׁוֹן מִיָּד נִפְסְלָה הַמִּנְחָה, וּמִמֵּילָא הַשֵּׁנִי שֶׁנָּתַן לֹא נֶחְשָׁב לִנְתִינָה עַל מִנְחָה כְּשֵׁרָה וְלָכֵן פָּטוּר עָלָיו.

אוּלָם רַשִׁ"י זָ"ל כָּתַב שֶׁאֲפִלּוּ נָתַן שְׁנֵיהֶם בְּמִנְחָה אַחַת חַיָּב שְׁנַיִם, וְכֵן נִרְאֶה מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁכָּתַב "נָתַן וְהִקְרִיב לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ" מַשְׁמַע שֶׁחַיָּב שְׁנֵי לָאוִין אֲפִלּוּ בְּאֹפֶן שֶׁנָּתַן אֶת שְׁנֵיהֶם בְּמִנְחָה אַחַתוכן תמה בעל ה"משנה למלך" על דברי רבינו תם ונשאר בצריך עיון על דבריו. ולענ"ד נראה לומר שיסוד מחלוקתם תלוי במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל (מצוה קכ"ד בחלק "דרוש וחידוש") האם חיוב הלאו הוא בנתינה או בהקרבה: שלדעת הרמב"ם אין חיוב על הנתינה עצמה אלא בהקרבה. ואם כן שפיר יתחייב על שניהם שכן בשעת ההקרבה שהיא העיקר שניהם נמצאים במנחה (דאלת"ה אם כן מדוע יתחייב להרמב"ם אף על הראשון שנתן? והרי עוד בטרם שהקריב כבר נפסלה המנחה? אלא בעל כרחך שלהרמב"ם לא גרע שהמנחה נפסלה, כי עיקר הקפידה הינה על ההקרבה ולא על הנתינה). אולם רבינו תם סובר שהחיוב הולך על שעת הנתינה, וממילא בשעה שנתן את הראשון מיד נפסלה המנחה וחייב עליה, וממילא לא שייך להתחייב גם על הנתינה השניה, בהיות שבנתינה על מנחה פסולה לא חייבה התורה. ולדעת רש"י ז"ל על אף שכבר בנתינה מתחייב, מכל מקום יסבור שחייב על שניהם בהיות שסוף סוף נתן שניהם במנחה. כנלע"ד.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן "וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "עֵינֵי הָעֵדָה" לְרַבִּי אֵלִיָּהוּ הַכֹּהֵן הָאִיתְמָרִי זִיעָ"א שֶׁהֵבִיאפרשת בא, על הפסוק "ולא יתן".    שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה נִזְכְּרוּ הַמִּלִּים "וְלֹא יִתֵּן": "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית"שמות י"ב, כ"ג.    , "וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה"ויקרא ה', י"א.    , "וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה"במדבר ה', ט"ו.    .

וְעִנְיָנוֹ לְהוֹרוֹת לְעַם יִשְׂרָאֵל כִּי הַקָּבָּ"ה הוּא שׁוֹמֵר דַּלְתוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִתֵּן לַמַּשְׁחִית לְהִכָּנֵס אֶל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל לִנְגֹּף, וְעַל כֵּן אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִים הַמַּבְרִיחִים אֶת הַמַּזִּיקִים מִבָּתֵּיהֶם עַל יְדֵי הַקְטָרַת הַלְּבוֹנָה בְּבֵיתָם כְּפִי שֶׁנָּהוּג בְּקֶרֶב עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים, אֶלָּא שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה' וְלַה' הַיְשׁוּעָה. וְכָפַל הַכָּתוּב אֶת אַזְהָרַת "וְלֹא יִתֵּן" שְׁתֵּי פְּעָמִים: אַחַת בִּלְשׁוֹן זָכָר - כְּנֶגֶד סמא"ל הַזָּכָר, וְאַחַת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה - כְּנֶגֶד לילי"ת בַּת זוּגוֹ.

---

מצוה קכ"ז: דין המועל בהקדש

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כָּל יִשְׂרָאֵל מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא לִמְעֹל בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מִן הַהֶקְדֵּשׁ הַמְיֹעָד לַמִּזְבֵּחַ אוֹ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ אוֹ לַכֹּהֲנִים. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִדָּבָר מִקָּדְשֵׁי ה' בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה מַעַלכן מפורש בתורה (דברים י"ב, ז'): "לא תוכל לאכול" וכו'. ואי"ה במצוות תמ"ב – תמ"ט יבוארו פרטי הדברים ודיניהם ומקורותם.    . וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמָּעַל בִּשְׁגָגָה בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם לְהָבִיא קָרְבַּן מְעִילָה שֶׁהוּא אַיִל בְּשֹׁוִי שֶׁל שְׁנֵי סְלָעִים, וּלְשַׁלֵּם אֶת אֲשָׁמוֹ דְּהַיְנוּ כְּפִי מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וְהַחֹמֶשׁ הַזֶּה הוּא אֶחָד חֶלְקֵי אַרְבַּע מֵהַקֶּרֶן, כָּךְ שֶׁיַּחַד עִמּוֹ יִהְיוּ חֲמִשָּׁה חֲלָקִיםוכאמור דין זה אינו אלא במועל בשוגג, אבל המועל במזיד הרי זה לוקה ומשלם את הקרן בלבד. וראה כל זה ועוד ברמב"ם הלכות מעילה (פרק א').    .

לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד שֶׁתַּשְׁלוּם הַקֶּרֶן וַהֲבָאַת הַקָּרְבָּן הֵם הַמְעַכְּבִים אֶת כַּפָּרָתוֹ, אוּלָם הוֹסָפַת הַחֹמֶשׁ לַמְרוֹת שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה עִם כָּל זֹאת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַכַּפָּרָהכן מבואר בסוף בבא קמא (קי"א ע"א) ממה שכתוב "באיל האשם" – האיל (קרבן) והאשם (קרן) מעכבים, ואין החומש מעכב.    . וְכֵן לָמְדוּ שֶׁהַמַּקְרִיב אֶת קָרְבָּן מְעִילָתוֹ תְּחִלָּה וּלְאַחַר מִכֵּן מֵבִיא אֶת תַּשְׁלוּם אֲשָׁמוֹ לֹא יָצָא, אֶלָּא עָלָיו לְשַׁלֵּם אֶת חוֹבוֹ תְּחִלָּה וְרַק לְאַחַר מִכֵּן לְהַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹבגמרא (שם), וכן פסק ברמב"ם (שם הלכה ה'). וראה בהשגות הראב"ד מה שתמה על דברי הרמב"ם ובמהר"י קורקוס מה שיישבו בטוטו"ד, והובאו דבריו בכסף משנה שם.    .

עוֹד נִתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד שֶׁדַּוְקָא הַמּוֹעֵל וַדַּאי חַיָּב בְּקָרְבָּן וּבְתַשְׁלוּמִים, אֲבָל הַמִּסְתַּפֵּק בְּעַצְמוֹ אִם מָעַל בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם אוֹ לֹא מָעַל הֲרֵי זֶה פָּטוּר הֵן מִן הַקָּרְבָּן וְהֵן מֵהַתַּשְׁלוּמִיםמחלוקת רבי עקיבא וחכמים במשנה בכריתות (כ"ב ע"א), ונפסק כחכמים שפטור לגמרי.    . וְהַמִּתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵינוֹ מְבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – קֶרֶן נֶאֱמָנוּת

צִוּוּיִים רַבִּים צִוְּתָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, חֶלְקָם בְּקוּם וַעֲשֵׂה, וְחֶלְקָם בְּאַל תַּעֲשֶׂה, אוּלָם כָּאן הַתּוֹרָה מְצַוָּה לָאָדָם שֶׁכְּבָר מָעַל בְּקָדְשֵׁי ה' וְהִשְׁתַּמֵּשׁ אוֹ נָטַל דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הַבּוֹרֵא שֶׁיְּשִׁיבֵנוּ בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ מִמֶּנּוּ, וּבְכָךְ יְנֻקֶּה מֵאוֹתוֹ הֶעָווֹן וְיָשׁוּב הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ. וְלִכְאוֹרָה מַה הִרְוִיחָה הַתּוֹרָה בְּצִוּוּי זֶה? אִם לְכַפֵּר לוֹ עַל הֶעָווֹן – הֲרֵי יֵשׁ אֶת הַקָּרְבָּן אוֹתוֹ מְחֻיָּב הוּא לְהָבִיא לְכַפָּרָתוֹ, וְאִם כֵּן לָמָּה עָלָיו גַּם לְהוֹסִיף מַשֶּׁהוּ עַל מַה שֶּׁמָּעַל?

וּמַה שֶּׁנִּרְאֶה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הוּא שֶׁאָדָם שֶׁמָּעַל וּבָגַד בְּאֵמוּן הַזּוּלָת, וְעָבַר עַל דְּבָרוֹ וְעָשָׂה לוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כַּהֹגֶן, לֹא יוּכַל לְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ וּלְהַבִּיעַ אֶת חֲרָטָתוֹ וּבָזֶה לְהַחְזִיר אֶת הַמַּצָּב לְקַדְמוּתוֹ. שֶׁהֲרֵי סוֹף סוֹף רִחוּק וּפֵרוּד נַעֲשָׂה כָּאן, וְהַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּינֵיהֶם נִתְרוֹפֵף, וּמֵעַתָּה בְּנָקֵל לוֹ לָשׁוּב עַל טָעוּתוֹ וְלִמְעֹל בּוֹ בַּשֵּׁנִית. וּכְמָשָׁל לְמַסְמֵר הַתָּקוּעַ בַּקִּיר, וּבָא אֶחָד וְהוֹצִיאוֹ – אִם יָשׁוּב לְהַכְנִיס אֶת אוֹתוֹ הַמַּסְמֵר לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בָּרוּר לְכֻלָּנוּ שֶׁיְּהֵא רוֹפֵף וְחַלָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִרְחַק הַיּוֹם עַד שֶׁיִּפֹּל הַמַּסְמֵר מֵעַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁבְּעֵת הוֹצָאָתוֹ נוֹצַר פַּעַר וְרֶוַח בֵּין הַמַּסְמֵר לַחֹר. אִם כֵּן מַהִי תַּקָּנָתוֹ? שֶׁיִּקַּח מַסְמֵר גָּדוֹל יוֹתֵר וְיִנְעַץ בַּמָּקוֹם, וְזֶה וַדַּאי יִתָּקַע בְּחָזְקָה וְלֹא יֵצֵא בַּשֵּׁנִית אֶלָּא בְּכֹחַ גָּדוֹל. כָּךְ כַּאֲשֶׁר מָעַל אָדָם בַּקֳּדָשִׁים, וְנֶהֱנָה בְּאִסּוּר מִכְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ, גַּם אִם יִתְחָרֵט עַל כָּךְ וִיכַפֵּר בַּקָּרְבָּן עֲדַיִן בְּנָקֵל יוּכַל לָשׁוּב לְסוּרוֹ. לָכֵן הֻצְרַךְ שֶׁיַּחְזִיר יֶתֶר עַל מַה שֶּׁנָּטַל וְנֶהֱנָה, וּבָזֶה יְהַדֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר וְהַהַעֲרָכָה שֶׁלּוֹ כְּלַפֵּי הַקֳּדָשִׁים, וּמִכָּאן וָהָלְאָה יוּכַל לַעֲמֹד אֵיתָן וְלֹא לָשׁוּב עוֹד עַל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה.

חֲכָמֵינוּ זָ"ל לִמְּדוּנוּ אֶת הַכְּלָל "שָׁנָה וּפֵרֵשׁ קָשֶׁה מִכֻּלָּם"פסחים (מ"ט ע"ב). וראה בפירוש רש"י ז"ל שם שפירש בדרך קצת שונה.    . וְלִכְאוֹרָה לָמָּה? מַדּוּעַ? הֲרֵי הַהִגָּיוֹן אוֹמֵר לְהֵפֶךְ: שֶׁסּוֹף סוֹף יֵשׁ לוֹ יְסוֹדוֹת טוֹבִים, וְזִכְרוֹנוֹת נְעִימִים, וּמִסְתַּבֵּר הַדָּבָר שֶׁעוֹד יָשׁוּב בְּיוֹם מִן הַיָּמִים אֶל צוּר מַחֲצַבְתּוֹ? אִם כֵּן מַדּוּעַ כָּל כָּךְ הִתְיָאֲשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִזֶּה שֶׁהָיָה קָרוֹב לַה' וְנִתְרַחֵק? אֶלָּא גַּם זֶה מֵהַטַּעַם הָאָמוּר, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁכְּבָר נִתְרַחֵק פַּעַם אַחַת – מִכָּאן וָהָלְאָה לֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינָיו הַדָּבָר לְהִתְרַחֵק בַּשֵּׁנִית, וְגַם אִם יָשׁוּב - לֹא נִרְאֶה שֶׁיַּחְזִיק הַדָּבָר לִזְמַן רַב. לָכֵן גַּם כֵּן הִזְהִירוּנוּ שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ מִכָּאן וָהָלְאָה נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּראמרת רב הונא ביומא (פ"ו ע"ב).    – כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִתְרַגֵּל לַעֲבֹר וְלָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְרֶגֶשׁ הַחֲרָטָה וְהַמַּצְפּוּן קָהָה בְּלִבּוֹ, עַד שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ זֶה בְּסֵדֶר שׁוּב לַעֲבֹר, וְאֵין דָּבָר הַמְעַכְּבוֹ מִלַּחְטֹא. וּמִכָּאן יָצְאָה הַצְהָרַת הַתַּנָּא: כָּל הָאוֹמֵר אֶחְטָא וְאָשׁוּב אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָהמשנה ביומא (פ"ה ע"ב).    - כֵּיוָן שֶׁבְּטֶרֶם שֶׁחָטָאתָ עוֹד הָיְתָה בְּךָ הַיִּרְאָה מִן הַחֵטְא, רַק הֶאֱמַנְתָּ שֶׁמִּיָּד לְאַחַר מִכֵּן תָּשׁוּב, אַךְ בְּרֶגַע שֶׁיָּצָאתָ מִמְּחִצַּת הַבּוֹרֵא כְּבָר "נִשְׁתַּחְרֵר הַלַּחַץ" מִלִּבְּךָ, וְנָקֵל בְּיָדְךָ לְהַמְשִׁיךְ וְלָצֵאת עוֹד וְעוֹד, לָרֶדֶת מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי.

בְּמִצְוָה זוֹ הֶעֱנִיקָה לָנוּ הַתּוֹרָה אֶת הַפִּתְרוֹן לְמִי שֶׁכְּבָר שָׁנָה וּפֵרֵשׁ, לָזֶה שֶׁעָבַר וְשָׁנָה, לְאֶחָד שֶׁהָרֶגֶשׁ וְהַמַּצְפּוּן דָּהָה וְנֶעְלַם מִלִּבּוֹ. הֲכֵיצַד יְבַסֵּס אֶת תְּשׁוּבָתוֹ? מַה יַּעֲשֶׂה בְּכָל זֹאת כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם חֲזָרָתוֹ? אָז כְּמוֹ שֶׁבִּמְשַׁל הַמַּסְמֵר עָלָיו לָקַחַת מַסְמֵר גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, כָּךְ עַל זֶה הָאָדָם יִהְיֶה לְהוֹסִיף עַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה, וְלִטְמֹן אֶת עַצְמוֹ עָמֹק יוֹתֵר בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ, לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹדֶשׁ וּלְהַרְחִיב אֶת גְּבוּלוֹת הַקְּדֻשָּׁה, וְכָךְ הַקֶּשֶׁר הַגָּדוֹל וְהֶחָדָשׁ שֶׁיִּרְקֹם לוֹ עִם בּוֹרֵא עוֹלָם יוּכַל בע"ה לַעֲמֹד וּלְהִתְקַיֵּם לְאֹרֶךְ זְמַן.

כָּךְ הוּא הַדָּבָר גַּם בֵּין בְּנִי אָדָם. יֶשְׁנוֹ רֶגֶשׁ עָדִין וְעָמֹק הַנִּמְצָא בְּתוֹכְכֵי הָאָדָם הַנִּקְרָא "אֵמוּן". זֶהוּ הָרֶגֶשׁ שֶׁהָאָדָם שׁוֹמְרוֹ לְמִקְרִים מְיֻחָדִים, וְלַאֲנָשִׁים בּוֹדְדִים שֶׁהוֹכִיחוּ אֶת עַצְמָם וְרָכְשׁוּ מִמֶּנּוּ אֶת אֱמוּנוֹ בְּדָמִים מְרֻבִּים. אָדָם שֶׁנּוֹתֵן אֵמוּן בַּחֲבֵרוֹ – כָּמוֹהוּ כְּמִי שֶׁהִפְקִיד אֶת נִשְׁמָתוֹ בִּידֵי אוֹתוֹ נֶאֱמָן, וּבְיָדוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ, וְלָכֵן לֹא מְמַהֵר אָדָם לִיתֵן אֵמוּן בְּזוּלָתוֹ אֶלָּא לְאַחַר שֶׁנִּסָּהוּ כַּמָּה פְּעָמִים. מִמֵּילָא, אִם מָעַל אָדָם בֶּאֱמוּנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – לֹא יוּכַל לָשׁוּב וּלְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ כְּבַתְּחִלָּה. מִכָּאן וָהָלְאָה כְּבָר יִהְיֶה הַכֹּל שׁוֹנֶה. תָּמִיד יַחֲשֹׁד בּוֹ, לְעוֹלָם יַחְשֹׁש מִמֶּנּוּ, וְאִם בְּכָל זֹאת יַחְפֹּץ הַלָּה לָשׁוּב וְלִרְכֹּשׁ אֶת אֵמוּנוֹ – יִצְטָרֵךְ לְהוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים וּמַשְׁמָעוּתִיִּים בְּהַרְבֵּה יוֹתֵר.

מִבֵּין כָּל הַנִּבְרָאִים בָּחַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ לוֹ לְשָׁלִיחַ, לִמְתַוֵּךְ וּלְמוֹסֵר הַתּוֹרָה – מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה. וּבְוַדַּאי הִבָּחֲרוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְתַפְקִיד זֶה הָיְתָה כְּרוּכָה בְּסִבּוֹת רַבּוֹת, כְּגוֹן מִדּוֹתָיו הַנֶּאֱצָלוֹת וּמְסִירוּתוֹ הַמֻּפְלָאָה, אוּלָם אֶת עִקַּר סִבַּת הִבָּחֲרוּתוֹ גִּלָּנוּ הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא בְּאָמְרוֹ: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא"במדבר י"ב, ז'.    . בּוֹ אֲנִי בּוֹטֵחַ, עָלָיו אֲנִי סוֹמֵךְ, וְנֶאֱמָנוּתוֹ כְּלַפֵּי הִיא זוֹ שֶׁהִכְרִיעָה אֶת הַכַּף, וְהֶעֱנִיקָה לוֹ אֶת תֹּאַר "אִישׁ הָאֱלֹקִים", וְלֹא שׁוּם דָּבָר אַחֵר. מַה שֶׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ כַּמָּה חֲשׁוּבָה הִיא מִדַּת הַנֶּאֱמָנוּת בְּעֵינֵי בּוֹרֵא הָעוֹלָם.

גַּם הַהֲלָכָה מְיַחֶסֶת מִשְׁקָל נִכְבָּד לְמֻשַּׂג "נֶאֱמָנוּת". שֶׁסָּתַם אָדָם הֶאֱמִינָה בּוֹ הַתּוֹרָה בִּדְבַר אִסּוּרעל פי הכלל (גיטין ב' ע"ב) ש"עד אחד נאמן באיסורין", וראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן קכ"ז) מהם התנאים לנאמנותו.    , וְעַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָרדברים י"ט, ט"ו. וראה דיניהם בשלחן ערוך חושן משפט הלכות עדות.    , וְהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת עַל סְפִירַת יְמֵי טָהֳרָתָהּ וְעַל טְבִילָתָהּכן דרשו בתלמוד (כתובות ע"ב ע"א) מהפסוק (ויקרא ט"ו, כ"ח) "וספרה לה שבעת ימים" – לה לעצמה.    , אוּלָם בְּאִם נִתְפַּס אֶחָד מֵאֵלּוּ מְשַׁקֵּר וּמוֹעֵל בְּנֶאֱמָנוּתוֹ – מִיָּד אִבֵּד אֶת כֹּחַ נֶאֱמָנוּתוֹ, וְלֹא נַאֲמִין לוֹ בִּדְבָרָיו אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת חֲרָטָתוֹ וְאֶת נֶאֱמָנוּתוֹ יוֹתֵר מֵהָרָגִיל, בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה וּבְשִׁנּוּי הַמַּעֲשִׂים לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אוֹ שֶׁיָּבִיא הוֹכָחוֹת מוּצָקוֹת וּבְרוּרוֹת לִדְבָרָיו, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּבְסִפְרֵי הַהֲלָכָהראה שלחן ערוך חושן משפט (סימן ל"ד) ויורה דעה (סימן קפ"ה) ובאחרונים.    .

וְהִנֵּה אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתָנוּ אֶת כָּל זֹאת, נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁכְּדַאי לוֹ לָאָדָם לַחֲשֹׁב הֵיטֵב בְּטֶרֶם מוֹעֵל הוּא בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא הִפְקִיד בְּיָדֵינוּ אֶת הַדָּבָר הַיָּקָר לוֹ מִכֹּל – זוֹ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתֶיהָ, אָז כַּמָּה עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְעֹל בְּתַפְקִידֵנוּ זֶה וּלְשָׁמְרָהּ מִכָּל מִשְׁמָר, כִּי דַּי בִּמְעִילָה אַחַת וּכְבָר אָבְדָה נֶאֱמָנוּתֵנוּ כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵאוכפי שאמר בר קפרא (מדרש רבה דברים ד', ד'): אמר הקב"ה לאדם נרי (התורה) בידך ונרך (הנפש) בידי, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך, ואם אתה מכבה את נרי אני מכבה את נרך.    . וְכָךְ הוּא הַדָּבָר גַּם בְּקָדְשֵׁי הָאָדָם – שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְהִזָּהֵר וּלְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא לִמְעֹל בָּאֵמוּן שֶׁל חֲבֵרוֹ, ולא לְנַצֵּל אֶת הָאֵמוּן שֶׁנִּתָּן בּוֹ לְרָעַת זוּלָתוֹ, כִּוּוּן שֶׁאִם יְאַבְּדֶנּוּ יִהְיֶה לוֹ קָשֶׁה מְאֹד לָשׁוּב וְלִרְכֹּשׁ אֶת אֱמוּנוֹ מֵחָדָשׁ, מַה שֶּׁיִּדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹת וּנְצוּרוֹת.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּסֵפֶר "תַּקָּנַת עֶזְרָא"לרבי עזרא אלטשולר זצ"ל, בביאורו על היד החזקה להרמב"ם הלכות מעילה (פרק א' הלכה ג').    דָּן בְּמִקְרֶה שֶׁאָדָם נֶהֱנָה מִדְּבַר הֶקְדֵּשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֲרָיוּת, כְּגוֹן אָדָם שֶׁהִקְדִּישׁ קָרְבָּן וְהִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ שֶׁבְּאִם יֹאבַד אוֹ יָמוּת יָבִיא קָרְבָּן חָדָשׁ, וּלְאַחַר מִכֵּן בָּא אֶחָד וְאָכַל אֶת הַקָּרְבָּן שֶׁהֻקְדַּשׁ, וְחָזַר בְּעָלָיו וְהִקְדִּישׁ קָרְבָּן חָדָשׁ – הַאִם בְּכָל זֹאת יִתְחַיֵּב הַמּוֹעֵל קָרְבַּן מְעִילָה וְתַשְׁלוּם בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא מִכֵּיוָן שֶׁבְּפֹעַל הַהֶקְדֵּשׁ לֹא הִפְסִיד מְאוּמָה מִמֵּילָא לֹא יָחוּלוּ עָלָיו חִיּוּבִים אֵלּוּ?

וְכָתַב לְחַלֵּק בֵּין דָּבָר הַקָּדוֹש בִּקְדֻשַּׁת הַגּוּף, לְבֵין דָּבָר הַקָּדוֹש בִּקְדֻשַּׁת דָּמִים: שֶׁבַּדָּבָר הַקָּדוֹש בִּקְדֻשַּׁת הַגּוּף מַמָּשׁ, כְּגוֹן הַמַּקְדִּישׁ קָרְבָּן מְסֻיָּם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וּבָא אֶחָד וְהִפְסִידוֹ, הֲרֵי שֶׁהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מָעַל בַּהֶקְדֵּשׁ לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הִפְסִידוֹ דָּבָר, וּמִמֵּילָא עַל אַף שֶׁיֵּשׁ אַחֲרָיוּת לַקָּרְבָּן בְּכָל זֹאת הֲרֵי זֶה מָעַל, וְחַיָּב קָרְבַּן מְעִילָה וְתַשְׁלוּמִים וְחֹמֶשׁ.

אוּלָם בְּדָבָר הַקָּדוֹש בִּקְדֻשַּׁת דָּמִים בִּלְבַד, כְּגוֹן הַמִּתְחַיֵּב סַךְ מְסֻיָּם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמְסָרוֹ, וּבָא אֶחָד וְהִפְסִידוֹ, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁאֵין בְּמָעוֹת אֵלּוּ דִּין מְעִילָה אֶלָּא אִם כֵּן נִפְסְדוּ וְנֶחְסְרוּ, אֲזַי בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרָיוּת לַדָּבָר וְיֵשׁ מִי שֶׁיְּשַׁלְּמָם לַהֶקְדֵּשׁ מִמֵּילָא לֹא נֶחְשָׁב שֶׁהִפְסִידָם לַהֶקְדֵּשׁ, וְלָכֵן לֹא נֶחְשָׁב שֶׁמָּעַל בַּהֶקְדֵּשׁ, וּמִמֵּילָא פָּטוּר מִקָּרְבָּן וּמֵחֹמֶשׁ, רַק אֶת הַקֶּרֶן יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִיםעיין שם שכתב כן גם בשם שו"ת עונג יום טוב (סימן כ"ו).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי הַחֹמֶשׁ עַל מְעִילָה בַּקֳּדָשִׁים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"בבאורו על מצוה זו.    שֶׁכָּתַב שֶׁעִקַּר תּוֹעֶלֶת עֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן וּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת הִנָּהּ לְתַקֵּן אֶת חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמִטַּעַם זֶה נִתְּנוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי הַבְּרִיאָה, וְדַוְקָא הַכֹּהֵן שֶׁהוּא הַמֻּבְחָר שֶׁבַּנִּבְרָאִים וְשָׁרְשׁוֹ הוּא מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד (מִמִּדַּת הַחֶסֶד) הוּא זֶה הָרָאוּי לַעֲסֹק בַּקֳּדָשִׁים הַלָּלוּ וְלֶאֱכֹל מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְאִלּוּ זָר הָאוֹכֵל מִן הַהֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַגְבִּיר אֶת חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּמַמְשִׁיכוֹ.

וְהִנֵּה בְּמַעֲשֵׂה חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשבתקוני הזוהר סוף תיקון י"ט. עיין שם באורך.    שֶׁנֶּחְסְרוּ אוֹתִיּוֹת י"ו מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, וְנוֹתְרוּ אוֹתִיּוֹת ה"ה. וּלְאַחַר מִכֵּן בְּחֵטְא הָעֵגֶל נִסְתַּלְּקָה גַּם כֵּן ה' הָרִאשׁוֹנָה, וְנוֹתְרָה ה' הָאַחֲרוֹנָה יְחִידָה וּבוֹדֵדָה. וְלָכֵן הַמּוֹעֵל בְּהֶקְדֵּשׁ נֶחְשָׁב לוֹ שֶׁפָּגַם בָּאוֹת ה' הָאַחֲרוֹנָה מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה, וְלָכֵן תִּקּוּנוֹ הוּא לְהָבִיא לַמִּקְדָּשׁ חֹמֶשׁ שֶׁהוּא כְּנֶגֶד אוֹת ה' מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁעַתָּה נֶחְסָר וְנִפְגָּם בִּמְעִילָתוֹ.

---

מצוה קכ"ח: קרבן אשם תלוי

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁאִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר בְּמֵזִיד עַל עֲבֵרוֹת מְסֻיָּמוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם חָטָא בְּאַחַת מֵהֶן בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאתראה מצוה קכ"א.    . וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁבְּאִם נִסְתַּפֵּק אָדָם אִם חָטָא בְּאֶחָד מֵהַחֲטָאִים הַלָּלוּ אֲזַי עָלָיו לְהָבִיא לַמִּקְדָּשׁ קָרְבָּן הַבָּא עַל הַסָּפֵק הַנִּקְרָא "אָשָׁם תָּלוּי" וְהוּא אַיִל תָּמִים. וְקָרְבָּן זֶה מְכַפֵּר לוֹ עַל הַסָּפֵק, וְתוֹלֶה לוֹ עַד שֶׁבְּאִם יוֹדֵעַ לוֹ שֶׁאָכֵן חָטָא אֲזַי יָבִיא חַטָּאתוֹכריתות (כ"ה ע"א) ורמב"ם הלכות שגגות (פרק ח' הלכה א').    .

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁלֹּא מִתְחַיֵּב אָדָם בְּקָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה שָׁם אִסּוּר קָבוּעַ, דְּהַיְנוּ שֶׁוַּדַּאי הָיָה בְּפָנָיו דְּבַר אִסּוּר רַק נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֶּאֱמֶת עֲשָׂאוֹ אוֹ לֹא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּהֵמָה: אַחַת שֻׁמָּן (הַמֻּתָּר) וְאַחַת חֵלֶב (הָאָסוּר), וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְהַשְּׁנִיָּה אָבְדָה, וּמְסֻפָּק בְּעַצְמוֹ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל. וְכֵן אִם הָיְתָה חֲתִיכַת חֵלֶב וַדַּאי וַאֲכָלָהּ, אֶלָּא שֶׁנִּסְתַּפֵּק אִם הָיָה בָּהּ שִׁעוּר כַּזַּיִת אוֹ לֹא. וְכֵן אִם הָיוּ אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ בַּבַּיִת וּבָעַל אַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת מִי. בְּכָל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי. אוּלָם אִם הָיְתָה רַק חֲתִיכָה אַחַת וַאֲכָלָהּ, וְנִסְתַּפֵּק אִם הָיְתָה שֶׁל חֵלֶב אוֹ שֶׁל שֻׁמָּן - אֲזַי אֵינוֹ חַיָּב קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אִסּוּר קָבוּעַכריתות (י"ז – י"ח) וברמב"ם שם (הלכה ב').    .

וְהַמִּתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה בַּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְעוֹבֵר וְאֵינוֹ מְבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַדִּינִים וְהָאֳפָנִים בָּהֶם יִתְחַיֵּב וְיִפָּטֵר מִקָּרְבָּן הֲרֵי הֵם מְבֹאָרִים בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה הלכות שגגות פרק ח'.    .

רָמַז הַכָּתוּב – בְּלִי שׁוּם סָפֵק

קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי הוּא קָרְבָּן הַבָּא עַל הַסָּפֵק, מַה שֶּׁיָּכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָנוּ כֵּיצַד הַתּוֹרָה מִתְיַחֶסֶת לִסְפֵקוֹת. יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם הַטּוֹעִים לַחֲשֹׁב שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ וַדַּאי אָסוּר – הֲרֵי הוּא מֻתָּר, וְאִם אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהוֹכִיחַ אֶת הָאִסּוּר בַּדָּבָר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר גָּמוּר. אוּלָם מֵחִיּוּב הֲבָאַת קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי אָנוּ לְמֵדִים שֶׁגַּם הַסָּפֵק הוּא סוּג שֶׁל חֵטְא וּפָגַם, וְעַל הָאָדָם לְכַפֵּר עָלָיו וּלְתַקְּנוֹ, מַה שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ וַדַּאי מֻתָּר – הֲרֵי הוּא אָסוּר, וְהַבָּא לְהַתִּירוֹ עָלָיו הַחִיּוּב לְהָבִיא רְאָיָה לְהֶתֵּרוֹואין כוונתנו מההיבט ההלכתי גרידא, שבו כבר דנו חכמי התלמוד, אלא המדובר כאן הוא מן ההיבט המוסרי ההשקפתי שבנושא, וכדלקמן.    .

יֶתֶר עַל כֵּן: בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מְבֹאָר שֶׁקָּרְבַּן חַטָּאת הַבָּא עַל הַוַּדַּאי עֶרְכּוֹ סֶלַע, וְאִלּוּ קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי הַבָּא עַל הַסָּפֵק עֶרְכּוֹ שְׁנֵי סְלָעִים, שֶׁהַתּוֹרָה הֶחְמִירָה בִּסְפֵק עֲבֵרָה יוֹתֵר מִבְּוַדַּאי עֲבֵרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אָדָם לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסָּפֵק וּלְחַפֵּשׂ לְעַצְמוֹ כָּל מִינֵי הֶתֵּרִים מְפֻקְפָּקִים. וְכָךְ כָּתַב רַבֵּנוּ יוֹנָה זָ"ל שֶׁזּוֹהִי עִקַּר הַיִּרְאָה לְהִזָּהֵר מִן הַסְּפֵקוֹת, שֶׁהִיא מְעִידָה עַל הָאָדָם שֶׁמַּעֲשָׂיו אֵינָם עַל דֶּרֶךְ הַהֶרְגֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ יִרְאַת חֵטְא אֲמִתִּיתראה בפירושו עמ"ס ברכות (ריש פרק א' בד"ה "והא"). ושם הביא על פי התלמוד שערך החטאת הוא אחד חלקי ארבעים ושמונה מהאשם. ע"ש.    . וְכֵן הֵבִיא הָרַמָ"א זָ"ל בְּהַגָּהוֹתָיו עַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְסימן תר"ג בהגהה.    שֶׁעַל סְפֵק עֲבֵרָה יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְעַכֵּב יוֹתֵר בִּתְשׁוּבָתוֹ, מַה שֶׁמְּלַמְּדֵנוּ אֵיזֶה עֵרֶךְ וַחֲשִׁיבוּת יֵשׁ לִסְפֵקוֹת וְכֵיצַד עָלֵינוּ לְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶן.

מִטַּעַם זֶה צִוּוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "הִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק"אמרת רבן גמליאל באבות (פרק א' משנה ט"ז).    . שֶׁכְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא אָסוּר – מַצְפּוּנוֹ מְיַסְּרוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַל כָּךְ, וְעוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וְיִתְחָרֵט וְיִצְטַעֵר עָלָיו וַיְבַקֵּשׁ לְתַקְּנוֹ. אוּלָם הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּטוּחַ שֶׁהוּא אָסוּר – מִפַּעַם לְפַעַם רַק תִּתְחַזֵּק בְּלִבּוֹ הַהַרְגָּשָׁה שֶׁהַדָּבָר הִנּוֹ מֻתָּר, וְתִרְחַק מִמֶּנּוּ הַחֲרָטָה וְהַתְּשׁוּבָה. וְלָכֵן נִצְטַוֵּינוּ לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק וְלֹא לַעֲמֹד בְּקִרְבָתוֹ בִּכְלָל, שֶׁמָּא יִפֹּל אָדָם בְּרִשְׁתּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד.

וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם בַּעֲבֵרָה, אֵינוֹ מְיַעֵץ לוֹ מִיָּד לַעֲבֹר עַל עֲבֵרָה מֻחְלֶטֶת, אֶלָּא מַתְחִיל לְהַעֲלוֹת בְּלִבּוֹ כָּל מִינֵי סְפֵקוֹת וּצְדָדִים לְהָקֵל: אוּלַי יֵשׁ מַתִּירִים, וְאוּלַי כָּרֶגַע לְךָ זֶה בְּגֶדֶר "צֹרֶךְ" וּ"פִקּוּחַ נֶפֶשׁ", וְאוּלַי בִּכְלָל אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן חָלִילָה, וְכָךְ הוֹלְכִים הַסְּפֵקוֹת וּמִתְגַּבְּרִים בְּלִבּוֹ עַד שֶׁמְּשַׁכְנְעוֹ לִפּוֹל בַּעֲבֵרָה. וְכָל כָּךְ גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לְהַכְנִיס בְּלֵב הָאָדָם סָפֵק עַד שֶׁאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ בָּרוּר כַּאֲחוֹתוֹ שֶׁאֲסוּרָה לוֹ יָכוֹל הוּא לִמְצֹא סִבּוֹת וּסְבָרוֹת לְהַתִּירוֹ. וְאָמַרְנוּ פַּעַם בס"ד שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ מַאֲמַר חֲזַ"ל "אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶל אִם כֵּן נִכְנֶסֶת בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת"אמרת ריש לקיש במסכת סוטה (ג' ע"א).    – דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר הוּא עַל כָּל דָּבָר "זֶה רוּחַ, אֲוִיר, שְׁטֻיּוֹת, אֵין בָּזֶה בְּעָיָה". אֶחָד שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ דְּבָרִים בִּרְצִינוּת וְאֵינוֹ מֵשִׂים אֶת לִבּוֹ לָחוּשׁ לְמַעֲשָׂיו, זֶהוּ הַדָּבָר הַגּוֹרֵם לְכָל הָעֲבֵרוֹת כֻּלָּן.

חֲכָמֵינוּ זָ"ל דּוֹרְשִׁים אֶת הַפָּסוּק "וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ"תהלים צ"א, י'.    – שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה בָּא מִן הַדֶּרֶךְברכות (נ"ה ע"ב).    . וּבֵאֵר רַשִׁ"י זָ"ל בַּמָּקוֹם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מוֹצֵא אֶת אִשְׁתּוֹ וַדַּאי נִדָּה – מֵבִין הוּא שֶׁהִיא אֲסוּרָה וּמַשְׁלִים עִם הַמְּצִיאוּת, וּמִמֵּילָא אֵין סַכָּנָה גְּדוֹלָה בְּדָבָר. אוּלָם כְּשֶׁהַדָּבָר נָתוּן בְּפָנָיו בְּסָפֵק הֲרֵי הוּא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל כָּךְ, וְיִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ וְאוֹמֵר לוֹ "טְהוֹרָה הִיא, וְעַל חִנָּם אַתָּה מוֹנֵעַ אֶת עַצְמְךָ" עכת"ד. וְהַדְּבָרִים תְּמוּהִים: הֲכֵיצַד יָכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁהִיא טְהוֹרָה וּמֻתֶּרֶת? הֲרֵי הַדָּבָר נָתוּן בְּסָפֵק? אֶלָּא כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁכָּךְ הִיא דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר לוֹמַר לָאָדָם שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ אָסוּר וַדַּאי – הֲרֵי הוּא מֻתָּר גָּמוּר, הֵפֶךְ דַּעַת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

וְכָךְ כָּתַב הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּצַוָּאָתוֹ לִבְנוֹ: בִּרְחוּ מִן הַסְּפֵקוֹת וְהַעֲמִידוּם בְּחֶזְקַת זוּלַתְכֶם. כִּי טְעִימַת הַדְּמַאי תָּבִיא לִנְגִיעַת הַוַּדַּאי, וְהַמְּעַט יֵהָפֵךְ לְהַרְבֵּה, וְהַנִּסְתָּר יֵהָפֵךְ לְנִגְלָה, עַד שֶׁיֻּחְזַק הָאָדָם בְּכָל הָעֲבֵרוֹת כֻּלָּן. לָכֵן הַקּוֹנֶה מֵהֶן אַל יִשְׂמַח, וְהַמּוֹכֵר מֵהֶן אַל יִתְאַבֵּל, וְהַסּוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן יֵבוֹשׁ בְּחַיָּיו וְיִכָּלֵם בְּמוֹתוֹ. עכתד"ק.

בֵּן נֶאֱמָן לְאָבִיו הוּא זֶה שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ?"בראשית כ"ז, י"ב.    אוּלַי יֵשׁ מַשֶּׁהוּ לֹא נָכוֹן בְּמַעֲשַׂי? אוּלַי לֹא נָהַגְתִּי כַּשּׁוּרָה? תָּמִיד מְעוֹרֵר הוּא סְפֵקוֹת וַחֲשָׁשׁוֹת עַל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מַרְדִּימָן וּמַעֲלִימָן. וּכְפִי שֶׁהוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל: "אֱהַב אֶת הַשֶּׁמָּא וּשְׂנָא אֶת הַמַּה בְּכָךְ"אמרת רבי חדקא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק א').    . תָּמִיד תַּחְשֹׁב בְּטֶרֶם כָּל מַעֲשֶׂה אוּלַי יֵשׁ בָּזֶה נִדְנוּד עֲבֵרָה? אוּלַי יֵשׁ מָקוֹם לַשְּׁאֵלָה? וְאַל תֹּאמַר עַל כָּל דְּבַר מָה יֵשׁ בָּזֶה? מַה כְּבָר אֲנִי עוֹשֶׂה? וְזוֹהִי הַדַּרְגָּה הַמְשֻׁבַּחַת בְּיוֹתֵר, שֶׁיְּהֵא הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד שֶׁמָּא יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֵׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּתלשון קדשו של רבינו הרמח"ל זיע"א בבאור דרך קנית הזהירות. וכמובן שכל האמור הוא באופן ובמינון ובזמן הנכון, ולא שיבוא לידי זהירות יתירה שתעבירו על דעתו, שכן אמר החכם "מכלל הזהירות שלא להזהר יותר מדאי". והדברים ידועים.    . עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ אִסּוּר אוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה – וַדַּאי שֶׁהַנְהָגַת הַתּוֹרָה הִיא לִפְרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ יָדְךָ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ שֶׁהַדָּבָר מֻתָּר כְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁהראה כתובות (מ"ו ע"א).    , וַאֲזַי תּוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ מִבְּלִי שׁוּם חֲשָׁשׁ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁאֵין אָדָם מִתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה אִסּוּר קָבוּעַ בַּמָּקוֹם (כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן הָיְתָה חֵלֶב, וּשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁאַחַת מֵהֶן אֲחוֹתוֹ וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ). וְנֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִיםמקור נידון זה הוא מהמשנה בכריתות (י"א ע"ב), שם לא נתבאר אם מדובר בשהיתה חתיכה אחת או שתים.    מָה הַדִּין בְּאֹפֶן שֶׁאָדָם אָכַל חֲתִיכָה יְחִידָה שֶׁהָיְתָה בְּפָנָיו, אֶלָּא שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִיד בְּפָנָיו שֶׁשֶּׁל חֵלֶב הָיְתָה, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁשֶּׁל שֻׁמָּן הָיְתָה, הַאִם נִתְחַיֵּב זֶה בְּקָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי אוֹ לֹא?

וְהִנֵּה בְּדַעַת רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מְבֹאָר שֶׁאֲפִלּוּ הָיְתָה חֲתִיכָה אַחַת בִּלְבַד רַק שֶׁהָעֵדִים מְעִידִים כָּל אֶחָד אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב שֶׁנִּקְבַּע הָאִסּוּר עַל פִּי עֵדוּתָם וּמִמֵּילָא חַיָּב בְּקָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּיכן נראה ברור מלשון קדשו בהלכות שגגות (פרק ח' הלכה ג'). וכן צידד ב"כסף משנה" על הרמב"ם שם.    .

אוּלָם הָרַאֲבַ"ד זָ"ל תָּמַהּ עַל דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם הַלָּלוּ הֵיכָן נִקְבָּע הָאִסּוּר בָּזֶה? הֲרֵי סוֹף סוֹף הָעֵדִים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, וּמִמֵּילָא נִשְׁאַר הַסָּפֵק אִם הָיְתָה זוֹ חֲתִיכַת חֵלֶב אוֹ שֻׁמָּן? לָכֵן פֵּרֵשׁ הָרַאֲבַ"ד שֶׁרַק בְּאֹפֶן שֶׁהָעֵד הָאֶחָד מְעִידוֹ שֶׁאָכַל חֲתִיכָה נוֹסֶפֶת עִם הַשֻּׁמָּן, וְהִיא הָיְתָה שֶׁל חֵלֶב, וְהָעֵד הַשֵּׁנִי מְעִידוֹ שֶׁרַק שֻׁמָּן אָכַל (שֶׁלֹּא מַכְחִישׁוֹ שֶׁהָיְתָה חֲתִיכָה נוֹסֶפֶת רַק טוֹעֵן שֶׁלֹּא אָכְלָה) - אֲזַי חַיָּב הָאוֹכֵל קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי. אֲבָל כְּשֶׁוַּדַּאי הָיְתָה חֲתִיכָה אַחַת רַק סָפֵק מִמָּה הָיְתָה אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּיכן צידד בספר "מחנה יהודה" על הרמב"ם. עיין שם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת הֲבָאַת קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּסֵפֶר "אֵשֶׁל אַבְרָהָם"לרבי אברהם טובייאנה זצ"ל, באור על תרי"ג מצוות.    לְבָאֵר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַצַּדִּיק מִכָּל מִשְׁמָר שֶׁלֹּא תָּבוֹא שׁוּם תַּקָּלָה עַל יָדוֹ, בִּהְיוֹתוֹ דָּבֵק בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם בִּתְמִידוּת. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶּחֶטְאוּ"שמות כ', י"ז.    – שֶׁבַּעֲבוּר יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לָכֵן לֹא תֶּחֶטְאוּ.

וְלָכֵן אָדָם שֶׁנָּפַל סָפֵק בְּדַעְתּוֹ אִם נִכְשַׁל בְּדָבָר אָסוּר הֲרֵי זֶה הַסָּפֵק עַצְמוֹ כְּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק שָׁלֵם, וְשֶׁנַּפְשׁוֹ אֵינָהּ מְטֹהָרָה דַּיָּהּ, שֶׁאִם כֵּן לֹא הָיָה נִכְנַס סָפֵק כָּל שֶׁהוּא בְּלִבּוֹ. אֶלָּא וַדַּאי שֶׁכְּבָר חָטָא כַּמָּה פְּעָמִים לִפְנֵי כֵן, וְלָכֵן נָפַל בְּיָדוֹ הַסָּפֵק הַזֶּה. וְלָכֵן הֶחְמִירָה בּוֹ הַתּוֹרָה לְהַצְרִיכוֹ קָרְבָּן עַל הַסָּפֵק, כֵּיוָן שֶׁעֶצֶם הַסָּפֵק כְּבָר מֵעִיד עַל חֶסְרוֹנוֹ וְקִלְקוּלוֹ.

---

מצוה קכ"ט: קרבן אשם ודאי

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְהָבִיא קָרְבָּן הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי עַל כָּל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַדְּבָרִים הַבָּאִים: א.מִי שֶׁהָיָה מָמוֹן יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ בִּגְזֵלָה אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בִּשְׁמִירָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְכִחֵשׁ בִּשְׁבוּעָה, וּלְאַחַר מִכֵּן הִתְחָרֵט וְהֵשִׁיב הַמָּמוֹן לִבְעָלָיוודווקא שהיה שוה פרוטה שיש בו דין השבון, כמבואר בבבא קמא (ק"ג ע"ב). ויתר דינו ראה ברמב"ם הלכות שגגות (פרק ט').    , ב.מִי שֶׁמָּעַל וְנֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג כַּנִּזְכָּר לְעֵילראה לעיל מצוה קכ"ז.    , ג.מִי שֶׁהָיָה נָזִיר וְנִטְמָא בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִידראה כל דיניו במסכת נזיר (מ"ד ע"ב) וברמב"ם הלכות נזירות (פרק ו').    , ד.מִי שֶׁהָיָה מְצֹרָע וְנִטְהַר מִצָּרַעְתּוֹויתר דיניו יבוארו אי"ה לקמן במצוה קע"ז. עיין שם.    , ה.מִי שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת הַמְיֹעֶדֶת לְאִישׁכריתות (ט'). וראה כל דיני ואופני החיוב והפטור ברמב"ם הלכות שגגות (פרק ט').    .

מִדִּינֵי הַקָּרְבָּן, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּוָּדַע לוֹ לָאָדָם חֶטְאוֹ תְּחִלָּה וְרַק אַחֵר כָּךְ יָבִיא קָרְבָּנוֹ, אֲבָל אִם הִקְרִיבוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע לוֹ חֶטְאוֹ וּלְאַחַר מִכֵּן נוֹדַע לוֹ חֶטְאוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹמחלוקת תנאים בכריתות (כ"ב ע"א) והובאה בפירוש רש"י ז"ל עמ"ס שבת (ע"א ע"ב), דלא כפירוש התוספות שם. ונפסק ברמב"ם בהלכות שגגות (פרק ט' הלכה י').    . וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּקָרְבָּן זֶה: הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכָל שְׁאָר עַם הָאָרֶץהוריות (ט') וברמב"ם שם.    . וְקָרְבָּנוֹ הוּא אַיִל הַשָׁוֶה שְׁתֵּי סְלָעִיםכמובא בפסוק, וראה בכריתות (כ"ב ע"ב).    .

וְאִם נִתְחַיֵּב אָדָם בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם בְּקָרְבָּן זֶה בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ הָאֳפָנִים וְעָבַר וְלֹא הֱבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – טָעוּת, טוֹעִים, טָעִיתִי

אַחַד הַתְּנָאִים בַּהֲבָאַת קָרְבָּן הָאָשָׁם וּבְתִקּוּן הָעֲבֵרָה הוּא הַכָּרַת הַחֵטְא. וּכְפִי שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם"ויקרא ה', כ"ג.    – שֶׁיַּכִּיר בְּעַצְמוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְיִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ לְהִתְוַדּוֹת כִּי חָטָא וְאָשֵׁםלשון רש"י ז"ל בפירושו עה"ת שם.    . כִּי בְּלִי שֶׁיָּבִין וְיַכִּיר אָדָם בַּמְּצִיאוּת שֶׁחָטָא וְשֶׁטָּעָה בְּדַרְכּוֹ, לֹא תִּתָּכֵן אֶצְלוֹ מְצִיאוּת שֶׁל תְּשׁוּבָה אוֹ שִׁנּוּי הַמַּעֲשִׂים.

אָדָם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה שׁוּם בְּעָיָה בְּמַעֲשָׂיו, וְנִרְאֶה הוּא בְּעֵינֵי עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁמֻּשְׁלָם וּמְתֻקָּן בְּדֵעוֹתָיו וּכְטַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת – רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה וְהַהִשְׁתַּנּוּת כִּרְחֹק הַשָּׁמַיִם מִן הָאָרֶץ, וְכִרְחֹק הַמִּזְרָח מִן הַמַּעֲרָב. כִּי כָּל מַה שֶּׁתֹּאמַר וְתָעִיר לוֹ יֵרָאֶה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא עָלָיו מְדַבְּרִים, וְלֹא כְּלַפָּיו הַדְּבָרִים מֻפְנִים, וְאֵין לוֹ מַה לְּנַסּוֹת לְהַפְנִים וְלִשְׁקֹל אֶת הַדְּבָרִים, כִּי כְּבָר מָנוּי וְגָמוּר אֶצְלוֹ שֶׁהוּא כְּבָר מְתֻקָּן.

לָכֵן בְּטֶרֶם הִסְכִּימָה הַתּוֹרָה לְדַבֵּר עַל כַּפָּרָה, בִּקְּשָׁה הִיא לְבָרֵר דָּבָר אֶחָד: הַאִם מֵבִין אַתָּה שֶׁאֵינְךָ בְּסֵדֶר? הַאִם מַכִּיר אַתָּה בְּטָעוּתְךָ? אִם לֹא – אָז אֵין לָנוּ מַה לְּדַבֵּר. כָּל קָרְבָּן שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יוֹעִיל לְךָ עַד שֶׁתָּבִין שֶׁאֵינְךָ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה – אָז נוּכַל לְדַבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַתִּקּוּן, אֲבָל לֹא לִפְנֵי כֵן.

כָּל אָדָם יָצָא לוֹ בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו לְהִפָּגַע מִמָּאן דְּהוּא. מִיָּדִיד אוֹ מִמַּכָּר, מִקָּרוֹב אוֹ מֵרָחוֹק, וּלְיָמִים בָּא הַלָּה לְפַיְּסוֹ. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים שֶׁבְּאוֹתוֹ שָׁלָב חָשׁוּב לָנוּ לְשָׁאֳלוֹ דָּבָר אֶחָד: הַמֵּבִין אַתָּה שֶׁפָּגַעְתָּ בִּי?! שֶׁנָּהַגְתָּ בִּי שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה?! שֶׁטָּעִיתָ בְּשִׁקּוּל דַּעְתְּךָ?! אִם לֹא – אָז עַל מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה? הֲרֵי מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ סְלִיחָה זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁמֵּבִין הוּא שֶׁטָּעָה, וּמִי שֶׁלֹּא מֵבִין שֶׁטָּעָה אָז עַל מַה לּוֹ לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה?! לֹא דַּי בַּשִּׁנּוּי הַמַּעֲשִׂים, לֹא מַסְפִּיק בִּפְתִיחַת דַּף חָדָשׁ, יֵשׁ צֹרֶךְ בְּהַכָּרַת הַטָּעוּת. וּבִלְעָדֶיהָ – לֹא יִרְחַק הַיּוֹם וּמְיֻדָּעֵנוּ יַחְזֹר שׁוּב עַל טָעוּתוֹ, וְאִם כֵּן מַה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם?

אָדָם הַמְבַקֵּשׁ לְפַיֵּס אֶת חֲבֵרוֹ עַל דָּבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ חַיָּב לָשֶׁבֶת וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ, לִבְחֹן אֶת מַעֲשָׂיו, לְאַתֵּר אֶת טָעוּתוֹ וּלְהִתְחָרֵט עָלֶיהָ. לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁתֶּאֱזֹר אֹמֶץ וּתְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ, אֵין בְּכָךְ תּוֹעֶלֶת שֶׁל מַמָּשׁ אִם לֹא הִכַּרְתָּ בְּטָעוּתְךָ. אִם רוֹצֶה אַתָּה בֶּאֱמֶת לְחַדֵּשׁ קֶשֶׁר יַצִּיב וְאֵיתָן עָלֶיךָ לְאַתֵּר אֶת הַטָּעוּת וּלְתַקְּנָהּ, וּבִלְעֲדֵי כֵּן זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן.

בְּנִי זוּג שֶׁנִּקְלְעוּ לִמְרִיבָה לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁיְּפַיְּסוּ זֶה אֶת זוֹ. עֲלֵיהֶם לָשֶׁבֶת וְלָדוּן עַל מָה הָרִיב, וְהֵיכָן הָיְתָה הַטָּעוּת, וְכֵיצַד יֵשׁ לְתַקְּנָהּ! וּבִלְעֲדֵי זֹאת לֹא יִרְחַק הַיּוֹם וְיִמְצְאוּ הֵם אֶת עַצְמָם בְּרִי?ב חָדָשׁ, עַל אוֹתָהּ הַמַּתְכֹּנֶת שֶׁל הָרִיב הַקּוֹדֵם. כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַמַּעֲשִׂים עוֹמֵד עַל הַכָּרַת הַטָּעוּת.

כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים גַּם בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם: אִם לֹא תָּבִין שֶׁאֵינְךָ בְּסֵדֶר, שֶׁמַּעֲשֶׂיךָ הֵם קָשִׁים וַחֲמוּרִים, כֵּיצַד תַּגִּיעַ לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת? הֲרֵי לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁ"אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶם"גיטין (מ"ג ע"א).    , כִּי רַק בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵבִין שֶׁהוּא נִכְשַׁל, וְנוֹתֵן אֶל לִבּוֹ בַּמֶּה לֹא הָיָה בְּסֵדֶר, רַק אָז הוּא יָכוֹל בֶּאֱמֶת לַעֲמֹד עַל הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה וְהַיְשָׁרָה. לָכֵן אֶחָד מִשְּׁלַבֵּי הַתְּשׁוּבָה הוּא הַוִּדּוּיראה ברמב"ם הלכות תשובה (פרק א', ב').    , כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת חֲטָאָיו בְּפִיו תִּתְבַּהֵר וְתִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַמְּצִיאוּת שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ. וּמִטַּעַם זֶה הַקָּבָּ"ה כָּל כָּךְ אוֹהֵב וּמְחַבֵּב אֶת שְׁבוּרֵי הַלֵּבכמו שכתוב בתהלים (ל"ד, י"ט) "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע". ופירש בעל המצודת דוד שזהו המכניע עצמו ושב ממעשיו.    , אֶת אֵלּוּ הַמַּרְגִּישִׁים תָּמִיד "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ"בראשית מ"ב, כ"א.    , כִּי אֵלּוּ קְרוֹבָה הִיא תַּקָּנָתָם וּתְשׁוּבָתָם, וּקְרוֹבָה יְשׁוּעָתָם לָבוֹא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֵלּוּ שֶׁכֵּסֶל עַל לִבָּםכמו שכתוב בתהלים (מ"ט, י"ד) "זה דרכם כסל למו" ודרש רבה שיודעים הרשעים שדרכם תובילם למיתה, אלא שחלב מכסה את לבם ומונעם מלהכיר ולהודות בטעותם.    , וְגַאֲוָתָם אֵינָהּ מַנַּחַת לָהֶם לְקַבֵּל אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁטָּעוּ בְּדַרְכָּם, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ"משלי ד', י"ט.    .

כָּל אָדָם מִטִּבְעוֹ אֵינוֹ אוֹהֵב לִטְעוֹת, וְיֶתֶר עַל כֵּן אֵינוֹ אוֹהֵב לְהוֹדוֹת עַל טָעוּת שֶׁעָשָׂה. אַךְ רַבּוֹתֵינוּ מְלַמְּדִים שֶׁאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהוֹדוֹת עַל טָעוּת, וְסָבוּר שֶׁאַף פַּעַם אֵינוֹ טוֹעֶה, סַכָּנָה גְּדוֹלָה מְרַחֶפֶת מֵעָלָיו וּמֵעַל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. כִּי גַּם אִם יִרְאֶה בְּעֵינָיו שֶׁטּוֹעֶה הוּא בְּדַרְכּוֹ עִם כָּל זֹאת יַמְשִׁיךְ בָּהּ, וְאַף יוֹלִיךְ אֲחֵרִים תְּמִימִים עִמּוֹ בִּכְדֵי לְהַצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ וְאֶת מַעֲשָׂיו. וְגַם כְּשֶׁיּוֹכִיחוּ לוֹ נֶאֱמָנָה שֶׁטָּעָה בְּמַעֲשָׂיו – מִיָּד יִמְצָא אֵיזֶה תֵּרוּץ לְהַצְדִּיק אֶת טָעוּתוֹ וְיַסְבִּיר לָמָּה לֹא הוּא הָאָשֵׁם בְּכָךְ. אָדָם שֶׁכָּזֶה קָשֶׁה מְאֹד לְשַׁנּוֹת, וְהַשְּׁהִיָּה בִּמְחִצָּתוֹ אֵינָהּ מֵהַדְּבָרִים הַנְּעִימִים, וְסִכּוּיָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה הֵם אַפְסִיִּים, בִּהְיוֹתוֹ שׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכֵחוֹתכפי שהביא הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ד' הלכה ב') שהשונא את התוכחות זהו אחד הדברים המעכבים מהאדם את התשובה.    .

דֻּגְמָא מֻפְלָאָה לַדָּבָר מָצִינוּ בַּנָּבִיא הַמְסַפֵּר עַל חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי, שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת אֶת יְרִיחוֹ לַמְרוֹת קִלְלַת יְהוֹשֻׁעַ "בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ". וּבֶאֱמֶת כְּבָר מִשֶׁהִנִּיחַ אֶת יְסוֹדוֹת הָעִיר קָבַר אֶת אֲבִירָם בְּכוֹרוֹ, וְכָךְ הָלַךְ וְקָבַר אֶת כָּל בָּנָיו ל"ע עַד שֶׁכְּשֶׁהִצִּיב אֶת דְּלָתוֹת הָעִיר קָבַר אֶת שְׂגוּב צְעִירוֹראה מלכים א' (סוף פרק ט"ז), וסנהדרין (קי"ג ע"א).    . וְהַמִּתְבּוֹנֵן יִתְמַהּ אֵיךְ לֹא חָזַר בּוֹ חִיאֵל? הֲרֵי רוֹאֶה אַתָּה בֶּעָלִיל שֶׁטָּעִיתָ וְשֶׁמְּשַׁלֵּם אַתָּה עַל כָּךְ בְּיֹקֶר, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ הַנָּבִיא? אֶלָּא כָּךְ הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמְּסָרֵב לְהַכִּיר בְּטָעוּתוֹ. גַּם יִרְאֶה בָּעֵינַיִם אֵיךְ עָתִיד הוּא לִפֹּל לַתְּהוֹם עִם כָּל זֹאת יַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹוראה בחז"ל שם שגם לאחר מכן כשעמד אליהו הנביא ז"ל וערך את הנסיון עם נביאי הבעל למי ידלק המזבח מאיליו, והלך שוב חיאל והתחבא תחת מזבח הבעל כדי להדליקו בסתר כאילו נדלק הוא מאיליו, וכל זה כדי לא להודות שטעה.    . וְה' יְזַכֵּנוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים, וּלְהַכִּיר בְּטָעֻיּוֹתֵינוּ, וּלְיַשֵּׁר נְתִיבוֹתֵינוּ לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ הוּבָא שֶׁטּוֹב לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת עוֹלָה וּמִנְחָה וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁםאורח חיים (סימן א' סעיף ה').    . וּבְשׁוּ"ת "לֵב חַיִּים"לרבי חיים פלאג'י זיע"א בחלק א' סימן י"ז.    דָּן הַאִם רַשַּׁאי אָדָם לוֹמַר לְאַחַר קְרִיאָה זוֹ "יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא זֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי קָרְבַּן עוֹלָה וּמִנְחָה וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁם"?

וְהִנֵּה בַּטּוּר כָּתַב לוֹמַר כֵּן עַל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הַנִּזְכָּרִים, מִלְּבַד עַל קָרְבַּן הָעוֹלָה, בִּהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ בָּא בִּנְדָבָהראה בטור אורח חיים (סימן א').    . אֲבָל לְאַחַר קְרִיאַת פָּרָשַׁת הָאָשָׁם יָכוֹל לוֹמַר, שֶׁכֵּן סוֹבֵר שֶׁהָאָשָׁם בָּא בִּנְדָבָהכן כתב הדמשק אליעזר בחידושיו למסכת חולין (מ"א ע"ב) בשיטת הטור. ובמהרש"ל עשה פשרה לומר בלשון תנאי, וראה ב"לב חיים" שם שדחה סברתו.    .

אוּלָם בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ פָּסַק שֶׁרַק לְאַחַר קְרִיאַת פָּרָשַׁת הָעוֹלָה וְהַמִּנְחָה וְהַשְּׁלָמִים יֹאמַר כֵּן, וְלֹא לְאַחַר פָּרָשַׁת הַחַטָּאת וְהָאָשָׁםראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן א' הלכה ז').    . וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁסּוֹבֵר שֶׁגַּם הָאָשָׁם אֵינוֹ בָּא בִּנְדָבָה. וְכֵן הֶעֱלוּ רוֹב הַפּוֹסְקִים לַהֲלָכָה, וְכֵן פָּסַק בְּשׁוּ"ת "לֵב חַיִּים" לְמַעֲשֶׂה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן קָרְבַּן הַאָשָׁם וּפְעֻלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשויקרא (דף כ"ז ע"ב).    שֶׁכָּתַב שֶׁהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מְשׁוּלָה לְיוֹנָה וְלָהּ שְׁנֵי כְּנָפַיִם שֶׁהֵן מִצְווֹת הָעֲשֵׂה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים, וְעַל יָדָן הַשְּׁכִינָה יְכוֹלָה לַעֲלוֹת וְלָצֵאת מִן הַגָּלוּת. אוּלָם מִצְווֹת הַלֹא תַּעֲשֶׂה בְּאִם יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּמַלְכֹּדֶת לַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה הַנֶּאֱחֶזֶת וְנִתְפֶּסֶת בָּהֶם, וְעַל יְדֵי כֵּן מַכְבִּידִים עַל כְּנָפֶיהָ וּמוֹנְעִים מִמֶּנָּה מִלַּעֲלוֹת וּלְהִתְיַחֵד עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִחוּד גָּמוּר. וְקָרְבַּן הָאָשָׁם שֶׁמֵּבִיא הָאָדָם הוּא הַשֹּׁחַד הַמְשַׁחְרֵר אֶת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהָעֲווֹנוֹת הַנֶּאֱחָזִים בָּהּ, וּמְאַפְשְׁרָהּ לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה.

---

מצוה ק"ל: השבת הגזל

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִגְזֹל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּראה לקמן מצוה רכ"ט בבאור אזהרה זו ודיניה.    . וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל מִי שֶׁעָבַר עַל אַזְהָרָה זוֹ וְגָזַל דָּבָר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל לִבְעָלֶיהָ.

בִּכְלַל הַמִּצְוָה, שֶׁיָּשִׁיב דַּוְקָא אֶת הַדָּבָר עַצְמוֹ שֶׁגָּזַל וְלֹא אֶת שָׁוְיוֹ, כָּל עוֹד הוּא קַיָּם וְנִתָּן לְהִשָּׁבוֹןכן למדו בתלמוד במסכת בבא קמא (ק"ב ע"א) ממה שהאריך הכתוב בלשון "אשר גזל" – ללמד שיחזיר את מה שגזל ממש.    . אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ כְּמוֹ שֶׁגְּזָלוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָבַד, אוֹ שֶׁגָּזַל עֵצִים וַחֲתָכָם, אוֹ שֶׁגָּזַל דְּבַר מַאֲכָל וַאֲכָלוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲזַי מִצְוָה לְהָשִׁיב אֶת שְׁוִי הַגְּזֵלָה וּבָזֶה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹבגמרא שם, ונפסק בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ש"ס סעיף א').    .

חִיּוּב הַשַּׁבָּת גְּזֵלָה אֵינוֹ אֶלָּא מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה, אֲבָל הַגּוֹזֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה עַל אַף שֶׁעָבַר עַל אִסּוּר גֶּזֶל מֵהַתּוֹרָה עִם כָּל זֹאת אֵינוֹ מְצֻוֶּה בַּהֲשָׁבָתָהּסנהדרין (נ"ז ע"א) ושלחן ערוך (שם סעיף ב'). וראה שם בדין גזלה שהיתה שוה פרוטה כשגזלה ולאחר מכן הוזלה לפחות משוה פרוטה או להיפך מה הדין.    . וּפְעָמִים שֶׁחַיָּב הוּא לָלֶכֶת לִמְקוֹם הַבְּעָלִים לַהֲשִׁיבָהּ, וּפְעָמִים שֶׁדַּיּוֹ בְּכָךְ שֶׁמּוֹדִיעָם לָבוֹא וּלְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּכן מבואר במסכת בבא קמא (ק"ג ע"א): שאם כפר הגזלן ונשבע שלא גזל ולאחר מכן שב והודה - יוליכנו אחריו אפילו למדי. אבל אם לא כפר בשבועה אזי הקלו על הגזלן שלא נעול דלת לפני שבים ופטרוהו מלילך אל הנגזל.    . וַאֲפִלּוּ הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלֶיהָ מִמֶּנָּה עִם כָּל זֹאת חַיָּב הוּא לַהֲשִׁיבָהּשלחן ערוך חושן משפט (סימן שס"א). וראה שם באילו אופנים כן משפיע יאוש הבעלים על השבת הגזלה.    .

לִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁמִּדִּין תּוֹרָה אָדָם שֶׁגָּזַל דָּבָר - כָּל שֶׁבַח שֶׁהִתְוַסֵּף בַּגְּזֵלָה הֲרֵי הוּא שֶׁל הַבְּעָלִים, לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנָּה. אוּלָם תַּקָּנַת חֲכָמֵינוּ זָ"ל, בִּכְדֵי לֹא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַשָּׁבִים, שֶׁהַמֵּשִׁיב גְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ יְחַשֵּׁב עִם הַבְּעָלִים בְּכַמָּה הִשְׁבִּיחָה וִיקַבֵּל הַשֶּׁבַח מִבַּעַל הַגְּזֵלָהגיטין (נ"ה ע"א). ודוקא מה שהשביחה לאחר יאוש, אבל מה שהשביחה לפני כן נשאר של הבעלים. ומה שהשביח הגזלן בגזלה הרי הוא של הגזלן בכל אופן. ראה כל זאת ועוד בשלחן ערוך חושן משפט (סימן שס"ב).    . כְּמוֹ כֵן תִּקְּנוּ שֶׁהַגּוֹזֵל קוֹרָה וּבְנָאָה בְּתוֹךְ קוֹרוֹת בֵּיתוֹ וְכָעֵת בָּא לַהֲשִׁיבָהּ שֶׁרַשַּׁאי הוּא לִיתֵן אֶת שָׁוְיָהּ בִּמְקוֹמָהּ בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְפָרֵק אֶת בֵּיתוֹמהטעם הנזכר לעיל. וראה בשלחן ערוך חושן משפט (ריש סימן ש"ס).    .

וּמִי שֶׁבְּיָדוֹ גְּזֵלָה שֶׁגָּזַל וְאֵינוֹ מְשִׁיבָהּ לִבְעָלֶיהָ הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה. וְיֶתֶר דִּינֵי הַהֲשָׁבָה מוּבָאִים בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות גזלה ואבדה.    וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְחושן משפט הלכות גזלה.    . עַיֵּן עֲלֵיהֶם.

רָמַז הַכָּתוּב – תַּקָּנַת הַשָּׁבִים

בְּחֵלֶק הַפְּשָׁט שֶׁל מִצְוָה זוֹ נִתְבָּאֵר שֶׁתַּקָּנוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל לְהָקֵל עַל הַגַּנָּב, עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. וּבִלְשׁוֹן חֲזַ"ל נִקְרָאוֹת תַּקָּנוֹת אֵלּוּ "תַּקָּנַת הַשָּׁבִים". וְכָל כָּךְ יִחֲסוּ חֲכָמִים חֲשִׁיבוּת לַדָּבָר, עַד שֶׁעָקְרוּ חֵלֶק מִדִּינֵי הַתּוֹרָה וּפָטְרוּ אֶת הַגַּנָּב מִצּוּרַת הַהֲשָׁבָה הַמֻּזְכֶּרֶת בַּתּוֹרָה, וְהִתִּירוּ לוֹ לְהָשִׁיב בִּדְרָכִים חִלּוּפִיּוֹת, וְעוֹד חִיְּבוּ אֶת הַנִּגְנָב לְשַׁלֵּם לַגַּנָּב פִּצּוּיִים שֶׁאֵינָם מְחֻיָּבִים עַל פִּי דִּין תּוֹרָה. וְכָל זֶה לָמָּה? מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים.

רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים רָאוּ בְּסִיּוּעַ לַזּוּלָת בְּתִקּוּן מַעֲשָׂיו כְּחוֹבָה מוּסָרִית גְּדוֹלָה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל. לֹא רַק הָרַבָּנִים מְחֻיָּבִים בַּדָּבָר, וְלֹא רַק בְּדִבּוּרִים וּבְשִׁכְנוּעִים. אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַף עַל חֶשְׁבּוֹן כַּסְפּוֹ הַפְּרָטִי – מֵחוֹבָתוֹ לְסַיֵּעַ לַזּוּלָת לְהִתְקָרֵב לַבּוֹרֵא וְלִדְבֹּק בָּאֱמֶת. כִּי כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, וְאִם חָתוּם אַתָּה בְּעַרְבוּת עַל פְּלוֹנִי וְהַלָּה פָּשַׁט אֶת הָרֶגֶל, בְּעַל כָּרְחֲךָ יִתְבְּעוּ מִמְּךָ אֶת חוֹבוֹ. וְכָל תֵּרוּצִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁל "אָמַרְתִּי לוֹ" וְ"הִזְהַרְתִּי אוֹתוֹ" לֹא יוֹעִילוּ לְךָ בַּדָּבָר, אַתָּה אֶת חוֹבוֹ תִּצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם. כָּךְ הוּא הַדָּבָר גַּם בְּחוֹבָתֵנוּ כְּלַפֵּי הַזּוּלָת, לַעֲמֹל וְלִטְרֹחַ בְּכָל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית לִפְתֹּחַ לָהֶם שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה וּלְסַיֵּעַ לָהֶם בַּדָּבָר.

וְכָךְ נֶאֱמַר בַּתַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי עַל הַפָּסוּק "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"דברים כ"ז, כ"ו.    – כָּל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לְהַחֲזִיק וְלֹא הֶחֱזִיק הֲרֵי הוּא בִּכְלַל אָרוּרירושלמי סוטה (פרק ד' הלכה ד').    . שֶׁאִם יֵשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתְךָ לְחַזֵּק אָדָם, לְעוֹרְרוֹ בִּתְשׁוּבָה, לְקָרְבוֹ לְתוֹרָה – חֲשֹׁב כַּמָּה נְפָשׁוֹת תְּלוּיוֹת בְּמַעֲשֶׂה זֶה: הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ, וּנְכָדָיו וְנִינָיו וְצֶאֱצָאָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת – כֻּלָּם עוֹמְדִים וּמְצַפִּים וּמְיַחֲלִים שֶׁתּוֹאִיל בְּטוּבְךָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ אֵלָיו וּלְהַעֲלוֹתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ. וְאִם חָלִילָה זִלְזַלְתָּ בַּדָּבָר, וְהִתְעַצַּלְתָּ מִלִּקְרֹא לוֹ לְשִׁעוּר תּוֹרָה אוֹ לִתְפִלָּה, אוֹ שֶׁהֶחְלַשְׁתָּ אֶת דַּעְתּוֹ וְרוּחוֹ וְחֶשְׁקוֹ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת – אוֹמֵר הַקָּבָּ"ה: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה!!!"בראשית ד', י'. וראה במדרש רבה שם שפירש "דמי" היינו כל זרעיותיו של הבל שהיו אמורים לבוא אחריו שבאו אל קין בטרוניה.    .

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָבֹא אָדָם וְיִטְעַן: "וְכִי מִי כְּבָר יִשְׁמַע לִי? וְכִי יֵשׁ בִּי אֶת הַכֵּלִים וְהַכִּשּׁוּרִים לְכָךְ?" עַל כָּךְ הֵשִׁיב הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל עַל פִּי דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים הַמְסַפְּרִים לָנוּ אוֹדוֹת אֶלְקָנָה אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹלֶה לָרֶגֶל לֹא הָיָה לָן אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְזֶה כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ וְיִשְׁאֲלוּהוּ הַסּוֹבְבִים לְהֵיכָן פָּנָיו מוּעָדוֹת, וְהָיָה מֵשִׁיב לָהֶם שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית ה' אֲשֶׁר בְּשִׁילֹה, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וּמַדּוּעַ לֹא תָּבוֹאוּ עִמִּי וְנֵלֵךְ יַחַד? וּמִיָּד הָיוּ עֵינֵיהֶם מְשַׁגְּרוֹת דְּמָעוֹת וּמִצְטָרְפִים עִמּוֹ, עַד שֶׁלְּאַחַר כַּמָּה שָׁנִים נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹלִים לָרֶגֶל בִּזְכוּתוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה: אֶלְקָנָה! אַתָּה הִכְרַעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת – אֲנִי מוֹצִיא מִמְּךָ בֵּן שֶׁיַּכְרִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת. וּבִזְכוּת זֹאת נוֹלַד לוֹ שְׁמוּאֵלראה כל זאת בילקוט שמואל א'.    . וְאִם נִתְבּוֹנֵן לְרֶגַע בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל אֶלְקָנָה נִוָּכַח שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ לְאֶלְקָנָה לֹא חֲסִידִים וְלֹא מוֹסָדוֹת, לֹא תַּקְצִיבִים וְלֹא תְּמִיכוֹת, לֹא כְּנָסִים וְלֹא מוֹדָעוֹת, וְעִם כָּל זֹאת זָכָה לְהַכְרִיעַ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל לְכַף זְכוּת! לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה גָּדוֹל הוּא כֹּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ בַּאֲשֶׁר הוּא.

וְיֵשׁ אֶת אֵלּוּ הַמְבַקְשִׁים לִפְטֹר אֶת עַצְמָם בִּטְעָנוֹת כְּמוֹ "נִסִּיתִי לְדַבֵּר, אֲבָל כַּמָּה אֶפְשָׁר לְנַדְנֵד?! כְּבָר לֹא נָעִים לִי לְשַׁכְנֵעַ!!" עַל כָּךְ אוֹמְרִים חֲזַ"ל צֵא וּלְמַד מֵרַבִּי פְּרֵידָא שֶׁשָּׁנָה לְתַלְמִידוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּעַם וְלֹא הֵבִין, חָזַר רַבִּי פְּרֵידָא וְשָׁנָה לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פְּעָמִים נוֹסָפוֹת וְהֵבִין. וְזָכָה עַל כָּךְ לְאַרְבַּע מֵאוֹת שְׁנוֹת חַיִּים נוֹסָפוֹת, וְשֶׁכָּל בְּנֵי דּוֹרוֹ זָכוּ לָעוֹלָם הַבָּאראה המעשה בערובין (נ"ד ע"ב).    . וְהִנֵּה לְאַחַר הָאַרְבַּע מֵאוֹת פַּעַם הָרִאשׁוֹנוֹת יָכֹל רַבִּי פְּרֵידָא לִטְעֹן "דַּי, מַסְפִּיק, הִתְאַמַּצְתִּי מֵעַל וּמֵעֵבֶר. כַּמָּה אֶפְשָׁר לְנַסּוֹת?!", אֲבָל רַבִּי פְּרֵידָא לֹא נָהַג כֵּן. הוּא חָזַר וְשָׁנָה וְ"נִדְנֵד" לְתַלְמִידוֹ עוֹד אַרְבַּע מֵאוֹת פַּעַם לַמְרוֹת שֶׁלֹּא חָשַׁב שֶׁיִּקְלֹט זֹאת, וְעַל כָּךְ זָכָה לְשָׂכָר עָצוּם שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ.

בִּכְלַל הַדְּבָרִים, שֶׁיְּהוּדִי הַבָּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אֶל חֵיק הַיַּהֲדוּת, שׂוּמָה עָלֵינוּ לְהָקֵל מֵעָלָיו עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּכְבַּד עָלָיו הָעֲבוֹדָה. וְלָכֵן כֹּחָא דְּהֶיתֵּירָא בַּהֲלָכָה הִנּוֹ כֹּחַ עָצוּם וְנִפְלָא שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה לְמוֹרֵי הַהוֹרָאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּמִקְרִים כְּגוֹן אֵלּוּ, לְהָקֵל מֵעַל הַשָּׁב עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן, וּלְהַנְעִים לוֹ אֶת קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ, עַד שֶׁיִּתְרַגֵּל בִּמְלָאכָה וְיוּכַל לְהוֹסִיף וּלְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ כְּפִי כֹּחוֹ וּרְצוֹנוֹ. אֲבָל וַדַּאי שֶׁבִּתְחִלַּת שׁוּבוֹ וְהִתְקָרְבוֹ אֵין לָנוּ לִנְהֹג עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ קָשָׁה וּמַחְמִירָה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה לְחַפֵּשׂ לְהָקֵל עָלָיו עַד כַּמָּה שֶׁהַתּוֹרָה מַרְשָׁה לָנוּ, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַשָּׁבִים.

גַּם אָדָם שֶׁחָטָא לְךָ וְנָהַג בְּךָ שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה, וּלְאַחַר זְמַן בָּא לְפַיֶּסְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתְךָ, צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קָשֶׁה לִרְצוֹתכן אמרו באבות (פרק ה' משנה י"א) שהקשה לרצות קרוב להקרא רשע, עיין שם.    , וְלֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹלכן הובא בהגהת הרמ"א על השלחן ערוך (אורח חיים סימן תר"ו) בשם המהרי"ל.    , אֶלָּא יִפְתַּח בְּפָנָיו שַׁעֲרֵי רַחֲמִים וְרָצוֹן. כִּי כְּמוֹ שֶׁהוּא טָעָה בְּמַעֲשָׂיו וּבְדִבּוּרוֹ כְּלַפֶּיךָ כָּךְ גַּם אַתָּה עָלוּל לִטְעוֹת בְּמַעֲשֶׂיךָ כְּלַפֵּי אֲחֵרִים, וּכְשֵׁם שֶׁהָיִיתָ חָפֵץ שֶׁיָּבִינוּ אֲחֵרִים אֶת טָעוּתְךָ וְאֶת חֲרָטָתְךָ וְיִמְחֲלוּ לְךָ כָּךְ עָלֶיךָ לְהָבִין וְלִמְחֹל לַזּוּלָת עַל מַעֲשֵׂיהֶם. וּבִזְכוּת זֹאת תִּזְכֶּה שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יַעֲבִירוּ גַּם לְךָ עַל כָּל פְּשָׁעֶיךָכמאמר רבא בראש השנה (י"ז ע"א) למי נושא הקב"ה עוון" למי שעובר על פשע.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ"ת "שְׁאִילַת יַעֲבֵ"ץ"סימן ע"ט.    לְרַבִּי יַעֲקֹב עֶמְדִין זַצַ"ל דָּן אוֹדוֹת אָדָם שֶׁהִרְבָּה לִגְזֹל וְכָעֵת הִתְעוֹרֵר לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְקַבֵּל דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֵשִׁיב עֲדַיִן אֶת גְּזֵלוֹתָיו הָרַבִּים, הַאִם נֶחְשָׁב הוּא כְּבָר לְבַעַל תְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְחֲלוּ עֲווֹנוֹתָיו אוֹ לֹא?

וְהֵשִׁיב בְּמֶתֶק לְשׁוֹנוֹ שֶׁהַכְּלָל הַנָּקוּט בְּיָדֵינוּ הוּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִטְבֹּל כְּשֶׁשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ. וּמִמֵּילָא אִם יֵשׁ בִּיכָלְתּוֹ שֶׁל זֶה לְהָשִׁיב אֶת גְּזֵלוֹתָיו, וְהַנִּגְזָלִים תּוֹבְעִים וְדוֹרְשִׁים אֶת דְּמֵיהֶם, וּבְכָל זֹאת הוּא מִתְמַהְמֵהַּ, הֲרֵי שֶׁכָּל תְּשׁוּבָתוֹ לֹא הוֹעִילָה לוֹ וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ וְלֹא נִמְחַל לוֹ מְאוּמָה מִגְּזֵלוֹתָיו. וְאַף הוֹסִיף שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לְנַדּוֹתוֹ עַל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ, אִם לֹא שֶׁרוֹאִים בֵּית הַדִּין שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לְקָרְבוֹ וּלְהָקֵל מֵעָלָיו אֶת הַדִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי הַשָּׁבִים.

וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הָאֶפְשָׁרוּת לְהָשִׁיב אֶת גְּזֵלוֹתָיו. אוּלָם אִם אֵין מָמוֹן בְּיָדוֹ לְהָשִׁיב - הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִמִּצְוַת הַהֲשָׁבָה, וּבְעֶצֶם חֲרָטָתוֹ וּתְשׁוּבָתוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ הֶעָווֹן, רַק יְבַקֵּשׁ אֶת מְחִילַת הַנִּגְזָל וִיפַיְסֶנּוּ, וְיִתְחַיֵּב לוֹ בִּשְׁטָר שֶׁאִם תַּשִּׂיג יָדוֹ מִיָּד יִפְרַע לוֹ אֶת חוֹבוֹ, וּבָזֶה נִמְחָל לוֹ אוֹתוֹ הֶעָווֹן. שֶׁלֹּא תָּבְעָה הַתּוֹרָה מֵהָאָדָם יוֹתֵר מִמַּה שֶּבִּיכָלְתּוֹ לְתַקֵּן וְלַעֲשׂוֹת.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חִיּוּב הֲשָׁבַת הַגְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּשַׁעַר הַפְּסוּקִים מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁכָּתַב שֶׁמִּי שֶׁגָּזַל אֶת חֲבֵרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמֵת מִבְּלִי לְהָשִׁיב הַגְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ, אֲזַי צָרִיךְ שֶׁיָּשׁוּב לָעוֹלָם הַזֶּה בְּגִלְגּוּל כְּדֵי לְהָשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל, כְּגוֹן שֶׁיַּעֲבֹד אֶצְלוֹ בְּאֹפֶן שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ רֶוַח יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמְּשַׁלֵּם לוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאבַד מָמוֹנוֹ וְהַלָּה יִמְצָאֶנּוּ קֹדֶם יֵאוּשׁ שֶׁל הַגַּזְלָן שֶׁאָז הַמָּמוֹן שַׁיָּךְ עַל פִּי דִּין לַגַּזְלָן, וּבָזֶה תִּקֵּן אֶת גְּזֵלָתוֹ.

וְעַל פִּי זֶה בֵּאֵר רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זַצוּקָ"לבספרו "בן יהוידע" על מסכת בבא קמא (קי"ט ע"א).    אֶת דְּרָשַׁת הַגְּמָרָא עַל הַפָּסוּק "כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ"איוב כ"ז, ח'.    – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא נֶחְלְקוּ: אֶחָד פֵּרֵשׁ נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, וְאֶחָד פֵּרֵשׁ נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל. וּבֵאֵר רַבֵּנוּ הָגרי"ח זִיעָ"א שֶׁמִּילַת "יֵשֶׁל" הִיא מִלְּשׁוֹן שׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם, שֶׁהוּא עִנְיַן יְצִיאָה וּמְשִׁיכָה, וְהַיְנוּ שֶׁהַקָּבָּ"ה מוֹשֵׁךְ נֶפֶשׁ הַגּוֹזֵל וְהַנִּגְזָל לָשׁוּב לָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהָשִׁיב הַגְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ.

וְכֵן זֶהוּ עֹמֶק דִּבְרֵי רַבִּי חֲמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בַּגְּמָרָאסנהדרין (ח' ע"א). ראה בבן יהוידע שם.    שֶׁאָמַר שֶׁדִּין הַנּוֹטֵל מָמוֹן מֵאֶחָד וְנוֹתְנוֹ לְמִשְׁנֵהוּ שֶׁלֹּא כְּדִין הֲרֵי זֶה מַטְרִיחַ אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִיר הַמָּמוֹן לִבְעָלָיו. וְלִּכְאוֹרָה מַה שַּׁיָּךְ אֵצֶל הַקָּבָּ"ה טֹרַח אוֹ יְגִיעָה? אֶלָּא שֶׁכָּל שִׁנּוּי וְהִפּוּךְ מִסִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם נִקְרָא בִּלְשׁוֹן "טֹרַח", וְהַנּוֹטֵל מָמוֹן מֵחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין הֲרֵי זֶה מַטְרִיחַ אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְשַׁנּוֹת מִסִּדְרֵי הַבְּרִיאָה וּלְהוֹרִיד אֶת נִשְׁמַת הַגַּזְלָן וְהַנִּגְזָל לָעוֹלָם הַזֶּה בַּשֵּׁנִית בִּכְדֵי לְהָשִׁיב הַגְּזֵלָה לִבְעָלֶיהָ. עכתד"ק.

---

מצוה קל"א: הרמת הדשן

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְפַנּוֹת אֶת הַדֶּשֶׁן הַמִּצְטַבֵּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מֵהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְכָךְ תִּדְלַק אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ יָפֶה, וְיִתְנָאֶה מְקוֹם הַהַקְרָבָה.

הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן וּפִנּוּיוֹ הָיְתָה נַעֲשֵׂית מִידֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ: בִּימוֹת הַחֹל מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וּבַמּוֹעֲדִים מִתְּחִלַּת הַשְׁלִישׁ הַאֶמְצָעִי שֶׁל הַלַּיְלָה, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָהיומא (כ' ע"א) וברמב"ם הלכות תמידין (פרק ב' הלכה י"א).    . תְּחִלָּה הָיָה הַכֹּהֵן הַמְיֹעָדראה בתלמוד (שם כ"ב ע"א) שבתחילה לא היו עורכים פייס (הגרלה) על כך אלא כל כהן השייך לבית האב המשרת היה רשאי להרים את הדשן. אולם בעקבות תקריות מסויימות שארעו בבית המקדש תיקנו חכמים לערוך פייס על הרמת הדשן.    טוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בְּגָדִים הַמְיֻחָדִים לְמִצְוָה זוֹבגדים הנקראים "בגדי הרמה", והיו פשוטים יותר משאר בגדי הכהונה. ובארו חכמינו ז"ל טעם הדבר שאין זה מכבוד המקום ברוך הוא לעבוד את שאר עבודות הכהונה בבגדים שבהם ניקה את המזבח.    , לְאַחַר מִכֵּן הָיָה נוֹטֵל מַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, שָׁם הָיָה נוֹטֵל מִן הָאֵפֶר שֶׁנֶּאֱכָל בְּיוֹתֵר בְּלֵב הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹרִידוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּמִזְרַח הַכֶּבֶשׁ בְּרִחוּק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִכֶּבֶשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא הָיָה מַשְׁלִיכוֹ בְּבִזָּיוֹן אֶלָּא בְּנַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד, שֶׁקְּדֻשָּׁה הָיְתָה בּוֹכן למדו בתמורה (ל"ד) מלשון הכתוב (ויקרא ו', ג') "ושמו" – שיניחנו בנחת.    , וּמִיָּד הָיָה הָאֵפֶר נִבְלַע בַּכֶּבֶשׁ בְּדֶרֶךְ נֵסיומא (כ' ע"א) ותמיד (כ"ח ע"ב) וברמב"ם הלכות תמידין.    . כָּךְ הָיָה נַעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם בְּטֶרֶם הֵחֵלּוּ הַכֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ.

בְּנוֹסָף עַל כָּךְ, כָּל כַּמָּה יָמִים כְּשֶׁהָיְתָה מִצְטַבֶּרֶת כַּמּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל אֵפֶר שֶׁנּוֹתַר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עַצְמוֹ, הָיוּ בָּאִים יֶתֶר הַכֹּהֲנִים הַחֲפֵצִים בְּמִצְוָה זוֹ, וּמְפַנִּים אֶת מִצְבּוֹר הַדֶּשֶׁן אֶל תּוֹךְ שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן שֶׁהָיָה מִחוּץ לָעִיר. וּמֵעוֹלָם לֹא נִתְעַצְּלוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁןתמיד (כ"ח ע"ב).    .

רָמַז הַכָּתוּב – הָיָה הוֹוֶה וְיִהְיֶה

קְדֻשָּׁה יְתֵרָה מְיַחֶסֶת הַתּוֹרָה לָאֵפֶר הַמִּצְטַבֵּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ הֶעֱנִיקָה מִצְוַת עֲשֵׂה מְיֻחֶדֶת לְאִסּוּפוֹ, הַמִּתְקַיֶּמֶת רַק לְאַחַר טְבִילָה בְּמִקְוֵה טָהֳרָה וּלְבִישַׁת בְּגָדִים מְיֻחָדִים לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע. גַּם עַל אֹפֶן הַנָּחָתוֹ שֶׁל הָאֵפֶר הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה שֶׁתִּהְיֶה בְּנַחַת וּבְיִרְאַת כָּבוֹד, וְאַף יִחֲדָהּ מָקוֹם מְיֻחָד לְיֶתֶר הָאֵפֶר שֶׁהִצְטַבֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא נֶאֱסַף וּשְׁמוֹ "שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן". בְּנוֹסָף עַל כָּךְ, מוּבָא בַּתַּלְמוּד שֶׁנֵּס גָּדוֹל הָיָה נַעֲשֶׂה מִידֵי יוֹם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּעֵת שֶׁהָיָה הַכֹּהֵן מֵבִיא אֶת חֹפֶן הַדֶּשֶׁן וּמַנִּיחוֹ עַל הַכֶּבֶשׂ, לְפֶתַע הָיָה הָאֵפֶר נִבְלָע בְּקַרְקַע הַמִּקְדָּשׁ בְּדֶרֶךְ נֵס.

כָּל זֹאת מַרְאֶה לָנוּ שֶׁחֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה הֶעֱנִיקָה הַתּוֹרָה לְאוֹתוֹ אֵפֶר, מַה שֶּׁדּוֹרֵש מֵאִתָּנוּ לַחְקֹר וּלְבָרֵר מַה יֵּשׁ כָּל כָּךְ לְכַבֵּד אֶת אוֹתוֹ אֵפֶר חֲסַר תּוֹעֶלֶת וְתַכְלִית, וְלִנְהֹג בּוֹ בְּמִשְׁנֵה זְהִירוּת וְלַעֲשׂוֹת עֲבוּרוֹ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים? הֲרֵי זֶה בְּסַךְ הַכֹּל קְצָת אֵפֶר וְלֹא שׁוּם דָּבָר אַחֵר?!

אֲבָל הַמִּתְבּוֹנֵן יִמְצָא בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁלֶּקַח גָּדוֹל וְחָכְמָה מֻפְלָאָה טָמַן לָנוּ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוָה זוֹ, לֶקַח לְחַיֵּינוּ וּלְכָל מַה שֶּׁסְּבִיבֵנוּ. כִּי טִבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא לְהִסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל כָּל דָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהוּא כָּרֶגַע: טוֹב אוֹ רַע, מוֹעִיל אוֹ מַזִּיק, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, מִבְּלִי לְהִתְיַחֵס לְמַה שֶּׁהוּא הָיָה אוֹ לְמַה שֶּׁהוּא יִהְיֶה. וּפְעָמִים רַבּוֹת שֶׁהִסְתַּכְּלוּת מֻטְעֵית זוֹ מַפְסִידָה וְהוֹרֶסֶת לָנוּ רַבּוֹת בְּמֶשֶׁךְ חַיֵּינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת. אָדָם שֶׁבֶּעָבָר הָיָה בַּעַל תַּפְקִיד חָשׁוּב, אוֹ בַּעַל סַמְכוּת מֻפְלָאָה, וְכָעֵת יָרַד מִגְּדֻלָּתוֹ - לֹא מִתְיַחֲסִים אָנוּ לַעֲבָרוֹ אֶלָּא לְמַה שֶּׁהוּא כָּרֶגַע. אָדָם שֶׁבֶּעָבָר הָיָה עָשִׁיר מֻפְלָג וּבַעַל צְדָקוֹת וְלַאַחֲרוֹנָה יָרַד מֵעָשְׁרוֹ – רוֹאִים אָנוּ אוֹתוֹ כְּכָל הָאָדָם. וְתַלְמִיד קָטָן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁאוּלַי יִהְיֶה גְּדוֹל הַדּוֹר הַבָּא אֵינֶנּוּ מְיַחֲסִים לוֹ חֲשִׁיבוּת מְיֻחֶדֶת לְעֵת עַתָּה.

אַךְ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְלַמַּדְתָּנוּ שֶׁגַּם הָאֵפֶר, שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת וְשׁוּם שִׁמּוּשׁ נוֹכְחִי לָאָדָם – יֵשׁ לִנְהֹג בּוֹ בְּיִרְאַת כָּבוֹד, עַל עֶצֶם הֱיוֹתוֹ קָרְבָּן לְשֶׁעָבַר. נָכוֹן שֶׁכָּעֵת אֵינוֹ כְּלוּם, אֲבָל פַּעַם הוּא הָיָה – אָז אַל תְּבַזֵּהוּ. וְכָךְ מָצִינוּ שֶׁהִזְהִיר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֶת בָּנָיו: הִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹברכות (ח' ע"ב) וסנהדרין (צ"ו ע"א).    שֶׁאָמְנָם כָּעֵת כְּבָר אֵינוֹ חָכָם, וְאוּלַי אֲפִלּוּ אַתֶּם יוֹדְעִים בְּפֹעַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אֲבָל בִּהְיוֹת שֶׁבֶּעָבָר הָיָה חָכָם – יֵשׁ לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדוֹ לֹא פָּחוֹת מִכָּל חָכָם אַחֵר. וּמִנַּיִן לָמַד זֹאת? מִלּוּחוֹת הַבְּרִית. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁצִּוָּה הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה לְתַקֵּן אָרוֹן מְכֻבָּד לְלוּחוֹת הַבְּרִית, צִוָּהוּ לְהָנִיחַ בּוֹ גַּם כֵּן אֶת שִׁבְרֵי הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. לַמְרוֹת שֶׁבַּסּוֹף נַעֲשׂוּ לוּחוֹת חֲדָשׁוֹת, מִכָּל מָקוֹם אֵין לְזַלְזֵל בָּרִאשׁוֹנוֹת.

חֲזַ"ל מְסַפְּרִים עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ כִּנְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, וּבְעִקְּבוֹת קַפְּדָנוּתוֹ עַל אֶחָד הַתַּלְמִידִים הֻחְלַט לְהַדִּיחוֹ מִתַּפְקִידוֹ וּלְמַנּוֹת אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בִּמְקוֹמוֹ, וְכֵן הָיָה. לְיָמִים פִּיֵּס רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶת אוֹתוֹ תַּלְמִיד, וְהָעָלְתָה הַבַּקָּשָׁה לְהָשִׁיב אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְתַפְקִידוֹ. אֶלָּא שֶׁכָּאן נִתְקְלוּ חַכְמֵי הַדּוֹר בִּבְעָיָה: לֹא לְהַחְזִיר אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל - זֶה לֹא הוֹגֵן כֵּיוָן שֶׁרָאוּי הוּא לְתַפְקִידוֹ, וּלְהוֹרִיד אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה – זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי כֵּיוָן שֶׁמַּעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִים, עַד שֶׁהֻחְלַט לְבַסּוֹף לְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם אֶת הַתַּפְקִיד, כַּמּוּבָא בְּתַלְמוּד כָּל הַמַּעֲשֶׂהראה ברכות (כ"ח ע"א).    .

וּמֵהַנְהָגָה זוֹ שֶׁל חֲזַ"ל רָאִינוּ לִלְמֹד בס"ד שֶׁגַּם בִּבְנֵי אָדָם קַיָּםהַכְּלָל שֶׁל "מַעֲלִים בְּקֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִים". שֶׁאִם רָגִיל אָדָם לְמַעֲמָד אוֹ לְהִתְיַחֲסוּת מְסֻיֶּמֶת, מוּטָל עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ לְסַפְּקָהּ לוֹ וְלֹא לְחַסְּרָהּ מִמֶּנּוּ. וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל אֶת הַפָּסוּק "גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם"ישעיה ג', י"ד.    –זֶה שֶׁרָגִיל לִיתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ וּפַעַם אַחַת לֹא נָתַן לוֹ, שֶׁנִּקְרָא גַּזְלָןאמרת רב הונא בברכות (ו' ע"ב).    . שֶׁהוֹאִיל וְרָגִיל הוּא לְקַבֵּל זֹאת מִמְּךָ, נַעֲשֶׂה הַדָּבָר בְּגֶדֶר חוֹבָה שֶׁלְּךָ כְּלַפָּיו וְאָסוּר לְךָ לְמָנְעָהּ מִמֶּנּוּ.

כָּךְ מְסַפְּרִים רַבּוֹתֵינוּ עַל רַבָּא שֶׁפַּעַם אַחַת הִגִּיעַ אֵלָיו עָנִי בֶּן טוֹבִים וּבִקְּשׁוֹ שֶׁיִּסְעֲדֵנוּ תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. הִתְפַּלֵּא רַבָּא עַל הַדְּרִישׁוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאוֹתוֹ עָנִי בְּיַחַס לְמַצָּבוֹ הַנּוֹכְחִי, וְסָבַר לְסָרֵב לְבַקָּשָׁתוֹ. אֶלָּא שֶׁלְּפֶתַע נִכְנְסָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּא לְאַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ, וּבְיָדָהּ: תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן! הֵבִין רַבָּא שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם שָׁלְחוּ זֹאת כְּדֵי לְלַמְּדוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהִתְיַחֵס גַּם לַעֲבָרוֹ וּלְהֶרְגֵּלָיו שֶׁל הָאָדָם, וּמִיָּד כִּבְּדו לָשֶׁבֶת וְלֶאֱכֹל מֵאוֹתָם הַמַּטְעַמִּיםכתובות (ס"ז ע"ב).    . מַה שֶׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לְהִתְיַחֵס לֹא רַק לְמַצָּבוֹ הַנּוֹכְחִי שֶׁל הָאָדָם, אֶלָּא גַּם לַעֲבָרוֹ. יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם שֶׁחָווּ בַּעֲבָרָם חֲוָיוֹת מְסֻיָּמוֹת, אוֹ גָּדְלוּ בִּסְבִיבָה וּבְחֶבְרָה מְסֻיֶּמֶת, שֶׁהִשְׁפִּיעָה עַל טִבְעֵיהֶם לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְלָכֵן הֵם מִתְנַהֲגִים כַּיּוֹם כְּפִי שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים. וְגַם זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת לָנוּ לְעֵזֶר כְּדֵי לָדוּן אֶת הַזּוּלָת לְכַף זְכוּת, וּלְהָבִין אֶת הַשֵּׁנִי וּלְקַבְּלוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא וּלְכַבְּדוֹ כְּפִי טְבָעָיו וְהֶרְגֵּלָיו.

גַּם לֶעָתִיד יֶשְׁנָהּ חֲשִׁיבוּת רַבָּה בְּאֹפֶן הִתְיַחַסֵנוּ לְאָדָם אוֹ לְדָבָר. כָּךְ מְצַוִּים חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם"אבות פרק ד' משנה ג'.    . רְצוֹנָם לוֹמַר שֶׁגַּם אִם כָּעֵת נִרְאֶה לְךָ שֶׁאֵין בִּפְלוֹנִי שׁוּם צֹרֶךְ אוֹ תּוֹעֶלֶת – טָעוּת הִיא בְּיָדְךָ. פָּשׁוּט אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהִסְתַּכֵּל קָדִימָה, לִרְאוֹת אֶת הַנּוֹלָד, לָכֵן אַתָּה חוֹשֵׁב כֵּן. לֹא תּוּכַל לָדַעַת מָתַי תִּצְטָרֵךְ אוֹתוֹ וּמָתַי תְּהֵא תָּלוּי בִּידִידוּתוֹ וּבְעֶזְרָתוֹ. פְּעָמִים שֶׁאָדָם מֵקֵל רֹאשׁוֹ וּמְאַבֵּד קֶשֶׁר עִם פְּלוֹנִי, וּלְיָמִים נוֹכָח לָדַעַת שֶׁאוֹתוֹ אֶחָד נַעֲשֶׂה בַּעַל תַּפְקִיד חָשׁוּב שֶׁרַק הוּא בִּיכָלְתּוֹ לַעְזֹר לוֹ. לֹא חֲבָל?! וְכַמָּה פְּעָמִים אָדָם זוֹרֵק חֵפֶץ בְּמַחְשָׁבָה שֶׁ"אֶת זֶה אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶצְטָרֵךְ", וּבְדִיּוּק יוֹם לְמָחֳרָת נִצְרָךְ לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה בְּיוֹתֵר?! לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, לָכֵן גַּם אִם כָּעֵת הוּא נִרְאֶה כְּאֵינוֹ חָשׁוּב –הִזָּהֵר בּוֹ וְהַעֲרֵךְ אוֹתוֹ, שֶׁמִּי יוֹדֵעַ מַה יִּהְיֶה הָלְאָה.

וּמִטַּעַם זֶה הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ: "שְׁלֹשָׁה אֵין מִתְקַנְּאִים בָּהֶם: נָכְרִי קָטָן, נָחָשׁ קָטָן, וְתַלְמִיד קָטָן"פסחים (קי"ג ע"א). והכוונה שאין להתגרות בהם ולצער אותם על חנם.    . וְלָמָּה? הֲרֵי קְטַנִּים הֵם וּנְתוּנִים תַּחַת יָדִי וְשִׁפּוּטִי? אֶלָּא שֶׁעֲתִידִים הֵם לַעֲלוֹת וּלְהִתְגַּדֵּל, וַעֲלוּלִים לִנְקֹם בְּךָ בְּיוֹם מִן הַיָּמִיםכן פירש רש"י ז"ל שם.    . לָכֵן אַל תִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם עַכְשָׁו שֶׁהֵם קְטַנִּים וַחֲלוּשִׁים, אֶלָּא רְאֵה מֶה עָתִיד לִהְיוֹת עִמָּהֶם, וְתִפְעַל גַּם בְּהֶתְאֵם לְמַעֲמָדָם הָעֲתִידִי. וְכָל זֶה לָמַדְנוּ מִמִּשְׁנֵה הַזְּהִירוּת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לִנְהֹג בְּאֵפֶר הַקָּרְבָּנוֹת, עַל אַף שֶׁכָּרֶגַע אֵין בּוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת עֲבוּרֵנוּ. וְלוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָםדברים ל"ב, כ"ט.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

לְעֵיל נִתְבָּאֵר שֶׁהָאֵפֶר הַמּוּרָם מִידֵי יוֹם וּמֻנָּח עַל הַכֶּבֶשׂ הִנּוֹ קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמִּזְבֵּחַ, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. הַאִם גַּם הָאֵפֶר הַמּוּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ חוּצָה הָיָה אָסוּר בַּהֲנָאָה אוֹ לֹא?

כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיובהלכות תמידין ומוספין (פרק ב' הלכה ט"ו).    שֶׁהָאֵפֶר הַמּוּרָם מִן הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הוּא קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמִּזְבֵּחַ, וּמִמֵּילָא אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ כְּלָל וְעִקָּר, וְאַף לְאַחַר שֶׁהוּצָא מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן עֲדַיִן נִשְׁאַר הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ.

אוּלָם הָרַאֲבַ"ד זָ"ל בְּהַשָּׂגוֹתָיו עַל הָרַמְבַּ"ם שָׁם כָּתַב שֶׁרַק בָּאֵפֶר הַמּוּרָם וּמֻנָּח בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ יֵשׁ אִסּוּר הֲנָאָה, אוּלָם הָאֵפֶר שֶׁהָיָה מְפֻנֶּה עַל יְדֵי יֶתֶר הַכֹּהֲנִים אֶל מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם הֲרֵי שֶׁיָּצָא הָאֵפֶר לְחֻלִּין, וְאֵין בּוֹ יוֹתֵר דִּין מְעִילָה, וּמֻתָּר הוּא בַּהֲנָאָהוראה בכסף משנה בשם המהר"י קורקוס שביאר מחלוקתם על פי הגמרא בתמורה (ל"ד) ומחלוקת רב ור"י בפרק ב' דמעילה. ובמרכבת המשנה (שם) כתב שדברי המהר"י קורקוס מגומגמין ולכן ביאר מחלוקתם בדרך אחרת. עיין שם ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָעוֹלָהלרבי משה איסרליש זצ"ל (בחלק ב' פרק ה').    שֶׁבֵּאֵר שֶׁהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הָיְתָה פְּעֻלָּה הַמּוֹרָה עַל הִתְכַּלּוּת הַחֹמֶר וְאִבּוּדוֹ, מַה שֶּׁבָּא לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם וּלְהַזְכִּירוֹ כִּי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, וְשֶׁגּוּף הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְכַּלוֹת מִן הָעוֹלָם. וּמִטַּעַם זֶה הָיָה צָרִיךְ לְנֵס שֶׁהָאֵפֶר שֶׁהוּרַם מִן הַמִּזְבֵּחַ הָיָה נִבְלָע וְנֶעֱלָם בְּכֶבֶשׂ הַמִּזְבֵּחַ כַּנִּזְכָּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, מַה שֶּׁהָיָה מוֹרֶה עַל הַהִתְכַּלּוּת הַגְּמוּרָה, לָשׁוּב לְאַיִן כִּבְטֶרֶם הִתְהַוּוּתוֹ. וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן כָּל הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת הָיְתָה נַעֲשֵׂית בָּאוּלָם דַּוְקָא, שֶׁהוּא הַחֵלֶק הַחִיצוֹן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, לְהוֹרוֹת כִּי הַחֵלֶק הַגַּשְׁמִי וְהַחִיצוֹן שֶׁבָּאָדָם הֲוָיָתוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, וְלָכֵן סוֹפוֹ לָשׁוּב לְאָיִן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַחֵלֶק הָרוּחָנִי וְהַפְּנִימִי שֶׁבָּאָדָם, הוּא חֵלֶק הַנְּשָׁמָה שֶׁנֶּחְצַב מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה לְעוֹלָם, מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַתְמָדַת קִיּוּמָהּ.

---

מצוה קל"ב: הדלקת אש על המזבח

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אֶחָד מֵהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה שֶׁגַּחֶלֶת שֶׁל אֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם וְהִצִּיתָה אֶת הַמַּעֲרָכָהיומא (כ"א ע"ב) ורש"י שם. וראה שם מה היו תכונותיה ומעלותיה של אש זו במקדש הראשון ובמקדש השני.    . וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לַעֲרֹךְ עֵצִים בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּלְהַצִּית בָּהֶם אֵשׁ חֲדָשָׁה מִידֵי יוֹם בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת: הָאַחַת מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה שֶׁעָלֶיהָ מַקְרִיבִים אֶת קָרְבַּן הַתָּמִיד וְאֶת יֶתֶר קָרְבְּנוֹת הַיּוֹם, וְהַשְּׁנִיָּה מַעֲרָכָה קְטַנָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הָיוּ לוֹקְחִים אֵשׁ בְּמַחְתָּה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּכָל יוֹם, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין עָלֶיהָ כְּלוּם אֶלָּא לְקַיֵּם מִצְוַת "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ"יומא (מ"ג ע"ב) וברמב"ם הלכות תמידין ומוספין (פרק ב' הלכה ד').    .

לְצֹרֶךְ הַמַּעֲרָכָה הַגְּדוֹלָה הָיָה הַכֹּהֵן נוֹתֵן שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים בַּחֵלֶק הַמִּזְרָחִי שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ, כְּשֶׁקַצְווֹת הַגְּזָעִים מַגִּיעִים לַדֶּשֶׁן שֶׁבְּמֶרְכַּז הַמִּזְבֵּחַ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "תַּפּוּחַ". אֶת הַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה הָיָה עוֹרֵךְ מֵעֲצֵי תְּאֵנָה יָפִיםוראה מה שפירש רש"י בזבחים (נ"ח ע"א) טעם הדבר על פי אגדה שבעץ התאנה היתה תקנה לאדם הראשון לתפור ממנו מלבושים, ולכן לוקחים ממנו למזבח.    כְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית וּמְשׂוּכָה צָפוֹנָה אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל מָקוֹם שֶׁרוֹצֶה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַתמיד (כ"ט) וברמב"ם שם (הלכה ז' – ט').    .

עוֹד לִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לַכֹּהֵן לְהַצִּית אֶת הָאֵשׁ מִחוּץ לַמִּזְבֵּחַ, אֶלָּא עָלָיו לְהַצִּיתָהּ מִלְּכַתְּחִלָּה עַל הַמִּזְבֵּחַ עַצְמוֹ בִּלְבַדיומא (מ"ה ע"ב) וברמב"ם שם.    . וּמִצְוָה לְהַקְדִּים הַדְלָקַת הָאֵשׁ לַעֲרִיכַת הָעֵצִים בַּמִּזְבֵּחַכן דרשו בירושלמי יומא (ריש פרק ב'), והובא במשנה למלך כאן ובכסף משנה (פרק ד' מהלכות תמידין הלכה ה') בשם הריטב"א (וצ"ע אם הרמב"ם מסכים עם דבר זה להלכה, בהיות שלא הזכירו כלל).    . וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְנִמְנַע מִלְּהַצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד

חֲכָמֵינוּ זָ"ל מְעִידִים בַּתַּלְמוּד עַל שְׁנֵי נִסִּים גְּלוּיִים שֶׁהָיוּ בְּאֵשׁ הַמַּעֲרָכָה: הָאֶחָד – שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֶת הָאֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְהַשֵּׁנִי – שֶׁאֲפִלּוּ כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הֵזִיזוּ אֶת עֶשֶׁן הַמַּעֲרָכָה מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא הָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה בְּקַו יָשָׁר כְּלַפֵּי מַעֲלָהיומא כ"א ע"א, ומסכת אבות (פרק ה' משנה ה').    . וּמִשְּׁנֵי נִסִּים מֻפְלָאִים אֵלּוּ יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד שְׁנֵי יְסוֹדוֹת אֵיתָנִים וּמוּצָקִים בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, שֶׁמִּי שֶׁיִּזְכֶּה לִקְנוֹתָם וּלְקַיְּמָם וַדַּאי שֶׁעֲבוֹדַת ה' שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֻצְלַחַת וּרְצִינִית.

כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן גְּמִילוּת חֲסָדִים, לִמּוּד תּוֹרָה אוֹ שְׁאָר מִצְווֹת, הֲרֵי הוּא מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי חֲלָקִים: מַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה. כְּשֶׁהַמַּחְשָׁבָה הִיא הַפְּנִימִיּוּת וְהַ"נְּשָׁמָה" שֶׁבַּדָּבָר, וְהַמַּעֲשֶׂה הוּא הַחִיצוֹנִיּוֹת וְהַ"גּוּף" שֶׁבּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִתְקַיֵּם בְּלֹא גּוּף אוֹ בְּלֹא נְשָׁמָה, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲבוֹדַת ה' לְהִתְקַיֵּם בְּלֹא מַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה. רַק שִׁלּוּב אֲמִתִּי שֶׁל שְׁנֵיהֶם יַחַד הוּא זֶה שֶׁיּוֹצֵר אֶת הַשְּׁלֵמוּת שֶׁבְּמַעֲשִׂיםוכך נאמר בספר העיקרים (מאמר ד' פרק נ"א): האדם מורכב משני כחות הפכיים: כח החמרי וכח הרוחני, ואי אפשר שתושג השלימות האנושית אם לא בהיות תאום והסכמה ביניהם, שיתן כל אחד מהם את חלקו הראוי לו, ועל ידי כך יגיע לשלימות האמיתית. עכ"ל.    , וּמֵבִיא לִידֵי בִּטּוּי אֶת קִיּוּם הָרָצוֹן הָאֱלֹקִיוכפי שאמר החכם בספר הכוזרי (מאמר ה' אות כ"ז): מעשה בלעדי כוונה, או כוונה בלתי מעשה, תאבד התוחלת. עכ"ל.    .

עַל הַחֵלֶק הַפְּנִימִי שֶׁבָּאָדָם אָנוּ לְמֵדִים מֵאֵשׁ הַמַּעֲרָכָה, שֶׁכָּל גְּשָׁמִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹתָהּ, כָּךְ חוֹבַת הָאָדָם לִהְיוֹת חַי וְטָעוּן בִּרְצוֹנוֹת וּבַחֲשָׁקִים חִיּוּבִיִּים בְּכָל עֵת, לֹא מְשַׁנֶּה מַה קּוֹרֶה וּמָה הַמַּצָּב. אֵצֶל עוֹבֵד ה' לֹא קַיָּם מֻשָּׂג שֶׁל "מַצְּבֵי רוּחַ". לִפְעָמִים שָׂמֵחַ וְלִפְעָמִים עָצוּב, לִפְעָמִים חַם וְלִפְעָמִים קַר, יְהוּדִי זֶה לֹא הַמַכוֹן הַמֵטֵאוֹרוֹלוֹגִי וּמֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלוֹ אֵינוֹ אָמוּר לְהִתְחַלֵּף. גַּם יִסּוּרִין אוֹ קְשָׁיִים כָּאֵלּוּ אוֹ אֲחֵרִים ל"ע אֵינָם סִבָּה מֻצְדֶּקֶת לְאִבּוּד הַחֵשֶׁק וְהַהִתְלַהֲבוּת הַפְּנִימִית בְּלֵב הַמַּאֲמִין, כִּי מִי שֶׁהָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת בְּלִבּוֹ הִיא אֵשׁ שֶׁל מַעְלָה – כָּל גְּשָׁמִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יַצְלִיחוּ לְכַבּוֹתוֹ.

לֹא פַּעַם רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם הַקָּמִים בַּבֹּקֶר עִם אֶנֶרְגִיּוֹת טוֹבוֹת וּנְכוֹנוּת גְּדוֹלָה לַעֲשִׂיָּה חִיּוּבִית: קָם בְּעֵירָנוּת, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּכֹחַ וּבְכַוָּנָה, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. אֶלָּא שֶׁ"פַּנְצֵ'ר" אֶחָד בַּדֶּרֶךְ לַעֲבוֹדָה הוֹפֵךְ לוֹ אֶת כָּל הַמַּצַּב רוּחַ – מִישֶׁהוּ זָרַק לוֹ מִלָּה פּוֹגַעַת, אוֹ טָעוּת בִּתְפִלָּה הִצְרִיכָה אוֹתוֹ לַחְזֹר עַל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וּפִתְאוֹם אַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֶת כָּל הַיּוֹם הוּא "סוֹחֵב" כְּמוֹ אֵיזֶה סְמַרְטוּט, בְּלִי חֵשֶׁק וּבְלִי הִתְלַהֲבוּת. אֵיפֹה כָּל הַתָּכְנִיּוֹת? הֵיכָן הֵם כָּל הָרְצוֹנוֹת? הַכֹּל נָגוֹז וְנֶעְלַם בִּן רֶגַע וְהָיָה כָּל הָיָה. זוֹ לֹא אֵשׁ שֶׁל מַעְלָה! זוֹ לֹא פְּנִימִיּוּת אֲמִתִּית וְחֲזָקָה!

עֲבוֹדַת ה' אֲמִתִּית חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מֻצָּקָה וְאֵיתָנָה, מְיֻסֶּדֶת עַל רְצוֹנוֹת חֲזָקִים וּמְבֻסֶּסֶת עַל פְּנִימִיּוּת יַצִּיבָה. לֹא שֶׁכָּל יוֹמַיִם הוּא "בִּנְפִילָה" וּמְקַבֵּל "חֲלִישׁוּת הַדַּעַת" וְנִכְנַס לְ"בִלְבּוּלִים". עֶבֶד ה' הוּא תָּמִיד שָׂמֵחַ, תָּמִיד צוֹהֵל, מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה וּמִשְׁתּוֹקֵק בְּכָל עֵת לִזְכּוֹת בְּעוֹד מִצְוָה וּבְעוֹד מַעֲשֶׂה טוֹב. לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה יוֹם עָבַר עָלַי, וְכַמָּה כֶּסֶף יֵשׁ לִי בָּאַרְנָק, אֶת הָאֵשׁ שֶׁלִּי לֹא יַצְלִיחוּ לְכַבּוֹת. זוֹ אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִּכְבֶּה.

אָמְנָם דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר חָלוּשׁ, דּוֹר שֶׁהַחֹסֶן הַנַּפְשִׁי וְהָרִגְשִׁי שֶׁלּוֹ לוֹקֶה בְּחָסֵר, אִם בְּדוֹרוֹת קוֹדְמִים הַמֻּשָּׂג "יְרִידַת הַדּוֹרוֹת" הָיָה בְּחִינָה שֶׁל יְרִידָה בְּרָמָה וּבְדַרְגָּה, מֵאָדָם גָּדוֹל לָאָדָם קָטָן, הֲרֵי שֶׁבַּדּוֹר שֶׁלָּנוּ הַיְרִידָה הִיא מִצּוּרַת אָדָם לְגַמְרֵי. הָעוֹלָם פָּשׁוּט נֶאֱבַק לְאַבֵּד מֵהָאָדָם צוּרַת אָדָם, וּפְעָמִים רַבּוֹת שֶׁהוּא אַף מַצְלִיחַ. דֵּעוֹתֵיהֶם שֶׁל בְּנִי הָאָדָם מִשְׁתַּנּוֹת וּמִתְחַלְּפוֹת בְּכָל יוֹם, וּמַצַּב רוּחָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת עוֹלֶה וְיוֹרֵד כָּל הַזְּמַן כְּמוֹ הַדּוֹלָר. אֲבָל מִי שֶׁיִּרְאַת ה' בּוֹעֶרֶת בְּתוֹכוֹ וְאֵשׁ הַתּוֹרָה יוֹקֶדֶת בְּלִבּוֹ – אֵין סִבָּה שֶׁכָּל דָּבָר קָטָן יִשְׁבֹּר אֶת רוּחוֹ. לֹא הֶפְסֵד גַּשְׁמִי וְלֹא כִּשָּׁלוֹן רוּחָנִי הוּא זֶה שֶׁיְּרוֹקֵן לְךָ אֶת הָאֲוִיר. הֱיֵה יַצִּיב בְּדַרְכְּךָ, אֵיתָן בְּדֵעוֹתֶיךָ, וְלֹא כָּל לֵיצָן (אוֹ קַנַּאי...) שֶׁיִּמְתַּח בְּקוֹרַת עַל הָרוּחָנִיּוּת וְהַהַשְׁקָפָה שֶׁלְּךָ יַכְנִיס אוֹתְךָ לִסְפֵקוֹת וּלְבִלְבּוּלִים.

זוֹהִי אֵשׁ שֶׁל הַמַּעֲרָכָה, אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת-יָהּ. וְהַגַּם שֶׁעַל פִּי טֶבַע מַיִם אֲמוּרִים לִגְבֹּר עַל אֵשׁ וּלְכַבּוֹתָהּ, כָּאן הַמְדֻבָּר הוּא בָּאֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַגָּבוֹהַּ, עָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"שיר השירים ח', ז'. והמים מסמלים כידוע את המים הזידונים אלו היצרים והתאוות המבקשות לסחוף את האדם ולהטביעו בתוכן. וכפי שכתב בספר החרדים (דף ס' ע"ב): "העולם הזה הוא כדוגמת ים סוער, וצריך האדם לדמות בדעתו כאילו הוא שט בתוכו ומרים את ראשו למעלה, ליוצרו, ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזידונים, וישמר מן הגלים המבקשים לטרדו ולהטביעו". עכ"ל.    . וּמִי שֶׁזָּכָה שֶׁפְּנִימִיּוּתוֹ עוֹנָה לִתְנָאִים הַנַּ"ל, הֲרֵי שֶׁזָּכָה זֶה לַפְּנִימִיּוּת הָאֲמִתִּית.

וְעַל הַחֵלֶק הַחִיצוֹנִי שֶׁבָּאָדָם אָנוּ לְמֵדִים מֵעֶשֶׁן הַמַּעֲרָכָה, שֶׁכָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הֵזִיזוּהוּ מִיַּשְׁרוּתוֹ וְלֹא הֱסִיטוּ אוֹתוֹ מֵהַמַּסְלוּל בּוֹ הוּא אָמוּר לָלֶכֶת. עֶשֶׁן הַמַּעֲרָכָה הָיָה עוֹלֶה בְּקַו יָשָׁר כְּלַפֵּי מַעְלָה מִבְּלִי לְהִתְיַחֵס לְכָל הַתְּנָאִים הַסְּבִיבָתִיִּים שֶׁסְּבִיבוֹ. גַּם אִם זֶה לֹא נוֹחַ, וְגַם אִם זֶה קְצָת קָשֶׁה, אֲבָל אֲנִי אֶת שֶׁלִּי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת. וּרְגִילִים אָנוּ בַּכְּלָל שֶׁ"קָּשֶׁה יֵשׁ רַק בְּלֶחֶם, וְגַם אֶת זֶה אוֹכְלִים"! לֹא כָּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ מֵעָלֶיךָ צָרִיךְ לִשְׂרֹף וּלְבַטֵּל אוֹתְךָ מִלִּמּוּדְךָשכן הובא בתלמוד (סוכה כ"ח ע"א) על רבי יהונתן בן עוזיאל שבשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח מעליו מיד נשרף, ואמר מי שאמר שהיום בני אדם יושבים ללמוד וכל עוף שעובר מעליהם הלימוד מיד נשרף...    , וְלֹא כָּל רוּחַ שֶׁבָּאָה תַּעֲקֹר וְתַהֲפֹךְ אוֹתְךָ עַל פָּנֶיךָכפי שהובא במסכת אבות (פרק ג' משנה י"ז) שמי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובים אך שורשיו מועטים, שכל רוח שבאה עוקרתו והופכתו על פניו. מה שאין כן זה שמעשיו מרובים מחכמתו אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו. ולכך צריך כל אדם לשאוף ולעמול.    .

אַל תִּתְעַקֵּם בִּגְלַל אֲחֵרִים, אַל תְּשַׁנֶּה אֶת מַעֲשֶׂיךָ בִּשְׁבִיל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, זְכֹר שֶׁרוּחוֹת שׁוֹנוֹת מְנַשְּׁבוֹת בָּעוֹלָם בְּכָל עֵת: רוּחַ שֶׁל כְּפִירָה, וְרוּחַ שֶׁל יְצָרִים, רוּחַ שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן וְעוֹד, אֲבָל אַתָּה חַיָּב לְהַתְמִיד בְּדַרְכְּךָ וְלֹא לִפְנוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת. הַהַתְמָדָה בָּעֲשִׂיָּה הִיא מַפְתֵּחַ הַהַצְלָחָה, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב: "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי"במדבר כ"ח, ו'.    – רָצָה לוֹמַר שֶׁרַק עֲלִיָּה תְּמִידִית וּרְצוּפָה הִיא זוֹ שֶׁתְּבִיאֲךָ לַתּוֹרָה, לְהַר סִינַי. וּמִי שֶׁחָזָק וְאֵיתָן כְּמוֹ עַמּוּד הֶעָשָׁן שֶׁל הַמַּעֲרָכָה, וְאֵינוֹ נָסוֹג אוֹ מְשַׁנֶּה דַּרְכּוֹ מִפְּנֵי שׁוּם רוּחַ הַמְנַשֶּׁבֶת בָּעוֹלָם, הוּא זֶה שֶׁעֲבוֹדָתוֹ עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ וּלְרָצוֹן לִפְנֵי ה' כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּגֶדֶר מִצְווֹת "אֵשׁ תָּמִיד" עָלֶיהָ נִצְטַוֵּינוּ מַהִי כַּוָּנַת הַכָּתוּב:

לָדַעַת הָרא"ה זָ"ל בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא לְהַדְלִיק הָאֵשׁ מִידֵי יוֹם בַּבֹּקֶר וּבְבֵין הָעַרְבַּיִם בִּלְבַד. אָמְנָם אִם בֵּין לְבֵין כָּבְתָה הָאֵשׁ מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא אֵין שׁוּם חִיּוּב לַחְזֹר וּלְהַבְעִירָהּ שׁוּב, עַד לַפַּעַם הַבָּאָה. וּמַה שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה "אֵשׁ תָּמִיד" פֵּרוּשׁוֹ מִידֵי בֹּקֶר וְצָהֳרַיִם, בְּלִי הַפְסָקָה שֶׁל פַּעַם אַחַתוכמו שפירש רש"י ז"ל (שמות כ"ז, כ') במצוות "להעלות נר תמיד" שכל לילה ולילה קרוי תמיד, הוא הדין כאן.    . אֲבָל לֹא שֶׁהַבְּעֵרָה עַצְמָהּ תְּחֻיַּב כָּל הַזְּמַן בִּרְצִיפוּת.

אוּלָם בְּדַעַת רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל נִרְאֶה שֶׁסּוֹבֵר שֶׁהַמִּצְוָה הִיא שֶׁבְּכָל עֵת תִּהְיֶה הָאֵשׁ דְּלוּקָה עַל הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד בְּלֹא הֶפְסֵק, וּלְצֹרֶךְ כָּךְ יֵשׁ לְהַבְעִירָהּ בְּכָל יוֹם בֹּקֶר וּבֵין הָעַרְבַּיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּכְבֶּה. וְלָכֵן אִם לְרֶגַע אֶחָד כָּבְתָה הָאֵשׁ לְגַמְרֵי מִצְוָה לְהַדְלִיקָהּ שׁוּב, וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם אוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה. וְאִם לֹא הִדְלִיקוּהָ עָבְרוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָהכן נראה מלשון הזהב שלו בספר המצוות (עשין כ"ט) ובהלכותיו (תמידין מוספין פרק ב' הלכה א'). וכן למד בעל המנחת חינוך בדעת הרמב"ם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן אֵשׁ שֶׁל גָּבוֹהַּ וְאֵשׁ שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁהָיוּ בַּמִּזְבֵּחַ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּסֵפֶר "נַחֲלַת בִּנְיָמִין" שֶׁבְּעֵת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בָּאָה נִשְׁמַת הַחוֹטֵא עַצְמוֹ וְנִכְנֶסֶת בַּקָּרְבָּן וְנִשְׂרֶפֶת יַחַד עִמּוֹ וְעוֹלָה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה'. וְנִרְמָז בַּפָּסוּק "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – בְּמַקְרִיב הַקָּרְבָּן וְלֹא בַּמִּזְבֵּחַ. וּבִהְיוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא נִיצוֹץ קָדוֹשׁ חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, מִמֵּילָא אֵין זֶה כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה שֶׁתִּשְׁלֹט בָּהּ אֵשׁ שֶׁל הַהֶדְיוֹט, לָכֵן יוֹרֶדֶת אֵשׁ שֶׁל מַעֲלָה וְאוֹסֶפֶת אֶת הַנְּשָׁמָה אֶל שָׁרְשָׁהּ בַּמָּקוֹם הָעֶלְיוֹן. וְאִלּוּ הָאֵשׁ שֶׁל מַטָּה הָיְתָה שׂוֹרֶפֶת אֶת בְּשַׂר הַקָּרְבָּן עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה נִשְׂרָף עַל יְדֵי הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָהונרמז יפה גם כן בעקידת יצחק בה אמר יצחק לאברהם "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", רצה לומר הרי הבאת אש של ההדיוט, ואם כן ודאי בא אתה להקריב בהמה ולא אדם, אם כן הוא איה השה לעולה.    .

---

מצוה קל"ג: שלא לכבות האש שעל המזבח

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

בְּנוֹסָף לְמִצְוַת הָעֲשֵׂה שֶׁעַל הַכֹּהֲנִים לְהַצִּית אֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל בֹּקֶר, הֻזְהֲרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ הַמְּצוּיָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַאֲפִלּוּ כִּבָּה אָדָם גַּחֶלֶת אַחַת שֶׁעַל הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל אַזְהָרָה זוֹזבחים (צ"א ע"ב) ורמב"ם הלכות תמידין ומוספין (פרק ב' הלכה ו').    . וְאַף אִם עֲדַיִן לֹא הֻקְרְבוּ קָרְבָּנוֹת עַל הָאֵשׁ, אֶלָּא מִיָּד מִשֶׁהִדְלִיקוּהָ בָּא זֶה וְכִבָּהּ – עִם כָּל זֹאת עָבַר עַל אַזְהָרַת "לֹא תִכְבֶּה"כן כתב במנחת חינוך (מצוה קל"ג). עיין שם.   

עוֹד לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבִּכְלַל הָאַזְהָרָה שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוֹרִיד אֶת הָאֵשׁ מֵעַל מֵהַמִּזְבֵּחַ, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן כִּבָּהּ, גַּם זֶה עָבַר עַל אַזְהָרַת "לֹא תִכְבֶּה" וְחַיָּב מַלְקוֹת. אוּלָם אִם נָטַל מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ לְצֹרֶךְ דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן לְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת אוֹ לְהַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה, יוֹתֵר אֵינָהּ נִקְרֵאת "אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ", וְהַמְּכַבֶּה אוֹתָהּ בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה אֲפִלּוּ בְּעוֹדָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה פָּטוּרמחלוקת אביי ורבא ביומא (מ"ו ע"ב), ונפסק כרבא שאפילו כיבה על גבי המזבח פטור. והובא ברמב"ם (שם). וראה במנחת חינוך שכתב שנראה שמה שפטור היינו ממלקות, אבל איסור תורה יש בדבר, ועדיין נשאר בצ"ע על כך.    .

כְּמוֹכֵן, אִם בָּא אָדָם זָר אוֹ שְׁאָר פְּסוּלִים לַהַדְלָקָה וְהִדְלִיק אֵשׁ פְּסוּלָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – עַל אֵשׁ שֶׁכָּזוֹ לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרַת "לֹא תִכְבֶּה", וְהַמְכַבֶּה אוֹתָהּ לֹא עָבַר אִסּוּר, וְאַדְרַבָּה מִצְוָה לְכַבּוֹתָהּכן כתב במנחת חינוך (מצוה קל"ג). עיין שם.    .

וְכָל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁכִּבָּה אֶת אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹתוראה בפירוש רש"י עה"ת שכתב שהמכבה אש המערכה עובר בשני לאוין, בהיות שנכפלה האזהרה בתורה פעמיים, וכן הובא בסמ"ג. אולם ברמב"ם ובעוד ראשונים לא נזכר כן, וצ"ע להלכה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר

בְּבֵאוּר הַמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת דִּבַּרְנוּ בס"ד מִגֹּדֶל הַחֲשִׁיבוּת לְקַיֵּם אֶת הָאֵשׁ וְהַהִתְלַהֲבוּת דִּקְדֻשָּׁה בְּלִבֵּנוּ, וּלְחַזְּקָהּ וּלְיַצְּבָהּ. וּבְבֵאוּר מִצְוָה זוֹ נָבוֹא בְּעֶזְרַת ה' לְדַבֵּר עַל הֶבֵּט נוֹסָף בְּנוֹשֵׂא זֶה, בּוֹ לְצַעֲרֵנוּ נוֹפְלִים וְנִכְשָׁלִים לִפְעָמִים גַּם הַטּוֹבִים שֶׁבַּחֲבוּרָה, מֵחֹסֶר שִׂימַת לֵב כָּרָאוּי.

יָדוּעַ שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא לִשְׁאֹף לִהְיוֹת תָּמִיד גָּבוֹהַּ מֵעַל כֻּלָּם. אוֹהֵב הוּא לִהְיוֹת הַמְיֻחָד שֶׁבַּחֲבוּרָה, וְהַמֻּצְלָח שֶׁבַּבָּנִים, וְהַמֻּכְשֶׁרֶת שֶׁבַּבָּנוֹת. וְאָמְנָם טֶבַע זֶה יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ לוֹ לָאָדָם כְּסֻלַּם עֲלִיָּה לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁחָשַׁב לְעַצְמוֹ, בִּבְחִינַת "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה", אוּלָם פְּעָמִים שֶׁטֶּבַע זֶה מְעוֹרֵר בָּנוּ דַּוְקָא פְּעֻלָּה הֲפוּכָה, וְהִיא לְהוֹרִיד אֶת הַזּוּלָת וּלְהַשְׁפִּילוֹ לְכָל הַפָּחוֹת אֵלֵינוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹתֵר מֵאִתָּנוּ.

פְּעָמִים זֶה בָּא בְּאִיצְטְלָא שֶׁל "מַה הוּא מִתְנַהֵג שׁוֹנֶה מִכֻּלָּם? אָסוּר לָאָדָם לִפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר!", וּפְעָמִים זֶה בָּא בְּטַעֲנָה שֶׁל "לָמָּה לוֹ לְהַחְמִיר? כֹּחָא דְּהֶיתֵּירָא הוּא הֶעָדִיף", וּבְמִקְרִים יוֹתֵר חֲמוּרִים אַף נִשְׁמַע מִבְּנֵי אָדָם בִּטּוּיִים כְּמוֹ "זוֹ סְתָם הִתְלַהֲבוּת רִגְעִית וְקִיצוֹנִיּוּת מְיֻתֶּרֶת, הוּא פּוֹעֵל מִתּוֹךְ גַּאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת". אַךְ אִם נִתְבּוֹנֵן בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל הַ"מִּתְלוֹנֵן" הַזֶּה נְגַלֶּה בְּעֶצֶם שֶׁפָּשׁוּט קָשֶׁה לוֹ שֶׁיֶּשְׁנוֹ מִישֶׁהוּ טוֹב מִמֶּנּוּ, לָכֵן מִשְׁתַּמֵּשׁ הוּא בִּסְבָרָה שֶׁ"אָסוּר לִפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר", וּבִהְיוֹת אֵין לוֹ דַּי יִרְאַת שָׁמַיִם כְּדֵי לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, לָכֵן זוֹרֵק הוּא סִסְמָא שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵבִין כְּמוֹ "כֹּחָא דְּהֶיתֵּירָא עָדִיף", וּכְשֶׁכְּבָר מִיּוֹאָשׁ הוּא מִנִּסְיוֹנוֹתָיו וְרוֹאֶה אֶת הַשֵּׁנִי עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה בִּדְרָגוֹת נִשְׂגָּבוֹת – מַפְטִיר עָלָיו בְּשָׂפָה רָפָה שֶׁזֶּה סְתָם, וְרִגְעִי, וְלֹא בֶּאֱמֶת מִבִּפְנִים.

לָמָּה כָּל זֶה הִגִּיעַ? מַדּוּעַ מְיֻדָּעֵנוּ מִתְבַּטֵּא בְּזִלְזוּל שֶׁכָּזֶה? אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְעַלּוֹת כְּמוֹתוֹ? וְאוּלַי כִּי קָשֶׁה לוֹ לְהִתְנַתֵּק מֵאֹרַח הַחַיִּים הַמַּתִּירָנִי אֵלָיו הִתְרַגֵּל? וְכָאן מִתְעָרֶבֶת הַתּוֹרָה וּמַזְהֶרֶת: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ! לֹא תִכְבֶּה!"אַל תְּכַבֶּה לַשֵּׁנִי אֶת הָאֵשׁ שֶׁלּוֹ, אַל תַּחְלִישׁ אוֹתוֹ בְּמַה שֶּׁבָּנָה וְעָשָׂה לְעַצְמוֹ. אִם אַתָּה לֹא מְסֻגָּל לִהְיוֹת אָדוּק בְּמִצְווֹת כָּמוֹהוּ, אָז לָמָּה תְּזַלְזֵל בִּמְסִירוּת שֶׁלּוֹ עַל הַדָּבָר? וְאִם לְךָ אֵין יִרְאַת שָׁמַיִם כְּמוֹ אוֹתוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה, מַדּוּעַ תּוֹרִיד מֵעֶרְכּוֹ וְתָקֵל בְּמַעֲמָדוֹ? הוּא הֶחְלִיט לִהְיוֹת חַם, לִהְיוֹת בּוֹעֵר, אָז מַדּוּעַ תְּקָרֵר אֶת רוּחוֹ כַּעֲמָלֵק?

מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בַּתְּכָנִים שֶׁל כְּלֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בְּיָמֵינוּ קוֹלֵט תּוֹפָעָה מְאֹד מוּזָרָה: הַמִּגְזָר הַחֲרֵדִי מֻתְקָף עַל יָדָם שׁוּב וָשׁוּב לְלֹא הֶרֶף. מֶה עָשׂוּ לָכֶם אֵלֶּה? מַדּוּעַ אַתֶּם מְדַבְּרִים עֲלֵיהֶם סָרָה כָּל הַיּוֹם? עוֹשִׂים כַּתָּבוֹת אוֹדוֹת חוֹזְרִים בִּשְׁאֵלָה, וּמְפַרְסְמִים כִּשְׁלוֹנוֹת וּמֶחְדָּלִים בּוֹדְדִים שֶׁנִּמְצְאוּ תַּחַת יָדָם, אֵין לָכֶם דְּבָרִים מִשֶּׁלָּכֶם לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁאַתֶּם כָּל כָּךְ מִתְעַנְיְנִים בְּשׁוֹמְרֵי הַמִּצְווֹת? אַךְ הַתְּשׁוּבָה הִיא בְּרוּרָה כַּשֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם: פָּשׁוּט קָשֶׁה לָהֶם לְקַבֵּל שֶׁעוֹבְדֵי הֵ' הֵם סֵמֶל לְדֻגְמָא, הֵם אוֹת לְמוֹפֵת, הֵם מוֹדֶל לְחִקּוּי. הַמְּצִיאוּת שֶׁל גַּלֵּי הַחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה טוֹפַחַת עַל פְּנֵיהֶם וּמְעוֹרֶרֶת בְּתוֹךְ לִבָּם רִגְשׁוֹת נְחִיתוּת וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן, וְלָכֵן מְנַסִּים הֵם לְבַטְּלָם עַל יְדֵי תְּקִיפָה וְהַשְׁפָּלָה שֶׁל שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה.

וְכָךְ לְצַעֲרֵנוּ נִתָּן לִמְצֹא בָּרֹבֶד הָאִישִׁי וְהַחֶבְרָתִי, בּוֹ לֹא פַּעַם וְלֹא פַּעֲמַיִם אָדָם מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ מֻתְקָף עַל חֲזוּתוֹ הַדָּתִית, אוֹ עַל אֹרַח חַיָּיו הַשַּׁמְרָנִי, וְעַל הַחֲתֻנָּה הַצְּנוּעָה וְהַמֻּפְרֶדֶת שֶׁמִּתְכַּוֵּן הוּא לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אַל חֲשָׁשׁ יַקִּירִי! דַּע כִּי אַתָּה הוּא הַמְנַצֵּחַ בַּמַּעֲרָכָה, אַתָּה הוּא זֶה שֶׁנִּמְצָא עַל הַסּוּס. פָּשׁוּט הֵם קָשֶׁה לָהֶם לָלֶכֶת עַל אַרְבַּע וְלִרְאוֹת אוֹתְךָ רוֹכֵב בַּהֲנָאָה, לָכֵן מְנַסִּים הֵם לִמְשֹׁךְ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם לְמַטָּה. זֶה כָּל הַסִּפּוּר.

גַם בֵּין שׁוֹמְרֵי הַמִּצְווֹת עַצְמָם, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ, לְכָל זֶרֶם וּלְכָל קְבוּצָה יֵשׁ אֶת הַחִיּוּבִי וְהַיָּפֶה שֶׁבָּהּ. וְזֶה שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ וּבְהַשְׁקָפָה אַחֶרֶת – אֵינו אוֹמֵר שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹנִים מִמְּךָ פְּסוּלִים אוֹ חַסְרֵי מַעֲלָה. פְּלוֹנִי מַשְׁקִיעַ בַּעֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַתְּפִלָּה, וְאַלְמוֹנִי מִתְרַכֵּז בַּהֲלָכָה, וְהַהוּא כָּל חַיָּיו בַּעֲשִׂיַּת חֶסֶד, וְכֻלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים כֻּלָּם קְדוֹשִׁים. אֵינֶנּוּ חַיָּבִים לִנְהֹג כְּמִנְהָגָם, אַךְ גַּם אָסוּר לָנוּ לְזַלְזֵל בִּמְלַאכְתָּם.

וְאָנוּ, הַקּוֹרְאִים אֶת זֶה הַמַּאֲמָר, הַאִם לֹא נָהַגְנוּ אֵי פַּעַם כְּאוֹתָם אֲנָשִׁים? זִלְזַלְנוּ בַּזּוּלָת וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְהֶחְלַשְׁנוּ אוֹתוֹ בְּדֵעוֹת כּוֹזְבוֹת וּבִסְבָרוֹת חַסְרוֹת טַעַם רַק כְּדֵי לְהַצְדִּיק אֶת עַצְמֵנוּ, וְכִבִּינוּ אֶת הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁלּוֹ לְמִצְוָה כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת. אִם כֵּן, אוּלַי נוּכַל לְכַפֵּר עַל עַצְמֵנוּ בְּכָךְ שֶׁנְּעוֹרֵר אֶת הַזּוּלָת לַתּוֹרָה וְלַמִּצְווֹת, וְיַחַד אַתֶּם נִתְעוֹרֵר גַּם אֲנוּ וְנִטַּע אֶת אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ בְּלִבֵּנוּ לָעַד, אָמֵן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁהַמְכַבֶּה אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת אַחַת מֵהַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה חַיָּב וְלוֹקֶה. וּבְסֵפֶר "מֻצָּל מֵאֵשׁ"לגאון הרב ר"י אלפאנדארי זיע"א, בסימן נ"א.    הִסְתַּפֵּק כֵּיצַד יִהְיֶה הַדִּין כְּשֶׁכִּבָּה אָדָם חֵלֶק מֵהַגַּחֶלֶת, וְחֶלְקָה עֲדַיִן בּוֹעֵר, הַאִם בְּכָל זֹאת יִתְחַיֵּב אוֹ לֹא?

וְכָתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁמִּלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם שֶׁכָּתַב "אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת אַחַת" יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁדַּוְקָא כְּשֶׁכִּבָּה אֶת כֻּלָּהּ חַיָּב, אֲבָל אִם כִּבָּה מִקְּצָתָהּ וְחֶלְקָה עֲדַיִן דּוֹלֵק לֹא עָבַר בָּזֶה עַל אַזְהָרַת "לֹא תִּכְבֶּה". וְטַעַם הַדָּבָר כֵּיוָן שֶׁמִּקְצָת כִּבּוּי לֹא נֶחְשָׁב לְכִבּוּי, שֶׁלֹּא כִּבְדִינֵי שַׁבָּת שֶׁמִּקְצָת כִּבּוּי נֶחְשָׁב לְכִבּוּיכן למדים אנו ממה שאמרו שהמסתפק משמן הנר בשבת חייב משום מכבה.    . וְרַק אִם כִּבָּה גַּחֶלֶת שְׁלֵמָה מֵהַמִּזְבֵּחַ, אֲפִלּוּ יֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ עוֹד גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם "לֹא תִכְבֶּה", הוֹאִיל וְאוֹתָהּ גַּחֶלֶת כְּבוּיָה עַתָּה לְגַמְרֵיכן העלה בספר "צרור החיים" על הרמב"ם להג"ר חיים יעקב זצ"ל, וכן הביא הג"ר מסעוד חי רקח זצ"ל בספרו "מעשה רקח" על הרמב"ם. וראה שם את כל ראיותיהם באורך.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן אַזְהָרַת "לֹא תִּכְבֶּה" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת" שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁכָּל עִנְיַן הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת וַעֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ הִנָּהּ לְבַטֵּל מֵעַל יִשְׂרָאֵל אֶת הַדִּינִים וּלְהַרְחִיק מֵהֶם אֶת הַמְקַטְרְגִים הַמְבַקְּשִׁים לְהִפָּרַע מֵהֶם עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְדָבָר זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁאוֹתָם כֹּחוֹת נִפְרָעִים מֵהַקָּרְבָּן אֵיבָר כְּנֶגֶד אֵיבָר, וּבָזֶה נִמְחָה הֶעָווֹן מִיִּשְׂרָאֵל. וְלָכֵן נִקְרָא "קָרְבָּן" מִלְּשׁוֹן "קָרוֹב" שֶׁמְּקָרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּמוֹחֵק אֶת עֲווֹנוֹתֵיהֶם.

נִמְצָא שֶׁאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הִיא זוֹ הַמַּצֶּלֶת אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְלָכֵן נִצְטַוֵּינוּ שֶׁתְּהֵא הָאֵשׁ דּוֹלֶקֶת עַל הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד וְלֹא תִּכְבֶּה, בִּכְדֵי לְפַרְסֵם לַמְקַטְרְגִים אֶת אַהֲבַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וּבִכְדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים לְכַבּוֹת אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵלועל זו הדרך ניתן גם כן לפרש את המשנה באבות (פרק ה' משנה ה') "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש... ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה" שכל המשטינים והמקטרגים שבעולם לא הצליחו לכבות את אש האהבה והכפרה של הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל.    .

---

מצוה קל"ד: אכילת שירי המנחות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁיֶּשְׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר סוּגֵי מְנָחוֹת הַנִּקְטָרוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּשֶׁחֶלְקָן נִקְטָרוֹת כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְחֶלְקָן רַק קֹמֶץ מִתּוֹכָן קָרֵב. וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לֶאֱכֹל אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹתכן למדו בספרא (צו ב', ט') ממה שכתוב בהן "מצות תאכל" מלשון מצוה, שמצות עשה לאוכלן ולא רשות. וכן הובא במנחות (ריש פרק שביעי) ונפסק ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י' הלכה ב'). וכל המנחות נקמצות ושיירן נאכלים, חוץ ממנחת זכרי כהונה ומנחת חינוך וחביתין וכהן שהביא מנחת חוטא או נדבה (מנחות שם ורמב"ם שם הלכה ט').    בְּעֶזְרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁזבחים (נ"ד ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ג').    , וּבְדִיעֲבַד אִם אָכְלוּ אוֹתָן בַּהֵיכָל גַּם כֵּן עָלְתָה לָהֶם אֲכִילָתָםזבחים (ס"ג ע"א) וברמב"ם (שם).    .

מִדִּין תּוֹרָה רַשָּׁאִים הַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם בּוֹ קְרֵבָה הַמִּנְחָה, וְכָל הַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר. אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל עָשׂוּ סְיָג לַדָּבָר לְאָכְלָן רַק עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה וְלֹא יְאֻחַר מִכָּךְ, בִּכְדֵי לְהַרְחִיקָם מִן הָעֲבֵרָהזבחים (נ"ז ע"ב) וברכות (ט'). ונפסק ברמב"ם (שם הלכה ז' – ח').    .

עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה, פְּלוֹנִי מִנְחָה אַחַת וְאַלְמוֹנִי מִנְחָה אַחֶרֶת, אֶלָּא יֵשׁ לְחַלֵּק כָּל מִנְחָה וּמִנְחָה בֵּין כָּל כֹּהֲנֵי בֵּית הָאָב, לַמְרוֹת שֶׁפְּעָמִים יוֹצֵא שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל רַק חֵלֶק מוּעָטקידושין (נ"ג ע"א) ומנחות (ע"ג). ולמדו כן ממה שכתוב במנחת הסולת (ויקרא ז', י') "וכל מנחה... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו".    .

וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְלֹא אָכַל אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה שֶׁקִּבֵּל, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – זֶה הַקָּטָן גָּדוֹל יִהְיֶה

אִם נְנַסֶּה לְדַמְיֵן לְעַצְמֵנוּ אֶת הִתְנַהֲלוּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה, וְאֶת סִדְרֵי הָעֲבוֹדָה וְהַהַקְרָבָה בּוֹ, נְגַלֶּה מִפְעָל עָצוּם שֶׁל מְאֹות וְאַלְפֵי עוֹבְדִים הָעֲמֵלִים בְּצַוְתָּא לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וּלְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כָּל אֶחָד שֶׁחָטָא בִּשְׁגָגָה, כָּל מִי שֶׁאִשְׁתּוֹ יָלְדָה, אֶחָד שֶׁנָּדַר וְשֵׁנִי שֶׁנָּדַב, כֻּלָּם מַגִּיעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם יְחִידִי לְמַלְּאוֹת אֶת חוֹבָתָם בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן. וַדַּאי לַחַץ גָּדוֹל וְעֹמֶס רַב שָׂרַר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל יוֹם, שֶׁכֵּן לֹא עֲבוֹדָה פְּשׁוּטָה הִיא. וּכְפִי שֶׁמְּתָאֲרִים לָנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁבָּעֶרֶב פֶּסַח, עֵת הָיוּ הַכֹּהֲנִים מַקְרִיבִים אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח, הָיוּ נוֹעֲלִים אֶת דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה מִקְּבוּצָה לַקְּבוּצָה מֵחֲמַת הָעֹמֶס הָרַב שֶׁהָיָה נוֹצָר בָּהּראה פסחים (ס"ד ע"א).    .

וְכָעֵת נְנַסֶּה לְהִכָּנֵס בִּמְקוֹם אוֹתוֹ כֹּהֵן שֶׁהִקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה שֶׁל אֵיזֶה עָנִי מָרוּד, שֶׁמִּנְחָתוֹ הִיא גַּם כָּכָה בַּשִּׁעוּר הַמּוּעָט בְּיוֹתֵר שֶׁנִּתָּן, וּלְאַחַר שֶׁקָּמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה וְחִלְּקָהּ בֵּין כָּל הַכֹּהֲנִים – פְּעָמִים שֶׁהָיָה מְקַבֵּל כָּל כֹּהֵן אוּלַי כַּמָּה גְּרָמִים בּוֹדְדִים שֶׁל קֶמַח אוֹ סֹלֶת, שֶׁאַף לֶאֱפוֹתָם לֹא הָיָה נִתָּןכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (פרק י' ממעשה הקרבנות הלכה ט"ו): "הסולת אם יחלקוה ביניהם נמצא מגיע לזה מלוא כפו סולת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו...". עכ"ל.    . וְעַל כָּךְ מְצַוָּה הַתּוֹרָה חַד מַשְׁמָעִית: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו". אַל תְּזַלְזְלוּ בִּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, הַקְפִּידוּ לְאָכְלָם עַד תֹּם! גַם אִם זֶה דָּבָר מוּעָט, גַּם אִם זוֹ כַּמּוּת מִזְעָרִית, אֶל תְּזַלְזְלוּ בִּקְטַנּוֹת. הַעֲרִיכוּ כָּל פֵּרוּר וְגַרְגִּיר שֶׁבָּהּ.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה אָמַר "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ"משלי י"ג, י"ג.    . וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁעַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָבִיו אָמַר אֶת הַדָּבָר, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ תָּמַהּ וְשָׁאַל לִפְנֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ מוֹצֵא אֲנִי טַעַם, אֲבָל בְּשׁוֹטִים וּבְצִרְעָה וּבְעַכָּבִישׁ מַה הֲנָאָה לָעוֹלָם?" אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה:"חַיֶּיךָ, שֶׁלַּסּוֹף תִּצְטָרֵךְ לָהֶם בְּעַצְמְךָ!" וְאָכֵן כְּשֶׁנִּתְפַּס דָּוִד וְהוּבָא לִפְנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת עָשָׂה דָּוִד אֶת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וּבִזְכוּת זֹאת נִצַּלכמובא בשמואל א' (פרק כ"א) כל המעשה. וזהו שכתוב בתהלים (ל"ד, א') "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", שהיה דוד מוריד ריר על זקנו כשוטה, ואבימלך הוא אכיש מלך גת כמובא במדרש.    , וּכְשֶׁבָּרַח מִשָּׁאוּל וְהִתְחַבֵּא בַּמְּעָרָה בָּא עַכָּבִישׁ וְאָרַג אֶת קוּרָיו וּבִזְכוּת כָּךְ לֹא מְצָאוֹ שָׁאוּל, וּכְשֶׁנִּתְפַּס בֵּין רַגְלֵי אַבְנֵר בָּאָה צִרְעָה וַעֲקַצְתּוֹ וּמִתּוֹךְ כָּךְ הִצְלִיחַ לַחֲמֹק מִידֵי שָׁאוּל. מִכָּאן לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁאַל יְבַזֶּה אָדָם שׁוּם דָּבָר שֶׁבַּנִּבְרָאִים.

תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְלַמַּדְתָּנוּ שֶׁלֹּא לְזַלְזֵל בִּקְטַנּוֹת. כָּךְ אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֵין הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן גְּדֻלָּה לָאָדָם עַד שֶׁבּוֹדְקֵהוּ בְּדָבָר קָטָןמדרש רבה שמות (פרשה ב').    . כִּי אָדָם גָּדוֹל הוּא זֶה שֶׁמְּסֻגָּל לְזַהוֹת דְּבָרִים קְטַנִּים, וּלְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בְּהֶתְאֵם. כָךְ הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה שֶׁחָזַר בַּחֲזָרָה אֶת נַחַל יַבֹּק בִּשְׁבִיל לָקַחַת כַּמָּה פַּכִּים קְטַנִּים שֶׁשָּׁכַח בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁכָּךְ הִיא מִדָּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים לְהִזָּהֵר אַף בִּדְבָרִים קְטַנִּיםאמרת רבי אלעזר בחולין (צ"א ע"א).    . אַף הַדַּיָּנִים הֻזְהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהָקֵל רֹאשׁ בְּדִין שֶׁל סְכוּם פָּעוּט, שֶׁדִּין פְּרוּטָה כְּדִין מֵאָה מָנֶהשלחן ערוך חושן משפט (סימן י' סעיף ד').    . וְכָל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶׁבְּדִינֵי הַתּוֹרָה פְּרָטִים קְטַנִּים יֵשׁבְּ כֹחָם לַהֲפֹךְ אֶת הַהֲלָכָה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶהשכן אות אחת חסרה בספר תורה פסלה את כל הספר, ושערה אחת מחוץ למקוה פסלה את הטבילה, ומילה אחת שאדם החסיר בקריאת שמע ולא יצא ידי חובתו, וכן עוד דוגמאות רבות אין ספור.    .

כָּךְ הִיא מִדָּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁלא לְזַלְזֵל בִּקְטַנּוֹת, כִּי מִי שֶׁרָגִיל לְהִסְתַּכֵּל לִטְוָח רָחוֹק יוֹדֵעַ שֶׁהֶבְדֵּל קָטָן הַיּוֹם מֵבִיא לְהֶבְדֵּל גָּדוֹל מָחָרכך ראינו ב"מגדל פיזה" שבאטליה שטעות של מילימטר בתכניות הבניה הביאה לעקמימות גדולה בבניית המגדל, עד שרבים משחרים למקום בכדי לחזות בטעות המרהיבה...    . וְאִם הַיּוֹם עוֹבֵר אָדָם עֲבֵרָה קַלָּה, מָחָר יָבוֹא לַעֲבֹר עֲבֵרָה חֲמוּרָהשבת (ק"ה ע"ב), וראה עוד בירושלמי פאה (פרק א' משנה א').    . וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדְּךָאבות (פרק ד' משנה י').    . וְאִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם – יוֹמַיִם אֶעֱזָבְךָספרי פרשת עקב (פרק י"א).    . תִּתְרַגֵּל לְהִתְיַחֵס לְכָל דָּבָר קָטָן, כִּי הַתַּשְׁלוּם עָלָיו יִהְיֶה גָּדוֹל. וּמִתּוֹךְ שֶׁמִּתְרַגֵּל אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בִּדְבָרִים קְטַנִּים – קוֹנֶה הוּא אֶת מִדַּת הַזְּהִירוּת הַמְסַיַּעַת לוֹ בַּחַיִּים וּמַצִּילָה אוֹתוֹ מִנְּפִילוֹת גְּדוֹלוֹת. וְכָךְ יָדוּעַ גַּם בַּתְּחוּם הַכַּלְכָּלִי שֶׁמִּפְעָלִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים קָרְסוּ וּפָשְׁטוּ אֶת הָרֶגֶל רַק בִּגְלַל שֶׁהֵחֵלּוּ לְזַלְזֵל בַּדְּבָרִים הַקְּטַנִּים...

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְלַמְּדֵנוּ בִּכְתָבָיו כִּי: "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה"משלי י"ג, י"א.    . וּפֵרֵשׁ הָרַלְבַּ"ג זָ"ל בְּמָקוֹם שֶׁהַהוֹן טִבְעוֹ לְהִוָּצֵר וּלְהִתְחַבֵּר מִדָּבָר שֶׁהוּא הֶבֶל וּמוּעָט מְאֹד, וְחֵלֶק אַחַר חֵלֶק יַרְבֶּה לוֹ הוֹן. וְלָכֵן הֶחָפֵץ לְהִשְׁתַּלֵּם בְּקִנְיַן דָּבָר אֵין לוֹ לְבַזּוֹת הַחֵלֶק מִפְּנֵי קָטְנוֹ, אֶלָּא יִקָּחֵהוּ וְיַאַסְפֵהוּ אֶל הַדּוֹמִים לוֹ וּבָאֹפֶן הַזֶּה יַשִּׂיג מִמֶּנּוּ רַב. וְהַדְּבָרִים מְדַבְּרִים בְּעַד עַצְמָםוכן הזהיר שלמה המלך במשלי (כ"ז, כ"ד): "לא לעולם חוסן" ופירש רש"י ז"ל במקום שגם אם אתה עשיר בכסף וזהב אל תבזה דברים קטנים שלך שמא לא יתקיים עושרך לעולם" עכת"ד.    , שֶׁאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהַצְלִיחַ בְּחַיָּיו, חַיָּב לִקְנוֹת בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַמִּדָּה הַנִּפְלָאָה הַזּוֹ שֶׁל זְהִירוּת בִּקְטַנּוֹת: כְּבָר בְּרֵאשִׁית לִמּוּדָיו הוּא יַשְׂכִּיל לִקְלֹט וּלְשַׁנֵּן כָּל פְּרָט וּפְרָט מִלִּמּוּדָיו – כָּךְ יַעֲמֹד לוֹ לִמּוּדוֹ לְאֹרֶךְ זְמַןכן כתב קדוש ישראל רבי ישראל סלנטר זצ"ל באגרת: "והעיקר שברפאות תחלואי הנפש הוא העיון בהלכה הדק היטב בכל פרטי סעיפיה...". ורבינו החזון איש זצ"ל בספרו "אמונה ובטחון" (פרק ג') הוסיף בזה"ל: "בלמדו במרוצה ובשטחיות לא קנה עדנה את הקנין המבוקש...".    , גַּם בְּחַיֵּי הַנִּשּׂוּאִין שֶׁלּוֹ יֵדַע שֶׁדַּוְקָא הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים הֵם אֵלּוּ שֶׁבּוֹנִים וּמְחַזְּקִים אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵין זוּגָתוֹכמו הזהירות בכבוד השני, ומילוי רצונו, ומילות עידוד וחיבה, שלעיתים נראים בעיני האחד כדברים קטנים אך בעיני הזולת נחשבים כפיקוח נפש...    , וּכְשֶׁיָּבוֹא לְחַנֵּךְ אֶת יְלָדָיו יַבְחִין בְּכָל בְּעָיָה חִנּוּכִית עוֹד בְּטֶרֶם תַּחְמִיר וִיטַפֵּל בָּהּ בְּטֶרֶם יִהְיֶה מְאֻחָרכך דרשו חכמינו ז"ל עה"פ "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" שכמו החץ כל זמן שהינו ביד הגבור עוד יכול לכוונו לאן שצריך, אך משירה אותו יותר לא יוכל לכוונו, כך הילד בעודו רך בשנים ניתן לישר דרכו, אך משגדל ויצא לעולם הגדול כבר קשה הדבר. וכמו עץ שבעת נטיעתו היה עקום מעט - בגדלותו יהיה עקום הרבה. וראה עוד בספרנו פרדס רמונים (חלק א' מצוה ס"א) מש"כ בענין זה.    . בַּעֲסָקָיו וּבְכַלְכָּלַת בֵּיתוֹ יֵדַע לְחַשֵּׁב כָּל שֶׁקֶל שֶׁמּוֹצִיא אִם לְצֹרֶךְ הַדָּבָר אוֹ לֹא, וְכָךְ יַצְלִיחַ לַחֲסֹךְ הוֹצָאוֹת מְיֻתָּרוֹת וּלְהִתְקַדֵּם בְּכַלְכָּלַת בֵּיתוֹשזוהי לצערנו אחת ממחלות הדור הנוכחי, שרבים מבני האדם הולכים שולל אחר הצעות מפתות של מותרות למיניהן, והוצאות קטנות שאין בהן צורך, ופריסת תשלומים וכיוב"ז, ומתוך כך נכנסים הם למערבולת של חובות גדולים שכל באיה לא ישובון. והדברים ידועים.    , וְאַף בִּשְׁמִירַת בְּרִיאוּתוֹ יֵדַע לִבְדֹּק מִיָּד כָּל בְּעָיָה רְפוּאִית שֶׁצָּצָה בְּגוּפוֹ וְלֹא יַזְנִיחַ אוֹתָהּ עַד שֶׁתַּחְמִיר וּתְהֵא חַסְרַת תַּקָּנָהכך למדונו רבותינו שיש לאדם להקדים רפואה למכה, ועוד בטרם המצב החמיר יש לאדם לטפל בבעיה ולא להזניחה, כי פעמים שהזנחת מחלה יכולה להביא לא עלינו לתוצאות בלתי הפיכות. ופוק חזי מאי עמא דבר.    . וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ בְּכָל תְּחוּם וְנוֹשֵׂא בַּחַיִּים, יִזָּהֵר בִּקְטַנּוֹת וְיַגִּיעַ לִגְדוֹלוֹתוראה עוד מה שכתבנו בזה בס"ד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (פרשת שלח לך).    .

וּמַהוּ הַדָּבָר הַמַּקְנֶה לָאָדָם מִדָּה נִפְלָאָה זוֹ? אֵיךְ זוֹכֶה אָדָם לְהִתְרַגֵּל בְּהַנְהָגָה זוֹ? כָּל עוֹבֵד ה' אֲמִתִּי יוֹדֵעַ שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וְלִמּוּדָהּ זוֹ הַדֶּרֶךְ לְהַשָּׂגָתָהּ. הַמְקַיֵּם מִצְווֹת כְּהִלְכָתָן מִתְרַגֵּל לְדַקְדֵּק בְּכָל פְּרָט מִפְּרָטֵי הַמִּצְוָה, וְהָעוֹסֵק בַּגְּמָרָא וּבַהֲלָכָה מְסַגֵּל בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַטֶּבַע לִבְחֹן כָּל פְּרָט וְדֵעָה מִכָּל צְדָדֶיהָ וְהֶבֵּטֶיהָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ לוֹמֵד הוּא לְהַעֲרִיךְ וְלֹא לְזַלְזֵל אַף בְּקָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים. זֶהוּ רֶוַח נִפְלָא לַחַיִּים, שֶׁזּוֹכִים לוֹ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְווֹתֶיהָ, מִלְּבַד הַשָּׂכָר הֶעָצוּם שָׁבָה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם רַשָּׁאִים הַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת יַחַד עִם מַאֲכָלִים אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁמָּא עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם בִּפְנֵי עַצְמָם?

בַּתַּלְמוּד לָמְדוּ מִכֶּפֶל הַלָּשׁוֹן שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ... יֹאכְלוּהָ" לְלַמֵּד שֶׁאִם הָיְתָה הַמִּנְחָה מָנָה נִכְבָּדָה וּמְרֻבָּה אֵין לַכֹּהֲנִים לְאָכְלָהּ בְּתוֹסֶפֶת דָּבָר אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֲכִילָה גַּסָּה. אוּלָם אִם הָיְתָה הַמִּנְחָה מָנָה מוּעֶטֶת הֲרֵי שֶׁאוֹכְלִים עִמָּהּ הַכֹּהֲנִים חֻלִּין וּתְרוּמָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַשֹּׂבַעכן הובא בתורת כהנים (פרשת צו) ובתמורה (כ"ג ע"א). ונפסק ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י' הלכה י"א).    .

וְנֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִים אִם יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַחֻלִּין מַמָּשׁ יַחַד עִם הַמִּנְחָה בָּעֲזָרָהכן כתבו התוספות בתמורה (שם) שלא נאסרה הכנסת חולין לעזרה אלא כשעושה בהם עבודה כל שהיא, אבל שלא לצורך עבודה מותר.    , אוֹ שֶׁיֹּאכְלוּ אֶת הַחֻלִּין מִחוּץ לָעֲזָרָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יִכָּנְסוּ וְיֹאכְלוּ אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה עַל הַשֹּׂבַעכן כתב רש"י (שם) מטעם שאין מכניסים חולין לעזרה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן אֲכִילַת הַכֹּהֲנִים מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אֵשֶׁל אַבְרָהָם"בבאור מצוה קפ"ו. ועוד ראה שם באורים נוספים מתוקים ויקרים.    לְרַבִּי אַבְרָהָם טוֹבִיָיאנָה זַצַ"ל שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁבְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן יָרְדוּ נְשָׁמוֹת רַבּוֹת לְדַרְגַּת דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי וּמְדַבֵּר. וְהַכֹּהֲנִים בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת וְהַמְּנָחוֹת מַעֲלִים אֶת אוֹתָן נְשָׁמוֹת שֶׁיָּרְדוּ לִדְרָגוֹת אֵלּוּ מַעְלָה מַעְלָה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ בַּחֲזָרָה לְמַדְרֵגַת "אָדָם" כְּפִי שֶׁהָיוּ בִּתְחִלָּה.

וּבִהְיוֹת שֶׁהַכֹּהֲנִים הֵם בְּמַדְרֵגַת מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הַמַּקְרִיב מִנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הָעֶלְיוֹן וּמְתַקְּנָן, לָכֵן גַּם הַכֹּהֲנִים מַקְרִיבִים אֶת אוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַמְגֻלְגָּלוֹת בַּצּוֹמֵחַ וּבַחַי בְּהַקְרָבָתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁלֹּא הֻקְרְבוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא בָּאוּ עַל תִּקּוּנָן מְתַקְּנִים הַכֹּהֲנִים בַּאֲכִילָתָם, לְהַעֲלוֹתָם עַל יְדֵי כֵּן לְמַדְרֵגַת "אָדָם" כַּנִּזְכָּר.

---

מצוה קל"ה: שלא להחמיץ את שירי המנחות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁכָּל מִנְחָה הַקְּרֵבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אָסְרָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתָהּ חָמֵץראה לעיל מצוה קי"ז.    . וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁגַּם אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱכָלִים לַכֹּהֲנִים לֹא לְהַחְמִיץ, בֵּין בְּעֵת הַלִּישָׁה, בֵּין בְּעֵת הָאֲפִיָּה, וּבֵין בְּכָל שָׁלָב קֹדֶם שֶׁקָּרְבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהָעוֹבֵר וּמְחַמֵּץ אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה בְּאֶחָד מֵהָאֳפָנִים הַנַּ"ל הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתמנחות (נ"ה ע"א) והובא ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה י"ד – ט"ו).    . אוּלָם מִשָּׁעָה שֶׁעָלְתָה הַמִּנְחָה עַל רֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אִם לְאַחַר מִכֵּן הֶחְמִיץ אֶת הַקֹּמֶץ אוֹ אֶת הַשְּׁיָרִים אֵינוֹ לוֹקֶה עַל כָּךְבמנחות (נ"ז ע"א) נתבאר שלאחר הקטרת המנחה ודאי שלא עובר על חימוצה. ונסתפק שם רב מרי באופן שהעלה המנחה על ראש המזבח אך עדין לא הקטירה אם כעת עובר על חימוצה או לא, והגמרא נשארה בתיקו. וברמב"ם פסק מספק לקולא שכבר משהעלה המנחה למזבח אין רשות להלקותו על חימוצה של המנחה ושייריה. ומכל מקום עיין בבאור "יכהן פאר" על הרמב"ם לרבי חנוך צבי הכהן לוין זצ"ל שתמה כמה תמיהות על דברים אלו, ולכן פירש את הדברים בדרך אחרת. עיין שם.    .

עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַמְחַמֵּץ אֶת הַמִּנְחָה וְאֶת שְׁיָרֶיהָ, עַל אַף שֶׁכְּבָר הֻחְמְצוּ לִפְנֵי כֵּן, עִם כָּל זֹאת הֲרֵי זֶה חַיָּב וְלוֹקֶהכן למד רבי יוחנן במנחות (נ"ו ע"ב), ונפסק להלכה ברמב"ם (שם הלכה י"ד).    . וְכֵן אִם עָשָׂה בָּהֶן כַּמָּה פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל חִמּוּץ, הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּכגון שלשה עם חמץ וקטפה וערכה ואפאה ובישלה – הרי זה חייב מלקות על כל שלב ושלב בפני עצמו. ולמדו זאת בגמרא במנחות (נ"ו) מכפילות הפסוק "לא תעשה חמץ" ו"לא תאפה חמץ". עיין שם. והובא להלכה ברמב"ם (שם).    . וַאֲפִלּוּ רַק הֵנִיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי עִסָּתָהּ וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּךְ מַלְקוֹתכן הובא במנחות (נ"ו ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ט"ז).    . אוּלָם כָּל זֶה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּמִּנְחָה וּבִשְׁיָרֵי מִנְחָה הַכְּשֵׁרוֹת לִקָּטֵר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִנְחָה פְּסוּלָה וּשְׁיָרֶיהָ שֶׁהַמְחַמְּצָן הֲרֵי זֶה פָּטוּרכן למדו במנחות (נ"ז ע"א) מלשון הכתוב (ויקרא ב', י"א) "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" – דוקא הקריבה ולא הפסולה שאינה קריבה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – שְׁיָרֵי מִצְוָה

כְּשֶׁמִּתְבּוֹנְנִים אָנוּ בְּאַזְהָרַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה, נִגְלֶה בְּפָנֵינוּ הֶבֵּט חָשׁוּב וִיסוֹדִי בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ. שֶׁכֵּן טִבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא לְבַקֵּשׁ לְהָפִיק לְעַצְמוֹ אֶת מֵרַב הָאֵיכוּת בִּמְעַט הַכַּמּוּת, וּבְהַשְׁקָעָה מִינִימָלִית לְהָנִיב תְּפוּקָה מַקְסִימָלִית. וְאָמְנָם שִׁקּוּל זֶה נָכוֹן בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אוּלָם לֹא כֵּן כְּשֶׁהַמְדֻבָּר הוּא בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ. גַּם עַל שְׁיָרֵי מִצְוָה כְּמוֹ שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה שֶׁקְּרֵבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הִזְהִירָה הַתּוֹרָה בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה שֶׁלֹּא נַחְמִיץ אוֹתָהּ, וְנִזָּהֵר לְאָכְלָה כָּרָאוּי וְכַיָּאוּת מִבְּלִי לְזַלְזֵל בְּקִיּוּמָהּוידועה דרשת חז"ל במכילתא עה"פ "ושמרתם את המצות" מכאן שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אף כאן יש לדרוש שאיסור החמצת שיירי המנחה בא לרמז שלא להחמיץ ולהפסיד שום מצוה קלה שהיא.    .

רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל מְלַמְּדִים שֶׁבְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת חוֹבָתֵנוּ לִהְיוֹת זְהִירִים בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָהאמרת רבי באבות (פרק ב' משנה א').    . וְלֹא כְּמוֹ שֶׁשִּׂכְלֵנוּ מוֹרֶה שֶׁמּוּטָב לָאָדָם לַעֲסֹק רַק בָּרָם וּבַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר, אֶלָּא טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹקִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּםקהלת ז', י"ח.    . וְכָךְ נֶאֱמַר בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי עַל הַפָּסוּק "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים"משלי ד', כ"ג. וראה במפרשים שם שפירשו כנ"ל.    – מִכָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְךָ בַּתּוֹרָה הִשָּׁמֵר, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶם יוֹצֵא לְךָ חַיִּיםאמרת רבי יצחק בירושלמי פאה (פרק א' הלכה א').    . מֵחוֹבַת הָאָדָם לְקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּדֵי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ וַדַּאי יַגִּיעַ לַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּית בְּקִיּוּם רְצוֹן הַבּוֹרֵא. שֶׁכֵּן הוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁבְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת אֵין לְהִסְתַּכֵּל מַהוּ הַצִּוּוּי, אֶלָּא מִיהוּ הַמְצַוֶּה אוֹתוֹ! וְאִם כֵּן אֵין הֶבְדֵּל בֵּין מִצְוָה קַלָּה לַחֲמוּרָה, שֶׁכֵּן כֻּלָּן נָתְנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד, אֵל אֶחָד נְתָנָן, וּפַרְנָס אֶחָד אֲמָרָן, מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּאחגיגה ג' ע"ב. וראה במדרש רבה (במדבר פרשת נשא) שהובא כעין זה.    , אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּיםערובין (י"ג ע"ב).    !

וְכָךְ דָּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָןפרק ב' משנה ב'.    עַל הַפָּסוּק "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים"שיר השירים ז', ג'.    – עֲרֵמַת חִטִּים אֵלּוּ הַמִּצְווֹת הַחֲמוּרוֹת, וְסוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים אֵלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִזְהָרִים בִּשְׁנֵיהֶן לְקַיְּמָן אֲזַי הֵן מְבִיאוֹת אוֹתָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁקָּרָא הַרְבֵּה וְשָׁנָה הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת אֶת תְּפִלָּיו וְעוֹבֶרֶת בְּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁוֹת וְשׁוֹאֶלֶת לַחֲכָמִים "תּוֹרַתְכֶם שֶׁכָּתוּב בָּהּכִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, מִפְּנֵי מָה מֵת בַּעֲלִי בַּחֲצִי יָמָיו?!" וְלֹא הָיָה אִישׁ מְשִׁיבָהּ דָּבָר. יוֹם אֶחָד נִּזְדַּמֵּן לָהּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וּשְׁאָלָהּ: כֵּיצַד נָהַג בַּעֲלֵךְ עִמָּךְ בִּימֵי נִדָּתֵךְ? אָמְרָה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נָגַע בִּי וְלוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלּוֹ. וּבִימֵי לִבּוּנֵךְ? אָמְרָה לוֹ יָשַׁן עִמִּי בְּמִטָּה אַחַת וְלֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר. אָמַר לָהּ אֵלִיָּהוּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִזְהִירָה "אֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִּקְרַב", וְזֶה הֵקֵל בַּקַּלּוֹת וְהֶחְמִיר בַּחֲמוּרוֹתשבת (י"ג), וראה שם בגמרא שיש אומרים שישן עמה במטה רחבה, וי"א שהיה בהפסקת בגד. ועיין עוד בפירוש רש"י והתוספות שם מה שנחלקו.    . לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה חָמוּר הוּא עָנְשׁוֹ שֶׁל הַמֵּקֵל בַּדָּבָר הַקַּל.

אָמְנָם הָיוּ בְּנֵי אָדָם בְּמֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת, וּמִסְתַּבֵּר גַּם שֶׁיֶּשְׁנָם וְאַף עֲתִידִים לִהְיוֹת, שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר שִׂכְלָם וְדַעְתָּם וִיבַקְשׁוּ לְהִתְמַקֵּד אַךְ וְרַק בְּחֵלֶק מְסֻיָּם מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה: יֶשְׁנָם שֶׁיִּבְחֲרוּ בְּמִצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּלְבַד, וְאֶת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יַזְנִיחוּ, וְיֵשׁ שֶׁלְּהֵפֶךְ, וְיֵשׁ שֶׁיְּבַקְּשׁוּ רַק לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וְלַיְלָה מִבְּלִי לְקַיֵּם שְׁאָר מִצְווֹת הַמִּזְדַּמְּנוֹת לָהֶם, וְיֵשׁ שֶׁיָּתוּרוּ אַחַר הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ שֶׁיְּבַקְּשׁוּ דַּוְקָא אֶת הַמִּסְתּוֹרִיּוֹת וְהַסְּגֻלִּיּוֹת שֶׁבָּהּ. עַל אֲנָשִׁים שֶׁכָּאֵלּוּ אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל: כָּל הָאוֹמֵר אֵין לִי אֶלָּא תּוֹרָה – אַף תּוֹרָה אֵין לוֹאמרת רבי יוסי ביבמות (ק"ט ע"ב).    . שֶׁאִם חוֹשֵׁב אַתָּה לִבְחֹר רַק חֵלֶק מְסֻיָּם הַנִּרְאֶה לְךָ מֵהַתּוֹרָה, וּבִשְׁאָר לְזַלְזֵל וְלִפְסֹחַ עָלָיו – דַּע לְךָכִּי גַּם מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה לֹא יַעֲמֹד לְךָ, כִּי מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּותהלים (י"ט, י'). וראה עוד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (פרשת כי תשא) מש"כ בזה בס"ד.    .

וְכָתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זיע"א מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל כִּי יְרִידַת הָאָדָם לְזֶה הָעוֹלָם הִיא לְצֹרֶךְ תִּקּוּן נִשְׁמָתוֹ מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִכְלַל הַתִּקּוּן הוּא שֶׁיְּקַיֵּם אֶת כָּל תַּרְיַ"ג הַמִּצְווֹת בְּמַחְשָׁבָה בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, וְכֵן מְחֻיָּב הוּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָרֶמֶז הַדְּרָשׁ וְהַסּוֹד, וְאִם הֶחְסִיר חָלִילָה מַשֶּׁהוּ מִכָּל הָאָמוּר, הֲרֵי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָשׁוּב וְלָרֶדֶת בְּגִלְגּוּל בִּכְדֵי לְהַשְׁלִים אֶת שֶׁחִסֵּר. וְלָכֵן אֲפִלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת, אוֹ מִצְווֹת שֶׁאֵינָן בְּגֶדֶר חוֹבָה אֶלָּא רְשׁוּת אֶצְלוֹ, יֵשׁ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן וּלְקַיְּמָן בִּשְׁלֵמוּת עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בַּשֵּׁנִיתכן כתב בשער הגלגולים (סוף הקדמה ט"ז). אמנם ציין שם שנשמות שאינן חדשות בעולם יתכן שיהיו להן רק מצוות מסויימות שעליהם לתקנן מהגלגול שעבר, ולכן לא יוצרכו לשוב בגלגול על מצוות אחרות שאינן חלק מתיקונן, אולם מכל מקום יוצרכו להתעבר בתוך איזה אדם אחר שיקיימן בכדי להשלימן. ע"ש מש"כ בזה.    . מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַחֲשִׁיבוּת מִצִּדֵּנוּ לָתוּר וְלִרְדֹּף אַחַר כָּל מִצְוָה קַלָּה הַמִּזְדַּמֶּנֶת לְיָדֵינוּ, וְלֹא לְזַלְזֵל בְּשׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב הַנִּקְרֶה לָנוּ בַּדֶּרֶךְ.

נִצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה עַל הֲבָאַת קָרְבָּן בַּעֲצֶרֶת, הֶעָשׂוּי מִשְּׁנֵי כְּבָשִׂים, כְּשֶׁחֵלֶק מִתַּהֲלִיךְ הַהַקְרָבָה הִנּוֹ הֲנָפַת הַכְּבָשִׂים בַּמִּקְדָּשׁ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְאָמְנָם הַהֲנָפָה עַצְמָהּ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַקָּרְבָּן, שֶׁאַף בִּלְעָדֶיהָ הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר, אוּלָם מָסֹרֶת בְּיַד חֲכָמֵינוּ שֶׁמַּעֲלַת הַהֲנָפָה הִיא לַעֲצֹר וְלִמְנֹעַ בִּיאַת רוּחוֹת רָעוֹת וּטְלָלִים רָעִים לָעוֹלָם. וּמִדָּבָר זֶה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁדַּוְקָא שְׁיָרֵי הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְנָם אֵינָן מְעַכְּבוֹת בְּקִיּוּמָן, אוּלָם הֵן אֵלּוּ הַמְעַכְּבוֹת וּמוֹנְעוֹת אֶת הַפֻּרְעָנֻיּוֹת מִלָּבוֹא עַל הָאָדָםראה סוכה (ל"ז ע"ב - ל"ח ע"א).    . וְזֶה נָכוֹן לְגַבֵּי הַדִּקְדּוּק בַּאֲמִירַת הַבְּרָכוֹת בְּקוֹל, וְהַזְּהִירוּת בַּהֲנָחַת הַתְּפִלִּין בַּמָּקוֹם הַמְדֻיָּק, וְהַהִדּוּר בְּתַכְלִית הַכַּשְׁרוּת בְּמַאֲכָלִים, וְהַהַקְפָּדָה עַל קִיּוּם הַמִּצְווֹת עַד תֻּמָּן מִבְּלִי לְהַפְסִיק בָּאֶמְצַע, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. כָּל הַזְּהִירֻיּוֹת הַקְּטַנּוֹת הַלָּלוּ – הֵן אֵלּוּ שֶׁמַּצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַפֻּרְעָנוּיוֹת.

פְּעָמִים שֶׁמִּזְדַּמֶּנֶת לוֹ לָאָדָם מִצְוָה קַלָּה שֶׁרַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם מְזַלְזְלִים בָּהּ, וְאָמְנָם מוּכָן הוּא לְקַיְּמָהּ בְּחֵפֶץ לֵב, אֶלָּא שֶׁעוֹמֵד הוּא בִּפְנֵי מִצְוָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת לְהַגִּיעַ, וְלָכֵן דּוֹחֶה הוּא אֶת הַקַּלָּה מִפְּנֵי הַחֲמוּרָה. כְּגוֹן שֶׁמְּסָרֵב לִגְמֹל חֶסֶד עִם הַשָּׁכֵן כֵּיוָן שֶׁעוֹד מְעַט יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר תּוֹרָה, אוֹ שֶׁנִּמְנָע מִלְּסַיֵּעַ לִבְנֵי בֵּיתוֹ בִּהְיוֹת שֶׁמְּמַהֵר לָצֵאת לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. אַךְ רַבּוֹתֵינוּ לִמְּדוּנוּ שֶׁמִּצְוָה קַלָּה הַבָּאָה לָאָדָם אֵין לִדְחוֹתָהּ וּלְהַחְמִיצֶנָּה אֲפִלּוּ מִפְּנֵי מִצְוָה חֲמוּרָה הָעֲתִידָה לָבוֹאכן כתב רש"י ז"ל בפירושו עמ"ס סוכה (כ"ה ע"ב בד"ה "שחל").    ! וְכִדְרָשַׁת חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי"תהלים מ"ט, ו'.    – אֵלּוּ מַעֲשִׂים שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו וְאֵינָם חֲשׁוּבִים בְּעֵינָיו, אַךְ מְסֻבִּים הֵם לוֹ לְתָבְעוֹ לֶעָתִיד לָבוֹאאמרת ריש לקיש במסכת עבודה זרה (י"ח ע"א).    . וְרַבִּים הֵם הַטּוֹעִים בַּדָּבָר, וּמִצְוָה לַהֲאִירָם וּלְהָעִירָם בְּנַחַת.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁהַמְחַמֵּץ מִנְחָה פְּסוּלָה וּשְׁיָרֶיהָ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וּבַתַּלְמוּדמנחות (שם).    נִסְתַּפֵּק רַב פָּפָּא בְּאֹפֶן שֶׁאָדָם הֶחְמִיץ מִנְחָה כְּשֵׁרָה וּלְאַחַר מִכֵּן הוֹצִיאָהּ לְבַחוּץ (וּבְכָךְ שֶׁהוֹצִיאָהּ בְּעֶצֶם פְּסָלָהּ לְהַקְרָבָה) וְשׁוּב הִכְנִיסָהּ וְחִמְּצָהּ בַּשֵּׁנִית, הַאִם יִתְחַיֵּב עַל הַחִמּוּץ הַשֵּׁנִי כְּמוֹ עַל הַחִמּוּץ הָרִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁמָּא כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִפְסְלָה הַמִּנְחָה בְּהוֹצָאָתָהּ יוֹתֵר אֵינוֹ מִתְחַיֵּב עַל חִמּוּצָהּ?

וּסְפֵקוֹ שֶׁל רַב פָּפָּא לֹא נִפְשַׁט בַּתַּלְמוּד וְנִשְׁאַר הַסָּפֵק בִּמְקוֹמוֹ, עַל כֵּן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל חִמּוּצָהּ הָאַחֲרוֹןראה הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה י"ח).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה מַה שֶּׁכָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשויקרא (ק"י ע"א).    שֶׁכְּשֵׁם שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה סוּגֵי קָרְבָּנוֹת, וְכָל קָרְבָּן הָיָה בְּמַהוּת וּבְדַרְגָּה וּבְיִעוּד מִשֶּׁלּוֹ, כָּךְ בַּתּוֹרָה יֶשְׁנָן דְּרָגוֹת שׁוֹנוֹת כִּפְשָׁטִים וּרְמָזִים וּדְרָשׁוֹת וְסוֹדוֹת וְסִתְרֵי סְתָרִים. וּפְשׁוּטֵי הָעָם מְבִיאִים אֶת קָרְבָּנָם מִן הַחַי שֶׁהֵן הַתְּפִלּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים טוֹבִים, וְהַחֲכָמִים מְבִיאִים אֶת קָרְבָּנָם מִן הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן סוֹדוֹת וְרָזֵי הַתּוֹרָה, וְתַלְמִידֵיהֶם מְבִיאִים אֶת קָרְבָּנָם מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן הַפִּלְפּוּל בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וּפֵרוּשֵׁיהֶם. וְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁכֻּלָּם עוֹלִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'.

וְלָכֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֶת הַמְּנָחוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַקְטִיר וְלֹא לֶאֱכֹל בְּתַעֲרֹבֶת שֶׁל חָמֵץ וּשְׂאוֹר, כָּךְ אֶת הַתּוֹרָה וּפֵרוּשֶׁיהָ יֵשׁ לְהִזָּהֵר לִלְמֹד בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם מִבְּלִי לְעָרֵב בָּהּ פְּסֹלֶת שֶׁל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרַע.

---

מצוה קל"ו: קרבן מנחה של כהן גדול

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיַּקְרִיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל קָרְבַּן מִנְחָה בְּכָל יוֹם מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהִיא הַנִּקְרֵאת "מִנְחַת חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל" אוֹ "מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ"כן כתב רמב"ם ז"ל בספר המצוות (עשין מ'). והובא גם כן בספר החינוך.    .

לְצֹרֶךְ הָעִנְיָן, הָיָה מֵבִיא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִנְחָה הַמְּכִילָה עִשָּׂרוֹןהעשרון הוא מדת נפח השווה לכאלפיים וחמש מאות סמ"ק לשיטת הגרא"ח נאה זצ"ל.    שָׁלֵם שֶׁל קֶמַח וּמְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי, לְאַחַר מִכֵּן הָיָה מְחַלְּקָהּ לִשְׁנֵי כֵּלִים קְטַנִּים יוֹתֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הַמְכִילִים חֲצִי עִשָּׂרוֹן כָּל אֶחָד. בְּנוֹסָף עַל כָּךְ הָיָה לוֹקֵחַ שְׁלֹשָׁה לֻגִּיןהלוג הוא גם כן מדת נפח השווה לכשלוש מאות וחמשים סמ"ק לשיטת הגרא"ח נאה זצ"ל.    שֶׁל שֶׁמֶן הַמַּסְפִּיקוֹת לִשְׁנֵים עָשָׂר רְבִיעִיּוֹת, וְעוֹשֶׂה מֵהֶן שְׁנֵים עָשָׂר עִסּוֹת, וְלָשׁ כָּל אַחַת מֵהֶן בִּרְבִיעִית שֶּׁמֶן, וְאוֹפָן מְעַט וּמְבַשְּׁלָן מְעַט בְּמַחֲבַתכן למדו במנחות (נ' ע"ב) ממה שכתוב בה "תפיני" ופירושו בין נא למבושל. ונפסק ברמב"ם שם.    .

לְאַחַר מִכֵּן הָיָה לוֹקֵחַ אֶת שְׁנֵים עָשָׂר הַחַלּוֹת וְחוֹלְקָן כָּל אַחַת לִשְׁנֵי חֲצָאִים, וְכָל חֲצִי הָיָה פּוֹתֵת לִשְׁנַיִם, וּמַחֲצִית מֵהֶן הָיָה מַקְרִיב עִם חֲצִי קֹמֶץ שֶׁל לְבוֹנָה בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִית מֵהֶן הָיָה מַקְרִיב עִם חֲצִי קֹמֶץ שֶׁל לְבוֹנָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהַכֹּל הָיָה מַקְרִיב כָּלִיל לַה'במנחות שם ובדף פ"ז ע"ב. והובא כל זה להלכה ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ג).    .

וְאִם עָבַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וּבִטֵּל הַקְרָבַת מִנְחָה זוֹהֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה

דְּמוּתוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִצְטַיֶּרֶת בְּעֵינֵי כֻּלָּנוּ כִּדְמוּת הוֹד מַזְהִירָה. אָדָם נְשׂוּא פָּנִים, הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ וְאָצִיל בְּמִדּוֹתָיו, גְּדֻלָּתוֹ בַּתּוֹרָה מְחֻיֶּבֶת וַעֲשִׁירוּתוֹ הַמֻפְלֶגֶת מִתְבַּקֶּשֶׁת מֵאֵלֶיהָכן למדו חכמי הגמרא (יומא י"ח ע"א) מהפסוק "והכהן הגדול מאחיו" – בנוי, בכח, בעושר ובחכמה.    . הַכֹּל מִתְבַּטְּלִים וּמִתְכּוֹפְפִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הַנָּבִיא וְהַסַּנְהֶדְרִיןכן אמרו בהוריות (י"ג ע"א) שכהן גדול קודם לנביא, ובמדרש תנחומא (פרשת מצורע) נאמר שנקרא "מלאך".    . שֶׁכֵּן הוּא הַנָּשִׂיא שֶׁבַּדּוֹר, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו שֶׁנִּכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים. וְאָכֵן, נְכוֹנָה הִיא הִתְרַשְּׁמוּתֵנוּ, אוּלָם עִם כָּל הַמַּעֲלָה וְהַשֶּׁבַח שֶׁבַּדָּבָר, צִוְּתָה הַתּוֹרָה אֶת מְיֻדָּעֵנוּ לְהַקְרִיב מִידֵי יוֹם קָרְבַּן מִנְחָה לַה'. מַה מְּקוֹמוֹ שֶׁל זֶה הַקָּרְבָּן? לְאֵיזוֹ מַטָּרָה הוּא בָּא וּמַדּוּעַ?

וְהִנֵּה כַּיָּדוּעַ תַּפְקִיד חָשׁוּב מוּטָל עַל כְּתֵפָיו שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, לַעֲמֹד וּלְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת, וּלְבַטֵּל מֵעֲלֵיהֶם כָּל קִטְרוּג אוֹ פִּתְחוֹן פֶּה שֶׁל הַשָּׂטָן לְרָעָה. לֹא דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ הוּא, וְאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה הִיא לִהְיוֹת הַ"מַּטְאֲטֵא" שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַמְנַקֶּה כָּל כֶּתֶם וּרְבָב שֶׁיִּמָּצֵא עַל בִּגְדֵי הָאֻמָּה הַנִּבְחֶרֶת. וְכַמּוּבָן שֶׁלְּצֹרֶךְ כָּךְ נִמְסְרוּ לוֹ הָאֶמְצָעִים הַנִּדְרָשִׁים לְמִלּוּי תַּפְקִידוֹ נֶאֱמָנָה, הָחֵל מִצְּרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים וְהַכַּלְכָּלִיִּים שֶׁמְּסֻפָּקִים בִּמְלוֹאָם עַל יְדֵי הָעָם, וְעַד לְמִלּוּי צְרָכָיו הָרוּחָנִיִּים הַמְאַפְשְׁרִים לוֹ לְהִתְעַלּוֹת בִּדְרָגוֹת רוּחָנִיּוֹת גְּבוֹהוֹת בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָגֵן בִּזְכוּתוֹ עַל עַם שָׁלֵם.

אוּלָם אַחַד הַדְּבָרִים הַנִּצְרָכִים בְּיוֹתֵר לְאֶחָד שֶׁכָּזֶה, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל בֶּאֱמֶת לְכַפֵּר עַל הָאֲחֵרִים, הוּא לִהְיוֹת הוּא בְּעַצְמוֹ מְכֻפָּר וְנָקִי מִכָּל חֵטְא וְעָווֹן, וְשֶׁלֹּא תְּהֵא עָלָיו שׁוּם אַשְׁמָה וְתַרְעֹמֶת שֶׁתִּסְתֹּם אֶת תְּפִלּוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָ?יו וְתִמָּנַע מִמֶּנּוּ מִלְּכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁמַּטְאֲטֵא מְלֻכְלָךְ לְעוֹלָם לֹא יוּכַל לְטַאטֵא וּלְנַקּוֹת אֲחֵרִים, עַד שֶׁיְּנַקֶּה הוּא אֶת עַצְמוֹ בִּתְחִלָּה. וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוָּה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לְהַקְרִיב מִידֵי יוֹם בֹּקֶר וָעֶרֶב אֶת מִנְחַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל מְנָת שֶׁיְּהֵא מְכֻפָּר בְּעַצְמוֹ, וְכָךְ יוּכַל אַף לַעֲסֹק וּלְהַצְלִיחַ בִּלְכַפֵּר עַל אֲחֵרִים.

כָּךְ דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד אֶת הַפָּסוּק "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ"צפניה ב', א'.    – קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִיםבבא בתרא (ס' ע"ב). ופירושו חפש והסר הקש מבין עיניך, ורק אחר כך תוכל לחפש ולהסיר הקש מעיני אחרים.    . שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּקַּנְתָּ אֶת עַצְמְךָ בְּדָבָר לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל לְתַקֵּן אוֹתוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים. מִטַּעַם זֶה צִוָּה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁיָּמוּל תְּחִלָּה אֶת עַצְמוֹ וְרַק לְאַחַר מִכֵּן אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹבראשית י"ז, י"ג. וראה בפירושו של רבינו אור החיים הקדוש זיע"א במקום שפירש כן על פי הגמרא במסכת עבודה זרה (כ"ז ע"א). ע"ש.    , וְכֵן צִוָּה אֶת אַהֲרֹן לְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תְּחִלָּה עַל עַצְמוֹ וְרַק לְאַחַר מִכֵּן עַל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵלויקרא ט"ז, י"א. וראה הפירוש השפתי חכמים שם שכתב כן.    , וְכֵן לְאַחַר חֵטְא הָעֵגֶל נִדְרַשׁ אַהֲרֹן לְהָבִיא תְּחִלָּה עֵגֶל בֶּן בָּקָר עַל עַצְמוֹ וְרַק לְאַחַר מִכֵּן עַל יִשְׂרָאֵלויקרא ט, ב' – ג'. וראה בפירוש הכלי יקר שם שכתב כן.    .

וְאָמְנָם בְּתַרְבּוּת אֻמּוֹת הָעוֹלָם מָצִינוּ שֶׁלֹּא מֻכְרָח לִהְיוֹת קֶשֶׁר וְתֵאוּם בֵּין מַה שֶּׁהָאָדָם מַטִּיף וּמְלַמֵּד לַזּוּלָת לְבֵין מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ, כְּפִי שֶׁמְּסֻפָּר עַל אָרִיסְטוֹ הַפִּילוֹסוֹף הַיְּוָנִי שֶׁהָיָה מַטִּיף לְתַלְמִידָיו עַל דַּרְכֵי הָאֲכִילָה וּשְׁמִירַת הַבְּרִיאוּת, בּוֹ בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ לֹא הָיָה מְיַשֵּׂם אֶת עֲצוֹתָיו. וּכְשֶׁשְּׁאָלוּהוּ תַּלְמִידָיו "הֲכֵיצַד?!" הֱשִׁיבָם שֶׁבְּעֵת הַהַרְצָאָה אֲנִי "הַפִּילוֹסוֹף", וְאִלּוּ בְּבֵיתִי אֲנִי "אָרִיסְטוֹ", וְאֵין שׁוּם קֶשֶׁר מְחַיֵּב בֵּין הַשְּׁנִיִּים. אוּלָם לֹא כֵן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁרוֹקֶמֶת קֶשֶׁר אָדוּק וּמְחַיֵּב בְּיוֹתֵר בֵּין מַה שֶּׁהָאָדָם אוֹמֵר לְבֵין מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה, וּלְדַעְתָּהּ לֹא בַּנִּמְצָא יְצוּר שָׁפָל וּבָזוּי יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאָמְנָם נָאֶה דּוֹרֵשׁ אוּלָם אֵינוֹ נָאֶה מְקַיֵּםחגיגה (י"ד ע"ב) ויבמות (ס"ג ע"ב).    , בִּהְיוֹתוֹ תּוֹבֵעַ וְדוֹרֵשׁ דְּבָרִים מֵהַזּוּלָת, בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מְקַיְּמָם, וְלָכֵן סוֹפוֹ שֶׁל אֱוִיל זֶה שֶׁאַף חָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ לֹא תִּתְקַיֵּם וְלֹא תַּעֲמֹד לוֹכפי שלימד רבי חנינא בן דוסא באבות (פרק ג' משנה ט'): "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת".    .

כְּלָל גָּדוֹל לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּתַלְמוּד: כָּל דַּיָּן שֶׁהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ מָמוֹן בַּדִּין – אֵינוֹ רָאוּי לָדוּןבבא בתרא (נ"ח ע"ב). וראה בפירוש הכלי יקר (דברים ט"ז) שפירש על פי זה את הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" – שרק כשהשופטים הם לעצמם ובעצמם, אזי יוכל גם לשפוט את העם בצדק.    . שֶׁאִם נָטַל בְּעַצְמוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא בְּיֹשֶׁר, כֵּיצַד יוּכַל לַעֲמֹד וּלְהוֹרוֹת לַאֲחֵרִים מַהִי הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה בַּדִּין? לָכֵן מֻכְרָח הַדָּבָר שֶׁיְּתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ בְּטֶרֶם יָבוֹא לְתַקֵּן אֲחֵרִים. וּכְמַעֲשֵׂה שֶׁהָיָה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן שֶׁנּוֹפוֹ הָיָה נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְיוֹם מִן הַיָּמִים קָבְלוּ בְּנֵי הָעִיר בִּפְנֵי רַבִּי יַנַּאי עַל אָדָם אֶחָד שֶׁנּוֹף עֵצָיו הָיָה נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמַפְרִיעַ לְמַעֲבַר הוֹלְכֵי הָרֶגֶל. רַבִּי יַנַּאי שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים וּמִהֵר לָקוּץ אֶת נוֹפוֹ שֶׁלּוֹ, וּלְאַחַר מִכֵּן קָרָא לְאוֹתוֹ אֶחָד וְצִוָּהוּ לָקוּץ אֶת נוֹפוֹ. לְפֶתַע שָׁאֲלוֹ אוֹתוֹ אֶחָד: "וַהֲרֵי גַּם לִכְבוֹדוֹ יֵשׁ עֵץ שֶׁנּוֹפוֹ נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים?!" אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי לֵךְ וּרְאֵה, אִם קָצַצְתִּי אֶת שֶׁלִּי – קְצֹץ אַף אַתָּה אֶת שֶׁלְּךָ, וְאִם לֹא קָצַצְתִּי אַף אַתָּה אַל תִּקְצֹץ, וּבֶאֱמֶת רָאָה וְקָצַץראה בבא בתרא (ס') כל המעשה, ואמרו שם שמה שרבי ינאי לא קצץ את נופו עד אז הוא משום שחשב שהרבים נהנים מהנוף הנוטה ומסתופפים בצלו, ומשראה שהרבים מתלוננים על כך מיהר לתקן את הדבר.    . וּמִנַּיִן יָדַע רַבִּי יַנַּאי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה? מֵהַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים בְּחוֹבַת הַזְּהִירוּת לִהְיוֹת שָׁלֵם וּמְתֻקָּן בְּדָבָר בּוֹאָנוּ מְבַקְּשִׁים לְתַקֵּן אֶת אֲחֵרִים.

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה שֶׁל "מַנְהִיג"כן פירשו חכמי הגמרא את הכתוב במגילה "להיות כל איש שורר בביתו" – שאף האדם הפשוט ביותר נחשב לנגיד בביתו.    . אֶחָד מַנְהִיג אֶת תַּלְמִידָיו, וְהַשֵּׁנִי מַנְהִיג אֶת שְׁכֵנָיו, וְהַשְּׁלִישִׁי אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁלֹּא לְמֵדִים מִמֶּנּוּ. וּמֵחוֹבָתוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד לִדְאֹג לְהַנְהִיג אֶת צֹאנוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבַצּוּרָה הַטּוֹבָה וְהַנְּכוֹנָה בְּיוֹתֵר, וּלְכָךְ נִדְרֶשֶׁת מֵהָאָדָם שֶׁלִּימוֹת בְּדָבָר אוֹתוֹ הוּא מְלַמֵּד וּמַנְחִיל לְשׁוֹמְעָיו. מְנַהֵל שֶׁגּוֹנֵב וּמְרַמֶּה בַּעֲסָקָיו אַל יִתְפַּלֵּא אִם עוֹבְדָיו גַּם כֵּן גּוֹנְבִים וּמְרַמִּים אוֹתוֹ. וְאָב הַמְזַלְזֵל בְּהוֹרָיו אַל יִתְפַּלֵּא שֶׁיְּלָדָיו מְזַלְזְלִים גַּם כֵּן בִּכְבוֹדוֹ. וְרַב הַמִּתְיַהֵר וּמַקְפִּיד עַל תַּלְמִידָיו קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּנְהֲגוּ גַּם הֵם כְּלַפָּיו בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה. שֶׁמַּעֲשֵׂה אָבוֹת סִימָן לְבָנִים.

פְּעָמִים שֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ שֶׁהַזּוּלָת אֵינוֹ מֵאִיר לוֹ פָּנִים כָּרָאוּי. אִם זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְאִם זֶה יְדִידוֹ מֵהָעֲבוֹדָה אוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאָדָם תָּמֵהַּ לְעַצְמוֹ וְשׁוֹאֵל: "לָמָּה הוּא מִתְנַהֵג אֵלַי כָּכָה?" אַךְ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לִמְּדָנוּ בִּסְפָרָיו כִּי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"משלי כ"ז, י"ט. ולכן אמרו רבותינו איזהו מכובד – המכבד את הבריות. שאם אתה מתוקן בכבוד הזולת אף אחרים ינהגו כך כלפיך.    – אִם אַתָּה אֵינְךָ מֵאִיר פָּנִים, מָה אַתָּה מְצַפֶּה שֶׁיָּאִירוּ לְךָ אֲחֵרִים אֶת פְּנֵיהֶם? אִם אַתָּה אֵינְךָ מִתְיַחֵס לְאִשְׁתְּךָ בְּכָבוֹד וּבַהַעֲרָכָה הָרְאוּיָה לָהּלָמָּה שֶׁהִיא תִּנְהַג כָּךְ כְּלַפֶּיךָ? יַשֵּׁר וְתַקֵּן אֶת עַצְמְךָ בְּאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה וְאָז תִּרְאֶה אֵיךְ שֶׁכֻּלָּם מִתְיַשְּׁרִים כְּלַפֶּיךָ גַּם כֵּן בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה.

וְלָכֵן הוֹרְתָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא הַמְמֻנֶּה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְכַפֵּר עַל עַצְמוֹ תְּחִלָּה וּלְנַקּוֹת אֶת עַצְמוֹ מִכָּל אַשְׁמָה, וְרַק אַחַר כָּךְ יוּכַל לַעֲמֹד וּלְכַפֵּר אַף עַל עֲדָתוֹ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם מִצְוַת הַקְרָבַת קָרְבַּן מִנְחָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לֹא?

בַּתַּלְמוּדמנחות (נ' ע"ב).    נִתְבָּאֵר שֶׁטְּחִינַת הַקֶּמַח לְצֹרֶךְ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל וְהַרְקָדָתוֹ אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אוּלָם לִישַׁת הַמִּנְחָה וַאֲפִיָּתָהּ כֵּן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹתָם בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם וְלֹא לִפְנֵי כֵּן, וְזֶה מִג' טְעָמִים:

אָ. כָּל קָרְבָּן שֶׁקָּבְעָה לוֹהַתּוֹרָה זְמַן הֲרֵי הוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

ב. בְּמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל כָּתוּב "תֻּפִינֵי", וְדָרְשׁוּ עַל זֹאת בְּתַלְמוּד "תֵּאָפֶה נָאֶה", דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.

ג. אִם תֵּאָפֶה הַמִּנְחָה מִבָּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי הֲרֵי שֶׁתִּפָּסֵל בְּלִינָה.

וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו מֵהַטְּעָמִים הַנַּ"לבהלכות תמידין ומוספין (פרק ג' הלכה י"ח – י"ט). וראה ספר "נר שמואל" על הרמב"ם לרבי שמואל וילנסקי זצ"ל מה שדן בדברי הרמב"ם על פי הגמרות הנ"ל, ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל הַקְּרֵבָה בְּכָל יוֹם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"פרשת צו, בבאור מצוה זו.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁי"ב שָׁעוֹת הַיּוֹם הֵן כְּנֶגֶד י"ב מַזָּלוֹת שֶׁבִּיסוֹד הַמּוֹשְׁלִים בַּיּוֹם, וְי"ב שָׁעוֹת הַלַּיְלָה הֵן י"ב מַזָּלוֹת שֶׁבְּמַלְכוּת הַמּוֹשְׁלִים בַּלַּיְלָה, וְכָל אֶחָד מֵהֶם אַחֲרַאי וּמְמֻנֶּה לְהוֹרִיד וּלְהַשְׁפִּיעַ בְּכָל יוֹם אֶת הַשֶּׁפַע וְהַבְּרָכָה הַשַּׁיָּכִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם.

וְזֶהוּ סוֹד מַה שֶּׁמַּקְרִיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֶת י"ב לַחְמֵי הַחֲבִיתִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם, מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יֻשְׁפַּע הַשֶּׁפַע הָרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל לְאוֹתוֹ הַיּוֹםשזוהי בחינת הזיווג הנעשה בכל יום על ידי הכהן הגדול. ולכן הצריך הכתוב לעשותן בחביתין דווקא, שזה בבחינת "עשאה כלי". ועוד עיין שם מה שקישר זאת למנחת החינוך שנצטווה הכהן להקריב בתחילת עבודתו, ואין לנו להאריך עוד בדבר.    .

---

מצוה קל"ז: שלא לאכל מנחת כהנים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִזְכָּר לְעֵילראה לעיל בבאור מצוה ב'.    שֶׁיֶּשְׁנָן י"ב סוּגֵי מְנָחוֹת הַנִּקְטָרוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כְּשֶׁחֶלְקָן מִצְוָה לְהַקְטִיר רַק קֹמֶץ מִתּוֹכָן וְהַיֶּתֶר נֶאֱכַל לַכֹּהֲנִים, וְחֶלְקָן מִצְוָה לְהַקְטִירָן כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה הִיא שֶׁכָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת וּבָאוֹת עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים הַזְּכָרִים, לֹא יֵאָכְלוּ לְשׁוּם אָדָם כְּלָל, אֶלָּא יֻקְטְרוּ כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַמנחות (ע"ב ע"ב), ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה ט'). וכל זה דלא כדעת רבי שמעון בפרק אלו מנחות שסובר שמנחת חוטא של כהנים כן נקמצת.    .

וְאֵלּוּ הֵן הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים? מִנְחַת חִנּוּךְ, וּמִנְחַת חֲבִיתִין, וְכֹהֵן שֶׁהֵבִיא מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת נְדָבָה. בְּכָל אֵלּוּ חָל הָאִסּוּר לְאָכְלָן, וְהָעוֹבֵר וְאוֹכְלָן בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה, הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אָכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.

עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁדַּוְקָא מִנְחוֹת זִכְרֵי כְּהֻנָּה מֻקְטָרוֹת כָּלִיל וְאֵינָן נֶאֱכָלוֹת כְּלָל, אוּלָם מִנְחַת בַּת כֹּהֵן נִקְמֶצֶת וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים כִּשְׁאָר מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵלסוטה כ"ג. וזה בין שהיא רווקה ובין שהיא נשואה לישראל. אבל אם היא נשואה לכהן דינה כדלהלן.    . וְאֵשֶׁת כֹּהֵן בֵּין שֶׁהִיא יִשְׂרְאֵלִית וּבֵין שֶׁהִיא בַּת כֹּהֵן בְּכָל מִקְרֶה מִנְחָתָהּ נִקְמֶצֶת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בִּהְיוֹת שֶׁהִיא אֵינָהּ מִזִּכְרֵי כְּהֻנָּה, אוּלָם אֵין שְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִים מִפְּנֵי בַּעְלָהּ שֶׁהוּא מִזִּכְרֵי כְּהֻנָּה. אֶלָּא מְפַזְּרִים אֶת שְׁיָרֵי מִנְחָתָהּ עַל בֵּית הַדֶּשֶׁןסוטה כ"ג.    .

רָמַז הַכָּתוּב – וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב

כָּל הַמְּנָחוֹת דִּינָן שֶׁנִּקְמָצוֹת בְּחֶלְקָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְיִתְרָתָן נֶאֱכָלוֹת עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים וּבְנֵי בֵּיתָם. וּכְבָר נִתְבָּאֲרָה לְעֵיל הַתּוֹעֶלֶת שֶׁבַּאֲכִילַת הַכֹּהֲנִים לְכַפֵּר עַל בַּעַל הַמִּנְחָה. וְהִנֵּה בְּמִנְחַת הַכֹּהֲנִים עַצְמָם צִוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא תֵּאָכֵל לְשׁוּם כֹּהֵן, אֶלָּא תֻּקְטַר כֻּלָּהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהַתְּמִיהָה עַל כָּךְ הִיא גְּדוֹלָה: תִּינַח הַכֹּהֵן בַּעַל הַמִּנְחָה בְּעַצְמוֹ, מוּבָן מַדּוּעַ לֹא יֹאכְלֶנָּה, אֶלָּא כֹּהֲנִים אֲחֵרִים מַדּוּעַ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִמֶּנָּה וִיכַפְּרוּ עַל אֲחִיהֶם הַכֹּהֵן?

וּמַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ לִדְלוֹת מִמִּצְוָה זוֹ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הוּא שֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת אָדָם בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר צוֹדֵק, דָּבָר נָכוֹן, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַעַם וּסְבָרָה מוּבֶנֶת, וְעִם כָּל זֹאת יֵשׁ לוֹ לְהִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹתוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁעָלוּל לְהֵרָאוֹת לֹא טוֹב בְּעֵינֵי אֲחֵרִים. בִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל זֶה נִקְרָא: "הַרְחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ"חולין (מ"ד ע"ב).    . אָמְנָם זֶה מֻתָּר, נָכוֹן שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, אֲבָל לֹא כְּדַאי לְךָ, שֶׁאֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק. אִם מַעֲשֶׂיךָ עֲלוּלִים לְהִצְטַיֵּר בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת כִּפְסוּלִים, גַּם אִם בָּרוּר לְךָ שֶׁהַצֶּדֶק עִמְּךָ – מְשֹׁךְ יָדְךָ מֵהַדָּבָר. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת שָׁמַיִם, כָּךְ נִצְטַוֵּינוּ לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת אָדָם.

מִטַּעַם זֶה צִוְּתָה הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְהַוִּים לְסֵמֶל וּלְדֻגְמָא לָעָם בְּיַשְׁרוּתָם וּבִנְקִיּוּת כַּפֵּיהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁיְּרוּ מִמִּנְחָתָם אַף לְחַבְרֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, מַה שֶּׁעָלוּל לְהֵרָאוֹת בְּעֵינֵי הָעָם כְּחָשׁוּד שֶׁמָּא לֹא הִקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם בִּשְׁלֵמוּת וְחִפּוּ אִישׁ עַל אָחִיו, וּלְהִתְפָּרֵשׁ בְּצוּרָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה. אֶלָּא עֲלֵיהֶם לְהַקְטִירָהּ כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּמִן הַשָּׁמַיִם כְּבָר יַשְׁלִימוּ אֶת כַּפָּרָתָם. וְדָבָר זֶה הוּא לֶקַח עָצוּם עֲבוּרֵנוּ בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל בְּחַיֵּינוּ לְוַדֵּא שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ לֹא רַק יְשָׁרִים, אֶלָּא גַּם מְיֻשָּׁרִים–הַיְנוּ בְּעֵינֵי אֲחֵרִים. שֶׁהֲרֵי כַּמָּה גְּדֵרוֹת גָּדְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ רַק מֵהַטַּעַם שֶׁל "מַרְאִית עַיִן" וְשֶׁמָּא יַחְשְׁדוּהוּ בַּעֲבֵרָה, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁמֵּחוֹבָתֵנוּ לִמְנֹעַ עֲשִׂיַּת מַעֲשִׂים הַמְּבִיאִים לִדְבָרִים אֵלּוּ.

כָּךְ אָמַר הַכָּתוּב: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל"דברים ל"ב, כ"ב.    – אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁבְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת נִרְאֶה כְּאִסּוּר. שֶׁאִם הַבְּרִיּוֹת חוֹשְׁבִים עָלֶיךָ רַע, אַף בַּשָּׁמַיִם חוֹשְׁבִים עָלֶיךָ רַע, וּכְפִי שֶׁגִּלּוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל: כָּל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – אַף רוּחַ הַמָּקוֹם אֵינָהּ נוֹחָה הֵימֶנּוּאבות (פרק ג' משנה י').    . וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לִמֵּד לָאָדָם: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם"משלי ג', ד'. וראה ירושלמי שקלים (ח' ע"א) מש"כ בזה.    - הִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וּלְהֵחָשֵׁב לְמַשְׂכִּיל וּלְטוֹב וְהָגוּן בְּעֵינֵיהֶם. לָכֵן לִפְנֵי כָּל הַחְלָטָה שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל, וְכָל פְּעֻלָּה שֶׁאַתָּה נוֹקֵט, בְּחַן שְׁנֵי דְּבָרִים: אֵיךְ אֵרָאֶה בְּעֵינֵי ה', וְאֵיךְ אֶצְטַיֵּר בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הָיָה הֶחָכָם בָּאָדָם, וְהֶעֱנִיק לָנוּ בִּכְתָבָיו עֵצָה יְקָרָה וַחֲשׁוּבָה: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ"משלי ד', כ"ד.    . עָלֶיךָ לְהָבִין שֶׁיֶּשְׁנָם אֲנָשִׁים הַמְחַפְּשִׂים אֶת הָרַע בַּשֵּׁנִי, מְנַסִּים בְּמַה "לִּתְפֹּס" אֶת הַזּוּלָת, וּבִכְדֵי לֹא לִפּוֹל בְּמַלְתְּעוֹת פִּיהֶם עָלֶיךָ לִהְיוֹת זַךְ וְנָקִי, לְלֹא שׁוּם פִּתְחוֹן פֶּה. פְּעָמִים שֶׁתֵּאָלֵץ לְוַתֵּר, פְּעָמִים שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְהַפְסִיד, אֲבָל בְּהִסְתַּכְּלוּת קָדִימָה הַדָּבָר שָׁוֶה. כָּךְ הוֹרוּנוּ חֲזַ"ל בְּהִלְכוֹת צְדָקָה, שֶׁגַּבַּאי צְדָקָה שֶׁאָסַף מָעוֹת לִצְדָקָה וְחָפֵץ לְפָרְטָן לְמַטְבֵּעַ גָּדוֹל – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְרֹט מִכַּסְפּוֹ הַפְּרָטִי, שֶׁמָּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁנְּטָלָן לְעַצְמוֹ. וְגַבַּאי תַּמְחוּי שֶׁאָסַף מָזוֹן לַעֲנִיִּים וְנוֹתַר מָזוֹן מְיֻתָּר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ אֶלָּא יִמְכְּרֶנּוּ לַאֲחֵרִים בִּלְבַד, וְגַם זֶה מֵהַטַּעַם הַנַּ"לראה פסחים (י"ג ע"א) ושלחן ערוך יורה דעה (סימן רנ"ז סעיף ב'). ועיין עוד במש"כ בס"ד בספרנו "פרדס רמונים" (חלק א' מצוה כ')    .

כָּל אָדָם יוֹצֵא לוֹ בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו לְשַׁמֵּשׁ כְּיוֹעֵץ לַזּוּלָת. אִם זֶה לִידִידוֹ, וְאִם זֶה לְתַלְמִידוֹ, וְאִם זֶה לִבְנוֹ, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וּפְעָמִים הִנְּךָ עָלוּל לְהִקָּלַע לְמַצָּב בּוֹ שְׁאָלוּךָ בְּעִנְיַן בּוֹ יֵשׁ לְךָ נְגִיעָה וְאִינְטֶרֶס אִישִׁי. כַּמּוּבָן שֶׁעָלֶיךָ לַעֲמֹד וּלְטַהֵר אֶת עַצְמְךָ מִכָּל נְגִיעָה אִישִׁית, וְלִדְלוֹת עֲבוּרוֹ אֶת הָעֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, אֲבָל גַּם לְאַחַר שֶׁמָּצָאתָ לְנָכוֹן שֶׁבֶּאֱמֶת הַטּוֹב בַּעֲבוּרוֹ הוּא דָּבָר מְסֻיָּם – חֲשֹׁב כֵּיצַד תִּצְטַיֵּר תְּשׁוּבָתְךָ בְּעֵינָיו. וְלָאו דַּוְקָא כָּעֵת, אֶלָּא אִם מָחָר תִּכָּשֵׁל עֲצָתְךָ וְלֹא תִּצְלַח? הַאִם גַּם אָז יַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁיָּעַצְתָּ לוֹ אֶת עֲצָתְךָ בֶּאֱמוּנָה? אוֹ שֶׁמָּא יִנְטֹר בְּלִבּוֹ וְיַחְשֹׁד שֶׁעָנִיתָ לוֹ לְפִי טוֹבָתְךָ וְתוֹעַלְתְּךָ? אִם יֵשׁ לְךָ חֲשָׁשׁ קַל שֶׁכָּזֶה – מוּטָב שֶׁלֹּא תַּעֲנֵהוּ. כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה יֵּלֶד יוֹם, וּמִי שֶׁהַיּוֹם הוּא אוֹהַבְךָ מָחָר עָלוּל לִהְיוֹת שׂוֹנַאֲךָ, לָכֵן הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּמשלי ד', כ"ד.    .

גַּם בְּמַעֲשִׂים לֹא תָּמִיד נָכוֹן לְמַהֵר. פְּעָמִים שֶׁהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לְהֵיטִיב עִם הַזּוּלָת וּלְסַיֵּעַ לוֹ, וְהַלָּה מְפָרֵשׁ אֶת מַעֲשֶׂיךָ כְּאִלּוּ לְטוֹבַת עַצְמְךָ נִתְכַּוַּנְתָּ, וּלְתוֹעַלְתְּךָ הָאִישִׁית. וּבְמַצָּב שֶׁכָּזֶה הַסַּכָּנָה הִיא גְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁאַתָּה מִטִּבְעֲךָ וַדַּאי תְּצַפֶּה לַהַעֲרָכָה הָרְאוּיָה, וּבְשָׁעָה שֶׁתְּקַבֵּל הֵימֶנּוּ אֶת הַהֵפֶךְ – תִּפָּגַע עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתְךָ וְאֵשׁ הַשִּׂנְאָה תִּפְרֹץ בֵּינֵיכֶם. לָכֵן גַּם לַעֲשׂוֹת טוֹב לֹא תָּמִיד נָכוֹן, אֶלָּא יֵשׁ לִשְׁקֹל תְּחִלָּה הַאִם יִתְקַבְּלוּ מַעֲשֶׂיךָ בְּעֵינֵי הַשֵּׁנִי בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אוֹ לֹא, שֶׁטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתָ הַיּוֹם לִפְלוֹנִי עֲלוּלָה לְהִצְטַיֵּר בְּעֵינָיו מָחָר כְּרָעָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ: "טָב לְבִישׁ עָבַדְתָּ – בִּישׁ עָבַדְתָּ"מדרש רבה ויקרא (כ"ב, ב'). תרגומו: "טוב לרע עשית – רע עשית". ועוד נאמר (שם אות ז') "טוב לרע אל תעשה ולא יבוא לך רע".    .

הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר, שֶׁחוֹבַת הָאָדָם לְהִזָּהֵר לְבַל יַחְשְׁדוּהוּ בְּמַעֲשָׂיו, וְלִהְיוֹת נָקִי מִכָּל שֵׁמֶץ שֶׁל פִּתְחוֹן פֶּה לְרָעָה, וּלְהִמָּנַע מִמַּעֲשִׂים הָעֲלוּלִים לְהִתְפָּרֵשׁ בְּצוּרָה לֹא נְכוֹנָה. וְעַל יְדֵי כֵּן יִזְכֶּה בע"ה לַעֲבֹר אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבְהַצְלָחָה רַבָּה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

אָדָם שֶׁהוּא סָפֵק כֹּהֵן סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מַה דִּין מִנְחָתוֹ לְעִנְיַן קְמִיצָתָהּ וּלְעִנְיַן אֲכִילַת שְׁיָרֶ?יהָ?

בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁוַּלְדוֹת כֹּהֶנֶת וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה וְאֵין יָדוּעַ מִי שֶׁל מִי, נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חָמְרֵי כֹּהֲנִים וְחָמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים. וּבֵאֲרוּ בַּגְּמָרָא שֶׁהַמְדֻבָּר הוּא לְעִנְיַן מִנְחָתָם, שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ אִם הַוָּלָד הוּא כֹּהֵן אוֹ יִשְׂרָאֵל, עַל כֵּן מוֹרִים לוֹ לְהַקְטִיר אַךְ וְרַק קֹמֶץ מִמִּנְחָתוֹ וְלֹא אֶת כֻּלָּהּ, שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל הוּא וּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נִקְמְצָה פְּסוּלָה כְּמוֹ זֶבַח שֶׁלֹּא נִשְׁחַט. וְאִלּוּ שְׁיָרֵי הַמִּנְחָה אֵינָם נֶאֱכָלִים, שֶׁמָּא כֹּהֵן הוּא וְיֶשְׁנוֹ אִסּוּר תּוֹרָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֵי מִנְחַת כֹּהֵן, לָכֵן מְפַזְּרִים אֶת שְׁיָרֵי מִנְחָתוֹ עַל בֵּית הַדֶּשֶׁןיבמות צ"ט – ק'. וראה בפירוש רש"י והתוספות שם שנחלקו מהו אותו בית הדשן המדובר כאן.    . וְכֵן נִפְסַק בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ב הלכה י"א).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַקְרָבַת מִנְחַת הַכֹּהֵן כָּלִיל עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה מַה שֶּׁכָּתַב הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה אִיסֶרְלִישׁ (הָרַמָ"א) זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "תּוֹרַת הָעוֹלָה"חלק ב' פרק כ"ט.    כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ כְּלָל יִשְׂרָאֵל מְבִיאִים אֶת מִנְחָתָם לַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְעֹרָבִים בָּהּ שְׁנֵי כֹּחוֹת מְנֻגָּדִים הֵם הַטּוֹב וְהָרַע יַחַד, וְהָאֱמֶת וְהַשֶּׁקֶר הָיוּ כְּרוּכִים בַּמִּנְחָה בִּכְרִיכָה אַחַת. וְעַל הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִים הָיָה מוּטָל לְהַבְחִין וְלִבְרֹר אֶת הַחֵלֶק הַטּוֹב וְהַזַּךְ וְהָאֲמִתִּי שֶׁבַּמִּנְחָה וּלְהַקְטִירוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לַגָּבוֹהַּ, וְאֶת הַיֶּתֶר הָיוּ מְתַקְּנִים וּמְבָרְרִים עַל יְדֵי אֲכִילַת הַהֶדְיוֹט.

אוּלָם כָּל זֶה הָיָה נָכוֹן רַק בְּמִנְחוֹת הָעָם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִנְחַת הַכֹּהֲנִים עַצְמָם שֶׁהֵם תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, וּבְוַדַּאי הָיוּ יוֹדְעִים וְנִזְהָרִים בַּהֲבָאָתָם אֶת מִנְחָתָם לְכַוֵּן בָּהּ רַק מִצַּד הַטּוֹב וְהָאֲמִתִּי שֶׁבָּהּ, לָכֵן לֹא הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיֹּאכְלוּהָ הַכֹּהֲנִים אֶלָּא הָיְתָה נִקְטֶרֶת כֻּלָּהּ לְגָבוֹהַּ מִּבְּלִי לְשַׁיֵּר מִמֶּנָּהּ כְּלָל.

---

מצוה קל"ח: מעשה קרבן החטאת

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵילראה לעיל בבאור מצוה קכ"א ו-קכ"ד.    שֶׁעַל עֲבֵרוֹת מְסֻיָּמוֹת שֶׁעָבְרוּ בְּשׁוֹגֵג אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַיָּחִיד אוֹמִן הָרַבִּים, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא קָרְבָּן הַנִּקְרָא "קָרְבַּן חַטָּאת". וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב אֶת הַחַטָּאת כְּדִינֶיהָ וּכְהִלְכוֹתֶיהָ, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְכַּפֵּר לְבַעַל הַקָּרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

הַחַטָּאוֹת בָּאוֹת מִן הַכְּבָשִׂים, הָעִזִּים וְהַבָּקָר, וְכֵן מִן הַתּוֹרִים וּבְנֵי הַיּוֹנָה. זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּיםרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק א' הלכה ט').    . וּשְׁחִיטָתָן הָיְתָה נַעֲשֵׂית בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַכדין כל הקרבנות המכונים "קדשי קדשים" ששחיטתם בצפון המזבח, כמו שכתוב (ויקרא א', י"א) "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה". ראה זבחים (מ"ז) ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק ה' הלכה ב', ג'). וכבר ביארנו לעיל בס"ד ששחיטת הקרבן ניתנה לזרים, ורק מקבלת הדם והולכתו נצרך שיהיה כהן. וכל זה מלבד חטאת העוף שהית הקריבה בדרך אחרת כמבואר ברמב"ם שם.    . לְאַחַר מִכֵּן הָיָה הַכֹּהֵן לוֹקֵחַ מְעַט מִן הַדָּם בִּכְלִי הַנִּקְרָא "מַזְרֵק", וּמִשָּׁם הָיָה מוֹלִיכוֹ לְהַזּוֹתוֹ.

אִם הָיְתָה זוֹ הַחַטָּאת מִן הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת, אֲזַי הָיָה הַכֹּהֵן מוֹלִיךְ אֶת דָּמָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ, שָׁם הָיָה נוֹתֵן מֵהַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹעַל כָּל אַחַת מִקַּרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, כְּשֶׁמַּתְחִיל הוּא מֵהַקֶּרֶן הַדְּרוֹמִית מִזְרָחִית, וּמְסַיֵּם בַּקֶּרֶן הַמַּעֲרָבִית דְּרוֹמִית, שָׁם הָיָה גַּם שׁוֹפֵךְ אֶת יֶתֶר הַדָּם אֶל תּוֹךְ יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. לְאַחַר מִכֵּן הָיָה מַפְשִׁיט אֶת הַחַטָּאת מֵעוֹרָהּ, וּמוֹצִיא הָאֵמוּרִים וּמוֹלְחָם וּמַקְרִיבָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְיֶתֶר הַבָּשָׂר הָיָה נֶאֱכָל עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים.

וְאִם הָיְתָה זוֹ מִן הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת, אֲזַי הָיָה הַכֹּהֵן מוֹלִיךְ אֶת דָּמָהּ אֶל הַהֵיכָל, שָׁם הָיָה מַזֶּה מֵהַדָּם כִּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, וְאֶת יֶתֶר הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ אֶל תּוֹךְ יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. לְאַחַר מִכֵּן הָיָה מוֹצִיא אֶת הָאִמוּרִים וּמוֹלְחָם, וּמַקְרִיבָם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְיֶתֶר הַחַטָּאת הָיְתָה יוֹצֵאת לְהִשָּׂרֵף מִחוּץ לָעִיר בְּבֵית הַדֶּשֶׁןראה ברמב"ם פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות כל דינים אלו ועוד ומקורותיהם.    .

וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְשִׁנָּה מִסֵּדֶר וּמֵאֹפֶן עֲשִׂיַּת הַחַטָּאת הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי

רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד זָ"ל עָמְדוּ עַל לְשׁוֹן הַתּוֹרָה "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" – מַדּוּעַ לֹא נֶאֱמַר "זֹאת הַחַטָּאת"?! וְהֵשִׁיבוּ שֶׁבָּא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְלַמֵּד לָאָדָם יְסוֹד חָשׁוּב וְעִילָאִי בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא: שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת הַחַטָּאת, דְּהַיְנוּ בְּהִלְכוֹתֶיהָ וּבְדִינֶיהָ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבַּן חַטָּאת מַמָּשׁ, וְנִתְכַּפֵּר לוֹ עֲווֹנוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּןאמרת רבי יצחק במנחות (ק"י ע"א). וראה שם שדרשו כן גם על קרבן האשם וכיוב"ז.    .

וּבֵאוּר הַדְּבָרִים הוּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵר אָדָם עֲבֵרָה חָלִילָה, וַאֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, נוֹצַר רִחוּק וְחַיִץ מְסֻיָּם בֵּינוֹ לְבֵין הַבּוֹרֵא. וְזֶה מֵחֲמַת אוֹתָם הַמְקַטְרְגִים שֶׁנּוֹצְרוּ מִמַּעֲשֵׂהוּ הָרַע וְנִדְבְּקוּ בְּנִשְׁמָתוֹ עַד שֶׁמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. וְעַל יְדֵי הֲבָאַת הַקָּרְבָּנוֹת הָיָה הָאָדָם מְטַהֵר אֶת נִשְׁמָתוֹ מִזֻּהֲמַת הַחֵטְא וּמְקָרְבָהּ בַּחֲזָרָה אֶל מְקוֹר מַחְצַבְתָּהּ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְהִנֵּה הַתּוֹרָה כַּיָּדוּעַ הִיא הִתְגַּלְּמוּת רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּעוֹלָמֵנוּ זֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹשֵׁב אָדָם וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֶיהָ מִמֵּילָא מִתְקָרֵב וְנִדְבָּק הוּא בָּרָצוֹן הָאֱלֹקִי וּבְדַרְכֵי הַנְהָגָתוֹ וּמִתְקַיֶּמֶת בּוֹמִצְוַת הַתּוֹרָה "וּלְדָבְקָה בוֹ"דברים י"א, כ"ב.    , מַה שֶּׁמֵּבִיא אוֹתוֹ לְהִתְקָרֵב לְהַקָּבָּ"ה גַּם מִבְּלִי קָרְבָּן כָּזֶה אוֹ אַחֵר. וְלָכֵן הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת ה' וּבְחֻקֶּיהָ הֲרֵי זֶה פּוֹעֵל מַה שֶּׁהָיָה אָמוּר לִפְעֹל בְּכֹחַ הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן.

חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם חָזְרוּ וְהִדְגִּישׁוּ אֶת הָעֶלְיוֹנוּת שֶׁל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה יֶתֶר עַל שְׁאָר הַמִּצְווֹת הַנִּזְכָּרוֹת בַּתּוֹרָה. שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּםפאה א', א'.    , וְגָדוֹל תַּלְמוּד שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂהקידושין (מ' ע"ב).    , וְגָדוֹל תַּלְמוּד יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִיןאמרת רב בעירובין (ס"ג ע"ב).    וּמִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵהַצָּלַת נְפָשׁוֹתמגילה (ט"ז ע"ב).    , וְתוֹרָה מְגִנָּה מִן הַפֻּרְעָנוּת בֵּין בִּזְמַן שֶׁעוֹסֵק בָּהּ וּבֵין בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּאמרת רבא בסוטה (כ"א ע"א). וראה שם שמן הפרענות תורה מצילה אף כשאינו עוסק בה, ואילו מן החטא אינה מצילה אלא בשעה שעוסק בה, מה שאין כן מצוה שלעולם אינה מצילה מן החטא אף בשעה שעוסק בה.    , וְאֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל תַּלְמוּד תּוֹרָהסנהדרין (ז' ע"א).    וכו'. וְטַעַם הַדָּבָר הוּא שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הֲרֵי הִיא כְּאִילָן גָּדוֹל וּפוֹרֶהכפי שדרשו חז"ל עה"פ "עץ חיים היא למחזיקים בה".    , וּמַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת הֲרֵי הֵן הַפֵּרוֹת. וְכַמּוּבָן שֶׁעִקַּר תַּכְלִית הָאִילָן הוּא בִּשְׁבִיל לְהִסְתַּפֵּק וְלֶאֱכֹל מִפֵּרוֹתָיו, וְאִילָן מִבְּלִי פֵּרוֹת אֵין בּוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת, אוּלָם אֵין חוֹלֵק שֶׁאָדָם שֶׁנָּטַע בְּאַדְמָתוֹ אִילָן מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה בְּהַרְבֵּה מִזֶּה שֶׁהָלַךְ לַשּׁוּק וְקָנָה כַּמָּה פֵּרוֹת בּוֹדְדִים, שֶׁכֵּן זֶה אֵינוֹ מֻבְטָח שֶׁיִּהְיוּלוֹ עוֹד פֵּרוֹת בְּעָתִיד, וְאִלּוּ זֶה אִילָנוֹ מֻחְזָק לְהָנִיב לוֹ פֵּרוֹת בְּלִי סוֹף, וּבוֹ יוּכַל לִתְלוֹת מִבְטַחוֹ בְּעֵת קֹשִׁי וּמַחְסוֹר. כָּךְ הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק הוּא בְּמִצְווֹת – עֲדַיִן אֵין לוֹ עֲרֻבָּה שֶׁיַּמְשִׁיךְ וְיַתְמִיד בָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָעוֹסֵק בְּלִמּוּדָהּ זוֹכֶה שֶׁתּוֹרָתוֹ תְּלַוֵּהוּ לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ וְתוֹלִיכֵהוּ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה.

עוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּאֶת הַפָּסוּק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר"משלי ו', כ"ג.    שֶׁקִּיּוּם מִצְוָה מָשׁוּל לְאָדָם הַמַּדְלִיק נֵר, וְאִלּוּ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מָשׁוּל לְאָדָם הַמְהַלֵּךְ בְּאוֹר הַיּוֹםאמרת רבי מנחם בר יוסי בסוטה (כ"א ע"א).    . וְרָצוּ לְלַמֵּד בָּזֶה שֶׁהַנֵּר אַף בִּהְיוֹתוֹ דָּלוּק בְּיָדְךָ – עָלוּל לִכְבּוֹת בִּן רֶגַע, וּמִכָּאן וָהָלְאָה אַתָּה מְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ וּבַאֲפֵלָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אוֹר הַיּוֹם שֶׁגַּם אִם לֹא תִּרְצֶה, כָּל עוֹד הַיּוֹם מֵאִיר הֲרֵי שֶׁהַדֶּרֶךְ נִכֶּרֶת וּבְרוּרָה לְךָ. וְלָכֵן הוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּכָל מַצָּב וּבְכָל אֹפֶן, אַף אִם עֲדַיִן רָחוֹק הוּא מִקִּיּוּמָהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ יָאִיר לוֹ אֶת הַשְּׁבִיל וְיַחְזִירֵנוּ לַמּוּטָבירושלמי חגיגה (פרק א' הלכה ז').    . לְפִיכָךְ יֵדַע הָאָדָם נֶאֱמָנָה שֶׁגָּדוֹל הוּא כֹּחַ לִמּוּד הַתּוֹרָה לְהָאִיר עַל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וּלְהַצִּית אֶת אֵשׁ הַקְּדֻשָּׁה בְּלִבּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה לִפְנֵי קוֹנוֹ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה.

רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים, וּבִפְרָט מִבְּנֵי דּוֹרֵנוּ, הַתָּרִים אַחַר הָאוֹר שֶׁיָּאִיר אֶת חַיֵּיהֶם. חַיִּים הֵם חַיֵּי הֶפְקֵרוּת, מִבְּלִי טַעַם וְתַכְלִית, מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וּמְבַקְּשִׁים לְגַלּוֹת אֶת הָאוֹר. הַתַּאֲווֹת אֵינָן מְסַפְּקוֹת, וְהַמַּשְׂכּוֹרוֹת אֵינָן מַסְפִּיקוֹת, וְחַיֵּיהֶם הֵם מִרְדָּף אַחַר הָאֹשֶׁר שֶׁעַד הַיּוֹם אַף אֵינוֹ נִרְאֶה בָּאֹפֶק. גַּם בְּקֶרֶב שׁוֹמְרֵי הַמִּצְווֹת נִתָּן כַּיּוֹם לִמְצֹא כַּמָּה שֶׁכָּאֵלּוּ. נִרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ מָצְאוּ אֶת הָאוֹר, וְשֶׁהָאֱמֶת הִיא נֵר לְרַגְלָם, אַךְ עֵינֵיהֶם כַּעֲצוּמוֹת מֵרְאוֹת וְלִבָּם טַח מִשְּׁמֹעַ. אֵינָם שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם, וְלֹא שָׂשִׂים בְּבוֹאָם, רַק עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם מִבְּלִי חֵשֶׁק וְרָצוֹן. תְּפִלָּתָם מְזֻלְזֶלֶתכדרשת חז"ל (ברכות ו' ע"ב) עה"פ (תהלים י"ב, ט') "כרום זלות לבני אדם" - אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ופירש רש"י ז"ל שם כגון התפילה.    , וּמִצְוָתָם מְלֻמָּדָהכתוכחת הנביא (ישעיה כ"ט, י"ג) "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". ופירש המלבי"ם שם שעושים המצוות מתוך הרגל וציווי הוריהם ולא מתוך כוונה ומחשבה.    , וְטַעַם עָפָר טוֹעֲמִים בְּמִצְווֹתֵיהֶם, כְּאִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַםמשלי י"א, כ"ב.    . הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁשְּׁנֵיהֶם מַרְגִּישִׁים רֵיקָנוּת, חֹסֶר סִפּוּק וְשִׂמְחָה. מַהִי הָרְפוּאָה לְמַחֲלָתָם? מַהוּ הַמָּזוֹר לִכְאֵבָם?

עַל כָּךְ עוֹנֶה נָעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה בְּאָמְרוֹ: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב"תהלים י"ט, ט'.    . מָה רָצָה לוֹמַר לָנוּ בְּפָסוּק זֶה? וְכִי מִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחֻקֵּי הַתּוֹרָה מְיֻשָּׁרִים וּמְצֻדָּקִים? אֶלָּא חָשַׁבְנוּ לוֹמַר שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ יָדַע גַּם יָדַע שֶׁיֶּשְׁנָם הַחוֹשְׁבִים לְעַצְמָם שֶׁאֱמֶת שֶׁהַתּוֹרָה הִיא מְשַׂמַּחַת אֱלֹקִים וְאָדָם, אֲבָל יֶשְׁנָם עוֹד דְּבָרִים הַיְכוֹלִים לְשַׂמֵּחַ, כְּמוֹ הֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכֶסֶף וְזָהָב לָרוֹב, תַּאֲווֹת הַנָּשִׁים וּמִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים, אוּלָם דָּוִד הַמֶּלֶךְ מְלַמְּדֵנוּ כָּאן שֶׁכָּל מַנְעַמֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם שַׁקְרָנִים, בִּתְחִלָּה מְאִירִים לָאָדָם פָּנִים וּמַבְטִיחִים לוֹ אֹשֶׁר פְּנִימִי בְּלִבּוֹ, אַךְ לְבַסּוֹף אֵינוֹ נוֹחֵל מֵהֶם אֶלָּא כְּאֵב לֵב וּדְאָגָה, צַעַר וַחֲרָטָה. תְּחִלָּתָם שַׁלְוָה וְסוֹפָם יִסּוּרִיםמדרש רבה (בראשית ס"ה, ה') ותנא דבי אליהו זוטא (פרק י"א).    . מַה שֶּׁאֵין כֵּן פְּקוּדֵי ה' – הֵם יְשָׁרִים, אֲמִתִּיִּים, מַבְטִיחִים וּמְקַיְּמִים, וּמְשַׂמְּחִים אֶת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם לְעוֹלָמִים.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ חַיִּים בֶּן עֲטַר זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשדברים כ"ו, ח'.    : "אִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִּישִׁים בִּמְתִיקוּת וַעֲרֵבוּת אוֹר הַתּוֹרָה הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יֵחָשֵׁב בְּעֵינֵיהֶם מְלֹא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וְלֹא לַנְּשָׁמָה בִּלְבַד יַגִּיעַ הַטּוֹב, אֶלָּא גַּם לְבֵית הַנְּשָׁמָה – הָרוּחַ וְהַנֶּפֶשׁ, כָּל אֶחָד יִתְעַדֵּן בָּהּ כְּפִי יְכָלְתּוֹ" עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת וְהַתּוֹעָלוֹתכך אמר רבי מאיר באבות (ריש פרק ו'): "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה..." עין שם באורך.    , הַסְּגֻלּוֹת וְהָרְפוּאוֹתכך אמר רבי יהושע בן לוי בערובין (נ"ד ע"א) שהחש בראשו / בגרונו / במעיו / בעצמותיו / בכל גופו יעסוק בתורה ויתרפא. ואכן היה מקיים מאמרו בעצמו כפי שמספרים עליו חז"ל (כתובות ע"ז ע"ב) שהיה נכרך יחד עם חולי הראתן (מחלה נוראה ומדבקת ביותר שאפילו ביצה שנולדה בעירם היתה נזרקת) ועוסק בתורה מבלי לחשוש!!! וראה בחתם סופר עה"ת (פרשת האזינו) שכתב שכל רפואה בעולם יש בה הכח לרפא דבר מסויים בלבד, אמנם התורה אינה כן, אלא כל עסק ועסק בה מרפא את כל הגוף בכל מקום שיהא בו חולי. עכת"ד.    , הַחָכְמוֹת וְהַיְדִיעוֹתכאומרם ז"ל "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" (תרגום: אין דבר שאינו רמוז בתורה), וכתב הגר"א זצ"ל בביאורו לספרא דצניעותא (פרק ה' דף נ"ה) שכל מה שהיה והווה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ואפילו כל פרט ופרט מכל חייו של כל מין בהמה וחיה ועשב ודומם הכל מופיע שם. והדברים מבהילים!    , כֻּלָּן כְּלוּלוֹת בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְאָדָם הַבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים, וְאֵינוֹ אֶלָּא כְּדָג הַמְפַרְפֵּר בִּהְיוֹתוֹ מִחוּץ לַמַּיִם, שֶׁכְּכָל שֶׁחוֹלֵף הַזְּמַן כָּךְ הוֹלֶכֶת וּמִתְיַבֶּשֶׁת לַחְלוּחִיתוֹ וְנִפְסֶקֶת חַיּוּתוֹ, וְרַק הַתּוֹרָה הִיא שֶׁתְּהֵא לוֹ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וְלִמְקוֹר חַיִּיםראה בברכות (ס"א ע"ב) המשל שאמר רבי עקיבא ע"ה לפפוס בן יהודה.    . לָכֵן הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ דְּכוּלָּא בָּהּ, וּבָהּ תֶּחֱזִי וְסִיב וּבְלֵה בָּהּ, וּמִנַּהּ לֹא תָּזוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה!אמרת בן בג בג באבות (פרק ה' משנה כ"ב) וביאר רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל: הפוך ועסוק בתורה שהכל תמצא בה, וגם עד זקנה ושיבה אל תעזבנה, ואף לא לטובת חכמות אחרות, שאין לך מדה טובה ממנה!   

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁחֲלָקִים מְסֻיָּמִים מִן הַחַטָּאוֹת שֶׁאֵינָם קְרֵבִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הֲרֵי הֵם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, וּמִתְחַלְּקִים מִידֵי עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁמָר שֶׁעָבְדוּ בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַראה זבחים (ק"ג ע"א) ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק ה' הלכה י"ט).    .

וְנֶחְלְקוּ הָאַחֲרוֹנִים בְּמִקְרֶה בּוֹ כֹּהֵן בָּא קָרְבָּן לְיָדוֹ, אַךְ לֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבוֹ בְּמִשְׁמַרְתּוֹ עַד שֶׁנִּסְתַּיְּמָה אוֹתָהּ הַמִּשְׁמֶרֶת, אֲזַי מָה עוֹשִׂים בְּאוֹתוֹ הַקָּרְבָּן? הַאִם בִּיכָלְתּוֹ לְהַקְרִיבוֹ בְּעַצְמוֹ בְּמִשְׁמֶרֶת אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁשּׁוֹמְרוֹ לְמִשְׁמַרְתּוֹ הַבָּאָה, אוֹ שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וּמַעֲבִירִים אוֹתוֹ לַמִּשְׁמֶרֶת הַחֲדָשָׁה?

וְהִנֵּה הָרַב בַּעַל הַ"מִּשְׁנֶה לְמֶלֶךְ" הֵבִיא בְּדַעַת רַשִׁ"י זָ"ל שֶׁכָּל מַה שֶּׁלֹּא הִסְפִּיקוּ אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמֶרֶת לְהַקְרִיב בְּמִשְׁמַרְתָּם הֲרֵי זֶה נִשְׁמָר עִמָּהֶם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מִשְׁמַרְתָּם הַבָּאָהראה משנה למלך על הרמב"ם הלכות גזילה ואבידה (פרק ח') שכתב להוכיח כן מסוגיית בני יהויריב (בבא קמא קי"א).    .

אוּלָם בְּסֵפֶר "מַזַּל שָׁעָה" עַל הָרַמְבַּ"םלרבי שלמה הכהן מסאלוניקי זצ"ל.    הֵבִיא לְחַלֵּק שֶׁדַּוְקָא כְּשֶׁמְּנִיעַת הַהַקְרָבָה הָיְתָה מִצַּד בַּעַל הַקָּרְבָּן, אֲזַי תִּקְּנוּ שֶׁהַמִּשְׁמָר שֶׁזָּכָה בַּקָּרְבָּן יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַקְרִיבֶנּוּ בַּפַּעַם הַבָּאָה. אוּלָם אִם הַמַּקְרִיב הֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ כַּדִין, רַק שֶׁהַכֹּהֲנִים נִתְעַצְּלוּ וְהִתְעַכְּבוּ בְּהַקְרָבָתוֹ עַד שֶׁתַּמָּה מִשְׁמַרְתָּם, אֲזַי לֹא זָכוּ בַּקָרְבָּן כְּלָל, וַעֲלֵיהֶם לְהַעֲבִירוֹ לַמִּשְׁמָר הַבָּא אַחֲרֵיהֶםשכן מוכח מהסוגיה בבבא קמא שם שהעיכוב היה מצד בעל הקרבן, שהביא את אשמו בטרם השיב הממון. ועוד שהרי לא זוכים הכהנים בקרבנות אלא משעה שנשחטו והוקרבו ולא בעודם בחיים. ועוד עיין שם באורך.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר תּוֹעֶלֶת קָרְבַּן הַחַטָּאת לְכַפֵּר עַל הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "יַלְקוּט יִצְחָק"לרבי יצחק זאלר זצ"ל, שם הביא בבאור מצוה קל"ט דברים אלו בשם בעל ה"נחלת בנימין".    שֶׁכָּתַב שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא אָדָם לַעֲבֹר עֲבֵרָה מִיָּד בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנּוּ הָרוּחַ וְהַנְּשָׁמָה שֶׁאֵינָן חֲפֵצוֹת לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמַּעֲשֶׂה, וְנִשְׁאֶרֶת בּוֹ רַק הָרוּחַ הַבַּהֲמִית הַמְחַיָּה אֶת הַגּוּף, וְהִיא זוֹ שֶׁמִּשְׁתַּתֶּפֶת בַּעֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָהכן הובא בזהר הקדוש (ויקרא ט"ז ע"א), עיין שם.    . וּבְתוֹרַת הַגִּלְגּוּל מְבֹאָר שֶׁלִּבְהֵמָה וּלְחַיָּה וּלְעַכּוּ"ם אֵין נְשָׁמָה כְּלָל, אֶלָּא נֶפֶשׁ בִּלְבַד. וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה הִנָּהּ חֵלֶק טָהוֹר וְקָדוֹשׁ מִמַּעַל, וְאֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת לִסְבֹּל אֶת הַגּוּף הַנָּגוּף שֶׁל הָעַכּוּ"ם וְהַבְּהֵמָה.

וְלָכֵן, אָדָם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה דַּי לוֹ לְכַפָּרָה וּלְתִקּוּן נַפְשׁוֹ בְּהַקְרָבַת הַבְּהֵמָה, בִּהְיוֹת שֶׁאַף הוּא בִּשְׁעַת הָעֲבֵרָה הָיָה רַק עִם הַנֶּפֶשׁ בִּלְבַד כְּדֻגְמַת הַבְּהֵמָה. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרָה הַתּוֹרָה "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא"ויקרא ד', ב'.    , וְ"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת"יחזקאל י"ח, ד'.    – נֶפֶשׁ דַּוְקָא, וְלֹא רוּחַ וּנְשָׁמָה. וְזֶהוּ גַּם כֵּן עֹמֶק דִּבְרֵי חֲזַ"ל שֶׁשָּׁאֲלוּ לַנְּבוּאָה חוֹטֵא מַה יַּעֲשֶׂה וְיִתְכַּפֵּר לוֹ? אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, שָׁאֲלוּ לַתּוֹרָה וְאָמְרָה יָבִיא קָרְבָּן וְיִתְכַּפֵּר לוֹכן הובא בירושלמי מכות (פרק ב' הלכה ו').    , שֶׁזֶּה שָׁקוּל כְּמוֹ זֶה כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. וְאָז מִתְקַיֵּם בַּחוֹטֵא הַפָּסוּק "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ"ישעיה מ"ג, ד'. וראה בכלי יקר בפירושו על התורה (דברים ל"ב, ב') שפירש על זו הדרך את הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'". עיין שם ותהנה.    .

---

מצוה קל"ט: שלא לאכל מבשר חטאת פנים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵאוֹתָן חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ מַזִּין מִדָּמָן עַל הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁהָיָה בַּהֵיכָלמבואר בתלמוד בזבחים (פ"א ע"ב) וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"א הלכה ג').    . אֶלָּא יֵשׁ לִשְׂרֹף אֶת אִמוּרֵיהֶן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת יֶתֶר הַבָּשָׂר הָיוּ שׂוֹרְפִים מִחוּץ לָעִיר בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּמִצְוָה קל"ח.

חַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בַּתּוֹרָה הֵן: פַּר וְשֵׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְלִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבִּכְלַל הָאִסּוּר כְּלוּלוֹת גַּם כֵּן חַטָּאוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁהֻכְנַס דָּמָן שֶׁלֹּא כְּדִין אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁגַּם מֵהֶן אָסוּר לֶאֱכֹל הוֹאִיל וְנִפְסְלוּ בְּהַכְנָסַת דָּמָןכן דרשו מיתור הכתוב "באש תישרף" – כל שדינה בשריפה הרי הוא בלאו באכילתה.    .

וְכָל הָעוֹבֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מֵאוֹתָן חַטָּאוֹת הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת.

רָמַז הַכָּתוּב – תּוֹרָה לִשְׁמָהּ

חֶמְדָּה גְּנוּזָה הָיְתָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיועל פי המובא בלמוד מסכת שבת (פ"ח ע"ב).    , וְתוֹרָה שְׁמָהּ. תתקע"ד (974) דּוֹרוֹת בְּטֶרֶם בְּרֹא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּבָר הֱכִינָהּ וַחֲקָרָהּעל פי הכתוב באיוב (כ"ח, כ"ז) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה".    , בָּהּ הִשְׁתַּעְשַׁע וְעִמָּהּ הִתְרוֹעֵעַכפי שנאמר במשלי (ח', ל') "ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" ופירשוה על התורה הקדושה. עיין במפרשים שם.    , וּבְתוֹכָהּ טָמַן אֶת כָּל רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ. וּבְהַגִּיעַ הָרֶגַע הַמְיֻחָל, עָמַד וּנְתָנָהּ בְּמַתָּנָה לְזֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, לָעָם הַנִּבְחָר מִכָּל הָעַמִּים. אַךְ בְּאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵחֲטָאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת רָמַז לָנוּ נוֹתֵן הַתּוֹרָה שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּכְנָס אָדָם אֶל תּוֹךְ הַקֹּדֶשׁ, וְעוֹסֵק בְּעֹמֶק הַתּוֹרָה וּבִפְנִימִיּוּתָהּ, יֵשׁ לוֹלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְטוֹבָתוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ הָאִישִׁיתשכן בתחילת הדרך התירו חכמים לאדם לעסוק בתורה שלא לשמה, דהיינו לשם כבוד או ממון וכיוב"ז, כדי שמתוך כך יתדבק בה ויישר את דרכו (ראה ברכות י"ז ע"א ובפירוש התוספות שם). אבל משנכנס כבר לפנימיות התורה ושקוע בעולמה של תורה מי התיר לו להשאר באותו הגדר?!    , וְשֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְלִנְגֹס מִמֶּנָּה, אֶלָּא "מָה אֲנִי בְּחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם"נדרים (ל"ז ע"א). וראה ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק א' הלכה ז') ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן רכ"א סעיף ב', וסימן רמ"ה סעיף ו') בדינים השייכים לענין זה, ואכמ"ל.    .

כָּךְהִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַל תַּעֲשׂוּהָ עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּאמרת רבי צדוק באבות (פרק ד' משנה ה').    , כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶםשמות ל"א, י"ד. וראה כתובות (ל"ד ע"א).    – הִיא קֹדֶשׁ וּמַעֲשֶׂיהָ קֹדֶשׁ, וְאֵין לָכֶם רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְעַצְמְכֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָהּ בִּלְבַד - לֵהָנוֹת אֶת נִשְׁמַתְכֶם מִדֻּבְשָׁהּ, וּלְהַרְווֹת אֶת נַפְשְׁכֶם מִיֵּינָהּ, אֲבָל חָלִילָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְצָרְכֵיכֶם הָאִישִׁיִּים וּלְעִנְיְנֵיכֶם הַפְּרָטִיִּים – כָּזוֹ לֹא תִּהְיֶה! שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָאוֹכֵל מֵחֲטָאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת נִפְסְלָה חַטָּאתוֹ וְנִשְׂרֶפֶת, כָּךְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. וְלָמְדוּ זֹאת בְּקַל וָחֹמֶר מִבֵּלְשַׁצַּר הָרָשָׁע שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי הַמִּקְדָּשׁ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נַעֲשׂוּ חֻלִּין, וּבְכָל זֹאת נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, אָז הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!ראה כל זה בנדרים (ס"ב ע"א).   

בַּתַּלְמוּד מוּבָא מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ כֶּרֶם עֲנָבִים, וּבַעַל הַכֶּרֶם שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ חֲשָׁבוֹ לְגַנָּב. הִכְנִיסוֹ בְּתוֹךְ שַׂק וּנְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ לְהַשְׁלִיכוֹאֶל תּוֹךְ הַנָּהָר, עַד שֶׁלְּפֶתַע שָׁמַע אֶת רַבִּי טַרְפוֹן צוֹעֵק "אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הוֹרְגוֹ". מִיָּד הֵבִין שֶׁהַמְדֻבָּר הוּא בִּגְדוֹל יִשְׂרָאֵל, וּמֵרוֹב בּוּשָׁה עֲזָבוֹ מִיָּדוֹ וּבָרַח מִן הַמָּקוֹם כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן יָצָא מִתּוֹךְ הַשַּׂק וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ, אוּלָם נִצְטַעֵר עַד מְאֹד עַל שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָאֳרוֹ וּבְתוֹרָתוֹ בִּכְדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו, וְעַל דָּבָר זֶה הָיָה בּוֹכֶה וּמֵצֵר וּמִתְעַנֶּה כָּל יְמֵי חַיָּיונדרים (שם). ונתבאר שם שבהיות שרבי טרפון היה עשיר, לכן היה לו להציל עצמו בממונו ולא בכבוד תורתו, ולכן היה אסור לו לנהוג כן. ומשמעות הדברים שאין לו לאדם להשתמש בכבוד תורתו על מנת להשיג ריווח כזה או אחר, ואף לא למנוע הפסד ממוני. וצריך עיון בדבר למעשה, שמא מדת חסידות היתה בו.    .

מָה הַפֵּרוּשׁ "עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ"? אָדָם הַמְעַטֵּר אֶת עַצְמוֹ בְּמִינֵי תַּכְשִׁיטִים, אֵינוֹ מְעֻנְיָן לְהַרְאוֹת אֶת יָפְיָםבְּעֵינֵי הַזּוּלָת. מְחַפֵּשׂ הוּא רַק לְיַפּוֹת אֵת עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ הוּא בָּהֶם לְצֹרֶךְ כָּךְ. אִם הָיְתָה מִזְדַּמֶּנֶת לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת טוֹבָה יוֹתֵר לְהִתְנָאוֹת בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם – אוּלַי אַף הָיָה בּוֹחֵר בָּהּ. הוּא אֵינוֹ הוֹלֵךְ וּמַכְרִיז "רְאוּ אֵיזֶה תַּכְשִׁיט יָפֶה", אֶלָּא "רְאוּ אֵיזֶה יָפֶה אֲנִי". כָּךְ אָדָם הַעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ שֶׁלֹּא מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, וְלֹא מִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה עַזָּה שֶׁיַּכִּירוּ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת מַעֲלָתָהּ, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַפְגָּנַת "נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"ישעיה ס', כ"א.    , "לִי הַיְאוֹר וַאֲנִי עֲשִׂיתִיו", רְאוּ כַּמָּה אֲנִי יוֹדֵעַ וְכַמָּה אֲנִי מִתְחַסֵּד – הֲרֵי זֶה עֲשָׂאָהּ עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ.

וּמָה הַפֵּרוּשׁ "קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ"? אָדָם הֶחָפֵץ לִזְרֹעַ אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל לְצֹרֶךְ כָּךְ מַעְדֵּר וּמַתְחִיל לַעֲדֹר אֶת שָׂדֵהוּ. אֵין לוֹ כָּל עִנְיָן בַּמַּעְדֵּר, רַק מְעֻנְיָן הוּא לַחֲרֹשׁ אֶת אַדְמָתוֹ. וּמַה שֶּׁאוֹחֵז הוּא אֶת הַמַּעְדֵּר בִּשְׁתֵּי יָדָיו - אֵין זֶה מֵאַהֲבָתוֹ אֵלָיו אוֹ מֵהַעֲרָכָתוֹ כְּלַפָּיו, אֶלָּא מִתּוֹךְ אִינְטֶרֶס אִישִׁי כַּלְכָּלִי בִּלְבַד. כָּךְ אָדָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ שֶׁלֹּא מִתּוֹךְ רַחֲשֵׁי חִבָּה, אֶלָּא כִּכְלִי עֵזֶר לְהַשָּׂגַת צְרָכָיו הָאִישִׁיִּים – הֲרֵי זֶה עֲשָׂאָהּ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ.

וּמִכָּאן נָסִיק: מִשֶּׁנִּתְמַנָּה אָדָם לְלַמֵּד תּוֹרָה, אוֹ כְּשֶׁנּוֹהֵג אָדָם בַּחֲסִידוּת מְסֻיֶּמֶת בִּפְנֵי הָעָם, יִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ מַה כַּוָּנָתוֹ בְּכָךְ? הַאִם בֶּאֱמֶת לְפָאֵר אֶת יוֹצְרוֹ עַל שֵׁם כָּבוֹד מַלְכוּתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא לְפָאֵר אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הַנָּאִים?! וְאִם הֻסְמַךְ אָדָם לְאֻמָּנוּת הַמִּילָה אוֹ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי צִבּוּר, יִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ עַל שׁוּם מָה מִתְעַסֵּק הוּא בְּאוֹתָם מִקְצוֹעוֹת קְדוֹשִׁים? הַאִם מִתּוֹךְ רָצוֹן לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיְּעַטְּרוּהוּ בִּזְהוּבִים?! אָז נָכוֹן שֶׁ"מִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יָבוֹא לִשְׁמָהּ", אֲבָל מָתַי הַ"לִּשְׁמָהּ" הַזּו תַגִּיעַ? הֵן כְּבָר עָבַר אָדָם אֶת מַחֲצִית יָמָיו אוֹ יוֹתֵר, וַעֲדַיִן הִיא אֵינָהּ נִרְאֵית בָּאֹפֶק?!

אַתָּה קוֹרֵא פִּרְקֵי תְּהִלִּים? קוֹבֵעַ עִתִּים לְתוֹרָה? קַבֵּל עַל עַצְמְךָ בְּלִי נֶדֶר לוֹמַר כָּל פַּעַם לִפְנֵי הַלִּמּוּד "לִכְבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ", "לְשֵׁם שָׁמַיִם" וְכַיוב"ז. עוֹמֵד אַתָּה בִּפְנֵי קָהָל הַמִּתְפַּעֵל מִידִיעוֹתֶיךָ וּמֵחָכְמָתְךָ? זְכֹר וְשַׁנֵּן לְעַצְמְךָ כִּי "הֵ' מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקַּח"איוב י"ב, כ'. והובא גם כן באגרת הרמב"ן הידועה.    . נִגַּשׁ אַתָּה לְקִיּוּם מִצְוָה? אֱמֹר לִפְנֵי כֵּן "לְשֵׁם יִחוּד", "הֲרֵינִי בָּא לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרִי וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאִי". וּכְלָל מָסוּר הוּא בְּיָדֵינוּ שֶׁאַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת, וְאַט אַט יִכָּנְסוּ הַדְּבָרִים אֶל תּוֹךְ הַלֵּב.

חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד הִקְשׁוּ שֶׁלִּכְאוֹרָה יֶשְׁנָהּ סְתִירָה בְּדִבְרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה: בְּמָקוֹם אֶחָד אוֹמֵר דָּוִד הַמֶּלֶךְ "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ"תהלים נ"ז, י"א.    , וְאִלּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ"תהלים ק"ח, ה'.    – הָא כֵּיצַד? וְיִשְּׁבוּ אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהַשְׁפִּיעַ בְּכֹחַ תּוֹרָתוֹ וּמַעֲשָׂיו אֶלָּא פֹּה לְמַטָּה בָּאָרֶץ, לִדְרֹשׁ יָפֶה וּלְהַלְהִיב אֶת הַקָּהָל, לְיַשֵּׁב קֻשְׁיוֹת וּלְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים. וְאִלּוּ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ – יֵשׁ בִּיכָלְתּוֹ לְהַשְׁפִּיעַ וְלִפְעֹל גַּם בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, בִּרְפוּאוֹת וּבִישׁוּעוֹת, בְּפַרְנָסוֹת וּבְזִוּוּגִיםראה פסחים (נ' ע"ב) ובפירוש המהרש"א שם.    . עַד כַּמָּה מְשַׁנָּה הַכַּוָּנָה שֶׁבְּמַעֲשִׂים!

וּלְסִכּוּמָם שֶׁל דְּבָרִים: אֶת הַתּוֹרָה קִבַּלְנוּ בְּמַטָּרָה וּבְתַכְלִית בְּרוּרָה: לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וְלָכֵן אָסוּר לָנוּ לְנַצְּלָהּ לְטוֹבוֹת וּלְמַטָּרוֹת אִישִׁיּוֹת שֶׁלָּנוּ, וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּאִלּוּ הִיא בַּעֲבוּרֵנוּ, אֶלָּא כָּל כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ לַה', וְאִם לֹא אֲזַי גְּדוֹלָה הַתְּבִיעָה עַל כָּךְ!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"פרשת צו, בבאור מצוה זו.    מְעוֹרֵר אֶת הַתְּמִיהָה מַדּוּעַ הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר הַחַטָּאוֹת שֶׁנִּכְנַס דָּמָן אֶל הַהֵיכָל? וּבַמֶּה נִגְרַע קָרְבָּן זֶה, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לְשָׂרְפוֹ בְּבֵית הַדֶּשֶׁן מִחוּץ לָעִיר הַרְחֵק מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ?

וּמְבָאֵר שֶׁמְּקוֹם הַהֵיכָל הָיָה מָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל רַשָּׁאִים לְהִכָּנֵס אֵלָיו, וּמִמֵּילָא לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת מַה בֶּאֱמֶת נַעֲשָׂה בִּבְשַׂר הַקָּרְבָּן. וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, הָיָה יוֹתֵר מָקוֹם שֶׁיָּבוֹאוּ לִטְעוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁחָלִילָה יֵשׁ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צֹרֶךְ בַּקָּרְבָּן לְעַצְמוֹ. עַל כֵּן נִצְטַוּוּ הַכֹּהֲנִים לְהוֹצִיא אֶת הַבָּשָׂר וְהָעוֹר לְבַחוּץ וּלְשָׂרְפָם לְעֵינֵי כֹּל, לְמַעַן הָסֵר כָּל סָפֵק. וְאִם יִהְיֶה הַבָּשָׂר נֶאֱכָל יִהְיֶה מָקוֹם לִטְעוֹת בַּטָּעוּת הַנִּזְכֶּרֶת וּלְגַשֵּׁם חָלִילָה אֶת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר הָאִסּוּר לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַצִּבּוּר עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"בבאורו מצוה זו. עיין שם באריכות נפלאה.    שֶׁכָּתַב שֶׁקָּרְבַּן הַחַטָּאת הוּא קָרְבָּן הַבָּא עַל הַשְּׁגָגָה, שֶׁמְּקוֹרָהּ הוּא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ הַשּׁוֹרָה עַל הָאָדָם וּבָהּ מְעֹרָבִים כֹּחַ הַטּוֹב וְכֹחַ הָרַע בְּיַחַד, וְהִיא זוֹ הַמַּכְשִׁילָה אֶת הָאָדָם בְּשׁוֹגֵג מִכֹּחַ הָרַע שֶׁבָּהּ, וְלוּלֵי קְלִפָּה זוֹ לֹא הָיָה הָאָדָם חוֹטֵא לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג. וְעַל יְדֵי קָרְבַּן הַחַטָּאת שֶׁמֵּבִיא וְהַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹשֶׂה זוֹכֶה לְהַפְרִיד אֶת חֵלֶק הָרַע שֶׁבְּנֹגַהּ מֵחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבָּהּ, וְאֵשׁ הַגָּבוֹהַּ יוֹרֶדֶת לַמִּזְבֵּחַ וּמְכַלָּה אֶת אוֹתוֹ הָרַע לְגַמְרֵי עַד שֶׁנִּשְׁאַר הַמַּקְרִיב זַךְ וְנָקִי לְגַמְרֵי בְּנַפְשׁוֹ וּבְנִשְׁמָתוֹ. וּמִמֵּילָא יְכוֹלִים הַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת הַזֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה זַךְ וְטָהוֹר מִבְּלִי שׁוּם תַּעֲרֹבֶת שֶׁל רַע בְּתוֹכוֹוזהו סוד מאמר חז"ל (יבמות צ' ע"א) "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". וד"ל.    .

אוּלָם כָּל זֶה נָכוֹן רַק בַּחַטָּאוֹת שֶׁמֵּבִיא הַיָּחִיד, שֶׁהֲרֵי בְּכֹחוֹ לַעֲמֹד וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וּלְהַפְרִיד אֶת הַחֵלֶק הָרַע שֶׁבִּקְלִפַּת נֹגַהּ מִן הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבָּהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן חַטָּאוֹת הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן לֹא שַׁיָּךְ הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם עַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁעַל אָז כָּתוּב "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח", וְרַק אָז מַלְכוּת הָרִשְׁעָה כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה, אֲבָל עַד אָז לֹא שַׁיָּךְ הַפְרָדַת חֵלֶק הָרַע מֵחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבְּנֹגַהּ מִכְּלָלִיּוּת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא רַק הַפְרָדַת שְׁלֹשֶׁת כֹּחוֹת הָרַע הַגָּמוּר שֶׁבָּהּ, אֲבָל הָרַע שֶׁבַּטּוֹב עֲדַיִן יִשָּׁאֵר בְּתוֹכָהּ. וְלָכֵן אֵין לַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל מִן הַחַטָּאוֹת הַלָּלוּ שֶׁעֲדַיִן מְעֹרָב בָּהֶן כֹּחַ הָרַעמלבד שעירי ראש חדש ורגלים שכן נאכלים, הואיל והיו באים לתקן את הפרטות של הכלל.    , וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְמָזוֹן עָכוּר הֶעָלוּל לִגְרֹם לָהֶם לְהִכָּשֵׁל בְּחֵטְא.

---

מצוה ק"מ: מעשה קרבן האשם

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁעַל עֲבֵרוֹת מְסֻיָּמוֹת שֶׁעָבַר אָדָם עָלָיו לְהָבִיא קָרְבָּן הַנִּקְרָא "קָרְבַּן אָשָׁם". עַל הַסְּפֵקוֹת מֵבִיא "אָשָׁם תָּלוּי"ראה פרטיו וענייניו לעיל בבאור מצוה קכ"ח.    , וְעַל הַוַּדָּאִיּוֹת מֵבִיא "אָשָׁם וַדַּאי"ראה פרטיו וענייניו לעיל בבאור מצוה קכ"ט.    . וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב אֶת הָאָשָׁם כְּדִינָיו וּכְהִלְכוֹתָיו, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְכַּפֵּר לְבַעַל הַקָּרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֲשֶׁר חָטָארמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק ט' הלכה א').    .

קָרְבַּן הָאָשָׁם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְּבָשִׂים אוֹ אֵילִים בִּלְבַד. מַה שֶּׁאֵין כֵּן נְקֵבָה, אוֹ שְׁאָר מִינֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁהֵם פְּסוּלִים לְקָרְבַּן אָשָׁם. וּמִצְוַת הַתּוֹרָה לִשְׁחֹט אֶת הָאָשָׁם וְלִזְרֹק אֶת דָּמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַעֲשֵׂה קָרְבַּן הַחַטָּאת, רַק שֶׁבְּחַטָּאת הָיָה הַכֹּהֵן זוֹרֵק אֶת הַדָּם לְמַעְלָה מִחוּט הַסִּקְרָא הַכָּרוּךְ סָבִיב הַמִּזְבֵּחַ, וְאִלּוּ בְּאָשָׁם הָיָה זוֹרְקוֹ מִתַּחַת לְחוּט הַסִּקְרָאראה לעיל בבאור מצוה קל"ח. ומקור הדברים ברמב"ם פרק ה' ממעשה הקרבנות. והדברים נכונים לגבי כל סוגי האשמות, מלבד אשם המצורע שיש כמה שינויים באופן קבלת דמו, כמבואר ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק ד'). עיין שם.    . לְאַחַר מִכֵּן הָיָה הַכֹּהֵן מַפְשִׁיט אֶת הַכֶּבֶשׂ מֵעוֹרוֹ וּמוֹצִיא אֶת הָאֵמוּרִים וּמוֹלְחָם וְזוֹרְקָם עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. וְיֶתֶר הַבָּשָׂר הָיָה נֶאֱכָל לְזִכְרֵי הַכֹּהֲנִים בְּעֶזְרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּבְשַׂר קָרְבַּן הַחַטָּאת.

וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְשִׁנָּה מִסֵּדֶר וּמֵאֹפֶן עֲשִׂיַּת הָאָשָׁם וְהַקְרָבָתוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי

בְּמִצְוָה קכ"ט נִתְבָּאֵר שֶׁאָדָם שֶׁנָּטַל מָמוֹן זוּלָתוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין וּבָא לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו עָלָיו לְהָשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל, וּלְאַחַר מִכֵּן לְהָבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ וּלְהַקְרִיבוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהַמִּתְבּוֹנֵן בַּדָּבָר יִרְאֶה שֶׁלִכְאוֹרָה הַדָּבָר אֵינוֹ מוּבָן, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹאָדָם חָטָא לַחֲבֵרוֹ בְּכָךְ שֶׁנָּטַל אֶת מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין, וְאִם כֵּן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁעָלָיו לְהָשִׁיב לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ וּלְפַיְּסוֹ וּלְרַצּוֹתוֹ, וּבָזֶה יִתְנַקֶּה מֵאוֹתָהּ אַשְׁמָה. אִם כֵּן מַה מָּקוֹם יֵשׁ כָּאן לַהֲבָאַת קָרְבַּן אָשָׁם? וַהֲרֵי רִצָּה זֶה אֶת הַנִּגְזָל וְלָמָּה יֵשׁ צֹרֶךְ גַּם בְּקָרְבָּן?

עַל שְׁאֵלָה זוֹ עוֹנֶה הַגה"ק רַבִּי דָּוִד לִידָא זַצַ"ל בַּעַל הָ"עִיר מִקְלָט"על תרי"ג מצוות, בבאורו למצוה זו.    בְּמָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָבַר עַל חֻקֵּי הַמַּלְכוּת וְהִכָּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם עַל כָּךְ קְנָס לַמַּלְכוּת, הָלַךְ הַלָּה וּפִיֵּס אֶת חֲבֵרוֹ – הַאִם יִפָּטֵר מֵהַקְּנָס שֶׁהוּשַׁת עָלָיו? וַדַּאי שֶׁלֹּא! שֶׁכֵּן מִלְּבַד זֹאת שֶׁחָטָא כְּלַפֵּי חֲבֵרוֹ, הֲרֵי חָטָא גַּם כֵּן כְּלַפֵּי הַמֶּלֶךְ, וְעַל כָּךְ עָלָיו לְשַׁלֵּם לַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַדָּבָר גַּם בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁמִּלְּבַד הַחֵטְא שֶׁחוֹטֵא כְּלַפֵּי הַזּוּלָת בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּנַפְשׁוֹ, חוֹטֵא בָּזֶה גַּם כֵּן כְּלַפֵּי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּבְתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ שׁוֹכֶנֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא נִיצוֹץ נֶאֱצָל וְקָדוֹשׁ מֵה' הַגָּדוֹל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָאכן כתב בספר הקדמון "נשמת אדם".    , וּמִמֵּילָא מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בְּאָדָם לֹא פּוֹגֵעַ רַק בּוֹ, אֶלָּא גַּם בַּחֵלֶק הָאֱלֹקִי שֶׁבּוֹ, וְלָכֵן עָלָיו לְפַיֵּס גַּם אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

בְּפָרָשַׁת כִּי תֵּצֵא מְצַוָּה הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת אֱלִילִים דִּינוֹ בִּסְקִילָה, וּלְאַחַר מִכֵּן תּוֹלִים אוֹתוֹ עַל עֵץ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וּמִיָּד מוֹרִידִים אוֹתוֹ וְקוֹבְרִים אֶת גּוּפוֹ. וְהִזְהִירָה הַתּוֹרָה אֶת בֵּית הַדִּין לְבַל יָלִינוּ אֶת נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ "כִּי קִלְלַת אֱלֹקִים תָּלוּי"דברים כ"א, כ"ג. וראה ברמב"ם הלכות סנהדרין (פרק ט"ו) כל דינים אלו.    , וּבֵאֵר רַשִׁ"י זָ"ל בַּמָּקוֹם שֶׁהָאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, וְנִמְצָא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁתּוֹלִים אֶת הָאָדָם – כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ תְּלוּיָה, וְלָכֵן יֵשׁ לְמַהֵר וּלְהוֹרִיד אֶת נִבְלָתוֹ מֵהָעֵץ. וּמֵעַתָּה צֵא וַחֲשֹׁב אָדָם שֶׁפּוֹגֵעַ בַּזּוּלָת, מַעֲלִיבוֹ אוֹ מְקַלְּלוֹ – בְּמִי בְּעֶצֶם פָּגַע? אֶת מִי קִלֵּל? וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים!

כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד שֶׁאִם חָטָא אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּמֵת - עָלָיו לֵילֵךְ עַל קִבְרוֹ עִם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וְלוֹמַר בִּפְנֵיהֶם "חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי שֶׁחָבַלְתִּי בּוֹ"יומא (פ"ז ע"א), ונפסק בשלחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ו סעיף ב'). ועיין שם באחרונים שצריך גם כן לפרט חטאו וישיבו לו הנוכחים "מחול לך" ג' פעמים.    . וְלִכְאוֹרָה מָה הַמָּקוֹם לוֹמַר "חָטָאתִי לַה'"? הֲרֵי רַק פָּגַע בִּפְלוֹנִי? אֶלָּא שׁוּב לָמַדְנוּ שֶׁכָּל חֵטְא כְּלַפֵּי הַזּוּלָת הוּא גַּם חֵטְא כְּלַפֵּי הַקָּבָּ"ה. וְכָךְ הוּבָא בַּחֲזַ"ל שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר הַשְּׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? קַלֵּנִי מֵרֹאשִׁי קַלֵּנִי מִזְּרוֹעִיאמרת רבי מאיר בחגיגה (ט"ו ע"ב). וראה בפירוש רש"י ז"ל שם שפירש זאת על היסורין שמטיל הקב"ה על הרשעים שכביכול הקב"ה קשה לו עם הדבר.    , דְּהַיְנוּ שֶׁכִּבְיָכוֹל הַדָּבָר קָשֶׁה וּמַכְבִּיד עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ מַהִי הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל צִעוּר הַזּוּלָת. וְלָכֵן רַבּוֹתֵינוּ כָּל כָּךְ הֶחְמִירוּ בְּכָל הַקָּשׁוּר לְבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבְכָל הַנּוֹגֵעַ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהֲרֵי אַף כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כָּלוּל בַּתְּמוּנָה. וְלָכֵן לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר "רִצִּיתִי אַךְ חֲבֵרִי, פִּיַּסְתִּי אוֹתוֹ וְסָלַח לִי". זֶה נָכוֹן בֵּינְךָ לְבֵינוֹ, אֲבָל בֵּינְךָ לְבֵין הַבּוֹרֵא עוֹד הַתִּיק פָּתוּחַ, עוֹד הַחוֹב קַיָּם, וְעַל כָּךְ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם.

הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א כּוֹתֵב כִּי הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ אָמְנָם מְכִילָה הֲמוֹן פְּרִיטִים וְנִבְרָאִים שׁוֹנִים, אוּלָם בִּפְנִימִיּוּת הַבְּרִיאָה הַכֹּל זֶה מִקְשָׁה אַחַת הַמְחַבֶּרֶת וּמְאַגֶּדֶת זֶה בָּזֶה בְּקֶשֶׁר בַּל יִנָּתֵק. כָּךְ הַיּוֹם לוֹוֶה מֵהַלַּיְלָה וְהַלַּיְלָה מֵהַיּוֹם, הָאוֹר מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַחֹשֶׁךְ מֵהָאוֹרראה בספה"ק "אגרא דכלה" (פרשת בראשית ופרשת מטות) מה שכתב נפלאות מענין זה ואכמ"ל.    , הַחַי נִזּוֹן מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַצּוֹמֵחַ מֵהַחַיכפי שרואים אנו שבעלי החיים ניזונים ומתפרנסים מן הצומח, ואף הצומח נהנה ממותרות החי המעשירים את האדמה ומבעלי החיים המפזרים את זרעי האילנות וכיוב"ז.    , הֶעָנִי נֶעֱזָר בֶּעָשִׁיר וְהֶעָשִׁיר בֶּעָנִיכן אמר רבי מאיר (בבא בתרא י' ע"א) שהקב"ה אינו מפרנס את העניים כדי להציל את העשירים מן הגיהנם, ובמדרש רבה (ויקרא פרק ל"ד) אמרו "יותר ממה שהעשיר עושה עם העני – העני עושה עם העשיר".    , הָאִישׁ צָרִיךְ לָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה לָאִישׁכלשון התורה (בראשית ב', י"ח) "אעשה לו עזר כנגדו", ואמרו רבותינו (מדרש רבה בראשית פרק ה') "לא איש בלא אשה, ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה".    , וְכָךְ כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. כֻּלָּם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה בְּשַׁרְשֶׁרֶת בַּל תִּנָּתֵק, עַד שֶׁאָמַר אַחַד הַחֲכָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְטֹף פֶּרַח מִבְּלִי לְגָרֵד בְּכָךְ כּוֹכָבִים, וּכְשֶׁפַּרְפָּר מְנוֹפֵף בִּכְנָפָיו בַּדָּרוֹם – סוּפַת הוֹרִיקָן מִתְעוֹרֶרֶת בַּצָּפוֹן. וּמֵעַל הַכֹּל חִבֵּר וְקִשֵּׁר הַבּוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּאכך אמרו (אבות פרק ד' משנה ט"ז) שעולם הזה הוא כפרוזדור והעולם הבא הוא כטרקלין, והרי אי אפשר להכנס לטרקלין מבלי לעבור בפרוזדור...    , וְאֶת הַגַּשְׁמִיּוּת בָּרוּחָנִיּוּתשכן כמעט כל מצוות התורה תלויות בגשמיות כמו התפילין והציצית והלולב וכו'.    , וְאֶת הַנִּבְרָא בַּבּוֹרֵא. וְלָכֵן אֵין שׁוּם מְצִיאוּת שֶׁל חֲלוּקָה אוֹ הַפְרָדָה כָּל שֶׁהִיא בֵּין הַמִּצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ לְבֵין הַמִּצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן צְמוּדוֹת וּמְחֻבָּרוֹת זוֹ לְזוֹ וּמַשְׁפִּיעוֹת בְּמֵישָׁרִין אַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה. וּמִכָּאן יָצָא הַכְּלָל שֶׁלִּמְדוּנוּ חֲכָמֵינוּ "כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ"אמרת רבי חנינא בן דוסא באבות (פרק ג' משנה י').    , שֶׁזֶּה וְזֶה קְשׁוּרִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי לְעוֹלָמִים.

מִכְּלַל הַזְּהִירוּת בְּעִנְיְנֵי בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ לָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לְהֵיטִיב וְלִגְמֹל חֶסֶד עִם הַזּוּלָת. כֵּיוָן שֶׁכָּל עֶזְרָה וְסִיּוּעַ שֶׁאָדָם מַעֲנִיק לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה סִיּוּעַ גָּדוֹל גַּם לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּחְשָׁב כְּמִי שֶׁסּוֹמֵךְ אֶת כִּסְאוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"הכן הובא במדרש תהלים (פרק פ"ט) על פי הכתוב (ישעיה ט"ז, ה') "והוכן בחסד כסא".    , וּכְאִלּוּ מְלַוֶּה לַה'כן אמר רבי יוחנן בתלמוד (בבא בתרא י ע"א) ממה שכתוב (משלי י"ט, י"ז) "מלוה ה' חונן דל".    וּפוֹדֵהוּ מִבֵּין הָעַמִּיםכן נאמר בברכות (ח' ע"א) "אמר הקב"ה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".    וְעוֹזֵר אֶת הַשְּׁכִינָהכן אמר רשב"י במדרש (תנחומא פרשת ויחי) ממה שכתוב (שופטים ה', כ"ג) "אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'".    . שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַפּוֹגֵעַ בָּאָדָם הֲרֵי זֶה פּוֹגֵעַ גַּם בְּהַקָּבָּ"ה, כָּךְ הַמְסַיְּעוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְסַיֵּעַ לְהַקָּבָּ"ה. וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְתַקֵּן וּלְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ הֵן בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְהֵן בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְלִהְיוֹת מִסּוֹעֲדֵי הַשְּׁכִינָה וְתוֹמְכֶיהָ, עָלָיו נֶאֱמַר "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם"משלי ג', ד'.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁקָּרְבַּן הָאָשָׁם קָרֵב רַק מִן הַזְּכָרִים. מָה הַדִּין בְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן אָשָׁם עַל עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת, וְהִפְרִישׁ לַאֲשָׁמוֹ נְקֵבָה, וְכָעֵת נוֹדַע לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיבָהּ, כֵּיצַד יִהְיֶה עָלָיו לִנְהֹג בְּאוֹתָהּ בְּהֵמָה?

וְהִנֵּה בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁהַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ אָמְנָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַקְרִיבָהּ לְשֵׁם כָּךְ, אוּלָם גַּם לֹא יוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁבְּעֶצֶם הַהַפְרָשָׁה לְשֵׁם כָּךְ נֶעֶשְׂתָה קְדוֹשָׁה בִּקְּדֻשָּׁהעיין שם בסוגיה ובראשונים שדנו האם קדושתה היא קדושת הגוף או קדושת דמים.    . לָכֵן עָלָיו לְשַׁלְּחָהּ שֶׁתִּרְעֶה בַּשָּׂדוֹת עַד שֶׁיִּפֹּל בָּהּ אֵיזֶה מוּם, וְאָז יוּכַל לְמָכְרָהּ לְחֻלִּין וּבְמָעוֹת שֶׁיְּקַבֵּל בִּתְמוּרָה יִקְנֶה קָרְבַּן אָשָׁם זָכָר לְכַפָּרַת אַשְׁמָתוֹ. וְאִם כְּבָר הִקְרִיב אֶת אֲשָׁמוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲזַי יִקְנֶה בְּדָמֶיהָ קָרְבַּן נְדָבָה וְיַקְרִיבֶנּוּראה כל זה בתמורה (י"ט ע"ב), ונפסק להלכה ברמב"ם (פרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ז).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר הַחִלּוּק בֵּין קָרְבַּן הַחַטָּאת לְקָרְבָּן הָאָשָׁם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד, שֶׁבְּקָרְבַּן הַחַטָּאת הָיָה הַכֹּהֵן מַזֶּה אֶת הַדָּם בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מֵעַל לְחוּט הַסִּקְרָא, וְאִלּוּ בְּקָרְבַּן הָאָשָׁם הָיָה הַכֹּהֵן מַ?זֶּה אֶת הַדָּם בַּחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן מִתַּחַת לְחוּט הַסִּקְרָא, כָּתַב בְּסֵפֶר "נַחֲלַת בִּנְיָמִין"בבאור ענין מעשה האשם.    לְבָאֵר שֶׁמִּזְבַּח הָעוֹלָה הִנּוֹ מִמִּדַּת דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, הַמְקַבֵּל אֶת הַכַּפָּרוֹת מִלְּמַטָּה וּמַעֲלָן לְמַעְלָה וּמְחַלְּקָן כְּדֵי לְכַפֵּר לָאָדָם עַל חֲטָאָיו. וְלָכֵן הָיָה הַמִּזְבֵּחַ מְסוֹבָב בְּחוּט סִקְרָא בִּבְחִינַת "וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד"שמואל ב', ו', י"ד.    . וְשָׁם הָיְתָה גַּם כֵּן קַבָּלַת הַדָּם בִּבְחִינַת "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם"שמואל א', ט"ז, י"ב.    , שֶׁאַדְמִימוּתוֹ הָיְתָה בִּבְחִינַת חֶסֶד וְרַחֲמִים לְכַפֵּר לַחוֹטֵא בְּדַם הַקָּרְבָּן, וְלֹא כְּעֵשָׂו שֶׁהָיָה "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ"בראשית כ"ה, כ"ה.    בִּבְחִינַת מַאֲדִים הַמּוֹרֶה עַל שְׁפִיכַת דָּם נָקִי.

וּבִהְיוֹת שֶׁדָּוִד בְּשָׁרְשׁוֹ הָיָה חֶצְיוֹ מֵרוּת הַמּוֹאָבִיָּה הַמְעֹרָבִים בּוֹ פְּסֹלֶת וּסִיגִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכַפֵּר עַל הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת יוֹתֵר כַּאֲשָׁמוֹת, וְחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי זַךְ וְטָהוֹר הָרָאוּי לְכַפֵּר אַף עַל הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת כְּחַטָּאוֹת, לָכֵן בַּחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ הָיוּ נִתָּנִים הַדָּמִים שֶׁל הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת, וְאִלּוּ בַּחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ הָיוּ נִתָּנִים הַדָּמִים שֶׁל הָעֲבֵרוֹת הַפָּחוֹת חֲמוּרוֹתכספיקות, או עבירות שאין עליהן חטאת, כמבואר לעיל במצוה קכ"ח, קכ"ט. וכן ביאר בספר "תורת העולה" את הפרשי החומרה שבין החטאות לאשמות, עיין שם.    . וְלָכֵן אִם שִׁנָּה וְנָתַן דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה אוֹ דָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה לֹא כִּפֵּר.

---

מצוה קמ"א: מעשה קרבן השלמים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אַרְבָּעָה מִינֵי קָרְבָּנוֹת קַיָּמִים בַּמִּקְדָּשׁ. שְׁלֹשָׁה מֵהֶם נִתְבָּאֲרוּ כְּבָר מַעֲשֵׂיהֶם וְדִינֵיהֶם לְעֵילהעולה (מצוה קט"ו) והחטאת (מצוה קל"ח) והאשם (ק"מ).    , וְהָרְבִיעִי מֵהֶם הוּא קָרְבַּן זֶבַח הַשְּׁלָמִים. וּמִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַקְרִיב אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים כְּדִינָיו וּכְהִלְכוֹתָיו, וְעַל יְדֵי זֶה יַעֲלֶה הַזֶּבַח לְרָצוֹן, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'.

קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים קָרֵב מִן הַבָּקָר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹתמנחות (ק"ז ע"ב), וספר החינוך בבאורו למצוה זו. ושם נתבאר שגדר "קטנים" הוא מבן שמונה ימים ועד לשנה, וגדר "גדולים" בבקר הוא משנה ועד שלוש שנים, ובצאן הוא משנה ועד שתי שנים. ולאחר מכן נפסל מלהקריבו.    . וּמִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי סוּגֵי שְׁלָמִים:

שַׁלְמֵי צִבּוּר - הֵם שְׁנֵי כְּבָשִׂים הַמּוּבָאִים יַחַד עִם קָרְבַּן לֶחֶם הַתְּנוּפָה בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת, אוֹתָם מֵנִיף הַכֹּהֵן בְּעוֹדָם חַיִּיםוכן מניף בשנית את החזה והשוק לאחר שחיטת הכבשים, ראה הלכות תמידין ומוספין (פרק ח' הלכה י"א) כל סדר ההקרבה באורך.    , וּלְאַחַר מִכֵּן שׁוֹחֲטָם בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ כָּעוֹלָה, וּמַזֶּה הַכֹּהֵן מִדָּמָם עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ כָּעוֹלָה, וּמַפְשִׁיט הַזֶּבַח מֵעוֹרוֹ וּמוֹצִיא הָאֵמוּרִים וּמוֹלְחָם וּמַקְטִירָם, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכַל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁםמנחות (כ' ע"א) ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק ט' הלכה ד').    .

שַׁלְמֵי יָחִיד – הֵם שַׁלְמֵי חֲגִיגָה, וְשַׁלְמֵי תּוֹדָה, וְשַׁלְמֵי נָזִיר. וּמוּבָאִים כָּל אֶחָד כְּדִינוֹ, בְּתוֹסֶפֶת מִצְוַת הֲנָפַת הַשְּׁלָמִים עַל יְדֵי הַכֹּהֵן וְהַבְּעָלִים יַחַד. לְאַחַר מִכֵּן מֻקְטָרִים חֵלֶק מֵהָאֵיבָרִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְחֶלְקָם נֶאֱכַל עַל יְדֵי הַכֹּהֵן, וְחֶלְקָם עַל יְדֵי הַבְּעָלִים, כַּמְבֹאָר בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה פרק ט' מהלכות מעשה הקרבנות כל פרטי הדינים ואופן ההנפה שמניף הכהן עם הבעלים.    .

וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְשִׁנָּה מִסֵּדֶר וּמֵאֹפֶן עֲשִׂיַּת הָאָשָׁם וְהַקְרָבָתוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – בְּלִי אַפְלָיוֹת

רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים מְבָאֲרִים שֶׁכִּנּוּי הַקָּרְבָּן "שְׁלָמִים" הוּא עַל שֵׁם שֶׁמַּטִּילִים שָׁלוֹם בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַכֹּהֲנִים וְהַבְּעָלִים, בִּהְיוֹת שֶׁקָּרְבָּן זֶה הוּא הַיָּחִיד שֶׁבַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁגַּם קָרֵב עַל הַמִּזְבֵּחַ וְגַם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים וְגַם נֶאֱכָל לִבְעָלָיושכן הדם והאימורים קרבים על גבי המזבח, והחזה והשוק נאכלים על ידי הכהנים, ועורה ובשרה ניתן לישראל. ראה מדרש תנחומא על פסוק זה.    . אוּלָם קֹשִׁי גָּדוֹל עָלָה בְּלִבֵּנוּ בְּקָרְאֵנוּ דִּבְרֵי חֲזַ"ל אֵלּוּ: וְכִי אֵיזֶה שָׁלוֹם צָרִיךְ לְהַטִּיל בֵּין שְׁלוֹשֶׁת אֵלּוּ? וְכִי יֵשׁ אֵיזוֹ שִׂנְאָה אוֹ מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם? וַהֲלֹא הוֹרָאַת הַתּוֹרָה הִיא עַל כָּל קָרְבָּן וְקָרְבָּן מַה לַּעֲשׂוֹת בּוֹ וּמִי יֹאכְלֶנּוּ, וְאִם כֵּן מַה שַּׁיָּךְ כָּאן מֻשָּׂג שֶׁל "מַחְלֹקֶת" אוֹ "הֲטָלַת שָׁלוֹם"? אֶתְמְהָה!!

אַךְ גַּם כָּאן מַחְכִּימָה אוֹתָנוּ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה בְּחָכְמָה נִפְלָאָה, דֶּרֶךְ חַיִּים וְהַנְהָגָה נְכוֹנָה בָּעוֹלָם בּוֹ אָנוּ נִמְצָאִים. שֶׁכֵּן הַמִּזְבֵּחַ וְהַכֹּהֵן וְהַבְּעָלִים שְׁלָשְׁתָּם שֻׁתָּפִים בִּמְלֶאכֶת הַהַקְרָבָה, לְהָבִיא קֵרוּב בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּבִהְיוֹת שֶׁשְּׁלָשְׁתָּם דּוֹמִים זֶה לָזֶה בְּתַכְלִית וּבְמַטָּרָה נַעֲלֵית זוֹ, לָכֵן עֲלוּלָה לְהִתְפַּתֵּחַ בֵּינֵיהֶם מֵעֵין קִנְאָה בְּאֹפֶן חֲלוּקַת הַקָּרְבָּן. אוּלַי מִתּוֹךְ כַּוָּנָה טְהוֹרָה, וְאוּלַי לֹא, אֲבָל כָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁכְּשֶׁיֶּשְׁנָם כַּמָּה מָעֳמָדִים הַדּוֹמִים בְּמַעֲמָדָם מִיָּד נוֹצֶרֶת מְתִיחוּת וְתַחֲרוּת בֵּינֵיהֶםשכן כל זמן שהאחד שונה בתפקידו ובמעמדו ממשנהו – אש הקנאה לא תכנס ביניהם, שכן אין האיכר מתקנא בבן המלך, ודווקא במי שדומה לו עלול לבוא לידי קנאה ותחרות. ולכן כשטענה הלבנה בפני הקב"ה ש"אין שני מלכים יכולים למלוך בכתר אחד" מיד הקב"ה מיעטה – וכי מה פתר בזה? אלא שכעת שהיא קטנה מן השמש יותר לא שייך שתתקנא בה.    .

שָׁלוֹם אֲמִתִּי יָכוֹל לִשְׂרֹר רַק כַּאֲשֶׁר יֶשְׁנָה חֲלוּקַת תַּפְקִידִים בְּרוּרָה, אוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ שִׁוְיוֹן בֵּין הַגּוּפִים הַדּוֹמִים. לְעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְגַבֵּשׁ קְבוּצָה בַּעֲלֵי אוֹתוֹ מַעֲמָד אוֹ תַּפְקִיד, כְּשֶׁרַק חֶלְקָם מְתֻגְמָלִים וְחֶלְקָם לֹא. וּבְמָקוֹם שֶׁיֶּשְׁנָם הֶבְדֵּלֵי מַעֲמָדוֹת לֹא מֻצְדָּקוֹת אוֹאַפְלָיוֹת וּקְרוֹבִים שֶׁכָּאֵלֶּה – מִיָּד מִסְתַּלֵּק לוֹ הַשָּׁלוֹם, וְאֶת מְקוֹמוֹ תּוֹפְסוֹת הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה וְהַתַּחֲרוּת!

רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל מְתָאֲרִים בַּמִּדְרָשׁ אֶת הַתַּקְרִית הַמַּחְרִידָה שֶׁאֵרְעָה בֵּין קַיִן לְהֶבֶל, שֶׁהוֹבִילָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לַהֲרִיגַת אִישׁ אֶת אָחִיו, וְשָׁם מְסַפְּרִים חֲזַ"ל שֶׁקַּיִן וְהֶבֶל שְׁנֵיהֶם הִקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַה', אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁעָה אֶל מִנְחַת הֶבֶל וְאִלּוּ אֶל מִנְחַת קַיִן לֹא שָׁעָה. מִיָּד הֵחֵלָּה הַתַּחֲרוּת לְכַרְסֵם בֵּינוֹתָם וְהֵחֵלּוּ לָרִיב זֶה עִם זֶה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַל חֲלוּקַת הָעוֹלָם רָבוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַל תְּאוֹמָה יְתֵרָה שֶׁנּוֹלְדָה עִמָּם רָבוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָבוּ, עַד שֶׁקָּם קַיִן עַל הֶבֶל וַהֲרָגוֹ. עַד כֵּן דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁראה מדרש רבה בראשית (כ"ב, ח').    . וְהַמִּתְבּוֹנֵן יֶחֱזֶה דְּבַר פֶּלֶא: שֶׁהֲרֵי אִם עַל הָעוֹלָם רָבוּ - הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם שַׁיָּךְ רַק לִשְׁנֵיכֶם, אִם כֵּן עַל מָה יֵשׁ לָכֶם לָרִיב? הֲרֵי גַּם חַיֵּי נֵצַח לֹא יַסְפִּיקוּ לָכֶם כְּדֵי לְסַיֵּם אֶת שֶׁבִּרְשׁוּתְכֶם? וְאִם עַל אִשָּׁה רָבוּ – הֲרֵי כְּבָר יֵשׁ לְכָל אֶחָד מִכֶּם אִשָּׁה, וְכִי עַל עוֹד אַחַת הֶגְיוֹנִי וּמַצְדִּיק לָרִיב עַד כְּדֵי הֲרִיגָה? וְאִם עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רָבוּ – וְכִי בִּימֵיכֶם יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ שֶׁאַתֶּם רָבִים הֵיכָן יִבָּנֶה? וּמַה בִּכְלָל שַׁיָּךְ לָרִיב וְלִשְׁפֹּךְ דָּם עַל דָּבָר רוּחָנִי שֶׁכָּזֶה?

אַךְ הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא פְּשׁוּטָה: כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנַיִם בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד, וְנַעֲשֵׂית מְעַט הַבְדָּלָה בֵּינֵיהֶם – לֹא צָרִיךְ סִבָּה כְּדֵי לָרִיב, הַמְּרִיבָה כְּבָר צָפָה וְעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. גַּם אִם לֹא יִהְיֶה עַל מָה – הֵם כְּבָר יִמְצְאוּ עַל מָה לָרִיב וְלִשְׂנֹא, כִּי אֵשׁ הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת נִכְנְסָה בֵּינֵיהֶם. לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי, וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁלֹּא חָסֵר לִי, וְלֹא מְשַׁנֶּה שֶׁמְּדֻבָּר בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים. אִם אֲנִי וְהוּא דּוֹמִים אָז לָמָּה הוּא כֵּן וַאֲנִי לֹא?! וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַמְּרִיבוֹת וְהַמַּחֲלוֹקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. לָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁכָּל אֻמָּן מִטִּבְעוֹ שׂוֹנֵא אֶת בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹראה פירוש רש"י עה"ת (בראשית ג', ה').    . לָמָּה? וְאִם מְלַאכְתּוֹ הִיא בְּחוּ"ל אָז לָמָּה לִשְׂנֹאתוֹ? הֲרֵי בָּרוּר לְךָ שֶׁלֹּא יִקַּח לְךָ אֶת הַפַּרְנָסָה? אֶלָּא הֱיוֹת וְהֵם דּוֹמִים, וֶהֱיוֹת וּמְלַאכְתָּם זֵהָה, מִיָּד נִכְנֶסֶת בֵּינֵיהֶם רוּחַ הַתַּחֲרוּת, וּמִכָּאן וְעַד קִנְאָה וְשִׂנְאָה הַדֶּרֶךְ הִיא קְצָרָה מְאֹד.

גַּם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְקֻדָּשִׁים בְּיוֹתֵר, וְגַם בַּכַּוָּנוֹת הַטְּהוֹרוֹת בְּיוֹתֵר, אִם קַיֶּמֶת בֵּין שְׁנַיִם אַפְלָיָה אוֹ הַעֲדָפָה – מִיָּד מוּפָר הַשָּׁלוֹם. כָּךְ מָצִינוּ בִּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁעַל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם נֶאֱמַר שֶׁמִּטָּתוֹ שְׁלֵמָה – מַה שֶּׁמֻּפְנֶה כְּלַפֵּי יְלָדָיו, וְעִם כָּל גַּדְלוּתָם הָרוּחָנִית הַבִּלְתִּי נִתֶּנֶת לְהַשָּׂגָה בְּכָל זֹאת הִגִּיעוּ לְמַעֲשֵׂה מְכִירַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק לַיִּשְׁמְעֵאלִים. עַל מָה וְלָמָּה? אוֹמְרִים חֲזַ"ל עַל פִּסַּת בַּד שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב בְּשַׁרְווּלֵי בִּגְדּוֹ. עַל זֹאת נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְעָשׂוּ אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ. הֲיִתָּכֵן?! עַל דָּבָר כֹּה טָפֵל וְשׁוּלִי? אֶלָּא כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁלֹּא הַצֹּרֶךְ אוֹ הָחֹסֶר בַּדָּבָר הוּא הַמַּפְרִיעַ, אֶלָּא הַהַבְדָּלָה וְהָאַפְלָיָה. וּמִשָּׁם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ "לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים"ראה שבת (י' ע"ב) כל זאת.    . אַל תַּעֲדִיף אֶת זֶה עַל זֶה, וְאַל תַּעֲזֹר לָזֶה יוֹתֵר מִלָּזֶה, וְאַל תַּקְפִּיד עַל זֶה יוֹתֵר מֵעַל זֶה. כֵּיוָן שֶׁמִּזָּוִית הָרְאִיָּה שֶׁלָּהֶם - הֵם כֻּלָּם בָּנֶיךָ, וְכֻלָּם יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ, וּמִמֵּילָא לֹא יְקַבְּלוּ הַבְדָּלָה כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת.

בְּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה מוּבָא שֶׁכְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, עָמַד וְנִמְלַךְ בַּמַּלְאָכִיםכמו שכתוב (בראשית א', כ"ו): "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." ופרשו חז"ל שלמלאכים אמר דבר זה, כמובא בפירוש רש"י ז"ל שם. וראה עוד מש"כ בזה בס"ד בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת בראשית).    . וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ: מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּאן מָצָא הַבּוֹרֵא לְהַמֶּלֶךְ בָּהֶם וְלֹא בִּשְׁאָר מַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה? וּמַה בִּכְלָל יֵשׁ לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּבָּ"ה לְהִוָּעֵץ עִם נִבְרָאָיו? עַל כָּךְ עוֹנֶה רַשִׁ"י זָ"ל בְּפֵרוּשׁוֹ הַטָּהוֹר שֶׁדְּמוּת הָאָדָם הִנָּה כִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים - לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, מַה שֶּׁלֹּא קַיָּם בְּשׁוּם נִבְרָא אַחֵר, וְחָשַׁשׁ הַקָּבָּ"ה שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּלְאָכִים לְהִתְקַנְּאוֹת בָּאָדָם עַל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ עוֹד מִישֶׁהוּ בְּדַרְגָּתָם, לָכֵן עָמַד וְנוֹעַץ עִמָּם, כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ וְלוּ בִּמְעַט אֶת נַהֲמַת לִבָּם. וְהַדְּבָרִים מֻפְלָאִים בְּיוֹתֵר: מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּתראה שבת (פ"ט ע"א) ששאל משה רבינו למלאכי השרת: "כלום קנאה יש ביניכם?!".    , וְעִם כָּל זֹאת חָשַׁשׁ הַקָּבָּ"ה שֶׁתִּתְעוֹרֵר בָּהֶם קִנְאָה כָּל שֶׁהִיא. עַל מָה? וְלָמָּה? עַל שֶׁיֵּשׁ עוֹד מִישֶׁהוּ כְּמוֹהֶם! רַק זֶה כְּבָר הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶם אֶת אֵשׁ הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת!!! וְאִם נָפְלָה בַּמַּלְאָכִים הָאֲרָזִים שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּגִּידוּ בְּנֵי הָאָדָם אֲזוֹבֵי הַקִּיר...

בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹרוֹת הַקָּרְבָּנוֹת מִתְחַלְּקִים בֵּין הַכֹּהֲנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מִידֵי עֶרֶב כְּמִצְוַת הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁבְּשָׁלָב מְסֻיָּם הֵחֵלּוּ כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי מַעֲמָד וְהַשְׁפָּעָה לִטּוֹל יוֹתֵר מִשֶּׁמַּגִּיעַ לָהֶם. מֶה עָשׂוּ? עָמְדוּ כָּל הַכֹּהֲנִים וְהִקְדִּישׁוּ אֶת חֶלְקָם לְמִקְדָּשׁ, וּמֵאָז לֹא נָטַל אַף אֶחָד מֵהָעוֹרוֹת אֶלָּא מְכָרוּם וְחִפּוּ בְּכַסְפָּם אֶת הַהֵיכָל בְּזָהָב עֳבִי דִּינָר, לְהַרְאוֹת לַכֹּל שֶׁמְּלַאכְתָּם יְשָׁרָה וְאֵין בָּהּ דֹּפִיראה פסחים (נ"ז ע"א). וראה שם בהמשך עוד כמה מחדלים דומים שארעו בין בני ישראל לפני חרבן הבית, מה שמלמדנו על מה אבדה הארץ...    . וּמִזֶּה לָמַדְנוּ דָּבָר נִפְלָא: שֶׁבְּהֶבְדֵּלֵי מַעֲמָדוֹת וְאַפְלָיוֹת וּ"קְרוֹבִים לַצַּלַּחַת" וְכַיוב"ז גַּם גְּדוֹלִים וְטוֹבִים עֲלוּלִים לִפּוֹל וּלְהִכָּשֵׁל, וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל אֶת הַמַּצָּב הוּא הַהֶקְדֵּשׁ לַשָּׁמַיִם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁכֻּלָּם מְכַוְּנִים (בֶּאֱמֶת) לְשֵׁם שָׁמַיִם - מִיָּד כָּל הַנְּגִיעוֹת וְהָאִינְטֶרֶסִים יוֹרְדִים, וּבִפְנֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּם שָׁוִים, וּמִמֵּילָא אֵין שׁוּם מָקוֹם לְאַפְלָיוֹת וְלַהֲטָבוֹת לְמִינֵיהֶן, וְהַשָּׁלוֹם שׂוֹרֵר בֵּין כֻּלָּם. אֲבָל בְּמָקוֹם בּוֹ אֵין יִרְאַת שָׁמַיִם, וְהַכֶּסֶף וְהַמַּעֲמָד הוּא הַקּוֹבֵעַ וְהַמְדַבֵּר – מִיָּד הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת מִתְעוֹרֶרֶת, וְהַשְּׁחִיתוּת וְהָאַפְלָיָה מִשְׁתַּלֶּטֶת, וְאֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת פּוֹרֶצֶת, וְאַחֲרִיתוֹ מִי יְשׁוּרֶנּוּ.

וּמִקָּרְבַּן הַשְּׁלָמִים יִלְמַד כָּל מֶלֶךְ בְּעִירוֹ וְכָל מַנְהִיג בַּעֲדָתוֹ וְכָל רַב בִּקְהָלוֹ וְכָל אָב בְּבֵיתוֹ לְהַשְׁווֹת בֵּין כֻּלָּם, וּלְהִזָּהֵר מִן הָאַפְלָיוֹת וּמִן הַקֵּרוּבִים, וְלֹא לְהַעֲדִיף אֶת פְּלוֹנִי עַל אַלְמוֹנִי שֶׁלֹּא מִסִּבָּה בְּרוּרָה וּמוּבֶנֶת. וְעַל כָּךְ נִתָּן לְהַמְלִיץ אֶת אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה"דברים כ"ה, י"ד.    שֶׁלֹּא יַבְדִּיל אָדָם בֵּין אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ אֶלָּא כֻּלָּם יִהְיוּ שָׁוִים בְּעֵינָיו לְטוֹבָה, שֶׁכָּךְ הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָּנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַדאבות ד', כ"ב.    , אֶלָּא כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים כֻּלָּם גִּבּוֹרִים כֻּלָּם קְדוֹשִׁיםמתוך נוסח ברכות קריאת שמע של שחרית.    . וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכּוּ בְּעֵזֶר ה' שֶׁהַשָּׁלוֹם יְהֵא מְנָת חֶלְקָם, וְלֹא יִשָּׁמַע שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַגה"ק רַבִּי חַיִּים פָאלָאגִ'י זַצוּקָ"ל בְּשׁוּ"ת "לֵב חַיִּים"חלק אורח חיים סימן ל"ט.    דָּן מֶה הָיָה תַּפְקִידוֹ שֶׁל קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים? הַאִם הָיָה מוּבָא לְכַפֵּר עַל חֲטָאִים מְסֻיָּמִים, אוֹ שֶׁמָּא הוּא בָּא בְּדֶרֶךְ שֶׁל הוֹדָאָה וְחִבָּה בִּלְבַד?

וְהֵבִיא מִמִּדְרְשֵׁי וּמִמַּאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זָ"ל פָּנִים לְכָאןבמדרש תנחומא (סוף פרשת תצוה) נאמר שקרבן השלמים בא לכפר על מצוות עשה. וכן כתב רש"י ז"ל בערכין (כ"א ע"א). וכן הובא בזהר הקדוש (ויקרא דף י"א ע"ב). וכן כתב בעל הטורים (ויקרא ג', ג') שקרבן השלמים היה בא לכפר על חטא.    וּלְכָאןבמדרש תנחומא (פרשת צו, וכן הובא כעין זה בריש פרשת תולדות) נאמר שקרבן השלמים לא בא אלא לדורון בלבד, להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן כתב רש"י בזבחים (כ"ט ע"א).    , וְלַמַּסְקָנָה הֶעֱלָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁקָּרְבַּן הַשְּׁלָמִים לא הָיָה בָּא לְכַפָּרָה עַל חֵטְא מְסֻיָּם, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁחָטְאוּ בָּהֶן וְדַי בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי הָיָה בָּא קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים בְּמַטָּרָה לְהַשְׁרוֹת הַשָּׁלוֹם וְהַחִבָּה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּבְתוֹר דּוֹרוֹן וְתוֹדָה וּפִיּוּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עָנַיִן קָרְבָּן הַשְּׁלָמִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "תּוֹרַת הָעוֹלָה"בחלק ג' פרק י"ב.    לְרַבִּי מֹשֶׁה אִיסֶרְלִישׁ זַצַ"ל שֶׁכָּתַב שֶׁקָּרְבַּן הַשְּׁלָמִים הוּא קָרְבָּן הַמּוֹרֶה עַל שְׁלֵמוּת הַמַּקְרִיב. וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, לָכֵן רוֹב מִינֵי הַשְּׁלָמִים הִנָּם רַק שֶׁל הַיָּחִיד, שֶׁכֵּן בְּיָחִיד תִּתָּכֵן שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַמַּעֲשִׂים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַצִּבּוּר שֶׁמִּן הַנִּמְנָע הוּא שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַצִּבּוּר שְׁלֵמִים בְּמַעֲלָתָם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, וּמִמֵּילָא לֹא יוּכְלוּ לְהָבִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים, מִלְּבַד לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה שֶׁאָז זוֹכִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁלֵמוּת נַפְשָׁם בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים"דברים ה', כ"ו. ושם מדבר הכתוב לאחר מעמד קבלת התורה.    , אֲזַי רְאוּיִים הֵם לְהַקְרִיב קָרְבַּן שְׁלָמִים, וְהֵם שַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת.

וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן אֵין הַשְּׁלָמִים בָּאִים מִן הָעוֹף כְּלָל, אֶלָּא מִן הַבְּהֵמָה בִּלְבַד, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁבְּקָרְבְּנוֹת הָעוֹפוֹת אֵין דִּין זַכְרוּת וְנַקְבוּתכן ילפינן בתמורה (י"ד) ובמנחות (כ"ה) שאין דין תמות וזכרות בעופות כלל.    , וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין זָכָר וּנְקֵבָה אֵין שְׁלֵמוּת, לָכֵן אֵין מְבִיאִים מִן הָעוֹפוֹת לִשְׁלָמִים, אֶלָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים בִּלְבַד.

---

מצוה קמ"ב: שלא להותיר מבשר הקרבנות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

קָרְבַּן שַׁלְמֵי תּוֹדָה נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱכַל עַל יְדֵי הַכֹּהֲנִים וּבְנֵי בֵּיתָם, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וּזְמַן נִקְצָב לַאֲכִילָתוֹ בְּיוֹם הַקְרָבָתוֹ וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּמָחֳרָתוֹ בִּלְבַד. וְאַזְהָרַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יוֹתִיר הַכֹּהֵן שֶׁזָּכָה בַּקָּרְבָּן מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים לְאַחַר זְמַן זֶה הַקָּצוּב לוֹזבחים (ל"ו) ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י' הלכה ז').    . וְהָעוֹבֵר וּמַנִּיחַ כַּזַּיִת מִבְּשַׂר הַתּוֹדָה לְאַחַר שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָהכן כתב המנחת חינוך להוכיח באורך בדעת הרמב"ם שלא חייב על לאו זה אלא המניח כזית מן הבשר, אולם מלשון ספר החינוך משמע שאפילו בכל שהוא עובר וצ"ע בדבר.    , אוּלָם אֵין בֵּית דִּין מַלְקִים אוֹתוֹ עַל כָּךְ כִּשְׁאָר מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה, בִּהְיוֹת שֶׁזֶּהוּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא נַעֲשֶׂה הוּא מֵאֵלָיו, וְעַל לָאו שֶׁכָּזֶה אֵין מַלְקִים אֶת הַחוֹטֵאחולין (פ"ג ע"א) ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ח הלכה ט'). וראה בכסף משנה שם שתמה על מה שכתב הרמב"ם שם שהטעם הוא משום שזהו לאו הניתק לעשה ומה שיישב בדבר.    .

וְלִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁמֵּאַזְהָרָה זוֹ אָנוּ לְמֵדִים לֹא רַק לְקָרְבַּן שַׁלְמֵי הַתּוֹדָה, אֶלָּא גַּם לְכָל שְׁאָר מִינֵי הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאָסוּר לָנוּ לְהוֹתִירָם מֵעֵבֶר לַזְּמַן הַקָּצוּב לָהֶםכן אמרינן בתורת כהנים פרשת צו שנתרבו כל סוגי הקדשים לאיסור "לא יניח", כל קרבן לפי הזמן הקצוב לו. והובא ברמב"ם (שם).    .

אִסּוּר הוֹתָרַת בְּשַׂר הַזֶּבַח הִנּוֹ רַק עַל הַחֲלָקִים הָרְאוּיִים לַאֲכִילַת אָדָם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָעֲצָמוֹת וְהַקַּרְנַיִם וְכַיוב"ז שֶׁאֵין אִסּוּר בְּהוֹתָרָתָם. וְאַף חֲלָקִים הָאֲסוּרִים מִדְּרַבָּנָן בָּאֲכִילָה אֵין לְאָכְלָם, אֶלָּא שׂוֹרְפָם כְּדִין נוֹתָרכן מבואר בתלמוד בפסחים (פ"ג), וראה במנחת חינוך על מצוה ח' מה שכתב בענין זה באורך.    .

בַּגְּמָרָא נִתְבָּאֵר שֶׁאָמְנָם מִדִּין תּוֹרָה רַשָּׁאִים הַכֹּהֲנִים לֶאֱכֹל מִבְּשַׂר קָרְבָּן זֶה עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל צִוּוּ לְאָכְלוֹ לֹא יְאֻחַר מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וְזֶה בִּכְדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּטָעוּת לְהִתְעַכֵּב וְלַעֲבֹר אֶת הַזְּמַן הֲמֻתָּר מִן הַתּוֹרָה וְלַעֲבֹר עַל הַלָּאו הֶחָמוּר הַנַּ"לזבחים (נ"ז ע"ב) וברכות (ט' ע"א) והובא ברמב"ם (שם הלכה ח').    .

רָמַז הַכָּתוּב – הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם

בְּאַזְהָרַת "לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" לְמֵדִים אָנוּ כְּלָל חָשׁוּב לְחַיִּים: אִם חָפֵץ אַתָּה לַעֲשׂוֹת דָּבָר, אַל תְּחַכֶּה לְמָחָר, פֶּן יִהְיֶה מְאֻחָר, אֶלָּא כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחֲךָ לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם עֲשֵׂה, וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶהאבות ב', ד'.    . וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר מְסֻיָּם, וְהֻכְשְׁרָה הָעֵת וְהַמַּצָּב לְכָךְ, מִי יוֹדֵעַ מָתַי תַּחֲלֹף הַשָּׁעָה וּכְבָר יִבָּצֵר מִמְּךָ מִלַּעֲשׂוֹתוֹ. וְכָךְ לִמְּדָנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בַּתַּלְמוּד: "עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ"שבת (קנ"א ע"ב). וראה בפירוש רש"י ז"ל שם שפירש זאת על מצוות הצדקה.    , וּכְלָל זֶה נָכוֹן וְתָקֵף כְּלַפֵּי כָּל דָּבָר וְעִנְיָן שֶׁבָּעוֹלָם, הָחֵל מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכָלֶה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. אֲנָשִׁים רַבִּים בָּעוֹלָם חָשְׁבוּ לְעַצְמָם שֶׁהָעוֹלָם לִפְנֵיהֶם וְהַזְּמַן לִרְשׁוּתָם, וְהִתְעַכְּבוּ מִלְּמַלְּאוֹת אֶת שְׁלִיחוּתָם וּלְקַיֵּם אֶת תַּפְקִידָם, עַד שֶׁלְּפֶתַע שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁלָּהֶם נֶעֱצַר וְהֶחְמִיצוּ אֶת הִזְדַּמְּנוּת חַיֵּיהֶם (תַּרְתֵּי מַשְׁמַע)...

כָּךְ זְכוּרָנוּ שֶׁלִּפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים הָיָה יְהוּדִי מְבֻגָּר שֶׁאֵשֶׁת נְעוּרָיו נִפְטְרָה עַל פָּנָיו, וְהָיָה בְּצַעַר גָּדוֹל מְאֹד עַל כָּךְ, וְאָמַר לָנוּ שֶׁכָּל כָּךְ חִכָּה לִימֵי הַזִּקְנָה בָּהֶם יוּכַל לְהִזְדַּקֵּן יַחַד עִמָּהּ, וּלְבַלּוֹת עִמָּהּ וְלִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָהּ, שֶׁכֵּן רוֹב יְמֵיהֶם חָלְפוּ עֲלֵיהֶם בְּעָמָל וּבִיגִיעָה עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל גִּדּוּל הַיְלָדִים, וְתָמִיד אָמְרוּ לְעַצְמָם שֶׁכְּשֶׁיִּתְבַּגְּרוּ יִחְיוּ אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁלָּהֶם יַחַד, וְעַתָּה כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַזְּמַן הַנִּכְסָף הָלְכָה הִיא לְבֵית עוֹלָמָהּ וְנוֹתַר הוּא לְבַדּוֹ. וְכָאַבְנוּ יַחַד עִמּוֹ אֶת כְּאֵבוֹ אַךְ נִסִּינוּ לְעוֹרְרוֹ שֶׁמִּכָּל מָקוֹם יְנַצֵּל לְכָל הַפָּחוֹת אֶת הַזְּמַן שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לְעַצְמוֹ, אַךְ הַלָּה שׁוּב שָׁקַע בִּטְרָדוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת עַד שֶׁגַּם הוּא נֶאֱסַף אֶל עַמָּיו, וְעָלָה לַשָּׁמַיִם קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. זוֹהִי דֻּגְמָא שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא הִשְׂכִּיל לְנַצֵּל אֶת יָמָיו בַּזְּמַן הַנָּכוֹן.

וְכֹה רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים הַמְבַזְבְּזִים אֶת חַיֵּיהֶם עַל הַדָּבָר הֲלֹא נָכוֹן, מֻכִּ?ים בְּסַנְוֵרִים מֵהַיֵּצֶר הַמַּבְטִיחָם כַּמָּה וְכַמָּה הַבְטָחוֹת מְתוּקוֹת, וְכָל חַיִּים הֵם טְרוּדִים בְּסִפּוּק יִצְרָם, וּלְעוֹלָם לֹא חוֹשְׁבִים לְסַפֵּק אֶת יוֹצְרָם, וּלְבַסּוֹף מוֹצְאִים אֶת עַצְמָם רֵיקִים מִזֶּה וּמִזֶּה וְיוֹרְשִׁים שְׁנֵי גֵּיהִנֹּם – בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אָדָם הָרָדוּף אַחַר תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה – הוּא זֶה הַחַי אֶת הַמָּחָר. כִּי תָּמִיד עָמֵל הוּא כְּדֵי שֶׁמָּחָר יוּכַל לֵיהָנוֹת, עוֹבֵד כְּדֵי שֶׁלְּעֵת זִקְנָה יוּכַל לָנוּחַ, עָצֵב כְּדֵי שֶׁלְּמָחָר יְהֵא שָׂמֵחַ, אֶלָּא שֶׁהַמָּחָר הַזֶּה אֵינוֹ מַגִּיעוֹ לְעוֹלָם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם הָעוֹסֵק בְּקִנְיְנֵי הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ, בְּתִקּוּן הַמִּדּוֹת וּבְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְחֻקֶּיהָ – זֶה אֵינוֹ חַי אֶת הַמָּחָר, כִּי אִם אֶת הַהַיּוֹם! הַיּוֹם הוּא שָׂמֵחַ בְּמַה שֶּׁעוֹשֶׂה, וְלֹא מָחָר. כָּל רֶגַע וְרֶגַע מֵחַיָּיו הוּא מְבַלֶּה בְּקִיּוּם הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּית. וְכָךְ אָמַר הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִיתֵן אֶת כָּל יְמֵי הַמָּחָר שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל הַהַיּוֹם, וְאִם לֹא - אֲזַי יִצְטָרֵךְ לִיתֵן אֶת כָּל יְמֵי הַהַיּוֹם שֶׁלּוֹ בִּשְׁבִיל מָחָר אֶחָד. וְהַבּוֹחֵר יִבְחַר...

כֻּלָּנוּ מַכִּירִים אֶת "אַנְשֵׁי הַמָּחָר". אֵלּוּ שֶׁתָּמִיד רוֹצִים לַעֲשׂוֹת, וּמוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לְהַתְחִיל, אֲבָל לֹא מֵהַיּוֹם - מִמָּחָר. דּוֹמִים הֵם לְאָדָם הָעוֹמֵד עַל רְצִיף הָרַכֶּבֶת, וּמְבַקֵּשׁ לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ. בִּתְחִלָּה עוֹמֵד וְצוֹפֶה הוּא עַל הַסּוֹבְבִים הָעוֹלִים אִישׁ אִישׁ עַל רַכַּבְתּוֹ, וּמַמְתִּין בְּקֹצֶר רוּחַ עַד שֶׁיַּגִּיעַ תּוֹרוֹ, לְאַחַר מִכֵּן מִתְפַּעֵל וּמְבֹהָל מִקּוֹל צִפְצוּף הַקַּטָּר וּבוֹחֵן בְּעֵינָיו אֶת הָרַכֶּבֶת וְטִיבָהּ, וּלְבַסּוֹף מִתְבּוֹנֵן בָּרַכֶּבֶת אֵיךְ עוֹזֶבֶת הִיא אֶת הָרָצִיף וּמוֹתִירָה אוֹתוֹ לְבַדּוֹ בִּמְקוֹמוֹ. מַה שָּׁכַח מְיֻדָּעֵנוּ הַתָּמִים? רַק דָּבָר אֶחָד: לַעֲלוֹת עַל הָרַכֶּבֶת – וּלְהַגִּיעַ לְיַעֲדוֹ. כָּךְ הָאָדָם בְּשַׁחַר נְעוּרָיו צוֹפֶה וּמֵצִיץ עַל הַגְּדוֹלִים, וּכְשֶׁגָּדֵל מַתְחִיל לִתְמֹהַּ וּלְחַפֵּשׂ הֵיכָן מִתְחַבֵּא אָשְׁרוֹ, וָעֶד שֶׁלּוֹמֵד אֶת הַכְּלָלִים וּמְבַקֵּ שׁלִחְיוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּבָר נוֹתֵן הַגּוּף אֶת אוֹתוֹתָיו עַל עֲזִיבָתוֹ. אָז מָתַי יִחְיֶה? מָתַי יֵהָנֶה? אַךְ זוֹהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר, לְהַבְטִיחַ לָאָדָם הָרִים וּגְבָעוֹת, כְּשֶׁבְּפֹעַל לֹא נוֹתֵן הוּא מְאוּמָהוכך המליץ החכם בספר "פניני המליצות" (נ"א): "עשה כל שתוכל בעולם הזה כאילו לנצח חיותך, ועשה כל שתוכל לעולם הבא כאילו הגיע זמן מותך".    .

אָדָם חָכָם זֶה אֶחָד שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לְמָחָר אֶת מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם. מִצְוָה הַבָּאָה לְיָדְךָ – אַל תַּחְמִיצֶנָּהמכילתא שמות (פרק ב').    , הִזְדָּרֵז לְקַיְּמָהּ בְּטֶרֶם תַּחֲלֹף. אִם הִגַּעְתָּ לַמַּסְקָנָה שֶׁצַּעַד מְסֻיָּם הוּא הַנָּכוֹן וְהַטּוֹב בִּשְׁבִילְךָ, וְשֶׁזֶּה מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה מִמְּךָ לַעֲשׂוֹת -אַל תַּחְשֹׁ?ב פַּעֲמַיִם, אַל תְּחַכֶּה לְמָחָר, קוּם וַעֲשֵׂה! כִּי רִבּוּי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְהַתִּכְנוּנִים רַק יְשַׁבֵּשׁ לְךָ אֶת הַחַיִּים. נָכוֹן שֶׁעַל הָאָדָם לִהְיוֹת מְחֻשָּׁב בְּמַעֲשָׂיו, אֲבָל לֹא יוֹתֵר מִדַּאי, וּכְמוֹשֶׁ אָמַר הַשָּׂרָף מִקֹּאצְק זִיעָ"א שֶׁמִּי שֶׁחוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם גָּדוֹל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ "נוּ, אָז תִּסְתַּדֵּר לְבַד...". לָכֵן פְּעָמִים שֶׁאָדָם דַּוְקָא צָרִיךְ לִזְרֹק אֶת עַצְמוֹ לַמַּיִם, כְּנַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב שֶׁנִּכְנַס לַיָּם עַד שֶׁהִגִּיעוּ הַמַּיִם לְצַוָּארוֹ, וְרַק אָז זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ שֶׁנִּבְקַע לָהֶם הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. אַל תְּתַכְנֵן יוֹתֵר מִדַּאי, תַּשְׁאִיר לְהַקָּבָּ"ה קְצָת עֲבוֹדָה, הוּא מִסְתַּדֵּר הֵיטֵב בְּתִכְנוּן חַיֵּיהֶם שֶׁל כָּל הַנִּבְרָאִים, וּבְטַח גַּם אֶת לוּחַ הַזְּמַנִּים שֶׁלְּךָ הוּא יוֹדֵעַ לְתַכְנֵן.

אַחַד הַדְּבָרִים הַחִיּוּנִיִּים בְּיוֹתֵר לְאָדָם הֶחָפֵץ לְהַצְלִיחַ בְּחַיָּיו זֶה הָאֹמֶץ. אָמְנָם כָּל צַעַד דּוֹרֵשׁ זְהִירוּת וְחָכְמָה, אֲבָל גַּם הַרְבֵּה אֹמֶץ וּבִטָּחוֹן! אָדָם חַשְׁשָׁן הַמְפַחֵד מִצְּעָדִים בַּחַיִּים לְעוֹלָם לֹא יַגִּיעַ לִגְדוֹלוֹת, וְסָפֵק אִם יַגִּיעַ אַף לִקְטַנּוֹת. כִּי פְּעָמִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹרֵשׁ מֵהָאָדָם לַעֲשׂוֹת צַעַד שֶׁלֹּא מִתּוֹךְ הַשֵּׂכֶל וְהַהִגָּיוֹן, אֶלָּא מִתּוֹךְ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וּבְרוּרָה בְּבוֹרֵא עוֹלָם. זֶה נָכוֹן בְּמִקְרִים כְּמוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל הַמִּצְווֹת, וִתּוּר עַל רְצוֹנוֹת מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ עֲבֵרָה, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וְאָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֶת הָאֹמֶץ בִּדְבָרִים שֶׁכָּאֵלּוּ עָלוּל לְהַחְמִיץ אֶת הַיִּעוּד שֶׁל חַיָּיו. כָּךְ אָמַר הַקָּבָּ"ה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"בראשית י"ב, א'.    – לְאָן? לָאֵיפָה? מִי? מָה? וְאַבְרָהָם אֵינוֹ שׁוֹאֵל דָּבָר, מִיָּד קָם וְהוֹלֵךְ. נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ אִלּוּלֵי הָיָה עוֹמֵד אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּנִסָּיוֹן זֶה לָלֶכֶת, אִם הָיָה חוֹשֵׁשׁ "רֶגַע, אֲבָל מַה עִם תְּפִלָּה בְּמִנְיָן? וּמָה עִם בִּטּוּל תּוֹרָה? וּמָה עִם הַגֵּרִים שֶׁגִּיַּרְתִּי? אֵיךְהֵם יִסְתַּדְּרוּ?!" – מִי יוֹדֵעַהֵיכָן הָיָה הַיּוֹם עַם יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּכְלָל!

וּכְשֵׁם שֶׁלְּקָרְבָּן נִקְצַב זְמַן לְהַקְרָבָתוֹ, וּמִשֶּׁעָבַר זְמַנּוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹברכות (כ"ו ע"א). וראה בתוספות שם בד"ה "טעה".    , כָּךְ לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִםקהלת ג', א'.    , וּמִי יוֹדֵעַ אִם מָחָר לֹא יִהְיֶה כְּבָר מְאֻחָר, כִּי מַה שֶּׁהַיּוֹם עוֹדֶנּוּ- מָחָר אֵינֶנּוּראה ירושלמי סנהדרין (סוף פרק ו').    . וְיִזְכֹּר אָדָם שֶׁאַחַת מֵהַקְּלָלוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בַּתּוֹרָה הִיא "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר"דברים כ"ח, ס"ז.    , לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין יוֹתֵר קָשֶׁה לָאָדָם מִלִּדְחוֹת אֶת עַצְמוֹ לְמָחָר, אֶלָּא הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָםערובין כ"ב ע"א.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם רַשַּׁאי אָדָם לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית לְאַחַר חֲצוֹת הַלַּיְלָה?

בַּגְּמָרָא הוּבְאָה מַחְלֹקֶת בֵּין רַבָּן גַּמְלִיאֵל וַחֲכָמִים בְּדִין קְרִיאַת שָׁמַע שֶׁל עַרְבִית: לְדַעַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֻתָּר אַף לְכַתְּחִלָּה לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, וְאִלּוּ לְדַעַת חֲכָמִים עָשׂוּגָּדֵר שֶׁלֹּא לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא עַד חֲצוֹת בִּלְבַד, בִּכְדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָהכן פשטות לשון הסוגיה בברכות (ט' ע"א). ומכל מקום עיין בבאור הלכה (סימן רל"ה בד"ה "וזמנה") שצידד לומר שגם רבן גמליאל מודה לגדר שעשו חכמים שיש לקרוא קריאת שמע לפני חצות הלילה.    . וְהִנֵּה הָרֹא"שׁ וְהָרַשְׁבָּ"א וְרִיאָ"ז וְעוֹד פָּסְקוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמֻּתָּר לְכַתְּחִלָּה לְקָרְאָהּ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, וְכֵן פָּסַק בְּשׁוּ"ת שַׁאֲגַת אַרְיֵהסימן ד'. עיין שם באורך.    לַהֲלָכָה. אוּלָם הָרַמְבַּ"ם וְהַסְּמָ"ג וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְעוֹד פָּסְקוּ כְּדַעַת חֲכָמִים שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַקְפִּיד לְקָרְאָהּ לִפְנֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָהומצד "זריזין מקדימין" יש להשתדל לקוראה סמוך צאת הכוכבים. ראה בשלחן ערוך (סימן רל"ה סעיף ג') ובמשנה ברורה שם.    , וְרַק בְּדִיעֲבַד אִם עָבַר וְלֹא קָרְאָה אֲזַי יִקְרָאֶנָּה עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַרהיינו כשעבר ונמנע במזיד מלקראה בזמנה. אולם אם נאנס אזי רשאי לקוראה אף עד הנץ החמה, כמבואר בשלחן ערוך (שם סעיף ד').    . וְכֵן פָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לַהֲלָכָה וְכֵן הַסְכָּמַת הָאַחֲרוֹנִים לְמַעֲשֶׂהראה בשלחן ערוך (שם סעיף ג') ובאחרונים.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הוֹתָרַת בְּשַׂר הַזֶּבַח עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"פרשת צו, בבאור מצוה זו.    שֶׁכָּתַב עַל הַפָּסוּק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" שֶׁתֵּבַת נֵ"ר הִיא רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל נֶ'פֶשׁ ר'וּחַ, לִרְמֹז שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה וּמְקַיֵּם הֲרֵי הוּא מְחַבֵּר אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ וּמְבַטֵּל אֶת הַמָּוֶת שֶׁיָּרַד לָעוֹלָם בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן.

וְלָכֵן בְּעֵת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן יֵשׁ אֶת הַחִיּוּב לְחַבֵּר וּלְהַסְמִיךְ אֶת זְרִיקַת הַדָּם – שֶׁהִיא בְּחִינַת חֵלֶק הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּקָּרְבָּן, לַאֲכִילַת הַבָּשָׂר – שֶׁהִיא בְּחִינַת חֵלֶק הָרוּחַ שֶׁבַּקָּרְבָּן, וְלֹא לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם לִזְמַן רַב, שֶׁאִם כֵּן הֲרֵי זֶה מַפְרִיד בֵּין הַנֶּפֶשׁ לָרוּחַ וּמַכְנִיס בֵּינֵיהֶם אוֹתִיּוֹת ו"ת שֶׁל מָוֶת, מַה שֶּׁיּוֹצֵא נוֹ"תָר, וּבְכָךְ לֹא תִּקֵּן אֶת חִבּוּר הַנֶּפֶשׁ לָרוּחַ בִּבְחִינַת "כִּי נֵר מִצְוָה" כַּנִּזְכָּר.

---

מצוה קמ"ג: שרפת הנותר מן הקדשים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת נִתְבָּאֵר הָאִסּוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח לְאַחַר הַזְּמַן שֶׁהֻקְצַב לַאֲכִילָתוֹ. וְכָאן הוֹסִיפָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבְּאִם בְּכָל זֹאת עָבַר אָדָם וְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ, אֲזַי מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים לִשְׂרֹף בָּאֵשׁ אֶת אוֹתוֹ חֵלֶק הַנּוֹתָר בְּיָדָםרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה א').    .

דִּין זֶה שֶׁל שְׂרֵפַת הַנּוֹתָר נָכוֹן לְגַבֵּי כָּל סוּגֵי הַקֳּדָשִׁים שֶׁנּוֹתְרוּ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָםכנזכר לעיל במצוה הקודמת שדין נותר חל על כל סוגי הקדשים.    . אִם הָיָה הַנּוֹתָר מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – אֲזַי יִשְׂרְפוּהוּ בַּמָּקוֹם בּוֹ הוּא נִמְצָא: בִּפְנִים הַמִּקְדָּשׁ, אוֹ מִחוּצָה לוֹ. וְאִם הָיָה מִן הַקֳּדָשִׁים הַקַּלִּים – אֲזַי שׂוֹרְפִים אוֹתוֹ בְּעָלָיו בְּבָתֵּיהֶםפסחים (פ"א ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ו' – ז').    . וְלָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁזְּמַן שְׂרֵפַת הַנּוֹתָר הוּא בַּיּוֹם בִּלְבַד וְלֹא בַּלַּיְלָהכן למדו בפסחים (ג' ע"א) מלשון הכתוב "ביום השלישי באש ישרף". והובא להלכה ברמב"ם (שם הלכה ד').    .

וְכֹהֵן שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר וְנִמְנַע מִלְּשָׂרְפוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הַלָּאו שֶׁל הוֹתָרָתוֹ.

רָמַז הַכָּתוּב – לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ

כְּבָר נִתְבָּאֲרָה לְעֵיל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּרְבָּן מֵעֵבֶר לַזְּמַן הַקָּצוּב לוֹ. אַךְ בְּמִצְוָה זוֹ הוֹסִיפָה הַתּוֹרָה דִּין נוֹסָף שֶׁל חִיּוּב שְׂרֵפַת הַקֳּדָשִׁים שֶׁנּוֹתְרוּ לְאַחַר זְמַנָּם, מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בְּלִבֵּנוּ תְּמִיהָה רַבָּה: וְכִי מַה כְּבָר קָרָה?! אָז נָכוֹן, לֹא נֶאֱכַל הַקָּרְבָּן בְּיוֹמוֹ, אֲבָל בִּגְלַל זֶה לְשָׂרְפוֹ וּלְאַבְּדוֹ בָּאֵשׁ? וְכִי לֹא חֲבָל עַל כָּל הַמַּאֲמָץ וְהַהַשְׁקָעָה שֶׁל בַּעַל הַקָּרְבָּן וְהַכֹּהֵן? וְאוּלַי מוּטָב הָיָה לְאָכְלוֹ מְאֻחָר מֵאֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא?!

אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד, מֵהַתְּמִיהוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה דּוֹלִים אָנוּ עֵצוֹת וְהַנְחָיוֹת נִפְלָאוֹת: שֶׁכֵּן רְצוֹן הַבּוֹרֵא לְלַמֵּד וּלְהַרְגִּיל אֶת הָאָדָם לַעֲמֹד בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים. לְלַמְּדוֹ שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְלֹא לְעוֹלָם חֹסֶןמשלי כ"ז, כ"ד.    , וּמִי יוֹדֵעַ מָתַי תַּגִּיעַ הָעֵת לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאוֹ, לָכֵן תַּרְגִּיל אֶת עַצְמְךָ לַעֲמֹד בַּזְּמַן שֶׁנִּקְצַב לְךָ. כָּךְ מָצִינוּ בְּמִצְווֹת רַבּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁנִּתְלוּ בִּזְמַן מְסֻיָּם בּוֹ נִתָּן לְקַיְּמָן, וְנִקְרְאוּ בִּלְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ זָ"ל "מִצְווֹת שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָן"ראה קידושין (כ"ט ע"א) וברכות (כ' ע"ב).    . הַצִּיצִית – רַק בַּיּוֹם, וְהַלּוּלָב – רַק בֶּחָג, וְהַמַּצָּה – רַק בְּפֶסַח, זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּדשבת (י' ע"א). ואמנם מצות לימוד התורה זמנה כל היום, כמו שכתוב (יהושע א', ח') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", אך מכל מקום ישנם זמנים שעל האדם לעסוק בדברים אחרים ולא בתורה, כגון בזמן תפילה וכיוב"ז.    , וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ רְשִׁימָה אֲרֻכָּה שֶׁל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הֶחָלוֹת אַךְ וְרַק בְּיָמִים מְסֻיָּמִים וּבְשָׁעוֹת מְסֻיָּמוֹת, זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא כִּזְמַנּוֹ שֶׁל זֶהמגילה (ב' ע"א).    , וּמֵעֵבֶר לִזְמַנָּן אִם יָבוֹא אָדָם לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי שֶׁמַּעֲשָׂיו בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים, וּפְעָמִים אַף אֲסוּרִיםשכן הוזהרנו על "בל תוסיף" שלא להוסיף על המצוה מעבר לזמנה, ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן תרס"ו).    .

חוֹבַת הָאָדָם לְהָבִין שֶׁהַחַיִּים מֻרְכָּבִים מֵרְבָבוֹת רְבָ?בוֹת שֶׁל רְגָעִים, כְּשֶׁכֻּלָּם יוֹצְרִים אֶת הַמֻּשָּׂג הַמְכֻנֶּה "חַיִּים", וּמִמֵּילָא כָּל רֶגַע וְרֶגַע הוּא קְרִיטִי וּמַכְרִיעַ לְגַבֵּי כָּל הַחַיִּים כֻּלָּם. וְלָכֵן בִּקֵּשׁ הַקָּבָּ"ה לְהַרְגִּילֵנוּ בַּעֲמִידָה בִּזְמַנִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲבִיר אֶת רְגָעֵינוּ לָרִיק וּבְבַטָּלָה, מַה שֶּׁיַּחְסִיר מֵאִתָּנוּ חֶסֶר גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא. וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ, אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲמֹד בְּלוּחַ זְמַנִּים וְלַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ לוֹ, לֹא יֵדַע לְהַצְלִיחַ וּלְהִסְתַּדֵּר גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי לַעֲבוֹדָה תָּמִיד יְאַחֵר, וּבַדֶּרֶךְ לְבֵיתוֹ יִתְעַכֵּב, וְאֶת הַתּוֹר לָרוֹפֵא יְפַסְפֵס, וְכָל חַיָּיו יִהְיוּ רְצוּפֵי עִכּוּבִים מְיֻתָּרִים.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר בִּתְהִלִּים: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה"תהלים צ', י"ב.    . וּבֵאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה לָנוּ שֶׁיְּמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְזֶה בְּמַטָּרָה שֶׁנֵּדַע וְנַשְׂכִּיל לִמְנוֹת אֶת יָמֵינוּ הַחוֹלְפִים וְנִזְכֹּר שֶׁהֵם מוּעָטִים, וְנָבִיא אֶת לִבֵּנוּ לָתוּר אַחַר הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתֶיהָראה שם בפירוש המצודת דוד והמלבי"ם.    . לָקוּם לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית בַּזְּמַן, וְאֶת פַּת הַשַּׁחֲרִית לְקַיֵּם בְּעִתָּהּראה בברכות (ס"ב ע"ב) שהזהירו חכמים: "אדכפנת – אכול" (פירוש: מיד משתרעב הזדרז לאכול ואל תתמהמה, שאחר כך האכילה לא תהא מועילה לך. רש"י). וראה עוד בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קנ"ה).    , וְאֶת לִמּוּדֵינוּ נִלְמַד בִּרְגִיעָה וְלֹא מִתּוֹךְ לַחַץ וּבֶהָלָהשזו כידוע חולה רעה שפקדה את העולם בשנים האחרונות, שעם כל הקידמה והטכנולוגיה המשוכללת שאמורה לכאורה להקל על יומו של האדם ולפנות לו זמן – עכ"ז במציאות אנו רואים דוקא להיפך שהכל נעשים רק יותר לחוצים ברוב דוחק, ואינם מספיקים להשלים מעשיהם, וכל ימיהם עוברים בריצה ומתח ולחץ ובהלה, ה' ישמרנו.    . זוֹהִי עֲבוֹדַת ה' אֲמִתִּית הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל מוֹעֲדִים וּזְמַנִּים מְסֻדָּרִים לְכָל דָּבָר וְדָבָר.

אָדָם שֶׁחַיָּיו וּמַעֲשָׂיו מְבֻסָּסִים עַל סְדָרִים וּזְמַנִּים קְבוּעִים – מֻבְטָח לוֹ שֶׁבְּעֵזֶר ה' יַצְלִיחַ לַעֲמֹד וּלְהַתְמִיד בָּהֶם, וּכְפִי שֶׁאוֹמְרִים אָנוּ בְּנֹסַח בִּרְכַּת הַלְּבָנָה: "חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם" – שֶׁעַל יְדֵי הַחֻקִּיּוּת וּקְבִיעוּת הַזְּמַנִּים נִתָּן יוֹתֵר בְּנָקֵל לְמַלְּאוֹת אֶת תַּפְקִידֵנוּ מִבְּלִי לְשַׁנּוֹתוֹ. וְלָכֵן אָדָם הֶחָפֵץ לְהַתְחִיל בְּדָבָר מְסֻיָּם, אוֹ לְקַבֵּל קַבָּלָה כָּל שֶׁהִיא, אוֹ לִשְׁכֹּר פּוֹעֵל לִמְלָאכָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רָצוּי מְאֹד שֶׁיַּקְצִיב וְיַגְדִּיר לְעַצְמוֹ מַהֶם הַזְּמַנִּים הַקְּצוּבִים לַדָּבָר, וּמַהֶם הָעִתִּים הַמְיֹעָדִים לְכָךְ, וְעַל יְדֵי כֵּן יָקֵל עָלָיו לַעֲמֹד בַּדְּרִישׁוֹת וּבַצִּפִּיּוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן קַבָּלָה שֶׁאָדָם מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בִּסְתָם, בְּלִי הַגְדָּרָה בְּרוּרָה שֶׁל כַּמָּה וּמָתַי וְאֵיךְ – אֵין לָהּ קִיּוּם שֶׁל מַמָּשׁ וְסוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָווֹן.

וּכְדֵי לְהָבִין עַד כַּמָּה עֶקְרוֹנִית וַחֲשׁוּבָה הִיא הָעֲמִידָה בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים רָאִינוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָא בְּרַבֵּנוּ הֶחָפֵץ חַיִּים זַצוּקָ"ל שֶׁהָיָה דַּיְקָן לְהַפְלִיא בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים, עַד שֶׁבְּחֹרֶף תרפ"ג נִתְפַּרְסֵם שֶׁהֶחָפֵץ חַיִּים יִשָּׂא דְּרָשָׁה בְּשָׁעָה שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב וְהַדָּבָר נִכְתַּב בְּמוֹדָעוֹת, וְהֵעִידוּ הַנּוֹכְחִים שֶׁלֹּא רַק שֶׁהִגִּיעַ הָרַב בַּזְּמַן, אֶלָּא גַּם כְּשֶׁעָלָה לַבִּימָה וּפָתַח אֶת פִּיו הָיָה זֶה בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה שֶׁנֻּקְּבָה! גַּם עַל רַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל הֵעִידוּ שֶׁהָיָה דַּיְקָן גָּדוֹל בִּזְמַנָּיו, וְמִנְהָגוֹ הָיָה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה גְּדוֹלָה בְּשָׁעָה 12:30 עִם מִנְיָן מְצֻמְצָם שֶׁהָיָה מִתְאַסֵּף בְּבֵיתוֹ, וּפַעַם אַחַת הִתְקַשּׁוּ לֶאֱסֹף מִנְיָן וְרַק בְּשָׁעָה 12:45 נִמְצָא הָעֲשִׂירִי לְמִנְיָן. לְפֶתַע נִגַּשׁ אֵלָיו הָג"ר שְׁמוּאֵל גְּרֵיְינְמָן זַצַ"ל וְאָמַר לוֹ שֶׁקָּבַע פְּגִישָׁה עִם מָאן דְּהוּא בְּעוֹד רֶבַע שָׁעָה, וּבִהְיוֹת שֶׁנִּתְעַכְּבוּ בְּאִתּוּר הַמִּנְיָן בְּוַדַּאי יְאַחֵר לִפְגִישָׁתוֹ, וּשְׁאָלוֹ הַאִם לְהִשָּׁאֵר לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לָלֶכֶת לַפְּגִישָׁה? הֱשִׁיבוֹ הַחֲזוֹן אִישׁ שֶׁאֵין כָּאן שׁוּם מָקוֹם לִשְׁאֵלָה, וְאִם רָגִיל הוּא לַעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וּלְהַגִּיעַ לִפְגִישׁוֹתָיו בַּזְּמַן עָלָיו לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם כָּעֵת, וְאָכֵן הַקָּהָל הִתְפַּזֵּר וְהַמִּנְיָן בֻּטַּלראה שני מעשיות אלו בספר הנפלא "סדרת תקון המדות" (חלק ב' פרק ט').    . וְהַמֶּסֶר הוּא עָצוּם!

הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר הוּא שֶׁיְּהוּדִי הֶחָפֵץ לַעֲבֹד אֶת הַבּוֹרֵא כָּרָאוּי עָלָיו לִהְיוֹת מְחֻשָּׁב בְּכָל רְגָעָיו. סֵדֶר יוֹמוֹ קָצוּב וְיָדוּעַ, הַנְהֲגוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו תְּמִידִין כְּסִדְרָן, אֵין לוֹ רֶגַע פָּנוּי לְבַטָּלָה, כָּל דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹבמשלי ט"ו, כ"ג.    . שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה עַצְמָהּ כְּבָר מְסַדֶּרֶת וְקוֹבַעַת לוֹ אֶת רוֹב יוֹמוֹ, וְלוֹ רַק נוֹתַר לְמַלְּאוֹת אֶת הַחֹרִים הָרֵיקִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם שֶׁאֵינוֹ עֶבֶד ה' אֲמִתִּי כָּל יוֹמוֹ מְבֻלְגָּן, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה מַּעֲשָׂיו כָּרֶגַע וּבֶטַח לֹא בְּעוֹד שָׁעָה, אִם כֵּן מָה הַפֶּלֶא שֶׁכָּל יָמָיו חוֹלְפִים עָלָיו בְּשִׁעְמוּם וּבְבַטָּלָה?! לָכֵן לִמְּדוּנוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן וְשׁוֹפֵט אֶת הָאָדָם לִרְגָעָיואימרת רבי נתן בראש השנה (ט"ז ע"א).    , וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ"איוב ז', י"ח.    מֶה עָשִׂיתָ עִם כָּל רֶגַע מֵחַיֶּיךָ? הַאִם הָיִיתָ זָהִיר וּמְחֻשָּׁב שֶׁלֹּא לִשְׂרֹף אֶת זְמַנְּךָ הַיָּקָר לָרִיק? זֶהוּ הַלֶּקַח הַנִּלְמָד מִמִּצְוַת הַתּוֹרָה לִשְׂרֹף אֶת הַקָּרְבָּן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּדראה מסכת שקלים (י"ט ע"א).    הָעֳלָה הַנִּדּוֹן גַּבֵּי בָּשָׂר שֶׁנִּמְצָא בְּשֶׁטַח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין יָדוּעַ מַה הוּא וּמַהוּ זְמַן הֶתֵּר אֲכִילָתוֹ, מַה דִּינוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַבָּשָׂר?

וְנִתְבָּאֵר שָׁם שֶׁבְּאִם נִמְצָא הַבָּשָׂר בְּעֶזְרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲזַי אִם הוּא מְחֻלָּק אֵיבָרִים אֵיבָרִים חָזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְאִם הוּא חָתוּךְ לַחֲתִיכוֹת חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא קָרְבַּן חַטָּאת. וְאִם נִמְצָא מִחוּץ לְמִקְדָּשׁ אֲבָל בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹת יְרוּשָׁלַיִם אֲזַי חֶזְקָתוֹ לִהְיוֹת קָרְבַּן שְׁלָמִים. אוּלָם מֵחֲמַת הַסָּפֵק בַּדָּבָר וְחֹסֶר הַיְדִיעָה מַהוּ זְמַן אֲכִילָתוֹ יֵשׁ לְהוֹצִיאוֹ בְּכָל הַמִּקְרִים הַלָּלוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה וּלְשָׂרְפוֹ כְּדִין בְּשַׂר נוֹתָר. וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה ד').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חִיּוּב שְׂרֵפַת הַנּוֹתָר מִן הַקֳּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "עִיר מִקְלָט"להגה"ק רבי דוד לידא זצ"ל בבאורו למצוה צ"א.    שֶׁכָּתַב שֶׁלְּכָל יוֹם וָיוֹם יֵשׁ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמְיֻחָד הַמְמֻנֶּה וּפוֹעֵל בּוֹ, וּלְפִיכָךְ אֵין לְהוֹתִיר אֶת חֶלְקֵי הַקָּרְבָּן וּשְׁיָרָיו מִיּוֹם אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ, מַה שֶּׁנִּרְאֶה כְּמִי שֶׁמְּזַמְּנוֹ לְאוֹתוֹ מַלְאָךְ לְהִתְעַסֵּק עַל הַשְּׁיָרִים וְעַל הַנּוֹתָר שֶׁל הַיּוֹם שֶׁעָבַר.

וּמִזֶּה הַטַּעַם גַּם כֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין יוֹם טוֹב אֶחָד מֵכִין לְיוֹם טוֹב חֲבֵרוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁלְּכָל יוֹם טוֹב יֵשׁ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עָלָיו, לְפִיכָךְ אֵין לְעַרְבֵּב וְלִתֵּן מִזֶּה לָזֶה. וְלָכֵן אִם עָבַר וְהוֹתִיר מֵהַקָּרְבָּן מֵעֵבֶר לִזְמַנּוֹ יוֹתֵר לֹא תּוֹעִיל אֲכִילָתוֹ לְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁהָיָה לָהּ לְתַקֵּן בַּיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי כֵן, אֶלָּא עָלָיו לְשָׂרְפוֹ בָּאֵשׁ.

---

מצוה קמ"ד: שלא לאכל פגול

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִקָּרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל עַל יְדֵי מַחֲשָׁבָה, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּעֵת שְׁחִיטָתוֹ אוֹ הַקְרָבָתוֹ חָשַׁב הַמִּתְעַסֵּק בוֹ לֶאֱכֹל אֶת הַקָּרְבָּן לְאַחַר הַזְּמַן הַקָּצוּב לוֹ, אוֹ לְהַקְטִיר אֶת חֲלָקָיו לְאַחַר הַזְּמַן הַקָּצוּב לוֹזבחים (כ"ז ע"א) ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ח הלכה ג').    . וְקִבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמָסֹרֶת שֶׁאַזְהָרָה זוֹ נִתְפָּרְשָׁה בַּפָּסוּק "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא", הַכּוֹלֵל כָּל מַה שֶּׁנִּפְסַד מִן הַקֳּדָשִׁים וְאֵין רָאוּי לְאָכְלוֹ כְּמוֹ הַנּוֹתָר וְהַפִּגּוּלפסחים (כ"ד ע"א). ובמסכת עבודה זרה (ס"ו ע"א) למדוהו גם כן מן הפסוק (דברים י"ד, ג') "לא תאכל כל תועבה", והובא ברמב"ם (שם).    . וְהָעוֹבֵר עַל אִסּוּר תּוֹרָה זֶה וְאוֹכֵל בְּמֵזִיד כַּזַּיִת פִּגּוּל, הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת עַל אֲכִילָתוֹ, וּבְנוֹסָף לְכָךְ חַיָּב גַּם כֵּן עֹנֶשׁ כָּרֵת מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם אָכַל בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאתכן נתבאר בריש מסכת כריתות, והובא להלכה ברמב"ם (שם).    .

עוֹד אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁגַּם עֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה הַפְּסוּלָה שֶׁחָשַׁב הַמַּקְרִיב בְּהַקְרָבָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לְלָאו מֵהַתּוֹרָה, אָמְנָם אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת לְלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא כִּסְנִיף מֵהַלָּאו הַנִּזְכָּר, וְאַף מַלְקוֹת אֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ בִּהְיוֹתָהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂהכן למדו בזבחים (כ"ט ע"ב) מהמילים "לא יחשב", שעצם המחשבה היא בכלל האיסור. והובא ברמב"ם (שם הלכה א' – ב').    .

לִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁעֶצֶם הָאִסּוּר שֶׁל אֲכִילַת הַפִּגּוּל חָל עַל כָּל חֶלְקֵי הַקָּרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל, אוּלָם חִיּוּב הַכָּרֵת אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל מִן הַחֲלָקִים שֶׁהָיוּ מְיֹעָדִים לַאֲכִילַת הָאָדָם אוֹ הַמִּזְבֵּחַ בִּלְבַד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן חֲלָקִים שֶׁלֹּא יֹעֲד?וּ מִלְּכַתְּחִלָּה לָאָדָם אוֹ לַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן הַדָּם וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם אָכַל אָדָם אֶת אוֹתָם חֲלָקִים מִקָּרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל אָמְנָם עָבַר עַל לָאו מֵהַתּוֹרָה, אוּלָם עֹנֶשׁ כָּרֵת אֵינוֹ מַגִּיעוֹזבחים (מ"ג ע"א) וברמב"ם (שם הלכה ז' – ח').    .

רָמַז הַכָּתוּב – כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה

כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר, הַפִּגּוּל הִנּוֹ פְּסוּל שֶׁנּוֹצַר בַּקָּרְבָּן בְּעִקְבוֹת מַחֲשָׁבָה רָעָה שֶׁחָשַׁב הַמַּקְרִיב בִּשְׁעַת הַקְרָבָתוֹ. הַקָּרְבָּן לִכְשֶׁעַצְמוֹ הָיָה כָּשִׁיר, וְהַמַּקְרִיב הִקְרִיב בָּאֹפֶן שֶׁנִּדְרָשׁ, אוּלָם חִסָּרוֹן אֶחָד הָיָה כָּאן: בַּמַּחְשָׁבָה. וְגָדוֹל הוּא כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה לַהֲרֹס וְלִפְגֹּם כָּל חֶלְקָה טוֹבָה, עַד שֶׁאֶת הַקָּרְבָּן הַקָּדוֹש שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ הוֹפֶכֶת הַמַּחְשָׁבָה לְפִגּוּל מְשֻׁקָּץ שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר "לֹא יֵרָצֶה". מַהִי בְּעֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה? מַה פְּעֻלָּתָהּ? מַדּוּעַ הִיא כָּל כָּךְ מַכְרַעַת וּמַשְׁפִּיעָה? אֶת זֹאת מוּטָל עָלֵינוּ לְבָרֵר.

כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הוּא עָצוּם. שֹׁרֶשׁ הֲוָיָתָהּ הִנּוֹ בַּכְּלָיוֹתראה ברכות (ס"א ע"א) שהכליות הן היועצות, וראה לעיל בבאור מצוה ק"כ מש"כ בזה בס"ד.    , מִשָּׁם דּוֹלֶה הַשֵּׂכֶל אֶת הַמַּחְשָׁבָה וּמְשַׁגְּרָהּ לַלֵּבוראה בפירוש הגר"א עה"ת מהדו"ת (במדבר כ"ה, י"ב) שכתב שארבעה מיני חושים יש במחשבה: השומר והמדמה והמשותף והמחשביי.    . לְאַחַר מִכֵּן, אִם נִתְקַבְּלָה הַמַּחְשָׁבָה עַל הַדַּעַת אוֹ עַל הַלֵּב אוֹ עַל שְׁנֵיהֶם, אֲזַי מוֹצִיא הָאָדָם אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ לַפֹּעַל בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂהוראה בזהר הקדוש (ויקרא ה' ע"ב) שכתב בזה"ל: "מחשבה דבר נש היא רישא דכולא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין". וכנ"ל.    . וּכְמוֹ שֶׁבִּבְרִיאַת הָעוֹלָם רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁנִּתְהַוָּה מֵהַבּוֹרֵא וּמִשָּׁם נִרְקְמָה כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, כָּךְ מַחְשֶׁבֶת הָאָדָם הִיא בְּחִינַת תֹּהוּ שֶׁנִּמְשְׁכָה מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִמֶּנָּה יוֹצְאִים כָּל הַמַּעֲשִׂיםכן כתב בזרע קודש (פרשת תרומה). וזהו מה שכתוב בבריאת העולם "סוף מעשה במחשבה תחילה".    . אָמְנָם גַּם בְּכֹחַ הַמַּחְשָׁבָה עַצְמָהּ יָכוֹל הָאָדָם לִפְעֹל רַבּוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת מִבְּלִי לְהַפְעִיל שׁוּם אֵיבָר מֵאֵיבָרָיו, וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בְּתוֹרַת הַקַּבָּלָה שֶׁעַל יְדֵי כַּוָּנוֹת וְיִחוּדֵי שְׁמוֹת קֹדֶשׁ הָאָדָם בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמְשַׁנֶּה אֶת מַעַרְכוֹת הַשָּׁמַיִם וְיָכוֹל לְהַשְׁפִּיעַ לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים בְּרִיאוּת וּמַזָּל וּפַרְנָסָה וִילוּדָה וְכוּ'ראה שער הכוונות מרבינו האריז"ל, וראה מה שהביא בספר "שבילי אמונה" (הנתיב השלישי) דברים נפלאים לבאר כיצד היא השתלשלות המחשבה מן העליונים ועד לתחתונים, עיין שם ותהנה.    .

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים, שֶׁכֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה הִנּוֹ כֹּחַ חָזָק לֹא פָּחוֹת מִכֹּחַ הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה, וְאַף יוֹתֵר – בִּהְיוֹתוֹ פּוֹעֵל וּמַשְׁפִּיעַ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, בִּהְיוֹתָהּ בַּעֲלַת הַשְׁפָּעָה וְהַשְׁלָכוֹת כְּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ וְיוֹתֵרקידושין (מ' ע"א). ובזהר הקדוש (בראשית דף קנ"ה ע"ב) כתב שההרהור והמחשבה עושים מעשה ממש. וראה מש"כ בזה באורך בס"ד בספרנו "פרדס רמונים" חלק א' (בבאור מצוה נ"ז). ועוד עיין בליקוטי מאמרים למוהרצ"ה מלובלין זצוק"ל (ע"ג ע"א) שביאר שהטעם שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה בהיות שבין המחשבה למעשה יש את הלב שאפשר שיתחרט, ע"ש.    . וְזוֹהִי גַּם כֵּן הַסִּבָּה שֶׁהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁים מֵעֲבֵרָהיומא (כ"ט ע"א), וראה מש"כ בס"ד מענין זה בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת מטות).    , מֵהַטַּעַם הַנִּזְכָּר. וּמִטַּעַם זֶה אָמְרוּ בַּעֲלֵי חֲסִידוּת שֶׁהֵיכָן שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם נִמְצֵאת – שָׁם בְּעֶצֶם הָאָדָם עַצְמוֹכן כתב בעל התולדות יעקב יוסף זיע"א (פרשת חיי שרה) בשם רבינו הבעל שם טוב זיע"א, וכן הביא בספר תורת המגיד (פרשת וירא).    , כֵּיוָן שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הָאָדָם הִיא עִקַּר הָאָדָם.

בַּתַּלְמוּד מוּבָא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּצָא רַבִּי עֲקִיבָא לַהוֹרֵג עַל יְדֵי מַלְכוּת הָרִשְׁעָה הָיוּ מְסָרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרֵקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. תָּמְהוּ תַּלְמִידָיו שֶׁנָּכְחוּ בַּמַּחֲזֶה וּשְׁאָלוּהוּ: "רַבֵּנוּ, עַד כָּאן?!" הֵשִׁיב לָהֶם: "כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה בְּכָל נַפְשֶׁךָ – אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ, אָמַרְתִּי מָתַי יָבוֹא לִידֵי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, וְעַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי לֹא אֲקַיִּמֶנּוּ?!" וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּאֶחָד עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָדברכות (ס"א ע"ב).    . וּבֵאֵר הָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּמַחְשָׁבָה גְּדוֹלָה וְתַקִּיפָה, עַד שֶׁהָיָה מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ אֶת יִסּוּרֵי הַמִּיתָה בְּגוּפוֹ. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ דְּבָרָיו "כָּל יְמֵי הָיִיתִי מִצְטַעֵר" הַיְנוּ מַמָּשׁ מִצְטַעֵר בְּגוּפוֹ כְּאִלּוּ יוֹצֵאת נַפְשׁוֹ, וְלָכֵן עַתָּה כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לְיָדוֹ יָכֹל הָיָה לְקַיְּמוֹ. וְהוֹסִיף הָרה"ק וְכָתַב שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵּן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁקֹעַ בְּמַחְשָׁבָה שֶׁכָּזוֹ בְּעֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁקָּרוֹב שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, שֶׁלֹּא יָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ ח"וראה כל זה בליקוטי מוהר"ן (תורה קצ"ג).    . מַה שֶׁשּׁוּב מַרְאֵנוּ וּמְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה וּפְעֻלָּתָהּ.

בַּסְּפָרִים מוּבָא מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁאִשְׁתּוֹ הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר לְיֶלֶד, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מִתְקַשֶּׁה מְאֹד בְּלֵדָתָהּ וְהַתִּינוֹק לֹא יָצָא זֶה זְמַן רַב. הַכֹּל כְּבָר אָמְרוּ נוֹאָשׁ, עַד שֶׁלְּפֶתַע הוֹפִיעַ חָכָם אֶחָד וְאָמַר שֶׁבִּיכָלְתּוֹ לְסַיֵּעַ בְּלֵדָתָהּ. נִכְנַס הֶחָכָם לְכַמָּה דַּקּוֹת וּלְאַחַר מִכֵּן יָצָא וּבִשֵּׂר לְכֻלָּם "מַזָּל טוֹב, בְּשָׁעָה טוֹבָה". כֻּלָּם מִיָּד צָהֲלוּ וְנָשְׁמוּלִרְוָחָה וְנִכְנְסוּ אֶל הַיּוֹלֶדֶת, אֶלָּא שֶׁבְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מְצָאוּהָ יוֹלֶדֶת אֶת הַתִּינוֹק. תָּמְהוּ וְשָׁאֲלוּ לְחָכָם מַדּוּעַ אָמַרְתָּ שֶׁכְּבָר יָלְדָה? וְאֵיךְ יָדַעְתָּ שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי כֵן הִיא תֵּלֵד? אָמַר לָהֶם הֶחָכָם שֶׁהַתְּשׁוּבָה לִשְׁתֵּי הַשְּׁאֵלוֹת הִיא אַחַת: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיוּ כֻּלָּם דּוֹאֲגִים וּמְצֵרִים עַל הַדָּבָר – הָיוּ מְעַכְּבִים וּמוֹנְעִים אֶת הַיְשׁוּעָה, וְלָכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר "מַזָּל טוֹב" חָשְׁבוּ כֻּלָּם שֶׁיָּלְדָה וּפָסְקוּ מִמַּחְשְׁבוֹתֵיהֶם הַשְּׁלִילִיּוֹת, וְזֶה מַה שֶּׁאִפְשֵׁר לַיּוֹלֶדֶת לָלֶדֶת אֶת עֻבָּרָהּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁגַּם עַל הַזּוּלָת יְכוֹלָה מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם לְהַשְׁפִּיעַ, לְטוֹב אוֹ לְרָע.

הַמַּחְשָׁבָה הִיא הַמַּפְעִיל שֶׁל הַלֵּב. כְּשֶׁאָדָם חוֹשֵׁב עַל צָרָה אוֹ נִזְכָּר בָּהּ מִיָּד הַלֵּב מַתְחִיל לִכְאֹב עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר עָבְרָה וְחָלְפָה יָכוֹל אָדָם לַחְזֹר וְלַחֲווֹת וְלִכְאֹב אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְזֶה בִּגְלַל שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ שׁוּב וְשׁוּב בְּזִכְרוֹנוֹ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה קָשֶׁה הוּא מַצָּבוֹ שֶׁל אָדָם הַחוֹשֵׁב תָּמִיד מַחֲשָׁבוֹת שְׁלִילִיּוֹת, וּמֵצֵר וְדוֹאֵג עַל הֶעָתִיד שֶׁמָּא תָּבוֹא עָלָיו אֵיזוֹ צָרָה, כְּשֶׁבְּפֹעַל יִתָּכֵן וּכְלָל לֹא תִּהְיֶה. אֲנָשִׁים שֶׁכָּאֵלּוּ מְאַבְּדִים אֶת מֵרַב כֹּחָם וְטִיבָםמלבד מחלות רבות בגוף ובנפש הפוקדות ל"ע את בעלי מחשבות שליליות ודאגות כגון מחלות לב, עצבים, חוסר תפקוד, חרדות, דכאונות ועוד.    , וּמִמֵּילָא לֹא יַצְלִיחוּ בְּשׁוּם דָּבָר בְּחַיֵּיהֶם. לְעֻמַּת זֹאת אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים הַחוֹשְׁבִים תָּמִיד מַחֲשָׁבוֹת חִיּוּבִיּוֹת יְכוֹלִים לְהַצְלִיחַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁחָשְׁבוּ וְחָלְמוּ עַל עַצְמָםולכן, כותב הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א, שתיבת מחשב"ה בחילוף אותיות עולה בשמח"ה, שעיקר פעולת המחשבה להיטיב עם האדם היא בהיותו בשמחה.    . יְכוֹלִים הֵם לְהַגִּיעַ לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת וּלְהֶשֵּׂגִים גְּדוֹלִים כְּשֶׁהַכֹּל מִכֹּחַ מַחֲשַׁבְתָּם. נִמְצָא שֶׁשְּׁלִיטָה בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ הִיא שְׁלִיטָה בְּחַיֵּינוּ, וְזֶהוּ מַפְתֵּחַ חָשׁוּב לְהַצְלָחָה. וּמְסַפְּרִים עַל אָדָם אֶחָד שֶׁעָבַר לְיַד בּוֹר עָמֹק וְרָאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִסְפַּר צְפַרְדְּעִים הַמְקַפְּצוֹת וּמְנַסּוֹת לָצֵאת מִמֶּנּוּ, צָעַק לְעֶבְרָן "אֵין לָכֵן סִכּוּי, לְעוֹלָם לֹא תַּצְלִיחוּ לָצֵאת מֵהַבּוֹר הַזֶּה, הוּא עָמֹק מִדַּי בִּשְׁבִילְכֶן!" וְהִמְשִׁיךְבְּדַרְכּוֹ. כַּעֲבוֹר כַּמָּה שָׁעוֹת עָבַר שׁוּב לְיַד אוֹתוֹ הַבּוֹר וְרָאָה שֶׁכָּל הַצְפַרְדְּעִים שׁוֹכְבוֹת בְּיֵאוּשׁ בְּתוֹךְ הַבּוֹר, וְרַק צְפַרְדֵּעַ אַחַת מְדַדָּה לָהּ בְּשִׂמְחָה בַּחוּץ. בָּדַק אֶת אוֹתָהּ אַחַת וּמָצָא שֶׁהִיא... חֵרֶשֶׁת! שֶׁבִּזְכוּת שֶׁלֹּא שָׁמְעָה לְדֵעוֹתָיו הַשְּׁלִילִיּוֹת וְלֹא אִבְּדָה אֶת בִּטְחוֹנָהּ הִצְלִיחָה לָצֵאת מֵהַבּוֹרכן שמענו מהגה"צ רבי יאשיהו פינטו שליט"א.    .

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים שֶׁתַּלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶהחולין (כ"ד ע"א). ועיין שם שיש אומרים שלש שנים, ראה שם מקורותיהם.    . וְחָשַׁבְנוּ לְבָאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁגַּם כָּאן רָצוּ חֲכָמִים לְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה עַל הַצְלָחוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהֲרֵי לֹא יִתָּכֵן שֶׁתַּלְמִיד יַעֲסֹק בְּתוֹרָה חָמֵשׁ שָׁנִים וְלֹא יַצְלִיחַ בְּשׁוּם דָּבָר מִלִּמּוּדָיו?! אֶלָּא עֹמֶק הַדְּבָרִים הוּא שֶׁבֶּאֱמֶת וַדַּאי הִצְלִיחַ אוֹתוֹ תַּלְמִיד בְּמַשֶּׁהוּ, אֲבָל הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַבְּרָכָה בְּלִמּוּדָיו, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בַּהִתְקַדְּמוּת וְאֵינוֹ שָׁם לֵב לַעֲלִיָּה, וְלָכֵן אֶחָד כָּזֶה וַדַּאי לֹא יִרְאֶה עוֹד בְּרָכָה לְעוֹלָם, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ...

מִכָּל זֹאת אָנוּ לְמֵדִים עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הַמַּחְשָׁבָה, לְשַׁנּוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת מִטּוֹב לְרַע וּמֵרַע לְטוֹב, וּמִמֵּילָא נִתְיַשְּׁבָה הַתְּמִיהָה מַדּוּעַ מַחֲשָׁבָה לֹא טוֹבָה בְּקָרְבָּן פְּסָלַתּוּ בָּאֲכִילָה וְהָפְכָה אוֹתוֹ לְפִגּוּלוראה ב"עיר מקלט" שכתב שהקרבן מורכב מהגוף - הוא הקרבן, ומהנשמה - היא המחשבה, ובעת שהוסרה המחשבה מהקרבן נשאר לגו"ף שהוא אותיות פגו"ל.    עָלָיו נֶאֱמַר "לֹא יֵרָצֶה". וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַשְׂכִּיל אָנוּ לִשְׁמֹר עַל טָהֳרַת וְטִיב מַחְשְׁבוֹתֵינוּ בַּחֲשִׁיבָה חִיּוּבִית וּבְבִטָּחוֹן בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְעַצְמֵנוּכן כתב מוהרצ"ה מלובלין זיע"א בספרו "צדקת הצדיק" (אות קנ"ד) שכשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך גם להאמין בעצמו שיש בו חלק אלוק ממעל ושאינו עתיד ליבטל לעולם ושהקב"ה חפץ בו ובמצוותיו וכו'. ע"ש בדבריו.    , וְעַל יְדֵי כֵּן נוּכַל בְּעֵזֶר ה' לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד נִתְבָּאֵר שֶׁהָאוֹכֵל חֲצִי כַּזַּיִת מִבְּשַׂר פִּגּוּל, וַחֲצִי כַּזַּיִת מִבְּשַׂר נוֹתָר, עַל אַף שֶׁהֵם מִשְּׁנֵי סוּגֵי קָרְבָּנוֹת וּפִגּוּלִים שׁוֹנִים, עִם כָּל זֹאת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים יַחַד לְחַיֵּב אֶת הָאוֹכְלָם עַל אֲכִילַת כַּזַּיִת אִסּוּרכן הובא במעילה (י"ז ע"ב) בשם שמואל שהפגול והנותר מצטרפים זה לזה לענין אכילה.    . וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים לְאֵיזֶה עִנְיָן הֵם מִצְטָרְפִים:

בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת סוֹבְרִים שֶׁרַק לְעִנְיַן לָאו וּמַלְקוֹת מִצְטָרְפִים שְׁנֵי סוּגֵי הַפִּגּוּלִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְעִנְיַן חִיּוּב קָרְבָּן שֶׁאֵין הָאוֹכְלָם חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת שָׁלֵם מִמִּין פִּגּוּל אֶחָדכן כתבו להוכיח בכריתות (י"א ע"ב) בד"ה "שאם", עיין שם מדוע נצרכו לחילוק זה ואכמ"ל.    .

אוּלָם הָרַמְבַּ"ם זָ"ל סוֹבֵר שֶׁהַהִצְטָרְפוּת לְכַזַּיִת הִנָּהּ לְכָל דָּבָר, בֵּין לְעִנְיַן לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת וְכָרֵת בְּמֵזִיד, וּבֵין לְעִנְיַן לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן בְּשׁוֹגֵגכן למד הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל בספרו "אבן ישראל" על הרמב"ם (פרק י"ח מפסולי המוקדשין הלכה י"א) מסתימת לשונו של הרמב"ם שלא חילק לענין מה מצטרפים. ועיין שם שנשאר בצ"ע לדעת הרמב"ם על קושיית התוספות הנ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר פִּגּוּל הַקָּרְבָּן בְּמַחְשָׁבָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "טַעֲמֵי מִצְווֹת" לְרַבִּי מְנַחֵם הַבַּבְלִיבבאורו למצוה ע"ו.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁעִקַּר כֹּחַ וִינִיקַת הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר יֵעָשׂוּ בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה הוּא מִכֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה. וְגָדוֹל הוּא כֹּחַ הַמַּחְשָׁבָה שֶׁמִּמֶּנּוּ יֵעָשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיֵצְאוּ כָּל רַעְיוֹנוֹת הָאָדָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְכָךְ הוּא גַּם כֵּן בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל תּוֹעֶלֶת הַקָּרְבָּן לְכַפֵּר עַל הַחוֹטֵא הַמַּקְרִיב אֵינָהּ אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁרוֹאֶה אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לַקָּרְבָּן וְחוֹשֵׁב בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים הָיוּ רְאוּיִים לְהֵעָשׂוֹת בּוֹ, וְעַל יְדֵי זוֹ הַמַּחְשָׁבָה נֶחְשַׁב לוֹ כְּאִלּוּ נַעֲשֶׂה בּוֹ הַדָּבָר מַמָּשׁ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַל מַעֲשָׂיו. וְלָכֵן אִם חָשַׁב הַמַּקְרִיב מַחֲשָׁבָה פְּסוּלָה בְּעֵת שְׁחִיטָתוֹ לְהַקְרִיבוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין הֲרֵי זֶה נֶחְשַׁב מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הִקְרִיבוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֹפֶן, וּמִמֵּילָא נִפְסַל הַקָּרְבָּן לְגַמְרֵי וְנִקְרָא "פִּגּוּל".

וְהוּא הַדִּין בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְטַהֵר אֶת מַחְשַׁבְתּוֹ וּלְרַכֵּז אֶת כָּל כַּוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, וְאִם לֹא חָלִילָה נֶחְשַׁב לוֹ הַדָּבָר כְּפִגּוּל.

---

מצוה קמ"ה: שלא לאכל בשר קדשים שנטמא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה הָרַשָּׁאִים לֶאֱכֹל מִן הַקָּרְבָּנוֹת לְבַל יֹאכְלוּ מִבְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמָאכן מבואר בזבחים (ל"ד ע"א) ובעוד מקומות, והובא להלכה ברמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ח הלכה י"ב).    , אוֹ מִשְּׁאָר חֲלָקָיו כְּגוֹן עֵצָיו אוֹ לְבוֹנָתוֹ וְכַיוב"זכן למדו בזבחים (שם) ממילת "והבשר" היתירה בכתובים.    . וְזֶה אָמוּר בֵּין שֶׁהַבָּשָׂר טָמֵא בְּאַב הַטֻּמְאָה, וּבֵין בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁל טֻמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא. אוּלָם אִם טָמֵא בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ חַיָּב מֵהַתּוֹרָה, אֲבָל מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם.

אִסּוּר זֶה הוּא בֵּין לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּיְּמָה הַקְרָבָתוֹ, וּבֵין לִפְנֵי, כָּל שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל מִי שֶׁאָכַל בְּשַׂר קָדָשִׁים טָמֵא קֹדֶם זְרִיקַת דָּמוֹ אֵינוֹ חַיָּב מֵהַתּוֹרָה, אוּלָם מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בזבחים (ל"ד ע"א), ונפסק כרבי יוחנן.    .

בִּכְלַל הַדְּבָרִים אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָסוּר גַּם כֵּן לְטַמֵּא אֶת בְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים, אוּלָם עַל דָּבָר זֶה מְקֻבְּלָנוּ שֶׁאֵין חִיּוּב מַלְקוֹתמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בזבחים (ל"ג ע"ב) ובמכות (י"ד ע"ב), ופסקו הראשונים כרבי יוחנן שאיסור יש בדבר אולם אינו לוקה.    .

וְהָעוֹבֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת.

רָמַז הַכָּתוּב – הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל

מִצְוָה רַבָּה וְנִשְׂגָּבָה הִיא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים. לֹא בִּכְדִי הוּטַל תַּפְקִיד נַעֲלֶה זֶה עַל הַמּוּרָמִים מֵעַם, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' שֶׁהִקְדִּישׁוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶם לַעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה וְנַעֲלֵית הִיא אֲכִילַת הַקֳּדָשִׁים.

אוּלָם עִם כָּל זֹאת, רָאֲתָה הַתּוֹרָה לְנָכוֹן לִמְנֹעַ מֵהָאָדָם מִלֶּאֱכֹל מִבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁבָּא בְּמַגָּע עִם טֻמְאָה כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת, שֶׁבְּוַדַּאי הִשְׁפִּיעָה עַל קְדֻשָּׁתוֹ וּפָגְמָה בְּמַעֲלָתוֹ. לֹא מָצָאנוּ אַזְהָרָה שֶׁכָּזוֹ עַל בְּשַׂר חֻלִּין שֶׁנִּטְמָא, רַק עַל בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ דָּבָר זֶה נֶאֱמַר, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּחַיִּים: אֶת הַדְּבָרִים הַמְקֻדָּשִׁים לָנוּ חוֹבָתֵנוּ לִשְׁמֹר בְּיֶתֶר שְׁמִירָה וְטָהֳרָה, מִבְּלִי לְעָרְבָם עִם סִיגִים וּפְסוּלִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים. וְאִם בְּכָל זֹאת נִתְעָרְבוּ הַלָּלוּ בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא סֶרֶךְ טֻמְאָה – הֲרֵי שֶׁהַהֶעְדֵּר טוֹב מִן הַמְּצִיאוּת, וְעָדִיף שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּלָל.

דֻּגְמָא אַחַת מִנִּי רַבּוֹת הִיא עוֹלַם הַיְשִׁיבוֹת. רַבּוֹתֵינוּ מַנְהִיגֵי הָאֻמָּה בְּכָל הַדּוֹרוֹת הִקְפִּידוּ בְּיוֹתֵר עַל שְׁמִירַת טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְעוֹלַם הַתּוֹרָה. אֵין כְּנִיסָה לְרוּחוֹת זָרוֹת, אֵין שִׁתּוּף עִם דֵּעוֹת כּוֹזְבוֹת, אֵין עִרְבּוּב עִם לִמּוּדֵי חֹל (לִיבָּה...), הַקֹּדֶשׁ חַיָּב לְהִשָּׁאֵר בְּטָהֳרָתוֹ. וְאִם חָלִילָה יִתְעָרֵב אוֹ יִגַּע בַּקֹּדֶשׁ מְעַט מִן הַחֹל – הֲרֵי שֶׁמּוּטָב לִסְגֹּר אֶת הַיְשִׁיבָה וְלֹא יִלְמְדוּ בָּהּ כְּלָל, מִשֶּׁיִּלְמְדוּ בָּהּ תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.

כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בַּגָּאוֹן הַנָּצִי"ב מִוּוֹלֹאזִ'ין זַצַ"ל רֹאשׁ יְשִׁיבַת ווֹלֹאזִ'ין הַיְדוּעָה, מִמֶּנָּה צָמְחוּ וְיָצְאוּ גְּדוֹלֵי עוֹלָם וַעֲנָקֵי רוּחַ, כְּשֶׁיּוֹם מִן הַיָּמִים דָּרַשׁ הַמִּמְשָׁל הָרוּסִי מֵהַנְהָלַת הַיְשִׁיבָה לְהַכְנִיס בְּמִסְגֶּרֶת הַלִּמּוּדִים כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁל לִמּוּדֵי חֹל, וְהַנָּצִי"ב מִוּוֹלֹאזִ'ין הִתְנַגֵּד לְכָךְ בְּכָל תֹּקֶף, בְּאָמְרוֹ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ "לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל", וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְשַׁנּוֹת מִדֶּרֶךְ אֲבוֹתֵינוּ בְּהַכְנָסַת רוּחוֹת זָרוֹת וְחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת לְהֵיכְלֵי הַתּוֹרָה. הַמִּמְשָׁל הִבְהִיר לְהַנְהָלַת הַיְשִׁיבָה שֶׁשְּׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת עוֹמְדוֹת בִּפְנֵיהֶם: אוֹ לְהַכְנִיס אֶת לִמּוּדֵי הַחוֹל כִּדְרִישָׁתָם, אוֹ לִסְגֹּר אֶת הַיְשִׁיבָה עַל מַנְעוּל וּבְרִיחַ. וְאָכֵן הַנָּצִי"ב מִוּוֹלֹאזִ'ין הֶעְדִּיף וּבָחַר בָּאֶפְשָׁרוּת הַשְּׁנִיָּה, וִישִׁיבַת ווֹלֹאזִ'ין הַמְפֻרְסֶמֶת וְהַמַּעֲטִירָה נִסְגְּרָה. אוּלָם הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לֹא נִשְׁאַר חַיָּב לְאַף אֶחָד: אוֹתָם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיָּצְאוּ מֵהַיְשִׁיבָה הִתְפַּזְּרוּ וּפָתְחוּ יְשִׁיבוֹת חֲדָשׁוֹת, שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים הָלְכוּ וְהִתְרַחֲבוּ וְהֶעֱמִידוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֻבְהָקִים מוֹרֵי הוֹרָאוֹת לְתִפְאֶרֶת עַם יִשְׂרָאֵל. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְקָדָשִׁים – אֵין מָקוֹם לִפְשָׁרוֹת, וְכָל רוּחַ טֻמְאָה קַלָּה הַנִּכְנֶסֶת וּמִתְעָרֶבֶת בָּהֶם הֲרֵי הִיא מְכַ?לָּה וּמְקַלְקֶלֶת אֶת קְדֻשָּׁתָם.

בֵּין הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל מָצִינוּ תַּקָּנָה יוֹצֵאת דֹּפֶן: גְּזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מְטַמֵּא אֶת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ!!!ראה ידים (פרק ג') ושבת (י"ד ע"א) שלא גזרו אלא לתרומה.    הֲיִתָּכֵן?! הַפְּרִיט הַמְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר בַּיַּהֲדוּת לוֹמַר עָלָיו אֶת הַתֹּאַר "מְטַמֵּא"?! עַל מָה וְלָמָּה?! וּמְבָאֲרִים חֲזַ"ל שֶׁבֶּעָבָר הָיוּ אֲנָשִׁים מַצְנִיעִים מִינֵי מַאֲכָלִים בְּצַד סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ, וְהָיוּ בָּאִים עַכְבָּרִים וְאוֹכְלִים מֵהַמַּאֲכָלִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מַזִּיקִים גַּם כֵּן לְסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ. מִשֶּׁרָאוּ זֹאת חֲכָמִים, גָּזְרוּ שֶׁמַּאֲכָל אוֹ אָדָם שֶׁיִּגַּע בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִטָּמֵא, וּמִמֵּילָא יִמָּנְעוּ בְּנֵי הָאָדָם מִלְּהַנִּיחַ דְּבָרִים לְיַד סִפְרֵי הַתּוֹרָה.

וּמְדָּבָר זֶה לָמַדְנוּ אָנוּ עַד כַּמָּה מְסֻכָּן לְעַרְבֵּב בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. עַד כַּמָּה חוֹבָתֵנוּ לִשְׁמֹר עַל כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וּלְבוֹדְדוֹ מִכָּל טֻמְאָה וְרוּחַ זָרָה, וְאִם לֹא נַעֲשֵׂית הַהַפְרָדָה הַנִּדְרֶשֶׁת בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין הַחֹל - עֲלוּלִים חָלִילָה לְהִגָּרֵם נְזָקִים רַבִּים וַעֲצוּמִים שֶׁיִּגְבּוּ מֵאִתָּנוּ מְחִיר כָּבֵד עַד מְאֹד.

בְּדוֹרֵנוּ אָנוּ שׁוֹמְעִים טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת רַבּוֹת מִבּוּרִים וְשׁוֹטִים לְמִינֵיהֶם, הַצּוֹעֲקִים בְּקוֹל רָם: מַה לְּמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה?כמו שדרשו בעלי חסידות על הפסוק בתהלים "וידברו במשה במחנה" שהיו הכופרים שבעם ישראל רוגנים ומלחששים מדוע משה רבינו מתערב בענייני המחנה?! מקומו באהל מועד ולא בשאר העניינים!    וּמַה לְּכֹהֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת?מדרש רבה שמות (ה', י"ח).    מַה לְּרַבָּנִים לְהִתְעָרֵב בְּכֶסֶף וּבְפוֹלִיטִיקָה? מְקוֹמָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בֵּין הַחֻמָּשׁ לַגְּמָרָא, וּבֵין הָרִאשׁוֹנִים לַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, אַל לָהֶם לְהִתְעָרֵב בְּעִנְיְנֵי הַחֹל!!

וְהָאֱמֶת הִיא, שֶׁרַק בִּגְלַל הֱיוֹתָם שׁוֹטִים יֵשׁ לְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵיהֶם, שֶׁכֵּן גִּלּוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה הַנְּבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לְשׁוֹטִיםבבא בתרא (י"ב ע"ב).    , וְאִם כֵּן חוֹבָה עָלֵינוּ לְהַטּוֹת אֹזֶן לְדִבְרֵיהֶם: אָכֵן, אֵין לָרַבָּנִים לַעֲסֹק בְּחֻלִּין. זֶה לֹא תַּפְקִידָם וְלֹא יִעוּדָם בָּעוֹלָם. גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת לֹא בָּאוּ לְעוֹלָם בִּכְדֵי לְהִתְרַפֵּס בִּפְנֵי גְּבִירִים וּלְהִתְחַנֵּן לְהוֹרָאוֹת קֶבַע, גַּם לֹא בִּשְׁבִיל לְעוֹדֵד בְּמַסַּע הַבְּחִירוֹת וְלַעֲרֹךְ "קֶמְפֵּיְין" לְמִפְלָגוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת. אַךְ מַה לַּעֲשׂוֹת שֶׁאֵלּוּ שֶׁכֵּן אֲמוּרִים לְהִתְעַסֵּק בָּזֶה אֵינָם מְמַלְּאִים אֶת יִעוּדָם?! וְאִם אֵין לָרַב קֶמַח – כֵּיצַד יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה?! אָז בְּדוֹרוֹת עָבָרוּ הָיָה זְבוּלוּן דּוֹאֵג לְכָל צָרְכֵי יִשָּׂשׂכָר, וְכָךְ לֹא הָיָה לְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים וּלְמַנְהִיגֵי הַדּוֹר שׁוּם שִׂיג וְשִׂיחַ בְּכֶסֶף אוֹ בְּפוֹלִיטִיקָה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הִסְתַּכְּלוּ בְּצוּרָתָא דְּזוּזָאראה פסחים (ק"ד ע"א) שרבי מנחם בר סימאי נקרא "בנן של קדושים" על שלא הסתכל בצורת מטבע.    . אֲבָל כַּיּוֹם שֶׁעוֹלַם הַתּוֹרָה כּוֹרֵעַ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וַעֲמֵלֵי תּוֹרָה רַבִּים מְשַׁוְּעִים לְפַרְנָסָתָם – מָה הַפֶּלֶא שֶׁטְּרוּדִים הָרַבָּנִים כָּל הַיּוֹם בָּעִנְיָנִים הַמְלֻכְלָכִים הַלָּלוּ?! הָא לָמַדְתָּ, שֶׁגַּם בַּדָּבָר הַזֶּה הִנְחֲתָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לַעֲשׂוֹת חַיִץ בֵּין הַקֹּדֶשׁ לַחֹל, וְשֶׁלֹּא לְטַמֵּא וּלְחַלֵּל אֶת הַקֹּדֶשׁ בִּדְבָרִים חָמְרִיִּים וּפְחוּתִים.

רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים הַתְּמֵהִים לְעַצְמָם וְשׁוֹאֲלִים: לָמָּה לְהַדִּיר אֶת הַנָּשִׁים מִמֶּרְכַּז הָעִנְיָנִים? וּמָה רַע בְּהַכְנָסַת כְּלֵי תִּקְשֹׁרֶת מְסֻיָּמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גַּם תּוֹעֶלֶת רוּחָנִית?

וְהַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתָם הִיא אָמְנָם פְּשׁוּטָה, אַךְ לָהֶם יִהְיֶה קָשֶׁה מְאֹד לַהֲבִינָהּ. כֵּיוָן שֶׁרַק מִי שֶׁהוּא בְּגֶדֶר "קֹדֶשׁ" יָכוֹל לָחוּשׁ אֶת הָרְגִישׁוּת הַיְתֵרָה לִנְקֻדּוֹת אֵלּוּ: רַק אָדָם שֶׁהִנּוֹ שָׁמוּר וְגָדוּר בְּעִנְיְנֵי הַקְּדֻשָּׁה וְהַצְּנִיעוּת מֵבִין כַּמָּה הַשְׁלָכוֹת שְׁלִילִיּוֹת יֵשׁ לִרְאִיַּת פְּנֵי אִשָּׁה זָרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם הַפָּרוּץ בַּעֲרָיוֹת וְשָׁטוּף בְּתַאֲוַת נָשִׁים לְעוֹלָם לֹא יָחוּשׁ בָּרְגִישׁוּת הַדָּבָר. כְּדֻגְמַת הַמֻּרְגָּל בְּעִשּׁוּן שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֶת הַסֵּרָחוֹן שֶׁבַּסִּיגַרְיָה, וּכְדֻגְמַת הַבֵּדוּאִי הַמְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי קוֹצִים וַאֲבָנִים וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ דָּבָר. אָז בִּגְלַל שֶׁהֵם שְׁטוּפִים בַּדָּבָר גַּם אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְגַּשֵּׁם?! מִי שֶׁהוּא חֻלִּין יָכוֹל לִיגַּע בְּטָמֵא, אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה –קְדֻשָּׁתוֹ מַבְדִּילָתוֹ מִכָּל דָּבָר זָר!וכמעשה שהיה בגה"צ רבי ירוחם ממיר זצ"ל שביקר בעיר וילנא וראה שם גימנסיא בה לומדים בנים ובנות צעירים בתערובת, ותמה לעצמו: הלא אצלנו בישיבה אם תיכנס אשה אחת להיכל הישיבה לא יוכלו כל מאות הבחורים ללמוד, ואלו לומדים יום יום בתערובת גדולה מבלי שהדבר יפריע להם, הכיצד?! והשיב לעצמו שהיות והתורה היא קדושה, וקדושה לא סובלת טומאה, לכן הדבר יטרידנו, אולם הללו שקועים כל כולם בטומאה, ואם כן לטומאה אין שום בעיה להסתדר עם טומאה נוספת...   

וְכֵיצַד יִסְתַּכְּלוּ עַל תּוֹרָתְךָ וּתְפִלָּתְךָ בַּשָּׁמַיִם, כְּשֶׁהִנְּךָ אוֹמְרָהּ מִתּוֹךְ מַכְשִׁיר שֶׁרַק לְפִי כַּמָּה דַּקּוֹת הוֹפִיעוּ בּוֹ כָּל תּוֹעֲבוֹת מִצְרַיִם? הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא כַּפֶּיךָ? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ!מלאכי א', ח'.    מוּטָב תִּתְפַּלֵּל בְּעַל פֶּה וְלֹא מִתּוֹכוֹ, שֶׁאֵין קָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹרברכות (נ"ט ע"א).    , וְקֹדֶשׁ שֶׁנָּגַע בְּטָמֵא אֵינוֹ רָצוּי לִפְנֵי הַבּוֹרֵא!

לְסִכּוּם: קִבַּלְנוּ לְיָדֵינוּ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, חֵלֶק מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְחוֹבָה עָלֵינוּ לְשָׁמְרָהּ מִכָּל טֻמְאָה, שֶׁחָלִילָה לֹא תַּעֲלֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁטֻּמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ וְהַקָּבָּ"ה יְסָרֵב לְקַבְּלָהּ בַּחֲזָרָהכמו שכתוב באיכה (א', ט'): "טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה".    . נִשְׁמֹר אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְנַרְחִיק אֶת הַדְּבָרִים הַטְּמֵאִים, וּבְכָךְ עוֹד נִזְכֶּה בע"ה לֶאֱכֹל מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ חָל לֹא רַק עַל הַקָּרְבָּן עַצְמוֹ, אֶלָּא גַּם עַל שְׁאָר הַקֳּדָשִׁים הַמִּתְלַוִּים עִמּוֹ כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה הַנִּקְמֶצֶת עִמּוֹ, וְאַף עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְלַמְרוֹת שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָם בְּגֶדֶר מַאֲכָל מִכָּל מָקוֹם לִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשִׁירָתָם לִיתֵן עֲלֵיהֶם שֵׁם שֶׁל מַאֲכָל, וּמִמֵּילָא הָאוֹכְלָם בְּטֻמְאָתָם הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב מַלְקוֹת.

וְהִנֵּה בְּסֵפֶר "מִנְחַת חִנּוּךְ"בסוף באורו למצוה זו.    מִסְתַּפֵּק כֵּיצַד יְהֵא הַדִּין בְּאוֹכֵל מִן הַחֲלָקִים שֶׁאֵינָם עוֹלִים עִם הַקָּרְבָּן לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא מוּסָרִים מִמֶּנּוּ קֹדֶם הַקְרָבָתוֹ כְּגוֹן עַצְמוֹתָיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הַאִם גַּם בָּהֶם יִתְחַיֵּב עַל אֲכִילָתָם אוֹ לֹא?

וְהֵבִיא אֶת דַּעַת הַצְלַ"ח שֶׁכָּתַב שֶׁחִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשֶׁרֶת כָּל מַה שֶּׁקָּשׁוּר לַקֹּדֶשׁ וְהוֹפַכְתּוֹ לְהִקָּרֵא "מַאֲכָל" אַף שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַמִּזְבֵּחַ וְאֵינוֹ נֶאֱכָלוהוכיח דבריו מדין נותר, עיין שם בדבריו.    , וּמִמֵּילָא גַּם עַל דְּבָרִים כְּגוֹן אֵלּוּ יִתְחַיֵּב אָדָם מַלְקוּת. אוּלָם לַהֲלָכָה הִכְרִיעַ הַמִּנְחַת חִנּוּךְ שֶׁרַק דָּבָר הַנֶּאֱכָל לַמִּזְבֵּחַ חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתּוֹ לְהֵחָשֵׁב כְּנֶאֱכָל לָאָדָם וּלְחַיְּבוֹ, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לֹא לָאָדָם וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר בּוֹ "חִבַּת הַקֹּדֶשׁ מַכְשַׁרְתּוֹ", וְהָאוֹכְלוֹ בְּטֻמְאָה אֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת. ע"ש נִמּוּקָיו וּטְעָמָיו לַדָּבָר.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת קֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"על תרי"ג מצוות, בבאור מצוה זו.    שֶׁכָּתַב שֶׁעִקַּר עִנְיַן הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן וַאֲכִילָתוֹ הוּא תִּקּוּן לְחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן. וְהִנֵּה בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ כְּנִיעָה לַסִּטְרָא אַחֲרָא מִיָּד הַקְּדֻשָּׁה נֶעֱלֶמֶת וּבוֹרַחַת, בִּבְחִינַת "אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בִּכְפִיפָה אַחַת"ראה סוטה (ה' ע"א) ויבמות (קי"ב ע"ב).    . כֵּיוָן שֶׁהַקְּדֻשָּׁה טִּבְעָהּ לִשְׁכֹּן בָּעֶלְיוֹנִים, וְכָל מַה שֶּׁיּוֹרֶדֶת לְבֵין הַתַּחְתּוֹנִים הוּא רַק לְאַחַר הֲכָנָה רַבָּה וְטָהֳרָה יְתֵרָה הַמְזַמֶּנֶת לַקְּדֻשָּׁה מָקוֹם הָרָאוּי לִשְׁרוֹת בּוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁהַטֻּמְאָה מִתְקָרֶבֶת וְנִכְנֶסֶת - מִיָּד הַקְּדֻשָּׁה פּוֹרַחַת וּמִסְתַּלֶּקֶת.

וְלָכֵן בְּשָׁעָה שֶׁנִּטְמָא הַקָּרְבָּן מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא מִיָּד הַקְּדֻשָּׁה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְיוֹתֵר אֵין בַּאֲכִילָתוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת אוֹ תִּקּוּן, אֶלָּא אַדְּרַבָּה נִדְבֶּקֶת נִשְׁמַת הָאֹכֶל בַּסִּטְרָא אַחֲרָא הַשּׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת נַפְשׁוֹ. וְנִרְמָז הַדָּבָר בַּכְּתוּבִים שֶׁכֵּן כָּתוּב "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" מַה שֶּׁעוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא "שֶׁאִם בָּא הָרַע יְגָרֵשׁ כָּל טוֹב". עכת"ד.

---

מצוה קמ"ו: שרפת בשר קדשים שנטמא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ קָרְבָּן אוֹ מִנְחָה מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לְשָׂרְפָם בָּאֵשׁ כְּדִינָם: אִם הָיָה הַקָּרְבָּן מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְנִטְמָא בְּתוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ – שׂוֹרְפִים אוֹתוֹ הַכֹּהֲנִים בְּבֵית הַדֶּשֶׁן הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה בָּעֲזָרָה. וְאִם נִטְמָא מִחוּץ לְמִקְדָּשׁ – לֹא יַכְנִיסוּהוּ בְּטֻמְאָתוֹ אֶלָּא יִשְׂרְפוּהוּ בַּחוּץ. וְאִם הָיָה מִן הַקֳּדָשִׁים הַקַּלִּים שׂוֹרְפִים אוֹתוֹבְּעָלָיו בְּבֵיתָםמחלוקת התנאים בשקלים (פרק ח' הלכה ג') ונפסק כרבי עקיבא. ראה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה ו').    .

וְנִתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּטְמָא בְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים אֵין יוֹתֵר צֹרֶךְ לְשָׁמְרוֹ שֶׁלֹּא יִטָּמֵא בְּטֻמְאָה חֲמוּרָה יוֹתֵר תּוֹךְ כְּדֵי שְׂרֵפָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֶלָּא רַשָּׁאִים לְשָׂרְפוֹ אַף יַחַד עִם דָּבָר אַחֵר שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה חֲמוּרָה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין נִזְהָרִים אֶלָּא עַל הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא יִטָּמֵא וְלֹא עַל הַטָּמֵאראה פסחים (י"ד ע"א) במשנה ובגמרא שם, והובא ברמב"ם בהלכותיו (שם).    .

וּמִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא וְלֹא שָׂרְפוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – בְּלִי זִיּוּפִים!

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ מַכִּיר וּמוֹקִיר אֶת הַמֻּשָּׂג "קֹדֶשׁ". מִלָּה זוֹ מְעוֹרֶרֶת בְּלִבֵּנוּ רִגְשׁוֹת רוֹמְמוּת וְהַעֲרָכָה, הֶבֵּט חִיּוּבִי וְעֵרֶךְ עֶלְיוֹן לְכָל אֲשֶׁר מֻגְדָּר בִּתְחוּמֵי הַקֳּדָשִׁים. וְהִנֵּה בְּמִצְוָה דָּנָן נִצְטַוֵּינוּ לִטּוֹל אֶת אוֹתוֹ בָּשָׂר מְקֻדָּשׁ, מִתּוֹכְכֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּלְשָׂרְפוֹ וּלְאַבְּדוֹ בָּאֵשׁ. מַדּוּעַ?! לָמָּה לֹא לְקָבְרוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אוֹ לְהַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּלֶּה מֵאֵלָיו? הֲרֵי סוֹף סוֹף קָדוֹשׁ הוּא, וְאִם כֵּן מַדּוּעַ לִנְהֹג בּוֹ בְּבִזָּיוֹן?!

תְּשׁוּבָה לְכָךְ נוּכַל לְקַבֵּל בע"ה מִדִּין שֶׁהֻזְכַּר בַּתַּלְמוּד וְנִפְסַק בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ: "אָמַר רַב נַחְמָן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין - יִשָּׂרֵף"ראה גיטין (מ"ה ע"ב) ושלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן רפ"א). ועיין בראשונים ובאחרונים שם מהי הגדרת "מין".    . הַשְׁמַעְתֶּם?! סֵפֶר תּוֹרָה, עִם כָּל הָאַזְכָּרוֹת וּשְׁמוֹת הֲוָיָ"ה שֶׁבּוֹ, בִּמְקוֹם לְנָשְׁקוֹ וּלְחַבְּקוֹ – חוֹבָה לְהַשְׁלִיכוֹ אֶל תּוֹךְ מַאֲכֹלֶת אֵשׁ וּלְשָׂרְפוֹ. זֶהוּ גּוֹרָלוֹ שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶהוּ גַּם כֵּן סוֹפוֹ שֶׁל בְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא, וְלֹא נִשְׁמַר בִּקְדֻשָּׁתוֹ. לֹא לִקְבֹּר, לֹא לִגְנֹז, לִשְׂרֹף! שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ זֵכֶר! כִּי עֶצֶם הִשָּׁאֲרוּתוֹבָּעוֹלָם מְהַוָּה לָנוּ לְרוֹעֵץ.

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת קָמוּ לָהֶם בְּנֵי בְּלִיַּעַל פּוֹרְקֵי עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְהִצִּיבוּ לְעַצְמָם מַטָּרָה וְיִעוּד בָּעוֹלָם: לְלַמֵּד "קַבָּלָה לָעָם". לֹא אַנְגְלִית וְלֹא חֶשְׁבּוֹן, לֹא דְּרָמָה וְלֹא בִּשּׁוּל, מִכָּל מִקְצוֹעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא מָצְאוּ לְנָכוֹן אֶלָּא לִשְׁלֹחַ יָד בַּקֳּדָשִׁים וּלְטַמְּאָם בִּידֵיהֶם הַמְגֹאָלוֹת. יָדַיִם הַמְחַלְּלוֹת שַׁבָּת, פֶּה הַנּוֹשֵׁק לָעֲרָיוֹת, רַגְלַיִם הַמְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה – אֵלּוּ הֵם הַמְבַקְשִׁים לַעֲסֹק בַּקֳּדָשִׁים וּלְהַעֲבִירָם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים. מַה דִּינָם? אוּלַי נְקָרְבֵם, אוּלַי נָדוּן לְכַף זְכוּת, אוּלַי נִקַּח מֵהֶם (חָלִילָה) אֶת הַטּוֹב, אוּלַי פָּשׁוּט נִשְׁתֹּק וְנִתְעַלֵּם? לֹא וְלֹא! מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ יִשָּׂרְפוּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מִין יִשָּׂרֵף, וְכָךְ הוּא גַּם כֵּן דִּינָם שֶׁל חִבּוּרִים מְפֻקְפָּקִים וְחַסְרֵי דָּת וְדִין.

יוֹתֵר מִכָּךְ הִגְדִּילוּ לַעֲשׂוֹת בְּנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַמִּתְאַוִּים לְהִדָּמוֹת לָאֻמָּה הַקְּדוֹשָׁה, אֶלָּא שֶׁכְּדֶרֶךְ בִּלְעָם אֲבִיהֶם מְבַקְּשִׁים הֵם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה זִמְרִי וְלִטּוֹל שָׂכָר כְּפִינְחָסראה סוטה (כ"ב ע"ב) שזוהי דרכם של החנפים, וכך אמרו על בלעם שביקש "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".    , לְהַמְשִׁיךְ בְּאִוַּלְתָּם וּלְהִתְהַדֵּר בְּכֶתֶר הַיַּהֲדוּת, עַל כֵּן מֶה עָשׂוּ? לָקְחוּ אֶת הַיַּהֲדוּת בִּשְׁמָהּ וְהַלְבִּישׁוּ לָהּ חֻקִּים קַלִּים וְנוֹחִים – "רֶפוֹרְמָה יְהוּדִית". הֲיֵשׁ יוֹתֵר שָׁפָל וְנִבְזֶה מֵהֶם?! וִיהוּדִים תְּמִימִים הַמִּתְקַשִּׁים בְּמִדַּת מָה לְהִתְקָרֵב לְשָׁרְשֵׁי יַהֲדוּתָם, הוֹלְכִים שׁוֹלָל אַחַר אוֹתָם מְטַמְּאֵי הַקֳּדָשִׁים וְנִמְשָׁכִים אַחַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַמְעֹרָב שֶׁלָּהֶם וְאַחַר הַהִתְבּוֹלְלוּת הַמַּחְרִידָה שֶׁבְּקִרְבָּם. גַּם אֶת אֵלּוּ מִצְוָה עָלֵינוּ לִרְדֹּף וְלַהֲדֹף עַד חָרְמָה, וְכָל כִּתְבֵיהֶם וְחֶפְצֵיהֶם טְעוּנִים שְׂרֵפָה יַחַד עִם שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹכָםראה פתחי תשובה וברכי יוסף (ריש סימן רפ"א).    .

כָּךְ מוּבָא בַּסְּפָרִים מָשָׁל עַל הַכֶּלֶב שֶׁחָפַץ מְאֹד לִהְיוֹת כְּחַיּוֹת הַיַּעַר, הָאֲרִי וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס, שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים וּמְפַחֲדִים מֵהֶם, וְחִתָּתָם נְתוּנָה עַל כָּל הַסּוֹבְבִים. עַל כֵּן תָּפְרָה לוֹ אִמּוֹ חֲלִיפָה מֵעוֹר הַפִּיל וְהָאֲרִי, מִפַּרְוַת הַדֹּב וְהַלְּבִיאָה, עַד שֶׁכָּל כֻּלּוֹ הָיָה מְעֻטָּף בְּכָל סוּגֵי הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת וְהַמְאַיְּמוֹת. יָצָא הַבָּחוּר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיַּעַר, וּלְפֶתַע פְּגָשׁוֹ הַשּׁוּעָל וּשְׁאָלוֹ: מִי אַתָּה?! הִצְבִּיעַ הַכְּלַבְלָב עַל עוֹר הַפִּיל וְאָמַר: "אָבִי הָיָה פִּיל", אֲבָל הַשּׁוּעָל שָׁב וּשְׁאָלוֹ: "מִי אַתָּה?!" הִצְבִּיעַ הַכְּלַבְלָב עַל פַּרְוַת הָאֲרִי וְאָמַר: "סָבִי הָיָה אַרְיֵה", אַךְ הַפַּעַם שְׁאָלוֹ הַשּׁוּעָל בְּתַקִּיפוּת: "אֱמֹר לִי מִי אַתָּה!!!" וְהַכְּלַבְלַב הַבָּהוּל עָנָהוּ בְּבוּשָׁה: "אֲנִי כֶּלֶב..." וְהַמֶּסֶר בָּרוּר: כֶּלֶב – נִשְׁאַר כֶּלֶב...

וּכְמַעֲשֶׂה אוֹתָם שְׁפָלִים, כָּךְ מְבַקֵּשׁ הַיֵּצֶר לְהַכְשִׁילֵנוּ וּלְלָכְדֵנוּ בְּרִשְׁתּוֹ: נָכוֹן שֶׁהַחֲזִיר טָמֵא בִּהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה גֵּרָה, אֲבָל אִם רַק נִגְרֹם לוֹ לְהָקִיא אֶת מַאֲכָלוֹ – הֲרֵי שֶׁהֲפַכְנוּהוּ לְטָהוֹר, הֲלֹא כֵּן?! וְאִם חָפֵץ אַתָּה לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ – הַגֵּשׁ מִסְמָכִים לְבַקָּשַׁת "גִּיּוּר מְקֻצָּר" וְהִנֵּה בַּת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה, לֹא?! כָּךְ הוּא הַדָּבָר גָם בְּאוֹתָם הַמְבַקְּשִׁים לְהַתִּיר אֶת קִשּׁוּרֵי הָ"אִינְטֶרְנֵט" בְּמַעֲטֶה שֶׁל "יֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים טוֹבִים" וַ"אֲנִי מִתְחַזֵּק מִזֶּה" וְ"זֶה לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָה". הַחֲזִיר נִשְׁאָר טָמֵא, וְהַנַּעֲרָה נִשְׁאֶרֶת גּוֹיָה, וְהָאִינְטֶרְנֵט נִשְׁאָר אָסוּר. דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה. בִּמְקוֹם לְחַפֵּשׂ אֵיךְ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ נִתְעַסֵּק בְּלִשְׁמֹר אֶת הַקֳּדָשִׁים, וּלְמַגֵּר כָּל פִּרְצָה מִמַּחֲנֵנוּ, וּלְכַלּוֹת כָּל טֻמְאָה מִמִּשְׁכָּנֵנוּ, וְטוֹב לָנוּ בָּזֶה וּבַבָּא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁיֶּשְׁנָם כַּמָּה דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה שֶׁצִּוּוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְקָבְרָם בָּאֲדָמָה. וְטַעַם מִצְוָה זוֹ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הַבְּרִיּוֹת לִשְׁכֹּחַ אוֹ לִטְעוֹת וְלֵהָנוֹת מֵהֶם, מַה שֶּׁגּוֹבֵל בְּאִסּוּר תּוֹרָה. וּמְצֻוֶּה זוֹ חָלָה עַל כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים כְּגוֹן: שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וּשְׂעַר נָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וּפֶטֶר חֲמוֹר שֶׁעֲרָפוֹ, וְתַעֲרֹבֶת בָּשָׂר בְּחָלָב וְעוֹדראה משנה בתמורה (ל"ג ע"ב) וספר החינוך (בבאור מצוה זו) ורמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (פרק י"ט הלכה י"א). ועיין במנחת חינוך שדן האם מצות קבורה באלו היא מדאורייתא או מדרבנן ואכמ"ל.    .

וְאִם רָצָה אָדָם לְשַׁנּוֹת וְלִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים אוֹ לִקְבֹּר אֶת הַנִּשְׂרָפִים – אֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא בְּכָל אֶחָד יִנְהַג כְּדִינוֹתמורה (שם ל"ד ע"א) ורמב"ם (שם הלכה י"ד), עיין שם בטעם הדבר.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת שְׂרֵפַת קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה להרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "הֵיכַל הַבְּרָכָה"פרשת צו.    שֶׁכָּתַב שֶׁאִם נִטְמָא בְּשַׂר הַקָּרְבָּן אֲזַי נִדְבָּקִים בּוֹ הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַחִיצוֹנִים וְיוֹנְקִים מִקְּדֻשָּׁתוֹ, וְלָכֵן יֵשׁ לְשָׂרְפוֹ בָּאֵשׁ שֶׁפְּעֻלָּתָהּ לְכַלּוֹת וּלְהַפְרִיד אֶת הַקְלִפּוֹת שֶׁנֶּאֶחֲזוּ בַּקָּרְבָּן וּלְהָסִירָן מֵעָלָיו.

וּכְמוֹ בַּקָּרְבָּן כָּךְ יֵשׁ לָאָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַמֵּא אֶת גּוּפוֹ וְאֶת בְּשַׂר בְּרִית הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ בְּטֻמְאַת קֶרִי, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִטְמָא הַלְּבוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל נִשְׁמָתוֹ וְנִדְבָּקִים בּוֹ הַחִיצוֹנִים וְיוֹנְקִים מִכֹּחַ קְדֻשָּׁתוֹ, וְאַף זֶה תַּקָּנָתוֹ עַל יְדֵי הָאֵשׁ שֶׁתְּכַלֶּה וְתַפְרִיד אֶת הַטֻּמְאָה מֵעָלָיו. וְאִם זָכָה אֲזַי אֵשׁ הַתּוֹרָה וְאַהֲבַת ה' וְאֵשׁ הַסִּגּוּפִים וְהַתַּעֲנִיּוֹת הִיא שֶׁתָּסִיר אֶת הַקְלִפּוֹת מֵעָלָיו, אֲבָל אִם לֹא אֲזַי הָאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם הִיא זוֹ שֶׁתְּכַלֶּה וְתָסִיר אֶת הַטֻּמְאָה מֵעָלָיו, וְתַשְׁאִיר אוֹתוֹ עִם לְבוּשׁ זַךְ וְנָקִי וְטָהוֹר.

---

מצוה קמ"ז: שלא לאכל חלב

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה לְבַל יֹאכַל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל מֵחֶלְבָּם שֶׁל הַשּׁוֹר אוֹ הַכֶּבֶשׂ אוֹ הָעֵז, בֵּין כְּשֵׁרוֹת אוֹ טְרֵפוֹת אוֹ נְבֵלוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נִמְצָא הַחֵלֶב: עַל הַקֶּרֶב, וְעַל הַכְּלָיוֹת, וְעַל הַכְּסָלִים, וְנוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם חוּטִים וּקְרוּמִים שֶׁל חֵלֶב הַמְפֻזָּרִים בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים בְּגוּף הַבְּהֵמָה, שֶׁגַם אוֹתָם יֵשׁ לְנַקֵּר וּלְהָסִיר, כַּמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִיםמשנה ריש כריתות, ורמב"ם פרק שביעי מהלכות מאכלות אסורות, ושלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ד), עיין שם באורך בבאור החלבים והקרומים והגידים הדורשים ניקור.    . אֲבָל הָאַלְיָה עַל אַף שֶׁמְּכֻנָּה בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן "חֵלֶב" מִכָּל מָקוֹם מֻתֶּרֶת בָּאֲכִילָהכן מבואר בכריתות (ד' ע"א), והובא להלכה ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ז' הלכה ה') ובשלחן ערוך (שם סעיף ה').    .

כָל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁלֹשׁ הַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ, אֲבָל חֵלֶב שְׁאָר הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הֲרֵי הוּא מֻתָּר בָּאֲכִילָה. וְכֵן נִתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד שֶׁבְּאִם שָׁחֲטוּ אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ וְנִמְצָא בְּבִטְנָהּ שְׁלִיל, הַיְנוּ עֻבָּר, וַעֲדַיִן לֹא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אֲזַי חֶלְבּוֹ מֻתָּר בָּאֲכִילָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ יְלוּד בִּפְנֵי עַצְמוֹחולין (ע"ד ע"א) וברמב"ם (שם) ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ד). וגבי עובר שכלו לו חדשיו עיין לקמן בחלק הדרוש.    .

וְאִם עָבַר אָדָם וְאָכַל בְּמֵזִיד כַּזַּיִת מִן הַחֲלָבִים הָאֲסוּרִים הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת. וְאִם אֲכָלוֹ בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָהמשנה בריש כריתות, וברמב"ם (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה

כָּל הַלָּמֵד אֶת דִּינֵי הַחֵלֶב הָאָסוּר וְאָפְנֵי הֲסָרָתוֹ, נוֹכָח לָדַעַת שֶׁמְּלָאכָה סְבוּכָה וּמְרֻבָּה מוּטֶלֶת עָלֵינוּ בְּטֶרֶם נֹאכַל אֶת אוֹתוֹ בָּשָׂר. שִׁכְבוֹת הַחֵלֶב פְּרוּשׂוֹת בַּחֲלָקִים רַבִּים בְּגוּף הַבְּהֵמָה, וּמֵהֶן יוֹצְאִים גִּידִים וְחוּטִים רַבִּים הַמִּסְתַּבְּכִים וּמִסְתַּעֲפִים בְּתוֹכְכֵי אֵיבְרֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת כָּל אֵלּוּ דּוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ הַתּוֹרָה לְחַטֵּט וּלְנַקֵּר וּלְהָסִיר, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן הַבְּהֵמָה רְאוּיָה לִמְלִיחָה וּלְבִשּׁוּל וְלַאֲכִילָה.

כַּיּוֹם רוֹב רֻבֵּנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַבָּשָׂר לְבֵיתֵנוּ לְאַחַר שֶׁהוּא כְּבָר מְנֻקָּר וּמֻכְשָׁר כַּדָּת וְכַדִּין, אַךְ אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת הַנִּקּוּר יוֹדְעִים נֶאֱמָנָה כִּי לֹא פָּשׁוּט הַדָּבָר לְהַכְשִׁיר בְּהֵמָה לַאֲכִילָה. זֶהוּ תַּהֲלִיךְ אָרֹךְ וְקַפְּדָנִי וּמְיַגֵּעַ בּוֹ יֵשׁ לְזַהוֹת וּלְהַבְדִּיל אֵיזֶהוּ גִּיד הָאִסּוּר וְאֵיזֶהוּ גִּיד הַמֻּתָּר, עַד אֵיזֶה עֹמֶק יֵשׁ לְחַטֵּט וּמֵהֵיכָן כְּבָר אֵין צֹרֶךְ לְהַעֲמִיק, מַהוּ שֻׁמָּן הַמֻּתָּר וּמַהוּ חֵלֶב הָאָסוּר, וְכֵן הָלְאָה יְדִיעוֹת רַבּוֹת וּמְרֻבּוֹת בְּהַכְשָׁרַת בְּשַׂר הַבְּהֵמָהראה כל זאת בשלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ד).    .

גַּם אָנוּ בְּנֵי הָאָדָם נִדְמִים בְּמִדַּת מָה לִבְהֵמָה: אָנוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כִּבְהֵמָה, פָּרִים וְרָבִים כַּבְּהֵמָה, וְאַף מוֹצִיאִים אֶת מוֹתְרֵי גּוּפֵנוּ כִּבְהֵמָה. אֶלָּא שֶׁאֶת הַ"בְּהֵמָה" הַזּוֹ עָלֵינוּ לֹא רַק לְהַכְשִׁיר לַאֲכִילָה, אֶלָּא לְהַעֲלוֹתָהּ לְדַרְגַּת "אָדָם" הַדּוֹמֶה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שֶׁכֵּן הָאָדָם יֵשׁ לוֹ דַּעַת כְּמַלְאָכִים, וּמְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּמַלְאָכִים, וּמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמַלְאָכִיםראה חגיגה (ט"ז ע"א).    , מַה שֶּׁמּוֹרֶה וּמוֹכִיחַ כִּי יִעוּד וְתַכְלִית מְסֻיֶּמֶת יֵשׁ לְכֻלָּנוּ בַּחַיִּים: לְהַגִּיעַ לְדַרְגַּת הַמַּלְאָכִים.

וּכְשֵׁם שֶׁמֻּטָּל עַל הַמְנַקֵּר לַעֲמֹל וְלִטְרֹחַ בַּהֲסָרַת כָּל הַחֲלָקִים הָאֲסוּרִים מִגּוּף הַבְּהֵמָה, כָּךְ מוּטָל עַל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לַעֲמֹל כָּל חַיֵּינוּ יוֹמָם וְלַיְלָה בַּעֲקִירַת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת וְהַטְּבָעִים הָרָעִים שֶׁנִּשְׁתָּרְשׁוּ בְּתוֹכֵנוּ וְכָבְשׁוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ. וּמִבְּלִי הֲסָרַת וְהַפְרָדַת כָּל הַחֲלָקִים הָרָעִים הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ – גַּם הַיְּהוּדִי הַכָּשֵׁר בְּיוֹתֵר שֶׁכֻּלּוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת לֹא יַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

כָּךְ הָיָה אוֹמֵר מְיַסֵּד תְּנוּעַת הַמּוּסָר הַגה"ק רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א: הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג בָּרָא גֹּלֶם, וְזֶהוּ פֶּלֶא גָּדוֹל וְעָצוּם. אֲבָל פִּי כַּמָּה גָּדוֹל הוּא הַפֶּלֶא לַהֲפֹךְ אֶת הַחֹמֶר הַגַּשְׁמִי שֶׁל הָאָדָם וְלִיצֹר מִמֶּנּוּ "בֶּן אָדָם"כן הובא משמו בספר "המאורות הגדולים".    . וְשֶׁלֹּא נִטְעֶה לְרֶגַע לַחֲשֹׁב שֶׁמְּלָאכָה קַלָּה הִיא זוֹ, מַמָּשׁ לֹא. כַּמָּה קָשֶׁה יִהְיֶה לָאָדָם לַהֲפֹךְ אֶת בִּגְדּוֹ בִּהְיוֹתוֹ לָבוּשׁ בּוֹ – כָּךְ קָשֶׁה הַדָּבָר וְיוֹתֵר בִּשְׁבִירַת וּבַהֲפִיכַת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁבְּקִרְבֵּנוּ: הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד וְכָל יֶתֶר הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת עֲלֵיהֶן הֻזְהַרְנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לְחַטֵּט וְלָתוּר אַחַר כָּל טֶבַע רַע שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ, לְעָקְרוֹ וּלְשָׁרְשׁוֹ מִבְּלִי הַשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וּפָלִיט. אֶת כָּל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ קִבַּלְנוּ עֲבוּר מְלָאכָה זוֹ, מַה שֶּׁמֵעִיד וּמוֹכִיחַ עַד כַּמָּה הִיא קָשָׁה וּסְבוּכָה.

אָז אוּלַי נַנִּיחַ לְעַצְמֵנוּ וְזֶהוּ? נִסְתַּדֵּר עִם מִי שֶׁאֲנַחְנוּ וְעִם מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ? עַל כָּךְ כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַגְרָ"א זַצַ"ל בִּפְתִיחַת סִפְרוֹ "אֶבֶן שְׁלֵמָה" בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "כָּל עֲבוֹדַת ה' תְּלוּיָה בְּתִקּוּן הַמִּדּוֹת, וְכָל הַחַטָּאִים מֻשְׁרָשִׁים בַּמִּדּוֹת הָרָעוֹת, וְעִקַּר חַיּוּת הָאָדָם אֵינָהּ אֶלָּא לְהִתְחַזֵּק תָּמִיד בִּשְׁבִירַת הַמִּדּוֹת, וְאִם לָאו – לָמָּה לוֹ חַיִּים?!"וזהו מה שכתוב במשלי (ד', י"ג): "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך".    . רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם בָּעוֹלָם הַהוֹלְכִים וּבָאִים, קָמִים וִישֵׁנִים, נוֹלָדִים וּמֵתִים, חֶלְקָם אַף מְסַגְּלִים לְעַצְמָם זְכֻיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּשְׁמָם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, אַךְ עֲבוֹדַת ה' אֲמִתִּית רְחוֹקָה מֵהֶם כִּרְחֹק מִזְרָח מֵהַמַּעֲרָב. כִּי עִקַּר תִּקּוּן הָאָדָם הוּא דַּוְקָא בָּאָמוּר לְעֵיל: בְּבִטּוּל הַגַּאֲוָה שֶׁבְּלִבּוֹ, וּבְשִׂמְחָה בְּהַצְלָחַת חֲבֵרוֹ, וּבְהִתְרַגְּלוּת בְּמִדַּת הַנְּתִינָה וְהַהַעֲנָקָה – אֵלּוּ מַטְּרוֹת חַיָּיו, וּבִלְעָדֵיהֶן הֶחְמִיץ הָאָדָם אֶת תַּכְלִית בִּיאָתוֹ לְעוֹלָם.

כָּךְ מוּבָא בַּמִּדְרָשׁ אוֹדוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁרָאָה אֶת שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו אָמַר לְעַצְמוֹ: אִם אֲנִי רוֹאֶה שֶׁשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהֵם בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם חוֹלְקִים כָּבוֹד זֶה לָזֶה - יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהֵם בְּנֵי אָדָם מְהֻגָּנִים, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם חוֹלְקִים כָּבוֹד זֶה לָזֶה יָדַע שֶׁהֵם מְהֻגָּנִים וְהִכְנִיסָםראה מדרש רבה בראשית (מ"ח, ט'). וראה בספר "שיחות מוסר" להג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל שהביא רעיון זה.    . וּמִדְּבָרִים אֵלּוּ אָנוּ לְמֵדִים שֶׁגַּם אִם הָיָה רוֹאֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה מַמְתֶּנֶת עֲלֵיהֶם, וּבְוַדַּאי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וַחֲשׁוּבִים הֵם עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, עִם כָּל זֹאת לֹא הָיָה מַסְכִּים לְהַכְנִיסָם לְבֵיתוֹ, עַד שֶׁרָאָה שֶׁהֵם נוֹהֲגִים כָּבוֹד זֶה בָּזֶה מַה שֶּׁמּוֹכִיחַ שֶׁהֵם מְהֻגָּנִים וּמְיֻשָּׁרִים בְּמִדּוֹתֵיהֶם, וְרַק אָז אָבָה לְהַכְנִיסָם וּלְקַבְּלָם לָאוֹרְחִים. וְזֶה הַפְלֵא וָפֶלֶא!

הָאָדָם מִטִּבְעוֹ אֵינוֹ אוֹהֵב לְהִתְיַגֵּעַ. אוֹהֵב הוּא אֶת הַמְּנוּחָה וְהָרֹגַע, אֶת הַקַּל וְהַנָּעִים, וְאֵין יוֹתֵר קַל וְנוֹחַ מִלִּדְבֹּק בִּטְבָעֵינוּ וּבְמִדּוֹתֵינוּ עִמָּן נוֹלַדְנוּ. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְיָדֵינוּ נִסָּיוֹן שֶׁל שְׁבִירַת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת כְּגוֹן וִתּוּר לְבֶן אוֹ לְבַת הַזּוּג שֶׁלָּנוּ עַל דָּבָר מְסֻיָּם הַנּוֹגֵד אֶת רְצוֹנֵנוּ, אוֹ הַבְלָגָה עַל זִלְזוּל אוֹ כְּפִיּוּת טוֹבָה כְּלַפֵּינוּ, מִיָּד מִתְעוֹרֵר בָּנוּ הַחֵשֶׁק הָרַע לָלֶכֶת אַחַר מִדּוֹתֵינוּ הַמֻּשְׁחָתוֹת. אַךְ דַּוְקָא שָׁם נִמְצָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, יוֹשֵׁב וּמִסְתַּכֵּל עָלֵינוּ בְּעַיִן פְּקוּחָה: הַאִם יַעֲמֹד זֶה בְּנִסָּיוֹן שֶׁשָּׁלַחְתִּי לוֹ? הַאִם יִתְגַּבֵּר עַל הַמִּכְשׁוֹל שֶׁהִצַּבְתִּי בְּפָנָיו? הֲבֵן: לֹא סְתָם צָעֲקוּ עָלֶיךָ, וְלֹא בְּמִקְרֶה כִּבְּדוּךָ – כָּל מְאֹרָע בְּחַיֶּיךָ הוּא נִסָּיוֹן וּמִבְחָן אִם תִּבְחַר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אוֹ הָרָעָה, וּמֵהַמִּבְחָנִים הַלָּלוּ אָנוּ בּוֹנִים לְעַצְמֵנוּ אֶת הַחֻפָּה שֶׁלָּנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא. אָז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר מִבְחָנִים, וּמִי שֶׁעוֹמְדִים בְּפָנָיו יוֹתֵר מִכְשׁוֹלִים, וּמִי שֶׁמִּדּוֹתָיו יוֹתֵר מְקֻ?לְקָלוֹת וְתַאֲווֹתָיו יוֹתֵר חֲזָקוֹת – פָּשׁוּט קִבֵּל מִן הַשָּׁמַיִם כֵּלִים וְאֶמְצָעִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר לִבְנוֹת אֶת אַרְמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.

וּלְאוֹר כָּל זֹאת, הַמַּסְקָנָה הִיא בְּרוּרָה: כָּל נִסָּיוֹן שֶׁל קִנְאָה, כָּל קֹשִׁי שֶׁל נְתִינָה, כָּל מִבְחָן שֶׁל גַּאֲוָה – אֵינוֹ אֶלָּא מַתָּנָה, סֻכַּרְיָה שֶׁנִּשְׁלְחָה לָנוּ מִבּוֹרֵא הָעוֹלָם, בְּמַטָּרָה לְהַרְבּוֹת אֶת שְׂכָרֵנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאִם נִזְכֹּר זֹאת בִּשְׁעַת הַנִּסָּיוֹן, יוּקַל עָלֵינוּ לַעֲמֹד בּוֹ בִּגְבוּרָה, לְוַתֵּר וְלִתֵּן וּלְרַחֵם, לִשְׂמֹחַ וְלִכְבֹּשׁ וּלְהִתְגַּבֵּר, וּלְתַקֵּן אֶת מִדּוֹתֵינוּ וּלְיַשְּׁרָן כְּרָצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּשְׂכָרֵנוּ כָּפוּל מִן הַשָּׁמַיִם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִיםראה דעותיהם במגיד משנה על הרמב"ם (שם הלכה ג').    בְּדִין הַשּׁוֹחֵט אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַבְּהֵמוֹת שֶׁנָּהוּג בָּהֶן דִּין חֵלֶב וְנִמְצָא בְּתוֹכָהּ עֻבָּר שֶׁכְּבָר שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, הַאִם חָל אִסּוּר עַל חֶלְבּוֹ כְּכָל יְלוּד אוֹ שֶׁמָּא דִּינוֹ כִּשְׁלִיל שֶׁמֻּתָּר אַגַּב אִמּוֹ?

לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל כָּל שֶׁהוּצָא עַל יְדֵי שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלֹא הִפְרִיס עַל הָאָרֶץ דִּינוֹ כִּשְׁלִיל שֶׁחֶלְבּוֹ וְגִידָיו מֻתָּרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁשָּׁלְמוּ חֳדָשָׁיו.

וּלְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א זָ"ל אָמְנָם חֶלְבּוֹ שֶׁל זֶה מֻתָּר, אוּלָם גִּידוֹ אָסוּר.

וּלְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל אִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אֲזַי חֶלְבּוֹ אָסוּר מֵהַתּוֹרָה וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת כְּכָל חֵלֶב הָאָסוּר.

וְלַהֲלָכָה פָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְהַתִּיר חֶלְבּוֹ וְגִידוֹ שֶׁל עֻבָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁשָּׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, וּבְתוֹר יֵשׁ אוֹמְרִים הֵבִיא אֶת דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם שֶׁאוֹסֵרראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ד סעיף ב').    . וְהַסְכָּמַת הָאַחֲרוֹנִים לְמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְדַעַת הָאוֹסְרִיםכן כתב הש"ך (על השלחן ערוך שם) ועוד אחרונים. וכל הנ"ל אינו אלא כשנמצא העובר חי, אבל אם נמצא העובר מת אזי בכלל אינו נחשב ששלמו לו חדשיו וחלבו מותר לכל הדעות כנזכר לעיל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת הַחֵלֶב עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁכָּתַבראה ליקוטי תורה (סוף פרשת ויקרא).    שֶׁכָּל כֹּחַ הַיְנִיקָה שֶׁל הַחִיצוֹנִים מִן הַקְּדֻשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַסִּיּוּם וְהַקְּצָווֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְלָכֵן יְנִיקַת קְלִפַּת יִשְׁמָעֵאל מֵאַבְרָהָם הִיא דַּוְקָא מִסִּיּוּמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִיא בְּחִינַת הַחֵלֶב הַטָּמֵא שֶׁל נֹגַהּ, וְלָכֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה אֶת הַחֵלֶב הַזֶּה בִּהְיוֹתוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ מְקוֹם הַיְנִיקָה שֶׁל אוֹתָם חִיצוֹנִים.

וּמִכָּל מָקוֹם בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן לְגָבוֹהַּ הֻתְּרָה הַהַקְרָבָה גַּם בְּאוֹתָם חֲלָקִים, וְלֹא חָשְׁשׁוּ לִינִיקַת הַחִיצוֹנִים מִמֶּנָּה, בִּהְיוֹת שֶׁבִּפְעֻלַּת הַהַקְרָבָה מִתְחַבֶּרֶת הַנֹּגַהּ עִם הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְלֶלֶת בָּהּ, וּמִמֵּילָא לֹא יְכוֹלִים הַחִיצוֹנִים לְהִתְחַבֵּר אֵלֶיהָ וְלִינֹק מִמֶּנָּה. וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵין רְשׁוּת לְהַאֲרִיךְ.

---

מצוה קמ"ח: שלא לאכל דם

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, בֵּין הַטְּהוֹרִים וּבֵין הַטְּמֵאִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַחַיָּה הִיא בִּכְלַל הַבְּהֵמָה. אֲבָל דַּם הַדָּגִים וְהַחֲגָבִים הַטְּהוֹרִים מֻתָּר בָּאֲכִילָה, רַק חֲכָמִים הִצְרִיכוּהוּ שֶׁיְּהֵא נִכָּר לְכָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ עוֹף, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ בַּכְּלִי מִקְצָת מִקַּשְׂקַשֵּׂי הַדָּגכריתות (כ"א) ורמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ו'). ודם שאר דגים טמאים ושקצים ורמשים אסור מהתורה משום בשרם.    .

וְדַם הָאָדָם אֲסָרוּהוּ חֲכָמִים לְגַמְרֵי מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וְהוּא שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַבָּשָׂר. אֲבָל בְּאִם עֲדַיִן לֹא פֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה מֻתָּרכריתות (כ"ב ע"א) ורמב"ם (שם הלכה ב') ושלחן ערוך (סוף סימן ס"ו).    .

וְדָם הַנִּמְצָא בַּבֵּיצָה אִם נִתְרַקְּמָה בּוֹ מְעַט מִצּוּרַת אֶפְרוֹחַ הֲרֵי זֶה כְּדַם הָעוֹף וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, וְאִם לֹא נִתְרַקְּמָה צוּרָתוֹ כְּלָל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ מִדִּבְרֵיהֶםחולין (ס"ד ע"ב) ושלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ו סעיף ב'), ועיין שם פרטים נוספים בענין זה.    .

וְדָם הָאָסוּר מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁהָאוֹכְלוֹ הוּא גַּם בְּכָרֵת, וְהוּא "דַּם הַנֶּפֶשׁ" דְּהַיְנוּ הַדָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה וְהַדָּם הַמְקַלֵּחַ בִּשְׁעַת הַהַקָּזָה וְהַדָּם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב. אֲבָל שְׁאָר דָּם הַיּוֹצֵא מֵהַנַּ"ל אֵין חַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת אֶלָּא מַלְקוֹת בִּלְבַדכן למדו בגמרא בכריתות (כ"ב ע"א) ממה שכתוב (ויקרא י"ז, י"א) "כי נפש הבשר בדם הוא" שרק על הדם שהנשמה תלויה בו יש חיוב כרת, אבל שאר דם אין בו אלא לאו בלבד. והובא בשלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן ס"ז).    .

וְלֹא נֶאֱסָר בָּאֲכִילָה אֶלָּא דָּם שֶׁפֵּרֵשׁ, אֲבָל דָּם הַבָּלוּעַ בָּאֵיבָרִים מֻתָּר אַף מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלָה וְלֹא נִמְלְחָה רַק הֵדִיחָהּ בְּמַיִם שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּם בְּעַיִן. אֲבָל אִם בִּקֵּשׁ לְבַשֵּׁל הַבָּשָׂר חַיָּב לְמָלְחוֹ כְּדִינוֹ וְרַק אַחֲרֵי כֵן יוּכַל לְבַשְּׁלוֹ וּלְאָכְלוֹ, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּבַאַחֲרוֹנִיםראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן ס"ז והלאה) כל דיני מליחה באורך ואכמ"ל.    .

וְהָעוֹבֵר וְאוֹכֵל כַּזַּיִת מִן הַדָּם שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת, וְאִם בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת. וְאִם הָיָה זֶה מִדַּם הַנֶּפֶשׁ הֲרֵי זֶה גַּם בְּכָרֵת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

רָמַז הַכָּתוּב – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

הָרַמְבַּ"ן זָ"ל בְּפֵרוּשׁוֹ לְאַזְהָרַת אֲכִילַת הַדָּם מְבָאֵר כִּי הַדָּם הוּא מְקוֹם מִשְׁכַּן הַנֶּפֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ"דברים י"ב, כ"ג. ועיקר מושבה הוא בכבד שהוא שורש ומקור הדם. וראה עוד בספה"ק "אגרא דכלה" (פרשת תצוה) מה שכתב בענין זה.    , וְהִנֵּה בְּנֵי הָאָדָם וּבַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם הֵם מַעֲשֶׂה יְדֵי ה', וּכְמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּלקהלת ג', י"ט.    , וְגַם לִבְהֵמוֹת וּלְחַיּוֹת יֵשׁ נֶפֶשׁ שֶׁהִיא נִיצוֹץ צַח וְזוֹהֵר מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּמִמֶּנָּה יֵשׁ בָּהֶם אֶת הַדַּעַת לִבְרֹחַ מִן הַהֵזֶּק וְלָלֶכֶת אַחַר הֲנָאוֹת לָהֶם וְלֶאֱהֹב אֶת קְרוֹבֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, אֵין זֶה מִן הָרָאוּי שֶׁנֶּפֶשׁ אַחַת תֹּאכַל נֶפֶשׁ חֲבֶרְתָּהּ. וְעַל אַף שֶׁאֲכִילַת בְּשַׂר הַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת הֻתְּרָה לָנוּ מִימוֹת נֹחַ, עִם כָּל זֹאת אֲכִילַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶן לֹא הֻתְּרָה, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין רָאוּי לְבַעַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁיֹּאכַל נֶפֶשׁ אַחֶרֶת, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת כֻּלָּן לָאֵל הֵנָּהשכן כל היתר אכילת הבשר לאדם היתה מכך שנח הקריב קרבן לה', ואם כן עיקר ההיתר שבאכילה הוא בכך שהבשר נאכל והנפש עולה לכפרה ולרצון לפני האלקים. וזה מה שכתוב "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח" – על המזבח דווקא, ודו"ק.    . עכת"ד.

וּמִדְּבָרִים מֻפְלָאִים אֵלּוּ יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד יְסוֹד גָּדוֹל וְחָשׁוּב: שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ לָאָדָם לְזַלְזֵל אוֹ לְהַמְעִיט בְּעֶרְכּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ הַשָׁוֶה לוֹ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וּכְמוֹ שֶׁבַּעַל הַנֶּפֶשׁ אֵין לוֹ לְזַלְזֵל בְּבַעַל נֶפֶשׁ אַחֶרֶת, כָּךְ אָדָם מְכֻבָּד עָלָיו לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹד הַזּוּלָת, וְהֶעָשִׁיר צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס לְחֶסְרוֹן זוּלָתוֹ, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. שֶׁהֲרֵי גַּם בְּךָ יֵשׁ נֶפֶשׁ הַיְקָרָה לְךָ בְּיוֹתֵר, וְאֵינְךָ חָפֵץ שֶׁיִּפְגְּעוּ בָּהּ וְיֹאכְלוּהָ, לָכֵן הֻזְהַרְתָּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת נֶפֶשׁ הַזּוּלָת. כָּךְ גַּם רְאֵה כִּי כְּבוֹדְךָ חָשׁוּב לְךָ עַד מְאֹד, וְאִם כֵּן אֵיךְ תִּרְמֹס וְתַמְעִיט בִּכְבוֹד הָאַחֵר? וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים עַד כַּמָּה חָשׁוּב לָנוּ לִשְׁמֹר עַל מָמוֹנֵנוּ וּרְכוּשֵׁנוּ, וְאִם כֵּן לָמָּה נִפְגַּע אוֹ נְזַלְזֵל בְּמָמוֹן חֲבֵרֵינוּ? וּכְשֵׁם שֶׁתִּסְלֹד נַפְשֵׁנוּ מִיָּדִיד שֶׁיּוֹלִיכֵנוּ שׁוֹלָל בְּמִרְמָה כָּךְ חוֹבָתֵנוּ לְהִשָּׁמֵר פֶּן נְרַמֶּה וּנְשַׁקֵּר אֶת יְדִידֵינוּ.

תּוֹרָתֵנוּ מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְלָדוּן וְלִנְהֹג עִמּוֹ כְּפִי שֶׁהָיִינוּ חֲפֵצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ אֲחֵרִים עִמָּנוּ. וְעַל כָּךְ נִצְטַוֵּינוּ בְּכַמָּה וְכַמָּה אֳפָנִים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ – כָּמוֹךָ"ויקרא י"ט, י"ח. ויתפרש שעליך לאהוב את זולתך כיוון שגם הוא כמוך, וכמו שאתה רצונך שיאהבוך אחרים כך אהוב אחרים כי זהו גם כן רצונם.    , "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ"אימרת הלל הזקן באבות (ב', ד'). ויתפרש שבטרם תבוא לדון ולפסוק על חברך דבר, שים את עצמך במקומו ותבדוק אם היה נכון להחיל ולפסוק את אותו הדין גם עליך, כי כמוהו כמוך.    , "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד – הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת"אימרת בן זומא באבות (ד', א'). ויתפרש שאם אינך מכבד את הבריות – זאת אומרת שגם אתה אינך ראוי לכבוד זה, והראיה – שהרי אינך מכבד אחרים שכמותך...    , וְכֵן עוֹד צַוָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁהִנְחִילָה לָנוּ הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ. אֶלָּא שֶׁטִּבְעוֹ הָרַע שֶׁל הָאָדָם מוֹשְׁכוֹ דַּוְקָא לִנְהֹג לְהֵפֶךְ, וּכְפִי שֶׁהִתְבַּטֵּא הָרה"ק רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א וְאָמַר: "תָּמֵהַּ אֲנִי מַדּוּעַ בְּנֵי הָאָדָם כָּל כָּךְ יְרֵאִים מִלֶּאֱכֹל תּוֹלַעַת קְטַנָּה, וְאִלּוּ אֵינָם יְרֵאִים כְּלָל מִלֶּאֱכֹל וְלִבְלֹעַ אָדָם שָׁלֵם בְּפִיהֶם..."כן הובא משמו בספר "המאורות הגדולים".    . כָּל כָּךְ חָשׁוּב לָנוּ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָנוּ חֲבֵרֵינוּ בְּעַיִן טוֹבָה, וִידַבְּרוּ עָלֵינוּ רַק דְּבָרִים טוֹבִים (גַּם אִם יֵשׁ בְּנוֹ דְּבָרִים רָעִים), אִם כֵּן אֵיךְ מֵעִזִּים אָנוּ לְהִסְתַּכֵּל עַל חֲבֵרֵינוּ בְּעַיִן צָרָה וּלְדַבֵּר בִּגְנוּתָם? הֲרֵי מַכִּירִים אָנוּ אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל "צָחֲקוּ עָלַי", "רִכְלוּ עָלַי", "בִּזּוּ אוֹתִי", אָז אֵיךְ נַעֲשֶׂה כֵּן לַאֲחֵרִים שֶׁנּוֹצְרוּ בְּצַלְמֵנוּ וְכִדְמוּתֵנוּ?

אָז אוּלַי אֲנַחְנוּ יוֹתֵר טוֹבִים מֵהֶם, וְיוֹתֵר צַדִּיקִים מֵהֶם, וַאֲנַחְנוּ טוֹבִים וְהֵם לֹא, וְלָהֶם מַגִּיעַ וְלָנוּ לֹא, וְעוֹד סִסְמָאוֹת בְּדוּיוֹת שֶׁמַּרְבִּים בְּנֵי הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהַצְדִּיק אֶת צְבִיעוּתָם, אֲבָל גַּם אִם נַנִּיחַ וְכָל זֶה נָכוֹן, עֲדַיִן הוּא בְּצַלְמֵנוּ וְכִדְמוּתֵנוּ, אֶת זֶה אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹל כִּי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל כָּךְ, וְאִם כֵּן מִי הִתִּיר לָנוּ לְהַמְעִיט מֵעֶרְכּוֹ?! וַאֲפִלּוּ אִם פְּלוֹנִי חוֹטֵא וּמַחְטִיא – הַאִם הֻתַּר לָנוּ לִלְעֹג לוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמוֹ לְחִנָּם?! וְגַם אִם רַב אוֹ אִישׁ צִבּוּר פְּלוֹנִי מָעַד וְנִכְשַׁל בְּדָבָר מְסֻיָּם – וְכִי לָנוּ יֵשׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁ"לִּי זֶה לֹא יִקְרֶה"? אָז לָמָּה לְדוּנוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמוֹ? הֲרֵי כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים בְּיָוָן שֶׁהַגַּנָּב שֶׁנִּתְלָה לֹא נִתְלָה עַל שֶׁגָּנַב, אֶלָּא עַל שֶׁנִּתְפַּס, וְהָרְאָיָה: שֶׁזֶּה שֶׁגָּנַב וְלֹא נִתְפַּס לֹא נִתְלָה, אִם כֵּן בַּמֶּה אָנוּ יוֹתֵר טוֹבִים מֵאֵלּוּ שֶׁמָּעֲדוּ? הֲרֵי גַּם לָנוּ זֶה עָלוּל חָלִילָה לִקְרוֹת?

דּוֹרֵנוּ עָסוּק כָּל כָּךְ בִּלְהַמְעִיט מֵעֵרֶךְ הַשֵּׁנִי: כָּל מִפְלָגָה עֲסוּקָה בִּלְגַנּוֹת אֶת זוּלָתָהּ, וְכָל מִתְמוֹדֵד מַסְבִּיר עַד כַּמָּה הַמַּצָּע שֶׁל הַמִּתְמוֹדֵד הַשֵּׁנִי לֹא יָעִיל, וְכָל זֶרֶם עָסוּק בִּלְהַזְהִיר מִזְּרָמִים וּמִדְּרָכִים אֲחֵרוֹת. זֶה פּוֹסֵל אֶת כֻּלָּם, וְזֶה פּוֹסֵל אֶת זֶה שֶׁכָּל הַזְּמַן פּוֹסֵל. אוּלַי לְחִלּוּפִין נְנַסֶּה לְפַתֵּחַ וּלְטַפֵּחַ אֶת הַטּוֹב שֶׁבָּנוּ?! לְהַצִּיג וּלְהַצִּיעַ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ?! כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים, כֻּלָּם גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם שָׁוִים וְאַף אֶחָד לֹא יוֹצֵא בָּרַבִּים עַל פְּלוֹנִי שֶׁפַּרְצוּפוֹ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁלָּנוּ, כָּךְ אֵין דֵּעוֹתֵיהֶם שָׁווֹת וְאַל לָנוּ לְהַבִּיעַ דֵּעָה עַל דֵּעוֹת שֶׁאֵינָן תּוֹאֲמוֹת לָנוּ.

אִם עַל הַדָּם נִצְטַוֵּינוּ שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית הִיא גַּם כֵּן בַּעֲלַת זְכוּת וַחֲשִׁיבוּת וָמַעְלָה, וְאִם עַל בַּל תַּשְׁחִית הֻזְהַרְנוּ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ יְקָר וַחֲשִׁיבוּת מִצַּד עַצְמוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאָנוּ מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בִּבְחִינַת "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ", וּבַל תַּשְׁחִית שֶׁל גּוּף וְנִשְׁמַת הַזּוּלָת וַדַּאי עָדִיף וְחָמוּר יוֹתֵר מִבַּל תַּשְׁחִית שֶׁל הַצּוֹמֵחַ וְהַדּוֹמֵם, אָז מַדּוּעַ אֵינֶנּוּ נִזְהָרִים בַּדְּבָרִים אֵלּוּ כָּרָאוּי? חֹמֶר לְמַחְשָׁבָה...

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ"ת "יַבִּיעַ אוֹמֵר"חלק ג' יורה דעה סימן ב'. עיין שם.    דָּן מָרָן הַגְּרָ"ע יוֹסֵף זַצַ"ל גַּבֵּי בֵּיצִים הַנִּרְכָּשׁוֹת כַּיּוֹם בַּחֲנֻיּוֹת, בְּאִם נִמְצָא בָּהֶן קֻרְטוֹב שֶׁל דָּם הַאִם נֶאֱסָרוֹת בָּזֶה בָּאֲכִילָה אוֹ לֹא?

וְהֶעֱלָה עַל פִּי הַמְבֹאָר בַּתַּלְמוּד וּבָרִאשׁוֹנִים שֶׁבֵּיצֵי "סַפְנָא דְּאַרְעָא", הַיְנוּ בֵּיצִים שֶׁאֵינָן מֵהַפְרָיַת הַזָּכָר אֶלָּא מֵחֹם הַקַּרְקַע, אֵין אֶפְרוֹחַ נִקְלָט בָּהֶן לְעוֹלָם, וְלָכֵן אִם נִמְצָא בָּהֶן קוֹרְט שֶׁל דָּם דִּינוֹ שֶׁזּוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָרחולין (ס"ד ע"ב), וכן פסקו הרשב"א (בתורת הבית הארוך דף פ"ה ע"ב) והטור (יורה דעה סימן ס"ו) ועוד ראשונים, וכן פסק השלחן ערוך והאחרונים.    . וְכַיּוֹם רוֹב רֻבָּן שֶׁל הַבֵּיצִים הַמְשֻׁוָּקוֹת בַּחֲנֻיּוֹת אֵינָן שֶׁל זָכָר, לָכֵן אֵין לָחוּשׁ שֶׁאוֹתוֹ דָּם מֵעִיד עַל הִתְרַקְּמוּת אֵיבָרִים, וְכָל דְּפָרֵישׁ מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ. וְגַם אֵין לָחוּשׁ לָאוֹסְרִים בֵּיצָה שֶׁיָּשְׁבָה עָלֶיהָ תַּרְנְגֹלֶת ג' יָמִים מֵעֵת לְעֵת כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִפְסַק כֵּן לַהֲלָכָה, וְעוֹד שֶׁבַּמְּצִיאוּת אֵינוֹ כֵּןכן כתב הבית יוסף (סוף סימן ס"ו) והמחזיק ברכה והשלחן גבוה ועוד אחרונים. דלא כהג"ר יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן איש חי" (פרשת טהרות) שכתב שנהגו שלא לאכלן מהחשש הנ"ל.    . וְלָכֵן לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׂה אֵין חִיּוּב לִבְדֹּק אֶת הַבֵּיצִים הַמְשֻׁוָּקוֹת כַּיּוֹם בַּחֲנֻיּוֹת, וְאִם בְּכָל זֹאת בָּדַק וּמָצָא בָּהֶן דָּם הֲרֵי זֶה מְסִירוֹ וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְהַמַּחְמִיר בְּכָל זֹאת לְבָדְקָן תְּחִלָּה תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת הַדָּם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְרַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "בֶּן אִישׁ חַי"שנה שניה, ריש פרשת טהרות.    שֶׁבֵּאֵר שֶׁכָּל דָּבָר הַמּוֹסִיף כֹּחַ בְּגוּף הָאָדָם וּבֵחָמְרִיּוּתוֹ – בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיְּמַעֵט מִכֹּחַ הַנְּשָׁמָה, וְכָל דָּבָר הַמְּמַעֵט מִכֹּחַ הַגּוּף וְהַחֹמֶר – בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיּוֹסִיף כֹּחַ בַּנֶּפֶשׁ. וְלָכֵן הַתּוֹרָה נִקְרֵאתָ תּוּשִׁיָּה שֶׁמַּתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָםכן אמרו בסנהדרין (כ"ו ע"ב).    , וּפִזּוּר מָמוֹן לִצְדָקָה מְחַזֵּק וּמְרוֹמֵם אֶת הַנֶּפֶשׁככתוב בנביא (ישעיה ל"ב, י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום", וכאומרם ז"ל "תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה".    , וְהַצּוֹם מְרוֹמֵם אֶת הָאָדָם וּמְקַדְּשׁוֹכמאמר רבי אלעזר בתענית (י"א ע"א) שכל היושב בתענית נקרא קדוש.    .

וְזֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק "כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים"תהלים ע"ה, ח'.    , וּפָסוּק "לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ"בראשית כ"ה, ג'.    , וּפָסוּק "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ"ישעיה מ', ל"א.    , שֶׁכֻּלָּם עִנְיָנָם הֲמָרַת הַכֹּחַ הַחָמְרִי וְהַגַּשְׁמִי בַּכֹּחַ הָרוּחָנִי, שֶׁלְּעוֹלָם זֶה בָּא עַל חֶשְׁבּוֹן זֶה. וּמִטַּעַם זֶה הִזְהִירָה הַתּוֹרָה לְבִלְתִּי אֱכֹל אֶת הַדָּם, שֶׁכֵּן טִבְעוֹ לְהוֹסִיף בָּאָדָם עַכְרִירוּת וְגַסּוּת, וּלְהַעֲבוֹת אֶת גּוּף הָאָדָם, וּבָזֶה עָלוּל לְהַגִּיעַ קִלְקוּל גָּדוֹל לְנִשְׁמַת הָאָדָם עַד שֶׁיִּתְדַּמֶּה לִבְהֵמָה ח"ו.

---

מצוה קמ"ט: שלא יכנסו הכהנים למקדש מגדלי שער

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אֶל הַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדָתָם כְּשֶׁהֵם מְגֻדְּלֵי שֵׂעָרכן מבואר בסנהדרין (פ"ג ע"א) וברמב"ם הלכות ביאת המקדש (פרק א' הלכה ח').    , דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא גִּלְּחוּ שַׂעֲרָם שְׁלֹשִׁים יוֹםכן למדו בתענית (י"ז ע"ב) מנזיר שנאמר בו (במדבר ו', ה') "גדל פרע שער ראשו" ואין נזירות פחותה משלשים יום. והובא ברמב"ם שם.    . וְאִם נִכְנַס הַכֹּהֵן מִגֻּדַל שֵׂעָר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְגַם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.

אוּלָם מִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם עָבַד הַכֹּהֵן אֶת עֲבוֹדָתוֹ בִּהְיוֹתוֹ מְגֻדַּל שֵׂעָר, לֹא נִתְחַלְּלָה עֲבוֹדָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּמִיתָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָהכן נתבאר בתענית (שם) וברמב"ם (שם הלכה ט').    .

וְכָל אִסּוּר גִּדּוּל שַׂעֲרָם אֵינוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָסִים לַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל בִּהְיוֹתָם מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ רַשָּׁאִים לִהְיוֹת מְגֻדְּלֵי שֵׂעָר, שֶׁלֹּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמִּצְוָתוֹ לְגַלֵּחַ שַׂעֲרוֹ אַף כְּשֶׁאֵינוֹ בַּמִּקְדָּשׁכן שיטת הרמב"ם (שם הלכה י') על פי דברי הגמרא שאינו חייב אלא בשעת ביאה. והראב"ד במקום חלק על דברי הרמב"ם וכתב שגם כשאינם במקדש מוזהרים בכך. ע"ש בכסף משנה מש"כ בעניין.    .

רָמַז הַכָּתוּב – רֹאשׁ טוֹב

בְּיָמִים כְּתִקְנָם בָּהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, וְהַכֹּהֲנִים הָיוּ עוֹמְדִים לְשָׁרֵת בַּעֲבוֹדָתָם, הָיוּ הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם בּוֹ הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה פְּרוּעֵי רֹאשׁ וּמְגֻדְּלֵי שֵׂעָר, אֶלָּא חוֹבָה הָיְתָה עֲלֵיהֶם לִשְׁמֹר עַל שֵׂעָר מְסֻדָּר וְקָצוּץ בְּטוּב טַעַם וְדַעַת, כְּדֶרֶךְ הַחֲכָמִים וְהַנִּכְבָּדִים. אַךְ יֵשׁ לְהָבִין מַדּוּעַ הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ עַל פֶּרַע הָרֹאשׁ, מַה שֶּׁלֹּא הִקְפִּידָה בַּזָּקָן אוֹ בְּדָבָר אַחֵר?

וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁרֶ?מֶז רָמְזָה לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁיְּהוּדִי עוֹבֵד ה' חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֹאשׁ מְיֻשָּׁב וּמְסֻדָּר, בַּעַל דֵּעוֹת בְּרוּרוֹת וּמוּצָקוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּנּוֹת מִיּוֹם לְיוֹם וּמִשָּׁעָה לְשָׁעָה. כֵּיוָן שֶׁהָרֹאשׁ הוּא הַמֶּלֶךְ לְכָל הָאֵיבָרִיםשבת (ס"א ע"א).    , וְאִם חָלִילָה הָרֹאשׁ וְהַמַּנְהִיג אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹצֶה מֵעַצְמוֹ – אָז קַל וָחֹמֶר שֶׁכָּל הַחוֹסִים בְּצִלּוֹ לֹא יוּכְלוּ לְמַלְּאוֹת את תַּפְקִידָם וְיִעוּדָםוכך נאמר בפרקי דרבי אליעזר (מ"ב): "הכל הולך אחר הראש".    . כְּדֵי לְהַעֲמִיד עַם חָזָק צָרִיךְ רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה יַצִּיב בְּדֵעוֹתָיושלא כמו דורנו ש"בית הנבחרים" אינם יודעים מה הם רוצים מעצמם, רק מסתכלים מה ימצא חן בעיני העם ואת זה הם אומרים ועושים, ועל כך נאמר "פני הדור כפני הכלב" שהכלב כל הזמן מסתכל היכן בעליו הולכים הוא מסתרך אחריהם, כך נראים מנהיגים שאינם בדרך התורה והמצוות.    , וּכְדֵי לְהַעֲמִיד דּוֹרוֹת יְשָׁרִים צָרִיךְ הוֹרִים הַבְּטוּחִים וּמְאֻחָדִים בְּדֵעוֹתֵיהֶםוכך דרשו הדרשנים על פרשת בן סורר ומורה בה נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – שכיוון שבבית ישנם קולות שונים ומגוונים מאביו ומאמו, ואין החלטיות ותיאום בהנהגת הבית, לכן חלילה יוצא בן סורר ומורה ל"ע.    , וְתַלְמִיד לֹא יוּכַל לְקַבֵּל מֵרַבּוֹ אִם רַבּוֹ בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הוּא רוֹצֶה מֵעַצְמוֹ. כָּךְ גַּם אֵצֶל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָרֹאשׁ הוּא הַקַּבַּרְנִיט שֶׁל הַסְּפִינָה, וְאִם לֹא יְהֵא רֹאשֵׁנוּ מְסֻדָּר וְהֶחְלֵטִי בְּדֵעוֹתָיו עֲלוּלָה הַסְּפִינָה לְהִסָּחֵף עִם גַּלֵּי הַיָּם עַד שֶׁתִּשְׁקַע חָלִילָה בִּמְצוּלוֹת.

חֲזַ"ל מְסַפְּרִים בַּתַּלְמוּדגיטין (נ"ח ע"א).    עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁשָּׁמַע לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵיזֶה נַעַר אֶחָד יְהוּדִי הַשָּׁבוּי בִּידֵי הָרוֹמָאִים, וְהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְנֶעֱמַד עַל יַד פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים וְאָמַר "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים?", עָנָה הַנַּעַר "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ". אָמַר מוּבְטְחַנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל יִהְיֶה, פְּדָאוֹ בְּמָמוֹן רַב וּלְיָמִים נִתְגַּדֵּל וְנַעֲשֶׂה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים וְנִתְבַּקֵּשׁ מֵאֵת הַבּוֹרֵא בַּבַּקָּשָׁה "בָּרְכֵנִי"ראה ברכות (ז' ע"א) ומדרש "אלה אזכרה".    . וְהַתְּמִיהָה הִיא גְּדוֹלָה: וְכִי בִּגְלַל שֶׁהָיָה הַנַּעַר טוֹב רוֹאִי וְשַׂעֲרוֹתָיו סְדוּרוֹת הִסְכִּים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִפְדּוֹתוֹ?! וּלְפִי מָה יָדַע שֶׁמֻּבְטָח זֶה לִהְיוֹת מוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל?

וּלְפִי הָאָמוּר לְעֵיל יוּבַן בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא: לְאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת הָיָה בִּלְבּוּל וְהֶסְתֵּר גָּדוֹל בְּעַם יִשְׂרָאֵל, וּבְאוֹתָהּ תְּקוּפָה שָׁמַע רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ נַעַר הָאָסוּר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבְכָל זֹאת קְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים – מַה שֶּׁמְּרַמֵּז שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת וְלֹא הִתְבַּלְבֵּל וְהִתְפַּזֵּר בְּדַעְתּוֹ, אָמַר חַיָּב אֲנִי לִתְהוֹת עַל קַנְקַנּוֹ אִם בֶּאֱמֶת עֲדַיִן צָלוּל הוּא בְּדֵעוֹתָיו, וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ אוֹמֵר גַּם מִתּוֹךְ בֵּית הָאֲסוּרִים "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ", שֶׁגַּם בִּשְׁעַת הַהַסְתָּרָה הַגְּדוֹלָה נִשְׁאַר אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ וּבְדַרְכּוֹ – בָּזֶה כְּבָר הָיָה מֻבְטָח שֶׁעָתִיד לָצֵאת מִמֶּנּוּ מַנְהִיג גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן מַנְהִיגוּת דּוֹרֶשֶׁת רֹאשׁ מְסֻדָּר וְיַצִּיב, וְאָכֵן כָּךְ הָיָה.

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הוּא מַנְהִיג בִּבְחִינָה מְסֻיֶּמֶת – עַל קְהָלוֹ אוֹ עַל בְּנִי בֵּיתוֹ וַאֲפִלּוּ עַל עַצְמוֹ, אַךְ לֹא כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת מַה הוּא רוֹצֶה מֵעַצְמוֹ: הֵיכָן אֲנִי עוֹמֵד כָּעֵת, וּמָהֵן הַצִּפִּיּוֹת אֲלֵיהֶן אֲנִי שׁוֹאֵף לְהַגִּיעַ, וּמֵהֶם הַהֶשֵּׂגִים אוֹתָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהַשִּׂיג, וּבְאֵילוּ כֵּלִים אֲנִי מוֹצֵא לְנָכוֹן לְהֵעָזֵר. בְּתוֹךְ שְׁאֵלוֹת אֵלּוּ טְמוּנוֹת וּמְקֻפָּלוֹת כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם, כָּל מַעֲשָׂיו וּפְעָלָיו, הַצְלָחוֹתָיו וְכִשְׁלוֹנוֹתָיוודומה הדבר למכשיר הניווט שהומצא בדורנו בו מוגדר המקום בו נמצא הרכב כעת, והיעד אליו הוא חפץ להגיע, והדרך בה עליו ליסוע, וכך ניתן בע"ה להגיע ליעד הנכון בדרך היעילה ביותר (בדרך כלל...).    . וְאִם רַק יֵדַע הָאָדָם בְּבֵרוּר לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת אֵלּוּ – הֲרֵי שֶׁחֲצִי הַדֶּרֶךְ כְּבָר אַחֲרָיו. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁלֹּא כֻּלָּנוּ מַקְדִּישִׁים דַּי זְמַן כְּדֵי לְהַגְדִּיר לְעַצְמֵנוּ: מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי? הַאִם אֲנִי (בַּמֻּשָּׂגִים שֶׁל דּוֹרֵנוּ) חֲרֵדִי אוֹ דָּתִי אוֹ חִילוֹנִי? הַאִם אֲנִי עָשִׁיר אוֹ עָנִי? הַאִם אֲנִי בִּכְלָל בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן אוֹ הֶהָפוּךְ? וּלְאַחַר שֶׁהִגְדַּרְנוּ לְעַצְמֵנוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ, יֵשׁ לְהַגְדִּיר אֶת הַיַּעַד אֵלָיו רְצוֹנֵנוּ לְהַגִּיעַ: הַאִם רְצוֹנִי לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? עֶבֶד ה' אֲמִתִּי אוֹ "דָּתִי לַיְיט"? הַאִם מַטְּרַת חַיַּי הִיא לִחְיוֹת חַיֵּי תַּעֲנוּגוֹת אוֹ לִצְבֹּר זְכֻיּוֹת לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ? וּלְאַחַר שֶׁהִצַּבְנוּ לְעַצְמֵנוּ אֶת הַמַּטָּרָה עָלֵינוּ לְבָרֵר מֵהֶם הַכֵּלִים הַמַּתְאִימִים לָנוּ וְלִשְׁאִיפוֹתֵינוּ? אֵיזֶה סִגְנוֹן שֶׁל אֹרַח חַיִּים מַתְאִים לָנוּ? אֵיזֶה לְבוּשׁ וְאֵיזוֹ רָמַת חַיִּים? אֵיזוֹ אִשָּׁה וְאֵיזֶה חִנּוּךְ לִילָדִים? כַּמָּה שָׁעוֹת בַּיּוֹם לִלְמֹד וְכַמָּה לַעֲבֹד? וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת וּמְגֻוָּנוֹת.

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁנִשְׁלַח עַל יְדֵי אָבִיו לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם אֶחָיו, וּמִשָּׁם יָצָא לִתְקוּפַת נִסָּיוֹן קָשָׁה וַאֲרֻכָּה בָּהּ הֻשְׁלַךְ לַבּוֹר וְנִמְכַּר וְיָרַד לְמִצְרַיִם. אַךְ בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה שֶׁפְּגָשׁוֹ אִישׁ, וַחֲזַ"ל מְגַלִּים לָנוּ שֶׁהָיָה זֶה הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל, וּשְׁאָלוֹ: "מַה תְּבַקֵּשׁ?". וּמַסְבִּיר הָרה"ק מִקֹּאצְק זִיעָ"א שֶׁהַמַּלְאָךְ נִשְׁלַח לִרְמֹז לְיוֹסֵף: תֵּדַע! אַתָּה עוֹמֵד בִּפְנֵי נִסָּיוֹן גָּדוֹל, אֵיךְ תַּצְלִיחַ לַעֲמֹד בּוֹ? רַק אִם תַּגְדִּיר לְעַצְמְךָ מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, וּמַה יִּעוּדְךָ בָּעוֹלָם, מַהִי הַשְּׁאִיפָה וְהַמַּטָּרָה שֶׁבַּעֲבוּרָהּ בָּאת לְעוֹלָם – רַק כָּךְ תּוּכַל תַּעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן שֶׁבְּפָנֶיךָ!

עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ פֵּרֵשׁ הָרַבִּי מִקֹּאצְק גַּם כֵּן אֶת שְׁאֵלַת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר הַחֵטְא: "אַיֶּכָּה?" דְּהַיְנוּ תַּגְדִּיר לְעַצְמְךָ בְּאֵיזוֹ דַּרְגָּה רוּחָנִית אַתָּה נִמְצָא כָּעֵת, וְתַכִּיר אֶת מְקוֹמְךָ, וּבְכָךְ תּוּכַל מִכָּאן וָהָלְאָה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ אֶת דַּרְכְּךָועל פי זה הסביר הרה"ק מקאצק זיע"א גם את תשובת אדם הראשון להקב"ה "אכלתי ואוכל" – שלכאורה איך יתכן שאדם הראשון קודש קודשים החציף כך כלפי שמיא?! אלא אדם הראשון ידע להיות אמיתי וכנה עם עצמו, ולכן כשהקב"ה שאלו "איכה?" מיד עשה חשבון נפש עם עצמו והגיע למסקנה שעדין לא התחרט די על חטאו, ועדין הוא בדרגה נמוכה שעלול הוא לשוב לאכול, ותשובתו עדין אינה בשלמותה. ודפח"ח.    .

אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים מִבְּלִי לְסַדְּרָם. עַקְרוֹת הַבַּיִת רְגִילוֹת תָּמִיד לוֹמַר שֶׁהַבַּיִת לֹא הִסְתַּדֵּר וְהִתְנַקָּה לְבַד, מִישֶׁהוּ סִדֵּר וְנִקָּה אוֹתוֹ (מְעַנְיֵן מִי...), אָז קַל וָחֹמֶר שֶׁחַיֵּינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת חוֹבָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סֵדֶר וְנִקָּיוֹן: מַה לְּהוֹצִיא וּמַה לְּהַכְנִיס, מַה לְּהוֹסִיף וּמַה לְּהוֹרִיד, הֵיכָן טָעִינוּ וְכֵיצַד לֹא נִטְעֶה לְהַבָּא, כָּל הַבָּלָאגָן הַזֶּה נִמְצָא בְּתוֹךְ רֹאשֵׁנוּ, וְלָנוּ אֵין אֶת הַפְּנַאי לַעֲשׂוֹת בּוֹ סֵדֶר... עַל כָּךְ מְצַוֶּה אוֹתָנוּ הַבּוֹרֵא: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרְעוּ! מַה זֶּה הַבָּלָאגָן הַזֶּה? יוֹם אַתָּה לְמַעְלָה וְיוֹם אַתָּה לְמַטָּה, יוֹם חָזָק כְּמוֹ אַרְיֵה וְיוֹם שָׁבוּר כְּמוֹ קֵיסָם, הַקַּבָּלָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּבָר נֶעֶלְמָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהַשִּׁעוּר תּוֹרָה שֶׁקָּבַעְתָּ לְעַצְמְךָ הוֹלֵךְ וּמִתְפּוֹרֵר. כָּכָה נִרְאֶה יְהוּדִי?!וכך ניתן לפרש את דברי שלמה המלך במשלי (כ"א, ח'): "הפכפך דרך איש זר, וזך ישר פעלו" – שאדם שהוא הפכפך ואינו מיושב בדרכו סימן שאינו עובד ה' אמיתי, כיוון שהזך מעשיו ישרים וקבועים ומסודרים. ועיין בספה"ק "אגרא דפרקא" (אות קל"ב) שכתב שאדם שהוא הפכפך בדעותיו ובמעשיו זהו סימן מובהק שהקליפות עדין דבוקות ואחוזות בו, ולכן הן מבלבלות ומתעתעות בו כל הזמן להחליף את שיטתו.   

נוֹעַץ עִמָּנוּ פַּעַם אֵיזֶה בָּחוּר בְּעִנְיָן מְסֻיָּם, כְּשֶׁשְּׁתֵּי דְּרָכִים נִצְּבוּ בְּפָנָיו וְלֹא יָדַע בַּמֶּה לִבְחֹר. אָמַרְנוּ לוֹ שֶׁיִּבְחַר בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ שֶׁנִּרְאֵית לוֹ נְכוֹנָה, אַךְ בִּתְנַאי שֶׁיַּחְזִיק בָּהּ לְפָחוֹת לַחֲצִי שָׁנָה וַאֲפִלּוּ אִם יְגַלֶּה שֶׁטָּעָה בִּבְחִירָתוֹ. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיַּמְשִׁיךְ בְּטָעוּתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְגִּילוֹ לִהְיוֹת יַצִּיב בְּדַעְתּוֹ, הֶחְלֵטִי בְּדַרְכּוֹ, כֵּיוָן שֶׁבְּלֹא זֶה גַּם אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לְיָמִים יַעֲזֹב וְיִנְטֹשׁ. כָּךְ כָּל הַחְלָטָה בַּחַיִּים צְרִיכָה לִהְיוֹת אִטִּית וּשְׁקוּלָה, וּמֵרֶגַע שֶׁהֶחְלַטְתָּ בְּבֵרוּר – אַל תַּמְשִׁיךְ לְהַרְהֵר וְלַחֲשֹׁב עָלֶיהָ עוֹד, רַק קוּם וַעֲשֵׂה.

כָּל מַעֲסִיק חָכָם הַמְרַאֲיֵן מָעֳמָד לְתַפְקִיד יוֹדֵעַ שֶׁרָצוּי לְבָרֵר כַּמָּה עֲבוֹדוֹת הֶחְלִיף הַמָּעֳמָד בְּטֶרֶם הַגִּיעוֹ לְכָאן, וְאִם כָּל שָׁבוּעַ הֶחְלִיף עֲבוֹדָה – אֵין לְמַהֵר לְקַבְּלוֹ. כִּי יַצִּיבוּת וְהֶחְלֵטִיּוּת הִיא מוּצָר חָשׁוּב בָּאָדָם. וּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ מְפֻזֶּרֶת לְכָל עֵבֶר וּבְכָל יוֹם מַחְלִיף לְעַצְמוֹ סֵדֶר יוֹם וּמַסְלוּל – מְעַטִּים סִכּוּיָו שֶׁל זֶה לְהַצְלִיחַ בְּמַשֶּׁהוּ בְּחַיָּיו. כָּךְ גַּם יוֹדֵעַ כָּל הַמְבַקֵּשׁ לִרְכֹּשׁ רֶכֶב – שֶׁכְּכָל שֶׁהָרֶכֶב עָבַר יוֹתֵר בַּעֲלֻיּוֹת כָּךְ מִסְתַּבֵּר שֶׁתַּקִּינוּתוֹ שֶׁל הָרֶכֶב פְּחוּתָה בְּעֶרְכָּהּ. כִּי נֶהָג טוֹב וְרֶכֶב טוֹב לֹא מַחְלִיפִים זֶה אֶת זֶה בִּמְהִירוּת. כָּךְ גַּם רֹאשׁ בָּרִיא לֹא מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחַלֵּף כָּל כָּךְ בְּחָפְזָה. וְאַשְׁרֵי הַבּוֹנֶה אֶת רֹאשׁוֹ וְדֵעוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, עוֹד יִזְכֶּה לְהִתְעַלּוֹת וּלְהַצְלִיחַ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִים הַאִם אִסּוּר "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" הִנּוֹ רַק בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵד הַכֹּהֵן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּפֹעַל, אוֹ שֶׁאֲפִלּוּ אִם רַק נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ כְּבָר נִתְחַיֵּב עַל כָּךְ?

לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין אִסּוּר תּוֹרָה עַל הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פָּרוּעַ רֹאשׁ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵד בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ אֵין בַּדָּבָר אִסּוּר תּוֹרָה אֶלָּא מַעֲלָה מִדְּרַבָּנָן בִּלְבַדכן כתב בהשגותיו על ספר המצוות להרמב"ם, וראייתו ממה שאמרו בסיפרא שפרוע ראש אינו חייב אלא בשעת עבודה. ומה שאמרו במשנה בכלים (פרק א' משנה ט') "בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם" היינו ממעלות דרבנן שהחמירו שאף הכניסה אסורה עליו.    .

אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל כְּבָר עַל עֶצֶם כְּנִיסָתוֹ פָּרוּעַ רֹאשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים עָבַר עַל לָאו וְחַיָּב מַלְקוֹת, וְרַק מִיתָה אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֶלָּא אִם כֵּן עָבַד כָּךְ אֶת עֲבוֹדָתוֹכן כתב בהלכותיו (שם הלכה ט"ו), ולשיטתו מה שאמרו בסיפרא "אינו חייב אלא בשעת עבודה" היינו בשעה הכשירה לעבודה, אבל לאו דווקא שעבד בפועל. או שאינו חייב מיתה אלא בשעת עבודה ממש אבל מלקות בכל מצב. ומה שאמרו במשנה בכלים היינו מדאורייתא. ומכל מקום עיין בכסף משנה (שם) שדייק מלשון הרמב"ם שכתב דין זה בלשון "יראה לי" כיוון שראה שניתן לפרש גם כן שלא כפירושו.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הַכֹּהֵן לְהִכָּנֵס מְגֻדַּל שֵׂעָר לַמִּקְדָּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"ריש פרשת שמיני.    שֶׁהֵבִיא מֵהַזֹּהַר הַקָּדוֹשכן כתב בזוה"ק (פרשת בהעלותך), ועוד עיין בשער המצוות לרבינו האריז"ל (פרשת קדושים) מה שכתב בענין זה.    שֶׁהַשְּׂעָרוֹת הֵמָּה שָׁרְשֵׁי הַדִּינִים וּמַמְשִׁיכוֹת דִּינִים וָכַעַס עַל הַמְגַדְּלָן. וּבִהְיוֹת שֶׁהַכֹּהֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלּוֹ חֶסֶד, כְּדֻגְמַת מִיכָאֵל הַכֹּהֵן שֶׁל מַעֲלָה שֶׁכֻּלּוֹ חֶסֶד, לָכֵן אָסוּר לוֹ לִהְיוֹת מְגֻדַּל שֵׂעָר בְּבוֹאוֹ לַמִּקְדָּשׁ, מַה שֶּׁמַּמְשִׁיךְ עָלָיו אֶת מִדַּת הַדִּין.

וְכָךְ הוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁשַּׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם מְקוֹרָן מִמּוֹתְרוֹת הַגּוּף וְהַמֹּחַכן כתב בספה"ק "אוהב ישראל" (פרשת כי תשא).    הָעוֹלִים מִן הַלֵּב דֶּרֶךְ הַקָּנֶה אֶל הָרֹאשׁספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (נתיב ד').    , וְכָל מוֹתְרוֹת הַגּוּף מְקוֹרָן מִן הַתַּאֲוָה וְהַשְּׁטוּת וְלָכֵן יֵשׁ לַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲחִיזָה בָּהֶןראה בספר "תפארת יהונתן" (פרשת נשא) שלכן עשיו שהיה רשע היה שעיר ובעל תאוה. ובספר "כנסת ישראל" כתב שמטעם זה שלמה המלך שהיה חכם גדול היו לו מעט שערות.    , וְהַמְגַדְּלָן וּמַאֲרִיכָן מוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ רְדִיפָה וּדְאָגָה עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹכן כתב בספר "צמח ה' לצבי" (פרשת נשא), וכן כתב רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו "בניהו" על תקוני הזוהר (דף פ"ט), ובשו"ת תורה לשמה (סימן שפ"ח), עיין שם.    , וְלָכֵן רָאוּי לָאָדָם לְהַקְפִּיד לְגַלֵּחַ שֵׂעָר רֹאשׁוֹ לְכָּל הַפָּחוֹת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹםראה ספר פרלא יועץ לגה"ק רבי אליעזר פאפו (ערך גלוח) ובשו"ת תורה לשמה (שם).    .

---

מצוה ק"ן: שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אֶל הַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדָתָם כְּשֶׁהֵם קְרוּעֵי בְּגָדִים, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁקָּרְעוּ בִּגְדֵיהֶם עַל קְרוֹבָם שֶׁנִּפְטַר. וְאִם נִכְנַס הַכֹּהֵן קְרוּעַ בְּגָדִים הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְגַם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִםהוריות (י"ב ע"ב) ורמב"ם הלכות ביאת המקדש (פרק א').    .

וְלֹא נֶחְשָׁב לִקְרוּעַ בְּגָדִים אֶלָּא אִם כֵּן קָרַע טֶפַח אוֹ יוֹתֵר עַל הַמֵּת, אֲבָל שֶׁלֹּא עַל הַמֵּת אוֹ פָּחוֹת מִטֶּפַח אֵינוֹ נֶחְשָׁב לִקְרוּעַ בְּגָדִיםכן הובא בספרא (פרשה ב') על פי המבואר במועד קטן (כ"ב ע"ב) שאין קריעה פחותה מטפח.    .

וּכְפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּאִסּוּר כְּנִיסַת הַכֹּהֵן לַמִּקְדָּשׁ פְּרוּעַ רֹאשׁ, גַּם כָּאן לֹא נֶאֱסָר הַכֹּהֵן בִּקְרִיעַת בְּגָדָיו אֶלָּא בִּזְמַן עֲבוֹדָתוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן עֲבוֹדָתוֹ הֲרֵי זֶה קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ כְּדִינוֹרמב"ם הלכות ביאת המקדש (שם), וזה מלבד כהן גדול שאסור בקריעת בגדיו תמיד.    . וְאִם עָבַד בִּהְיוֹתוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים עַל אַף שֶׁעָבַר אִסּוּר עִם כָּל זֹאת עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא נִתְחַלְּלָה.

וּכְבָר נִתְבָּאֲרָה לְעֵיל מַחְלֹקֶת הָרִאשׁוֹנִים גַּבֵּי פְּרוּעַ רֹאשׁ הַאִם חִיּוּבוֹ הוּא בְּעֶצֶם כְּנִיסָתוֹ כָּךְ לְמִקְדָּשׁ, אוֹ דַּוְקָא כְּשֶׁעָבַד כֵּן, וְכָךְ נֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִים גַּם גַּבֵּי קְרוּעַ בְּגָדִיםרמב"ם (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – תִּשְׁלֹט בְּעַצְמְךָ!

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה הִיא עַל הַכֹּהֲנִים הַבָּאִים אֶל בַּיִת ה' לְבַל יִכָּנְסוּ לְמָקוֹם מְקֻדָּשׁ זֶה בִּבְגָדִים קְרוּעִים וּפְרוּמִים עַל קְרוֹבֵיהֶם שֶׁמֵּתוּ. וְכַמָּה טְעָמִים נֶאֶמְרוּ בַּדָּבָר, אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, אַךְ אָנוּ נִגַּע בְּאֶחָד בִּלְבַד.

הִנֵּה עֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ כַּיָּדוּעַ הָיְתָה כֻּלָּהּ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת מִידֵי יוֹם הָיְתָה לְקוֹל נְגִינַת וְשִׁירַת הַלְּוִיִּים, וִיפִי תָּאֳרוֹ שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ אַף הוּא הוֹסִיף לֹא מְעַט לָאֲוִירָה, וּכְפִי שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"תהלים ק', ב'. וראה חגיגה (ה' ע"ב) שאין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (דברי הימים א' ט"ז, כ"ז) "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו".    . וְלָכֵן אָמְרָה הַתּוֹרָה הֵיאַךְ יִכָּנֵס הַכֹּהֵן לְמָקוֹם זֶה בִּבְגָדִים קְרוּעִים וּפְרוּמִים כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים וְהָעֲצַבִּים, מַה שֶּׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לְרוּחַ הַמָּקוֹם?! לָכֵן הֻזְהֲרוּ הַכֹּהֲנִים בְּאַזְהָרַת "בִּגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ", לְהוֹרוֹת לָהֶם שֶׁיִּכְבְּשׁוּ אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם וְיִכָּנְסוּ לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ כְּהֶרְגֵּלָם מִבְּלִי לַחֲרֹג וּלְשַׁנּוֹת מֵאֲוִירַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַמְרוֹמֶמֶת וְהַשְּׂמֵחָה.

תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְלַמַּדְתָּנוּ שֶׁבְּעֵת שֶׁנַּגִּיעַ לְמָקוֹם נִנְהַג כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם מִבְּלִי לְשַׁנּוֹתוֹ לְפִי רוּחֵנוּ: שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בּוֹכֶה בֵּין הַצּוֹחֲקִים, וְלֹא יָשֵׁן בֵּין הֶעָרִים, וְלֹא עוֹמֵד בֵּין הַיּוֹשְׁבִים וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְראה מסכת דרך ארץ זוטא (פרק ה').    . כִּי מַעֲלָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם נִכֶּרֶת דַּוְקָא בִּיכָלְתּוֹ לִהְיוֹת מֻבְלָע בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְלֹא בְּהִתְבַּלְּטוּתוֹ וּבִפְרִישָׁתוֹ מֵהֶםוכבקשת חנה בתפילתה (שמואל א', א', י') "ונתתה לאמתך זרע אנשים" ופירשו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) שביקשה זרע המובלע בין האנשים, שאינו בולט ויוצא דופן מהכלל.    . וּכְפִי שֶׁאָמַר אַחַד הַחֲכָמִים: הַסֻּכָּר זָכָה לִהְיוֹת מָתוֹק רַק בִּזְכוּת שֶׁמִּתְנַמֵּס הוּא בִּפְנֵי כֹּל, כָּךְ עַל הָאָדָם לִהְיוֹת מְסֻגָּל לְהַתְאִים אֶת עַצְמוֹ לַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ וְלַאֲוִירָה בָּהּ הוּא נִמְצָא. כָּךְ מְסֻפָּר עַל רַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצַ"ל שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה מְמַהֵר בְּדַרְכּוֹ יַחַד עִם סֶגֶל תַּלְמִידָיו, וּמִתּוֹךְ הִלּוּכָם חָלְפוּ לְצַד אָדָם זָקֵן שֶׁהִשְׂתָּרֵךְ לְאִטּוֹ. לְפֶתַע הַאֵט הַחֲזוֹן אִישׁ אֶת קֶצֶב הֲלִיכָתוֹ וְהִתְאִימוֹ לְקֶצֶב הַזָּקֵן, עַד שֶׁאוֹתוֹ זָקֵן פָּנָה לְאַחַת הַסִּמְטָאוֹת וְשׁוּב חָזַר הַחֲזוֹן אִישׁ לְקִצְבּוֹ הָרִאשׁוֹן. לִתְמִיהַת סוֹבְבָיו הִסְבִּיר כִּי אִם הָיָה מַמְשִׁיךְ בְּקֶצֶב הִלּוּכוֹ הַמָּהִיר, הָיָה עָלוּל אוֹתוֹ זָקֵן לִרְאוֹתָם וּלְהִצְטַעֵר עַל הֱיוֹתוֹ חָלוּשׁ וּתְשׁוּשׁ כֹּחַ, לָכֵן הֵאֵט אַף הוּא אֶת קִצְבּוֹ וְהִתְאִימָהּ לְשֶׁלּוֹ, בִּכְדֵי לֹא לִגְרֹם לוֹ עָגְמַת נֶפֶשׁ שֶׁכָּזוֹ.

עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ פֵּרְשׁוּ בַּעֲלֵי הַמּוּסָר אֶת דִּבְרֵי רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה בַּתַּלְמוּדתענית (כ' ע"ב).    : "מִיָּמַי לֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי" - שֶׁרַב אָדָא הָיָה נִזְהָר בְּשָׁעָה שֶׁחֲבֵרוֹ הָיָה שָׁרוּי בְּצַעַר שֶׁלֹּא לְהַבִּיעַ שִׂמְחָה אֲפִלּוּ עַל שִׂמְחָה אִישִׁית מֻצְדֶּקֶת, בִּהְיוֹת שֶׁאֵין זֶה יָאֶה לְהַפְגִּין שִׂמְחָה בְּמָקוֹם שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁרוּי בְּעֶצֶב. וְכָךְ כּוֹתֵב רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי זָ"ל בְּסִפְרוֹ "חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת" כִּי הַפָּרוּשׁ צַהֲלָתוֹ עַל פָּנָיו, וְאֶ?בְלוֹ בְּלִבּוֹשער הפרישות ריש פרק ד'.    . כִּי אִם לְךָ יֵשׁ אֵיזֶה שֶׁהוּא צַעַר אוֹ עָגְמַת נֶפֶשׁ אִישִׁית, אֵין זֶה צוֹדֵק שֶׁגַּם אֲחֵרִים יִצְטַעֲרוּ עָלֶיהָ בִּגְלָלְךָ. וְאִם כָּרֶגַע לְךָ אֵין כָּל כָּךְ מַצַּב רוּחַ מְרוֹמָם – זוֹ לֹא סִבָּה לַהֲרֹס גַּם לַאֲחֵרִים, וְאִם מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא אַתָּה כָּעוּס וְעַצְבָּנִי – מַדּוּעַ תּוֹצִיא וְתִפְרֹק זֹאת עַל סוֹבְבֶיךָ הַחַפִּים מִפֶּשַׁע? כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אַל תַּפִּיל אֶת הָעֹל שֶׁעָלֶיךָ - עַל גַּב זוּלָתְךָ.

הַגה"ק רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַנְטֵר זִיעָ"א סִפֵּר שֶׁפַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבְדַרְכּוֹ פָּגַשׁ אֶת אַחַד הַחֲכָמִים וְהַיְרֵאִים שֶׁל הָעִיר אֲשֶׁר חֶרְדַת יוֹם הַדִּין הָיְתָה נִכֶּרֶת עַל פָּנָיו בְּיוֹתֵר. וּכְשֶׁפָּנָה אֵלָיו רַבִּי יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזוֹ שְׁאֵלָה שֶׁנִּצְרְכָה לוֹ הַלָּה לֹא הֱשִׁיבוֹ מִגֹּדֶל חֶרְדָתוֹ מִתֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. הִמְשִׁיךְ רַבִּי יִשְׂרָאֵל לְדַרְכּוֹ וְתָמַהּ: וְכִי מָה אֲנִי אָשֵׁם בְּכָךְ שֶׁהוּא יָרֵא וּמְפַחֵד מִיּוֹם הַדִּין? וְכִי בִּגְלַל זֶה עָלַי לִסְבֹּל? הֲלֹא מִדַּרְכֵי הַהֲטָבָה חוֹבָתוֹ לַהֲשִׁיבֵנִי עַל שְׁאֵלָתִי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת גַּם בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת?!ראה סדרת תקון המדות (חלק ה' עמוד רנ"ו).    וְהַדְּבָרִים נוֹקְבִים וַאֲמִתִּיִּים.

מִבֵּין הַמַּעֲלוֹת הָרַבּוֹת לָהֶן זוֹכֶה עֶבֶד ה' אֲמִתִּי, זוֹכֶה הוּא גַּם כֵּן בַּמְּסֻגָּלוּת לִשְׁלֹט בְּגוּפוֹ וּבְרוּחוֹ. אֵין אֶצְלוֹ מֻשָּׂג שֶׁל "הִתְפָּרְצוּת" אוֹ "אִינְסְטִינְקְט", כָּל הַבָּעַת פָּנִים וּקְרִיצָה הִיא נִשְׁלֶטֶת, כָּל פְּעֻלָּה אוֹ תְּגוּבָה הִיא מְחֻשֶּׁבֶת. אֲפִלּוּ עַל הִתְעַטְּשׁוּת וּפִהוּק וּצְחוֹק צָרִיךְ הוּא לִשְׁלֹטראה רבינו בחיי (שער הפרישות פרק ד') שהחסיד צחוקו – ריוח שפתיים בלבד, ועוד עיין ברמב"ם הלכות דעות (פרק ה') ותשכיל.    . וּבַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים אַף מְבֹאֶרֶת הַדֶּרֶךְ כֵּיצַד יִשְׁתֶּה אָדָם שֵׁכָר לִרְוָיָה מִבְּלִי לְהִשְׁתַּכֵּרכן מובא מרבינו האריז"ל ומרבינו הבעל שם טוב זיע"א, ואכמ"ל.    . שֶׁזּוֹהִי תְּבִיעַת הַבּוֹרֵא מֵהָאָדָם לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בְּעַצְמוֹ בְּכָל עֵת, וּמַתְאִים אֶת עַצְמוֹ לִרְצוֹן הָאֱלֹקִים. לָכֵן לֹא שַׁיָּךְ אֵצֶל זֶה הִתְבַּטְּאֻיּוֹת כְּמוֹ "מָה אֲנִי יַעֲשֶׂה, זֶה אֲנִי", אוֹ "בָּא לִי" – שׁוּם דָּבָר לֹא בָּא מֵאֵלָיו, הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת תַּחַת שְׁלִיטָה וּבַקָּרָה. וְאִם כָּרֶגַע צָרִיךְ שֶׁתְּחַיֵּךְ לְאִשְׁתְּךָ אוֹ לְיַלְדְּךָ עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם אִם אֵינְךָ בַּמַּצַּב רוּחַ הַמַּתְאִים. וְאִם רָאִיתָ דָּבָר מַצְחִיק לְיַד אָדָם שָׁבוּר וְרָצוּץ תֵּדַע לִשְׁלֹט בְּעַצְמְךָ וְלֹא לְגַחֵךְ.

כָּךְ הֵעִידוּ עַל הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים קַנְיֵבְסְקִי שַׁלִּיטָ"א כִּי בְּעֵת שֶׁנִּלְקְחָה עָלָיו זוּגָתוֹ הָרַבָּנִית ע"ה הָיָה הַדָּבָר בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל שַׁבָּת חֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת (תשע"ב), וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי הַבַּיִת וְהוֹדִיעוּהוּ עַל הַבְּשׂוֹרָה הַמָּרָה לֹא עָלְתָה עַל עֵינוֹ אַף לֹא חֲצִי דִּמְעָה, כָּךְ הִמְשִׁיךְ אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ, וּמִשֶּׁיָּצְאָה הַשַּׁבָּת לְפֶתַע פָּרַץ בִּבְכִי תַּמְרוּרִים עַל אֵשֶׁת נְעוּרָיו שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ. וַדַּאי לִבּוֹ הַפָּתוּחַ כָּאוּלָם הָיָה כָּאוּב וְדָאוּב, וּוַדַּאי שֶׁדִּמְעָתוֹ בִּקְּשָׁה לִזְלֹג עַל לֶחֱיוֹ, אֶלָּא שֶׁהַזְּמַן לֹא הָיָה מֻכְשָׁר לְכָךְ, וְלָכֵן יָדַע עֲנַק הָרוּחַ הַזֶּה לִשְׁלֹט בְּרוּחוֹ וּלְעַכֵּב אֶת בִּכְיוֹ מִלִּפְרֹץ – עַד שֶׁהַזְּמַן אִפְשֵׁר. וְעָצְמָה זוֹ הַנְּתוּנָה בְּמַתָּנָה לְמִי שֶׁשָּׂם חֶלְקוֹ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה – הִיא כְּלִי עֵזֶר יָקָר וְנִפְלָא בִּזְמַנִּים קָשִׁים בָּהֶם עָלוּל הָאָדָם לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְרַק הַשְּׁלִיטָה הַמְּלֵאָה בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ הִיא זוֹ שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִכָּךְ.

וְלֶקַח זֶה חַיָּב לְלַוּוֹתֵנוּ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל, לִפְקֹחַ עַיִן וְלָשִׁים לִבֵּנוּ עַל כָּל אָדָם, כֵּיצַד לְדַבֵּר עִמּוֹ וְכֵיצַד לְהִתְיַחֵס לִדְבָרָיו, לְהִזָּהֵר בְּרִגְשׁוֹתָיו וּלְכַבֵּד אֶת צְרָכָיו, וְלֹא לִכְפּוֹת אֶת מַצָּבֵנוּ עַל הַשֵּׁנִי אֶלָּא אַדְּרַבָּה לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי כֹּל וּלְהַתְאִים אֶת עַצְמֵנוּ אֵלָיו, וְטוֹב לָנוּ בָּזֶה וּבַבָּא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּסֵפֶר מִנְחַת חִנּוּךְבבאורו למצוה זו.    דָּן גַּבֵּי כֹּהֵן שֶׁקָּרַע בֶּגֶד מִבְּגָדָיו עַל מֵתוֹ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה לָבוּשׁ בְּבֶגֶד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקְּרָעוֹ אֶלָּא הָיָה מוּנָח בַּאֲרוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וּבָא וּקְרָעוֹ – הַאִם גַּם בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה נִתְחַיֵּב מִשּׁוּם "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" אוֹ שֶׁמָּא דַּוְקָא עַל בֶּגֶד שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ חָל אִסּוּר זֶה?

וּבִתְחִלָּה תָּלָה אֶת הַדָּבָר בַּבֵּרוּר הַאִם אִסּוּר הַתּוֹרָה הוּא בְּמַעֲשֵׂה הַקְּרִיעָה שֶׁל הַבֶּגֶד, אוֹ בִּלְבִישַׁת בֶּגֶד הַקָּרוּעַ? שֶׁאִם הָאִסּוּר הוּא עַל עֶצֶם מַעֲשֵׂה הַקְּרִיעָה – הֲרֵי שֶׁעַל אַף שֶׁאֵינוֹ לָבוּשׁ בּוֹ בְּכָל זֹאת יִתְחַיֵּב עַל כָּךְ, אוּלָם אִם הָאִסּוּר הוּא רַק בְּמַעֲשֵׂה הַלְּבִישָׁה שֶׁל בֶּגֶד הַקָּרוּעַ, הֲרֵי שֶׁכְּשֶׁקָּרַע בֶּגֶד מִבְּלִי לְלָבְשׁוֹ לֹא יִתְחַיֵּב עַל כָּךְ עַד שֶׁיִּלְבְּשֶׁנּוּ.

אוּלָם בְּמַסְקָנַת דְּבָרָיו הֶעֱלָה שֶׁאָמְנָם כָּל הָאִסּוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְּמַעֲשֵׂה הַקְּרִיעָה בְּדַוְקָא, וּכְפִי שֶׁמּוּכָח מִלְּשׁוֹן הַזָּהָב שֶׁל רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל שֶׁכָּתַבראה פרק א' מהלכות ביאת המקדש (הלכה י').    בִּלְשׁוֹן "אָסוּר לִקְרֹעַ בְּגָדָיו" וְלֹא בִּלְשׁוֹן "אָסוּר לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ". אוּלָם לֹא חִיְּבָה הַתּוֹרָה עַל הַקְּרִיעָה אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בְּאוֹתוֹ הַבֶּגֶד, שֶׁכֵּן זוֹהִי דֶּרֶךְ קְרִיעַת הַמַּלְבּוּשׁ עַל הַמֵּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם קָרַע בִּגְדּוֹ שֶׁהָיָה מוּנָח בַּתֵּבָה אֲזַי לֹא יִתְחַיֵּב עַל כָּךְ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֲשִׁיבוּת הַבְּגָדִים שֶׁל הָאָדָם וּמַעֲלָתָם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "לִקּוּטֵי מוֹהָרָ"ן"תורה כ"ט, ותורה קכ"ז.    מֵהָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א שֶׁבְּגָדָיו שֶׁל הָאָדָם הֵם בְּסוֹד הַחַשְׁמַ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמִירָה לָאָדָם, וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בִּגְדֵי הָאָדָם תָּמִיד שְׁלֵמִים וְלֹא קְרוּעִים, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן עָלוּל חָלִילָה לְאַבֵּד אֶת הַשְּׁמִירָה. וְהַבְּגָדִים עַצְמָם הֵם אֵלּוּ שֶׁתּוֹבְעִים אֶת הָאָדָם עַל שֶׁלֹּא שְׁמָרָם בְּכָבוֹד וּבִנְקִיּוּת כָּרָאוּי.

וּכְכָל שֶׁהָאָדָם יוֹתֵר גָּדוֹל בְּמַעֲלָתוֹ כָּךְ מְדַקְדְּקִים עִמּוֹ יוֹתֵר עַל בְּגָדָיו וְעַל שְׁמִירָתָם כְּפִי דַּרְגָּתוֹ, וְלָכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בִּגְדּוֹ חַיָּב מִיתָהשבת (קי"ד ע"א).    , וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הָיָה קוֹרֵא לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתֵיהּראה שבת (קי"ג ע"א). ופירוש הדברים שרבי יהודה היה קורא לבגדיו - כבודו.    . וְזֶהוּ גַּם כֵּן סוֹד אִסּוּר קְרִיעַת בִּגְדֵי הַכֹּהֵן שֶׁהֻזְהַר לְשָׁמְרָם כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּתָם מִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָם וּמַעֲלָתָם.

---

מצוה קנ"א: שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודתם

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּכְנָסִים אֶל הַמִּקְדָּשׁ לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדָתָם בַּקֹּדֶשׁ לֹא יַנִיחוּהָ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ לְכָל צֹרֶךְ שֶׁהוּא עַד תֹּם מִשְׁמַרְתָּם, שֶׁבִּזָּיוֹן הוּא לַמִּקְדָּשׁ לְהַנִּיחוֹ לְטוֹבַת דָּבָר אַחֵר. וְכֹהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְלוֹקֶה, וְגַם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִםכן הובא בספרא (פרשת שמיני) וברמב"ם הלכות ביאת המקדש (פרק ב' הלכה ה').    .

אַזְהָרָה זוֹ תְּקֵפָה הֵן כְּלַפֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְהֵן כְּלַפֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּזְמַן עֲבוֹדָתָם. אוּלָם עִם כָּל זֹאת נִשְׁנְתָה הָאַזְהָרָה בַּשֵּׁנִית כְּלַפֵּי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא"ויקרא כ"א, י"ב.    , וּמִכָּךְ לָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה עוֹבֵד בַּמִּקְדָּשׁ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֲבָל פּוֹסֵק מִיָּד מִלַּעֲבֹד בִּהְיוֹת שֶׁהוּא אוֹנֵן עַל מֵתוֹ, וְאִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵרַע לוֹ כֵּן מְצֻוֶּה לְהַמְשִׁיךְ אֶת עֲבוֹדָתוֹ חֵרֵף הֱיוֹתוֹ אוֹנֵןסנהדרין (י"ח ע"א) וזבחים (ט"ז ע"א) ורמב"ם (שם הלכה ו'). וראה בהגהת הראב"ד שם שסובר שבהיות שהכהן ההדיוט אינו עובד באנינותו ממילא מותר לו לצאת ולהטמא למתו.    .

רָמַז הַכָּתוּב – לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם

עֹנֶשׁ חָמוּר בְּיוֹתֵר הִטִּילָה הַתּוֹרָה עַל כֹּהֵן הַיּוֹצֵא בְּאֶמְצַע מִשְׁמַרְתּוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה הַדָּבָר נוֹרָא בְּעֵינֵי הַשׁי"ת, וְעַד כַּמָּה הוּא פּוֹגֵעַ וּמְזַלְזֵל בְּבֵית ה' וּבִקְדֻשָּׁתוֹ. כֻּלָּנוּ מַכִּירִים אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּבִישָׁה בְּעֵת הֱיוֹתֵנוּ מְשׂוֹחֲחִים עִם פְּלוֹנִי כְּשֶׁלְּפֶתַע מַכְשִׁיר הַסֵלוֹלָאר שֶׁלּוֹ מְנַגֵּן, וְהַלָּה עוֹנֶה לְשִׂיחָתוֹ וּמוֹתִיר אוֹתָנוּ "מְיֻבָּשִׁים וּמְבֻיָּשִׁים" עַד שֶׁיְּסַיֵּם הַלָּה אֶת שִׂיחָתוֹ. יוֹדְעִים אָנוּ עַד כַּמָּה דָּבָר זֶה אֵינוֹ נָעִים. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי פָּנָה הוּא אֵלֵינוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ אֵלָיו, וְקַל וָחֹמֶר אִם שִׂיחָתֵנוּ עִמּוֹ הָיְתָה סוֹבֶבֶת סְבִיב עֶזְרָה אוֹ טוֹבָה שֶׁהוּא זָקוּק מֵאִתָּנוּ, וַדַּאי הַדָּבָר יַרְתִּיחַ אֶת דָּמֵנוּ בְּיוֹתֵר וִיעוֹרֵר בָּנוּ אֶת הַחֵשֶׁק לְעַנּוֹתוֹ בִּשְׁלִילָה.

כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן הָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בְּכַפָּרַת הָעָם וּבְבַקָּשַׁת רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל שׁוֹלְחָיו – אִם יַעֲזֹב אֶת עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךָ זִלְזוּל גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה כְּלַפֵּי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. על אוֹתוֹ מִשְׁקָל אוֹמְרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהַמַּפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹאימרת רבי שמעון במסכת אבות (פרק ג' משנה ז').    ! שֶׁאִם פָּסַקְתָּ מִלַּעֲסֹק בְּתוֹרַת ה' וְיָצָאתָ מִלִּמּוּדְךָ לִצְרָכֶיךָ הָאִישִׁיִּים – הֲרֵי שֶׁדִּינְךָ כְּדִין הַכֹּהֵן שֶׁיָּצָא מֵהַמִּקְדָּשׁ בְּאֶמְצַע עֲבוֹדָתוֹ וְנִתְחַיֵּב מִיתָה בַּר מִינָן. וּבְמָקוֹם אַחֵר הִזְהִירוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה מַאֲכִילִים אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִיםכן למד רבי לוי בחגיגה (י"ב ע"ב) מהפסוק (איוב ל', ד') "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם".    , וְגַם זֶה מֵהַסִּבָּה הַנִּזְכֶּרֶת שֶׁבִּזָּיוֹן גָּדוֹל הוּא לַעֲזֹב אֶת עֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לְטוֹבַת דְּבָרִים אֲחֵרִים, מַה שֶּׁמּוֹכִיחַ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹתֵר גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ.

כַּמָּה כּוֹאֵב הַדָּבָר לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם הַמַּגִּיעִים לִתְפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם וּפוֹתְחִים אֶת הַסִּדּוּר וְנוֹשְׂאִים תְּפִלָּה זַכָּה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא, עַד שֶׁלְּפֶתַע קוֹפֵץ אַחַד הַמִּתְפַּלְּלִים מִמְּקוֹמוֹ כְּמִי שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּמְמַהֵר לָצֵאת מֵהַמָּקוֹם כְּשֶׁמּוֹתִיר הוּא אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִם הַסִּדּוּר לְבַדּוֹ מֵאַחֲרָיו. עַל מָה הָרַעַשׁ? מָה הַבֶּהָלָה? "לֹא, פָּשׁוּט הָיְתָה לִי שִׂיחַת טֶלֶפוֹן חֲשׁוּבָה, מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא סוֹבֵל דִּחוּי". שְׁמַעְתֶּם?! שִׂיחָה חֲשׁוּבָה, יוֹתֵר חֲשׁוּבָה מֵ"ה' מֶלֶךְ" וּמֵ"אַתָּה קָדוֹשׁ", יוֹתֵר נִצְרֶכֶת מִ"סְּלַח לָנוּ" וּמֵ"רְפָאֵנוּ", כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה הִיא עַד שֶׁשָּׁוֶה לְהַעֲבִיר אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְ"מַמְתִּינָה"...

אָז יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁיְּנַעְנְעוּ בְּרֹאשָׁם וְיֹאמְרוּ: "חָלִילָה! לַעֲנוֹת?! חַס וְשָׁלוֹם! אֲנִי רַק מִסְתַּכֵּל מִי זֶה, אֲנִי לֹא עוֹנֶה!" לַ"צַּדִּיקִים" הַלָּלוּ אָנוּ נַעֲנֶה בְּעֻבְדָּה עַל אַחַד הַגְּדוֹלִים שֶׁסֵּרֵב בְּכָל תֹּקֶף לְהַפְעִיל בְּקַו הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלּוֹ שֵׁרוּת שֶׁל "שִׂיחָה מַמְתִּינָה" הַמַּצִּיגָה אֶת הַשִּׂיחָה הַמַּמְתִּינָה עַל הַקַּו, בְּאָמְרוֹ שֶׁדָּבָר זֶה עָלוּל לִגְרֹם לוֹ לְמַעֵט מֵהַיַּחַס וּתְשׂוּמֶת הַלֵּב הָרְאוּיָה כְּלַפֵּי בֶּן שִׂיחוֹ הַנּוֹכְחִי, וְלָכֵן סֵרֵב לְכָךְ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁעוֹמְדִים אָנוּ מוּל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּבָּ"ה בְּבֵיתוֹ שֶׁלּוֹ, וּמְדַבְּרִים בְּפָנָיו כְּבֵן לִפְנֵי אָבִיו וּכְעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וַדַּאי וּוַדַּאי שֶׁ"הִסְתַּכְּלוּת" שֶׁכָּזוֹ בְּצַג הַטֶּלֶפוֹן הִיא מְמַעֶטֶת מֵהָרִכּוּז וְהַכַּוָּנָה בִּתְפִלָּתֵנוּ, וּפוֹגַעַת וַחֲמוּרָה עַד לִמְאֹד.

בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִבְצְרָה מֵאִתָּנוּ הַזְּכוּת לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כִּלָּה אֶת חֲמָתוֹ עַל בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל לְהַשְׁאִיר אוֹתָנוּ בֵּין הַחַיִּים, וּבֵינְתַיִם כְּבָר כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁהוּא נוֹדֵד מִבֵּית כְּנֶסֶת לְבֵית כְּנֶסֶת בִּמְקוֹם לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּבֵית תִּפְאַרְתּוֹ. בְּאֵיזוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים וְהִתְרַפְּסוּת אֲמוּרִים אָנוּ לְהִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, בְּיוֹדְעֵנוּ שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ שֻׁלְּחָה אִמֵּנוּ וּבְסִבָּתֵנוּ גָּלִינוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אָבִינוּ! וּכְשֶׁכְּבָר עוֹמְדִים אָנוּ לִפְנֵי הַבּוֹרֵא - חִיל וּרְעָדָה תֹּאחֲזֶנָּה עַצְמוֹתֵינוּ מֵהַמַּחֲשָׁבָה "דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד"צוואת רבי אליעזר הגדול.    . אַךְ בִּמְקוֹם זֶה עֲסוּקִים אָנוּ בַּהֲבָלֵינוּ וְאַף מַכְנִיסִים אוֹתָם עִמָּנוּ אֶל בֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט. לֹא כָּךְ צִפָּה הָאֵל שֶׁנִּנְהַג עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, לֹא בִּשְׁבִיל זֶה זִכָּה אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מִמַּשְׁכִּימֵי וּמַעֲרִיבֵי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. דַּוְקָא מֵאִתָּנוּ מְצַפֶּה הַקָּבָּ"ה לְיוֹתֵר, בִּהְיוֹת שֶׁבְּיָדְעוֹ וּבְמַכִּירוֹ קָאָמֵינָא, בִּהְיוֹת שֶׁזָּכִינוּ לְדֵעָה אֶת ה', לָכֵן מְצַפֶּה הוּא מֵאִתָּנוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאִים אָנוּ אֵלָיו – נַּנִּיחַ לְכָל מִטְרְדֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְנִתְעַסֵּק רַק בּוֹ.

לֹא פָּחוֹת חָמוּר מִכָּךְ הוּא אָדָם הַמּוֹכֵר אֶת שְׁעוֹת לִמּוּדָיו בְּעַד נְזִיד עֲדָשִׁים. בִּשְׁבִיל סִדּוּרִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים, דְּבָרִים הַנִּתָּנִים לְהִדָּחוֹת בְּהִשְׁתַּדְּלוּת קַלָּה לְשָׁעוֹת אֲחֵרוֹת, אֲבָל אָנוּ בּוֹחֲרִים דַּוְקָא בְּהַלָּלוּ וְלֹא בַּתּוֹרָה. הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְוַתֵּר עַל הָעֲבוֹדָה, וְגַם הַשֵּׁנָה חֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר, אָז מַה נִּשְׁאַר? רַק שְׁעַת הַלִּמּוּד שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ מְחַיֶּבֶת... הַלָּזֶה "קוֹבֵעַ עִתִּים" יִקָּרֵא?! וְאִם תּוֹרָתוֹ אָמָּנוּתוֹ – אֵיזֶה מִן אֻמָּן זֶה?! נֵלְכָה וְנִשְׁאֲלָה כָּל בַּעַל חֲנוּת אִם יַסְכִּים לִסְגֹּר אֶת חֲנוּתוֹ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם בִּכְדֵי לְטַפֵּל בְּסִדּוּרִים שֶׁכָּאֵלּוּ, אִם יַעֲזֹב אֶת הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלּוֹ וְיֵצֵא לְהָכִין לְעַצְמוֹ אֵיזֶה כּוֹס קָפֶה חַם – לְעוֹלָם לֹא! אָז לָמָּה אֶת לִמּוּדֵינוּ כֵּן? אֶתְמְהָה!

תְּמֵהִים אָנוּ מַדּוּעַ תְּפִלָּתֵנוּ אֵינָהּ מְנִיבָה פֵּרוֹת, מַדּוּעַ תּוֹרָתֵנוּ לֹא מַעֲלָה אוֹתָנוּ בִּדְרָגוֹת, הֵיכָן הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁמְּהַפֶּכֶת אֶת הַדִּין וְהַתּוֹרָה שֶׁמְּזַכָּה בַּדְּבָרִים הַרְבֵּה? אַךְ אִם אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע לְכַבֵּד וּלְהַעֲרִיךְ אֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ – לָמָּה שֶׁהָאֵל יִתְיַחֵס לְבַקָּשׁוֹתֵינוּ בְּכֹבֶד רֹאשׁ? אִם הַתּוֹרָה שֶׁלָּנוּ נִלְמֶדֶת בָּאֲרָעִיּוּת וּבִקְרָעִיםכך דרש רבי זירא בסנהדרין (ע"א ע"א) את הפסוק "וקרעים תלביש נומה" שכל הישן באמצע לימודו תורתו נעשית קרעים קרעים.    – אָז מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לְהַעֲנִיק לְאֶחָד שֶׁכָּזֶה? אָז נָכוֹן שֶׁבְּכָל יוֹם יֵשׁ לִמּוּד, וְשֶׁהַתְּפִלָּה הִיא שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם, אֲבָל הַאִם זוֹהִי סִבָּה לְזַלְזֵל בָּהּ וּלְאַבְּדָהּ?! לַעֲזֹב אֶת הַשְּׁכִינָה לְבַדָּהּ וְלָצֵאת הַחוּצָה בְּחֻצְפָּה?!

כִּמְדֻמֶּה, שֶׁאִם נְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה לְשׁוּם עִנְיָן, וְשֶׁלֹּא לְהַפְסִיק מִמִּשְׁנָתֵנוּ לִצְרָכֵינוּ הָאִישִׁיִּים, נוֹכִיחַ בְּכָךְ שֶׁהַבּוֹרֵא הוּא בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן. נַרְאֶה לוֹ וּלְכֻלָּם שֶׁאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁיַּפְסִיק אוֹתָנוּ מִתְּפִלָּתֵנוּ, אֵין עִסּוּק בָּעוֹלָם שֶׁנַּעֲדִיפוֹ עַל פְּנֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. וְאִם אָנוּ נָשִׂים אֶת הַבּוֹרֵא לִפְנֵי כֻּלָּם – אָז הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַנְהָגָתוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה יָשִׂים גַּם אוֹתָנוּ לִפְנֵי כֻּלָּם, וְיַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּעֵינָא פְּקִיחָא וּבִשְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה, וְיִשָּׂא פָּנָיו אֵלֵינוּ וְיָשִׂים לָנוּ שָׁלוֹם, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוּדָה רוֹזַאנִיס זַצַ"ל בַּעַל הַ"מִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ" עַל הָרַמְבַּ"םבפרק ב' מהלכות ביאת המקדש (הלכה ה').    דָּן הַאִם אִסּוּר יְצִיאַת הַכֹּהֵן מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּזְמַן עֲבוֹדָתוֹ רָאוּי לְהִדָּחוֹת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא בְּכָל זֹאת חָל עַל הַכֹּהֵן אִסּוּר יְצִיאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיָּדַע הַכֹּהֵן לְלַמֵּד זְכוּת עַל אָדָם פְּלוֹנִי שֶׁנִּדּוֹן כָּעֵת בְּבֵית הַדִּין לְהֵהָרֵג, וְאִם לֹא יֵצֵא לַהֲעִידוֹ יוֹצִיאוּהוּ לַהוֹרֵג, אֶלָּא שֶׁכָּעֵת נִמְצָא הַכֹּהֵן בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ, הַאִם יֵצֵא לְשֵׁם הַצָּלַת אוֹתוֹ אֶחָד אוֹ לֹא?

וְהֵבִיא בִּדְבָרָיו אֶת סֻגְיַת הַתַּלְמוּד בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא שָׁם נֶאֱמַר מֵרַבִּי יוֹחָנָן עַל פִּי שִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁבָּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה שֶׁיֶּשְׁנָהּ הַצָּלַת נְפָשׁוֹת בַּדָּבָר מֻתָּר לַכֹּהֵן לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ אַף בְּאֶמְצַע עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁבָּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה לֹא אָסְרָה עָלָיו הַתּוֹרָה לָצֵאתראה יומא (פ"ה) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    . וְאָכֵן הִכְרִיעַ בַּעַל הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִפְסֹק כֵּן לַהֲלָכָה עַל אַף שֶׁדִּין זֶה לֹא נִזְכָּר בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו, מִכָּל מָקוֹם כָּךְ הַדִּין נוֹתֵן שֶׁבִּמְקוֹם הַצָּלַת נְפָשׁוֹת יִהְיֶה מֻתָּר לַכֹּהֵן לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ. עַיֵּן שָׁם בִּדְבָרָיו וּבִסְבָרוֹתָיו וְאכמ"ל.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר יְצִיאַת הַכֹּהֵן מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּחִבּוּרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"ויקרא י', ז'.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁעֲבוֹדַת הַכֹּהֵן וּמַחְשַׁבְתּוֹ הִיא בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַגָּבוֹהַּ וְהַנִּשְׂגָּב בְּיוֹתֵר וּמִמֶּנּוּ נִשְׁאֶבֶת כָּל הַחַיּוּת הָאֲמִתִּית לַנִּבְרָאִים. וְעַל יְדֵי עֲבוֹדָתוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ מְיַחֵד וּמְקַשֵּׁר הַכֹּהֵן בֵּין הָעוֹלָמוֹת וּמֵבִיא חַיִּים לָעוֹלָם. וְלָכֵן אִם חָלִילָה יֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ הֲרֵי זֶה מַפְרִיד הַיִּחוּד וְהַקֶּשֶׁר וּמוֹנֵעַ חַיִּים, וְלָכֵן חַיָּב עַל כָּךְ מִיתָה.

וְהוֹסִיף לְבָאֵר שֶׁאוֹר הָאֲצִילוּת שֶׁמּוֹרִיד הַכֹּהֵן לָעוֹלָם בַּעֲבוֹדָתוֹ נִקְרָא "אָלֶף", וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף"משלי ט"ז, כ"ח.    , הַיְנוּ שֶׁהַכֹּהֵן בְּכָךְ שֶׁיּוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ גּוֹרֵם לְהַפְרִיד וּלְהַפְסִיק אֶת אוֹר הָאֲצִילוּת הַנִּקְרָא אַלּוּף הַיּוֹרֵד לָעוֹלָם בַּעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ.

---

מצוה קנ"ב: שלא להכנס שתוי יין למקדש

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים הַכְּשֵׁרִים לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ בִּהְיוֹתָם שְׁתוּיֵי יַיִןכן דרשו בסיפרא על הפסוק "אתה ובניך אתך" – מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.    . וְאִם נִכְנַס כֹּהֵן לַמִּקְדָּשׁ וְעָבַד עֲבוֹדָה בִּהְיוֹתוֹ שְׁתוּי יַיִן הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְלוֹקֶה, וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִםכן מבואר בסנהדרין (כ"ב ע"ב) והובא ברמב"ם הלכות ביאת המקדש (פרק א' הלכה א').    , וַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁעָבַד פְּסוּלָהכן למדו בסנהדרין (שם) מסמיכות האזהרה ל"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" ללמד שמחוללת עבודתו. והובא גם בזבחים (י"ז ע"ב) וברמב"ם (שם).    . וְאִם רַק נִכְנַס מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים בִּהְיוֹתוֹ שְׁתוּי יַיִן מִבְּלִי לַעֲבֹד הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת בִּלְבַד וְלֹא מִיתָהכן דעת הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ט"ו) וספר החינוך (מצוה קנ"ב), שלא כדעת הרמב"ן ז"ל (בספר המצוות ל"ת ע"ג) שהכניסה למקדש שתוי יין בלי לעבוד אינה אסורה מן התורה אלא רק מעלה מדבריהם. ולדעת הרמב"ם ז"ל המעלה מדבריהם היא רק עד המזבח, אבל מן המזבח ולפנים הרי זה בלאו.    .

שִׁעוּר הַיַּיִן שֶׁיִּשְׁתֶּה וְיִתְחַיֵּב הוּא שֶׁשָּׁתָה בְּבַת אַחַת רְבִיעִית יַיִן חַי שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם. אֲבָל אִם שָׁתָה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית, אוֹ שֶׁשְּׁתָאוֹ בְּהַפְסָקוֹת, אוֹ שֶׁמְּזָגוֹ בְּמַיִם, אוֹ שֶׁהָיָה הַיַּיִן בֶּן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים יוֹם – בְּכָל אֵלּוּ פָּטוּר מִמִּיתָה וּמִמַּלְקוֹת וַעֲבוֹדָתוֹ לֹא נִפְסְלָה. אוּלָם כָּל זֶה דַּוְקָא אִם שָׁתָה רְבִיעִית בְּצִמְצוּם, אֲבָל אִם שָׁתָה יֶתֶר עַל רְבִיעִית – אֲזַי אֲפִלּוּ הָיָה הַיַּיִן מָזוּג וּשְׁתָאוֹ בְּהַפְסָקוֹת עִם כָּל זֹאת חַיָּב מַלְקוֹת וּמִיתָה וַעֲבוֹדָתוֹ נִפְסֶלֶתכן למדו בכריתות (י"ג ע"ב), והובא להלכה ברמב"ם ז"ל בהלכותיו (שם הלכה א'). וראה בהשגות הראב"ד שם שחלק על דברי הרמב"ם לגבי חיוב מיתה לשותה יתר מרביעית יין מזוג, ומה שיישב ה"כסף משנה" את דברי הרמב"ם.    .

וְאִם הָיָה הַכֹּהֵן שָׁתוּי מִשְּׁאָר מִינֵי שֵׁכָר וַאֲפִלּוּ מִן הֶחָלָב וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִלְּבַד הַיַּיִן גַּם כֵּן אָסוּר לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, אוּלָם אֵין עֲבוֹדָתוֹ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְ מִיתָה אֶלָּא מַלְקוֹת בִּלְבַדכן למדו בסיפרא (שמיני א', ב') מייתור הכתוב "יין ושכר" ללמד שעל השכר חייב רק מלקות, ועל היין חייב גם מיתה. והובא ברמב"ם (שם הלכה ב').    .

וּמֵחֲמַת אִסּוּר תּוֹרָה זֶה אָסוּר לְכֹהֲנֵי בֵּית אָב שֶׁזֶּהוּ יוֹם עֲבוֹדָתָם לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וְלִשְׁאָר אַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר שֶׁל אוֹתוֹ שָׁבוּעַ אָסוּר לִשְׁתּוֹת בַּיּוֹם שֶׁמָּא תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה וְיִקְרְאוּ לָהֶם לְסַיְּעָם, אֲבָל בַּלַּיְלָה מֻתָּרִים. וּשְׁאָר כֹּהֲנִים שֶׁאֵין זֶה מוֹעֵד עֲבוֹדָתָם כְּלָל מֻתָּרִים לְגַמְרֵיתענית (ט"ו ע"ב) ורמב"ם (שם הלכה ו').    .

מִלְּבַד אִסּוּר תּוֹרָה זֶה עַל הַכֹּהֲנִים, אָסוּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת הָעֲזָרָה וְלִפְנִים בִּהְיוֹתָם שְׁתוּיֵי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹרִים מִדִּין מוֹרָא הַמִּקְדָּשׁ וּכְבוֹדוֹ, אוּלָם אֵין בַּדָּבָר לָאו אוֹ מִיתָהכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה י"ז) מסברא, וכן כתבו עוד ראשונים.    .

בְּנוֹסָף עַל הַנַּ"ל, לָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל מֵאַזְהָרָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר תּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה בִּהְיוֹתָם שְׁתוּיֵי יַיִן, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר לְהַלָּן בְּחֵלֶק הַדְּרוּשׁ.

רָמַז הַכָּתוּב – הוֹרָאָה מְתַקֶּנֶת

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִמְּדוּנוּ שֶׁבְּתוֹךְ אַזְהָרַת "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" כְּלוּלָה אַזְהָרָה חֲמוּרָה עַל כָּל מוֹרֵי הַהוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לְבַל יָקֵלּוּ רֹאשׁ בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹרִים הוֹרָאָה לָעָם, וְיִהְיוּ צְלוּלִים בְּדַעְתָּם וּבְמַחְשַׁבְתָּם מִבְּלִי שׁוּם הַפְרָעָה אוֹ טִרְדָּה כָּל שֶׁהִיא הָעֲלוּלָה לְשַׁבֵּשׁ אֶת מַחֲשַׁבְתָּם וּלְהוֹצִיא חָלִילָה תַּקָּלָה מִתַּחַת יָדָם. מִטַּעַם זֶה אָסְרָה הַתּוֹרָה עַל מוֹרֵה הוֹרָאָה לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה בְּעֵת הֱיוֹתוֹ שָׁתוּי, בִּהְיוֹת שֶׁמְּלֶאכֶת הַהוֹרָאָה הִיא אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה, וְטָעוּת בְּהוֹרָאָה הִיא מִכְשׁוֹל גָּדוֹל וַחֲמוּר, לָכֵן הִזְהִירוּ חֲזַ"ל בְּיוֹתֵר שֶׁיִּהְיֶה הַמּוֹרֶה כָּשִׁיר וּמְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ בִּכְדֵי לְהָשִׁיב לְשׁוֹאֲלָיו אֶת הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה, וְלֹא יַכְשִׁיל חָלִילָה אֶת הַסּוֹמְכִים עַל דְּבָרָיו.

תַּפְקִידוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁל מוֹרֵה הַהוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הוּא רָם וְנִשָּׂא. כָּךְ לִמְּדוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁכָּל הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ נֶחְשָׁב כְּשֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁיתאימרת רבי חייא בר רב מדפתי (שבת י' ע"א), עיין שם מנין למד זאת.    , וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ יְלָדוֹאימרת רבי יונתן בסנהדרין (י"ט ע"ב).    , וְכָל כָּךְ הֶחְשִׁיבוּ חֲכָמֵינוּ אֶת הַמּוֹרֵה הוֹרָאָה עַד שֶׁהִתִּירוּהוּ לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת לָעָם אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ יְמֵי אֶבְלוֹ עַל שִׁבְעַת קְרוֹבָיו, עַל אַף הֱיוֹתוֹ אָסוּר בְּלִמּוּד הַתּוֹרָהראה ילקוט יוסף הלכות אבלות.    . אַךְ עִם כָּל גַּדְלוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ שֶׁל זֶה, אַחֲרָיוּת כְּבֵדָה רוֹבֶצֶת עַל כְּתֵפָיו לְהִזָּהֵר לְהוֹרוֹת לָעָם אֶת הַהוֹרָאָה הַנְּכוֹנָה וְהַמַּתְאִימָה לְבַל יֵצֵא מִכְשׁוֹל מִתַּחַת יָדָיו, וְאִם חָלִילָה הֵשִׁיב לְשׁוֹאֲלוֹ שֶׁלֹּא כְּדִין וְהִכְשִׁילוֹ בַּעֲבֵרָה עָתִיד הוּא לְהִתָּפֵס וּלְהֵעָנֵשׁ עַל אוֹתוֹ הֶעָווֹןכך אמרו חכמינו ז"ל במסכת אבות (פרק ד' משנה י"ג) "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון", ופירש רבינו עובדיה מברטנורא (שם) שאם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבוא להתיר את האסור הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית במזיד.    . לָכֵן הִזְהִירוּ חֲכָמֵינוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁלֹּא יָעֵז אָדָם לַעֲלוֹת עַל כֵּס הָרַבָּנוּת וְהַהוֹרָאָה אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לָרָמָה הָרְאוּיָה לְכָךְ, וּבְאִם לֹא הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ וְנֶחְשַׁב לִמְכַבֶּה נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְלִמְחַבֵּל בְּכֶרֶם צְבָא ה'ראה ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ה' הלכה ד').    .

כָּךְ הִמְשִׁילוּ חֲזַ"ל אֶת הַדָּבָר לְיֶלֶד קָטָן שֶׁחָמַד לִלְבֹּשׁ אֶת בִּגְדֵי אָבִיו הָרְחָבִים, בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבְּכָךְ יֵהָפֵךְ לְאֵיזֶה אָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל כְּאָבִיו, אוּלָם בָּרֶגַע שֶׁיָּצָא לָרַבִּים עִם בְּגָדִים שֶׁאֵינָם הוֹלְמִים אֶת מִדָּתוֹ מִיָּד הִכִּירוּ בּוֹ כֻּלָּם כִּי יֶלֶד קָטָן הוּא וּמַעֲשָׂיו מַעֲשֵׂי נַעֲרוּת, וְאַף הוּא לְאַחַר כַּמָּה צְעָדִים נִתְקְלָה רַגְלוֹ בַּבֶּגֶד שֶׁלָּבַשׁ וְנָפַל עַל פָּנָיו בְּבוּשָׁה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הַבֶּגֶד עוֹשֶׂה וְהוֹלֵם אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הָאָדָם עוֹשֶׂה וְהוֹלֵם אֶת בִּגְדּוֹ. כָּךְ אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁהַמִּתְעַטֵּף בְּאִיצְטְלָא דְּרַבָּנָן וְאֵינוֹ רָאוּי לָהּ עָלָיו נֶאֱמַר "רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" דְּהַיְנוּ הוּא עַצְמוֹ כְּנֵפֶל שֶׁיָּצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה, וְסוֹפוֹ שֶׁיִּפּוֹל בַּבּוֹר שֶׁכָּרָה לְעַצְמוֹאימרת רב מסכת עבודה זרה (י"ט ע"ב) והובא ברמב"ם (שם), ופירשו שהתלמיד שקופץ להורות טרם זמנו הרי הוא כנפל, שאבד הוא ואבדו כל הנשענים עליו.    .

כָּל מַנְהִיג וּמוֹרֵה הוֹרָאָה חַיָּב לְהַפְנִים שֶׁשְּׁלִיחוּת גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה נִצֶּבֶת בְּפָנָיו: לְהַעֲבִיר אֶת דְּבַר ה' אֶל הָעָם. וּבְאוֹתָהּ שְׁלִיחוּת הֲרֵי הוּא בִּבְחִינַת "מֹשֶׁה רַבֵּנוּ" קָטָן שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹמֵד מֵעָלָיו וּמַזְהִירוֹ וּמְצַוֵּהוּ: "כֹּה תֹּאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"שמות י"ט, ג'.    וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל "כֹּה תֹּאמַר – בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה: לְנָשִׁים בְּלָשׁוֹן רַכָּה, וְלִזְכָרִים בְּלָשׁוֹן קָשָׁה"מדרש רבה שמות (פרק כ"ח).    . נְקֹט בַּמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת וּבְסֵדֶר הַדְּבָרִים הַנָּכוֹן, אַל תִּבָּהֵל לְהָשִׁיב וְהָשֵׁב עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹןאבות (פרק ה' משנה ז'), וראה בברטנורא שם מנין נלמדים דברים אלו.    , עֲנֵה בְּלָשׁוֹן מְדֻקְדֶּקֶת וּבְרוּרָה שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁנֵי פָּנִיםראה בקיצור הנהגת הוראות איסור והיתר לבעל הש"ך (אות ט') שכתב שמורה הוראה האוסר דבר מספק אסור לו להורות לשואל "אסור" בסתם, אלא עליו לפרש ולהבהיר לשואל שדבר זה אסור מספק, כדי שאם בעתיד יצטרף איזה סניף נוסף ניתן יהיה להקל. וכן כשמתיר בשעת הדחק או בנסיבות מסויימיןת יפרש לו שההיתר הינו רק משום המצב הנוכחי, שלא יקיש וילמד למקרים ולאנשים אחרים.    , שְׁנֵה כִּלְשׁוֹן רַבּוֹתֶיךָכך אמרו במסכת עדיות (פרק א') "חייב אדם לומר בלשון רבו".    וּבַלָּשׁוֹן הַקְּצָרָה בְּיוֹתֵרכך אמר רבי מאיר בפסחים (ג' ע"ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".    , וְהִזָּהֵר בִּדְבָרֶיךָ שֶׁמָּא תָּחוּב חוֹבַת גָּלוּתכך אמר אבטליון במסכת אבות (פרק א' משנה י"א) "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות", עיין שם בבאורי המפרשים.    . פְּעָמִים שֶׁנִּצְרַךְ לְחַפֵּשׂ הֶתֵּרִים וּלְהָקֵלכגון בשעת הדחק או במקום חשש מכשול וכיוצא בזה, וכן למטרת קרוב רחוקים פעמים שצריך המורה להורות כדעה המקילה על אף שלא נפסקה להלכה, והכל לפי הענין והזמן ובעצת גדולים.    , וּפְעָמִים שֶׁנָּכוֹן לָחוּשׁ לָאוֹסְרִים וּלְהַחְמִירכגון במקום שעלולה להיווצר פירצה בחומת הדת וביסודותיה, וכן כשמורה לבעל נפש שיראתו קודמת לחכמתו ועוד.    , פְּעָמִים שֶׁאֵין לוֹמַר דָּבָר בִּהְיוֹתוֹ תָּמוּהַּ לָרַבִּיםראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ב סעיף י') שכתב כן בשם ההגהות מיימוניות. ועוד עיין בספר "ישרי לב" ערך "דבר התמוה לרבים" מה שכתב בזה באורך ואכמ"ל.    , וּפְעָמִים שֶׁעָדִיף שֶׁלֹּא לוֹמַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעָם מְזִידִיםראה ביצה (ל' ע"א) ובבא בתרא (ס' ע"ב), ובשלחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ח סעיף ב') ובהג"ה שם מה שכתב בזה.    . כָּל דָּבָר דָּבָר עַל אֳפָנָיומשלי כ"ה, י"א.    , וְכָל דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹבמשלי ט"ו, כ"ג.    .

בִּכְלַל הָאָמוּר, חַיָּב הַמּוֹרֵה הוֹרָאָה לִהְיוֹת מְיֻשָּׁב וּמָתוּן בְּדַעְתּוֹ. שֶׁהַפְּזִיזוּת וְהַבְּהִילוּת עֲלוּלָה לְהָבִיא אֶת הַמּוֹרֶה לִידֵי טָעוּת בְּהוֹרָאָה. כָּךְ הִזְהִירָה הַתּוֹרָה "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי"שמות כ', כ"ג.    וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל מִכָּאן אַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בַּדִּיןמדרש רבה שמות (פרק ל').    . וְלָכֵן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמִשְׁנָתָם "הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין"אבות א', א'.    , דְּהַיְנוּ שֶׁעַל אַף שֶׁעַל כָּל אָדָם לִהְיוֹת מָתוּן, מִכָּל מָקוֹם עִם מַנְהִיגֵי הָעָם וְהַדַּיָּנִים יֶשְׁנָה הַנְהָגָה מְיֻחֶדֶת וְשׁוֹנָה שֶׁל מְתִינוּת יְתֵרָה עַל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָםראה ספר "שיחות מוסר" להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (מאמר מ"ג) מה שכתב בענין זה.    . מִטַּעַם זֶה הִמְלִיצוּ רַבּוֹתֵינוּ לְמוֹרֵה הוֹרָאָה לְהִמָּנַע מִלְּהוֹרוֹת בְּיוֹם שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת, כְּגוֹן בְּיוֹם בּוֹ הָלַךְ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה אוֹ בְּיוֹם בּוֹ כָּעַס אוֹ דָּאַג עַל צָרָה כָּל שֶׁהִיאראה עירובין (ס"ה ע"ב), וכן כתבו התוספות שראוי לנהוג על פי דברי הירושלמי, וכן כתב הב"ח. ראה בש"ך (יורה דעה סימן רמ"ב ס"ק כ"א).    . לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה יִשּׁוּב הַדַּעַת נִצְרָךְ לְמוֹרֵה הַהוֹרָאָה בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹרוֹת אֶת הַדָּבָר הַנָּכוֹן לְשׁוֹאֲלוֹ.

וְהַדְּבָרִים אֲמוּרִים גַּם כְּלַפֵּי כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר הֻפְקְדָה בִּידֵיהֶם הָאַחֲרָיוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל גִּדּוּל יְלָדִים וְחִנּוּכָם, לָדַעַת לְהוֹרוֹת לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהַטּוֹבָה וְהַנְּכוֹנָה וּלְחַנְּכָם מִתּוֹךְ שִׁקּוּל דַּעַת נָאוֹת וְדֵעָה וְהַשְׁקָפָה צְרוּפָה, וְלֹא לִפְעֹל וּלְהָגִיב כְּלַפֵּיהֶם חָלִילָה מִתּוֹךְ קֹצֶר רוּחַ אוֹ פְּזִיזוּת, מַה שֶּׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מֵבִיא לִידֵי טָעוּת וּמִכְשׁוֹל וְעָלוּל לְהַטּוֹת אֶת הַיֶּלֶד מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. וְנִזְכֹּר כֻּלָּנוּ כִּי כָּל בֵּן הוּא כְּתַלְמִיד לְאָבִיו, וְכָל בַּת הִיא כְּתַלְמִידָה לְאִמָּהּ, וּמֵהֶם יִלְמְדוּן אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּהמשלי ט"ו, כ"ד.    . וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהוֹלִיךְ אֶת הַזּוּלָת בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הִבְטִיחוּהוּ שֶׁאֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹראה אבות (פרק ה' משנה י"ח).    , וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶדדניאל י"ב, ג'.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּסִּפְרָא לָמְדוּ מִסְּמִיכוּת אַזְהָרַת "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ"ויקרא י', ט'.    לַפָּסוּק "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"ויקרא י', י"א.    שֶׁאִסּוּר תּוֹרָה הוּא לָדוּן וּלְהוֹרוֹת בְּדָבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה בְּעוֹד הָאָדָם שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹרכן הובא בעירובין (ס"ד ע"א), ונפסק ברמב"ם ז"ל בהלכות ביאת המקדש (פרק א' הלכה ג'). ובהגהת הרמ"א (יורה דעה סימן רמ"ב סעיף י"ג) ובאחרונים שם. ועיין בפתחי תשובה שם ובשלחן ערוך חושן משפט (סימן ז') האם מותר לדון בשכרות.    . וַאֲפִלּוּ הָיָה רַק מְשֻׁבָּשׁ מְעַט בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת הַיַּיִן אַל יוֹרֶהוכבר משיעור רביעית יין נקרא שדעתו משובשת ואסור להורות. ומכל מקום ביינות של ימינו שחלשים יש מקילים כל שלא נשתבשה דעתו (סמ"ע חושן משפט סימן ז').    .

וְדַוְקָא בִּדְבַר הוֹרָאָה אָסוּר, אֲבָל דָּבָר הַבָּרוּר בַּכְּתוּבִים כְּגוֹן לוֹמַר עַל הַשֶּׁרֶץ שֶׁהוּא טָמֵא אוֹ עַל הַדָּם שֶׁהוּא אָסוּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד תּוֹרָה וַהֲלָכוֹת מִבְּלִי לְהוֹרוֹת לְמַעֲשֶׂה מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חָכָם הַקָּבוּעַ לְהוֹרָאָה שֶׁכָּל דְּבָרָיו הוֹרָאָה אֲזַי אָסוּר לוֹ לִלְמֹד בְּשִׁכְרוּתוֹ כְּלָלכן נתבאר בכריתות (י"ג ע"ב). וראה בסנהדרין (כ"ב ע"ב) ובתענית (י"ז ע"ב) מהם הדברים המפכחים מן היין, והובא ברמב"ם (שם הלכה ה').    . וְאַף אִשָּׁה חֲכָמָה הָרְאוּיָה לְהוֹרוֹת אֲסוּרָה לִשְׁתּוֹת כַּנִּזְכָּרכן כתב הרא"ה ז"ל בספר החינוך (סוף מצוה קנ"ב).    . וְאִם עָבַר אָדָם וְהוֹרָה בִּהְיוֹתוֹ שָׁתוּי אוֹ שִׁכּוֹר הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה, אוּלָם אֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת אוֹ מִיתָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ הַכֹּהֲנִים שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשויקרא (ל"ט ע"א).    שֶׁכָּתַב שֶׁהַיַּיִן הוּא בִּבְחִינַת קוֹל, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זָ"ל "נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד"עירובין (ס"ה ע"א).    , וְהוּא חֶלְקָם שֶׁל הַלְּוִיִּים הַשָּׁרִים בְּקוֹל עַל הַדּוּכָן. וְאִלּוּ הַשֶּׁמֶן הוּא בִּבְחִינַת מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ"תהלים קל"ג, ב'.    , וְהוּא חֵלֶק הַכֹּהֲנִים הַמַּשְׁפִּיעִים טוֹבָה וּבְרָכָה לְיִשְׂרָאֵל בְּכֹחַ מַחֲשַׁבְתָּם.

וּמִטַּעַם זֶה אָסְרָה הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ לְשָׁרֵת בִּהְיוֹתָם שְׁתוּיֵי יַיִן, בִּהְיוֹת שֶׁהַדָּבָר נוֹגֵד אֶת תַּפְקִידָם וְאֶת יִעוּדָם בַּמִּקְדָּשׁ לַעֲבֹד וּלְשָׁרֵת בְּכֹחַ מַחֲשַׁבְתָּם, מַה שֶּׁנִּפְגַם וְנֶחְלַשׁ בְּעֵת שְׁתִיַּת הַיַּיִן כַּנּוֹדָע.

---

מצוה קנ"ג: בדיקת סימני בהמה וחיה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִרְצוּ לֶאֱכֹל מִמִּינֵי הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁיֹּאכְלוּ רַק מִן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶן אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁלִּמְּדָה הַתּוֹרָה, וְהֵם שֶׁתְּהֵא מַעֲלַת גֵּרָה, וּפַרְסוֹתֶיהָ יִהְיוּ שְׁסוּעוֹתכפי שמפורש בתורה, והובא בשלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן ע"ט).    .

וּלְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וְלֵידַע אֶת הַסִּימָנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין הַטְּהוֹרוֹת לַטְּמֵאוֹת, וְעַל יְדֵי כֵּן יֵדְעוּ מָהֶן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַמֻּתָּרוֹת בָּאֲכִילָה, וּמָהֵן הָאֲסוּרוֹתכן כתב בריש הלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה א') ללמוד ממה שכתוב (ויקרא כ', כ"ה) "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", וממה שכתוב (ויקרא י"א, מ"ז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". ולשיטתו שלוש מצוות עשה בפני עצמן הן: בהבדלת הבהמה והחיה הטהורה, ובהבדלת העוף הטהור, ובהבדלת הדגים והחגבים הטהורים.    . אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין יְדִיעַת הַסִּימָנִים מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא רַק אֶמְצָעִי לְקִיּוּם מִצְוַת אֲכִילַת הַטְּהוֹרוֹת וְלִזְהִירוּת מֵאִסּוּר אֲכִילַת הַטְּמֵאוֹתכן כתב בהקדמתו לבהמ"צ (שורש ו'). וגם בעל ספר החינוך לבו נאחז בסברת הרמב"ן ז"ל, אולם מכל מקום הביאה כמצוות עשה כדעת הרמב"ם.    .

וּכְלָל גָּדוֹל לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל בְּהֵמָה מַעֲלַת גֵּרָה אֵין לָהּ שִׁנַּיִים בְּלֶחְיָהּ הָעֶלְיוֹן, וְלָכֵן אִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ אִם הִיא מַעֲלַת גֵּרָה אוֹ לֹא יָכוֹל לְוַדֵּא שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת וְאֵין לָהּ שִׁנַּיִים בְּלֶחְיָהּ הָעֶלְיוֹן וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָהכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות (פרק א' הלכה ב'). וראה בהשגות הראב"ד שם מה שהקשה שהרי השפן והארנבת מעלי גרה ויש להם שיניים בלחים העליון? וראה ב"מגיד משנה" שביאר דברי הרמב"ם בטוטו"ד.    . כְּמוֹ כֵן לִמְּדוּנוּ שֶׁכָּל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מָעַלְתָּ גֵּרָה בְּיָדוּעַ שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת חוּץ מִן הַגָּמָל, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה חוּץ מִן הַחֲזִיר, וְלָכֵן אִם מַכִּיר בְּאוֹתָהּ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ אַחַת מִשְּׁנֵי חַיּוֹת אֵלּוּ דַּי לוֹ בְּאוֹתוֹ סִימָן אֶחָד כְּדֵי לֵידַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

עוֹד אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁמִּכָּל הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יֶשְׁנָן רַק עֶשֶׂר שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת, וְהֵן: הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהָעֵז מִן הַבְּהֵמוֹת, וְהָאַיִל וְהַצְּבִי וְהַיַּחְמוּר וְהָאַקּוֹ וְהַדִּישׁוֹן וְהַתְּאוֹ וְהַזָּמֶר מִן הַחַיּוֹת. וּמִי שֶׁהוּא מַכִּירָן אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק סִימָנֵיהֶןרמב"ם (שם הלכה ח').    .

בְּנוֹסָף עַל זֹאת, גַּם בֵּין הַטְּהוֹרוֹת יֵשׁ צֹרֶךְ לֵידַע וּלְהַבְדִּיל אִם הִיא מִין בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה. שֶׁכֵּן הַחַיָּה חֶלְבָּהּ מֻתָּר וְאִלּוּ הַבְּהֵמָה חֶלְבָּהּ אָסוּר, וְעוֹד שֶׁבַּחַיָּה יֵשׁ מִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם בְּעָפָר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְהֵמָה. וְסִימַן הַחַיָּה הוּא שֶׁקַּרְנֶיהָ הֵן מְפֻצָּלוֹת, אוֹ לְחִלּוּפִין שֶׁקַּרְנֶיהָ כְּרוּכוֹת חֲרוּקוֹת וַהֲדוּרוֹתכן מבואר בחולין (נ"ט ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ט' – י') ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן פ' סעיף א'), ועיין במפרשים על הרמב"ם שם שדנו האם צריך גם כן שתהא חריקתן מובלעת או לא, ובשלחן ערוך הנ"ל הכריע שכן.    .

וּמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה מִבְּלִי לְוַדֵּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הַלָּאו שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה בַּמִּצְוָה הַבָּאָהלדעת הרמב"ם הנזכר לעיל אפילו אם נתברר אחר כך שהיתה טהורה עם כל זאת ביטל מצות עשה של בדיקת סימניה, ואילו לדעת הרמב"ן רק אם באמת לא היתה טהורה הרי זה עבר על מצות עשה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – מְצָא אֶת הַהֶבְדֵּלִים

בְּמִצְוָה נִכְבָּדָה זוֹ נֶחְשָׂפִים אָנוּ לַמֻּנָּח "הַבְדָּלָה" הַמֻּזְכָּר בְּכַמָּה עִנְיָנִים וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ, כְּשֶׁכֻּלָּם מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ עַל הַחֲשִׁיבוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בְּמֻשָּׂג זֶה. כְּבָר בְּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה הִטְבִּיעַ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת הַמֻּשָּׂג "הַבְדָּלָה" בְּבָרְאוֹ אֶת הַמַּיִם, בָּהֶם עָשָׂה הַבְדָּלָה בֵּין הַמַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִיםראה בראשית א', ו'.    . כְּמוֹ כֵן בָּרָא אֶת הַיְמָמָה, וּבָהּ יָצַר חַיִץ בֵּין הַיּוֹם לְבֵין הַלַּיְלָהראה בראשית א', י"ד.    . לְאַחַר מִכֵּן נָטַל אֶת הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁהָיוּ מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא וְהִבְדִּילָם זֶה מִזֶּהראה בראשית א', י"ח.    . וְכָל זֹאת לַמְרוֹת שֶׁיָּכֹל הַקָּבָּ"ה לְבָרְאָם מַתְחִילָה נִפְרָדִים וְנִבְדָּלִים זֶה מִזֶּה, בְּכָל זֹאת בָּחַר לְבָרְאָם יַחַד וּלְהַבְדִּילָם.

וְטַעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁרָצָה הַבּוֹרֵא לְהַטְבִּיעַ בַּבְּרִיאָה אֶת הַמֻּשָּׂג שֶׁל "הַבְדָּלָה", בָּהּ יֵדַע הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב לְבֵין הָרַע שֶׁבַּבְּרִיאָה, לָכֵן הֶעֱנִיק לוֹ אֶת הַכֹּחַ לְהַבְחִין בֵּין הַטּוֹב לְרַע וְאֶת הַיְכֹלֶת לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, שֶׁזּוֹהִי כָּל מַעֲלָתוֹ שֶׁל הָאָדָם מֵעַל שְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים בִּהְיוֹתוֹ בַּעַל דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל לְהַבְדִּיל בִּין דְּבָרִים, וּבִלְעֲדֵי כֵּן כָּמוֹהוּ כְּמוֹ חַיַּת הַשָּׂדֶהראה רש"י (ויקרא כ', ) שכתב שהאדם שונה מהבהמה בכך שיודע להבחין בין טוב לרע, ועוד עיין בספר "נתיבות חיים" (עמוד ע"ג) שגם בשאר היצורים קיים מושג של בחירה והבדלה במובן מסויים, ע"ש באורך.    . וְלָכֵן כָּל שְׂכָרוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַבָּא מְבֻסָּס עַל כֹּשֶׁר הַבְדָּלָתוֹ בֵּין הַטּוֹב לָרַע וּבְחִירָתוֹ בַּטּוֹב, וּכְפִי שֶׁכָּתוּב "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע"דברים ל', ט"ו.    וּפֵרְשׁוּ בְּשִׂפְתֵי חֲכָמִים שֶׁאִם תַּעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב – אֶתֵּן לְךָ אֶת הַחַיִּים, וְאִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע – אֶתֵּן לְךָ אֶת הַמָּוֶת, כִּי בְּיָדְךָ לִבְחֹר מֵהַטּוֹב וְהָרַע אֵיזֶה שֶׁתִּרְצֶה, עכל"ק.

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּקְּנוּ לָנוּ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּתוֹךְ תְּפִלַּת מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם בַּתְּפִלָּה תִּקְּנוּ לְאָמְרָהּ? בְּבִרְכַּת "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה". לִכְאוֹרָה הַהִגָּיוֹן הַפָּשׁוּט אוֹמֵר שֶׁהָיָה לָהֶם לְתַקְּנָהּ בְּתוֹךְ בִּרְכַּת "רְצֵה" כְּמוֹ שְׁאָר הַמּוֹעֲדִים, אוֹ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא מָצִינוּ בָּהֶן שׁוּם הוֹסָפָה?! עַל כָּךְ מְבֹאָר בַּתַּלְמוּד שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַהַבְדָּלָה הִיא חָכְמָה, לָכֵן קְבָעוּהָ בְּבִרְכַּת הַחָכְמָה. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכְּדֵי לְדַעַת לְהַבְדִּיל בֵּין דְּבָרִים צָרִיךְ חָכְמָה גְּדוֹלָה, וּמִי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לַעֲשׂוֹת הַבְדָּלָה וְהַפְרָדָה בֵּין דָּבָר לְמִשְׁנֵהוּ מִמֵּילָא אֵינוֹ חָכָם...

מִי שֶׁמֻּרְגָּל בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וְהִרְבָּה לַעֲסֹק בָּהּ בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו זוֹכֶה לִתְכוּנַת נֶפֶשׁ מֻפְלָאָה שֶׁל הַיְכֹלֶת לְהַבְחִין בִּדְבָרִים קְטַנִּים. עֲמַל הַתּוֹרָה וִיגִיעַת לִמּוּד הַהֲלָכָה מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לָשִׂים לֵב לְכָל פְּרָט קָטָן וּלְהַעֲנִיק לוֹ מַשְׁמָעוּת גְּדוֹלָה וּרְחָבָה. כָּךְ מְיַחֶסֶת הַהֲלָכָה חֲשִׁיבוּת לְכַוָּנַת הָאָדָם בְּעֵת קִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּלְכַמּוּת הָאִסּוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּהֶתֵּר, וּלְכָל דִּין וְסָעִיף יֶשְׁנָם עַשְׂרוֹת סְעִיפִים קְטַנִּים וַחֲקִירוֹת וְחִלּוּקִים דַּקִּים הַמַּרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לִבְחֹן כָּל דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְהִתְיַחֵס לְכָל מִקְרֶה לְגוּפוֹ. בּוֹרֵא הָעוֹלָם יָכוֹל הָיָה לִבְרֹא רַק בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת, וְכָךְ לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לְזַהוֹת וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַטְּהוֹרָה לִטְמֵאָה. אַךְ מָצָא הַשׁי"ת לְנָכוֹן לִבְרֹא אֶת זוֹ וְאֶת זוֹ בִּכְדֵי לְהַרְגִּילֵנוּ בִּתְכוּנַת הַהַבְדָּלָה, בָּהּ נִשְׁתַּמֵּשׁ גַּם לִשְׁאָר עִנְיְנֵי הַחַיִּים לְהַבְחִין וּלְהַבְדִּיל בָּהֶם בֵּין טוֹב לְרַע.

גַּם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ צִוָּה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה, שֶׁתַּפְקִידָהּ הוּא לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁיםכפי שכתוב (שמות כ"ו, ל"ג): "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים".    , מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁגַּם בַּקְּדֻשָּׁה – בַּטּוֹב, יֵשׁ לֵידַע לַעֲשׂוֹת הַבְדָּלָה בֵּין טוֹב אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ, וּבֵין יוֹתֵר טוֹב לְפָחוֹת, וּבֵין טוֹב עַכְשָׁו לְטוֹב אַחַר כָּךְ. כָּךְ הִבְדִּילָנוּ אֱלֹקֵינוּ מִן הַגּוֹיִםכפי שכתוב (ויקרא כ', כ"ו): "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".    , וְאֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים הִבְדִּיל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵלכפי שכתוב (דברים י', ח'): "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי".    , וְאֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִיֶּתֶר אָחִיו הַכֹּהֲנִיםכך למדו חכמינו (יומא י"ח ע"א) "הכהן הגדול מאחיו – שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר.    , לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהָעוֹלָם מֻשְׁתָּת עַל הֶבְדֵּלִים בֵּין דָּבָר לְמִשְׁנֵהוּ, וּבֵין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וְעַל הֶבְדֵּלִים אֵלּוּ חוֹבָתֵנוּ לְהַקְפִּיד וְלִשְׁמֹר כֵּיוָן שֶׁגַּם הֵם מֵרְצוֹן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.

בִּלְעָם הָרָשָׁע בְּעֵת שֶׁהִשְׁקִיף עַל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל אָמַר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"במדבר כ"ד, ה'.    . וַחֲכָמֵינוּ זָ"ל מְגַלִּים שֶׁאוֹתוֹ רָשָׁע נִתְפַּעֵל מִדָּבָר אֶחָד: שֶׁרָאָה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָם מְעֹרָבִים, וְשֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים זֶה כְּנֶגֶד זֶהראה רש"י ז"ל בפירושו על התורה (במדבר כ"ד, ב').    . שֶׁזּוֹהִי עִקַּר מַעֲלָתוֹ וּסְגֻלָּתוֹ שֶׁל עַמֵּנוּ, בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹדְעִים לִיצֹר חַיִץ וְהַבְדָּלָה בֵּין דָּבָר לְמִשְׁנֵהוּ, וּלְהַגְדִּיר כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְלֹא מַנִּיחִים לְאוֹר וּלְחֹשֶׁךְ לְשַׁמֵּשׁ בְּעִרְבּוּבְיָא. זוֹהִי גַּם כֵּן פְּנִימִיּוּת מִצְוַת הַצְּנִיעוּתשעיקרה להרגיל את האדם לגדור את עצמו וליצור הפרדה בינו לבין הזולת. ולכן אדם וחוה לאחר שאכלו מעץ הדעת טוב ורע מיד תפרו לעצמם בגדים להתכסות בהם ולהיבדל.    , וְזֶהוּ עֹמֶק אִסּוּר הַגֶּזֶל וְהָעֲרָיוֹתומטעם זה אמרו חז"ל (חגיגה י"א ע"ב) ששני דברים אלו נפשו של אדם מחמתדן, בהיות שהנפש מטבעה אוהבת להתפשט ולהתרחב כמה שיותר בלי גבול ומדה, לכן נמשכת היא לשני דברים הללו שהם פריצת הגבול והגדר שבין האדם לזולתו. וראה עוד בספרנו "פרדס רמונים" חלק א' (מצוה ק"ה) ותהנה.    , לֵידַע לִיתֵן רֶוַח בֵּין הַדְּבֵקִים וְלִיצֹר גְּבוּלוֹת בֵּין דָּבָר לְמִשְׁנֵהוּ. וּמִי שֶׁקָּנָה בְּנַפְשׁוֹ אֶת הַמִּדָּה הַחִיּוּנִית הַלֵּזוּ מֻבְטָח לוֹ שֶׁמִּכָּאן וָהָלְאָה תְּהֵא לוֹ הַדֶּרֶךְ קַלָּה וּקְצָרָה, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ"תהלים קמ"ז, י"ד.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד הָעָלְתָה הַשְּׁאֵלָה מַה יְּהֵא הַדִּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה בְּפָנֵינוּ בְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ סִימָנֵי טָהֳרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַוָּלָד אֵינוֹ מַעֲלֶה גֵּרָה אוֹ שֶׁאֵין פַּרְסוֹתָיו שְׁסוּעוֹת, הַאִם יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל אֶת הַוָּלָד הַזֶּה אוֹ לֹא? וּמַה יְּהֵא הַדִּין בְּמִקְרֶה הָפוּךְ שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה יָלְדָה בְּפָנֵינוּ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנֵי טָהֳרָה הַאִם יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל אֶת הַוָּלָד הַזֶּה אוֹ לֹא?

וּבֶאֱמֶת הוּבְאָה דַּעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן הַלָּמֵד מִן הַפְּסוּקִים שֶׁגַּם בַּוָּלָד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ סִימָנֵי הַטָּהֳרָה, וְלָכֵן סוֹבֵר שֶׁכָּל טָמֵא הַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה טָמֵא, וְכָל טָהוֹר הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, שֶׁכֵּן יֵשׁ לְהִתְיַחֵס לַוָּלָד כִּיצוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לְאִמּוֹ.

אוּלָם דַּעַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל שֶׁהָאֵם יֵשׁ בָּהּ בְּוַדָּאוּת סִימָנֵי טָהֳרָה – הֲרֵי בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה גַּם כֵּן טָהוֹר כָּמוֹהָ וּמֻתָּר בָּאֲכִילָה עַל אַף שֶׁאֵין לוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁהָאֵם אֵין לָהּ סִימָנֵי טָהֳרָה – הֲרֵי בְּהֶכְרֵחַ שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה גַּם כֵּן טָמֵא כָּמוֹהָ וְאָסוּר בָּאֲכִילָה עַל אַף שֶׁהוּא עַצְמוֹ יֵשׁ בּוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה. וְנִפְסַק לַהֲלָכָה כְּדַעַת חֲכָמִיםראה כל זה בבכורות (ה' – ו') וברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה ד' – ה') ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן ע"ט סעיף ב').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מִצְוַת בְּדִיקַת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁל הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "הַצִּיּוֹנִי" שֶׁכָּתַב שֶׁהַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַטְּהוֹרוֹת שָׁרְשָׁן וַהֲוָיָתָן מִמִּדַּת הַחֶסֶד, וְלָכֵן מִטִּבְעָן אֵינָן טוֹרְפוֹת, וְאַף אֶת מַאֲכָלָן הֵן חוֹזְרוֹת וּמַעֲלוֹת בִּבְחִינַת נְתִינָה וְחֶסֶד. וְאִלּוּ הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַטְּמֵאוֹת מְקוֹר הֲוָיָתָן וַאֲצִילוּתָן מִמִּדַּת הַדִּין, וְלָכֵן טִבְעָן לִטְרֹף וְלִדְרֹס בְּאַכְזָרִיּוּת, וְאֵינָן מַעֲלוֹת גֵּרָה.

וְהָאָדָם יֵשׁ בּוֹ גַּם מִן הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁהִיא מִסִּטְרָא דְּדִינָא וְגַם מִן הַנְּשָׁמָה הַזַּכָּה שֶׁהִיא מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, וּבְאִם יֹאכַל אָדָם מֵהַמִּין הַטָּהוֹר מִיָּד תִּתְעוֹרֵר בּוֹ מִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים וְתִגְבַּר מִדַּת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, אֲבָל אִם יֹאכַל מֵהַמִּין הַטָּמֵא מִיָּד יִמְצָא מִין אֶת מִינוֹ וְיִתְגַּבֵּר סִטְרָא דְּדִינָא שֶׁבּוֹ בִּבְחִינַת חוֹזֵר וְנֵעוֹר שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבָּאָדָם וְתַשְׁפִּיעַ עַל מַעֲשָׂיו לְרָעָה.

---

מצוה קנ"ד: שלא לאכל בהמה וחיה טמאה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְמֵאָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וְאָמְנָם בַּתּוֹרָה פֹּרְטוּ הַגָּמָל וְהַשָּׁפָן וְהָאַרְנֶבֶת וְהַחֲזִיר, אוּלָם לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאַזְהָרַת הַתּוֹרָה חָלָה גַּם עַל כָּל יֶתֶר מִינֵי הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אֲשֶׁר אֵין בָּהֶן אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַנִּדְרָשִׁים, שֶׁכֵּן אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת בַּתּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן סִימָן אֶחָד וְאַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרוֹת, קַל וָחֹמֶר אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן אַף לֹא סִימָן אֶחָד שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת בָּאֲכִילָהכן הובא בסיפרא (שמיני ג', א' – ב') ללמוד קל וחומר זה, עיין שם.    .

בִּכְלַל הָאִסּוּר הוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִבְּשָׂרָן שֶׁל הַטְּמֵאוֹת אוֹ מֵחֶלְבָּןכן מבואר בחולין (קי"ז ע"א) והובא ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ב'), שם נתבאר שאיסור חלב של בהמה טמאה הוא בלאו בלבד ולא בכרת כחלב בהמה טהורה, כנזכר לעיל בבאור מצוה קמ"ז.    , וְאִם אָכַל כַּזַּיִת מֵהֶן הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹתראה רמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ד').    . אוּלָם שְׁאָר חֶלְקֵיהֶן כְּגוֹן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לַמְרוֹת שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְאָכְלָן, מִכָּל מָקוֹם אִם אֲכָלָן אֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְ מַלְקוֹתרמב"ם שם (פרק ד' הלכה י"ח). וראה שם בבאור "אורה ושמחה" על הרמב"ם שפירט בארוכה בעניינים אלו.    .

רָמַז הַכָּתוּב – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ

מֵבִין כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַטְּמֵאוֹת הָאֲסוּרוֹת בָּאֲכִילָה, הִזְכִּירָה הַתּוֹרָה אַרְבָּעָה מִינִים בִּלְבַד וְהֵם: הַגָּמָל וְהַשָּׁפָן וְהָאַרְנֶבֶת וְהַחֲזִיר. וּמִפְּנֵי מָה הִזְכִּירָתָם הַתּוֹרָה? בִּהְיוֹת שֶׁלְּהַלָּלוּ יֵשׁ אֶחָד מִסִּימָנֵי הַטָּהֳרָה, וַעֲלוּלִים הָיִינוּ לַחֲשֹׁב שֶׁמִּפְּנֵי כָּךְ יֵשׁ לְהַכְשִׁירָם וּלְטַהֲרָם, לָכֵן הִבְהִירָה לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁהֵם טְמֵאִים כְּכָל הַחַיּוֹת הַטְּמֵאוֹת הָאֲחֵרוֹתכן נאמר בילקוט לקח טוב על פרשה זו, עיין שם.    . וּמֶסֶר בָּרוּר הָעֳבַר לָנוּ כָּאן: שֶׁבַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּבְמִצְווֹתֶיהָ אֵין מָקוֹם לִפְשָׁרוֹת! אוֹ שֶׁאַתָּה טָהוֹר – אוֹ שֶׁאַתָּה טָמֵא, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת "חֲצִי טָהוֹר" אוֹ "חֲצִי כָּשֵׁר". וְגַם אִם יִכָּנֵס הַטָּמֵא בְּרוֹב רֻבּוֹ לְתוֹךְ מִקְוֵה הַטָּהֳרָה וְרַק חֵלֶק זָעִיר מִמֶּנּוּ יִוָּתֵר בַּחוּץ – הֲרֵי שֶׁלֹּא הוֹעִיל מְאוּמָה בִּטְבִילָתוֹראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן קצ"ח) מדיני הטבילה וחציצתה.    . כָּךְ גַּם הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל"כך כינה ירמיה הנביא את הקב"ה (יד, ח') "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה".    הַמְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם, אֲבָל בִּשְׁבִיל כָּךְ עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס כָּל כֻּלָּנוּ בְּאַהֲבַת ה' וּבְיִרְאָתוֹ.

אָדָם הַקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ "מַאֲמִין" חַיָּב לְהַאֲמִין בַּה' בְּכָל לִבּוֹ, וְלֹא רַק בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים וּבְרוּרִים. אֲפִלּוּ אִם חֶרֶב חַדָּה מוּנַחַת עַל צַוָּארוֹ עָלָיו לְהַאֲמִין בִּישׁוּעַת ה' וְלֹא לְהִתְיָאֵשׁ מִן הָרַחֲמִיםכפי שמקובלנו מדוד המלך ע"ה, ראה ברכות (י' ע"א).    , וְאִם לָאו – אֵיזֶה מַאֲמִין הוּא?! אָדָם שֶׁחָפֵץ לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַבּוֹרֵא "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" – חַיָּב לַעֲשׂוֹת זֹאת "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"דברים ו', ה'.    . אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אֶת ה' לַחֲצָאִין, אוֹ עַד לִגְבוּל מְסֻיָּם – זוֹ לֹא אַהֲבַת אֱמֶת. כָּךְ כּוֹתֵב הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א כִּי אַהֲבָה פֵּרוּשָׁהּ דְּבֵקוּת הָאוֹהֵב בְּנֶאֱהָב, וְאִם דָּבֵק בָּזֶה אֵינוֹ דָּבֵק בְּאַחֵר, כִּי אֵין הָאַהֲבָה לִשְׁנַיִם. לָכֵן כָּל אַהֲבָה אַחֶרֶת זוּלַת אֱלֹקִים מַחְלִישָׁה וּמְמַעֶטֶת אֶת אַהֲבָתֵנוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְראה בהקדמתו בספרו "תפארת ישראל", והוסיף שם לבאר שמטעם זה תלמידי חכמים פעמים שמרוב דבקותם ואהבתם לתורה מתמעטת ונחלשת בהם האהבה להקב"ה, עיין שם בדבריו.    . מִמֵּילָא יְהוּדִי שֶׁמֵּבִין שֶׁה' הוּא הָאֱלֹקִים - עָלָיו לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּכָל מְחִיר וּבְכָל מַצָּב, מִבְּלִי הִסְתַּיְּגֻיּוֹת כָּל שֶׁהֵן בַּמֶּה הוּא הָאֱלֹקִים שֶׁלִּי וּבַמֶּה לֹא. וּכְמוֹ שֶׁלֹּא הָיִינוּ רוֹצִים אֱלֹקִים שֶׁאֵינוֹ כָּל יָכוֹל, כָּךְ הָאֱלֹקִים אֵינוֹ מְרֻצֶּה מִבָּנִים שֶׁאֵינָם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּרוֹ הַכֹּלוכך מובא מהרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז' זיע"א שאמר: "העולם סוברים שהצדיקים שונאים את בניהם ונשותיהם וממונם, אבל האמת אינו כן, שאמנם אוהבים הם את בניהם ונשותיהם וממונם, רק שאוהבים הם את השי"ת יותר מאת כל אלו". ודפח"ח.    .

כָּל עֲקֶרֶת בַּיִת מְנֻסָּה יוֹדַעַת שֶׁבִּכְדֵי לְהָכִין עוּגָה מֻצְלַחַת יֵשׁ לְהַקְפִּיד לִשְׁמֹר עַל הַכְּלָלִים וְהַמִּנּוּן שֶׁכְּתוּבִים בַּמַּתְכּוֹן. אִם תַּפְחִית קְצָת מֵהַקֶּמַח וְתוֹסִיף קְצָת בַּסֻּכָּר לֹא תֵּצֵא עוּגָה הָרְאוּיָה לְמַאֲכָל, אֶלָּא צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הַכְּלָלִים. כָּךְ נָתְנָה לָנוּ הַתּוֹרָה אֶת סֵפֶר הַכְּלָלִים וְהַחֻקִּים וְאָמְרָה שֶׁמִּי שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת אֵלֶּה עָתִיד לִקְצֹר פֵּרוֹת טוֹבִים, וּמִי שֶׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרוֹת וְחִלּוּקִים לֹא יַחֲזִיק לְאֹרֶךְ זְמַן. וְאָכֵן כָּךְ הַמְּצִיאוּת מַרְאָה שֶׁדַּוְקָא אוֹתָם זְרָמִים בַּיַּהֲדוּת שֶׁשָּׁמְרוּ וְקִיְּמוּ אֶת דָּתָם בִּמְלֹאָהּ – הֵם אֵלּוּ שֶׁהֶעֱמִידוּ וּמַעֲמִידִים דּוֹרוֹת יְשָׁרִים מְבֹרָכִים, בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אוֹתָם "פַּשְׁרָנִים" שֶׁחָשְׁבוּ לָקַחַת רַק חֵלֶק מֵהַתּוֹרָה וּמִמִּצְוֹתֶיהָ, וְלִבְחֹר לְעַצְמָם מַה לְּקַיֵּם וּמִמַּה לְּהִתְעַלֵּם – הֲרֵי יַלְדֵיהֶם הִמְשִׁיכוּ בְּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתֵיהֶם וְלָקְחוּ חֵצִי מִן הַחֵצִי, עַד שֶׁנֶּכְדֵּיהֶם נוֹתְרוּ מְנַפְנְפִים בְּיַהֲדוּתָם מִבְּלִי לְקַיֵּם מִמֶּנָּה מְאוּמָה, ה' יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַצִּילֵנוּ.

מוֹצְאִים אָנוּ בַּתַּלְמוּד לְגַבֵּי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתֵּאוּר הַחַד שֶׁל "אֵין לוֹ עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה' אֱלֹקָיו"ראה הוריות (י' ע"א).    . זֶהוּ הַדִּמּוּי שֶׁל "מֶלֶךְ" בְּעֵינֵי הַתּוֹרָה, וַהֲרֵי כְּבָר לִמְּדוּנוּ חֲזַ"ל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לַכִּנּוּי "מֶלֶךְ"ראה שבת (קי"א ע"א) שאמר רבי שמעון כל ישראל בני מלכים הם.    , אֶלָּא שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּנוּ הַתֵּאוּר "אֵין לוֹ עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה' אֱלֹקָיו" – הַיָּחִיד שֶׁאוֹתוֹ הוּא רוֹאֶה לְנֶגֶד עֵינָיו זֶה ה' יִתְבָּרַךְ, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם אָדָם יָרֵא מֵהַבּוֹרֵא אֲבָל גַּם מֵהַשּׁוֹטֵר, וְאוֹהֵב אֶת הַקָּבָּ"ה אֲבָל גַּם אֶת תַּאֲווֹתָיו – זֶה כְּבָר לֹא מֶלֶךְ, זֶהוּ עֶבֶד לְכַמָּה וְכַמָּה אֲדוֹנִים. לָכֵן חוֹבָתֵנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּמִלּוּאָהּ, וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּבַחֲכָמֶיהָ עַל כָּל פְּרָטֶיהָ וְדִינֶיהָ, וּבָזֶה הַקָּבָּ"ה מְטַהֲרֵנוּ וּמַעֲלֵנוּ לְדַרְגַּת מְלָכִים.

עַל הָאָדָם לְהָבִין שֶׁאִם אַתָּה כְּבָר מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת דָּבָר – תַּעֲשֵׂהוּ כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא בְּאֹפֶן חֶלְקִי. הָאִשָּׁה מְצֻוָּה מִן הַתּוֹרָה לְכַסּוֹת אֶת שְׂעַר רֹאשָׁהּ, וְאַשְׁרֵיהֶן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּקַיְּמוֹת מִצְוָה זוֹ בִּמְסִירוּת וּבְאַהֲבָה, אֲבָל אִם כְּבָר אַתְּ מְכַסָּה אֶת רֹאשֵׁךְ – לָמָּה לָךְ לְחַפֵּשׂ לְגַלּוֹת אֶצְבַּע אוֹ שְׁתַּיִם?! אָז נָכוֹן שֶׁיֵּשׁ לְכָךְ הֶתֵּר בַּהֲלָכָה, וְאוּלַי לֹא עַל זֶה תְּקַבְּלִי "גֵּיהִנֹּם", אֲבָל לָמָּה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָךְ מִצְוָה שְׁלֵמָה, מִצְוָה מְלֵאָה? וְאִם אַתָּה כְּבָר נִזְהָר מִלְּהִתְגַּלֵּחַ בִּימֵי הָעֹמֶר, אָז לָמָּה לְךָ לְחַפֵּשׂ הֶתֵּרִים שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעֶרֶב שַׁבָּת וְכַיוב"ז? לֵךְ עִם זֶה עַד הַסּוֹף, תִּרְאֶה קְצָת אַהֲבָה וּנְכוֹנוּת! וְכִלְשׁוֹן קָדְשׁוֹ שֶׁל הַגה"ק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּאפּוֹ זִיעָ"אבספרו "פלא יועץ" ערך "הידור", עיין שם.    : "הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה לְפִי רוֹב הַחִבָּה מְדַקְדֵּק בָּהּ שֶׁלֹּא תֶּחְסַר כָּל בָּהּ, וְהַמּוֹסִיף לְהִתְנָאוֹת זֶה לוֹ לְמוֹפֵת וּלְאוֹת שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ" עכל"ק.

חֲזַ"ל מְתָאֲרִים אֶת מַצָּבָם שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל בְּחֵטְא הָעֵגֶל בְּצוּרָה מְאֹד מְבִישָׁה: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ"שיר השירים ד', י'.    - אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁעַיִן אַחַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה עַל הַר סִינַי, וְעַיִן שְׁנִיָּה שֶׁלָּהֶם הָיְתָה עַל עֵגֶל הַזָּהָב, וְעַל כָּךְ אָמַר עוּלָא "עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ"ראה שבת (פ"ח ע"ב).    . לֹא רָחוֹק מִכָּךְ הוּא אָדָם שֶׁבְּעוֹד הוּא שָׁרוּי בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל שַׁבַּת קֹדֶשׁ – מְתַכְנֵן הוּא אֶת תָּכְנִיּוֹתָיו לְמָחָר, וּבְעוֹד הוּא שָׁרוּי בִּתְפִלַּת הַלַּחַשׁ – חוֹשֵׁב הוּא עַל אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הַמַּמְתִּינָה לוֹ. בְּתוֹךְ הַחֻפָּה?! בְּאֶמְצַע הַמִּצְוָה?! לֹא כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה!

בְּדוֹרֵנוּ מִתְנַהֶלֶת מִלְחָמָה גְּדוֹלָה בֵּין הַטּוֹב לְבֵין הָרַע, וּבֵין הָאוֹר לְבֵין הַחֹשֶׁךְ. וְיוֹתֵר מְסֻכָּן הוּא הַיֵּצֶר הַבָּא לָאָדָם בְּטַעֲנָה שֶׁל "גַּם אֲנִי בְּסֵדֶר", "גַּם אֲנִי טָהוֹר", "יֵשׁ לִי כַּמָּה תַּסְמִינִים שֶׁל דָּתִי, תִּהְיֶה כָּמוֹנִי..." - זוֹהִי סַכָּנָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר. לָכֵן יֵדַע הָאָדָם לִבְחֹר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וְיַעֲשֶׂנָּה עַל הַצַּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁלֵמוּת וּבְאַהֲבָה, עַד שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר"ישעיה מ"ט, ג'. וראה עוד ברמב"ם סוף הלכות תשובה מה שכתב מענין זה.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּדִין בְּשַׂר הָאָדָם, הַאִם הוּא בִּכְלַל הָאִסּוּר שֶׁל אֲכִילַת בְּהֵמָה וְחַיָּה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה אוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ בִּכְלָל הָאִסּוּר?

וְהִנֵּה לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּשַׂר הָאָדָם אֵינוֹ בִּכְלָל הַלָּאו שֶׁל "אֶת זֶה לֹא תֹּאכְלוּ"כפי שהובא בתורת כהנים: "זה לא תאכלו" – זה בלא תעשה על אכילתו, ואין בשר מהלכי שתים (אדם) בלא תעשה. עכ"ל חז"ל.    , אוּלָם מִצְוָה הוּא בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ"כן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ג'). ומכל מקום מודה הרמב"ם שדם וחלב האדם אינו אסור מן התורה, כפי שנתבאר בכתובות (ס') ובדיני חלב (פרק ג') ובדיני דם (פרק ו').    , וּמִמֵּילָא כָּל שְׁאָר מִינֵי הַבָּשָׂר, כּוֹלֵל בָּשָׂר הָאָדָם, אֲסוּרִים בָּאֲכִילָה.

וּלְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א זָ"ל בְּשַׂר הָאָדָם אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה כְּלָל, שֶׁכֵּן אִם הָיָה אִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה מִמֵּילָא הָיָה חָל הַכְּלָל שֶׁל "הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא טָמֵא" וְהָיָה צָרִיךְ חֲלָבוֹ לִהְיוֹת אָסוּר גַּם כֵּן מִן הַתּוֹרָה, וַהֲרֵי נִתְפָּרֵשׁ בַּתַּלְמוּד שֶׁחֲלֵב הָאָדָם מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. לָכֵן סוֹבֵר שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת בְּשַׂר אָדָם הִנּוֹ מִדְּרַבָּנָן בִּלְבַדוכן כתב גם הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרמב"ם.    .

וְלָדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אָמְנָם אֵין אִסּוּר אֲכִילַת בְּשַׂר אָדָם מִן הַתּוֹרָה מִצַּד אַזְהָרַת אֲכִילַת חַיּוֹת טְמֵאוֹת, אוּלָם מִכָּל מָקוֹם יֶשְׁנוֹ אִסּוּר תּוֹרָה לֵיהָנוֹת מִבְּשַׂר הַמֵּת, וּמִמֵּילָא הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר אָדָם כָּלוּל בָּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָהראה במגיד משנה על הרמב"ם (שם) שהביא את דברי הרמב"ן ז"ל וביארם.    .

וְלַהֲלָכָה רְאֵה בְּסֵפֶר "הֲלִיכוֹת עוֹלָם"חלק ו' (עמוד רכ"א). וראה עוד בילקוט יוסף חלק איסור והיתר (כרך ב' עמוד נ"ט).    שֶׁהָעִקָּר כְּדֵעָה הַסּוֹבֶרֶת שֶׁבְּשַׂר אָדָם אָסוּר בָּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה, עַיֵּן שָׁם בִּדְבָרָיו בְּאֹרֶךְ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אֵשֶׁל אַבְרָהָם" לְרַבִּי אַבְרָהָם חַנִּין זִיעָ"אבבאורו למצוה נ"ט. עיין שם באורך.    שֶׁכָּתַב שֶׁבְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּרִיּוֹת שֶׁמְּקוֹרָן מִסִּטְרָא דִּקְדֻשָּׁה, וּכְנֶגְדָּן בָּרָא גַּם בְּרִיּוֹת שֶׁמְּקוֹרָן מִסִּטְרָא דִּמְסַאֲבָא. וְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נֶחְצְבוּ כֻּלָּן מִסִּטְרָא דִּקְדֻשָּׁה, וְאִלּוּ נִשְׁמוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם נֶחְצְבוּ מֵהַסִּטְרָא הָאַחֲרָא. וְגַם בַּבְּהֵמוֹת וּבַחַיּוֹת יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ מִסִּטְרָא דִּקְדֻשָּׁה – אֵלּוּ הַטְּהוֹרוֹת שֶׁבַּבְּהֵמוֹת, וְיֵשׁ שֶׁנִּבְרְאוּ מִסִּטְרָא דִּמְסַאֲבָא – אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת שֶׁבָּהֶן.

וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוֵּינוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵאוֹתָן שֶׁאֵין לָהֶן אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה, שֶׁלֹּא תִּתְעַרְבֵּב נַפְשֵׁנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ עִם אוֹתָם כֹּחוֹת רָעִים הָעֲלוּלִים לְהַזִּיק וְלִפְגֹּם בִּקְדֻשַּׁת נִשְׁמָתֵנוּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁגַּם כָּכָה שָׁרְשָׁם מֵאוֹתָהּ סִטְרָא מְסַאֲבָא, הֻתַּר לָהֶם לֶאֱכֹל מִן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְאֵין הַדָּבָר מַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם לְרָעָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְוָה זוֹ "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"ויקרא י"א, מ"ד. וראה עוד בזהר הקדוש (פרשת שמיני) מה שכתב כעין זה ואכמ"ל.    .

---

מצוה קנ"ה: בדיקת סימני דגים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִרְצוּ לֶאֱכֹל מִמִּינֵי הַדָּגִים, שֶׁיֹּאכְלוּ רַק מִן הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁלִּמְּדָה הַתּוֹרָה, וְהֵם שֶׁיְּהֵא לַדָּג סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂתכפי שמפורש בכתובים, והובא ברמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה כ"ד) ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן פ"ג).    .

וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וְלֵידַע אֶת הַסִּימָנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין הַטְּהוֹרִים לִטְמֵאִים, אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין יְדִיעַת הַסִּימָנִים מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא אֶמְצָעִי לְקִיּוּם מִצְוַת אֲכִילַת הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים וְלִזְהִירוּת מֵאִסּוּר אֲכִילַת הַטְּמֵאִיםראה מקור הדברים בהרחבה לעיל בבאור הפשט של מצוה קנ"ג. וע"ש בשו"ת שבט הלוי (ואזנר) שדן במי שהלך על פי רוב בסימני הטהרה של הדג אם נחשב לו שעבר על מצות "והבדלתם" או לא.    .

מְדִינִי הַמִּצְוָה, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִמְצָא הַקַּשְׂקֶשֶׂת כִּי אִם בְּמִקְצָת גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ קַשְׂקֶשֶׂת אַחַת בִּלְבַד, דַּיּוֹ וְכָשֵׁרמחלוקת רבי יהודה וחכמים בחולין (נ"ט ע"א), ונפסק כחכמים שדי בקשקשת אחת.    . וּבְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמָּצֵא הַקַּשְׂקֶשֶׂת נֶחְשֶׁבֶת לְסִימָן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁנָּשְׁרָה מִדָּג אַחֵר וְנִדְבְּקָה בְּדָג זֶהשכן בתוספתא (חולין פרק ג' הלכה ט') נאמר "והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפירו", ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שמוכרח שתהא הקשקשת תחת אחד מהמקומות הללו, ובגאונים הובא שצריך שתהא בשלושת המקומות הללו יחד, אולם הרמב"ם והשלחן ערוך לא הזכירו זאת כלל בהיות שלא נפסק כהתוספתא הנ"ל, וכן עיקר (והרמ"א בהגהה כתב שטוב להחמיר). ורק כשישנו חשש של ממש שאינה מהדג עצמו אזי יש לחוש לספק תורה ולאסור הדג, כמבואר בדברי המגיד משנה על הרמב"ם (שם).    .

עוֹד נִתְבָּאֵר בַּחֲזַ"ל שֶׁכָּל דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת - בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרָיו, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָתוּךְ וְלֹא יָדוּעַ לָנוּ אִם הָיוּ לוֹ סְנַפִּירִים – אִם רוֹאִים אָנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת הֲרֵי זֶה מֻתָּרמשנה במסכת נדה (נ"א ע"ב). וראה שם בגמרא ששאלו אם כן למה כתבה התורה גם סנפיר? היתה מצוה על הקשקשת ודיו? והשיבו על כך ש"יגדיל תורה ויאדיר".    .

עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁיֵּשׁ מִמִּינֵי הַדָּגִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קַשְׂקֶשֶׂת בִּהְיוֹתָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אוּלָם בְּעֵת שֶׁעוֹלִים מִן הַיָּם מִיָּד הִיא נוֹשֶׁרֶת מֵהֶם לְגַמְרֵי, וְעִם כָּל זֹאת מִינִים אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. כְּמוֹ כֵן יֶשְׁנָם שֶׁאֵינָם מוֹצִיאִים הַקַּשְׂקֶשֶׂת עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ, אֲבָל בְּקַטְנוּתָם אֵין לָהֶם קַשְׂקֶשֶׂת כְּלָל, וְגַם אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וּמֻתָּרִים בָּאֲכִילָה אַף בְּקַטְנוּתָם, בִּהְיוֹתָם מֵהַמִּינִים בַּעֲלֵי הַקַּשְׂקֶשֶׂתראה כל זה בחולין (ס"ו ע"א) וברמב"ם (שם) ובשלחן ערוך (שם).    .

וּמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל מִמִּינֵי הַדָּגִים מִבְּלִי לְוַדֵּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד חִיּוּב הַלָּאו שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה בַּמִּצְוָה הַבָּאָהלדעת הרמב"ם הנזכר לעיל אפילו אם נתברר אחר כך שהיה הדג טהור עם כל זאת ביטל מצות עשה של בדיקת סימניו, ואילו לדעת הרמב"ן רק אם באמת לא היה טהור הרי זה עבר על מצות עשה, וכפי שבארנו לעיל במצוה קנ"ג.    .

רָמַז הַכָּתוּב – כִּפַּת בַּרְזֶל

בְּסֵפֶר "אוֹרוֹת הַמִּצְוָה" כָּתַב טַעַם נָאֶה לְמִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁנֹּאכַל רַק מִן הַדָּגִים שֶׁהֵם בַּעֲלֵי קַשְׂקֶשֶׂת וּסְנַפִּיר, וְהוּא לִרְמֹז לָאָדָם שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַדָּג הַטָּהוֹר עָטוּף בְּקַשְׂקֶשֶׂת הַמְּגִנָּה עָלָיו מִפְּנֵי הַהֵזֶּק וְהַטּוֹרְפִים, כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מְעֻטָּף בַּמִּצְווֹת הַמְּגִנּוֹת עָלָיו מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנֻיּוֹת. וּכְשֵׁם שֶׁהַדָּג הַטָּהוֹר סְנַפִּירָיו מְסַיְּעִים לוֹ לָשׁוּט וּלְהִתְקַדֵּם בַּמַּיִם, כָּךְ הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּעַל מַעֲשִׂים טוֹבִים הַמְסַיְּעִים בְּיָדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּבְלֹא הַזְּכֻיּוֹת הַנִפְלָאוֹת הַלָּלוּ הָאָדָם הוּא כְּדָג טָמֵא הֶעָרוּם מִכָּל וָכֹל, וְאֵין לוֹ שׁוּם סוֹעֵד וְתוֹמֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא מָגֵן וּמִשְׁעֶנֶת בָּעוֹלָם הַבָּא, ה' יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַצִּילֵנוּ.

חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים לִמְּדוּנוּ שֶׁכֹּחַ עָצוּם טָמוּן בְּמַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת, לְהָגֵן עַל הָאָדָם מִפְּנֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בָּהֶן וּבֵין לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם מִלַּעֲסֹק בָּהֶן, בִּהְיוֹת שֶׁהֵן כְּשִׁרְיוֹן הָעוֹטֵף אֶת הָאָדָם וּמָגֵן עַל גּוּפוֹ וְנִשְׁמָתוֹ. אֵין לְךָ אֵפוֹד מָגֵן מוֹעִיל יוֹתֵר מֵהַצִּיצִית, וְלֹא קַסְדָּה טוֹבָה מֵהַכִּפָּה וְהַתְּפִלִּין, אֵלּוּ הֵם הַמְּגִנִּים הַיּוֹתֵר בְּטוּחִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם. כִּי מִי שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו חָלִילָה גְּזֵרָה מִן הַשָּׁמַיִם – שׁוּם גּוֹרֵם גַּשְׁמִי לֹא יַצְלִיחַ לְבַטָּלָה, וְשׁוּם אֶמְצָעִי הֲגָנָה לֹא יוֹעִיל לְהַרְחִיקָהּ. כֹּחוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא גָּדוֹל מִכֹּחֵנוּ, וְחִצֵּי שְׁלוּחָיו שְׁנוּנִים מֵחִצֵּינוּ, גַּם לֹא כִּפַּת בַּרְזֶל תְּיָרֵט רָקֶטָה שֶׁנִּגְזַר עָלֶיהָ לִנְחוֹת, רַק מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הֵם כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.

כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם בָּאָדָם: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת"משלי י"א, ד'.    – כַּמָּה מוּכָן אָדָם לְשַׁלֵּם בְּעַד פִּסַּת חַיִּים נוֹסֶפֶת, עֲבוּר הַאֲרָכַת חַיָּיו בְּעוֹד כַּמָּה רְגָעִים, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן בַּעֲדָם. אֲבָל אִם גְּזֵרָה הִיא מִן הַשָּׁמַיִם עַל הָאָדָם – גַּם הַטּוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לֹא יוּכַל לְבַטְּלָהּ, וְאַף לֹא לְעַכְּבָהּ בְּרֶגַע. גַּם הֶעָשִׁיר שֶׁל הַמְּדִינָה שֶׁכַּמָּה בָּתֵּי חוֹלִים נְתוּנִים לַחֲסָדָיו לֹא יַצְלִיחַ לַחֲמֹק מִיָּדָיו שֶׁל שְׁלִיחַ הַיִּסּוּרִיםוכבר אמר לנו פעם פתי אחד "אני לא דואג, יש לי קשרים טובים בבית חולים פלוני, שם ידאגו לי טוב" – צא תאמר לו "לא מדובשך ולא מעוקצך", אין לנו חפץ לא בקשרים הללו, ולא בהזדקקות אליהם, אלא "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"!    . וְיוֹתֵר מִכָּךְ אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ, כִּי פְּעָמִים שֶׁהָאָדָם בְּעַצְמוֹ מִבְּלִי לָדַעַת מוֹלִיךְ אֶת עַצְמוֹ אֶל יִסּוּרָיו, שֶׁרַגְלָיו שֶׁל הָאָדָם הֵם הָעֲרֵבִים לְהוֹלִיכוֹ לַמָּקוֹם אֵלָיו כָּתוּב לוֹ לָלֶכֶתראה סוכה (נ"ג ע"א) והמעשה משלמה המלך שם.    .

לְעֻמַּת זֹאת, כָּל צְדָקָה שֶׁנּוֹתֵן הָאָדָם בְּחַיָּיו הֲרֵי הִיא כְּשֹׁחַד הַפּוֹדֶה אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֶדֶת שַׁחַת וּמַצִּיל אֶת הָאָדָם מִן הַמָּוֶת. שֶׁאֵין לְךָ מוֹעִיל יוֹתֵר לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה מִנְּתִינַת צְדָקָה הַמְשֻׁלֶּבֶת בִּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה, שֶׁרַב כֹּחָהּ לְהוֹשִׁיעַ אֲפִלּוּ שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה. וְכָךְ כָּל מִצְוָה וּמַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם הֲרֵי הֵם פְּרַקְלִיט גָּדוֹל לָאָדָם בְּעֵת צָרָהכאומרם ז"ל (אבות ד', י"א) "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד".    , וּבִלְעֲדֵיהֶם לֹא יִמְצָא אָדָם אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "הַפֶּתַח שֶׁאֵינוֹ פָּתוּחַ לְמִצְוָה – פָּתוּחַ לָרוֹפֵא"מדרש רבה שיר השירים (ו', י"ז).    .

אָדָם שֶׁמֵּבִין שֶׁכָּל חַיָּיו תְּלוּיִים בְּדָבָר מְסֻיָּם – לֹא יְזַלְזֵל אֲפִלּוּ בִּפְרָט קָטָן שֶׁבּוֹ, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּיםמשלי ד', כ"ג.    . מִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ "לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵרָה אַחַת – אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה"קידושין (מ' ע"ב).    . אִם תָּבִין שֶׁכָּל עוֹלָמְךָ תָּלוּי בְּמִצְוָה זוֹ, וַדַּאי תְּשַׁנֶּה אֶת יַחַסְךָ כְּלַפֶּיהָ, לֹא תְּזַלְזֵל בָּהּ וְלֹא תַּמְעִיט מֵעֶרְכָּהּ הָרָם. וְאָכֵן כָּךְ מָצִינוּ בְּמִדְרְשֵׁי חֲזַ"ל דֻּגְמָאוֹת רַבּוֹת מִמַּעֲשִׂים קְטַנִּים שֶׁעָשׂוּ אֲנָשִׁים וְזָכוּ בִּזְכוּתָם לְשָׂכָר עָצוּם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת: בִּשְׂכַר "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל"בראשית י"ד, כ"ג.    שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה זָכוּ עִם יִשְׂרָאֵל לְחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וְלִשְׂרוֹךְ שֶׁל תְּפִלִּיןסוטה י"ז ע"א.    , וּבִשְׂכַר "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם" זָכוּ לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם, וּבִשְׂכַר "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" זָכוּ לְלֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִםמדרש רבה שמות (פרק כ"ה).    . גַּם יְהוּדָה שֶׁהִשְׁתַּדֵּל עֲבוּר בִּנְיָמִין אָחִיו זָכָה שֶׁיִּבָּנֶה הַמִּזְבֵּחַ בְּחֶלְקוֹ, מַה שֶּׁלֹּא זָכָה אַף אֶחָד מֵהַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁיםזבחים (קי"ח ע"ב).    .

וְכָךְ אוֹמֵר רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי בְּסִפְרוֹ "חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת": אַל תְּמַעֵט בְּעֵינֶיךָ שׁוּם טוֹבָה שֶׁתַּעֲשֶׂנָּה לִשְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּמִלָּה אוֹ בִּרְאִיָּה, כִּי הַמְעַט מִמְּךָ – רַב אֶצְלוֹ". וּפְעָמִים שֶׁמַּעֲשֶׂה קָטָן שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה עוֹמֵד לוֹ בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ וּמָגֵן עָלָיו מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת, וּבִלְעָדָיו חָלִילָה לֹא הָיְתָה לוֹ הַזְּכוּת לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה. וְזֶהוּ עֹמֶק דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים "הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת"אימרת רבי יהודה הנשיא במסכת אבות (פרק ב' משנה א').    – דְּהַיְנוּ אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מָתַי תִּצְטָרֵךְ שֶׁדַּוְקָא אוֹתָהּ מִצְוָה תָּגֵן וְתִשְׁמֹר עָלֶיךָ, לָכֵן הֱוֵי זָהִיר בְּכָל מִצְוָה אֲפִלּוּ אִם הִיא נִרְאֵית קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.

מִכָּל הָאָמוּר לָמַדְנוּ עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא חֲשִׁיבוּתוֹ וּנְחִיצוּתוֹ שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁבְּיָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת. וּכְמוֹ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וְאֵין שֵׁנִי לוֹ כָּךְ גַּם אַתָּה יָחִיד בְּעוֹלָמְךָ וְאֵין שֵׁנִי כָּמוֹךָ, וְאַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְהַשְׁלִים אֶת חֶסְרוֹנְךָ וּלְהַחְלִיף אֶת תַּפְקִידְךָ בְּעוֹלָמְךָ, לֹא קְרוֹבֶיךָ וְלֹא יְדִידֶיךָ, אַף לֹא בָּנֶיךָ וְלֹא תַּלְמִידֶיךָ, אֶלָּא "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא"משלי ט', י"ב.    , וְאוֹמֵר "אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט"ישעיה מ"ו, ד'.    . וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תִּסְמֹךְ עַל כַּסְפְּךָ וְעַל זְהָבְךָ שֶׁיָּגֵנוּ עָלֶיךָ בְּיוֹם צָרָה, אֶלָּא רַק עַל מַעֲשֶׂיךָ וְצִדְקוֹתֶיךָ הַמְהַלְּכִים לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ"ישעיה נ"ח, ח'.    . וּזְ?כֹר כִּי כָּל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁעָשִׂיתָ בְּמֶשֶׁךְ חַיֶּיךָ מֵהֶם תּוֹפֵר לְךָ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בִּגְדֵי יֶשַׁעכלשון הכתוב (ישעיה ס"א, י') "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני", וראה בפירוש המלבי"ם שם מה שכתב בזה.    הַמְּגִנִּים עָלֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְכִינִים אֶת כְּנִיסָתְךָ לָעוֹלָם הַבָּא, וּמְטַהֲרִים אֶת נִשְׁמָתְךָ לָבוֹא וּלְהִתְעַדֵּן בְּנֹעַם זִיו הֲדַר גְּאוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ"ת "בִּנְיַן אָב"חלק ב' סימן מ"ב.    לְהַג"ר אֵלִיָּהוּ בַּקְּשִׁי דּוֹרוֹן שַׁלִּיטָ"א דָּן אוֹדוֹת דָּג הַצְּלוֹפָח הָאֵירוֹפִּי שֶׁפְּעָמִים שֶׁנִּרְאִים בּוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה שֶׁל קַשְׂקַשִּׂים, הַאִם יֵשׁ לְהַתִּירוֹ בָּאֲכִילָה בְּמִקְרִים שֶׁאָכֵן נִכָּרִים סִימָנֵי טָהֳרָתוֹ?

וְהֵבִיא אֶת בַּעַל הַ"מְּלֶאכֶת שָׁמַיִם"על דיני סת"ם (כלל ג'). וכן העלה בספר נחל אשכול על ספר האשכול (סימני טהרה עמוד 67).    הַסּוֹבֵר שֶׁכָּל דָּג שֶׁהֻחְזַק לְטָמֵא אֵין לְהַכְשִׁירוֹ כְּלָל, וַאֲפִלּוּ אִם נְגַלֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקַשִּׂים. וְכֵן כָּתַב בְּ"בִגְדֵי כְּהֻנָּה"על שלחן ערוך יורה דעה (סימן ד').    שֶׁאֵין לְהַתִּיר דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ הָעוֹלָם אִסּוּר.

אוּלָם בַּעַל הַ"גִּדּוּלֵי טָהֳרָה"סימן ג'.    סוֹבֵר שֶׁכָּל שֶׁרוֹאִים בּוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה אֲפִלּוּ שֶׁעַד הַיּוֹם הֶחְזַקְנוּהוּ לְטָמֵא מֻתָּר לְאָכְלוֹ עַל פִּי סִימָנָיו. וְכֵן כָּתַב בַּ"נּוֹדָע יְהוּדָה"מהדורא תניינא יורה דעה (סימן כ"ח).    שֶׁרַק בָּעוֹף אָנוּ הוֹלְכִים אַחַר הַמָּסֹרֶת לְחֻמְרָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָג שֶׁסִּימָנֵי הַטָּהֳרָה דַּיָּם בִּכְדֵי לְהַתִּיר אֶת אוֹתוֹ הַדָּג בָּאֲכִילָה.

וּלְמַעֲשֶׂה הֶעֱלָה שֶׁעַל אַף שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין יֵשׁ מָקוֹם לְהַתִּירָם בָּאֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם לְמַעֲשֶׂה יֵשׁ לְאָסְרָם מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְהַחְלִיפָם בַּאֲחֵרִים וּלְהַכְשִׁיר גַּם כָּאֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶם אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן וַחֲשִׁיבוּת הַדָּגִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד מוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לַחֲזֹר בְּגִלְגּוּל לָעוֹלָם מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא עַל פִּי רוֹב יָבוֹאוּ בְּגִלְגּוּל הַדָּגִיםעיין ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים (ענייני שבת אות ש"ה).    , וְלָכֵן תִּמְצָא שֶׁהַדָּגִים יֵשׁ בָּהֶם יוֹתֵר רוּחַ חַיִּים מִשְּׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים, וְאֵין בָּהֶם לֹא דָּם וְלֹא חֵלֶב וְלֹא כָּל מִינֵי הַטְּרֵפֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּבְהֵמָה, הוֹאִיל וְנִקְרְצוּ מִן הַחֹמֶר הַזַּךְ בְּיוֹתֵר לְלֹא חֵטְא וּפְגָםוכפי שמובא בקידושין (י"ג ע"א) שבדור המבול לקו כל היצורים מלבד הדגים שלא נמחו, הואיל ולא היו שותפים בחטאי אותו הדור.    . וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן אֵין צֹרֶךְ לְשָׁחֲטָם הוֹאִיל וְנִתְקָנִים מִמֵּילָאכן כתב בספר "דעת שלום" (דף ל"ז), וע"ע בספה"ק "ישמח משה" (פרשת וירא) שמטעם זה לא מוזכר בכתובים סעודת דגים, הואיל ובזמנם היו הצדיקים שלמים בנפשם ולא נצטרכו לבוא בגלגול כלל, ע"ש.    , וְאַף אֲכִילָתָם רְאוּיָה וּרְצוּיָה יוֹתֵר מֵאֲכִילַת הַבָּשָׂרכן כתב הכלי יקר בפירושו על התורה (פרשת בהעלתך) שאכילת הבשר יאות לרשעים ואכילת הדגים יאות לצדיקים. עיין שם.    .

וְזֶהוּ סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בִּיצִיאַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁ"עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים"אימרת ריש לקיש בברכות (ט' ע"ב).    , רָצוּ לוֹמַר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הֶעֱלוּ עִמָּהֶם אֶת כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהָיוּ בָּהּ, עַד שֶׁנֶּעֶשְׂתָה מִצְרַיִם בִּבְחִינַת מְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם רוּחַ חַיִּים שֶׁל קְדֻשָּׁה, הוֹאִיל וְכָל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה כְּבָר נִבְרְרוּ מִמֶּנָּהכן כתב בספר "אהבת יהונתן" (סוכות דרוש א'). ואולי מטעם זה הזהירה אותנו התורה הקדושה לבל נשוב מצריימה, הואיל וכל ניצוצות הקדושה שהיו בה כבר נתקנו בשלמותן, וממילא אין לנו למה לחזור לשם, כנלע"ד.    .

---

מצוה קנ"ו: שלא לאכל דג טמא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּבָר נִתְבָּאֲרוּ לְעֵיל מֵהֶם סִימָנֵי הַדָּגִים הַטְּהוֹרִים אוֹתָם נִצְטַוֵּינוּ לְחַפֵּשׂ וּלְבָרֵר בְּטֶרֶם נֹאכַל מֵהֶם, וְכָאן הוֹסִיפָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְהִזְהִירָה בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל נֹאכַל מֵאוֹתָם מִינֵי הַדָּגִים שֶׁאֵין בָּהֶם אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ.

וְאִם עָבַר אָדָם וְאָכַל בְּמֵזִיד כַּזַּיִת מִבְּשַׂר דָּג שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת, מִלְּבַד מִצְוַת הָעֲשֵׂה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאִם אֲכָלוֹ בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹתחולין (ס"ו ע"ב) ורמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ד').    .

רָמַז הַכָּתוּב – הִזָּהֲרוּ מֵחִקּוּיִים!

בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים מוּבָא רַבּוֹת מִשְּׁבָחָיו וּמַעֲלוֹתָיו שֶׁל הַדָּגוכפי שנתבאר לעיל במצוה הקודמת (חלק הסוד).    . וְשֹׁרֶשׁ סִבַּת הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, חָטְאָה הָאָרֶץ חֵטְא וְהִמְרְתָה אֶת פִּי ה' יִתְבָּרַךְראה פירוש רש"י ז"ל (בראשית א', י"א) שהקב"ה ציוה לארץ שתוציא אילן שטעם עצו כטעם פריו, והיא לא עשתה כן.    , וּלְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁבָּרָא הַקָּבָּ"ה אֶת בַּעֲלֵי הַחַיִּים בְּרָאָם מִשְּׁנֵי יְסוֹדוֹת עִקָּרִיִּים שֶׁהֵם הֶעָפָר וְהַמַּיִם, מִלְּבַד הַדָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם בִּלְבַדכן כתב רש"י ז"ל בפירושו במועד קטן (י"א ע"א). ע"ש.    , נִמְצָא שֶׁהַדָּגִים הָיוּ הַיְחִידִים שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם שׁוּם חֵלֶק בְּחֶטְאָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, וְזֶה מַה שֶּׁמַּעֲלֶה וּמְזַכֵּךְ אֶת מַעֲלָתָםוהעופות נבראו מן הרקק שהיא תערובת של עפר ומים. ומטעם זה פירשו שהבהמה והחיה צריכה שחיטת רוב שני סימנים התירה, ואילו העוף רוב סימן אחד, ואילו הדג אינו צריך כלל שחיטה להתירו, בהיות שכל בריאתו היא מן המים שלא חטאו כמו האדמה. וראה עוד מזה לקמן בבאור מצוה קנ"ז (חלק הסוד).    .

וְהִנֵּה כַּיָּדוּעַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה נִמְשְׁלָה לְמַיִםכך למדו חז"ל בבבא קמא (י"ז ע"א) ממה שכתוב (ישעיה נ"ה, א') "הוי כל צמא לכו למים".    , שֶׁאַף הַתּוֹרָה הִיא זַכָּה וּבָרָה וְאֵין בָּהּ חֵטְא, וּכְשֵׁם שֶׁאֶת מֵּי הַמִּקְוֶה כָּל טֻמְאָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּטַמְּא כָּ?ךְ הַתּוֹרָה אֵינָהּ נִטְמֵאת לְעוֹלָםוראה ברכות (כ"ב ע"א) שאמר רבי יהודה בן בתירא דברי תורה אינם מקבלים טומאה.    , וְכֵן עִם יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלוּ בְּחז"ל לְדָגִים, שֶׁכָּל חַיּוּתָם הִיא רַק בִּהְיוֹתָם בְּתוֹךְ הַמַּיִםכפי שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ח, ט"ז) "וידגו לרוב בקרב הארץ", וראה עוד המשל של רבי עקיבא בברכות (ס"א ע"ב).    , מִמֵּילָא בֶּאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּג טָמֵא בָּאָה הַתּוֹרָה לִרְמֹז לָאָדָם שֶׁפְּעָמִים אָנוּ עֲלוּלִים לְהִתָּקֵל בִּבְנֵי אָדָם הַמְכֻנִּים "דָּגִים", דְּהַיְנוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם לִכְאוֹרָה הִיא בְּתוֹךְ "הַמַּיִם" דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְעִם כָּל זֹאת הֵם טְמֵאִים וְחוֹבָתֵנוּ לְהִתְרַחֵק מֵהֶם. כִּי לֹא כָּל מִי שֶׁבָּא בְּשֵׁם הַתּוֹרָה וְנִרְאֶה כְּנָצִיג שֶׁלָּהּ הוּא בֶּאֱמֶת כָּךְ.

כְּמוֹ שֶׁלְּכָל חֶבְרָה בַּעֲלַת שֵׁם וּמוּתָג מְפֻרְסָם יֶשְׁנָם מַעְתִּיקִים וּמְזַיְּפִים, כָּךְ לְהַבְדִּיל גַּם לַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִיא חֶמְדָּה גְּנוּזָה וּצְנִיף תִּפְאָרָה יֶשְׁנָם זַיְפָנִים לְמִינֵיהֶם, הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּכִתְרָהּ וּבִשְׁמָהּ בִּכְדֵי לְהַשִּׂיג אֶת תַּאֲוָתָם וּמְבֻקָּשָׁם, כְּשֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁהֵם בְּסַךְ הַכֹּל דָּגִים טְמֵאִים הַמַּרְאִים אֶת עַצְמָם כִּטְהוֹרִים. לֹא כָּל דָּג הוּא טָהוֹר, וְלֹא כָּל תַּלְמִיד חָכָם הוּא שְׁלִיחַ הַמָּקוֹם. כָּךְ מָצִינוּ בְּדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עֲצוּמִיםראה פירוש רש"י ז"ל בברכות (י"ב ע"ב) בד"ה "בחלותם".    , וּמֵרוֹב בְּקִיאוּתָם וְגַדְלוּתָם בַּתּוֹרָה כְּבָר בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלֹשִׁיםכך נאמר בסנהדרין (ק"ו ע"ב) שדואג מת בן שלשים וארבע ואחיתופל מת בן שלשים ושלש. עיין שם.    לְחַיֵּיהֶם הָיוּ שׁוֹנִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִירחגיגה (ט"ו ע"ב), ועיין בפירוש רש"י ז"ל שם שהביא שלשה פירושים מהו אותו מגדל הפורח באויר, ואכמ"ל.    , וְעִם כָּל זֹאת כָּל תּוֹרָתָם הָיְתָה רַק מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ וּקְרָאָם הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא רְשָׁעִים וְאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּאסנהדרין (שם) וחגיגה (שם).    . לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כָּל מִי שֶׁחֲזוּתוֹ וְדִבּוּרוֹ מַרְאִים עַל קֶשֶׁר לַתּוֹרָה בֶּאֱמֶת הוּא טָהוֹר וְכָשֵׁר.

רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה הלכות יסודי התורה (פרק י').    מְבָאֵר שֶׁכְּדֵי לְהַחֲזִיק אָדָם לִנְבִיא אֱמֶת יֵשׁ לְבָדְקוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְרַק לְאַחַר שֶׁנִּמְצָא שֶׁלֹּא בָּא לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ עַל דְּבַר ה' אֶלָּא רַק לַעֲבֹד אֶת ה' בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, וְשֶׁאָכֵן נֶאֱמָנִים דְּבָרָיו, אֲזַי נוּכַל לְהַחְזִיקוֹ לִנְבִיא אֱמֶת. וּהוֹסִיף הָרַמְבַּ"ם לְהַזְהִיר שָׁם מִפְּנֵי מְכַשְּׁפִים וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר לְמִינֵיהֶם הַמַּרְאִים אֶת עַצְמָם כִּנְבִיאֵי אֱמֶת, כְּשֶׁבְּעֶצֶם כָּל מַעֲשֵׂיהֶם אֵינָם אֶלָּא מַעֲשֵׂי תַּעְתּוּעִים וְדֶרֶךְ כְּזָבִיםראה פירוש רש"י ז"ל בזכריה (י"ג, ד') שכתב "דרך המסיתים והמדיחים שמתעטפים בטליתם כאילו הם אנשים צדיקים למען יקבלו כחשיהם".    . כָּךְ גַּם בְּיָמֵינוּ שֶׁהַנְּבוּאָה אָמְנָם פָּסְקָה אַךְ מָסֹרֶת הַתּוֹרָה קַיֶּמֶת וְעוֹבֶרֶת עַל יְדֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מַנְהִיגֵי הַדּוֹרוֹת, יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַעֲנִיק כִּנּוּי זֶה אֶלָּא לְאֵלּוּ הָרְאוּיִים לְכָךְ הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת הַמְּסוּרָה בְּיָדֵינוּ מִדּוֹר דּוֹרראה מה שכתב הגה"ק רבי עקיבא איגר זיע"א (איגרות סופרים מכתב י"ח) עה"פ "והיית משוגע ממראה עיניך" שזה נאמר על רבנים בדורות הללו המתעים את הדור בתהו לא דרך ומסיתים את העם ממעגלי צדק ויושר, עע"ש באורך.    .

דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר שֶׁזָּכָה לְהִתְבָּרֵךְ בְּשֶׁפַע רוּחָנִיּוּת, הֵיכְלֵי הַתּוֹרָה וּמֶרְכָּזִי הַתְּשׁוּבָה גְּדוּשִׁים עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְצָמָא גָּדוֹל עוֹד קַיָּם בָּעָם בְּצוּרָה בִּלְתִּי נִתֶּנֶת לְתֵאוּר. אוּלָם עִם כָּל זֹאת הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים יַעֲמִיד הַס"מ אֶת נְצִיגָיו וְחַיָּלָיו, חֶלְקָם גַּם בִּדְמוּת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְרַבָּנִים, עוֹבְדֵי ה' וְעוֹד כַּמָּה מִינֵי "דְּגִיגִים" נֶחְמָדִים שֶׁעַל פְּנֵיהֶם נִרְאִים הֵם כִּשְׁלִיחֵי ה' וּכִנְצִיגֵי הַתּוֹרָה, כְּשֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁאֵינָם אֶלָּא שְׁלִיחֵי הַשָּׂטָן שֶׁנִּשְׁלְחוּ בְּמַטָּרָה לְבַלְבֵּל אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּלְהַשְׂנִיא אֶת הַתּוֹרָה עַל הָעָם וּלְהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל עַבְדֵי ה' הָאֲמִתִּיִּיםראה בספר הקדוש "דגל מחנה אפרים" (פרשת וישלח) עה"פ "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" שעתיד עשו להתעטף בציצית ולישב בין הצדיקים עד שקב"ה ימשכנו משם, ואלו הערב רב המתערבים בישראל וקשה להפרידם שהם קשים מכולם.ובספר "הדור האחרון" (ע' קכ"ד) הביא מהרה"ק מראפשיץ זיע"א שקודם ביאת המשיח יהיו ראשים שהס"מ יהיה רוכב עליהם ולא יהיו ניכרים. וכן כתב בליקוטי מוהר"ן (תורה ח') שיש רב דקליפה ע"ש ואכמ"ל.    . וּמִי שֶׁמּוֹרֶה דֶּרֶךְ שֶׁאֵינָהּ תּוֹאֶמֶת בְּתַכְלִיתָהּ וּבִיסוֹדָהּ לַתּוֹרָה וּלְמִצְווֹתֶיהָ – יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ וְלַחְשֹׁד בּוֹ שֶׁמָּא הוּא מִשְׁתַּיֵּךְ לְאוֹתָהּ הַקְּבוּצָה.

וְלָכֵן אֵין לָנוּ לְהִתְבַּלְבֵּל בִּרְאוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלו וַאֲחֵרִים, אֲשֶׁר בְּשֵׁם ה' הֵם בָּאִים אַךְ מַעֲשֵׂיהֶם אֵינָם תּוֹאֲמִים. חוֹבָה עָלֵינוּ לִזְכֹּר כִּי הַתּוֹרָה לִכְשֶׁעַצְמָהּ הִיא זַכָּה וּבָרָה, קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, וְזֶה שֶׁמָּאן דְּהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁמָהּ לְזִיּוּף – אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מְאוּמָה מִמַּעֲלָתָהּ. וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאִם יִלְבַּשׁ אָדָם תַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל שׁוֹטֵר וְיָרוּץ בְּחוּצוֹת הָעִיר כִּמְשֻׁגָּע נִתָּן יִהְיֶה לְפַרְסֵם בָּעִתּוֹנוּת שֶׁהַשּׁוֹטְרִים מְשֻׁגָּעִים?! וַדַּאי שֶׁלֹּא, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּלָל אֵינוֹ שׁוֹטֵר! כָּךְ הוּא הַדָּבָר בִּרְאוֹתֵנוּ אָדָם הַמִּתְחַזֶּה לְעוֹבֵד ה' אַךְ מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים עָלָיו שֶׁהוּא אֵינוֹ כָּזֶה – וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ נָצִיג שֶׁל הַתּוֹרָה, וַהֲרֵי הוּא כְּקַל שֶׁבְּצִבּוּרשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ג סעיף ג').    , וְאֵין עוֹמְדִים בְּפָנָיו וְאֵין קוֹרְאִים אוֹתוֹ "רַבִּי", וְהַטַּלִּית שֶׁעָלָיו כְּמִרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹרירושלמי ביכורים (פרק ג').    , וְאֵין הַדָּבָר גּוֹרֵעַ מְאוּמָה מִמַּעֲלַת הַתּוֹרָה וּמִסְּגֻלַּת עֲבָדֶיהָ הָאֲמִתִּיִּים וּמַנְהִיגֶיהָ הַנֶּאֱמָנִים.

כְּמוֹ כֵן אֵין לָנוּ לְהֵחָלֵשׁ בְּדַעְתֵּנוּ מִדֵּעוֹת כּוֹזְבוֹת שֶׁל אִינְשֵׁי דְּלֹא מַעֲלֵי, וּמִשִּׁיטוֹת חַדְשָׁנִיּוֹת שֶׁרוּחַ חַכְמֵי הַדּוֹר אֵינָהּ נוֹחָה מֵהֶן. וּכְשֵׁם שֶׁמִּכַּתּוֹת הַנַּצְרוּת וְהָאִיסְלָם אֵינֶנּוּ מִתְפַּעֲלִים בִּהְיוֹתֵנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא זִיּוּף שֶׁל דָּתֵנוּ וֶאֱמוּנָתֵנוּ הַמְּקוֹרִית, כָּךְ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קָמִים אֲנָשִׁים חֲטָאִים הַמְבַקְּשִׁים לְהַמְצִיא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה, אֶלָּא שֶׁחַיָּבִים הֵם לְהִשָּׁעֵן עַל הָאֱמֶת כְּדֵי לִינֹק מִכֹּחָהּ וּלְהִתְקַיֵּם מִמֶּנָּהשהרי השקר אין לו רגלים אם כן איך יצעד? והטומאה אין לה חיות מצד עצמה אם כן איך תתקיים? לכן נדבקים הם לקדושה וממנה יונקים את כל חיותם וכחם.    , לָכֵן מַעְתִּיקִים הֵם אֶת הָאֱמֶת עִם שִׁנּוּיִים קְטַנִּים אוֹ גְּדוֹלִים וּמַתְחִילִים לְשַׁוֵּק אֶת עַצְמָם. פַּעַם אֵלּוּ הַצְּדוֹקִים וְהַבַּיְתּוּסִים, וּפַעַם אֵלּוּ הַקָּרָאִים, לְאַחַר מִכֵּן קָמוּ הַמַּשְׂכִּילִים וָעֶד שֶׁבְּיָמֵינוּ צָצִים חַקְיָנִים וְזַיְּפָנִים לְמִינֵיהֶם הַבָּאִים בְּשֵׁם ה'.

וּפְעָמִים שֶׁחִלּוּל ה' גָּדוֹל נַעֲשֶׂה מֵאֲנָשִׁים שֶׁכָּאֵלּוּ, וְעַם יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַתְּמִימִים מוּלָכִים שׁוֹלָל וּמֵחֹסֶר יְדִיעָה מְטִילִים אֶת הָאַשְׁמָה עַל עוֹבְדֵי ה' הָאֲמִתִּיִּים, אַךְ לֹא לָנוּ לְדַבֵּר חָלִילָה סָרָה עַל אַף יְהוּדִי, וְכָל אֶחָד יַרְבֶּה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ שֶׁיַּנְחֵהוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, וְרַק לְעוֹרֵר וּלְהַזְהִיר בָּאנוּ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת פֶּתִי הַמַּאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְאֵין לְהַאֲמִין לְכָל אָדָם הַנִּרְאֶה כִּנְצִיג הַיַּהֲדוּתוכמובן שכל הנ"ל אין בו לגרוע כהוא זה מהאמונה השלימה והתמימה והאיתנה שיש לנו בצדיקים האמיתיים ובמנהיגי הדורות לכל זרמיהם ולכל דרכיהם, שכולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם ומקדישים ליוצרם בנחת רוח. ופשוט.    , אֶלָּא הִזָּהֲרוּ מֵחִקּוּיִים!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד הוּבָא מַעֲשֶׂה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא לִמְכֹּר בַּשּׁוּק כְּלִי מָלֵא חֲתִיכוֹת שֶׁל דָּגִים, וְלֹא הָיוּ קַשְׂקַשִּׂים אֶלָּא בַּחֲתִיכָה אַחַת בִּלְבַד, וְעִם כָּל זֹאת הִתִּיר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֶאֱכֹל אֶת כֻּלָּן. וּבֵאֵר רַב פָּפָּא שָׁם שֶׁטַּעַם הֶתֵּרוֹ שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֵּן גַּמְלִיאֵל הָיָה הוֹאִיל וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁכָּל הַחֲתִיכוֹת מַתְאִימוֹת זוֹ לְזוֹ בְּחִתּוּכָן וּבְצוּרָתָן וּמַשְׁלִימוֹת זוֹ אֶת זוֹ לְצוּרַת הַדָּג, לָכֵן תּוֹלִים שֶׁכֻּלָּן מֵאוֹתוֹ דָּג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַשְׂקֶשֶׂת וּמֻתָּרוֹת בָּאֲכִילָה, וְלֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא בְּמִקְרֶה הִתְאִימוּ הַחֲתִיכוֹת אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ. אַךְ בְּלֹא תְּנַאי זֶה לֹא הָיִינוּ מַתִּירִים אֶלָּא אֶת הַחֲתִיכוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קַשְׂקֶשֶׂת בִּלְבַד, מִשּׁוּם שֶׁסָּפֵק דְּאוֹרַיְתָא לְחֻמְרָאראה כל המעשה במסכת עבודה זרה (מ' ע"א).    .

וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ הוּבְאוּ דְּבָרִים אֵלּוּ לַהֲלָכָה, וְהוֹסִיף שֶׁאַף אִם אוֹתָן חֲתִיכוֹת טְהוֹרוֹת מֻנָּחוֹת בְּיַחַד עִם חֲתִיכוֹת טְמֵאוֹת – עִם כָּל זֹאת הֵן מֻתָּרוֹת, וְלֹא חוֹשְׁשִׁים לְצִיר הַדָּגִים הַטְּמֵאִים שֶׁמָּא נִתְעָרֵב בַּדָּגִים הַטְּהוֹרִיםשלחן ערוך יורה דעה (סימן פ"ג הלכה ד'). ועיין שם בסעיף ה' בהגהת הרמ"א שהחמיר לכתחילה בנמלחו יחד.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת דָּג טָמֵא עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "טַעֲמֵי מִצְווֹת" לְרַבִּי מְנַחֵם הַבַּבְלִי זָ"לבבאור מצוות לא תעשה (אות פ"ו).    שֶׁכָּתַב שֶׁהַסְּנַפִּיר וְהַקַּשְׂקֶשֶׂת שֶׁל הַדָּגִים הֵם הָאֵיבָרִים הַמְמֻנִּים לְהָגֵן עֲלֵיהֶם כִּתְרִיס מִפְּנֵי כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, וְלָכֵן אוֹתָם דָּגִים שֶׁאֵין לָהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַלָּלוּ הֲרֵי הֵם מִסִּטְרָא דִּשְׂמֹאלָא, וּמִטַּעַם זֶּה אָסְרָה הַתּוֹרָה לְאָכְלָם.

וְלָכֵן תִּמְצָא שֶׁאוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת רֻבָּם שׁוֹכְנִים בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים, לְהוֹרוֹת שֶׁהַמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם הֵם מִסִּטְרָא דִּשְׂמֹאלָא, וְלָכֵן יֵשׁ לְהִמָּנַע מִלְּאָכְלָם פֶּן תַּשְׁפִּיעַ אֲכִילָתָם עַל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל הַזַּכָּה וְהַטְּהוֹרָה.

---

מצוה קנ"ז: שלא לאכל עוף טמא

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הָעוֹף הַטָּמֵא אֲשֶׁר אֵין בּוֹ אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁיְּבֹאֲרוּ לְקַמָּן. וְאָמְנָם בַּתּוֹרָה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ סִימָנֵי הַטָּהֳרָה בָּעוֹפוֹת, הוֹאִיל וּפֵרְטָה הַתּוֹרָה אֶת כָּל שְׁמוֹת הָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים וּמִמֵּילָא כָּל הַשְּׁאָר הֲרֵי הֵם טְהוֹרִים וּמֻתָּרִים בָּאֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם חֲכָמֵינוּ זָ"ל פֵּרְשׁוּ לָנוּ מָהֵם סִימָנֵי הַטָּהֳרָה בָּעוֹף בִּכְדֵי שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בִּשְׁמוֹת הָעוֹפוֹת וּבְמַרְאִיתָם יוּכַל לֵידַע עַל פִּי הַסִּימָנִים הַלָּלוּ הַאִם אוֹתוֹ הָעוֹף הוּא מִמִּינֵי הָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים אוֹ מִן הַטְּמֵאִיםרמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק א' סעיף י"ד) ושלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן פ"ב).    .

וְסִימָנֵי הָעוֹף הַטָּהוֹר הֵם שְׁלֹשָׁה: שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה הַיּוֹצֵאת יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאֶצְבָּעוֹת, וּבְסוֹף הַוֵּשֶׁט יֵשׁ לוֹ מָקוֹם רָחָב הַנִּקְרָא "זֶפֶק" וּבוֹ מְקַבֵּץ אֶת מַאֲכָלוֹ בִּתְחִלַּת אֲכִילָתוֹ, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף. וּבְאִם יֵשׁ לְאוֹתוֹ הָעוֹף אֶת שְׁלֹשֶׁת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ הֲרֵי הוּא טָהוֹר וּמֻתָּר מֵהַדִּין בַּאֲכִילָהמשנה בחולין (נ"ט ע"א) ושלחן ערוך (שם סעיף ב'). אמנם רבו הדעות בראשונים האם צריך את כל שלושת הסימנים או את חלקם או יותר מהם, עיין ש"ך (סימן פ"ב סק"ד). וראה לקמן כיצד נוהגים למעשה.    . בְּנוֹסָף עַל זֹאת, לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁמִּכָּל הָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים לֹא תִּמְצָא אֶחָד הַדּוֹרֵס אֶת טַרְפּוֹ, וְלָכֵן אִם הָיָה הָעוֹף הַזֶּה דּוֹרֵס בְּצִפָּרְנָיו – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָמֵא וְאָסוּר בָּאֲכִילָהשם במשנה. ופירש רש"י ז"ל שדורס היינו שמניח רגליו על טרפו בשעה שאוכלו כדי שלא יזוז יבוא כולו לפיו. ורבינו תם ז"ל פירש היינו שדורס את טרפו ואוכלו בעודו חי. והרמב"ן ז"ל פירש היינו שנועץ צפרניו בטרפו ודורסו.    .

וְלַהֲלָכָה הִצְרִיכוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בּוֹ גַּם שְׁלֹשֶׁת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַנִּזְכָּרִים, וְגַם שֶׁנֵּדַע בְּוַדָּאוּת שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵסכן כתבו הרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם ועוד, והובא הלכה בשלחן ערוך (שם). וראה שם כיצד ניתן לידע בוודאות שהעוף אינו דורס, ואכמ"ל.    . וְאִם יֶשְׁנָה מָסֹרֶת עַל אוֹתוֹ הַמִּין שֶׁהוּא טָהוֹר שׁוּב אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק בּוֹ שׁוּם סִימָן וּמֻתָּר בָּאֲכִילָהשלחן ערוך (שם) בשם הראשונים. והרמ"א בהגהתו על השלחן ערוך (שם סעיף ג') הכריע שבכל מקרה אין להתיר אלא על פי מסורת המקובלת בידינו שהוא טהור, ובלא המסורת אין להתיר אפילו שיש את כל סימני הטהרה. והסכימו עמו הזבחי צדק (אות כ"ד) וכף החיים (אות כ"ט), וכן יש לנהוג לכתחילה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – כֹּשֶׁר הַהִתְמַזְּגוּת

בְּסֵפֶר "תִּפְאֶרֶת יוֹנָתָן"פרשת נח.    מוּבָא שֶׁהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים טִּבְעָם לִהְיוֹת נוֹחִים לִסְבֹּל מִינֵי אַקְלִים שׁוֹנִים, וּמְסֻגָּלִים לְהִתְקַיֵּם בְּחֹם כְּמוֹ בְּקֹר, בַּסְּתָיו כְּמוֹ בָּאָבִיב, וְזֶה שֶׁלֹּא כְּמוֹ הָעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים אֶלָּא בְּאַקְלִים אֶחָד מְסֻיָּם, וּבְהִשְׁתַּנּוֹת הָאַקְלִים בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מִיָּד פּוֹרְחִים וְנוֹדְדִים לְמָקוֹם אַחֵר בּוֹ הָאַקְלִים כְּטִבְעָם וּכְמִזְגָם. וּמִטַּעַם זֶה רוֹב הָעוֹפוֹת הַשְּׁכִיחִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם מֵהַמִּינִים הַטְּהוֹרִים, בִּהְיוֹת שֶׁהָאַקְלִים וּמֶזֶג הָאֲוִיר בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מִשְׁתַּנֶּה מֵעוֹנָה לְעוֹנָה, וְלָכֵן דַּוְקָא אֵלּוּ הַטְּהוֹרִים מוֹצְאִים אֶת מְקוֹמָם בְּאַרְצֵנוּ. מַה שֶּׁמֵעִיד וּמוֹכִיחַ עַל טִבְעָם הָרַךְ וְהַמְמֻזָּג שֶׁל הָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים אוֹתָם הִתִּירָה לָנוּ הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה.

וּמִדָּבָר זֶה לָמַדְנוּ אָנוּ, שֶׁחֵפֶץ ה' מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁיִּהְיוּ נוֹחִים בְּרוּחָם לְכָל אָדָם, וְנָאִים בְּמִזְגָּם לְקַבֵּל אֶת כָּל אֲשֶׁר יִקְרֶה בִּפְנֵיהֶם, וּלְבַל נִהְיֶה קָשִׁים וּמְקֻבָּעִים עַל מִדּוֹתֵינוּ וּטְבָעֵינוּ הַמֻּרְגָּלִים בָּנוּ. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים יוֹדְעִים לְהִתְמַזֵּג וּלְהִסְתַּדֵּר עִם כָּל אַקְלִים שֶׁמּוֹפִיעַ, כָּךְ יֵשׁ לָנוּ לָדַעַת לְהִתְמַזֵּג וּלְהִסְתַּדֵּר עִם כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, גַּם אִם טְבָעָיו וְהֶרְגֵּלָיו שׁוֹנִים מִשֶּׁלָּנוּ. כָּךְ בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה קֹדֶם פְּטִירָתוֹ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה"במדבר כ"ז, ט"ז.    וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י זָ"ל שֶׁבַּקָּשַׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיְתָה לְמַנּוֹת מַנְהִיג שֶׁיְּהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי רוּחוֹ וְדַעְתּוֹ, שֶׁזּוֹהִי חָכְמָה גְּדוֹלָה וְנִכְבָּדָה לָדַעַת לְהָבִין כָּל אֶחָד וְלֵירֵד לְסוֹף דַּעְתּוֹ, וְלִנְהֹג עִמּוֹ לְפִי שִׂכְלוֹ וְרוּחוֹ.

בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל מוֹצְאִים אָנוּ הַבְטָחָה מְעַנְיֶנֶת: "כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ, וּכְשֶׁמֵּת אוֹמְרִים לוֹ אֵי עָנָו אֵי חָסִיד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ"אימרת רב הונא בברכות (ו' ע"ב).    . וְדוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ מָה הַקֶּשֶׁר שֶׁל קְבִיעַת מָקוֹם בִּתְפִלָּה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְלַחֲסִידוּת וְלַעֲנָוָה?!ואמנם במואר בגמרא שם שגם אברהם קבע מקום לתפילתו, אך האם בגלל זה כל מעשה טוב שעשה אברהם אבינו נשייכו אליו? ועוד מדוע לכנותו חסיד ועניו?    וּבֵאֲרוּ בְּדֶרֶךְ צַחוּת שֶׁאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִסְתַּדֵּר וּלְהִתְגַּמֵּשׁ עִם הַזּוּלָת מִמֵּילָא יִהְיֶה לוֹ קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית כְּנֶסֶת וּבְמָקוֹם קָבוּעַ, וְכָל זְמַן מָה תִּמְצָאֵהוּ עוֹבֵר מָקוֹם כִּי פְּלוֹנִי מַפְרִיעַ לוֹ וְאַלְמוֹנִי לֹא מוֹצֵא חֵן בְּעֵינָיו וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁדָּבֵק בִּטְבָעָיו וּבְמִדּוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהָיָה מִתְחַסֵּד עִם הַבְּרִיּוֹת וְעָנָו בְּמִדּוֹתָיו אָדָם זֶה יֵדַע וְיוּכַל לְהִסְתַּדֵּר עִם כֻּלָּם וּמִמֵּילָא יִקְבַּע מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, וְלָכֵן רָאוּי הוּא לְכָל הַהַבְטָחוֹת הַנִפְלָאוֹת הַלָּלוּ. וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן.

מִטֶּבַע הָאָדָם שֶׁתָּמִיד מְבַקֵּשׁ הוּא לְשַׁנּוֹת אֶת הַזּוּלָת. שֶׁהוּא יִשְׁתַּנֶּה, וְהוּא לֹא בְּסֵדֶר, וְהוּא הָאָשָׁם בַּכֹּל. הָאָדָם אֵינוֹ אוֹהֵב לְהִשְׁתַּנּוֹת בְּעַצְמוֹ, וּבֶטַח שֶׁלֹּא בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים. אַךְ יְהוּדִי עוֹבֵד ה' אֲמִתִּי נִדְרָשׁ לְחַפֵּשׂ תָּמִיד מָה אֲנִי צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת, וּבַמֶּה אֲנִי לֹא בְּסֵדֶר. וְאִם נוֹצַר חִכּוּךְ כָּל שֶׁהוּא בֵּינִי לְבֵין הַשֵּׁנִי חוֹבָתִי הִיא לְבָרֵר בַּמֶּה אֲנִי צָרִיךְ וְיָכוֹל לְתַקֵּן וּלְהִשְׁתַּנּוֹת בִּכְדֵי לִמְנֹעַ חִכּוּכִים שֶׁכָּאֵלּוּ. כָּךְ מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה שֶׁעָבַר מַסֶּכֶת יִסּוּרִין אֲרֻכָּה מִלָבָן, הָחֵל מֵהַחְלָפַת רָחֵל בְּלֵאָה, עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה שֶׁרִמָּהוּ וְהֶחְלִיף אֶת תְּנָאֵי עֲבוֹדָתוֹ מֵאָה פְּעָמִיםראה פירוש רש"י ז"ל עה"ת בבראשית (ל"א, ז').    , וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה, וְעִם כָּל זֹאת בְּהַגִּיעַ רֶגַע הָאֱמֶת בּוֹ עוֹמְדִים יַעֲקֹב וְלָבָן זֶה מוּל זֶה מַתְחִיל יַעֲקֹב לְהִצְטַדֵּק וְלִשְׁאֹל: "מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?"בראשית ל"א, ל"ו.    בַּמֶּה אֲנִי לֹא בְּסֵדֶר שֶׁכָּךְ אַתָּה נוֹהֵג בִּי? יַעֲקֹב עָשָׂה הַכֹּל כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם לָבָן, וּבְכָל זֹאת הִמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ בַּמֶּה אֲנִי לֹא הָיִיתִי בְּסֵדֶר, וּבַמֶּה עוֹד אוּכַל לְהִשְׁתַּנּוֹת כְּדֵי שֶׁנִּסְתַּדֵּר. זֶהוּ עוֹבֵד אֲמִתִּי שֶׁכָּל רְצוֹנוֹ הוּא לִחְיוֹת בְּאַחְוָה עִם כֻּלָּם.

וְכָךְ כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל בְּסִפְרוֹ "אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן"פרק א' אות י"א.    : "אֲצִיל הַנֶּפֶשׁ מְקַבֵּל אֶת רֵעֵהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְחָרֵד הוּא תָּמִיד אוּלַי לֹא קָלַע אֶל הַמַּטָּרָה לְפִי רוּחוֹ וְאוּלַי דִּבֵּר דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, כִּי אֵין כְּאֵב לֵב אֶצְלוֹ כִּכְאֵב שֶׁל פְּגִיעָה בִּכְבוֹד חֲבֵרוֹ. וּמֵעוֹלָם לֹא נִפְגַּע הוּא מֵרֵעֵהוּ, בְּיָדְעוֹ שֶׁאֵין רוֹב בְּנֵי הָאָדָם אֲצִילֵי הַמִּדּוֹת, וּבְכָל זֹאת רוֹחֵשׁ לִבּוֹ לָהֶם יְקָר וְכָבוֹד. כִּי תַּפְנוּקֵי הַנֶּפֶשׁ מְפַנְּקִים אֶת בַּעֲלֵיהֶם לִהְיוֹת מְשַׁמֵּשׁ גַּם בִּשְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד: לִהְיוֹת מַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל שַׁעַל עַל חֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת בִּסְגֻלַּת הַמִּדּוֹת, וְלִהְיוֹת מְזַכֶּה אֶת אָחִיו זְכוּת גְּמוּרָה וּמֻחְלֶטֶת אַף אִם כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָיו. יַקִּיר הַנֶּפֶשׁ דָּנָן נַפְשׁוֹ מְלֻטֶּשֶׁת וּמְצֻחְצַחַת וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת כְּתָמִים, וְהוּא שֹׂבַע שְׂמָחוֹת וָגִיל בִּנְעִימוּת נֵצַח". עכת"ד קָדְשׁוֹ הַמְּתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוֹפִים.

כֹּשֶׁר הַהִתְמַזְּגוּת וְהַגְּמִישׁוּת עִם הַזּוּלָת הִיא מִדָּה נִפְלָאָה וּמְבֹרָכָה. הַזּוֹכֶה לָהּ רוֹוֶה אֹשֶׁר וְרֹגַע מִנִּשּׂוּאָיו, וְכָל יָמָיו רוֹאֶה נַחַת מִילָדָיו, גַּם עִסְקוֹ עִם בְּנֵי הָאָדָם הוּא לְעֹנֶג עֲבוּרוֹ, וְלֹא בַּנִּמְצָא אָדָם שֶׁיִּרְאֵהוּ מֵרָחוֹק וְלֹא יִגַּשׁ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ. כָּל מָקוֹם אֵלָיו הוּא מַגִּיעַ הוּא רָצוּי וּמְבֻקָּשׁ, וְכָל דֶּלֶת וְכָל שַׁעַר יִפָּתְחוּ מִיָּד בְּפָנָיו. תְּכוּנָה וּמַעֲלָה זוֹ נוּכַל לִמְצֹא גַּם בִּשְׁאָר הַנִּבְרָאִים, שֶׁכֵּן תִּמְצָא שֶׁכְּכָל שֶׁעֶצֶם יוֹתֵר גָּמִישׁ וְרַךְ – כָּךְ תִּמְצָאֵהוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר: בְּמָקוֹם בּוֹ לֹא יִכָּנְסוּ הַסְּלָעִים הַגְּדוֹלִים יִכָּנְסוּ גַּרְגִּירֵי הַחוֹל הַדַּקִּים, וְהֵיכָן שֶׁגַּם הַלָּלוּ לֹא יִכָּנְסוּ יַחְדְּרוּ הַמַּיִם הַגְּמִישִׁים, וּלְאָן שֶׁגַּם לַמַּיִם לֹא תִּהְיֶה כְּנִיסָה עֲדַיִן תִּמְצָא שֶׁחוֹמֵק לוֹ פְּנִימָה הָאֲוִיר הַקַּל. הָא לָמַדְתָּ כְּכָל שֶׁהִנְּךָ יוֹתֵר גָּמִישׁ וְרַךְ כָּךְ הִמָּצְאוּתְךָ הִיא יוֹתֵר מְבֻקֶּשֶׁת וּנְעִימָה, וְזֶהוּ לֶקַח נִפְלָא וְעָצוּם לְכֻלָּנוּ.

וְאָכֵן כָּךְ מְסֻפָּר עַל קָדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א שֶׁהָיָה נִזְהָר בְּכָל מְאוֹדוֹ לִהְיוֹת נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת, וּבִפְרָט בְּעֵת שֶׁהָיָה מִתְאָרֵחַ בְּבֵית זָרִים שֶׁעַל כָּךְ צִוּוּ חֲכָמֵינוּ "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה"פסחים (פ"ו ע"ב) ושחן ערוך אורח חיים (סימן ק"ע סעיף ה').    , עַד שֶׁהָיוּ מְאָרְחָיו חוֹשְׁשִׁים לְהַצִּיעַ בְּפָנָיו דְּבַר מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה פֶּן יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה נֶגֶד רְצוֹנוֹ וּבְרִיאוּתוֹ. וְאָכֵן פַּעַם אַחַת הִתְאָרֵחַ אֵצֶל אֵיזֶה עָנִי בֶּן טוֹבִים, וְהַלָּה הִגִּישׁ בְּפָנָיו כּוֹס תֵּה וּשְׁתָאוֹ רַבִּי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּכְשֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ הֵקִיא אֶת כָּל מַה שֶּׁשָּׁתָה!!!כן הובא בספר "תנועת המוסר" (עמוד 344).    עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַדְּרִישָׁה מֵהָאָדָם לְהַנְעִים וּלְהַתְאִים אֶת עַצְמוֹ לְרִגְשׁוֹת הַזּוּלָת!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם תַּרְנְגוֹל הַהוֹדוּ הַמָּצוּי בְּיָמֵינוּ מֻתָּר בָּאֲכִילָה?

תַּרְנְגוֹלֵי הַהוֹדוּ הַמְּצוּיִים כַּיּוֹם הֵם שׁוֹנִים בְּתָאֳרָם מֵהַתַּרְנְגוֹלִים הָרְגִילִים הַיְדוּעִים לָנוּ כִּטְהוֹרִים, שֶׁכֵּן גְּדוֹלִים הֵם יוֹתֵר וְיֵשׁ לָהֶם נוֹצוֹת עַל רַגְלֵיהֶם, וְכֵן צַוָּארָם מָאֳרָךְ בְּיוֹתֵר וְקוֹלָם עָב וּמְשֻׁנֶּה וְאֵין לָהֶם כַּרְבֹּלֶת גְּדוֹלָה כִּשְׁאָר הַתַּרְנְגוֹלִים.

וְאָכֵן כַּמָּה מֵהָאַחֲרוֹנִים כָּתְבוּ לֶאֱסֹר אֶת תַּרְנְגוֹלֵי הַהוֹדוּ בָּאֲכִילָה, מֵהֶם הַגָּאוֹן רַבִּי שְׁלֵמָה קְלוּגֶר בְּסִפְרוֹ "טוּב טַעַם וָדַעַת"תליתאי, סימן ק"נ.    וְהַגה"ק בַּעַל הֵיכַל הַבְּרָכָה זִיעָ"אראה בדרכי תשובה (סימן פ"ב ס"ק ל"ד) שהביא דבריהם.    . אוּלָם רוֹב הָאַחֲרוֹנִים כָּתְבוּ שֶׁתַּרְנְגוֹלִים אֵלּוּ הֵם מִמִּין הַתַּרְנְגוֹלִים וּמֻתָּרִים בָּאֲכִילָה, וְכֵן עִקַּר לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׂהכן העלה בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"א סימן קמ"ט) ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סימן מ"ה) ועוד, וכן כתב הראשל"ץ הגר"י יוסף שליט"א בספרו "ילקוט יוסף" איסור והיתר (ח"ב ע' קס"ד).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים וְהַטְּמֵאִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּ"סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא דְּיַעֲקֹב"פרשת נח.    לְבָאֵר מַה שֶּׁמּוֹצְאִים אָנוּ שֶׁבָּעוֹפוֹת הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים רַבִּים יוֹתֵר מֵהַמִּינִים הַטְּמֵאִים, וְאִלּוּ בַּבְּהֵמוֹת רוֹאִים לְהֵפֶךְ שֶׁהַמִּינִים הַטְּמֵאִים רַבִּים יוֹתֵר מֵהַמִּינִים הַטְּהוֹרִים, וְלֹא בִּכְדִי הוּא?!

וְהֵבִיא שֶׁכָּל יְצוּרֵי הָעוֹלָם נִתְיַסְּדוּ וְנִתְהַוּוּ מֵאַרְבַּעַת יְסוֹדֵי הָעוֹלָם שֶׁהֵם: אֵשׁ, עָפָר, רוּחַ, וּמַיִם. וְהִנֵּה הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת עִקַּר יְסוֹדָן וַהֲוָיָתָן הוּא מִיסוֹד הֶעָפָר, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה – הַחֵלֶק הַחָמְרִי וְהַמְגֻשָּׁם בְּיוֹתֵר שֶׁבַּבְּרִיאָה, אֲשֶׁר שָׁם מְצוּיוֹת הַקְּלִפּוֹת בְּיוֹתֵר, וְלָכֵן רוֹב רֻבָּן שֶׁל מִינֵי הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הֵן טְמֵאוֹת וַאֲסוּרוֹת בָּאֲכִילָה לְיִשְׂרָאֵל.

לְעֻמַּת זֹאת הָעוֹפוֹת עִקַּר יְסוֹדָם וַהֲוָיָתָם הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ וְהַמַּיִם, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת יְצִירָה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה, וּמִטְעָם זֶה נִקְרְאוּ בְּשֵׁם "עוֹף הַשָּׁמַיִם" – הַיְנוּ שֶׁמְּקוֹר הֲוָיָתָם הוּא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁשָּׁם אֵשׁ וּמַיִם, וְלָכֵן רוֹב רֻבָּם שֶׁל הָעוֹפוֹת הֵם טְהוֹרִים וּמֻתָּרִים בָּאֲכִילָה.

---

מצוה קנ"ח: בדיקת סימני חגבים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִרְצוּ לֶאֱכֹל מִמִּינֵי הַחֲגָבִים שֶׁיֹּאכְלוּ רַק מֵהַמִּינִים הַטְּהוֹרִים אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם אֶת שְׁלֹשֶׁת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁלִּמְּדָה הַתּוֹרָה, וּכְפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בֵּע"ה לְקַמָּן.

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וְלֵידַע אֶת הַסִּימָנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין הַטְּהוֹרִים לַטְּמֵאִים, וְאִלּוּ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין יְדִיעַת הַסִּימָנִים מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא אֶמְצָעִי לְקִיּוּם מִצְוַת אֲכִילַת הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים וְלִזְהִירוּת מֵאִסּוּר אֲכִילַת הַטְּמֵאִיםראה מקור הדברים בהרחבה לעיל בבאור הפשט של מצוה קנ"ג.    .

סִימָנֵי הֶחָגָב הַטָּהוֹר נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה וְהֵם: שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם הַחוֹפוֹת אֶת רוֹב אֹרֶךְ גּוּפוֹ וְאֶת רוֹב הֶקֵּף גּוּפוֹ, וּשְׁנֵי כְּרָעַיִם לְנַתֵּר בָּהֶן. וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ הִצְרִיכוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁיְּהֵא שְׁמוֹ חָגָב אוֹ שֶׁתְּהֵא מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ שֶׁכָּךְ שְׁמוֹמשנה בחולין (נ"ט ע"א), ורמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה כ"ב), ופסק שם גם כרבי יוסי שצריך שיהיה נקרא בשם "חגב". וראה במגיד משנה (שם) שדעת הרמב"ם היא כדעת הרשב"א שאף שאין ראשו ארוך ואין לו זנב בכל זאת צריך שייקרא חגב. וכן פסק בשלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן פ"ה).    . וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין לוֹ כָּעֵת אֶת אוֹתָם הַסִּימָנִים, אֶלָּא שֶׁעָתִיד הוּא לְגַדְּלָם לְאַחַר זְמַן לִכְשֶׁיִּגְדַּל – בְּכָל זֹאת הֲרֵי הוּא טָהוֹר וּמֻתָּר בָּאֲכִילָהכן נתבאר בגמרא חולין (שם) והובא ברמב"ם ובשלחן ערוך הנ"ל. וזאת למודעי כי חגב הטהור מותר באכילה ללא שחיטה, וברכתם "שהכל נהיה בדברו". ראה ספר "ילקוט יוסף" איסור והיתר (חלק ב' עמוד רפ"ה).    .

בְּנוֹסָף עַל סִימָנִים אֵלּוּ מְסוּרִים בְּיָדֵינוּ שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל שְׁמוֹנַת מִינֵי הַחֲגָבִים הַטְּהוֹרִים, וְהֵם: הֶחָגָב וְהַזַּרְבָנִית וְהַחַרְגֹּל וְהָעַרְצוּבְיָא וְהָאַרְבֶּה וְצִפֹּרֶת הַכְּרָמִים וְהַסָּלְעָם וְיוֹחָנָה יְרוּשַׁלְמִיתחולין (ס"ה ע"א).    . וְאָדָם הַבָּקִיא לְזַהוֹתָם עַל פִּי שְׁמוֹתֵיהֶם הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי לְאָכְלָם עַל סְמַךְ זֹאת אַף מִבְּלִי לִבְדֹּק אֶת סִימָנֵיהֶם, כַּנִּזְכָּר בְּדִינֵי הָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִיםרמב"ם (שם הלכה כ"ב).    .

וּמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל מִמִּינֵי הַחֲגָבִים מִבְּלִי לִבְדֹּק אֶת סִימָנֵי טָהֳרָתָם הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָהספר המצוות (מצוה קנ"א) וספר החינוך (מצוה קנ"ח).    . וְאִם אָכַל מִין חָגָב טָמֵא עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה שֶׁל "כֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ"דברים י"ד, י"ט.    וְחַיָּב מַלְקוֹתבספרי שם, והובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ה'), ויבואר אי"ה בבאור מצוה של"א.    .

רָמַז הַכָּתוּב – מִשְׁמַעַת עַצְמִית

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה בְּתָאֳרוֹ אֶת מִין הָאַרְבֶּה אוֹמֵר "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ"משלי ל', כ"ז.    , וּבֵאֵר הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא זַצַ"ל כִּי הָאַרְבֶּה אֵין לָהֶם שׁוּם שַׂר אוֹ מוֹשֵׁל, וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם הוֹלְכִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת כְּחַיָּל. וְזוֹהִי אֶבֶן יְקָרָה וּמַעֲלָה מֻפְלָאָה לָאָדָם לִהְיוֹת בַּעַל מִשְׁמַעַת עַצְמִית וּמְסֻגָּל לָקַחַת אֶת עַצְמוֹ בַּיָּדַיִם, לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּעֲשִׂים הַנְּכוֹנִים מִבְּלִי שֶׁיַּעֲמֹד מִישֶׁהוּ מֵעָלָיו הַמְחַיֵּב אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָם. גַּם בַּנְּמָלָה מָצָא שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מִדָּה זוֹ בְּאָמְרוֹ "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל"משלי ו', ז'.    - הִתְפַּעֲלוּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הִיא דַּוְקָא מִכָּךְ שֶׁאֵין לִנְמָלָהּ מִי שֶׁיְּחַיְּבֶנָּה לַעֲבֹד, וּמִי שֶׁיְּזָרְזֶנָּה לֶאֱסֹף, וְעִם כָּל זֹאת "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"משלי ו', ח'.    . וּמִיצוּר קָטָן זֶה נְאַלֵּף בִּינָה אֵלֵינוּ בְּנֵי הָאָדָם הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים כַּמָּה עָלֵינוּ לִהְיוֹת אַחְרָאִים עַל עַצְמֵנוּ וְלִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂינוּ, וְלֹא לְהִתָּלוֹת וּלְהִצְטָרֵךְ לַאֲחֵרִים כְּדֵי לְמַלְּאוֹת יִעוּדֵנוּ וְחוֹבָתֵנוּ בָּעוֹלָם.

בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר שֶׁכְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ, אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ בָּרְכֵנוּ! אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם וְהַלְוַאי, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָםברכות (כ"ח ע"ב).    . וּמִי שֶׁיַּעֲמִיק בְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַלָּלוּ יִמְצָא שֶׁבִּקֵּשׁ לְבָרְכָם בַּמִּדָּה הַיְקָרָה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁמַעַת עַצְמִית לִהְיוֹת עוֹשִׂים מַה שֶּׁצָּרִיךְ לֹא מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם הָרוֹאִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וּמִבְּלִי חֲשָׁשׁ שֶׁיִּתְגַּלֶּה קְלוֹנָם לָרַבִּים, אֶלָּא מִתּוֹךְ תּוֹבָנָה פְּנִימִית אֲמִתִּית שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹסֵר לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁמִצְוָה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה אַלְמוֹנִי, וְלָכֵן חוֹבָה עָלַי לַעֲשׂוֹתוֹ, וְלֹא רַק בְּעִקְבוֹת לַחַץ שֶׁל הַחֶבְרָה אוֹ הַשְׁפָּעָה שֶׁל הַסְּבִיבָה אֶעֱשֶׂנּוּ.

כָּךְ לִמֵּד הִלֵּל הַזָּקֵן אֶת תַּלְמִידָיו לְשַׁנֵּן לְעַצְמָם כָּל הַזְּמַן: "אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי?!"אבות פרק א' משנה י"ד.    אַל תְּחַכֶּה לֶחָבֵר שֶׁיְּעוֹדֵד אוֹתְךָ, וְלֹא לָרַב שֶׁיָּרִים אוֹתְךָ, וְלֹא לָאִשָּׁה שֶׁבְּיַחַד אִתָּהּ תִּתְחַזֵּק – כָּל אֵלּוּ סִפּוּרִים וְתֵרוּצִים שֶׁל אָדָם עָצֵל שֶׁלֹּא רוֹצֶה לָקַחַת אַחֲרָיוּת עַל עַצְמוֹ, שֶׁמְּחַפֵּשׂ שֶׁכֻּלָּם יַעֲשׂוּ בִּשְׁבִילוֹ חוּץ מִמֶּנּוּ, וְעִם אֶחָד כָּזֶה הַתּוֹרָה לֹא מִסְתַּדֶּרֶת. אִם אַתָּה מֵבִין שֶׁצָּרִיךְ וְנָכוֹן – אָז קוּם וְתַעֲשֶׂה, גַּם מִבְּלִי שֶׁיַּגִּידוּ לְךָ. חֲכָמֵינוּ זָ"ל מְצַוִּים אוֹתָנוּ "פְּשֹׁט נְבֵלָה בַּשּׁוּק וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת"ראה פסחים (קי"ג ע"ב) כעין זה.    – עֲשֵׂה כָּל שֶׁבִּיכָלְתְּךָ כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר בְּכֹחוֹת עַצְמְךָ מִבְּלִי שֶׁאֲחֵרִים יִשְּׂאוּ וְיִסְחֲבוּ אוֹתְךָ. תִּהְיֶה הַמּוֹשֵׁל שֶׁל רוּחֲךָ וְהַקָּצִין שֶׁל אֵיבָרֶיךָ וְתִדְאַג שֶׁחַיָּלֶיךָ הַלָּלוּ יְמַלְּאוּ אֶת תַּפְקִידָם כַּנִּדְרָשׁ.

עַל הַגה"ק רַבִּי מֵאִיר שַׁפִּירָא מִלּוּבְּלִין זַצַ"ל מְסֻפָּר שֶׁבָּנָה וְחִנֵּךְ אֶת תַּלְמִידֵי יְשִׁיבָתוֹ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת. הַתְמָדָה מֻפְלָאָה, תְּפִלּוֹת בְּכַוָּנָה, גְּמִילוּת חֶסֶד אֲמִתִּית, כָּל אֵלּוּ הָיוּ נְטוּעוֹת וּמֻשְׁרָשׁוֹת בְּתַלְמִידָיו. וְהִנֵּה בְּהַגִּיעַ עוֹנַת בֵּין הַזְּמַנִּים בָּהּ אֲמוּרִים הַבַּחוּרִים לַעֲזֹב אֶת הַיְשִׁיבָה לִתְקוּפַת מָה בִּקֵּשׁ רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה מֵאַב הַבַּיִת לְהַצִּיב מֵעַל דֶּלֶת הַיְצִיאָה שֶׁלֶט גָּדוֹל, עָלָיו הָיָה כָּתוּב הַפָּסוּק "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם"תהלים ל"ד, י"ב.    . וְלַתַּלְמִידִים שֶׁתָּמְהוּ לְפֵשֶׁר הַדָּבָר הִסְבִּיר שֶׁעַד עַתָּה הָיָה כָּל אֶחָד מִכֶּם חוֹסֶה בְּצֵל הַיְשִׁיבָה, וּמִן הַמִּתְבַּקֵּשׁ הָיָה שֶׁבְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת שֶׁל מַשְׁגִּיחַ וְרַבָּנִים וְכוּ' יְקַיֵּם אֶת כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַהַנְהָגוֹת שֶׁל הַמָּקוֹם כָּרָאוּי, אַךְ כָּעֵת יוֹצֵא בָּחוּר לָעוֹלָם הַגָּדוֹל בּוֹ לֹא מַשְׁגִּיחַ עָלָיו שׁוּם אָדָם, וְלֹא מְפַקֵּחַ עַל מַעֲשָׂיו שׁוּם אַב בַּיִת, אֵין מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה וְאֵין מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִּפְעַל כִּי הַכֹּל מַעֲשֵׂה יָדָיומתוך קטעי הסליחות לימים נוראים.    , כָּעֵת זֶהוּ הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי מִיהוּ עוֹבֵד ה' בֶּאֱמֶת וּמִי לֹא. וְכָךְ פֵּרֵשׁ לָהֶם אֶת הַפָּסוּק "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם": כָּעֵת שֶׁאַתֶּם בִּבְחִינַת "לְכוּ בָנִים" אִם עֲדַיִן תִּהְיוּ בְּגֶדֶר "שִׁמְעוּ לִי" זוֹהִי הַהוֹכָחָה שֶׁאָכֵן "יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם" וְשֶׁאָכֵן בָּנִיתִי אֶתְכֶם עִם יִרְאַת שָׁמַיִם פְּנִימִית וּמִשְׁמַעַת עַצְמִית.

גַּם רַבֵּנוּ הַחֲתַם סוֹפֵר זִיעָ"א כּוֹתֵב בְּזה"ל: "מְקֻבְּלַנִי מִמּוֹרִי הַגָּאוֹן (רַבִּי נָתָן אַדְלֵר) זַצַ"ל שֶׁאֵין הַתַּלְמִיד זוֹכֶה לְתַכְלִית הַשָּׂגָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא חוֹסֶה תַּחַת כַּנְפֵי רַבּוֹתָיו, עַד שֶׁיִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי"ראה פתיחה לדרוש ש"ש תק"ע.    . וְנִרְאֶה שֶׁסִּבַּת דְּבָרָיו הִיא בִּהְיוֹת שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַתַּלְמִיד עוֹד חוֹסֶה תַּחַת כַּנְפֵי רַבּוֹתָיו – אֵינוֹ נוֹטֵל אֶת הָאַחֲרָיוּת הַמְּלֵאָה עַל עַצְמוֹ וְעַל לִמּוּדָיו וּמַעֲשָׂיו, בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁעָן וְנִסְמָךְ גַּם עַל דַּעַת רַבּוֹתָיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹתָר הוּא לְבַדּוֹ מִבְּלִי שׁוּם סוֹמֵךְ וּמוֹשִׁיעַ נוֹטֵל הוּא אֶת מְלוֹא הָאַחֲרָיוּת עַל כְּתֵפָיו, וְחַיָּב לְהִשָּׁמַע לְעַצְמוֹ כָּרָאוּי, וַאֲזַי זוֹכֶה לְמַצּוֹת אֶת מְלוֹא כֹּחוֹתָיו וְהֶשֵּׂגָיווכמובן שכל זה רק לאחר שנעשה בר סמכא ומסוגל לעמוד בכך, מה שאין כן אם עדין לא נבנה דיו ועוזב הוא את משענתו מיד יפול ויאבד גם את מה שיש בידו, וד"ל.    . מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ עַל הַחֲשִׁיבוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּבְּנִיָּה הָאִישִׁית וּבַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִרְכֹּשׁ לְעַצְמוֹ.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁלְּלֹא מִסְגֶּרֶת מְחַיֶּבֶת מְאַבְּדִים אֶת עַצְמָם וְאֵינָם מְנַצְּלִים אֶת יוֹמָם. דָּבָר זֶה יִתָּכֵן, אַךְ מֵעִיד עַל כָּךְ שֶׁאָפְיָם חַלָּשׁ וְשֶׁלֹּא עָמְלוּ דַּי לְחַזְּקוֹ. אָדָם בַּעַל אֹפִי חָזָק אֵינוֹ זָקוּק שֶׁיְּעוֹרְרוּ וִידַרְבְּנוֹ אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן לַעֲשִׂיָּה, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אָז עוֹשֶׂה. יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁאִם לֹא יָעִיר אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ לִתְפִלַּת הַשַּׁחֲרִית הוּא לֹא יַגִּיעַ, וְאִם לֹא תַּזְכִּיר לוֹ אִשְׁתּוֹ לְשַׁלֵּם אֶת הַתַּשְׁלוּמִים הַחָדְשִׁיִּים הוּא לֹא יְשַׁלֵּם – עַל מָה וְלָמָּה? לָמָּה שֶׁלֹּא תִּבְנֶה אֶת עַצְמְךָ לֹא לִהְיוֹת תְּלוּתִי בְּאַף אֶחָד, וּבְשׁוּם דָּבָר, וּתְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיךָ בְּכֹחוֹת עַצְמְךָ וּבְטִבְעִיּוּת?! אִם אֵין לְךָ מִשְׁמַעַת וְחִנּוּךְ כְּלַפֵּי עַצְמְךָ – אֵיךְ תִּרְצֶה לְחַנֵּךְ אֶת יְלָדֶיךָ לְמִשְׁמַעַת וּלְאַחֲרָיוּת?!

הָאַרְבֶּה אָמְנָם נִרְאִים קְטַנִּים וְחַסְרֵי כֹּחַ וְעָצְמָה, אֲבָל בְּכֹחַ הַמִּשְׁמַעַת הַמֻּפְלֵאת שֶׁבָּהֶם מַצְלִיחִים הֵם לִגְבֹּר עַל עֲיָרוֹת שְׁלֵמוֹת וּלְכַלּוֹת שָׂדוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל תְּבוּאָה מִבְּלִי לְהִנָּזֵק בְּצִפֹּרֶן רַגְלָם, וְכָל זֶה בִּזְכוּת הַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁבָּהֶם. כָּךְ גַּם אָדָם הַיּוֹדֵעַ אֶת מְחֻיָּבוּתוֹ וְדָבֵק בָּהּ בְּהַתְמָדָה אֵין שׁוּם כֹּחַ בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לְמָנְעוֹ מִלְּיַשְּׂמָהּ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם אֲכִילַת הַחֲגָבִים הַטְּהוֹרִים מֻתֶּרֶת לְמַעֲשֶׂה בְּיָמֵינוּ?

כָּתַב בַּעַל הַ"טּוּרֵי זָהָב"על השלחן ערוך יורה דעה (סימן פ"ה סק"א).    שֶׁכַּיּוֹם לֹא נָהֲגוּ בַּאֲכִילַת חֲגָבִים כְּלָל, וַאֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֶת הַסִּימָנִים הַנִּדְרָשִׁים, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ בְּקִיאִים כָּרָאוּי בִּשְׁמוֹתֵיהֶם. וְכֵן כָּתְבוּ הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָהשם בהגהות בית יוסף (סק"ג).    וְעָרוּךְ הַשֻּׁלְחָןשם סעיף ה'.    וְעוֹד, וְכֵן עִקָּר.

וּמִכָּל מָקוֹם יֶשְׁנָן כַּמָּה קְהִלּוֹת מִיּוֹצְאֵי תֵּימָן שֶׁמָּסֹרֶת בְּיָדָם לֶאֱכֹל חֲגָבִים הַיְדוּעִים לָהֶם בְּסִימָנֵיהֶם וּבִשְׁמוֹתֵיהֶם כִּטְהוֹרִים, וְהָרְשׁוּת בְּיָדָם לִסְמֹךְ עַל מִנְהָגָם וּלְאָכְלָם. אוּלָם מִי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ מָסֹרֶת זוֹ מֵאֲבוֹתָיו אֵינוֹ רַשַּׁאי לִסְמֹךְ עַל כָּךְכן הובא בכף החיים ובילקוט יוסף איסור והיתר (חלק ב' עמוד רפ"ג), עיין שם בהרחבה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּסֵפֶר שִׁבְחֵי הָאֲרִיזָ"ל מוּבָא מַעֲשֶׂה נוֹרָא מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י שֶׁפַּעַם אַחַת בִּהְיוֹתוֹ לוֹמֵד עִם תַּלְמִידָיו עָצַר הָרַב מִלִּמּוּדוֹ וְאָמַר "בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת". וְשָׁאֲלוּ לוֹ תַּלְמִידָיו מַדּוּעַ אָמַר כָּךְ? וְאָמַר לָהֶם שֶׁשָּׁמַע כָּרוֹז בָּרָקִיעַ שֶׁעוֹד מְעַט יָבֹא אַרְבֶּה בְּכָל גְּבוּל צְפַת וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְלֹא יַשְׁאִיר מִחְיָה בִּצְפַת, וְכָל זֶה בִּשְׁבִיל עָנִי אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וּמִתְרַעֵם לִפְנֵי הַקָּבָּ״ה עַל רֹ?עַ מַזָּלוֹ וּבוֹכֶה בִּמְרִירוּת נַפְשׁוֹ עַל שְׁכֵנָיו הָרָעִים שֶׁיּוֹדְעִים בְּצַעֲרוֹ וְאֵינָם מְרַחֲמִים עָלָיו, לָכֵן נִגְזְרָה גְּזֵרָה זוֹ. מִיָּד גָּבוּ בֵּינֵיהֶם חֲמִשָּׁה זְהוּבִים וְשָׁלְחוּ אֶת אַחַד הַחֲבֵרִים לְבֵיתוֹ וּמְצָאוֹ צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וַיֹּאמַר לוֹ מַה לְּךָ כִּי תִּזְעַק? וַיַּעַן אֵיךְ לֹא אֶבְכֶּה עַל רֹעַ מַזָּלִי שֶׁכָּל פַּרְנָסָתִי הִיא שֶׁהָיִיתִי מְמַלֵּא קַנְקַנֵּי מַיִם וּמוֹכְרָם, וְהַיּוֹם נָפְלוּ הַקּוֹרוֹת וְנִשְׁבְּרוּ הַקַּנְקַנִּים וְאֵין לִי בְּמַה לִּקְנוֹת אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְלָזֶה אֲנִי בּוֹכֶה לִפְנֵי ה׳. מִיָּד נָתַן בְּיָדוֹ הֶחָבֵר אֶת הַזְּהוּבִים וְסִפֵּר לוֹ שֶׁבַּעֲבוּר כֵּן נִגְזְרָה גְּזֵרָה, וְהֶעָנִי הִפִּיל עַצְמוֹ לָאָרֶץ וּבָכָה לִפְנֵי ה׳ שֶׁתְּבֻטַּל הַגְּזֵרָה, וְהֶחָבֵר חָזַר לִמְקוֹמוֹ וְסִפֵּר לַחֲבֵרִים וְחָזְרוּ לְלִמּוּדָם. וְהִנֵּה בְּאֶמְצַע הַלִּמּוּד וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ חַיִל כָּבֵד שֶׁל אַרְבֶּה וַיִּירְאוּ מְאֹד, וְיֹאמַר לָהֶם הָרַב אֶל תִּירְאוּ שֶׁכְּבָר מָחַל הֶעָנִי עַל עֶלְבּוֹנוֹ וְנִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה, וּלְפֶתַע בָּאָה רוּחַ חֲזָקָה וַתִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכָל גְּבוּל צְפַת. אָמַר לָהֶם הָרַב בְּרוּכִים תִּהְיוּ שֶׁבִּשְׁבִילְכֶם נִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה, וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה הָיוּ כָּל אַנְשֵׁי צְפַת מַשְׁגִּיחִים עַל הֶעָנִי הַהוּא. עכת"ד.

---

מצוה קנ"ט: טמאת שמונה שרצים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁכָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנָּגְעוּ בְּאֶחָד מִשְּׁמוֹנַת הַשְּׁרָצִים הַנִּזְכָּרִים בַּפָּסוּק הֲרֵי הֵם נֶחְשָׁבִים לִטְמֵאִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְכָל אָדָם אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגְּעוּ בּוֹ הֲרֵי הוּא נַעֲשֶׂה טָמֵא. וּכְלִי חֶרֶס דִּינוֹ לְהִטָּמֵא מֵהֶם כְּבָר בְּהַכְנִיסָם יָד אוֹ רֶגֶל בְּתוֹךְ חֲלַל הַכְּלִי אַף מִבְּלִי לָגַעַת בּוֹ כְּלָלכלים (פרק א' משנה א'), ורמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות (פרק ד').    .

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא מְטַמְּאִים אֶלָּא אוֹתָם שְׁמוֹנָה שֶׁרָצִים בִּלְבַד וְלֹא וַאֲחֵרִים. וְאַף אֵלּוּ אֵינָם מְטַמְּאִים אֶלָּא בְּמִיתָתָם, אֲבָל בְּחַיּוּתָם אֵינָם מְטַמְּאִיםכן למדו חז"ל מלשון הכתוב (ויקרא י"א, ל"א) "הנוגע בהם במותם יטמא".    . וּמְטַמְּאִים רַק בִּנְגִיעָה בָּהֶם מַמָּשׁ, אֲבָל אִם הֱזִיזָם אָדָם מִבְּלִי לָגַעַת בָּהֶם לֹא נִטְמָא בְּכָךְ כְּלָל. וְגֹדֶל שֶׁרֶץ הַמְטַמֵּא הוּא בְּכַעֲדָשָׁה וָמַעְלָה, אֲבָל אִם הָיָה הַשֶּׁרֶץ פָּחוֹת מִכָּךְ אֵינוֹ מְטַמֵּאכן נאמר בתורת כהנים, והובא בחגיגה (י"א) וברמב"ם (שם הלכה ב'). ועיין מעילה (ט"ו ע"ב) שאף כמה מיני שרצים מצטרפים לשיעור כעדשה לטמא.    . וְיֶתֶר הַדִּינִים מְבֹאָרִים בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו, עַיֵּן שָׁם.

וְאָמְנָם לֹא אָסְרָה עָלֵינוּ הַתּוֹרָה לִטָּמֵא לְאֶחָד מִן הַשְּׁרָצִים הַלָּלוּ, אוּלָם נִצְטַוֵּינוּ לְהִזָּהֵר בְּכָל דִּינֵי הַטֻּמְאָה כְּגוֹן שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאָה וְכַיוב"זראה לרבינו הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו (מצוה צ"ו) שכתב כן.    . וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְכָל מֵבִין לְהִתְרַחֵק מִן הַטֻּמְאָה, שֶׁכֵּן הַנֶּפֶשׁ מִתְקָרֶבֶת לֶאֱלֹקֶיהָ וּמִתְעַלָּה בְּכֹחַ הַטָּהֳרָהכן כתב הרא"ה ז"ל בספר החינוך (סוף ביאור מצוה זו).    .

רָמַז הַכָּתוּב – הָאִינְטֵר-מֵת

הוֹלֵךְ לוֹ אָדָם בַּדֶּרֶךְ, כְּשֶׁלְּפֶתַע נִתְקָל הוּא בְּמִין חַיָּה קְטַנָּה וַחֲמוּדָה, יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים. מִתְבּוֹנֵן הוּא בְּצוּרָתָהּ, מִתְפַּעֵל מִיצִירָתָהּ, אוּלַי אַף מְשַׁבֵּחַ לְבוֹרְאוֹ שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּחָכְמָה כֹּה מֻפְלָאָה וְיָצַר בָּהּ בְּרוּאִים לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאָדָם וּלְסַיְּעוֹ. בַּעֲדִינוּת שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ לָעֲבֵרָה, וּמְלַטְּפָהּ לִטּוּף קַל וְזָהִיר, וּמַנִּיחָהּ וּמַמְשִׁיךְ לוֹ בְּדַרְכּוֹ. אַךְ לְפֶתַע נוֹחֲתִים עָלָיו שְׁנֵי מַלְאָכִים מִמָּרוֹם, מַבִּיטִים בּוֹ בְּזַעַם וְלוֹחֲשִׁים לְעֶבְרוֹ: טָמֵא אַתָּה! אֲבִי הַטֻּמְאָה! נָגַעְתָּ בְּשֶׁרֶץ טָמֵא, וְעַל כֵּן דָּבְקָה בְּךָ טֻמְאָתוֹ. וּמְיֻדָּעֵנוּ שׁוֹאֵל בִּפְלִיאָה: וְכִי מַה כְּבָר עָשִׂיתִי? הַאִם עָשִׂיתִי מַשֶּׁהוּ לֹא טוֹב?! הֲרֵי סַךְ הַכֹּל לִטַּפְתִּי אוֹתוֹ לְתֻמִּי, לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְהָרַע כְּלָל?! אַךְ כָּל תֵּרוּצִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יוֹעִילוּהוּ – כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא. זוֹהִי חֻקַּת הַתּוֹרָה, וְעָלֶיהָ אִי אֶפְשָׁר לְעַרְעֵר. כִּי מַגָּע עִם דָּבָר טָמֵא יוֹצֵר מִין קֶשֶׁר דַּק אֵלָיו, וְכָל קֶשֶׁר קַל שֶׁבַּקַּלִּים לַטֻּמְאָה מוֹבִיל אַחֲרָיו הַשְׁלָכוֹת בִּלְתִּי נִמְנָעוֹת.

וּכְמוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי תָּמִים שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כָּל רַע, וְאַף חָשַׁב שֶׁקִּלֵּס אֶת בּוֹרְאוֹ, כָּךְ יְהוּדִים רַבִּים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ נִפְגָּשִׁים עִם שְׁרָצִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים הַמְּצוּיִים רַבּוֹת בִּדְרָכֵינוּ, וּמִבְּלִי לְהִתְיַחֵס לְחֻמְרַת הַדָּבָר מוֹשִׁיטִים אֶת יָדֵינוּ וְנוֹגְעִים, מְלַטְּפִים לִשְׁנִיָּה וְאוּלַי רַק מִסְתַּכְּלִים, אֲבָל הַקֶּשֶׁר כְּבָר נוֹצָר, הַטֻּמְאָה שָׁתְלָה אֶת זְרָעֶיהָ, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים יָצוּץ וְיִצְמַח לוֹ שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה שֶׁעָלוּל לְהָסִית וּלְהָדִיחַ גַּם אֶת שֶׁכְּמוֹתֵנוּ לִדְרָכִים חֲשׁוּכוֹת וַאֲפֵלוֹת, לַאֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, לָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּלְכָל מַרְעִין בִּישִׁין שֶׁרַק נִתָּן לְדַמְיֵן. וְהַכֹּל – מִנְּגִיעָה קַלָּה, מֵהֲצָצָה קְטַנָּה.

הָאִינְטֶרְנֵט – אֲבִי הַטֻּמְאָה, וְתוֹלְדוֹתָיו – כָּל הָעֲרוּצִים הַטְּמֵאִים וְהַמְתֹעָבִים שֶׁבּוֹ, הַמַּרְאִים אֶת עַצְמָם כִּתְמִימִים וּמוֹעִילִים וּמְקִלִּים וּמְסַיְּעִים – רַק תִּגַּע בִּי, רַק תַּחְלֹף עָלַי, וְתִרְאֶה כַּמָּה אֲנִי נָעִים. אֲנִי לֹא נוֹשֵׁך, אֲנִי לֹא עוֹקֵץ, נִבְרֵאתִי בִּשְׁבִילְךָ לְסַיַּעֲךָ – הִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי לַהֲנָאָתְךָ, אֶגְלֹשׁ עִמְּךָ וָאָבִיא אוֹתְךָ לְעוֹלָמוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם לֹא חָלַמְתָּ –

אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא חָלַמְתָּ!!!

לְכָל תּוֹעֲבוֹת מִצְרַיִם הַקְּדוּמָה, לְתַרְבּוּת רוֹמִי וְיָוָן הַטְּמֵאָה, לְלֹא תִנְאָף וּלְלֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לְלָשׁוֹן הָרַע וְלִרְכִילוּת הַחֲמוּרִים, לְלֹא תָתוּרוּ וּלְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ, לְהַכְנִיס פֶּסֶל וּמַצֵּבָה אֶל לִבְּךָ, לְהַרְחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִכָּל הַדּוֹמֶה לוֹ, לְדִכָּאוֹן וּלְעֶצֶב שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, לְהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵרָה, לְנִסָּיוֹן הַהוֹפֵךְ אוֹתְךָ לְהִקָּרֵא רָשָׁע, לְחָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית וְנִפְשָׁע, לִמְסַיֵּעַ וּמְחַזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, לְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁחַיָּב מִיתָה, לְכַת לֵיצָנִים שֶׁלֹּא יִרְאוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, לְהֵחָשֵׁב בְּעֵינֵי ה' לְת-וֹ-עֵ-בָ-ה, וְעוֹד רְשִׁימָה אֲרֻכָּה וּכְאוּבָה.

זֶהוּ הַשֶּׁרֶץ שֶׁלָּנוּ, קָטָן וְעָדִין וְנֶחְמָד. נִדְמֶה הָיָה שֶׁסְּתָם הִתְנַפְּלוּ עָלָיו וְטִמְּאוּהוּ, שֶׁמִּסְתַּכְּלִים רַק עַל הָרַע שֶׁבּוֹ וְלֹא עַל הַטּוֹב. אֲבָל מִי שֶׁתּוֹרַת אֱלֹקָיו בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ – שֶׁטָּמֵא הוּא וּטְמֵאִים כָּל נוֹגְעָיו. וְלֹא בָּאנוּ לְעוֹרֵר אֶת הַמֻּרְגָּלִים בּוֹ, לָהֶם נִצְרֶכֶת סִדְרַת טִפּוּלִים אֲרֻכָּה, רַק לְאֵלּוּ שֶׁלִּטְּפוּ וְהֵצִיצוּ, שֶׁ"מִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ רַק לִדְבָרִים טוֹבִים", שֶׁ"לּוֹמְדִים בּוֹ דַּף הַיּוֹמִי וַהֲלָכָה יוֹמִית" – אֲלֵיהֶם דְּבָרֵינוּ אֲמוּרִים: אֶל תַּאֲמִינוּ! אַל תִּתְפַּתּוּ! אַל תַּעַבְרוּ עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה, אַל תַּחְלְקוּ עַל כָּל גְּדוֹלֵי וְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בַּנֶּזֶק!

חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים כּוֹתְבִים שֶׁאִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו לְהַחְטִיאוֹ בַּעֲבֵרָה, יֵלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וְיִתְעַטֵּף בִּבְגָדִים שְׁחֹרִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִתְקָרֵר יִצְרוֹ וְיִזְכֶּה לְהִנָּצֵל מִן הֶעֱבִירָהראה חגיגה (ט"ז ע"א) ובפירוש רש"י ותוספות שם שהביאו כמה פירושים לדבר.    . אַךְ מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם שֶׁהָעֲבֵרָה הוֹלֶכֶת עִמּוֹ לְכָל מָקוֹם? שֶׁהַיֵּצֶר מִתְלַוֶּה אֵלָיו בְּכָל עֵת? שֶׁהַחֵטְא נָגִישׁ לוֹ בְּכָל רֶגַע? הֲיֵשׁ לָזֶה תַּקָּנָה כָּל שֶׁהִיא?! לֹא סְתָם הִתְנַבְּאָה הַתּוֹרָה עַל אַחֲרִית הַיָּמִים אֶת הַנְּבוּאָה "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"דברים כ"ח, ל"ד.    – כָּל צָרוֹת וְשִׁגְעוֹנוֹת הַדּוֹר מַגִּיעוֹת בְּדוֹרֵנוּ מִמַּרְאֵה עֵינֵינוּ. כַּמָּה בָּתִּים (טוֹבִים) הִתְפָּרְקוּ, כַּמָּה יְלָדִים (מְחֻנָּכִים) נָשְׁרוּ, כַּמָּה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל (כְּשֵׁרוֹת) הִתְלַכְלְכוּ, כַּמָּה יְדִידִים (קְרוֹבִים) נִפְרְדוּ, וְהַכֹּל מֵאוֹתוֹ מַכְשִׁיר טָמֵא וְחֵילוֹתָיו.

חֲכָמֵינוּ זָ"ל מְבָאֲרִים בַּתַּלְמוּד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נַעֲשִׂים חָלִילָה אֲדוּקִים בַּעֲבֵרָה - קָשֶׁה לָהֶם מְאֹד לִפְרֹשׁ מִמֶּנָּה. כָּךְ מְסַפְּרִים שֶׁבִּתְקוּפַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה דָּמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם, וְהָיָה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב מְחַזֵּר אַחַר הַנּוֹתָרִים בְּנִסָּיוֹן לְהַצִּילָם, וְהִנֵּה פַּעַם אַחַת מָצָא אֵלִיָּהוּ נַעַר יְהוּדִי תָּפוּחַ רָעָב הַמֻּטָּל בְּאַשְׁפַּתּוֹת וּשְׁאָלוֹ מֵאֵיזוֹ מִשְׁפָּחָה אַתָּה? אָמַר לוֹ מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית אֲנִי שֶׁלֹּא נוֹתַר מִמֶּנָּה אֶלָּא אֲנִי. אָמַר לוֹ אִם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַי בּוֹ אַתָּה לָמֵד? אָמַר לוֹ כֵּן. אָמַר לוֹ אָמֹר בְּכָל יוֹם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" וְתִנָּצֵל. אָמַר לוֹ הַנַּעַר: "הַס מִלְּהַזְכִּיר!" וּמִיָּד הוֹצִיא אֶת יִרְאָתוֹ מֵחֵיקוֹ וְהֵחֵל מְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ, עַד שֶׁנִּבְקְעָה כְּרֵסוֹ וְנָפְלָה יִרְאָתוֹ לָאָרֶץ, וְנָפַל אַף הוּא עָלֶיהָ. וְכָל זֹאת מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ אֲדוּקִים בְּתוֹעֲבוֹתָםסנהדרין (ס"ג ע"ב - ס"ד ע"א)    . וְהַמִּתְבּוֹנֵן יִרְאֶה שֶׁאוֹתוֹ תַּסְרִיט חוֹזֵר וְנִשְׁנָה בְּיָמֵינוּ, כְּשֶׁטּוֹבֵי הַבָּתִּים וְהַמְיֻחָסוֹת שֶׁבַּמִּשְׁפָּחוֹת נִקְרָעוֹת וְנֶחְרָבוֹת כָּלִיל בִּגְלַל הַמַּכְשִׁירִים הַטְּמֵאִים, וּכְשֶׁפּוֹנִים אֶל הַנּוֹתָרִים שֶׁבָּהֶם שֶׁמִּדַּת הַדִּין עֲדַיִן לֹא פָּגְעָה בָּהֶם, וְאוֹמְרִים לָהֶם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַי בּוֹ! זְרֹק אֶת הַתּוֹעֵבָה שֶׁלְּךָ וֶאֱמוֹר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד"! מִיָּד מַה הֵם עוֹשִׂים? מְמָאֲנִים וּמְסָרְבִים בְּכָל תֹּקֶף, וּמוֹצִיאִים אֶת "יִרְאָתָם מִכִּיסָם", מְחַבְּקִים וּמְנַשְּׁקִים לוֹחֲצִים וְגוֹלְשִׁים, עַד שֶׁנּוֹפְלִים גַּם הֵם עַל יִרְאָתָם וּמֵתִים וְאוֹבְדִים יַחַד עִמָּהּ מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא. וְהַכֹּל מֵחֲמַת שֶׁאֲדוּקִים וּדְבוּקִים הֵם בְּתוֹעֲבוֹתָם!

הֲרֵי זֶה כְּבָר לֹא סוֹד שֶׁנְּזָקִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים בָּאִים מִמַּכְשִׁירִים אֵלּוּ. בָּתֵּי הַסֵּפֶר הַחָפְשִׁיִּים עוֹרְכִים דּוֹבְרוּת וְהַסְבָּרָה עַל הַסַּכָּנוֹת שֶׁבַּדָּבָר, הוֹרִים מְבִינִים וְגוֹמְלִים אֶת יַלְדֵיהֶם הַמְּכוּרִים לְאוֹתָהּ טִפָּה מָרָה, וְאַף הָרָשׁוּת הַמְּחוֹקֶקֶת כְּבָר הֶעֶלְתָה עַל שֻׁלְחַן הַדִּיּוּנִים הַצָּעַת חֹק לִסְגֹּר אֲתָרִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים. אָז לְמָה אַתָּה מְחַכֶּה? לָמָּה אַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן? הַאִם רַק לְאַחַר שֶׁאָדָם יְאַבֵּד חָלִילָה יֶלֶד אוֹ יַלְדָּה, בַּעַל אוֹ אִשָּׁה, אָז יִתְעוֹרֵר לְהִתְנַעֵר וּלְהִתְנַתֵּק? וּכְמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר בָּעוֹלָם – יֵשׁ מִמֶּנּוּ בַּטֻּמְאָה וּכְנֶגְדוֹ יֵשׁ בַּקְּדֻשָּׁה, יֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּאִסּוּר וּכְנֶגְדּוֹ יֵשׁ בְּהֶתֵּרכן נאמר בחולין (ק"ט ע"ב): כל מה שאסר לנו הבורא – התיר לנו דומה לו: אסר את הדם – התיר את הכבד, אסר דם נדה – התיר דם טוהר, אסר את החזיר – התיר את מח השיבוטא, אסר את הבשר בחלב – התיר את הכחל, אסר אשת איש – התיר גרושה בחיי בעלה ועוד.    , כָּךְ גַּם יֶשְׁנָם מַכְשִׁירִים כְּשֵׁרִים הַמְאֻשָּׁרִים עַל יְדֵי וַעֲדוֹת כַּשְׁרוּת מֻסְמָכוֹת הַמְּסִירוֹת אֶת שִׁכְבוֹת הַטֻּמְאָה וּמַגִּישׁוֹת לַלָּקוֹחַ מוּצָר נָקִי לְלֹא חֲשַׁשׁ שְׁרָצִים, אָז לָמָּה לִבְחֹר בְּמִפְלֶגֶת הָעֲבֵרָה? לָמָּה לֹא לִבְחֹר בְּמִפְלֶגֶת הַתּוֹרָה? עַל כָּךְ לֹא תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה לְשׁוּם אָדָם בְּיוֹם הַדִּין, מַדּוּעַ הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּכְשִׁירִים הָאֲסוּרִים בְּעוֹד הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֵלּוּ הַמֻּתָּרִים. וְאַשְׁרֵי הַמְדַבֵּר עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁאֵין הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא אֶת נוֹגְעוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה בּוֹ שִׁעוּר כַּעֲדָשָׁה. וּמִכָּ?ל מָקוֹם, לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּמִּשְׁנָה שֶׁאֵיבָר שָׁלֵם מִן הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר כַּעֲדָשָׁהנדה (מ"ג ע"ב) ורמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה (פרק ד' הלכה ג').    .

כְּמוֹ כֵן נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁאֵין הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא אֶת נוֹגְעוֹ אֶלָּא בְּמוֹתוֹ בִּלְבַד. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִתְלַשׁ אֵיבָר שָׁלֵם מִן הַשֶּׁרֶץ הֲרֵי שֶׁאוֹתוֹ אֵיבָר מְטַמֵּא עַל אַף שֶׁהַשֶּׁרֶץ עַצְמוֹ עֲדַיִן חַיחולין (קכ"ה ע"א) ורמב"ם (שם הלכה ד'). והגדרת איבר לענין זה היא שיש בו בשר וגידים ועצמות כדי שיוכל להעלות ארוכה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר מְקוֹר טֻמְאַת שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי מְנַחֵם הַבַּבְלִי בְּסִפְרוֹ "טַעֲמֵי מִצְווֹת"מצוה ע"א.    שֶׁשְּׁמוֹנָה שֶׁרָצִים אֵלּוּ הֵם קְשׁוּרִים וַאֲחוּזִים לְמַעְלָה בְּכֹחוֹת הַטֻּמְאָה, וְכָל יְנִיקָתָם הִיא מֵאוֹתָם כֹּחוֹת, וְלָכֵן כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם בְּמוֹתָם מוֹשֵׁךְ עָלָיו מֵאוֹתָם כֹּחוֹת טֻ?מְאָה הַמַּחְלִיאִים אֶת נִשְׁמָתוֹ.

וְעַל אַף שֶׁשְּׁאָר שִׁעוּרֵי הַתּוֹרָה הֵם בִּכְזַיִת וְיוֹתֵר, כָּאן לְגֹדֶל זַכּוּת וְטֹהַר הַנְּשָׁמָה שֶׁל הָאָדָם וּלְגֹדֶל הַטֻּמְאָה שֶׁל אוֹתָם שְׁרָצִים, כְּבָר בְּשִׁעוּר קָטָן שֶׁל כַּעֲדָשָׁה מִיָּד הֵם מְטַמְּאִים.

---

מצוה ק"ס: טמאת אכלין ומשקין

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

בְּהֶמְשֵׁךְ לְעִנְיַן טֻמְאַת שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, צִוְּתָה הַתּוֹרָה עָלֵינוּ שֶׁנִּנְהַג דִּינֵי טֻמְאָה בְּאֳכָלִין וּבְמַשְׁקִין שֶׁבָּאוּ בְּמַגָּע עִם אוֹתָם שְׁרָצִים הַמְטַמְּאִים, לְבַל נַכְנִיסֵם לַמִּקְדָּשׁ וּלְבַל יֹאכְלוּם אֲנָשִׁים הַמֻּזְהָרִים עַל הַטֻּמְאָה וּמְצֻוִּים עַל שְׁמִירַת טָהֳרַת גּוּפָם.

בִּכְלַל הַמִּצְוָה, שֶׁכָּל דָּבָר הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן לֶחֶם וּבָשָׂר וַעֲנָבִים וְזֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֲבָל כָּל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן מִינֵי עָלִים וַעֲשָׂבִים וְגִזְעֵי עֵצִים וּפְרָחִים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִים לַאֲכִילָה אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָם לַאֲכִילַת אָדָםמשנה בעוקצין (פרק ג') ורמב"ם הלכות טומאת אוכלין (פרק א'), ועיין שם כל פרטי הדינים והאופנים.    .

מִלְּבַד זֹאת אָמְרָה הַתּוֹרָה שֶׁאֵין הָאוֹכָלִין מְקַבְּלִים טֻמְאָה עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ לְכָךְ עַל יְדֵי שֶׁיִּבָּלְלוּ תְּחִלָּה בְּאֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמַּשְׁקִין הַמַּכְשִׁירִים לְקַבֵּל טֻמְאָה וְהֵם: הַמַּיִם וְהַטַּל וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב וְהַדָּם וְהַדְּבַשׁ. וְאֵינָם מַכְשִׁירִים עַד שֶׁיִּבָּלְלוּ בָּהֶם בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. וּמִשֶׁהֻכְשְׁרוּ אֲפִלּוּ אִם נִתְנַגְּבוּ הֲרֵי הֵם רְאוּיִים לְקַבֵּל טֻמְאָהכפי שכתוב (ויקרא י"א, ל"ח) "וכי יותן מים על זרע". והובא במכשירין (פרק ו') ובבכורות (ז' ע"ב). ומה שצריך שיותנו המשקין מרצון הבעלים כן למדו חכמי התלמוד בבבא מציעא (כ"ב ע"ב) מהפסוקים.    .

כְּמוֹ כֵן אֵין הָאוֹכָלִין הַבָּאִים מִן הַצּוֹמֵחַ מְקַבְּלִים טֻמְאָה עַד שֶׁיֵּעָקְרוּ לְגַמְרֵי מִן הַקַּרְקַע, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהֵם מְחֻבָּרִים וַאֲפִלּוּ בִּמְעָט הַמְחַיֶּה אוֹתָם אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָהעוקצין (פרק ב') ורמב"ם (שם פרק ב').    . וְכֵן אֵין הָאוֹכָלִין הַבָּאִים מִן הַחַי מְקַבְּלִים טֻמְאָה עַד שֶׁיָּמוּתוּ, אֲבָל בְּחַיֵּי חַיּוּתָם נִשְׁאָרִים בְּטָהֳרָתָםעוקצין (פרק ג') וחולין (קי"ח) ורמב"ם (שם). ועיין שם מה דינו של בעל חי שנגע בשרץ בעת פירכוסו למות.    .

עוֹד לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא שֶׁל אוֹכָלִין אוֹ מַשְׁקִין שֶׁנָּגַע בָּהֶם שֶׁרֶץ הֲרֵי הֵם טְמֵאִים, שֶׁנֶּאֱמַר "מִכָּל הָאֹכֶל... וְכָל מַשְׁקֶה...". אוּלָם אוֹכָלִין טְמֵאִים אֵינָם מְטַמְּאִים אוֹכָלִין אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹכָלִין הַטְּמֵאִים בְּשִׁעוּר שֶׁל כַּבֵּיצָה. וְאִלּוּ הַמַּשְׁקִין מְטַמְּאִים אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּאכן נאמר בתורת כהנים, והובא ביומא (פ') וברמב"ם הלכות טומאת אוכלין (פרק ד').    .

כַּיּוֹם שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין הַשְׁלָכוֹת מַעֲשִׂיּוֹת לְדִינִים אֵלּוּ, אוּלָם לִכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ יָשׁוּבוּ דִּינִים אֵלּוּ לְתָקְפָּם עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל.

רָמַז הַכָּתוּב – כָּשֵׁר אֲבָל מַסְרִיחַ

תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל הוֹרְתָנוּ מָהֵם סוּגֵי הַמַּאֲכָלִים הַמֻּתָּרִים וּמֵהֶם הָאֲסוּרִים, הָחֵל מֵהַחַיּוֹת הַטְּהוֹרוֹת וְהַטְּמֵאוֹת, דֶּרֶךְ אָפְנֵי הַשְּׁחִיטָה וְהַכְשָׁרָתָן, דִּינֵי עָרְלַת הַפֵּרוֹת וְעִשּׂוּרָן, וְעוֹד פְּרָטֵי דִּינִים רַבִּים. אַךְ כָּאן נִתְחַדֵּשׁ לָנוּ שֶׁלֹּא כָּל מַאֲכָל כָּשֵׁר – הוּא גַּם טָהוֹר. יִתָּכֵן שֶׁמַּאֲכָל פְּלוֹנִי הוּא כָּשֵׁר, אַךְ מִנְּסִבּוֹת כְּאִלּוּ וַאֲחֵרוֹת עָלֵינוּ לְהִמָּנַע מִלְּאָכְלוֹ, כִּי לֹא כָּל מַה שֶּׁכָּשֵׁר וּמֻתָּר הוּא גַּם כְּדַאי וְרָצוּי לֶאֱכֹל.

כָּךְ לְדֻגְמָא הִזְהִירָנוּ הֶחָכָם בָּאָדָם "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן וְאַל תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו"משלי כ"ג, ו'.    . מַאֲכָל שֶׁנִּתָּן לְךָ מִתּוֹךְ צָרוּת עַיִן וְלֹא בְּלֵב שָׁלֵם הִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, שֶׁסַּם הַמָּוֶת נָתוּן בְּתוֹכוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁבְּעֵת שֶׁנּוֹתֵן אָדָם דָּבָר לַחֲבֵרוֹ חֵלֶק מִנֶּפֶשׁ הַנּוֹתֵן עוֹבֵר יַחַד עִם הַדָּבָר, וְאִם נְתָנוֹ מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב וּבְכָל לִבּוֹ – הֲרֵי שֶׁחֵלֶק טוֹב עָבַר בּוֹ, אֲבָל אִם נְתָנוֹ מִתּוֹךְ צָרוּת עַיִן וּכְעָסִים – הֲרֵי שֶׁחֵלֶק רַע עָבַר בּוֹ, וְסַכָּנָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּוראה עוד בספר "טוב עין" להגה"צ רבי יאשיהו פינטו שליט"א מה שכתב בענין זה ותהנה.    .

בְּרוּסְיָה הַקּוֹמוֹנִיסְטִית עֶרְכּוֹ מֶחְקָר אַכְזָרִי שֶׁמַּטְּרָתוֹ הָיְתָה לְבָרֵר עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה הִיא הַשְׁפָּעַת הָעַיִן עַל דְּבַר מַאֲכָל: לָקְחוּ אָסִיר שֶׁנִּדּוֹן לְמָוֶת, וְהִרְעִיבוּהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים לְלֹא אֲכִילָה וּלְלֹא שְׁתִיָּה כְּלָל. לְאַחַר מִכֵּן אֲזָקוּהוּ בַּאֲזִיקִים וְהִנִּיחוּ בְּפָנָיו לְמֶשֶׁךְ מִסְפַּר שָׁעוֹת כִּכַּר לֶחֶם טְרִיָּה וּמַדִּיפַת נִיחוֹחַ טוֹב וְעָרֵב. לְסִיּוּם, לָקְחוּ אֶת אוֹתָהּ הַכִּכָּר וְהֶאֱכִילוּהָ לְכֶלֶב – וְהַכֶּלֶב מֵת... מַה שֶּׁמַּרְאֶה לָנוּ בְּחוּשׁ אֶת דִּבְרֵי הֶחָכָם בָּאָדָם "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן".

בְּנוֹסָף עַל כָּךְ הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לֶאֱכֹל מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, שֶׁיֵּשׁ בַּדָּבָר אֲבַק גֶּזֶל וְזֶהוּ מֵהַדְּבָרִים שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה לָאָדָם לְתַקְּנָםראה רמב"ם הלכות תשובה (פרק ד' הלכה ד').    . לָכֵן אִם לֹא בָּרוּר לְךָ שֶׁיֵּשׁ לַשֵּׁנִי דַּי וְהוֹתֵר מִמַּאֲכָלוֹ אַל תְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ עַל אַף שֶׁהוּא מַפְצִיר בְּךָ. וּמַעֲשֶׂה הָיָה בַּגָּאוֹן רַבִּי זַלְמָן מִוּוֹלֹאזִ'ין זַצַ"ל שֶׁכֻּבַּד מֵאֵיזֶה אָדָם בִּדְבַר מַאֲכָל מְסֻיָּם, וְסֵרֵב לֶאֱכֹל בְּאָמְרוֹ שֶׁהָרוֹפֵא הִזְהִירוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת אוֹתוֹ מַאֲכָל. לְאַחַר מִכֵּן שְׁאָלוּהוּ מְקֹרָבָיו מִמָּתַי נֶאֱסַר עַל רַבֵּנוּ לֶאֱכֹל מַאֲכָל זֶה? הֲרֵי לֹא שָׁמַעְנוּ עַל כָּךְ? וֶהֱשִׁיבָם הַגָּאוֹן שֶׁהֲלֹא רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל הָיָה רוֹפֵא גָּדוֹל, וְהוּא הִזְהִיר בִּסְפָרָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, וּבִהְיוֹת שֶׁהָיָה נִכָּר שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שֶׁכִּבְּדוֹ לֹא הָיָה לוֹ דַּי מִמַּאֲכָלוֹ וְכִבְּדוֹ רַק מֵחֹסֶר נְעִימוּת, לָכֵן אָמַר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהָרוֹפֵא הִזְהִירוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ...כן הובא ספר "אמרות חכמה" (עמוד רמ"ה).   

כְּמוֹ כֵן יֶשְׁנָם מַאֲכָלִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהֵאָכֵל מִצַּד עַצְמָם, שֶׁאֵין בָּהֶם שׁוּם תּוֹעֶלֶת אוֹ טוֹבָה לָאָדָם. כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה עִם הַסְּטַיְיפְּלֵר הַקָּדוֹש זַצַ"ל שֶׁאַחַת מִנֶּכְדוֹתָיו נִגְּשָׁה אֵלָיו וּבְיָדָהּ גּוּמִי לְעִיסָה, וְשָׁאֲלָה הַאִם זֶה כָּשֵׁר. הִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ הָרַב וְשָׁאַל בִּתְמִיהָה: "וְכִי כָּל מַה שֶּׁכָּשֵׁר זֶה אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל?! וְכִי מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּדָבָר זֶה שֶׁצָּרִיךְ לְאָכְלוֹ?! וְאָמְנָם לֹא בָּאנוּ כָּאן לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה לְמַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן זֶהשכן הדבר תלוי מיהו השואל ומה מטרתו, שפעמים שהדבר נצרך למניעת ריח הפה או להרגעה או מנסיבות אחרות שאין המקום לפרטן.    , רַק הַמֶּסֶר הוּא בָּרוּר שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ צָרִיךְ לֶאֱכֹל, וְלֹא כָּל מַה שֶּׁכָּשֵׁר צָרִיךְ לְהַכְנִיס לְפֶה.

הָאֲכִילָה הִיא כְּמוֹ מִלּוּי דֶּלֶק לְרֶכֶב. אַף אֶחָד לֹא הוֹלֵךְ לְתַחֲנַת הַדֶּלֶק בְּתוֹר תַּחְבִּיב, וּבֶטַח שֶׁאַף אָדָם לֹא יִשְׂרֹף סְתָם דֶּלֶק בְּרִכְבּוֹ כְּדֵי לְמַלְּאוֹתוֹ שׁוּב. כָּךְ אָמוּר לִהְיוֹת הַדָּבָר גַּם בְּעִנְיַן הָאֲכִילָה, הָאֲכִילָה נוֹעֲדָה לְחַזֵּק אֶת גּוּפֵנוּ וּלְאַפְשֵׁר אֶת קִיּוּמוֹ, אַךְ אָנוּ הָפַכְנוּ זֹאת לְאֶחָד מִי"ג הָעִקָּרִים... הַשֶּׁפַע הַגָּדוֹל שֶׁפָּקַד אֶת הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הִכְנִיס אֶת עוֹלָמֵנוּ לְסִחְרוּר בִּלְתִּי נִשְׁלָט, בְּנֵי אָדָם רָצִים וְרוֹדְפִים אַחַר הַמַּאֲכָלִים כְּאִלּוּ זוֹהִי כָּל מַטְּרַת בִּיאָתָם לָעוֹלָם וּבְלִי לֶאֱכֹל אֲרוּחָה "מְפַנֶּקֶת" הֲרֵי שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה מְבֻזְבָּז בְּעֵינֵיהֶם. חוּצוֹת הָעִיר מְלֵאוֹת בְּמִגְוַן מִסְעָדוֹת וּמַאֲפִיּוֹת, רִשְׁתוֹת הַמָּזוֹן הָפְכוּ לְמַעַצְמוֹת עַל וּמִסְפַּר הַהַצָּעוֹת וְהָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הָפַךְ לְאַסְטְרוֹנוֹמִי.

אִם עַד לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים יָדַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ אַרְטִיק קֶרַח, שׁוֹקוֹ וָנִיל, וְעוֹד שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סוּגִים שֶׁל הָעֲשִׁירִים – אָז הַיּוֹם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת "שִׁעוּרֵי בַּיִת" לִפְנֵי שֶׁנִּכְנָסִים לַמַּכֹּלֶת כְּדֵי לֹא לְהִתְבַּלְבֵּל מֵהַמִּבְחָר... כָּךְ גַּם יָדַעְנוּ בְּיַלְדוּתֵנוּ שֶׁכִּכַּר לֶחֶם זֶה שָׁחֹר אוֹ לָבָן, שָׁלֵם אוֹ פָּרוּס, וְלַמְפֻנָּקִים יֵשׁ לַחְמָנִיָּה – וְאִלּוּ הַיּוֹם מַדְּפֵי הַלְּחָמִים וְהַחַלּוֹת תּוֹפְסִים מַחְלָקָה שְׁלֵמָה – לֶחֶם חַי וְלֶחֶם מֵת, לֶחֶם קַל וְלֶחֶם כָּבֵד, עִם צִמּוּקִים וְעִם אֱגוֹזִים וְעִם כָּל שִׁבְעַת הַמִּינִים, מֵרוֹב לַחְמֵי בְּרִיאוּת כְּבָר נַעֲשִׂים אֲנָשִׁים לְחוֹלִים! אָז בָּרוּךְ ה' עַל הַשֶּׁפַע, וִיהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֶחְסַר, אֲבָל מַה הֵבִיא עִמּוֹ הַשֶּׁפַע הַגָּדוֹל הַזֶּה? חוּשׁ הַטַּעַם קָהָה לַחֲלוּטִין, רוֹפְאֵי הַשִּׁנַּיִם מִתְעַשְּׂרִים וּמְכוֹנֵי הַהַרְזָיָה גַּם כֵּן מְכַכְּבִים, מַחֲלוֹת קָשׁוֹת וְתוֹפְעוֹת לְוַאי לָרוֹב, וּלְפֶתַע הַדָּבָר שֶׁאָמוּר לְהַאֲרִיךְ אֶת תּוֹחֶלֶת חַיֵּינוּ הוֹפֵךְ לְאוֹיֵב מְסֻכָּן וְאַכְזָרִי.

עַל כָּךְ יָעֲצוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ: "סְעוּדָה שֶׁהֲנָאָתְךָ מִמֶּנָּה – מְשֹׁךְ יָדְךָ הֵימֶנָּה"אימרת רבי חייא בגיטין (ע' ע"א).    . דַּע לִשְׁלֹט עַל אֲכִילָתְךָ וּלְנַוֵּט אֶת סְעוּדוֹ?תֶיךָשכן חשיבות גדולה יחסו חכמינו ז"ל לפת השחרית (בבא מציעא ק"ז ע"ב), ונזק רב לשוכב לישון מתוך אכילה, ועוד עצות רבות השזורות לנו לאורך התלמוד ומפרשיו.    , אֱכֹל אֶת הַטּוֹב וְלָאו דַּוְקָא אֶת הָעָרֶבשכן על פי רוב הערב אינו טוב, והטוב אינו ערב, לכן לעולם יבחר אדם בטוב, ואם הוא גם ערב – לא הפסיד.    , בַּקֵּשׁ לְהַשְׁקִיט אֶת רַעֲבוֹנְךָ וְלֹא לְמַלְּאוֹת אֶת כְּרֵסְךָשקשה אכילה גסה לגוף כמו סם המות, והיא עיקר לכל החולאים בכך שממלא בטנו באכילה גסה ואפילו מהמאכלים הטובים (רמב"ם הלכות דעות פרק ד').    , חַפֵּשׂ לְהַדֵּר בְּבִרְכוֹתֶיךָ וְלֹא בְּטַעַם מַאֲכָלֶיךָ, וּזְכֹר שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֶלָּא כְּשֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל אוֹכְלִים מַה שֶּׁיֵּשׁ.

עוֹד הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים שֶׁשָּׁהוּ תַּחַת הַמִּטָּה בְּעֵת שֶׁיָּשְׁנוּ עָלֶיהָראה הליכות עולם (חלק ז' עמוד ר"ט) מענין זה ובאילו אופנים ניתן להקל.    , וְלֹא שׁוּם וּבָצָל וּבֵיצָה שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם לַיְלָה בִּהְיוֹתָם קְלוּפִיםנדה (י"ז ע"ב). וראה בהליכות עולם (שם עמוד רי"ד) מענין זה.    , וְלֹא מַאֲכָלִים הַגּוֹרְמִים לְשִׁכְחָהעיין ביביע אומר (חלק ב' סימן ח') ובפסקי תשובות (חלק ב' סימן ק"ע) מה שהביאו באורך בזה.    , וְלֹא מַאֲכָלִים שֶׁהֻכְנְסוּ לְבֵית הַכִּסֵּאראה כף החיים סופר (סימן ד' ס"ק כ') ושו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן ד') אם דבר זה אסור מהדין או בתורת חומרה.    , שֶׁכָּל אֵלּוּ קָשִׁים לְגַשֵּׁם וּלְקַלְקֵל אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְהַנִּזְהָר בָּהֶם מְזַכֵּךְ וּמְטַהֵר אֶת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת רָאוּי לְקַבֵּל אֶת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָועוד עיין באורך מענינים אלו בספר "שמירת הגוף והנפש" וספר "הזכרון".    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁחֲכָמֵינוּ זָ"ל תִּקְּנוּ תַּקָּנָה שֶׁכָּל הָאוֹכֵל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו רְטִיבוּת שֶׁל אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמַּשְׁקִין הַמְטַמְּאִים הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לִטּוֹל אֶת יָדָיו כְּדִינֵי נְטִילַת יָדַיִם לַסְּעוּדָהכן מבואר בפסחים (קט"ו ע"א) ובראשונים שם.    . וְנֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים לְגַבֵּי יָמֵינוּ שֶׁלֹּא נוֹהֲגִים לְמַעֲשֶׂה בְּדִינֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה הַאִם בְּכָל זֹאת יֵשׁ לְבָרֵךְ עַל נְטִילָה זוֹ אוֹ לֹא?

וְלַהֲלָכָה פָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁיֵּשׁ לִטּוֹל בְּלֹא בְּרָכָה, וְכֵן הַכְרָעַת הָאַחֲרוֹנִים לְמַעֲשֶׂהשכן על אף שלדעת רוב הראשונים גם כיום יש ליטול נטילה זו בברכה, כן כתבו רש"י והרמב"ם ותלמידי רבינו יונה והרא"ש ועוד, מכל מקום בהיות שדעת התוספות בפסחים (קט"ו ע"ב) שכיום שלא נוהגים בדיני טומאה וטהרה אין בכלל חיוב בנטילה זו, וכן כתבו כמה ראשונים שיש ליטול בלא ברכה, מהם רבינו ירוחם והמהר"ם וכן הובא בהגה"מ, לכן הכריע בשלחן ערוך (אורח חיים סימן קנ"ח סעיף ד') שלא לברך מספק ברכות להקל, וכן הכרעת האחרונים למעשה.    וְכֵן עִקָּר.

כְּמוֹ כֵּן נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים הַאִם חִיּוּב נְטִילָה זוֹ הוּא דַּוְקָא בְּשִׁעוּר כַּזַּיִת אוֹ אֲפִלּוּ בְּפָחוֹתלדעת הרשב"ץ (מאמר חמץ דף ל"ה) אין חיוב נטילה זו אלא בכזית, וכן כתבו האחרונים להוכיח בדעת הרמב"ם. אולם מהרא"ש (פסחים קי"א ע"א) והטור (סימן תע"ג) מוכח שאף בפחות מכזית חייב בנטילה.    , וְהַאִם הַחִיּוּב הוּא אֲפִלּוּ בְּאֹפֶן שֶׁאֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בִּרְטִיבוּת הַמַּאֲכָל (כְּגוֹן שֶׁאוֹכֵל עַל יְדֵי מַזְלֵג) אוֹ לֹאכן כתבו בשיירי כנסת הגדולה (סימן קנ"ח) ובכף החיים (שם) שאף שאינו נוגע ברטיבות בכל זאת חייב בנטילה שמא יגע במשקין, ויש אומרים שלא גזרו בכהאי גוונא.    , וְהַאִם הַחִיּוּב הוּא גַּם כְּשֶׁהַמַּשְׁקִין הֵם מְבֻשָּׁלִים אוֹ לֹאכן כתב להקל במהרימ"ט ובשיירי כנסת הגדולה (שם), אולם מהר"י צמח בהגהותיו לשו"ע כתב להצריך נטילה, וכ"כ בשו"ת בית דוד (סימן ס"ז).    . וּלְמַעֲשֶׂה יֵשׁ לִטּוֹל גַּם בָּאֳפָנִים הַנַּ"ל, אֶלָּא אִם כֵּן בְּהִצְטָרֵף שְׁלוֹשֶׁת הָאֳפָנִים יַחַד שֶׁאֵין צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו לְכָךְעיין שו"ת יביע אומר (ח"ט סימן ק"ח) וספר הליכות עולם (ח"א עמוד של"א) שכתב כן. ובילקוט יוסף (סימן קנ"ח סעיף ח') כתב שמעיקר הדין ניתן להקל אף בהצטרף שני אופנים בלבד, והבוחר יבחר.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן טֻמְאַת הָאֳכָלִין עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי מֹשֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ זִיעָ"א שֶׁהַטֻּמְאָה הִיא כֹּחַ הַנֶּאֱצָל מִן הַיֵּצֶר הָרַע וְעִקַּר פְּעֻלָּתָהּ הִיא לְהַחְלִישׁ אֶת כֹּחַ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבָּאָדָם. וְלָכֵן נִקְרֵאתָ טֻמְאָה מִלְּשׁוֹן "אֹטֶם" שֶׁאוֹטֶמֶת אֶת שִׂכְלוֹ שֶׁל הָאָדָם מִלְּהַשְׂכִּיל וּמִלְּהָבִין בַּעֲבוֹדַת קוֹנוֹ. וּמִטַּעַם זֶה יֶשְׁנָה יְרִידָה בְּחַדּוּת וּבְזַכּוּת שִׂכְלָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ בִּהְיוֹת שֶׁהַטָּהֳרָה חֲסֵרָה בְּיָמֵינוּ וְהַטֻּמְאָה הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת בֵּינוֹתֵינוּ מִיּוֹם לְיוֹם.

וְלָכֵן שְׁלִיטַת הַטֻּמְאָה הִיא דַּוְקָא עַל הָאוֹכְלִין וְהַמַּשְׁקִין שֶׁהֵם הַשֶּׁפַע הַנִּשְׁפָּע בָּעוֹלָם וַאֲלֵיהֶם נִמְשָׁכִים הַחִיצוֹנִים בְּיוֹתֵר. וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן נִדְבֶּקֶת הַטֻּמְאָה בָּהֶם רַק לְאַחַר שֶׁהֻכְשְׁרוּ לְקַבֵּל טֻמְאָה עַל יְדֵי אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמַּשְׁקִין שֶׁהֵם גַּם כֵּן מִינֵי שֶׁפַע שֶׁהַחִיצוֹנִים רוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם בְּיוֹתֵרוראה לרבי אברהם טובייאנה זצ"ל בספרו אשל אברהם (מצוה צ"ח) שלכן דווקא אותם שבעה משקין הם משקין חשובים המורים על השפע היורד ממרום ואליו נדבקים החיצונים ביותר.    כַּיָּדוּעַ מֵעִנְיַן הַמַּשְׁקִין הַמְגֻלִּים שֶׁהַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶםראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן קט"ז) ובפוסקים שם.    .

---

מצוה קס"א: טמאת נבלה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁכָּל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה מִן הַטְּהוֹרוֹת אוֹ מִן הַטְּמֵאוֹת שֶׁמֵּתָה הֲרֵי הִיא מְטַמְּאָה אָדָם אוֹ כֵּלִים הַבָּאִים בְּמַגָּע עִמָּהּ, וּכְלֵי חֶרֶס נִטְמָאִים מִמֶּנָּה כְּבָר בְּהִכָּנְסָהּ תּוֹךְ חֲלַל הַכְּלִי אַף מִבְּלִי לָגַעַת בָּהּ כְּלָל. וְהַנּוֹשְׁאָהּ נִטְמָאִים אַף בְּגָדָיו שֶׁהָיָה לָבוּשׁ בָּהֶם בְּעֵת שֶׁנְּשָׂאָהּכן מפורש בכתובים הנ"ל ובמשנה במסכת כלים (פרק א' משנה ב') וברמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות (פרק א').    .

וְדִין טֻמְאַת נְבֵלָה הוּא בֵּין שֶׁמֵּתָה מִיתַת עַצְמָהּ, וּבֵין שֶׁנִּתְנַבְּלָה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא כַּדִּין. אֲבָל אִם נִשְׁחֲטָה כַּדָּת וְכַדִּין אֲזַי בִּטְהוֹרוֹת הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה וְאֵינָהּ מְטַמְּאָהואפילו היתה טריפה ואסורה באכילה, כל שנשחטה כדין הרי היא טהורה מלטמא. חולין (ע"ב ע"ב) ורמב"ם (שם).    , וּבַטְּמֵאוֹת בְּכָל זֹאת נֶחְשֶׁבֶת נְבֵלָה וּמְטַמְּאָהּחולין (שם) ורמב"ם (שם סעיפים ב' – ג').    .

לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֵין הַנְּבֵלָה מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשִׁעוּר שֶׁל כַּזַּיִת לְכָל הַפָּחוֹת. וְדַוְקָא בְּשָׂרָה וְחֶלְבָּהּ הֵם הַמִּצְטָרְפִים לְכַזַּיִת לְטַמֵּא, אֲבָל עַצְמוֹתֶיהָ וְקַרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ אֵינָם מִצְטָרְפִים לְשִׁעוּר כַּזַּיִת לְטַמֵּא, וְרַק בִּהְיוֹתָם מְחֻבָּרִים לְכַזַּיִת מִבְּשָׂרָהּ הֲרֵי הֵם מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂאתורת כהנים (סוף פרשת שמיני) וחולין (קי"ז ע"ב) ורמב"ם (שם פרק א').    .

וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ שֶׁאַף נִבְלַת עוֹף טָהוֹר מְטַמְּאָה, אַךְ לֹא בְּמַגָּע אוֹ בְּמַשָּׂא אֶלָּא רַק בְּעֵת הֱיוֹת כַּזַּיִת מִמֶּנָּה בְּבֵית הַבְּלִיעָה בִּלְבַד. וּכְמוֹ יֶתֶר דִּינֵי הַטֻּמְאָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל גַּם דִּינִים אֵלּוּ אֵינָם מַעֲשִׂיִּים בְּיָמֵינוּ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְבִנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

רָמַז הַכָּתוּב – הַיִּלּוֹדִים לָמוּת

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הֵחֵלָּה טֻמְאָה חֲמוּרָה עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתָה בְּצוּרָה כָּל שֶׁהִיא, אֶלָּא אִם כֵּן מֻתֶּרֶת בָּאֲכִילָה עַל פִּי כָּל דִּין. וְדָבָר זֶה אָמוּר לְעוֹרֵר אֶת כֻּלָּנוּ עַד כַּמָּה עָלֵינוּ לְנַצֵּל אֶת חַיֵּינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת לַתּוֹעֶלֶת הָרְצוּיָה בְּטֶרֶם נָשִׁיב אֶת נִשְׁמָתֵנוּ לְבוֹרְאֵנוּ וְנַעֲמֹד לַדִּין לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה. כִּי אֵין שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶתקהלת ח', ח'.    , וְאֵין אָדָם הַיּוֹדֵעַ אֶת יוֹמוֹ בּוֹ יִדָּרֵשׁ לִיתֵן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מִפְעָלָיו. וְכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם עוֹד חַי בִּיכָלְתּוֹ לְהוֹסִיף וְלִצְבֹּר זְכֻיּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲבָל מִשֶּׁמֵּת אָדָם נֶאֱמַר בּוֹ "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי"תהלים פ"ח, ו'.    וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל חָפְשִׁי מִן הַמִּצְווֹתאימרת רבי יוחנן בשבת (ל' ע"א).    – שֶׁכְּבָר אֵין עָלָיו אֶת חוֹבַת הָעֲשִׂיָּה, וּמִמֵּילָא לֹא יוּכַל יוֹתֵר לִרְכֹּשׁ מִצְווֹת לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ.

אָדָם שֶׁחַי אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי תַּכְלִית שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא הֲרֵי זֶה רֵיק מִכָּל תֹּכֶן. אֵין לוֹ שׁוּם יִעוּד וּשְׁאִיפָה שֶׁל מַמָּשׁ, אֵין עֵרֶךְ אֲמִתִּי לְחַיָּיו וְלִזְמַנּוֹ. כִּי כָּל מַה שֶּׁיִּשְׁאַף וִיבַקֵּשׁ אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה – אֵינוֹ מַצְדִּיק אֶת הֶעָמָל וְהַיְגִיעָה בַּעֲבוּרוֹ. כָּךְ הִמְשִׁילוּ חֲזַ"ל אֶת הַדָּבָר בְּשׁוּעָל אֶחָד שֶׁעָבַר לְיַד כֶּרֶם עֲנָבִים, וְנִתְאַוָּה לֶאֱכֹל מֵהָאֶשְׁכּוֹלוֹת הָעֲסִיסִיִּים שֶׁבּוֹ. סוֹבֵב סְבִיב הַכֶּרֶם לְחַפֵּשׂ כֵּיצַד לְהִכָּנֵס, וְלֹא מָצָא אֶלָּא פִּרְצָה קְטַנָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר. מֶה עָשָׂה? יָשַׁב לְיַד הַפִּרְצָה בְּצוֹם עַד שֶׁלְּאַחַר כַּמָּה יָמִים כָּחַשׁ גּוּפוֹ וְהִצְלִיחַ לְהִשְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה. מִיָּד הֵחֵל לֶאֱכֹל לִרְווֹת וּלְהִתְבַּסֵּם בַּעֲנָבִים, עַד שֶׁמִּלֵּא אֶת כָּל תַּאֲוָתוֹ. לְפֶתַע נִזְכָּר שֶׁעוֹד מְעַט יַגִּיעַ בַּעַל הַכֶּרֶם וְלָכֵן עָלָיו לַחֲמֹק וְלָצֵאת בִּמְהֵרָה, אַךְ אֲבוֹי: מְיֻדָּעֵנוּ שָׁמַן מֵרוֹב אֲכִילָתוֹ וְגוּפוֹ לֹא עָבַר דֶּרֶךְ הַפִּרְצָה. מֶה עָשָׂה? הִמְתִּין שׁוּב עַד שֶׁכָּחַשׁ גּוּפוֹ כְּבַתְּחִלָּה, וּבָרַח מַהֵר מֵהַמָּקוֹם כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ. הִסְתּוֹבֵב הַשּׁוּעָל אֶל הַכֶּרֶם וְאָמַר: כֶּרֶם כֶּרֶם, אָמְנָם יָפֶה וּמוֹשֵׁךְ אַתָּה, אֲבָל מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּךָ? רָעֵב נִכְנַסְתִּי וְרָעֵב יָצָאתִימדרש רבה קהלת (פרשה ה').    .

וְהַמֶּסֶר בָּרוּר לְכָל שׁוֹאֵל: אִם תְּחַפֵּשׂ לֵיהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה – דַּע כִּי רָעֵב נִכְנַסְתָּ וְרָעֵ?ב תֵּצֵא, וְהֵיטִיבוּ חֲזַ"ל לְהַגְדִּיר זֹאת בִּלְשׁוֹנָם: "אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ"מדרש רבה קהלת (פרשה ג').    . וּכְפִי שֶׁרוֹאִים אָנוּ בְּחוּשׁ שֶׁאֶת כָּל עֲמָלוֹ וִיגִיעוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא מוֹצִיא וּמְפַזֵּר לְעֵת זִקְנוּתוֹ לְמַעַן הַמְּנוּחָה וְהַבְּרִיאוּת עָלֶיהָ וִתֵּר בִּצְעִירוּתוֹ, נִמְצָא שֶׁכְּמוֹ אוֹתוֹ שׁוּעָל מִסְכֵּן כָּךְ גַּם מְבַקְּשֵׁי הָעוֹלָם הַזֶּה לְעוֹלָם לֹא יֵצְאוּ שְׂבֵעִים מֵהָעוֹלָם הַזֶּהולכן מצינו בפטירת הצדיקים את המושג "זקן ושבע ימים", שהללו יצאו באמת שבעים מהעולם הזה עם מטען של זכויות ומעשים טובים.    . הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּבְחִינַת צִמְצוּם, וְהַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם מֻשָּׂג שֶׁל צִמְצוּם, וְלָכֵן לְעוֹלָם הִיא לֹא תְּסֻפַּק מִמֶּנּוּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הָיָה הַשּׁוּעָל חָכָם בֶּאֱמֶת אֲזַי מֵרֶגַע שֶׁנִּכְנַס לַכֶּרֶם הָיָה דּוֹאֵג לְהוֹצִיא לְעַצְמוֹ צֵידָה לְבַחוּץ, שָׁם הָיָה מִתְרַפֵּק וְנֶהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפָּיו בֶּאֱמֶת. וְכָמוֹהוּ גַּם הָאָדָם אִם יֵדַע לְנַצֵּל אֶת יָמָיו עֲלֵי חֵלֶד לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ זְכֻיּוֹת לָעוֹלָם הַבָּא זֶהוּ הָאָדָם הַשָּׁלֵם וְהַמְאֻשָּׁר בְּיוֹתֵר עָלָיו נֶאֱמַר "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לְךָ לָעוֹלָם הַבָּא"תהלים (קכ"ח, ב') וברכות (ח' ע"א).    .

בִּתְפִלַּת יוֹם הַכִּפּוּרִים (נֹסַח אַשְׁכְּנַז) נֶאֱמַר "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לְעָפָר, וּבְנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ", וְתָמַהּ עַל כָּךְ הַגה"ק רַבִּי עֲקִיבָא אֵיגֶר זַצַ"ל שֶׁלִּכְאוֹרָה סֵדֶר הַדְּבָרִים אֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁכֵּן "וּבְנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" הָיָה צָרִיךְ לָבוֹא לִפְנֵי "וְסוֹפוֹ לְעָפָר"?! וּבֵאֵר שֶׁכַּוָּנַת הַדְּבָרִים "וּבְנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" לַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הָאָדָם הֶחָכָם וְהַשָּׁלֵם זוֹכֵר שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם וְיַעֲזֹב אֶת הַכֹּל פֹּה לְמַטָּה וְיַעֲלֶה רַק עִם תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. כְּעֵין זֶה מְסֻפָּר עַל הָרה"ק רַבִּי מְנַחֵם מֶנְדֶל מִקֹּאצְק זִיעָ"א שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מֵחֲסִידָיו וְנוֹעַץ עִמּוֹ אִם כְּדַאי לוֹ לִרְכֹּשׁ חֶלְקַת קְבוּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּכְדֵי לְהִנָּצֵל מִגִּלְגּוּל הַמְּחִלּוֹת בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. הִסְתַּכֵּל עָלָיו הָרה"ק בְּמַבָּט שֶׁל בּוּז וּשְׁאָלוֹ: "אוֹי וַאֲבוֹי! עַד כְּדֵי כָּךְ גּוּפְךָ חָבִיב עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה דּוֹאֵג לִשְׁלוֹמוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתְךָ?!".

יָדוּעַ לְכֻלָּנוּ שֶׁמֵּרֶגַע יְצִיאַת הַנְּשָׁמָה מִגּוּפוֹ שֶׁל הַחַי מַתְחִיל הָרִקָּבוֹן לִשְׁלֹט בְּגוּף, וְהַצַּחֲנָה עוֹלָה וּמִתְפַּשֶּׁטֶת, עַד שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מָאוּס וְדָחוּי יוֹתֵר מִן הַנְּבֵלָה הַמַּסְרַחַת. וּבְיוֹתֵר מִתְקַיֵּם הַדָּבָר בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם מִבִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁכְּכָל שֶׁהָרוּחַ יוֹתֵר שׁוֹלֶטֶת בְּגוּף כָּךְ הַגּוּף יוֹתֵר תָּפֵל וְשׁוּלִי, וְלָכֵן בְּמִיתָתוֹ מְאִיסוּתוֹ וְטֻמְאָתוֹ מִתְגַּבֶּרֶת. מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁהַגּוֹי שֶׁמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּאנדה (ס"ט ע"ב). ומכל מקום מדרבנן אף העכו"ם מטמאים, כמבואר שם.    , וְאִלּוּ הַיְּהוּדִי שֶׁמֵּת מְטַמֵּא, כִּי בְּעֵת הִתְפָּרְדוּת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מִגּוּפֵנוּ הוֹפֵךְ הַגּוּף מִשִּׂיא הַקְּדֻשָּׁה וְהַמַּעֲלָה לְשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה וְהַחִדָּלוֹן, לָכֵן מְטַמֵּא אֶת כָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בְּטֻמְאָה חֲמוּרָה. לָכֵן גַּם כֵּן אָסוּר הַמֵּת בַּהֲנָאָהראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן שמ"ט).    , בִּהְיוֹת שֶׁמֵּרֶגַע שֶׁנִּלְקַחַת מִמֶּנּוּ הַנְּשָׁמָה מִיָּד הוֹפֵךְ הוּא לַחֲסַר תּוֹעֶלֶת וְתַכְלִית.

הַרְבֵּה מַעֲבָרִים וְשִׁנּוּיִים עוֹבְרִים אָנוּ בְּמֶשֶׁךְ חַיֵּינוּ, אַךְ הֶחָשׁוּב וְהַמַּכְרִיעַ שֶׁבָּהֶם הוּא רֶגַע הַמִּיתָה, אֵלָיו עָלֵינוּ לְהִתְכּוֹנֵן וּלְהִצְטַיֵּד כָּרָאוּי. כָּךְ הִתְבַּטֵּא הַיְּהוּדִי הַקָּדוֹש מִפְּשִׁיסְחָא זִיעָ"א וְאָמַר: "כָּל יְמֵי שְׁהוּתִי בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ רַק בְּמַטָּרָה לִלְמֹד אֵיךְ לָמוּת...". וְכֵן תִּרְאֶה שֶׁאָדָם הַהוֹלֵךְ לְבַקֵּר אֶת קְרוֹבוֹ, בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס לְלוֹבִּי הַבִּנְיָן מִיָּד מַתְחִיל לְסַדֵּר וּלְיַשֵּׁר אֶת בְּגָדָיו בְּטֶרֶם הִכָּנְסוֹ אֶל הַבַּיִת, כָּךְ גַּם הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כִּטְרַקְלִין בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא בּוֹ עָלֵינוּ לִדְאֹג שֶׁיִּהְיוּ בְּגָדֵינוּ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשֵׁנוּ לֹא יֶחְסַר. שֶׁהֲרֵי כָּל מַטְּרַת בִּיאָתֵנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה הִיא לְמַעַן נִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם כֵּן מַה לָּנוּ לְפַחֵד וְלַחְשֹׁשׁ מֵרֶגַע הַמִּיתָה שֶׁהוּא חֵלֶק מֵהַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה אֶל הַתַּכְלִית?!ובספר "רביד הזהב" (פרשת אחרי) הביא מעשה עם הרה"ק ממעז'בוז' זיע"א שראה איש אחד שלפני פטירתו היתה המיתה באה לו בקושי ובפחד גדול, ואמר: "תמוה לי, הרי כל ימי חייו של האדם ניתנו כדי שילמד כיצד למות, וכעת כשהגיע הזמן לא ידע זה כיצד למות?!".    וְכָךְ פֵּרְשׁוּ בַּעֲלֵי חֲסִידוּת אֶת הַפָּסוּק "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו"תהלים קט"ז, ט"ו.    שֶׁרֶגַע מִיתַת הֶחָסִיד הוּא שָׁלָב יָקָר וְחָשׁוּב בְּעֵינֵי ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁבּוֹ בְּעֶצֶם בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְקִיּוּמוֹראה ספר "צוואות והנהגות" בשם הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א.    .

אָדָם הַחוֹלֵף לְיַד נְבֵלָה מַסְרַחַת יָכוֹל לִרְאוֹת בְּבֵרוּר מַהוּ סוֹפוֹ שֶׁל הַגּוּף הַנָּגוּף, וּלְהָבִין שֶׁכָּל עוֹד הַנְּשָׁמָה בְּאַפֵּינוּ חוֹבָה עָלֵינוּ לְנַצֵּל כָּל שַׁבְרִיר שֶׁל שְׁנִיָּה לַמַּטָּרָה הַנַּעֲלֵית וְהַמְקֻדֶשֶׁת בְּיוֹתֵר הַנִּקְרֵאת "נִצּוּל הַחַיִּים", וְזֶה עַל יְדֵי אִסּוּף זְכֻיּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיַּעַמְדוּ לוֹ לְמֵלִיץ יֹשֶׁר בְּיוֹם פְּקֻדָּה. וְלֹא יֵלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר מַנְעַמֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּשׁוּלִים לַמַּיִם הַמְּלוּחִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָם מְסַפְּקִים אֶת הָאָדָם, וּבוֹגְדִים בָּאָדָם בְּאַחֲרִית יָמָיו. וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד הָעָלְתָה הַשְּׁאֵלָה מַה דִּין בְּשַׂר נְבֵלָה וּבְשַׂר שְׁחוּטָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ יַחַד, וְאֵין יָדוּעַ מִי הַנְּבֵלָה וּמִי הַשְּׁחוּטָה, הַאִם נִטְמָא הַכֹּל מִסָּפֵק אוֹ לֹא?

וּמַסְקָנַת הַגְּמָרָא שֶׁאִם הָיָה רוֹב הַתַּעֲרֹבֶת מִבְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה - הֲרֵי שֶׁבְּשַׂר הַנְּבֵלָה בָּטֵל בְּרוֹב, וְאִם נָגַע אָדָם בְּזוֹ הַתַּעֲרֹבֶת אֵינוֹ נִטְמָא כְּלָל. אוּלָם אִם נָשָׂא אָדָם אֶת כָּל הַתַּעֲרֹבֶת הַזּוֹ הֲרֵי זֶה נִטְמָא, כֵּיוָן וַדַּאי נָשָׂא בְּכָךְ גַּם אֶת כַּזַּיִת הַנְּבֵלָה וְנִטְמָאראה כל מחלוקת התנאים והאמוראים בזה בבכורות (כ"ג).    . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות שאר אבות הטומאות (סוף פרק א'). וראה בכסף משנה שם שכתב לדייק מלשון הרמב"ם שאפילו אם יגע בכל החתיכות יחד גם כן הוא טהור, והביא שם בשם הר"י קורקוס טעם לדבר, עיין שם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר טֻמְאַת הַנְּבֵלָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה מַה שֶּׁכָּתַב בְּשַׁעַר "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ"בעמוד כ"ט, טור ב'.    מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁזְּהִירוּת גְּדוֹלָה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהָרִיחַ רֵיחַ רַע שֶׁל נְבֵלָה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה פּוֹגֵם פְּגָם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹ וְגוֹרֵם לָהּ שֶׁתִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהָעוֹבֵר וּמֵרִיחַ רֵיחַ רַע שֶׁל נְבֵלָה יִתְקַשֶּׁה בְּלִמּוּדוֹראה הוריות (י"ג ע"ב) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    .

וּכְשֵׁם שֶׁהָרֵיחַ הַטּוֹב מוֹעִיל לַנְּשָׁמָה וּמֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ, כְּפִי שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְהָרִיחַ בַּבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹתראה ברכות (נ"א ע"ב) ושלחן ערוך אורח חיים (סימן רצ"ז).    , כָּךְ לְהֵפֶךְ הָרֵיחַ הָרַע מַזִּיק לַנְּשָׁמָה וּמַרְחִיק אֶת הַנֶּפֶשׁ מֵהָאָדָם וּמַחְלִישָׁהּ.

---

מצוה קס"ב: שלא לאכל שרץ הארץ

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַשּׁוֹרְצִים עַל הָאָרֶץ, כְּגוֹן הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב וְהַחִפּוּשִׁית וְהַנַּדָּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶםחולין (ס"ו ע"ב) ורמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב').    .

וְעַל אַף שֶׁאַזְהָרַת הַתּוֹרָה הִיא בְּכָל שֶׁהוּא, מִכָּל מָקוֹם קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין חִיּוּב מַלְקוֹת עַל אֲכִילַת שֶׁרֶץ הָאָרֶץ אֶלָּא עַל מִי שֶׁאָכַל לְמַעְלָה מִשִּׁעוּר כַּזַּיִת מִן הַשֶּׁרֶץ, אוֹ שֶׁאָכַל שֶׁרֶץ שָׁלֵם שֶׁאֵינוֹ חָסֵר שׁוּם אֵיבָר וְנֶחְשַׁב לִבְרִיָּה שְׁלֵמָה. וְרַק שְׁמוֹנַת הַשְּׁרָצִים הַמְטַמְּאִים הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה הָאוֹכֵל מֵהֶם לְאַחַר מִיתָתָם שִׁעוּר כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתמעילה (ט"ז ע"ב) ורמב"ם (שם). וראה לקמן בחלק הדרוש כמה מלקויות חייב האוכל משרץ הארץ.    .

וְאִם שָׁתָה אֶת דַּם הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל שְׁנֵי אִסּוּרִים: אִסּוּר אֲכִילַת שֶׁרֶץ, וְאִסּוּר אֲכִילַת דָּם. אִם הִתְרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָאָרֶץ – אֲזַי בְּשִׁעוּר כַּזַּיִת חַיָּב מַלְקוֹת, אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אִסּוּר אֲכִילַת דָּם – עַל אַף שֶׁעָבַר אִסּוּר תּוֹרָה מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת, כְּשֵׁם שֶׁהָאוֹכֵל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אֵינוֹ לוֹקֶהאימרת רב יהודה בשם רב בכריתות (כ"א ע"ב), ועל פי ביאורו של רבי זירא שם.    .

רָמַז הַכָּתוּב – בְּקוֹמָה זְקוּפָה

מִטִּבְעָם שֶׁל מִינֵי הַשְּׁרָצִים הַשּׁוֹרְצִים עַל הָאָרֶץ שֶׁמְּהַלְּכִים וְחַיִּים הֵם כְּשֶׁפְּנֵיהֶם טְמוּנוֹת בַקַּרְקַע, וּכְפִי שֶׁנִּתְקַלֵּל הַנָּחָשׁ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ"בראשית ג', י"ד.    . וְהַמִּתְבּוֹנֵן יִמְצָא שֶׁחֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה הֶעֱנִיקָה הַתּוֹרָה לָעֻבְדָּה שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ כִּשְׁאָר הַיְצוּרִים הַשּׁוֹרְצִים עַל הָאָרֶץ, וְלֹא כְּבַעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁקּוֹמָתָם שְׁחוּחָה וּכְפוּפָה, אֶלָּא הָאָדָם מְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וּבְרֹאשׁ מוּרָם, מַה שֶׁטּוֹמֵן בְּתוֹכוֹ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָאכן כתב המהר"ל מפראג זיע"א בספרו "תפארת ישראל" (פרק ט"ז) שבמכוון ברא הקב"ה את האדם כשהוא מהלך בקומה זקופה, בהיות שהוא מלך בעליונים, ואת בעלי החיים ברא בקומה שחוחה וכפופה, כיאה לעבד. וזה ענין מאמר חז"ל (אבות ג', י"ד) "חביב אדם שנברא בצלם" דהיינו בצלם מלוכה כמו הקב"ה שנקרא מלך.    .

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּתָאֳרָה אֶת מַצָּבָם שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל בְּיָמִים מְתֻקָּנִים, בָּהֶם עוֹשִׂים וּמְקַיְּמִים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מַבְטִיחָה לָנוּ אֶת הַבְּרָכָה "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"ויקרא כ"ו, י"ג.    . וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ "קוֹמְמִיּוּת - בְּקוֹמָה זְקוּפָה"אימרת רבי חייא במדרש רבה (במדבר פרק י"ג).    . וְלִכְאוֹרָה הַדָּבָר טָעוּן בֵּאוּר: וְכִי אֵימָתַי לֹא הָלַכְנוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה? וַהֲרֵי כָּל בְּנֵי הָאָדָם מְהַלְּכִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְאֵינָם כְּפוּפֵי קוֹמָה כְּבַעֲלֵי הַחַיִּים, אִם כֵּן מַהִי הַבְּרָכָה הַכֹּל כָּךְ מְיֻחֶדֶת שֶׁמַּבְטִיחָה לָנוּ הַתּוֹרָה אִם נֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה'?!

וּכְדֵי לְהָשִׁיב עַל שְׁאֵלוֹת אֵלּוּ עָלֵינוּ לְהָבִיא אֶת דִּבְרֵי הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א בְּחִדּוּשָׁיו, שָׁם כָּתַב לְבָאֵר כִּי מִבְנֵה גּוּף הָאָדָם הוּא כְּדֻגְמַת אִילָן הַיּוֹנֵק אֶת חַיּוּתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, אֶלָּא שֶׁבְּשׁוֹנֶה מֵהָאִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם לְמַטָּה וְכָל יְנִיקָתוֹ הִיא מִן הָאָרֶץ - הָאָדָם שָׁרָשָׁיו הֵם לְמַעְלָה וְכָל יְנִיקָתוֹ הִיא מִן הַשָּׁמַיִם. לָכֵן שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ מְרֻבִּים כְּדֻגְמַת הַשָּׁרָשִׁים, וְרֹאשׁוֹ הוּא מְקוֹם הַיְנִיקָה, וּפְלַג גּוּפוֹ הָעֶלְיוֹן הוּא הַגֶּזַע, וְיָדָיו וְרַגְלָיו אֵלּוּ הָעֲנָפִים, מַמָּשׁ כְּאִילָן הָפוּךְ, וְכָל חַיּוּתוֹ וִינִיקָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא מֵהָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְזֶהוּ גַּם כֵּן עֹמֶק הָעִנְיָן שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בַּהֲנָחַת הַתְּפִלִּין בִּמְקוֹם הַשֵּׂכֶל וְהַלֵּב שֶׁהֵם הָאֵיבָרִים הַמְמֻנִּים לִקְשֹׁר אֶת הָאָדָם אֶל שָׁרְשׁוֹ בָּעֶלְיוֹנִיםראה כל זאת ועוד בחידושי אגדות למהר"ל עמ"ס גיטין (נ"ח ע"א).    .

וּלְאוֹר זֹאת אָמַרְנוּ לְבָאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁהֲלִיכַת הָאָדָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה מִתְבַּטֵּאת לֹא רַק בְּמִבְנֵה גּוּפוֹ, אֶלָּא דַּוְקָא בַּקֶּשֶׁר הָרוּחָנִי שֶׁלּוֹ לָעֶלְיוֹנִים. לֹא כָּל מִי שֶׁמְּהַלֵּךְ עַל שְׁתַּיִם רָאוּי לְהִקָּרֵא "אָדָם", וְלֹא כָּל מִי שֶׁיַּהֲלֹךְ עַל אַרְבַּע הוֹפֵךְ לִהְיוֹת "בְּהֵמָה". אֶלָּא רַק מִי שֶׁזְּקִיפוּת קוֹמָתוֹ מִתְבַּטֵּאת בַּקֶּשֶׁר לָעֶלְיוֹנִים, וּבְחִבּוּר לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ – זֶהוּ הָרָאוּי לְהִקָּרֵא "אָדָם" הַמְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה. וְזוֹהִי כַּוָּנַת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת – בְּקוֹמָה זְקוּפָה", דְּהַיְנוּ שֶׁתִּהְיוּ מְחֻבָּרִים לָעֶלְיוֹנִים וּרְאוּיִים לַכִּנּוּי "אָדָם" שֶׁרַגְלָיו מֻצָּבוֹת אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה.

וּלְפִי זֹאת נוּכַל לְהָבִין גַּם כֵּן אֶת קִלְלַת הַנָּחָשׁ "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ"בראשית ג', י"ד.    וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַנָּחָשׁ בִּתְחִלָּה הָיָה מְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְאוֹכֵל מַאֲכַל אָדָם, וּמִשֶׁנִּתְקַלֵּל נִכְפְפָה קוֹמָתוֹ וְנַעֲשָׂה מְהַלֵּךְ עַל גְּחוֹנוֹ, וּמַאֲכָלוֹ מַאֲכַל בְּהֵמָה, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים וּמְזֻמָּנִים לוֹסוטה (ט' ע"ב) ויומא (ע"ה ע"א).    . וְלִכְאוֹרָה מָה הַקְּלָלָה הַגְּדוֹלָה בַּהֲלִיכָה עַל הַגִּחוֹן? וְיֶתֶר עַל כֵּן מָה הַקְּלָלָה בְּכָךְ שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים לוֹ?! אֶלָּא הַנָּחָשׁ בִּתְחִלָּה הָיָה מֵהַמֻּבְחָרִים שֶׁבַּבְּרִיאָה, מְהַלֵּךְ עַל שְׁתַּיִם וּבַעַל דַּרְגָּה שֶׁל קֶשֶׁר וְחִבּוּר לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. אַךְ מִשֶּׁהֶחְטִיא אֶת אָדָם וְחַוָּה נֻתַּק מִמֶּנּוּ הַחִבּוּר וְהַקֶּשֶׁר לָעֶלְיוֹנִים, וּמִמֵּילָא הָפְכָה קוֹמָתוֹ לִכְפוּפָה מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל הַפְרָדָתוֹ וְרִחוּקוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִיםמדרש רבה שמות (פרק ג').    . וְלָכֵן גַּם כֵּן נִתְקַלֵּל שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו יִהְיוּ מְצוּיִים לוֹ, וְלֹא יִפְנֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מַה שֶּׁמֵעִיד עַל הַנִּתּוּק הַמֻּחְלָט שֶׁבֵּין הַבּוֹרֵא לְבֵינוֹ.

עַל דֶּרֶךְ זוֹ מְפָרֵשׁ בַּעַל הַ"כְּלִי יָקָר"בפירושו על התורה (שמות ד', ב').    אֶת עִנְיַן הָאוֹת שֶׁמָּסַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּמַטֵּהוּ שֶׁהָפַךְ לְנָחָשׁ, וּבְכָךְ הֶרְאָה אֶת יָד ה' וַאֲמִתּוּת שְׁלִיחוּתוֹ, וְהָעִנְיָן הוּא כִּי הַמַּטֶּה מוֹרֶה עַל זְקִיפוּת הַקּוֹמָה וְהַיַּשְׁרוּת, וְאִלּוּ הַנָּחָשׁ מְרַמֵּז עַל חֵטְא הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁדִּבֵּר דֶּלָטוֹרְיָא וְלָשׁוֹן הָרַע עַל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְלָכֵן אִבֵּד אֶת קוֹמָתוֹראה מדרש רבה בראשית (פרק כ').    . וּבְכָךְ רָמַז לָהֶם הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל מַה שֶּׁאִבְּדוּ אֶת מַעֲמָדָם וְקוֹמָתָם בְּמִצְרַיִם וְהָפְכוּ לַעֲבָדִים אֵין זֶה בִּגְלַל שֶׁהֵסִיר הַשְׁגָּחָתוֹ מֵהֶם, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כַּמַּקֵּל בְּיַשְׁרוּת וּבִזְקִיפוּת, וְשֶׁהָיְתָה דֶּלָטוֹרְיָא וּרְכִילוּת בֵּינֵיהֶם, לָכֵן נָהַג בָּהֶם כְּמוֹ בַּנָּחָשׁ.

גַּם בְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי מַבְטִיחַ לָנוּ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם"ויקרא כ"ו, ט'.    וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל "בְּקוֹמָה זְקוּפָה"ראה תורת כהנים (פרק ב'). ואם תקשה והרי גם בישמעאל מצינו שאמר הקב"ה לאברהם "והפריתי אותו והרביתי אותו"?! ועיין בפירוש ה"שפתי חכמים" בויקרא (שם) מה שישבו את הדבר, ואכמ"ל.    , מַה שֶׁשּׁוּב פַּעַם בָּא לְהַדְגִּישׁ לְעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל תַּכְלִית בִּיאָתָם וַהֲבָאַת תּוֹלְדוֹתָם לָעוֹלָם הִיא בְּמַטָּרָה שֶׁיִּהְיוּ מְהַלְּכִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה, דְּהַיְנוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ בַּל יִנָּתֵק לָעֶלְיוֹנִים, וּבִלְעֲדֵי כֵּן מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּעַם יִשְׂרָאֵל לְהִקָּרֵא הָעָם הַנִּבְחָר?!

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִדְמִים בְּנִי הָאָדָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: יֵשׁ לָהֶם דַּעַת כְּמַלְאָכִי הַשָּׁרֵת, וּמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמְהַלְּכִים בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵתחגיגה (ט"ז ע"א).    . וְלִכְאוֹרָה הַדַּעַת וְהַדִּבּוּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הֵן בֶּאֱמֶת מַעֲלוֹת נִשְׂגָּבוֹת וְיִחוּדִיּוּת לַמַּלְאָכִים וְלָאָדָם וְאָכֵן רָאוּי לְצַיְּנָן, אֲבָל הַהֲלִיכָה בְּקוֹמָה זְקוּפָה מַה מּוֹעִילָה הִיא כָּל כָּךְ עַד שֶׁמָּצְאוּ חֲזַ"ל לְדַמּוֹת בָּהּ אֶת הָאָדָם לְמַלְאָךְ?! אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל הַדָּבָר מוּבָן הֵיטֵב: שֶׁקּוֹמָה זְקוּפָה אֵין פֵּרוּשָׁהּ גַּב יָשָׁר וְזָקוּף, אֶלָּא עֵדוּת הִיא עַל הַקֶּשֶׁר הַיָּשִׁיר לָעֶלְיוֹנִים, וְעַל הַחִבּוּר הַתְּמִידִי לְבוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּאועוד עיין בזהר הקדוש (בראשית דף קל"ב) מה שביאר בענין זה שזקיפות הקומה היא בבחינת הזכר משפיע, עיין שם.    .

הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר, שֶׁבְּאַזְהָרַת הַהַרְחָקָה מִן הַשְּׁרָצִים הַשּׁוֹרְצִים עַל הָאָרֶץ כְּלוּלָה גַּם כֵּן הָאַזְהָרָה לִשְׁמֹר עַל הַקּוֹמָה הַזְּקוּפָה שֶׁלָּנוּ כִּבְנֵי אֵל חַי, וּלְחַזֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ לָעֶלְיוֹנִים וְלֹא לְהִתְחַבֵּר לָאַרְצִיּוּת וְלַתַּחְתּוֹנִים, וּבְכָךְ נִזְכֶּה לְקֶשֶׁר חָזָק בַּל יִמּוֹט לְבוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים כַּמָּה חִיּוּבֵי מַלְקוֹת יֵשׁ עַל הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ:

רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל סוֹבֵר שֶׁעַל אַף שֶׁלָּאו מְסֻיָּם מֻזְכָּר בַּתּוֹרָה כַּמָּה פְּעָמִים, עִם כָּל זֹאת חִיּוּב הַמַּלְקוֹת עָלָיו אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד. וְלָכֵן עַל אַף שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת שֶׁרֶץ הָאָרֶץ מֻזְכָּר חָמֵשׁ פְּעָמִים בַּתּוֹרָה, עִם כָּל זֹאת חִיּוּב הַמַּלְקוֹת עָלָיו אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד. וְרַק בְּהִצְטָרֵף כַּמָּה טְבָעִים שׁוֹנִים בְּמִין אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁרֶץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם וְגַם רָגִיל לְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ, אֲזַי יִלְקֶה כְּמִסְפַּר מִינֵי הַשֶּׁרֶץ שֶׁבּוֹ.

אוּלָם רַבּוֹתֵינוּ הַגְּאוֹנִים סוֹבְרִים שֶׁכְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁנִּזְכַּר הַלָּאו בַּתּוֹרָה – כֵּן הוּא מִסְפַּר חִיּוּבֵי הַמַּלְקוֹת שֶׁמִּתְחַיֵּב הָעוֹבֵר עָלָיו. וְלָכֵן הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ שֶׁאִסּוּרוֹ נִזְכָּר בַּתּוֹרָה חָמֵשׁ פְּעָמִים הֲרֵי זֶה חַיָּב חָמֵשׁ פְּעָמִים מַלְקוֹת. וְכֵן סוֹבֵר הָרַאֲבַ"ד זָ"ל, וְכֵן הֶעֱלוּ הָאַחֲרוֹנִים לַהֲלָכָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת אֲכִילַת הַשְּׁרָצִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ דָּוִד בֶּן זִמְרָא זַצַ"לבבאור טעמי המצוות שלו, והובא בספר "ילקוט יצחק".    כִּי כָּל יְצוּרֵי הָעוֹלָם שָׁרְשָׁם וְעִקָּרָם הוּא בָּעֶלְיוֹנִים, וְשָׁם הוּא עִקַּר מְצִיאוּתָם וַהֲוָיָתָם, וְאִלּוּ הַגּוּפִים הַגַּשְׁמִיִּים הַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם אֶלָּא דֻּגְמָא שֶׁלָּהֶם, כְּדֻגְמַת הַצֵּל הַמֵּצֵל עַל הָאָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ שַׂר בָּרָקִיעַ שֶׁמַכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַלמדרש רבה בראשית י', ו'.    שֶׁנֶּאֱמַר "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ"איוב ל"ח, ל"ג.    .

וְהִנֵּה אוֹתָם הַשָּׂרִים יֵשׁ מֵהֶם שֶׁמְּקוֹרָם מִמִּדַּת הַחֶסֶד, וְיֵשׁ שֶׁמְּקוֹרָם מִמִּדַּת הַגְּבוּרָה, וְיֵשׁ מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה וְיֵשׁ מִצַּד הַטֻּמְאָה. וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִזְהִירָנוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה לְבַל נֹאכַל מֵאוֹתָם הַיְצוּרִים הַנִּשְׁלָטִים עַל יְדֵי כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, מֵהֶם הַשְּׁרָצִים הַטְּמֵאִים לְמִינֵיהֶם, שֶׁהַלָּלוּ אֲצִילוּתָם וְשָׁרְשָׁם מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה וְאִם יֹאכְלֵם הָאָדָם מִיָּד יִשְׁלְטוּ בּוֹ אוֹתָם שָׂרִים וְיַטּוּ אוֹתוֹ לְמִדָּתָם. לָכֵן הֻזְהַרְנוּ בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא נֹאכַל מֵאוֹתָם הַמִּינִים הַטְּמֵאִים הַמְּטַמְטְמִים אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמְשַׁקְּצִים אֶת נִשְׁמָתוֹ הַטְּהוֹרָה.

---

מצוה קס"ג: שלא לאכל מיני שרצים שבפרות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַמִּתְהַוִּים בְּפֵרוֹת וּבִירָקוֹת בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים לָאָרֶץ, כְּגוֹן הַתּוֹלָעִים וְהָרִמּוֹת הַנִּמְצָאִים בָּהֶם, וְעַל אַף שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מֵהַפְּרִי לְעוֹלָם בְּכָל זֹאת קְרוּיִים "הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" בִּהְיוֹתָם רוֹחֲשִׁים בְּתוֹךְ פְּרִי הַמְחֻבָּר לָאָרֶץחולין (ס"ז ע"א) וכשמואל. וכן הובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ט"ו).    .

וְאִם נִתְהַוּוּ בַּפְּרִי רַק לְאַחַר שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הָאָרֶץ אֲזַי לֹא אֲסַרְתָּן הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי וְרִחֲשׁוּ עַל הָאָרֶץ, וְאָז אֲפִלּוּ אִם חָזְרוּ לְאַחַר מִכֵּן בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ הַפְּרִי קְרוּיִים "הַשֶּׁרֶץ עַל הָאָרֶץ" וַאֲסוּרִים. וְהָאוֹכֵל כַּזַּיִת מֵהֶם אוֹ בְּרִיָּה שְׁלֵמָה מֵהֶם הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתבגמרא שם. ומה שכתבנו פירשו על הארץ כן מוכח בתלמוד שדווקא כשפירשו על הארץ ממש נאסרים ודאי, אבל אם רק יצאו על הפרי ספק הוא אם נקראים בכך "השרץ על הארץ" להיאסר או לא, ולכן למעשה אסורים אך אינו לוקה על כך. וכן כתבו הרמב"ן, והחינוך, והרמב"ם בהלכותיו (ולמרות שבספר המצוות שלו כתב הרמב"ם שלוקה, העיקר כמו שכתב בהלכותיו) והשלחן ערוך (יורה דעה סימן פ"ד סעיף ד').    .

וּבְאֹפֶן שֶׁמְּסֻפָּק אָדָם אֵימָתַי נִתְהַוָּה אוֹתוֹ הַשֶּׁרֶץ שֶׁבַּפְּרִי אִם בְּטֶרֶם שֶׁנִּתְלַשׁ הַפְּרִי מִן הָאָרֶץ אוֹ אַחֲרֵי כֵּן – הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּאֲכִילָה מְסַפֵּק, וְכֵן כְּשֶׁמְּסֻפָּק אִם רִחֵשׁ הַשֶּׁרֶץ מִחוּץ לָאָרֶץ אוֹ לֹא – הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּאֲכִילָה מִסָּפֵק. וְלָכֵן כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּם לְהַתְלִיעַ בִּהְיוֹתָם מְחֻבָּרִים אֵין לְאָכְלָם עַד שֶׁיִּבְדֹּק בְּתוֹכָם שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶם תּוֹלַעַת אוֹ שֶׁרֶץ אַחֵרכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (שם הלכה ט"ו), והובא בשלחן ערוך (שם). ונחלקו האחרונים מהו שיעור "מצוי" לחייבו בדיקה: לדעת הגרי"ש אליישיב זצ"ל אפילו פחות מעשר אחוז נחשב מצוי, וכן העלה בשו"ת שבט הלוי (ואזנר ח"ד סימן פ"א). אולם בילקוט יוסף (או"ה ח"ב עמוד רי"ב בהערות) הביא להקל כדעת הריב"ש בתשובה שכל שאינו קרוב לחמישים אחוז אינו מחוייב בדיקה. והמחמיר תע"ב.    .

וּפְרִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַתְלִיעַ בִּמְחֻבָּר וּמָצָא אָדָם בְּתוֹכוֹ שֶׁרֶץ וּלְיָדוֹ חֹר הַנָּקוּב לְבַחוּץ, וּמְסֻפָּק אִם רִחֵשׁ לְבַחוּץ אוֹ לֹא, לְדַעַת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא פֵּרֵשׁ וּמֻתָּר בָּאֲכִילָהכן פסק ביורה דעה (סימן פ"ד) להתיר כדעת הרשב"א, וכן העלו להלכה הגינת ורדים (כלל א' סימן י"ח) והפרי תואר (שם ס"ק י"א).    , וּלְדַעַת הָרַמָ"א יֵשׁ לָחוּשׁ וְלֶאֱסֹרכדעת המרדכי והראבי"ה. וכן פסקו להלכה הפרי חדש (שם) והבן איש חי (פרשת נשא).    .

רָמַז הַכָּתוּב – עֲלֵה יָרֹק

מֵאַזְהָרָה זוֹ שֶׁל אֲכִילַת הַשְּׁרָצִים שֶׁנִּתְהַוּוּ בַּפֵּרוֹת וּפֵרְשׁוּ נִתָּן לִלְמֹד רֶמֶז יָקָר וְחָשׁוּב לְכָל יְהוּדִי וִיהוּדִיָּה, בְּעִנְיַן חוֹבַת הַקֶּשֶׁר הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק לַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וּלְמִצְווֹתֶיהָ. שֶׁכֵּן פֶּלֶא גָּדוֹל הוּא שֶׁתּוֹלַעַת שֶׁנּוֹצְרָה בְּתוֹךְ הַפְּרִי מֻתֶּרֶת בָּאֲכִילָה, וְאִלּוּ בָּרֶגַע שֶׁתִּפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ לְבַחוּץ מִיָּד תֵּאָסֵר בְּאִסּוּר חָמוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי לִכְאוֹרָה מַה נִּשְׁתַּנְּתָה זוֹ בִּיצִיאָתָהּ?! וַהֲלֹא זוֹ אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת וְאַף בְּלִי שִׁנּוּי אַדֶּרֶת? אִם כֵּן עַל מָה מָצְאָה הַתּוֹרָה לְנָכוֹן לְאָסְרָהּ עָלֵינוּ בָּאֲכִילָה?!

וְנִרְאֶה לִרְמֹז בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה נִקְרֵאת "עֵץ חַיִּים"משלי ג', י"ח. וברכות (ל"ב ע"ב).    , וְהַמִּצְווֹת וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם הֵם בִּבְחִינַת הַפֵּרוֹת אוֹתָם מֵנִיב הָאָדָם בָּעוֹלָםכלשון חז"ל "אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה וכו'".    , וְכָל זְמַן שֶׁשָּׁרוּי הָאָדָם בְּתוֹךְ מַעְגַּל הַקְּדֻשָּׁה הַזֶּה הֲרֵי הוּא טָהוֹר וְכָשֵׁר וְהָגוּן. אַךְ בֵרֶגַע שֶׁפּוֹרֵשׁ הָאָדָם מִמְּקוֹר חַיִּים זֶה מִיָּד נִטְמָא וְנַעֲשֶׂה מְרֻחָק וּמְשֻׁקָּץ לַכֹּל, שֶׁכְּלָל גָּדוֹל לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "כָּל הַמְחֻבָּר לְטָהוֹר – טָהוֹר"בבא קמא (צ"ב ע"ב). ובספר "תפארת היהודי" הובא שהרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א שאל פעם את היהודי הקדוש מפשיסחא זיע"א כיצד יתכן שאמרו חכמים שהמחובר לטהור – טהור, בזמן הטהור היה פרוש ומובדל מהבלי העולם הזה ועבד כל ימיו את הבורא במסירות נפש עצומה, ואילו זה אך התחבר לו וכבר נהיה טהור כמוהו?! והשיב לו הרה"ק כי להיות מחובר באמת לטהור זו עבודה גדולה וקשה יותר מלהיות טהור בעצמו!!! ודפח"ח.    , לָכֵן כָּל זְמַן שֶׁאָדָם עוֹד מְחֻבָּר לְעֵץ הַחַיִּים וְיוֹנֵק מִמֶּנּוּ עוֹד יָכוֹל לְהָנִיב פֵּרוֹת טוֹבִים בָּעוֹלָם, אֲבָל מֵרֶגַע שֶׁעוֹזֵב וּפוֹרֵשׁ חָלִילָה מִמְּקוֹר חַיּוּתוֹ מִיָּד נַעֲשֶׂה כְּשֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץולכן אמר רבי טרפון לרבי עקיבא (קידושין ס"ו ע"ב) "הפורש ממך כפורש מן החיים", שהתורה וחכמיה הם כל חיותו של האדם, וכמו שכתוב (קהלת ז', י"ב) "החכמה תחיה בעליה".    .

הַרְאִיתֶם פַּעַם עָלֶה יָרֹק הַמִּתְנַתֵּק מִמְּקוֹר חַיּוּתוֹ? אָמְנָם מְשֻׁחְרָר הוּא מִכָּל רֶסֶן וּכְבָלִים, מְטַיֵּל הוּא לְאִטּוֹ בֵּין הַשְּׁבִילִים וּמְרַחֵף מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֵין מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, מַמָּשׁ "עוֹשֶׂה חַיִּים" וְ"רוֹאֶה עוֹלָם" – חָפְשִׁי וּמְאֻשָּׁר. אַךְ בַּחֲלוֹף כַּמָּה יָמִים לְפֶתַע נִרְאִים בּוֹ סִימָנִים שֶׁל יַבְשׁוּת, תֹּאַר פָּנָיו מַחְשִׁיךְ וְגוֹן עוֹרוֹ דּוֹהֶה, כָּל יַרְקוּת וְחַיּוּת שֶׁהָיְתָה בּוֹ – חוֹלֶפֶת וְנֶעֱלֶמֶת לַחֲלוּטִין, וְאֶת מְקוֹמָהּ תּוֹפֶסֶת הַכְּמִישָׁה וְהַנִּבְלוּת, הָעֶצֶב וְהַדִּכָּאוֹן. כָּךְ הוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ עַד שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים תִּמְצָאֵהוּ מוּטָל בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים יַחַד עִם עוֹד "נוֹשְׁרִים" כָּמוֹהוּ, שֶׁאִבְּדוּ כָּל טַעַם מֵחַיֵּיהֶם וּמְצַפִּים לְאֵיזֶה עוֹבֵד עִירִיָּה שֶׁיּוֹאִיל בְּטוּבוֹ לַהֲרִימָם וּלְאָסְפָם לְפַח אַשְׁפָּה.

כָּךְ נִתָּן לִרְאוֹת בְּדוֹרֵנוּ, ה' יְרַחֲמֵנוּ וַיִּשְׁמְרֵנוּ, עָלִים יְרֻקִּים וְחַיִּים, בַּחוּרֵי חֶמֶד בְּנֵי תּוֹרָה עֲסִיסִיִּים, כִּבְנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּמְהַלְּכִים, בְּבִגְדֵי מַלְכוּת מְהֻדָּרִים, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'ישעיה ס"א, ט'.    . אַךְ מִסִּבּוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת, שֶׁעַל פִּי רוֹב גַּם לָהֶם לֹא נִרְאוֹת, מִתְנַתְּקִים מִמְּקוֹר חַיּוּתָם, מֵהָאוֹר וּמֵהַקְּדֻשָּה שֶׁבִּרְשׁוּתָם, עוֹזְבִים מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים, פּוֹשְׁטִים צוּרָה וְלוֹבְשִׁים סְחָבוֹת וּסְמַרְטוּטִים, מוֹכְרִים אֶת הַבְּכוֹרָה בְּעַד נְזִיד עֲדָשִׁים, וּבִן רֶגַע הוֹפְכִים חַיֵּיהֶם לְמַסֶּכֶת רְדִיפָה וְיִסּוּרִים, בִּמְקוֹם תְּפִלָּה בְּכֹחַ וּבְשִׂמְחָה – שְׁכוּבִים עַל עַרְשׂוֹתָם עַד לִשְׁעַת הַמִּנְחָה, בִּמְקוֹם לַעֲסֹק בְּתוֹרַת חַיִּים – מִתְעַסְּקִים בְּהַבְלֵי הֲבָלִים, בִּמְקוֹם לְיַגֵּעַ אֶת מֹחָם בַּתּוֹרָה – מִתְיַגְּעִים לִרְדֹּף אַחַר בַּחוּרָה, וּבִמְקוֹם לְהָכִין קָרְבָּן לְיוֹצְרָם – מַכְעִיסִים וּמַקְנִיאִים אֶת קוֹנָם.

וּבְסֵתֶר לִבָּם הַסָּגוּר, יוֹדְעִים גַּם יוֹדְעִים בְּבֵרוּר, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁעָזְבוּ אֶת עֵצָם, וְיָצְאוּ מִמְּקוֹר חַיּוּתָם, לֹא שִׂמְחָה וְלֹא אוֹר עַל פְּנֵיהֶם, לֹא בְּרָכָה וְלֹא הַצְלָחָה בִּידֵיהֶם, אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא קִבְּלוּ, וְאֶת הָעוֹלָם הַבָּא כְּבָר שִׁכְּלוּ. אָנָה יֵלְכוּ? אָנָה יִפְנוּ? לְמִי יִשְׁפְּכוּ אֶת לִבָּם? לְאָן יוֹלִיכוּ אֶת בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם וְאֵיךְ יוֹדוּ הָאֻמְלָלִים בְּטָעוּתָם? לַחְזֹר אֶל הָרַב לֹא נָעִים, וְאֵיךְ לְתַקֵּן אֶת טָעוּתָם לֹא יוֹדְעִים, שָׁנָה וּפֵרֵשׁ קָשֶׁה מִכֻּלָּם – קָשֶׁה לָהֶם שֶׁהִפְסִידוּ עוֹלָםפסחים (מ"ט ע"ב). וכמה פירושים בדבר, וכאן יתפרש שאדם שפירש מן התורה הוא עצמו קשה לו הדבר יותר מכל אחד אחר.    , לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם, אוֹי לָהֶם לְבָנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶםברכות (ג' ע"א).    .

זֶהוּ גּוֹרָלָם שֶׁל עָלִים, שֶׁחָשְׁבוּ אֶת עַצְמָם לִגְדוֹלִים, שֶׁלֹּא הֵבִינוּ שֶׁעָלֶה לֹא גָּדֵל לְבַד, שֶׁזָּקוּק הוּא לְעֵץ מְיֻחָד, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה בַּזְּמַן, לְרַב תּוֹמֵךְ וּלְיָדִיד נֶאֱמָן, לִדְבָרִים שֶׁנִּרְאוּ כְּמִטְרָד בְּדַרְכֵּנוּ, אַךְ הֵם אֵלּוּ שֶׁיִּצְּבוּ אֶת חַיֵּינוּ. אִם זָכִיתָ לְהִוָּצֵר וְלִגְדֹּל מִבִּפְנִים – זֶהוּ אוֹת שֶׁהִנְּךָ כָּשֵׁר וְטָהוֹר, לָכֵן אַל תִּטְעֶה אֶת טָעוּת חַיֶּיךָ, אַל תִּפְרֹשׁ מֵהַפְּרִי וְלוּ לְרֶגַע. הַקְפֵּד עַל כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אֱחֹז חָזָק בְּעַמּוּדֵי הָעוֹלָם – אֵלּוּ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה וּגְמִילוּת הַחֲסָדִיםכמאמר שמעון הצדיק באבות (פרק א' משנה ב') "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".    , וּבִזְכוּתָם תִּזְכֶּה בְּעֵזֶר ה' לְחַיִּים טוֹבִים וּמְאֻשָּׁרִים, בְּצֵל אִילָן גָּדוֹל וְנִפְלָא שֶׁעוֹד עָתִיד לְהוֹצִיא לְךָ פֵּרוֹת טוֹבִים וּמְתוּקִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּדִין שֶׁרֶץ שֶׁנִּתְהַוָּה בִּפְרִי בִּהְיוֹתוֹ מְחֻבָּר לָאָרֶץ וְלֹא פֵּרַשׁ, הַאִם יֵשׁ לְאָסְרוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא רִחֵשׁ כְּלָל אַף בְּתוֹךְ הַפְּרִי, אוֹ שֶׁמָּא דַּוְקָא כְּשֶׁרִחֵשׁ וְהִלֵּךְ בְּתוֹךְ הַפְּרִי הַמְחֻבָּר אֲזַי נִקְרָא "הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" וְאָסוּר בָּאֲכִילָה?

לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרָ"ן יֵשׁ לֶאֱסֹר כָּל שֶׁרֶץ שֶׁנִּתְהַוָּה בְּתוֹךְ פְּרִי הַמְחֻבָּר לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא רִחֵשׁ כְּלָל בְּתוֹךְ הַפְּרִי, כְּגוֹן שֶׁמֻּנָּח בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְהַלֵּךְ וְלִרְחֹשׁ בּוֹ כְּלָל. וְכֵן פָּסְקוּ הַשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּשם (ס"ק ג').    וְהַבֶּן אִישׁ חַיפרשת נשא (אות ו').    .

אוּלָם לְדַעַת הַתּוֹסְפוֹת וְהָרֹא"שׁ אֵין לֶאֱסֹר בְּזֶה הָאֹפֶן אֶלָּא אִם כֵּן רִחֲשׁוּ בַּפְּרִי, שֶׁאֲזַי נֶחְשָׁבִים הֵם לְשׁוֹרְצִים עַל הָאָרֶץ עַל אַף שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִחוּץ לַפְּרִי, אֲבָל בְּשֶׁלֹּא רִחֲשׁוּ כְּלָל אֵין לְאָסְרָם. וְכֵן פָּסַק בְּשׁוּ"ת רֵיחַ שָׂדֶהסימן ז'.    וּבְסֵפֶר יַלְקוּט יוֹסֵףאיסור והיתר (חלק ב' עמוד ר'). ועיין בהגהות שם ותהנה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַתּוֹלַעַת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ הַמַּהֲרִ"י צֶמַח זִיעָ"א מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"לבשלחן ערוך האריז"ל.    כִּי בַּקְּלִפָּה יֶשְׁנוֹ כֹּחַ הַנִּזּוֹן מֵחֵטְאֵי הָאָדָם וּשְׁמוֹ נִקְרָא "תּוֹלָע" וְהוּא הַמַּרְקִיב וּמְכַלֶּה הַכֹּל, וּבְכָל בֹּקֶר וּבֹקֶר מִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ כֹּחַ לָצֵאת וּלְכַלּוֹת אֶת הָעוֹלָם חָלִילָה, וְה' יִתְבָּרַךְ בְּרוֹב חֲסָדָיו מְגַלֶּה אֶת אוֹר הַחֶסֶד בָּעוֹלָם עַל יְדֵי קָרְבַּן עוֹלַת הַתָּמִיד הַקָּרֵב בְּכָל בֹּקֶר, וְזֶהוּ עוֹלַ"ת אוֹתִיּוֹת תּוֹלָ"ע, וּבְכָךְ נִכְנַע אוֹתוֹ תּוֹלָע הַטָּמֵא.

וְלָכֵן כְּשֶׁקּוֹרֵא אָדָם בַּבֹּקֶר אֶת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד בְּאָמְרוֹ "עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה" יְכַוֵּן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּמִלַּת עוֹלַ"ת כִּי הוּא סוֹד שֵׁם אבגית"ץ שֶׁעוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹלָ"ע, שֶׁהוּא הַחֶסֶד הַמֵּאִיר בְּכָל בֹּקֶר וּמַכְנִיעַ אֶת כֹּחַ הַתּוֹלָ"ע כַּנִּזְכָּר.

---

מצוה קס"ד: שלא לאכל משרץ המים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַשּׁוֹרְצִים בַּמַּיִם, אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת וְהַגְּדוֹלוֹת שֶׁבַּמַּיִם שֶׁאֵינָן מִמִּין הַדָּגִים, כְּגוֹן הַתּוֹלָעִים וְהָעֲלוּקָה שֶׁבַּמַּיִם, וְכֶלֶב הַיָּם וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶןרמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב'). ודע שדוקא הרמב"ם לומד את איסור שרץ המים מפסוק זה, מה שאין כן הרמב"ן ושאר הראשונים שלמדוהו מפסוקים אחרים. ראה ספר החינוך מה שכתב מענין זה באורך בבאורו למצוה זו, ואכמ"ל.    .

וְגַם כָּאן אִסּוּר הַתּוֹרָה לְאָכְלָן הוּא בְּכָל שֶׁהוּא, אוּלָם אֵין חִיּוּב מַלְקוֹת אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל שִׁעוּר כַּזַּיִת מֵהֶם, אוֹ שֶׁאוֹכֵל בְּרִיָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁאֲזַי חַיָּב אַרְבַּע פְּעָמִים מַלְקֻיּוֹת.

לַמְרוֹת הָאָמוּר, שֶׁרֶץ הַמַּיִם הַנּוֹצָר בְּכֵלִים וּבְבוֹרוֹת וּבִמְעָרוֹת שֶׁאֵין מֵימֵיהֶם זוֹרְמִים אֶלָּא עֲצוּרִים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים מִן הַתּוֹרָה בַּאֲכִילָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מִחוּץ לִמְקוֹם גִּדּוּלָםכן למדו בחולין (ס"ו ע"ב) מלשון הכתוב (ויקרא י"א, ט') "תאכלו מכל אשר במים". וראה לקמן בחלק הדרוש מה שכתבנו בזה למעשה.    . וְרַק אִם פָּרְשׂוּ וְקָפְצוּ אֶל שְׂפַת הַבּוֹר אוֹ מִחוּץ לִשְׂפַת הַכְּלִי הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מֵהַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה, וַאֲפִלּוּ שֶׁחָזְרוּ לְאַחַר מִכֵּן לְמֵימֵיהֶםחולין (ס"ו ע"ב), והובא להלכה ברמב"ם (שם) ובשלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן פ"ד).    .

לְפִיכָךְ, מַשְׁקֶה שֶׁרוֹחֲשִׁים בּוֹ תּוֹלָעִים קְטַנִּים שֶׁנּוֹצְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹתֵהוּ עִם שְׁרָצָיו, אוּלָם אִם סִנֵּן אֶת הַמַּשְׁקֶה מִן הַשְּׁרָצִים שֶׁבּוֹ אָסוּר לוֹ לְאָכְלָם וַאֲפִלּוּ שֶׁהֶחְזִירָם בַּחֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶהרמב"ם ושלחן ערוך (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – "שִׁיקְצֶה..."

בְּאַזְהָרָה זוֹ עוֹמֶדֶת תּוֹרָתֵנוּ וּמַזְהִירָה: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָמְדוּ מִכָּךְ שֶׁאָסוּר לָאָדָם לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הַמְּאוּסִים עָלָיו, וְלֶאֱכֹל מַאֲכָלִים שֶׁנַּפְשׁוֹ קָצָה בָּהֶם, בִּהְיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם אֲצוּלָה מִמְּקוֹם גָּבוֹהַּ, טְהוֹרָה וּבְרוּרָה כְּסַפִּיר מְאִירָה, וְאִם יַעֲלֶה עָלֶיהָ אָבָק דַּק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מִיָּד יַשְׁחִית פְּנֵי הוֹדָהּ זִיוָהּ וְתִפְאַרְתָּהּכן כתב בזו הלשון בספר המדות (שער היראה פרק י"ב).    . וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מְגֻנֶּה בְּהֵרָאוֹתוֹ לָאָדָם יוֹלִיד דְּמוּת גְּנַאי בְּנַפְשׁוֹלשון רבינו האבן עזרא ז"ל בפירושו על התורה (דברים כ"ג, י"ד).    , וְיוֹתִיר רֹשֶׁם רַע עַל נִשְׁמָתוֹ, מַה שֶּׁעָלוּל לִגְרֹם לוֹ לִנְזָקִים רוּחָנִיִּים וְלַחֲלִישׁוּת בַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לְהִתְרַחֵק מִכָּל דָּבָר הַמְשַׁקֵּץ אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ.

בִּכְלַל הַדְּבָרִים הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא נַשְׁהֶה אֶת נְקָבֵינוּ מִלְּהִתְפַּנּוֹת מִיָּד בְּעֵת הַצֹּרֶךְאימרת רב אחאי במכות (ט"ז ע"ב), והובא להלכה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן ג' הלכה י"ז).    , מַה שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַשְׁרֶה עָלֶיהָ רוּחוֹת רָעוֹת וּמְסֹאָבוֹתכן כתב רבינו יוסף חיים זצ"ל בבן איש חי (פרשת ויצא) וכן הובא בכף החיים (סופר, סימן סימן ג' ס"ק מ"ו) בשם רבינו האריז"ל שהפסולת ומותרי המאכלים עיקרן מן הקליפות, ובכחן לטמא את נפשו של האדם.    , אֶלָּא מִיָּד מִשֶּׁיִּתְעוֹרֵר בָּאָדָם צֹרֶךְ לְפַנּוֹת אֶת גּוּפוֹ יְהֵא זָרִיז נִשְׂכָּר לְהָסִיר מֵעָלָיו כָּל פְּסֹלֶת הַמַּאֲכָלִים, וּלְנַקּוֹת אֶת גּוּפוֹ הֵיטֵב בִּבְחִינַת "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָּמוֹךָ"תהלים ל"ה, י'.    . גַם אִם הוּא נִמְצָא בְּאֶמְצַע עִסּוּקָיו אוֹ לִמּוּדָיו לֹא יָחוּשׁ מִלְּהַפְסִיק בְּאֶמְצַע מְלַאכְתּוֹ, כִּי בַּל תַּשְׁחִית שֶׁל הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ הוּא חָמוּר מִכָּל בַּל תַּשְׁחִית אַחֵרראה שבת (קכ"ט ע"א) שאמרו כן.    , וְעַל כְּגוֹן זֹאת אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ "בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יְסוֹדָהּ"ראה מנחות (צ"ט ע"ב) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    , וְלִמּוּד תּוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה שֶׁלֹּא בִּנְקִיּוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ מַזִּיקִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמּוֹעִילִיםכן כתב הבן איש חי (פרשת ויצא אות א'-ב') שהמתעכב מלהתפנות מחמת לימודו הרי זו שטות גדולה ומצוה הבאה בעבירה. אולם בהליכות עולם (חלק א' פרשת ויצא) כתב להתיר לסיים העניין ואפילו שאינו יכול לשהות כדי שיעור פרסה, עיין שם טעמו.    , וְלָכֵן אֶל יִתְעַצֵּל אָדָם בְּדָבָר וִימַהֵר לְפַנּוֹת אֶת גּוּפוֹ לִכְבוֹד יוֹצְרוֹ וְאַף דָּבָר זֶה לְמִצְוָה יֵחָשֵׁב לוֹ.

נוֹסָף עַל כָּךְ כָּתַב רַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִיעָ"א בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זָ"ל שֶׁיִּזָּהֵר הָאָדָם מִלְּהָרִיחַ כָּל רֵיחַ רַע שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם קָצָה בּוֹ, כְּגוֹן רֵיחַ הַנְּבֵלָה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁהָעוֹשֶׂה כֵּן פּוֹגֵם מְאֹד בְּנַפְשׁוֹ וְגוֹרֵם לָהּ שֶׁתִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. כִּי הַנֶּפֶשׁ מִטִּבְעָהּ תִּתְרַחֵב מְאֹד מֵהָרֵיחַ הַטּוֹב וְתֵיטִיב וְתִתְחַבֵּר אֵלָיו, וְתִרְחַק מִן הָרֵיחַ הָרַע וְתִבְרַח מִמֶּנּוּכן כתב רבינו הרמ"א זצ"ל בספרו "תורת העולה" (חלק ב' פרק ל"ה).    , לָכֵן יִמָּנַע אָדָם מִלַּעֲבֹר בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפִים, וּבְקִרְבַת פַּחֵי הָאַשְׁפָּה וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת רָעִים, עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נִתָּן וְעַד הֵיכָן שֶׁיָּדוֹ שֶׁל אָדָם מַשֶּׂגֶת.

כְּמוֹ כֵן הוֹרֵינוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הַמַּגְעִילִים וְדוֹחִים אֶת דַּעְתֵּנוּ, כְּגוֹן לִשְׁתּוֹת בִּכְלִי שֶׁמַּקִּיזִים בּוֹ דָּםשבת (צ' ע"ב), והובא בספר המצוות להרמב"ם (סוף מצוה קע"ט).    , אוֹ לִשְׁתּוֹת מַשְׁקֶה שֶׁנָּפַל בּוֹ יַתּוּשׁ, אוֹ לֶאֱכֹל מַאֲכָל שֶׁנָּפַל וְנִמְאָס, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ כָּל דָּבָר הַמָּאוּס עַל הָאָדָם לְפִי טְבָעָיו וְדֵעוֹתָיו יִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת הַזּוּלָת כָּךְ הֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְצַעֵר אֶת עַצְמֵנוּ עַל חִנָּם, וְלִשְׁמֹר עַל נְקִיּוּת גּוּפֵנוּ וּבְגָדֵינוּ, וּכְפִי שֶׁמְּסֻפָּר עַל רַבֵּנוּ הַמַּהֲרִי"ל זִיעָ"א שֶׁלֹּא הָיָה מְכַבֵּס אֶת הַסְּדִינִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עֲלֵיהֶם מִידֵי לַיְלָה אֶלָּא מִפֶּסַח לְפֶסַח, וְעִם כָּל זֹאת הָיוּ נְקִיִּים יוֹתֵר מִסְּדִינֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁשָּׁכְבוּ בָּהֶם שְׁבוּעַיִם!כן הובא בספר "מטבע שטבעו חכמים" חלק ב' (ערך "נקיות").    כִּי הִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִשְׁמֹר עַל נְקִיּוּת יְתֵרָה, וְלֹא גִּעֵל אֶת גּוּפוֹ וְאֶת נַפְשׁוֹ בְּמִינֵי מוֹתָרוֹת וְלִכְלוּכִים לְמִינֵיהֶם.

וְכָתַב בְּ"סֵפֶר הַגָּן"לרבי יצחק ב"ר אליעזר זצ"ל (מאמר יום חמישי), והובא גם כן בספר "חיים בריאים כהלכה" לג"ר יחזקאל אסחייק שליט"א שהיה משב"ק אצל מרן הרב שך זצ"ל.    כִּי הַמַּרְבֶּה בָּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה גַּסָּה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ בְּרִיאוּת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר כַּמָּה וְכַמָּה אִסּוּרִים חֲמוּרִים, וּמַזִּיק לְגוּפוֹ וּלְנַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם מִצְוַת אֲכִילָה כְּגוֹן בְּשַׁבָּתוֹת וּבַיָּמִים טוֹבִים, עִם כָּל זֹאת עוֹבֵר עַל "בַּל תְּשַׁקְּצוּ" שֶׁמְּשַׁקֵּץ אֶת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ בְּמַאֲכָלִים מְיֻתָּרִים. וְלָכֵן יֵשׁ לָאָדָם לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן מִשְׁקָלוֹ וּבְרִיאוּת אֵיבָרָיו, שֶׁלֹּא יַעֲדִיף וְלֹא יַחְסִיר מִגּוּפוֹ אֶת הַדְּבָרִים הַנִּצְרָכִים לוֹ, וְלֹא יַעֲמִיס עַל גּוּפוֹ חֳמָרִים מַזִּיקִים הַמְקַלְקְלִים וּמַשְׁחִיתִים אֶת גּוּפוֹ וּמַשְׁפִּיעִים בְּכָךְ גַּם עַל נַפְשׁוֹ. כִּי בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בִּבְרִיאוּת הַגּוּף, וְכָל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ חָזָק וּבָרִיא מִמֵּילָא גַּם נַפְשׁוֹ יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּרִיאָה וְאֵיתָנָה לַעֲבֹד אֶת קוֹנָהּ וּלְמַלְּאוֹת אֶת יְעוּדָהּ וְתַפְקִידָהּראה רמב"ם הלכות דעות (פרק ד' הלכה א') מה שכתב בזה, והדברים ידועים.    .

בִּכְלַל הַדְּבָרִים שֶׁנִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַמְאִיס אֶת הַזּוּלָת בְּמַעֲשֵׂינוּ, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁלֹּא יִשֹּׁךְ אָדָם מֵהַפַּת וִינִיחֶנָּה בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ לִשְׁתּוֹת מִכּוֹסוֹ מִבְּלִי שֶׁיְּקַנְּחֶנָּה, שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ עֲלוּלִים לְהַמְאִיס וּלְהַגְעִיל אֶת הַמְסֻבִּים בַּשֻּׁלְחָןמסכת דרך ארץ, ושלחן ערוך אורח חיים (סימן ק"ע).    . וְכֵן אָמְרוּ הַמַּמְאִיס אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַעֲשָׂיו כְּגוֹן שֶׁהוֹרֵג כִּנָּה בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁרַק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס עָלָיו נֶאֱמַר "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם"ראה חגיגה (ה' ע"א).    . לָכֵן זְהִירוּת גְּדוֹלָה עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָאִים אָנוּ בִּסְבִיבַת בְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים הָעֲלוּלִים לְהַמְאִיסָם אוֹ לִגְרֹם לָהֶם לְצַעַר אוֹ לְאִי נְעִימוּת, וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

לַמְרוֹת שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁשְּׁרָצִים שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מִחוּץ לִמְקוֹם הֲוָיָתָם אֵין בָּהֶם אִסּוּר אֲכִילַת שְׁרָצִים וַהֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים מִן הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁאִם מְאוּסָה עָלָיו אֲכִילָתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם מִדְּרַבָּנָן מִשּׁוּם אִסּוּר "בַּל תְּשַׁקְּצוּ"לדעת הסמ"ק וספר היראים איסור בל תשקצו הוא מן התורה, וכן כתב הריטב"א בחידושיו עמ"ס מכות בשם הרמ"ה. אולם לדעת המאירי ורוב הראשונים איסור זה הוא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא. ובבית יוסף (אורח חיים סימן ג') נסתפק בדעת הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות רוצח, ועוד עיין בדברי מרן החיד"א בספרו יעיר אוזן (מערכת ל') ובשדי חמד (מערכת ה') מה שכתבו בזה, ואכמ"ל.    .

וְאִם עָלָיו אֵינָם מְאוּסִים, אֲבָל רוֹב הָעוֹלָם נִמְאָסִים בַּאֲכִילָתָם, דַּעַת בַּעַל הַ"בַּיִת חָדָשׁ" לֶאֱסֹר הַדָּבָר גַּם עָלָיו מִשּׁוּם שֶׁהוֹלְכִים אַחַר רוֹב הָעוֹלָםכן כתב בקונטרס אחרון שלו.    . אוּלָם הַפְּרִי חָדָשׁ סוֹבֵר שֶׁבְּאִסּוּר בַּל תְּשַׁקְּצוּ לֹא הוֹלְכִים אַחַר הָרוֹב, אֶלָּא כָּל אֶחָד לְפִי טִבְעוֹ וּמִדָּתוֹבסעיף קטן ב'.    . וְהַכְרָעַת מָרָן הַגְּרָ"ע יוֹסֵף זַצַ"ל לְמַעֲשֶׂה שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁאִסּוּרוֹ הוּא מִדְּרַבָּנָן לָכֵן בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה בּוֹ נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים נִתָּן לְהָקֵלראה הליכות עולם (חלק א' פרשת תולדות).    .

וְאִם רוֹב הָעוֹלָם אֵינוֹ נִמְאָס בְּכָךְ וְגַם הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְאָס הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָךְ לְכָל הַדֵּעוֹת.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַנִּמְצָא בְּמַיִם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "שַׁעַר הַמִּצְווֹת" מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"לפרשת עקב בד"ה "ונחזור", והובא גם כן בספר נגיד ומצוה למהר"י צמח בהנהגת נטילת הידים.    שֶׁהֵבִיא שֶׁהָיָה מַזְהִיר לְתַלְמִידָיו שֶׁכְּשֶׁבָּאִים לִשְׁתּוֹת מִמֵּי נָהָר אוֹ מַעְיָן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוּ יְשִׁירוֹת מֵהַנָּהָר, אֶלָּא יִקְּחוּ הַמַּיִם בְּיָדָם אוֹ בִּכְלִי וְרַק אָז יְבָרְכוּ וְיִשְׁתּוּ.

וְטַעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁפְּעָמִים שֶׁבַּמַּיִם יִהְיוּ מְצוּיוֹת אֵילוּ נְשָׁמוֹת הַמְגֻלְגָּלוֹת שָׁם, וְשֶׁמָּא בִּגְלַל אֵיזֶה חֵטְא שֶׁבְּיַד הָאָדָם תִּתְעַבֵּר בּוֹ נִשְׁמַת רָשָׁע הַמְגֻלְגֶּלֶת בְּאוֹתָם הַמַּיִם וְתַזִּיק לוֹ. לָכֵן יִקַּח מֵהַמַּיִם בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ בְּכַוָּנָה, וְכוּלֵי הָאי וְאוּלַיועיין שם שהביא בהאריז"ל עצמו שהיה כידוע בקיא גדול בגלגולי הנשמות, והיה מביט ומכוון את כוונותיו עד שבכח כוונתו היה מגרש ודוחה משם את הרוח או הנפש המגולגלת שם, ואחר כך היה שותה מן המים ההם, ולאחר מכן היתה חוזרת הרוח ההיא למקומה.    .

---

מצוה קס"ה: שלא לאכל מן השרצים המתהוים מן העפוש

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַמִּתְהַוִּים מִן הָעִפּוּשׁ, כְּגוֹן הָרִמָּה וְהַתּוֹלָעִים הַיּוֹצְאִים מִן הָאַשְׁפּוֹת וּמִן הַנְּבֵלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן כָּל אוֹתָם שֶׁאֵינָם נִבְרָאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה אֶלָּא מִן הָעִפּוּשׁ וְהַסֵּרָחוֹן וְאֵינָם נִקְרָאִים "שׁוֹרְצִים" אֶלָּא "רוֹמְשִׂים" עַל הָאָרֶץכן למדו בתורת כהנים מיתור פסוק זה שבא לרבות אף את אלו הנוצרים מן העיפוש, וכן הביא הרמב"ם בהלכותיו (פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ג). אולם הרמב"ן למד אחרת את הלימוד מפסוק זה, ראה במגיד משנה על הרמב"ם (שם) שהביא את דבריו וביארם.    .

וְגַם כָּאן אִסּוּר הַתּוֹרָה לְאָכְלָן הוּא בְּכָל שֶׁהוּא, אוּלָם אֵין חִיּוּב מַלְקוֹת אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל שִׁעוּר כַּזַּיִת מֵהֶם, אוֹ שֶׁאוֹכֵל בְּרִיָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁאֲזַי חַיָּב מִשּׁוּם חָמֵשׁ מַלְקֻיּוֹת.

וְעַל אַף שֶׁאִסּוּר אֲכִילַת הַשְּׁקָצִים וְהָרְמָשִׂים הוּא בְּכָל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ הַתּוֹלַעַת הַזְּעִירָה בְּיוֹתֵר הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בָּאֲכִילָה, מִכָּל מָקוֹם זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁהִיא נִרְאֵית לְעַיִן בְּרִיאָה וְחַדָּה לְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. אֲבָל אִם אֵינָהּ נִרְאֵית גַּם בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה, אֶלָּא רַק עַל יְדֵי מִקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ אֶמְצָעִים מְלָאכוּתִיִּים אֲחֵרִים – הֲרֵי שֶׁאֵין שׁוּם אִסּוּר בַּאֲכִילָתָהּ, לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִיםראה בספר הברית שכתב כן מטעם שלא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם. וכן הביא בספר ערוך השלחן (סימן פ"ד סעיף ל"ו) ובשו"ת יביע אומר חלק ד' (יו"ד סימן כ"א).    .

רָמַז הַכָּתוּב – וָחַי בָּהֶם

בְּאַזְהָרָה זוֹ לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה אֶלָּא יְצוּרִים הַנִּרְאִים לְעַיִן בְּרִיאָה, וְשֶׁיֵּשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִפְרֹשׁ מֵהֶם, מַה שֶׁאֵין כֵּן כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא נִכָּרִים לָעַיִן כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְזַהוֹתָם וּלְהִמָּנַע מֵאֲכִילָתָם – הֲרֵי שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָתָם. וּמִדָּבָר זֶה לָמַדְנוּ אָנוּ שֶׁמִּצְווֹת הַתּוֹרָה נִתְּנוּ לָנוּ בְּמַטָּרָה לְיַשְּׂמָן, וְלֹא חָלִילָה בְּמַטָּרָה לְהַכְשִׁילֵנוּ בָּהֶן, מִמֵּילָא לֹא תּוֹבֵעַ נוֹתֵן הַתּוֹרָה מֵהָאָדָם לַעֲשׂוֹת מֵעֵבֶר לִיכוֹלוֹתָיו, וּבְלָשׁוֹן חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "אֵין הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו"מסכת עבודה זרה (ג' ע"א).    . כָּךְ כּוֹתֵב גַּם רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו: "אֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם, אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם"בהלכות שבת (פרק ב' הלכה ג'). וראה שם שעל הסוברים אחרת נאמר (יחזקאל כ', כ"ה) "גם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".    , מַה שֶּׁמַּכְרִיחַ שֶׁלֹּא יִדְרְשׁוּ מֵאִתָּנוּ מִן הַשָּׁמַיִם דָּבָר שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לְכֹחֵנוּ וִיכָלְתֵּנוּ.

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל אֶת הַכְּלָל הַמְפֻרְסָם "אָנוּס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ"נדרים (כ"ז ע"א). ותרגומו: אנוס הקב"ה פטרו.    – שֶׁמִּי שֶׁנֶּאֱנַס מִלְּקַיֵּם מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת, אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס לַעֲבֹר עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת – לֹא יִתָּבַע עַל כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, הוֹאִיל וְהַקָּבָּ"ה פְּטָרוֹ מִכָּךְ. וְהַגָּאוֹן הַגָּדוֹל רַבִּי יִצְחָק זְאֵב סוֹלוֹבֶיְצִ'יק מִבְּרִיסְק זַצַ"ל אָמַר בֵּאוּר מָתוֹק וְנִפְלָא בְּמַאֲמַר חֲזַ"ל זֶה: שֶׁאָדָם שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת אָנוּס מִלְּקַיֵּם מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת, וְאִלּוּלֵי אוֹתוֹ הָאֹנֶס הָיָה מְקַיְּמָהּ בְּכָל לִבּוֹ, אֲזַי לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ נִתְבָּע עָלֶיהָ לָמָּה לֹא עֲשָׂאָהּ, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל אַף הַקָּבָּ"ה "פּוֹטֵר אוֹתוֹ" וּמוֹצִיא אוֹתוֹ יְדֵי חוֹבָה בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם כֵּן וַדַּאי עוֹלֶה לוֹ הַדָּבָר כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ, וְאַף יוֹתֵר בִּשְׁלֵמוּת מֵאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ הוּא בְּעַצְמוֹ...

וּמִדָּבָר זֶה לָמְדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֵין לָנוּ לִדְרֹשׁ מֵהָאָדָם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מִגֶּדֶר הַהִגָּיוֹן, וְאֵינָם בִּגְבוּל הַהִסְתַּבְּרוּת שֶׁל יְכָלְתּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵתיומא (ל' ע"א).    אֶלָּא לִבְנֵי הָאָדָם, וּמִמֵּילָא לֹא יִתָּכֵן לְחַיֵּב אֶת הָאָדָם דָּבָר שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת. לָכֵן קָבְעוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁאֵין גּוֹזְרִים גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּכן למדו במסכת בבא בתרא (ס' ע"ב) מהכתוב (מלאכי ג', ט') "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו", וראה בפירוש רש"י ז"ל שם.    , וְכֵן לָמְדוּ הֲלָכוֹת וְדִינִים רַבִּים עַל פִּי כְּלָל זֶהראה יומא (שם) גבי איסור קריאת שמע כשצואה על בשרו, וקידושין (נ"ד ע"א) גבי היתר הנאת הכהנים מבגדי כהונה, וע"ע בתוספות במנחות (כ"ג ע"א) בד"ה "הוא".    , כְּשֶׁהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם הוּא שֶׁאֵין לִדְרֹשׁ מֵהָאָדָם לַעֲשׂוֹת אֶלָּא אֶת מַה שֶּׁבְּגֶדֶר כֹּחוֹתָיו וִיכוֹלוֹתָיו הָאֱנוֹשִׁיִּים, וְכָל מַה שֶּׁמֵעֵבֶר לְכָךְ לֹא מוּטָל עָלָיו לַעֲשׂוֹת.

הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ צִ?וָּנוּ בְּתוֹרָתוֹ: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"ויקרא י"ח, ה'.    . וְדָרְשׁוּ בַּתַּלְמוּד "וָחַי בָּהֶם – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם"יומא (פ"ה ע"ב). וראה בפירוש רש"י ז"ל עמ"ס סנהדרין (ע"ד ע"א) שביאר הטעם בהיות שנשמתו של יהודי יקרה וחביבה בעיני ה'. ע"ש.    , שֶׁכָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה נִתְּנוּ בְּמַטָּרָה שֶׁנִּחְיֶה וְנַאֲרִיךְ יָמִים בָּהֶם וְלֹא חָלִילָה לְהֵפֶךְ, וּמִמֵּילָא לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁיִּתָּכֵן וְאֵינָהּ מְמַלֵּאת מַטָּרָה נִפְלָאָה וְנַעֲלֵית זוֹ יֵשׁ לְבָדְקָהּ הֵיטֵב אִם אָכֵן נָכוֹן וְנָחוּץ לָנוּ לַעֲשׂוֹתָהּ אוֹ לֹא. כָּךְ הָיָה רָגִיל לוֹמַר מְיַסֵּד תְּנוּעַת הַמּוּסָר רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א: הַחוֹלֶה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה פְּרָט לְמִצְוָה אַחַת: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"דברים ד', ט"ו.    ! וְאָכֵן פַּעַם אַחַת נִכְנַס מָאן דְּהוּא לְחַדְרוֹ וּמְצָאוֹ עָסוּק בְּהִתְעַמְּלוּת מְדֻקְדֶּקֶת וְקַפְּדָנִית לְפִי כְּלָלִים וְצִיּוּרִים שֶׁבְּסֵפֶר הַמּוּנָח לְפָנָיו, כְּפִי שֶׁצִּוָּה עָלָיו רוֹפְאוֹראה ספר "תנועת המוסר" (עמוד 342).    .

חַכְמֵי הַתַּלְמוּד דָּנוּ מָהֶן אוֹתָן "כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת"ויקרא כ"ג, מ'.    שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לִטּוֹל בְּחַג הַסֻּכּוֹת, וּבְמַהֲלַךְ דִּיּוּנָם נֶאֱמַר שֶׁוַּדַּאי אֵין הַכַּוָּנָה לְמִינִים מְסֻיָּמִים הַדּוֹקְרִים אֶת הַיָּדַיִם, בִּהְיוֹת שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"משלי ג', י"ז.    , וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁהַתּוֹרָה תְּצַוֶּנּוּ לִטּוֹל מִינִים הַדּוֹקְרִים וּמַכְאִיבִים אוֹתָנוּ וְאֶת הַסּוֹבְבִים אוֹתָנוּ, דָּבָר הַנּוֹגֵד וְסוֹתֵר אֶת דַּרְכֵי הַנֹּעַם וְהַשָּׁלוֹםראה כל הסוגיה באורך במסכת סוכה (ל"ב).    . וּמִדָּבָר זֶה יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁכְּשֶׁנִּצְרָךְ לָאָדָם לְקַיֵּם מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת הָעֲלוּלָה לִפְגֹּעַ בַּעֲדִינוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל זוּלָתוֹ, אוֹ הַמְעַרְעֶרֶת אֶת הַשָּׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת, עָלָיו לַחְקֹר בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת הַאִם זֶהוּ בֶּאֱמֶת הָרָצוֹן הָאֱלֹקִי כָּרֶגַע וְהַאִם זֶהוּ הַדָּבָר הַנָּכוֹן לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא דַּרְכֵי הַנֹּעַם שֶׁל הַתּוֹרָה שׁוֹלְלִים אֶת אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה מִכָּל וָכֹל.

כָּךְ מְסֻפָּר עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א שֶׁנִּזְדַּמֵּן לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּאֵיזֶה בֵּית כְּנֶסֶת, וּבְעוֹדוֹ לוֹחֵשׁ אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הֵחֵל וִכּוּחַ סוֹעֵר בֵּין הַמִּתְפַּלְּלִים הַאִם לְהַתְחִיל אֶת הַתְּפִלָּה מִ"לְּשֵׁם יִחוּד" אוֹ מֵ"הוֹדוּ". אֵלּוּ בְּכֹה וְאֵלּוּ בְּכֹה, וְהַקּוֹלוֹת הָלְכוּ וְגָבְרוּ, עַד שֶׁהִפְסִיקָם רַבִּי יִשְׂרָאֵל בְּאָמְרוֹ: מִן הַנִּרְאֶה הוּא שֶׁבְּבֵית כְּנֶסֶת זֶה יֵשׁ לְהַתְחִיל אֶת הַתְּפִלָּה מִ"לְּעוֹלָם יְהֵא אָדָם", שֶׁכֵּן זֶהוּ הַדָּבָר שֶׁיּוֹתֵר חָסֵר כָּאן...מעשה נאה זה שמענו מהג"ר יוסף מוגרבי שליט"א ראש קהילת "מקור חיים" בחולון.    וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן.

הַרְבֵּה נִסְיוֹנוֹת עוֹבֵר הָאָדָם בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת. פְּעָמִים שֶׁנִּדְרָשׁ הוּא לְהִתְאַמֵּץ בְּקִיּוּם וְהַחְמָרָה בִּדְבָרִים מְסֻיָּמִים וּבְכָךְ לְהוֹכִיחַ אֶת מְסִירוּתוֹ לְמַעַן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּפְעָמִים שֶׁנִּדְרָשׁ הוּא דַּוְקָא לְהֵפֶךְ: לֹא לַעֲשׂוֹת וְלֹא לְקַיֵּם, לְחַפֵּשׂ לִדְבַר הֶתֵּר וּלְהִתְפַּשֵּׁר כְּדַעַת הַמֵּקֵל, וּבְכָל זֹאת לְהַאֲמִין וּלְקַבֵּל אֶת הַדָּבָר בְּאַהֲבָה וּבֶאֱמוּנָה שֶׁזֶּהוּ רְצוֹן הָאֱלֹקִים כָּעֵת. וְאֵצֶל אוֹהֲבֵי ה' הָאֲמִתִּיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל וְקָשֶׁה הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הֲ"לֹא לְקַיֵּם" מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁל הַ"לְּקַיֵּם", מִגֹּדֶל תְּשׁוּקָתָם וְאַהֲבָתָם לְהַשֵּׁם. וְלָכֵן תִּמְצָא פְּעָמִים שֶׁצַּדִּיקִים גְּדוֹלִים וּשְׁלֵמִים לַמְרוֹת נְכוֹנוּתָם וּרְצוֹנָם הָעַז לְהֵיטִיב אוֹ לְהוֹשִׁיעַ אֶת הַזּוּלַת, נִכְבָּלִים יְדֵיהֶם מִלַּעֲשׂוֹת, וְנֶחְסָמוֹת דַּרְכֵיהֶם מִלִּפְעֹל, וְהַכֹּל זֶה נִסָּיוֹן מִלְמַעְלָה אִם יְקַבְּלוּ אֶת הַדָּבָר בֶּאֱמוּנָה וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

מֵחֲמַת רִבּוּי הַנְּגִיעוּת שֶׁל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בְּמִינֵי הַפֵּרוֹת וְהַיְרָקוֹת הַמְיֻשָּׁנִים, יֵשׁ לְהַקְפִּיד בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִבְדֹּק הַמַּאֲכָל בְּטֶרֶם אֲכִילָתוֹ שֶׁמָּא מְצוּיִים בּוֹ שְׁקָצִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים.

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּתַב הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁכָּל פְּרִי שֶׁשָּׁהָה לְמַעְלָה מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לְאַחַר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵהָעֵץ, אֵין לָחוּשׁ לַתּוֹלָעִים שֶׁבּוֹ וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּלֹא בְּדִיקָה, הוֹאִיל וְקַבָּלָה בְּיַד רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֲצָמוֹת אֵינָהּ חַיָּה אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּלְאַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נוֹסָפִים הִיא נַעֲשֵׂית לְאֵפֶר וּמֻתֶּרֶת, וְלָכֵן גַּם אִם הָיוּ בָּהּ תּוֹלָעִים וְכַיוב"ז מֵעֵת הֱיוֹתָהּ מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ הֲרֵי שֶׁכְּבָר כָּלוּ וְאֵינָם, וְאִם נוֹצְרוּ בָּהּ בֵּינְתַיִם הֲרֵי שֶׁלֹּא רִחֲשׁוּ לְבַחוּץ וּמֻתָּרִים.

אֶלָּא שֶׁאִם כַּוָּנָתוֹ לְחָתְכוֹ אוֹ לִתְּנוֹ בִּקְדֵרָה הֲרֵי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפְרְשׁוּ חוּצָה וְיַחְזְרוּ, וְלָכֵן יֵשׁ לְשָׁטְפוֹ הֵיטֵב מִבַּחוּץ כְּדֵי שֶׁכָּל שֶׁרֶץ שֶׁעָלָיו יִפּוֹל, וּלְאַחַר מִכֵּן לִתְּנוֹ בְּמִי סַבּוֹן אוֹ בְּרוֹתְחִין כְּדֵי שֶׁאֵלּוּ שֶׁבְּתוֹכָהּ יָמוּתוּ בִּמְקוֹמָם וְלֹא יִרְחֲשׁוּ חוּצָה, וַאֲזַי מֻתָּר הַמַּאֲכָל בְּלֹא בְּדִיקָהראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן פ"ד סעיף ח'). ובילקוט יוסף איסור והיתר (חלק ב' עמוד רי"ז) הביא שהסכמת האחרונים שבשנה מעוברת יש להמתין י"ג חודש.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַכִּנִּים הַמִּתְהַוִּים מִזֵּעַת הָאָדָם כָּתַב מַהֲרִ"י צֶמַח זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם"בענין מצוות שאין להן קבע, עיין שם.    כִּי אוֹתָם כִּנִּים הַנּוֹלָדִים מִזֵּעַת הָאָדָם הֵם מִסּוֹד מוֹתְרֵי הָאָדָם וְסִיגָיו הַמִּתְמַצִּים וְיוֹצְאִים מִגּוּפוֹ, שֶׁמֵּהֶם מִתְהַוִּים הַכִּנִּים הַלָּלוּ, וְעַל יְדֵי יְצִיאָתָם מִגּוּף הָאָדָם הוּא מִתְבָּרֵר וּמִתְנַקֶּה מֵהַמּוֹתָרוֹת וּמֵהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ.

וְלָכֵן, אֵין לָאָדָם לָקוּץ אוֹ לִמְאֹס בָּהֶם, שֶׁכֵּן טוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְנַפְשׁוֹ וְתוֹעֶלֶת רַבָּה לְנִשְׁמָתוֹ.

---

מצוה קס"ו: טמאת יולדת

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁכָּל אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל הַיּוֹלֶדֶת, בֵּין שֶׁיָּלְדָה חַי וּבֵין שֶׁיָּלְדָה נֵפֶלנדה (כ"ד). ובהפילה שפיר מלא מים או דם נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ן והרשב"א טמאה, ולדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק י' הלכה ד') טהורה, ולמעשה פסק השלחן ערוך (יורה דעה סימן קצ"ד סעיף ג') שחוששים לולד וטמאה.    , כָּל שֶׁמָּלְאוּ אַרְבָּעִים יָמִיםאולם המפלת בתוך ארבעים יום אינה חוששת משום טומאת יולדת, אבל חוששת משום טומאת נדה, כמבואר בשלחן ערוך (שם סעיף ב').    לְהֶרְיוֹנָהּ – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְבַעֲלָהּ לְכָל עִנְיְנֵי הַטָּהֳרָה. וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה דָּם כְּלָל בְּלֵדָתָהּ עִם כָּל זֹאת טְמֵאָה, שֶׁכְּלָל גָּדוֹל לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הָרֶחֶם בְּלֹא יְצִיאַת דָּם, וְשֶׁמָּא הָיָה מוּעָט הַדָּם וְנִמּוֹק וְנֶעְלַםתורת כהנים ומסכת נדה (ל').    .

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל הַנַּ"ל אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹלֶדֶת לֵדָה רְגִילָה, אֲבָל הַיּוֹלֶדֶת דֶּרֶךְ הַדֹּפֶן (נִתּוּחַ קֵיסָרִי) כָּל שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם כְּלָל הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָהכן למדו בגמרא מלשון הכתוב "אשה כי תזריע וילדה זכר" – עד שתלד ממקום שמזרעת. ומכל מקום למעשה ברוב המקרים היא רואה דם וצריכה למנות כנדה.    .

וּלְכַמָּה זְמַן הִיא טְמֵאָה? אִם יָלְדָה זָכָר – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְשִׁבְעָה יָמִים, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה – הֲרֵי הִיא טְמֵאָה לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, וְיוֹם הַלֵּדָה מִן הַמִּנְיָן. וּבְהִסְתַּיֵּם אוֹתָם הַיָּמִים מִיָּד הִיא טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה עֲדַיִן שׁוֹפַעַת דָּם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה מִדִּין תּוֹרָה, שֶׁהַתּוֹרָה טִהֲרָה אֶת דְּמֵי הַיּוֹלֶדֶת מֵהַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְעַד שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם לְזָכָר, וּמֵהַיּוֹם הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר וְעַד שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה יוֹם לִנְקֵבָה, וְכָל הַדָּמִים שֶׁתִּרְאֶה בְּאוֹתָם יָמִים הֲרֵי הֵם טְהוֹרִים מִדִּין תּוֹרָה.

אוּלָם רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל גָּדְרוּ גָּדֵר וְטִמְּאוּ מִדְּרַבָּנָן אֶת דַּם הַטֹּהַר שֶׁל הַיּוֹלֶדֶת, וְלֹא הִתִּירוּהָ לִטָּהֵר לְבַעֲלָהּ עַד שֶׁתִּפְסֹק מִלָּזוּב דָּם לְגַמְרֵי וְתִמְנֶה שִׁבְעָה יָמִים שְׁלֵמִים נְקִיִּים, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן תּוּכַל לִטְבֹּל וְלִטָּהֵר לְבַעֲלָהּכן מבואר ברמב"ם (שם פרק אחד עשר) ובשלחן ערוך (שם סימן קצ"ד) ובאחרונים. וראה לקמן בחלק הדרוש מחלוקת הראשונים מהו מקור התקנה. ע"ש.    .

וּבְכָל אוֹתָם יְמֵי טֻמְאָתָהּ יֵשׁ לָהּ וּלְבַעֲלָהּ לִנְהֹג בְּכָל דִּינֵי הַהַרְחָקוֹת שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ מִדִּין תּוֹרָה וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהָעוֹבֵר וּבָא עָלֶיהָ בְּמֵזִיד בְּתוֹךְ אוֹתָם יָמִים שֶׁטִּמְּאָתָהּ הַתּוֹרָה אוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר מִכֵּן כָּל שֶׁלֹּא טָבְלָה לְטָהֳרָתָהּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, וְגַם עָבַר עַל לָאו שֶׁל "אֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב"ויקרא י"ח, י"ט.    , וְגַם חַיָּב כָּרֵת מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא קָרְבָּן חַטָּאת קְבוּעָה לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

רָמַז הַכָּתוּב – מַחְלֶקֶת יוֹלְדוֹת

כֹּחַ הַיְלוּדָה הוּא אֶחָד מִפִּלְאֵי הַבְּרִיאָה הַגְּדוֹלִים וְהַקְּסוּמִים בְּיוֹתֵר הַקַּיָּמִים עֲלֵי אֲדָמוֹת. אָמְנָם כְּבָר הֻרְגַּלְנוּ בּוֹ מֵרִבּוּי הִמָּצְאוּתוֹ בֵּינוֹתֵינוּ, אוּלָם אֵין זֶה גּוֹרֵעַ מֵעֶרְכּוֹ שֶׁל תַּהֲלִיךְ נִשְׂגָּב זֶה. תְּחִלַּת הָעִנְיָן הָיָה בְּחַוָּה הִיא אֵם כָּל חָי, שֶׁבְּכָךְ שֶׁאָכְלָה מֵעֵץ הַדַּעַת וּנְתָנָתוֹ גַּם לְאִישָׁהּ הֵמִיטָה גְּזֵרַת מָוֶת לָעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אָמַר לָהּ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: אַתְּ עָסַקְתְּ בְּמִיתַת הָעוֹלָם, לָכֵן תִּקּוּנֵךְ יְהֵא בְּכָךְ שֶׁתַּעַסְקִי בְּחַיּוּת הָעוֹלָם וּבְהֶמְשֵׁכִיּוּתוֹ. וּמֵאָז הוּטַל עַל הָאִשָּׁה תַּפְקִיד הַיְלוּדָה, כְּשֶׁנִּלְוָה אֵלָיו דַּם הַנִּדּוּת וְצַעַר הַיְּלוּדָה שֶׁגַּם הֵם חֵלֶק מִתִּקּוּן מַעֲשֶׂיהָולכן אומרים חז"ל שבשעת הלידה מתפרקים כל איברי האשה, עד שנחשב לה כאילו עברה תהליך של מיתה, וגם זה חלק מתיקון חטאה כנזכר.    .

בְּכָל אִשָּׁה נוֹרְמָלִית טָמוּן צֹרֶךְ וְרָצוֹן עַז בָּהֵרָיוֹן וּבַיְלוּדָה. לַמְרוֹת הַצַּעַר וְהַקֹּשִׁי הַכְּרוּכִים בַּדָּבָר, עִם כָּל זֹאת הָאִשָּׁה מִטִּבְעָהּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדַעַת בְּמַעֲמַקֵּי נַפְשָׁהּ שֶׁזֶּהוּ תִּקּוּן חֶטְאָהּ. וְהִנֵּה כָּל זְמַן שֶׁגּוּפָהּ אֵינוֹ עָסוּק בְּפִתּוּחַ עֻבָּר אוֹ בַּהֲנָקָתוֹ – מִתְקַיֵּם בּוֹ תַּהֲלִיךְ חָדְשִׁי שֶׁל "מִיתָה פְּנִימִית" בּוֹ בּוֹנֶה גּוּף הָאִשָּׁה מַעֲרֶכֶת שְׁלֵמָה שֶׁל אֶמְצָעִים לְגִדּוּל עֻבָּר וּפִתּוּחוֹ, וּמִשֶׁנּוֹכַח הַגּוּף שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא יִעוּדוֹ מַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר וְלִקְרֹס וְלָצֵאת בְּדַם הַנִּדּוּת. וְזֶהוּ מֵעֵין מַהֲלָךְ שֶׁל "מִיתָה" בּוֹ מִתְאַבֵּל וּמִצְטַעֵר הַגּוּף עַל שֶׁלֹּא זָכָה לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ כַּנִּדְרָשׁ.

זֶהוּ גַּם כֵּן עֹמֶק דְּבָרֶיהָ שֶׁל רָחֵל אִמֵּנוּ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"בראשית ל', א'.    – שֶׁבְּלֹא הֲבָאַת יְלָדִים לָעוֹלָם תִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר כָּל יָמֶיהָ אֶת אוֹתוֹ תַּהֲלִיךְ שֶׁל מִיתָה הַחוֹזֵר וְנִשְׁנָה בַּגּוּפָה, וְלֹא תִּזְכֶּה לְמַלְּאוֹת אֶת יִעוּדָהּ בְּחַיֶּיהָ, מִמֵּילָא נֶחְשֶׁבֶת הִיא לְמֵתָהומכאן למדו רבותינו (מסכת עבודה זרה ה' ע"א) שמי שאין לו בנים חשוב כמת ל"ע.    . וְלָכֵן בֶּאֱמֶת רְאוּ זֶה פֶּלֶא: כָּל זְמַן שֶׁהָאִשָּׁה עֲסוּקָה בְּעִבּוּר וּבַהֲבָאַת יְלָדִים לָעוֹלָם - דַּם הַנִּדּוּת נֶעְלָם מִגּוּפָהּ, וִיתֵרָה מִכָּךְ הוֹפֵךְ הוּא לְחָלָב הַמְּסַיֵּעַ בְּקִיּוּם הַוָּלָד וּפִתּוּחוֹ, כְּאִלּוּ אוֹמְרִים לָהּ לָאִשָּׁה מִן הַשָּׁמַיִם: בִּהְיוֹת שֶׁעֲסוּקָה אַתְּ בְּתִקּוּן חֶטְאֵךְ לָכֵן אֵין סִבָּה שֶׁתַּמְשִׁיכִי לִלְקוֹת וּלְהִתְיַסֵּר עָלָיו!

כָּךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת שְׁאִיפָתָהּ שֶׁל כָּל אִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל, לִזְכּוֹת לְהָבִיא בָּנִים וּבָנוֹת זֶרַע קֹדֶשׁ עוֹבְדֵי אֱלֹקִים, וּבְכָךְ מַשְׁלִימָה אֶת תִּקּוּנָהּ עֲלֵי אֲדָמוֹת וּמְקָרֶבֶת אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַכפי שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב ע"א): "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף".    . וְכָּל עִכּוּב אוֹ מְנִיעָה חָלִילָה שֶׁל עִבּוּר וִילוּדָה בָּאִשָּׁה, מַחְזִיר אוֹתָהּ אֲחוֹרָה אֶל חֶטְאָהּ שֶׁל חַוָּה שֶׁהֵבִיאָה מִיתָה לְעוֹלָם. וְדַע לְךָ בְּנִי, כִּי בַּדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ לֹא נִשְׁמַע מֵעוֹלָם הַמֻּשָּׂג "תִּכְנוּן יְלוּדָה"! מַפְתֵּחַ הַיְלוּדָה לֹא נִמְסַר מֵעוֹלָם לְשׁוּם מַלְאָךְ אוֹ שָׁלִיחַ, רַק הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ בָּא וּפוֹתֵחַ אֶת שַׁעֲרֵי הַיּוֹלֶדֶת לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָםכך אמר רבי יוחנן (תענית ב' ע"א): "ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הם: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה (יולדת), ומפתח של תחיית המתים.    , וּמִי שֶׁמַּפְרִיעָה לַבּוֹרֵא בִּמְלֶאכֶת קֹדֶשׁ זוֹ גָּדוֹל חֶטְאָהּ וְחָמוּר עָנְשָׁהּ. לָכֵן כָּל זְמַן שֶׁאֵין סִבָּה הִלְכָתִית לַדָּבָר אֵין רְשׁוּת לְשׁוּם נִבְרָא לְהִתְעָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ.

בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים מְבֹאָר שֶׁכָּל נִשְׁמוֹת הַנָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הֵן נִיצוֹצוֹת וְחֶלְקִיקִים מִנִּשְׁמַת חַוָּה, וּמִמֵּילָא כֻּלָּן הָיוּ חֵלֶק מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁחָטְאָה בְּחֵטְא אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת. אֶלָּא שֶׁמֵּהֶן שֶׁנֶּהֱנוּ וְהִשְׁתַּתְּפוּ יוֹתֵר בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וּמֵהֶן שֶׁפָּחוֹת, וּמֵהֶן שֶׁכִּמְעַט וְלֹא נֶהֱנוּ מִמֶּנּוּ כְּלָלראה שער הגלגולים (הקדמה כ"ג).    . וְכָל אִשָּׁה עַל פִּי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ נִדְרֶשֶׁת לְתַקֵּן אֶת אוֹתָהּ הֲנָאָה שֶׁנֶּהֶנְתָה מֵהַחֵטְא עַל יְדֵי צַעַר הַיְלוּדָה, וְלָכֵן נָשִׁים שֶׁצַּעַר הַיְּלוּדָה אֶצְלָן הוּא פָּחוּת יָכוֹל הַדָּבָר לְהָעִיד לְעִתִּים עַל רִחוּק נִשְׁמַת הָאִשָּׁה מֵחֵטְא זֶה, וּכְמַאֲמַר חֲזַ"ל "נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת לֹא הָיוּ בַּפִּתְקָה שֶׁל חַוָּה"מדרש רבה שמות (פרק כ').    .

כֹּחַ הַיְלוּדָה הוּא כֹּחַ נִפְלָא וְעָצוּם, וּמוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁכֹּחַ זֶה שָׁרְ?שׁוֹ מִמִּדַּת הַחֶסֶד וְהַהַשְׁפָּעָה וְהַהִתְפַּשְּׁטוּת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁאָחוּז כָּל הַזְּמַן בְּמִדַּת הַדִּין וְהַלְּקִיחָה וְהַצִּמְצוּם דָּבָר זֶה עָלוּל לִבְצֹר מִמֶּנּוּ אֶת כֹּחַ הַיְּלוּדָה. וְעַל פִּי זֶה בֵּאֲרוּ אֶת לְשׁוֹן הַפָּסוּק "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"בראשית כ"ה, י"ט.    שֶׁיִּצְחָק אָבִינוּ ע"ה הָיָה מִמִּדַּת הַיִּרְאָה וְהַצִּמְצוּם וְלָכֵן לֹא הָיָה בּוֹ אֶת כֹּחַ הַיְלוּדָה מִצַּד עַצְמוֹ, אַךְ מִכֹּחַ אַבְרָהָם אָבִיו שֶׁהָיָה מִמִּדַּת הָאַהֲבָה וְהַחֶסֶד יָכֹל הָיָה לְהוֹלִיד, וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" דְּהַיְנוּ שֶׁאַבְרָהָם הִשְׁפִּיעַ לְיִצְחָק בְּנוֹ אֶת הַכֹּחַ לְהוֹלִידכן פירש בספר "תורת אמת" פרשת תולדות.    . וּמִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲזַ"ל מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? יְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָהאימרת רבי יהושע בבבא בתרא (י' ע"ב), ועיין בפירוש רש"י ז"ל שם.    . שֶׁהַשִּׂמְחָה הִיא בִּבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת, וּמוֹעִילָה לְכֹחַ הַיְלוּדָה. וְזֶה מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"כ"כ בספר "עצי המערכה" שהעיצבון מכווץ את רחם האשה, וממילא מתקשה להפקד.    שֶׁבְּכֹחַ הַשִּׂמְחָה נִתָּן לִזְכּוֹת בע"ה לִילָדִים.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

לְאוֹר מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁיּוֹלֶדֶת שֶׁרָאֲתָה דַּם טָהוֹר, דְּהַיְנוּ בֵּין שְׁמוֹנָה לִשְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְזָכָר וּבֵין חֲמִשָּׁה עָשָׂה לְשִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה לַנְּקֵבָה, הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה מִדִּין תּוֹרָה, וְרַק מִתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא טְמֵאָה וְחַיֶּבֶת בִּטְבִילָה, נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים בְּדִין אִשָּׁה הַטּוֹבֶלֶת עַל רְאִיַּת דָּם בְּתוֹךְ יָמִים אֵלּוּ (לְאַחַר שֶׁכְּבָר טָבְלָה פַּעַם אַחַת מִלֵּדָתָהּ) הַאִם תְּבָרֵךְ עַל טְבִילָה זוֹ אוֹ שֶׁתִּטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה?

לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן וְהָרַאֲבַ"ד זָ"ל מְקוֹר תַּקָּנָה זוֹ הוּא עוֹד מִזְּמַן הַגְּמָרָא, מִתַּקָּנַת רַבִּי זֵירָא. וְאִם כֵּן יֵשׁ לְבָרֵךְ עַל טְבִילָה זוֹ כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִים עַל כָּל טְבִילָה אַחֶרֶת. וְכֵן דַּעַת עָרוּךְ הַשֻּׁלְחָןבסימן ר' סעיף קטן א'.    וְהַגרב"צ אַבָּא שָׁאוּל זַצַ"לכן הביא משמו הג"ר משה פנירי שליט"א בספרו "אבני שהם" (חלק א' עמוד תנ"ח). ועיין שם שהביא את דברי החתם סופר הסובר שאף לדעת הרמב"ם יש לברך על טבילה זו. ע"ש.    וּבַעַל שׁוּ"ת "שֵׁבֶט הַלֵּוִי" זַצַ"לבחלק ג' סימן קכ"ב.    .

אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מְקוֹר תַּקָּנָה זוֹ הוּא מִימֵי הַגְּאוֹנִים, וּמִמֵּילָא אֵינָהּ תַּקָּנָה גְּמוּרָה מִימוֹת הַתַּלְמוּד, וּלְפִי זֶה לֹא יִהְיֶה שַׁיָּךְ לְבָרֵךְ עַל טְבִילָה זוֹ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ". וְכֵן דַּעַת בַּעַל הַנּוֹדָע בִּיהוּדָהבספרו דגול מרבבה (סימן קצ"ד). ועוד עיין בנודע ביהודה תניינא (יורה דעה סימן קכ"ו).    וְהַלֶּחֶם וְשִׂמְלָהבסעיף קטן ד'.    וּמָרָן הַגְּרָ"ע יוֹסֵף זַצַ"לבטהרת הבית (סימן י"א סעיף ג').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְ?יַן טֻמְאַת הַיּוֹלֶדֶת שִׁבְעָה יָמִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "עֵץ הַחַיִּים" לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן חַנִּין זִיעָ"אבבאור מצוה רמ"ג.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁצַּעַר הַיְלוּדָה שֶׁל הָאִשָּׁה הוּא עֹנֶשׁ עַל חֵטְא אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת, שֶׁאָז הֵטִיל הַנָּחָשׁ אֶת זֹהַמְתּוֹ בְּחַוָּה, לָכֵן זֶהוּ עָנְשָׁהּ שֶׁבְּעֵת שֶׁכּוֹרַעַת הָאִשָּׁה לָלֶדֶת בָּא הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי וּמַכִּישָׁהּ בְּצִירֵי וּבְחַבְלֵי הַלֵּידָה, וְזֶהוּ הָעֶצֶב שֶׁל לֵדָתָהּ שֶׁנִּגְזַר עָלֶיהָ.

וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, לָכֵן כָּל אוֹתָם דָּמִים הַיּוֹצְאִים מִמֶּנָּה בְּאוֹתָם יָמִים מְקוֹרָם הוּא מִסִּטְרָא דִּמְסַאֲבָא, וְלָכֵן טִמְּאָתָהּ הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הָרָעָה וְתַתְחִיל לְהִטָּהֵר מִדָּמֶיהָ.

---

מצוה קס"ז: שלא יאכל טמא מן הקדשים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְמָא בְּאַחַת מֵהַטֻּמְאוֹת הַמְחַיְּבוֹת אֶת הַנִּכְנָס בָּהֶן לְמִקְדָּשׁ עֹנֶשׁ כָּרֵת שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמִּינֵי הַקֳּדָשִׁים, בֵּין קָדָשִׁים טְהוֹרִים וּבֵין קָדָשִׁים טְמֵאִים, עַד שֶׁיְּטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בִּטְבִילַת הַמִּקְוֶה וּבְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וּבַהֲבָאַת כַּפָּרָתוֹ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְאִם עָבַר אָדָם בְּמֵזִיד וְאָכַל כַּזַּיִת מֵאוֹתָם קָדָשִׁים בִּהְיוֹתוֹ טָמֵא הֲרֵי זֶה עָבַר עַל לָאו מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב עַל כָּךְ עֹנֶשׁ כָּרֵת מִן הַשָּׁמַיִםחיוב הכרת נלמד ממה שכתוב בויקרא (ז', כ') "והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה".    . וְאִם בְּשׁוֹגֵג עָשָׂה כֵּן הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵדזבחים (ל"ג ע"ב) ומכות (י"ד) שם נתבאר שהאוכל בטומאתו מן הקדשים אינו לוקה אלא ענוש כרת, והואיל והוקש לביאת מקדש לכן אינו חייב אלא כשהיה טמא בטומאה שהנכנס בה למקדש חייב כרת.    .

וְעַל אַף שֶׁנָּקַט הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן "לֹא תִּגַּע", מִכָּל מָקוֹם לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁעַל הַנְּגִיעָה יֵשׁ רַק אִסּוּר, וְאִלּוּ עַל הָאֲכִילָה יֵשׁ גַּם עֹנֶשׁ כָּרֵת. וְאִם כְּבָר טָבַל בְּמִקְוֵה הַטָּהֳרָה אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וַעֲדַיִן לֹא הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹת וְלֹא כָּרֵתכן למד הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין) מדברי המשנה במסכת פרה (פרק י"א). אולם הראב"ד חלק על הרמב"ם וכתב שגם לאחר שטבל חייב כרת אם אכל מהקדשים.    .

וְכָל הָאָמוּר אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִי שֶׁהָיָה טָמֵא מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה מִדְּרַבָּנָן אֵינוֹ חַיָּב לֹא מַלְקוֹת וְלֹא כָּרֵת, רַק מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםמסכת פרה (שם) ורמב"ם (שם הלכה ט"ו).    .

עוֹד הִגְבִּילָה הַתּוֹרָה אֶת חִיּוּבֵי הַמַּלְקוֹת וְהַכָּרֵת עַל הָאוֹכֵל קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה שֶׁכָּל קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בְּהַקְרָבָתוֹ, כְּגוֹן זְרִיקַת דָּמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יִתְחַיֵּב הָאוֹכְלוֹ בְּטֻמְאָה עֹנֶשׁ אֶלָּא אִם כֵּן אֲכָלוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר קָרְבוּ מַתִּירָיו, אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֶרֶם נִזְרַק דָּמוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֲזַי עַל אַף שֶׁעָבַר אִסּוּר מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְ מַלְקוֹת אוֹ כָּרֵתמעילה (י') וזבחים (ל"ג ע"ב) ורמב"ם (שם). וזה מלבד טמא שאכל פסח שלא נצלה או לחמי תודה שלא הורמה חלתן שחייב על כך כרת למרות שאינן ראויות למה שהן. (רמב"ם שם הלכה י"ט).    .

רָמַז הַכָּתוּב – נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ

מֵאַזְהָרַת "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגַּע" אָנוּ לְמֵדִים אֶת גֹּדֶל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁמְּיַחֶסֶת הַתּוֹרָה לְקָדְשֵׁי שָׁמַיִם. כָּל חֵפֶץ אוֹ פְּרִיט, אָדָם אוֹ מַאֲכָל הַמִּשְׁתַּיֵּךְ לִקְבוּצַת "קָדְשֵׁי ה'" יֵשׁ לוֹ חֲסִינוּת מְיֻחֶדֶת הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָנוּ לִנְהֹג בּוֹ בְּיֶתֶר כָּבוֹד וְהַעֲרָכָה, זְהִירוּת וּקְדֻשָּׁה. מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל הַנּוֹגֵעַ בְּסֵפֶר תּוֹרָה עָרֹם (מִבְּלִי הֶפְסֵק מִטְפַּחַת) נִקְבַּר עָרֹם מִבְּלִי אוֹתָהּ מִצְוָה, שֶׁאִם הָיָה אוֹחֲזוֹ כְּדֵי לִלְמֹד בּוֹ – לֹא זוֹכְרִים לוֹ מְאוּמָה מִלִּמּוּדוֹ, וְאִם כְּדֵי לְגוֹלְלוֹ – לֹא יְקַבֵּל עַל כָּךְ שׁוּם שָׂכָרשבת (י"ד ע"א), ובפירוש התוספות שם.    , שֶׁהוֹאִיל וְאֵינוֹ חָשׁ בַּקְּדֻשָּׁה הַיְתֵרָה שֶׁבַּדָּבָר הֲרֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְשָׂכָר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה. כְּמוֹ כֵּן הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַתּוֹלֶה אֶת תְּפִלָּיו עַל יָתֵד יִתָּלוּ לוֹ חַיָּיו, שֶׁהֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וְאִם לֹא נֵדַע לְהִזָּהֵר בִּקְדֻשָּׁתָם אֲזַי אֵינֶנּוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם וְלֵהָנוֹת מִזִּיו הוֹדָם וַהֲדָרָםברכות (כ"ד ע"א), וראה שם ובפירוש רש"י ז"ל באילו אופנים אסור לתלות, ואכמ"ל.    . בִּכְלַל הַדְּבָרִים, שֶׁיִּנְהַג אָדָם בְּכָבוֹד בְּכָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וְהַסְּפָרִים, וְיִשְׁמְרֵם שְׁמִירָה יַתִּירָה שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ וְלֹא יִטָּנְפוּ, וְיַקְפִּיד לְאָחֳזָם בְּיָדַיִם נְקִיּוֹת דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְהַעֲרָכָה, וְכֵן יִמְנַע מִלְּהַכְנִיסָם לַמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְכָל זֶה בִּכְדֵי לִשְׁמֹר עַל קְדֻשָּׁתָם וַחֲשִׁיבוּתָם הָרַבָּה.

גַּם יֶתֶר פְּרִיטֵי הַקְּדֻשָּׁה וְכָל חֶפְצֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ נִכְלָלִים בַּהַגְדָּרָה שֶׁל "מָמוֹן גָּבוֹהַּ", וְלָכֵן בִּזְהִירוּת יְתֵרָה עָלֵינוּ לִנְהֹג בְּעֵת שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים אָנוּ בְּרִהוּט שֶׁל בֵּית הַכְנָסַת, וּבַחַשְׁמַל שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁלֹּא לִנְהֹג בָּהֶם זִלְזוּל אוֹ בִּזָּיוֹן, וְשֶׁלֹּא לְשָׁבְרָם אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, הוֹאִיל וְהֻזְהַרְנוּ עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם"כן למדו בספרי (פרשת ראה), ועיין בשלחן ערוך אורח חיים (קנ"א – קנ"ג) ובערוך השלחן (אורח חיים סו"ס קנ"ב) מדינים אלו.    , וּבָתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וְהַמִּדְרָשׁוֹת שֶׁלָּנוּ נֶחְשָׁבִים לְ"בֵית מִקְדָּשׁ מְעַט" שֶׁגַּם בָּהֶם נוֹהֶגֶת מֵעֵין קְדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ.

זִכָּנוּ הַבּוֹרֵא לִפְקֹד אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ רַבּוֹת, פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ בַּיּוֹם וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה, אַךְ זְכוּת זוֹ אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ, שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁדָּבָר הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ רַבּוֹת נֶהְפַּךְ לְהֶרְגֵּל, וְהַהִתְפַּעֲלוּת וְהַהִתְרַגְּשׁוּת מִמֶּנּוּ נֶחְלֶשֶׁת, עַד שֶׁנֶּהֱפַךְ הַדָּבָר בְּעֵינֵינוּ מִזְּכוּת לְעֹל וּמִמַּעֲלָה לְמַטָּלָה. כֻּלָּנוּ מַכִּירִים אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁל "חַיָּב לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה" וְ"צָרִיךְ לָקוּם לְשַׁחֲרִית" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּשֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁאֵין אֵלּוּ חוֹבָה וּמַטָּלָה אֶלָּא זְכוּת יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל לְהִכָּנֵס אֶת הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ לִפְנֵי מִי שֶׁבְּיָדוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם. אַךְ מַה לַּעֲשׂוֹת שֶׁהַשִּׁגְרָה וְהַהֶרְגֵּל עוֹשִׂים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְרִגְשׁוֹת הַהִתְפַּעֲלוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁלָּנוּ חָלְפוּ וְאֵינָם, וְלוּ הָיִינוּ מַפְנִימִים שֶׁאוֹתוֹ אֱלֹקִים שֶׁל תְּפִלַּת נְעִילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא אוֹתוֹ אֱלֹקִים שֶׁל כָל תְּפִלָּה יוֹם יוֹמִית, אֲזַי וַדַּאי שֶׁשְּׁהִיָּתֵנוּ בְּבֵית מִקְדָּשׁ מְעַט הָיְתָה נִרְאֵית לְגַמְרֵי אַחֶרֶת.

הַתּוֹרָה עָשְׂתָה כָּל שֶׁבִּיכָלְתָּהּ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל עֶרְכָּם שֶׁל הַקֳּדָשִׁים, וְזֶה עַל יְדֵי הַמִּגְבָּלוֹת וְהַתְּנָאִים שֶׁהִצִּיבָה כֵּיצַד וּמָתַי נִתָּן לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם. אַךְ עָלֵינוּ מוּטֶלֶת הַחוֹבָה לְהַשְׁלִים אֶת חֶלְקֵנוּ וּלְעוֹרֵר בְּלִבֵּנוּ אֶת הַיִּרְאָה וְהַכָּבוֹד הָרָאוּי כְּלַפֵּי הַקֳּדָשִׁים, וּלְחַדֵּשׁ בְּכָל עֵת אֶת הַהִתְרַגְּשׁוּת בְּעֵת שִׁמּוּשָׁם. וְדָבָר גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּתַב רַבֵּנוּ הַיַּעֲבֵ"ץ זִיעָ"א בְּסִפְרוֹפירוש על מסכת אבות ליעב"ץ (פרק א' משנה ד').    כִּי טִבְעָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם לָקוּץ וְלִמְאֹס בַּדְּבָרִים הַמְּצוּיִים אֶצְלָם בִּתְמִידוּת, וַאֲפִלּוּ הַדָּבָר הַמְקֻדָּשׁ וְהַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר אִם יִהְיֶה נָגִישׁ וּמָצוּי לָאָדָם רַבּוֹת לְאַחַר זְמַן מָה יְאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּעֵינָיו, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "לְמַה דּוֹמֶה תַּלְמִיד חָכָם בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ? לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב, דִּבֵּר עִמּוֹ – לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף, נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ – לִכְלִי שֶׁל חֶרֶס"סנהדרין (נ"ב ע"ב).    .

וְכָךְ מְבָאֵר הַיַּעֲבֵ"ץ זִיעָ"א אֶת צִוּוּי ה' יִתְבָּרַךְ לָעוֹלִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ בָּרֶגֶל "הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב, וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה, לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בּוֹ"יחזקאל מ"ו, ט'.    שֶׁדָּבָר זֶה הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם אֶת שַׁעַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שְׁתֵּי פְּעָמִים וִימַעֵט עֶרְכּוֹ בְּעֵינָיו, שֶׁאַף דָּבָר קָדוֹשׁ וּמְרוֹמָם כְּבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ עָלוּל לְאַבֵּד אֶת חִנּוֹ בְּעֵינֵי הָעָם מֵרִבּוּי הַהִתְרָאוּת בּוֹ. וְהוֹסִיף שֶׁזֶּה גַּם הָיָה הַדָּבָר שֶׁגָּרַם לְעַם יִשְׂרָאֵל לַחֲטֹא בְּחֵטְא הָעֵגֶל, בִּהְיוֹת שֶׁהָיָה אֹהֶל מוֹעֵד מָצוּי וּמְזֻמָּן בְּתוֹךְ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁמֵּרוֹב הִמָּצְאוּתוֹ מָאֲסוּ בּוֹ וּבִקְּשׁוּ "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"שמות ל"ב, א'.    , לָכֵן נָטָה מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִטְוַח עֵינֵיהֶם. כָּל זֶה מְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה טִבְעִי לָאָדָם לְהִתְרַגֵּל לְקָדָשִׁים וְלָבוֹא חָלִילָה לְזַלְזֵל בָּהֶםוראה עוד לקמן בחלק הרמז למצוה קפ"ד מה שכתבנו בס"ד בענין זה.    , וְלָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ עַל מְנָת לְשַׁמֵּר אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ וְיַחֲסֵנוּ כְּלַפֵּי הַקֳּדָשִׁים.

לֹא רַק בַּדּוֹמְמִים מָצִינוּ קְדֻשָּׁה זוֹ, אֶלָּא גַּם לִבְנֵי הָאָדָם יִחֲסָה הַתּוֹרָה מַעֲלָה וּקְדֻשָּׁה מְיֻחֶדֶת הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָנוּ לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם וּבְמַעֲלָתָם. כָּךְ נִצְטַוֵּינוּ בְּיַחֲסֵנוּ כְּלַפֵּי הַכֹּהֲנִים "וְקִדַּשְׁתּוֹ... קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ"ויקרא כ"א, ח'. ופירשו חז"ל בתורת כהנים "נהוג בו קדושה, לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה".    , וְעַל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֻזְהַרְנוּ לְיִרְאָה וּלְדָבְקָה בָּהֶםכפי שדרש רבי עקיבא (פסחים כ"ב ע"ב) את הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים, ועוד נצטוינו "ולדבקה בו" ופירשו חז"ל (כתובות קי"א ע"ב) הדבק בתלמידי חכמים.    , וְאַף יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים קֹדֶשׁראה זוהר הקדוש (פרשת משפטים דף קכ"ב).    וְלָכֵן הֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְהָרִים יָד עֲלֵיהֶם מֵחֲמַת הֱיוֹתָם "עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ"דברים ז', ו'. וראה סנהדרין (נ"ח ע"ב) שהסוטר לוע של ישראל כאילו סוטר לוע השכינה, והמרים יד על חבירו להכותו אפילו לא הכהו נקרא רשע, והוא בחרם ואינו מצטרף למנין (שלחן ערוך חושן משפט ריש סימן ת"כ).    . מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ כַּמָּה זְהִירוּת נִדְרֶשֶׁת מִצִּדֵּנוּ כְּלַפֵּי כָּל דָּבָר וְאָדָם, וּבִפְרָט כְּלַפֵּי הַקֳּדָשִׁים.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד הָעֳלָה נִּדּוֹן גַּבֵּי גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב קָרְבָּן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָא אָדָם טָמֵא וְאָכַל אֶת אוֹתוֹ הַקָּרְבָּן, הַאִם יִתְחַיֵּב עַל כָּךְ מִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל מִן הַקֳּדָשִׁים אוֹ לֹא?

לְדַעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין חִיּוּב פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא עַל אֲכִילַת קָרְבַּן הַגּוֹי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בַּתּוֹרָה גַּבֵּי הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"ויקרא כ"ב, ב'.    – מַשְׁמַע דַּוְקָא מִקָּדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא מִקָּדְשֵׁי הַגּוֹי.

אוּלָם לְדַעַת רַבִּי יוֹסִי יֵשׁ לָדוּן אֶת קָדְשֵׁי הַגּוֹי כְּקָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בַּתּוֹרָה "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ וְכוּ'"ויקרא כ"ב, י"ח.    וְדָרְשׁוּ עַל כָּךְ "אִישׁ אִישׁ – לְרַבּוֹת אֶת קָדְשֵׁי הַגּוֹי", כָּךְ שֶׁגַּם עַל קָדְשֵׁי הַגּוֹי חָל אִסּוּר אֲכִילָה לַטָּמֵא בִּמְלוֹאוֹ.

וְלַהֲלָכָה פָּסַק הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו כְּדַעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב, וְאִלּוּ הָרַאֲבַ"ד זָ"ל שָׁם חָלַק וּפָסַק לְחַיְּבוֹ כָּרֵתראה ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין (סוף פרק י"ח) ובכסף משנה שם שביאר במה נחלקו, ע"ש.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר אֲכִילַת טָמֵא מִן הַקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיִּטָּהֵר עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרה"ק מהרצ"ה מִלּוּבְּלִין זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "צִדְקַת הַצַּדִּיק"ראה שם אות י"ב ואות רכ"ח.    שֶׁמִּי שֶׁנַּפְשׁוֹ נִמְצֵאת בִּקְדֻשָׁה הֲרֵי שֶׁגַּם אֲכִילָתוֹ הִיא בִּקְדֻשָּׁה, וְאִלּוּ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ נִמְצֵאת חָלִילָה בַּטֻּמְאָה הֲרֵי שֶׁאֲכִילָתוֹ נוֹתֶנֶת כֹּחַ לָרָע וְנִכְלֶלֶת בָּרָע. וְלָכֵן נֶאֱסָר הַטָּמֵא שֶׁשָּׁרוּי בִּידֵי הָרַע מִלֶּאֱכֹל בְּקָדָשִׁים שֶׁהֵם שִׂיא הַטּוּב וְהַקְּדֻשָּׁה.

וּלְפִיכָךְ טָמֵא הֶחָפֵץ לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים עָלָיו לְקַיֵּם שְׁנֵי שְׁלַבִּים וְהֵם: לְרַפֵּא אֶת הֶעָבָר, וּלְהִתְקַדֵּשׁ לְהַבָּא. דְּהַיְנוּ הַטְּבִילָה הִיא הַהִטָּהֲרוּת מֵהֶעָבָר וַעֲזִיבַת הָרַע, וּלְאַחַר מִכֵּן הַעֲרֵב הַשֶּׁמֶשׁ הוּא רִפּוּי הֶעָתִיד עַל יְדֵי שֶׁעוֹבֵר יוֹמוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ טָמֵא וְהֶעֱרִיב עָלָיו שִׁמְשׁוֹ וְנִכְנַס לַיּוֹם הֶחָדָשׁ בְּטָהֳרָה שֶׁזּוֹהִי הַתְחָלָה חֲדָשָׁה בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת וּבְעִנְיָן אַחֵר, וְרַק אָז רַשַּׁאי הוּא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים מִבְּלִי חָשַׁשׁ שֶׁיִּתֵּן בְּכָךְ כֹּחַ לָרָע.

---

מצוה קס"ח: קרבן יולדת

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת זָכָר אוֹ נְקֵבָה שֶׁתָּבִיא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ קָרְבָּן הַנִּקְרָא "קָרְבַּן יוֹלֶדֶת", הַמֻּרְכָּב מִכֶּבֶשׂ לְעוֹלָה, וּבֶן יוֹנָה אוֹ תּוֹר לְחַטָּאת.

וְלֹא רַק הַיּוֹלֶדֶת מַמָּשׁ חַיֶּבֶת בְּקָרְבָּן, אֶלָּא אַף הַמַּפֶּלֶת בְּכָל אֶחָד מֵהָאֳפָנִים שֶׁדִּינָהּ לִהְיוֹת טְמֵאָה בְּטֻמְאַת יוֹלֶדֶת – הֲרֵי הִיא חַיֶּבֶת בְּקָרְבַּן יוֹלֶדֶתראה רמב"ם (פרק ה' מהלכות איסורי ביאה) שם נתבאר באילו אופנים נחשבת לטמאת לידה, ואכמ"ל.    . וְאִם מְסֻפֶּקֶת אִם חַיֶּבֶת בְּקָרְבָּן הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתָהּ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶתכריתות (ז' ע"ב) ורמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק א' הלכה ז').    .

זְמַן הֲבָאַת הַקָּרְבָּן אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד לְזָכָר, וּבְיוֹם הַשְּׁמוֹנִים וְאֶחָד לַנְּקֵבָה, אֲבָל אִם הֵבִיאָה לִפְנֵי כֵן לֹא עָלָה לָהּ קָרְבָּנָהּכן למדו חכמינו בספרא (פרשת תזריע) מלשון הכתוב "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא...", והובא ברמב"ם שם (פרק א' הלכה ה').    . וְאִם לֹא הֵבִיאָה בַּזְּמַן הָרָאוּי תָּבִיא לְאַחַר מִכֵּן, אוּלָם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵבִיאָה קָרְבָּנָהּ אֵינָהּ רַשָּׁאִית לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁיםנגעים (פרק י"ד משנה ג'), וכפי שנתבאר לעיל בבאור המצוה הקודמת.    .

וּמִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִרְאוֹת בְּפֹעַל שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָהּ, אֶלָּא דַּי בְּכָךְ שֶׁתָּבִיא אֶת עֵרֶךְ הַקָּרְבָּן בְּמָעוֹת וּתְשַׁלְשְׁלֵם בַּקֻּפָּה הַמְיֻחֶדֶת לְכָךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלָעֶרֶב כְּבָר תּוּכַל לֶאֱכֹל בְּקָדָשִׁים, שֶׁחֲזָקָה עַל הַכֹּהֲנִים שֶׁמְּסַיְּמִים לְהַקְרִיב אֶת כָּל קָרְבְּנוֹת הַיּוֹלְדוֹת בּוֹ בַּיּוֹם.

וְאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלֹא הֵבִיאָה אֶת קָרְבָּנָהּ הֲרֵי זוֹ בִּטְּלָה מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהַתּוֹרָה וּמְחֻסֶּרֶת כַּפָּרָה וַאֲסוּרָה בְּקָדָשִׁים כַּנִּזְכָּרובתלמוד (קידושין י"ג ע"ב) נתבאר שאם השאירה האשה נכסים אחר פטירתה הרי שמחוייבים יורשיה ליתן מהם לצורך קרבנה, והובא ברמב"ם (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – דַּבְּרוּ דָּבָר

כַּמָּה טְעָמִים נֶאֶמְרוּ בְּמִצְוַת הֲבָאַת קָרְבַּן הַיּוֹלֶדֶת, כְּשֶׁהַבּוֹלֵט שֶׁבָּהֶם הוּא טַעֲמוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זיע"א שֶׁאָמַר בִּהְיוֹת שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת הָאִשָּׁה לָלֶדֶת הִיא קוֹפֶצֶת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר שׁוּב, וּלְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁמִּתְיַשֶּׁבֶת דַּעְתָּהּ הִיא מִתְחָרֶטֶת וּמְבַקֶּשֶׁת לְהַתִּיר אֶת נִדְרָהּ, עַל כָּךְ חִיַּבְתָּהּ הַתּוֹרָה קָרְבָּןנדה (ל"א ע"ב). וראה בפירוש האבן עזרא על התורה כאן שהביא פירוש כעין זה.    . מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ בְּטֶרֶם יְדַבֵּר, וְכַמָּה עָלָיו לַחֲשֹׁב לִפְנֵי שֶׁאוֹמֵר דָּבָר. כָּל דִּבּוּר שֶׁמּוֹצִיא הָאָדָם מִפִּיו בְּלֹא הֲכָנָה וּמַחְשָׁבָה רְצִינִית מִלִּפְנֵי כֵּן הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁזוֹרֵעַ בַּאֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּדֶת – לֹא רַק שֶׁפֵּרוֹת טוֹבִים לֹא יֵצְאוּ לוֹ, אֶלָּא גַּם אֶת מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ כַּנִּרְאֶה שֶׁיְּאַבֵּד.

כִּשְׁרוֹן הַדִּבּוּר הוּא כְּחֵץ שָׁנוּן הַחוֹדֵר קִירוֹת וּמָסַכִּים, אַךְ תָּלוּי אִם יוֹרִים אוֹתוֹ לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן. אִם אָדָם לֹא הִתְרַכֵּז הֵיטֵב לְכַוֵּן אֶת חִצּוֹ לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן וְיָרָהוּ מִבְּלִי לְהִתְבּוֹנֵן – עָלוּל לִגְרֹם לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים נֵזֶק גָּדוֹל וּבִלְתִּי הָפִיךְ מִמֶּנּוּ אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ חֲזָרָה. לָכֵן אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁלֹט בְּמוֹצָא פִּיו, וּמְמַהֵר הוּא לִפְלֹט מִלִּים שֶׁאַחֲרֵי כֵּן קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְחָרֵט עֲלֵיהֶן – אֵינוֹ רָאוּי כְּלָל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי מְפֹאָר זֶה, וּלְאֶחָד שֶׁכָּזֶה מַמְלִיץ הֶחָכָם בָּאָדָם "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב"משלי י"ז, כ"ח.    , שֶׁמּוּטָב שֶׁיֹּאחַז בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה, וְלֹא יְדַבֵּר וִיגַלֶּה אֶת פְּזִיזוּתוֹ וּכְסִילוּתוֹ.

כָּךְ מַגְדִּירִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל אֶת הָרְשָׁעִים: אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂיםבבא מציעא (פ"ז ע"א), שם למדו כן מעפרון החתי.    , וְכָל יְמֵיהֶם מְלֵאִים חֲרָטוֹתכן כתב בשבט מוסר (פרק כ"ה), וראה נדרים (ט' ע"ב) כעין זה.    , וְאֵינָם עוֹמְדִים בְּדִבּוּרָםראה בבא מציעא (מ"ד ע"א) שכן היתה דרכם של אנשי דור המבול ודור הפלגה, ועוד עיין בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת וזאת הברכה) מש"כ בס"ד מענין זה.    . לְעֻמַּת זֹאת הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּהבבא מציעא (פ"ז ע"א), שם למדו כן מאברהם אבינו ע"ה.    , וּבוֹחֲרִים תָּמִיד בַּלָּשׁוֹן הַקְּצָרָהפסחים (ג' ע"ב).    , וּלְשׁוֹנָם סֹלֶת נְקִיָּה מְנֻפָּה בְּי"ג נָפוֹת, וּכְכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂהבמדבר ל', ג'.    .

כַּמָּה פְּעָמִים אָדָם בִּשְׁעַת כַּעַס אוֹ לַחַץ אוֹמֵר דְּבָרִים, וּלְאַחַר מִכֵּן כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ "אֵיךְ אָמַרְתָּ דָּבָר כָּזֶה?" הוּא מֵשִׁיב "אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי, לֹא מַאֲמִין שֶׁאָמַרְתִּי כָּךְ", וּבֶאֱמֶת הוּא אֵינוֹ זוֹכֵר שֶׁאָמַר, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹצִיא אֶת הַדְּבָרִים מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, וּבִכְלָל לֹא שָׂם לֵב לְמַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר! כְּעֵין זוֹ מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲלוּ חֲכָמִים עַל הֲלָכָה מְסֻיֶּמֶת אִם אֲמָרוּהָ, וְהַלָּלוּ הֵשִׁיבוּ בִּשְׁלִילָה, וּמְבָאֶרֶת הַגְּמָרָא שֶׁאָכֵן אֲמָרוּהָ, אֶלָּא שֶׁכָּל כָּךְ הִתְחָרְטוּ עָלֶיהָ עַד שֶׁהָיָה נִרְאֶה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא אֲמָרוּהָ כְּלָלראה ערובין (י"ד ע"ב) ומגילה (י' ע"א), ובמפרשים שם.    . הָא לָמַדְתָּ שֶׁדִּבּוּר שֶׁלֹּא יָצָא מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה רְאוּיָה אֵין לוֹ שׁוּם עֵרֶךְ וּמַעֲלָה, וְאַדְרַבָּה בִּיכָלְתּוֹ רַק לַהֲרֹס וְלִפְגֹּעַ וּלְהַזִּיק.

כָּךְ חוֹזֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְכוֹתֵב: "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה"משלי י"ח, י"ג.    . אֵין לְךָ יוֹתֵר בּוּשָׁה לְאָדָם מִכָּךְ שֶׁדִּבֵּר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְהִתְחָרֵט עָלָיו, שֶׁהֲרֵי הַפֶּה הוּא הַכְּלִי הַיָּחִיד בּוֹ נִבְדַּלְנוּ מִן הַבְּהֵמָה, וְאִם אָדָם לֹא הִשְׂכִּיל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ נָכוֹן, סִימָן שֶׁלֹא רָחוֹק הוּא מִמֶּנָּה... לָכֵן הִרְחִיקוּ לֶכֶת חֲכָמֵינוּ זָ"ל וְאָמְרוּ מָה אָמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם!כך דרש רבי יצחק בחולין (פ"ט ע"א) על הפסוק (תהלים נ"ח, ב') "האמנם אלם צדק תדברון", ועיין שם באילו דברים כן ראוי לאדם לדבר.    שֶׁמּוּטָב שֶׁתִּשְׁתֹּק וְלֹא תּוֹעִיל כְּלָל, מִשֶּׁתְּדַבֵּר וְתַזִּיק נֵזֶק שֶׁאוּלַי לֹא תּוּכַל אַחַר כָּךְ לְתַקְּנוֹ. וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם דָּרְשׁוּ עַל הַפָּסוּק "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה "איוב כ"ו, ז'.    שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּזְכוּת בְּנֵי אָדָם הַבּוֹלְמִים אֶת פִּיהֶם בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁזּוֹהִי שְׁלֵמוּת הַשִּׁלְטוֹן וְרִ?סּוּן הַפֶּה, בְּכָךְ שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁבִּשְׁעַת מְרִיבָה עֲלוּלִים לְהֵאָמֵר דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים וְעָלוּל הוּא לְהִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, וְלָכֵן בּוֹלֵם אֶת פִּיו מִלְּדַבֵּר בְּשָׁעָה שֶׁכָּזוֹ שֶׁאֵינוֹ מְיֻשָּׁב וּמְחֻשָּׁב בְּדִבּוּרוֹ.

חֲזַ"ל מְסַפְּרִים עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁבְּהַגִּיעַ זְמַן פְּטִירָתוֹ בִּקֵּשׁ מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת מְקוֹמוֹ בְּגַן עֵדֶן. הִסְכִּים מַלְאַךְ הַמָּוֶת לַדָּבָר, אַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּקְּשׁוֹ שֶׁיַּפְקִיד בְּיָדוֹ אֶת חַרְבּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְתִּיעוֹ בַּדֶּרֶךְ, וְאָכֵן הִסְכִּים הַמַּלְאָךְ גַּם לָזֶה. מִשֶּׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח גַּן עֵדֶן קָפַץ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶל תּוֹךְ הַמָּקוֹם, כְּשֶׁחַרְבּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּיָדוֹ, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשָּׁם. הָלַךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְקָבַל עָלָיו אֵצֶל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁאֵינוֹ מוּכָן לָשׁוּב, אָמַר הַקָּבָּ"ה שֶׁיִּבְדְּקוּ בְּפִנְקָסָיו: אִם מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה וְהִתִּירָהּ – גַּם כָּעֵת יִשָּׁאֵר שָׁם, וְאִם אֵי פַּעַם נִשְׁבַּע וְהִתִּיר שְׁבוּעָתוֹ – גַּם כָּעֵת יַתִּירֶנָּה וְיָשׁוּב, וְאָכֵן זָכָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהִשָּׁאֵר בְּגַן עֵדֶן, רַק אֶת הַחֶרֶב הֵשִׁיב לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יִבָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹראה כל המעשה בכתובות (ע"ז ע"ב).    .

וּמִמַּעֲשֶׂה נוֹרָא זֶה לְמֵדִים אָנוּ שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם מְצַפִּים מֵהָאָדָם לִהְיוֹת שָׁקוּל בְּדִבּוּרוֹ, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאִם נִשְׁבַּע עַל דָּבָר – לֹא יִצְטָרֵךְ לְהַתִּירוֹ, עַל אַף שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְזֶה כְּדֵי לְהַרְגִּיל אֶת הָאָדָם לִשְׁקֹל הֵיטֵב אֶת מִלָּיו קֹדֶם שֶׁיֹּאמְרָן. וּכְפִי שֶׁהֵעִיד רַבִּי יוֹסִי עַל עַצְמוֹ: "מֵעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי"ערכין ט"ו ע"ב.    , שֶׁזּוֹהִי הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת בָּאָדָם, שֶׁאָדָם לֹא מְמַהֵר לוֹמַר דָּבָר, אַךְ מִשֶּׁאוֹמֵר – עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי דְּבָרָיו וְאֵינוֹ מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם. וּכְפִי שֶׁהוֹרָנוּ רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ן זָ"ל בְּאִגַּרְתּוֹ: חֲשֹׁב בַּדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ!

עַל הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל מְסֻפָּר שֶׁנִּתְוַּעֵד פַּעַם אַחַת עִם אֵיזֶה מַנְהִיג שֶׁנִּתְפַּרְסֵם לְצַדִּיק וּבַעַל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּבְתוֹךְ שִׂיחָתָם אָמַר אוֹתוֹ מַנְהִיג בִּנְעִימָה שֶׁל עֲנָוָה הַמְהוּלָה בִּזְחִיחוּת הַדַּעַת: "הַאֲמִינוּ לִי כִּי לִפְנֵי שֶׁאֲנִי דּוֹרֵשׁ בִּפְנֵי שׁוֹמְעֵי לִקְחִי אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר פִּי יַגִּיד, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי דּוֹרֵשׁ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֲנִי שָׂח, וּלְאַחַר דְּבָרַי לֹא אֵדַע אֶת אֲשֶׁר שׂוֹחַחְתִּי". עָנָהוּ עַל כָּךְ הַסַּבָּא זַצַ"ל בִּפְלִיאָה: "הָאֱמֶת הִיא שֶׁצָּרִיךְ הַכֹּל לִהְיוֹת בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁאַתֶּם אוֹמְרִים: אָדָם צָרִיךְ לְדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב מַה הוּא עוֹמֵד לְדַבֵּר, וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ לִבְחֹן שׁוּב מַה הוּא מְדַבֵּר, וּלְאַחַר דְּבָרָיו לִבְחֹן מֵחָדָשׁ אֶת כָּל מַה שֶּׁדִּבֵּר..."כן הובא בספר "המאורות הגדולים" (עמוד רכ"א).    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

לְעֵיל נִתְבָּאֵר שֶׁמִּצְוַת הֲבָאַת קָרְבַּן הַיּוֹלֶדֶת הוּא אַךְ וְרַק מִיּוֹם הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד לְזָכָר וְיוֹם הַשְּׁמוֹנִים וְאֶחָד לִנְקֵבָה, וְאִם הֵבִיאָה קָרְבָּנָהּ לִפְנֵי כֵן לֹא יָצְאָה יְדֵי חוֹבָתָהּ. וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּדִין יוֹלֶדֶת שֶׁנִּזְכְּרָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה קָרְבָּן עַל לֵדָתָהּ הַקּוֹדֶמֶת, הַאִם רַשָּׁאִית הִיא לְהָבִיא בְּתוֹךְ יְמֵי לֵדָתָהּ הַלָּלוּ אֶת הַקָּרְבָּן עַל הַלֵּדָה הַקּוֹדֶמֶת אוֹ לֹא?

רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו כָּתַב שֶׁאַף עַל לֵדוֹתֶיהָ הַקּוֹדְמוֹת אֵינָהּ רַשָּׁאִית לְהָבִיא קָרְבָּנָהּ בַּיָּמִים הַלָּלוּ, וְאִם הֵבִיאָה לֹא עָלָה לָהּ לְקָרְבָּן וּצְרִיכָה לְהָבִיא שֵׁנִיתראה בהלכות מחוסרי כפרה (פרק א' הלכה ה').    .

אוּלָם הָרַאֲבַ"ד זָ"ל בְּהַשָּׂגוֹתָיועל הרמב"ם שם.    תָּמַהּ עַל דִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם הַלָּלוּ מִמַּה שֶּׁיָּדוּעַ לָנוּ שֶׁהַטָּמֵא רַשַּׁאי לִשְׁלֹחַ קָרְבָּנוֹת שֶׁמְּחֻיָּב עֲלֵיהֶם מִלִּפְנֵי כֵּן כְּגוֹן חַטַּאת חֵלֶב אוֹ חַטַּאת דָּם שֶׁנִּכְשַׁל בַּאֲכִילָתָם, וְזֶה לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ טָמֵא, אִם כֵּן הוּא הַדִּין שֶׁיּוֹלֶדֶת זוֹ תְּהֵא רַשָּׁאִית לִשְׁלֹחַ אֶת קָרְבָּנָהּ עַל לֵדָתָהּ הַקּוֹדֶמֶת, לַמְרוֹת שֶׁכָּרֶגַע לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לַקָּרְבָּן הַנּוֹסָף.

וּבְסֵפֶר "נְתִיב מֵאִיר" עַל הָרַמְבַּ"ם כָּתַב לְבָאֵר שֶׁיְּסוֹד מַחֲלָקְתָּם הוּא הַאִם הָאִשָּׁה בְּתוֹךְ יְמֵי לֵדָתָהּ הִיא אָמְנָם מְחֻיֶּבֶת בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן, אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן הַקְרָבָתוֹ (וְזוֹ תְּהֵא סְבָרַת הָרַאֲבַ"ד זָ"ל), אוֹ שֶׁבְּאוֹתָם יָמִים הִיא מְשֻׁלֶּלֶת הַקְרָבָה לְגַמְרֵי וְלָכֵן אֵינָהּ מַקְרִיבָה אֶת קָרְבָּנָהּ (וְזוֹ תְּהֵא סְבָרַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל). ע"שׁ בְּאֹרֶך וְאכמ"ל.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֲשִׁיבוּת קָרְבַּן הַיּוֹלֶדֶת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ" לְהַגה"ק רַבִּי צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב זִיעָ"אבבאור מצות המילה אות כ"ח.    שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיָה הַבַּעַל מֵבִיא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶת קָרְבַּן הַיּוֹלֶדֶת עֲבוּר אִשְׁתּוֹ, וּבְכָךְ הָיָה מְכַפֵּר לָהּ עַל חַטָּאת פִּיהָ כַּמּוּבָא בַּחֲזַ"לראה נדה (ל"א ע"ב) שטעם חיוב קרבן ליולדת הוא בהיות שבשעה שציריה תוקפים אותה היא קופצת ונשבעת שלא תיזקק יותר לבעלה, ולאחר מכן היא מתחרטת, ולכן צריכה על כך כפרה, ועל כן נקרא קרבנה בשם "חטאת", ונאמר בה "וכפר עליה הכהן".    .

אוּלָם כַּיּוֹם שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהָאֲמִירָה עוֹלָה בִּמְקוֹם הַקְרָבָה, כִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"הושע י"ד, ג'.    , וְלָכֵן יֵשׁ לְכָל בַּעַל שֶׁאִשְׁתּוֹ יָלְדָה לְהַמְתִּין שֶׁיִּמְלְאוּ יְמֵי טָהֳרָתָהּ, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעִים וְאֶחָד יוֹם לְזָכָר אוֹ שְׁמוֹנִים וְאֶחָד יוֹם לִנְקֵבָה, וַאֲזַי לוֹמַר אֶת פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הַיּוֹלֶדֶתדהיינו ספר ויקרא פרק י"ב פסוקים א' – ח'. והביא זאת שם בשם בעל התבואות שור.    .

---

מצוה קס"ט: ענין טמאת הצרעת

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ קָטָן וּקְטַנָּהוכן עבדים עבריים, למעט גוים וגר תושב. כן למדו חכמינו במסכת נדה (מ"ג ע"ב) ממה שכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו" – אדם כל שהוא.    שֶׁיִּרְאֶה עַל גּוּפוֹ סִימָנֵי נָגַע צָרַעַת, לָבוֹא אֶל הַכֹּהֵן שֶׁיִּפְסֹק אִם אָכֵן טָמֵא הוּא בְּנֶגַע צָרַעַת וְיִנְהַג בְּדִינֵי הַמְצֹרָעספר המצוות להרמב"ם (עשה ק"א) וספר החינוך בבאור מצוה זו.    .

נֶגַע הַצָּרַעַת הִנּוֹ מַרְאֵה כֶּתֶם לָבָן בְּעוֹרוֹ שֶׁל הָאָדָם הַנֶּחֱלַק לְאַרְבָּעָה סוּגִים: הַבַּהֶרֶת, וְסַפַּחְתָּהּ, וְהַשְּׂאֵת, וְסַפַּחְתָּהּ, כָּל אֶחָד כְּמַרְאֵהוּ וּכְדִינָיומסכת נגעים (פרק א') ושבועות (ה' ע"ב) ורמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק א').    . וְאִם בָּדַק הַכֹּהֵן וּמָצָא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַנְּגָעִים בַּשִּׁעוּר כִּגְרִיס הַקִּלְקִי, שֶׁהוּא שֶׁטַח עוֹר מְרֻבָּע הַמַּחֲזִיק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׂעָרוֹתמסכת נגעים (פרק ו') וברמב"ם (שם).    , וְמַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר בְּמַרְאִית הָעַיִןכמו שכתוב "ומראהו עמוק מן העור". ופרשו חכמינו ז"ל (שבועות ו' ע"ב) לא שעמוק במישוש היד אלא במראהו. וכן פסק הרמב"ם (שם הלכה ו'), וראה שם בהשגות הראב"ד שסובר שיש לחלק בין בהרת לשאת.    , וּמָצָא בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיַת בָּשָׂר חַי – הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּטֻמְאַת צָרַעַת וּמִיָּד עָלָיו לְהַתְחִיל בְּתַהֲלִיךְ הַהִטָּהֲרוּת.

וְאִם לֹא הָיָה בּוֹ שֵׂעָר לָבָן וְלֹא מִחְיָה – מַסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי בּוֹדְקוֹ: אִם נוֹלָד בּוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ מִחְיָה אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְהִתְרַחֵב הַנֶּגַע – הֲרֵי זֶה טָמֵא. וְאִם לֹא נוֹלָד בּוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּבַשְּׁבִיעִי בּוֹדְקוֹ: אִם נוֹלָד בּוֹ אֶחָד מֵהַנַּ"ל – הֲרֵי זֶה טָמֵא, וְאִם לֹא נוֹלָד בּוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר וּפוֹטְרוֹ. וְאִם בְּכָל זֹאת נוֹלָד בּוֹ לְאַחַר מִכֵּן אֶחָד מֵהַסִּימָנִים הַלָּלוּ - הֲרֵי זֶה טָמֵא. וּפְרָטֵי הַדִּינִים בְּכָל הָאָמוּר הֲרֵי הֵם מְבֹאָרִים בַּתַּלְמוּד וּמוּבָאִים בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו, עַיֵּן שָׁם.

עוֹד לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֵין הַנְּגָעִים מְטַמְּאִים אֶלָּא כְּשֶׁהוֹפִיעוּ בִּמְקוֹם עוֹר גָּלוּי בָּאָדָם, אֲבָל אִם הוֹפִיעוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עוֹר, אוֹ שֶׁלֹּא בְּמָקוֹם גָּלוּי – אֲזַי אֵינָם מְטַמְּאִים, כְּגוֹן נֶגַע שֶׁהוֹפִיעַ בְּתוֹךְ הָעַיִן אוֹ בְּתוֹךְ הָאֹזֶן אוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּה אוֹ עַל הַצִּפָּרְנַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁטְּהוֹרִיםמסכת נגעים (פרק ו') ורמב"ם (שם פרק ו').    .

רְאִיַּת הַנְּגָעִים נַעֲשֵׂית אַךְ וְרַק בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָהמסכת נגעים (פרק ב') ומועד קטן (ח'). ודוקא בשעות רביעית, חמישית, שמינית ותשיעית.    , וְהַכֹּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת נְגָעִים וַאֲפִלּוּ יִשְׂרְאֵלִים וְכֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִים, לְמַעֵט הַסּוּמָא וְהֶחָלָל, וּבִלְבַד שֶׁאֶת הַפְּסִיקָה יֹאמַר הַכֹּהֵן בְּפִיו בְּעַצְמוֹמסכת נגעים (פרק ב', ג') ותורת כהנים. ואפילו סומא באחת מעיניו פסול לראיית נגעים. וראה בספר "המאיר לארץ" על הרמב"ם (פרק י"א מהלכות טומאת צרעת הלכה ו') שהביא בשם ספר "תולדות אדם" להג"ר זלמן שכתב שרק כשישנם כהנים בעלי ייחוס חלים דינים אלו, משא"כ כיום שאין לכהנים ייחוס כראוי ממילא לא חלים דיני המצורע וטהרתו. ע"ש).    .

וּמִי שֶׁנִּצְטָרַע בְּגוּפוֹ וְלֹא נָהַג כְּדִינֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן טֻמְאַת הַצָּרַעַת וּבָאֳפָנֵי טָהֳרָתָהּ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – נְגִיעָה אִישִׁית

מִבֵּין פְּרָטֵי הַדִּינִים הָרַבִּים בְּהַנְהָגַת הַמְצֹרָע וְטָהֳרָתוֹ מָצִינוּ הֲלָכָה מְעַנְיֶנֶת שֶׁהָפְכָה לְפִתְגָּם הַשָּׁגוּר בְּפִינוּ רַבּוֹת, הַטּוֹמֶנֶת בְּתוֹכָהּ לִמּוּד חָשׁוּב וְגָדוֹל לָאָדָם. רַבּוֹתֵינוּ פָּסְקוּ שֶׁכָּל הַבָּקִיא בְּדִינֵי נְגָעִים רַשַּׁאי לִרְאוֹת נְגָעִים וּלְהַכְרִיעַ בָּהֶם, מִלְּבַד – נִגְעֵי עַצְמוֹ, שֶׁעַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן לִבְחֹן וּלְהַכְרִיעַ אִם נְגָעָיו טְמֵאִים אוֹ לֹאונפסק ברמב"ם ז"ל הלכות טומאת צרעת (פרק ט' הלכה א').    . וְזֶה מִסִּבָּה פְּשׁוּטָה: שֶׁהָאָדָם קָרוֹב וְנָגוּעַ אֵצֶל עַצְמוֹ, וּמִטֶּבַע הָאָדָם שֶׁגַּם מַעֲשָׂיו הָרָעִים וְהַמְקֻלְקָלִים יִישְּׁרוּ בְּעֵינָיו וַיֵּרָאוּ בְּעֵינָיו כִּמְתֻקָּנִים, וְגַם אִם עַל אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ אֶת אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה הוּא יִצְוַח וְיוֹכִיחַ – עַל עַצְמוֹ יִמְצָא כָּל תֵּרוּצִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַצְדִּיק אֶת מַעֲשָׂיו וּלְיַשֵּׁר אֶת דְּרָכָיו.

וּכְדֵי לְהָבִין עַד כַּמָּה לְקוּיָה רְאִיָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל עַצְמוֹ, יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בַּהֲלָכָה נוֹסֶפֶת שֶׁהוּבְאָה בַּתַּלְמוּד הָאוֹמֶרֶת כִּי אֵין אָדָם נֶאֱמָן לָשִׂים אֶת עַצְמוֹ לָרָשָׁע, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם בָּא אָדָם וּמֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת – אֵינוֹ נֶאֱמָן לְחַיֵּב אֶת עַצְמוֹ בַּדִּין כְּלָל, בִּהְיוֹת שֶׁקָּרוֹב הוּא אֵצֶל עַצְמוֹיבמות (כ"ה ע"ב), וראה בפירוש רש"י ז"ל שם החילוק בין חיוב ממון לבין חיוב קנסות ועונשין.    . וְהַתְּמִיהָה הִיא גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר: זֶה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן לְזַכּוֹת אֶת עַצְמוֹ – מוּבָן, אֲבָל לְהַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ מַדּוּעַ לֹא? וְכִי מִי לָנוּ גָּדוֹל מֵהָאָדָם עַצְמוֹ לְהָעִיד עַל עַצְמוֹ כָּךְ?! אֶלָּא בְּהֶכְרֵחַ שֶׁהַכְּלָל הַזֶּה שֶׁהָאָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָרַע שֶׁבְּעַצְמוֹ, הוּא כְּלָל כָּל כָּךְ יַצִּיב וְהֶחְלֵטִי בִּידֵי חֲזַ"ל, עַד שֶׁאֲפִלּוּ עֵדוּת גְּמוּרָה שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ לֹא תִּגְבַּר עַל דָּבָר זֶה הַמְקֻבָּל בְּיַד רַבּוֹתֵינוּ.

מִטַּעַם זֶה הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ"מסכת אבות (פרק ב' משנה ד').    . וְלִכְאוֹרָה מַדּוּעַ עָלַי לְהַגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ וּלְמַצָּבוֹ כְּדֵי לְדוּנוֹ? הֲרֵי אִם לָמַדְתִּי אֶת הַדִּין וְיוֹדֵעַ אֲנִי מַה מֻּתָּר וּמָה אָסוּר לָמָּה שֶׁלֹּא אָדוּן אוֹתוֹ לְפִי מֵיטַב יְדִיעוֹתַי?! אֶלָּא שֶׁחֲכָמֵינוּ זָ"ל צָלֲלוּ אֶל עֹמֶק נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם, וּמָצְאוּ שֶׁבְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ חָבוּי טֶבַע רַע וּמְגֻנֶּה הַמְבַקֵּשׁ לְהִתְנַשֵּׂא וּלְטַפֵּס מֵעַל זוּלָתֵנוּ, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, וְיֶשְׁנוֹ חֲשָׁשׁ קַל שֶׁבְּבוֹאֵנוּ לִשְׁפֹּט וְלָדוּן אֶת זוּלָתֵנוּ – יִתְעוֹרֵר הַטֶּבַע הַזֶּה בְּקִרְבֵּנוּ וְיַרְאֶה לָנוּ אֶת מַעֲשָׂיו כִּפְסוּלִים וַאֲסוּרִים, וְלוּ רַק בִּכְדֵי לְנַשֵּׂא אֶת עַצְמֵנוּ מֵעָלָיו, וְלְהַרְאוֹת שֶׁ"אֲנִי יוֹתֵר טוֹב מִמְּךָ". לָכֵן הוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ גַּם כֵּן לִמְקוֹמוֹ, שֶׁכֵּן אִם הִגַּעְתָּ לְכָךְ בְּעַצְמְךָ וְחִיַּבְתָּ גַּם אֶת עַצְמְךָ – הֲרֵי בָּטוּחַ שֶׁמַּה שֶּׁחִיַּבְתָּ גַּם אוֹתוֹ זֶה בְּיֹשֶׁר וּבֶאֱמוּנָה, וְלֹא חָלִילָה מִתּוֹךְ נְגִיעָה אוֹ מִדָּה רָעָה כָּל שֶׁהִיא. וְעַל זוֹ הַדֶּרֶךְ נוּכַל לְהָבִין בס"ד אֶת הוֹרָאַת חֲזַ"ל "קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים"אימרת ריש לקיש בבבא מציעא (ק"ז ע"ב).    , שֶׁפֵּרוּשָׁהּ קֹדֶם תִּגְדֹּר אֶת עַצְמְךָ בְּדָבָר וְאַחֲרֵי כֵן אֶת אֲחֵרִים, וְגַם זֶה מֵהַטַּעַם הַנַּ"ל שֶׁאִם אֶת עַצְמְךָ הוֹכַחְתָּ וְשִׁנִּיתָ בַּדָּבָר, אָז בְּוַדַּאי שֶׁמַּה שֶּׁמּוֹכִיחַ אַתָּה אֶת אֲחֵרִים זֶה בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט.

כְּשֶׁחֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים בִּקְּשׁוּ לְתָאֵר וּלְהַגְדִּיר מִיהוּ הָרָאוּי לַתֹּאַר הַנִּכְסָף "תַּלְמִיד חָכָם", אָמְרוּ שֶׁזֶּהוּ אָדָם הָרוֹאֶה טְּרֵפָה לְעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְעוֹרֵר אֵיזֶה סָפֵק כַּשְׁרוּתִי בִּבְהֶמְתּוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה, וְנִרְאֶה בּוֹ צַד לְהֶתֵּר וּלְאִסּוּר, וְאֵינוֹ חָס עָלֶיהָ וְאוֹסְרָהּ – זֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם אֲמִתִּיראה חולין (מ"ד ע"ב) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    . כִּי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה סְגֻלָּתָהּ וּמַעֲלָתָהּ לְשַׁחְרֵר אֶת הָאָדָם מִכַּבְלֵי הַ"אֲנִי", וּלְהָסִיר אֶת הַנְּגִיעָה הָאִישִׁית מִלִּבּוֹ, עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד לְנֶגֶד עֵינָיו שׁוּם דָּבָר מִלְּבַד רְצוֹן הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן רַק מִי שֶׁטִּהֵר אֶת לִבּוֹ וְזִכֵּךְ אֶת שִׂכְלוֹ בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בִּיכָלְתּוֹ לִשְׁפֹּט וּלְחַיֵּב אֶת עַצְמוֹ בַּדִּין.

גַּם כְּלַפֵּי קְרוֹבָיו שֶׁל הָאָדָם יֵשׁ לוֹ נְגִיעָה מְסֻיֶּמֶת, לְהַעֲדִיפָם עַל פְּנֵי אֲחֵרִים וּלְהַעֲלִים עֵינוֹ מִנִּגְעֵיהֶם. מִטַּעַם זֶה פָּסְלָה הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם מִלָּדוּן אֶת קְרוֹבָיו וַאֲהוּבָיו, שֶׁמָּא נְגִיעָתוֹ כְּלַפֵּיהֶם תַּטֶּה אֶת דַּעְתּוֹ מִן הַיֹּשֶׁרראה שלחן ערוך חושן משפט (סימן ל"ג).    . וְכַמָּה רַבָּה הִיא הַמַּכְשֵׁלָה בְּקֶרֶב בַּעֲלֵי זְרוֹעַ לְמִינֵיהֶם הַמְטִיבִים עִם קְרוֹבֵיהֶם שֶׁלֹּא כְּדִין, וּבַעֲלֵי סַמְכוּת הַמְקַדְּמִים אֶת שֶׁאֵינָם רְאוּיִים כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁהַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָטַע אִילָן לַעֲבוֹדָה זָרָה לְיַד מִזְבַּח ה'אימרת ריש לקיש במסכת עבודה זרה (נ"ב ע"א).    , וּבֵאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁכְּמוֹ שֶׁאִילָן הָעֲבוֹדָה זָרָה מוֹצִיא עֲנָפִים לַחֲסוֹת בְּצִלָּם, כָּךְ גַּם הַלָּלוּ מוֹצִיאִים וּמַעֲמִידִים דַּיָּנִים מִקְּרוֹבֵיהֶם כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וְדִינָם כְּנוֹטְעֵי עֵץ הָאֲשֵׁרָהכן כתב בעל ה"כלי יקר" בפירושו על התורה (שמות כ"א).    .

גַּם בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה עָלָיו לִבְחֹן אִם בֶּאֱמֶת הֵם נְכוֹנִים וִישָׁרִים. שֶׁכֵּן פְּעָמִים שֶׁהָרְצוֹנוֹת הָאִישִׁיִּים שֶׁל הָאָדָם מַטְעִים אוֹתוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁדָּבָר פְּלוֹנִי הוּא טוֹב לַעֲשׂוֹתוֹ, וְשֶׁמַּעֲשֵׂה פְּלוֹנִי הוּא קָדוֹשׁ וְעִילָאִי, כְּשֶׁלְּמַעַן הָאֱמֶת אֵין זוֹ אֶלָּא תַּאֲוָה אִישִׁית שֶׁלּוֹ. כָּךְ הָיָה אוֹמֵר הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל שֶׁאָדָם הֶחָפֵץ לְקָרֵב רְחוֹקִים וּלְחַזֵּק רְפוּיֵי יָדַיִם יִתְאַמֵּץ לַעֲשׂוֹת כֵּן דַּוְקָא עִם כָּאֵלּוּ שֶׁטִּבְעָם וּמִזְגָּם שׁוֹנֶה מִשֶּׁלּוֹ, וְשֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה טִבְעִית לְשׂוֹחֵחַ עִמָּהֶם, וְזוֹ תִּהְיֶה הַהוֹכָחָה שֶׁמַּעֲשָׂיו נוֹבְעִים בֶּאֱמֶת מִתּוֹךְ רָצוֹן לְהֵיטִיב עִם הַזּוּלָת, וְלֹא מִתּוֹךְ נְגִיעָה אִישִׁית כָּל שֶׁהִיאראה ספר "המאורות הגדולים" (עמוד קצ"ז).    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּמִּשְׁנָה בִּנְגָעִים מְבֹאָר שֶׁכֹּהֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, אוֹ שֶׁנֶּחְלְשָׁה רְאִיָּתוֹ, הֲרֵי הוּא פָּסוּל לִרְאִיַּת מַרְאוֹת נְגָעִיםראה פרק ב' מנגעים משנה ג', והובא להלכה ברמב"ם הלכות טומאת מצורע (פרק ט' הלכה ה').    .

וּבְסֵפֶר "שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם" עַל הָרַמְבַּ"ם לְרַבִּי מְנַחֵם מֶנְדֶל הַכֹּהֵן רִיזִיקָאוו זַצַ"ל נִסְתַּפֵּק מַה יְּהֵא הַדִּין בְּכֹהֵן שֶׁנֶּחְלְשָׁה רְאִיָּתוֹ וּמַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם, וְעַל יְדֵי כֵּן רוֹאֶה הוּא הֵיטֵב, הַאִם יְהֵא כָּשֵׁר בְּכָךְ לִרְאִיַּת מַרְאוֹת נְגָעִים אוֹ לֹא?

וְהֶעֱלָה לַהֲלָכָה שֶׁאַף עַל יְדֵי הַרְכָּבַת מִשְׁקָפַיִם אֵינוֹ רַשַּׁאי לִרְאוֹת מַרְאוֹת נְגָעִים, הוֹאִיל וְתָלְתָה הַתּוֹרָה אֶת הַדָּבָר לֹא רַק בִּרְאִיַּת הַכֹּהֵן, אֶלָּא בִּרְאִיַּת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן", מַשְׁמַע שֶׁדַּוְקָא עֵינָיו יִרְאוּ וְלֹא אַחֶרֶת. לָכֵן גַּם עַל יְדֵי מִשְׁקָפַיִם יִהְיֶה פָּסוּל לִרְאִיַּת מַרְאוֹת נְגָעִיםאמנם אם רק אחת מעיניו נחלשה והשניה רואה היטב ראה בתוספות יום טוב שם שכתבו שכשר לראיית נגעים.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן טֻמְאַת הַמְצֹרָע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְרַבִּי מֹשֶׁה זַכּוּתָא זִיעָ"אפרשת תזריע.    שֶׁהֵבִיא לְבָאֵר אֶת דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשפרשת תזריע דף מ"ט ע"ב בד"ה א"ר יצחק. ע"ש באורך.    שֶׁנֶּגַע הַצָּרַעַת הוּא דִּינָא תַּקִּיפָא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁבָּא בְּמַטָּרָה לְסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנִים וְהַקְּלִפּוֹת מֵהָאָדָם, אֶלָּא שֶׁרַק לְאַחַר שֶׁבָּא הָאִישׁ אֶל הַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן טִמְּאוֹ אֲזַי נֶאֱחָזִים הַחִיצוֹנִים בַּנֶּגַע, וְלֹא לִפְנֵי כֵן. וְלָכֵן רַק לְאַחַר שֶׁמְּטַמֵּא הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע נֶחְשָׁב הַמְצֹרָע לְטָמֵא, וְלֹא לִפְנֵי כֵן, מַה שֶּׁלֹּא מָצָאנוּ בְּשׁוּם טֻמְאָה אַחֶרֶת. וְלָכֵן רַק אִם יֵשׁ שֵׂעָר לָבָן בַּנֶּגַע זֶהוּ סִימָן שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁשְּׂעָרוֹת אֵלּוּ הֵן סִימָן עַל הִתְאַחֲזוּת הַחִיצוֹנִים בָּאָדָם, אֲבָל אִם לֹא הָיָה שֵׂעָר לָבָן עַל אַף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶגַע בְּכָל זֹאת אֵינוֹ טָמֵא.

וּמִשָּׁעָה שֶׁטִּמְּאוֹ הַכֹּהֵן וְנֶאֶחְזוּ בּוֹ הַחִיצוֹנִים, אֲזַי אִם חוֹזֵר הַמְצֹרָע בִּתְשׁוּבָה וּמְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו וְנִטְהַר כְּפִי שֶׁמּוֹרֶה לוֹ הַכֹּהֵן אֲזַי יֵשׁ כֹּחַ בִּידֵי הַדִּינָא תַּקִּיפָא לִדְחוֹת אֶת הַחִיצוֹנִים וּלְסַלְּקָם מֵעַל הָאָדָם. אֲבָל אִם אֵינוֹ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה וְאֵינוֹ מְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו אֲזַי חָלִילָה גּוֹבְרִים עָלָיו הַחִיצוֹנִים וְנֶאֱחָזִים בַּקְּדֻשָּׁה וְיוֹנְקִים מִמֶּנָּה, וְנִשְׁאַר זֶה בְּטֻמְאָתוֹ חָלִילָה עַד עוֹלָם.

---

מצוה ק"ע: שלא לגלח שער הנתק

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אֶחָד מִסּוּגֵי הַנְּגָעִים הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה הוּא נֶגַע הַנֶּתֶק. וְעִנְיָנוֹ הוּא כַּאֲשֶׁר יִנְשְׁרוּ שְׂעָרוֹת מִשַּׁעַר רֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ שֶׁל אָדָם בִּמְקוֹם מְסֻיָּם עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר אוֹתוֹ מָקוֹם פָּנוּי מִשֵּׂעָר לְגַמְרֵי זֶהוּ הַנִּקְרָא נֶתֶק. וְשִׁעוּרוֹ הוּא לֹא פָּחוֹת מִכִּגְרִיס הַמְרֻבָּעתורת כהנים ותוספתא (פרק ד').    .

וּבְאִם נוֹלָד בָּאָדָם נֶתֶק שֶׁכָּזֶה, אֲזַי יִרְאֶנּוּ הַכֹּהֵן אִם יִמְצְאוּ בַּנֶּתֶק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת דַּקּוֹת, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר – הֲרֵי זֶה טָמֵא. וְאִם לֹא נִמְצְאוּ בּוֹ כָּאֵלֶּה - מַסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי בּוֹדְקוֹ: אִם צָמְחוּ בּוֹ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת צְהֻבּוֹת כַּנַּ"ל אוֹ שֶׁפָּשָׂה וְהִתְרַחֵב הַנֶּתֶק – הֲרֵי זֶה טָמֵא. וְאִם לֹא נִמְצְאוּ בּוֹ כָּאֵלֶּה מְגַלֵּחַ סְבִיבוֹת הַנֶּתֶקובתורת כהנים ביארו שמשייר שיעור שתי שערות סביב הנתק בכדי שיהא ניכר כשיפשה.    וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּבַשְּׁבִיעִי בּוֹדְקוֹ: אִם נוֹלָד בּוֹ כַּנַּ"ל אוֹ שֶׁפָּשָׂה הַנֶּגַע – הֲרֵי זֶה טָמֵא, וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה טָהוֹר וּפוֹטְרוֹ. וְאִם בְּכָל זֹאת נוֹלָד בּוֹ לְאַחַר מִכֵּן אֶחָד מֵהַסִּימָנִים הַלָּלוּ – הֲרֵי זֶה טָמֵאמשנה בנגעים (פרק י') ורמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק ח'). וכל זה דווקא בשלא חזר לצמוח בנתק שער שחור, אבל אם צמחו בו שתי שערות שחורות הרי זה טהור.    .

וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה הִיא שֶׁלֹּא יְגַלֵּחַ אָדָם אֶת הַנֶּתֶק עַצְמוֹ וְאֶת סִימָנָיו, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל הַכֹּהֵן לְהַכִּיר בְּסִימָנֵי הַנֶּגַע וְלֵידַע אִם לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ. וְאִם עָבַר אָדָם וְגִלֵּחַ אֶת כָּל הַנֶּגַע בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר חָכָם הָרָאוּי לִרְאוֹת נְגָעִים הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתתורת כהנים ורמב"ם (שם פרק י' הלכה א'), שם נתבאר שאינו חייב מלקות אלא אם כן גילח את כל הנתק כולו.    .

רָמַז הַכָּתוּב – סִימָנִים בַּדֶּרֶךְ

יְדוּעִים דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאֵין הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם אֶלָּא בִּכְדֵי לְעוֹרְרוֹ בִּתְשׁוּבָה עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וּלְמַעַן יִפְרֹשׁ מִדֶּרֶךְ רָעָה וְיִדְבַּק בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, וּבְכָךְ יִזְכֶּה לַטּוֹב הַצָּפוּן לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְעַל פִּי זֶה נוּכַל לְבָאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא אֶת אַזְהָרַת הַתּוֹרָה "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ" שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַנֶּגַע בָּא עַל הָאָדָם לְעוֹרְרוֹ, לָכֵן אָסוּר לוֹ לִתְלֹשׁ אֶת הַנֶּגַע אוֹ לְגַלְּחוֹ וּבְכָךְ לִשְׁכֹּחַ וּלְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁעַל אַף שֶׁהַנֶּגַע בַּגּוּף הוּסַר, מִכָּל מָקוֹם הַנֶּגַע הָעִקָּרִי שֶׁהוּא בְּנִשְׁמָתוֹ לֹא חָלַף, וּמִי יוֹדֵעַ אִם שׁוּב יְקַבֵּל אִתּוּת כָּזֶה אוֹ אַחֵר מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ שֶׁחָלִילָה מִדַּת הַדִּין כְּבָר תִּתְבַּע אֶת שֶׁלָּהּ.

מֵחֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַבּוֹרֵא עִם בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם כְּדִין הַתּוֹרָה "אֵין עוֹנְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן מַזְהִירִין"סנהדרין (נ"ו ע"ב).    , וְלָכֵן מְעַכֵּב הַקָּבָּ"ה אֶת מִדַּת הַדִּין מִלִּפְגֹּעַ בָּאָדָם, וְשׁוֹלֵחַ לוֹ שְׁלִיחִים טוֹבִים וְנֶאֱמָנִים לְעוֹרֵר אוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה וּלְשִׁנּוּי הַמַּעֲשִׂים. בְּיָמִים עָבָרוּ הָיוּ שְׁלִיחִים אֵלּוּ הַנְּבִיאִים שֶׁהֵבִיאוּ אֶת דְּבַר ה', וּמִינֵי הַנְּגָעִים שֶׁפָּקְדוּ אֶת הָאָדָם. אַךְ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ נִכְנַסְנוּ לְהַנְהָגָה שֶׁל "הֶסְתֵּר פָּנִים", וּפְעָמִים אַף לְ"הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה"כמו שכתוב על אחרית הימים (דברים ל"א, י"ח) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" על כל הרעה אשר עשה והיינו שהקב"ה יסתיר את הנהגתו, וגם כשירצה לעורר את האדם על מעשיו הרעים ימסור לו את מסריו רק בהסתרה שבתוך הסתרה. והדברים מורגשים בימינו היטב.    , נִשְׁלָחִים לָנוּ רַק רְמָזִים סְמוּיִים וַעֲקִיפִים כְּגוֹן שְׁמוּעוֹת עַל אֲחֵרִים שֶׁלּוֹקִים, אוֹ עָנְשֵׁי מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה הַמְלַמְּדִים אוֹתָנוּ לְקָחִים, אוֹ יִסּוּרִין הַבָּאִים בְּמַטָּרָה לְנַעֵר אוֹתָנוּ מֵהַתַּרְדֶּמֶת בָּהּ אָנוּ שׁוֹקְעִים מֵעֵת לְעֵת.

וְעַל מְסָרִים אֵלּוּ הַנִּשְׁלָחִים אֵלֵינוּ מִן הַשָּׁמַיִם מַזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ" – אַל תִּתְעַלֵּם מֵהַמְּסָרִים, אַל תַּחְלִיק וְתַעֲבִיר אֶת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ וְתַמְשִׁיךְ עַל סֵדֶר הַיּוֹם. אִם קִבַּלְתָּ מֶסֶר מִמְּרוֹמִים – תַּעֲצֹר, תִּתְבּוֹנֵן בּוֹ, תָּבִין אֶת תָּכְנוֹ וְתִפְעַל בְּהֶתְאֵם. אֵין יוֹתֵר חָמוּר מֵאָדָם שֶׁאֵינוֹ מִתְיַחֵס לַהַתְרָאוֹת שֶׁמְּקַבֵּל בְּטֶרֶם תַּגִּיעַ הַהוֹצָאָה לַפֹּעַל, שֶׁכֵּן אוֹתָן הַזְהָרוֹת אֵינָן אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ, וְאִם אֲלֵיהֶן הוּא אֵינוֹ מִתְיַחֵס מִי יוֹדֵעַ מַה יִהְיֶה סוֹפוֹ! לָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִים עָלָיו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיוברכות (ה' ע"א).    , וְלֹא יְחַכֶּה שֶׁתַּחֲלֹף הַצָּרָה מֵאֵלֶיהָ וְיַמְשִׁיךְ אֶת חַיָּיו כָּרָגִיל.

אֲנָשִׁים רְגִילִים בִּשְׁעַת צָרָה חָלִילָה אוֹ יִסּוּרִין לוֹמַר "זֶה יַעֲבֹר", וְאָמְנָם חוֹבָה עָלֵינוּ לְקַוּוֹת לִישׁוּעַת ה' בְּכָל עִנְיָנֵינוּ, אוּלָם אֵין זֶה שׁוֹלֵל אֶת הַחוֹבָה לְהִתְבּוֹנֵן בִּמְקוֹר הַיִּסּוּרִים וּלְחַפֵּשׂ מָה הַקָּבָּ"ה רוֹמֵז לָנוּ בָּהֶם, כִּי אִם חָלִילָה יַחְלְפוּ וְיַעַבְרוּ אוֹתָם הַיִּסּוּרִים מִבְּלִי שֶׁנְּשַׁנֶּה אֶת מַעֲשֵׂינוּ, אֲזַי מַצָּבֵנוּ יִהְיֶה חָמוּר פִּי כַּמָּה וְכַמָּה! וּכְפִי שֶׁמְּסַפְּרִים חֲזַ"ל בַּתַּלְמוּדברכות (ה' ע"ב), ועיין שם המעשה במקורו, ואנו הבאנוהו עם תוספת נופך ומוסרים העולים ונלמדים ממנו.    עַל רַב הוּנָא שֶׁהֶחְמִיצוּ לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל כָּךְ בְּיוֹתֵר, שָׁמְעוּ עַל כָּךְ חֲבֵרָיו מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּבָאוּ לְבֵיתוֹ לְבַקְּרוֹ (וְנִלְמַד מִכָּאן שֶׁאַף גְּדוֹלִים כְּמוֹהֶם לֹא חָשְׁשׁוּ לְ"בִטּוּל תּוֹרָה" בִּשְׁעַת צָרַת חֲבֵרָם...). אָמְרוּ לוֹ: פַּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ! אָמַר לָהֶם וְכִי חָשׁוּד אֲנִי בְּעֵינֵיכֶם שֶׁלֹּא פִּשְׁפַּשְׁתִּי? וַדַּאי שֶׁפִּשְׁפַּשְׁתִּי אַךְ לֹא מָצָאתִי(!!!) אָמְרוּ לוֹ אִם הַקָּבָּ"ה מֵבִיא עָלֶיךָ יִסּוּרִים אֵלּוּ – בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיֵּשׁ לְךָ מַה לְּתַקֵּן אֶלָּא שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ, וְהֵאִירוּ אֶת עֵינָיו עַל דָּבָר דַּק שֶׁנִּתְבַּע עָלָיו. עָמַד רַב הוּנָא וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר וּמִיָּד חָזְרוּ חָבִיּוֹת יֵינוֹ לְעֶרְכָּן. עַד כָּאן הַמַּעֲשֶׂה.

וּנְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ לוּ הָיָה מַמְשִׁיךְ רַב הוּנָא עַל סֵדֶר הַיּוֹם עַד שֶׁתַּחֲלֹף לָהּ הַצָּרָה, לוּ הָיָה אוֹמֵר עַל הֶפְסֵדָיו "כַּפָּרָה" וְ"הַכֹּל מִשָּׁמַיִם" וְהוֹלֵךְ לַיְשִׁיבָה כָּרָגִיל– מִסְתַּבֵּר שֶׁלְּאַחַר זְמַן מָה הָיָה מַגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק נוֹסָף, וְצָרָה נוֹסֶפֶת, כָּךְ שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל יִסּוּרִים, עַד שֶׁחָלִילָה הָיָה צָרִיךְ לְמַצּוֹת אֶת דִּינוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת מֶה עָשָׂה רַב הוּנָא? פָּשׁוּט עָצַר, הִתְבּוֹנֵן, מָצָא אֶת שֹׁרֶשׁ הַבְּעָיָה וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ לְתַקְּנָהּ – וְעוֹד בְּטֶרֶם תִּקְּנָהּ כְּבָר חָלְפָה לָהּ הַצָּרָה וְהָיְתָה כְּלֹא הָיְתָה. זוֹהִי הַדֶּרֶךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם יִסּוּרִים, כָּךְ פּוֹתְרִים בְּעָיוֹת בַּחַיִּים, כָּךְ הַחַיִּים לֹא "נִתְקָעִים", וְלֹא בְּשׁוּם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת!

כָּל אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁחֹר בְּשֵׁן לֹא מִיָּד סוֹתְמִים. יֵשׁ צֹרֶךְ לִקְדֹּחַ בַּשֵּׁן וְלִמְצֹא אֶת הַמָּקוֹם הָרָקוּב, לְגָרְדוֹ וּלְנַקּוֹתוֹ עַד שֶׁכָּל הַחֵלֶק הַנָּגוּעַ יוּסַר, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן מְמַלְּאִים אֶת הַמָּקוֹם בְּחֹמֶר וּמְקַוִּים שֶׁשּׁוּב לֹא יִוָּצֵר חֹר. אִם יַחְלִיט מִישֶׁהוּ לִנְקֹט בְּשִׁיטַת "עֲשֵׂה זֹאת בְּעַצְמְךָ" וְלִסְתֹּם אֶת הַחֹר בְּחֹמֶר מִבְּלִי לַחְפֹּר וּלְנַקּוֹת אֶת הַשֶּׁטַח – הַחֹ?ר רַק יֵלֵךְ יַעֲמִיק, עַד שֶׁיֻּצְרַךְ הַלָּה לְטִפּוּל שֹׁרֶשׁ כּוֹאֵב וְאָרֹךְ שֶׁיַּעֲלֶה לוֹ פִּי כַּמָּה וְכַמָּה. כָּךְ הַדְּבָרִים גַּם בְּחַיֵּינוּ: מִבְּעָיוֹת לֹא מִתְעַלְּמִים, בְּעָיוֹת פּוֹתְרִים! אִם נִתְקַלְתָּ בְּאֵיזוֹ בְּעָיָה בְּחַיֶּיךָ, בְּאֵיזֶה מַחְסוֹם בִּדְרָכֶיךָ – עֲצֹר לְהִתְבּוֹנְנוּת, חַפֵּשׂ אֶת הַמֶּסֶר שֶׁבַּדָּבָר, עַד תִּמְצָא פִּתְרוֹן לַבְּעָיָה. וְאִם אֵינְךָ מֻמְחֶה בִּרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְהַנְּשָׁמָה - לֵךְ לֶחָכָם שֶׁהוּא רוֹפֵא הַנְּפָשׁוֹת, וְהוּא יַעֲרֹךְ בְּךָ בְּדִיקָה מַקִּיפָה וְיִמְצָא אֶת מְקוֹר הַכְּאֵבִים, וִיטַפֵּל בְּךָ בִּיסוֹדִיּוּת וּבִיעִילוּת (וְאַף מִבְּלִי לָקַחַת עַל זֶה כֶּסֶף...).

חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹהֶם כְּמוֹ נֶהָג הַנּוֹסֵעַ בִּכְבִישׁ מְפֻתָּל וְאָרֹךְ, וּבְדַרְכּוֹ מֻצָּבִים לוֹ תַּמְרוּרִים רַבִּים: פְּעָמִים מְסַמְּנִים לוֹ "הָאֵט - אַתָּה מִתְקַדֵּם מַהֵר מִדַּי", וּפְעָמִים "אֵין כְּנִיסָה - זֶה לֹא הַיִּעוּד שֶׁלְּךָ", לְעִתִּים יֵשׁ מַעֲבַר חֲצִיָּה בּוֹ צָרִיךְ לְוַתֵּר וְלַעֲצֹר בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים וְיֵשׁ גַּם מִקְרִים בָּהֶם פָּגַעְתָּ בְּאַחֵר וְחֻיַּבְתָּ לְשַׁלֵּם עַל כָּךְ. אַתָּה הוּא הַנֶּהָג, וְהַהֶגֶה הוּא בְּיָדֶיךָ. אַךְ מַה נֹּאמַר עַל נֶהָג שֶׁנִּדְלְקָה לוֹ נוּרַת הַדֶּלֶק אוֹ הַשֶּׁמֶן, אוֹ שֶׁנִּהְיָה לוֹ פַּנְצֵ'ר בַּגַּלְגַּל, וְהוּא לְתֻמּוֹ אוֹמֵר "כַּפָּרָה, זֶה מִשָּׁמַיִם, גַּם זֶה יַעֲבֹר" וּמַמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ – כַּמָּה זְמַן נִתֵּן לוֹ עַד שֶׁרִכְבּוֹ יִתָּקַע בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ?! כָּךְ בְּדִיּוּק הוּא אָדָם הַמִּתְעַלֵּם מֵהָאִתּוּתִים וּמֵהַמְּסָרִים שֶׁבְּחַיָּיו, וּמִסְתַּפֵּק בְּאֵיזוֹ סִסְמָה מְנַחֶמֶת שֶׁל "כָּל דַּעֲבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד"ברכות (ס' ע"ב).    וּמַמְשִׁיךְ כְּאִלּוּ לֹא קָרָה כְּלוּם. לֹא בִּשְׁבִיל זֶה נִשְׁלְחוּ הָאִתּוּתִים, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁתַּעֲצֹר בַּצַּד, תִּקַּח יוֹם חֹפֶשׁ מֵהָעֲבוֹדָה אוֹ מֵהַלִּמּוּדִים, תְּטַפֵּל בַּבְּעָיָה וְרַק אַחַר כָּךְ תּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ. זֶהוּ הַנֶּהָג הֶחָכָם וְהַזָּהִיר שֶׁרִכְבּוֹ לֹא יִשְׁבֹּק חַיִּים בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, וְעוֹד יִזְכֶּה בְּעֵזֶר ה' לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. דֶּרֶךְ צְלֵחָה!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּאֵיזֶה אֹפֶן נֶאֱסָר לְהָסִיר אֶת סִימָנֵי הַנֶּתֶק?

לְדַעַת הָרַאֲבַ"ד זָ"ל כָּל הַמֵּסִיר אֶת סִימָנֵי הַנֶּתֶק בְּכָל דֶּרֶךְ שֶׁהִיא הֲרֵי זֶה חַיָּב, בֵּין בְּגִלּוּחַ וּבֵין בִּתְלִישָׁה אוֹ בְּכָל אֹפֶן אַחֵר, שֶׁכֵּן עַל מִצְוַת הַגִּלּוּחַ סְבִיב הַנֶּתֶק דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל "וְהִתְגַּלָּח" – בְּכָל דָּבָר, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין לְאִסּוּר הַגִּלּוּחַ אֶת הַנֶּתֶק עַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּכָל אֹפֶן.

אוּלָם דַּעַת רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל שֶׁבְּאַזְהָרַת "לֹא יְגַלֵּחַ" אֵינוֹ חַיָּב הַמְגַלֵּחַ אֶלָּא אִם כֵּן הֵסִיר אֶת סִימָנֵי הַנֶּתֶק בְּגִלּוּחַ בְּתַעַר דַוְקָא, אֲבָל הַמְּסִירָם בְּמִסְפָּרַיִם אוֹ בִּתְלִישָׁה בַּיָּד אֵינוֹ חַיָּב, הוֹאִיל וְכָאן לֹא שִׁנְּתָה הַתּוֹרָה מִלְּשׁוֹן "וְגִלַּח" לִלְשׁוֹן "וְהִתְגַלַּח", וְאִם כֵּן אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה בְּדֶרֶךְ גִּלּוּחַ שֶׁהוּא בְּתַעַר בִּלְבַד וְלֹא בִּשְׁאָר אֳפָנִיםראה כל זה ברמב"ם ז"ל הלכות טומאת צרעת (פרק י' הלכה א'). ורבים מהאחרונים עמדו לבאר את יסוד מחלוקתם בכמה אופנים שונים, עיין שם ותהנה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר גִּלּוּחַ שְׂעַר הַנֶּתֶק עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "הֵיכַל הַבְּרָכָה" לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"אבבאורו על מצוה זו.    שֶׁהֵבִיא בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"לבשער הקליפות פרק ג'.    שֶׁשַּׂעֲרוֹת הָאָדָם בִּמְקוֹרָם אֲמוּרִים לִהְיוֹת אֲדֻמִּים, בִּהְיוֹת שֶׁשָּׁרְשָׁם הוּא מֵהַדִּינִים הַתַּקִּיפִים וּמִמּוֹתְרוֹת הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁבִּסְתָם אֵין שְׁלִיטָה חֲזָקָה לַחִיצוֹנִים עֲלֵיהֶם, וְלָכֵן הַשֵּׂעָר הַשָּׁחֹר בַּנֶּתֶק הוּא סִימַן טָהֳרָה. אוּלָם בְּשָׁעָה שֶׁהָעֲווֹנוֹת גּוֹבְרִים וְהַקְּלִפּוֹת מִתְגַּבְּרִים, אֲזַי נַעֲשִׂים שַׂעֲרוֹת הַנֶּתֶק אֲדֻמִּים וּצְהֻבִּים, שֶׁזֶּהוּ סִימָן שֶׁהַקְּלִפָּה גּוֹבֶרֶת וְיוֹנֶקֶת יוֹתֵר מֵהֶרְגֵּלָהּ, וְלָכֵן גָּוֶן זֶה שֶׁל שֵׂעָר הוּא סִימַן טֻמְאָה בַּנֶּתֶקוזהו סוד עשו שיצא אדמוני וכולו כאדרת שער מה שמורה על התגברות הדינים, וד"ל.    .

וּבִהְיוֹת שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם מְצֹרָע עוֹמְדִים כֹּחוֹת הַקְלִפּוֹת סָבִיב הַנֶּתֶק וְרוֹצִים לִינֹק מֵהִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים, לָכֵן אָסוּר לָנוּ לְהַעֲבִירָם בְּכֹחַ וּבְחָזְקָה, אֶלָּא אַךְ וְרַק בִּתְשׁוּבָה וּבִתְפִלָּה וּבָאֳפָנֵי טָהֳרַת הַמְצֹרָע שֶׁנָּתְנָה לָנוּ הַתּוֹרָה. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ אֶת שְׂעַר הַנֶּתֶק בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים הַתַּקִּיפִים כַּנַּ"ל.

---

מצוה קע"א: הנהגת המצרע בזמן טמאתו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַמְצֹרָע שֶׁטִּמְּאוֹ הַכֹּהֵן לִהְיוֹת כָּל יְמֵי טֻמְאָתוֹ מְכֻסֵּה רֹאשׁכן פירשו בתורת כהנים ובמסכת מועד קטן (ט"ו ע"א) ממה שכתוב "על שפם יעטה". והובא להלכה ברמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק י').    וְעוֹטֵה שָׂפָם כְּאָבֵל, וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹםכן דרשו במועד קטן (שם) מהפסוק הנ"ל, ועיין בתוספות שם (ד"ה אסור) כיצד מדייקים זאת מהפסוק.    וּבְתִסְפֹּרֶת וּבְכִבּוּס הַבְּגָדִים, וּמוֹדִיעַ לְכָל הָעוֹבְרִים בְּפָנָיו שֶׁהוּא טָמֵאכן למדו בתורת כהנים ממה שכתוב "וטמא טמא יקרא". וראה שבת (ס"ז).    . וַחֲמוּרָה טֻמְאַת הַמְצֹרָע שֶׁבְּכֹחָהּ לְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע, וּכְלִי חֶרֶס אַף מֵאֲוִירוֹ, וְאָדָם אַף בְּמַשָּׂא, וְכָל מוֹשָׁב שֶׁיָּשַׁב עָלָיו וּמִשְׁכָּב שֶׁשָּׁכַב עָלָיו אֲפִלּוּ כַּמָּה שְׁכָבוֹת כֻּלָּם טְמֵאִים, וְאִם נִכְנַס לְבַיִת כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת נִטְמָאמשנה בכלים (פרק א') ובנגעים (פרק י"ג) והובא ברמב"ם שם.    .

כְּמוֹ כֵן, מִצְוָה עַל הַמְצֹרָע לִפְרֹעַ אֶת שַׂעֲרוֹ וְלִפְרֹם אֶת בְּגָדָיו, וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֻּזְהָר שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בְּגָדָיו אִם נִצְטָרַע חַיָּב לִפְרֹעַ בְּגָדָיוכן נתבאר במועד קטן (ט"ו ע"א), הואיל ואיסור פריעה ופרימה לכהן הוא לא תעשה, ומצוות המצורע היא מצוות עשה, וכלל בידינו שמצוות עשה דוחה את לא תעשה.    . וְאִם הָיָה גָּר בְּעִיר מוּקֶפֶת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַתְקִינִים לוֹ מָקוֹם מִחוּץ לָעִיר לֵישֵׁב שָׁם לְבַדּוֹכמו שכתוב "מחוץ למחה מושבו". ונתבאר במסכת כלים (פרק א').    . וְנוֹהֵג בְּכָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִיםמועד קטן (שם).    .

לַמְרוֹת כָּל הָאָמוּר, מֻתָּר הַמְצֹרָע בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּבְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וְכֵן זוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם. וְדִין הָאִשָּׁה שֶׁנִּצְטָרְעָה וְטִמְּאָהּ הַכֹּהֵן כְּדִין הָאִישׁ, מִלְּבַד פְּרִיעַת הָרֹאשׁ וַעֲטִיַּת הַשָּׂפָם וּפְרִימַת הַבְּגָדִים שֶׁאֵינָן נוֹהֲגוֹת בָּהּמועד קטן (ז' ע"ב), וסוטה (כ"ג).    . וְכָל הָאָמוּר אֵינוֹ רַק בִּמְצֹרָע הַמֻּחְלָט שֶׁטִּמְּאוֹ הַכֹּהֵן, אֶלָּא אַף מְצֹרָע שֶׁהֻכְנַס לְהֶסְגֵּר דִּינוֹ שֶׁמְּטַמֵּא וְנוֹהֵג בְּכָל הַנַּ"ל כִּמְצֹרָע הַמֻּחְלָט, מִלְּבַד פְּרִיעַת הַשֵּׂעָר וּפְרִימַת הַבְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְלְטָה טֻמְאָתוֹמגילה (ח' ע"ב), והובא ברמב"ם (שם הלכה י').    .

וּמְצֹרָע שֶׁהֻחְלַט אוֹ הֻסְגַּר וְלֹא נָהַג בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – הַפּוֹסֵל פָּסוּל

בְּהַנְהָגַת הַמְצֹרָע בִּזְמַן טֻמְאָתוֹ כָּתְבָה הַתּוֹרָה "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הוּא שֶׁעַל הַמְצֹרָע לְהוֹדִיעַ וּלְיַדֵּעַ לַכֹּל שֶׁהוּא טָמֵא בִּכְדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִגְּעוּ בּוֹ, וְעַל כֵּן קוֹרֵא הוּא לְכָל הַמִּתְקָרֵב אֵלָיו "טָמֵא", לְיַדְּעוֹ עַל מַצָּבוֹמועד קטן (ה' ע"א), וכפי שנתבאר לעיל ברובד הפשט.    . אוּלָם רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים לְמֵדִים מֵאֲרִיכוּת הַלָּשׁוֹן "טָמֵא טָמֵא יִקְרָא" שֶׁכְּלָל גָּדוֹל טָמוּן פֶּה: מִי שֶׁהוּא טָמֵא – קוֹרֵא לַאֲחֵרִים בַּשֵּׁם טְמֵאִים, וּבִלְשׁוֹן חֲזַ"ל: כָּל הַפּוֹסֵל – בְּמוּמוֹ פּוֹסֵלקידושין (ע' ע"א).    .

כָּךְ כּוֹתֵב בַּעַל הַכְּלִי יָקָר: "כִּי הַמְטַמֵּא בְּנִיב שְׂפָתָיו אֲחֵרִים אֲזַי טָמֵא יִקָּרֵא גַּם הוּא, כִּי וַדַּאי בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל"ראה בפירושו על התורה (ויקרא י"ג, מ"ו).    . וְעֹמֶק סִבַּת הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל הָאָדָם לָשִׂים לֵב בְּיוֹתֵר לַדָּבָר אֵלָיו הוּא קָשׁוּר וּמְחֻבָּר, וּכְפִי שֶׁתִּרְאֶה בַּמְּצִיאוּת שֶׁאָדָם הַנִּכְנָס לַבַּיִת אִם נַגָּר הוּא – יָשִׂים לֵב לַשֻּׁלְחָן הֶעָקֹם, וְאִם חַשְׁמַלַּאי – יִקְלֹט שֶׁהַמַּפְסְקִים אֵינָם תַּקִּינִים, וְאִם צַבָּע – יָעִיר עַל הַצֶּבַע הַחוֹבְבָנִי, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְכך סיפר הג"ר יוחנן דוד סלומון מחבר הספרים "בעין יהודית" שבנערותו היה עובר בשוק הערבי ביפו, והיו יושבים הסנדלר והספר על שרפרפים בצד הדרך ושותים קפה. והנה, ברגע שהיה מעובר אדם בפניהם, מבטיהם היו מופנים לכיוונים שונים: הסנדלר היה מביט למטה, והספר היה מביט למעלה. ולמה? כי הספר מיד היה בוחן את שערותיו, ואילו הסנדלר היה בוחן את מצב מנעליו...    . וְלָכֵן אָדָם הָרָגִיל לִפְסֹל רַבּוֹת בִּפְסוּל מְסֻיָּם – הַדָּבָר עָלוּל לְהָעִיד עַל קֶשֶׁר יָשִׁיר שֶׁלּוֹ לְאוֹתוֹ הַפְּסוּל. וִיתֵרָה מִכָּךְ: אָדָם הַפָּגוּם בְּדָבָר מְסֻיָּם, מְנַסֶּה תָּמִיד לְנַחֵם וּלְהַשְׁקִיט אֶת מַצְפּוּנוֹ בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, וְשֶׁיֶּשְׁנָם עוֹד נוֹסָפִים כָּמוֹהוּ, וּכְפִי שֶׁשָּׁגוּר בְּפִי הָעָם לוֹמַר שֶׁצָּרַת רַבִּים חֲצִי נֶחָמָהכן כתב ספר החינוך (מצוה של"א), ונראה שמקור המאמר מדברי חז"ל במדרש רבה (דברים פרק ב'): "כל צרה שהיא של יחיד – צרה, וכל צרה שאינה של יחיד – אינה צרה".    , וְלָכֵן מְמַהֵר לִפְסֹל אֲחֵרִים בְּאוֹתוֹ הַפְּגָם. מַה שֶׁשּׁוּב מְבִיאֵנוּ לַכְּלָל שֶׁהִתְווּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ: כָּל הַפּוֹסֵל – בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל.

מִטַּעַם זֶה הוֹרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָדָם שֶׁמַּרְבֶּה לוֹמַר עַל אֲחֵרִים שֶׁהֵם עֲבָדִים אוֹ מַמְזֵרִים – יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ כָּזֶה, וּלְהִמָּנַע מִלְּהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹכן הובא בקידושין (שם) ונפסק בשלחן ערוך אבן העזר (סימן ב' סעיף ב').    . מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁנְּקֻדָּה זוֹ אֵינָהּ רַעְיוֹן מוּסָרִי גְּרֵידָא אֶלָּא מֻשָּׂג הִלְכָתִי מוּצָק, וְחוֹבָתֵנוּ לָחוּשׁ לוֹ וּלְהִזָּהֵר בּוֹ הֵן לְגַבֵּי עַצְמֵנוּ – שֶׁלֹּא לִפְסֹל אֲחֵרִים, וְהֵן לְגַבֵּי הַזּוּלָת – לָחוּשׁ לְהַלָּלוּ הַפּוֹסְלִים. וּכְכָל שֶׁיַּרְבֶּה אָדָם לְדַבֵּר בְּשִׁבְחָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת וּבְמַעֲלָתָם, וּלְעוֹרֵר אֶת הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּהֶן, כָּךְ מִמֵּילָא יִקְרַב גַּם הוּא בְּעַצְמוֹ אֶל הַטּוֹבועוד עיין במה שכתבנו מזה בס"ד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (סוף פרשת משפטים).    .

לֹא רַק אֶת הַכְּשֵׁרִים אָסוּר לָנוּ לִפְסֹל וְלִשְׁלֹל, אֶלָּא אַף אֶת הַפְּסוּלִים בֶּאֱמֶת צִוּוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר חֶסְרוֹנָם, וּכְפִי שֶׁלָּמְדוּ מֵהַפָּסוּק "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"שמות כ"ב, כ'.    – מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָבבא מציעא נ"ט, ב'.    , שֶׁהֲרֵי יִתָּכֵן וְאַף אַתָּה נָגוּעַ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר, וְאִם כֵּן בְּאֵיזוֹ זְכוּת אַתָּה אוֹמֵר כֵּן עַל אֲחֵרִים? הֲתוּכַל לִפְסֹל אֶת פְּלוֹנִי עַל שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל אֲכִילָתוֹ – בּוֹ בַּזְּמַן שֶׁבִּרְכוֹתֶיךָ שֶׁלְּךָ אֵינָן בַּכַּוָּנָה הָרְאוּיָה? וְכֵיצַד תּוּכַל לְזַלְזֵל בִּפְלוֹנִי עַל שֶׁנִּכְשַׁל בְּעִנְיְנֵי קְדֻשָּׁה בְּעוֹד אַתָּה עַצְמְךָ אֵינְךָ שָׁלֵם בִּשְׁמִירַת עֵינֶיךָ? דָּבָר שֶׁאֵינְךָ מְתֻקָּן בּוֹ בְּעַצְמְךָ אַל תַּעֲלֵהוּ עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ, פֶּן תְּעוֹרֵר קִטְרוּג עַל עַצְמְךָ בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה!

יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם שֶׁלָּקְחוּ לָהֶם מַטָּרָה בַּחַיִּים לְהַזְהִיר אֶת כֻּלָּם מִפְּנֵי הָרַמָּאִים וְהַצְּבוּעִים, מִפְּנֵי הַשַּׁקְרָנִים וְהַמַּכְשִׁילִים, וּבְכָל יוֹם יוֹצְאִים הֵם בְּהַכְרָזָה חֲדָשָׁה עַל פְּלוֹנִי שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ וְעַל אַלְמוֹנִי שֶׁצָּרִיךְ "לִגְנֹז" אוֹתוֹ, הַהוּא טָרֵף וְהַהוּא נְבֵלָה, כֻּלָּם שַׁקְרָנִים וְכֻלָּם רַמָּאִים וְרַק הֵם הַבַּת קוֹל הַיּוֹצֵאת מִשָּׁמַיִם וּמוֹחָה עַל עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. הָאֻמְנָם?! הֲרֵי גַּם אוֹתָהּ בַּת קוֹל הַיּוֹצֵאת בְּכָל יוֹם מִהֵר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת "אוֹי לָהֶם בְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה"אימרת רבי יהושע בן לוי במסכת אבות (פרק ו' משנה ב').    – מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעֲנוּהָ, וְלִכְאוֹרָה לָמָּה לֹא נִשְׁמַע בְּדִיּוּק מִי הֵן אוֹתָן בְּרִיּוֹת הַמַּעֲלִיבוֹת אֶת הַתּוֹרָה וְנֵדַע לִפְרֹשׂ וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן?! אֶלָּא כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם אוֹתָהּ בַּת קוֹל מְבִינָה שֶׁאֵין זֶה פָּשׁוּט לִפְסֹל וּלְפַרְסֵם לִגְנַאי אֲחֵרִים, וְשֶׁאֵין זוֹ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה לְדַבֵּר כָּל הַזְּמַן בִּגְנוּתָן שֶׁל הַבְּרִיּוֹת.

כָּךְ מְסֻפָּר עַל הַגה"ק רַבִּי רְפָאֵל מֵהָאמְבּוּרְג זַצַ"ל שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְבַּקֵּשׁ לְהַחֲרִים וּלְהַרְחִיק דֶּרֶךְ מְסֻיֶּמֶת שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה, בְּטַעֲנָה שֶׁהִיא נוֹגֶדֶת אֶת דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה. הֵשִׁיב הַגה"ק וְאָמַר שֶׁבַּעֲקֵדַת יִצְחָק מָצִינוּ שֶׁכְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּבָּ"ה מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ בִּקֵּשׁ זֹאת מֵאַבְרָהָם בְּעַצְמוֹ, לְעֻמַּת זֹאת כְּשֶׁצִּוָּהוּ שֶׁלֹּא לְשָׁחֳטוֹ שָׁלַח זֹאת עַל יְדֵי מַלְאָךְ, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ כְּלָל גָּדוֹל בְּהַנְהָגַת הָאָדָם בָּעוֹלָם: שֶׁכְּדֵי לְסַיֵּעַ וְלַעֲזֹר לָאָדָם דַּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַדְּבָרִים מִפִּי מַלְאָךְ, אַךְ כְּשֶׁהַצִּוּוּי הוּא לְצַעֵר וּלְהַזִּיק – אֲזַי אֵין לְהַאֲמִין אַף לַמַּלְאָךְ, אֶלָּא צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ זֹאת מֵהַקָּבָּ"ה בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ! וְלָכֵן סֵרֵב לְהַחֲרִימָם כָּל עוֹד לֹא נִתְבָּרֵר לוֹ דַּיּוֹ שֶׁכָּךְ נָכוֹן לַעֲשׂוֹת. וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן.

אַחַת מִצַּוָּאוֹת חֲזַ"ל הַמְפֻרְסָמוֹת הִיא: "כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ"שגור בפי העם ומקורו מדברי חז"ל במדרש כלה רבתי (פרק ט'): "לעולם יהיו כל בני אדם לפניך כליסטים, והוה מכבדם כרבן גמליאל".    , וְאָמַר לָנוּ פַּעַם כ"ק הָאַדְמוֹ"ר מִמַּכְנוֹבְקָא שַׁלִּיטָ"א בֵּאוּר נִפְלָא בַּדָּבָר הַסּוֹבֵב אוֹדוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה בְּעֵת שֶׁהִכְנִיס לְבֵיתוֹ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּדְמוּ לוֹ כַּעֲרָבִים, וְחָשַׁשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁמָּא הֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וְעַתָּה יַכְנִיסוּ אֶת טֻמְאָתָם לְבֵיתוֹ, עַל כֵּן הֵבִיא לָהֶם מַיִם שֶׁיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם. אֶלָּא שֶׁבְּשׁוֹנֶה מִכָּל הָאֵרוּחַ שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעַיִן יָפָה וּבְיָד רְחָבָה – כָּאן אָמַר אַבְרָהָם "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם"בראשית י"ח, ד'.    , מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ יָדַע שֶׁאֶת חֵלֶק הַ"כַּבְּדֵהוּ" יֵשׁ לְקַיֵּם בְּשֶׁפַע וּבְהִדּוּר, וְאִלּוּ אֶת חֵלֶק הַ"חָשְׁדֵהוּ" יֵשׁ לְקַיֵּם בִּמְעַט בִּכְדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁרוֹב הָעוֹלָם טוֹעִים שֶׁאֶת חֵלֶק "כַּבְּדֵהוּ" מַקְטִינִים, וְאִלּוּ אֶת חֵלֶק הַ"חָשְׁדֵהוּ" מַגְדִּילִים. עכתד"ק. וְהִנֵּה נִתְבּוֹנֵן אָנוּ עַל עַצְמֵנוּ כַּמָּה אָנוּ חוֹקְרִים וּבוֹדְקִים בְּטֶרֶם שֶׁמּוּכָנִים אָנוּ לִתְרֹם לְאֵיזֶה גּוּף שֶׁל צְדָקָה, וּלְעֻמַּת זֹאת כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אֵיזֶה חֲשָׁד עַל פְּלוֹנִי אוֹ אַלְמוֹנִי מִיָּד מוֹחֲקִים אוֹתוֹ מֵרְשִׁימַת קְרוֹבֵינוּ וּמְמַהֲרִים לְרַחֲקוֹ, מַה שֶּׁהָפוּךְ מִדַּעַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וַחֲכָמֶיהָ.

וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִהְיוֹת דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹאסתר י', ג'.    , וּמְקַיֵּם אֶת צִוּוּי יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ" – אֶת הַשְּׁלֵמוּת וְאֶת הַטּוֹב שֶׁבְּאָחִיךָבראשית ל"ז, י"ד. וכן פירש הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א את הפסוק.    , וְאֶת צִוּוּי דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם" – אֶת הַטּוֹב שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאֶחָדתהלים קכ"ח, ה', וראה בפירוש המלבי"ם שם שכתב כעין פירוש זה.    , וְהַמְּבָרֵךְ יִתְבָּרַךְ וְהַמְשַׁבֵּחַ יִשְׁתַּבַּח.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁמִּצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁיַּכְרִיז הַמְצֹרָע וְיוֹדִיעַ לְכָל אֲשֶׁר בְּקִרְבָתוֹ שֶׁהִנּוֹ מְצֹרָע וְטָמֵא, וּבְכָךְ יֵדְעוּ הַכֹּל לְהִתְרַחֵק מִגְּבוּלוֹ וּלְהִזָּהֵר מִלִּטָּמֵא מִמֶּנּוּ.

אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל לִמְּדוּ שֶׁלֹּא רַק הַמְצֹרָע מְצֻוֶּה עַל כָּךְ, אֶלָּא אַף כָּל הַטְּמֵאִים מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ הַטְּמֵא מֵת וְהַטְּמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מְחֻיָּבִים מֵהַתּוֹרָה לְהוֹדִיעַ לְכָל הַעוֹבְרִים בִּפְנֵיהֶם שֶׁהֵם טְמֵאִים בִּכְדֵי שֶׁיָּסוּרוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהֶם, וְאִם לֹא עָשׂוּ כֵן הֲרֵי שֶׁבִּטְּלוּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָהכן למדו בספרא (ויקרא י"ב, ט') מריבוי הכתוב "וטמא טמא יקרא". והובא ברמב"ם ז"ל בהלכותיו (טומאת צרעת פרק י' הלכה ח').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר הַנְהָגַת הַמְצֹרָע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "יַלְקוּט יִצְחָק"בבאורו למצוה קע"ב.    שֶׁהֵבִיא בְּשֵׁם הַמְקֻבָּלִים שֶׁכַּיָּדוּעַ עַל יְדֵי הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים רוֹקֵם הָאָדָם לְנִשְׁמָתוֹ מַלְבּוּשׁ זַךְ וְטָהוֹר הַמְשַׁמֵּר אֶת נִשְׁמָתוֹ שֶׁלֹּא תִּנָּזֵק. וְהִנֵּה מְצֹרָע זֶה כָּל כָּךְ הִגְדִּיל לְהָרַע עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי מַלְבּוּשׁ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלּוֹ וְנִתְלַבֵּשׁ לֹא עָלֵינוּ בְּמַלְבּוּשׁ הַטֻּמְאָה, שֶׁהוּא נֶגַע הַצָּרַעַת.

וְלָכֵן נִצְטַוָּה עַל פְּרִימַת בְּגָדָיו - לְהוֹרוֹת שֶׁמַּלְבּוּשׁ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלּוֹ נִקְרַע מֵעָלָיו, וְעַל פְּרִיעַת שְׂעַר רֹאשׁוֹ – שֶׁשְּׂעַר הָרֹאשׁ הוּא כֹּחַ הָאָדָם וּבְכָךְ לְהוֹרוֹת שֶׁאִבֵּד אֶת כֹּחַ נִשְׁמָתוֹ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה - לְהוֹרוֹת שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי עֲווֹנוֹתָיו אִבֵּד אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר הַקָּדוֹש שֶׁלּוֹ, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא – אֶחָד לְדוּכְרָא וְאֶחָד לְנוּקְבָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְלָכֵן מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ – לְהוֹרוֹת שֶׁחָלִילָה אֵין לְנִשְׁמָתוֹ חֵלֶק בְּנַחֲלַת ה'.

---

מצוה קע"ב: ענין צרעת הבגד

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵלואפילו בקטן ובקטנה נוהגים דיני צרעת הבגד, אבל בבגדי הגוי לא נוהגים דיני צרעת הבגד. ובתוספתא מבואר שאף בגד של ישראל שהוסגר מחמת נגע ומכרו הישראל לגוי הרי זה טהור. ראה רמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק י"ג הלכה י"א).    , שֶׁיִּרְאֶה עַל בִּגְדּוֹ סִימָנֵי נֶגַע צָרַעַת לָבוֹא אֶל הַכֹּהֵן שֶׁיִּפְסֹק אִם אָכֵן טָמֵא הַבֶּגֶד בְּנֶגַע צָרַעַת וְיִנְהַג בּוֹ בְּדִינֵי הַבֶּגֶד הַמְצֹרָעספר המצוות להרמב"ם (עשה ק"ב) וספר החינוך בבאור מצוה זו.    .

סִימָנֵי צָרַעַת הַבֶּגֶד הֵם שְׁלֹשָׁה: הַיְּרַקְרַקהיינו שירוק הרבה ככנף הטווס וכענפי הדקל. תורת כהנים ותוספתא (נגעים פרק א').    וְהָאֲדַמְדַּםהיינו שאדום הרבה כזהורית יפה. ומצטרפים שני הגוונים הללו לטמא.    וְהַפִּשְׂיוֹן. וְאִם מָצָא הַכֹּהֵן בַּבֶּגֶד כֶּתֶם בְּשִׁעוּר כִּגְרִיס הַקִּילְקִי מְרֻבָּע מֵהַגְּוָנִים הַנַּ"ל, הֲרֵי זֶה מַסְגִּיר אֶת הַבֶּגֶד לְמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה יָמִים, וּבַשְּׁבִיעִי רוֹאֶה: אִם פָּשָׁה הַנֶּגַע וְגָדֵל הֲרֵי זֶה טָמֵא וְשׂוֹרְפוֹ. וְאִם עָמַד בְּמַרְאֵהוּ וְלֹא פָּשָׂה, אוֹ שֶׁפָּשָׂה אֶלָּא שֶׁדָּהָה בִּמְעַט הַכֶּתֶם – אֲזַי יְכַבֵּס מְקוֹם הַנֶּגַע וְיַסְגִּיר הַבֶּגֶד שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית, וּבְסוֹפָם רוֹאֶה: אִם שׁוּב דָּהָה הַכֶּתֶם הֲרֵי זֶה מְכַבְּסוֹ וְטָהוֹר, וְאִם עָמַד בַּמַּרְאֶה שֶׁהֻסְגַּר בּוֹ בִּתְחִלָּה הֲרֵי זֶה טָמֵא וְשׂוֹרְפוֹ כֻּלּוֹ, וְאִם נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ מִירַקְרַק לַאֲדַמְדַּם אוֹ לְהֵפֶךְ הֲרֵי זֶה קוֹרֵעַ אֶת מְקוֹם הַנֶּגַע וְשׂוֹרְפוֹ, וּמְכַבֵּס אֶת שְׁאָר הַבֶּגֶד וּמַטְבִּילוֹ וְטָהֵרראה כל זה במסכת נגעים (פרק י"א), וברמב"ם הלכות טומאת צרעת (ריש פרק י"ב).    .

וְאִלּוּ הֵם בְּגָדִים הָרְאוּיִים לִטָּמֵא? כָּל בֶּגֶד הָאָרוּג מִצֶּמֶר אוֹ מִפִּשְׁתִּים אוֹ הֶעָשׂוּי מֵעוֹרלמעט שאר מיני בדים ובגד העור וכיוב"ז שאינם נטמאים כלל.    , וְשִׁעוּרוֹ הוּא לְכָל הַפָּחוֹת שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹתנגעים (פרק י"ב) ושבת (כ"ט).    , וְצִבְעוֹ לָבָןלמעט בגד צבוע בידי אדם או בידי שמים שאינו נטמא בצרעת הבגד כלל, מלבד בגד עור הצבוע בידי שמים שנטמא.    – הֲרֵי זֶה יָכוֹל לִטָּמֵא בְּטֻמְאַת צָרַעַת. וְאִם חָסֵר בּוֹ אֶחָד מֵהַתְּנָאִים הַנַּ"ל אֵינוֹ נִטְמָא כְּלָל. לְעֻמַּת זֹאת, כָּל כְּלִי הָרָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְגָדְלוֹ לֹא פָּחוֹת מִכְּרֹחַב הַגְּרִיס - הֲרֵי זֶה יָכוֹל לִטָּמֵא בְּטֻמְאַת צָרַעַתנגעים (פרק י"א) ורמב"ם (שם פרק י"ג).    . וְיֶתֶר דִּינֵי טֻמְאַת הַכֵּלִים וְהַבְּגָדִים מְבֹאָרִים הֵיטֵב בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו, עַיֵּן שָׁם.

וּמִי שֶׁנִּצְטָרַע בִּגְדּוֹ וְלֹא נָהַג בּוֹ כְּדִינֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן טֻמְאָתוֹ וּבְאָפְנֵי טָהֳרָתוֹ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – בִּגְדֵי מַלְכוּת

אַחַד הָאֳפָנִים בּוֹ מָצָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְנָכוֹן לְאוֹתֵת וּלְסַמֵּן לָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו – הוּא צָרַעַת הַבְּגָדִים, מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַל הַחֲשִׁיבוּת וְהַהַשְׁפָּעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִבְגָדָיו שֶׁל הָאָדָם עַל אִישִׁיּוּתוֹ. הָעוֹלָם רָגִיל לוֹמַר שֶׁלֹּא הַבְּגָדִים עוֹשִׂים אֶת הָאָדָם אֶלָּא הָאָדָם עוֹשֶׂה אֶת בְּגָדָיו, אַךְ תּוֹרָתֵנוּ מוֹכִיחָה שֶׁהַדְּבָרִים אֵינָם מְדֻיָּקִים כְּלָל, וּפְעָמִים רַבּוֹת שֶׁהַבְּגָדִים דַּוְקָא עוֹשִׂים וּמַשְׁפִּיעִים רַבּוֹת עַל נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם וְעַל מַעֲשָׂיו. פְּעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה הִיא חִיּוּבִית וּמוֹעִילָה, וּמְרוֹמַמְתּוֹ לִדְרָגוֹת רָמוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת, וּפְעָמִים שֶׁהַהַשְׁפָּעָה הִיא מַזִּיקָה וְהַרְסָנִית, וּמוֹרִידָה אֶת הָאָדָם לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית וּלְשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה, לְאָן שֶׁלֹּא הָיָה מַגִּיעַ אִלּוּלֵי אוֹתָם בְּגָדִים שְׁלִילִיִּים.

וּכְמוֹ שֶׁבַּצָּבָא קַיֶּמֶת הַקְפָּדָה גְּדוֹלָה עַל מַלְבּוּשׁ הַחַיָּלִים, וּלְכָל חַיָּל וְחַיָּל יֵשׁ אֶת הַמַּדִּים הַשַּׁיָּכִים לוֹ, וְחַיָּל שֶׁיְּשַׁנֶּה אֶת מַדָּיו אוֹ יְזַלְזֵל בָּהֶם אוֹ יִלְבְּשֵׁם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי עָלוּל לְהֵעָנֵשׁ עַל כָּךְ, כֵּן הַדְּבָרִים גַּם לְגַבֵּינוּ עִם יִשְׂרָאֵל הַגְּבָרִים וְהַנָּשִׁים שֶׁמַּלְבּוּשֵׁנוּ הִנּוֹ בַּעַל עֵרֶךְ וּמַשְׁמָעוּת, וְכָל הַמְשַׁנֶּה בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּכְפִי שֶׁלִּמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁזֶּהוּ אַחַד הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַר עַל יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת מַלְבּוּשָׁם וּבִזְכוּת כָּךְ זָכוּ לְהִגָּאֵל וְלָצֵאת מִמִּצְרַיִםפסיקתא זוטרתא (שמות ו', ו').    .

בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מָצִינוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים נִצְטַוּוּ לַעֲבֹד אַךְ וְרַק בַּבְּגָדִים הַמְיֹעָדִים לְכָךְ, וְכָל תּוֹסֶפֶת אוֹ מִגְרַעַת בָּהֶם אֲסוּרָה. גַּם בְּבִגְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מָצִינוּ שֶׁפְּעָמִים עוֹבֵד בְּבִגְדֵי לָבָן, וּפְעָמִים בְּבִגְדֵי זָהָב, כְּשֶׁלְּכָל מַלְבּוּשׁ יֵשׁ מֶסֶר וּמַשְׁמָעוּת מִשֶּׁלּוֹ הַמַּשְׁפִּיעַ לְטוֹבָה עַל קִבּוּל הַתְּפִלּוֹת וְהַקָּרְבָּנוֹתראה ראש השנה (כ"ו ע"א) שלכן לא היה משמש הכהן הגדול בבגדי זהב לפני ולפנים ביום הכיפורים, כדי שלא לעורר קיטרוג ממעשה עגל הזהב על עם ישראל.    . עוֹד מָצִינוּ בַּחֲזַ"ל עֵצָה לְמִי שֶׁיִּצְרוֹ תּוֹקְפוֹ לַעֲבֹר עֲבֵרָה שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי שְׁחֹרִים וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִשָּׁבֵר לְבָבוֹ וְתָסוּר מַחְשַׁבְתּוֹ הָרָעָהחגיגה (ט"ז ע"א) ובפירוש התוספות שם.    , מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ עַל הַתּוֹעֶלֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת בְּמַלְבּוּשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם. וְלֹא לְחִנָּם הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן קוֹרֵא לִבְגָדָיו בַּתֹּאַר "כְּבוֹדִי"שבת (קי"ג ע"ב).    , שֶׁכֵּן חֵלֶק גָּדוֹל מִתָּאֳרוֹ וּמִצַּלְמוֹ שֶׁל הָאָדָם נִשְׁמָר וְנִבְנֶה בִּזְכוּת מַלְבּוּשָׁיו, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵרובספר "אמת ואמונה" (אות שכ"ב) הובא מהרר"ב מפשיסחא זיע"א שאמר שיש לאדם להזהר מאוד בכבוד מלבושיו, וזה בהיות שהם משמשים אותו ומצילים אותו מן הבושה. וניתן ללמוד זאת מהנשמה המבקרת את הגוף גם לאחר מותו, וזה מאחר והיה לה צורך בו בהיותה כאן בעולם הזה, על כן מכבדתו גם לאחר מכן.    .

מֵאִידָךְ גִּיסָא, הֶזֵּקִים גְּדוֹלִים עֲלוּלִים לְהִגָּרֵם לָאָדָם מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁאֵינוֹ נָכוֹן וְהוֹלֵם. לָכֵן הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר מַלְבּוּשֵׁי אִשָּׁה, וְלֹא תַּעְדֶּה אִשָּׁה עֲדֵי אִישׁדברים (כ"ב, ה') ורמב"ם הלכות עבודה זרה (פרק י"ב הלכה א') ושלחן ערוך יורה דעה (סימן קפ"ב).    , וְשֶׁלֹּא נִלְבַּשׁ מַלְבּוּשֵׁי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן יַחְדָּיוויקרא (י"ט, י"ט) ורמב"ם הלכות כלאים (פרק י') ושלחן ערוך יורה דעה (סימן רח"צ).    , שֶׁכָּל אֵלּוּ פּוֹגְמִים אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמוֹלִידִים בּוֹ טְבָעִים מְקֻלְקָלִים וּמִדּוֹת רָעוֹת וּמְגֻנּוֹת. וּמִטַּעַם זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַטִּיל חוּטֵי צִיצִית עַל כַּנְפֵי בְּגָדֵינוּ כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" שֶׁעַל יְדֵי לְבִישַׁת הַצִּיצִית יָכוֹל אָדָם לְהִנָּצֵל מִכָּל הָעֲבֵרוֹת כֻּלָּןראה בפירוש האבן עזרא והספורנו (שם) שכתבו שעל ידי מצוות הציצית אדם זוכר את ה' בכל עת ופורש מן העבירות ודבק במצוות.    .

בְּהַנְהָגַת הַמַּלְבּוּשִׁים הוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָאָדָם לִרְדֹּף אַחַר הַפְּאֵר וְהֶהָדָר שֶׁבַּמַּלְבּוּשִׁים, שֶׁכֵּן טִפּוּחַ הַחִיצוֹנִיּוּת אֵינוֹ סִימָן יָפֶה עַל הַפְּנִימִיּוּת, וְאָדָם הַמַּקְדִּישׁ זְמַן וְיַחַס רַב לִבְגָדָיו וּלְמַרְאֵהוּ הַחִיצוֹנִי מֵעִיד בְּכָךְ עַל פְּנִימִיּוּת רֵיקָנִית וּנְבוּבָה וְסָרַת טַעַםראה קובץ אגרות לחזון איש זצ"ל (חלק ג' אגרת קנ"ב), ובספר "הלבוש והקשוט מזוית יהודית".    . אֶלָּא יֵלֵךְ אַחַר הַדֶּרֶךְ הַמְמֻצַּעַת וְהַצְּנוּעָה הַשּׁוֹמֶרֶת עַל גִּדְרֵי הַהֲלָכָה וְהַצְּנִיעוּת, וּמְשַׁקֶּפֶת אֶת הֵלֶךְ הָרוּחַ שֶׁל יְרֵא ה' הַמַּשְׁקִיעַ אֶת מֵיטַב כֹּחוֹ וּמִרְצוֹ בְּטִפּוּחַ הָרוּחַ וְהַנְּשָׁמָה. וּבִפְרָט תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִישִׁיּוּתוֹ נִמְדֶּדֶת וְנִבְחֶנֶת כָּל הַזְּמַן בְּעֵינֵי הֶהָמוֹן, שֶׁעָלָיו לְהִזָּהֵר וּלְהַקְפִּיד בִּדְבָרִים אֵלּוּכמו שאמרו חז"ל במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ה') שתלמידי חכמים ניכרים בעטיפתם, ובתלמוד (שבת קי"ד ע"א) נאמר שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, ועוד עיין ברמב"ם הלכות דעות (פרק ה' הלכה ט').    .

וְכָךְ נֶאֱמַר בְּמַרְגָּנִיתָא דְּרַבִּי מֵאִיר: "וְכִי מַה הֲנָאָה מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁגּוֹרֵם לִפְגִיעוֹת רַבּוֹת?!" וּבֵאֵר מָרָן הַחִידָ"א זִיעָ"אבספרו "לב דוד" (פרק ט').    שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְמַקֵּד אָדָם בְּטִפּוּחַ מַלְבּוּשָׁיו מַטֶּה הַיֵּצֶר הָרַע אֶת לְבָבוֹ לְהִתְגָּאוֹת וְלִשְׁקֹעַ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלִזְנֹחַ אֶת הֶעָמָל וְהַיְגִיעָה עַל הָעוֹלָם הַבָּא, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ "כְּשֶּׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא רוֹאֶה מִי שֶׁמְּסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּמַקְפִּיד לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים מִיָּד אוֹמֵר זֶה שֶׁלִּי"מדרש רבה בראשית (פרק כ"ב).    . לָכֵן יִזָּהֵר אָדָם לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים הַהוֹלְמִים אֶת הַשְׁקָפָתוֹ וְלֹא יֵלֵךְ אַחַר מַלְבּוּשֵׁי הָעוֹלָם וְהַחֶבְרָה שֶׁבְּכָךְ חָלִילָה מְאַבֵּד אֶת כָּל אִישִׁיּוּתוֹ וּפְנִימִיּוּתוֹ.

וּבְיוֹתֵר הַדְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעִקַּר מַעֲלָתָן וּשְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא הוּא עַל עִנְיָן הַצְּנִיעוּת, וּבִשְׂכָרָהּ זוֹכוֹת לְבָנִים צַדִּיקִים וּלְפַרְנָסָה מְבֹרָכָהראה יומא (מ"ז ע"ב) ובמה שכתבנו בס"ד בספרנו "דובב שפתי ישנים" (פרשת נשא) מענין זה.    , וּבְהֵעָדְרָהּ חָלִילָה עֲתִידוֹת לְהֵעָנֵשׁ בָּעֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים. שֶׁכֵּן לִמְּדָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"תהלים מ"ה, י"ד.    – כְּכָל שֶׁתַּפְנִימִי אֶת עַצְמֵךְ פְּנִימָה וּתְטַפְּחִי אֶת אִישִׁיּוּתֵךְ וְנִשְׁמָתֵךְ כָּךְ תִּזְכִּי לְיוֹתֵר כָּבוֹד וִיקָר, הֵן מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן מֵהַבְּרִיּוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם תַּחְצִינִי אֶת עַצְמֵךְ חוּצָה וְתַשְׁקִיעִי בִּלְהַבְלִיט וּלְהַצִּיג אֶת עַצְמֵךְ לָרַבִּים הֲרֵי שֶׁיִּמְעַט עֶרְכֵּךְ וְיֻשְׁפַּל כְּבוֹדֵךְ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ מְאוּמָה. אֵיזֶה עֵרֶךְ יֵשׁ כַּיּוֹם לַנָּשִׁים בְּעֵינֵי הַחָפְשִׁיִּים? הֲרֵי נִדְמוֹת הֵן בְּעֵינֵיהֶם כִּכְלִי לְמִלּוּי תַּאֲווֹת וִיצָרִים גְּרֵידָא, וְתוּ לֹא! וּמִי גּוֹרֵם לְזֹאת אִם לֹא הֵן בְּעַצְמָן, בְּכָךְ שֶׁזּוֹנְחוֹת כָּלִיל אֶת פְּנִימִיּוּתָן וְעוֹסְקוֹת יוֹמָם וָלֵיל בְּטִפּוּחַ הַבְּגָדִים וְהַגּוּף?! אָז לָמָּה תִּתְפַּלְּאִי שֶׁבַּעְלֵךְ כְּלָל אֵינוֹ מִתְעַנְיֵן בָּךְ אֶלָּא בְּגוּפֵךְ?! לוּ הָיִית שׁוֹמַעַת בְּקוֹל ה' הַלּוֹחֵשׁ בְּאָזְנְךָ "הֲיִי צְנוּעָה"ראה מדרש תנחומא (פרשת וישב) שלכן ברא הקב"ה את האשה מן הצלע, כדי שתהא בטבעה ובפנימיותה צנועה.    וַדַּאי הָיִית מְאֻשֶּׁרֶת יוֹתֵר, מְסֻפֶּקֶת יוֹתֵר, וְשָׁוָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּשְׁוִים אוֹתָךְ כָּעֵת.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּגָדָיו שֶׁל הָאָדָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עָלָיו, וִיכוֹלִים גַּם לְטַמְּאוֹ וּלְהַשְׁחִיתוֹ. וּכְכָל שֶׁנַּקְפִּיד עַל לְבוּשׁ הַהוֹלֵם אֶת אֱמוּנָתֵנוּ, וְעַל בִּגּוּד הַתּוֹאֵם לְתוֹרָתֵנוּ, כָּךְ נִזְכֶּה לַעֲלוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת וּלְהִתְקָרֵב לַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, וּלְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים, כֵּן יְזַכֵּנוּ ה'.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁנֶּגַע הַצָּרַעַת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בְּבִגְדֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל גּוֹי שֶׁנִּמְצָא נֶגַע צָרַעַת בְּבִגְדוֹ הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ מְטַמֵּאכן הובא במסכת נגעים (ריש פרק י"א) וברמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק י"ג הלכה ב').    .

אוּלָם נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה זָ"לראה תוספתא נגעים (סוף פרק ה').    מַה יְּהֵא הַדִּין בְּבֶגֶד שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְצָא בּוֹ נֶגַע צָרַעַת, וְהוּבָא אֶל כֹּהֵן שֶׁיִּרְאֶנּוּ וְהַלָּה הִסְגִּירוֹ לְשִׁבְעָה יָמִים, וּבְתוֹךְ יְמֵי הֶסְגֵּרוֹ הָלַךְ בַּעַל הַבֶּגֶד וּמְכָרוֹ לְגוֹי – הַאִם יִטְהַר הַבֶּגֶד לְמַפְרֵעַ אוֹ לֹא?

לְדַעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּהְיוֹת שֶׁהַבֶּגֶד כְּבָר הֻסְגַּר לָכֵן נִשְׁאָרִים בּוֹ כָּל דִּינֵי הַהֶסְגֵּר וְהַטֻּמְאָה הֶחָלִים עַל בֶּגֶד שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

אוּלָם דַּעַת חֲכָמִים עַל אַף שֶׁכְּבָר הֻסְגַּר, עִם כָּל זֹאת בְּרֶגַע שֶׁנִּמְכַּר הַבֶּגֶד לְגוֹי הֲרֵי שֶׁבָּטְלוּ מִמֶּנּוּ דִּינֵי נְגָעִים וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר.

וְרַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל פָּסַק בְּהִלְכוֹתָיו כְּדַעַת חֲכָמִים שֶׁהַבֶּגֶד טָהוֹרראה ברמב"ם שם (פרק י"ג הלכה י"א).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן צָרַעַת הַבְּגָדִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי דָּוִד בֶּן זִמְרָא זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"בבאור מצוה תמ"ו.    שֶׁכַּיָּדוּעַ אֵין טֻמְאַת הַצָּרַעַת בָּאָה אֶלָּא עַל בֶּגֶד עוֹר אוֹ צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים.

וְהַטַּעַם שֶׁנֶּגַע הַצָּרַעַת בָּא רַק עַל הַבְּגָדִים הַלָּלוּ הוּא בִּהְיוֹת שֶׁהָעוֹר הוּא הַלְּבוּשׁ שֶׁהִלְבִּישׁ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם וְחַוָּה בְּגַן עֵדֶן, וּמֵאָז חָמְדוּ אוֹתוֹ הַחִיצוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם"בראשית ג', כ"א.    וְאָמְרוּ חֲזַ"ל אַל תִּקְרֵי "עוֹר" אֶלָּא "אוֹר"אימרת רבי מאיר במדרש רבה (בראשית פרשה כ').    , שֶׁהָיְתָה הַכֻּתֹּנֶת מְפִיצָה אוֹר גָּדוֹל וְלָכֵן חֲמָדוּהָ הַחִיצוֹנִים, וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר יִמְצְאוּ הַחִיצוֹנִים מָקוֹם לְטַמְּאוֹ בְּנֶגַע הַצָּרַעַת מִיָּד יְטַמְּאוּהוּ. וְטַעַם הַפִּשְׁתִּים הוּא בִּהְיוֹת שֶׁקָּרְבָּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה מִן הַפִּשְׁתִּים, וְקַיִן הוּא כֹּחַ הַחִיצוֹנִים שֶׁכֵּן הַנָּחָשׁ הֵטִיל אֶת זֹהַמְתּוֹ בְּחַוָּה וּמִכָּךְ נוֹלָד קַיִן, לָכֵן יֵשׁ לָהֶם שְׁלִיטָה בְּבֶגֶד הַפִּשְׁתִּים. וְטַעַם הַצֶּמֶר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁקָּרְבָּנוֹ שֶׁל הֶבֶל שֶׁנִּתְקַבֵּל הָיָה מִן הַצֶּמֶר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִתְקַנְּאוּ בּוֹ קַיִן וְכָל כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, לָכֵן מְחַפְּשִׂים הֵם לְהֵאָחֵז בְּבֶגֶד הַצֶּמֶר וּלְטַמְּאוֹ. עַד כָּאן תֹּכֶן דְּבָרָיו.

---

מצוה קע"ג: טהרת המצרע

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְמָא בְּנֶגַע צָרַעַת בְּגוּפוֹ לַעֲמֹד וּלְהִטָּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ בְּבוֹא הָעֵת שֶׁיִּרְפָּא הַנֶּגַע. וְתַהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה הוּא שֶׁיִּקַּח הַכֹּהֵן שֶׁטִּמְּאוֹ מַזְרֵק שֶׁל חֶרֶס חָדָשׁ וְיִתֵּן בּוֹ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וְיִקַּח שְׁתֵּי צִפּוֹרֵי דְּרוֹר וְיִשְׁחַט אֶת הַמֻּבְחֶרֶת שֶׁבָּהֶן עַל הַמַּיִם שֶׁבִּכְלֵי וְשׁוֹפֵךְ דָּמָהּ לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם נִכָּר בְּמַיִם. וְאֶת הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה קוֹבְרָהּ בְּפָנָיומסכת נגעים (פרק י"ד) וסוטה (י"ז ע"ב)    .

לְאַחַר מִכֵּן לוֹקֵחַ גֶּזַע עֵץ אֶרֶז בְּאֹרֶךְ אַמָּה וַאֲגֻדַּת אֵזוֹב בְּאֹרֶךְ טֶפַח וּשְׁנִי תּוֹלַעַת, וְקוֹשְׁרָם יַחַד עִם הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, וְטוֹבְלָם יַחַד בִּכְלִי עִם הַמַּיִם וְהַדָּם, וּמַזֶּה מֵהֶם שֶׁבַע פְּעָמִים עַל אַחַר יָדוֹ שֶׁל הַמְצֹרָעובתוספתא נתבאר שבדיעבד אם היזה על שאר גופו יצא. כן הביא ב"ישועות מלכו" על הרמב"ם.    , וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה מִחוּץ לְחוֹמַת הָעִירנדה (כ"ו) ויומא (מ"ב) ומנחות (כ"ז).    . וְאִם חָזְרָה הַצִּפּוֹר חוֹזֵר וּמְשַׁלְּחָהּ שׁוּב וְשׁוּב עַד שֶׁתֵּלֵךְ וְלֹא תָּשׁוּבתוספתא דנגעים (פרק ח') וקידושין (פרק ב').    . וְהֶמְשֵׁךְ תַּהֲלִיךְ הַתִּגְלַחַת וְהַטָּהֳרָה יְבֹאַר אי"ה בַּמִּצְוָה הַבָּאָה.

תַּהֲלִיךְ טָהֳרָה זֶה נַעֲשָׂה דַּוְקָא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ חָכָם בָּקִיא שֶׁטִּמְּאוֹ יֵשׁ לְקַיֵּם תַּהֲלִיךְ טָהֳרָה זֶה, וְאַף בְּחוּץ לָאָרֶץ וְלָאו דַּוְקָא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁתורת כהנים ותוספתא שם. ועוד ראה ברמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק י"א) כל הנ"ל ועוד פרטי דינים רבים בנושא ואכמ"ל.    . וְאִם נִמְנַע הַמְצֹרָע מִלְּהִטָּהֵר בְּדֶרֶךְ הַנַּ"ל הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה

רַבּוֹתֵינוּ פַּרְשָׁנֵי הַתּוֹרָה מְבָאֲרִים כִּי תַּהֲלִיךְ הַהִטָּהֲרוּת שֶׁל הַמְצֹרָע מִצָּרַעְתּוֹ זֵהֶה וּמַקְבִּיל לְתַהֲלִיךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁצָּרִיךְ הַחוֹטֵא לַעֲבֹר, וְכָל שָׁלָב מִשְּׁלַבֵּי הַהִטָּהֲרוּת הַלָּלוּ מְלַמֵּד עַל הַצְּעָדִים שֶׁצָּרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת בְּמַהֲלַךְ תְּשׁוּבָתוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לְטָהוֹרראה בפירושו המתוק של בעל ה"כלי יקר" על התורה בפרשת מצורע (ויקרא י"ד), ולא הבאנו את תוכן דבריו מחמת אריכותם.    . וְאָנוּ נִתְמַקֵּד בְּעֵזֶר ה' בְּשָׁלָב אֶחָד בִּלְבַד, וְהוּא שִׁלּוּחַ הַצִּפּוֹר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

בֵּאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַמְצֹרָע בִּימֵי טֻמְאָתוֹ הָיָה נָתוּן בִּידֵי כֹּחַ הַטֻּמְאָה, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת "שָׂדֶה" הַמְרַמֵּז לַסִּטְרָא אַחֲרָא וְחֵילוֹתֶיהָ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵשָׂו "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה"בראשית כ"ה, כ"ז.    שֶׁהָיָה צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמַכְנִיסָם תַּחַת כַּנְפֵי הַטֻּמְאָה. וְכָעֵת בְּתַהֲלִיךְ הַהִטָּהֲרוּת מִתְנַתֵּק הַמְצֹרָע וּבוֹרֵחַ מִידֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְנִצָּל מִמֶּנָּה וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַקְּדֻשָּׁה, אֲבָל מִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁיִּשְׁלַח הַמִּטַּהֵר צִפּוֹר חַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ כְּמִין "שֹׁחַד" לַסִּטְרָא אַחֲרָא לִסְתֹּם אֶת פִּיהָ שֶׁלֹּא תְּקַטְרֵג עָלָיו, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁלְמָה טָהֳרָתוֹ עַד אַחַר הַתִּגְלַחַת וְהַטְּבִילָה וְכוּ' וַעֲדַיִן יֵשׁ בְּכֹחָהּ לְמָשְׁכוֹ אֵלֶיהָ בַּחֲזָרָה. וְרַק לְאַחַר שֶׁתֻּשְׁלַם טָהֳרָתוֹ וְיֵצֵא לְגַמְרֵי מֵרְשׁוּת הַטֻּמְאָה יוֹתֵר לֹא יִצְטָרֵךְ לָחוּשׁ לָהּכן פירש בעל ה"שפתי כהן" על פרשה זו, והובא בכמה ממפרשי טעמי המצוות.    .

כָּךְ הַדָּבָר גַּם בָּאָדָם הַמְּבַקֵּשׁ לִזְנֹחַ אֶת הֶרְגֵּלָיו הָרָעִים, וּלְהִתְנַתֵּק מִכַּבְלֵי הַיֵּצֶר וְלִבְחֹר בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה וּטְהוֹרָה, עָלָיו לְדַעַת שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לַסִּטְרָא אַחֲרָא כֹּחַ וְהַשְׁפָּעָה עָלָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל בִּן רֶגַע קָט לִבְעֹט בָּהּ וְלָצֵאת מֵרְשׁוּתָהּ, בִּהְיוֹת שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לָהּ שְׁלִיטָה וַאֲחִיזָה בּוֹ. וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁבַּעַל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִיתֵן לָהּ שֹׁחַד וְכֹפֶר כָּל שֶׁהוּא עַל בְּרִיחָתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר לְגַמְרֵי מִכְּבָלֶיהָ וַאֲזַי יוּכַל בע"ה לַעֲמֹד אֵיתָן כְּנֶגְדָּהּ מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ כְּלָל. וְשֹׁחַד זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּי בַּעֲזִיבַת הַחֵטְא בַּשְּׁלַבִּים וּבְהַדְרָגָה צַעַד אַחַר צַעַד עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְחוֹף מִבְטָחִים, אוֹ פְּעָמִים שֶׁעָלָיו לְוַתֵּר עַל דְּבָרִים מְסֻיָּמִים בְּרוּחָנִיּוּת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַלּוֹת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהַשָּׁעָה יוֹתֵר צְרִיכָה לָהֶם, וּפְעָמִים נִזְקָק לְהֶתֵּרִים מְיֻחָדִים וַחֲרִיגִים הַנְּכוֹנִים אַךְ וְרַק לְאוֹתוֹ אָדָם וּלְאוֹתוֹ שָׁלָב. מַה שֶּׁבָּרוּר הוּא שֶׁלָּקוּם וְלַעֲזֹב בְּלִי לִשְׁקֹל הֵיטֵב זֶה מְסֻכָּן, וּבְרֹב הַפְּעָמִים עָלוּל הוּא לִפּוֹל וּלְהִכָּנַע בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

עֲזִיבַת הַחֵטְא וַעֲשִׂיַּת תְּשׁוּבָה אֵינָהּ דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ. זֶהוּ לֹא תַּהֲלִיךְ אִישִׁי פְּנִימִי בָּאָדָם עַצְמוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא זוֹ הִתְמוֹדְדוּת חֲזִיתִית עִם גּוֹרְמִים חִיצוֹנִיִּים הַשּׁוֹלְטִים עַל הָאָדָם, וְנִלְחָמִים בְּכָל כֹּחָם לִשְׁמֹר אוֹתוֹ לְצִדָּם. וְלָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לָקַחַת אֶת הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן, וּלְהִתְיַחֵס גַּם לַעֲבָרוֹ שֶׁל זֶה בִּרְצִינוּת וּבְכֹבֶד רֹאשׁ. כַּמָּה זִנְּקוּ בִּפְזִיזוּת וּבִמְהִירוּת לַמְּרוֹמִים וּלְפֶתַע מַקֵּל קָטָן הֻשְׁחַל בְּגַלְגַּלֵּיהֶם וְהִנְחִיתָם אַרְצָה בְּהִתְרַסְּקוּת שֶׁמָּנְעָה מֵהֶם מִלָּקוּם שֵׁנִית וּלְהִתְרוֹמֵם?! כַּמָּה חָשְׁבוּ לְעַצְמָם "הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל, מִיָּד וְעַכְשָׁו וְהָרֶגַע", וּכְמוֹ שֶׁזֶּה בָּא מַהֵר כָּךְ זֶה גַּם הָלַךְ בְּאוֹתָהּ הַמְּהִירוּת, וְהַכֹּל בִּגְלַל שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ לְהַטּוֹת אֹזֶן לְדִבְרֵי חֲכָמִים הַמַּזְהִירִים לְבַצֵּעַ אֶת מַהֲלָכָם בִּשְׁלַבִּים! כְּדֵי לִבְנוֹת בִּנְיָן גָּבוֹהַּ לֹא מַתְחִילִים יָשָׁר לִבְנוֹת לַמְּרוֹמִים, תְּחִלָּה צָרִיךְ לַחְפֹּר וְלָרֶדֶת לַמַּעֲמַקִּים, וְרַק מִשָּׁם אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת עִם יְסוֹדוֹת אֵיתָנִים וַחֲזָקִים וְיַצִּיבִים. כָּךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יוּכַל יָשָׁר לִבְנוֹת לְעַצְמוֹ הָרִים וּגְבָעוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִבְּלִי לִיצֹק לְעַצְמוֹ יְסוֹדוֹת אֵיתָנִים, וּלְצֹרֶךְ כָּךְ יֵשׁ צֹרֶךְ לִפְעָמִים לְהַמְתִּין אוֹ לְוַתֵּר, לְחַכּוֹת אוֹ לְהָקֵל, עַד שֶׁיִּתְבַּסֵּס הֵיטֵב, וְגַם שָׁלָב זֶה הוּא חֵלֶק מִשְּׁלַבֵּי הָעֲלִיָּה.

כָּךְ מָצִינוּ גַּם בִּתְשׁוּבַת הָרַבִּים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּקָרְבַּן הַחַטָּאת שֶׁהָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מַקְרִיב בְּעַד הָעָם, הָיָה שׁוֹלֵחַ כְּנֶגְדּוֹ שֵׂעִיר אֶחָד לַעֲזָאזֵל שֶׁהָיָה כְּשֹׁחַד לַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁלֹּא תַּפְרִיעַ וּתְקַטְרֵג עַל תְּשׁוּבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵלויקרא פרק י"ט, וכן הסבירו מפרשי התורה שם. ועוד ראה בזוהר הקדוש (פרשת פקודי) שכתב שזהו גם כן הטעם של שעיר של ראש חודש שבא למנוע מהסטרא אחרא מלקטרג על התחדשות הלבנה.    . וְאִם צִבּוּר כֹּה גָּדוֹל זָקוּק לְכָךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יָחִיד חָלוּשׁ כָּמוֹנוּ. גַּם יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה יָדַע סוֹד זֶה, וְלָכֵן בְּעֵת שֶׁנִּפְגַּשׁ עִם עֵשָׂו הָרָשָׁע שָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן בְּאָמְרוֹ "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי"בראשית ל"ב, כ"א.    , וּבְכָךְ קִוָּה שֶׁיִּנָּצֵל מִיָּדָיו וְלֹא יַעַצְרֵנוּ הָרַע הָזֶה בְּדַרְכּוֹ.

וְעַל זוֹ הַדֶּרֶךְ בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַסּוֹד אֶת עִנְיַן הַמַּיִם אַחֲרוֹנִים שֶׁהֻזְהַרְנוּ לַעֲשׂוֹת בְּסוֹף הַסְּעוּדָה, בִּהְיוֹת שֶּׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא עוֹמֶדֶת עַל הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁעַת הַסְּעוּדָה וִיכוֹלָה בְּאוֹתָהּ הָעֵת לִשְׁלֹט וּלְהַזִּיק לָאָדָם בְּיוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זוֹ הַמַּתָּנָה שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים לָהּ הִיא מִתְרַצֵּית וּמִסְתַּלֶּקֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ, וְאֵינָהּ מְקַטְרֶגֶת עָלֵינוּ בַּאֲכִילָתֵנוּ וּבְבִרְכָתֵנוּכן הובא בשער המצוות (פרשת עקב), עיין שם מהו האופן הנכון לעשיית המים אחרונים ואכמ"ל.    . וְלָכֵן אֵין מְבָרְכִים עַל מַיִם אֵלּוּ, בִּהְיוֹת שֶׁאֵין לַסִּטְרָא אַחֲרָא חֵלֶק וְשַׁיָּכוּת בִּבְרָכָה כְּלָלראה זוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קנ"ד) שכתב כן.    . מַה שֶּׁשּׁוּב מְלַמְּדֵנוּ שֶׁפְּעָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְוַתֵּר וּלְרַצּוֹת אֶת הָרַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִיעַ לַטּוֹבוראה בספר העיקרים (מאמר ד' פרק נ"א) שכתב בזו הלשון: "באשר האדם מורכב משני כחות הפכיים – כח החמר יוכח הנפשי, לכן אי אפשר שיושג השלמות האנושי אם לא בהיות שום הסכמה ביניהם, שינתן לכל אחד מהם חלקו הראוי לו, ועל ידי כך יושג השלום הרוחני". עכ"ל.    .

כָּל בַּעַל תְּשׁוּבָה – בֵּין שֶׁשָּׁב מִדָּבָר אֶחָד וּבֵין שֶׁסָּר לְגַמְרֵי מִדֶּרֶךְ רָעָה לְדֶרֶךְ טוֹבָה – עוֹד יֵשׁ לוֹ בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ קֶשֶׁר וְזִיקָה לַעֲבָרוֹ. הֶעָבָר לֹא נִשְׁכַּח כָּל כָּךְ בְּקַלּוּת, וְאִם בִּכְלָל, וְלָכֵן עָלָיו לִהְיוֹת זָהִיר בְּדַרְכּוֹ שֶׁלֹּא יִמְעַד וְיַחְזֹר לְסוּרוֹוכן פירש הרה"ק ממעז'בוז' זיע"א את מאמר חז"ל (גיטין ב' ע"א) "בפני נכתב ובפני נחתם" שבפניו של האדם נכתבים ונחתמים על עוונותיו ופשעיו, וכידוע מרבינו האריז"ל שיודעי דבר יכולים לזהות את עוונותיו ופגמיו של האדם על מצחו.    . מִטַּעַם זֶה הִזְהִירוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בִּגְנוּת אֻמָּה בִּפְנֵי גֵּר שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה, שֶׁמָּא עֲדַיִן נוֹתַר בּוֹ קֶשֶׁר נַפְשִׁי לְאוֹתָהּ אֻמָּה וְיִצְטַעֵר עָלֶיהָסנהדרין (צ"ד ע"א).    . וּכְפִי שֶׁהֵעִידָה הַתּוֹרָה עַל יִתְרוֹ חוֹתֵן מֹשֶׁה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע עַל אִבּוּד מִצְרַיִם נַעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, עַל אַף שֶׁכְּבָר הִכִּיר בַּאֲמִתּוּת ה' וְתוֹרָתוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן הָיָה בּוֹ מַשֶּׁהוּ מִן הֶעָבָרכן דרשו בסנהדרין (שם) מלשון הכתוב (שמות י"ח, ט') "ויחד יתרו".    . כָּךְ גַּם הִזְהִירוּ שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לְבַעַל תְּשׁוּבָה "זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים" פֶּן יְצַעֲרוֹ וִיעוֹרֵר בּוֹ אֶת אוֹתָם הַזִּכְרוֹנוֹת וְיִגְרֹם לוֹ חָלִילָה לַחְזֹר לְסוּרוֹבבא מציעא (נ"ח ע"ב), ונפסק בשלחן ערוך חושן משפט (סימן רכ"ח סעיף ד').    .

וּבִהְיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ עוֹד מֻרְגֶּלֶת וּמְחֻבֶּרֶת לֶעָבָר, לָכֵן חוֹבָה עָלֵינוּ לִנְהֹג עִמּוֹ בַּהַנְהָגָה הַמְיֻחֶדֶת וְהַמַּתְאֶמֶת לוֹ, עַד שֶׁיִּתְנַתֵּק לְגַמְרֵי מֵעֲבָרוֹ וְיַהֲפֹךְ לִבְרִיָּה חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי. וּלְכָךְ נִצְרֶכֶת הַדְרָכָה אִישִׁית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, בְּהֶתְאֵם לַעֲבָרוֹ וּלְמַצָּבוֹ הָרוּחָנִי, עַל יְדֵי תַּלְמִיד חָכָם מֻבְהָק הַבָּקִיא בְּנוֹשֵׂא רָגִישׁ זֶה. לֹא כָּל הֲלָכָה נְכוֹנָה לְגַבָּיו, וְלֹא כָּל מִצְוָה מְסוּרָה כָּעֵת בְּיָדָיו, גַּם בִּפְרִישָׁה מִן הָעֲבֵרוֹת יֵשׁ סֵדֶר לַמִּשְׁנָה מַה לִּפְנֵי וּמָה אַחֲרֵי, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁחֻמְרוֹת וְהִדּוּרִים לֹא בְּסַמְכוּתוֹ לְקַבֵּל. וְאֵלּוּ הַמַּעֲמִיסִים עַל בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה יֶתֶר עַל הַמִּדָּה וּמַחְמִירִים עִמָּם בִּתְשׁוּבָתָם – אֵינָם מְקָרְבִים אֶלָּא מְרַחֲקִים, וַעֲלוּלִים חָלִילָה לְהִתָּבַע עַל מַעֲשֵׂיהֶם. וְחָכְמָה גְּדוֹלָה נִדְרֶשֶׁת לִמְלָאכָה זוֹ, תְּבוּנָה רַבָּה וּזְהִירוּת יְתֵרָה, שֶׁכֵּן מִתְעַסְּקִים כָּאן בִּנְשָׁמוֹת פְּצוּעוֹת הַמְבַקְּשׁוֹת לְהַחְלִים, וְכָל טָעוּת קְטַנָּה עֲלוּלָה לְעוֹרֵר מֵחָדָשׁ אֶת הַנֶּגַע לָשׁוּב וּלְהִשְׁתַּלֵּט, וְהַנְּזָקִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר.

לָכֵן כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְּדַעַת, לָלֶכֶת בַּעֲצָתָם שֶׁל חֲכָמִים וְלִשְׁמֹר אֶת מוֹצָא פִּיהֶם, שֶׁעַל כָּךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"דברים י"ז, י"א.    וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין"בספרי (דף קנ"ד), והובא בפירוש רש"י ז"ל על התורה שם.    , דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ אוֹמְרִים לְךָ לֵירֵד בִּמְקוֹם לַעֲלוֹת, וְלַעֲצֹר בִּמְקוֹם לְהִתְקַדֵּם, וּלְהָקֵל בִּמְקוֹם לְהַחְמִיר – לֹא תָּסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. וְכָךְ לִמְּדוּנוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד: "אִם יֹאמְרוּ לְךָ יְלָדִים בְּנֵה וּזְקֵנִים סְתֹר – שְׁמַע לַזְּקֵנִים וְאַל תִּשְׁמַע לַיְלָדִים, שֶׁבִּנְיַן יְלָדִים סְתִירָה וּסְתִירַת זְקֵנִים בִּנְיָן"אימרת רבי שמעון בן אלעזר בנדרים (מ' ע"א).    – רָצוּ לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ כַּהֲרִיסָה וְכִירִידָה – אֵינוֹ בֶּאֱמֶת אֶלָּא מָנוֹף וְסִיּוּעַ לִבְנִיָּה וְלַעֲלִיָּה, וְלָכֵן לֵךְ בַּעֲצָתָם וְתַצְלִיחַ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה זָ"ל נֶחְלְקוּ גַּבֵּי אוֹתָם עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת הַנִּדְרָשִׁים לְטָהֳרַת הַמְצֹרָע, הַאִם יְהֵא מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שֵׁנִית לִמְצֹרָע נוֹסָף, אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ לִטּוֹל חֲדָשִׁים לְכָל מְצֹרָע וּמְצֹרָע?ראה המחלוקת בתוספתא דנגעים (ריש פרק ח').   

לְדַעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִדְרָשׁ שֶׁאוֹתָם דְּבָרִים לֹא נֶעֶשְׂתָה בָּהֶם מְלָאכָה מֵעוֹלָם, אֲבָל אִם נֶעֶשְׂתָה בָּהֶם מְלָאכָה כָּל שֶׁהִיא הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים לְטָהֳרַת מְצֹרָע.

אוּלָם חֲכָמִים סוֹבְרִים שֶׁאַף אִם נֶעֶשְׂתָה בָּהֶם מְלָאכָה כְּשֵׁרִים הֵם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְהֵבִיאוּ מַעֲשֶׂה רַב מֵרַבִּי יְהוּדָה שֶׁבָּא לְבַקֵּר אֶת רַבִּי טַרְפוֹן, וְהַלָּה הֶרְאָהוּ מַקֵּל שֶׁבּוֹ טִהֵר כְּבָר שְׁלֹשָׁה מְצֹרָעִים, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין צֹרֶךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲדָשִׁים. וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות טומאת צרעת (פרק י"א הלכה ז').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיָן טָהֳרַת הַמְצֹרָע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "זֶרַע קֹדֶשׁ"הובאו דבריו בספר "ילקוט משיח וגאולה" עה"ת (עמוד 386), עיין שם שכתב עוד כמה עניינים נפלאים בנושא ואכמ"ל.    שֶׁכָּתַב שֶׁגָּלוּת יִשְׂרָאֵל הִיא בְּסוֹד נֶגַע צָרַעַת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" – "כִּמְצֹרָע שֶׁכָּתוּב בּוֹ "בָּדָד יָשַׁב"מדרש איכה רבתי.    , וּבְבוֹא הַגְּאֻלָּה כָּתוּב "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים"יחזקאל ל"ו, כ"ה.    כְּדֻגְמַת הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֶת הַמְצֹרָע, וְאָז מִיָּד עוֹלִים יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה כְּדֻגְמַת הַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה בְּרֶגַע אֶחָד בּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִמַּעֲמַקֵּי הַטֻּמְאָה הֶעְפִּילוּ לְ"רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה"מכילתא פרשת בשלח.    .

וְנִרְמָז כָּל זֹאת בְּפָסוּק "וְזֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע" – תִּהְיֶה בִּלְשׁוֹן עָתִיד, לִרְמֹז עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, "בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" – זֶהוּ יוֹם הַגְּאֻלָּה בּוֹ יִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל בַּחֲזָרָה אֶל הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵלראה סנהדרין (ל"ט ע"א) "אלקיכם כהן הוא".    .

---

מצוה קע"ד: תגלחת המצרע

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

כְּהֶמְשֵׁךְ לַתַּהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה שֶׁל הַמְצֹרָע, מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַמִּטַּהֵר שֶׁיְּגַלְּחֶנּוּ הַכֹּהֵן הַמְּטַהֲרוֹ בְּתַעַר וְיָסִיר אֶת כָּל שְׂעַר גּוּפוֹ הַנִּרְאֶה, הֵן זְקָנוֹ וְהֵן גַּבּוֹת עֵינָיומלבד ריסי עיניו שמבואר בתוספתא בשם רבי יוסי הגלילי שאינו מגלחם.    , לְרַבּוֹת שְׂעַר הָעֶרְוָה וּבֵית הַשֶּׁחִי, וּלְמַעֵט שֵׂעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. וְאִם גִּלְּחוֹ שֶׁלֹּא בְּתַעַר, אוֹ שֶׁהוֹתִיר לוֹ אֲפִלּוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁלֹּא גִּלְּחָן – הֲרֵי זֶה לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְלֹא יֵצֵא יְדֵי חוֹבַת הַתִּגְלַחַתתורת כהנים, והובא במסכת נגעים (פרק י"ד) ובסוטה (ט"ז).    .

לְאַחַר תִּגְלַחְתּוֹ, מְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְטוֹבֵל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה, וּמֵאָז רַשַּׁאי הוּא לְהִכָּנֵס לִפְנִים מֵחוֹמַת הָעִיר, וְיוֹתֵר אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה לְאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּב וּבְמוֹשָׁב וּבְמַשָּׂא, אַךְ עֲדַיִן מְטַמֵּא הוּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּעמשנה ריש מסכת כלים, ובבא בתרא (ט' ע"ב). וכן אסור המצורע בתשמיש המטה בימים אלו, אך המצורעת מותרת (כריתות ח').    . וְכַעֲבוֹר שִׁבְעָה יָמִים מְגַלְּחוֹ הַכֹּהֵן שׁוּב כְּבָרִאשׁוֹנָה, וּמְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְטוֹבֵל שֵׁנִית, וּבְכָךְ נַעֲשָׂה טָהוֹר לְגַמְרֵי מִטֻּמְאַת צָרַעְתּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּכָל טְבוּל יוֹם שֶׁמֻּתָּר בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, וְאָסוּר בַּאֲכִילַת תְּרוּמָה עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, וְכֵן אָסוּר בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לְכַפֵּררמב"ם הלכות טומאת צרעת (פרק י"א), שם הביא את כל הדינים הנ"ל ועוד.    , וּכְפִי שֶׁיְּבֹאַר אי"ה לְקַמָּןראה באור מצוה קע"ו.    .

וְאִם עָבַר הַמְצֹרָע וְלֹא נִתְגַּלַּח כְּדִינוֹ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – תִּתְחַדֵּשׁ!

בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ כָּתַב לְבָאֵר שֶׁהַטַּעַם שֶּׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע הוּא בִּכְדֵי שֶׁיִּרְאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נִבְרָא מֵחָדָשׁ, וּכְשֵׁם שֶׁשַּׂעֲרוֹ מַתְחִיל הַיּוֹם לִצְמֹחַ מֵחָדָשׁ כָּךְ גַּם הוּא יַתְחִיל וִיחַדֵּשׁ אֶת מַעֲשָׂיו לַטּוֹב, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשֵׂה הַחִדּוּשׁ וְהַנְּקִיּוּת שֶׁל גּוּפוֹ מַשְׁפִּיעַ הַדָּבָר גַּם עַל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ לְהַחְלִים מֵחָדָשׁ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וּנְכוֹנָה וִישָׁרָה. וְכָאן מְגַלִּים אָנוּ כֹּחַ נִפְלָא וְעָצוּם שֶׁהֶעֱנִיק הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לָאָדָם וְהוּא כֹּחַ הַהִתְחַדְּשׁוּת.

כָּל הַמִּתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה יִרְאֶה שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים כֻּלָּם, מֻשְׁתָּתִים עַל פְּעֻלָּה מַחְזוֹרִית וְגַלְגַּלִּית שֶׁיֵּשׁ לָהּ סוֹף וְיֵשׁ לָהּ הַתְחָלָה, כְּשֶׁכָּל סוֹף הוּא הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. כָּךְ תְּנוּעַת מַעֲרֶכֶת צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים נָעִים בִּתְנוּעָה גַּלְגַּלִּית וְכָל פַּעַם מַתְחִיל סִיבוּב חָדָשׁ, גַּם עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מִשְׁתַּנּוֹת וּמִתְחַלְּפוֹת זוֹ אַחֵר זוֹ, אַרְבַּעַת סוּגֵי הַנִּבְרָאִים הַקַּיָּמִים – דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי וּמְדַבֵּר – גַּם הֵם נְתוּנִים בְּמַעֲרֶכֶת מֻפְלָאָה זוֹ שֶׁל מַחְזוֹרִיּוּת בְּחֹמֶר וּבְצוּרָה שֶׁל חַיִּים וּמָוֶת, צְמִיחָה וּקְמִילָה, הִתְהַוּוּת וְהִתְפָּרְקוּת, כְּשֶׁכָּל סִיֹּמֶת הִיא הַתְחָלָה שֶׁל חַיִּים חֳדָשִׁים. גַּם צִיר הַזְּמַן סוֹבֵב בְּמַעְגָּלִים: הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה הוֹלְכִים וּבָאִים, כָּךְ גַּם שֶׁבְּעֵת יְמֵי הַשָּׁבוּעַוהאמת היא שהעולם כולו מעיד על מעשה הבריאה שהיה בששת ימי המעשה ובשביעי שבת וינפש, בכך שלא תמצא בכל העולם כולו שום אומה או לשון או כת או שבט כל שהוא המונה פחות או יותר משבעה ימים בשבוע, מה שלכאורה בלתי מובן מי התחיל זאת? ואיך כולם פועלים בכזו התאמה מופלאה? אם לא שבורא כל העולמים הטביע את הדבר בבריאתו!!!    וְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָהומטעם זה מסבירים המפרשים שהמילה "חודש" היא מלשון "חידוש" לרמוז ללבנה המתחדשת כל הזמן כמו שכתוב "וללבנה אמר שתתחדש", ואף עם ישראל נמשלו ללבנה כלשון הכתוב "יפה כלבנה ברה כחמה" ולכן אומרים אנו בקידוש הלבנה "שגם הם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם".    , וְעַל כָּל זֹאת אוֹמְרִים אָנוּ בְּכָל בֹּקֶר: "הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית"מתוך נוסח ברכות קריאת שמע של שחר. וראה בספר "נפש החיים" (שער א' פרק י"ג) שכתב כעין זה.    .

וּבֶאֱמֶת צָרִיךְ לְהָבִין מָה הַהֲטָבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָךְ? וְכִי מַה בִּכְלָל הַצֹּרֶךְ לְחַדֵּשׁ בְּכָל עֵת אֶת מַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה? מַדּוּעַ לֹא הָיָה מַסְפִּיק לְבָרְאָהּ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּמַתְכֻּנְתָּהּ וּבְצִבְיוֹנָהּ מִבְּלִי כָּל הִתְחַדְּשׁוּת? אֶלָּא מִכָּךְ לָמַדְנוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת וְהָעָצְמָה הַמֻּפְלָאָה הַקַּיֶּמֶת בִּפְעֻלַּת הַהִתְחַדְּשׁוּת. גַּם הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ מְקַבֶּלֶת "כֹּחוֹת מְחֻדָּשִׁים" בְּכָל יוֹם, וּמִי יוֹדֵעַ אִם הָיְתָה הַבְּרִיאָה עוֹד עוֹמֶדֶת בִּמְלוֹא הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ בְּלֹא אוֹתָהּ הִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָאָה. וְכָךְ גַּם הָאָדָם עַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת בְּמַעֲשָׂיו וּבְחַיָּיו מִתְעוֹרְרִים בְּתוֹכוֹ כֹּחוֹת מְחֻדָּשִׁים הַמְסַיְּעִים לוֹ בְּדַרְכּוֹ וּמְחַזְּקִים אֶת לִבּוֹ לִפְעֹל וְלַעֲשׂוֹת.

כֻּלָּנוּ מַכִּירִים אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְרוֹמֶמֶת שֶׁבְּהַתְחָלַת דָּבָר חָדָשׁ: לְבִישַׁת בֶּגֶד חָדָשׁ, לִמּוּד נוֹשֵׂא חָדָשׁ, קֶשֶׁר בֵּין אִישִׁי חָדָשׁ, כָּל דָּבָר חָדָשׁ יֵשׁ בּוֹ חֵן וְהִתְרַגְּשׁוּת הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאָדָם לַעֲשׂוֹתוֹ, וְאֶת הַחֵן הַזֶּה טָבַע הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. כַּמָּה מְרַעֲנֵן לְהִתְחַדֵּשׁ בְּפֵרוֹת הַקַּיִץ וְהַחֹרֶף, לְהָרִיחַ מֵחָדָשׁ אֶת נִיחוֹחַ הַגֶּשֶׁם וְלִרְאוֹת אֶת זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתָהּ - כָּל הַהִתְחַדְּשֻׁיּוֹת הַלָּלוּ מַעֲנִיקוֹת לָנוּ כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים בִּלְתִּי נִרְאִים הַמְאַפְשְׁרִים לָנוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּמִפְעָלֵנוּ, וּבִלְעֲדֵיהֶם הָיִינוּ חָלִילָה עֲצוּרִים וּכְבוּיִים בְּמַעֲשֵׂינוּ.

וְסוֹד זֶה יָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ לְכֻלָּנוּ כִּכְלִי עֵזֶר נִפְלָא בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, עַל יְדֵי שֶׁנְּחַדֵּשׁ בְּכָל עֵת מַעֲשִׂים וּפְעֻלּוֹת חִיּוּבִיּוֹת בַּעֲבוֹדָתֵנוּ, לִמּוּד חָדָשׁ וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וְחֻמְרָה חֲדָשָׁה – כָּל אֵלּוּ צוֹבְעִים לָאָדָם אֶת חַיָּיו וּמַעֲנִיקִים לוֹ כֹּחוֹת חֲזָקִים לֹא לִפּוֹל וּלְהֵרָדֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְלִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף בְּכָל עֵת בִּבְחִינַת "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי"תהלים ק"ג, ה'. ועיין בפירוש רש"י ז"ל שם שהביא מדרש אגדה שיש מין נשר אחד שלעת זקנותו חוזר לנערותו ומתחיל את חייו מחדש.    עַל יְדֵי שֶׁרוֹאֶה כָּל יוֹם כְּהַתְחָלָה חֲדָשָׁה וּכְהִזְדַּמְּנוּת פָּז לְהִתְרוֹמֵם וּלְהִתְעַלּוֹת. וּכְלָל זֶה לִמְּדָנוּ רַבֵּנוּ יוֹנָה: "הַהִתְחַדְּשׁוּת - הֲגָנָה, הַהֶרְגֵּל – סַכָּנָה", שֶׁעַל יְדֵי שֶׁתְּחַדֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ בְּדִבּוּרִים חֲדָשִׁים וּבְמַעֲשִׂים חֳדָשִׁים, תָּגֵן עַל עַצְמְךָ מִפְּנֵי תַּרְדֵּמַת הַהֶרְגֵּל הָעוֹצֶרֶת אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְקַדֵּם בְּחַיָּיו בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת.

בְּהַגִּיעַ עַם יִשְׂרָאֵל לְמַעֲמַד קַבָּלַת הַתּוֹרָה אָמַר הַכָּתוּב "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי"שמות י"ט, א'.    , וַחֲזַ"ל שׁוֹאֲלִים וְכִי בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינַי? וַהֲלֹא הַרְבֵּה לִפְנֵי כֵן הִגִּיעוּ? וּמְשִׁיבִים שֶׁמֶּסֶר חָשׁוּב מָסְרָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּפָסוּק זֶה: "שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נִתְּנוּ"כן דרשו בפסיקתא, והובא בפירוש רש"י ז"ל על התורה שם.    . לֹא נֶאֱמַר "חֲשׁוּבִים" אוֹ "יְקָרִים" אֶלָּא "חֲדָשִׁים", כִּי אִם תַּרְגִּישׁ אוֹתָם כַּחֲדָשִׁים מִמֵּילָא בָּטוּחַ שֶׁתְּקַיְּמֵם בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן. מִטַּעַם זֶה נָכוֹן לְהַנְהִיג בְּכָל מִסְגֶּרֶת שֶׁהִיא מֻשָּׂג שֶׁל "פַּגְרָה" אוֹ "חֻ?פְשָׁה" אוֹ "בֵּין הַזְּמַנִּים" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁכֵּן מִלְּבַד מְנוּחַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ הַנִּצְרֶכֶת לוֹ לָאָדָם מֵעֵת לְעֵת, יֵשׁ גַּם אֶת הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל הַהִתְחַדְּשׁוּת בַּדָּבָר, שֶׁבְּהַתְחָלָה חֲדָשָׁה הָאָדָם נִגַּשׁ עִם כֹּחוֹת חֳדָשִׁים וְרַעֲנַנִּים כָּךְ שֶׁגַּם אִם עַד עַתָּה לֹא פָּעַל כָּרָאוּי – אֲבָל כָּעֵת שֶׁזּוֹ הַתְחָלָה חֲדָשָׁה יַתְחִיל מֵחָדָשׁ בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָהכן אמר לנו פעם ידידנו הגה"צ רבי בצלאל טאוב שליט"א בן כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ שליט"א.    . וְזֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל לְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לַעֲשׂוֹתוֹ מִתּוֹךְ הִתְחַדְּשׁוּת וְהִתְרַעְנְנוּת, מַה שֶׁיּוֹסִיף לָנוּ כֹּחַ וְתוּשִׁיָּה לַעֲשׂוֹתוֹ כָּרָאוּי.

לִפְעָמִים הָאָדָם מַרְגִּישׁ כְּבֵדוּת וַעֲיֵפוּת בְּחַיָּיו, כְּאִלּוּ צָרִיךְ הוּא "לִסְחֹב אֶת עַצְמוֹ" לִתְפִלָּה וְלַעֲבוֹדָה וּלְסִדּוּרִים וְכוּ', וּבְרֶגַע שֶׁמַּרְגִּישׁ אָדָם הַרְגָּשָׁה כְּעֵין זוֹ עָלָיו לַעֲצֹר אֶת חַיָּיו וּלְחַפֵּשׂ כֵּיצַד לְחַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בַּדָּבָר. לֹא לְהַחְלִיף וְלִזְנֹחַ אוֹתוֹ, אֶלָּא לְחַדְּשׁוֹובלשון העולם נקרא "לשדרג"...    . זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת עַל יְדֵי שִׁנּוּי הַסִּדּוּר בּוֹ אַתָּה מִתְפַּלֵּל, אוֹ הוֹסָפַת בַּקָּשׁוֹת וּמִזְמוֹרִים חֲדָשִׁים, הַתְחָלַת יָזְמָה אוֹ פְּרוֹיֵיקְט חָדָשׁ בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וְהִתְחַדְּשׁוּת זוֹ יֵשׁ בָּהּ לְהַעֲנִיק לְךָ כֹּחוֹת חֲדָשִׁים וְרַעֲנַנִּים בִּבְחִינַת "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעֲפוּ"ישעיה מ', ל"א. וראה בפירוש המצודת ציון שכתב ש"יחליפו" הוא ענין התחדשות.    , דְּהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הַהִתְחַדְּשׁוּת זוֹכִים שֶׁהַכֹּחוֹת לְעוֹלָם אֵינָם כָּלִים, וּמִמֵּילָא זוֹכִים לְ"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"תהלים נ"א, י"ב.    , שֶׁהַהִתְחַדְּשׁוּת מְעוֹרֶרֶת תְּשׁוּקָה וְהִתְלַהֲבוּת פְּנִימִית הַמְטַהֶרֶת אֶת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּאראה בליקוטי מוהר"ן (חלק א' תורה קנ"ו) מה שכתב בזה דברים נפלאים.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא עַל הַמְצֹרָע לְהִתְגַּלֵּחַ כָּל שְׂעַר גּוּפוֹ. וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה מַה יְּהֵא הַדִּין בָּאָדָם שֶׁהִנּוֹ נָזִיר הַמֻּזְהָר מִן הַתּוֹרָה בְּאַזְהָרַת "כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ", וּמְצֻוֶּה בְּמִצְוַת "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ"ראה במדבר ו', ה'.    , וּבְתוֹךְ תְּקוּפַת נְזִירוּתוֹ נַעֲשָׂה מְצֹרָע וּלְצֹרֶךְ טָהֳרָתוֹ נִצְטַוָּה לְגַלֵּחַ כָּל שְׂעַר גּוּפוֹ, הַאִם יִתְגַּלֵּחַ אוֹ לֹא?

עַל כָּךְ כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו: "נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע וְנִרְפָּא מִצָּרַעְתּוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת הֲרֵי זֶה מְגַלֵּחַ כָּל שַׂעֲרוֹ. שֶׁהֲרֵי תִּגְלַחְתּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא מִצְוַת עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה – אִם יָכוֹל לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב, וְאִם לָאו – יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה"הלכות נזירות (פרק ז' הלכה ט"ו).    .

וּמַמְשִׁיךְ שָׁם הָרַמְבַּ"ם וּמְבָאֵר: וְאִם תֹּאמַר הֲלוֹא נָזִיר שֶׁגִּלַּח בִּימֵי נִזְרוֹ עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְאִם כֵּן לָמָּה יִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע אֶת הָעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל הַנְּזִירוּת? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר נִטְמָא הַנָּזִיר בְּצָרַעַת מִמֵּילָא אֵינוֹ קָדוֹשׁ וּכְבָר בִּטֵּל הָעֲשֵׂה מֵאֵלָיו, וְאִם כֵּן נִשְׁאַר רַק הֲלֹא תַּעֲשֶׂה, וּלְפִיכָךְ בָּא הָעֲשֵׂה שֶׁל תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע וְדָחָה אוֹתוֹ. עכת"ד.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרֵקָנְאטִי זָ"לבבאורו על מצוה זו.    כִּי הַשְּׂעָרוֹת הֵם מִסִּטְרָא דִּמְסַאֲבָא (מִצַּד הַטֻּמְאָה) וְשָׁרְשָׁם הוּא בַּקְּלִפָּה, וְלָכֵן בְּעֵת בּוֹאוֹ לְהִטָּהֵר עָלָיו לְהָסִיר אֶת כָּל שְׁלִיטַת הַחִיצוֹנִים עַל גּוּפוֹ, וּבְכָךְ תָּסוּר מֵעָלָיו מִדַּת הַדִּין וְיוּכַל הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּמִדַּת הַחֶסֶד לְהַזּוֹת עָלָיו מַיִם חַיִּים וּלְטַהֲרוֹ מִטֻּמְאָתוֹוראה עוד בספר "חסד לאברהם" אזולאי (מעיין ב' נהר נ"ט) שכתב שבעשר מקומות בגוף צומחות השערות, והם כסא לעשר כחות הטומאה הבאים על האדם כשנטמא.    . וְלָכֵן רַק הַכֹּהֵן כָּשֵׁר לְגַלְּחוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁשָּׁרְשׁוֹ הוּא מִמִּדַּת הַחֶסֶד, וּבִיכָלְתּוֹ לְהָסִיר מֵעַל הַמְצֹרָע אֶת מִדַּת הַדִּין.

וּמַה שֶּׁהִקְפִּידָה הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר עַל הֲסָרַת שְׂעַר רֹאשׁוֹ זְקָנוֹ וְגַבּוֹתָיו יוֹתֵר מֵעַל שְׁאָר שְׂעַר הַגּוּף בִּהְיוֹת שֶׁאֵלּוּ רוֹמְזִים לַפְּגָמִים מֵהֶם הִגִּיעָה טֻמְאַת הַצָּרַעַת, וְהֵם: הַמַּחְשָׁבָה (גַּאֲוָה) וְהָרְאִיָּה (צָרוּת עַיִן) וְהַדִּבּוּר (לָשׁוֹן הָרַע)כן הביא בעל ה"כלי יקר" על התורה (פרשת מצורע).    .

---

מצוה קע"ה: טבילה לטמאים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה הַטְּמֵאִים בְּטֻמְאָה כָּל שֶׁהִיא לִכְשֶׁיִּרְצוּ לִטָּהֵר מִטֻּמְאָתָם בִּכְדֵי לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ בִּכְדֵי לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּמֵי מִקְוֶה טָהֳרָה, וַאֲזַי יַעֲלוּ מִטֻּמְאָתָם וְיִטָּהֲרוּ וְיוּכְלוּ לַעֲסֹק בְּקָדָשִׁים.

וְאָמְנָם אֵין חִיּוּב לַטָּמֵא לִטְבֹּל וְלִטָּהֵר, אֶלָּא רַק אִם יַחְפֹּץ לִטָּהֵר לֹא יוּכַל רַק עַל יְדֵי הַטְּבִילָה בְּמֵי הַמִּקְוֶהכן נאמר בסיפרא (פרשת אחרי מות), והובא בספר המצוות לרמב"ם (עשה ק"ט) ובעוד ראשונים.    . וּמִכָּל מָקוֹם מִמִּדַּת הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה לְטַהֵר אֶת עַצְמָם תָּמִיד בִּהְיוֹת שֶׁהַטֻּמְאָה מְאוּסָה וּמְגֻשֶּׁמֶת, וְהַטָּהֳרָה מוֹעִילָה וּמְזַכֶּכֶת אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָםכן הובא בספר החינוך בבאורו למצוה זו.    .

מִדִּינֵי כַּשְׁרוּת מֵי הַמִּקְוֶה שֶׁתְּהֵא בַּמַּיִם כַּמּוּת מַסְפֶּקֶת שֶׁל מַיִם שֶׁכָּל בְּשָׂרוֹ שֶׁל הָאָדָם רָאוּי לָבוֹא בָּהֶם, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁהֵן אַרְבָּעִים סְאָהדהיינו 332 ליטר מים בקרוב, ועולה בשיעור אמה על אמה ברום שלוש אמות. ראה מסכת עבודה זרה (ע"ה ע"ב) ורמב"ם הלכות מקוואות (ריש פרק ד').    . כְּמוֹ כֵן שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם שְׁאוּבִים, וְלֹא זוֹחֲלִים, וְלֹא מְכֻנָּסִים בְּתוֹךְ כְּלִי הַמִּטַּלְטֵל, וְעוֹד פְּרָטֵי דִּינִים רַבִּיםראה רמב"ם הלכות מקוואות ושלחן ערוך יורה דעה (סימן ר"א) כל דיני המקוואות ופרטיהם.    .

מִדִּינֵי הַטּוֹבֵל שֶׁצָּרִיךְ לִטְבֹּל אֶת כָּל גּוּפוֹ בְּמַיִם, וּבְלֹא זֶה לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. וְצָרִיךְ לְהָסִיר כָּל דָּבָר הַחוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם, וְכָל שֶׁרוֹב גּוּפוֹ לֹא נָגַע בְּמַיִם מֵחֲמַת חֲצִיצָה כָּל שֶׁהִיא שֶׁמַּקְפִּיד עָלֶיהָ הֲרֵי שֶׁלֹּא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל אִם הַחֲצִיצָה הִיא עַל מִעוּט מִגּוּפוֹ אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ הֲרֵי שֶׁעָלְתָה לוֹ טְבִילָה מִדִּין תּוֹרָה, אַךְ חֲכָמִים פָּסְלוּ אֶת טְבִילָתוֹ. וְרַק אִם הָיְתָה הַחֲצִיצָה עַל מִעוּט גּוּפוֹ וְגַם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ אֲזַי אֵינוֹ חוֹצֵץ כְּלָל וּטְבִילָתוֹ כְּשֵׁרָה לַהֲלָכָהכן מבואר בשלחן ערוך (שם סימן ר"ב).    .

וּמִטַּעַם זֶה תִּ?קְּנוּ עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ שֶׁאִשָּׁה הַבָּאָה לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָהּ תְּעַיֵּן הֵיטֵב בְּגוּפָהּ וְתַחְפֹּף וּתְסָרֵק כָּל שַׁעֲרָהּ כְּדֵי לְהָסִיר כָּל חֲצִיצָה שֶׁקַּיֶּמֶת, וּלְכָךְ נָהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל גַּם לִרְחֹץ עַצְמָן בְּמַיִם חַמִּים קֹדֶם טְבִילָתָןבבא קמא (פ"ב) ונדה (ס"ח) ורמב"ם הלכות מקוואות (פרק ב' הלכה ט"ז), והובא בשלחן ערוך (שם סימן קצ"ח), שם נתבארו כל דיני החציצה בטבילת האשה.    .

וְיֶתֶר דִּינֵי הַמִּקְוֶה וְהַטְּבִילָה מוּבָאִים וּמְבֹאָרִים בְּסִפְרֵי הַפּוֹסְקִים, וְכָל הָעוֹבֵר וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִבְּלִי לִטְבֹּל וְלִטָּהֵר בְּמִקְוֵה טָהֳרָה הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.

רָמַז הַכָּתוּב – מִקְוֶה יִשְׂרָאֵל ה'

אֶחָד מִפִּלְאֵי הַבְּרִיאָה הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, הוּא שֶׁלָּקַח בּוֹרֵא הָעוֹלָם אֶת הַחֹמֶר וְאֶת הָרוּחַ, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הַנּוֹגְדִים זֶה לָזֶה בְּתַכְלִית, וְחִבְּרָם יַחַד זֶה בָּזֶה. אֶת הַחִבּוּר הַזֶּה נִתָּן לִמְצֹא בְּכָל אֶחָד מֵהַנִּבְרָאִים, הֵן בַּדּוֹמֵם וְהֵן בַּצּוֹמֵחַ וְהֵן בְּכָל סוּגֵי הַחַיִּים, בְּכָל נִבְרָא יֶשְׁנוֹ נִיצוֹץ חַיּוּת רוּחָנִית אֱלֹקִית הַמְחַיָּה אֶת אוֹתוֹ נִבְרָא, וּמַעֲנִיקָה לוֹ חַיּוּת וְקִיּוּם בָּעוֹלָם, וּבִלְעָדֶיהָ מִיָּד יֵעָלֵם אוֹתוֹ נִבְרָא וְהָיָה כְּלֹא הָיָה.

זֶהוּ עֹמֶק מַאֲמַר הַנָּבִיא "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה"חבקוק ב', י"א. וראה חגיגה (ט"ז ע"א) שלמדו מפסוק זה שקורות ביתו של האדם מעידים עליו ביום הדין.    , שֶׁאַף הָאֶבֶן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק רוּחָנִי הַמַּעֲנִיק לָהּ הֶרְגֵּשִׁים מְסֻיָּמִים, וְכֵן נֶאֱמַר בַּמִּדְרָשׁ שֶׁאֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ הַמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַלאימרת רבי סימון במדרש רבה (בראשית פרשה י').    , מַה שֶׁמְּלַמְּדֵנוּ עַל הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹקִי שֶׁהֶאֱצִיל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל יְצִיר וְנִבְרָא. וְכָךְ מוּבָא בְּכִתְבֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁכָּל יְצִיר מְחֻבָּר בְּשָׁרְשׁוֹ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וּמִשָּׁם מְקַבֵּל אֶת חַיּוּתוֹ וְקִיּוּמוֹ, וּבָעֵת שֶׁתִּפָּסֵק יְנִיקָתוֹ מִן הָרוּחָנִיּוּת וּמִן הָעֶלְיוֹנִים – מִיָּד יִתְבַּטֵּל וְיֵעָלֵם מִן הָעוֹלָםראה שער הגלגולים (הקדמה כ"ה).    . הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַנִּבְרָאִים כָּלוּל מֵחֹמֶר וְרוּחַ הַמְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וּבְהִפָּרֵד הַחֲבִילָה מִיָּד תָּשׁוּב הָרוּחָנִיּוּת הַנִּצְחִית אֶל שָׁרְשָׁהּ, וְהַחֹמֶר יַחְזֹר לְהִבָּטֵל וְלַהֲפֹךְ מִיֵּשׁ לְאַיִן.

חַכְמֵי הַפִיזִיקָה וּמַדָּעֵי הַחֹמֶר מְגַלִּים, כִּי כָּל חֹמֶר שֶׁבָּעוֹלָם מֻרְכָּב וְעָשׂוּי מֵחֶלְקִיקִים קְטַנִּים הַנִּקְרָאִים "אָטוֹמִים", הַמּוּנָעִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת עַל יְדֵי אֵיזֶה כֹּחַ בִּלְתִּי מוּבָן, וְהוּא הַמַּעֲנִיק לַחֹמֶר אֶת הֲוָיָתוֹ וְאֶת קִיּוּמוֹ. וְהַדְּבָרִים נוֹשְׁקִים וּמוּבָנִים לָנוּ הֵיטֵב לְאַחַר מַה שֶּׁהִזְכַּרְנוּ, שֶׁאֵין לְךָ נִבְרָא מֵהַנִּבְרָאִים שֶׁאֵין בּוֹ תִּרְכֹּבֶת שֶׁל חֹמֶר וָרוּחַ, וְחִבּוּר שְׁנֵיהֶם הוּא זֶה שֶׁיּוֹצֵר וּמְקַיֵּם אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ.

וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, נוּכַל לְהָבִין בְּנָקֵל אֶת הָעִנְיָן שֶׁפְּעָמִים שֶׁרוּחַ טֻמְאָה תִּשְׁרֶה עַל אֶחָד מִן הַנִּבְרָאִים, וְתַעֲבֹר מִנִּבְרָא לְמִשְׁנֵהוּ, וְתִשְׁתַּלֵּט עַל גּוּפוֹ וְעַצְמִיּוּתוֹ וְתִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כִּכְלִי הַמַּחְזִיקָהּ בָּעוֹלָם, וּבִלְעָדָיו מִיָּד תִּפְרַח בָּאֲוִיר וְתַחְזֹר לִמְקוֹמָהּ בָּעֶלְיוֹנִים. וְזֶהוּ עִנְיַן הַטֻּמְאָה הַשּׁוֹרָה עַל הַמֵּת מִיָּד בְּעֵת יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ פִּנּוּ אֶת מְקוֹמָן וּמִיָּד בָּאוֹת רוּחוֹת רָעוֹת הַמְבַקְּשׁוֹת לִקְבֹּעַ אֶת מִשְׁכָּנָן בַּמָּקוֹם הַהוּא. זֶהוּ גַּם עִנְיַן הַטֻּמְאָה הַשּׁוֹרָה עַל אָדָם שֶׁנָּגַע בַּדְּבָרִים טְמֵאִים אוֹ שֶׁיָּשַׁב עֲלֵיהֶם, מַה שֶּׁקִּשֵּׁר אוֹתוֹ עִם אוֹתָהּ רוּחַ הַשּׁוֹרָה שָׁם, וְאִפְשֵׁר לָהּ לְהִכָּנֵס וְלִשְׁר?וֹת גַּם עָלָיו. בְּנוֹסָף לְכָךְ גִּלְּתָה לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁיֶּשְׁנָם דְּבָרִים מְסֻיָּמִים הַמּוֹשְׁכִים אֶת הַטֻּמְאָה אֲלֵיהֶם וּמַכְנִיסִים אוֹתָהּ פְּנִימָה לִשְׁרוֹת בְּתוֹכָם, כְּגוֹן נִגְעֵי צָרַעַת מְסֻיָּמִים וִיצִיאַת שִׁכְבַת זֶרַע מִגּוּף הָאָדָם וְעוֹד, כְּשֶׁבְּכֻלָּם הַמְכַנֶּה הַמְשֻׁתָּף הוּא הִתְלַבְּשׁוּת רוּחַ טֻמְאָה עַל הַחֹמֶר וּשְׁרִיָּתָהּ עָלָיו.

וּבִהְיוֹת שֶׁחֵפֶץ ה' שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַם הַקֹּדֶשׁ יִדְבְּקוּ תָּמִיד בַּקְּדֻשָּׁה, וְיֻרְחֲקוּ מִכָּל רוּחַ טֻמְאָה הַחוֹצֶצֶת וּמַבְדֶּלֶת בֵּינֵנוּ לְבֵין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לָכֵן צִוָּנוּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כִּי בְּעֵת שֶׁתִּשְׁרֶה טֻמְאָה עַל הָאָדָם יְּסִירֶנָּה מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי הַטְּבִילָה בְּמֵי מִקְוֶה כְּשֵׁרִים, מַה שֶּׁפּוֹעֵל לַהֲסָרַת הַטֻּמְאָה וְהַפְרָחָתָהּ בָּאֲוִיר, וּלְהַחְזָרַת הָאָדָם אוֹ הַחֵפֶץ לְמַצָּב שֶׁל טָהֳרָה. וְכֵיצַד פּוֹעֶלֶת טְבִילַת הַמִּקְוֶה לְהַפְרָחַת הַטֻּמְאָה? מְבָאֲרִים חֲכָמֵינוּ כִּי כָּל רוּחַ – בֵּין שֶׁל טָהֳרָה וּבֵין שֶׁל טֻמְאָה – מְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הוּא מִן הָעֶלְיוֹנִים, וּבְאִם לֹא יִהְיֶה לָהּ דָּבָר גַּשְׁמִי לְהֵאָחֵז בּוֹ – מִיָּד תֻּכְרַח לִפְרֹחַ וְלָשׁוּב לְשָׁרְשָׁהּ בָּעֶלְיוֹנִים. וּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא הִיא שֶׁאַרְבָּעִים סְאָה שֶׁל מֵי גְּשָׁמִים לְעוֹלָם אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, וְשׁוּם רוּחַ טֻמְאָה לֹא יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס בָּהֶם, לָכֵן מִמֵּילָא בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס אָדָם טָמֵא כָּל כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ מֵי הַמִּקְוֶה מִמֵּילָא בְּהֶכְרֵחַ שֶׁתִּנָּתֵק מִגּוּפוֹ רוּחַ הַטֻּמְאָה, וּמִשָּׁם הַדֶּרֶךְ קְצָרָה וּמִיָּדִית עַד שֶׁתַּעֲלֶה וְתַחְזֹר לְשָׁרְשָׁהּ בָּעֶלְיוֹנִיםוראה מה שהבאנו לקמן בחלק הסוד מבעל ה"חסד לאברהם" זיע"א.    .

מִטַּעַם זֶה הִצְרִיכָה הַתּוֹרָה שֶׁכָּל גּוּפוֹ שֶׁל הַטּוֹבֵל יָבוֹא בְּמַיִם, וְלֹא תִּשְׁתַּיֵּר אַף לֹא שַׂעֲרָה אַחַת קְטַנָּה בַּחוּץ, מַה שֶּׁיּוֹתִיר לַטֻּמְאָה בְּמַה לְּהֵאָחֵז וִיאַפְשֵׁר לָהּ לְהִשָּׁאֵר מְחֻבֶּרֶת לְאוֹתוֹ הַדָּבָר. וְעַד שֶׁלֹּא טָבַל הַטָּמֵא אֶת גּוּפוֹ בְּמִקְוֵה טָהֳרָה כַּדָּת וּכְדִין וְלֹא הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת רוּחַ הָעִוְעִים, לֹא הֻרְשָׁה לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים. וְהַדְּבָרִים נְכוֹנִים גַּם כְּלַפֵּי דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרוּחַ טֻּמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן כֵּלִים הַנִּקָּחִים מִן הַגּוֹי, וּבַיִת שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ נִגְעֵי צָרַעַת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

מִלְּבַד הֲסָרַת הַטֻּמְאָה שֶׁפּוֹעֶלֶת טְבִילַת הַמִּקְוֶה, לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁיֵּשׁ בַּטְּבִילָה כֹּחַ נִפְלָא וְעָצוּם לְהַשְׁרוֹת קְדֻשָּׁה עַל הָאָדָם. מִטַּעַם זֶה דָּרְשָׁה הַתּוֹרָה מֵהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לִטְבֹּל כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בִּכְדֵי לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ בְּדַרְגָּה לִהְיוֹת רָאוּי לְהִכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים אֶל תּוֹךְ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְכֵן כָּל אָדָם אֲפִלּוּ טָהוֹר לֹא הָיָה רַשַּׁאי לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת הַמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁיִּטְבֹּליומא (ל' ע"א).    , שֶׁכָּךְ טָבַע הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ שֶׁכָּל הִתְרַחֲקוּת שֶׁל הָאָדָם מִן הַטֻּמְאָה מְבִיאָה אוֹתוֹ לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְאֶל הַטָּהֳרָה, וְכָל הוֹסָפָה בַּקֹּדֶשׁ מַעֲלָה אֶת הָאָדָם בִּדְרָגוֹת רָמוֹת וְנַעֲלוֹת עַד אֵין קֵץוראה מה שכתב רבינו המהרח"ו זיע"א בשער רוח הקודש (דף ל"ו) בשם רבינו האריז"ל שאין לך דבר יותר מוכרח וצריך לאדם לענין ההשגה של רוח הקודש כמו הטבילה.    . וְלָכֵן דַּוְקָא מֵי הַמִּקְוֶה שֶׁאֵין שׁוּם טֻמְאָה שֶׁבָּעוֹלָם יְכוֹלָה לִשְׁרוֹת בָּם, הֵם הָאֶמְצָעִי הַגַּשְׁמִי הָרָאוּי בְּיוֹתֵר לְקַדֵּשׁ אֶת הָאָדָם וּלְטַהֲרוֹ מִכָּל דָּבָר רַע. וְדַי לָנוּ בְּמַאֲמָרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא ע"ה שֶׁאָמַר "מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים אַף הַקָּבָּ"ה מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל"משנה ביומא (פ"ה ע"ב).    כְּדֵי לְהָבִין אֶת גֹּדֶל יִקְרַת וּמַעֲלַת הַטְּבִילָה בְּמִקְוֵה הַטָּהֳרָה, עַד שֶׁמַּמְשִׁיל הַנָּבִיא אֶת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ לְמִקְוֵה הַטָּהֳרָה.

כָּךְ כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַמְּאִירִי מִגְּדוֹלֵי הָרִאשׁוֹנִים: "הַטְּבִילָה בַּמִּקְוֶה גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה הִיא, וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים אָדָם נִצּוֹל מֵעֲבֵרָה בְּסִבָּתָהּ"בספר המידות, הובא בספר "מקוה ישראל" (עמוד ל"ג). עיין שם ובספר "כתנת פסים" להרה"ג יוסף מוגרבי שליט"א (בסופו) שהביאו עוד ציטוטים נפלאים למעלת טבילת המקוה.    . וְכָךְ הִזְהִיר הַמַּגִּיד מִן הַשָּׁמַיִם לְרַבֵּנוּ יוֹסֵף קָארוֹ זִיעָ"א: "אַל תִּבָּטֵל מִטְּבִילַת הַמִּקְוֶה כִּי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָהּ"כן כתב בספרו מגיד מישרים (פרשת אמור).    . וּבְלִקּוּטֵי מוֹהָרָ"ן כָּתַב שֶׁעַל יְדֵי טְבִילַת הַמִּקְוֶה זוֹכֶה אָדָם לִרְפוּאָה וְלַאֲרִיכוּת יָמִים, לְשָׁלוֹם וּלְבִטּוּל הַמַּחְלֹקֶת, וּלְשֶׁפַע פַּרְנָסָה בְּנָקֵלראה בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"ו).    . וְאַשְׁרֵי הַנִּזְהָר בַּדָּבָר הַזֶּה, עָלָיו יֵאָמֵר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה"ירמיה י"ד, ח'.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

מִן הַתּוֹרָה חִיּוּב בִּיאַת הַמַּיִם בִּטְבִילָה הוּא רַק עַל הַמְּקוֹמוֹת הַגְּלוּיִים שֶׁבַּגּוּף, וְלֹא עַל הַמְּקוֹמוֹת הַנִּסְתָּרִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם" – מַה בְּשָׂרוֹ מִבַּחוּץ אַף כָּל מָקוֹם שֶׁבַּחוּץ. אָמְנָם עִם כָּל זֹאת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִם, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲלֵיהֶם דָּבָר שֶׁהָיָה מוֹנֵעַ בִּיאַת מַיִם, וּבְכָךְ נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ בָּאוּ הַמַּיִם גַּם עַל אוֹתוֹ הַמָּקוֹםקידושין (כ"ה), והובא ברמב"ם הלכות מקוואות (פרק א' הלכה י') ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן קצ"ח סעיף כ"ה) ובאחרונים.    .

וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים הַאִם חִיּוּב זֶה הוּא מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵי חֲכָמִים:

לְדַעַת בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת חִיּוּב זֶה שֶׁיִּהְיוּ הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִם הוּא מִן הַתּוֹרָה, וּכְפִי שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק "וְרָחַץ אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" לְרַבּוֹת בֵּית הַסְּתָרִיםראה קידושין (כ"ה) ונדה (ס"ו). ומכל מקום אין צריך ביאת מים ממש הואיל ודרשו גם כן מהכתוב (ויקרא ט"ו, י"א) "וידיו" – כל שגלוי כידיו, לכן רק צריך שיהיו האיברים הפנימיים ראויים לביאת מים.    .

אוּלָם לְדַעַת הָרִיטְבָּ"א זָ"ל מַה שֶּׁהִצְרִיכוּ בָּאֵיבָרִים הַנִּסְתָּרִים שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִם הִנּוֹ מִדְּרַבָּנָן בִּלְבַד, שֶׁהוֹאִיל וּלְעִנְיַן טֻמְאָה נֶחְשָׁבִים הָאֵיבָרִים הַנִּסְתָּרִים כִּגְלוּיִים לְהִטָּמֵא, לָכֵן עֲשָׂאוּם חֲכָמִים כִּגְלוּיִים גַּם לְעִנְיַן טָהֳרָה שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לְבִיאַת מַיִםכן כתב בחידושיו עמ"ס קידושין (פרק קמא) בשם רבו.    . וְכֵן דַּעַת רוֹב הַפּוֹסְקִים לַהֲלָכָהראה בשו"ת נודע ביהודה (יורה דעה סימן ס"ד) ובשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן קצ"ב) ובספר אבני שהם (חלק ב' עמוד תתכ"ד).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַטְּבִילָה בַּמִּקְוֶה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרה"ק רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם"מעיין ב' נהר נ"ט.    שֶׁהַטָּמֵא שׁוֹרוֹת עָלָיו אַרְבַּע מֵאוֹת כִּתּוֹת שֶׁל טֻמְאָה בְּסוֹד "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"בראשית ל"ב, ז'. וראה בתיקוני הזוהר (קכ"א ע"ב).    , וְהַלָּלוּ נֶאֱחָזוֹת בּוֹ וְאֵינָן מַרְפּוֹת, וּבִכְדֵי לְהָסִירָן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּטְבֹּל אֶת גּוּפוֹ בְּאַרְבָּעִים סְאָה שֶׁל מַיִם, שֶׁכָּל סְאָה יֵשׁ בְּכֹחָהּ לְהַעֲבִיר עֶשֶׂר כִּתּוֹת שֶׁל טֻמְאָה.

וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעִילָה אֶלָּא בְּמַיִם בִּלְבַד וְלֹא בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהַטֻּמְאָה הִיא רוּחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ"זכריה י"ג, ב'.    , וְהָרוּחַ מִטִּבְעָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם, וְלָכֵן בְּשָׁעָה שֶׁהַטָּמֵא נִכְנַס לְמֵי הַמִּקְוֶה מִיָּד מֻכְרַחַת הַטֻּמְאָה לְהִשָּׁלֵף וְלָסוּר מִן הָאָדָם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר. וְלָכֵן חַיָּב הַטָּמֵא לְהִכָּנֵס כָּל כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וְאִם נוֹתְרָה אֲפִלּוּ שַׂעֲרָה אַחַת מִחוּץ לְמַיִם לֹא נִטְהַר כְּלָל, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁאִם נוֹתַר כָּל שֶׁהוּא מִחוּץ לַמַּיִם מִשָּׁם הַטֻּמְאָה נֶאֱחֶזֶת בּוֹ וְנִשְׁאֶרֶת, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִן הַמַּיִם חוֹזֶרֶת וְשׁוֹרָה עַל כָּל גּוּפוֹ.

---

מצוה קע"ו: קרבן המצרע

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַמְצֹרָע, שֶׁבְּעֵת שֶׁיִּתְרַפֵּא מֵחָלְיוֹ יָבִיא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ קָרְבָּן הַנִּקְרָא "קָרְבַּן מְצֹרָע" לְכַפָּרָה עַל נַפְשׁוֹ, וּזְמַנּוֹ הוּא לְאַחַר שֶׁטָּבַל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, וּלְמָחֳרָת בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי יַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ. וְעַד אָז הוּא נִקְרָא "מְחֻסַּר כַּפָּרָה" הָאָסוּר בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים עַל אַף שֶׁכְּבָר טָהַר, הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ.

וּלְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּן מֵבִיא הַמְצֹרָע שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת: אַחַת לְעוֹלָה, וְאַחַת לְחַטָּאת, וְאַחַת לְאָשָׁם, וְלֹג שֶׁמֶן. וְאִם הָיָה עָנִי וְאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהָבִיא כָּךְ, מֵבִיא כֶּבֶשׂ אֶחָד לְאָשָׁם, וּשְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ בְּנֵי יוֹנָה לְחַטָּאת וּלְעוֹלָה, וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת וְלֹג שֶׁמֶן.

תַּהֲלִיךְ הַהַקְרָבָה הוּא שֶׁהַמְצֹרָע עוֹמֵד מִחוּץ לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּהֵן מֵנִיף אֶת קָרְבַּן הָאָשָׁם עִם לֹג הַשֶּׁמֶן וּמְבִיאוֹ לַמְצֹרָע לִסְמֹךְ עָלָיו אֶת יָדָיו. לְאַחַר מִכֵּן שׁוֹחֲטִים אֶת הָאָשָׁם וּמַזִּים מִדָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְעַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ וּבֹהֶן יָדוֹ וּבֹהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית שֶׁל הַמְצֹרָע. אַחַר כָּךְ מַקְרִיבִים אֶת קָרְבָּן הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה, וְיוֹצְקִים מְעַט מֵהַשֶּׁמֶן וּמַזִּים כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְעַל מְקוֹם הַדָּם בִּתְנוּךְ אָזְנוֹ וּבֹהֶן יָדוֹ וּבֹהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית שֶׁל הַמְצֹרָע וְהַמּוֹתָר נוֹתְנִים עַל רֹאשׁוֹראה כל זאת ועוד ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק ד', ה').    .

חִיּוּב קָרְבָּן זֶה הוּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וְהַמְצֹרָע שֶׁנִּתְרַפֵּא וְלֹא הֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ בִּזְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – דַּרְכֵי הָעֲלִיָּה

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם בְּמִצְווֹתֶיהָ אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּהמשלי ט"ו, כ"ד.    . וְהַמִּתְבּוֹנֵן בֵּין הַשִּׁיטִין שֶׁל תַּהֲלִיךְ טָהֳרַת הַמְצֹרָע מִצָּרַעְתּוֹ, יִמְצָא לֶקַח גָּדוֹל וְחָשׁוּב בִּשְׁלַבֵּי הָעֲלִיָּה וְהַהִתְקָרְבוּת לַה' בָּרוּךְ הוּא.

יָדוּעַ הַדָּבָר כִּי צָרַעַת הַגּוּף שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ מִצָּרַעַת הַנֶּפֶשׁ, מִפְּגָמֵי הָאָדָם וּמִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁהוֹבִילוּהוּ לְטֻמְאָה זוֹ הַדּוֹרֶשֶׁת תִּקּוּן הֶעָבָר וְקַבָּלָה לֶעָתִיד, וּבְכָךְ נִטְהָר הָאָדָם מִפְּגָמָיו וּמְיַשֵּׁר אֶת דַּרְכּוֹ בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים. וְהִזְהִירָה תּוֹרָתֵנוּ אֶת הַמְצֹרָע בְּתַהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה שֶׁבִּתְחִלָּה יְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ מִן הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי הַטְּבִילָה וְהַהַזָּאָה, וּלְאַחַר מִכֵּן יַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ אֶל הַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַקָּרְבָּן, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן רַשַּׁאי הוּא לָגֶשֶׁת וְלֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים. וְכָל עוֹד לֹא הִכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַקָּרְבָּן, אֵין לוֹ רְשׁוּת לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים, עַל אַף שֶׁכְּבָר טִהֵר אֶת עַצְמוֹ מִתַּחֲלוּאֵי הֶעָבָר.

וּמִדָּבָר זֶה לָקַחְנוּ מוּסַר הַשְׂכֵּל לְאָדָם שֶׁזָּנַח אֶת עֲבָרוֹ וּבָחַר בְּדֶרֶךְ ה' הַיְשָׁרָה, וְכָל כֻּלּוֹ מָלֵא בִּרְצוֹנוֹת טוֹבִים וְחִיּוּבִיִּים, שֶׁעָלָיו לְהַשְׂכִּיל וְלָדַעַת שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְפֹּץ וְלַעֲסֹק בַּקֳּדָשִׁים מִיָּד מִשֶּׁסָּר מִן הָרַע, וְלֹא כָּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל אֶת ה' יָבוֹא וְיִטֹּלאימרת רבן שמעון בן גמליאל בברכות (ט"ז ע"ב).    . אֶלָּא רַק לְאַחַר שֶׁתִּתְיַשֵּׁב עָלָיו דַּעְתּוֹ כָּרָאוּי, וִימַלֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּמָנָה גְּדוּשָׁה וּמְכֻבֶּדֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם אֲמִתִּית, יוּכַל לָגֶשֶׁת וּלְהִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם.

כָּל נִבְרָא מִטִּבְעוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּתֵּחַ וּלְהִתְקַדֵּם. וּכְמוֹ הָאִילָן הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֲנָפָיו לְמֶרְחָבִים, כָּךְ גַּם הָאָדָם מִטִּבְעוֹ מִשְׁתּוֹקֵק לְהִתְקַדֵּם וּלְהַעְפִּיל כָּל חַיָּיו לִמְחוֹזוֹת חֳדָשִׁים. אֶלָּא שֶׁטָּעוּת נוֹרָאָה נִתְיַשְּׁבָה לָהּ בְּלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים רַבִּים, הַחוֹשְׁבִים שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֵיזֶה "קִצּוּר דֶּרֶךְ" אוֹ "תַּהֲלִיךְ מְזֹרָז" לְהִתְעַלּוֹת בְּרוּחָנִיּוּת, וּכְבָר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִתְשׁוּבָתָם מְבַקְּשִׁים הֵם לְהַגִּיעַ לְכָל הַדְּרָגוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וּלְקַיֵּם אֶת כָּל הַהַנְהָגוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת, וְאַף שׁוֹלְחִים אֶת יָדָם בְּתוֹרַת הַנִּסְתָּר הַמְּצוּיָה וּמְזֻמֶּנֶת כַּיּוֹם לְצַעֲרֵנוּ לְכָל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ. וְעַל טָעוּת זוֹ עוֹמֶדֶת הַתּוֹרָה כָּאן וּמַזְהֶרֶת שֶׁכָּל עוֹד לֹא הִקְרַבְתָּ אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הַנִּדְרָשִׁים מִמְּךָ לַבּוֹרֵא, וְכָל עוֹד לֹא הִתְקָרַבְתָּ דַּיֶּךָּ לַה', וְלֹא הִקְרַבְתָּ דַּי מֵעַצְמְךָ לִכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, עֲדַיִן הִנְּךָ בְּגֶדֶר "מְחֻסַּר כַּפָּרָה". וְגַם אִם נִטְהַרְתָּ מִן הֶעָבָר וְזָנַחְתָּ אֶת הֶרְגֵּלֶיךָ הָרָעִים, עֲדַיִן אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדְךָ לָגֶשֶׁת וְלֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים.

אִם עֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֶת חֻקֵּי הַמְּדִינָה אֵיךְ תְּבַקֵּשׁ לְהִסְתּוֹבֵב בָּהּ לְבַדְּךָ?! וְאִם לֹא עָמַלְתָּ לְקַבֵּל רִשְׁיוֹן נְהִיגָה אֵיךְ תַּעֲלֶה עַל מוֹשַׁב הַנֶּהָג בְּאוֹטוֹבּוּס וּתְבַקֵּשׁ לִסַּע בּוֹ לַמֶּרְחַקִּים?! כָּל גָּדוֹל וְחָסִיד בְּיִשְׂרָאֵל עָמַל שָׁנִים רַבּוֹת כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְדַלֵּג וּלְהִכָּנֵס לִנְעָלָיו תּוֹךְ שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם?! זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי! קַבֵּל עַל עַצְמְךָ לִלְמֹד מוּסָר וַהֲלָכָה, תַּלְמוּד וְאַגָּדָה, וּבְעוֹד כַּמָּה שָׁנִים נְדַבֵּר! גַּם לַסְּעוּדָה לֹא "קוֹפְצִים" יָשָׁר וּלְעִנְיָן. צָרִיךְ תְּחִלָּה לִטּוֹל יָדַיִם כַּהֲלָכָה, לְאַחַר מִכֵּן לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה לְאַט וּבְכַוָּנָה, וְרַק אָז מַתְחִילִים בָּאֲכִילָה. וְגַם הָאֲכִילָה עַצְמָהּ הִיא תַּהֲלִיךְ: לְעִיסָה, וְעוֹד לְעִיסָה, בִּזְהִירוּת שֶׁלֹּא לְהֵחָנֵק, וּלְבַסּוֹף בּוֹלְעִים וּשְׂבֵעִים. כָּכָה גְּדֵלִים, וְכָכָה מַצְלִיחִים.

אַחַד הַיְסוֹדוֹת הַנִּדְרָשִׁים לָאָדָם כְּדֵי לְהַעְפִּיל וְלַעֲלוֹת לִדְרָגוֹת רָמוֹת הוּא מִדּוֹת טוֹבוֹת וְדֵעוֹת מְכֻוָּנוֹת. אָדָם שֶׁלֹּא תִּקֵּן אֶת מִדּוֹתָיו וְאֶת דֵּעוֹתָיו כְּפִי שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מוֹרָה לָנוּ, אָסוּר לוֹ לָגֶשֶׁת וּלְהִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁלּוֹ עוֹלָם. אֶלָּא רַק לְאַחַר שֶׁאָדָם סִגֵּל לְעַצְמוֹ פְּנִימִיּוּת מְבֻסֶּסֶת וְהַשְׁקָפָה בְּרוּרָה, וְקָבַע לְעַצְמוֹ מַהִי הַדֶּרֶךְ בָּהּ הוּא מוֹצֵא לְנָכוֹן לֵילֵךְ, רַק אָז אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְקַדֵּם וְלַעֲלוֹת בַּסֻּלָּם שֶׁל הַחַיִּים. לְהַעֲמִיק בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בְּנִסְתָּרוֹת, לְקָרֵב רְחוֹקִים וְלִסְמֹךְ נוֹפְלִים, לִנְהֹג בְּחֻמְרוֹת וּלְבַקֵּשׁ הִדּוּרִים. אֲבָל כָּל עוֹד לֹא בִּסֵּס אֶת מַעֲמָדוֹ כָּרָאוּי – סַכָּנָה גְּדוֹלָה הִיא בִּשְׁבִילוֹ לְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.

כָּךְ הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שאין לְחָכָם לִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה בָּרַבִּים, בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֶת הַדַּעַת הָרְחָבָה הַנִּצְרֶכֶת בִּכְדֵי לְהָבִין אֶת הַדְּבָרִים הַנִּשְׂגָּבִים הַלָּלוּ עַל בּוּרְיָם, וְחָלִילָה עֲלוּלִים הַשּׁוֹמְעִים לְהוֹצִיא דְּבָרִים מֵהֶקְשֵׁרָם, וּלְגַלּוֹת פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וְרַק מִי שֶׁנִּקְרָא חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ, וְרָאוּי וּמְיֻשָּׁב דַּיּוֹ לְהַשָּׂגַת דְּבָרִים אֵלּוּ, רַשַּׁאי לִשְׁלֹחַ יָדוֹ וְלִצְלֹל בַּמַּיִם הָעֲמֻקִּים הַלָּלוּראה חגיגה (י"ג ע"א) ובמפרשים שם.    . וּמִטַּעַם זֶה הִזְהִיר רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לְטַיֵּל בְּפַרְדֵּס הַחָכְמָה עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כְּרֵסוֹ בִּידִיעַת הַמִּצְווֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, מַה שֶּׁמְּיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם, וּמַרְחִיב אֶת לִבּוֹ וּמַכְשִׁירוֹ לְהָבִין וּלְקַבֵּל דְּבָרִים עֲמֻקִּים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָםבהלכות יסודי התורה (פרק ד' הלכה י"ג). ועיין עוד בהגהת הרמ"א על השלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ו סעיף ד') ובנושאי הכלים שם מה שכתבו בענין, ואכמ"ל.    .

דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר מְבֹרָךְ שֶׁזָּכָה שֶׁמַּעְיְנוֹת הַחָכְמָה נִפְתְּחוּ בּוֹ, וְחָכְמַת הָאָדָם רָבְתָה בָּאָרֶץ וְאַף מַצְפּוּנֵי הַתּוֹרָה מַגִּיעִים לְכָל בַּיִת וּלְכָל מָקוֹם. וּמִצַּד אֶחָד תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה יֵשׁ בְּכָךְ שֶׁכָּל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִיםשמות כ', ט"ו.    , אֶת חָכְמַת הַתּוֹרָה וּסְגֻלָּתָהּ וּמַעֲלוֹתֶיהָ, וְעַל יְדֵי כֵּן מִתְקָרְבִים לַחֲסוֹת בְּצִלָּהּ וְלִשְׁתּוֹת מִמֵּימֶיהָ, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי רַבִּים הֵם הַמִּתְפָּרְצִים לַעֲלוֹת בָּהָר קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם, מַה שֶּׁמֵּבִיא עִמּוֹ קָרְבָּנוֹת רַבִּים הַנּוֹפְלִים חֲלָלִים מֵחֲמַת שֶׁהֶעְפִּילוּ לְמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לָהֶם. וְכַמָּה שָׁמַעְנוּ גַּם רָאִינוּ נְשָׁמוֹת יְקָרוֹת בַּעֲלוֹת רְצוֹנוֹת טוֹבִים, שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁעָסְקוּ בְּרָזֵי תּוֹרָה מִבְּלִי שֶׁהֻכְשְׁרוּ לְכָךְ נָפְלוּ מֵאִגְרָא רָמָה לְבִירָא עֲמִיקְתָא, וּמִשָּׁם כְּבָר לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה. וְהַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁלֹּא צִיְּדוּ אֶת עַצְמָם בָּאֶמְצָעִים הַנִּדְרָשִׁים לְכָךְ.

אַחַד הַתַּחְבִּיבִים הַנְּפוֹצִים כַּיּוֹם בָּעוֹלָם הוּא טִפּוּס הָרִים, בּוֹ מַצִּיבִים אֲנָשִׁים לְעַצְמָם מַטָּרָה לַעֲלוֹת וּלְטַפֵּס רַגְלִית עַל הָרִים גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים, חֶלְקָם אַף תְּלוּלִים וּמֻשְׁלָגִים, כְּשֶׁמַּטְּרָתָם הָעִקָּרִית הִיא לְהַגִּיעַ אֶל פִּסְגַּת הָהָר הַנִּכְסֶפֶת. עַל פָּנָיו נִרְאֶה הַדָּבָר קַל וּפָשׁוּט, רַק צָרִיךְ מְעַט כֹּשֶׁר וְרָצוֹן, מֶזֶג אֲוִיר טוֹב וְצֵידָה לַדֶּרֶךְ – וְהָעֲלִיָּה מֻבְטַחַת, אַךְ כְּכָל שֶׁמַּתְחִילִים לַעֲלוֹת בָּהָר כָּךְ מְגַלִּים שֶׁהַדָּבָר לֹא פָּשׁוּט כְּלָל: כְּכָל שֶׁעוֹלִים יוֹתֵר כָּךְ כַּמּוּת הַחַמְצָן בָּאֲוִיר פּוֹחֶתֶת, וְהַנְּשִׁימָה נַעֲשֵׂית כְּבֵדָה, וּמִי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלֵי עֵזֶר נְאוֹתִים לְכָךְ עָלוּל לִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ נָפוּל שָׁדוּד בְּאֶמְצַע הַר בּוֹדֵד מִבְּלִי שׁוּם פּוֹדֶה וּמַצִּילוכך ארע בעוונותינו הרבים בשנת תשע"ה לקבוצת יהודים שטיפסו על הרי ההימליה שבנפאל, ונקלעו לסופת שלגים קשה ואיבדו את כושר נשימתם, ושם מצאו את מותם ז"ל.    . עַל כָּךְ אוֹמֵר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ"תהלים כ"ד, ג'.    – לַעֲלוֹת בְּהַר ה' וּבְרוּחָנִיּוּת אֵין זוֹ גְּדֻלָּה כֹּה מְיֻחֶדֶת, אֶלָּא הָעִקָּר זֶה לְהַצְלִיחַ לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיק בְּאוֹתָהּ הַדַּרְגָּה זְמַן רַב מִבְּלִי לִפּוֹל, וְזֶה יָכוֹל רַק מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו אֶת הָאֶמְצָעִים רְאוּיִים לְכָךְראה ספר בוצינא דנהורא מהרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זיע"א (עמוד קפ"א) שפירש כן. ובאמת מהם הכלים הנדרשים לכך? גם על זה השיב דוד המלך ע"ה: "נקי כפים ובר לבב וכו'" רשימה ארוכה של תנאים ומעלות כדי להיות ראוי לעלות בהר ה'!    .

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל חֵטְא הַמְרַגְּלִים, בּוֹ הוֹצִיאוּ הַמְרַגְּלִים דִּבָּה רָעָה עַל הָאָרֶץ, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִתְרַעֲמוּ וְהִתְלוֹנְנוּ עַל מַר גּוֹרָלָם, וְעַל כָּךְ נֶעֶנְשׁוּ לָתוּר בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. וּמִשֶׁהֵבִינוּ יִשְׂרָאֵל אֶת טָעוּתָם, בִּקְּשׁוּ לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, וְהִתְחַזְּקוּ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל יָכוֹל וְשֶׁהוּא יַכְנִיסֵם אֶל הָאָרֶץ בְּשָׁלוֹם. מִיָּד כָּתוּב "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנְנוּ וְעָלִינוּ עַל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ"במדבר י"ד, מ'.    – בִּמְסִירוּת וּבִנְחִישׁוּת בִּקְּשׁוּ הָעָם לְהַעְפִּיל וְלַעֲלוֹת עַל הָהָר לְכִוּוּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּלְהִלָּחֵם בְּיוֹשְׁבֶיהָ בְּשֵׁם ה' וּבִישׁוּעָתוֹ, מִתּוֹךְ הַכָּרָה בַּחֵטְא שֶׁחָטְאוּ בְּחֶסְרוֹן אֱמוּנָתָם בְּבוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. אַךְ דַּוְקָא שָׁם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עֲצָרָם בְּאָמְרוֹ "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם"במדבר י"ד, מ"א. וראה שם שהיו שבכל זאת התעקשו לעלות לבדם, וסופם היה רע ומר.    . לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כָּל עֲלִיָּה וְהִתְקַדְּמוּת הִיא רְצוּיָה וּמְקֻבֶּלֶת, אֶלָּא רַק כְּשֶׁה' יִתְבָּרַךְ עִם הָאָדָם בַּעֲלִיָּתוֹ יִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּרָכָה בְּדַרְכּוֹ.

גַּם בְּמַעֲמַד קַבָּלַת הַתּוֹרָה עַל הַר סִינַי, צִוָּה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה לְהַגְבִּיל אֶת הָעָם מִלַּעֲלוֹת אֶל הָהָר הַמְקֻדָּשׁ וּמִנְּגֹעַ בְּקָצֵהוּ. וְאַף בְּרֶגַע הַמְּסִירָה חָזַר וְהוֹרָה לְמֹשֶׁה "רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב"שמות י"ט, כ"א.    , שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מִתּוֹךְ כַּוָּנָה טוֹבָה וְהִתְעוֹרְרוּת לְהִתְקָרֵב וּלְהִתְעַלּוֹת יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, מַה שֶּׁעָלוּל לִגְרֹם לְהֶרֶס וּלְחֻרְבָּן, וְלִנְפִילָה שֶׁל רַבִּים מֵעַם יִשְׂרָאֵל. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁגַּם לַעֲלִיָּה וְלַהִתְעַלּוּת הָרוּחָנִית צָרִיךְ אֶת הַתִּזְמוּן הַנָּכוֹן, וְאֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, וְאֶת הַכֵּלִים וְהָאֶמְצָעִים הַדְּרוּשִׁים לְכָךְ.

עַל הַגָּאוֹן רַבִּי מֵאִיר חָדָשׁ זַצַ"ל, מַשְׁגִּיחָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל יְשִׁיבַת "עֲטֶרֶת יִשְׂרָאֵל" מְסֻפָּר, שֶׁפַּעַם אַחַת הִתְאַרְגְּנָה קְבוּצַת בַּחוּרִים בַּיְשִׁיבָה שֶׁבִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ לְעַצְמָם סֵדֶר לִמּוּד בְּסֵפֶר "שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן" הַמְעוֹרֵר עַל חֻמְרַת הַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת. מִשֶּׁשָּׁמַע זֹאת הַמַּשְׁגִּיחַ אָמַר לְאוֹתָם תַּלְמִידִים: "לִלְמֹד יָשָׁר אֶת סֵפֶר שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן זוֹ לֹא הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לִרְכִישַׁת הַדָּבָר. אֶלָּא לְכוּ נָא תְּחִלָּה וְחַזְּקוּ אֶת עַצְמְכֶם בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וּבִכְבוֹד הַזּוּלָת, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן לִמְּדוּ אֶת הַהֲלָכוֹת מַה מֻּתָּר לְדַבֵּר וּמָה אָסוּר. כִּי בְּלִי הַיְסוֹדוֹת שֶׁל אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּהִירוּת בִּכְבוֹדָם, לֹא תָּפִיקוּ אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת מִלִּמּוּד הַהֲלָכָה בִּשְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן". וּבִינוּ נָא זֹאת!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ מַה דִּינוֹ שֶׁל מְצֹרָע הַמְבַקֵּשׁ לִטָּהֵר מִצָּרַעְתּוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ תְּנוּךְ אֹזֶן יָמִין אוֹ יָד יָמִין אוֹ רֶגֶל יָמִין, וְלָכֵן אִי אֶפְשָׁר לְהַזּוֹת עֲלֵיהֶם כַּדִּין, מַה יְּהֵא דִּינוֹ בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה?

וְהִנֵּה בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁמְּצֹרָע שֶׁאֵין לוֹ אֹזֶן אוֹ בֹּהֶן יָד אוֹ רֶגֶל יְמָנִית לְדַעַת חֲכָמִים אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, וּלְדַעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִזֶּה מֵהַדָּם עַל הַמָּקוֹם בּוֹ אָמוּר הָיָה לִהְיוֹת אוֹתוֹ הָאֵיבָר, וְלָדַעַת רַבִּי שִׁמְעוֹן נוֹתֵן עַל הָאֵיבָר הַשְּׂמָאלִי שֶׁלּוֹמשנה נגעים (פרק י"ד משנה ט') והובא גם כן בסנהדרין (מ"ה ע"ב).    . וְנִפְסַק כַּחֲכָמִים שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה.

וְכָתְבוּ בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת זָ"ל שֶׁכָּל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁהָיְתָה לוֹ יָד בְּעֵת שֶׁנִּטְמָא, אֲבָל אִם נִקְטְעָה עוֹד מִלִּפְנֵי כֵן – הֲרֵי שֶׁיָּד שְׂמֹאל שֶׁלּוֹ נֶחְשֶׁבֶת לְיַד יְמִינוֹ, וְעָלֶיהָ מַזִּים אַף לְדַעַת חֲכָמִיםראה תוספות בסנהדרין (מ"ה ע"ב) בד"ה "אין" שלמדו כן מדין עדים גידמים, ועוד עיין בפירוש ר"ע מברטנורא שסובר כמו התוספות רק לא משעת הטומאה אלא משעת הטהרה, ע"ש.    .

אוּלָם מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹתָיו נִרְאֶה שֶׁאֵין חִלּוּק, וְכָל שֶׁנִּצְטָרַע וְאֵין לוֹ אֶת אֶחָד מֵאוֹתָם הָאֵיבָרִים מִכָּל זְמַן וְסִבָּה שֶׁתְּהֵא הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִיתכן למדו רוב האחרונים בדעת הרמב"ם, ועיין בפירוש ה"מעשה רקח" על הרמב"ם ובשו"ת חות יאיר (סימן קס"ז) מה שדנו ופילפלו בזה ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר קָרְבַּן הַמְצֹרָע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "תּוֹרַת הָעוֹלָה" לְרַבִּי מֹשֶׁה אִיסֶרְלִישׁ (הָרַמָ"א) זַצַ"לחלק ג' פרק ששים ושמונה.    שֶׁכָּתַב לְבָאֵר שֶׁהַמְצֹרָע חֻיַּב בַּהֲבָאַת שְׁלֹשָׁה קָרְבָּנוֹת וְהֵם הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָם. וְטַעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁנִּגְעֵי הַצָּרַעַת בָּאִים עַל הָאָדָם עַל חֵטְא לָשׁוֹן הָרַע כַּיָּדוּעַ, וְהִנֵּה חֵטְא וּפְגָם זֶה מִתְקַיֵּם בִּשְׁלֹשָׁה אֳפָנִים יַחַד וְהֵם בְּמַחְשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, שֶׁכֵּן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ חוֹשֵׁב הוּא הֵיאַךְ לְדַבֵּר סָרָה עַל חֲבֵרוֹ וּלְהוֹצִיא עָלָיו לַעַז וְדִבְרֵי גְּנַאי, וּבְפִיו וּבִלְשׁוֹנוֹ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, וּבְגוּפוֹ פּוֹעֵל לְגַלּוֹת אֶת סִתְרֵי חֲבֵרוֹ וּלְפַרְסְמָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לֹא תֵּלֵךְ רָכִיל"ויקרא י"ט, ט"ז.    . לְפִיכָךְ חִיַּבְתּוֹ הַתּוֹרָה לְהָבִיא שְׁלֹשָׁה קָרְבָּנוֹת כְּנֶגֶד שְׁלֹושָׁה אֳפָנִים אֵלֶּה, שֶׁהֵם הָעוֹלָה הַבָּאָה לְכַפֵּר עַל הִרְהוּרִים הָרָעִים, וְהַחַטָּאת הַבָּאָה לְכַפֵּר עַל הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, וְהָאָשָׁם הַבָּא לְכַפֵּר עַל הַדִּבּוּר הָאָסוּר.

וּבִהְיוֹת שֶׁעִקַּר חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא בְּדִבּוּר, לָכֵן עִקַּר הַכַּפָּרָה שֶׁל הַמְצֹרָע הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת בְּאָשָׁם, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָיוּ זוֹרְקִים אֶת הַדָּם וּמַזִּים עַל הַמְצֹרָע כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וּבְכָךְ הָיָה נִתְקַן וְנֶעֱקַר הַחֵטְא מִשָּׁרְשׁוֹ וְסָר עֲווֹנוֹ וְחַטָּאתוֹ תְּכֻפַּר.

---

מצוה קע"ז: ענין צרעת הבית

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁיִּרְאֶה עַל קִירוֹת בֵּיתוֹ סִימָנֵי נֶגַע צָרַעַת לָבוֹא אֶל הַכֹּהֵן שֶׁיִּפְסֹק אִם אָכֵן טָמֵא הַבַּיִת בְּנֶגַע צָרַעַת וְיִנְהַג בּוֹ בְּדִינֵי הַבֵּית הַמְצֹרָעספר המצוות להרמב"ם (עשה ק"ג) וספר החינוך בבאור מצוה זו.    .

צָרַעַת הַבַּיִת נוֹהֶגֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, מִלְּבַד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא נוֹהֶגֶת בָּהּ. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בֵּית הַגּוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין בּוֹ דִּינֵי נְגָעִים. וּלְעִנְיָן זֶה לֹא קָרוּי בַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע כְּתָלִים חִיצוֹנִיִּים (לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר) וּמֻצָּב עַל הָאָרֶץ (וְלֹא עַל גַּבֵּי סְפִינָה אוֹ קָרוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה).

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבַּיִת הַמְנֻגָּע, אִם רוֹאֶה שֶׁהַנֶּגַע גָּדְלוֹ כְּגֹדֶל שְׁנֵי גְּרִיסִים אוֹ יוֹתֵרכן קבלה בידינו הלכה למשה מסיני, והובא בתורת כהנים וברמב"ם הלכות טומאת צרעת (ריש פרק י"ד).    וְצִבְעוֹ יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדַּם וּמַרְאֵהוּ שׁוֹקֵעַ בַּקִּירוֹתכמו שכתוב (ויקרא י"ד, ל"ז) "שקערורת", וראה ברמב"ם (שם הלכה ג').    אֲזַי מַסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי רוֹאֶה אִם חָלַף אוֹ כָּהָה הַנֶּגַע אֲזַי קוֹלֵף אֶת מְקוֹם הַנֶּגַע בִּלְבַד וְהַבַּיִת טָהוֹר. וְאִם עָמַד בְּעֵינָיו מַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּבַיּוֹם הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר אִם חָלַף אוֹ כָּהָה הַנֶּגַע אֲזַי קוֹלֵף אֶת מְקוֹם הַנֶּגַע וּמְטַהֵר אֶת הַבַּיִת בְּצִפּוֹרִים. וְאִם פָּשָׁה הַנֶּגַע בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּעֵינוֹ אֲזַי חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁבָּהֶן הַנֶּגַע וּמוֹצִיאָן אֶל מִחוּץ לָעִיר וְטָח אֶת כָּל הַבַּיִת וּמַסְגִּירוֹ שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי. וּבַיּוֹם הַתִּשְׁעָה עָשָׂר רוֹאֶה אִם חָזַר הַנֶּגַע כַּשִּׁעוּר נוֹתֵץ אֶת כָּל הַבַּיִת, וְאִם לֹא חָזַר הַנֶּגַע מְטַהֲרוֹ בְּצִפּוֹרִים. וְאִם לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם לְטַהֲרוֹ בְּצִפּוֹרִים חָזַר הַנֶּגַע מֵחָדָשׁ אֲזַי חוֹזֵר לִרְאוֹתוֹ מֵחָדָשׁ וּמַתְחִיל אֶת הַתַּהֲלִיךְ מֵהַהַתְחָלָהראה מסכת נגעים (פרק ג'), והובא באורך ברמב"ם (שם פרק ט"ו).    .

תַּהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה שֶׁל בַּיִת הַמְנֻגָּע קָרוֹב הוּא לְתַהֲלִיךְ הַטָּהֳרָה שֶׁל אָדָם הַמְנֻגָּע, אֶלָּא שֶׁבְּטָהֳרַת הָאָדָם מַזֶּה הַכֹּהֵן שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל הַמְצֹרָע, וְאִלּוּ בְּטָהֳרַת הַבַּיִת מַזֶּה הַכֹּהֵן שֶׁבַע פְּעָמִים עַל מַשְׁקוֹף הַבַּיִת מִבַּחוּץ, וּשְׁאָר כָּל מַעֲשֵׂיהֶם שָׁוִיםראה מסכת נגעים (ריש פרק י"ד) וברמב"ם (שם סוף פרק ט"ו).    .

וּמִי שֶׁנִּצְטָרַע בֵּיתוֹ וְלֹא נָהַג בּוֹ כְּדִינֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיָן טֻמְאָתוֹ וּבְאָפְנֵי טָהֳרָתוֹ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – בְּנֵה בֵּיתְךָ

חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה יֵשׁ לְבֵיתוֹ שֶׁל הָאָדָם, זֹאת נִתָּן לִלְמֹד מִגִּלּוּי רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל הָאוֹמְרִים כִּי גָּלוּת הָאָדָם מִבֵּיתוֹ מְכַפֶּרֶת כָּל עָווֹן, וּמְסִירָה מֵעָלָיו עֹנֶשׁ מָוֶתראה ברכות (נ"ו ע"א), ובסנהדרין (כ"ו ע"א) אמרו שקשה טלטלת הגבר מביתו יותר מטלטלת האשה מביתה.    , מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה קָשׁוּר הָאָדָם וּתְלוּתִי בְּכָתְלֵי בֵּיתוֹ. כָּךְ שָׁגוּר בְּפִי הָעָם לוֹמַר כִּי בֵּיתוֹ שֶׁל הָאָדָם זֶהוּ מִבְצָרוֹ, וְהַחֹסֶן הַנַּפְשִׁי שֶׁלּוֹ, כִּי כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הָאָדָם – עוֹד מִתְנַחֵם הוּא בְּכָךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת לַחְזֹר אֵלָיו, אַךְ מִשֶּׁמְּאַבֵּד אָדָם חָלִילָה אֶת מְקוֹם מְנוּחָתוֹ – אֵין לְךָ יוֹתֵר קָשֶׁה וְשָׁבוּר מִמֶּנּוּ. מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין צָרָה גְּדוֹלָה מִצָּרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָםראה ברכות (ז' ע"ב) שאמרו "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג", ובשבת (י"א ע"א) אמרו "כל רעה ולא אשה רעה".    , וְלָכֵן הִזְהִירוּ לָאָדָם שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אֶת הַקַּרְקַע הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָכַשׁ בְּחַיָּיו, בִּהְיוֹת שֶׁזֶּהוּ רֵאשִׁית אוֹנוֹ וְחָסְנוֹ שֶׁל הָאָדָםקידושין (נ"א ע"א). ועיין בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת בהר) מש"כ בזה.    .

אַךְ דַּוְקָא בִּגְלַל שֶׁהַבַּיִת מְהַוֶּה לְמִשְׁעֶנֶת כֹּה חֲשׁוּבָה וְחִיּוּנִית בְּחַיָּיו שֶׁל הָאָדָם, לָכֵן חוֹבָה עָלָיו לִבְחֹן וְלִשְׁקֹל הֵיטֵב אֵיזֶה בַּיִת הוּא בּוֹנֶה, הֵן בֵּיתוֹ הַגַּשְׁמִי וְהֵן בֵּיתוֹ הָרוּחָנִי, וְהַאִם בֵּיתוֹ חָזָק וְיַצִּיב דַּיּוֹ בִּכְדֵי לְהִתְקַיֵּם לְאֹרֶךְ יָמִים, וְכֵן שׂוּמָה עָלָיו לְוַדֵּא בְּכָל עֵת שֶׁאֵין יְסוֹדוֹת בֵּיתוֹ נֶחְלָשִׁים וּמִתְמוֹטְטִים. כִּי לֹא מְעַטִּים הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁזָּכוּ בְּחַסְדֵי הָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לְתִפְאָרָה – בַּיִת נָאֶה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים – כָּל מַה שֶּׁנִּדְרָשׁ לָאָדָם כְּדֵי לְהַרְחִיב אֶת דַּעְתּוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְברכות (נ"ז ע"ב).    , אֶלָּא שֶׁבִּגְלַל שֶׁלֹּא יָדְעוּ לִשְׁמֹר וְלִפְקֹחַ, לַעֲקֹב וּלְהַשְׁגִּיחַ, הֵחֵלּוּ כָּל מִינֵי נְגָעִים לְמִינֵיהֶם לְחַלְחֵל וּלְהוֹפִיעַ בְּבֵיתָם, וּלְאַט לְאַט הִתְפַּשְּׁטוּ וְהִתְרַבּוּ בְּבֵיתָם, עַד שֶׁלֹּא עָלֵינוּ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נֻתַּץ כָּל בֵּיתָם, וְכָל הַבִּנְיָן שֶׁבָּנוּ נֻפַּץ לִרְסִיסִים, וְכָךְ נוֹתְרוּ הֵם לְבַדָּם עֲרֻמִּים וְחַסְרֵי כֹּל.

כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה: "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" – חָכְמָה רַבָּה צָרִיךְ כְּדֵי לִבְנוֹת בַּיִת, וּבִינָה יְתֵרָה וּמְרֻבָּה מִכָּךְ נִדְרֶשֶׁת כְּדֵי שֶׁזֶּה הַבַּיִת יַעֲמֹד וְיִכּוֹן לָעַד. מִטַּעַם זֶה הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" – גַּם אִם חָלִילָה קָשׁוּר אַתָּה בַּאֲזִיקֵי הַתּוֹעֵבָה וּבַאֲבִיזָרֶיהָ, עִם כָּל זֹאת אַל תָּעֵז לְהַכְנִיסָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתְךָ. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַתּוֹלַעַת מְכַרְסֶמֶת וּמְקַלְקֶלֶת אֶת הַתְּבוּאָה - כָּךְ תְּכַלֶּה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת אֶת בֵּיתְךָ, עַד שֶׁלְּפֶתַע תְּגַלֶּה שֶׁכָּל מַה שֶּׁבָּנִיתָ נָפַל לְטִמְיוֹןראה אימרת רב חסדא בסוטה (ג' ע"ב) שקשה הפריצות בביתו של האדם כמו התולעת לשומשום, שמכלה ומקלקלת ומאבדת את כולו.    . עָלֶיךָ לְהָבִין כִּי בֵּיתְךָ הוּא בֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט, וּכְמוֹ שֶׁאֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה נִכְנָס כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה וְכָל מָתַי שֶׁרוֹצֶה – כָּךְ אֶל בֵּיתְךָ אַל תְּאַפְשֵׁר כְּנִיסַת כָּל אָדָם וְכָל זְמַן, כָּל מִינֵי מַכְשִׁירִים וְאֶמְצָעִי מֶדְיָה לְמִינֵיהֶם, כָּל סֵפֶר קְרִיאָה וְכָל הֶכְשֵׁר בִּלְתִּי יָדוּעַ– הַכֹּל צָרִיךְ לַעֲבֹר סִנּוּן וּבְדִיקָה קַפְּדָנִית, סֵלֶקְצְיָה מְדֻקְדֶּקֶת בַּרְרָנִית, מָה רָאוּי לְהִכָּנֵס לְבֵיתֵךְ נַאֲוָה קֹדֶשׁ וּמַה לֹּא.

אֲנָשִׁים שֶׁהִכְנִיסוּ אֶל בֵּיתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, וּמַכְשִׁירִים פְּסוּלִים הַמּוֹבִילִים אֶת גּוֹלְשֵׁיהֶם לִמְבוֹאוֹת אֲפֵלִים וַחֲשׁוּכִים – רָאוּ בִּרְבוֹת הַיָּמִים אֶת הַנְּגָעִים הַטְּמֵאִים הַחֲמוּרִים שֶׁהִשְׁתַּלְּטוּ עַל בְּנֵי בֵּיתָם, וּפְעָמִים שֶׁשּׁוּם טָהֳרָה כְּבָר לֹא תּוּכַל לַעֲזֹר, וְכָל יְגִיעָם הָלָך לָרִיק וְכָל לֵדָתָם הָיְתָה לְבֶהָלָה רַחֲמָנָא לִצְלַן. לָכֵן יְעָצוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵּיתְךָ"יבמות (ס"ג ע"ב).    . גַּם אִם בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִצְדָקָה וּלְחֶסֶד, וּלְתוֹרָה וּלְקֵרוּב רְחוֹקִים, הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן יַהֲפֹךְ חָלִילָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַכְּלָל. כִּי בְּרֶגַע שֶׁתְּאַבֵּד אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת מִיָּדֶיךָ, וְלֹא תּוּכַל יוֹתֵר לִתְהוֹת עַל כָּל קַנְקַן הַמְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס אֵלֶיךָ – מִשָּׁם יָחֵל חָלִילָה הַהֶרֶס וְהַחֻרְבָּן שֶׁל בֵּיתְךָ הַגָּדוֹל וְהַמְפֹאָר. מִי לָנוּ גָּדוֹל מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה שֶׁקָּבַע אֶת בֵּיתוֹ בַּמָּקוֹם הַמֶּרְכָּזִי בְּיוֹתֵר בְּאֶרֶץ, וּפָתַח אַרְבָּעָה פְּתָחִים לְבֵיתוֹ לְכָל עוֹבֵר וָשָׁבכן הובא באורך בסוטה (י' ע"א – ע"ב), עיין שם.    , וְעִם כָּל זֹאת כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו שְׁלֹשֶׁת הַמַּלְאָכִים בָּחַן וּבָדַק אֶת מַעֲשֵׂיהֶם בְּעֶשֶׂר עֵינַיִם וַחֲשָׁדָם בְּכָל מַה שֶּׁרַק יָכוֹל לִהְיוֹתראה בבא מציעא (פ"ו ע"ב) שחשדם שמשתחוים לאבק רגליהם.    , וְאַף לְשָׂרָה אִמֵּנוּ הַצַּדֶּקֶת לֹא אִפְשֵׁר לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָםכמו שכתוב (בראשית י"ח, ט') "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". ועיין בפירושו של רבינו אור החיים הקדוש זיע"א שכתב שם שכוונת המלאכים בשאלתם היתה להבהיר לאברהם שכל ביאתם היא בשביל לבשר בשורה לשרה ולא לו, עכת"ד. ואם כך הם הדברים, צריך להבין מדוע לא הכניסה אברהם אליהם שיבשרוה? אלא מכך למדת שאפילו עם מלאכים לא מצא אברהם לנכון להפגיש את אשתו, ולכן השיבם "הנה באהל" – צנועה היא. והדברים אמיתיים ומבהילים!!!    . אִם כָּךְ הַדְּבָרִים הָיוּ אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִינוּ - קַל וָחֹמֶר שֶׁאֲמוּרִים הֵם לִהְיוֹת כָּךְ גַּם אֶצְלֵנוּ.

לָכֵן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ לָאָדָם שֶׁלֹּא יְמַנֶּה אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (אַב בַּיִת) בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לֵישֵׁב עִם חֶבֶר מֵרֵעָיו בְּבֵיתוֹ, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבַדכך אמר רבי יהודה הנשיא בברכות (ס"ג ע"א) לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר (משלי י"ח, כ"ד) "איש רעים להתרועע".    , שֶׁלֹּא לִיתֵן פֶּתַח לַיֵּצֶר הָרַע וְלִדְבַר מִכְשׁוֹל. כְּמוֹ כֵן יִרְאֶה לְפַקֵּחַ עַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּכָל עֵת לֵידַע וּלְהִוָּדַע מִי הֵם חַבְרֵיהֶם וּמַה מַּעֲשֵׂיהֶם, וְיַרְחִיקֵם מִכָּל נִסָּיוֹן וּמִכְשׁוֹל, וְיוֹלִיכֵם בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים.

כְּשֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לִבְחֹר לוֹ מָקוֹם לָדוּר בּוֹ, לֹא יִתֵּן אֶת עֵינָיו רַק בְּעֵצִים וּבָאֲבָנִים, בְּמִסְפַּר הַחֲדָרִים וּבְסוּגֵי הַבְּרָזִים, וּבִשְׁאָר הַשִּׁקּוּלִים הַחָמְרִיִּים. שֶׁהֲרֵי עַד לִפְנֵי כַּמָּה עַשְׂרוֹת שָׁנִים הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ מְגַדְּלִים מִשְׁפָּחוֹת בְּנוֹת שְׁמוֹנָה יְלָדִים וְיוֹתֵר בְּחֶדֶר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, וּבְלִי כָּל הַלּוּקְסוּס וְהַפְּאֵר שֶׁל יָמֵינוּ הֶעֱמִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת מֻצְלָחִים וּמְחֻנָּכִים לְתִפְאָרָה. וְיוֹתֵר מִזֶּה: דַּוְקָא כְּשֶׁהָיוּ גְּדֵלִים מִסְפַּר יְלָדִים בְּחֶדֶר אֶחָד לָמְדוּ לַחְלֹק זֶה עִם זֶה, וּלְוַתֵּר זֶה לְזוֹ, מַה שֶּׁהוֹעִיל וְסִיֵּעַ לָהֶם רַבּוֹת בְּמַהֲלַךְ חַיֵּיהֶם. וְאִלּוּ הַיּוֹם שֶׁבְּהַרְבֵּה בָּתִּים לְכָל יֶלֶד יֵשׁ אֶת הַחֶדֶר שֶׁלּוֹ, וְאֶת הָאָרוֹן שֶׁלּוֹ, וְאֶת הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלּוֹ – צֵא וּרְאֵה מַה קּוֹרֶה כְּשֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ הוּא לַחְלֹק עִם אִשְׁתּוֹ בְּאוֹתָם דְּבָרִים...! אֶלָּא בְּעִקָּר יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְמַקֵּד בְּסוּג הַשְּׁכֵנִים, בְּקִרְבַת הַבַּיִת לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, בַּנּוֹף הַנִּרְאֶה מֵחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁיִּקְבְּעוּ אִם בֵּיתוֹ יִכּוֹן לָעַד, וְלֹא יֶתֶר הַשִּׁקּוּלִים הַשּׁוּלִיִּים. לָכֵן צִּוָּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל לִרְחֹק מִשָּׁכֵן רַעאימרת ניתאי הארבלי באבות (פרק א' משנה ז').    , וְעַם הָאָרֶץ חָסִיד אַל תְּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹאימרת רבי שמעון בן לקיש בשבת (ס"ג ע"א). ושימו נא לב שעל הרשע לא נאמר אלא שלא לגור בשכנות עמו, ואילו על עם הארץ חסיד (מה שנקרא כיום "דתי בכאילו") נאמר שלא לדור בשכונתו כלל, והמבין יבין...    , שֶׁהַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂיםסוטה (ז' ע"א).    , וְהוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַמשלי י"ג, כ'.    .

כְּמוֹ כֵן יְעָצוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהַשְׁקִיעַ בִּרְכִישַׁת קַרְקַע. יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים הַמַּשְׁקִיעִים רַבּוֹת בְּרֶכֶב חָדִישׁ וּבְבִגּוּד יֻקְרָתִי וְבִנְפָשִׁים תְּדִירִים, אַךְ אֶת עִקַּר הַחֹסֶן וְהַבִּטָּחוֹן הַגַּשְׁמִי שֶׁל הָאָדָם – זֶהוּ בֵּיתוֹ – לֹא מִתְאַמְּצִים דַּי לְהַשִּׂיג. וְהִנֵּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה לִמְּדָנוּ שֶׁדֶּרֶךְ הָעוֹלָם הַנְּכוֹנָה הִיא שֶׁבִּתְחִלָּה אָדָם יִבְנֶה בַּיִת, וְרַק אַחַר כָּךְ יַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְלֹא לְהֵפֶךְכך הובא בברכות (נ"ה ע"א) שאמר משה רבינו להקדוש ברוך הוא.    . כְּמוֹ כֵן הוֹרוּ חֲזַ"ל לְאָדָם שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל תְּחִלָּה לִבְנוֹת בַּיִת וְרַק אַחַר כָּךְ לִישָׁא אִשָּׁהראה סוטה (מ"ד ע"א) ורמב"ם הלכות דעות (פ"ה הי"א).    , מַה שֶּׁמְּלַמֵּד עַל הַצֹּרֶךְ הַגָּדוֹל שֶׁתִּהְיֶה לָאָדָם קוֹרַת גַּג נֵאוֹתָה לְסַפֵּק לִבְנֵי בֵּיתוֹ. וְאָמְנָם לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה, וּפְעָמִים שֶׁבִּזְכוּת תַּלְיָא מִילְּתָא, אַךְ רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים בְּדוֹרֵנוּ שֶׁיָּכְלוּ לְצַמְצֵם בְּהוֹצָאוֹתֵיהֶם עַד לִרְכִישַׁת בַּיִת, וּבִמְקוֹם זֹאת בָּחֲרוּ לְפַזֵּר וּלְהִתְפַּזֵּר בְּהוֹצָאוֹת מְיֻתָּרוֹת, וְלִחְיוֹת בְּרָמַת חַיִּים (גַּשְׁמִית) גְּבוֹהָה, וְאֶת מֵיטַב זְהָבָם וְכַסְפָּם הִשְׁלִיכוּ עַל דְּבָרִים חוֹלְפִים, וְאִלּוּ לְקוֹרַת גַּג לָהֶם וּלְיַלְדֵיהֶם לֹא דָּאֲגוּ, וְלֹא כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּסַק הַכֹּהֵן עַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טָמֵא – לֹא נִטְמָאִים הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁבּוֹ, וְלָכֵן עָלָיו לְפַנּוֹת מִן הַבַּיִת אֶת כָּל כֵּלָיו לַחֲלוּטִין, וַאֲפִלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה כְּגוֹן חֲבִילֵי עֵצִים וְקָנִים, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן יִפְסֹק הַכֹּהֵן עַל הַבַּיִת שֶׁהוּא טָמֵא וְיֶתֶר רְכוּשׁוֹ נִצָּלמחלוקת תנאים בנגעים (פרק י"ב משנה ה'). ונפסק כרבי יהודה, ראה רמב"ם (שם פרק י"ד הלכה ד').    .

וְכָתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁשְּׁנֵי טְעָמִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת בַּדָּבָר:

אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן רָצְתָה לִמְנֹעַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֶת הַהֶפְסֵד שֶׁל כֵּלָיו שֶׁיִּטָּמְאוּ, וּלְפִי זֶה אֵין חִיּוּב לְהוֹצִיא אֶת חֲפָצָיו מֵהַבַּיִת אֶלָּא רַק רְשׁוּת לְכָךְ אִם הוּא חָפֵץ לִשְׁמֹר אֶת כֵּלָיו שֶׁלֹּא יִטָּמְאוּ.

אוֹ שֶׁזּוֹהִי גְּזֵרַת הַכָּתוּב שֶׁצָּרִיךְ בַּעַל הַבַּיִת לְפַנּוֹת אֶת כָּל כֵּלָיו וְרַק לְאַחַר מִכֵּן רַשַּׁאי הַכֹּהֵן לְטַמֵּא אֶת הַבַּיִת, וּלְפִי זֶה חַיָּב בַּעַל הַבַּיִת לְפַנּוֹת אֶת כֵּלָיו גַּם אִם לֹא יִרְצֶה. וְכָךְ לָמְדוּ הַמְפָרְשִׁים בְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"לשכן פסק כרבי יהודה שיש להוציא את חבילי עציו על אף שאינם מקבלים טומאה, מה שאומר שדבר זה אינו מצד הפסד הממון, אלא מגזירת הכתוב בלבד. וראה כל המהלך הזה במשנה למלך על הרמב"ם שם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן נִגְעֵי הַבַּיִת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הַגה"ק רַבִּי דָּוִד בֶּן זִמְרָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"מצוה תמ"ו.    שֶׁכְּשֵׁם שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה יֶשְׁנָן עֶשֶׂר צוּרוֹת לַשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן בְּחִינוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה, כָּךְ לְהַבְדִּיל יֵשׁ כְּדֻגְמָתָם גַּם בַּטֻּמְאָה עֶשֶׂר בְּחִינוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל סִטְרָא דִּמְסַאֲבָא. וּכְשֶׁהָיוּ שִׁבְעַת הָעֲמָמִים יוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, הָיוּ בּוֹנִים אֶת בָּתֵּיהֶם עַל שֵׁם אוֹתָם הַכֹּחוֹת הַטְּמֵאִים, וְהָיְתָה הַטֻּמְאָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וְשׁוֹלֶטֶת בְּכָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ.

וּכְשֶׁבָּאוּ עַם יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ הַבָּתִּים הַטְּמֵאִים מַרְאִים נִגְעֵיהֶם לְהוֹדִיעָם שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶם הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְלָכֵן צִוְּתָה הַתּוֹרָה לַהֲרֹס אֶת אוֹתוֹ הַבַּיִת מִן הַיְסוֹד וְלִבְנוֹתוֹ מֵחָדָשׁ בְּטָהֳרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שׁוּם שְׁלִיטָה לַטֻּמְאָה עַל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

וּמִטַּעַם זֶה לֹא נוֹהֵג עִנְיַן נִגְעֵי הַבָּתִּים אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ לֹא נוֹהֲגִים דִּינִים אֵלּוּ בִּהְיוֹת שֶׁהִיא מְכֻוֶּנֶת כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעֲלָה וְאֵין לְאוֹתָם הַכֹּחוֹת שְׁלִיטָה עָלֶיהָ כְּלָל.

---

מצוה קע"ח: ענין טמאת הזב

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

אֶחָד מִסּוּגֵי הַטֻּמְאָה הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה הוּא טֻמְאַת הַזָּב, וְהוּא אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁזָּב מִפִּי אֲמִתּוֹ כְּעֵין לֵחָה שֶׁאֵין בָּהּ תַּאֲוָה אוֹ הֲנָאָה, וְלֹא נָבַע הַדָּבָר מֵחֲמַת אֵיזֶה גּוֹרֵם חִיצוֹן כְּגוֹן חֹלִי אוֹ מַאֲכָל אוֹ הִרְהוּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶהתוספתא בזבחים (פרק ב'). ובנזיר (ס"ה ע"ב) למדו ממה שכתוב "זב מבשרו" שרק זיבה הבאה מאיליה נקראת זיבה, מה שאין כן מחמת חולי או כיוב"ז שאינה מטמאה כלל. עיין שם.    , אֲזַי אִם רָאָה זִיבָה פַּעַם אַחַת דִּינוֹ כְּבַעַל קֶרִי, וְאִם פַּעֲמַיִם הֲרֵי זֶה טָמֵא בְּטֻמְאַת זִיבָה וְטָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וּטְבִילָה בְּמִקְוֵה טָהֳרָה, וְאִם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים נוֹסָף עָלָיו גַּם הַחִיּוּב לְהָבִיא קָרְבָּןכן מבואר בפסוקים, והובא במסכת זבים (פרק א') וברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק ב'). וראה שם אילו ראיות מצטרפות זו לזו.    .

הַכֹּל נִטְמָאִים בְּזִיבָה, וַאֲפִלּוּ הַקָּטָן וְהַגֵּר וְהָעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה. וּצְרִיכִים לְהָבִיא עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִים לֶאֱכֹל בְּקָדָשִׁיםערכין (ג') וזבים (פרק ב') ורמב"ם (שם פרק ג' הלכה ו').    .

וְדִין הַתּוֹרָה הוּא שֶׁהַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַכֵּלִים בְּמַגָּע וּבְהֶסֵּט, וְאֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וְכֵן כָּל כְּלִי הֶעָשׂוּי לְמִשְׁכָּב אוֹ לְמוֹשָׁב אוֹ לִרְכִיבָה בֵּין שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲמִידָה, אוֹ בִּישִׁיבָה, אוֹ בִּשְׁכִיבָה, אוֹ שֶׁנִּתְלָה אוֹ שֶׁנִּשְׁעָן עֲלֵיהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה מַצָּעוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה אִם יָשַׁב עֲלֵיהֶם כֻּלָּם טְמֵאִיםרמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב.    .

וְכָל זְמַן שֶׁהַזָּב לֹא נִטְהַר מִטֻּמְאָתוֹ, מֻזְהָר הוּא שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לְמִקְדָּשׁ וְלֹא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים. וְאִם עָבַר וְנִכְנַס אוֹ אָכַל הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הָאִסּוּר שֶׁעָבַר בַּדָּבָרראה לעיל מצוה קס"ז אזהרת "שלא יאכל טמא מן הקדשים".    .

רָמַז הַכָּתוּב – שֻׁתָּף לַפֶּשַׁע

חִדּוּשׁ גָּדוֹל מָצִינוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת הַזָּב, שֶׁכָּל מוֹשָׁב שֶׁיָּשַׁב עָלָיו הַזָּב, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה וְכַמָּה מַצָּעוֹת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְהוּא עַל כֻּלָּם – הֲרֵי שֶׁכָּל הַמּוֹשָׁבִים כֻּלָּם טְמֵאִים בְּטֻמְאַת הַזָּב הַחֲמוּרָה, וּטְעוּנִים טָהֳרָה. וְזֶה עַל אַף שֶׁלֹּא נָגְעוּ בּוֹ כְּלָל, אֶלָּא רַק שִׁמְּשׁוּ לוֹ לְמוֹשָׁב בְּדֶרֶךְ כָּזוֹ או אַחֶרֶת – כְּבָר שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם טֻמְאָתוֹ. מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַל הַקֶּשֶׁר הַיָּשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְדָבָר שֶׁהִנּוֹ מְסַיֵּעַ אוֹ מִסְתַּיֵּעַ בּוֹ, וְעַל אַף שֶׁלֹּא עוֹשֵׂהוּ בְּעַצְמוֹ כְּלָל אֶלָּא רַק מְסַיֵּעַ בּוֹ לַאֲחֵרִים אוֹ מִסְתַּיֵּעַ בּוֹ לְעַצְמוֹ – כְּבָר בָּזֶה נִדּוֹן הַדָּבָר גַּם עָלָיו, לִזְכוּת אוֹ לְחוֹבָה.

כָּךְ פָּסְקוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְסַיֵּעַ בִּידֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, וַאֲפִלּוּ שֶׁכְּבָר הֵחֵלּוּ בָּהּ וְגַם בִּלְעָדָיו יַעֲשׂוּהָ, עִם כָּל זֹאת אָסוּר לָאָדָם לְהִמָּנוֹת עַל הַמְסַיְּעִים וְהַנּוֹתְנִים יָד בַּדָּבָרראה מסכת עבודה זרה (נ"ה ע"ב) ובתוספות שם בד"ה "אין בוצרין", ועוד עיין בגיטין (ס"א ע"א) שהובא גם כן מענין זה.    . כִּי הָאָדָם קִבֵּל מִן הַשָּׁמַיִם כֵּלִים רַבִּים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וְכֹחוֹת עִלָּאִיִּים וּתְכוּנוֹת נֶפֶשׁ נִפְלָאוֹת, כְּשֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לוֹ בְּמַטָּרָה אַחַת וִיחִידָה, וְהִיא לַעֲבֹד בָּהֶם אֶת קוֹנוֹ וּבוֹרְאוֹ, וּלְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם וּלְהַרְבּוֹת חַיָּלִים לְלִגְיוֹנוֹ. וּכְפִי שֶׁאוֹמֵר הַנָּבִיא: "כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"ישעיה מ"ג, ז'.    . וְאִם חָלִילָה מִשְׁתַּמֵּשׁ הָאָדָם בַּכֹּחוֹת וּבַכֵּלִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְסַיֵּעַ לִדְבַר עֲבֵרָה וּלְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר אוֹ בְּגָלוּי – אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא הוּא הָעוֹבֵר – עֲדַיִן הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לַמַּטָּרוֹת הַלֹּא נְכוֹנוֹת, וְעָתִיד לִיתֵן אֶת הַדִּין עַל כָּךְ.

לָכֵן מֵחוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם לִבְדֹּק הֵיטֵב בְּכָל סִיּוּעַ שֶׁהוּא בָּא לְהַעֲנִיק לַזּוּלָת, הַאִם הַסִּיּוּעַ יַרְבֶּה כְּבוֹד שָׁמַיִם אוֹ חָלִילָה יְמַעֵט וִיחַלֵּל, וּלְפִי זֶה יֵדַע אִם לְסַיֵּעַ אוֹ לֹא. מִטַּעַם זֶה הוֹרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁיֵּשׁ לְהִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בִּמְכִירַת בְּגָדִים לֹא צְנוּעִים לְנָשִׁיםראה בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז) שהעלה כן להלכה, ובשו"ת משנה הלכות (חלק ז' סימן קט"ו) הביא כמה צדדים להקל מעיקר הדין בשעת הדחק, ובשו"ת שבט הלוי (ואזנר, חלק ב' סימן ס"ב) כתב שמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה, ויחפש להתפרנס בלכתחילה ולא בהיתרים דחוקים. ע"ש.    , וּכְלֵי תִּקְשֹׁרֶת הַמְשַׁמְּשִׁים בְּעִקָּר לִדְבַר עֲבֵרָהראה ילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם) שאוסר לבן לרכוש לאביו עיתון של החופשיים, ועוד עיין בספר "ואין למו מכשול" (חלק ה' פרק ט"ו) שהביא דברי האחרונים בנושא, ואכמ"ל.    , כִּי כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁיִּתְבַּצְּעוּ בְּאוֹתָם כֵּלִים – כֻּלָּם יִזָּקְפוּ וְיִזָּכְרוּ "לִזְכוּתוֹ" שֶׁל אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁמְּכָרָם וְסִפְּקָם, וּבְבֹא הָעֵת גַּם יִרְצֶה אֶת עָנְשׁוֹ עֲלֵיהֶם. גַּם כְּשֶׁמַּגִּישׁ אָדָם לְזוּלָתוֹ דְּבַר מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה חוֹבָתוֹ לְהַדְרִיךְ אֶת הַשֵּׁנִי כֵּיצַד לְבָרֵךְ עַל אֲכִילָתוֹ כַּדָּת וְכַהֲלָכָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא מַכְשִׁילוֹ בָּאֲכִילָה לְלֹא בְּרָכָהראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן קס"ט הלכה ב') ובדברי האחרונים שם.    .

גַּם רְכִישָׁה מִמְּקוֹמוֹת הַמְפֻרְסָמִים לַמְּרִימִים יָד עַל תּוֹרַת ה' וּמִצְווֹתָיו הִיא בִּלְתִּי רְצוּיָה, וְהַשִּׁמּוּשׁ בְּשֵׁרוּתִים שׁוֹנִים הַמְסֻפָּקִים בִּדְרָכִים שֶׁאֵינָן כְּשֵׁרוֹת נִכְנֶסֶת בְּגֶדֶר זֶה. כִּי אִלְמָלֵי שֶׁרָכַשְׁנוּ וְהִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בְּאוֹתָם סַפָּקִים מְפֻקְפָּקִים, קָרוֹב הַדָּבָר לְוַדַּאי שֶׁלֹּא הָיוּ מַמְשִׁיכִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַמְקֻלְקָלִים. מִטַּעַם זֶה רָאוּי לָאָדָם לְהִמָּנַע מִלִּקְנוֹת מֵחֲנוּת הַפּוֹתַחַת אֶת שְׁעָרֶיהָ בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת, אוֹ מִמִּסְעָדָה הַמְסַפֶּקֶת בֵּין הַיֶּתֶר מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים לְלָקוֹחוֹתֶיהָ, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ – כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם לְהִמָּנַע מִלֵּהָנוֹת מִשֵּׁרוּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹבסוגיה סבוכה זו דנו פוסקים רבים, ואמנם למעשה אי אפשר לאסור את הדבר מהדין מכמה וכמה טעמים שאין זה המקום לפרטם, מכל מקום הכל מודים שבמקום ובאופן שאפשר נכון להמנע מלהינות משירותים הניתנים על ידי עסקים הרומסים את עיקרי הדת וחומותיה, ולהשתמש בספקים שומרי תורה ומצוות בדווקא.    .

תּוֹרָתֵנוּ מְצַוָּה אוֹתָנוּ "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתְךָ וְלֹא תִּשָּׂא עָלָיו חֵטְא"ויקרא י"ט, י"ז.    , וְלָמְדוּ מִכָּךְ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁאָדָם שֶׁרוֹאֶה אֶת עֲמִיתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת וּבְיָדוֹ לְהוֹכִיחוֹ וּלְהָנִיאוֹ מִכָּךְ וְאֵינוֹ מוֹכִיחַ – הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת חֶטְאוֹ שֶׁל זוּלָתוֹ עַל גַּבּוֹ, וְעָתִיד אַף הוּא לְהִתָּבַע עַל כָּךְראה בפירוש הרמב"ן ז"ל עה"ת ובשאר המפרשים שם, ובספר שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל (סוף השער הראשון).    . וְלִכְאוֹרָה מָה אֲנִי אָשֵׁם שֶׁפְּלוֹנִי הֶחְלִיט לַעֲבֹר עֲבֵרָה מְסֻיֶּמֶת?! וְכִי בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא הִשְׂכִּיל לִגְבֹּר עַל יִצְרוֹ אֲנִי צָרִיךְ לָשֵׂאת וְלִסְבֹּל מִכָּךְ?! אֶלָּא שֶׁלְּפִי הָאָמוּר לְעֵיל מוּבָן, שֶׁבֵּין הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים הָרַבִּים שֶׁקִּבַּלְנוּ לְיָדֵינוּ זָכִינוּ גַּם כֵּן לְכֹחַ הַהַשְׁפָּעָה וְהַשִּׁכְנוּעַ, הַבִּקֹּרֶת וּנְתִינַת הָעֵצָה לְזוּלָתֵנוּ, וְגַם זֶה כְּלִי שֶׁנִּתָּן לָנוּ לְמַטָּרָה מְסֻיֶּמֶת, וּמַהִי? לְהַשְׁפִּיעַ עַל הַחוֹטֵא לַחְדֹּל מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים, וּלְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרָחוֹק לְהִתְקָרֵב לְאָבִיו שֶׁבַּמְּרוֹמִים, וְלִמְתֹּחַ בִּקֹּרֶת עַל קְרוֹבֵינוּ שֶׁהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי חַטָּאִים, וּלְיַעֵץ עֵצוֹת הֲגוּנוֹת וִישָׁרוֹת לַמְסֻפָּקִים. כָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ הֵן בְּגֶדֶר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וּבְהֵעָ?דְרָן נִכְנַס אָדָם חָלִילָה לְגֶדֶר שֶׁל "תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

נִמְצָא שֶׁלֹּא רַק הַמַּחֲזִיק וְתוֹמֵךְ בַּעֲבֵרָה יִתָּבַע עָלֶיהָ, אֶלָּא אַף הַמּוֹשֵׁךְ יָדוֹ מִלְּמָנְעָהּ נִתְפָּס בְּרִשְׁתָּהּ. וּמִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד: "כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, וְאִם בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאִם בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ"שבת (נ"ד ע"ב).    . לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה יְשִׁירָה וְהֶחְלֵטִית הִיא אַחֲרָיוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הַנִּשְׁעָנִים עָלָיו וְהַתְּלוּיִים בּוֹ.

כָּל מִי שֶׁדַּעַת תּוֹרָה בְּקִרְבּוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. הַגה"צ רַבִּי אֵלִיָּהוּ דֶּסְלֶר זַצַ"ל, שֶׁהָיָה מִגְּדוֹלֵי בַּעֲלֵי הַמּוּסָר בַּיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן, מְתָאֵר בְּסִפְרוֹ "מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ"בחלק ג', מאמר "פנימיות וחיצוניות".    אֶת מַצָּב דּוֹרֵנוּ כָּךְ: "דּוֹרֵנוּ הוּא בְּוַדַּאי דּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא אֲשֶׁר עָלָיו אָמְרוּ חֲזַ"ל "וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת". זֶהוּ דּוֹר חִיצוֹנִי הַדָּבֵק בְּחִיצוֹנִיוּת בִּלְבַד מִבְּלִי שׁוּם תֹּכֶן פְּנִימִי. דּוֹר שֶׁכָּל עוֹלָמוֹ הוּא תֵּאַטְרוֹן, וְכָל מַעֲשָׂיו הֵם מִשְׂחָקִים, וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו הֵם פְּרִי הַדִּמְיוֹן וְהַהֶבֶל. עוֹלָמֵנוּ נַעֲשֶׂה כְּבֵית חוֹלֵי נֶפֶשׁ הַדְּבֵקִים בִּשְׁטֻיּוֹתֵיהֶם, וּמִי הֵמָּה הָרוֹפְאִים בְּבֵית הַחוֹלִים הַנּוֹרָא הַזֶּה? הַחוֹלִים בְּעַצְמָם! הֲיִתָּכֵן לוֹמַר לְחוֹלֵי נֶפֶשׁ "צְאוּ וְרַפְּאוּ אֶת עַצְמְכֶם"?!" עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ. וּמָה הַדְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיָנֵנוּ? הַסְכִּיתוּ וְשִׁמְעוּ:

הָרה"ק רַבִּי נַפְתָּלִי מֵרוֹפְּשִׁיץ זִיעָ"א יָשַׁב פַּעַם עִם בָּנָיו, וּבְתוֹךְ שִׂיחָתָם פָּתַח וְאָמַר לָהֶם: דְּעוּ לָכֶם, כִּי בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, יִסַּע הַבַּעַל דָּבָר (הַיֵּצֶר הָרַע) עַל עֲגָלָה, וְרַבִּים מֵהַמַּנְהִיגִים וּמֵהַגְּדוֹלִים יִסְּעוּ אַף הֵם יַחַד עִמּוֹ בָּעֲגָלָה. וְאַתֶּם בָּנַי – רַק בַּקָּשָׁה אַחַת יֵשׁ לִי מִכֶּם: שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מֵאֵלּוּ שֶׁיַּעַזְרוּ לִדְחֹף אֶת הָעֲגָלָה וּלְהַסִּיעָהּ!!!כן הובא משמו בספר "הדור האחרון" (עמוד קכ"ד), עיין שם שהובאו עוד נבואות מבהילות מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש ומעוד צדיקים זיע"א על הדור שלפני ביאת המשיח ומאורעותיו.    וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים: שֶׁבְּדוֹרֵנוּ יָכוֹל אָדָם לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא מֵהַמְסַיְּעִים וְהַדּוֹחֲפִים אֶת הָעֲגָלָה שֶׁל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, שֶׁל צַדִּיקֵי וַחֲסִידֵי עֶלְיוֹן, וּמְסַיֵּעַ בְּיָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אַךְ הָאֱמֶת הִיא שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ בִּידֵי הַס"מ וְחֵילוֹתָיו, הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְגוּנְדָא דִּילֵיהּ, וְעָתִיד אַף לִיתֵן אֶת הַדִּין עִמָּהֶם. לָכֵן בְּדוֹרֵנוּ זֶה חוֹבָה עַל כֻּלָּנוּ לִהְיוֹת עֵירָנִיִּים, פְּקוּחֵי עֵינַיִם וּזְהִירִים, בְּיַד מִי אָנוּ תּוֹמְכִים וּלְמִי אָנוּ עוֹזְרִים, וּלְאֵילוּ מַטָּרוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת תְּרוּמוֹתֵינוּ, וְהַאִם בֶּאֱמֶת מְשַׁמְּשִׁים אָנוּ כְּמוֹשָׁב לְטָהֳרָה וְלֹא חָלִילָה לְטֻמְאַת הַזָּב הַחֲמוּרָה?! וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהִמָּנוֹת עַל תּוֹמְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְהֵיכְלֶיהָ, וּלְשַׁמֵּשׁ וּלְסַיֵּעַ בִּידֵי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלִדְבֹּק בָּהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ הַדָּבָר כְּאִלּוּ דָּבַק בַּשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁהכן נאמר בכתובות (קי"א ע"ב).    , וְהַמְחֻבָּר לַטָּהוֹר - טָהוֹרבבא קמא (צ"ב ע"ב).    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּמִּשְׁנָה נִתְבָּאֵר שֶׁשִּׁבְעָה דְּבָרִים חִיצוֹנִיִּים עֲלוּלִים לִגְרֹם לְאָדָם לְזִיבָה: אֲכִילָה גַּסָּה, וּשְׁתִיָּה מְרֻבָּה, וּנְשִׂיאַת מַשָּׂא כָּבֵד, וּקְפִיצָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וָחֳלִי הַגּוּף, וּרְאִיַּת אִשָּׁה, וְהִרְהוּרֵי בְּעִילָה.

וְאִם קָדַם אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּסָמוּךְ לְזִיבָתוֹ בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת תּוֹלִים שֶׁמֵּחֲמַת כֵּן זָב בְּשָׂרוֹ, וְלָכֵן אֵין זוֹ זִיבָה הַמְטַמְּאָהכריתות (ח' ע"ב) ורמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק ב' הלכה ב').    .

וּמִכָּל מָקוֹם עַל אַף שֶׁרְאִיּוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאוֹת, מִכָּל מָקוֹם מִצְטָרְפוֹת הֵן לִרְאִיּוֹת רְגִילוֹת שֶׁלֹּא מֵחֲמַת גּוֹרֵם חִיצוֹנִי, כְּגוֹן שֶׁרָאָה רְאִיָּה אַחַת מֵחֲמַת חֹלִי וּרְאִיָּה שְׁנִיָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת חֹלִי – הֲרֵי זֶה טָמֵא, וְכֵן אִם רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת רְגִילוּת וּרְאִיָּה שְׁלִישִׁית מֵחֲמַת חֹלִי - בְּכָל זֹאת הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבָּן, הוֹאִיל וּכְבָר נִזְקַק לְטֻמְאָה לָכֵן נִתְחַיֵּב בְּקָרְבָּןמשנה זבים (פרק ב') ורמב"ם (שם).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן טֻמְאַת הַזָּב עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "אִמְרַת הַצְּרוּפָה"בבאורו למצוה קע"ט.    שֶׁכָּתַב שֶׁבְּחֵטְא אָדָם וְחַוָּה הֵטִיל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אֶת זֹהַמְתּוֹ בְּחַוָּה, שֶׁהִיא הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, וּכְפִי שֶׁנִּרְמַז בַּכְּתוּבִים "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה (- זוֹ הַקִּנְאָה)... וְכִי תַּאֲוָה (- זוֹ הַתַּאֲוָה)... וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים (- זֶה הַכָּבוֹד)", וְלָכֵן מֵאָז הָאָדָם רוֹדֵף אַחַר הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וּמִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶם.

וּשְׁלוֹשְׁתָּם יוֹצְאִים מִגּוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם בִּשְׁלוֹשָׁה מִינֵי טֻמְאוֹת, וְהֵם קֶרִי וְזִיבָה וְנִדָּה: הַקֶּרִי הַבָּא מִן הַקִּנְאָה שֶׁכֵּן מְקוֹרוֹ מֵהַיְסוֹד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת יוֹסֵ"ף הָעוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן קִנְאָ"ה, וְהַנִּדּוּת הַבָּאָה מֵחֲמַת הַתַּאֲוָה כְּאוֹמְרָם זָ"ל שֶׁמֵּחֲמַת חִמּוּד רוֹאָה הָאִשָּׁה דָּמִים, וְהַזִּיבָה הַבָּאָה מֵרְדִיפַת הַכָּבוֹד וְהַגַּאֲוָה שֶׁכֵּן גַּאֲוָ"ה עוֹלָה בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן זוֹ"ב.

וְלָכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם"אימרת רבי אלעזר הקפר באבות (פרק ד' משנה כ"א).    , שֶׁכֵּן אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּרַשׁ מִמְּקוֹמוֹ לְאַחַר שֶׁנִּדְבְּקוּ בּוֹ הַטֻּמְאוֹת הַלָּלוּ, וְהָבֵן.

---

מצוה קע"ט: קרבן הזב

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל הַזָּב שֶׁרָאָה שָׁלוֹשׁ רְאִיּוֹת לְהָבִיא קָרְבָּן לְאַחַר שֶׁיִּטָּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שֶׁיִּסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים בָּהֶם לֹא רָאָה שׁוּם זִיבָה נוֹסֶפֶת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי טוֹבֵל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, הָאֶחָד לְחַטָּאת וְהָאֶחָד לְעוֹלָהמפורש בכתובים, והובא ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק א').    . וְאִם רָאָה אֲפִלּוּ זִיבָה אַחַת בְּתוֹךְ יְמֵי סְפִירָתוֹ חוֹזֵר לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים מֵחָדָשׁמשנה בזבים (פרק א') ורמב"ם (שם ריש פרק ג'). ואם ראה קרי באחד מימים אלו אינו סותר אלא את אותו היום בלבד, שאינו מצטרף למניין שבעה נקיים, אבל שאר הימים אינם נופלים, כמבואר שם.    .

וְעַל אַף שֶׁנִּטְהַר הַזָּב מִטֻּמְאָתוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ הֲרֵי הוּא "מְחֻסַּר כַּפָּרָה" וְאָסוּר בְּבִיאַת הַמִּקְדָּשׁ וּבַאֲכִילַת הַקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹמשנה בכריתות (ח' ע"ב) ורמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (ריש פרק א').    . וּמִכָּל מָקוֹם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִידִיעַת הַזָּב כְּגוֹן קָטָן שֶׁזָּב הֲרֵי שֶׁאָבִיו מֵבִיא עָלָיו קָרְבָּן שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ וּלְאַחַר מִכֵּן מַאֲכִילוֹ מִן הַקֳּדָשִׁיםמשנה סוף מסכת נגעים, ורמב"ם שם (פרק א' הלכה ה').    .

וְהַזָּב שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן וְלֹא הֱבִיאוֹ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְהִנּוֹ מְחֻסַּר כַּפָּרָה כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר.

רָמַז הַכָּתוּב – מַכַּת חַשְׁמַל

בְּעָסְקֵנוּ בְּמִצְוַת הֲבָאַת קָרְבַּן הַזָּב, חִפַּשְׂנוּ אַחַר טַעַם לְכָךְ שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה אֶת הַזָּב בְּקָרְבָּן, מֵאַחַר וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵילבבאור המצוה הקודמת, בחלק הפשט.    שֶׁהַזִּיבָה אֵינָהּ בָּאָה לָאָדָם מֵחֲמַת הִרְהוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה אֲסוּרָה, וְלֹא מִשּׁוּם אֵיזֶה גּוֹרֵם חִיצוֹנִי, וְאַף אֵין שׁוּם תַּאֲוָה אוֹ הֲנָאָה כָּל שֶׁהִיא בַּזִּיבָה עַצְמָהּ, אֶלָּא מִין חֹלִי הוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאָדָם. וְאִם כֵּן עַל מָה וְלָמָּה יְחֻיַּב הָאִישׁ הַזֶּה בַּהֲבָאַת קָרְבָּן לְכַפֵּר עַל זוֹבוֹ? וַהֲרֵי לִכְאוֹרָה אֵין שׁוּם עָוֶל בְּכַפָּיו?

וְהִנֵּה הִקְרָה ה' לְעֵינֵינוּ אֶת דְּבָרָיו הַקְּצָרִים וְהַקּוֹלְעִים שֶׁל רַבֵּנוּ הָאִבְּן עֶזְרָא זַצַ"ל, שֶׁכָּתַב בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "וְהַקָּרְבָּן עוֹלָה וְחַטָּאת הוּא בַּעֲבוּר כִּי הַזּוֹב הוּא מוּסָר עַל עָווֹן"ראה בפירושו על התורה על פסוק זה.    . דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְנָם בְּעֵינַיִם גַּשְׁמִיּוּת הַחֹלִי הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא תּוֹפָעָה טִבְעִית הָעֲלוּלָה לְהוֹפִיעַ בְּאַקְרַאי אֵצֶל כָּל אֶחָד, אַךְ בָּעֵינַיִם הָרוֹאוֹת מֵעֵבֶר לַעֲצָמִים וּלְחָמְרִיּוּת נִתָּן לְזַהוֹת כִּי אֵין חֹלִי זֶה אוֹ אַחֵר בָּא לָאָדָם אֶלָּא כְּמוּסָר וּכְ"מַכַּת חַשְׁמַל" שֶׁמַּטְּרָתָהּ לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם עַל עֲווֹנוֹתָיו, וּלְהוֹרוֹת לוֹ לְשַׁנּוֹת אֶת דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו.

כָּךְ כּוֹתֵב דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה בִּתְהִלִּים: "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי"תהלים ל"ח, ד'.    , וּבֵאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ מוֹדִיעַ בִּדְבָרָיו בִּפְנֵי בּוֹרְאוֹ שֶׁכָּל מַסֶּכֶת הַיִּסּוּרִין הָעוֹבֶרֶת עָלָיו מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ, אֵינָהּ אֶלָּא מוּסָר וְתוֹכָחָה עַל עֲווֹנוֹתָיו. וְכָךְ לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד שֶׁאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָווֹןשבת (נ"ה ע"א).    , וְאִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִים עָלָיו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיוברכות (ה' ע"א).    , שֶׁלֹּא בִּכְדִי פּוֹקֵד אֶת הָאָדָם חֹלִי כָּזֶה אוֹ אַחֵר, אֶלָּא חֳלִי הַגּוּף הוּא תּוֹצָאָה יְשִׁירָה שֶׁל חֳלִי הַנֶּפֶשׁ. לָכֵן נִשְׁתַּרְבְּבָה לְשׁוֹנָם שֶׁל הַמְרַגְּלִיםכך הובא בסוטה (ל"ה ע"א) בשם רבי שילא שהמרגלים על שהוציאו דיבה על ארץ הקודש נשתרבבה לשונם עד טבורם, והיו תולעים יוצאות ונכנסות בפיהם, עד שמתו מכך.    , וְלָכֵן לָקָה שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיוראה סוטה (ט' ע"ב) במשנה שאמרו: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלישתים את עיניו". ועיין שם שהובאו עוד דוגמאות לדבר.    , וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ.

לְפִי זֶה נוּכַל לְהָבִין מַדּוּעַ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁשְּׁנֵי דְּבָרִים אֵינָם תְּלוּיִים בִּגְזֵרַת שָׁמַיִם, אֶלָּא הֵם בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם בִּלְבַד: יִרְאַת שָׁמַיִם וְצִנִּים פַּחִים (חֹלִי קֹר וָחֹם)כתובות (ל' ע"א) וכפירוש רש"י ז"ל שם.    , וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁיִּרְאַת הַשָּׁמַיִם שֶׁל הָאָדָם הִיא בְּחִירָתוֹ שֶׁל הָאָדָם אִם לַחֲטֹא אוֹ לֹא, וּמִמֵּילָא חֳלָאֵי הַגּוּף הֵם תּוֹצָאָה שֶׁל בְּחִירָתוֹ בַּטּוֹב אוֹ בָּרַע, שֶׁאִם בָּחַר לַחֲטֹא וְלִפְגֹּם – מִמֵּילָא בָּחַר גַּם בָּחֳלָאִים, וְאִם בָּחַר לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ נֶאֱמָנָה – מִמֵּילָא אֵין סִבָּה שֶׁיִּפְקְדוּהוּ חֳלָאִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים. מִטַּעַם זֶה גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין הַחוֹלֶה עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיואימרת רבי חייא בר אבא בנדרים (מ"א ע"א), ונלמד מהכתוב בתהלים (ק"ג, ג'): "הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי".    , וּפֵרוּשׁ הַדְּבָרִים הוּא שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁלֹּא בָּאִים הֶחֳלָאִים עַל הָאָדָם אֶלָּא כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ עַל עֲווֹנוֹתָיו, מִמֵּילָא כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר וְעוֹשֶׂה עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה לְפִי דַּרְגָּתוֹ מִיָּד נִמְחָלִין לוֹ עֲווֹנוֹתָיו, וְשָׁב הַחוֹלֶה לְאֵיתָנוֹ.

בְּנֵי הָאָדָם רְגִילִים לַחֲשֹׁב שֶׁאִם נִסְתָּם חָלִילָה אֵיזֶה עוֹרֵק אוֹ צִנּוֹר בְּגוּף הָאָדָם – אֲזַי מִתְפַּתַּחַת בְּעָיָה בְּאוֹתוֹ אֵיבָר, וְשֶׁאִם נִתְקָף אָדָם בְּאֵיזֶה חַיְדַק - מִיָּד נֶחְלָשׁ וְנוֹפֵל לְמִשְׁכָּב, אַךְ הָאֱמֶת הִיא שֶׁסֵּדֶר הַדְּבָרִים הוּא הָפוּךְ: כְּשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם עַל יְדֵי חֹלִי מְסֻיָּם – פָּשׁוּט מַמְצִיא לוֹ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לִלְקוֹת וְלַחֲלוֹת, נִמְצָא שֶׁהַמַּכָּה אֵינָהּ הַסִּבָּה אֶלָּא הָאֶמְצָעִי וְהַכְּלִי הַמְּשַׁמֵּשׁ לַסִּבָּה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִיא עֲווֹנוֹתָיו וַחֲטָאָיו. וְאִם רַק נַשְׂכִּיל וְנִזְכֹּר זֹאת כָּל יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת, נוּכַל לִהְיוֹת הַ"דּוֹקְטוֹרִים" שֶׁל עַצְמֵנוּ, וְהָ"רוֹקְחִים" לְמַחֲלוֹתֵינוּ, עַל יְדֵי שֶׁנְּרַפֵּא אֶת נַפְשֵׁנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, וּמִמֵּילָא תָּסוּר כָּל מַחֲלָה מִקִּרְבֵּנוּ.

טָּעוּת שֶׁל רַבִּים מֵאִתָּנוּ הִיא שֶׁבִּמְקוֹם לְהִתְעַסֵּק וּלְהִסְתַּדֵּר עִם זֶה שֶׁשּׁוֹלֵחַ אֶת הַיִּסּוּרִים וְהֶחֳלָאִים, מִתְמַקְּדִים אָנוּ בְּהִתְמוֹדְדוּת מוּל הַיִּסּוּרִים עַצְמָם. אַךְ כְּמוֹ שֶׁחוֹב לְחֶבְרַת הַחַשְׁמַל לֹא יִמָּחֵק בְּכָךְ שֶׁנַּשְׁלִיךְ אֶת סֶפַח הַתַּשְׁלוּם לַפַּח מִבְּלִי לְשַׁלְּמוֹ, וּרְטִיבוּת שֶׁבְּתִקְרַת הַבַּיִת לֹא תֵּעָלֵם בְּכָךְ שֶׁנִצְבַּע אֶת הַתִּקְרָה מִבְּלִי לַעֲצֹר אֶת חֲדִירַת הַמַּיִם, כָּךְ גַּם בְּעָיוֹתָיו וְצָרוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם לֹא יִפָּתְרוּ בֶּאֱמֶת עַד שֶׁיַּעֲמֹד וְיִפְתְּרֵם מוּל בּוֹרֵא עוֹלָם. כָּךְ מְסֻפָּר בַּתַּלְמוּדפסחים (נ"ז ע"א – ע"ב).    עַל יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקָאִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל הַמְשָׁרֵת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְבַזֶּה אֶת הַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו בְּכָךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵד עִם כְּפָפוֹת לְיָדָיו. מַה גָּמַל לוֹ הַקָּבָּ"ה עַל כָּךְ? שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הִתְוַכְּחוּ הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה אֵיזֶה בָּשָׂר יוֹתֵר מְשֻׁבָּח: הַמֶּלֶךְ אָמַר שֶׁבְּשַׂר הַגְּדִי מְשֻׁבָּח יוֹתֵר, וְאִלּוּ הַמַּלְכָּה אָמְרָה שֶׁבְּשַׂר הַכֶּבֶשׂ מְשֻׁבָּח יוֹתֵר. אָמְרוּ מִי יַכְרִיעַ בֵּינֵינוּ? הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁעוֹסֵק כָּל הַיּוֹם בְּקָרְבָּנוֹת. הֵבִיאוּ אֶת אוֹתוֹ יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקָאִי וְשָׁאֲלוּ לְדַעְתּוֹ בָּעִנְיָן, וְהַלָּה הֵנִיף יָדוֹ בְּזִלְזוּל וְאָמַר: אִם הָיָה הַגְּדִי עָדִיף – הָיוּ מַקְרִיבִים מִמֶּנּוּ אֶת קָרְבַּן הַתָּמִיד! מִיָּד צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִקְצֹץ אֶת יַד יְמִינוֹ עַל שֶׁזִּלְזֵל בַּמַּלְכוּת, אַךְ הַלָּה נִסָּה לְהִתְחַכֵּם וְשִׁחֵד אֶת הַחַיָּלִים כְּדֵי שֶׁיְּקַצְּצוּ אֶת יָד שְׂמֹאלוֹ בִּמְקוֹם אֶת יַד יְמִינוֹ. לְאַחַר זְמַן שָׁמַע זֹאת הַמֶּלֶךְ וְצִוָּה לִקְצֹץ גַּם אֶת יַד יְמִינוֹ, וְכָךְ נוֹתַר עָרֹם בְּלֹא שְׁתֵּי יָדָיו...!

וְכָעֵת נִתְבּוֹנֵן: הֲרֵי אוֹתוֹ יִשָּׂשׂכָר עָשָׂה הִשְׁתַּדְּלוּת נוֹרְמָלִית כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת יָדוֹ, וּבְכָל זֹאת לֹא הִצְלִיחַ, מַדּוּעַ? כֵּיוָן שֶׁלֹּא הַמֶּלֶךְ הָיָה הַגּוֹרֵם, וְלֹא הַחַיָּלִים, הֵם הָיוּ רַק שְׁלִיחִים. אֶלָּא הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ הֵן שֶׁהִטִּילוּ עָלָיו אֶת הָעֹנֶשׁ הַזֶּה, וְרַק עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה הָיָה יָכוֹל לְבַטֵּל מֵעָלָיו אֶת הַגְּזֵרָה. אַךְ בִּמְקוֹם לְנַסּוֹת לְהִסְתַּדֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁמַּעֲנִישׁוֹ, הוּא נִסָּה לְהִתְחַמֵּק מֵהַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו, מַה שֶּׁרַק סִבֵּךְ אוֹתוֹ עוֹד יוֹתֵר!

כָּךְ מּוֹדִיעַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר: "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב – וְרָפָא לוֹ"ישעיה ו', י'.    , שֶׁאִם אָדָם רַק יָבִין מַהִי סִבַּת הַחֹלִי הָאֲמִתִּית, וְיַחְזֹר בּוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה וּנְכוֹנָה, מִמֵּילָא מַבְטִיחַ הַנָּבִיא שֶׁיַּעֲמֹד וְיִתְרַפֵּא מֵחָלְיוֹ, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם"ירמיה ג', כ"ב.    .

וְזֶהוּ הַטַּעַם שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה אֶת הַזָּב קָרְבַּן כַּפָּרָה עַל זוֹבוֹ, לַמְרוֹת שֶׁבַּזּוֹב עַצְמוֹ אֵין שׁוּם חֵטְא אוֹ פְּגָם, הוֹאִיל וְהַזּוֹב אֵינוֹ סִבָּה וְתַכְלִית אֶלָּא רַק אֶמְצָעִי לְהַבִּיעַ אֶת הַסִּבָּה הָאֲמִתִּית לְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, וְהִיא חֲטָאָיו וּפְגָמָיו שֶׁל זֶה. וּמִכָּאן בָּנָה בִּנְיַן אָב לְכָל חֹלִי שֶׁלֹּא יָבוֹא עַל הָאָדָם, שֶׁלֹּא יִתְלֶה אָדָם אֶת חֳלָאָיו וּמַכְאוֹבָיו בְּסִבּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת מְדֻמּוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת, אֶלָּא אַךְ וְרַק בִּגְזֵרַת שָׁמַיִם שֶׁנִּגְזְרָה בְּמַטָּרָה לְעוֹרְרוֹ וּלְיַשְּׁרוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶהמשלי ג', י"ב.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁלֹא מִתְחַיֵּב הַזָּב בְּקָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן רָאָה שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת רְצוּפוֹת, בְּלֹא הֶפְסֵק שֶׁל יְמָמָה שְׁלֵמָה בֵּין רְאִיָּה לִרְאִיָּה. וּבַמִּשְׁנָה הָעָלְתָה הַשְּׁאֵלָה מַה יְּהֵא דִּינוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁרָאָה שְׁתֵּי זִיבוֹת בְּיוֹם, וּרְאִיָּה שְׁלִישִׁית רָאָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל הַיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרַת (כְּגוֹן שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר רָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וּבְיוֹם שְׁנֵי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת רָאָה רְאִיָּה נוֹסֶפֶת), הַאִם מִצְטָרְפוֹת הָרְאִיּוֹת הַלָּלוּ לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן אוֹ לֹא?

וְהֵשִׁיבוּ שָׁם שֶׁזֶּהוּ סָפֵק לְקָרְבָּן, וְלָכֵן יֵשׁ לַזָּב הַזֶּה לְהָבִיא קָרְבָּן וּלְהַקְרִיבוֹ מִסָּפֵק, אוּלָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְאָכְלוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ אֶלָּא בְּשַׂר חֻלִּין שֶׁקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁאָסוּר בָּאֲכִילָהראה מסכת זבים (פרק א' משנה ו'), ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורא שם.    . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיובהלכות מחוסרי כפרה (פרק ב'), ועיין שם עוד כמה אופנים בהם עלולים להתעורר ספיקות לגבי הטומאה והקרבן, ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן קָרְבַּן הַזָּב עַל דֶרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרַב רַבִּי מְנַחֵם הַבַּבְלִי זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "טַעֲמֵי מִצְווֹת"בבאורו למצוה פ"ו.    שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַזִּיבָה בָּאָה לוֹ לָאָדָם בְּעִקְבוֹת רִבּוּי הָאֲכִילָה וּרְדִיפַת הַתַּאֲווֹת, וְהַלָּלוּ טִבְעָן לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מֵהַבּוֹרֵא וּלְהַשְׁכִּיחוֹ חָלִילָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ"דברים ל"ב, ט"ו.    , לָכֵן תִּקּוּן הַמְעֻוָּת הוּא בְּכָךְ שֶׁיִּגְדֹּר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הַתַּאֲוָה, וְיַקְרִיב אֶת מַאֲכָלוֹ וּמָמוֹנוֹ לַה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

וְהוֹסִיף שָׁם שֶׁכַּיּוֹם שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין בְּאֶפְשָׁרוּתֵנוּ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְעַנֶּה וִימַעֵט קְצָת מֵאֲכִילָתוֹ, שֶׁהַתַּעֲנִית מְשַׁבֶּרֶת אֶת הַתַּאֲוָה שֶׁבָּאָדָם, וּמַרְחִיקָתוֹ מֵרְדִיפַת הַמּוֹתָרוֹת וְהַתַּעֲנוּגִים.

---

מצוה ק"פ: ענין טמאת שכבת זרע

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִנְהֹג בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה שֶׁל שִׁכְבַת זֶרַע, וְעִנְיָנָהּ הוּא שֶׁאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע בְּהֶתֵּר אוֹ בְּאִסּוּר הֲרֵי הוּא טָמֵא מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן אָדָם אוֹ כְּלִי שֶׁנָּגַע בְּשִׁכְבַת זֶרַע נִטְמָא מִן הַתּוֹרָה, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה עִם הָאִישׁ נִטְמְאָה מִן הַתּוֹרָהכל זה מבואר בפסוקים, ובתלמוד במסכת נדה (פרק יוצא דופן).    . וְכָל אֵלּוּ מְטַמְּאִים בְּמַגָּע, וְאֶת כְּלֵי הַחֶרֶס מְטַמְּאִים אַף בְּהִכָּנְסָם בַּאֲוִירוֹרמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות (ריש פרק ה').    , עַד שֶׁיְּטַהֲרוֹ.

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּזְרוּ שֶׁאַף הַמַּטִּיל מַיִם עֲכוּרִים הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדִּבְרֵיהֶם, וְדַוְקָא שֶׁנִּתְעַכְּרוּ בְּאֶמְצָעָם אוֹ בְּסוֹפָם. וּבַמֶּה כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל שֶׁל הַגּוֹי לְעוֹלָם אֵינָהּ מְטַמְּאָה, לֹא מִדְּאוֹרַיְתָא וְלֹא מִדְּרַבָּנָןמשנה במסכת מקואות (פרק ח') וברמב"ם (שם הלכה ו').    . וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּשֶׁהָיָה מֵעַל גִּיל תֵּשַׁע, אֲבָל מִתַּחַת לְגִיל תֵּשַׁע אֵינָהּ מְטַמְּאָה כְּלָלמקורו בתורת כהנים, וכן למדו חז"ל בנדה (ל"ב ע"ב) מיתור הלשון "ואיש".    .

וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּטְמָא בְּאֶחָד מֵהָאֳפָנִים הַנִּזְכָּרִים וְלֹא נָהַג בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה הַלָּלוּ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – קְדֻשַּׁת הַיְסוֹד

תַּפְקִיד נַעֲלֶה הֶעֱנִיק בּוֹרֵא הָעוֹלָם לִבְרִיּוֹתָיו, וְהוּא הַזְּכוּת לְהִשְׁתַּתֵּף בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם בְּתוֹלָדוֹת וּבְהַבְטָחַת קִיּוּמָהּ וְהֶמְשֵׁכִיּוּתָהּ שֶׁל הַבְּרִיאָה. מַה שֶּׁלִּכְאוֹרָה הָיָה רָאוּי לְהִשָּׁאֵר מֻפְקָד בְּיָדָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא, וּבְכָל זֹאת מָצָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְנָכוֹן לְשַׁתֵּף אֶת בְּרִיּוֹתָיו בְּדָבָר עָצוּם זֶה. אָמְנָם כְּפִי גֹּדֶל מַעֲלַת וַחֲשִׁיבוּת הַדָּבָר – כָּךְ גַּם גֹּדֶל חֻמְרַת הַמּוֹעֵל בְּתַפְקִידוֹ. שֶׁכֵּן פִּקָּדוֹן יָקָר וְאֵיכוּתִי כְּמוֹ זֶרַע הַיְלוּדָה הִנּוֹ כָּל כָּךְ בַּעַל עֵרֶךְ, עַד שֶׁמִּי שֶׁמְּאַבְּדוֹ חָלִילָה לְבַטָּלָה – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשּׂוֹרֵף מָמוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמוֹעֵל בִּשְׁלִיחוּתוֹ, וְאֵין לְךָ קָשֶׁה וְחָמוּר מִכָּךְ.

מִי שֶׁשֵּׁרֵת בְּמִסְגֶּרֶת צְבָאִית יוֹדֵעַ שֶׁבַּצָּבָא יֶשְׁנָה עֲבֵרָה חֲמוּרָה בְּיוֹתֵר עָלֶיהָ עָלוּל אָדָם לְהֵעָנֵשׁ בְּשֶׁבַע שְׁנוֹת מַאֲסָר, וְהִיא "הַפְקָרַת נֶשֶׁק צְבָאִי". בִּידֵי כָּל חַיָּל מֻפְקָד כְּלִי נֶשֶׁק מְסֻכָּן וְקַטְלָנִי הַמְיֹעָד לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל חַיֵּיהֶם שֶׁל הַתּוֹשָׁבִים, אוּלָם עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ לֹא נָכוֹן בִּכְלִי זֶה עֲלוּלִים בְּנֵי אָדָם רַבִּים לְקַפֵּחַ אֶת חַיֵּיהֶם. וְחַיָּל שֶׁקִּבֵּל נֶשֶׁק לְיָדָיו וְלֹא שְׁמָרוֹ כָּרָאוּי, וּשְׁכָחוֹ אוֹ אִבְּדוֹ מִכָּל סִבָּה שֶׁתְּהֵא – נוֹהֲגִים עִמּוֹ בִּמְלוֹא חֻמְרַת הַדִּין. וְאִם גַּם הִגִּיעַ הַכְּלִי לִידֵי הָאוֹיֵב – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁחָמוּר הוּא דִּינוֹ שֶׁל זֶה. כָּךְ גַּם הַדָּבָר כְּלַפֵּי זַרְעוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁאִם לֹא שׁוֹמְרוֹ הָאָדָם כָּרָאוּי וּמַפְקִירוֹ וּמְאַבְּדוֹ לְבַטָּלָה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מוֹסְרוֹ וּמַעֲנִיקוֹ לִמְקוֹמוֹת שֶׁאֵינָם רְאוּיִיםכגון להביא בן מהגויה, או להביא ממזר מאשת איש, בר מינן.    – אֲזַי חָלִילָה עָנְשׁוֹ שֶׁל זוֹ הוּא רַע וָמַר.

הָרה"ק רַבִּי אֵלִיָּהוּ דִּי וִידָאשׁ זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ הַנּוֹרָא "רֵאשִׁית חָכְמָה" מְבָאֵר שֶׁעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁלָּנוּ הִנּוֹ הַגְשָׁמָה וְתַרְגּוּם שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְכָל פְּעֻלָּה גַּשְׁמִית כָּאן לְמַטָּה פּוֹעֶלֶת וּמַשְׁפִּיעָה בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְאָדָם שֶׁחָלִילָה מַפְקִיר אֶת זַרְעוֹ לָרִיק וּלְבַטָּלָה הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ בְּעֶצֶם לַסִּטְרָא אַחֲרָא הִיא לֵילִי"ת הַמִּתְעַבֶּרֶת מִמֶּנּוּ וּמוֹלִידָה מִמֶּנּוּ שֵׁדִים וְרוּחוֹת רָעוֹת לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, הָעוֹמְדִים וּמַזִּיקִים וּמְיַסְּרִים אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם עִקַּר הַכִּשְׁלוֹנוֹת וְהָאַכְזָבוֹת שֶׁל הָאָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזֶּה הוֹצִיא אֶת כֹּחוֹ וְחֵילוֹ לָרִיק – כָּךְ גַּם אוֹתָם שֵׁדִים מְיַגְּעִים אוֹתוֹ לָרִיק וּלְבֶהָלָה, וְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ מַצְלִיחַ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו.

וְרַבֵּנוּ הָרמ"ק הַקָּדוֹש זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אֵילִמָה רַבָּתִי" כָּתַב לְבָאֵר מַדּוּעַ חָמוּר מַעֲשֶׂה זֶה יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַחַטָּאִים, בִּהְיוֹת שֶׁשֹּׁרֶשׁ וּמָקוֹר כְּלַל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים שֶׁל הָאָדָם הוּא בַּלֵּב, שָׁם מִשְׁכַּן הַתַּאֲווֹת וְהַיְצָרִים שֶׁל הָאָדָםכמו שכתוב (בראשית ו', ה') "וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום", וכן אמרו חז"ל (ברכות ס"א ע"א) שהיצר הרע שוכן בלבו של האדם, וכן אמרו (מדרש רבה במדבר י"ז) שהלב והעינים הם סרסורי העבירה, וכן על זו הדרך.    , וְלָכֵן גַּם הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הָאָדָם מִן הָעֲבֵרוֹת עִקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ הוּא בַּלֵּבוכמו שכתוב (ישעיה ו', י') "ולבבו יבין ושב ורפא לו". ובמצות התשובה כתוב (דברים ל',י') "כי תשוב אל ה"א בכל לבבך" וכתוב (שם פסוק י"ד) "בפיך ובלבבך לעשותו". וכן כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א בספרו "צדקת הצדיק" (אות קס"ח) שהתשובה מקומה בלב, ע"ש.    . אוּלָם חֶטְאוֹ שֶׁל הַמֵּרִיק זַרְעוֹ לְבַטָּלָה שָׁרְשׁוֹ אֵינוֹ מִן הַלֵּב אֶלָּא מִן הַמֹּחַכן תדע שהרי הרהור ומחשבה רעה במוחו של האדם הם המביאים ליציאת הזרע מגופו, וכמו שאמרה התורה (דברים כ"ג, י') "ונשמרת מכל דבר רע" ופירשו חז"ל (כתובות מ"ו ע"א) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ואף חקי הרפואה מורים כי דיכוי כח המחשבה של האדם גורם לדיכוי כח הילודה.    , שָׁם הוּא מְקוֹר הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה הַיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ וְיוֹרֶדֶת דֶּרֶךְ עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁל הָאָדָם עַד שֶׁיּוֹצֵאת מִבְּרִית הַמָּעוֹר. וּבִהְיוֹת שֶׁמְּקוֹם הַמֹּחַ הוּא גָּבוֹהַּ וּמְרוֹמָם יוֹתֵר מִן הַלֵּבהן מההיבט הרוחני – שהלב הוא מבחינת הבינה ואילו המח הוא מבחינת החכמה שהיא למעלה מהבינה, כמבואר בתיקוני הזהר (קט"ו ע"א) ובדברי הרמ"ק הנ"ל, והן מההיבט הגשמי – שמקום המח באדם הוא גבוה מעל כל האיברים, מה שמעיד על רוממותו ומעלתו.    , לְפִיכָךְ גַּם חֻמְרַת הֶעָווֹן הַזֶּה הִיא גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה, וְלָכֵן גַּם הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ הִיא קָשָׁה יוֹתֵר וּמְקוֹמָהּ בַּמֹּחַ, כַּמְבֹאָר בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁיםעיין בזהר הקדוש (פרשת ויקהל) ובספרי התיקונים.    .

הַמִּתְבּוֹנֵן בְּעָמְקָן שֶׁל מִצְווֹת הָעֲשֵׂה וְהַלֹּא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, יִמְצָא הֶבְדֵּל יְסוֹדִי וּבָרוּר בֵּין הַמִּצְווֹת לַעֲבֵרוֹת. שֶׁכֵּן כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה עִנְיָנָן וּמַהוּתָן מִלּוּי וְהוֹסָפָה וּנְשִׂיאָה בְּעֹל: נְטִילַת הַלּוּלָב, וּקְשִׁירַת הַתְּפִלִּין, וַהֲשָׁבַת הָאֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ, כָּל אֵלּוּ וְעוֹד עִנְיָנָן לְמַלְּאוֹת אֶת הֶחָסֵר וּלְהוֹסִיף עַל הַקַּיָּם. לְעֻמַּת זֹאת הָעֲבֵרוֹת בִּפְנִימִיּוּתָן הֵן הוֹצָאָה וְרִקּוּן וּפְּרִיקַת עֹל: חִלּוּל הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגִלּוּי הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת, וְהוֹצָאַת שֵׁם רַע, כָּל אֵלּוּ וְעוֹד הֵן פְּעֻלּוֹת שֶׁל שְׁבִירַת הַגְּבוּלוֹת וְהַמֻּסְכָּמוֹת וּפְרִיקַת הַיְּצָרִים וְהַמַּחְשָׁבוֹת הַזְּדוֹנִיּוֹת שֶׁבָּאָדָם. וְלָכֵן מַעֲשֵׂי הַמִּצְווֹת תָּמִיד יְעוֹרְרוּ בָּאָדָם תְּחוּשַׁת מִלּוּי וְסִפּוּק, וְאִלּוּ הָעֲבֵרוֹת לְעוֹלָם מְבִיאוֹת אֶת הָאָדָם לִתְחוּשַׁת רֵיקָנוּת וְחֹסֶר עֵרֶךְ עַצְמִיולכן מצוה היא מלשון "מיצוי" שפירושו מילוי, ואילו "חטא" הוא מלשון החטאה וחיסרון.    . כָּךְ גַּם הוֹצָאַת זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא בָּאֹפֶן וּבַמָּקוֹם הַמּוֹעִיל כָּל מַהוּתָהּ הִיא רִקּוּן וּפְרִיקָה, וְלָכֵן בְּהֶכְרֵחַ הוּא שֶׁתָּבִיא בְּעִקְבוֹתֶיהָ תְּחוּשַׁת רֵיקָנוּת וְתִסְכּוּל, וְחֹסֶר סִפּוּק עַצְמִי. וְזֶהוּ עֹמֶק דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אֵבֶר קָטָן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם: מַרְעִיבוֹ שָׂבֵעַ, מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב", רָצוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא תִּטְעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁסִּפּוּק יִצְרוֹ וְתַאֲוָתוֹ תְּבִיאֵהוּ עַל סִפּוּקוֹ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה כְּכָל שֶׁתַּרְבֶּה לְהַשְׂבִּיעוֹ כָּךְ רַק יִגְדַּל חֶסְרוֹנוֹ וְרַעֲבוֹנוֹ. כִּי מֵעֲבֵרָה נוֹצָר רַק חִסָּרוֹן וְרֵיקָנוּת.

יָדוּעַ הַדָּבָר בְּקֶרֶב חַכְמֵי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְפוּאָה, שֶׁרוֹב הַדִּכְאוֹנוֹת וְהָעַצְבֻיּוֹת הַפּוֹקְדוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם מְקוֹרָן מֵהָעֵדֶר הַקְּדֻשָּׁה, בִּהְיוֹת הָאָדָם שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת וּבְיִצְרֵי לִבּוֹ, וְלָכֵן מְקוֹנֶנֶת בְּתוֹכוֹ תְּחוּשַׁת רֵיקָנוּת וְחֹסֶר תְּמִידִית. וּמִטַּעַם זֶה תִּמְצָא שֶׁרַבִּים מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ לוֹקִים בְּנַפְשָׁם וְסוֹבְלִים מֵחֲרָדוֹת וּשְׁאָר תַּסְמִינִים שֶׁכָּאֵלּוּ, שֶׁשָּׁרְשָׁם בְּרוֹב הַמִּקְרִים מִפְּרִיצַת גְּבוּלוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמּוֹרָה לָנוּ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

לְעֻמַּת זֹאת, אָדָם הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ וְשׁוֹמֵר אֶת אוֹרְחוֹתָיו, וּמִתְרַחֵק מִכָּל דָּבָר הֶעָלוּל לְהוֹבִילוֹ חָלִילָה לְמִכְשׁוֹל, הֲרֵי זֶה הוֹפֵךְ לִהְיוֹת תַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה מַמָּשׁ, כְּדֻגְמַת הַתְּפִלִּין וְסֵפֶר הַתּוֹרָה. וּכְשֵׁם שֶׁבְּנֵי הָאָדָם שׁוֹמְרִים וּמְיַקְּרִים אֶת תַּשְׁמִישֵׁי הַקְּדֻשָּׁה כָּךְ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר וּמְיַקֵּר אֶת הַמַּקְפִּיד עַל קְדֻשַּׁת אֵיבָרָיו. וְעָלָיו אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל"תהלים קמ"ט, ג'.    – "בְּמָחוֹל" אוֹתִיּוֹת "מֹחַ וָלֵב", שֶׁאִם הָאָדָם מְקַדֵּשׁ וּמְטַהֵר אֶת מֹחוֹ וְאֶת לִבּוֹ אֲזַי מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת קָרוֹב לַה' יִתְבָּרַךְ, וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' יַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כַּיּוֹם שֶׁדִּינֵי הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בְּרֻבָּם אֵינָם מַעֲשִׂיִּים בִּהְיוֹת שֶׁעֲדַיִן אֵין לָנוּ מִקְדָּשׁ וְקָדָשִׁים, וְגַם כֻּלָּנוּ טְמֵאִים בְּטֻמְאַת מֵת הַחֲמוּרָה וְאֵין בְּיָדֵינוּ הָאֶפְשָׁרוּת לְהִטָּהֵר מִכָּךְ, כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁאֵין אָנוּ מְחֻיָּבִים מֵהַתּוֹרָה לְהִזָּהֵר בְּדִינֵי טֻמְאָה זוֹ.

וּבַתַּלְמוּד מוּבָא שֶׁעֶזְרָא הַסּוֹפֵר ע"ה תִּקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קִרְיָן מִדִּבְרֵיהֶם, וְאָסַר עֲלֵיהֶם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ, בִּכְדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הַטָּהֳרָה בְּיִשְׂרָאֵלבבא קמא (פ"ב ע"ב).    . אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל בִּטְּלוּ אֶת הַתַּקָּנָה כַּמְבֹאָר בַּתַּלְמוּד, וְלָכֵן כַּיּוֹם הַכֹּל מֻתָּרִים בַּתּוֹרָה וּבִתְפִלָּה, וּבִלְבַד שֶׁיִּרְחַץ וְיָסִיר כָּל לִכְלוּךְ מֵעָלָיוברכות (כ' ע"ב), ועיין בבעלי התוספות (בבא קמא שם, בד"ה "אתא") מה שכתבו בזה, והובא בשלחן ערוך אורח חיים (סימן פ"ח).    .

וּמִכָּל מָקוֹם כָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים וּבַעֲלֵי חֲסִידוּת שֶׁגַּם כַּיּוֹם הַנִּזְהַר לִטְבֹּל לְקֶרְיוֹ לְתוֹסֶפֶת טָהֳרָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וקָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹכן מבואר בברכות (כ"ב ע"א) שבשכר זה מאריכים לאדם ימיו ושנותיו, וברבינו יונה (שם) הביא שהרמב"ם ז"ל מימיו לא ביטל טבילה זו, ועוד עיין בספר "מקוה ישראל" על ענייני הטבילה ובספר "כתונת פסים" (ח"ב בסופו) מש"כ ממעלת הטבילה במקוה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן טֻמְאַת הַשִּׁכְבַת זֶרַע עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת" מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זָ"לבשער הכוונות דרושי הלילה (דרוש ז').    שֶׁבְּחֵטְא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה בַּר מִינָן גּוֹרֵם הוּא שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ הַקְלִפּוֹת בְּאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת, וְיִבְרְאוּ לָהֶם גּוּפִים מַזִּיקִים וּמַשְׁחִיתִים לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת הָעוֹמְדִים וּמְקַטְרְגִים עַל הָאָדָם, וּמוֹנְעִים אֶת עֲלִיַּת הַנְּשָׁמָה בַּלַּיְלָה אֶל אֲדוֹנֶיהָ, וְלָכֵן גָּדוֹל עֲווֹנוֹ וְעָנְשׁוֹ לְאֵין קֵץ.

וְהִנֵּה מִלְּבַד הַתְּשׁוּבָה הַתַּקִּיפָה הַנִּצְרֶכֶת לוֹ, וְהַתִּקּוּן הַמּוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁיםראה בשער רוח הקודש (תיקון המוציא שז"ל).    , מוּטָל עָלָיו גַּם לְהָמִית אֶת אוֹתָם גּוּפִים טְמֵאִים שֶׁנִּבְרְאוּ וּלְהָשִׁיב אֶת אוֹתָן נְשָׁמוֹת עֲשׁוּקוֹת אֶל הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה נַעֲשֶׂה בְּעִקָּר עַל יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, מַה שֶּׁמְּסֻגָּל לַהֲרֹג וּלְהָמִית עַד אֶלֶף וְקכ"ה מַזִּיקִים בְּפַעַם אַחַת. וְזֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף"במדבר כ"ג, כ"ד.    הָרוֹמֵז לִקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה, שֶׁבְּכֹחָהּ טוֹרֵף וְחוֹטֵף בַּחֲזָרָה אֶת אוֹתָן נְשָׁמוֹת עֲשׁוּקוֹת הַשְּׁבוּיוֹת בִּידֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָאורמוז בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" שבחטא הוז"ל ב"מ מוריד שמות ע"ב רי"ו העולים כמנין "רפ"ח" אל תוך הקליפה הנקראת "מת", וזה מה שכתוב "מרחפת", ולכן ע"י הקריאת שמע בכוונה גדולה מוציא את הרפ"ח מהמ"ת בבחינת "טרף (בגי' רפ"ח עה"כ) נתן ליראיו". וד"ל.    . וְלָכֵן צָרִיךְ לוֹמַר לְאַחַר מִכֵּן אֶת מִזְמוֹר "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן"תהלים צ"א, ונקרא "שיר של פגעים" המסוגל ביותר לשמור ולהציל את האדם מן המזיקים, כמבואר בספרי קבלה.    , וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לַמִּלִּים "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" יְכַוֵּן לַהֲרֹג וּלְהָמִית בִּקְרִיאָתוֹ אֶת כָּל אוֹתָם הַמַּזִּיקִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִמַּעֲשָׂיו. עכתד"ק.

---

מצוה קפ"א: ענין טמאת הנדה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִנְהֹג בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה שֶׁל הַנִּדָּה, וְעִנְיָנָהּ הוּא שֶׁכָּל אִשָּׁה בְּעֵת שֶׁתִּרְאֶה דָּם שֶׁמּוֹצָאוֹ מִן הָרֶחֶם וְתַרְגִּישׁ בִּיצִיאָתוֹ הֲרֵי הִיא נִדָּה וּטְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה, וּמְטַמְּאָה כֵּלִים בְּמַגָּע, וְכֵן מְטַמְּאָה בְּנֵי אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְכֵן כָּל מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב שֶׁתַּחְתֶּיהָכלים (פרק א') ורמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב (פרק א').    . וְלֹא תָּסוּר טֻמְאָה זוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁתִּטְבֹּל לְטָהֳרָתָהּ כַּדִּין, וַאֲפִלּוּ יַחְלְפוּ כַּמָּה שָׁנִים עֲדַיִן נִדָּתָהּ עָלֶיהָשבת (ס"ד ע"ב) ורמב"ם שם (ריש פרק ה').    .

גַּם דַּם הַנִּדּוּת עַצְמוֹ מְטַמֵּא מִן הַתּוֹרָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וַאֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא, בֵּין שֶׁהָיָה לַח וּבֵין שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ. אָמְנָם מִדִּין תּוֹרָה לֹא טְמֵאָה וְלֹא מְטַמְּאָה הַנִּדָּה אֶלָּא בְּיִשְׂרְאֵלִית, אוּלָם גּוֹיָה נִדָּה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, אֲבָל חֲכָמֵינוּ זָ"ל גָּזְרוּ עַל כָּל הַגּוֹיִים וְדַם נִדּוּתָם לִהְיוֹת טְמֵאִים וּמְטַמְּאִים מִדִּבְרֵיהֶם בִּכְדֵי לְהַרְחִיק אֶת יִשְׂרָאֵל מִקִּרְבָתָםנדה (ל"ד ע"א) ורמב"ם שם (פרק א' הלכה י').    .

כְּמוֹ כֵן, אָמְרָה הַתּוֹרָה שֶׁהַבּוֹעֵל אֶת הַנִּדָּה הֲרֵי הוּא טָמֵא מִן הַתּוֹרָה, וּמְטַמֵּא כֵּלִים בְּמַגָּע וְאָדָם בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע וּמְטַמֵּא בְּהֶסֵּט וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמֶרְכָּב כְּמוֹ הַנִּדָּה עַצְמָהּרמב"ם (שם פרק ג').    .

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה הַלָּלוּ בִּטְּלוּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְזֶה מִלְּבַד אִסּוּרִים נוֹסָפִים מֵהַתּוֹרָה וּמִדְּרַבָּנָן שֶׁכְּרוּכִים בַּדָּבָר, שֶׁיְּבֹאֲרוּ אי"ה בִּמְקוֹמָם.

רָמַז הַכָּתוּב – תִּקּוּן הָאִשָּׁה

מִבֵּין כָּל סוּגֵי הַטֻּמְאוֹת הַקַּיָּמוֹת בָּעוֹלָם, טֻמְאַת הַנִּדָּה הִיא הַטֻּמְאָה הַמַּשְׁפִּיעָה בְּיוֹתֵר עַל הָאָדָם מִבְּחִינַת הַהֵזֶּק הָרוּחָנִי שֶׁנִּגְרַם מִמֶּנָּה, וּכְפִי שֶׁיְּבֹאַר בְּחֵלֶק הַסּוֹד שֶׁל מִצְוָה זוֹ. וְהַמְעַיֵּן יִמְצָא שֶׁמִּכָּל הַבְּחִינוֹת וְהַהֶבֵּטִים, טֻמְאַת הַנִּדָּה קָשָׁה וּמַזִּיקָה בְּרָמוֹת בִּלְתִּי נִתְפָּסוֹת, לְכָל אֲשֶׁר בָּא בְּקֶשֶׁר אוֹ בְּמַגָּע עִם זוֹ הַטֻּמְאָה, וּכְפִי שֶׁנָּבִיא מְעַט מִזְּעֵיר בַּשּׁוּרוֹת הַבָּאוֹת.

עוֹד מִימֵי קֶדֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם וְחַוָּה אָכְלוּ מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, גָּזַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עַל הָאִשָּׁה "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ"בראשית ג', ט"ז.    , וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁזֶּהוּ עֹנֶשׁ דַּם הַנִּדּוּת שֶׁנִּגְזַר עַל הָאִשָּׁה לַחֲווֹת מִידֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹראה עירובין (ק' ע"ב) ובפירוש הספורנו ובעל הטורים עה"ת שם.    . וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם כָּל אִשָּׁה נוֹשֵׂאת מְעַט מִזְּעֵיר מֵחֶטְאָהּ שֶׁל חַוָּה בַּדָּבָר הַזֶּה, כָּל אַחַת לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָהּ, כְּשֶׁבְּכָל פַּעַם עָלֶיהָ לָשׁוּב וּלְטַהֵר אֶת עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ מֵאוֹתָם דָּמִים וּמֵאוֹתָהּ טֻמְאָה, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף מְסַיֶּמֶת אֶת תִּקּוּן חֶלְקָהּ בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וּמִנִּי אָז הִיא נַעֲשֵׂית מְסֻלֶּקֶת מִדָּמִים אֵלּוּ. וּבְכָל אוֹתוֹ הַזְּמַן וְאוֹתָם הַיָּמִים בָּהֶם הִיא עוֹסֶקֶת בְּתִקּוּן אוֹתוֹ הַחֵטְא, שׁוֹרָה עָלֶיהָ טֻמְאַת הַנִּדָּה הַחֲמוּרָה שֶׁרַבּוֹת הַשְׁלָכוֹתֶיהָ הֵן עַל הָאִשָּׁה עַצְמָהּ וְהֵן עַל כָּל גֶּבֶר אֲשֶׁר יִקְרַב אֵלֶיהָ.

בְּעִקְבוֹת הַטֻּמְאָה הָרוּחָנִית שֶׁיּוֹצֵר דָּם הַנִּדּוּת, עוֹלוֹת תּוֹפָעוֹת נוֹסָפוֹת וְהַשְׁלָכוֹת רַבּוֹת בְּטֶבַע הָאִשָּׁה בְּאוֹתָם יָמִים. הַמְּצִיאוּת מַרְאָה כִּי הָאִשָּׁה בִּימֵי נִדָּתָהּ עוֹבֶרֶת תַּהֲלִיךְ שֶׁל מַשְׁבֵּר פְּנִימִי בַּגּוּפָה, מַה שֶּׁמֵּבִיא עִמּוֹ מַצְּבֵי רוּחַ בִּלְתִּי שִׁגְרָתִיִּים, עַצְבֻיּוֹת וּכְעָסִים בִּלְתִּי מוּבָנִים, וְעוֹד תּוֹפָעוֹת שׁוֹנוֹת הַמְעַרְעְרוֹת אֶת שַׁלְוַת הָאִשָּׁה בְּאוֹתָם יָמִים. כְּמוֹ כֵן, חַכְמֵי הַמֶּחְקָר מָצְאוּ כִּי אֲפִלּוּ הַסְּבִיבָה בָּהּ נִמְצֵאת אִשָּׁה בִּימֵי נִדָּתָהּ סוֹפֶגֶת אֶת אוֹתָהּ טֻמְאָה, מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהִתְבַּטֵּא בִּפְרָחִים שֶׁיִּנְבְּלוּ וְיִכְמְשׁוּ, בְּמַרְאָה שֶׁתִּכְהֶה מֵהִסְתַּכְּלוּת הַנִּדָּה בָּהּכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה (ויקרא י"ח, י"ט) שריבוי הסתכלות הנדה במראה תוליד כתמים במראה, כדוגמת האפעה הממית בהבטתו.    , וְכֵן עוֹד תּוֹפָעוֹת שׁוֹנוֹת הַמְעִידוֹת עַל כֹּחַ הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל אוֹתָהּ הַטֻּמְאָה.

כֵּן כָּתַב רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי זָ"לבפירושו על התורה.    שֶׁכָּל יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הִתְהַוּוּת הַחֹלִי הַזֶּה בְּגוּף הָאִשָּׁה הוּא מֵחֶטְאָהּ שֶׁל חַוָּה שֶׁאָכְלָה מֵעֵץ הַדַּעַת, וּמִטַּעַם זֶה לֹא נִמְצָא טֶבַע דַּם הַנִּדּוּת אֶלָּא בָּאִשָּׁה, וְלֹא בַּגֶּבֶרועל אף שהגבר גם כן השתתף בזה החטא, מכל מקום כבר קיבל את ענשו בדרך הראויה לו. אמנם עיין במדרש תנחומא (פרשת מצורע) שקודם רחל אמנו ע"ה גם האנשים היו רואים דם וסת, עד שבאה רחל ואמרה "כי דרך נשים לי" וניתן לנשים בלבד. ומרן החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות (מערכת נ' אות ט"ו) העיד על איש אחד בימיו שהיה לו וסת בכל חודש והיה רואה דם כדרך הנשים, ואף ראה במו עיניו את זה האיש וסח עמו, עיין שם.    וְלֹא בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. וְלָכֵן גַּם כֵּן לָקְתָה הָאִשָּׁה דַּוְקָא בִּיצִיאַת הַדָּמִים מִגּוּפָהּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כְּמוֹ שֶׁגָּרְמָה לָאִישׁ מִיתָה וְשָׁפְכָה אֶת דָּמוֹ מִמֵּילָא שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, וְנִגְזַר עָלֶיהָ לַעֲבֹר אֶת צַעַר דַּם הַנִּדּוּתראה מדרש תנחומא (פרשת נח).    .

לֹא לְחִנָּם אָמְרָה הַתּוֹרָה "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו" – מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ כִּי טֻמְאַת הַנִּדָּה מַמָּשׁ שׁוֹרָה וְדוֹבֶקֶת עַל כָּל הַבָּא עִמָּהּ בְּמַגָּע כָּזֶה אוֹ אַחֵר. וְלָכֵן חוֹבַת הָרִחוּק מִמַּגָּע בְּאִשָּׁה נִדָּה בִּכְלָל, וּמֵאִשְׁתּוֹ הַנִּדָּה בִּפְרָט, הִיא מֵהַחֲמוּרוֹת שֶׁבְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. וּכְדֵי לְהָבִין אֶת חֻמְרַת הַדָּבָר, מְסַפְּרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּד מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁעָסַק רַבּוֹת בַּתּוֹרָה וְנִפְטָר ל"ע בַּחֲצִי יָמָיו, וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת אֶת תְּפִלָּיו וּמְחַזֶּרֶת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְשׁוֹאֶלֶת אֶת הַחֲכָמִים: כָּתוּב בַּתּוֹרָה "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ", אִם כֵּן בַּעֲלִי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה רַבּוֹת מִפְּנֵי מָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו? וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשִׁיבֶנָּה דָּבָר. עַד שֶׁפַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וְשָׁאַל אוֹתָהּ: בֵּיתִי, בִּימֵי נִדּוּתֵךְ כֵּיצַד נְהַגְתֶּם? וְאָמְרָה לוֹ חַס שָׁלוֹם, אֲפִלּוּ בְּאֶצְבָּעִי הַקְּטַנָּה לֹא נָגַע! חָזַר וּשְׁאָלָהּ: וּבִימֵי לִבּוּנֵךְ כֵּיצַד נְהַגְתֶּם? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאָכֵן נָגַע בָּהּ בְּאוֹתָם הַיָּמִים. אָמַר לָהּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ! שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה אָמְרָה "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" עַד כֵּן הַמַּעֲשֶׂהראה כולו כלשונו בשבת (י"ג ע"ב).    . וּמִמַּעֲשֶׂה מַבְהִיל זֶה נִלְמַד עַד כַּמָּה חֲמוּרִים הֵם הַדְּבָרִים.

בְּנוֹסָף עַל כָּךְ כּוֹתְבִים רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהֶזֵּק דָּם הַנִּדּוּת עָלוּל לִפְעֹל לֹא רַק עַל הַקְּרוֹבִים עַצְמָם, אֶלָּא גַּם עַל הַוָּלָד שֶׁיִּוָּלֵד בְּטֻמְאַת נִדָּה רוֹבֶצֶת רוּחַ רָעָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁתַּפְרִיעַ לוֹ בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו בַּמִּישׁוֹרִים הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים כְּאֶחָד, וּפְעָמִים שֶׁאַף תּוֹלִיד בּוֹ פְּגָמִים שׁוֹנִים בְּגוּפוֹ אוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְכָל זֶה בִּגְלַל הוֹרָיו שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ לִשְׁמֹר אֶת חֻקֵּי הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ בְּדִינֵי טָהֳרַת הַמִּשְׁפָּחָהראה בדברי הרמב"ן ז"ל הנזכר לעיל, ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ו'). ובשו"ת תשובות והנהגות להג"ר משה שטרנבוך שליט"א (חלק א' סימן תשל"ב) דן האם יש להמנע מהשתדך עם בן או בת הנדה, והביא ששמע מרבינו החזון איש זצ"ל שעל ידי תשובה ויראת שמים חזקה ניתן לבטל את החיסרון הנ"ל, עיין שם.    .

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי חֻקֵּי וּמִשְׁפָּטַי הַתּוֹרָה הֵם כֻּלָּם רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָםלשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת (פרק ב' הלכה ג').    , וְכָל מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהּ אֵינָהּ אֶלָּא לְטוֹבָתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה בָּרוּחַ וּבַגּוּף, וְכָל הַדָּבֵק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה דָּבֵק בְּעֵץ הַחַיִּים, וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. וְאַל יַטְעֶה אוֹתְךָ יִצְרְךָ לוֹמַר אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּתישעיה כ"ב, י"ג. וראה תענית (י"א ע"א).    , כִּי עַל הַכֹּל יָבִיא הָאֱלֹקִים בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵין שִׁכְחָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

חַכְמֵי הַתַּלְמוּד לָמְדוּ מִלְּשׁוֹן הַכָּתוּב "כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ" שֶׁטֻּמְאַת הַנִּדָּה חָלָה עַל הָאִשָּׁה בֵּין כְּשֶׁזָּב מִמֶּנָּה דָּם מֵאֵלָיו, וּבֵין כְּשֶׁזָּב מֵחֲמַת אֵיזֶה גּוֹרֵם חִיצוֹנִי שֶׁגָּרַם לִיצִיאַת דָּם מִמְּקוֹרָהּ, כְּגוֹן מֵחֲמַת בֶּהָלָה אוֹ קְפִיצָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶהראה נדה (ל"ו).    . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ה' הלכה א').    .

וּבְסֵפֶר "אַבְנֵי שֹׁהַם" דָּן בְּמִקְרֶה שֶׁזָּב מֵהָאִשָּׁה דָּם קֹדֶם זְמַנָּהּ, וְיָדוּעַ לָנוּ שֶׁהַדָּם זָב מֵחֲמַת חֻלְשַׁת הָרֶחֶם שֶׁל הָאִשָּׁה, אוֹ בְּעִקְבוֹת תּוֹפָעוֹת טִבְעִיּוֹת מְסֻיָּמוֹת הַקַּיָּמוֹת בַּגּוּפָה, הַאִם גַּם אָז יֵשׁ לָנוּ לְטַמְּאָהּ כְּנִדָּה אוֹ לֹא?

וְהֶעֱלָה בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנָהּ סְבִירוּת שֶׁהַדָּם מְקוֹרוֹ מֵהָרֶחֶם יֵשׁ לְאָסְרָהּ, וְאִי אֶפְשָׁר לְהָקֵל בְּדִינָהּ מִצַּד שֶׁהָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עוֹמֶדֶת, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ לָנוּ רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת לְכָךְ שֶׁהַדָּם אֵינוֹ מַגִּיעַ מֵרֶחֶם הָאִשָּׁהכן הביא שם משו"ת "נודע ביהודה" (תניינא, סימן קי"ד) ומספר נשמת אברהם (ח"ה עמוד ע"ג).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת טֻמְאַת הַנִּדָּה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹששמות (ג' ע"ב).    שֶׁטֻּמְאַת הַנִּדָּה הִיא הַטֻּמְאָה הַחֲזָקָה בְּיוֹתֵר הַקַּיֶּמֶת בָּעוֹלָם, וְאֵין לְךָ עוֹד טֻמְאָה קָשֶׁה וּגְדוֹלָה כָּמוֹהָ, הַמַּזִּיקָה וּמַשְׁפִּיעָה עַל הָאָדָם.

וְלֹא רַק זֹאת, אֶלָּא אַף כָּל הַקָּרֵב וְדָבֵק בַּנִּדָּה מִיָּד הוּא נִטְמָא וְנַעֲשֶׂה כָּמוֹהָ, וְאַף כָּל הַקְּרֵבִים אֵלָיו מִיָּד נִטְמָאִים גַּם הֵם עִמּוֹ וְנַעֲשִׂים כָּמוֹהוּ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהֵם הוֹלְכִים מִיָּד הַשְּׁכִינָה נִדְּחֵית מִפְּנֵיהֶם. וְהַנִּטְמָא בְּטֻמְאָה נוֹרָאָה זוֹ גּוֹרֵם לְהָבִיא צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת עַל עַצְמוֹ וְעַל הַוָּלָד שֶׁחָלִילָה יִוָּלֵד בְּטֻמְאָה זוֹ, שֶׁנִּדְבֶּקֶת בּוֹ וְהוֹלֶכֶת עִמּוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו"ויקרא ט"ו, כ"ד.    .

---

מצוה קפ"ב: ענין טמאת הזבה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִנְהֹג בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה שֶׁל הַזָּבָה, וְהִיא אִשָּׁה שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שִׁבְעַת יְמֵי נִדּוּת כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, וּבְתוֹךְ הָאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן חָזְרָה וְרָאֲתָה דָּם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת לֵדָה וְלֹא מִסִּבָּה חִיצוֹנִית– הֲרֵי הִיא נִקְרֵאת "זָבָה"נדה (ל"ה ע"ב), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ו'). ושם (בפרק ז') נתבאר חז"ל דרשו מלשון הכתוב "כי יזוב זוב דמה" – כשזב מאיליו, ולא מחמת אונס או לידה, שלא כמו נדה שנטמאת אפילו באונס ובלידה.    .

וּשְׁנֵי סוּגֵי זָבָה יֵשׁ: זָבָה קְטַנָּה, וְזָבָה גְּדוֹלָה. שֶׁאִם בְּאוֹתָם אַחַד עָשָׂר יוֹם רָאֲתָה דָּם בְּמֶשֶׁךְ יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם הֲרֵי זוֹ זָבָה קְטַנָּה שֶׁסּוֹפֶרֶת יוֹם אֶחָד בְּטָהֳרָה וְטוֹבֶלֶת לְטָהֳרָתָהּ, אוּלָם אִם רָאֲתָה בְּאוֹתָם אַחַד עָשָׂר יוֹם דָּם לְמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּדוֹלָה שֶׁדִּינָהּ לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים שְׁלֵמִים וְאַחֲרֵי כֵּן תִּטְבֹּל לְטָהֳרָתָהּמסכת זבים וספר החינוך (בבאור מצוה זו) ורמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב (פרק א')    , וְאַחַר כָּךְ צְרִיכָה לְהָבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה לְהַלָּן בַּמִּצְוָה הַבָּאָה.

רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּאֹפֶן חִשּׁוּב יְמֵי הַנִּדּוּת וִימֵי הַזִּיבָה כֵּיצַד לִמְנוֹתָם, אַךְ מִכָּל מָקוֹם לְמַעֲשֶׂה נִתְבָּאֵר בַּתַּלְמוּד שֶׁבִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא נִתְעוֹרְרוּ סְפֵקוֹת רַבִּים בְּחִשּׁוּבֵי הַוְּסָתוֹת וּבְדִינֵי מַרְאוֹת הַדָּמִים, וְלָכֵן גָּזְרוּ שֶׁכָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה תִּהְיֶה סָפֵק זָבָהראה ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ו' סעיף ו') ובמגיד משנה שם שהביא את דברי הרמב"ן ז"ל, ובפרק י"א הביא את גזירת חכמי הגמרא שכל הנדות כיום הרי הן ספק זבות.    .

וּמֵרֶגַע שֶׁנֶּעֶשְׂתָה הָאִשָּׁה זָבָה הֲרֵי הִיא טְמֵאָה מִן הַתּוֹרָה, וּמְטַמְּאָה בְּנֵי אָדָם וְכֵלִים וּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. וְעַד שֶׁלֹּא תִּסְפֹּר וְתִטְבֹּל לְטָהֳרָתָהּ לֹא תָּסוּר מִמֶּנָּה טֻמְאָתָהּ, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹתכפי שהבאנו לעיל גבי טומאת הנדה, ופשוט.    .

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בְּדִינֵי הַטֻּמְאָה הַלָּלוּ בִּטְּלוּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְזֶה מִלְּבַד אִסּוּרִים נוֹסָפִים מֵהַתּוֹרָה וּמִדְּרַבָּנָן הַכְּרוּכִים בַּדָּבָר, שֶׁיְּבֹאֲרוּ אי"ה בִּמְקוֹמָם.

רָמַז הַכָּתוּב – הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם

עִנְיַן הַזִּיבָה בָּאִשָּׁה הִנּוֹ תּוֹפָעָה פִּתְאוֹמִית וּבִלְתִּי צְפוּיָה הַמַּגַּעַת לְפֶתַע מִבְּלִי שׁוּם הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת. שׁוּם סַמְמָן אוֹ אִיתוּת לֹא נִתָּן לְכָךְ, וְאַף רוֹפֵא לֹא הָיָה יָכוֹל לִצְפּוֹת תּוֹפָעָה זוֹ מִלְּכַתְּחִלָּה. וְיֶתֶר עַל כֵּן: זִיבַת הָאִשָּׁה הָיְתָה מַגִּיעָה דַּוְקָא בַּיָּמִים בָּהֶם הָיְתָה אֲמוּרָה לִטָּהֵר לְבַעֲלָהּ, מַה שֶּׁמַּגְדִּיל אֶת הַחֲשָׁשׁ מִמֶּנָּה וּמַגְדִּיל בְּקֶרֶב הָאָדָם אֶת הַשְּׁאֵלָה: "מִי יוֹדֵעַ מַה יֵלֵד יוֹם"!

וּמִמִּצְוָה זוֹ לָמַדְנוּ לְעַצְמֵנוּ כַּמָּה אָסוּר לָאָדָם לִבְטֹחַ בְּיוֹם הַמָּחָר, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה יָּבִיא עִמּוֹ הַזְּמַן. וְכֵן כָּתַב לָנוּ פַּעַם בְּאִגֶּרֶת הַגה"צ רַבִּי מֵאִיר מָאזוּז שַׁלִּיטָ"א בְּשֵׁם אָבִיו זַצַ"ל הַי"ד שֶׁאָמַר לוֹ: "שְׁלֹשָׁה אֵין בָּהֶם אֵמוּן – הָאָדָם וְהַיָּם וְהַזְּמַן", כִּי הַיָּם גַּם אִם נִרְאֶה שָׁקֵט כָּרֶגַע – תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת סְפוּרוֹת יָכוֹל לַהֲפֹךְ לְרוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ וְאֵין מִיָּדוֹ מַצִּיל, וְהָאָדָם גַּם אִם כַּיּוֹם הוּא אוֹהַבְךָ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר – עָלוּל לַהֲפֹךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְשׂוֹנַאֲךָ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וְהַזְּמַן גַּם אִם מַבְטִיחַ לְךָ טוֹבוֹת רַבּוֹת וּנְצוּרוֹת – אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֶת יוֹמוֹ וְאֶת עֲתִידוֹ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם תַּסְפִּיק לֵהָנוֹת מִכָּךְ. וּשְׂפָתַיִם יִשַּׁק.

בְּנֵי הָאָדָם מִטִּבְעָם עוֹסְקִים רוֹב יְמֵיהֶם בִּבְנִיַּת הֶעָתִיד וְהַמָּחָר: לִמּוּדִים וְקַרְיֶרָה בְּטוּחָה, תָכְנִיּוֹת חִסָּכוֹן לַיְלָדִים וּפֶנְסְיָה לִימֵי הַזִּקְנָה, וְאָמְנָם תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה גַּם כֵּן דּוֹרֶשֶׁת מֵהָאָדָם לִהְיוֹת חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָדתמיד (ל"ב ע"א).    , וְלָשִׁים כָּל מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ וְלֹא לֵהָנוֹת לְפִי שָׁעָה מְעַט וּלְהַפְסִיד בְּכָךְ הַרְבֵּהלשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ה' הלכה י"ב).    , אוּלָם אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיִּחְיֶה הָאָדָם אֶת הַמָּחָר, וִיאַבֵּד אֶת כָּל זְמַנּוֹ וְחַיּוּתוֹ בְּמַחְשָׁבָה עַל יוֹם הַמָּחָר. כִּי מַה יּוֹעִיל אִם כָּל יָמֶיךָ תַּעֲמֹל עַל הֶעָתִיד? אֵימָתַי תַּסְפִּיק לֵהָנוֹת מִן הַהוֹוֶה?!

יֶשְׁנָם הַטּוֹעִים לַחֲשֹׁב שֶׁדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה הִיא לַחֲשֹׁב רַק עַל הֶעָתִיד, וְעַל הָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא לִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע, וְאִלּוּ דֶּרֶךְ הַ"חָפְשִׁיִּים" הִיא לֵהָנוֹת וְלִחְיוֹת אֶת הָרֶגַע. אַךְ הַחַי חַיֵּי תּוֹרָה אֲמִתִּיִּים יוֹדֵעַ שֶׁדַּוְקָא הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן: תּוֹרָתֵנוּ דּוֹגֶלֶת שֶׁאִם עָבַר עָלֶיךָ יוֹמְךָ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים – הֲרֵי שֶׁנִּצַּלְתָּ אֶת הַיּוֹם כָּרָאוּי, וְהֵפַקְתָּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמֵּרַב שֶׁנִּתָּן, וְלָכֵן לְעוֹלָם לֹא תִּתְחָרֵט עָלָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם עָסַקְתָּ כָּל יָמֶיךָ בִּרְדִיפָה אַחַר הַמָּמוֹן וְהַפַּרְנָסָה, הַכָּבוֹד וְהַתְּהִלָּה, מִי יוֹדֵעַ אִם תַּסְפִּיק לֵהָנוֹת מִכָּךְ? וְגַם אִם כֵּן – הֲרֵי הַכֹּל הָיָה רַק אֶמְצָעִי לְהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית שֶׁלְּךָ, אִם כֵּן אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁל עָמָל לֹא נֻצְּלוּ בֶּאֱמֶת כְּתַכְלִית אֶלָּא כְּאֶמְצָעִי, נִמְצָא שֶׁלֹּא כָּל יָמָיו נֻצְּלוּ לַתַּכְלִית הָאֲמִתִּית. מִכָּאן לָמַדְתָּ שֶׁדַּוְקָא הַתּוֹרָה הִיא זוֹ שֶׁמְּלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִחְיוֹת אֶת הַהוֹוֶה, וּלְנַצֵּל כָּל יוֹם בְּמִלּוּאוֹ עַד כַּמָּה שֶׁיָּדֵנוּ יְכוֹלָה וּמַשֶּׂגֶת.

כָּךְ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל בַּתַּלְמוּד: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר מֶה אֹכַל לְמָחָר אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה"סוטה (מ"ח ע"ב).    , שֶׁכֵּן מֵילָא אִם כְּבָר אָכַלְתָּ אֶת מַה שֶּׁבִּרְשׁוּתְךָ וְלֹא נוֹתְרָה לְךָ עוֹד פַּת בַּסַּל, אָכֵן חוֹבָה עָלֶיךָ לִדְאֹג לְעַצְמְךָ וְלִבְנֵי בֵּיתְךָ לְמָחָר, אֲבָל אִם עֲדַיִן יֵשׁ לְךָ פַּת בַּסַּל מִמֶּנָּה תּוּכַל לְהִתְפַּרְנֵס כָּרֶגַע, וּבְכָל זֹאת אַתָּה דּוֹאֵג עַל הַמָּחָר וְשׁוֹאֵל "מָה אֹכַל מָחָר?" וּ"מַה יִּהְיֶה בְּעוֹד שָׁנָה?" וְאֵינְךָ מַאֲמִין שֶׁמִּי שֶׁזִּמֵּן לְךָ פַּרְנָסָה הַיּוֹם יְזַמֵּן לְךָ גַּם מָחָר – כַּנִּרְאֶה שֶׁפָּשׁוּט הִנְּךָ קְטַן אֲמָנָה, וְלָכֵן כָּל מַעֲיָנֶיךָ הֵם עַל הַמָּחָר, וְאַף פַּעַם אֵינְךָ נֶהֱנָה מִמַּה שֶּׁבִּרְשׁוּתְךָ הַיּוֹם.

כָּךְ הוּא טִבְעָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַחֹמֶר הַמְנֻתָּקִים מִן הָרוּחַ, לִהְיוֹת תָּמִיד דְּאוּגִים וּטְרוּדִים מִיּוֹם הַמָּחָר, וּכְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָנֶה הֵם רוֹצִים מָאתַיִם, וּכְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָאתַיִם רוֹצִים אַרְבַּע מֵאוֹתמדרש רבה קהלת (א', ל"ד).    , וְאַף פַּעַם אֵינָם שְׂמֵחִים וְנֶהֱנִים מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּעֵת בִּרְשׁוּתָם. עַל כָּךְ אוֹמֵר הֶחָכָם בָּאָדָם: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם", וְכַמָּה פְּעָמִים אָדָם דּוֹאֵג עַל דָּבָר שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר כְּלָל לֹא מֵגִּיעַ, וְנִמְצָא מֵצֵר עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ. וּמִי שֶׁיִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים בְּעַיִן חַדָּה יִמְצָא שֶׁאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁרָאוּי וְהָגוּן לִדְאֹג וּלְהָצֵר עָלָיו, שֶׁכֵּן אִם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אָכֵן הוּא יָבוֹא – מַה הוֹעִילָה דַּאֲגָתְךָ? וְאִם לֹא יָבוֹא – נִמְצָא שֶׁדָּאַגְתָּ עַל חִנָּם, אִם כֵּן מָה הַמָּקוֹם לִדְאָגָה?! וְעַל כָּךְ אָמַר אַחַד הַחֲכָמִים: "הֶעָבָר אַיִן, וְהֶעָתִיד עֲדַיִן, וְהַהֹוֶה כְּהֶרֶף עַיִן, אִם כֵּן דְּאָגָה מִנַּיִן?".

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכָּל חַיֵּיהֶם הֵם עֲסוּקִים בַּמָּחָר, חוֹשְׁבִים וּמְתַכְנְנִים וּבוֹנִים מְגַדְּלִים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר, עַד שֶׁמֵּרוֹב תִּקְווֹת וְצִפִּיּוֹת מֵהֶעָתִיד הֵם מִתְנַפְּחִים וְנַעֲשִׂים כְּמוֹ בָּלוֹן גָּדוֹל. אַךְ כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מַה קּוֹרֶה לְבָלוֹן שֶׁמִּתְנַפֵּחַ יוֹתֵר מִדֵּי: נְגִיעָה קְטַנָּה וְהוּא מִתְפּוֹצֵץ וְנִזְרָק לְפַךְ הָאַשְׁפָּה! אָדָם צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַעַת, וְלֹא כָּל דָּבָר אֶפְשָׁר לְתַכְנֵן, כִּי לֹא הַכֹּל תָּלוּי בָּנוּ. וּלְיֶתֶר דִּיּוּק: שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ תָּלוּי בָּנוּ! אֵינֶנּוּ אֲמוּרִים לַחֲשֹׁב עַל הַכֹּל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ, וְלִבְטֹחַ בָּהּ' שֶׁיַּשְׁרֶה אֶת הַבְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ.

לָכֵן יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְפַתֵּחַ תִּקְווֹת חֲזָקוֹת מִדַּי עַל דְּבָרִים שֶׁלֹּא מֻבְטָח לָנוּ שֶׁיִּסְתַּדְּרוּ וְיֵצְאוּ לַפֹּעַל: הָעֵסֶק הַמַּזְהִיר, וְהַשִּׁדּוּךְ הַמֻּצְלָח, וְהַיְלָדִים הַמְחוֹנָנִים – ?אַל תִּקַּח שׁוּם דָּבָר כְּבָטוּחַ. כִּי אִם חָלִילָה יִשְׁתַּבְּשׁוּ הַדְּבָרִים וְצִפִּיּוֹתֶיךָ לֹא יִתְגַּשְּׁמוּ – אַתָּה עָלוּל לְהִשָּׁאֵר עִם צַלֶּקֶת שֶׁל אַכְזָבָה קָשֶׁה שֶׁתְּלַוֶּה אוֹתְךָ לְמֶשֶׁךְ כָּל הַחַיִּים. וּכְפִי שֶׁרְגִילִים הָעוֹלָם לוֹמַר: "אִם אֵין צִפִּיּוֹת – אֵין אַכְזָבוֹת"! כָּךְ מְסֻפָּר עַל הַגָּאוֹן רַבִּי חַיִּים מִוּוֹלֹאזִ'ין זַצַ"ל שֶׁבִּקֵּשׁ לְיַסֵּד וּלְהָקִים אֶת יְשִׁיבַת ווֹלֹאזִ'ין הַמְּפֻרְסֶמֶת שֶׁמִּמֶּנָּה יָצְאוּ גְּדוֹלֵי וּמְאוֹרֵי עוֹלָם, וּבְטֶרֶם הֵחֵל בַּמְּלָאכָה נִגַּשׁ לְמוֹרוֹ וְרַבּוֹ הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא זַצַ"ל לְהִוָּעֵץ עִמּוֹ עַל הַדָּבָר. שָׁמַע הַגָּאוֹן אֶת לַהַט דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: אִם תִּהְיֶה מְסֻגָּל בְּיוֹם מִן הַיָּמִים לִסְגֹּר אֶת הַיְשִׁיבָה לְאַחַר הֲקָמָתָהּ – לֵךְ וְתִפְתְּחֶנָּה, אַךְ אִם לֹא תִּהְיֶה מְסֻגָּל לְכָךְ – אֲזַי מוּטָב שֶׁל תִּפְתְּחֶנָּה כְּלָלוראה בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (ח"ג עמוד מ"ג) מה עלה בגורלה של ישיבת וולאז'ין ומדוע, ובכך תבין את עומק דבריו של הגר"א הנ"ל, ואכמ"ל.    ! וְדַי לַמֵּבִין בָּזֶה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד נִתְבָּאֵר שֶׁמִּדִּין תּוֹרָה אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ לְיוֹם אוֹ יוֹמַיִם צְרִיכָה לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּסְתַּיֵּם אוֹתוֹ הַיּוֹם, וּמֵהַשְּׁקִיעָה אִם יוֹתֵר לֹא רָאֲתָה מַמְתִּינָה לְמָחָר בַּבֹּקֶר וְטוֹבֶלֶת, וּמִיָּד הִיא נֶחְשֶׁבֶת לִטְהוֹרָה. אֶלָּא שֶׁאִם תִּרְאֶה שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם - הֲרֵי שֶׁתִּטָּמֵא לְמַפְרֵעַ אֶת כָּל מַה שֶּׁנָּגְעָה בּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְאִם שִׁמְּשָׁה – שִׁמְּשָׁה בְּאִסּוּר.

וּבִכְדֵי לִמְנֹעַ מִכְשׁוֹל, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁתִּטְבֹּל רַק לְאַחַר הַשְּׁקִיעָה שֶׁל לְמָחֳרָת, כָּךְ שֶׁגַּם אִם תַּחְזֹר לָזוּב אַחֲרֵי כֵן – לֹא תִּטָּמֵא לְמַפְרֵעַ אֶלָּא מֵאוֹתָהּ שָׁעָה בִּלְבַד. וְכָךְ הוּא הַדִּין גַּם בְּזָבָה גְּדוֹלָה שֶׁהִצְרִיכוּהָ לְהַמְתִּין עַד שְׁקִיעַת הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִיראה כל זאת בסוף מסכת נדה (ע"ב ע"א) וברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ו' הלכה י"ג).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן טֻמְאַת הַזָּבָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"בפירושו על מצוה זו.    שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי עַל חַוָּה וְהִטִּיל בָּהּ אֶת זֹהַמְתּוֹ מִיָּד נִתְעָרְבוּ וְנִטְמְעוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בַּטֻּמְאָה וּבַקְּלִפָּה, וְגַם הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה כִּבְיָכוֹל נִכְנְסָה עִמָּהֶם בְּסוֹד "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" בְּמַטָּרָה לְהוֹצִיאָם וּלְחַלְּצָם מִן הַטֻּמְאָה, וּמֵאָז יוֹנֶקֶת הַטֻּמְאָה מֵהַחַיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וּמְקַבֶּלֶת מִמֶּנָּה מָזוֹן וְכֹחַ, עַד שֶׁתִּפָּרֵד מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי.

וִימֵי הַנִּדּוּת שֶׁל הָאִשָּׁה הֵם כְּנֶגֶד יְמֵי הַחֻרְבָּן הַלָּלוּ בָּהֶם יוֹנֶקֶת הַטֻּמְאָה מֵהַקְּדֻשָּׁה, וִימֵי הַלִּבּוּן הֵם תְּקוּפַת הַגָּלוּת בָּהּ הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מְבַקֶּשֶׁת לַעֲלוֹת וְלִפְדּוֹת אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִתּוֹכְכֵי הַקְּלִפָּה, אֶלָּא שֶׁגַּם בְּתוֹךְ יְמֵי הַלִּבּוּן עַצְמָם פְּעָמִים שֶׁבָּאָה הַזִּיבָה הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַחַטָּאִים וְהַפְּגָמִים שֶׁעוֹשִׂים חָלִילָה יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָם, וּבְכָךְ מְעַכְּבִים אֶת הַגְּאֻלָּה הַמְיֻחֶלֶת כְּדֻגְמַת הַזִּיבָה הַמְעַכֶּבֶת אֶת הַטָּהֳרָה שֶׁל הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ.

וּכְשֵׁם שֶׁבָּאִשָּׁה יֵשׁ זִיבָה קְטַנָּה וְיֵשׁ זִיבָה גְּדוֹלָה - כָּךְ גַּם בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שֶׁנַּעֲשִׂים פְּגָמִים קְטַנִּים וְיֵשׁ שֶׁנַּעֲשִׂים פְּגָמִים גְּדוֹלִים, וְכָל אֶחָד מֵהֶם מַשְׁפִּיעַ בְּהֶתְאֵם. וְאִם לֹא הָיִינוּ פּוֹגְמִים בְּמֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת כְּבָר מִמִּזְּמַן הָיְתָה מִסְתַּיֶּמֶת הַסְּפִירָה וְהָיִינוּ נִתְקָנִים וְנִגְאָלִים, אֶלָּא שֶׁהַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים הֵם הַגּוֹרְמִים לִסְתִירַת הַסְּפִירָה וּלְהַתְחָלָתָהּ מֵחָדָשׁ, כְּדֻגְמַת הַזִּיבָה. עכת"ד.

---

מצוה קפ"ג: קרבן הזבה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם עַל הַזָּבָה הַגְּדוֹלָה לְאַחַר שֶׁיִּפְסֹק זוֹבָהּ וְתִטְהַר בִּסְפִירַת שִׁבְעָה וּבִטְבִילָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁתָּבִיא בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי אֶת קָרְבָּנָהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהוּא שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה מֵהֶם יַקְרִיב הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעוֹלָה, וּבְכָךְ יִתְכַּפֵּר לָהּ מִזּוֹבָהּרמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק א').    .

וּכְמוֹ בְּדִין הַזָּב, כָּךְ גַּם הַזָּבָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִקְרִיבָה אֶת קָרְבָּנָהּ הֲרֵי הִיא "מְחֻסֶּרֶת כַּפָּרָה" וַאֲסוּרָה בְּבִיאַת הַמִּקְדָּשׁ וּבַאֲכִילַת הַקֳּדָשִׁים עַד שֶׁתַּקְרִיב אֶת קָרְבָּנָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם רַשָּׁאִית לְהָבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עַל יְדֵי אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִידִיעָתָהּ, כְּפִי שֶׁנִּזְכַּר לְעֵיל בְּדִין קָרְבָּן הַזָּבראה לעיל בבאור מצוה קע"ט, ושם נתבאר.    .

וְהַזָּבָה שֶׁנִּתְחַיְּבָה בְּקָרְבָּן וְלֹא הֵבִיאָתוֹ הֲרֵי זוֹ בִּטְּלָה מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, וְהִנָּהּ מְחֻסֶּרֶת כַּפָּרָה כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר.

רָמַז הַכָּתוּב – כַּת הַנִּרְדָּפִים

בַּתּוֹרָה מְבֹאָר שֶׁקָּרְבָּן הַזָּב וְהַזָּבָה הוּא שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אוֹתָם מַקְרִיב הַכֹּהֵן לְכַפָּרַת הַבְּעָלִים הָאֶחָד לְחַטָּאת וְהָאֶחָד לְעוֹלָה. וְרַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד שָׁאֲלוּ מַה נִּשְׁתַּנּוּ הַתּוֹרִים וּבְנֵי הַיּוֹנָה מִשְּׁאָר הָעוֹפוֹת, שֶׁדַּוְקָא הַלָּלוּ הֻכְשְׁרוּ לִיקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? וְהֵשִׁיבוּ שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַמִּינִים הַלָּלוּ מִטֶּבַע בְּרִיָּתָם לִהְיוֹת חֲלוּשִׁים וְחַסְרֵי כֹּחַ, וְאֵין בְּיָדָם אֶת הַכֹּחַ וְהָאֶמְצָעִים לְהָשִׁיב מִלְחָמָה לְרוֹדְפֵיהֶם, מִמֵּילָא הֵם רְדוּפִים וּמֻתְקָפִים כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם עַל יְדֵי שְׁאָר הַנִּבְרָאִים. וּבִהְיוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב וּמְקָרֵב אֶת הָרְדוּפִים וְהַמֻּשְׁפָּלִים, לָכֵן הִכְשִׁירָם הַכָּתוּב לַעֲלוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָכֵן לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים, וּבְכָךְ יִזְכֶּה לְקִרְבָתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְראה בבא קמא (צ"ג ע"א).    .

הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוּא מֵיטִיב שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הֲטָבָה מִשּׁוּם גּוֹרֵם, וְכָל הֲוָיָתוֹ וּמַהוּתוֹ הִיא לְהֵיטִיב וּלְסַיֵּעַ לַחַלָּשִׁים מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן הַנְהָגָתוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת הִיא שֶׁכְּכָל שֶׁהַנִּבְרָא יוֹתֵר תְּלוּתִי וְזָקוּק לוֹ - כָּךְ הַקִּרְבָה שֶׁלּוֹ לַבּוֹרֵא הִיא אַמִּיצָה וַחֲזָקָה יוֹתֵר, וּכְכָל שֶׁהַנִּבְרָא אֵינוֹ תְּלוּתִי וְהִנּוֹ בַּעַל חֹסֶן עַצְמִי – כָּךְ פְּחוּתָה קִרְבָתוֹ לַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּאכן כותב שלמה המלך בקהלת (ט', י"א) "לא לחכמים לחם" ופירש השרף מקאצק זיע"א שמי שחושב את עצמו לחכם הקדוש ברוך הוא אינו עוזרו, ואומר לו: "אם חכם אתה, בא נראה אותך מסתדר לבד"... והרה"ק בעל התפארת שמואל מאלכסנדר זיע"א פירש על זו הדרך את הכתוב בתהלים (י"ג, ב'-ג') "עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי" שכל עוד יש לאדם עצות ותחבולות איך להצליח בכחות עצמו לא מובטח שהקב"ה יעזרו, ורק כשנתלה האדם כל כולו על השי"ת אזי מובטח לו שהקב"ה יושיעו.    . כָּךְ מָצִינוּ כַּאֲשֶׁר הֶחֱטִיא הַנָּחָשׁ אֶת חַוָּה בְּעֵץ הַדַּעַת, וּבִקֵּשׁ הַקָּבָּ"ה לְהַעֲנִישׁוֹ וּלְהַרְחִיקוֹ – עָמַד וְגָזַר עָלָיו שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים לוֹ בְּכָל מָקוֹם: עוֹלֶה לַגַּג – מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ, יוֹרֵד לְמַטָּה –מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ. וְלִכְאוֹרָה מָה הָעֹנֶשׁ בְּכָךְ שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים לוֹ? אֶלָּא שֶׁבְּכָךְ שֶׁעֲשָׂאוֹ עַצְמָאִי וּבִלְתִּי תְּלוּתִי מִמֵּילָא הִרְחִיקוֹ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין לְךָ עֹנֶשׁ גָּדוֹל יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת מְרֻחָק מִבּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים!

מֵאִידָךְ גִּיסָא מָצִינוּ שֶׁדַּוְקָא אוֹתָם שֶׁהֵם חֲלוּשִׁים וְחַסְרֵי כֹּחַ – הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא מְקָרְבָם וּמְחַבְּבָם: הֶעָנִי וְהַגֵּר, הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָהשכן עליהם הוזהרנו ביותר שלא לצערם, ולהרבות באהבתם ובטובתם, כמבואר רבות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.    , דַּוְקָא עֲלֵיהֶם הַבּוֹרֵא נָתַן אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ, וְדָאַג לָהֶם לְכָל צָרְכֵיהֶם וּמַחְסוֹרָם, וְהִזְהִיר אוֹתָנוּ עַל אַהֲבָתָם וְקֵרוּבָם וּמִלּוּי חֶסְרוֹנָם. וְזֶה לֹא בִּגְלַל צִדְקוּתָם אוֹ גַּדְלוּתָם, אֶלָּא כִּי עַל פִּי רוֹב הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם חַסְרֵי תְּמִיכָה וּמִשְׁעָן, בּוֹדְדִים וְחַסְרֵי יֵשַׁע וּמָגֵן, וְלָכֵן רַבִּים עֲלוּלִים לְנַצֵּל אֶת חֻלְשָׁתָם וּלְעָשְׁקָם, לָכֵן בָּחַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְשַׁמֵּשׁ לָהֶם לְמָגֵן וּלְצִנָּהוראה בזהר הקדוש (פרשת בלק) שהקדוש ברוך הוא מחבב את תפילת העני יותר מכל התפילות, וכמו שכתוב (תהלים ק"ב, א') "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו".    .

כָּךְ אוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּסִפְרוֹ: "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף"קהלת ג', ט"ו.    , וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ תָּמִיד לִדְאֹג וּלְסַיֵּעַ לַנִּרְדָּף, וַאֲפִלּוּ אִם יַעֲמֹד צַדִּיק וְיִרְדֹּף אֶת הָרָשָׁע – עִם כָּל זֹאת הָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ וִיסַיֵּעַ לַנִּרְדָּףמדרש קהלת רבה (פרק ג').    . וְלָכֵן הִזְהִירוּ חֲזַ"ל לָאָדָם שֶׁגַּם אִם נוֹהֲגִים עִמּוֹ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין, וּמְצַעֲרִים וּמְבַזִּים אוֹתוֹ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּיו - עִם כָּל זֹאת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִצְעֹק עַל כָּךְ לַה', שֶׁכֵּן מִן הַשָּׁמַיִם מְמַהֲרִים לִפָּרַע מִן הַצּוֹעֵק יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִן הַנִּצְעָקראה בבא קמא (צ"ג ע"א) שאמר רבי חנינא כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שכן שרה אמנו אמרה לאברהם (בראשית ט"ז, ה') "ישפוט ה' ביני וביניך" וזמן קצר לאחר מכן נפטרה.    , וְדַוְקָא זֶה שֶׁנִּרְדָּף וְקָרוֹב עַתָּה לַה' עָלוּל לַהֲפֹךְ בֵּין רֶגַע לְרוֹדֵף, וּלְאַבֵּד אֶת קִרְבָתוֹ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְומכל מקום מבואר בתלמוד (שם) שכל זה דוקא כשנעשה בעבורו דין בארץ, מה שאין כן אם אין לאדם את האפשרות להציל את עצמו בדיני הארץ אזי מותר לו לצעוק על כך לה'. עיין שם.    . נִמְצָא, שֶׁהָאָדָם הוּא זֶה הַקּוֹבֵעַ אֶת מַעֲמָדוֹ בְּעֵינֵי ה' עַל פִּי מַעֲשָׂיו וַהֲלִיכוֹתָיו, וְאִם רַק יַשְׂכִּיל הָאָדָם לִדְבֹּק בְּמִדַּת הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, וְהַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים – אֲזַי יִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"ראה שבת (פ"ח ע"ב).    .

כָּךְ מְסֻפָּר עַל הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹש בַּעַל הַחִדּוּשֵׁי הָרִי"ם מִגּוּר זִיעָ"א שֶׁבִּקֵּשׁ מִמְּשַׁמְּשׁוֹ לֶאֱסֹף מִנְיָן לִתְפִלַּת עַרְבִית בְּחַדְרוֹ, וְאַחַד הַחֲסִידִים נִסָּה לְהִדָּחֵף וּלְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אַךְ הַמְשַׁמֵּשׁ סֵרֵב בְּכָל תֹּקֶף, וּמִשֶׁהִתְעַקֵּשׁ הַ"מִּסְתַּנֵּן" עַל כָּךְ – סָטַר לוֹ הַמְשַׁמֵּשׁ עַל פָּנָיו וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת עַל פָּנָיו. הָאַדְמוֹ"ר הִסְתַּכֵּל עַל הַנּוֹכְחִים בַּחֶדֶר וְשָׁאַל: "הֲלֹא יֵשׁ כָּאן תִּשְׁעָה, וּמַדּוּעַ לֹא הִכְנַסְתָּ עוֹד אֶחָד עֲשִׂירִי?" מָנָה הַמְשַׁמֵּשׁ בְּעֵינָיו אֶת הַנּוֹכְחִים וְשָׁאַל אֶת הָרַבִּי בִּפְלִיאָה: וַהֲרֵי עֲשָׂרָה בְּדִיּוּק אֲנַחְנוּ?! אָמַר לוֹ הָרַבִּי: "לֹא, אַתָּה הֵרַמְתָּ יָד וּבִזִּיתָ יְהוּדִי, וְאִם כֵּן אֵינְךָ מִצְטָרֵף לְמִנְיָןכן הובא בהגהת הרמ"א על השלחן ערוך חלק חושן משפט (סימן ת"כ סעיף א') שיש חרם קדמונים על המכה את חבירו ואינו מצטרף למנין. עיין שם.    , וּמִמֵּילָא אֲנַחְנוּ כָּאן רַק תִּשְׁעָה. לָכֵן מַהֵר וּבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁבִּיַּשְׁתָּ אוֹ שֶׁתַּכְנִיס אָדָם נוֹסָף לְמִנְיָן!".

פְּעָמִים שֶׁאָדָם עוֹבֵר מַסֶּכֶת יִסּוּרִים שֶׁל רְדִיפָה מֵאֲחֵרִים, הַשְׁפָּלָה וּבִזְיוֹנוֹת וּרְגָעִים בִּלְתִּי נְעִימִים שֶׁל פְּגִיעוֹת וְעֶלְבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתָם זְמַנִּים עֲלוּלָה לְהִתְעוֹרֵר בָּאָדָם בְּכִיָּה מִתּוֹךְ הַצַּעַר וְעָגְמַת הַנֶּפֶשׁ הַגְּדוֹלָה שֶׁעוֹבֵר, אַךְ חוֹבָה עָלָיו לְדַעַת שֶׁאוֹתָם רְגָעִים הֵם רִגְעֵי קִרְבָה גְּדוֹלָה לַה', וְדַוְקָא אָז יָכוֹל הוּא לְהַשִּׂיג דְּבָרִים רַבִּים אוֹתָם לֹא הִצְלִיחַ לְהַשִּׂיג בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים. וְחָשַׁבְנוּ לִרְמֹז זֹאת בַּמִּלָּה "בְּכִיָּה" הַטּוֹמֶנֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַמִּלִּים "בְּךָ – יָהּ", שֶׁדַּוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בּוֹכֶה וּמוֹרִיד דְּמָעוֹת הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא נִכְנַס אֶל לִבּוֹ וּמִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בְּצַעֲרוֹ, וְכִלְשׁוֹן הַכָּתוּב "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ"תהלים ל"ד, י"ט.    . וְלָכֵן בַּמִּלָּה "בּוֹדֵד" תִּמְצָא שֶׁיֵּשׁ רַק אוֹתִיּוֹת זוּגִיּוֹת, לִרְמֹז לָאָדָם שֶׁדַּוְקָא בַּמַּצָּבִים בָּהֶם הוּא מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד וְגַלְמוּד – דַּוְקָא אָז הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא מִתְחַבֵּר אֵלָיו בְּיוֹתֵר, וְאֵינֶנּוּ בֶּאֱמֶת לְבַד.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה אוֹמֵר בְּסִפְרוֹ "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ"תהלים כ"ז, ג'.    . וּפֵרְשׁוּ בַּעֲלֵי חֲסִידוּת שֶׁאִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁקָּמִים עָלָיו אוֹיְבִים וְשׂוֹנְאִים עַל חִנָּם, וְרוֹדְפִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק – יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה. כִּי כְּשֶׁרוֹצִים מִשָּׁמַיִם לְרוֹמֵם אֶת הָאָדָם וּלְנַשְּׂאוֹ, אֲזַי מַעֲמִידִים עָלָיו חוֹלְקִים שֶׁיְּחָרְפוּהוּ וִיבַזּוּהוּ, וְאִם מַשְׂכִּיל הוּא לִשְׁתֹּק וְלֹא לְהָשִׁיב לִמְחָרְפָיו דָּבָר אֲזַי מִן הַשָּׁמַיִם מְגַדְּלִים וּמְנַשְּׂאִים אוֹתוֹ עַל כָּךְ. לָכֵן אֵין לְהִבָּהֵל מִכָּל רוֹדֵף וּמֵצִיק, וְאִם קָמִים עָלֶיךָ אִינְשֵׁי דְּלֹא מַעֲלֵי וּמַתְקִיפִים אוֹתְךָ בְּבִזְיוֹנוֹת וּבְהַשְׁמָצוֹת - אַל תְּנַסֶּה אֲפִלּוּ לְהִשְׁתִּיקָם, אֶלָּא דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, וְהוּא כְּבָר יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִיםגיטין (ז' ע"א).    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּמִּשְׁנָה נִתְבָּאֵר שֶׁאִשָּׁה שֶׁנִּצְטַבְּרוּ אֶצְלָהּ כַּמָּה חִיּוּבֵי קָרְבָּן זָבָה – דַּי שֶׁתָּבִיא קָרְבָּן אֶחָד, וּבְכָךְ כְּבָר נִתְכַּפְּרָה לְעִנְיָן שֶׁמֻּתֶּרֶת בִּכְנִיסָה לְמִקְדָּשׁ וּבַאֲכִילָה מִן הַקֳּדָשִׁים, רַק שֶׁחוֹב מוּטָל עָלֶיהָ לְהָבִיא אֶת יֶתֶר קָרְבְּנוֹתֶיהָכריתות (ח' ע"א).    .

וְשָׁם הוּבָא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה שֶׁנִּתְיַקֵּר מְחִיר קָרְבָּן הַזָּבָה לִשְׁוִי דִּינָר זָהָב, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עָמַד וְהוֹרָה שֶׁהַמְּחֻיֶּבֶת כַּמָּה קָרְבָּנוֹת זָבָה דַּי לָהּ שֶׁתַּקְרִיב קָרְבָּן אֶחָד וְאֵין עָלֶיהָ חוֹב לְהָבִיא אֶת הַשְּׁאָר כְּלָל, וּמִיָּד יָרְדוּ מְחִירֵי הַקָּרְבָּן. וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּהוֹרָאַת רַשְׁבָּ"ג זוֹ לְמָתַי הִיא תְּקֵפָה:

לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל לֹא הָיְתָה זוֹ אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ הַנָּשִׁים לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאָתָן, אַךְ בִּסְתָם מְחֻיֶּבֶת הַזָּבָה לְהָבִיא כְּמִסְפַּר קָרְבְּנוֹתֶיהָ שֶׁנִּתְחַיְּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵילראה רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה (פרק א' הלכה י').    .

אוּלָם לְדַעַת הָרַאֲבַ"ד זָ"ל הוֹרָאַת רַשְׁבָּ"ג הִיא הָעִקָּר לַהֲלָכָה, שֶׁזּוֹהִי הוֹרָאָה לְדוֹרוֹת שֶׁאִשָּׁה שֶׁנִּתְחַיְּבָה כַּמָּה קָרְבָּנוֹת זָבָה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהָבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד בִּלְבַד, וּמִכָּל מָקוֹם נִסְתַּפֵּק הָרַאֲבַ"ד אִם זֶה דַּוְקָא בְּשֶׁנִּתְעַכְּבָה מִלַּהֲבִיאָם מֵאֹנֶס, אוֹ אֲפִלּוּ אִם עָשְׂתָה כֵּן מֵרָצוֹןבהשגות על הרמב"ם (שם). וראה בכסף משנה שם מה שכתב בבאור יסוד מחלוקתם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חִיּוּב הַקָּרְבָּן לְזָבָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרַב רַבִּי מְנַחֵם הַבַּבְלִי זָ"לבבאורו על תרי"ג מצוות, והביאו גם כן בעל ה"ילקוט יצחק" זאלר.    שֶׁזִּיבָה בְּאִשָּׁה מְעִידָה עַל פְּגָמִים בְּנַפְשָׁהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, שֶׁהִרְהֲרָה וְחָשְׁבָה בִּדְבָרִים אֲסוּרִים וְזֶה מַה שֶּׁגָּרַם לָהּ לְזִיבָתָהּ. וְהָרְאָיָה לְכָךְ הִיא שֶׁבְּשׁוֹנֶה מִדַּם הַנִּדּוּת בּוֹ נִטְמֵאת הָאִשָּׁה מִכָּל סִ?בָּה שֶׁתְּהֵא כְּגוֹן אֹנֶס אוֹ לֵדָה, הַזָּבָה לְעֻמַּת זֹאת אֵינָהּ נִטְמֵאת כְּשֶׁזָּב דָּמָהּ מֵחֲמַת אֹנֶס חִיצוֹנִי אוֹ מֵחֲמַת לֵדָה, אֶלָּא רַק כְּשֶׁלְּפֶתַע הֵחֵלָּה לָזוּב דָּם מֵאֵלֶיהָ – וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹהִי עֵדוּת גְּמוּרָה עַל מַחֲשָׁבוֹת הָאָוֶן שֶׁלָּהּ שֶׁפָּעֲלוּ בְּנַפְשָׁהּ וְגָרְמוּ לְזִיבָה.

וְעַל כֵּן חִיְּבָה הַתּוֹרָה אֶת הַזָּבָה בַּהֲבָאַת קָרְבָּן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְתִקּוּן נַפְשָׁהּ וּלְכַפָּרַת מַעֲשֶׂיהָ, וְעַד שֶׁלֹּא תַּקְרִיב אֶת קָרְבָּנָהּ הֲרֵי הִיא מְחֻסֶּרֶת כַּפָּרָה, כְּפִי שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר.

---

מצוה קפ"ד: שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל הקדש

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ אֶל הֵיכַל הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא רַק בָּעֵת הָרְאוּיָה לָהֶם, דְּהַיְנוּ לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתָם. וּבִכְלַל הָאִסּוּר שֶׁאַף הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַנִּכְנָס בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶל בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שָׁם, וְלֹא מֵעֵבֶר לְכָךְמשנה בכלים (פרק א' משנה ט'), והובא ברמב"ם הלכות ביאת המקדש (ריש פרק ב').    . וְזֶה מִפְּאַת כְּבוֹד הַמִּקְדָּשׁ וּגְדֻלָּתוֹ שֶׁאֵין זֶה מִן הָרָאוּי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ כָּל אֶחָד וּבְכָל עֵת שֶׁיַּחְפֹּץ, אֶלָּא רַק בָּעִתִּים הַנִּצְרָכוֹת וְהַמֻּתָּרוֹתכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצוות (לאוין מצוה ס"ח).    .

וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים הַאִם מֻתָּר לַכֹּהֵן לְהִכָּנֵס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְצֹרֶךְ הִשְׁתַּחֲוָיָה גְּרֵידָא מִבְּלִי לַעֲבֹד שׁוּם עֲבוֹדָהכן כתבו בעלי התוספות (מנחות כ"ז ע"ב בד"ה "להיכל") בשם רבינו תם, והביאם הכסף משנה על הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש. וכן למד ספר החינוך (מצוה קפ"ד) בדעת הרמב"ן ז"ל בספר המצוות שלו.    , אוֹ שֶׁמָּא גַּם דָּבָר זֶה אָסוּר כָּל שֶׁאֵין צֹרֶךְ גָּמוּר בִּכְנִיסָתוֹ כְּגוֹן לְטוֹבַת הַקְרָבָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶהכן כתב הסמ"ג (מצוה ש"ג) שכל ביאה שאינה לצורך עבודה ממש אסורה, ורק בגמר עבודה היו הכהנים משתחוים ויוצאים. וכן למדו המפרשים בדעת הרמב"ם (שם הלכה ד').    .

וְכָל כֹּהֵן שֶׁעָבַר וְנִכְנַס אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת, וְאִם נִכְנַס אֶל בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁלֹּא כַּדִּין הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִםכן נאמר בספרי, ובמנחות (כ"ז ע"ב), והובא להלכה ברמב"ם שם (הלכה ג').    .

רָמַז הַכָּתוּב – כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ

זְכוּת נִפְלָאָה נָפְלָה בְּחֶלְקָם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, לַעֲמֹד וּלְשָׁרֵת אֶת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּבֵית מִקְדָּשׁוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ, כְּשֶׁקְּדֻשָּׁה עִלָּאִית אוֹפֶפֶת אֶת הַמָּקוֹם וְאֶת הַנּוֹכְחִים בּוֹ וּמַשְׁרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ טָהֳרָה מִמָּרוֹם. אַךְ בְּתוֹךְ הַמַּעֲלָה הַיְקָרָה הַזּוֹ הֻזְהֲרוּ הַכֹּהֲנִים בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ", וּפְעָמִים שֶׁהָיָה הַדָּבָר גּוֹבֵל אַף בְּמִיתָה מִן הַשָּׁמַיִם ה' יַצִּילֵנוּ. וְאַזְהָרָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת בְּלֵב כֻּלָּנוּ אֶת הַתְּמִיהָה: מַדּוּעַ?? וְכִי מַה יּוֹתֵר טוֹב וּמוֹעִיל לָאָדָם מִלַּחֲסוֹת לְמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם בְּצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא? וְאִם לֹא כָּל הַיּוֹם – אָז לָמָּה שֶׁלֹּא נֻרְשֶׁה לְהִכָּנֵס בְּכָל עֵת שֶׁנַּחְפֹּץ לִסְפֹּג וְלִקְלֹט מִקְּדֻשַּׁת הַמָּקוֹם? וַהֲרֵי כָּל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח?!

עַל שְׁאֵלָה זוֹ מֵשִׁיב הָג"ר חַיִּים שְׁמוּאֶלֵבִיץ זַצַ"ל בְּאָמְרוֹ כִּי טֶבַע הַהֶרְגֵּל שֶׁבָּאָדָם הוּא כָּל כָּךְ חָזָק, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמּוּרָם מִכֹּל, בְּהִכָּנְסוֹ לַמָּקוֹם הַמְקֻדָּשׁ וְהַמְרוֹמָם מִכֹּל, אִם יַרְבֶּה וְיַתְמִיד בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ מִשָּׁם בְּלֹא שׁוּם מִגְבָּלָה - יָבוֹא לְבַסּוֹף לָקוּץ וּלְזַלְזֵל בַּמָּקוֹם הַקָּדוֹש הַזֶּה, וְלִרְאוֹת בּוֹ חָלִילָה כְּעֹל וּכְמַשָּׂא כָּבֵד. לָכֵן הִגְבִּילָה הַתּוֹרָה אֶת כְּנִיסַת הָעָם וְהַכֹּהֲנִים לַמִּקְדָּשׁ, בִּכְדֵי לְהַבְטִיחַ אֶת שְׁמִירַת מַעֲלָתוֹ וְיָקְרָתוֹ בְּעֵינֵיהֶם. וְדָבָר זֶה נִלְמַד מִדִּבְרֵי הֶחָסִיד הַיַּעֲבֵ"ץ זִיעָ"א הַכּוֹתֵב כִּי טִבְעָם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם הוּא לָקוּץ וְלִמְאֹס בַּדְּבָרִים הַמְּצוּיִים אֶצְלָם בִּתְמִידוּת, וַאֲפִלּוּ הַדָּבָר הַמְקֻדָּשׁ וְהַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר אִם יִהְיֶה נָגִישׁ וּמָצוּי לָאָדָם רַבּוֹת - לְאַחַר זְמַן מָה יְאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּעֵינָיוראה פירוש היעב"ץ על מסכת אבות (פרק א' משנה ד').    .

כָּךְ אוֹמְרִים לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "לְמַה דּוֹמֶה תַּלְמִיד חָכָם בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה בְּעֵינָיו לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב, דִּבֵּר עִמּוֹ – לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף, נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ – לִכְלִי שֶׁל חֶרֶס"סנהדרין (נ"ב ע"ב).    . שֶׁכְּכָל שֶׁתִּרְבֶּה הַשְּׁהִיָּה בִּמְחִצָּתוֹ כָּךְ יִמְעַט עֶרְכּוֹ בְּעֵינֵיהֶם וְתִבָּטֵל הַכְּמִיהָה וְהַהִתְבַּטְּלוּת כְּלַפָּיו. לְלַמֵּד הֵן אֶת הֶחָכָם וְהֵן אֶת תַּלְמִידָיו שֶׁבִּכְדֵי לְשַׁמֵּר אֶת הַיְחָסִים הַבְּרִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם חוֹבָה שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם שְׁמִירַת מֶרְחָק מְסֻיֶּמֶת, שֶׁתְּשַׁמֵּר אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם אֶחָד כְּלַפֵּי הַשֵּׁנִי וְתִמְנַע בְּעָיוֹת וְתַקָּלוֹת בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ.

יֶשְׁנָם הַטּוֹעִים לַחֲשֹׁב שֶׁעֲנָוָה טְהוֹרָה שֶׁל רַב בְּיִשְׂרָאֵל פֵּרוּשָׁהּ שֶׁיִּתְעַרְבֵּב וְיִתְרוֹעֵעַ עִם שׁוֹמְעֵי לִקְחוֹ בְּכָל עֵת, יֵשֵׁב בִּמְחִצָּתָם וְיֹאכַל מִמַּאֲכָלָם וִיהֵא מָצוּי לָהֶם בְּכָל רֶגַע, וְאִם לֹא עוֹשֶׂה כֵּן סִימָן שֶׁחָלִילָה גַּאֲוָתוֹ שְׁחָקִיםוישנם שאף מגדילים להרע ומדברים בגנותם של גדולי ישראל וצדיקי הדור על שאינם זמינים לעם בכל עת, ועל שלא ניתן לשאול אותם שאלות בכל עת, אך כבר הורו חכמינו ז"ל "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", ואם כן היאך הם מעיזים לדון תלמידי חכמים גדולי ישראל שעול רב על צוארם, בעוד שהם אינם אלא עמי ארצות חסרי דעת נסיון ותבונה?! אתמהה!!!    . אַךְ הָאֱמֶת אֵינָהּ כֵּן, כִּי אִם יִנְהַג כֵּן הֶחָכָם אַל יִתְפַּלֵּא שֶׁבְּתוֹךְ זְמַן קָצָר יָבוֹאוּ תַּלְמִידָיו לְזַלְזֵל בּוֹ, וְתוֹכַחְתּוֹ לֹא תִּתְקַבֵּל עֲלֵיהֶם, וְיַהַפְכוּ הֵם לְשׁוֹפְטָיו וּלְשׁוֹטְרָיו, וִיחָסָיו עִמָּהֶם יְאַבְּדוּ כָּל טַעַם טוֹב. גַּם הָאֶתְרוֹג הַמָּשׁוּל לְחָכָם מִתְחַבֵּר עִם יֶתֶר הַמִּינִים רַק לְדַקּוֹת סְפוּרוֹת וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן נֶעְלַם מֵעֵינֵיהֶם, וְגַם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁהָיָה רַבָּם הַנֶּעֱרָץ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא נָטָה אֶת אָהֳלוֹ בֵּין אָהֳלֵי הָעָם אֶלָּא מִחוּץ לַמַּחֲנֶהוראה בדברי היעב"ץ הנ"ל שכתב שזה היה הדבר שגרם לחטא העגל שבתחילה היה אהלו של משה מצוי ומזומן אצל מחנה ישראל עד שמרוב המצאותו מאסו בו וביקשו "עשה לנו אלהים", ולכן לאחר מכן נטה משה רבינו את אהלו מחוץ למחנה ישראל.    . שֶׁכֵּן הִיא הַנְהָגַת הֶחָכָם הַנְּכוֹנָה כַּמְבֹאָר בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות דעות פרק ה'.    , וְדוֹ"ק.

וְדָבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם"שמואל א' י"ח, ט"ז.    – שֶׁדַּוְקָא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מָצוּי אֵצֶל הָעָם תָּמִיד, אֶלָּא "יוֹצֵא וּבָא" - פַּעַם נִמְצָא וּפַעַם לֹא, לָכֵן הָיוּ הַכֹּל אוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמְיַחֲלִים לִרְאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה מְזֻמָּן לָהֶם תָּמִיד. וְכֵן חָשַׁבְנוּ בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לְפָרֵשׁ אֶת הַכָּתוּב בַּנָּבִיא "וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא"שופטים י"ג, כ"א.    שֶׁלִּכְאוֹרָה הֲרֵי כְּבָר בַּעֲלוֹת הַמַּלְאָךְ עַל לַהַב הַמִּזְבֵּחַ הָיָה לָהֶם לְהָבִין כִּי אֵינוֹ בָּשָׂר וָדָם אֶלָּא מַלְאַךְ ה' הוּא?! אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁנִּגְלָה לָהֶם הַמַּלְאָךְ זֶה כַּמָּה פְּעָמִים מִמֵּילָא נִתְרַגְּלוּ לְחֶבְרָתוֹ וְנֶחְלְשָׁה הִתְפַּעֲלוּתָם מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן הִתְקַשּׁוּ לְהַאֲמִין כִּי מַלְאָךְ הוּא, וְרַק לְאַחַר שֶׁנֶּעֱלַם מֵעֵינֵיהֶם וְלֹא יָסַף עוֹד לְהֵרָאוֹת אֲלֵיהֶם אָז נִתְעוֹרְרוּ לְהָבִין כִּי הָיָה זֶה מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹתוכך לצערנו טבע העולם שבדרך כלל בני האדם אינם מעריכים ומחשיבים זה את זה כראוי, עד שחלילה מסתלק האדם מן העולם, ואז הכל נזכרים לומר "כמה הוא חסר", ו"חבל שלא ניצלנו" וכן על זו הדרך.    .

גַּם בִּיחָסִים שֶׁבֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ לִשְׁמֹר עַל רִחוּק וּמִגְבָּלָה מְסֻיֶּמֶת, כְּמַאֲמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ"משלי כ"ה, י"ז.    , וְכָתַב הָרַלְבַּ"ג זָ"ל שָׁם בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "שֶׁלֹּא תַּתְמִיד לָבוֹא בְּבֵיתוֹ יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, כִּי זֶה יִהְיֶה סִבָּה שֶׁיִּשְׂבָּעֲךָ וְתָסוּר אַהֲבָתוֹ מִמְּךָ, כִּי מַה שֶּׁיִּשְׁקֹד אָדָם בּוֹ לֹא יְהֵא חָשׁוּב בְּעֵינָיו אֶלָּא אִם יִהְיֶה לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבַד" עכל"ק. גַּם עִם הַיָּדִיד הָאָהוּב וְהַנֶּאֱמָן עָלֶיךָ שְׁמֹר עַל מֶרְחָק מְסֻיָּם, וְגַם אֶת קְרוֹבֶיךָ שֶׁמִּצְוָה לְקָרְבָם אַל תְּקָרֵב יֶתֶר עַל הַמִּדָּהכך אומרים חז"ל כי מטבע הבן לירא מן האב יותר מאשר מן האם, וסיבת הדבר היא בהיות שהבן מצוי יותר עם אמו מאשר עם אביו, וקרבת היתר לאמו היא זו המולידה את חסר המורא כלפיה. וכן פעמים שקירבת יתר והענקה ללא גבול של הורה לילדו מולידה דוקא חוסר הערכה וזילזול כלפי ההורה, כפי שהמציאות מראה פעמים רבות ביחסי הורים וילדיהם.    , וַאֲפִלּוּ עִם אִשְׁתְּךָ שׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ אַל תַּתְמִיד לְהִתְרוֹעֵעַכפי שציוותה התורה הקדושה במצוות טהרת המשפחה, וכצוואת רבי יוסי בן יוחנן באבות (פרק א' משנה ה') "אל תרבה שיחה עם האישה – באשתו אמרו", וכהוראת הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (פרק ה' הלכה ד') "לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול".    , שֶׁאִם כֵּן לְבַסּוֹף תֵּהָפֵךְ הָאַהֲבָה לְאֵיבָה, וְתִגְרֹם הַקִּרְבָה לְחֻרְבָּה, וּמִכָּל הַמְּצִיאוּת הַיָּפָה יִוָּתְרוּ אַךְ זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים מֵהֶעָבָר שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ.

אָדָם צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁכָּל דָּבָר טוֹב יֵשׁ לוֹ גְּבוּל, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא חָצִיתָ אֶת הַגְּבוּל עֲדַיִן הוּא בְּגֶדֶר טוֹב, אַךְ מִשֶׁתֶּחֱצֶה אֶת אוֹתוֹ הַגְּבוּל מִיָּד יֵהָפֵךְ הַטּוֹב לְרַע וְהַמָּתוֹק לְמַר. כָּךְ קוֹבְעִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּתַּלְמוּדחולין (נ"ח ע"ב), והובא להלכה בשלחן ערוך חלק יורה דעה (סימן נ"ה סעיף ד'), עיין שם בחילוקי הדינים בזה.    כִּי בְּהֵמָה בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם הֲרֵי הִיא טְרֵפָה, וְזֶה עַל פִּי הַכְּלָל הַהִלְכָתִי "כָּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי" הָאוֹמֵר שֶׁכָּל דָּבָר הַקַּיָּם אוֹ נַעֲשֶׂה יֶתֶר עַל הַמִּדָּה אֵינוֹ אֶלָּא לְמִגְרַעַת. כָּךְ גַּם כָּל קִרְבַת יֶתֶר בֵּין אָדָם לְמִשְׁנֵהוּ סוֹפָהּ הֶרֶס וְחֻרְבָּן.

כָּךְ מָצִינוּ בַּנָּבִיא אוֹדוֹת אַמְנוֹן בְּנוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה שֶׁאָהַב אֶת אֲחוֹתוֹ תָּמָר אַהֲבָה גְּדוֹלָה, אֶלָּא שֶׁאַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ לֹא יָדְעָה שָׂבְעָה עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לַחֲצוֹת אֶת גְּבוּלוֹת הַהֶתֵּר וְלִשְׁכַּב עִמָּהּ, בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבְּכָךְ יְמַלֵּא אֶת אַהֲבָתוֹ וִיסַפֵּק אֶת יִצְרוֹ. אַךְ מִשֶּׁנִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ אַמְנוֹן יֶתֶר עַל הַמִּדָּה מִיָּד נִתְהַפְּכָה הָאַהֲבָה לְשִׂנְאָה, עַד שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ"שמואל ב' י"ג, ט"ו.    . זֶהוּ סוֹפָהּ שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת גְּבוּלוֹת, וְזֶהוּ גּוֹרָלוֹ שֶׁל כָּל קֶשֶׁר שֶׁלֹּא הֻצְּבוּ לוֹ מַעֲצוֹרִים. מִטַּעַם זֶה הִזְהִירָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסְרָה לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּירָה לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ בִּימֵי טָהֳרָתָן, הַכֹּל בְּמַטָּרָה לְהַרְגִּילֵנוּ שֶׁלְּכָל קֶשֶׁר וְאַהֲבָה מֻכְרָחִים לִהְיוֹת מַעֲצוֹרִים וּמֻגְבָּלֻיּוֹת, וְהֵם אֵלּוּ שֶׁיְּשַׁמְּרוּ אֶת טִיב הַקֶּשֶׁר וְהַתְמָדַת קִיּוּמוֹ. וְדַי בָּזֶה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה לָמְדוּ מֵהַפָּסוּק "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם"ויקרא כ"ו, ל"א. ולמדו כן מכך שלא כתוב "ואת מקדשכם אשימם" אלא "והשמותי את מקדשכם" לומר שגם לאחר השממה עדין נקראים הם "מקדש".    שֶׁקְּדֻשַּׁת מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֶדֶת וְקַיֶּמֶת אַף לְאַחַר חֻרְבָּנוֹ בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹמֵם, וְעַל כֵּן יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּכָל הָאַזְהָרוֹת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עַל שְׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ גַּם לְאַחַר חֻרְבָּנוֹמגילה (כ"ח ע"א) והובא בסמ"ג (עשין י"ט) וברמב"ם הלכות תפילה (פרק י"א הלכה י"א).    .

לְאוֹר זֹאת כָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים שֶׁגַּם בְּיָמֵינוּ שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה, חָל הָאִסּוּר לְהִכָּנֵס לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הָעֲבוֹדָהראה ספר החינוך בבאורו למצוה זו שכתב כן. וזה כמובן מלבד האיסור להכנס לשטח המקדש שלא בטהרה, שהוא איסור בפני עצמו כידוע.    . וּבִכְלָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּנְהַג כָּבוֹד וּקְדֻשָּׁה בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת הַנִּקְרָאִים "בֵּית מִקְדָּשׁ מְעַט" וְאַף לְאַחַר חֻרְבָּנָם, וְלֹא נִנְהַג בִּמְקוֹמָם בְּמִנְהָג מְבֻזֶּה. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂים בָּהֶם תַּשְׁמִישׁ חֹל, וְאֵין מְקַצְּרִים אֶת הַדֶּרֶךְ דַּרְכָּם, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ כַּמְבֹאָר בְּסִפְרֵי הַהֲלָכָהראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן קנ"א סעיף י') ובאחרונים.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרַת "אַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשפרשת ויקרא (דף נ"ח ע"ב)    כִּי יֶשְׁנָם עִתִּים וּזְמַנִּים טוֹבִים וּרְצוּיִים בָּעֶלְיוֹנִים בָּהֶם זוֹרְמִים נְחָלִים שֶׁל שֶׁפַע וּבְרָכָה לָעוֹלָם, וּבְאוֹתָהּ הָעֵת מַה שֶּׁיְּבַקֵּשׁ הָאָדָם יֵעָנֶה וִיקַבֵּל, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן"תהלים ס"ט, י"ד.    , וּ"קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב"ישעיה נ"ה, ו'.    . אֲבָל יֶשְׁנָם עִתִּים בָּהֶם לֹא יוֹרְדִים אוֹתָם הַנְּחָלִים לָעוֹלָם, וְאָז יוֹרְדִים חָלִילָה נְחָלִים שֶׁל דִּינִים קָשִׁים וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת, וְלָכֵן לֹא רָאוּי לְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת בְּאוֹתָם הַזְּמַנִּים, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה"תהלים י', א'.    , וּ"מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי"ירמיה ל"א, ב'.    .

וְלָכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לַכֹּהֲנִים הַמְבַקְּשִׁים בְּעַד עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא רַק בְּאוֹתָם עִתִּים הָרְאוּיִים לְקִבּוּל הַבַּקָּשׁוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, כְּדֵי שֶׁתְּפִלָּתָם וַעֲבוֹדָתָם תְּקֻבַּלְנָה בְּרָצוֹן וְתֵעָנֶה עֲתִירָתָם.

וּגְדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים בְּרוֹב קְדֻשָּׁתָם יוֹדְעִים לְהַכִּיר וּלְזַהוֹת אֵלּוּ הֵן הַשָּׁעוֹת הָרְצוּיוֹת וְהַמְּסֻגָּלוּת וְאֵלּוּ לֹא, וּלְפִיהֶן יָדְעוּ אֵימָתַי לְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹתֵיהֶם וְאֵימָתַי לֹא, וְלָכֵן מְסֻגֶּלֶת בִּרְכָּתָם וּמְקֻבֶּלֶת תְּפִלָּתָם בְּיוֹתֵר.

---

מצוה קפ"ה: עבודת יום הכפורים

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמְשָׁרֵת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְקַיֵּם אֶת מִכְלוֹל הָעֲבוֹדוֹת אוֹתָן נִצְטַוָּה לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת וְסֵדֶר הַוִּדּוּיִּים וְשִׁלּוּחַ הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל וְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת הַיּוֹם.

חָמֵשׁ טְבִילוֹת הָיָה טוֹבֵל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְעֶשֶׂר פְּעָמִים הָיָה מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. כְּשֶׁחֵלֶק מֵהָעֲבוֹדוֹת הָיָה מְקַיֵּם בְּבִגְדֵי לָבָן, וְחֵלֶק בְּבִגְדֵי זָהָב, הַכֹּל כְּפִי הַמְבֹאָר בְּאֹרֶךְ בַּכְּתוּבִים וּבַתַּלְמוּדולכך יוחדה מסכת שלמה הנקראת "יומא" העוסקת ברובה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. והובאו הדינים ברמב"ם ז"ל הלכות עבודת יום הכיפורים.    .

וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֵד עַל מְכוֹנוֹ, אִם נִמְנַע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִלַּעֲסֹק וּלְהַשְׁלִים מְלָאכָה נִשְׂגָּבָה וְרוֹמֵמָה זוֹ, אוֹ שֶׁהִקְדִּים אוֹ אֵחֵר מַעֲשֶׂה אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ - הֲרֵי זֶה לֹא עָשָׂה כְּלוּם, וּבִטֵּל מִצְווֹת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָהיומא (ס' ע"א) ורמב"ם (שם פרק ה').    .

רָמַז הַכָּתוּב – שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה

בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ נִצְטַוֵּינוּ לְקַיֵּם אֶת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וְאָמְנָם גַּם בְּיָמֵינוּ אֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא זָכִינוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, עִם כָּל זֹאת מִצְוָה עָלֵינוּ לְקַיֵּם אֶת סֵדֶר יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּפִי שֶׁמְּצַוָּה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה בְּעִנּוּי הַנֶּפֶשׁ וּבְסִדְרֵי הַתְּפִלּוֹת שֶׁתִּקְּנוּ וְיִסְּדוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כְּנֶגֶד קָרְבְּנוֹת הַיּוֹם. וְהִנֵּה תַּכְלִית הַיּוֹם הַנִּשְׂגָּב וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, וּמַטְּרַת הָעֲבוֹדָה הַכְּלוּלָה בּוֹ, הֲרֵי הִיא מְפֹרֶשֶׁת בַּתּוֹרָה כַּכָּתוּב: "לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה".

אַךְ הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל הוּא שֶׁתּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה רוֹאָה אֶת הַדָּבָר כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יַחְטְאוּ בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנָה חֲטָאִים כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרִים הַמַּצְרִיכִים אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, מַה שֶּׁלִּכְאוֹרָה לֹא מוּבָן: וְכִי מְצַוָּה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה בְּמִצְווֹת שֶׁבָּרוּר שֶׁנִּכָּשֵׁל בָּהֶן וְנִתְחַיֵּב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה וְכַפָּרָה?! וְיוֹתֵר תִּגְדַּל הַתְּמִיהָה כְּשֶׁנִּמְצָא זֹאת מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"קהלת ז', כ'. וכן דרשו על הפסוק (ויקרא ד', כ"ב) "אשר נשיא יחטא" שלא נאמר בו "אם יחטא" אלא "אשר", לומר שודאי הוא הדבר שיחטא.    וְכִי יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁהַחֵטְא בָּאָדָם הִנּוֹ מְחֻיָּב וּמֻכְרָח? וְאִם כֵּן אָז הֵיאַךְ מִסְתַּדְּרִים הַדְּבָרִים עִם אֱמוּנָתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה בִּרְשׁוּת הָאָדָם לְהַבְדִּיל וְלִבְחֹר בַּטּוֹב אוֹ בָּרַע, וְכִלְשׁוֹן הַתּוֹרָה "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"?

מַעֲנֶה לִשְׁאֵלוֹת אֵלּוּ נוּכַל לִלְמֹד בְּעֶזְרַת ה' מִדִּבְרֵי חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים בַּתַּלְמוּד, שָׁם אָמְרוּ שֶׁשִּׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֶחָד מֵהֶם הוּא: הַתְּשׁוּבָהראה פסחים (נ"ד ע"א), שם למדו זאת מלשון הכתוב בתהלים (פרק צ') "בטרם הרים יולדו... תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם".    . וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי מַה יֵּשׁ "לִבְרֹא" אֶת הַתְּשׁוּבָה? וְכִי זוֹ אֵיזוֹ מְצִיאוּת אוֹ עֲשִׂיָּה הַקַּיֶּמֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ? וַהֲרֵי לִכְאוֹרָה הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ אֶלָּא מְחִיקַת הֶעָבָר וּבִטּוּל מַעֲשִׂים שֶׁאֵינָם רְצוּיִים, וְאֵינָהּ בְּרִיאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ?! אֶלָּא שֶׁמִּכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁהָאֱמֶת הִיא כִּי הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ בִּטּוּל הֶעָבָר וְהַשְׁלָמַת הֶחָסֵר גְּרֵדָה, אֶלָּא זוֹ יְצִירָה חֲדָשָׁה חִיּוּבִית וּמֻכְרַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּמִין תּוֹסֶפֶת וְעָלֶיהָ יִחוּדִית שֶׁבִּלְעָדֶיהָ הָאָדָם חָסֵר בְּנַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא חָטָא וּמִמֵּילָא לֹא שָׁב בִּתְשׁוּבָה.

בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ אֵיזֶה אֶמְצָעִי אוֹ בְּרֵרַת מֶחְדָּל הַנִּדְרֶשֶׁת לְתִקּוּן הֶעָבָר, אֶלָּא הִיא תַּכְלִית נִשְׁגָּבָה וְרוֹמֵמָה שֶׁאֵינָהּ מְנָת חֶלְקוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, אֶלָּא רַק יְחִידֵי סְגֻלָּה בֶּאֱמֶת זוֹכִים לָהּראה מדרש תנחומא (פרשת האזינו) שאין תשובה אלא לישראל, אבל לאומות העולם לא מועילה התשובה. וכן הובא בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו זיע"א ובספר "נחלת אבות לר"י אברבנאל זיע"א.    . וְזֶהוּ עֹמֶק מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִים"אימרת רבי אבהו בברכות (ל"ד ע"ב), ולמד כן מהפסוק (ישעיה נ"ז, י"ט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה'" – בתחילה לרחוק ולאחר מכן לקרוב. ואמנם רבי יוחנן חולק שם על דבריו וסובר להיפך, אך אין זה המקום לעמוד ולבאר את יסוד מחלוקתם, ועיין ספר אור תורה להרה"ק ממעזריטש זיע"א (פרשת תולדות אות ל"ו) ועוד חזון למועד בע"ה.    , רָצָה לוֹמַר שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מַשִּׂיגִים תַּכְלִית גְּבוֹהָה וּמְעֻלָּה יוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים הַגְּמוּרִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ מִימֵיהֶם. מִמֵּילָא מוּבָן מַדּוּעַ נִצְטַוֵּינוּ עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפָּרַת חֲטָאוֹתֵינוּ, עַל מְנָת שֶׁנָּשׁוּב מֵהֶם בַּיּוֹם הַמְסֻגָּל הַזֶּה וְנִזְכֶּה לַעֲלוֹת לְמַדְרֵגוֹת חֲדָשׁוֹת וְנַעֲלוֹת אֲלֵיהֶן עֲדַיִן לֹא זָכִינוּ לְהַגִּיעַ. וְלָכֵן "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", כִּי אָדָם שֶׁהִגִּיעַ לְדַרְגַּת "צַדִּיק" בְּהֶכְרֵחַ שֶׁתִּנָּתֵן לוֹ הָאֶפְשָׁרוּת וְהַהִזְדַּמְּנוּת לְהַעְפִּיל לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר שֶׁל "בַּעַל תְּשׁוּבָה", וְזֶה יִתָּכֵן אַךְ וְרַק עַל יְדֵי שֶׁיֶּחְטָא בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד, מֵרָצוֹן אוֹ מֵאוֹנֵס, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יוּכַל לַעֲלוֹת וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה עוֹמְדִים. וְזֶה נִפְלָא.

לְאוֹר זֹאת נוּכַל לְהָבִין בע"ה מַאֲמָר נוֹסָף שֶׁל חֲזַ"ל הַמְסַפֵּר כִּי שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה הַחוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ? אָמְרָה חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה, שָׁאֲלוּ לַנְּבוּאָה הַחוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ? אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, שָׁאֲלוּ לַתּוֹרָה הַחוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ? אָמְרָה יָבִיא אָשָׁם וְיִתְכַּפֵּר לוֹ, שָׁאֲלוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַחוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ? אָמַר יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיִתְכַּפֵּר לוֹ, וְזֶהוּ מַה שֶׁכָּתוּב "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" עכל"קראה ירושלמי מכות (ב', ו').    . וְהַבֵּאוּר בָּזֶה הוּא כִּי גַּם הַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה וְהַתּוֹרָה לֹא מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לַדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה הַזּוֹ הַנִּקְרֵאת "תְּשׁוּבָה", אֶלָּא רַק הַקָּבָּ"ה בִּכְבוֹדוֹ הוּא הַמּוֹרֶה אֶת הַחַטָּאִים בַּדֶּרֶךְ הַמֻּפְלָאָה שֶׁנִּבְרְאָה קֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָם וּשְׁמָהּ "תְּשׁוּבָה". וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁגְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ"אימרת רבי לוי ביומא (פ"ו ע"א) על פי הכתוב בהושע (י"ד, ב'). ולכן מובא בספרים הקדושים שהתשובה היא בבחינת אות ה', המרמזת לשם ה', שכן התשובה מקומה כביכול הוא אצל ה' יתברך בלבד, שזהו המקום הגבוה ביותר שיש.    , שֶׁהַקָּבָּ"ה הוּא הַמְקַבֵּל אֶת תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וּמַעֲלֵהוּ אֵלָיו לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵרובסיעתא דשמיא מצאנו און וחיל לדברינו מהרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א בספרו "צדקת הצדיק" (אות קס"ד) שביאר את הדברים על הדרך בה ביארנו אנו, והכל בעמקות גדולה ובמתיקות מופלאה, אלא מחמת שדבריו הינם גבוהים ונשגבים ביותר ויתכן שאינם ראויים להראות לכל, לכן לא הבאנום כאן בכתובים, ומי שלבו באמת חפץ לראותם יעיין שם וירווה נחת גדולה.    .

וּבֵאֵר הָרה"ק רַבִּי אֶלְעָזָר אֶזְכָּרִי זִיעָ"א בְּסֵפֶר "הַחֲרֵדִים"בפרק ס"ט, בבאור מעלות השב מאהבה.    מַדּוּעַ בֶּאֱמֶת בַּעַל תְּשׁוּבָה מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלָה מֵהַצַּדִּיק הַגָּמוּר? וַהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם נֹאמַר שֶׁכָּל זְדוֹנוֹתָיו הוֹפְכִים לוֹ לִזְכֻיּוֹת, וְכִי הַצַּדִּיק אֵינוֹ יָכוֹל לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ זְכֻיּוֹת רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת מִמֶּנּוּ?! אֶלָּא בֵּאֵר שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּמוּר בְּכֹחַ צִדְקוּתוֹ יָכוֹל לְכָל הַיּוֹתֵר לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ הָרַע וּלְבַטְּלוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "לִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי"תהלים ק"ט, כ"ב. וראה ברכות (ס"א ע"ב) שרבי יוסי הגלילי דרש מכך שצדיקים היצר הטוב שופטם, ופירש רש"י ז"ל במקום: "לבי חלל בקרבי - יצר הרע הרי הוא כמת בקרבי, שיש בידי לכופו".    , אַךְ הַבַּעַל תְּשׁוּבָה בְּכֹחַ תְּשׁוּבָה אֲמִתִּית מֵאַהֲבָה וּמֵעָמְקָא דְּלִבָּא אֵינוֹ מְבַטֵּל אֶת יִצְרוֹ הָרַע, אֶלָּא הוֹפְכוֹ לְיֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ הַמְסַיְּעוֹ וּמַדְרִיכוֹ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק, וְהַמַּעֲלָה הַזּוֹ לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה בִּידֵי הַצַּדִּיק הַגָּמוּר. וְרָמַז זֹאת הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים"דברים ד', ל"ט. וראה בפירוש רבינו אור החיים הקדוש זיע"א על פסוק זה שרמז גם כן כעין דבריו של ספר החרדים הנ"ל.    וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל כִּי כְּשֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב "לִבְּךָ" כַּוָּנָתוֹ לְיֵצֶר הַטּוֹב, וְאִלּוּ כְּשֶׁאוֹמֵר "לְבָבְךָ" כַּוָּנָתוֹ לִשְׁנֵי הַיְּצָרִים – הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַעכן דרשו בברכות (נ"ד ע"א) על הפסוק (דברים ו', ה') "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע.    , וְלָכֵן בְּבַעַל הַתְּשׁוּבָה נֶאֱמַר "לְבָבְךָ" – לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵי הַיְצָרִים, הַטּוֹב וְהָרַע, שְׁנֵיהֶם יֵדְעוּ וְיוֹדִיעוּ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִיםוראה בזהר הקדוש (פרשת תרומה) שכתב גם כן כעין זה, ואכמ"ל.    . וְדִבְרֵי פִי חָכָם חֵן.

יְתֵרָה מִזֹּאת אָנוּ מוֹצְאִים בְּדִבְרֵי הָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א הַכּוֹתֵב שֶׁדַּוְקָא אָדָם שֶׁיָּרַד וְשָׁקַע בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהָרְחוֹקִים מְאֹד מֵה' יִתְבָּרַךְ, מְצוּיָה אֶצְלוֹ קְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה מְאֹד הַמְכֻנָּה "סִתְרֵי תּוֹרָה" הַיְנוּ דֵּעוֹת אֲמִתִּיּוֹת מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֵן עֲלוּמוֹת וְאֵינָן יְדוּעוֹת לִבְנֵי אָדָם, וְאִם מִשָּׁם עָלָה וְנִתְעַלָּה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה – הֲרֵי שֶׁדַּוְקָא עַל יָדוֹ יוּכְלוּ לְהִתְגַּלּוֹת אוֹתָם סִתְרֵי תּוֹרָה. לָכֵן דַּוְקָא הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה זוֹהִי הָעֵדוּת הַגְּמוּרָה שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הִיא נְשָׁמָה גְּדוֹלָה וְנִשְׂגָּבָה, שֶׁנִּבְחֲרָה מִמְּרוֹמִים לָרֶדֶת וְלִלְקֹט וְלֶאֱסֹף אֶת אוֹתָהּ קְדֻשָּׁה עֲלוּמָה וּלְהַעֲלוֹתָהּ וּלְגַלּוֹתָהּ בָּעוֹלָםראה בעצות המבוארות (ערך התחזקות אות י"ג) שכתב כן.    . וּפְעָמִים שֶׁאַף מַפִּילִים וּמַכְשִׁילִים אֶת הָאָדָם מִן הַשָּׁמַיִם, בְּמַטָּרָה וּבְתַכְלִית שֶׁמִּתּוֹךְ יְרִידָתוֹ לְאוֹתָן מַדְרֵגוֹת נְמוּכוֹת יַעֲלֶה בַּחֲזָרָה לְמַעְלָה וְיַעֲלֶה יַחַד אִתּוֹ נְשָׁמוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁשָּׁקְעוּ מִכְּבָר בְּטִיט הַיָּוֵן, וְלָזֶה רַק נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת וּמְיֻחָדוֹת מְסֻגָּלוֹת. וְלָכֵן דַּוְקָא מִי שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בְּצַד הַטֻּמְאָה הָיָה נֶחְשָׁב לַגָּדוֹל וּלְאָדוּק בַּעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת בְּיוֹתֵר ל"ע – דַּוְקָא זֶה יֵשׁ בּוֹ אֶת הַמְּסֻגָּלוּת עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה אֲמִתִּית וַחֲזָקָה לְהַעְפִּיל וְלַעֲלוֹת לִדְרָגוֹת גְּבוֹהוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת יוֹתֵר מִכָּל אָדָם אַחֵר. וּבִינוּ נָא זֹאת כִּי נוֹרָא הוּא!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁדְּבָרִים רַבִּים הָיוּ עוֹשִׂים לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ מִלַּעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. קַבָּלָה מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הִיא שֶׁשִּׁבְעָה יָמִים קֹדֶם יוה"כ כְּבָר יֵשׁ לְהַפְרִישׁ אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִבֵּיתוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בְּלִשְׁכָּתוֹ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, עַל מְנָת לַהֲכִינוֹ לִקְרַאת עֲבוֹדַת הַיּוֹם הַקָּדוֹש, וּמֵאָז הָיָה גַּם פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ בִּכְדֵי לִמְנֹעַ סִכּוּי שֶׁמָּא יִטָּמֵא מֵאִשְׁתּוֹ הַנִּדָּה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּבְאוֹתָם הַיָּמִים הָיוּ מַרְבִּים לְהוֹכִיחוֹ וּלְטַהֲרוֹ מִכָּל שֵׁמֶץ שֶׁל טֻמְאָה, וּמְאַמְּנִים אוֹתוֹ בָּעֲבוֹדוֹת הַיּוֹם. וּבְמַהֲלַךְ כָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ הָיוּ מוֹנְעִים שֵׁנָה מֵעֵינָיו בְּכָל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית, בִּכְדֵי לְשָׁמְרוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.

כְּמוֹ כֵן הָיוּ מַתְקִינִים לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל חִלּוּפִי, שֶׁבְּאִם חָלִילָה יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל כָּל שֶׁהוּא מִיָּד יַעֲמֹד הַשֵּׁנִי תַּחְתָּיו וְיַמְשִׁיךְ אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וּלְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶחְלְקוּ הַתַּנָּאִים כֵּיצַד נוֹהֲגִים בְּמַחְלִיפוֹ:

לְדַעַת רַבִּי מֵאִיר הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לְתַפְקִידוֹ כְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְהַשֵּׁנִי גַּם כֵּן כָּל מִצְווֹת וְדִינֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו.

וּלְדַעַת רַבִּי יוֹסִי הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לְתַפְקִידוֹ כְּכֹהֵן גָּדוֹל, אוּלָם הַשֵּׁנִי אֵינוֹ רָאוּי לְשַׁמֵּשׁ לֹא כְּכֹהֵן גָּדוֹל (מִשּׁוּם אֵיבָה וְתַחֲרוּת בֵּין שְׁנֵי הַכֹּהֲנִים), וְלֹא כְּכֹהֵן הֶדְיוֹט (מִשּׁוּם שֶׁמַּעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִים). וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה כל זאת ביומא (י"ב ע"ב) וברמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים (פרק א' הלכה ג'). וראה שם בכסף משנה שביאר את דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת, ואכמ"ל.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן שֵׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹששמות (קפ"ד ע"ב).    שֶׁאוֹתוֹ שֵׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה הוּא חֵלֶק שֶׁנִּתָּן בְּמַתָּנָה לַסִּטְרָא אַחֲרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲסוּקָה בּוֹ וְלֹא תְּקַטְרֵג עַל עַם יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גּוֹרָלִית.

וְעוֹד הוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁשִּׁלּוּחַ הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל בָּא לְהַזְכִּיר אֶת מַעֲשֵׂה הַמַּלְאָכִים עֻזָּא וַעֲזָאֵל שֶׁבָּאוּ עַל בְּנוֹת הָאָדָם, וּבְכָךְ לְעוֹרֵר סָנֵגוֹרְיָה וְרַחֲמֵי שָׁמַיִם עַל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן שֶׁרַק יָרְדוּ לָעוֹלָם הַזֶּה מִיָּד נִכְשְׁלוּ בִּדְבַר עֲבֵרָה, אָז מַה יַּעֲשֶׂה יְצִיר חֹמֶר הֶעָשׂוּי מִטִּפָּה סְרוּחָה?!ראה בפירוש הרב רבי מנחם הבבלי זיע"א.   

וּבְנוֹסָף עַל כָּךְ, שֶׁעַל יְדֵי הַמִּנְחָה שֶׁנּוֹתְנִים לַסִּטְרָא אַחֲרָא מִיָּד הִיא מִתְהַפֶּכֶת וּמַתְחִילָה לְסַנְגֵּר וּלְלַמֵּד זְכוּת עַל עַם יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת "זְרֹק עֶצֶם לַכֶּלֶב וִילַקֵּק עָפָר רַגְלֶיךָ"רעיא מהימנא (פרשת אחרי מות).    .

---

מצוה קפ"ו: שלא לשחט קדשים חוץ לעזרה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט וְשֶׁלֹּא וּלְהַקְרִיב קָדָשִׁים מִחוּץ לְעֶזְרָה, בֵּין כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וּבֵין כְּשֶׁאֵינוֹ, שֶׁאֵין לָנוּ רְשׁוּת לִשְׁחֹט וּלְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת מִן הַחַי אוֹ מִן הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא בְּבֵית הַבְּחִירָה בִּלְבַדזבחים (ק"ז ע"ב) ורמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ח). והעושה כן גם ביטל מצות עשה, כפי שיתבאר אי"ה במקומו.    .

בִּכְלַל הָאִסּוּר שֶׁלֹּא לִזְרֹק דָּם וָלֹא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת וְלֹא לְנַסֵּךְ יַיִן מִחוּץ לְמִקְדָּשׁ, שֶׁכָּל אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בִּפְנִים וְלָכֵן אֵין לַעֲשׂוֹתָם בַּחוּץזבחים (ק"ט ע"ב) וברמב"ם שם (פרק י"ט הלכה ג'). וזה לאפוקי הנפה או קמיצה או קבלת הדם וכיוב"ז שאין חייבים עליהם מחוץ למקדש, כמבואר שם.    . וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן הִקְרִיב עַל מִזְבֵּחַ וּלְשֵׁם ה', אֲבָל אִם הִקְרִיב עַל גַּבֵּי סֶלַע שֶׁלֹּא לְשֵׁם ה' אֵינוֹ חַיָּב עַל כָּךְכן למדו בזבחים (ק"ח) ממה שכתוב בנח (בראשית ח', כ') "ויבן נח מזבח", וממה שכתוב (ויקרא י"ז, ט') "לעשות אותו לה'". עיין שם.    .

כְּמוֹ כֵן אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁחַט אוֹ הִקְרִיב דָּבָר הָרָאוּי לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם שָׁחַט אוֹ הִקְרִיב דָּבָר הַפָּסוּל מִלַּעֲלוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַכגון חטאת מתה וכיוצא בזה.    , אוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִשָּׁחֵטכגון בהמה תוך שבעת ימי לידתה, או תורים שלא הגיע זמנם, וכן באם עדין לא השלים ימי נזירותו או ספירתו וכיוצא בזה.    , וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ כָּל שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לַעֲלוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּשְׁחָטוֹ אוֹ הִקְרִיבוֹ בַּחוּץ הֲרֵי זֶה פָּטוּרזבחים (קי"ב ע"א) ורמב"ם שם (פרק י"ח הלכה ו').    .

וְאָדָם שֶׁעָבַר וְשָׁחַט אוֹ הִקְרִיב קָדָשִׁים מִחוּץ לָעֲזָרָה בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, וְאִם בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָהמשנה בראש מסכת כריתות, ובזבחים (ק"ו ע"א).    . וְאִם גַּם שָׁחַט וְגַם הִקְרִיב בַּחוּץ הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁתַּיִם, וְכֵן עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה.

רָמַז הַכָּתוּב – דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב

עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הִיא אַחַת מֵהַדְּרָכִים הַמְסֻגָּלוֹת בְּיוֹתֵר לְחַבֵּר אֶת הָאָדָם וּלְקָרְבוֹ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. לֹא לְחִנָּם נִקְרָא הוּא "קָרְבָּן" – עַל שֵׁם שֶׁמְּקָרֵב וּמְקַשֵּׁר אֶת הָאָדָם לָזֶה שֶׁבַּעֲבוּרוֹ הִקְרִיבוּ. וּבְכָל זֹאת, הִגְבִּילָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנוֹתֵינוּ אֶלָּא בְּשֶׁטַח הָעֲזָרָה שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד וְלֹא מִחוּצָה לוֹ. וּמִי שֶׁעָבַר וְהִקְרִיב מִחוּץ לַגְּבוּלוֹת הַמֻּתָּרִים אֲזַי לֹא רַק שֶׁלֹּא עָלָה לוֹ הַקָּרְבָּן לְרָצוֹן, אֶלָּא אַף נִתְחַיֵּב בְּעֹנֶשׁ כָּרֵת שֶׁהוּא מֵהַחֲמוּרִים שֶׁבְּעָנְשֵׁי הַתּוֹרָה. וְלִכְאוֹרָה מַה כְּבָר עָשָׂה אוֹתוֹ אָדָם? וְכִי סָגַד אוֹ עָבַד לְאֵל אַחֵר? אוֹ חָלִילָה נָטָה אַחֵר יִצְרֵי לְבָבוֹ וְתַאֲווֹתָיו? וַהֲרֵי בְּסַךְ הַכֹּל רָצָה לַעֲשׂוֹת טוֹב וּלְהִתְקָרֵב לְבוֹרֵא עוֹלָם! אָז גַּם אִם לֹא עָשָׂה זֹאת בַּמָּקוֹם הָרָאוּי אוֹ בְּאֹפֶן הַנָּכוֹן, מִכָּל מָקוֹם לָמָּה הֶחְמִירוּ בְּדִינוֹ כָּל כָּךְ כְּמִי שֶׁעָבַר עַל הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה?!

וְהַנִּרְאֶה לוֹמַר בְּעֵזֶר ה' שֶׁרָצְתָה הַתּוֹרָה לְלַמְּדֵנוּ שֶׁכְּשֶׁבָּאִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר בַּחַיִּים – צָרִיךְ לְדַעַת מָתַי וְאֵיךְ וּבְאֵיזוֹ מִדָּה לַעֲשׂוֹתוֹ. לֹא תָּמִיד נָכוֹן לַעֲשׂוֹת, וְלֹא בְּכָל מָקוֹם צָרִיךְ לִפְעֹל, וְלֹא כָּל דָּבָר רָאוּי לוֹמַר. פְּעָמִים שֶׁצָּרִיךְ לִדְרֹשׁ וּפְעָמִים שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹשׁכפי שאמר שמעון העמסוני לתלמידיו (פסחים כ"ב ע"ב) "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה".    , עֵת לִקְרֹעַ וְעֵת לִתְפֹּר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּרקהלת ג', ז'.    , לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִםקהלת ג', א'.    . וְאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהַבְדִּיל מָתַי כֵּן וּמָתַי לֹא, הֵיכָן נָכוֹן וְהֵיכָן לֹא נָכוֹן – אֲזַי טוֹב אֲשֶׁר שֶׁלֹּא תִּדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְּשַׁלֵּם!קהלת ה', ד'.    מִי הִתִּיר לְךָ לְהָזִיז דָּבָר אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מָתַי לַעֲצֹר? מִי בִּקֵּשׁ מִמְּךָ לְדַבֵּר אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מָה אָסוּר לוֹמַר? אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לוֹמַר "לֹא" אָז בְּעֶצֶם מֵעוֹלָם לֹא אָמַרְתָּ "כֵּן", כִּי אִם לֹא תֵּדַע מָתַי לְהַפְסִיק סוֹפְךָ לְהַגִּיעַ לִמְקוֹמוֹת בִּלְתִּי רְצוּיִים. אֶת זֶה לִמַּדְתָּנוּ הַתּוֹרָה בְּאָמְרָהּ עַל הַמַּקְרִיב קָרְבָּן שֶׁלֹּא בַּמָּקוֹם הָרָאוּי "וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ"!

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קָבְעוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁבְּהַקְרָבַת קָרְבַּן הַפֶּסַח אָסוּר לַעֲשׂוֹת חֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ גֵּרִיםפסחים (צ"א ע"ב).    . וְלִכְאוֹרָה לָמָּה? הֲרֵי כָּל מִצְוָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ גֵּרִים הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִים בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל?חולין (ד' ע"א). ועיין בתוספות בפסחים שם מה שהביאו מהירושלמי, ואכמ"ל.    אֶלָּא חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּי, וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל! לְלַמֶּדְךָ שֶׁגַּם לְדַקְדֵּק וּלְהַחְמִיר סְתָם בְּלִי מַחֲשָׁבָה זֶה לֹא טוֹב, וְאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מָתַי יֵשׁ לְהַחְמִיר וּמָתַי יֵשׁ לְהָקֵל אָסוּר לְךָ לְהַחְלִיט לְבַד, וַאֲפִלּוּ לֹא לְהַחְמִיר! כִּי בְּכָל דָּבָר וְעִנְיָן צָרִיךְ לְדַעַת אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנָּכוֹן וְהַמַּתְאִים בִּמְיֻחָד אֵלָיו.

כָּךְ לָמַד הָאָמוֹרָא רַבָּה בַּר אֲבוּהָּ מִלְּשׁוֹן הַכָּתוּב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"ויקרא י"ט, י"ח.    שֶׁאִם עָבַר חָלִילָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עֲבֵרָה חֲמוּרָה וְנִדּוֹן עָלֶיהָ לְמִיתָה ל"ע, עִם כָּל זֹאת חוֹבָה עָלֵינוּ "לִבְרֹר לוֹ מִיתָה יָפָה", דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְצַעֲרוֹ בְּמִיתָתוֹ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, וְשֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ מְעֵבֶר לְמַה שֶּׁנִּדְרָשׁ, הַכֹּל בְּמִדָּה וּבִמְשׂוּרָה כְּפִי שֶׁמּוֹרָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּחֻקֶּיהָ וּבְמִשְׁפְּטֶיהָ, וְזֶה עַל אַף שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּהֲרִיגָתוֹ! לְלַמֶּדְךָ שֶׁגַּם עֹנֶשׁ מָוֶת שֶׁל הַתּוֹרָה אֵינָהּ אַכְזָרִיּוּת וּנְקָמָה חָלִילָה, אֶלָּא יֹשֶׁר וְצֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וְלֹא הֻתְּרָה לָנוּ הָרְצוּעָה לִנְהֹג בּוֹ בְּמִנְהַג הֶפְקֵר.

גַּם חָכְמָה וּלְמִידָה יְתֵרָה עֲלוּלָה לִפְעָמִים לְהֵהָפֵךְ לָאָדָם לְרוֹעֵץ, וּכְפִי שֶׁיָּדוּעַ לְכֻלָּנוּ שֶׁכָּל גָּאוֹן עַל יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁל שִׁגָּעוֹן... כִּי פְּעָמִים שֶׁחָכְמַת יֶתֶר אֵינָהּ אֶלָּא חִסָּרוֹן, וּכְפִי שֶׁשָּׂח פַּעַם בְּפָנֵינוּ אֶחָד מִשּׁוֹמְעֵי לִקְחֵנוּ שֶׁעָבַד מִסְפַּר שָׁנִים בְּמִשְׂרָה בְּכִירָה בִּתְחוּם הַהַיי-טֶק, וּלְיָמִים פֻּטַּר מֵעֲבוֹדָתוֹ וְנוֹתַר מֻבְטָל, בַּצַּר לוֹ הֵחֵל לִשְׁלֹחַ קוֹרוֹת חַיִּים לְכָל מִינֵי מִשְׂרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, בֵּינֵיהֶן כָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָן מַצְרִיכוֹת שׁוּם יֵדַע וְהַשְׂכָּלָה בְּסִיסִית, אֶלָּא שֶׁלְּתַדְהֵמָתוֹ נִתְקַל בְּסֵרוּב מִצִּדָּם בְּטַעֲנָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לַתַּפְקִיד בְּעִקְבוֹת... הַשְׂכָּלַת יֶתֶר!!! אַתָּה חָכָם מִדַּי, לָכֵן אֵינְךָ מַתְאִים לַתַּפְקִיד! הָא לָמַדְתָּ שֶׁגַּם לָדַעַת יוֹתֵר מִדַּי יָכוֹל לִהְיוֹת חִסָּרוֹן.

וְאָכֵן כָּךְ קָרָה בְּעַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי שָׁנִים עִם הַקַּבָּ"רקב"ר הוא קצין בינה רישתית, דהיינו מחבר פיסות מידע מודיעיני בצה"ל.    עָמוֹס לֵוִינְבֶּרְג שֶׁבְּמַהֲלַךְ מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים נָפַל בִּשְׁבִי וְעֻנָּה בְּעִנּוּיִים קָשִׁים עַל יְדֵי הָאוֹיֵב, וּבְלֵית בְּרֵרָה מָסַר מֵידָע רַב לָאוֹיֵב שֶׁגָּרַם נֵזֶק גָּדוֹל לְעַם יִשְׂרָאֵל. לְאַחַר הַתַּקְרִית הַזּוֹ יָשְׁבוּ מְפַקְּדֵי הַיְחִידָה וְדָנוּ עַל תּוֹצְאוֹתֶיהָ וְעַל הַלְּקָחִים הַמּוּפָקִים מִמֶּנָּה, וְהִגִּיעוּ לַמַּסְקָנָה שֶׁמִּכְשָׁלָה זוֹ נָבְעָה מִכָּךְ שֶׁלֹּא הָיְתָה הַפְרָדָה וְהַגְבָּלָה בַּמֵּידָע בְּקֶרֶב הַחַיָּלִים עַצְמָם, וּמֵאָז הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת סִוּוּג וְהַפְרָדָה בַּמֵּידָע כָּךְ שֶׁכָּל חַיָּל מוֹדִיעִינִי יֵדַע רַק חֵלֶק מֵהַמֵּידָע, וְרַק אֶת מַה שֶּׁמֻּכְרָח לוֹ לָדַעַת, וְלֹא אֶת כָּל הַמֵּידָע כֻּלּוֹ, וּבְכָךְ רָמַת הַסִּכּוּן פָּחֲתָה בְּהַרְבֵּה. וּמִמַּעֲשֶׂה אֲמִתִּי זֶה לָמַדְנוּ אָנוּ שֶׁגַּם לְדַעַת צָרִיךְ רַק אֶת מַה שֶּׁנִּצְרָךְ וְחָשׁוּב לְךָ, וְשֶׁגַּם אִם צָרִיךְ אַתָּה לְסַפֵּר דָּבָר לְזוּלָתְךָ – אַל תְּסַפֵּר אֶלָּא אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ וּמֻכְרָח.

בַּמִּדְרָשׁ מוּבָא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה לַעֲקֹד אֶת בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הָלַךְ בְּלֵב שָׁלֵם וְשָׂמַח לְקַיֵּם גְּזֵרַת בּוֹרְאוֹ בִּמְסִירוּת. אַךְ מִשֶּׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" הִתְחִיל אַבְרָהָם אָבִינוּ לִתְמֹהַּ: אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", לְאַחַר מִכֵּן חָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ לִי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְהַעֲלֵהוּ לִי לְעֹלָה", וְכָעֵת אַתָּה אוֹמֵר לִי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"?! אֶתְמְהָה!! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה! כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" לֹא אָמַרְתִּי לְךָ "שָׁחֲטֵהוּ" אֶלָּא "הַעֲלֵהוּ", וְאָכֵן קִיַּמְתָּ אֶת דְּבָרַי. כָּעֵת אוֹמֵר אֲנִי לְךָ הוֹרִידֵהוּ!מדרש רבה בראשית (פרק נ"ו אות ח').    וּמִדְּבָרִים מֻפְלָאִים אֵלּוּ אָנוּ לְמֵדִים שֶׁפְּעָמִים שֶׁהַקָּבָּ"ה מְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ מְסִירוּת נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת דָּבָר מְסֻיָּם, וּפְעָמִים שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ דַּוְקָא לֹא לַעֲשׂוֹת, וְזוֹ תִּהְיֶה הַמְּסִירוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר מִצִּדֵּנוּ לַבּוֹרֵא עוֹלָם. וְחוֹבַת הָאָדָם הִיא לְהַטּוֹת אֹזֶן בְּכָל עֵת וּלְהַקְשִׁיב מַהוּ רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּרֶגַע זֶה, וּלְקַיְּמוֹ מִבְּלִי לְהַפְעִיל שׁוּם שִׁקּוּל דַּעַת עַצְמִי.

כָּךְ הָיָה אוֹמֵר הָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א שֶׁעִקַּר הַגְּדֻלָּה הִיא לִהְיוֹת דַּוְקָא אָדָם פָּשׁוּט, הָעוֹבֵד אֶת אֱלֹקִים מִבְּלִי שִׁקּוּלִים אִישִׁיִּים וּמִבְּלִי נְגִיעוֹת אִישִׁיּוֹת, רַק כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר הָעוֹשֶׂה אֶת הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ וּמְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ בְּנֶאֱמָנוּת, בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן וּבָאֹפֶן שֶׁנִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ. וְזוֹ הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחֲכָמוֹת שֶׁלֹּא לִהְיוֹת חָכָם כְּלָלכן מובא רבות בכתבי מוהרנ"ת זצוק"ל, וראה בליקוטי מוהר"ן (תניינא, תורה י"ט ותורה מ"ד).    . הָא לָמַדְתָּ, כִּי דַּוְקָא הָאָדָם הַפָּשׁוּט הוּא הָאָדָם הַמֻּבְחָר שֶׁבַּאֲנָשִׁים, שֶׁכֵּן פָּשׁוּט הוּא מִלְּשׁוֹן יָשָׁר וּמְיֻשָּׁר, וְלָכֵן מַעֲלָתוֹ הִיא מֵעַל לְכָל תֹּאַר וְשֶׁבַח אַחֵר. וּכְפִי שֶׁמְּסֻפָּר עַל הַשָּׂרָף מִקֹּאצְק זִיעָ"א שֶׁפַּעַם בָּא אֵלָיו אִישׁ אֶחָד מְנֹעָר מִן הַמִּצְווֹת שֶׁלָּמַד עִמּוֹ בְּיַלְדוּתוֹ בַּחֶדֶר, וּשְׁאָלוֹ: הַאִם רַבֵּנוּ זוֹכֵר שֶׁלָּמַדְנוּ בִּצְעִירוּתֵנוּ יַחַד, וְהִנֵּה כְּבוֹדוֹ נַעֲשָׂה לְרַבִּי גָּדוֹל וְאִלּוּ אֲנִי הִנְּנִי אִישׁ פָּשׁוּט! הֱשִׁיבוֹ הָרַבִּי: וְכִי אִישׁ פָּשׁוּט אַתָּה?! אַתָּה הִנְּךָ עָקֹם, וְאִלּוּ אֲנִי הוּא הַפָּשׁוּט!!!הובא בספר "אמת ואמונה" (אות תתמ"ה). ועיין לקמן בבאור מצוה קצ"ב (חלק הרמז) מה שכתבנו בס"ד עוד מענין זה.   

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

מַה דִּינוֹ שֶׁל אָדָם הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת מִחוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חָרַב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ? הַאִם גַּם כֵּן יְהֵא חַיָּב עַל כָּךְ כָּרֵת אוֹ לֹא?

חַכְמֵי הַתַּלְמוּד נֶחְלְקוּ בְּדִין הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בַּחוּץ בַּזְּמַן הַזֶּה:

לְדַעַת רֵישׁ לָקִישׁ הוּא פָּטוּר, בִּהְיוֹת שֶׁכָּל אִסּוּר הַקְרָבָה מִחוּץ לְמִקְדָּשׁ הוּא רַק מִשָּׁעָה שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְהַקְרָבַת קָרְבָּנוֹת וְנֶאֶסְרוּ כָּל יֶתֶר הַבָּמוֹת, וְלָדַעַת רֵישׁ לָקִישׁ מִשֶּׁחָרַב בַּיִת הַמִּקְדָּשׁ פָּקְעָה לָהּ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁקִּדְּשׁוּהָ עַם יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן הַהַקְרָבָה, וְאֵין יוֹתֵר דִּין הַקְרָבָה בִּירוּשָׁלַיִם, וּמִמֵּילָא חָזַר הֶתֵּר הַבָּמוֹת בְּכָל מָקוֹם.

וְאִלּוּ לְדַעַת רַבִּי יוֹחָנָן הוּא חַיָּב, הוֹאִיל וְסוֹבֵר הוּא שֶׁהַקְּדֻשָּׁה שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַם יִשְׂרָאֵל הִיא קְדֻשָּׁה לְעוֹלָמִים, וְאַף לְאַחַר שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עֲדַיִן נִשְׁאֲרָה קְדֻשָּׁתָהּ לְהַקְרָבָה, וְלָכֵן עֲדַיִן קַיָּם אִסּוּר הַהַקְרָבָה מִחוּץ לִמְקוֹם הָעֲזָרָהראה כל זאת בזבחים (ק"ז ע"ב).    . וְכֵן נִפְסַק לַהֲלָכָהראה ברמב"ם ז"ל הלכות מעשה הקרבנות (פרק י"ט הלכה ט"ו).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת מִחוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "הֵיכַל הַבְּרָכָה"בבאורו "אוצר החיים" למצוה קפ"ז.    שֶׁכָּתַב שֶׁבִּמְלֶאכֶת הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת נִקְשָׁרוֹת כָּל הַמַּעֲרָכוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת מִסִּטְרָא דִּקְדֻשָּׁה לְזֶה הַקָּרְבָּן, שֶׁהוּא גִּלְגּוּל נִשְׁמוֹת רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל. וְעַל יְדֵי שֶׁקָּרֵב הַקָּרְבָּן בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וּבְסַכִּין קְדוֹשָׁה, מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה שׁוּם יְנִיקָה לַקְּלִפָּה, מִמֵּילָא נִתְקֶנֶת אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ, וּבְכָךְ נַעֲשֵׂית עֲלִיָּה וְכַפָּרָה לְעַם יִשְׂרָאֵל.

אוּלָם אִם חָלִילָה מְפַגֵּל הַמַּקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן עַל יְדֵי מַחְשֶׁבֶת חוּץ אוֹ בְּהַקְרָבָתוֹ מִחוּץ לָעֲזָרָה, אֲזַי מִתְעָרֶבֶת הַקְּלִפָּה בַּקָּרְבָּן וְיוֹנֶקֶת מִמֶּנּוּ, וּמִמֵּילָא נִפְסַל הַקָּרְבָּן וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה לֹא בָּאָה עַל תִּקּוּנָהּ, וְלָכֵן אָמְרָה הַתּוֹרָה עַל הָעוֹשֶׂה כֵּן "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ"ויקרא י"ז, ד'.    , בְּכָךְ שֶׁגָּרַם צַעַר מִיתָה לַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ עַל חִנָּם מִבְּלִי לְתַקְּנָהּ.

---

מצוה קפ"ז: כסוי הדם

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל הַשּׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף מֵהַמִּינִים הַטְּהוֹרִים, שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן יְכַסֶּה אֶת דָּמוֹ שֶׁנִּשְׁפַּךְ בְּעָפָר. וְדַוְקָא כְּשֶׁשּׁוֹחֵט לְחֻלִּין, אֲבָל הַשּׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף מִן הַקֳּדָשִׁים לְמִינֵיהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת דָּמוֹ. וְכֵן אִם נִתְנַבְּלָה הַחַיָּה בִּשְׁחִיטָתָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאָה טְרֵפָה פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת אֶת דָמָּהכן נתבאר במסכת חולין פרק כסוי הדם, והובא להלכה ברמב"ם הלכות שחיטה (פרק י"ד) ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן כ"ח). ושם נתבאר שלכן צריך לבדוק החיה והסכין קודם הכסוי, כדי לוודא שאכן מחוייב הוא בכסוי הדם ולא יברך ברכה לבטלה. ועיין שם מה דין הכוי שהוא ספק חיה.    .

מִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם חָלָה כָּל שֶׁנִּכַּר הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא נִבְלַע לְגַמְרֵי בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם וְיֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם, אֲבָל אִם נִבְלַע לְגַמְרֵי אֵין חִיּוּב שֶׁל כִּסּוּי הַדָּם. כְּמוֹ כֵן, אִם נִתְכַּסָּה הַדָּם מֵאֵלָיו כְּגוֹן עַל יְדֵי רוּחַ שֶׁכִּסְּתָהוּ אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ, אוּלָם אִם חָזַר וְנִתְגַּלָּה חָזַר הַחִיּוּב לְכַסּוֹתוֹ. וְאִם כִּסָּהוּ בְּעַצְמוֹ וְחָזַר וְנִתְגַּלָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר נִתְקַיְּמָה הַמִּצְוָהחולין (פ"ז ע"ב) ורמב"ם (שם הלכה ו' – ז').    .

מִצְוַת הַכִּסּוּי הִיא דַּוְקָא בֶּעָפָר הַמַּצְמִיחַ בִּלְבַד אוֹ בְּדוֹמֶה לוֹ, כְּגוֹן בַּזֶּבֶל הַדַּק וּבָאֵפֶר וּבִשְׁחִיקַת הַחֲרָסִים, וְכֵן בִּשְׁחִיקַת הַזָּהָב וּבַשֶּׁלֶגחולין (פ"ח ע"א) ורמב"ם (שם הלכה י"א והלאה) ושלחן ערוך (שם בסוף הסימן), ולמדו כן מהפסוקים.    . וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא גַּם מִתַּחַת לַדָּם עָפָר, אֶלָּא אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁרכן למדו בגמרא (שם פ"ג ע"ב) מלשון הפסוק "וכסהו בעפר" שיהא מכוסה מכל צדדיו בעפר, והובא להלכה ברמב"ם ז"ל ובשלחן ערוך שם.    . וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין לָאָדָם לְכַסּוֹת הַדָּם בְּרַגְלוֹ מִשּׁוּם בִּזּוּי הַמִּצְוָה, אֶלָּא בְּיָדוֹ אוֹ בִּכְלִי דֶּרֶךְ כָּבוֹדכן למדו בברייתא (שם) מסמיכות הכתובים "ושחט" "וכסה" – במה ששחט בו יכסה.    .

וְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט כַּנִּזְכָּר וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם וְלֹא כִּסָּהוּ, הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה.

רָמַז הַכָּתוּב – הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְגַלִּים לָנוּ מַדּוּעַ דַּוְקָא הָעוֹפוֹת וְהַחַיּוֹת זָכוּ לְמִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם, וּמְסַפְּרִים שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָרַג קַיִן אֶת הֶבֶל לֹא יָדַע מַה לַּעֲשׂוֹת בְּגוּפָתוֹ, עַד שֶׁבָּאוּ עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם וְהַחַיּוֹת הַטְּהוֹרוֹת וּקְבָרוּהוּ בָּאֲדָמָה, לָכֵן נָתַן לָהֶן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּמַתָּנָה אֶת מִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם בְּעָפָרמדרש רבה בראשית (כ"ב, ח').    . וְדָבָר זֶה מְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה חָשׁוּב וְיָקָר הוּא כְּבוֹדָם שֶׁל הַנִּבְרָאִים בְּעֵינֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכֵּן עַל אַף שֶׁהֻתַּר לִבְנֵי הָאָדָם לֶאֱכֹל מִבַּעֲלֵי הַחַיִּים לְצֹרֶךְ קִיּוּמָם וּמִחְיָתָם, מִכָּל מָקוֹם לֹא הֻתַּר לָהֶם לְצַעֲרָם אוֹ לְבַזּוֹתָם עַל חִנָּם, וְיֶתֶר עַל כֵּן הֻזְהֲרוּ בִּכְבוֹדָם לְכַסּוֹת אֶת דָּמָם לְאַחַר שְׁחִיטָתָם שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁפוּךְ עַל הָאָרֶץ בְּבִזָּיוֹן, וְזֶה בִּתְמוּרָה לַמַּעֲשֶׂה הַנַּעֲלֶה שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּזְהֲרוּ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הֶבֶל.

וְעֹמֶק הָעִנְיָן הוּא בִּהְיוֹת שֶׁכָּל נִבְרָא בַּבְּרִיאָה יֵשׁ בּוֹ חֵלֶק אֱלֹקִי הַמְּחַיֵּהוּ וּמְקַיְּמוֹ, וּמִמֵּילָא הַמְבַזֶּה וּמְזַלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַנִּבְרָא – הֲרֵי זֶה נִמְצָא מְבַזֶּה אֶת בּוֹרְאוֹ וְיוֹצְרוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁנָּתַן לְרֵעֵהוּ בְּמַתָּנָה כְּלִי יָקָר וְחָשׁוּב, וְהַלָּה נְטָלוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ בְּבִזָּיוֹן בְּפֶתַח בֵּיתוֹ. כֵּיצַד יַרְגִּישׁ נוֹתֵן הַמַּתָּנָה בְּלִבּוֹ? וַדַּאי יִכְאַב וְיִדְאַב עַל הַזִּלְזוּל בְּמַתְּנָתוֹ, וּלְהַבָּא יַחְשֹׁב פְּעָמִים אִם לִיתֵן לְאוֹתוֹ יָדִיד שׁוּב מַתָּנָה. כָּךְ גַּם כָּל נִבְרְאֵי הָעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא מַתָּנוֹת וְכֵלִים נִפְלָאִים שֶׁהֶעֱנִיק הַבּוֹרֵא לָאָדָם, בְּמַטָּרָה שֶׁיֵּעָזֵר בָּהֶם וְיֵהָנֶה מֵהֶם כִּרְצוֹנוֹ, רַק הִזְהִיר הַקָּבָּ"ה לָאָדָם שֶׁלֹּא לִנְהֹג בָּהֶם בְּמִנְהַג בִּזָּיוֹןוכן הובא במדרש רבה (קהלת פרשה ז'): "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קילקלת אין מי שיתקן אחריך".    .

בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַל שֶׁלָּמַד תּוֹרָה הַרְבֵּה, וּלְפֶתַע נִזְדַּמֵּן לוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. נִתְפַּלֵּא רַבִּי אֶלְעָזָר עַל גֹּדֶל הַכִּעוּר שֶׁל זֶה וּשְׁאָלוֹ: "כְּלוּם כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִים כְּמוֹתְךָ?!", הֱשִׁיבוֹ אוֹתוֹ אָדָם "אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא לֵךְ וֶאֱמֹר לְאוּמָן שֶׁעֲשָאַנִי כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ". מִיָּד הֵבִין רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁטָּעָה וְחָטָא בִּדְבָרָיו, וְיָרַד מִן הַחֲמוֹר וְנִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו וְאָמַר נַעֲנֵיתִי לְךָ מְחֹל לִי, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף נִתְפַּיֵּס זֶה וּמְחָלוֹראה כל המעשה בתענית (כ' ע"א-ע"ב), וראה ברש"י ז"ל שם שהביא שיש אומרים שאותו אדם היה אליהו הנביא ז"ל, ובא אליו במיוחד במטרה להוכיחו ולעוררו על טעותו, וכדלקמן.    .

וּשְׁתֵּי תְּמִיהוֹת יֵשׁ לִתְמֹהַּ כָּאן: א- אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר הַתַּנָּא הַקָּדוֹש דִּבֵּר בְּצוּרָה שֶׁכָּזוֹ כְּלַפֵּי אָדָם? ב- מַה כְּבָר חִדֵּשׁ לְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹתוֹ אָדָם בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁלֹּא יָדַע רַבִּי אֶלְעָזָר לִפְנֵי כֵן? וּמַה גָּרַם לוֹ לְהָבִין שֶׁטָּעָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת מְחִילָתוֹ?

וְהַנִּרְאֶה הוּא שֶׁבִּתְחִלָּה סָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאִם מְכַבֵּד אֲנִי אָדָם אוֹ מְחַסֵּר מִכְּבוֹדוֹ – הֲרֵי זֶה אֲנִי מוּלוֹ בִּלְבַד, וּמִמֵּילָא אִם אֵינוֹ רָאוּי לְכָבוֹד מְסֻיָּם בִּהְיוֹתוֹ מְכֹעָר אוֹ בַּעַל חִסָּרוֹן אַחֵר מִמֵּילָא לָמָּה שֶׁאֲכַבְּדוֹ בְּמַה שֶּׁאֵין בּוֹ?! לָכֵן אָמַר מַה שֶּׁאָמַר. אוּלָם אוֹתוֹ אָדָם הֱעִירוֹ שֶׁכְּבוֹד הַזּוּלָת פֵּרוּשׁוֹ כְּבוֹד ה' יִתְבָּרַךְ, וְאִם מְבַזֶּה אַתָּה אֶת אֶחָד מִן הַנִּבְרָאִים הֲרֵי שֶׁמְּבַזֶּה אַתָּה בְּעֶצֶם אֶת הַבּוֹרֵא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, וּכְפִי שֶׁאָמַר לוֹ "לֵךְ וֶאֱמֹר לְאוּמָן שֶׁעֲשָאַנִי כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ", שֶׁבְּעֶצֶם הַכָּבוֹד וְהַזִּלְזוּל אֵינוֹ מֻפְנֶה כְּלַפַּי אֶלָּא כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵא הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וּמִכָּךְ נִתְעוֹרֵר וְהֵבִין רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁיֵּשׁ לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הָאָדָם לֹא רַק אִם הוּא רָאוּי וּמַגִּיעַ לוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ רָאוּי לוֹ וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ כְּלָל עִם כָּל זֹאת חוֹבָה עָלַי לְכַבְּדוֹ וּלְיַקְּרוֹ עַל עֶצֶם הֱיוֹתוֹ נִבְרָא שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן חָזַר בּוֹ מִדְּבָרָיו וּבִקֵּשׁ אֶת מְחִילָתוֹ!

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פּוֹסְקִים בְּהִלְכוֹת עֵדוּת שֶׁבְּנֵי אָדָם הַבְּזוּיִים שֶׁאֵינָם חָסִים עַל כְּבוֹד עַצְמָם וְאֵינָם מִתְבַּיְּשִׁים לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים מְבִישִׁים בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת הֲרֵי הֵם פְּסוּלִים לְעֵדוּת מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין לִפְסֹק שׁוּם דִּין עַל פִּי עֵדוּתָםראה שלחן ערוך חלק חושן משפט (סימן ל"ד סעיף י"ח).    . וְטַעַם הַדָּבָר הוּא שֶׁאִם אֵינָם חָסִים עַל כְּבוֹד עַצְמָם מִמֵּילָא לֹא תִּהְיֶה לָהֶם שׁוּם מְנִיעָה מִלְּשַׁקֵּר בְּעֵדוּתָם. כִּי אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ – חֲזָקָה עָלָיו שֶׁחַיָּיו חַיֵּי הֶפְקֵרוּת כְּחַיַּת הַשָּׂדֶה, וְאֵין עָלָיו תֹּאַר אוֹ שֵׁם שֶׁל אָדָם כְּלָל. וְאִם חֹסֶר כָּבוֹד וְהַעֲרָכָה עַצְמִית הִיא פְּסוּלָה בְּעֵינֵי חֲכָמֵינוּ, כָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר אָדָם הַמַּמְעִיט מִכְּבוֹדָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת וּמְזַלְזֵל בְּעֶרְכָּם וַדַּאי שֶׁמַּצָּבוֹ וּמַעֲמָדוֹ מַחְפִּיר בְּכֶפֶל כִּפְלַיִם!

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיק בְּמִנְהָגוֹ וּלְהַכְנִיס אוֹרְחִים לְבֵיתוֹ, וְאָכֵן "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם". וַחֲזַ"ל בַּמִּדְרָשׁ עוֹמְדִים עַל מִילַת "וַיַּרְא" שֶׁנִּכְפְּלָה בַּפָּסוּק וּמְבָאֲרִים שֶׁכְּבָר מֵרָחוֹק רָאָה עֲלֵיהֶם שֶׁשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם, אַךְ עֲדַיִן נִמְנַע מִלְּהַכְנִיסָם לְבֵיתוֹ בְּאָמְרוֹ "אִם אֲנִי רוֹאֶה שְׁכִינָה מִמַּתְּנַת עֲלֵיהֶם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, וְאִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם חוֹלְקִים כָּבוֹד זֶה לָזֶה אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם בְּנֵי אָדָם מְהֻגָּנִים", וְכֵיוָן שֶׁרָאָם חוֹלְקִים כָּבוֹד זֶה לָזֶה – מִיָּד הִכְנִיסָםמדרש רבה (פרשה מ"ח אות ט').    . הָא לָמַדְתָּ, שֶׁעַל אַף שֶׁשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הָאָדָם וּקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה נְסוּכָה עַל פָּנָיו – עֲדַיִן אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁקִּרְבָתוֹ רְצוּיָה, וְרַק אִם רָאִיתָ שֶׁנּוֹהֵג כָּבוֹד בַּזּוּלָת – רַשַּׁאי אַתָּה לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתוֹ.

מִדִּינֵי הַתּוֹרָה שֶׁאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת צְרִיכָה לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת לְאַחַר טָהֳרָתָהּ, וְהוּא בֶּן יוֹנָה אוֹ תּוֹרכן כתוב בספר ויקרא (י"ב, ו'): "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן".    . וְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב בַּעַל הַטּוּרִים זָ"ל תָּמַהּ בִּמְקוֹם עַל סֵדֶר הַפָּסוּק שֶׁאָמַר בִּתְחִלָּה יוֹנָה וּלְאַחַר מִכֵּן תּוֹר, בְּעוֹד שֶׁבְּכָל שְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה מֻזְכָּרִים תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה כְּשֶׁהַתּוֹרִים הֵם בָּרִאשׁוֹנָהראה ויקרא א', י"ד. ויקרא ה', ז'. במדבר ו', י'.    , וְלִכְאוֹרָה מַה נִּשְׁתַּנָּה מָקוֹם זֶה מִשְּׁאָר הַמְּקוֹמוֹת? וּבֵאֵר שֶׁבִּמְכֻוָּן הִקְדִּימָה כָּאן הַתּוֹרָה אֶת הַיּוֹנָה, לְהוֹרוֹת לַיּוֹלֶדֶת שֶׁתַּעֲדִיף לִיקָח יוֹנָה לִפְנֵי תּוֹר, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהַתּוֹר מִטִּבְעוֹ אִם מְאַבֵּד אֶת בֶּן זוּגוֹ אֵינוֹ מִזְדַּוֵּג לְתוֹר אַחֵר לְעוֹלָם, וְלָכֵן חָסָה הַתּוֹרָה עַל כְּבוֹדוֹ וְצַעֲרוֹ וְהוֹרְתָה לְהַעֲדִיף לִיקָח יוֹנָה עַל תּוֹר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה בָּהֶם לוֹקְחִים שְׁנַיִם וּמִמֵּילָא אֵין בָּזֶה הֶבְדֵּל בֵּין יוֹנָה לְתוֹר. אַתָּה הָרְאֵתָ לְדַעַת עַד כַּמָּה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה יָרְדָה לִפְרָטֵי הַפְּרָטִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת כֻּלָּן, מֵהַגָּדוֹל וְעַד הַקָּטָן, וְעַל כֻּלָּן חָסָה הַתּוֹרָה וְדָאֲגָה לִכְבוֹדָן וְרִגְשׁוֹתֵיהֶן.

עַל הַגָּאוֹן בַּעַל "בֵּית הַלֵּוִי" מִבְּרִיסְק זַצַ"ל מְסֻפָּר שֶׁפַּעַם אַחַת בְּעֵת הִכָּנְסוֹ לְבֵיתוֹ יַחַד עִם סֶגֶל תַּלְמִידָיו קָלְטָה זָוִית עֵינוֹ גַּנָּב שֶׁהִתְגַּנֵּב לַבַּיִת וּבְיָדוֹ זוּג פָּמוֹטֵי הַכֶּסֶף שֶׁל הָרַבָּנִית. הִרְגִּישׁ הָרַב בַּמְּבוּכָה הָעוֹמֶדֶת לִפּוֹל עַל הַגַּנָּב, וּמִיָּד פָּתַח וְאָמַר: "הַאַתָּה הוּא זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַלְוָאָה? אִם כֵּן זֶהוּ וַדַּאי הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לְהָנִיחַ אֶצְלִי, וּבְכֵן הַנִּיחֵהוּ כָּאן לְעֵת עַתָּה, וּלְמָחָר תָּבוֹא לְקַבֵּל הַהַלְוָאָה! מִיָּד הֵנִיחַ הַגַּנָּב אֶת הַפָּמוֹטִים וְיָצָא כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ... אֵיזוֹ זְהִירוּת מֻפְלֶגֶת נָהֲגוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בִּבְנֵי אָדָם!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד נִתְבָּאֵר, שֶׁאִם שׁוֹחֵט אָדָם כַּמָּה וְכַמָּה חַיּוֹת וְעוֹפוֹת בִּמְקוֹם אֶחָד הֲרֵי זֶה מְכַסֶּה אֶת דָּמָן פַּעַם אַחַת בְּסוֹף שְׁחִיטָתוֹ, מַה שֶּׁעוֹלֶה לְכִסּוּי הַדָּם לְכֻלָּןראה חולין (פ"ו ע"ב).    . וְכֵן פָּסְקוּ הַטּוּר וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְראה שלחן ערוך יורה דעה (סימן כ"ח סעיף ט').    .

וּמִכָּל מָקוֹם, כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאִם חָפֵץ הַשּׁוֹחֵט לְכַבֵּד כַּמָּה אֲנָשִׁים נוֹסָפִים בְּמִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם וּבְבִרְכָתָהּ הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי, וְאַחַר כָּל שְׁחִיטָה וּשְׁחִיטָה יְבָרֵךְ אֶחָד וִיכַסֶּה. וְאֵין בְּכָךְ חֲשָׁשׁ שֶׁל בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, הוֹאִיל וְלֹא אָדָם אֶחָד מְבָרֵךְ כַּמָּה בְּרָכוֹת, וְלֹא עַל מִצְוָה אַחַת מְבָרְכִים כַּמָּה בְּרָכוֹת, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַל מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּבְאֹפֶן שֶׁכָּזֶה אֵין שׁוּם חֲשָׁשׁ שֶׁל בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָהכן כתב המטה אפריים (הלכות ערב יום הכיפורים סעיף קטן ז'), וכן הכריע בשו"ת רב פעלים (חלק ב' סימן ב') והביא דבריו גם בספרו "בן איש חי" (פרשת וילך סעיף ג').    . וְכֵן עִקָּרראה בספר ילקוט יוסף להראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א שהביא את דברי הפוסקים הנ"ל והכריע למעשה כמותם. ועוד עיין שם שדן אימתי רשאי אדם לכבד את השני במצות כיסוי הדם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר טַעַם מִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הַגה"ק רַבִּי דָּוִד בֶּן זִמְרָא זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"בבאורו למצוה ר"ד.    כִּי נַפְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת מְקוֹרָן הוּא מִן הָרוּחוֹת הַשָּׁטוֹת בָּאֲוִיר הָעוֹלָם, וּמֵהֶן מִתְהַוּוֹת הַחַיּוֹת בְּהִכָּנֵס אוֹתָן הָרוּחוֹת בְּדַם הַחַי. וְלָכֵן הֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת הַדָּם שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ, וְלָכֵן בָּא דַּוְקָא דָּמָן שֶׁל הַבְּהֵמוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא דָּם תַּחַת דָּם וְנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ, וּבְכָךְ גַּם נִתְקֶנֶת הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁל הַבְּהֵמָה.

אֲבָל דַּם הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא בָּא עַל תִּקּוּנוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא נִשְׁפָּךְ עַל הָאָרֶץ מִיָּד בָּאִים הַשֵּׁדִים וְכָל רוּחִין וּמַרְעִין בִּישִׁין וּמִתְקַבְּצִים סְבִיבוֹ וּמְבַקְּשִׁים לִינֹק מִמֶּנּוּ חַיּוּת בִּהְיוֹת שֶׁגַּם הוּא מְקוֹרוֹ מֵהֶם כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְלָכֵן צִוָּה הַכָּתוּב לְכַסּוֹתוֹ בִּקְבוּרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַחִיצוֹנִים מִמֶּנּוּ. זֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם"ויקרא י"ז, ז'.    שֶׁאֵלּוּ אוֹתָם חִיצוֹנִים הַמְבַקְשִׁים לִינֹק מִדַּם הַשְּׁחוּטָה.

---

מצוה קפ"ח: שלא לקרב אל העריות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִקְרַב אֶל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהִזְהִירָה אוֹתָנוּ עֲלֵיהֶן, וּבִכְלָלָן כָּל אֵלּוּ שֶׁבִּיאָתָן נֶאֶסְרָה עַל הָאָדָם בְּכָרֵת וְהַוָּלָד הַנּוֹלָד מֵהֶן הוּא מַמְזֵר, וְנוֹסָף עֲלֵיהֶן גַּם הַנִּדָּה שֶׁעַל אַף שֶׁאֵין וְלָדָהּ מַמְזֵר עִם כָּל זֹאת הִיא נִקְרֵאת "עֶרְוָה"כן דרשו בתורת כהנים על הפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה", ואזהרה זו נכפלה בכמה לשונות ובכמה מקומות בתורה כגון מה שנאמר (שמות כ', י"ב) "לא תנאף" וכן נאמר (ויקרא י"ח, ל') "לבלתי עשות מחקות התועבת" ועוד, וכולם מכנה משותף להם של קרבה אל אחת מן העריות, ומכל אזהרה למדו רבותינו איזה חידוש ואזהרה, כפי שיבואר אי"ה כל אחד במקומו.    .

וְכָל קִרְבָה שֶׁהִיא דֶּרֶךְ חִבָּה, כְּגוֹן הַחִבּוּק אוֹ הַנִּשּׁוּק אוֹ הַנְּגִיעָה הֲרֵי הִיא בִּכְלָל הָאַזְהָרָה הַנַּ"ל וַאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. וְעַל אַף שֶׁעַל גִּלּוּי עֶרְוָה דֶּרֶךְ בִּיאָה יֶשְׁנוֹ לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת, כָּאן הוֹסִיפָה הַתּוֹרָה לָאו נוֹסָף עַל כָּל קִרְבָה אַף שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בִּיאָה, שֶׁגַּם הִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָהכן מבואר בספרא (פרשת אחרי) שכל קרבה אסורה מן התורה, וקרבה דרך ביאה היא בכרת. וכן דעת הסמ"ג והמאירי ורבינו יונה ורוב הראשונים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל ביד החזקה הלכות איסורי ביאה (פרק כ"א) שכל קרבה של תאוה או חיבה אל אחת מן העריות היא אסורה מן התורה, ולא רק הביאה עצמה. וכן פסק מרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן כ' סעיף א'), וכן עיקר. וזה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל בספר המצוות שלו (לא תעשה שנ"ג) שלא כלל באיסור התורה אלא את הביאה עצמה, ואילו שאר קרבות לדעתו אינן אסורות אלא מדבריהם.    .

וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה הַמַּרְגִּיל לְעֶרְוָה הֲרֵי הוּא אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן לִקְרֹץ וְלִרְמֹז לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ לִשְׂחֹק אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ, וְכֵן אָסוּר לִשְׁמֹעַ קוֹל זִמְרָתָהּ וְלִרְאוֹת שַׂעֲרָה וּלְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ. וְכֵן אֵין נֶעֱזָרִים בְּאִשָּׁה עֵזֶר הַמֵּבִיא לְקֵרוּב, וְאֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָהּ וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְכָל אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל הָאָדָם אָסוּר לִנְהֹג בָּהּ אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, וְהָעוֹשֶׂה כֵן מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּתכן מבואר בסנהדרין (כ"ו ע"ב) ובשבת (ס"ב ע"ב) ובברכות (כ"ד) ובקידושין (ע') ובעוד כמה מקומות בתלמוד, וקובצו להלכה ברמב"ם (שם) ובשלחן ערוך (שם סימן כ"א) ובספרי האחרונים.    .

יֶתֶר עַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאַף קִרְבָה שֶׁאֵין בָּהּ תַּאֲוָה כְּלָל, כְּגוֹן הַמְחַבֵּק וְהַמְנַשֵּׁק אֶת אֲחוֹתוֹ וְכַדּוֹמֶה, דָּבָר אָסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים, מִלְּבַד קִרְבַת הָאָב וְהָאֵם לְיַלְדֵיהֶם שֶׁלֹּא בָּגְרוּ שֶׁמֻּתֶּרֶתשבת (י"ג ע"א), שם אמר עולא "לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב". והובא ברמב"ם (שם הלכה ו' – ז') ובשלחן ערוך (שם סעיף ז').    . וְכָל זֶה כַּמּוּבָן מִלְּבַד אִסּוּרִים נוֹסָפִים שֶׁעֲלוּלִים לְהִתְלַוּוֹת לְכָךְכגון איסור ההרהור בעריות, והסתכלות בעריות, והוצאת זרע לבטלה ועוד.    , חֶלְקָם אִסּוּרֵי תּוֹרָה וְחֶלְקָם אִסּוּרִים מִדִּבְרֵיהֶם, וְיִתְבָּאֲרוּ אי"ה כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקָּרֵב בְּאַחַת מִן הַקְּרֵבוֹת הָאֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה הַלָּלוּ, הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מַלְקוֹת.

רָמַז הַכָּתוּב – הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת

בְּמִסְגֶּרֶת הַנִּשּׂוּאִין שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, קָבְעָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה חִלּוּק וְהֶבְדֵּל תְּהוֹמִי בֵּין נִשּׂוּאֵי הֶתֵּר לְבֵין נִשּׂוּאֵי אִסּוּר. שֶׁכֵּן אָדָם הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה הַמֻּתֶּרֶת וּרְאוּיָה לוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה זוֹכֶה שֶׁכָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִים לוֹ מִיָּדירושלמי ביכורים (פרק ג' הלכה ג'), ועוד עיין בפירוש רש"י ז"ל עה"ת (בראשית ל"ו, ג').    , וְנִקְרָא קָדוֹשׁ וּמֻחְזָק שֶׁלֹּא יֶחֱטָאראה יומא (ע"ב ע"ב) שדרש רבי חנינא את הפסוק (תהלים י"ט, י') "יראת ה' טהורה עומדת לעד" על הנושא אשה ואחר כך לומד תורה. ועוד עיין בקידושין (כ"ט ע"ב) מה שנאמר על הנושא אשה בצעירותו.    , וְנֶחְשַׁב מִמְּיַשְּׁבֵי הָעוֹלָם וְנַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁיתשכן למדו רבותינו שעיקר מטרת האדם בעולם היא ליישבו, בהבאת בנים ובנות, וכמו שכתוב (ישעיה מ"ה, י"ח) "לא תהו בראה לשבת יצרה". וממילא על ידי כן נעשה שותף להקב"ה בישוב העולם ובקיומו.    , וְסוֹפוֹ שֶׁיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ בָּנִים שֶׁיּוֹשִׁיעוּ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְיַרְבּוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹתמסכת דרך ארץ זוטא (פרק י') ותנא דבי אליהו (זוטא, פרק ג').    . לְעֻמַּת זֹאת הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ הֲרֵי שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹקידושין (ע' ע"א).    , וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָרַשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַחכן למד רבה בר בר חנה בקידושין (שם) ממה שכתוב בעזרא (ב', נ"ט) "אלה העולים מתל מלח תל חרשא...ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם".    , וְעָלָיו נֶאֱמַר "בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ"כן דרשו במסכת דרך ארץ זוטא (פרק י') מהפסוק הנ"ל המופיע בספר הושע (ה', ז').    .

וּבִהְיוֹת שֶׁעִנְיַן הַנִּשּׂוּאִין וְהַיְלוּדָה בְּעַם יִשְׂרָאֵל הוּא עִנְיָן חָשׁוּב וִיסוֹדִי, וְהִנּוֹ מֵעִקְּרֵי הַדָּת וּמֵעַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ שֶׁל הֶמְשֵׁךְ קִיּוּמָם וְשִׁמּוּר יִחוּסָם שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, לָכֵן הִקְפִּידָה הַתּוֹרָה בְּיֶתֶר מִדָּה עַל מַעֲרֶכֶת הַנִּשּׂוּאִין שֶׁל הָאָדָם שֶׁתִּהְיֶה שְׁמוּרָה וּקְדוֹשָׁה, מִתּוֹךְ כַּוָּנוֹת טְהוֹרוֹת וּמַטָּרוֹת נַעֲלוֹת, עַל מְנָת לִמְנֹעַ צְעָדִים שְׁגוּיִים הָעֲלוּלִים לַעֲלוֹת בְּיֹקֶר לֹא רַק לְאוֹתוֹ אָדָם בִּלְבַד, אֶלָּא לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ. וְלָכֵן הוֹסִיפוּ וְאָמְרוּ שֶׁאָדָם הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא לְשֵׁם הֲנָאָה אִישִׁית כָּל שֶׁהִיא אוֹ מִתּוֹךְ מֵנִיעַ גַּשְׁמִי כָּל שֶׁהוּא – סוֹפוֹ שֶׁלֹּא יְקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ הֲנָאָה. כִּי מַעֲרֶכֶת הַנִּשּׂוּאִין מֻכְרַחַת לִהְיוֹת קְדוֹשָׁה וְנַעֲלֵית, מִבְּלִי שׁוּם אִינְטֶרֶס אִישִׁי כָּאָמוּר. לְפִיכָךְ אִם נָשָׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן – סוֹפוֹ שֶׁבָּנָיו לֹא יִירְשׁוּהוּמסכת דרך ארץ זוטא (פרק י'). ובקידושין (ע' ע"א) אמרו שעתידים לצאת ממנו בנים שאינם הגונים. וראה בליקוטי מוהר"ן (תורה ס"ט) שכתב שהעושה כן הרי זה נקרא שוטה וכסיל ופוגם, ומאבד את הדעת שלו בבחינת (קהלת י', ב') "לב כסיל לשמאלו". עיין שם בדבריו ותהנה.    , וְאִם נָשָׂא אִשָּׁה לְשֵׁם גְּדֻלָּה – סוֹפוֹ שֶׁיּוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹשם.    , וְאִם נָשָׂא אִשָּׁה עַל מְנָת לִירְשָׁהּ – סוֹפוֹ שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ בְּחַיֶּיהָאבות דרבי נתן (ג', ג').    , כִּי בְּחַיֵּי הַנִּשּׂוּאִין הַכַּוָּנָה הַטְּהוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם הִיא הַמְשַׁמֶּרֶת אֶת הַקֵּן הַמִּשְׁפַּחְתִּי וְאֶת הַצְלָחָתוֹ.

כָּךְ כּוֹתֵב הַגָּאוֹן רַבִּי שִׁמְשׁוֹן רְפָאֵל הִירְשׁ זַצַ"ל: "בְּבָחְרְךָ רַעֲיָה לִהְיוֹת חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתְךָ, חָלִילָה לְךָ לָשִׂים מַעֲיָנֶיךָ בָּהוֹן וּבִיפִי הַגּוּף אוֹ בְּחֶלְקַת הַלָּשׁוֹן וְנִיב הַשְּׂפָתַיִם, רַק שִׂים עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ אִם תּוּכַל בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת חֲבֶרְתְּךָ בְּחַיֶּיךָ, לִהְיוֹת עֵזֶר כְּנֶגְדְּךָ לִבְנוֹת יַחַד עִמָּהּ אֶת בֵּיתְךָ, וּלְהָבִיא לִידֵי שְׁלֵמוּת אֶת תְּעוּדַת חַיֶּיךָ, בִּהְיוֹת בָּהּ חָכְמַת נָשִׁים וְנֶפֶשׁ יְקָרָה וַעֲדִינָה" עכת"ד. וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹרְחוֹת צַדִּיקִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה יְכַוֵּן בָּזֶה לְשֵׁם מִצְוַת פְּרוּ וּרְבוּ, וּלְשֵׁם הַעֲמָדַת זֶרַע עוֹבְדֵי ה' הָעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹםראה שם ב"שער האהבה" שכתב כעין זה.    . לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה הַכַּוָּנָה הַטְּהוֹרָה מַשְׁפִּיעָה וּמוֹעֶלֶת בִּבְחִירַת בַּת הַזּוּג בַּחַיִּים.

חֲזַ"ל מְסַפְּרִים עַל מִרְיָם אֲחוֹת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁבִּימֵי נְעוּרֶיהָ הָיְתָה נַעֲרָה חוֹלָנִית מְאֹד, מִבְּלִי שׁוּם תֹּאַר וְאַדְמוּמִיּוּת עַל פָּנֶיהָ, וְהָיוּ נִמְנָעִים כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּישָׂאֶנָּה עַד שֶׁקְּרָאָהּ הַכָּתוּב "עֲזוּבָה", עַד שֶׁבָּא כָּלֵב בֶּן יְפוּנֶה וּבָדַק בְּאַחֶיהָ אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמְצָאָם צַדִּיקִים, וְהֶחְלִיט לִשָׂאֶנָּה לְשֵׁם שָׁמַיִם, בִּהְיוֹת שֶׁרוֹב הַבָּנִים דּוֹמִים לַאֲחֵי הַאִם. וּמִשֶּׁנְּשָּׁאָהּ הָיָה מִתְעַסֵּק כָּל הַזְּמַן בִּרְפוּאָתָהּ וּבִמְזוֹנוֹתֶיהָ, עַד שֶׁקְּרָאוֹ הַכָּתוּב "אָבִיהָ" וְהַכֹּל לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּלְמַה זָּכָה בִּשְׂכַר זֹאת? רֵאשִׁית זָכָה שֶׁנִּתְרַפְּאָה מֵחָלְיָהּ וְנֶעֶשְׂתָה כְּנַעֲרָה צְעִירָה וְיָפָה שֶׁהָיוּ הַכֹּל מִתְקַנְּאִים בְּיָפְיָהּ, וְעוֹד שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִצַּל מֵעֲצַת הַמְרַגְּלִים וְלֹא הוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ, וְזָכָה לְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁראה כל המעשה והראיות במסכת סוטה (י"ב ע"א), ושם מוכח שבזכות מסירות זו לישא את מרים ניצל מעצת המרגלים, ודו"ק.    . לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּנִּשּׂוּאִין לְשֵׁם שָׁמַיִם לֹא מַפְסִידִים, וְאַדְרַבָּה מַה שֶׁוִּתַּרְתָּ עָלָיו יִנָּתֵן לְךָ, וְאֶת מַה שֶּׁהִתְמַסַּרְתָּ עָלָיו תְּקַבֵּל.

מִטַּעַם זֶה, הָיָה אוֹמֵר הַשְּׂרָף מִקֹּאצְק זִיעָ"א, בָּחֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּלְשׁוֹן "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי" עַל אַף שֶׁלָּשׁוֹן "מְקֻדֶּשֶׁת" אֵינוֹ מֻזְכָּר כְּלָל בַּכְּתוּבִים, וְלֹא בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת הַמֻּזְכָּרִים בַּכְּתוּבִים כְּגוֹן "אֲרוּסָתִי" אוֹ "לְקוּחָתִי", וְזֶה כְּדֵי לְהוֹרוֹת וְלִרְמֹז לָאָדָם שֶׁבְּבוֹאוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה יִזְכּוֹר שֶׁעִקַּר מַטְּרַת נִשּׁוּאֵיהֶם הִיא לְהִתְקַדֵּשׁ יַחְדָּיו, וּלְהִתְעַלּוֹת בְּרָמַת הַקְּדֻשָּׁה וְהַצְּנִיעוּת, וְאִם לָאו חָלִילָה הַשְּׁאוֹל וְהָאֲבַדּוֹן אֵינָם דַּי לוֹהובא בספר "אמת ואמונה" קאצק (אות י"א).    . וְאָכֵן רַבִּים הֵם הַטּוֹעִים לַחֲשֹׁב שֶׁבְּנִשּׂוּאֵיהֶם יָסוּר הַיֵּצֶר הָרַע מֵעֲלֵיהֶם וְהַקְּדֻשָּׁה תִּהְיֶה נַחֲלָתָם, וּמִכָּאן וָהָלְאָה הַנִּסְיוֹנוֹת יֵעָלְמוּ כְּלֹא הָיוּ וְחַיֵּיהֶם יַהַפְכוּ לְקַלִּים וְנִנּוֹחִים, אַךְ דַּוְקָא הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, כִּי אִם עַד עַתָּה הָיָה לוֹ יֵצֶר הָרַע אֶחָד וְלָהּ הָיָה יֵצֶר הָרַע אֶחָד, הֲרֵי שֶׁעַתָּה יֵשׁ לִשְׁנֵיהֶם שְׁנֵי יְצָרִים רָעִים הַמַּקְשִׁים עֲלֵיהֶם בְּדַרְכָּם וּמְתַעְתְּעִים אוֹתָם בַּחֲשִׁיבָתָם.

אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה (שֶׁהֵם 2) מַכְנִיסִים בְּתוֹכָם אֶת שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא (שֶׁהוּא 26) נַעֲשֶׂה כֹּחַ (28) גָּדוֹל שֶׁאֵין שׁוּם בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְעַכֵּב, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ"תהלים צ"ו, י"א. וראשי תיבות של פסוק זה הוא שם הוי"ה ברוך הוא, וכדלקמן.    שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה גַּם בָּעֶלְיוֹנִים וְגַם בַּתַּחְתּוֹנִים עַל שֶׁשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא בְּרֹאשָׁם וְלֹא שׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְטוֹב לָהֶם בָּזֶה וּבַבָּא. וְהַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע מַה נֶּאֱמַר בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה, בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ, בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ"תנא דבי אליהו (פרק ט"ז), וצוטט מספר דברים (כ"ח, ג').    אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם יֵשׁ מָקוֹם לְהַתִּיר לְגֶבֶר לִלְחֹץ יָד שֶׁל אִשָּׁה?

בְּסֵפֶר חֲסִידִיםסימן תתר"ץ.    כָּתַב שֶׁלְּחִיצַת יָד לְאִשָּׁה אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הֶפְסֵק מַפָּה אֵין מָקוֹם לְהַתִּיר, וְהוֹסִיפוּ נוֹשְׂאֵי כֵּלָיו שֶׁל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְראה עזר מקודש על השלחן ערוך אבן העזר (סימן כ' סעיף א') שכתב לאסור את הדבר, ואפילו במקום חשש פיקוח נפש מסתפק אם להתיר, ע"ש באורך.    שֶׁגַּם נְגִיעָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם תַּאֲוָה יֵשׁ לֶאֱסֹר, וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר אָדָם שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנָה מִמֶּנָּה כְּלָל.

וְכֵן כָּתַב הַגה"ק רַבִּי חַיִּים פָאלָאגִ'י זִיעָ"א בְּשׁוּ"ת לֵב חַיִּיםחלק ב' סימן ד'.    שֶׁכָּל קִרְבָה שֶׁל חִבָּה הִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, וּכְשֶׁאֵינָהּ שֶׁל קִרְבָה כְּלָל (מַה שֶּׁכִּמְעַט וְאֵינוֹ בַּנִּמְצָא) אֲסוּרָה מִכָּל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם, וְזֶה בֵּין בְּרַוָּקָה וּבֵין בִּנְשׂוּאָה. וְהֵבִיא שָׁם אֶת דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁמדרש שמות רבה (סוף פרשת בשלח).    שֶׁכָּל הַנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ בַּר מִינָן. וְכֵן הֶעֱלָה הָג"ר יוֹסֵף חַיִּים זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ עוֹד יוֹסֵף חַיחלק ההלכות (שנה א' פרשת שופטים סעיף י"ד), והובא גם כן בספרו "מקבציאל".    לֶאֱסֹר אֶת הַדָּבָר מִכָּל וָכֹל. וְכֵן כָּתַב הַגה"ק רַבִּי חִזְקִיָּה מְדִינִי זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "שְׂדֵי חֶמֶד"בכללים (מערכת ק' אות ז').    וְז"ל: "וְכָל נְגִיעָה בִּבְשַׂר אִשָּׁה אֲפִלּוּ נְגִיעָה כָּל שֶׁהִיא וַאֲפִלּוּ הוּא עִוֵּר - אֲסוּרָה". וּבְמָקוֹם אַחֵר כָּתַב שֶׁתְּקִיעַת כַּף יָד אֶל יָד הֲרֵי זֶה מִגּוּפֵי עֲבֵרָה וְאָסוּר, וְיָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּםראה מערכת חו"כ סימן י"ב.    . וְהַג"ר יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "יַעֲרוֹת דְּבַשׁ"דף כ"א ע"א.    כָּתַב בְּזה"ל: "וְהָעוֹבֵר עַל זֶה הוּא מְתֹעָב וּבְחֶזְקַת שׁוֹטֶה וּכְסִיל, וְכִי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְבֵין נַעֲרָה פְּנוּיָה?! הֲלֹא הַכֹּל בְּאִסּוּר כָּרֵת בְּלִי הֶבְדֵּל! וְאִם יֹאמְרוּ לָאָדָם לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק לְנַעֲרָה אוֹ לְהֵהָרֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהֵהָרֵג, כִּי הוּא בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת! וְהַמֵּקֵל וּמְפַקְפֵּק בָּזֶה הֲרֵי הוּא רָשָׁע וְאֶפִּיקוֹרוֹס וְדְבַר ה' בָּזָה"ועוד עיין בספר בית שערים (יורה דעה סימן ע"ד) ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (אבהע"ז סימן ב') וח"ז (אבהע"ז סימן ח') ובפרי דעה (יורה דעה סימן קצ"ה) ובשו"ת דברי יהושע (חלק ג' סימן י"ט) ובשו"ת יפה מראה (סימן כ"ה) ודו"ק ואכמ"ל.    . וְלָכֵן אֵין שׁוּם מָקוֹם לְהָקֵל בְּדָבָר, וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר טַעַם אִסּוּר הִקְרִיבָה אֶל הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ הָרֵקָנָאטִי זָ"לבבאורו על מצוה זו.    כִּי הִתְהַוּוּת הָאָדָם וְהוּלַדְתּוֹ הִיא כְּדֻגְמַת אִילָן שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִגֶּזַע אֶחָד הַהוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵד לְכַמָּה וְכַמָּה עֲנָפִים, וּמֵהֶם לְעַנְפֵי עֲנָפִים, וּכְשֵׁם שֶׁבְּהֶכְרֵחַ שֶׁעָנָף אֶחָד לֹא יִתְחַבֵּר אֶל זוּלָתוֹ אֶלָּא יִפְנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵילֵךְ וְאֵילָךְ לְכִוּוּן אַחֵר לְהַרְחָבַת גְּבוּלוֹ, כָּךְ גַּם הָאָדָם הַמָּשׁוּל לְעֵץ הַשָּׂדֶה נִצְטַוָּה שֶׁלֹּא לְהִתְחַבֵּר עִם קְרוֹבָיו, וְשֶׁלֹּא לִיקְרַב אֶל אַחַת מִקְּרוֹבוֹתָיו, אֶלָּא לִפְנוֹת לְכִוּוּנִים וְלַאֲפִיקִים אֲחֵרִים לְשֵׁם הַרְחָבַת גְּבוּלוֹ.

וְהַקָּרֵב אֶל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהֻזְהַרְנוּ עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה כִּמְשַׁנֶּה מִמַּעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וּמְמַעֵט מִיִּשּׁוּבוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, וְלָכֵן גָּדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא.

---

מצוה קפ"ט: שלא לגלות ערות אביו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתוֹ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. וְזֹאת מִלְּבַד אַזְהָרַת מִשְׁכַּב זָכוּר הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַזְּכָרִים, שֶׁחַיָּב זֶה גַּם עָלֶיהָסנהדרין (נ"ד ע"א) וספר המצוות להרמב"ם (מצוה שנ"א). וביבמות (נ"ג ע"ב) נתבאר שבכל העריות החיוב הוא בהכנסת העטרה, מלבד בבא על השפחה שהחיוב בה הוא בגמר הביאה.    .

וְהַחִיּוּב עַל הָעוֹבֵר כֵּן אֶחָד הַשּׁוֹכֵב וְאֶחָד הַנִּשְׁכָּב בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הוּא מָוֶת בִּסְקִילָה, וְהָעוֹבֵר כֵּן בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת: אַחַת מִשּׁוּם הַזָּכוּר, וְאַחַת מִשּׁוּם אָבִיוסנהדרין (שם) ורמב"ם הלכות שגגות (פרק ד' הלכה א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

בְּאַזְהָרָה זוֹ הוֹסִיפָה תּוֹרָתֵנוּ אִסּוּר מְיֻחָד עַל גִּלּוּי עֶרְוַת הָאָב יֶתֶר עַל שְׁאָר הָאֲנָשִׁים, בִּהְיוֹת שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר עַל מוֹרָא אָבִיו וּכְבוֹדוֹ, מַה שֶּׁמַּגְדִּיל אֶת הֶעָווֹן וּמוֹסִיף חֵטְא עַל פִּשְׁעוֹ. לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה עַד מַקְפֶּדֶת הַתּוֹרָה עַל הַזְּהִירוּת בַּיְחָסִים שֶׁבֵּין הַהוֹרֶה לִילָדָיו, וְדוֹרֶשֶׁת מֵהֶם לִבְנוֹת קֶשֶׁר נָכוֹן וְרָאוּי זֶה עִם זֶה. וּכְמוֹ כָּל מַעֲרֶכֶת יְחָסִים בֵּין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, גַּם מַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים שֶׁבֵּין הוֹרֶה לִילָדָיו וּבֵין יְלָדִים לְהוֹרֵיהֶם דּוֹרֶשֶׁת הַגְדָּרָה בְּרוּרָה מָהֵם הַגְּבוּלוֹת הַנְּכוֹנִים וְאָפְנֵי הַתִּקְשֹׁרֶת הָרְאוּיִים שֶׁמּוֹרָה לָנוּ הַתּוֹרָה לִנְקֹט בָּהֶם. לֹא יִתָּכֵן שֶׁבֵּן יִנְהַג כְּלַפֵּי אָבִיו כְּאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, אַךְ גַּם לֹא כַּעֶבֶד אֶל אֲדוֹנוֹ, שֶׁכֵּן קִרְבַת הַדָּם וְרָמַת הַנְּתִינָה שֶׁבֵּינֵיהֶם מְחַיֶּבֶת הַגְדָּרָה מְיֻחֶדֶת לְקֶשֶׁר מְיֻחָד זֶה, מַה שֶּׁלֹּא יִמָּצֵא בֵּין שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם. וְאָכֵן לִמְּדָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה פְּרָקִים מְאַלְּפִים עַל כָּךְ, מֵהֶם נִשְׁאָב בְּעֶזְרַת ה' חָכְמָה וְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וּלְצֶאֱצָאֵינוּ:במצוה זו נעמוד בעזרת ה' על יחסי הילדים כלפי אביהם בדרך התורה, ואי"ה לקמן בבאור מצוה קצ"ג נעמוד על יחסי ההורה כלפי ילדיו בדרך התורה.   

תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מְצַוָּה כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְכַבֵּד וְלִירָא אֶת הוֹרֵיהֶם, וּמִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוָה שִׂכְלִית הַמּוּבֶנֶת לְכָל בַּר דַּעַת. אֶלָּא שֶׁבְּשׁוֹנֶה מִשֵּׂכֶל אֱנוֹשׁ – הַשֵּׂכֶל הָאֱלֹקִי נוֹתֵן הַגְּדֵרוֹת אֱלֹקִיּוֹת שֶׁלֹּא תָּמִיד עוֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד עִם שִׂכְלֵנוּ. לְדֻגְמָא: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל גָּמוּר, וְדִינוֹ שָׁוֶה לְיִשְׂרָאֵל כִּמְעַט לְכָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, אַךְ מַה דִּינָם שֶׁל אָב וּבֵן גּוֹיִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, הַאִם גַּם בְּמִקְרֶה שֶׁכָּזֶה הַבֵּן מְחֻיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו? הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְהָרֶגֶשׁ הַמַּצְפּוּנִי אוֹמֵר וַדַּאי שֶׁכֵּן, אַךְ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּאעל פי הכלל (יבמות כ"ב ע"א) האומר שגר שנתגייר הרי הוא כתינוק שנולד, ואין לו שום ייחוס כלפני הוריו. ומכל מקום לדעת רוב הראשונים מדרבנן יש לו לנהוג בהוריו מעט כבוד משום הכרת הטוב ושלא להכותם, שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה. ראה מה שכתב הראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א בספרו "ילקוט יוסף" הלכות כיבוד אב ואם (חלק א' פרק ו' סעיף ט"ז) מענין זה באורך, ואכמ"ל.    . וּמַדּוּעַ? כֵּיוָן שֶׁכְּבוֹד הַבֵּן לְאָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ נוֹבֵעַ יְשִׁירוֹת מֵהַבֵּן לְהוֹרָיו, אֶלָּא כָּל אָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת מְחֻיָּב בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, וְקִיּוּם רְצוֹנוֹ וְצִוּוּיוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא זֶהוּ כִּבּוּדוֹ, לָכֵן כְּשֶׁמְּכַבֵּד הַבֵּן אֶת הוֹרָיו הֲרֵי זֶה מְכַבֵּד אֶת הַבּוֹרֵא וּמִצְוָה בְּיָדוֹ. אוּלָם בְּמִקְרִים בָּהֶם לֹא דָּרַשׁ הַבּוֹרֵא לְכַבְּדָם – מִמֵּילָא אֵין בְּכָךְ שׁוּם מִצְוָה. לָכֵן גַּם הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֵינוֹ מְחֻיָּב בִּכְבוֹד הוֹרָיו, כִּי אֵין זֶה צִוּוּי ה' וּדְרִישָׁתוֹ.

וּמִכָּךְ נַשְׂכִּיל וְנָבִין, שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁכִּבּוּד הַהוֹרִים גּוֹבֵל בְּזִלְזוּל וּבְפִחוּת כְּבוֹד שָׁמַיִם – מִמֵּילָא אֵין זוֹ מִצְוָה אֶלָּא עֲבֵרָה, וְאֵינָהּ הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לָאָדָם. מִטַּעַם זֶה הַהֲלָכָה אוֹמֶרֶת שֶׁבֵּן שֶׁאָמְרוּ לוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ לַעֲבֹר עַל אַחַת מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה לֹא יִשְׁמַע לָהֶם, בִּהְיוֹת שֶׁהוּא וְהוֹרָיו חַיָּבִים בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא – דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל כְּבוֹד הָאָב וְהָאֵם אֵינוֹ אֶלָּא מִכֹּחַ הַבּוֹרֵא, וּמִמֵּילָא לֹא שַׁיָּךְ לְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ עַל חֶשְׁבּוֹן כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא!בבא מציעא (ל"ב ע"א) ויבמות (ו' ע"ב), והובא בשלחן ערוך יורה דעה (סימן ר"מ הלכה ט"ו).    כָּךְ דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל אֶת הַפָּסוּק "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס"תהלים ט"ו, ד'.    זֶהוּ חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁאָבִיו אָחַז הָיָה מֶלֶךְ רָשָׁע שֶׁהָלַךְ בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת וְחָטָא וְהֶחֱטִיא, בְּעוֹד שֶׁהוּא הָיָה צַדִּיק וְזַךְ וְיָשָׁרכמבואר באורך בדברי הימים ב' (פרק כ"ח-כ"ט).    , וְלִכְשֶׁנִּפְטַר אָבִיו לְקָחוֹ חִזְקִיָּה בְּנוֹ וּגְרָרוֹ לִקְבוּרָה בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים בִּמְקוֹם בְּמִטָּה מְכֻבֶּדֶת, וְזֶה כְּדֵי לְכַפֵּר לוֹ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁעָשָׂה בְּחַיָּיו, וּלְמַעַן יִרְאוּ הָעָם וְיִירָאוּמכות (כ"ד ע"א) ובפירוש רש"י ז"ל שם. וראה בפסחים (נ"ו ע"א) שאף חכמי דורו הסכימו עמו על מעשהו.    . לְלַמֶּדְךָ שֶׁחִבַּת הַבֵּן כְּלַפֵּי אָבִיו צְרִיכָה לִהְיוֹת מִכֹּחַ צִוּוּי רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד, וּכְשֶׁרְצוֹנוֹ הוּא אַחֶרֶת מִמֵּילָא יֵשׁ לִנְהֹג כְּפִי הַנִּדְרָשׁ.

וְלֹא רַק לְמִגְרַעַת נֶאֱמַר הַדָּבָר, אֶלָּא גַּם לְטוֹבָה נֶאֱמַר שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו, שֶׁכֵּן נִפְסַק בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה אָדָם לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ הַקָּהָל, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו, עִם כָּל זֹאת לֹא יַכְלִימֵם, רַק יִשְׁתֹּק וְיִירָא מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְשלחן ערוך יורה דעה (סימן ר"מ הלכה ג'), ונלמד מהמעשה בקידושין (ל"א ע"א), עיין שם.    . לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגַּם כְּשֶׁלֹּא מִסְתַּבֵּר עַל פִּי הַהִגָּיוֹן לְכַבֵּד אֶת הַהוֹרִים וְלִירָא מֵהֶם מִצַּד מַעֲשֵׂיהֶם – עִם כָּל זֹאת מְחֻיָּבִים אָנוּ בִּכְבוֹדָם מִשּׁוּם צִוּוּי הַבּוֹרֵא שֶׁקַּיָּם עָלֵינוּ. כִּי כְּבוֹד הָאָב וְהָאֵם הוּא כְּבוֹד ה', וּמוֹרָאָם הוּא מוֹרָא שָׁמַיִם, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד הוֹרָיו וּבְמוֹרָאָם הֲרֵי זֶה בְּעֶצֶם מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד ה' וּבְיִרְאָתוֹוכפי שאמרו בקידושין (ל"א ע"א): "בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני".    .

אַחַד הַדְּבָרִים הַגּוֹרְמִים לְתִקְשֹׁרֶת כּוֹשֶׁלֶת בֵּין בֵּן אוֹ בַּת לְהוֹרֵיהֶם הוא הַטָּעוּת שֶׁנִּתְאַזְרְחָה בְּלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים הַחוֹשְׁבִים לְתֻמָּם כִּי הוֹרֵיהֶם מְחֻיָּבִים לְסַפֵּק לָהֶם אֶת כָּל צָרְכֵיהֶם, וּלְמַלֵּא אֶת כָּל מְבֻקָּשָׁם, וְאִם יְחַסְּרוּ מֵהֶם אֵיזֶה דָּבָר כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי הֵם גּוֹזְלִים מֵהֶם אֶת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹרִים נֶאֱמָנִים. אַךְ רַבּוֹתֵינוּ מְלַמְּדִים לָאָדָם שֶׁאֵין הַהוֹרִים מְחֻיָּבִים לָזוּן וּלְפַרְנֵס אֶת יַלְדֵיהֶם אֶלָּא עַד גִּיל שֵׁשׁ בִּלְבַד, וּמִכָּאן וָהָלְאָה כָּל מַה שֶּׁיַּעֲנִיקוּ וְיִתְּנוּ לָהֶם הוּא בְּגֶדֶר צְדָקָה וָחֶסֶד בִּלְבַד, מִטּוּב לִבָּם וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּיןראה כתובות (נ' ע"א), והובא להלכה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רנ"א הלכה ג') ובשפתי כהן (שם ס"ק ד').    . הָאָב אֵינוֹ בַּנְק וְהָאִמָּא אֵינָהּ כַּסְפּוֹמָט, וּלְךָ אֵין שׁוּם תָּכְנִית חִסָּכוֹן אֵצֶל הוֹרֶיךָ. כָּל מַה שֶּׁיִּתְּנוּ מֵעַצְמָם – תַּגִּיד תּוֹדָה, אֲבָל לִדְרֹשׁ וּלְבַקֵּשׁ – זוֹ לֹא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה! וְאִם יָבִין וְיַפְנִים זֹאת הַבֵּן מִמֵּילָא יִפְחֲתוּ אֶצְלוֹ הַצִּפִּיּוֹת, וּכְשֶׁאֵין צִפִּיּוֹת מִמֵּילָא אֵין אַכְזָבוֹת, וְהַתִּקְשֹׁרֶת בֵּין הַהוֹרִים וְיַלְדֵיהֶם תִּשְׁתַּפֵּר וְתִתְיַעֵל. וּמִכָּאן שֶׁגַּם הַהוֹרִים חוֹבָתָם שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת יַלְדֵיהֶם בְּתַפְנוּקִים וּבְמוֹתָרוֹת יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, מַה שֶּׁעָלוּל לְהַכְשִׁילָם לֶעָתִיד לָבֹא בְּהֶרְגֵּלִים מְגֻנִּים וּבְצִפִּיּוֹת מְרֻבּוֹת, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים לַהֲרֹס חָלִילָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין הַהוֹרֶה וִילָדָיו.

נְקֻדָּה נוֹסֶפֶת עָלֶיהָ יֵשׁ לְעוֹרֵר הִיא הַיַּחַס וְהַקֶּשֶׁר שֶׁל יֶלֶד כְּלַפֵּי הוֹרָיו הַמְבֻגָּרִים: מִטֶּבַע הָעוֹלָם הוּא שֶׁבְּרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא זֶה הַמַּחֲזִיק אֶת יְלָדָיו וְסוֹעֲדָם וּמְגַדְּלָם, וְהֵם הַתְּלוּיִים בּוֹ וּמְכַרְכְּרִים סְבִיבוֹ. וְאִלּוּ בְּאַחֲרִית יָמָיו מִתְהַפֶּכֶת הַמְּצִיאוּת וְהוֹפְכִים הַיְלָדִים לִהְיוֹת לְהוֹרֵיהֶם לְמִשְׁעֶנֶת וּלְסַעַד, וְהַהוֹרִים הוֹפְכִים לִתְלוּתִיִּים וּלְנִצְרָכִים לָהֶם. וְכַמָּה מְרַגֶּשֶׁת וּמוּבֶנֶת הִיא תְּפִלַּת דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה בִּתְהִלִּים "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"תהלים ע"א, ט'.    הַמְבַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁכַּח מִלֵּב הַבּוֹרֵא וּמִלֵּב יְלָדָיו בְּאוֹתָם הַיָּמִים, וְשֶׁיַּשְׂכִּילוּ יְלָדָיו לְטַפֵּל בּוֹ וְלִדְאֹג לוֹ כְּשֵׁם שֶׁיָּדַע הוּא לְמַלְּאוֹת אֶת צָרְכֵיהֶם וְחֶסְרוֹנָם בְּיַנְקוּתָם. וְלָכֵן עַל כָּל בֵּן וּבַת לְהָבִין שֶׁעֵינֵי הוֹרֵיהֶם נְשׂוּאוֹת אֲלֵיהֶם, לְקַבֵּל מֵהֶם אֶת הַיַּחַס וְהַכָּבוֹד הָרָאוּי לָהֶם, וְהַחֹם וְהַחִבָּה שֶׁאוֹתָם לֹא יְקַבְּלוּ מִשּׁוּם מָקוֹם אַחֵר – כָּל זֶה מַגִּיעַ לַהוֹרִים בְּדִין, וְהַגּוֹזֵל זֹאת מֵהֶם דִּינוֹ חָמוּר בְּיוֹתֵר. לָכֵן חוֹבַת הַיֶּלֶד לְשַׂמֵּחַ אֶת הוֹרָיו בְּמַעֲשִׂים וּבִדְבָרִים, וְאַף לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁעוֹדֶנּוּ תְּלוּתִי וְנִצְרָךְ אֲלֵיהֶם בְּעֵצָה וּבְהַכְוָנָה, וּבְכָךְ יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָמשלי כ"ג, כ"ה.    , וְכַאֲשֶׁר עָשִׂיתָ אַתָּה לְהוֹרֶיךָ כֵּן יַעֲשׂוּ לְךָ יְלָדֶיךָ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד נִתְבָּאֵר שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִרְחֹץ עִם אָבִיו בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בַּנָּהָר כְּשֶׁעֶרְוַת אָבִיו מְגֻלָּה, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרוֹאֵהוּ וְנִזְכַּר שֶׁמִּשָּׁם יָצָא נוֹתֵן לִבּוֹ לְהַרְהֵרפסחים (נ"א ע"א), וכפירוש רש"י ז"ל שם.    . וְכֵן פָּסַק הָרַמָ"א בְּהַגָּהָתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְחלק אבן העזר (סימן כ"ג סעיף ו').    , וְכֵן הִסְכִּימוּ הָאַחֲרוֹנִיםפתחי תשובה (שם ס"ק ה) ושו"ת שבט הלוי (ואזנר ח"ז סימן ר"ב). ובספר חוט שני להגר"נ קרליץ שליט"א כתב שהאיסור הוא מגיל 12, ובשם הגרי"ש אליישיב זצ"ל מובא מגיל עשר, והכל לפי פיקחותו של הנער.    .

וְלָכֵן כַּיּוֹם שֶׁרוֹחֲצִים גְּלוּיֵי עֶרְוָה בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אָב וּבְנוֹ יַחְדָּו לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְמִקְוֶה הַטָּהֳרָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְכַסֶּה הָאָב אֶת עֶרְוָתוֹ בְּכָל עֵת וְאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁיִּרְאֵהוּ בְּנוֹ. וְהוּא הַדִּין עִם אָחִיו וְעִם חוֹתְנוֹ אוֹ גִּיסוֹוראה בשו"ת שבט הלוי (ואזנר ח"ח סימן ער"ב) שכתב להתיר באופנים מסויימים לבן לרחוץ את אביו הסיעודי, וע"ע בשו"ת בארו של אברהם (ח"ב סימן ס"ו) ובשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד סימן קמ"ז).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חוֹבַת הַצְּנִיעוּת בְּבֵית הַמֶּרְחָץ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "הַחֲרֵדִים" לְרַבִּי אֶלְעָזָר אָזִכְּרִי זִיעָ"א שֶׁכָּתַבבפרק מ"ה אות ד', ועיין בהערות שם.    בְּחֻמְרָה רַבָּה עַל הַמִּסְתַּכֵּל בִּבְרִית הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֲחֵרִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר הַקָּדוֹשפרשת בשלח (דף ס"ו ע"ב).    שֶׁיֶּשְׁנָן שְׁתֵּי קְשָׁתוֹת בָּעוֹלָם: קֶשֶׁת שֶׁלְּמַעְלָה – זוֹ הַקֶּשֶׁת בִּגְוָנֶיהָ, וְקֶשֶׁת שֶׁלְּמַטָּה – זוֹ בְּרִית הַקֹּדֶשׁ, וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה חָלִילָה עוֹשֶׂה קָלוֹן לַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה.

וְלָכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה שֶׁמִּסְתַּכֵּל בָּעֶרְוָה שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל זוּלָתוֹ הוּא שֶׁמְּאַבֵּד אֶת כֹּחַ הַיְלוּדָה ל"עעל פי המובא בסנהדרין (צ"ב ע"א): "אמר רבי אלעזר כל המסתכל בערותו קשתו ננערת" – כן גרסת הרא"ש בפסקים שלו ובעל ספר החרדים (שם).    , וְעָווֹן חָמוּר הוּא מְאֹד שֶׁעָלוּל לַהֲבִיאוֹ לִפְגָמִים וְלַחֲטָאִים קָשִׁים וְנוֹרָאִים ה' יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַצִּילֵנוּועוד עיין בהגהות בעל כנסת הגדולה על השלחן ערוך אבן העזר (סימן כ"ג) מה שכתב בזה.    .

---

מצוה ק"צ: שלא לגלות ערות אמו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אִמּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו, אֶלָּא אֲנוּסָתוֹ אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל אִם הָיְתָה זוֹ גַּם אֵשֶׁת אָבִיו – הֲרֵי זֶה חַיָּב גַּם מִשּׁוּם אַזְהָרַת "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"סנהדרין (נ"ג) וספר המצוות להרמב"ם (מצוה ש"ל), והובא להלכה ביד החזקה הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ב') ובמפרשים שם.    . וְאִם אָבִיו הָיָה עוֹד בַּחַיִּים הֲרֵי זֶה חַיָּב גַּם מִשּׁוּם אַזְהָרַת "אֵשֶׁת אִישׁ"כן כתבו המשנה למלך על הרמב"ם (שם) ובשו"ת הרדב"ז ועוד, דלא כהפני משה על הירושלמי (סנהדרין פ"ז הלכה י') שכתב שאיסור אשת איש לא חל על האדם כלפי אמו, ע"ש טעמו.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אִמּוֹ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים דִּינָם מָוֶת בִּסְקִילָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים חַטָּאת אַחַת. וְאִם הָיְתָה זוֹ אִמּוֹ שֶׁהִיא גַּם אֵשֶׁת אָבִיו הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, כַּנִּזְכָּרסנהדרין (שם) ויבמות (ל"ב) ורמב"ם שם (הלכה א').    .

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת אֵם אִמּוֹ, וְכֵן אֶת אֵם זְקֶנְתּוֹ וְעוֹד לְמַעְלָה. כְּמוֹ כֵן אָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת אֵם אָבִיו וְאֶת זְקֵנוֹתָיו, וְכָל אֵלּוּ נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם "שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת" וַאֲסוּרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם עַל הָאָדָם, וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אַחַת מֵאֵלּוּ בְּמֵזִיד מַכִּים אוֹתוֹ וְאוֹתָהּ מַכַּת מַרְדּוּתיבמות (כ"א ע"א) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו').    .

רָמַז הַכָּתוּב – גָּדוֹל עָלַי

תּוֹרָתֵנוּ מַזְהִירָה לָאָדָם שֶׁלֹּא לִקְרַב קִרְבַת אִישׁוּת לְאִמּוֹ, מַה שֶּׁמּוּבָן לְכָל שֵׂכֶל אֱנוֹשׁ וְאַף טֶבַע הַגּוּף מֵבִין וְדוֹרֵשׁ זֹאת. וְלָכֵן תַּרְנוּ וְחִפַּשְׂנוּ מַה מִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי צִוּוּי רָחוֹק זֶה, וּבַמֶּה הַדְּבָרִים אֲמוּרִים לְרוֹב הָעוֹלָם שֶׁלִּכְאוֹרָה אֵינָם זְקוּקִים לְאַזְהָרָה זוֹ עַל מְנָת לְקַיְּמָהּ. וּמַה שֶּׁעָלָה בְּעֵזֶר ה' בְּדַעְתֵּנוּ הוּא שֶׁעִנְיַן קִרְבַת אִישׁוּת בְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל הוּא בִּטּוּי שֶׁל קִנְיָן וּבַעֲלוּת, וּכְפִי שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ"דברים כ"ד, א'.    , וְכֵן לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאֶחָד מֵאָפְנֵי קְנִיַּת הָאִשָּׁה הוּא בְּבִיאָהמשנה ריש מסכת קידושין.    . וְהִנֵּה אִמּוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא מְחוֹלַלְתּוֹ וְיוֹלַדְתּוֹ, הִיא גִּדְּלָתוֹ וְרוֹמַמְתּוֹ, וְלָכֵן רָמַז לָנוּ כָּאן הַכָּתוּב לֹא שַׁיָּךְ שֶׁאָדָם יִתְנַשֵּׂא וְיִתְרַבְרֵב עָלֶיהָ, וְיִנְהַג מִנְהַג שִׁלְטוֹן וְעֶלְיוֹנוּת עַל מִי שֶׁיְּצָרוֹ וַעֲשָׂאוֹ. כִּי מִי שֶׁיָּצַר אוֹתְךָ וַעֲשָׂאֲךָ, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מִמְּךָ, וְגַם אִם אַתָּה נִתְעַלֵּיתָ וְהֶחְכַּמְתָּ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ – עִם כָּל זֹאת בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת שֶׁנָּטַע בְּךָ תָּמִיד יְהֵא הוּא מֵעָלֶיךָ, וְלָכֵן אָסוּר לְךָ לְהַרְאוֹת עֶלְיוֹנוּת עָלָיוואחר זמן מצאנו בספה"ק "אמרת הצרופה" (מצוה קצ"א) שכתב כעין טעם זה בשם הרמב"ם ז"ל, אך לא מצאנו מקורו.    .

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָסוּר לָאָדָם לַחְלֹק עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, וּלְתַקְּנָם בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶםכמבואר באורך בשלחן ערוך יורה דעה (סימן ר"מ).    , שֶׁאֵיךְ תַּרְאֶה שֶׁמְּעֻלֶּה אַתָּה מֵהֶם וְגָדוֹל בְּמַעֲלָה בִּפְנֵי אֵלּוּ שֶׁיְּלָדוּךָ וְגִדְּלוּךָ בִּבְחִינַת "קָם הַגֹּלֶם עַל יוֹצְרוֹ"? וְגַם אִם רוֹאֶה אוֹתָם טוֹעִים בִּדְבַר הֲלָכָה לֹא יְעִירֵם אֶלָּא בִּרְמִיזָה וּבְבוּשָׁה דֶּרֶךְ עֲנָוָה וְכָבוֹד, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת שָׁמַיִם וּלְהַצִּילָם מִן הָעֲבֵרָה. אַךְ מֵעֵבֶר לְכָךְ אֵיךְ תָּעֵז פָּנַיִךְ בִּפְנֵי אֵלּוּ שֶׁעֲשָׂאוּךָ?!

כָּךְ הַדְּבָרִים גַּם בֵּין הַתַּלְמִיד לְרַב, שֶׁאֵין לְתַלְמִיד רְשׁוּת לַחְלֹק עַל רַבּוֹ וּלְהוֹרוֹת הוֹרָאָה בְּפָנָיו, וְזֶה גַּם כֵּן מֵהַטַּעַם הַנַּ"ל שֶׁלֹּא יָאֶה לַתַּלְמִיד לְהַפְגִּין נְשִׂיאוּתוֹ וְגַדְלוּתוֹ בִּפְנֵי זֶה שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, וְלִנְהֹג בִּשְׂרָרָה וּבְרַבָּנוּת בִּפְנֵי מוֹרוֹ וְרַבּוֹ. וְאִם עָשָׂה כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁחַיָּב מִיתָה עִם כָּל גַּדְלוּתוֹ וְצִדְקָתוֹראה ברכות (ל"א ע"ב) ששמואל הורה הלכה בפני עלי הכהן שהיה רבו המובהק, ולכן נתחייב מיתה לשמים. ובעירובין (ס"ג ע"א) נאמר שבני אהרן לא מתו עד שהורו הלכה בפני משה רבם, ועיין שם במעשה ברבי אליעזר ותלמידו. והובא להלכה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ"ב הלכה ד' והלאה), עיין שם כל חילוקי הדינים בדבר.    , כִּי אֵיךְ נִסִּיתָ לְהַרְאוֹת עֶלְיוֹנוּת וְחָכְמָה בִּפְנֵי מִי שֶׁנָּטַע בְּךָ אֶת אוֹתָהּ הַחָכְמָה?! וְאַף אִם רוֹאֶה הַתַּלְמִיד אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דְּבַר תּוֹרָה אוֹ הֲלָכָה לֹא יָעִיר לוֹ בְּעַזּוּת וּבְגַאֲוָה, אֶלָּא בְּיִרְאָה וּבִלְשׁוֹן עֲנָוָה, וְיֹאמַר לוֹ: לִמַּדְ?תַּנִי רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְשלחן ערוך יורה דעה (שם הלכה כ"ב).    . וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁלִּמְּדוֹוראה בסוכה (נ"ג ע"א) שבשעה שכרה דוד המלך את מי השיטין צפו מי התהום ועמדו לשטוף את כל העולם כולו, ודוד המלך שידע שמותר למחוק את שם ה' כדי להציל את כל העולם כולו, עם כל זאת לא רצה להורות זאת בהיות שעמד בפני אחתופל רבו, ולכן שאל וחיכה עד שרבו יורה כן. הא למדת עד כמה גדולה וחמורה היא אזהרה זו.    .

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁנִּדְרַשׁ מֵאֵת ה' לָלֶכֶת וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, אַךְ מֹשֶׁה סֵרֵב לְכָךְ בְּאָמְרוֹ "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"שמות ד', י"ג.    . וּבֵאֲרוּ מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁסִּבַּת סֵרוּבוֹ הָיְתָה בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא רָצָה לְהַרְאוֹת שְׂרָרָה וּגְדוֹלָה בִּפְנֵי אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה אָחִיו הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּכן מפורש בדברי הספורנו ז"ל שם, ונרמז בפירוש רש"י ז"ל שם. ועיין ברמב"ן ז"ל שם שפירש יותר מכך: שמשה רבינו לא רצה לנהוג במנהגי כבוד ושררה בפני פרעה, בהיות שהיה מלך. והדברים מבהילים!    . וְהִנֵּה וַדַּאי יָדַע מֹשֶׁה אֵיזוֹ זְכוּת גְּדוֹלָה הִיא לִהְיוֹת גּוֹאֲלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמוֹרִיד הַתּוֹרָה לְעוֹלָם, וּבִפְרָט שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא "אִם אֵין אַתָּה גּוֹאֲלָם אֵין אַחֵר גּוֹאֲלָם"מדרש רבה ויקרא (פרשה א').    , וְעִם כָּל זֹאת סֵרֵב מֹשֶׁה לַשְּׁלִיחוּת בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻגָּל לִנְהֹג נְשִׂיאוּת בִּפְנֵי אָחִיו הַגָּדוֹל, עַד שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ"שמות ד', י"ד. וראה בפירוש רש"י ז"ל במקום.    .

גַּם בַּנָּבִיא מְסֻפָּר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָמַד גָּלְיָת הַפְּלִישְׁתִי וְחֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים, בִּקֵּשׁ שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ אִישׁ גִּבּוֹר שֶׁיַּעֲמֹד לְהִלָּחֵם מוּלוֹ וְלַהֲבִיסוֹ. וּכְשֶׁהוּבָא הַנַּעַר דָּוִד בְּפָנָיו הִלְבִּישׁוֹ שָׁאוּל אֶת מַדָּיו הַמַּלְכוּתִיִּים וְנַעֲשָׂה נֵס וְנֶהֶפְכוּ הַמַּדִּים לִהְיוֹת תּוֹאֲמִים לְמִדַּת דָּוִד הַקָּטָן, מַה שֶּׁהֵעִיד עַל רוּחַ ה' שֶׁשָּׁרְתָה עַל דָּוִד. אַךְ לְפֶתַע אָמַר דָּוִד לְשָׁאוּל "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי"שמואל א' י"ז, ל"ט.    וֶהֱסִירָם מִיָּד מֵעָלָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ מְבָאֲרִים שֶׁבֶּאֱמֶת כֵּן יָכוֹל הָיָה דָּוִד לְלָבְשָׁם, אֶלָּא בִּהְיוֹת שֶׁרָאָה בְּשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּתְבַּיֵּשׁ עַל שֶׁמַּדָּיו הַמַּלְכוּתִיִּים תּוֹאֲמִים לְמִדָּתוֹ, לָכֵן לֹא רָצָה לְהִתְהַדֵּר בְּכָךְ בְּפָנָיו, וְלָכֵן הָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת עַצְמוֹ וּלְהִלָּחֵם לְלֹא אֵפוֹד מָגֵן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא לְהִתְהַדֵּר בִּפְנֵי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּראה מדרש רבה ויקרא (פרשה כ"ו אות ט').    .

וְכַמָּה מוּסָר יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמַּעֲשֶׂה נִפְלָא זֶה זֶה שֶׁלֹּא "לִגְנֹב אֶת הַהַצָּגָה" שֶׁל אָדָם אַחֵר, וְאִם לְמָאן דְּהוּא יֶשְׁנָה שְׂרָרָה אוֹ מַעֲלָה מְסֻיֶּמֶת לֹא לְחַפֵּשׂ לְהִתְהַדֵּר בָּהּ גַּם אָנוּ, וְלֹא לְהַרְאוֹת אֶת חֲשִׁיבוּתֵנוּ בִּפְנֵי גְּדוֹלִים מֵאִתָּנוּ, וְאִם מִישֶׁהוּ אוֹמֵר חִדּוּשׁ לֹא לִקְפֹּץ וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרָיו, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ.

וְכָךְ אָמַר הֶחָכָם בָּאָדָם: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד"משלי כ"ה, ו'.    – אִם נִמְצָא אַתָּה בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ, אֲזַי גַּם אִם אַתָּה מֶלֶךְ בִּפְנֵי עַצְמְךָ אַל תַּרְאֶה וְתַפְגִּין זֹאת. וְאִם נִמְצָא אַתָּה בְּמָקוֹם שֶׁל גָּדוֹל אַחֵר – אֲזַי אַף אִם גָּדוֹל וְחָשׁוּב אַתָּה עִם כָּל זֹאת אַל תַּעֲמֹד וְתַבְלִיט אֶת עַצְמְךָשלא כמו כאלו שלצערנו דוקא במקומם של אחרים מחפשים להבליט את כבודם ואת מעמדם של עצמם, ואף אם זה ימעט מכבודו של בעל המקום אותם זה לא מעניין, העיקר שהם יבלטו ויראו, ה' יצילנו.    . כִּי כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא חֵלֶק מִנַּפְשׁוֹ, וְאִם נָטַלְתָּ מֵאָדָם אֶת כְּבוֹדוֹ הַמַּגִּיעַ לוֹ הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ פָּגַעְתָּ בְּנַפְשׁוֹ וְגָזַלְתָּ חֵלֶק מִנִּשְׁמָתוֹ, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד שֶׁמִּי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ שָׁלוֹם וְאֵינוֹ מַחְזִיר שָׁלוֹם בַּחֲזָרָה הֲרֵי זֶה גַּזְלָןכן הובא בברכות (ו' ע"ב) בשם רב הונא שדרש מהפסוק (ישעיה ג', י"ד) "גזלת העני בבתיכם".    , שֶׁהֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁכִּבֶּדְךָ חֲבֵרְךָ בְּבִרְכַּת שָׁלוֹם כָּךְ מְצַפֶּה הוּא לְקַבְּלוֹ מִמְּךָ בַּחֲזָרָה, וְאִם מָנַעְתָּ מִמֶּנּוּ אֶת הַבְּרָכָה וְהַיַּחַס הַזֶּה הֲרֵי שֶׁגָּזַלְתָּ מִמֶּנּוּ אֶת הָרָאוּי וְהַמַּגִּיעַ לוֹ! וְדַי לַמֵּבִין בָּזֶהוראה לעיל בבאור מצוה ק"מ (חלק הרמז) מה שכתבנו עוד מענין זה ויערב לך.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

שְׁאֵלָה: מִדִּינֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאֵין אָנוּ מַחְזִיקִים דָּבָר לְנָכוֹן אֶלָּא עַל פִּי עֵדוּת שֶׁל שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. הַאִם דִּין זֶה נָכוֹן גַּם כֵּן לְגַבֵּי יִחוּס הַבֵּן לְאִמּוֹ, לְהַצְרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁרָאוּהָ יוֹלֶדֶת אֶת בְּנָהּ בִּכְדֵי לְחַיֵּב אֶת הַבֵּן עַל אִסּוּר גִּלּוּי עֲרָיוֹת עִם אִמּוֹ?

תְּשׁוּבָה: בַּתַּלְמוּד מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין נֶאֱמַר "מַלְקִים עַל הַחֲזָקוֹת, וְסוֹקְלִים וְשׂוֹרְפִים עַל הַחֲזָקוֹת"קידושין (פ' ע"א).    . דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר הַמֻּחְזָק אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לְהוֹצִיא דִּינוֹ לַפֹּעַל עַל סְמַךְ אוֹתָהּ הַחֲזָקָה, עַל אַף שֶׁאֵין לָנוּ עֵדִים בְּרוּרִים לְדַבֵּר. וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָה לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק הָיָה מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ וְגִדְּלָתוֹ וּבָא עָלֶיהָ, וֶהֱבִיאוּם לְבֵית הַדִּין וּסְקָלוּם, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּנָהּ וַדַּאי, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ. וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה כ').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר הָעִנְיָן עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה מַה שֶּׁכָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹששמות, דף ק"א ע"א.    עַל דִבְרֵי חֲזַ"ל בַּתַּלְמוּד "הַבָּא עַל אִמּוֹ בַּחֲלוֹם יְצַפֶּה לְבִינָה"ברכות (נ"ז ע"א).    , וְלָמְדוּ כֵּן מִמַּה שֶּׁכָּתוּב "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא"משלי ב', ג'.    , וְלִכְאוֹרָה אִם רָצוּ לוֹמַר שֶׁהָאֵם רוֹמֶזֶת לַבִּינָה, מַדּוּעַ לֹא אָמְרוּ "הָרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ בַּחֲלוֹם יְצַפֶּה לְבִינָה"?! וּמַה הַצֹּרֶךְ לוֹמַר דַּוְקָא "הַבָּא עַל אִמּוֹ בַּחֲלוֹם" שֶׁהוּא דָּבָר רָחוֹק וְתָמוּהַּ?!

וּבֵאֵר שֶׁכָּל בֵּן בִּתְחִלָּה הוּא מִתַּחַת לְאִמּוֹ, וְתָלוּי בָּהּ וּבְחַסְדָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"תהלים ב', ז'.    . אוּלָם מִשֶּׁעוֹלֶה הַבֵּן וּמִתְעַלֶּה הוֹפֵךְ הוּא לִהְיוֹת הַשּׁוֹלֵט עָלֶיהָ, שֶׁזֶּה בִּבְחִינַת "הַבָּא עַל אִמּוֹ" דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא רַק שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּינָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מַמָּשׁ שׁוֹלֵט עָלֶיהָ וְזוֹכֶה לְהָבִיא מִמֶּנָּה תּוֹלָדוֹת. עכת"ד.

---

מצוה קצ"א: שלא לגלות ערות אשת אביו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אִמּוֹ יוֹלַדְתּוֹ, אֶלָּא אֵשֶׁת אָבִיו בִּלְבַד. אֲבָל אִם הָיְתָה זוֹ גַּם אִמּוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב גַּם מִשּׁוּם אַזְהָרַת "עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה" הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְאִם אָבִיו הָיָה עוֹד בַּחַיִּים הֲרֵי זֶה חַיָּב גַּם מִשּׁוּם אַזְהָרַת "אֵשֶׁת אִישׁ" כַּנִּזְכָּרהרמב"ם בספר המצוות (מצוה של"א) ובהלכות איסורי ביאה (ריש פרק ב').    .

אִסּוּר עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיו חָל מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִן הַקִּדּוּשִׁין וּבֵין מִן הַנִּשּׂוּאִין, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁאָבִיו גֵּרְשָׁהּ וְאַף לְאַחַר מוֹתוֹיבמות (כ"א ע"א) ורמב"ם (שם) ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה ה').    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֵשֶׁת אָבִיו הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים דִּינָם מָוֶת בִּסְקִילָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים חַטָּאת אַחַת. וְאִם הָיְתָה זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא גַּם אִמּוֹ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, כַּנִּזְכָּר לְעֵילראה לעיל בבאור הפשט מצוה ק"צ, ואכמ"ל.    .

רָמַז הַכָּתוּב – עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי

בְּחֵלֶק הַפְּשָׁט נִתְבָּאֵר שֶׁאִסּוּר הַקִּרְבָה לְאֵשֶׁת הָאָב הוּא לֹא רַק בְּחַיֵּי הָאָב, אֶלָּא אַף לְאַחַר פְּטִירָתוֹ עֲדַיִן חָל אִסּוּר עַל הַבֵּן לִיקְרַב אֶל אוֹתָהּ הָאִשָּׁה, בִּהְיוֹת שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אָבִיו בְּחַיֵּי חַיּוּתוֹ. וְעַל אַף שֶׁלַּבֵּן עַצְמוֹ אֵין שׁוּם קֶשֶׁר אִישִׁי כְּלַפֵּי אוֹתָהּ אִשָּׁה, וְאָבִיו שֶׁהוּא הַמְסוֹבָב לְהֵאָסְרוּתָהּ כְּבָר נִפְטַר, עִם כָּל זֹאת הָאִסּוּר לְעוֹלָם בְּעֵינוֹ עוֹמֵד, כִּי הַמַּעֲשִׂים שֶׁל הָאָב בְּחַיֵּי חַיּוּתוֹ מַשְׁפִּיעִים וּמוֹלִידִים הַשְׁלָכוֹת גַּם לְאַחַר פְּטִירָתוֹ. וּמִדָּבָר זֶה אָנוּ לְמֵדִים יְסוֹד גָּדוֹל בַּיַּהֲדוּת הַקּוֹבֵעַ כִּי כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּמֶשֶׁךְ הֱיוֹתוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת הִנּוֹ בַּעַל הַשְׁפָּעָה גַּם לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, וִיצִיאַת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם אֵינָהּ עוֹצֶרֶת אֶת הַשְׁפָּעַת פְּעֻלּוֹתָיו עַל הָעוֹלָם וְעַל הָאָדָם, אֶלָּא "שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ"קידושין (מ"א ע"ב), ראה שם מניין למדו חכמינו כלל זה.    וַהֲרֵי הֵם כִּמְמַלְּאֵי מְקוֹמוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם, וְכָל תּוֹלְדוֹתֵיהֶם נִזְקָפִים וְנֶחְשָׁבִים לִזְכוּתוֹ אוֹ לְחוֹבָתוֹ שֶׁל עוֹשָׂם.

כָּל אָדָם הוּא כְּדֻגְמַת אִילָן הַמֵּנִיב פֵּרוֹת, וּפֵרוֹת אֵלּוּ גַּם הֵם עֲתִידִים בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהִזָּרַע וּלְהַצְמִיחַ פֵּרֵי פֵּרוֹת כְּמוֹתָם. וּכְפִי מַה שֶׁ?יָּנִיב הָאִילָן הָרִאשׁוֹן– כָּךְ יָנִיבוּ גַּם כֵּן פֵּרוֹתָיו, שֶׁכֵּן מִגַּרְעִינֵי תַּפּוּחַ לְעוֹלָם לֹא תִּצְמַח עַגְבָנִיָּה, וְעֵץ אֲפַרְסֵק לְעוֹלָם לֹא יַצְמִיחַ מְלָפְפוֹן. מַה שֶּׁהֶ?עֱבִיר הָאִילָן לְפִרְיוֹ בִּטְבָעָיו – זֶה מַה שֶּׁיָּנִיבוּ הַפְּרִי וְתוֹלְדוֹתָיו. כָּךְ גַּם הָאָדָם מֵנִיב פֵּרוֹת וְנֶאֱסָף מִן הָעוֹלָם, וּפֵרוֹתָיו הֵם אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִים וּמַבְטִיחִים אֶת הֶמְשֵׁכִיּוּתוֹ בָּעוֹלָם. וְאִם לֹא יִדְאַג הָאָדָם לְהוֹתִיר בָּעוֹלָם פֵּרוֹת טוֹבִים, אֶלָּא כָּל כֻּלּוֹ יִהְיֶה שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָהדברים כ"ט, י"ז.    , אֲזַי אַל לוֹ לְהִתְפַּלֵּא אִם פֵּרוֹתָיו יוֹצִיאוּ פֵּרוֹת בְּאוּשִׁים וּמְקֻלְקָלִים כָּמוֹהוּ, וְיִגְרְמוּ לְנֶזֶק גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וְהַכֹּל יִזָּקֵף לְחוֹבָתוֹ.

כָּךְ נֶאֱמַר בַּתַּלְמוּד: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת, שֶׁכֵּן אָמַר הַפָּסוּק "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם"ירמיה ל', י'.    – מַה זַּרְעוֹ בַּחַיִּים אַף הוּא בַּחַיִּיםתענית (ה' ע"ב).    . וְעֹמֶק הַדְּבָרִים הוּא כִּי יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה הִתְעַסֵּק כָּל יָמָיו בְּמַטָּרָה אַחַת עִקָּרִית, וְהִיא הַעֲמָדַת עַם יִשְׂרָאֵל עַם הַקֹּדֶשׁ, וְאָכֵן זֶהוּ הָרֹשֶׁם וְהַפֹּעַל אוֹתוֹ הוֹתִיר בָּעוֹלָם גַּם לְאַחַר פְּטִירָתוֹ. וּבִהְיוֹת שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מֻבְטָחִים לִהְיוֹת חַיִּים וְקַיָּמִים לַנֶּצַח, מִמֵּילָא מַעֲשָׂיו שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ הֵם חַיִּים וְנִצְחִיִּים, וְלָכֵן אַף הוּא – לַמְרוֹת שֶׁסְּפָדוּהוּ הַסּוֹפְדִים, וַחֲנָטוּהוּ הַחוֹנְטִים, וּקְבָרוּהוּ הַקּוֹבְרִים, עִם כָּל זֹאת הוּא עֲדַיִן נִקְרָא חַי וְקַיָּם. כִּי הַמַּעֲשִׂים וְהָרְשָׁמִים שֶׁהִשְׁאִיר בָּעוֹלָם הֵם רְשָׁמִים שֶׁל נִצְחִיּוּת וְחַיִּים.

מִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ, כִּי עִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים הֵם מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִיםראה פירוש רש"י ז"ל עה"ת (בראשית ו', ט').    , שֶׁכֵּן כָּל אָדָם מֵבִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן מֻגְבָּל וְקָצוּב לִשְׁהוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם, וְרַק תּוֹלְדוֹתָיו אַחֲרָיו הֵם אֵלּוּ שֶׁיַּמְשִׁיכוּ אוֹתוֹ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ. וְלָכֵן הַצַּדִּיקִים תּוֹלִים אֶת כָּל תִּקְוָתָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וְיוֹדְעִים שֶׁהֵם יִהְיוּ אֵלּוּ שֶׁיַּמְשִׁיכוּ אוֹתָם לְאַחַר פְּטִירָתָם, עַל יְדֵי הַמִּפְעָלִים הַטּוֹבִים שֶׁהוֹתִירוּ, וְהַתַּלְמִידִים שֶׁהֶעֱמִידוּ, וְהַתּוֹרָה שֶׁלִּמְּדוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן הֵם נֶחְשָׁבִים לָהֶם כְּתוֹלְדוֹתֵיהֶם. וְזֶהוּ סוֹד "צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים"אימרת רבי חייא בברכות (י"ח ע"א), ראה שם שלמד כן מהכתוב בבניהו בן יהוידע (שמואל ב' כ"ג, כ') "בן איש חי". ועיין עוד בשבת (קנ"ב ע"ב) המעשה ברב נחמן ורב אחאי בר יאשיה ותבין.    שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים מַמְשִׁיכִים אֶת דַּרְכָּם לְהַרְבּוֹת חַיִּים בָּעוֹלָם, לָכֵן אַף הֵם עַצְמָם נֶחְשָׁבִים לְחַיִּים וְקַיָּמִים כָּל זְמַן שֶׁרֹשֶׁם מַעֲשֵׂיהֶם קַיָּם בָּעוֹלָם.

מֵאִידָךְ גִּיסָא, הָרָשָׁע שֶׁטָּרוּד כָּל יָמָיו בָּעֲבֵרָה, וּבְעֵת הֱיוֹתוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת הֶעֱמִיד תּוֹלָדוֹת רַבִּים לַיֵּצֶר הָרַע וּלְחֵילוֹתָיו, מִמֵּילָא גַּם לְאַחַר פְּטִירָתוֹ מַמְשִׁיכִים תּוֹלְדוֹתָיו אֶת דַּרְכּוֹ לְהַגְדִּיל פֶּשַׁע וּלְהַרְבּוֹת רֶשַׁע, וְהַכֹּל נִזְקַף לְרֹאשׁ הַשּׁוֹשֶׁלֶת הַמְכֹעָרָה הַלֵּזוּ שֶׁמַּמְשֶׁכֶת אֶת מָסֹרֶת אֲבוֹתֶיהָ, וְנֶחְשַׁב לוֹ מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הוּא עוֹדֶנּוּ קַיָּם בָּעוֹלָם וְעוֹשֶׂה אֶת אוֹתָם מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים, וְעָתִיד הוּא לִיתֵן אֶת הַדִּין עֲלֵיהֶם.

וּמִטַּעַם זֶה אוֹמְרִים אָנוּ בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה "סִפְרֵי חַיִּים וּמֵתִים נִפְתָּחִים לְפָנֶיךָ הַיּוֹם" וְלִכְאוֹרָה מַה יֵּשׁ לִפְתֹּחַ מִידֵי שָׁנָה אֶת סִפְרֵי הַמֵּתִים מֵחָדָשׁ? וַהֲרֵי כְּבָר נִדּוֹנוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְנִגְזַר דִּינָם, וְאִם כֵּן לְשֵׁם מָה חוֹזְרִים וּפוֹתְחִים אֶת סִפְרֵיהֶם? וּבֵאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמּוּסָר שֶׁהַדִּין מֵחָדָשׁ הוּא עַל מַמְשִׁיכֵי דַּרְכָּם שֶׁהוֹתִירוּ בָּעוֹלָם שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם נִזְקָפִים לִזְכוּתָם אוֹ לְחוֹבָתָם. וְכָךְ פֵּרְשׁוּ אֶת הַפָּסוּק בִּתְהִלִּים "הָאוֹיֵב תַּמּוּ - חֳרָבוֹת לָנֶצַח"תהלים ט', ז'.    שֶׁאָמְנָם הָרְשָׁעִים בְּשָׁלָב מְסֻיָּם תָּמִים וְחוֹלְפִים מִן הָעוֹלָם, אַךְ חַרְבוֹתֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים נִשְׁאָרִים וּמַשְׁפִּיעִים עַל הָעוֹלָם וַעֲלֵיהֶם לְנַצֵּחַפירוש נאה זה הובא בספר "אמרי יחזקאל" מעגל החיים (עניין הקדיש), ודברי פי חכם חן.    .

אִם כֵּן כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר וְלָשִׁים לֵב עַל מַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן פְּעָמִים שֶׁהַתּוֹעֶלֶת אוֹ הַהֵזֶּק הֵם נִצְחִיִּים, וְכָךְ גַּם שְׂכָרָם אוֹ עָנְשָׁם. וּבִפְרָט בְּכָל הַקָּשׁוּר לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו יוֹצְאֵי חֲלָצָיו, שֶׁהֵם רַגְלָיו שֶׁל הָאָדָם לְאַחַר פְּטִירָתוֹראה עירובין (ע' ע"ב) ובתוספות עמ"ס יבמות (ג' ע"א) בד"ה "מקמי".    , וּלְהֵיכָן שֶׁהֵם הוֹלְכִים נֶחְשָׁב לָאָב וְלָאֵם כְּאִלּוּ הָלְכוּ גַּם הֵם בְּעַצְמָם. וְאֵיךְ תְּהֵא מְנוּחָה לַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁחָלִילָה "יוֹלִיכוּהוּ רַגְלָיו" בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ לְכָל מִינֵי מְקוֹמוֹת לֹא רְאוּיִים, וְאַף יִצְטָרֵךְ לִיתֵן אֶת הַדִּין עַל כָּךְ?! לָכֵן יַעֲשֶׂה אָדָם כָּל אֲשֶׁר בִּיכָלְתּוֹ לְהַשְׁאִיר רְשָׁמִים טוֹבִים בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּהַעֲמָדַת צֶאֱצָאִים זֶרַע קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלֹקִים, וּבְזִכּוּי הָרַבִּים וְקֵרוּב הָרְחוֹקִים, וּבְיִסּוּד מִפְעֲלֵי תּוֹרָה וּתְפִלָּה וָחֶסֶד, וְיִהְיוּ אֵלּוּ נֵר לְרַגְלוֹ וְאוֹר לִנְתִיבָתוֹ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ בִּבְחִינַת "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ"משלי ו', כ"ב.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁחַיָּבֵי מִיתוֹת בַּיִת דִּין אֵינָם מוּמָתִים אֶלָּא אִם כֵּן הִתְרוּ בִּפְנֵיהֶם בְּטֶרֶם שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁמַּעֲשֵׂה זֶה הוּא אָסוּר וּמַהוּ הָעֹנֶשׁ הַמֻּטָּל עַל הָעוֹשֵׂהוּ. וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הַתַּנָּאִים הַאִם תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה גַּם כֵּן צָרִיךְ הַתְרָאָה לִפְנֵי כֵן כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בִּהְיוֹת שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁוַּדַּאי יָדוּעַ לוֹ הָאִסּוּר וְעָנְשׁוֹ, וּמִמֵּילָא יֵשׁ לַהֲמִיתוֹ גַּם בְּלֹא הַתְרָאָה לִפְנֵי כֵן?

לְדַעַת רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא נִצְרְכָה הַהַתְרָאָה אֶלָּא בִּכְדֵי לְהַבְחִין בֵּין עוֹבֵר עֲבֵרָה בְּשׁוֹגֵג לְעוֹבֵר בְּמֵזִיד, וְאִלּוּ תַּלְמִיד חָכָם לְעוֹלָם יָדוּעַ לוֹ הָאִסּוּר וְעָנְשׁוֹ וּמִמֵּילָא אִי אֶפְשָׁר לְדוּנוֹ כְּשׁוֹגֵג.

אוּלָם לְדַעַת חֲכָמִים גַּם תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיַּתְרוּהוּ קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה, לַמְרוֹת שֶׁבְּוַדַּאי מֵזִיד הוּא לְגַבֵּי הָאִסּוּר וְעָנְשׁוֹ, אֶלָּא שֶׁאוּלַי לֹא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹהִי עֶרְוָתוֹ אוֹ כָּל טָעוּת כַּיוב"ז, לָכֵן גַּם תַּלְמִיד חָכָם אֵין לְהָמִית אֶלָּא אִם כֵּן קָדְמָה הַתְרָאָה לְמַעֲשֵׂהוּראה כל זאת במסכת מכות (ו' ע"ב).    . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ג'), וראה במגיד משנה שם מה שיישב את הקושי שבלשון הרמב"ם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת פְּגַם הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק זָאלֶר זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "יַלְקוּט יִצְחָק"חלק ב', בבאור ענייני העריות.    שֶׁהֵבִיא שֶׁאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ נִקְרֵאתָ "שְׁאֵר" עַל שֵׁם שֶׁעַל יָדָהּ יֵשׁ לָאָדָם שְׁאֵרִית בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקִיּוּם בָּעוֹלָם הַבָּא.

וְזֶהוּ מַה שֶּׁמְּבָרְכִים בְּעֵת הַמִּילָה "חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם... לְהַצִּיל יְדִידוּת זֶרַע קֹדֶשׁ שְׁאֵרֵנוּ מָשַׁחְתָּ" חֹ"ק בְּגִימַטְרִיָּא עוֹלֶה כְּמִנְיַן גֵּיהִנֹּ"ם, שֶׁאֶת דִּין הַגֵּיהִנֹּם תָּלָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ שְׁאֵר שֶׁהוּא הַבְּרִית קֹדֶשׁ, שֶׁאִם שְׁמָרוֹ אָדָם בַּקְּדֻשָּׁה נִצָּל מִן הַגֵּיהִנֹּם וְזוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִם חָלִילָה הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּזְנוּת וַעֲבֵרָה יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם וְיוֹרֵד לִבְאֵר שַׁחַת. וְלָכֵן שְׁאֵ"ר בְּגִימַטְרִיָּא עוֹלֶה כְּמִנְיַן חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶחָד, שֶׁכֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מַהֲלָכוֹ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, אִם כֵּן הַשְּׁאֵ"ר שֶׁהוּא אֶחָד יוֹתֵר הוּא בִּבְחִינַת הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁשָּׁם יֵשׁ הִשָּׁאֲרוּת אֲמִתִּית.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם חָלִילָה קָרַב לְעֶרְוָה אֲזַי הוּא בְּעֶצֶם מְקָרֵב וּמְחַבֵּר בֵּין הַסִּטְרָא אַחֲרָא הַנִּקְרֵאת ר"ע, לְבֵין הַקְּדֻשָּׁה הַנִּקְרֵאת ו"ה, וּמְחַבֵּר הָרַע עִם הַטּוֹב עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית עֶרְוָ"ה.

---

מצוה קצ"ב: שלא לגלות ערות אחותו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֲחוֹתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אֲחוֹתוֹ מִשְּׁנֵי הוֹרָיו, אֶלָּא רַק מִצַּד אָבִיו אוֹ רַק מִצַּד אִמּוֹ.

כְּמוֹ כֵן לִמְּדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאַזְהָרָה זוֹ מְדַבֶּרֶת בַּאֲחוֹתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה שֶׁלֹּא מֵאֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לוֹ, אֶלָּא מֵאֲנוּסָתוֹ אוֹ מִן הַזְּנוּת, אֲבָל אִם הָיְתָה זוֹ אֲחוֹתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה מֵאֵשֶׁת אָבִיו חָל עָלָיו אִסּוּר נוֹסָף מִשּׁוּם "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"ויקרא י"ח, י"א, ויתבאר אי"ה לקמן במצוה קצ"ו.    , וְנִמְצָא שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי אַזְהָרוֹתיבמות (כ"ב ע"ב) ורמב"ם בספר המצוות (לא תעשה של"ג).    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֲחוֹתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים חַטָּאת אַחַת. וְאִם הָיְתָה זוֹ אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא גַּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו הֲרֵי הֵם חַיָּבִים שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, כַּנִּזְכָּריבמות (כ"ב ע"ב) ורמב"ם שם (הלכה ד').    .

רָמַז הַכָּתוּב – חָכְמַת הַנִּסְתָּר

מֵאַזְהָרַת "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ... לא תְגַלֵּה" נִתָּן לִלְמֹד בְּרֶמֶז עַל חָכְמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּכְּתוּבִים לְאָחוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ"משלי ז', ד'.    , וּבְמִצְוָה זוֹ מַזְהִירָה הַתּוֹרָה לָאָדָם שֶׁאֶת הַחָכְמָה אוֹתָהּ סִגֵּל וְרָכַשׁ לְעַצְמוֹ בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת וּלְפַרְסֵם בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים קֳבָל עַם וְעֵדָה, אֶלָּא "נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ"משלי כ"ב, י"ח.    , וּכְמוֹ שֶׁאֲחוֹתוֹ שֶׁל הָאָדָם דַּוְקָא בִּגְלַל קִרְבָתוֹ הַגְּדוֹלָה אֵלֶיהָ הוּא אֵינוֹ מְגַלֶּה בָּהּ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, כָּךְ גַּם הַחָכְמָה שֶׁל הָאָדָם מַעֲלָתָהּ כְּשֶׁהִיא נְצוּרָה וּשְׁמוּרָה בְּתוֹכוֹ וְאֵינָהּ מִתְנוֹסֶסֶת לָהּ בְּהָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

כָּךְ אוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: "אֶת צְנוּעִים חָכְמָה"משלי י"א, ב'.    - שֶׁדַּוְקָא אֶל הַצְּנוּעִים הַמַּסְתִּירִים אֶת עַצְמָם מֵרוֹב עַנְוְתָנוּתָם בָּאָה הַחָכְמָה וְשׁוֹרָה בְּתוֹכָם, שֶׁכֵּן מִטִּבְעָהּ שֶׁל הַחָכְמָה הוּא לְהִסְתַּתֵּר וּלְהַצְטַנֵּעַ, וְלָכֵן תָּמִיד הִיא מְחַפֶּשֶׂת לָהּ אָדָם שֶׁכָּזֶה בּוֹ תּוּכַל לִשְׁכֹּן בְּכָבוֹד מִבְּלִי לַחְשֹׁשׁ שֶׁיְּגַלֶּנָּה וִיפַרְסְמֶנָּה. אַךְ אִם רוֹאָה הַחָכְמָה אָדָם הַמְחַפֵּשׂ כָּל הַזְּמַן לְהַרְאוֹת אֶת יְדִיעוֹתָיו, וּבְכָל הִזְדַּמְּנוּת שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מִיָּד הוּא מְגַלֶּה וּמַפְגִּין אֶת חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְאֶת רוֹב בְּקִיאוּתוֹ וּגְאוֹנִיּוּתוֹ – מִיָּד בּוֹרַחַת לָהּ הַחָכְמָה מִמֶּנּוּ וּמְמָאֶנֶת לִקְבֹּעַ אֶת מוֹשָׁבָהּ בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶהוכן כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א ב"ליקוטי תורה" (פרשת בהר) כי גסות הרוח היא שורש כל הרע, והיא אחד המונעים לגילוי האלהות.    .

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "כָּל הַמִּתְיַהֵר אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת הֵימֶנּוּ"פסחים (ס"ו ע"ב). וראה למרן החיד"א זיע"א בספרו "דבש לפי" (אות ג') מה שכתב בענין זה.    , וְכֵן אָמְרוּ "מִשֶּׁרַבּוּ הַיְהִירִים נִתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים"סוטה (מ"ז ע"ב). ובקידושין (מ"ט ע"ב) נאמר "סימן לגסות הרוח - עניות של תורה".    וְלִכְאוֹרָה מָה הַקֶּשֶׁר? וְכִי בִּגְלַל שֶׁהוּא גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶהחבקוק ב', ה'. וראה בסוטה (שם) מה שדרשו על פסוק זה.    זֶה אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לוֹ לִהְיוֹת חָכָם וְלַמְדָן? אֶלָּא כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ בס"ד שֶׁהַחָכְמָה מִצִּדָּהּ אֵינֶנָּה מוּכָנָה לִשְׁכֹּן בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁטִּבְעוֹ לְהִתְגָּאוֹת וּלְפַרְסְמָהּ, וְלָכֵן בִּרְבוֹת הַיָּמִים הִיא פּוֹרַחַת וּמִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ.

כָּךְ מְסֻפָּר בַּתַּלְמוּד עַל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא שֶׁגָּזַר עַל הַתַּלְמִידִים שֶׁלֹּא יְשַׁנְּנוּ אֶת לִמּוּדָם בַּשּׁוּק אֶלָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בִּלְבַד, וְזֶה לָמָּה? בִּהְיוֹת שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים"שיר השירים ז', ב'.    – לְלַמֶּדְךָ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיְּרֵכוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא מֻסְתֶּרֶת וּמֻצְנַעַת, כָּךְ גַּם חָכְמַת הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְהִלָּמֵד בְּהֶצְנֵעַ וּבְהֶסְתֵּר. וְאִם תַּקְשֶׁה מִמַּה שֶּׁכָּתוּב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר"משלי א', כ'-כ"א.    – אֵין זוֹ קֻשְׁיָה, שֶׁשָּׁם מְדֻבָּר בָּאָדָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, דְּהַיְנוּ בְּצִנְעָה, שֶׁאָז מֻבְטָח לוֹ שֶׁתּוֹרָתוֹ תַּעֲמֹד וְתַכְרִיז עָלָיו מִבַּחוּץמועד קטן (ט"ז), ראה שם כל המעשה עם רבי יהודה הנשיא ורבי חייא.ועיין בפירושו הזך של רבינו הגאון מוילנא זצ"ל על ספר משלי, שם ביאר את הדברים בדרך אחרת: שכידוע ישנם ארבעה רבדים בחכמת התורה והם: פשט, רמז, דרש וסוד, כשעיקר החכמה הוא בפנימיות ובסוד שבה, וכנגדן אמר שלמה המלך ארבע מקומות – כל אחד יותר מוצנע ומסוגר מקודמו: בחוץ, וברחובות, ובפתחי שערים, ובתוך העיר. וככל שהאדם יותר נכנס פנימה ומצטנע כך התורה יותר מתגלה ומאירה לו. וגם זה עולה בס"ד כדברינו כנ"ל.    .

וְאִם נְבַקֵּשׁ לְהַעֲמִיק יוֹתֵר בַּדָּבָר וּלְהָבִין מַדּוּעַ הַחָכְמָה טִבְעָהּ לִהְיוֹת מֻצְנַעַת וּגְלוּמָה, וְלֹא מְפֻרְסֶמֶת וִידוּעָה? הִנֵּה מְבָאֲרִים רַבּוֹתֵינוּ כִּי הַחָכְמָה שָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ מֵהַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת "אַנְתְּ חַכִּים וְלָאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא"מתוך "פתח אליהו" המופיע בהקדמה לתיקוני הזהר. וראה עוד בספר "דעת תבונות" לרמח"ל הקדוש זיע"א (אות ל"ד) מה שכתב בענין זה.    , דְּהַיְנוּ הוּא יִתְבָּרַךְ מְקוֹר הַחָכְמָה, אַךְ לֹא רִבּוּי הַחָכְמָה וְהַיְדִיעָה הִיא זוֹ שֶׁתָּבִיא אוֹתְךָ לְהַשִּׂיגוֹ, אֶלָּא דַּוְקָא לְהֵפֶךְ - הָאִי יְדִיעָה הִיא זוֹ שֶׁתְּבִיאֲךָ לְהַשָּׂגָתוֹ בִּבְחִינַת "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא"איוב כ"ח, י"ב. וכן דרשו בפסיקתא זוטרתא (דברים ל', י"ב) פסוק זה.    – דַּוְקָא מִתּוֹךְ הָאֵין וְהָאִי יְדִיעָה מַגִּיעִים לַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָהובספר "שיחת מלאכי השרת" כתוב בזו הלשון: בחכמת ה' יתברך הנסתרות נגלות והנגלות נסתרות , כי המעשה הוא דמיון באמת, והנסתר הוא הבלתי דמיוני. ולכן לימוד המתייחס אל המח והלב הוא בכתב, ולימוד המתייחס אל המעשים הוא בעל פה". עכל"ק, והבן.    . וְכַמָּה שֶׁהָאָדָם יוֹתֵר יֵדַע וְיָבִין שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ - כָּךְ יִזְכֶּה יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב אֶל הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְומטעם זה החכמה היותר עמוקה הנקראת "נבואה" מתגלה דוקא בשוטים, שהם חסרי ידיעה לגמרי. ראה ספר "ישראל קדושים" (ס"ו ע"ב).    , אֶלָּא שֶׁכְּדֵי לָדַעַת שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים – צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהַחְכִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַגִּיעַ יוֹתֵר לַהֲבָנָה כַּמָּה אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים, כִּי נִרְאֶה וְנָבִין יוֹתֵר כַּמָּה עֲמֻקָּה הִיא הַחָכְמָה וַאֲנַחְנוּ אַל נֵדָעָה, וּמִמֵּילָא עַל יְדֵי שֶׁנֵּדַע שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים וְאֵינֶנּוּ חֲכָמִים, מִתּוֹךְ כָּךְ נַגִּיעַ וְנִתְקָרֵב יוֹתֵר וְיוֹתֵר לַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה בִּבְחִינַת "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְלָכֵן כָּל מַהוּת הַחָכְמָה וְעִנְיָנָהּ הוּא לֹא הַחֵלֶק הַיָּדוּעַ וְהַגָּלוּי שֶׁבָּהּ, אֶלָּא דַּוְקָא הַחֵלֶק שֶׁאֵינֶנּוּ יָדוּעַ בָּהּ, וְלָכֵן כְּכָל שֶׁחָכְמָתֵנוּ יוֹתֵר תְּפֻרְסַם וְתִתְגַּלֶּה עַל יָדֵינוּ כָּךְ תֻּרְחַק וְתֻפְסַד מֵאִתָּנוּ בְּחִינַת הָ"אִי יְדִיעָה", שֶׁהִיא עִקַּר הַשָּׂגַת חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְבאור נפלא ועמוק זה מקורו בספה"ק "ערבי נחל" (פרשת וישלח), ועיין עוד בספה"ק "באר מים חיים" (פרשת קרח) שכתב גם כן כעין זה, ושפתיים ישק.    .

וּכְלָל זֶה הִטְמִינוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל בְּמַאֲמָרָם "סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה"אימרת רבי עקיבא במסכת אבות (פרק ג' משנה י"ג).    שֶׁכֵּן הַסְּיָג הוּא הַדָּבָר הַסּוֹבֵב וְעוֹטֵף מִבַּחוּץ אֶת הַדָּבָר הָעִקָּרִי וְהַפְּנִימִי, וְשׁוֹמְרוֹ שֶׁלֹּא יֹאבַד וְלֹא יִנָּזֵק, כָּךְ הַחָכְמָה הִיא פְּנִימִיּוּת עֲצוּמָה הַנִּמְצֵאת בַּמַּחְשָׁבָה, וְהַסְּיָג הַשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ לְבִלְתִּי תֹּאבַד הוּא הַשְּׁתִיקָה הַמַּקִּיפָה אוֹתָהּ מִבַּחוּץ בְּמַעֲשֶׂהכך ביאר בספר "בית ישראל" להרה"ק מהוסיאטין זצ"ל (אות ה'). ונלע"ד להוסיף שזהו גם כן עומק דברי חז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד" לומר שמדת החכמה היא לראות את מה שלא נראה, ולשמוע את מה שלא נשמע, ולדעת את מה שעדין לא קרה, וכדוגמת התינוק שבטרם נולד כבר רואהו. וזהו החכם האמיתי שאינו צריך את החיצוניות וההתגשמות של הדבר כדי לדעתו.    . לָכֵן יַשְׂכִּיל אָדָם וְיֵדַע שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁיּוֹדְעִים צָרִיךְ לוֹמַר, וְלָכֵן נָתַן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרַק פֶּה אֶחָד – לִרְמֹז לוֹ שֶׁמַּה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ וּמַה שֶּׁרָאִיתָ תְּדַבֵּר רַק חֵצִיכן שמענו מהגר"י מוגרבי שליט"א ראש קהילת "מקור חיים" בחולון בשם הגה"ק רבי מנצור בן שמעון זצ"ל.    , וּכְלָל גָּדוֹל הוּא שֶׁמִּי שֶׁיּוֹדֵעַ - אֵינוֹ אוֹמֵר, וּמִי שֶׁאוֹמֵר – אֵינוֹ יוֹדֵעַ...וכפי שמפורש בפסוק (משלי י"ז, כ"ז): "חושך אמריו יודע דעת, יקר רוח איש תבונה", ופירש רש"י ז"ל שם "מי שהוא יודע דעת אינו מרבה בדברים". ובספר "בוצינא דנהורא" (עמוד ק"ע) הובא מהרה"ק ממעז'בוז' זיע"א שאמר בזו הלשון: "אין תשובה - זו התשובה", רצה לומר שרק לכשיבין אדם שאין לו תשובה וידיעה – רק אז הגיע לתכלית הידיעה האמיתית, ודו"ק.   

מִטַּעַם זֶה חָכְמַת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת "חָכְמָה פְּנִימִית", וְאִלּוּ חָכְמוֹת הָעוֹלָם נִקְרָאוֹת "חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת", הוֹאִיל וְאָפְיָן וְטִבְעָן שֶׁל הַחֲכָמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁאֵין שָׁרְשָׁן בַּקְּדֻשָּׁה לִשְׁכֹּן גַּם בַּאֲנָשִׁים מֻחְצָנִים, הַיְנוּ בְּגַסֵּי הָרוּחַ וּבְגַאַוְתָנִים הַמְפַרְסְמִים אֶת חָכְמָתָם בְּהִתְנַשְּׂאוּת וּבְיָהֳרָה, לָכֵן חָכְמָה זוֹ נִקְרֵאת "חָכְמָה חִיצוֹנִית", מַה שֶּׁאֵין כֵּן חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ שׁוֹכֶנֶת אֶלָּא בִּנְמוּכֵי הָרוּחַ וּבַשְּׁפָלִים הַמַּנְמִיכִים אֶת עַצְמָם וּמַסְתִּירִים אֶת יְדִיעוֹתֵיהֶם מֵעֵין כֹּל, לָכֵן חָכְמָה זוֹ נִקְרֵאת "חָכְמָה פְּנִימִית"ראה בספר הקדוש "אגרא דכלה" (פרשת ואתחנן) מה שכתב בזה.    . וְלָכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "חָכְמָה בַּגּוֹיִם תַּאֲמִין, תּוֹרָה בַּגּוֹיִם אַל תַּאֲמִין"מדרש רבה איכה (ב', י"ז).    וְלִכְאוֹרָה הַהִגָּיוֹן אוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ חָכְמָה לָמָּה שֶׁלֹּא יוּכַל לְסַגֵּל לְעַצְמוֹ תּוֹרָה?! אַךְ לְפִי הָאָמוּר מוּבָן: שֶׁהַגּוֹיִים שֶׁכָּל עִנְיָנָם הוּא חִיצוֹנִיּוּת וְלֹא פְּנִימִיּוּת, מִמֵּילָא אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתָם לִרְכֹּשׁ אֶלָּא חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חָכְמָה פְּנִימִית, חָכְמָה זוֹ אֵינָהּ נִרְכֶּשֶׁת לִבְנֵי אָדָם מֻחְצָנִים שֶׁכְּמוֹתָם!

וּבְסַיְּמֵנוּ לְבָאֵר יְסוֹד יָקָר זֶה, רָאִינוּ לְהָבִיא אֶת דְּבָרָיו הַמֻּפְלָאִים שֶׁל רַבֵּנוּ אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹש זִיעָ"אהובא בריש פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, א') גבי מעלת שני בני אהרן שמתו מרוב קרבתם ודבקותם בה'.    בְּעִנְיָן מַעֲלַת הַמַּכִּיר בְּחֶסְרוֹן חָכְמָתוֹ, וְזוֹ לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ הַמֻּפְלָאָה: "וְאוֹדִיעַ לַמִּתְבּוֹנֵן בִּפְנִימִיּוּת הַשְׂכָּלַת הַמֻּשְׂכָּל, שֶׁהַשְׂכָּלַת הַהַשְׂכֵּל תַּשְׂכִּיל הַהַשְׂכָּלוֹת, וּבְהַשְׂכֵּל הַשְׂכָּלָתוֹ יַשְׂכִּיל, שֶׁמֻּשְׂכָּל מֻשְׁלַל הַהַשְׂכֵּל, וּכְשֶׁיַּשְׂכִּיל בְּהֶעָרַת עַצְמוֹ, וְלֹא עַצְמוֹ יַשְׂכִּיל, שֶׁהַמֻּשְׂכָּל מֻשְׂכָּל מִמֻּשְׂכָּל, בִּלְתִּי מֻשְׂכָּל מֵהַשֵּׂכֶל, וְהִשְׂכִּילוּ לַמַּשְׂכִּילִים בְּיִחוּד, הַשְׂכָּלָתוֹ בְּסוֹד נְשָׁמָה לְנִשְׁמָתוֹ" עכל"ק. וְהַמִּתְבּוֹנֵן יִמְצָא שֶׁכָּל דְּבָרֵינוּ כְּלוּלִים בְּדִבְרֵי קָדְשׁוֹ, וְדוֹ"ק.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

שְׁאֵלָה: הַאִם מֻתָּר אָדָם בַּאֲחוֹתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה לְאָבִיו מִן הַגּוֹיָה?

תְּשׁוּבָה: בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁזֶּרַע הַנּוֹלַד לְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַגּוֹיָה אֵינוֹ מְיֻחָס אֶל הָאָב כְּלָל, וּמִמֵּילָא אִם נוֹלְדָה בַּת אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת בַּת לְאָבִיהָ וְלֹא אָחוֹת לִבְנֵי אָבִיהָיבמות (כ"א – כ"ג).    . וּמִדִּין זֶה לָמְדוּ רוֹב הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָדָם מֻתָּר בַּאֲחוֹתוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַגּוֹיָהכן דעת הרשב"א ז"ל, ועוד עיין בבית יוסף (אבן העזר סימן ט"ו).    , וְכֵן פָּסַק הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְהַתִּיראבן העזר (סימן ט"ו הלכה י'). וגבי אחותו שנולדה משפחתו של אביו ראה שם מחלוקת ראשונים.    .

אוּלָם יֵשׁ מֵהָרִאשׁוֹנִים שֶׁכָּתְבוּ שֶׁמִּכָּל מָקוֹם מִדְּרַבָּנָן עֲשָׂאוּהָ כַּאֲחוֹתוֹ, וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשָׂאֶנָּהכן כתב בדרכי משה (סימן קנ"ו) בשם האור זרוע בריש יבמות, ועוד עיין בחכמת שלמה שלמד כן בשיטת רש"י בקידושין (ס"ח).    . וְכֵן פָּסַק הָרַמָ"א זָ"ל לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּהבהגהתו על השלחן ערוך שם. ועיין בלבוש ובשאר האחרונים שתמהו על דברי הרמ"א שהרי בין כה הנערה היא שפחה ואסורה בלא גיור, ואם תתגייר הרי היא כתינוק שנולד ומותרת לו לכתחילה?! וצ"ע.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרַת הַקְּרִיבָה אֶל אֲחוֹתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּסֵפֶר "יַלְקוּט דָּוִד"לרבי חיים דוב בריש פרידברג זצ"ל, בפרשת ויחי.    לְבָאֵר אֶת דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר כִּי הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים לָקְחוּ אֶת תְּאוֹמוֹתֵיהֶם לְנָשִׁיםראה מדרש רבה בראשית (פ"ד, י"ט) שלדעת רבי יהודה תאומות נולדו עם השבטים ואותן נשאו לנשים.    , וְכֵיצַד יִתָּכֵן לוֹמַר עַל הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלָּקְחוּ אֶת אַחְיוֹתֵיהֶן שֶׁהֵן עֲרָיוֹת לָהֶן וְעַל כָּךְ כְּבָר הֻזְהַר אָדָם הָרִאשׁוֹן?

וְכָתַב לְבָאֵר שֶׁכְּלַל בְּנֵי הָאָדָם, בִּהְיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, לָכֵן נוֹלָדִים הֵם לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁהֵם ר"ע יָמִים, שֶׁזֶּה בִּבְחִינַת הַפּוֹגֵם בִּבְרִיתוֹ שֶׁנִּקְרָא "רַע בְּעֵינֵי ה'", וּכְשֶׁמִּתְחַבֵּר ר"ע עִם ו"ה שֶׁל שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה "עֶרְוָה". מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים, בָּנָיו שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה שֶׁתִּקֵּן אֶת חֶלְקוֹ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֵסִיר מֵעָלָיו אֶת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ בְּכָךְ שֶׁלֹּא פָּגַם בִּבְרִיתוֹ מֵעוֹלָם, לָכֵן בָּנָיו הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים נוֹלְדוּ כֻּלָּם לְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וְנוֹלְדוּ כֻּלָּם כְּשֶׁהֵם מְהוּלִים, הוֹאִיל וְלֹא הָיָה בָּהֶם מְאוּמָה מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ הַנִּמְצֵאת בָּעָרְלָה. וּמִטַּעַם זֶה הֻתְּרוּ גַּם כֵּן לִשָּׂא אֶת אַחְיוֹתֵיהֶן, בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם שׁוּם חֵלֶק בְּזֻהֲמַת הַנָּחָשׁ וּמִמֵּילָא לֹא נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם הַדָּבָר.

---

מצוה קצ"ג: שלא לגלות ערות בת בנו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת בַּת בְּנוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיָה אָבִיהָ בְּנוֹ שֶׁל הַבּוֹעֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וּבֵין שֶׁהָיָה בְּנוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – בְּכָל מִקְרֶה בַּת הַבֵּן אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם גִּלּוּי עֲרָיוֹתראה בסנהדרין (ע"ו ע"א) שפירשו שבבת הבן מאנוסתו הכתוב מדבר, ואת חיוב בת בנו מאשתו למדו מאזהרת ערות אשה ובתה.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בַּת בְּנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתכן מבואר בתלמוד ריש מסכת כריתות, ובסנהדרין (ע"ה ע"א), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א') ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ב).    .

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת בַּת בַּת בְּנוֹ, וְאֶת בַּת בֵּן בְּנוֹ, וְאִם עָבַר וּבָא אֶל אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָןיבמות (כ"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך (שם), וראה שם שנחלקו הראשונים אם גזרו גם על בנותיהן הלאה או לא.    .

רָמַז הַכָּתוּב – בְּנִי חֲבִיבִי

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא לִקְרַב קִרְבַת עֶרְוָה לְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו, מַה שֶּׁלֹּא הֻזְהַרְנוּ כְּלַפֵּי זָרִים, וְדָבָר זֶה בָּא לְהוֹרוֹת לָנוּ עַל הַיְחָסִים הַנְּאוֹתִים וְהָרְאוּיִים שֶׁהַתּוֹרָה מְצַפָּה מֵהָאָב כְּלַפֵּי יְלָדָיו, מָתַי לְקָרְבָם וּמָתַי לְרַחֲקָם, וְכֵיצַד לִנְהֹג כְּלַפֵּיהֶם בְּתוֹר אֲבִיהֶם, עַל פִּי דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל סַבָּא. וְאָכֵן בְּהִתְבּוֹנְנוּת מַעֲמִיקָה בְּדִבְרֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נִתָּן לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת בְּרוּרוֹת וְהַנְחָיוֹת מְדֻיָּקוֹת מַהוּ הַיַּחַס הַנָּכוֹן לַהוֹרִים לִנְהֹג כְּלַפֵּי יַלְדֵיהֶם, עַל מְנָת שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת נַחַת יְהוּדִית מִכָּל יוֹצְאֵי חֲלָצֵינוּ בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ.

הַדְּמוּת הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹלְדוֹת עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּכְתָה שֶׁכָּל בָּנֶיהָ הָיוּ זֶרַע בֵּרַךְ ה' הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה הִיא יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, עָלָיו נֶאֱמַר שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי-יָהּ שֶׁהֶעֱמִיד, שֶׁהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ יִשְׂרָאֵל סַבָּא וְהֶעֱמִידוּ אֶת כְּלַל עִם יִשְׂרָאֵל. לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת הַסַּבָּא שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְיוֹתֵר לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת בָּנָיו שֶׁל הַבָּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת. וְהִנֵּה מָצִינוּ שֶׁכְּשֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לִרְאוֹת אֶת בֶּן זְקוּנָיו הָאָהוּב עָלָיו כְּנַפְשׁוֹ לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה שֶׁלֹּא רָאָהוּ, יָרַד מִצְרַיְמָה יַחַד עִם כָּל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ וּרְכוּשׁוֹ, וְהַכֹּל בְּמַטָּרָה לִרְאוֹת אֶת בְּנוֹ יַקִּירוֹ בְּטֶרֶם יָמוּת. וְהִנֵּה, לִכְשֶׁהִגִּיעַ הָרֶגַע הַנִּכְסָף בּוֹ נִפְגְּשׁוּ הָאָב וּבָנוּ, מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"בראשית מ"ו, כ"ט.    . וְדִיְּקוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁרַק יוֹסֵף בָּכָה עַל צַוְּארֵי אָבִיו וּנְשָׁקוֹ, אוּלָם יַעֲקֹב לֹא בָּכָה עַל צַוְּארֵי בְּנוֹ וְלֹא נְשָׁקוֹ, וּמַדּוּעַ? אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַעכן הובא בפירוש רש"י ז"ל שם.    .

וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ: וְכִי זוֹ הָעֵת לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע? וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיַּעֲקֹב "בְּדִיּוּק נִזְכַּר" שֶׁעוֹמֵד לַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שָׁמַע?! וַהֲרֵי כָּל כָּךְ צִפָּה יַעֲקֹב לָרֶגַע הַזֶּה, אִם כֵּן אֵיךְ לֹא הִתְפָּרֵץ בְּרֶגֶשׁ וּבִבְכִי לִפּוֹל עַל צַוְּארֵי בְּנוֹ אֲהוּבוֹ לְחַבְּקוֹ וּלְנַשְּׁקוֹ? אֶלָּא בִּמְכֻוָּן הָיָה הַדָּבָר, כִּי כַּוָּנַת יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּמַעֲשֶׂה זֶה הָיְתָה לִכְבֹּשׁ אֶת רִגְשֵׁי אַהֲבָתוֹ הָעַזִּים שֶׁחָשׁ כְּלַפֵּי בְּנוֹ, וּלְהַטּוֹת אֶת כָּל אוֹתָן הָרְגָשׁוֹת כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. וּבְכָךְ גַּם לְהַרְאוֹת לְיוֹסֵף שֶׁאַהֲבָתוֹ לַשָּׁמַיִם גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ אֵלָיו. כָּךְ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְבֹּשׁ אֶת אַהֲבָתוֹ לְבָנָיו, וּלְקָבְעָהּ אַךְ וְרַק לְאַחַר אַהֲבָתוֹ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְלֹא לְפָנֶיהָ, הֲרֵי זֶה זוֹכֶה לִבְנוֹת אֶת יְחָסָיו עִם בָּנָיו בְּצוּרָה נְכוֹנָה וּנְאוֹתָה.

גַּם כְּשֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהַבְטִיחַ אֶת קְבוּרָתוֹ בְּקֶבֶר אֲבוֹתָיו, קָרָא לְיוֹסֵף בֶּן זְקוּנָיו הֶחָבִיב עָלָיו וּבִקְּשׁוֹ עַל כָּךְ, וְאָכֵן הִבְטִיחוֹ יוֹסֵף "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרְךָ". אַךְ מִשּׁוּם מַה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא סָמַךְ עַל הַבְטָחַת בְּנוֹ הַנֶּאֱמָן, וְהוֹסִיף וּבִקְּשׁוֹ: "הִשָּׁבְעָה לִּי!" וְאָכֵן נִשְׁבַּע לוֹ בְּנוֹראה כל זאת בריש פרשת ויחי (בראשית, סוף פרק מ"ז).    . וְגַם כָּאן לִמְּדָנוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ פֶּרֶק בְּהַנְהָגַת הָאָב עִם בָּנָיו, שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ אָדָם עַל בָּנָיו לִהְיוֹת תָּלוּי וְזָקוּק לָהֶם וּלְחַסְדֵיהֶם, אֶלָּא יִשְׁתַּדֵּל לְהַבְטִיחַ אֶת קִיּוּם רְצוֹנוֹתָיו בְּאֵילוּ אֳפָנִים שֶׁנִּתָּן, וְלֹא שֶׁבָּנָיו אַחֲרָיו הֵם אֵלּוּ שֶׁיַּחְלִיטוּ בִּשְׁבִילוֹ מַה כֵּן וּמַה לֹא. מִטַּעַם זֶה הִזְהִירוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לָאָדָם שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אֶת נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיובבא מציעא (ע"ה ע"ב), ואמרו שם שהעושה כן אין בית דין נזקקים לעזור לו, ועוד עיין בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת בהר) מה שכתבנו על כך בס"ד.    , כִּי לָמָּה תִּתְלֶה אֶת גּוֹרָלְךָ וַעֲתִידְךָ בַּאֲחֵרִים? וְאַף אִם הֵם בָּנֶיךָ – עִם כָּל זֹאת אַל תִּתָּלֶה עֲלֵיהֶם וְעַל טוֹבָתָם. אָסוּר לְאָדָם לְהִשָּׁעֵן עַל שׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם בְּאֹפֶן שֶׁבִּלְעָדָיו יַעַצְרוּ חַיָּיו, וַאֲפִלּוּ עַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. וּכְכָל שֶׁתִּגְדַּל הַתְּלוּת שֶׁלְּךָ בָּהֶם – כָּךְ יֹאבַד עֶרְכְּךָ בְּעֵינֵיהֶם.

וְכָךְ כָּתַב רַבֵּנוּ הַשְּׁלָ"ה הַקָּדוֹש זִיעָ"א כִּי הַנּוֹתֵן כָּל מָמוֹנוֹ לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וְאֵינוֹ מֵנִיחַ לְעַצְמוֹ לְעֵת זִקְנוּתוֹ רַק כְּדֵי חַיָּיו - אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ! כִּי סוֹפוֹ שֶׁל זֶה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְזַרְעוֹ שֶׁיְּפַרְנְסוּהוּ לְעֵת זִקְנוּתוֹ, וּכְבָר אָמְרוּ שֶׁאָב אֶחָד יוּכַל לִשָּׂא אֶת עֲשֶׂרֶת בָּנָיו בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה, וְאִלּוּ עֲשָׂרָה בָּנִים לֹא יוּכְלוּ לִשָּׂא אֶת אֲבִיהֶם אֲפִלּוּ בְּאֵיבָה וּבְשִׂנְאָה! וּבְדֶרֶךְ הֲלָצָה פֵּרֵשׁ אֶת דִּבְרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה לְיוֹסֵף בְּנוֹ: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ"בראשית מ"ו, ל'.    שֶׁמִּשֶּׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁיּוֹסֵף הוּא זֶה שֶׁמְּכַלְכֵּל אֶת כָּל מִצְרַיִם, וְאִם כֵּן כָּעֵת יִצְטָרֵךְ אַף הוּא לְהִתְפַּרְנֵס עַל יְדֵי בְּנוֹ, אָמַר "אָמוּתָה הַפָּעַם" וְאַל אֶצְטָרֵךְ לְהִתְפַּרְנֵס עַל יְדֵי בְּנִי, עִם כָּל צִדְקוּתוֹ וְאַהֲבָתוֹראה ספר "ארץ החיים" (ליבערזון).    .

וְאַף לְאַחַר אֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים טוֹבִים, כְּשֶׁתֵּלֵךְ אֶל בֵּית עוֹלָמְךָ - אַל תְּהֵא נָתוּן לְחַסְדֵי אֲחֵרִים לְהַזְכִּירְךָ וּלְהֵיטִיב עִם נִשְׁמָתְךָ, כִּי מִי אָמַר שֶׁבָּנֶיךָ בֶּאֱמֶת יִדְאֲגוּ לְךָ אַחֲרֵי פְּטִירָתְךָ כָּרָאוּי? וְאֵיךְ תִּקַּח אֶת הַסִּכּוּן לִהְיוֹת נָתוּן לְחַסְדָּם שֶׁל אֲחֵרִים בְּעוֹלַם הַנֵּצַח שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתִכְלָה? אֶלָּא "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה"קהלת ט', י'.    . וְעוֹד זֹאת רְאֵה לְצַוּוֹת אֶת יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ בְּצַוָּאָה בְּרוּרָה וּמְסֻדֶּרֶת כֵּיצַד לִנְהֹג בִּקְבוּרָתְךָ וּבְאַזְכָּרָתְךָ וּבִירֻשָּׁתְךָ, וּבְכָךְ תִּמְנְעֵם מִן הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה וְהַמַּחְלֹקֶת.

לֹא רַק מִגְּדֻלָּתָם שֶׁל הָאָבוֹת לְמֵדִים רַבּוֹתֵינוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֶלָּא גַּם מִטָּעֻיּוֹתֵיהֶם נִתָּן לְהָפִיק לְקָחִים חֲשׁוּבִים, וּכְפִי שֶׁהִזְהִירוּנוּ חֲזַ"ל בַּתַּלְמוּד "לְעוֹלָם אַל יִשְׁנֶה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם"אימרת רב במסכת שבת (י' ע"ב).    . שֶׁכָּל אַפְלָיָה וְהַבְדָּלָה בֵּין הַיְלָדִים, וְאַף אִם הִיא הַקְּטַנָּה וְהַמֻּצְדֶּקֶת בְּיוֹתֵר – עֲלוּלָה לְהוֹבִיל חָלִילָה לְקִנְאַת וְשִׂנְאַת אַחִים, וּלְפֵרוּד לְבָבוֹת שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ. וְגַם אִם כְּבָר נִתְגַּלְּעָה לָהּ חָלִילָה מְרִיבָה בֵּין יְלָדֶיךָ, רְאֵה מִיָּד לְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם וְאַחְוָה בֵּינֵיהֶם, וּכְפִי שֶׁהוֹכִיחַ יַעֲקֹב אֶת יוֹסֵף בְּרֶמֶז "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ" – אֶת הַשְּׁלֵמוּת וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶםבראשית ל"ז, י"ד. וכן פירש הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א את הפסוק.    , כִּי אַחֶיךָ וּבְשָׂרְךָ הֵם, וְאֵין לְךָ עוֹד אַחִים אֲחֵרִים בָּעוֹלָם מִבִּלְעֲדֵיהֶם, וּכְשֶׁאָח נֶגֶד אָח – הַמְנַצֵּחַ תָּמִיד מַפְסִיד!

עוֹד מוֹצְאִים אָנוּ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה לַעֲשׂוֹת "הֶסְכֵּם שָׁלוֹם" עִם לָבָן וְלִכְרֹת עִמּוֹ בְּרִית, כָּתוּב "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים"בראשית ל"א, מ"ו.    וְרַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ תְּמֵהִים: וְכִי כַּמָּה אַחִים הָיוּ לוֹ לְיַעֲקֹב? אֶחָד, וְאַף הוּא הַלְוַאי וְלֹא הָיָה, אִם כֵּן לְמִי קָרָא יַעֲקֹב בְּשֵׁם "אֶחָיו"?! אֶלָּא הָיוּ אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהָיָה קוֹרֵא לָהֶם "אַחַי" וְנוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג אַהֲבָה וְאַחְוָה. לְלַמֵּד שֶׁחוֹבָתָם שֶׁל הַהוֹרִים לִשְׁמֹר עַל כְּבוֹדָם וּמַעֲמָדָם שֶׁל יַלְדֵיהֶם, וּלְהַכִּיר בָּהֶם כְּאִישִׁיּוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּכְבַעֲלֵי רְצוֹנוֹת מִשֶּׁלָּהֶם וְדֵעוֹת מִשֶּׁלָּהֶם, וְקַו חֲשִׁיבָה מִשֶּׁלָּהֶם, וְאָנוּ בִּיכָלְתֵּנוּ רַק לְסַיֵּעַ לָהֶם לְנַתֵּב אֶת עַצְמָם בַּשְּׁבִילִים הַנְּכוֹנִים, אַךְ לֹא לְכוֹפֵף אוֹתָם תַחְתֵּינוּ כְּעֶבֶד נִרְצָעשכן יש כידוע שתי בחינות השונות זו מזו: "אם כבנים, אם כעבדים", משמע מכך שהבנים אינם עבדים, והאב אינו מלך, מלבד הקדוש ברוך הוא שהוא גם אבינו וגם מלכנו, ואנו גם בניו וגם עבדיו, ובינו נא זאת!    וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ.

אַךְ יֶשְׁנָם הוֹרִים הַמְמָאֲנִים לְקַבֵּל זֹאת, וְגַם לְאַחַר שֶׁכְּבָר בָּגְרוּ יַלְדֵיהֶם, עֲדַיִן רְגִילִים הֵם לִרְאוֹתָם בְּתוֹר "יַלְדֵיהֶם הַקְּטַנִּים", וּמְסָרְבִים לְדַבֵּר עִמָּהֶם "בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם", וּמִמֵּילָא מְעִירִים לָהֶם כָּל מִינֵי הֶעָרוֹת קַטְנוּנִיּוֹת, וּמְבַקְּשִׁים לִקְבֹּעַ לָהֶם אֶת אֹפֶן הִתְנַהֲלוּתָם וְאֶת אֹרַח חַיֵּיהֶם, וּבְרֹב הַפְּעָמִים גִּישָׁה זוֹ מוֹבִילָה לְרִחוּק גָּדוֹל בֵּין הַיֶּלֶד לְאָבִיו, עַד שֶׁהַיֶּלֶד נִסְגָּר כְּלַפֵּי אָבִיו וְאֵינוֹ מְשַׁתְּפוֹ בְּהֵלֶךְ מַחְשְׁבוֹתָיו וּבְרִגְשׁוֹתָיו, וְהָאָב לְתֻמּוֹ שׁוֹאֵל: "מַדּוּעַ הוּא לֹא מְשַׁתֵּף אוֹתִי?! וַהֲרֵי רַק רָצִיתִי לַעְזֹר?!" וְאֵינוֹ מֵבִין שֶׁבְּנוֹ אֵינוֹ זָקוּק עוֹד לְגַנֶּנֶת אֶלָּא לְיָדִיד, וְאִם רַק יַשְׂכִּיל לְשַׁנּוֹת אֶת גִּישָׁתוֹ כְּלַפָּיו אָכֵן יִזְכֶּה לִרְכֹּשׁ אֶת קִרְבָתוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ לְיָדִיד נֶאֱמָן וּלְאִישׁ סוֹדוֹ. וּכְפִי שֶׁנָּהַג יַעֲקֹב אָבִינוּ עִם יוֹסֵף בְּנוֹ בְּעֵת שֶׁהֵבִיא בְּפָנָיו אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם לְהִתְבָּרֵךְ עַל בִּרְכָּיו, וְהַסַּבָּא שִׂכֵּל אֶת יָדָיו, וְלִכְשֶׁהֵעִיר לוֹ בְּנוֹ עַל הַדָּבָר לֹא הֵשִׁיב לוֹ אָבִיו בְּזִלְזוּל אוֹ בִּקְפִידָה, אֶלָּא בִּלְשׁוֹן "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי"בראשית מ"ח, י"ט.    , רָצָה לוֹמַר אֱמֶת צָדְקוּ דְּבָרֶיךָ שֶׁמְּנַשֶּׁה הוּא הַבְּכוֹר, אַךְ גַּם לִדְבָרַי יֵשׁ טַעַם וְסִבָּה, וּבְכָךְ לֹא פָּגַע בְּרִגְשׁוֹת בְּנוֹ, וְגַם הִבְהִיר אֶת צִדְקַת מַעֲשָׂיווראה עוד בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת ויחי) שם הבאנו בס"ד כמה רעיונות נוספים בענין חינוך הבנים, ויערב לך.    .

בְּנוֹסָף לְכָךְ עַל הַהוֹרִים לְהָבִין שֶׁתַּפְקִיד רָם וְנַעֲלֶה הוּטַל עַל כִּתְפֵיהֶם, לִדְאֹג לְהַצְלָחַת יַלְדֵיהֶם וּלְטוֹבָתָם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲמִידָם עַל רַגְלֵיהֶם בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת עַד שֶׁיִּהְיוּ בִּבְחִינַת "חַי הַנּוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ"שבת צ"ד ע"א.    . וּכְשֵׁם שֶׁזָּרְעוּ וְשָׁתְלוּ לְמַעֲנֵנוּ אֲבוֹתֵינוּ - כָּךְ אָנוּ נִזְרַע וְנִשְׁתֹּל לְמַעַן יְלָדֵינוּראה בתענית (כ"ג ע"א) המעשה בחוני המעגל שראה זקן ששתל לבניו עץ חרובים.    . וְעַל יְדֵי הַהֲטָבָה שֶׁנֵּטִיב עִם יְלָדֵינוּ נְחַזֵּק וּנְאַמֵּץ אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּואל יטעה אדם לומר "וכי רק בכסף ובמתנות אוהבים אותי ילדיי?!", כי הנתינה והקבלה היא אחד מהאמצעים שהעניק הבורא לברואיו כדי לחזק ולשפר את היחסים שביניהם, וכל זמן שהדבר אינו עיקר ביסוס הקשר אלא כמסייע לכך – הרי זה נכון ורצוי.    , וְנִזְכֶּה שֶׁגַּם בָּנֵינוּ יוֹקִירוּ אוֹתָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ, וְיֵיטִיבוּ עִמָּנוּ בְּעֵת הִצְטָרְכוּתֵנוּ.

וּכְשֶׁהַהוֹרִים יוֹדְעִים לִנְהֹג עִם יַלְדֵיהֶם בִּתְבוּנָה, לְקָרְבָם קִרְבָה שֶׁל חִבָּה תּוֹךְ שְׁמִירַת גְּבוּלוֹת שֶׁל מוֹרָא, אֲזַי מֻבְטָח לָהֶם שֶׁה' יִהְיֶה בְּעֶזְרָם, וִיעָרֶה עַל יַלְדֵיהֶם רוּחַ טָהֳרָה מִמָּרוֹם, וְיִזְכּוּ לִרְווֹת נַחַת דִּקְדֻשָּׁה מִכָּל יוֹצְאֵי חֲלָצֵיהֶם, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּתהלים צ"ב, י"ד.    , אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם אַזְהָרַת "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ וּבַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה" תְּקֵפָה גַּם כְּלַפֵּי בַּת בְּנוֹ אוֹ בַּת בִּתּוֹ הַמַּמְזֵרִים אוֹ לֹא?

בְּסֵפֶר הַחִנּוּךְ כָּתַב עַל כָּךְ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "וּלְפִי הַדּוֹמֶה הוּא כִּי הָאִסּוּר הוּא בֵּין שֶׁהַבֵּן הוּא כָּשֵׁר אוֹ אֲפִלּוּ מַמְזֵר, בְּנוֹ הוּא מִכָּל מָקוֹם. וּבֵין שֶׁבַּת הַבֵּן גַּם כֵּן כְּשֵׁרָה אוֹ אֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת". עכ"לראה בבאורו למצוה קצ"ג.    .

וְהַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף בַּאֲבָּ"ד זַצַ"ל בַּעַל הַ"מִּנְחַת חִנּוּךְ" הֵעִיר בַּמָּקוֹם עַל דְּבָרָיו הַנַּ"ל שֶׁלִּכְאוֹרָה מִשְׁנָה מְפֹרֶשֶׁת הִיא, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת: "מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים"ראה יבמות (כ"ב ע"א).    . מַשְׁמַע מִכָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן מַמְזֵר נֶחְשָׁב לִבְנוֹ לְכָל עִנְיָן, וְאַף לְעִנְיַן עֲרָיוֹת הֶחָמוּר. וְכֵן מְבֹאָר מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיופרק י"ב מאיסורי ביאה הלכה ז'.   

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת עָווֹן הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בַּזֹּהַר הַקָּדוֹש שֶׁיּוֹסֵף הַצַּדִּיק לֹא נִקְרָא צַדִּיק אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָמַד בְּנִסְיוֹן הָעֲרָיוֹת עִם אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, וּמֵאָז זָכָה לַתֹּאַר "צַדִּיק"זהר הקדוש פרשת מקץ (בראשית דף קצ"ד).    .

וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהַצַּדִּיק הוּא הַיְסוֹד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם"משלי י', כ"ה.    , וּבְרִית הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּאָדָם הִיא בִּבְחִינַת הַיְסוֹד כַּיָּדוּעַ, לָכֵן דַּוְקָא זֶה שֶׁשָּׁמוּר בִּבְרִית קָדְשׁוֹ וְעָמַד בְּנִסְיוֹן הָעֲרָיוֹת הוּא הָרָאוּי לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם "צַדִּיק". וּבִשְׂכַר שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת בְּרִיתוֹ זוֹכֶה לְהִקָּרֵא שָׁלֵם, וְלִשְׁלֹט בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְיוֹרֵשׁ שְׁנֵי עוֹלָמוֹתזהר הקדוש ויקרא (דף י"ד).    .

---

מצוה קצ"ד: שלא לגלות ערות בת בתו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת בַּת בִּתּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיְתָה אִמָּהּ בִּתּוֹ שֶׁל הַבּוֹעֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וּבֵין שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – בְּכָל מִקְרֶה בַּת הַבַּת אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכֵן אִם נוֹלְדָה הַבַּת מִבִּתּוֹ הַמַּמְזֶרֶת גַּם כֵּן הִיא אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם כָּךְכפי שנתבאר לעיל במצוה הקודמת גבי בת הבן, עיין שם.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בַּת בִּתּוֹ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתכן מבואר בתלמוד ריש מסכת כריתות, ובסנהדרין (ע"ה ע"א), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א') ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ב).    .

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת בַּת בַּת בִּתּוֹ, וְאֶת בַּת בֵּן בִּתּוֹ, וְאִם עָבַר וּבָא עַל אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָןיבמות (כ"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך (שם), וראה שם שנחלקו הראשונים אם גזרו גם על בנותיהן הלאה או לא.    .

רָמַז הַכָּתוּב – אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לָעֲרָיוֹת

בְּאַזְהָרַת "עֶרְוַת בַּת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה" מוֹצְאִים אָנוּ שֶׁלֹּא אָסְרָה הַתּוֹרָה עַל הָאָדָם אֶלָּא אֶת בַּת בִּתּוֹ, אֲבָל בַּת בַּת בִּתּוֹ וָהָלְאָה לֹא נֶאֶסְרוּ. וּבְכָל זֹאת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁלֹּא יִקְרַב גַּם אֶל בַּת בַּת בִּתּוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם עַל הַדּוֹרוֹת הָלְאָה גָּזְרוּ. וְכָאן מִתְעוֹרֶרֶת לָהּ תְּמִיהָה רַבָּתִי: וְכִי מַה יֵּשׁ לִגְזֹר עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא יְגַלֶּה עֶרְוַת בַּת בַּת בִּתּוֹ? וַהֲרֵי הַמְּצִיאוּת לְכָךְ הִיא כָּל כָּךְ רְחוֹקָה מִן הַהִגָּיוֹן וּמִן הַמְּצִיאוּת, וְגַם לוּ יְצֻיַּר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם בְּדוֹר אֶחָד וַדַּאי שֶׁהֶפְרְשֵׁי הַגִּילִים שֶׁבֵּינֵיהֶם לֹא יְאַפְשְׁרוּ אֶת הַדָּבָר בְּפֹעַל, וְאִם כֵּן לָמָּה מָצְאוּ חֲכָמֵינוּ לְנָכוֹן לִגְזֹר גְּזֵרָה שֶׁכָּזוֹ?! וּבִפְרָט שֶׁיֵּשׁ הַסּוֹבְרִים שֶׁגַּם עַל הַדּוֹרוֹת שֶׁאַחֲרֵי כֵן נִגְזְרָה גְּזֵרָה, גְּדֵלָה הַתְּמִיהָה פִּי כַּמָּה וְכַמָּה!!!

אַךְ הָאֱמֶת הִיא כִּי מֶסֶר עָצוּם וּמוּסַר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל נִתָּן לִלְמֹד כָּאן: שֶׁבְּכָל הַקָּשׁוּר לָעֲרָיוֹת – אֵין צֹרֶךְ כְּלָל בְּהִגָּיוֹן, וְאַף הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי פְּעָמִים שֶׁנֶּהֱפַךְ לְאֶפְשָׁרִי. כִּי אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לָעֲרָיוֹתכתובות (י"ג ע"ב).    , וְיֵצֶר לֵב הָאָדָם בְכֹחוֹ לַהֲפֹךְ אֶת הָרַע לְטוֹב וְאֶת הַמַּר לְמָתוֹק, אֶת הָאוֹר לְחֹשֶׁךְ וְאֶת הַמָּוֶת לְחַיִּים, הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֶר הָעֲרָיוֹת נִכְנָס בַּתְּמוּנָה. וְלָכֵן מָצְאוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְנָכוֹן לְהוֹסִיף וְלִגְזֹר וּלְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲרָיוֹת אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים הָרְחוֹקִים לְגַמְרֵי מִן הַשֵּׂכֶל וְהַמְּצִיאוּת, וְזֶה עַל מְנָת לְהַבְהִיר לָאָדָם אֶת חֻמְרַת הֶעָווֹן, וְאֶת גֹּדֶל הַסַּכָּנָה הָאוֹרֶבֶת בְּאַמְתַּחְתּוֹ, וְעַל יְדֵי כֵּן אוּלַי יִזָּהֵר מִלִּפּוֹל בְּרֶשֶׁת הַיֵּצֶר הָאוֹרֵב לוֹ בְּכָל זָוִית וּפִנָּה.

בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁאָסוּר לְחָכָם לִדְרֹשׁ בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁנֵי תַּלְמִידִים בִּלְבַד, אֲבָל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה לֹאחגיגה (י"א ע"ב). וראה בפירוש רש"י ז"ל שם מהם "סתרי עריות" האמורים.    . וְטַעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁיֵּצֶר הָעֲרָיוֹת הוּא גָּדוֹל וְחָזָק, וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם חוֹמֶדֶת אֶת הַדָּבָר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת נִסָּיוֹןראה מכות (כ"ג ע"ב) שגזל ועריות אלו דברים שנפשו של אדם מתאווה אליהם ומחמדתן.    , וְלָכֵן טֶבַע הָאָדָם הוּא לְחַפֵּשׂ תָּמִיד אֵיךְ לְהַתִּיר לְעַצְמוֹ בְּכָל הַקָּשׁוּר לָעֲרָיוֹת. וְלָכֵן חָשְׁשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאִם יִדְרֹשׁ הֶחָכָם בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וְאֶחָד מֵהֶם לֹא יָבִין אֶת הַדְּבָרִים - יַעְצֹר הֶחָכָם לַחְזֹר וּלְהַסְבִּיר לְאוֹתוֹ אֶחָד, וּבֵינְתַיִם יַמְשִׁיכוּ הַשְּׁנַיִם לָדוּן וְלִלְמֹד בֵּינֵיהֶם בְּלִי לִשְׁמֹעַ מֵרַבָּם, וְיָבוֹאוּ לְהַתִּיר דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ מִפִּי רַבָּם. רוֹאִים מִכָּךְ עַד כַּמָּה גָּדוֹל הוּא יֵצֶר הָעֲרָיוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְיַד רַבָּם וְתוֹךְ כְּדֵי לִמּוּד תּוֹרָה עֲלוּלִים לְהִגָּרֵר וּלְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר, וְכָל זֶה מֵחֲמַת הַיֵּצֶר הַגָּדוֹל שֶׁבַּדָּבָר!

וּמִטַּעַם זֶה אָסְרוּ חֲכָמֵינוּ עַל אָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לַעֲסֹק בְּלִמּוּד יְלָדִים, בִּהְיוֹת שֶׁהַמְּצִיאוּת הָרוֹוַחַת הִיא שֶׁהָאִמָּהוֹת הֵן אֵלּוּ הַמְבִיאוֹת אֶת הַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר, וַעֲלוּלִים לְהִוָּצֵר מִכְשׁוֹלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת בֵּין הַמְלַמֵּד לָאִמָּהוֹתראה קידושין (פ"ב ע"א), והובא להלכה בשלחן ערוך חלק יורה דעה (סימן רמ"ה הלכה כ').    . וּבַעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת הֵבִיאוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָא וּמַבְהִיל עַד כַּמָּה יֵצֶר הָעֲרָיוֹת עָלוּל לִהְיוֹת חָזָק וְנוֹגֵד כָּל שֵׂכֶל וְהֶגְיוֹן: שֶׁפַּעַם אַחַת הָיְתָה אִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ נִפְטַר, וְהִגִּיעָה בְּאִישׁוֹן לַיְלָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת לִבְכּוֹת עַל קִבְרוֹ, וְהָיָה נִשְׁמַע קוֹלָהּ עַד לְשׁוֹמֵר בֵּית הַקְּבָרוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשּׁוֹמֵר לְקוֹל בְּכִיָּתָה רָאָה אוֹתָהּ וּפִתָּה אוֹתָהּ לִדְבַר עֲבֵרָה וְנִתְפַּתְּתָה, וּלְאַחַר מַעֲשֶׂה שָׁב הַשּׁוֹמֵר לִמְקוֹמוֹ וְרָאָה שֶׁהַמֵּת שֶׁהָיָה תָּלוּי אֶצְלוֹ בַּמִּשְׁמָר נִגְנַב. סִפֵּר לָאִשָּׁה וְאָמַר שֶׁחוֹשֵׁשׁ לְחַיָּיו, מִיָּד אָמְרָה לוֹ הָאִשָּׁה שֶׁיִּקַּח אֶת גּוּפַת בַּעְלָהּ וְיִתְלֶנָּה בִּמְקוֹם הַתָּלוּי, וְכֵן עָשׂוּכן הובא בדברי התוספות על מסכת קידושין (פ' ע"ב). וראה עוד בספר "ויען שמואל" שהביא בשם רבינו האריז"ל שאין לאשה להכנס לבית הקברות מחשש שמא תהא שם איזו נפש רשע שהיה פרוץ בעריות בחיותו, ועלולה אותה הנפש לבוא ולידבק באותה האשה!!! ללמדך שגם לאחר המיתה יצר העריות עלול להמשיך לפעול!    . מַבְהִיל הָרַעְיוֹן עַד כַּמָּה יֵצֶר הָעֲרָיוֹת הוּא גָּדוֹל, וָעֶד כַּמָּה בְּכֹחוֹ לְטַמְטֵם אֶת לֵב הָאָדָם וּלְסַמֵּא אֶת עֵינָיו כָּלִיל!!!

עוֹד מְסֻפָּר בַּתַּלְמוּד שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רָאוּ בְּאוֹתָם יָמִים שֶׁרַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל נוֹטִים אֵחַר הָאֱלִילִים, וְעוֹבְדִים אֱלֹהִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, אַךְ כָּל זֶה לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֶאֱמִינוּ בָּהֶם בֶּאֱמֶת, שֶׁכֵּן יָדְעוּ שֶׁאֵין בָּעֲבוֹדָה זָרָה שׁוּם מַמָּשׁ, אֶלָּא דָּבְקוּ בָּהּ כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר גַּם עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת בְּפַרְהֶסְיָה מִבְּלִי שֶׁיּוֹכִיחוּם!אימרת רב בסנהדרין (ס"ג ע"ב), וכפירוש רש"י ז"ל שם.    מַה שֶׁמַּרְאֵנוּ עַד הֵיכָן מְסֻגָּל אָדָם לְהַגִּיעַ וּבִלְבַד שֶׁיּוּכַל לְסַפֵּק אֶת יֵצֶר הָעֲרָיוֹת שֶׁבּוֹ! וּבָרִאשׁוֹנִים מְבֹאָר שֶׁפְּעָמִים שֶׁיֵּצֶר הָעֲרָיוֹת הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל, עַד שֶׁנֶּחְשָׁב הַדָּבָר לְאֹנֶס וְלֹא לְמֵזִיד!!!ראה תוספות בסנהדרין (ט' ע"ב) בד"ה "לרצונו", ועיין שם באיזה ענין נאמר כך.    מִטַּעַם זֶה ביקשו חֲכָמֵינוּ זָ"ל לְבַטֵּל אֶת יֵצֶר הָעֲרָיוֹת וּלְאַבְּדוֹ מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁמִּשֶׁכְּבָשׁוּהוּ רָאוּ שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם בִּלְעָדָיו, בִּהְיוֹת שֶׁבְּנֵי הָאָדָם וּבַעֲלֵי הַחַיִּים הָיוּ נִמְנָעִים מִלִּפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מֵחֶסְרוֹן תַּאֲוָתָם, וְלָכֵן הֶחְזִירוּ אֶת יֵצֶר הָעֲרָיוֹת לָעוֹלָם, רַק סִמְּאוּ אֶת עֵינָיו וְהֶחְלִישׁוּ אֶת כֹּחוֹ שֶׁלֹּא יִפְעַל בִּמְלוֹא הָעָצְמָהכן הובא בסנהדרין (ס"ד ע"א), ועיין בפירוש רש"י ז"ל שם שפירש שהחלישו את היצר של האדם כלפי קרובותיו, אך היצר לאשת איש ולנדה נשאר בעינו.    .

בַּתּוֹרָה מוּבָא שֶׁאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ עַל אִישׁ פְּלוֹנִי וּבְכָל זֹאת נִסְתְּרָה עִמּוֹ בְּחֶדֶר, יֵשׁ לַהֲבִיאָהּ לְ?בֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְהַשְׁקוֹתָהּ אֶת מֵי הַסּוֹטָה עַל מְנָת לְבָדְקָהּ אִם אָכֵן נִטְמְאָה אוֹ לֹאראה חומש במדבר (פרק ה').    . וּבַתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁחֲכָמֵינוּ זָ"ל הֶעֱלוּ חֲשָׁשׁ שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה תִּסְטֶה וְתִזְנֶה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ, וְלָכֵן צִוּוּ לְהַעֲמִיד לָהּ מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה שֶׁיִּשְׁמְרוּהָ. אַךְ אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁבְּכָל זֹאת עֲלוּלָה הִיא לִזְנוֹת: אִם בְּעֵת שֶׁתִּכָּנֵס לְרֶגַע לְבֵית הַכִּסֵּא, וְאִם יַחַד עִם פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה בְּעַצְמָם!!!ראה כל זאת ועוד במסכת סוטה (ו' ע"ב).    לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה יֵצֶר הָעֲרָיוֹת הוּא חָזָק וּבוֹעֵר בָּאָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ אֲנָשִׁים קְדוֹשִׁים בְּמָקוֹם מְקֻדָּשׁ עֲלוּלִים לִפּוֹל בָּרֶשֶׁת הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ! וּמִטַּעַם זֶה הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ לָאָדָם שֶׁלֹּא יְמַנֶּה אַפּוֹטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לִדְאֹג לְצָרְכֵי הַבַּיִת וּלְאַחְזָקָתוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עַל פִּי רוֹב מְצוּיָה בַּבַּיִת, וְקִרְבָה יְתֵרָה שֶׁכָּזוֹ עֲלוּלָה לְהָבִיא אֶת הַשְּׁנַיִם לִידֵי מִכְשׁוֹל!אימרת רבי יהודה הנשיא בברכות (ס"ג ע"א).    וְלָכֵן חוֹבָה קְדוֹשָׁה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה לִפְקֹחַ זוּג עֵינַיִם עַל בַּת אוֹ בֶּן זוּגָם, וּלְוַדֵּא וּלְהַבְטִיחַ אֶת נֶאֱמָנוּתָם וְצִדְקוּתָם בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים וָאֳפָנִים, וְאַשְׁרֵי הַמְדַבֵּר עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת!

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, שֶׁבְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְיֵצֶר הָעֲרָיוֹת לֹא יִסְמֹךְ אָדָם לֹא עַצְמוֹ וְלֹא עַל אֲחֵרִים, וְיַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי הַרְחָקוֹת מִכָּל הַקָּשׁוּר לְכָךְ, וְיַרְבֶּה לִגְדֹּר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת קְרוֹבָיו בְּכָל מִינֵי גְּדֵרוֹת וּסְיָגִים וְהַרְחָקוֹת בִּבְחִינַת "קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ"כפירוש הרמב"ן ז"ל בריש פרשת קדושים (ויקרא י"ט, ב').    , כִּי דַּוְקָא הָאָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹםאימרת ריש לקיש בסוכה (נ"ב ע"ב).    עָלָיו לְהִתְקַדֵּשׁ וְלִגְדֹּר אֶת עַצְמוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹזכן הובא בספר "מראש אמנה" (פרשת קדושים) מהגאון רבי אליעזר מן שך זצ"ל שביאר את דברי המדרש רבה על הפסוק (ויקרא כ', ז') "והתקדשתם והייתם קדושים" האומר כי המלאכים שאין בהם יצר הרע מספיק להם שיאמרו קדושה אחת, ואילו התחתונים שיש בהם יצר הרע צריכים שתי קדושות, והסביר: שחובת האדם לגדור את עצמו בגדר על גדר, ובסייג על סייג, בכדי שאם חלילה יפילו יצרו באחד – עדין תהיה לו הגדר האחרת למשמרת.    , וּמוּטָב לָאָדָם שֶׁיִּפְרֹשׁ וְיִרְחַק מִשִּׁבְעִים שְׁעָרִים שֶׁל הֶתֵּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּשַׁעַר אֶחָד שֶׁל אִסּוּרהחסיד רבינו בחיי ז"ל ב"חובות הלבבות" (שער התשובה פרק ה').    , וְחָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַמשלי י"ד, ט"ז.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם מֻתָּר לָאָדָם לְחַבֵּק אוֹ לְנַשֵּׁק אֶת נֶכְדָּתוֹ? וְהַאִם מֻתָּר לָהֶם לְהִתְיַחֵד בְּמָקוֹם סָגוּר?

מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל נִרְאֶה שֶׁאוֹסֵר כָּל נְגִיעָה שֶׁל חִבָּה בְּנֶכְדָּהּראה בפירוש המשניות עמ"ס סנהדרין (פרק ז'), וכן כתב הר"ן בחידושיו (סוף קידושין).    . אוּלָם הַכְרָעַת הַפּוֹסְקִים לַהֲלָכָה שֶׁמֻּתָּר מִן הַדִּין לָאָדָם לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק אֶת נֶכְדוֹתָיו וַאֲפִלּוּ הַגְּדוֹלוֹת, וְכֵן מֻתָּר לְאִשָּׁה לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק אֶת נְכָדֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא גּוֹרֵם לָהֶם הַדָּבָר לְהִרְהוּרכן כתב הבית חדש על אבן העזר (סימן כ"א), וכן הובא להלכה בספר "והצנע לכת" בשם האחרונים. ובערוך השלחן (אבהע"ז סימן כ"א סעיף י') כתב להתיר רק אם זה לא להנאת עצמו, אלא כדי לשמח את ילדיו וכיוב"ז.    .

וְגַבֵּי יִחוּד עִם הַנֶּכֶד אוֹ הַנֶּכְדָּהּ בְּשׁוּ"ת נוֹדַע בִּיהוּדָהתניינא סימן י"ח.    כָּתַב לֶאֱסֹר יִחוּד עִם נֶכְדָּתוֹ הַנְּשׂוּאָה, וְכֵן כָּתַב בְּשׁוּ"ת חֲבָלִים בַּנְּעִימִיםאבן העזר סימן פ"ג, פ"ד.    . אוּלָם בְּשׁוּ"ת מָהַרְשָׁ"םאבן העזר סימן ע"ו.    כָּתַב לְהַתִּיר בְּכָל אֹפֶן, וְכֵן כָּתַב מָרָן הַחִידָ"א זִיעָ"א בְּבִרְכֵּי יוֹסֵףאבן העזר סימן כ"א.    וְהַגֵּ"ר יוֹסֵף חַיִּים זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ עוֹד יוֹסֵף חַיפרשת שופטים אות ג'. ועוד עיין בספר נטעי גבריאל (ציננער הלכות יחוד פרק ב') מה שכתב בענין זה, ואכמ"ל.    , וְכֵן עִקָּר לַהֲלָכָה.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרַת "עֶרְוַת בַּת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה" עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד הִנֵּה רוֹאִים אָנוּ פְּעָמִים שֶׁאָדָם מִתְעַכֵּב רַבּוֹת בְּזִוּוּגוֹ עַד שֶׁבְּגִיל מְבֻגָּר נוֹשֵׂא הוּא אִשָּׁה הַצְּעִירָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים, וְזֶה מֵהַשְׁגָּחַת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא שֶׁיָּדַע שֶׁזִּוּוּגוֹ עֲדַיִן לֹא רָאוּי לְנִשּׂוּאִין, וְלָכֵן עִכְּבוֹ מִן הַשָּׁמַיִם בְּכָל מִינֵי עִכּוּבִים עַד שֶׁתַּגִּיעַ הָעֵת בָּהּ יִקַּח אֶת בַּת זוּגוֹ הַהוֹגֶנֶת לוֹ.

וּבְסוֹד הַדְּבָרִים כָּתַב רַבֵּנוּ מְנַחֵם רֵקָנָאטִי זַצַ"לדף י"ז ע"ב.    כִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּעֵת שֶׁנֶּחְצָבוֹת מִן הָעֶלְיוֹנִים יוֹצְאוֹת בְּזוּגוֹת זוּגוֹת, אֶלָּא שֶׁמִּשָּׁם נִמְסָרוֹת הֵן לִידֵי הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן, וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים וּמְאַחֵר אֶת יְרִידַת אַחַת מֵהֶן לְעוֹלָם מִסִּבּוֹת מְסֻיָּמוֹת, וְרַק לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים יוֹרֵד זִוּוּגוֹ שֶׁל הָאָדָם לָעוֹלָם, וְלָכֵן תִּמְצָא שֶׁפְּעָמִים גָּדוֹל נוֹשֵׂא קְטַנָּה אוֹ קָטָן נוֹשֵׂא גְּדוֹלָה.

---

מצוה קצ"ה: שלא לגלות ערות בתו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת בִּתּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁהשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ב).    .

וְאַזְהָרָה זוֹ לֹא נִכְתְּבָה בִּמְפֹרָשׁ בְּפָסוּק, אֶלָּא נִלְמְדָה בִּגְזֵרָה שָׁוָה מֵאַזְהָרַת "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה", וּבְקַל וָחֹמֶר מֵאַזְהָרַת "עֶרְוַת... בַּת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה"ראה סנהדרין (ע"ו ע"א) ויבמות (ג' ע"א).    .

וְלִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁאַזְהָרָה זוֹ מְדַבֶּרֶת בְּבָא עַל בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, אֲבָל הַבָּא עַל בִּתּוֹ מֵאִשְׁתּוֹ בְּנוֹסָף לְאַזְהָרָה זוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב גַּם כֵּן מִשּׁוּם אַזְהָרַת "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה"כן למדו ביבמות (שם). וראה ברמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו (לאוין, של"ו) מה שכתב על זה.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בִּתּוֹ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתכן מבואר בתלמוד ריש מסכת כריתות, ובסנהדרין (ע"ה ע"א), וגבי החטאות אם זו בתו מאנוסתו חייב חטאת אחת, ואם זו בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, כפי שנתבאר.    .

רָמַז הַכָּתוּב – כְּפִיָּה דָּתִית

אַזְהָרַת הַתּוֹרָה עַל הָאָב שֶׁלֹּא יִקְרַב אֶל בִּתּוֹ קִרְבַת אִישׁוּת, וּכְבָר הִזְכַּרְנוּ לְעֵיל שֶׁעִנְיַן הָאִישׁוּת מַשְׁמָעוּתוֹ קִנְיָן וּבַעֲלוּת שֶׁל הַבּוֹעֵל עַל הַנִּבְעָל. וְרֶמֶז נָאֶה יֵשׁ לִלְמֹד מֵאַזְהָרָה זוֹ שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁבִּתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בִּרְשׁוּתוֹ וְתַחַת חָסוּתוֹ, לָכֵן עָלוּל הוּא לַחֲשֹׁב שֶׁהֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ כָּל יָמֶיהָ וְשֶׁזְּכוּתוֹ לִכְפּוֹת עָלֶיהָ אֶת דַּעְתּוֹ וְשֶׁחוֹבָתָהּ לְהִתְבַּטֵּל אֵלָיו בְּכָל עִנְיָנֶיהָ, לָכֵן רָמְזָה הַתּוֹרָה בְּאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יִכְפֶּה אָדָם אֶת עַצְמוֹ עַל בִּתּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל אֲחֵרִים, כִּי לְאַף אָדָם אֵין זְכֻיּוֹת אוֹ עֶלְיוֹנוּת עַל רֵעֵהוּ, וְלָכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לִכְפּוֹת אֶת דֵּעוֹתָיו אוֹ רְצוֹנוֹתָיו עַל הַזּוּלָת.

מִטֶּבַע הַבְּרִיאָה הוּא שֶׁבְּנֵי הָאָדָם שׁוֹנִים אִישׁ מֵרֵעֵהוּ בְּטִבְעֵיהֶם וּבְמִדּוֹתָם, וְאַף בְּמַרְאֵיהֶם אֵינָם שָׁוִים זֶה לָזֶה. וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מַבְהִירִים שֶׁ"כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם שָׁוִים כָּךְ גַּם דֵּעוֹתֵיהֶם אֵינָן שָׁווֹת"מדרש תנחומא (פרשת פנחס אות י'), והובא גם כן בברכות (נ"ח ע"א). וכן כתב בתרגום יונתן על הפסוק (משלי כ"ז, ב') "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" שכשם שפניהם של בני האדם אינם שוים זה לזה כך לבם אינו שוה בכולם.    וְרָצוּ לוֹמַר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁעַל שֹׁנִי בַּחֲזוּתוֹ וּבְמַרְאֵהוּ שֶׁל הַזּוּלָת אֵינְךָ בָּא אֵלָיו בִּטְרוּנְיָה אוֹ בִּתְבִיעָה לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהֵרָאוֹת כָּמוֹךָ, כָּךְ גַּם בְּדֵעוֹתָיו אֵין לְךָ מַה לִדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ לַחֲשֹׁב אוֹ לִסְבֹּר כָּמוֹךָ. כִּי הָעוֹלָם הוּא עָגֹל וְכָל אָדָם רוֹאֵהוּ מִזָּוִית שׁוֹנָה, וּמִמֵּילָא לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֶת הִגִּישָׁה שֶׁלּוֹ לְמִלּוּי חוֹבָתוֹ וְיִעוּדוֹ בָּעוֹלָם, וּלְשׁוּם אָדָם אֵין זְכוּת לִכְפּוֹת אֶת דַּרְכּוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁלּוֹ עַל הַשֵּׁנִיוכך ראינו פעם שביארו את מאמר רבי אלעזר בסוף מסכת תענית (ל"א ע"א) "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קיוינו לו וכו'" ופירש רש"י "מחול" היינו מסביב, רצו לומר שלמרות שלכל צדיק וצדיק יש את הדרך שלו ואת השיטה שלו איך לעבוד את ה', מכל מקום לעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים סביב הקב"ה כך של אחד יראהו מכיון אחר ומזוית אחרת וממילא כל אחד יראהו אחרת, ובכל זאת כל אחד ואחד יאמר "זה ה' קיוינו לו" שזהו באמת האלקים אותו התכוון לעבוד, נמצא שכל אחד רואה את הבורא בצורה אחרת, אבל כולם עובדים לאותו האלקים ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ושפתיים ישק.    .

תּוֹרָתֵנוּ מוֹרָה לָנוּ עַל הֶבְדֵּלֵי מַעֲמָדוֹת בֵּין הַבְּרִיּוֹת, אֵלּוּ לְמַעְלָה מֵאֵלּוּ, וּלְכָל אֶחָד וְאֶחָד יִעוּד מִשֶּׁלּוֹ בָּעוֹלָם: בַּעֲלֵי הַחַיִּים לֹא נִדְרְשׁוּ לְקַיֵּם שׁוּם חֹק אוֹ מִשְׁפָּט, וְהַגּוֹיִים נִתְבְּעוּ לְקַיֵּם שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ בִּלְבַד, וְעַם יִשְׂרָאֵל חֻיְּבוּ בְּתַרְיַ"ג מִצְווֹת כְּשֶׁגַּם אֵלּוּ מִסְתַּוְּגִים לְפִי הַקְּבוּצָה אֵלֶיהָ הַיְּהוּדִי שַׁיָּךְ: כֹּהֵן, לֵוִי אוֹ יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, עָשִׁיר אוֹ עָנִי, בָּרִיא אוֹ חוֹלֶה, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וּמִכֹּל אֶחָד יֶשְׁנָה תְּבִיעָה שׁוֹנָה וּמְחֻיָּבוּת מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁכֵּן לֹא דָּרְשָׁה הַתּוֹרָה מֵהַגּוֹי מַה שֶּׁדּוֹרֶשֶׁת מֵהַיְּהוּדִי, וְלֹא מֵהָאִשָּׁה מַה שֶּׁדּוֹרֶשֶׁת מֵהָאִישׁ, וְלָכֵן גַּם אַתָּה לֹא תּוּכַל לִכְפּוֹת אֶת דַּעְתְּךָ וְדַרְכְּךָ עַל אֲחֵרִים וְלוֹמַר "קַבְּלוּ דַּעְתִּי"כצוואת חכמינו ז"ל באבות (פרק ד' משנה ח') "אל תאמר קבלו דעתי".    , כִּי מִי אָמַר שֶׁהַשְּׁבִיל שֶׁלְּךָ וְהַשְּׁבִיל שֶׁלָּהֶם הוּא אוֹתוֹ הַשְּׁבִיל?!

גַּם מִצְוַת הַתּוֹכָחָה, הַכּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ לְיַסֵּר אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישׁ אֶת הָעוֹבְרִים עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לַחֲכָמִים הַשְּׁלֵמִים, שֶׁכָּל דַּרְכֵיהֶם מְיֻשָּׁרִים וּמְתֻקָּנִים וּמְנֻפִּים בְּי"ג נָפוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה, לְלֹא שׁוּם כְּחָל וּלְלֹא שׁוּם סְרָק. וְעוֹד מִדּוֹר הָאֲמוֹרָאִים כְּבָר לֹא בַּנִּמְצָא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ עַל נָכוֹן, וְלֹא בַּנִּמְצָא מִי שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הַתּוֹכָחָה בְּרָצוֹן, וְלָכֵן אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בִּמְלֹאָהּ בְּדוֹרוֹת חֲסֵרִים שֶׁכָּאֵלּוּאימרת רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה בערכין (ט"ז ע"ב).    . קַל וָחֹמֶר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִקְּרֵי הַדָּת וּמִיסוֹדֵי הָאֱמוּנָה הַיְדוּעִים וְהַמֻסְכָּמִים לַכֹּל, שֶׁאֵין רְשׁוּת לְאַף אָדָם לוֹמַר "אֵין עוֹד מִלְּבַדִּי וְאֶפֶס זוּלָתִי", וְרַק אֲנִי הָאֱמֶת וְכָל הַשְּׁאָר טוֹעִים וּמַטְעִים, כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לְתוֹרָה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וּלְכָל אָדָם הַדֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ לְהַגִּיעַ לַמִּצּוּי הָעַצְמִי שֶׁלּוֹ עַל פִּי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. וְאַף אִם בְּעֵינַי טוֹעֶה פְּלוֹנִי בְּדַרְכּוֹ וּבְשִׁיטָתוֹ – אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁמֻּתָּר לִי לִכְפּוֹת עָלָיו אֶת שִׁיטָתִי, אוֹ לְזַלְזֵל חָלִילָה בְּהַשְׁקָפָתוֹ וּבְדַעְתּוֹ.

כָּךְ אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ עַל בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמַּרְבִּית יְמֵיהֶם הָיוּ חֲלוּקִים בְּדֵעוֹתֵיהֶם, וְהַדָּבָר נָבַע מֵהֶבְדֵּל מַהוּתִי וְעֶקְרוֹנִי בְּשִׁיטַת הַפְּסִיקָה שֶׁלָּהֶם וּבְצוּרַת הַהֶבֵּט שֶׁלָּהֶם עַל חֻקֵּי הַתּוֹרָה, וְעִם כָּל זֹאת נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים"עירובין (י"ג ע"ב).    , וּמֵעוֹלָם לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאייבמות (י"ד ע"א).    . כֵּיוָן שֶׁהֵבִינוּ שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה נְחָלִים יֵשׁ בָּעוֹלָם וְכָל הַנְּחָלִים זוֹרְמִים אֶל הַיָּםקהלת א', ז'.    , וְלַתּוֹרָה נִתָּן לְהַגִּיעַ לֹא רַק בְּדֶרֶךְ אַחַת אֶלָּא בְּכַמָּה וְכַמָּה דְּרָכִים כַּכָּתוּב "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"משלי ג', י"ז.    , וְכָל עוֹד הַדֶּרֶךְ הִיא דֶּרֶךְ שֶׁל תּוֹרָה - לֹא בְּהֶכְרֵחַ שֶׁתְּהֵא חוֹפֶפֶת וְזֵהָה לַדֶּרֶךְ שֶׁלִּיובספר "ליקוטי יצחק" (לוינגר) הביא בשם רבינו החתם סופר זיע"א פירוש מתוק מדבש על מאמר חז"ל (ראש השנה כ"ה ע"ב) "אפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים", שלכאורה איך יתכן להשוות אדם קל דעת לגדולים ולחכמים? אלא פירש שכוונת "קל שבקלים" היא שאפילו אם הוא מיקל מאוד בפסיקותיו - עם כל זאת אל תזלזל בו ואל תמעיט מערכו, שאלו ואלו דברי אלקים חיים.    .

חַכְמֵי הַנֶּפֶשׁ כּוֹתְבִים כִּי הַתִּינוֹק בְּעֵת צֵאתוֹ מִבֶּטֶן אִמּוֹ הִנּוֹ הַיְצוּר הָאֱנֹכִי בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. הוּא אֵינוֹ מַכִּיר אַף אֶחָד מִלְּבַדּוֹ, וְכֻלָּם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לְגַבָּיו, וּמִבְּחִינָתוֹ רַק הוּא קַיָּם בָּעוֹלָם וְכָל הַיֶּתֶר לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא כְּדֵי לְשַׁמְּשׁוֹ. וְלָכֵן כְּשֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְבֻקָּשׁוֹ מִיָּד פּוֹרֵץ הוּא בִּבְכִי, כִּי לֹא מִתְקַבֵּל עַל דַּעְתּוֹ שֶׁחֶפְצוֹ לֹא יֻשְׁלַם. אַךְ מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵרֶגַע לְרֶגַע מַשְׂכִּיל וּמֵבִין הוּא כִּי אֵינֶנּוּ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְכִי יֶשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי זְכֻיּוֹת וְדֵעָה כָּמוֹהוּ, וְלֹא כָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיְּקַבֵּל, וְכָךְ הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶבֶת דַּעְתּוֹ כְּלַפֵּי שְׁאָר הַנִּבְרָאִים. מִמֵּילָא נִלְמַד שֶׁאָדָם שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל לְקַבֵּל דֵּעוֹת וְשִׁיטוֹת שֶׁל אֲחֵרִים – כָּמוֹהוּ כְּמוֹ תִּינוֹק מְגֻדָּל שֶׁלֹּא הִתְבַּגֵּר, וַעֲדַיִן נִשְׁאַר אֱנוֹכִי וַחֲסַר רֶגֶשׁ כְּלַפֵּי הַזּוּלָת כְּבַתְּחִלָּה, וְיֵשׁ רַק לְרַחֵם עָלָיו עַל שֶׁלֹּא זָכָה לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב אֶת דַּעְתּוֹ.

כָּךְ הֵעִידוּ תַּלְמִידֵי הַגְרָ"א מִוִּילְנָא זִיעָ"א עַל רַבָּם הַנֶּעֱרָץ, שֶׁעִם כָּל גַּדְלוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ תַּקִּיפוּתוֹ וּמַעֲמָדוֹ, מֵעוֹדוֹ אָחַז דַּרְכּוֹ שֶׁלֹּא לְהַעֲמִיס עַל הַסָּרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ לוֹמַר לָהֶם "זוֹ הַדֶּרֶךְ לְכוּ בָּהּ וְלֹא אַחֶרֶת", וּמֵעוֹלָם לֹא הִקְפִּיד עַל הָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא כְּדַעְתּוֹ וּכְשִׁיטָתוֹ כָּל עוֹד לֹא עָשׂוּ זֹאת בְּפָנָיוכך הובא בהקדמה לספר "מעשה רב".    . שֶׁכֵּן אָדָם קָטָן בִּיכָלְתּוֹ לִרְאוֹת רַק מִזָּוִית הָרְאִיָּה שֶׁל עַצְמוֹ, וְאִלּוּ אָדָם גָּדוֹל בַּעַל דַּרְגָּה בִּיכָלְתּוֹ לִרְאוֹת גַּם זָוִיּוֹת רְאִיָּה וּנְקֻדּוֹת מַבָּט שֶׁל אֲחֵרִים, מַה שֶׁמֵּעִיד רוּם מַעֲלָתוֹ. וְלָכֵן גַּם אִם אָדָם הִנּוֹ בַּעַל שְׂרָרָה אוֹ סַמְכוּת, מַעֲמָד אוֹ רַבָּנוּת, עִם כָּל זֹאת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִכְפּוֹת דַּעְתּוֹ עַל אֲחֵרִים וְלֹא לְזַלְזֵל בְּשִׁיטוֹת שׁוֹנוֹת מִמֶּנּוּ, רַק יָנִיחַ דְּבָרָיו בְּקֶרֶן זָוִית וְכָל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יָבוֹא וְיִטֹּלוראה ב"קובץ אגרות" מרבינו החזון איש זצוק"ל (חלק ב' איגרת ט"ו) שהשיב על חידוש תורה שנשלח אליו ולא התקבל על דעתו בזו הלשון: "שמחתי לקרוא דבריהם היקרים. מטבע השכלים להוסיף מבועם, וחובתנו לשמש בשכלנו עד כמה שידנו משגת, ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתנו, ואין אדם רשאי לומר קבלו דעתי, אבל אנו לעצמנו אנו משועבדים לחלק הניתן לנו" עכל"ק. הבט נא וראה למופת הדור גאון שבגאונים אביר הרועים שסברת זולתו אינה מתיישבת על דעתו, איך משיב הוא ברוך ובעדינות נפש שכל אדם משועבד ומחוייב להבנת שכלו שלו, ולכן אתה השאר בהבנתך ובדעתך, אך אני דעתי סוברת אחרת. ועל כגון זה נאמר (ירושלמי ברכות ב', ח') "מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו"!    .

אָדָם הַכּוֹפֶה אֶת דֵּעוֹתָיו עַל הַזּוּלָת מֵעִיד עַל נְקֻדַּת חֻלְשָׁה וְחֹסֶר בִּטָּחוֹן בִּדְבָרָיו, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בָּעֶגְלוֹן פָּשׁוּט וְרָחוֹק מִתּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַסִּיעַ אֵיזֶה כֹּמֶר, וְהַלָּה הֵחֵל לְפַתּוֹת אוֹתוֹ וּלְשַׁכְנְעוֹ לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ מֵהַיַּהֲדוּת לְנַצְרוּת, וּבִתְמוּרָה הִבְטִיחַ לְשַׁלֵּם לוֹ טָבִין וְתַקִּילִין. אַךְ לְתַדְהֵמַת הַכֹּמֶר, סֵרֵב הָעֶגְלוֹן בְּכָל תֹּקֶף בְּאָמְרוֹ: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הַדָּת שֶׁלִּי טוֹבָה אוֹ לֹא, אַךְ אָבִי הָעֶגְלוֹן לִמְּדַנִי בִּצְעִירוּתִי דָּבָר אֶחָד בָּרוּר: שֶׁאִם יִרְצֶה מָאן דְּהוּא לִמְכֹּר לְךָ סוּס בִּתְמוּרָה לַסּוּס שֶׁלְּךָ, וְיַצִּיעַ לְךָ תּוֹסֶפֶת כֶּסֶף בִּתְמוּרָה לַהַחְלָפָה – דַּע לְךָ נֶאֱמָנָה שֶׁהַסּוּס שֶׁלּוֹ הוּא חוֹלֶה וְרָצוּץ, וְכָל הָעִסְקָה אֵינֶנָּה שָׁוָה כְּלָל. כָּךְ אָמַר לוֹ הָעֶגְלוֹן לַכֹּמֶר אִם אַתָּה מַצִּיעַ לִי לְהַחְלִיף אֶת יַהֲדוּתִי בְּדָתְךָ וְאַף מוֹסִיף לִי תַּשְׁלוּם עַל כָּךְ – הֲרֵי זֶה סִימָן מֻבְהָק שֶׁדָּתְךָ אֵינֶנָּה שָׁוָה כְּלָל! וְכָךְ הַדְּבָרִים גַּם לְעִנְיָנֵנוּ: אִם צָרִיךְ אָדָם לִכְפּוֹת עַל אֲחֵרִים אֶת דַּעְתּוֹ, וּלְאַלְּצָם לְקַבֵּל אֶת שִׁיטָתוֹ, וְלֹא נוֹתֵן לָהֶם אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִבְחֹר בָּהּ בְּעַצְמָם – הֲרֵי זֶה אוֹת וּמוֹפֵת שֶׁאַף הוּא אֵינוֹ מַחֲזִיק בֶּאֱמֶת מִדַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה.

יֶשְׁנָם הַמּוֹנְעִים מִבְּנֵיהֶם אוֹ מִתַּלְמִידֵיהֶם מִלִּשְׁמֹעַ שִׁיטוֹת וְדֵעוֹת שׁוֹנוֹת, בְּטַעֲנָה שֶׁכָּתוּב "עֲשֵׂה לְךָ רַב" וְלֹא רַבָּנִים, וְשֶׁרַב פְּלוֹנִי אֵינוֹ הוֹלֵךְ בַּהַשְׁקָפָה שֶׁלָּנוּ, וְעוֹד כָּל מִינֵי טְעָנוֹת. הַאִם יֵשׁ אֱמֶת וָצֶדֶק בְּדִבְרֵיהֶם? אוּלַי בֶּאֱמֶת עָדִיף לִדְבֹּק בְּרַב אֶחָד וְלֹא לְהִתְבַּלְבֵּל, אוֹ שֶׁמָּא כָּל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִים לוֹ? וּבְכֵן בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר עַל רַב חִסְדָּא שֶׁהָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים, וְיוֹם אֶחָד פָּנָה אֲלֵיהֶם וְאָמַר: "רְצוֹנִי לוֹמַר לָכֶם דָּבָר, אֶלָּא שֶׁחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא תַּעַזְבוּנִי וְתֵלְכוּ, וְהוּא: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם". הַתַּלְמִידִים מִשֶּׁשָּׁמְעוּ זֹאת אָכֵן קָמוּ וַעֲזָבוּהוּ וְהָלְכוּ לִלְמֹד לִפְנֵי רַבָּא, אַךְ רַבָּא מִשֶּׁשָּׁמַע זֹאת אָמַר לָהֶם: אֱמֶת שֶׁלְּחִדּוּד וְלַחֲרִיפוּת הַלֵּב טוֹב שֶׁתִּשְׁמְעוּ מֵחֲכָמִים נוֹסָפִים, אַךְ אֶת עִקְּרֵי הַפְּסִיקָה וְהַהַשְׁקָפָה שֶׁלָּכֶם עָדִיף שֶׁתִּלְמְדוּ רַק מֵרַב אֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּבֵּשׁ וְתִתְבַּלְבֵּל דַּעְתְּכֶםמסכת עבודה זרה (י"ט) ובפירוש רש"י ז"ל שם. וראה עוד בתוספות בעירובין (נ"ג ע"א בד"ה "דגמרי").    .

וּכְשֶׁקָּרָאנוּ מַעֲשֶׂה מֻפְלָא זֶה תָּמַהְנוּ לְעַצְמֵנוּ: אִם בֶּאֱמֶת חָשַׁשׁ רַב חִסְדָּא שֶׁיַּעַזְבוּהוּ תַּלְמִידָיו שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק – אָז לָמָּה בִּכְלָל אָמַר לָהֶם זֹאת? וְאִם הֵבִין שֶׁחוֹבָתוֹ לוֹמַר – אָז לְמָה אָמַר לָהֶם "חוֹשְׁשַׁנִי שֶׁתַּעַזְבוּנִי"? זֶה סְתָם מְיֻתָּר! וְיֶתֶר עַל כֵּן: מַדּוּעַ לֹא אָמַר לָהֶם כְּמוֹ רַבָּא שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּדָבָר בֵּין חִדּוּד לִפְסִיקָה, וְכָךְ אוּלַי לֹא הָיוּ עוֹזְבִים אוֹתוֹ מִלְּכַתְּחִלָּה?!

אַךְ חָכְמָה גְּדוֹלָה טְמוּנָה כָּאן, מֶסֶר חָשׁוּב לְכָל מִי שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד בְּמַצָּב דּוֹמֶה לְשֶׁל רַב חִסְדָּא: רַב חִסְדָּא יָדַע שֶׁתַּלְמִידָיו יַעַזְבוּהוּ בְּעִקְבוֹת הַמַּאֲמָר, וְיָדַע גַּם אֶת הַחִלּוּק בֵּין לִמּוּד לְחִדּוּד. אַךְ הֵבִין שֶׁאִם יַסְתִּיר מֵהֶם אֶת הַכְּלָל הַזֶּה לְגַמְרֵי - הֲרֵי זֶה מוֹעֵל בְּתַפְקִידוֹ וּבֶאֱמוּנָם, וְיָבוֹא הַיּוֹם וִיגַלּוּ זֹאת בְּעַצְמָם וְיַעַזְבוּהוּ לִצְמִיתוּת, וְלוֹמַר לָהֶם אֶת הַחִלּוּק גַּם לֹא רָצָה כִּי מִי אָמַר שֶׁיַּאֲמִינוּהוּ בְּדָבָר הַנּוֹגֵעַ אֵלָיו?! לָכֵן אָמַר לָהֶם דְּעוּ לָכֶם שֶׁבָּרוּר לִי שֶׁתֵּלְכוּ, אַךְ אִם אֹמַר לָכֶם לְפָחוֹת בָּרוּר לִי שֶׁעוֹד תַּחְזְרוּ, וּמִיָּד אָמַר לָהֶם אֶת הַדָּבָר. וּמִשֶׁהָלְכוּ וְהֵבִינוּ אֶת הַחִלּוּק בְּעַצְמָם - שָׁבוּ בִּמְהֵרָה לַחֲסוֹת תַּחַת רַבָּם הַנֶּעֱרָץ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן. זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין מִי שֶׁכּוֹפֶה עַל תַּלְמִידָיו אֶת דַּעְתּוֹ, לְבֵין מִי שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהָבִין אֶת צִדְקוּתוֹ וְיַשְׁרוּתוֹאמנם הכל תלוי מיהו הרב ומיהם התלמידים ומיהם הרבנים אליהם הם חפצים ללכת, שלא כל האצבעות שוות, וכל מקרה לגופו.    . וּמִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת!ירמיה ט', י"א.   

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

שְׁאֵלָה: הַאִם הַגּוֹי מֻתָּר בְּבִתּוֹ? וּמַה דִּינָם אִם נִתְגַּיְּרוּ?

תְּשׁוּבָה: נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָאֲמוֹרָאִים בַּתַּלְמוּד הַאִם הַגּוֹי מֻתָּר בְּבִתּוֹ אוֹ לֹא, וְהֵבִיאוּ רְאָיָה לֶאֱסֹר מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נָשָׂא אֶת בִּתּוֹ, אוּלָם דָּחוּ זֹאת בְּאָמְרָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָסַר עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן אֶת בִּתּוֹ בְּמַטָּרָה לִגְמֹל חֶסֶד עִם בְּנוֹ קַיִן שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה וְיִבְנֶה אֶת הָעוֹלָם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן סְתָם גּוֹי שֶׁמֻּתָּר בְּבִתּוֹ. וְכֵן פָּסְקוּ הָרִאשׁוֹנִיםראה סנהדרין (נ"ח ע"ב) שתי לשונות בשם רב הונא, והובא להלכה ברמב"ם הלכות מלכים (פרק ט' הלכה ה').    .

וְהוּא הַדִּין אִם נִתְגַּיְּרוּ הָאָב וּבִתּוֹ וְרָצוּ לִנָּשֵׂא זֶה לְזוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, בִּהְיוֹת שֶׁבְּגֵרוּתָם בָּטֵל הַקֶּשֶׁר הַמִּשְׁפַּחְתִּי וְהַיִּחוּס שֶׁבֵּינֵיהֶםכן אמרו ביבמות (כ"ב ע"א) "גר שנתגייר כתינוק שנולד".    , וְלֹא גָּזְרוּ עַל כָּךְ רַבּוֹתֵינוּ שׁוּם הַרְחָקָהרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק י"ד הלכה י"ג). ולמרות שבתלמוד ובהלכה (שם) נתבאר גבי אמו של הגוי שבגויותם הם אסורים, ולכשנתגיירו הרי הם מותרים זה בזה מן התורה בהיות שהם כקטן שנולד ואין להם יחוס, ורק מדרבנן אסרום חכמים כדי שלא יאמרו "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", מכל מקום כאן גבי אב ובתו שגם בגויותם היו מותרים זה בזו בהיות שאין ביניהם שום יחוס וקשר לפי ההלכה, לכן גם לאחר התגיירותם אין שום סיבה לאוסרם זה בזו.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן אִסּוּר הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד הוּבָא בְּסֵפֶר "לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת"הלכות גיטין הלכה ג' אות י"ז. ועוד עיין שם שמבאר לפי זה את ענין יבום אשת האח, ואכמ"ל.    מֵהָרה"ק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א שֶׁעִקַּר פְּעֻלַּת מִצְוַת הַנִּשּׂוּאִין וּמִצְוַת הַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה הִיא הַמְתָּקַת הַצִּמְצוּם בָּעוֹלָם, וְרִבּוּי הַכֵּלִים לְקַבָּלַת הַשֵּׂכֶל שֶׁעַל יָדוֹ נִתָּן יִהְיֶה לְהַשִּׂיג אֶת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא שִׂמְחָה וְאֵינוֹ קָרוּי אָדָם וְכוּ'יבמות (ס"ב ע"ב).    כֵּיוָן שֶׁבִּלְעֲדֵי אִשָּׁה אֵין בְּיָדוֹ אֶת הַכֵּלִים הַנִּצְרָכִים לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל הַהַשָּׂגוֹת הַלָּלוּ.

וְעַל כֵּן אָסַר לָנוּ הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֲרָיוֹת שֶׁהֵן הַקְּרוֹבוֹת שֶׁל הָאָדָם, בִּהְיוֹת שֶׁהַזִּוּוּג עִמָּהֶן גּוֹרֵם לְרִבּוּי אוֹר יֶתֶר עַל הַמִּדָּה בִּבְחִינַת "רִבּוּי הַשֶּׁמֶן הַגּוֹרֵם לְכִבּוּי הַנֵּר", וְלֹא יִהְיֶה נִתָּן לְהַשִּׂיג אֶת הַהַשָּׂגוֹת הָרְאוּיוֹת לוֹ עַל יְדֵי זִ?וּוּג זֶה, אֶלָּא עִקַּר הַהַשָּׂגָה בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בָּאָה דַּוְקָא מֵרָחוֹק בִּבְחִינַת "מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ"משלי ל"א, י"ד.    וּ"מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי"ירמיה ל"א, ב'.    , וְדָבָר זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג עִם קְרוֹבוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם. עכת"ד.

---

מצוה קצ"ו: שלא לגלות ערות אחותו מאשת אביו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת אֵשֶׁת אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אֲחוֹתוֹ מִשְּׁנֵי הוֹרָיו, אֶלָּא רַק מִצַּד אָבִיו אוֹ רַק מִצַּד אִמּוֹרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ג') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י').    .

כְּמוֹ כֵן לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאַזְהָרָה זוֹ מְדַבֶּרֶת בַּאֲחוֹתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה דַּוְקָא מֵאֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לוֹ, וּבְאֹפֶן שֶׁכָּזֶה חַיָּב הוּא גַּם כֵּן מִשּׁוּם אַזְהָרַת "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ... לֹא תְגַלֶּה"ויקרא י"ח, ט'.    הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵילכן נתבאר ביבמות (כ"ב ע"ב), וראה לעיל בבאור מצוה קצ"ב.    . אֲבָל אִם הָיְתָה זוֹ אֲחוֹתוֹ מֵאֲנוּסַת אָבִיו אוֹ מִן הַזְּנוּת וּבָא עָלֶיהָ – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם אַזְהָרַת "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ" הַנַּ"ל.

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֲחוֹתוֹ מִנְּשׂוּאַת אָבִיו הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים פַּעֲמַיִם מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, כַּנִּזְכָּררמב"ם שם (פרק ב' הלכה ה').    .

רָמַז הַכָּתוּב – תַּעְתּוּעֵי הַיֵּצֶר

בַּנָּבִיא מוּבָא מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר, שֶׁהָיוּ אַחִים מֵאָב אֶחָד – הֲלֹא הוּא דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, וְאִמָּם אָמְנָם הָיְתָה אַחַת – הִיא מַעֲכָה בַּת מֶלֶךְ גְּשׁוּר, אֶלָּא שֶׁאֶת תָּמָר הִיא יָלְדָה בְּטֶרֶם נִתְגַּיְּרָה, וְאִלּוּ אֶת אַמְנוֹן יָלְדָה לְאַחַר גִּיּוּרֶיהָ. וּבִהְיוֹת שֶׁזֶּרַע הַנּוֹלָד לְיִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְזַרְעוֹ, וְזֶרַע הַנּוֹלָד לְגִיֹּרֶת לְאַחַר גִּיּוּרֶיהָ אֵינוֹ קָרוֹב לַנּוֹלָד לָהּ לִפְנֵי גִּיּוּרֶיהָ, לָכֵן הַדִּין הָיָה שֶׁאַמְנוֹן וְתָמָר מֻתָּרִים זֶה לַזוֹ בְּתַכְלִית הַהֶתֵּר, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם מְנִיעָה הִלְכָתִית שֶׁאַמְנוֹן יִשָּׂאֶנָּה לְאִשָּׁהראה כל המעשה ופרטיו בספר שמואל ב' (פרק י"ג) ובמפרשים שם.    .

אוּלָם הַנָּבִיא מְסַפֵּר שֶׁמֵּרוֹב יָפְיָהּ וּצְנִיעוּתָהּ שֶׁל תָּמָר חָשַׁק בָּהּ אַמְנוֹן בְּיוֹתֵר, וְחָשַׁשׁ מִלְּבַקֵּשׁ מֵאָבִיו לִשָׂאֶנָּה שֶׁמָּא יְסָרֵב לַדָּבָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חוֹלֶה וְנָפַל לְמִשְׁכָּבראה במפרשים שם שנחלקו האם באמת נעשה חולה מרוב אהבתו אליה, או שרק עשה את עצמו כחולה בכדי להשיגה.    . וְאָז בְּאוֹתָהּ הָעֵת קָרָא אֵלֶיהָ לְמִטַּת חָלְיוֹ וּבִקֵּשׁ שֶׁתִּסְעָדֵנוּ, עַד שֶׁגָּבַר עָלָיו יִצְרוֹ וְהֶחְזִיקָהּ לְשַדְּלָהּ לַעֲבֵרָה, וְכַמָּה שֶׁנִּסְּתָה לְהָנִיאוֹ מִכָּךְ בְּאָמְרָה לוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיּוּכַל לְבַקְּשָׁהּ מֵאָבִיו וּלְקַבְּלָהּ בְּהֶתֵּרכפי שכתוב בנביא (שם פסוק י"ג) שאמרה לו "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל, ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך".    , לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ וּתְפָסָהּ בְּכֹחַ וְהֵפִיק אֶת זְמָמוֹ. וּמֵאוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁמִּלֵּא אֶת תַּאֲוָתוֹ וּפָרַק אֶת יִצְרוֹ לְפֶתַע נִתְהַפְּכָה הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ, וּכְפִי שֶׁמֵּעִיד הַנָּבִיא "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי"שם (פסוק ט"ו).    , וְלֹא קָרַב אֵלֶיהָ אַמְנוֹן עוֹד, וְכַחֲלוֹף שְׁנָתַיִם יָמִים קִפֵּחַ אֶת חַיָּיו עַל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה.

מַעֲשֶׂה מְזַעְזֵעַ זֶה מְלַמֵּד אֶת כֻּלָּנוּ לֶקַח חַד וּבָרוּר מַהוּ סוֹפוֹ שֶׁל הַהוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר יִצְרוֹ וְתַאֲוָתוֹ. שֶׁכֵּן אַמְנוֹן לֹא חָסַר לוֹ מְאוּמָה: כֶּסֶף וְכָבוֹד כְּחוֹל הַיָּם, כֵּס הַמְּלוּכָה הָיָה מְעֻתָּד בְּיָדוֹכן כתב הרלב"ג (שם פסוק כ"ד) שאמנון היה הבן הבכור של דוד והיה ראוי למלוך אחריו.    , וְאַף אֶת אוֹתָהּ תַּאֲוָה שֶׁבִּקֵּשׁ יָכוֹל הָיָה לְקַבֵּל בְּהֶתֵּר. אַךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הִיא לְהַמְתִּיק אֶת הָעֲבֵרָה וּלְיַפּוֹת אֶת הָאִסּוּר, עַד שֶׁנִּדְמֶה לָאָדָם שֶׁאִם יִקָּחֶנּוּ בְּהֶתֵּר לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ כְּמוֹ אִם יִקָּחֶנּוּ בְּאִסּוּר! כָּךְ כּוֹתֵב שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"משלי ט', י"ז.    וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁמַּיִם גְּנוּבִים יוֹתֵר יִמְתְּקוּ מִשֶּׁאֵינָם גְּנוּבִים, וְלֶחֶם גָּנוּב הַנֶּאֱכָל בַּמִּסְתָּר לִמְאֹד יִנְעַם, שֶׁאֵין טַעַם בִּיאַת פְּנוּיָה כְּטַעַם אֵשֶׁת אִישׁכן פירשו רש"י והמצודת דוד ז"ל במקום.    . מַה שֶּׁמַּרְאֵנוּ שֶׁכֹּחַ מְיֻחָד נִתָּן בְּיַד הַיֵּצֶר הָרַע לְתַעְתֵּעַ בָּאָדָם וּלְהַנְעִים וּלְהַמְתִּיק לוֹ אֶת הַדָּבָר הָאָסוּר, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֶה אַחֲרָיו יוֹתֵר מֵאַחֲרֵי הַהֶתֵּר. אַךְ מִיָּד לְאַחַר עֲשִׂיַּת הָעֲבֵרָה נֶהְפַּךְ הַמָּתוֹק לְמַר, וְנוֹתָר הָאָדָם קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן מִבְּלִי שׁוּם טַעַם טוֹב, וְעִם מִטְעָן גָּדוֹל שֶׁל פְּגָמִים וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן, וְרַע לוֹ בָּזֶה וּבַבָּא.

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁגָּדוֹל שְׂכָרוֹ שֶׁל הַמְצֻוֶּה עַל דָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ מִשְּׂכָרוֹ שֶׁל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עַל דָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ, הוֹאִיל וְלַמְצֻוֶּה יֵשׁ יֵצֶר גָּדוֹל וְחָזָק שֶׁנִּלְחָם בּוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר, וּמְיַפֶּה בְּעֵינָיו אֶת הַחֵטְא וְהָעֲבֵרָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן זֶה שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱבָק כָּל כָּךְ עִם יִצְרוֹ כִּי לֹא נֶאֱסָר עָלָיו הַדָּבָרמסכת עבודה זרה (ג' ע"א) וכפירוש בעלי התוספות ז"ל שם (בד"ה "גדול"). ועיין בפירוש רש"י ז"ל (קידושין ל"א ע"א בד"ה "גדול המצווה ועושה") שפירש קצת אחרת.    . וּלְפִי זֶה מְבָאֵר הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א מַדּוּעַ דַּוְקָא גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מְחַמַּדְתָּן וּמִתְאַוָּה לָהֶםחגיגה (י"א ע"ב).    ? בִּהְיוֹת שֶׁהֵם הַגְּבוּלוֹת שֶׁקָּבַע הַבּוֹרֵא בֵּין בְּנֵי הָאָדָם שֶׁלֹּא יֶחֱצוּ וְיַעַבְרוּ אוֹתָם, וּכְשֶׁמַּגְבִּילִים אֶת הָאָדָם וְאוֹסְרִים עָלָיו דָּבָר מְסֻיָּם – מִיָּד מִתְעוֹרֵר בּוֹ יֵצֶר שֶׁל הִתְמָרְדוּת לַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל וְלָקַחַת אֶת הָאָסוּרכן כתב בהקדמתו לספרו "גבורות ישראל".    .

וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ חֵטְא עֵץ הַדַּעַת שֶׁנִּכְשַׁל בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה מֻפְשָׁט מִכָּל גּוּף וְצוּרָה, וְכָל כֻּלּוֹ הָיָה יֵשׁוּת רוּחָנִיּוּת בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת, וּמִמֵּילָא לֹא הָיָה בְּמַה לְּהַגְבִּילוֹ, לָכֵן בָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת עֲצֵי הַגָּן וְצִוָּהוּ "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל"בראשית ב', ט"ז-י"ז.    – לֹא כִּי הוּא שׁוֹנֶה מִשְּׁאָר הָעֵצִים, וְלֹא כִּי לֹא רָצָה שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם מַשֶּׁהוּ שֶׁעָלָיו הוּא מֻזְהָר וּמֻגְבָּל. וּמִשֶׁנֶּאֱסַר עָלָיו הָעֵץ מִיָּד בָּא הַנָּחָשׁ הוּא הַיֵּצֶר הָרַע וְהֵחֵל בְּפִתּוּיִים וּבְתַעְתּוּעִים "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל"בראשית ג', ו'.    . וְרַבּוֹתֵינוּ פַּרְשָׁנֵי הַתּוֹרָה מְגַלִּים לָנוּ שֶׁחֵטְא עֵץ הַדַּעַת הָיָה שָׁעָה אַחַת קֹדֶם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, וְאִם רַק הָיָה מַמְתִּין הָאָדָם שָׁעָה אַחַת כְּבָר הָיָה מֻתָּר בַּאֲכִילַת הָעֵץ וְהָיָה חַי לְעוֹלָם, וְעִם כָּל זֹאת בָּחַר לְאָכְלוֹ בְּאִסּוּר, וְנִתְמַעֵט וְנֶעֱנַשׁ בָּעֳנָשִׁים קָשִׁים וּמָרִים שֶׁעַד הַיּוֹם מִתְקַיְּמִים בְּכֻלָּנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ.

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְלַמְּדִים כִּי שִׁמְשׁוֹן נֶעֱנַשׁ שֶׁנִּקְּרוּ הַפְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו בִּגְלַל שֶׁהָלַךְ אַחַר מַרְאֵה עֵינָיו בְּאָמְרוֹ לְאָבִיו "אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי"שופטים י"ד, ג'.    . וְעַל אַף שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לוֹ כְּדֵי לְהִתְגָּרוֹת בַּפְּלִשְׁתִּים וּלְהַכּוֹתָםכפי שכתוב בנביא (שם) "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא".    , מִכָּל מָקוֹם בִּהְיוֹת שֶׁהוּא לְקָחָהּ מִתּוֹךְ תַּאֲווֹת לִבּוֹ וּרְאִיַּת עֵינָיו לָכֵן נֶעֱנַשׁ בְּעֹנֶשׁ קָשֶׁה שֶׁכָּזֶהכן נאמר בסוטה (ט' ע"ב), ראה שם כל הסוגייה באורך.    . מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה מִתְפַּתֶּה שִׁמְשׁוֹן אַחַר מַרְאֵה עֵינָיו הָיָה מְקַבְּלָהּ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, וְלֹא הָיָה מְאַבֵּד אֶת רְאִיָּתוֹ. אַךְ בִּהְיוֹת שֶׁלְּקָחָהּ בְּדֶרֶךְ אִסּוּר לָכֵן נֶאֱלָץ לָשֵׂאת בָּעֹנֶשׁ הַמַּר הַזֶּה. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר יִצְרוֹ לְעוֹלָם לֹא יַרְוִיחַ מֵהַדָּבָר, וְאַדְרַבָּה גַּם אֶת מַה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְקַבֵּל יַפְסִיד.

מֵאִידָךְ גִּיסָא אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁאִם אָדָם אֵינוֹ מִתְפַּשֵׁר, וּמִתְעַקֵּשׁ תָּמִיד לִמְצֹא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ אַךְ וְרַק בְּהֶתֵּר – אֲזַי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְקַבֵּל בְּהֶתֵּר, וְאַף יִזְכֶּה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסַר לָנוּ הַבּוֹרֵא עָשָׂה כָּמוֹהוּ בְּהֶתֵּר: אָסַר לָנוּ אֶת הַדָּם – הִתִּיר לָנוּ אֶת הַכָּבֵד, אָסַר אֶת דַּם הַנִּדָּה – הִתִּיר אֶת דָּם הַטֹּהַר, אָסַר אֶת הַחֲזִיר – הִתִּיר אֶת מֹחַ הַשִּׁבּוּטָא, אָסַר אֶת הַבָּשָׂר בְּחָלָב – הִתִּיר אֶת הַכְּחָל, אָסַר אֶת אֵשֶׁת הָאִישׁ- הִתִּיר אֶת הַגְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּחולין (ק"ט ע"ב). וראה עוד בספר "בוצינא דנהורא (עמוד ק"פ) שכתב מהרה"ק ממעז'בוז' זיע"א שכל תאוות העולם הזה שורשן ומקורן הוא מאיזה ניצוץ קדושה התקוע בבר ההוא, ואפילו הנואף אשר יתאווה לנאוף מקור תאוותו הוא מאותו ניצוץ של קדושה, אלא שהדרך להוציא את אותו ניצוץ צריכה להיות דוקא בדרך המותרת ולא בדרך האסורה, ואם רק ישכיל יוכל למלאות את תאוותו ולהוציא את אותו ניצוץ בדרך המותרת ולא בדרך האסורה.    . וּכְפִי שֶׁמּוּבָא בַּתַּלְמוּד מַעֲשֶׂה בָּאָדָם אֶחָד שֶׁנִּתְאַוָּה לַעֲבֵרָה עִם אִשָּׁה יָפָה שֶׁהָיְתָה בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת, וְשִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לָעֲבֵרָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ הִגִּיעַ אֵלֶיהָ וְהִצִּיעָה לוֹ מַצָּעוֹת שֶׁל זָהָב וְכֶסֶף. אַךְ בְּטֶרֶם נִכְשַׁל עִמָּהּ בַּעֲבֵרָה טָפְחוּ לוֹ צִיצִיּוֹת בִּגְדּוֹ עַל פָּנָיו, וּלְפֶתַע נִתְעוֹרֵר וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן וּפָרַשׁ מִן הָעֲבֵרָה וָשָׁב לְעִירוֹ. לְיָמִים נִתְגַּיְּרָה אוֹתָהּ אִשָּׁה וּבָאָה לְעִירוֹ וְנִשְּׁאָה לוֹ, וְאוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ אָז בְּאִסּוּר - הִצִּיעָה לוֹ כָּעֵת בְּהֶתֵּרראה כל המעשה במנחות (מ"ד ע"א). וראה בספר ראשית חכמה (פרק דרך ארץ) שכתב על כך בזו הלשון: "עיניך שלא ניתנו בממון שאינו שלך – הם יאירו באישון חושך ואפילה, אזניך שלא שמעת בהם דברים בטלים – הם ישיבו לך שלום, פיך שלא דיבר לשון הרע – יזכה לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא לתחיית המתים".    . בָּרוּךְ הַמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

הַאִם מֻתָּר לָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֲחוֹתוֹ הַחוֹרֶגֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹלְדָה לְאֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ מֵאָדָם אַחֵר?

בַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי הוּבְאוּ דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הָאוֹסֵר לָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֲחוֹתוֹ הַחוֹרֶגֶת שֶׁגָּדְלָה עִמּוֹ בַּבַּיִת, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן שֶׁעֲלוּלִים לַחְשֹׁד בּוֹ שֶׁנָּשָׂא אֶת אֲחוֹתוֹ. אוּלָם מִיָּד נִדְחוּ דְּבָרָיו בְּטַעֲנָה שֶׁלְּדָבָר זֶה יֵשׁ קוֹל בָּעוֹלָם וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין זוֹ אֲחוֹתוֹ כְּלָלראה סוטה (מ"ג ע"א).    .

אוּלָם בַּתַּלְמוּד הַיְרוּשַׁלְמִי הוּבָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן יוּדָן שֶׁאֵין לָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֲחוֹתוֹ הַחוֹרֶגֶת שֶׁגָּדְלָהּ עִמּוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁלֹּא מַכִּירִים אוֹתָם כְּאַחִים, אֲבָל בִּמְקוֹם מְגוּרֵיהֶם אָסוּר עֲלֵיהֶם הַדָּבָר מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִןועיין בדברי התוספות ביבמות (כ"א ע"א) בד"ה "ומותר" מה שכתבו בזה.    .

וְלַהֲלָכָה פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כְּהַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי לְהַתִּירָם בְּכָל אֹפֶן לְכַתְּחִלָּה, וְכֵן עִקָּרראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ג') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"א).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עָנְשׁוֹ שֶׁל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְרַבֵּנוּ חַיִּים וִיטָאל זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים"סוף הקדמה כ"ב, ראה שם שכתב כן בשם הר"א הלוי ז"ל.    שֶׁכָּתַב בְּשֵׁם הַמְקֻבָּלִים שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל הָעוֹשֶׂה כֵּן הוּא לָבוֹא בְּגִלְגּוּל שֶׁל חֲסִידָה, וּבִזְמַן הֱיוֹתוֹ מְגֻלְגָּל בָּהּ יַהַרְגוּהָ חַבְרוֹתֶיהָ. וְזֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק "וְאִישׁ כִּי יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַּת אִמּוֹ חֶסֶד הוּא"ויקרא כ', י"ז.    .

וְעוֹד כָּתַב שֶׁכָּל זְמַן שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מְגֻלְגֶּלֶת בְּאוֹתוֹ הַגִּלְגּוּל יֶשְׁנוֹ כָּרוֹז אֶחָד בַּשָּׁמַיִם שֶׁמַּכְרִיז בְּכָל עֵת עַל חֶטְאוֹ שֶׁל זֶה וְעָנְשׁוֹ, וְאֵינוֹ מָשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁמְּסַיֵּם זֶה לְרַצּוֹת אֶת עָנְשׁוֹ וּמְתַקֵּן אֶת חֶטְאוֹ בִּשְׁלֵמוּתוֹ.

---

מצוה קצ"ז: שלא לגלות ערות אחות אביו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אָבִיו מִצַּד אִמּוֹ שֶׁל אָבִיו, וּבֵין מִצַּד אָבִיו שֶׁל אָבִיו, וְכָל שֶׁכֵּן מִשְּׁנֵיהֶם. וְכֵן חַיָּב בֵּין שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אָבִיו מֵאִשְׁתּוֹ אוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, בְּכָל מִקְרֶה חַיָּב זֶה הַבָּא עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֲחוֹת אָבִיויבמות (נ"ד ע"ב) ורמב"ם בספר המצוות (לא תעשה ש"מ) ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה ט"ז).    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֲחוֹת אָבִיו הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָבִים קָרְבָּן חַטָּאתרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ

עַם יִשְׂרָאֵל הֻזְהֲרוּ שֶׁלֹּא לִקְרַב קִרְבַת אִישׁוּת אֶל אֲחוֹת הָאָב, הִיא דּוֹדָתוֹ. וְהָעוֹבֵר וְעוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי זֶה עָבַר עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת שֶׁהִיא מֵהָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר "יֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר"ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה (פרק ה').    . אַךְ מֵאִידָךְ גִּיסָא, מוֹצְאִים אָנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה לָאָדָם לִשָּׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ אוֹ אֶת בַּת אָחִיוסנהדרין (ע"ו ע"ב) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י"ד). אמנם לדעת רש"י ז"ל (שם) לא הותרה אלא בת אחותו שמחבבה ביותר, אבל בת אחיו לא. ועיין בברכי יוסף (אבן העזר סימן ב' אות ה') שדן בזה באורך. ועוד עיין למרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו "הליכות עולם" (חלק ז' עמוד רכ"ב) מהי ההוראה כיום לאדם החפץ לישא אחת מקרובותיו המותרות לו.    , שֶׁהוּא בְּעֶצֶם דּוֹדָהּ, וְאַף הוֹסִיפוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁמִּצְוָה לִשָׂאֶנָּה מִשּׁוּם "מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלֵּם"ישעיה נ"ח, ז'.    , וְעָלָיו נֶאֱמַר "אָז תִּקְרָא וְה' יַעֲנֶה"שם (פסוק ט').    . וְהַשְּׁאֵלָה כָּאן מִתְבַּקֶּשֶׁת מֵאֵלֶיהָ: וְכִי מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין דּוֹד וּבַת אָחִיו שֶׁמֻּתָּרִים וּמִצְוָה לְהִנָּשֵׂא, לְבֵין דּוֹדָה וּבֶן אָחִיהָ שֶׁאֲסוּרִים בְּאִסּוּר חָמוּר לְהִנָּשֵׂא?! הֲרֵי בִּשְׁנֵי הַמִּקְרִים יֶשְׁנָה אוֹתָהּ קִרְבַת דָּם, וְאוֹתוֹ אָדָם אֶמְצָעִי הַמְקַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם, אִם כֵּן מָה רָאֲתָה הַתּוֹרָה לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם הֶבְדֵּל כֹּה גָּדוֹל וּתְהוֹמִי?

וּבֵאֲרוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטַּעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁהָאִישׁ הוּא זֶה הַמְצֻוֶּה עַל נְשִׂיאַת אִשָּׁה וּמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּמִמֵּילָא אִם יִקַּח אָדָם אֶת בַּת אָחִיו אוֹ אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ - מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיַּרְגִּישׁ בַּגְרוּת וְאַחֲרָיוּת וּמְחֻיָּבוּת כְּלַפֶּיהָ, וּמִמֵּילָא יֶאֱהֲבֶהָ וְיִדְאַג לְסַפֵּק לָהּ אֶת כָּל צְרָכֶיהָ, וְלֹא יַחְסִיר מִמֶּנָּה דָּבָר, לָכֵן הִתִּירָה לוֹ הַתּוֹרָה לִשָׂאֶנָּה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם כְּלַפֵּי דּוֹדָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלַפֶּיהָ מְחֻיָּבוּת מְיֻחֶדֶת שֶׁל נְתִינָה כְּלַפֶּיהָ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה מִטֶּבַע הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיּוֹתֵר יְקַבֵּל מִמֶּנָּה, מִמֵּילָא לֹא תּוֹעִיל קִרְבָתָם לְמַלְּאוֹת אֶת חוֹבָתוֹ כְּלַפֶּיהָ, לָכֵן לֹא הִתִּירָה הַתּוֹרָה אֶת הַדָּבָרכן עולה מדברי רש"י ז"ל ביבמות (ס"ב ע"ב בד"ה "והנושא") שכתב שמתוך כך מחבב את אשתו, וכן מדברי רבינו תם (בתוספות שם בד"ה "והנושא") שכתב הטעם משום שהיא בת מזלו וטבעיהם דומים זה לזו, וכן מדברי רבינו טודרוס הלוי (בן אחיו של הרמ"ה) בעליות יבמות (פרק הבא על יבמתו) שכתב הטעם שמא אין לה ממון להנשא.    . וְלָכֵן דָּרְשׁוּ עַל הַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אָחִיו אוֹ בַּת אֲחוֹתוֹ אֶת הַפָּסוּק "מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁיָּבִין הָאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ הִיא בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ וְלֹא יִתְעַלֵּם מִצְּרָכֶיהָ, וְיֶאֱהֲבֶהָ כְּגוּפוֹ וִיכַבְּדֶנָּה יוֹתֵר מִגּוּפוֹ כָּרָאוּי וְכַיָּאֶהכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (פרק ט"ו הלכה י"ט), עיין שם בדבריו.    , וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִרְבֶּה הַשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.

שְׁלֵמָה הַמֶּלֶךְ ע"ה מְלַמְּדֵנוּ בְּסִפְרוֹ כִּי "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ"משלי כ"ז, י"ח.    . וְהִנֵּה גַּם אִשְׁתּוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא כְּדֻגְמַת עֵץ הַתְּאֵנָה הַמֵּנִיב פֵּרוֹת מְתוּקִים וּמְשֻׁבָּחִים, הַמְעַנְּגִים אֶת הַנֶּפֶשׁ וַעֲרֵבִים לַחֵךְ. אַךְ בִּהְיוֹת שֶׁעֵץ הַתְּאֵנָה אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת פֵּרוֹתָיו בְּבַת אַחַת אֶלָּא לְאַט לְאַט, לָכֵן צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ תָּמִיד. וְאִם לֹא יַשְׂכִּיל בַּעַל הַתְּאֵנָה לְשָׁמְרָהּ כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ לְהַשְׁקוֹתָהּ כְּפִי צָרְכָּהּ וּלְגָדְרָהּ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, וּלְהַרְחִיק מֵעָלֶיהָ כָּל מִינֵי חֲרָקִים וּמַזִּיקִים – לֹא יִזְכֶּה זֶה לֵיהָנוֹת מִדֻּבְשָׁהּ, כִּי פֵּרוֹתֶיהָ יִלְקוּ אוֹ יִקָּטְפוּ עַל יְדֵי זָרִים, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים תֵּחָלֵשׁ הַתְּאֵנָה וּתְאַבֵּד כֹּחוֹתֶיהָ, וּמְיֻדָּעֵנוּ יִוָּתֵר עֵרֹם וְעֶרְיָה מִבְּלִי הֶמְשֵׁךְ לְבָנָיו אַחֲרָיו. כָּךְ גַּם אִשְׁתּוֹ שֶׁל הָאָדָם חוֹבָתוֹ לְמַלְּאוֹת כָּל צְרָכֶיהָ, לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיאוּתָהּ וּלְהַרְבּוֹת בְּטוֹבוֹתֶיהָ, לְגָדְרָהּ בְּגֶדֶר הַצְּנִיעוּת וּלְהַרְחִיק כָּל מַזִּיק וּמְאַיֵּם מֵעָלֶיהָ, וּבְכָךְ יִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ"משלי ה', י"ח. ורעיון זה אמר לנו פעם הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, ואנו רק הרחבנו את היריעה.    .

מַתָּנוֹת רַבּוֹת מַעֲנִיק הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְכָל אָדָם בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו. חֶלְקָן רוּחָנִיּוֹת וְחֶלְקָן חָמְרִיּוֹת, חֶלְקָן נִגְלוֹת וְחֶלְקָן נִסְתָּרוֹת, אַךְ עַל מַתָּנָה אַחַתאמנם גם על השבת אמר הקב"ה "מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה", אולם זו ניתנת לכל אשר יחפוץ, מה שאין כן אשה טובה עליה אומרים רבותינו שרק בחיק ירא אלקים תנתן.    אוֹמְרִים חֲזַ"ל כִּי הִיא מַתָּנָה טוֹבָה: אִשָּׁה טוֹבָה – מַתָּנָה טוֹבָהכן הובא ביבמות (ס"ג ע"ב) בשם בן סירא. ובספר "טובה תוכחת" לרבי יצחק חי בוכובזה זצ"ל רמז את הדבר בפסוק (משלי ה', י"ט) "אהבים ויעלת חן דדיה" סופי תיבות "מתנה". ודפח"ח.    . וְכָךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים" – זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה, "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד"משלי ט"ו, ט"ו.    – זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה!דרשת רב בסנהדרין (ק' ע"ב). ובמדרש שוחר טוב (נ"ט, ב') נאמר "אשה טובה אין סוף לטובתה".    לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם זָכִיתָ לְאִשָּׁה טוֹבָה הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה נִפְלָאָה שֶׁקִּבַּלְתָּ מִבּוֹרֵא עוֹלָם, לָכֵן חָלִילָה לְךָ לְזַלְזֵל בָּהּ אוֹ לְמַעֵט בְּעֶרְכָּהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ. כִּי לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה חוּץ מִלְּאֵשֶׁת נְעוּרִיםאימרת רב שמואל בר נחמן בסנהדרין (כ"ב ע"א).    , וְאִם אָדָם עוֹד מִנְּעוּרָיו לֹא הִשְׂכִּיל לִשְׁמֹר עַל הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבֵּל – אַל יִתְפַּלֵּא אִם בִּרְבוֹת הַיָּמִים חָלִילָה תִּלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ מַתָּנָה, וְאוּלַי אֲפִלּוּ תִּנָּתֵן לְאִישׁ אַחֵר הַטּוֹב וְרָאוּי מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעֲלָהּסנהדרין (כ"ב ע"ב).    , כִּי הוּא זֶה שֶׁיַּרְגִּישׁ בְּיוֹתֵר בְּחֶסְרוֹנָהּ, וּבְהִלָּקְחָהּ לֹא יָשׁוּב עוֹד לִהְיוֹת וְלִחְיוֹת כִּבְחַיֶּיהָ, לָכֵן יַעֲשֶׂה כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְהַרְבּוֹת בְּטוֹבָתָהּ כָּל הַיָּמִים, וּבִזְכוּת כָּךְ יִתְקַיֵּם בּוֹ הַפָּסוּק "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ"קהלת ט', ט'.    .

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִמְצֹא אִשָּׁה לְיִצְחָק בְּנוֹ, קָרָא לֶאֱלִיעֶזֶר עַבְדּוֹ הַנֶּאֱמָן וְצִוָּהוּ "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק"בראשית כ"ד, ד'.    . וְרָאִינוּ פַּעַם דְּרוּשׁ נָאֶה עַל כָּךְ שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּכֶפֶל דְּבָרָיו "לִבְנִי לְיִצְחָק" בִּקֵּשׁ לְהַדְגִּישׁ לִשְׁלוּחוֹ שֶׁיְּחַפֵּשׂ אֶת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַבָּחוּר בְּדַוְקָא, וְלֹא יַפְעִיל שִׁקּוּלִים שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה וְהַסְּבִיבָה, אֶלָּא אַךְ וְרַק לְפִי טוֹבָתוֹ שֶׁל הֶחָתָן הַמְיֹעָד. לְלַמֵּד לְכָל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַמַּגִּיעַ לְפֶרֶק הַנִּשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִתְיַחֵס לְצִפִּיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יְדִידָיו וְרֵעָיו, וְאַף לֹא לִרְצוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל הוֹרָיו וּקְרוֹבָיו, אֶלָּא אַךְ וְרַק לְטוֹבָתוֹ הָרוּחָנִית וְהַגַּשְׁמִית שֶׁלּוֹ. וְלֹא יָחוּשׁ לְמַה שֶּׁיֹּאמְרוּ הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ, כִּי לֹא עִמָּם הוּא עָתִיד לַחְלֹק אֶת מַרְבִּית שְׁנוֹת חַיָּיו, וְלֹא הֵם אֵלּוּ שֶׁיַּנְעִימוּ וְיַצְלִיחוּ אֶת מַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים שֶׁלּוֹ עִם רַעְיָתוֹ לֶעָתִידאמנם אין זה שולל את הכלל של "אין חכם כבעל הנסיון", ו"תשועה ברוב יועץ", שודאי יש לקבל עצה מן הגדולים ממנו, אלא שכשיועציו מעלים שיקולים שאינם נכונים – כאן אין לו לחוש ולהתייחס לדבריהם, אלא יראה רק את טובתו האמיתית שלו.    .

אַחַת הַחוֹבוֹת שֶׁל הָאָדָם כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ הִיא לְאָהֲבָהּ. כָּךְ אוֹמֵר הַמִּדְרָשׁ עַל הַפָּסוּק "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה"שיר השירים ח', ו'.    – זוֹ הָאַהֲבָה שֶׁאוֹהֵב הָאִישׁ לְאִשְׁתּוֹמדרש רבה שיר השירים (פרשה ח').    , שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא מַמָּשׁ כְּגוּפוֹבכורות (ל"ה ע"ב). ובסנהדרין (כ"ח ע"ב) נאמר: "אשה כבעלה". וראה עוד בזהר הקדוש (שמות קי"ז ע"ב) מה שכתב בזה.    , וְאֵשֶׁת הֶחָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵרשבועות (ל' ע"ב). ובירושלמי מסכת כתובות (ב', ט') נאמר "אשת ליסטים כליסטים".    , אִם כֵּן כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מַצָּב - כָּךְ אָמוּר הַבַּעַל לֶאֱהֹב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מַצָּב. וְחֵפֶץ ה' הוּא שֶׁיֹּאהַב הָאָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ וְיִשְׂמַח בָּהּ, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן מְקַיֵּם מִצְוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שָׁבָה נִכְלֶלֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְזוֹכֶה לְהַשְׁלִים תִּקּוּן נִשְׁמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיִזְכֶּה וְיִירַשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּאכן כתב רבינו המהרח"ו זיע"א בספר הליקוטים (פרשת עקב) בדרוש על הפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". עיין שם ותהנה.    , וְעָלָיו אוֹמֵר הַכָּתוּב "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא"כן דרשו בסנהדרין (ע"ו ע"ב) על פסוק זה המופיע באיוב (ה', כ"ד).    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר וְנָשָׂא אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עָלָיו מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדְּרַבָּנָן, הַאִם יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּגֵט אוֹ בְּלֹא גֵּט?

בַּמִּשְׁנָה מְבֹאָר שֶׁהַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִים לְעֶרְוָה מִלְּבַד הַנִּדָּה, וְלָכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לִיתֵן לָהּ גֵּט כְּלָלקידושין (ס"ו ע"א).    .

אָמְנָם כָּל זֶה נָכוֹן רַק לְגַבֵּי הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הָאָדָם מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בַּת בִּתּוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשְּׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת שֶׁאֲסוּרוֹת עַל הָאָדָם מִדְּרַבָּנָן, כְּגוֹן בַּת בַּת בִּתּוֹ וְאֵם אִמּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁקִּדּוּשֵׁיהֶן חָלִים, וְלָכֵן בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה יִהְיֶה עָלָיו לְהוֹצִיאָהּ בְּגֵט. וְכֵן פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"לבהלכות אישות (פרק ד' הלכות י"ב, י"ד).    וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְבאבן העזר (סימן ט"ו הלכה א').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת הַקִּרְבָה אֶל הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר הַיְצִירָהפרק א' מאמר ג'.    שֶׁהוּבָא כִּי בְּרִית הַלָּשׁוֹן מְכֻוֶּנֶת כְּנֶגֶד בְּרִית הַמָּעוֹר, וּבֵאֵר הָרה"ק רַבִּי צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב זִיעָ"א שֶׁכְּשֵׁם שֶׁבִּבְרִית הַמָּעוֹר יֶשְׁנָם שְׁנֵי צִנּוֹרוֹת שֶׁהָאֶחָד מַשְׁפִּיעַ בַּקֹּדֶשׁ לְהוֹלִיד וְהַשֵּׁנִי מַשְׁפִּיעַ בַּטֻּמְאָה לִיתֵן הַמּוֹתָרוֹת אֶל הַחִיצוֹנִים, כָּךְ גַּם בִּבְרִית הַלָּשׁוֹן יֶשְׁנָם שְׁנֵי צִנּוֹרוֹת – הַקָּנֶה וְהַוֶּשֶׁט, וְיָכוֹל לְדַבֵּר וְלֶאֱכֹל בְּפִיו דִּבְרֵי תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה אוֹ חָלִילָה לְהֵפֶךְ דְּבָרִים אֲסוּרִים וּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹתראה מה שכתב באורך בספרו "בני יששכר" חודש ניסן (מאמר ד') מחומרת הדיבור בלשון לעז.    .

וְלָכֵן אִם מְדַבֵּר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁמּוֹצִיא זַרְעוֹ לְבַטָּלָה חָלִילָה, וְגָדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַזֶּרַע שֶׁל הָאָדָם הוּא קֹדֶשׁ וְהוּא כֹּחוֹ וְחַיּוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְצָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ, כָּךְ גַּם הַדִּבּוּר הוּא חֵלֶק מִנִּשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וְחַיּוּתוֹ וְצָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ בַּקְּדֻשָּׁה. וְלָכֵן אָמְרוּ אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁהאימרת רבי יוסי בן יוחנן באבות (פרק א' משנה ה').    שֶׁהוּא בִּכְלַל אֲבִיזָרַיְיהוּ דְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעָתִיד לִיתֵן אֶת הַדִּין עַל כָּל שִׂיחָה יְתֵרָה שֶׁשָּׂחראה חגיגה (ה' ע"ב) שרב דרש כן על הפסוק (עמוס ד', י"ג) "ומגיד לאדם מה שיחו".    .

---

מצוה קצ"ח: שלא לגלות ערות אחות אמו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֲחוֹת אִמּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִמּוֹ מִצַּד הָאֵם, וּבֵין מִצַּד הָאָב, וְכָל שֶׁכֵּן מִשְּׁנֵיהֶםיבמות (נ"ד ע"ב) ורמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שמ"א) ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה ט"ז).    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֲחוֹת אָבִיו הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – אֵם לַמָּסֹרֶת

אִסּוּר גִּלּוּי עֲרָיוֹת הוּא אֶחָד מִשְּׁלוֹשׁ הָעֲבֵרוֹת עֲלֵיהֶן נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹר. שֶׁאִם יֹאמְרוּ לְאִישׁ אוֹ לְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְגַלּוֹת עֲרָיוֹת, אוֹ לִשְׁפֹּךְ דַּם נָקִי – חוֹבָה עֲלֵיהֶם לִמְסֹר אֶת נַפְשָׁם עַל הַדָּבָר וְלָמוּת וְלֹא לַעֲבֹר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁאָר הָעֲבֵרוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן אָמְנָם הֻזְהַרְנוּ לְקַיְּמָן בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ, אָמְנָם לֹא נִצְטַוֵּינוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עֲלֵיהֶן, וְאִם הֻכְרַחְנוּ לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן לְמַעַן הַצָּלַת נַפְשֵׁנוּ הוֹרָאַת הַתּוֹרָה הִיא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן וְלֹא לְהֵהָרֵגראה כל זאת בתוספת הפרטים וחילוקי הדינים ברמב"ם הלכות יסודי התורה (פרק ה').    .

וּמִדָּבָר זֶה לְמֵדִים אָנוּ שֶׁדְּרִישַׁת הַתּוֹרָה מֵאִתָּנוּ הִיא לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִתְמַסֵּר עַל מִצְווֹתֶיהָ, אִם בְּמָמוֹן וְאִם בְּגוּף וְאִם בְּנֶפֶשׁ, וְלֹא דַּי שֶׁנְּהֵא מִמְּקַיְּמֶיהָ וּמִשּׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּטֶיהָ אַךְ וְרַק כְּשֶׁנּוֹחַ וּמִסְתַּדֵּר. כִּי מִי שֶׁמְּמַלֵּא אֶת בַּקָּשַׁת זוּלָתוֹ מִבְּלִי שׁוּם קֹשִׁי אוֹ מַאֲמָץ עֲדַיִן לֹא הוֹכִיחַ לוֹ בֶּאֱמֶת אֶת אַהֲבָתוֹ, אֶלָּא רַק לִכְשֶׁיְּחָרֵף נַפְשׁוֹ עַל הַדָּבָר, וְלַמְרוֹת כָּל הַמְּנִיעוֹת יִתְמַסֵּר לְמִלּוּי בַּקָּשָׁתוֹ - הֲרֵי זֶה לְאוֹת וּלְמוֹפֵת שֶׁגְּדוֹלָה אַהֲבָתוֹ כְּלַפָּיו, וְכֵנָה יְדִידוּתוֹ עִמּוֹ.

כָּךְ גַּם כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵא נִצְטַוֵּינוּ כֻּלָּנוּ לֶאֱהֹב אֶת ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כַּכָּתוּב "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ"דברים ו', ה'.    , אַךְ כֵּיצַד נְאַמֵּת וְנוֹכִיחַ אֶת אַהֲבָתֵנוּ כְּלַפֵּי הַשֵּׁם? מַמְשִׁיךְ הַפָּסוּק וְאוֹמֵר "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" וּבֵאֲרוּ חֲכָמֵינוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם נוֹטְלִים מִמְּךָ אֶת רְצוֹנְךָ אוֹ אֶת מָמוֹנְךָ אוֹ אֶת נַפְשְׁךָ – עֲדַיִן תֹּאהֲבֵהוּ וּתְקַיֵּם מִצְווֹתָיו – זוֹהִי הַהוֹכָחָה הַחוֹתֶכֶת שֶׁאָכֵן הִנְּךָ אוֹהֲבוֹ וּמְכַבְּדוֹראה ברכות (ס"א ע"ב).    .

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָסְרוּ בְּיָדֵינוּ כְּלָל וִיסוֹד גָּדוֹל בַּחַיִּים: כָּל דָּבָר שֶׁנּוֹתְנִים בֵּית דִּין נַפְשָׁם עָלָיו – סוֹפוֹ לְהִתְקַיֵּם בְּיָדָםירושלמי שבת (פרק א' הלכה ד'). ובמכילתא (פרשת כי תשא) נאמר "כל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו כגון שבת, מילה, תלמוד תורה וטבילה – הרי אלו נתקיימו בידם".    . שֶׁכֵּן הַתְּנַאי לְהַשָּׂגַת דָּבָר וּלְהַגְשָׁמַת חֲלוֹם הוּא הַהִתְמַסְּרוּת אֵלָיו. כִּי עִקַּר הַהַצְלָחָה שֶׁל הָאָדָם אֵינָהּ תְּלוּיָה כְּלָל בְּכִשְׁרוֹנוֹ אוֹ בְּמַעֲשָׂיו, אֶלָּא בִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד, וּכְשֶׁהַבּוֹרֵא אָכֵן חָפֵץ בְּהַצְלָחַת דָּבָר מִיָּד הוּא מְעוֹרֵר בָּאָדָם רָצוֹן עַז לְכָךְ וְהַלָּה הוֹלֵךְ וּמְקַיְּמוֹ. לָכֵן אִם אָדָם מוּכָן לִמְסֹר נַפְשׁוֹ וּלְהִתְאַמֵּץ בְּיוֹתֵר עַל דָּבָר מְסֻיָּם - הֲרֵי זֶה סִימָן שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ כָּאן רָצוֹן אֱלֹקִי, וּמִמֵּילָא מֻבְטָח לוֹ שֶׁיַּצְלִיחַ. וְאִם לֹא הִצְלִיחַ בְּדָבָר אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן רָצוֹן אֲמִתִּי, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ לֹא רָצָה בְּכָךְוראה בספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (פרשת תרומה) מה שהבאנו מהרה"ק בעל ה"נר ישראל" מרוז'ין זיע"א שמשמיים לא מעוררים באדם רצון אמיתי ופנימי אלא לדבר שהוא מתאים וראוי לו, וכפי שאמרו חז"ל (קהלת רבה א', י"ג) "יש לו מנה רוצה מאתיים" ולא אמרו שרוצה שלוש מאות וכיוב"ז, כי לדבר לא מציאותי אין רצון אמיתי. ולכן אם יש באדם רצון חזק ואמיתי לדבר מסויים – אזי בודאי ישיגנו, ואם לא השיגו – כנראה שהרצון לא היה אמיתי. וזהו עומק מה שאמרו "אין דבר העומד בפני הרצון". ודפח"ח.    . וְלָכֵן אִם בֵּית דִּין מְבַקְּשִׁים לְתַקֵּן דָּבָר אוֹ לִקְבֹּעַ דִּין מְסֻיָּם וּרְצוֹנָם שֶׁהַדָּבָר יִתְקַיֵּם לְאֹרֶךְ זְמַן – חוֹבָה עֲלֵיהֶם לִמְסֹר אֶת נַפְשָׁם עַל קִיּוּמוֹ, וְזֶה מַה שֶּׁיַּבְטִיחַ אֶת עֲמִידָתוֹ לְעוֹלָמִים.

תּוֹרָתֵנוּ מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁצָּרִיךְ סַבְלָנוּת בַּחַיִּים. לְכָל דָּבָר יֵשׁ אֶת הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם שֶׁלּוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַקְדִּים אֶת הַמְאֻחָר. אַךְ כְּמוֹ שֶׁלְּכָל כְּלָל יֵשׁ יוֹצֵא מִן הַכְּלָל – כָּךְ גַּם לִכְלָל זֶה יֵשׁ יוֹצֵא דֹּפֶן, שֶׁבְּעֶזְרָתוֹ נִתָּן לַעֲקֹף אֶת הַזְּמַן וְלִפְסֹחַ עַל תְּנָאֵי הַסַּבְלָנוּת וְהַהַמְתָּנָה, וּלְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשֵׁנוּ כָּאן, מִיָּד וְעַכְשָׁו: עַל יְדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ. כִּי מִי שֶׁעוֹשֶׂה מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל דָּבָר מְסֻיָּם אֲזַי גַּם אִם לֹא מַגִּיעַ לוֹ, וְגַם אִם הוּא אֵינוֹ רָאוּי לְכָךְ – עִם כָּל זֹאת פּוֹתְחִים אֶת הַשְּׁעָרִים וּמַעֲנִיקִים לוֹ, כֵּיוָן שֶׁמּוּל מְסִירוּת נֶפֶשׁ שׁוּם מְנִיעָה לֹא יְכוֹלָה לַעֲמֹד. כָּךְ רָאִינוּ בְּכַמָּה וְכַמָּה הִזְדַּמְּנֻיּוֹת בְּחַיֵּינוּ כְּשֶׁהָיְתָה מְסִירוּת נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה עַל מִצְוָה מְסֻיֶּמֶת אוֹ עַל עִקָּרוֹן כָּל שֶׁהוּא בַּיַּהֲדוּת – הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא סִדֵּר אֶת הַדְּבָרִים נֶגֶד הַטֶּבַע וְהַהִגָּיוֹן, וְכָל הַמְּנִיעוֹת וְהַבְּעָיוֹת נֶעֶלְמוּ כְּלֹא הָיוּ. וּמָשְׁלוּ אֶת הַדָּבָר לְבִנְיָן גָּבוֹהַּ גּוֹרֵד שְׁחָקִים שֶׁהָעֲלִיָּה אֵלָיו אוֹרֶכֶת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁעוֹת, וְגַם זֶה בְּקֹשִׁי וּבְיֶזַע רַב, וְהִנֵּה בָּא אֶחָד וּבְתוֹךְ דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם הִגִּיעַ מִלְּמַטָּה אֶל הַקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה. אֵיךְ? עַל יְדֵי מַעֲלִית! הַמַּעֲלִית מַעֲלָה פִּי כַּמָּה מַהֵר וְקַל מִבָּרֶגֶל, וְכָּךְ גַּם מְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם פּוֹתַחַת לוֹ בַּחַיִּים דְּלָתוֹת וּשְׁעָרִים שֶׁעַל פִּי הַטֶּבַע וְהַהִגָּיוֹן לְעוֹלָם לֹא הָיוּ נִפְתָּחִים בְּפָנָיומשל נפלא שמענו מהגה"צ רבי יאשיהו פינטו שליט"א. וראה בספר "מכתב מאליהו" להג"ר אליהו דסלר זצ"ל (חלק ד' עמוד 267) שכתב בזה"ל: "יש סדק קטן בחומת הטבע שאינו נראה לעין, ודרכו הנס נכנס. הסדק הזה הוא – הנכונות למסירות נפש". עכל"ק.    .

מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַחְלֹקֶת בֵּין הַתַּנָּאִים בְּאֹפֶן דְּרִישַׁת פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה: הַאִם יֵשׁ לִדְרֹשׁ עַל פִּי "אֵם לַמִּקְרָא" שֶׁזּוֹהִי צוּרַת הַכְּתִיבָה שֶׁל הַמִּקְרָאוֹת, אוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ לִדְרֹשׁ עַל פִּי "אֵם לַמָּסֹרֶת" שֶׁזּוֹהִי צוּרַת הַקְּרִיאָה הַמְנֻקֶּדֶת שֶׁל הַמִּקְרָאוֹת, כְּפִי שֶׁקִּבַּלְנוּ בְּמָסֹרֶת מֵאֲבוֹתֵינוּ? וְנִקְבְּעָה הַהֲלָכָה שֶׁהָאֵם לַמָּסֹרֶת הִנָּהּ חֲזָקָה וּמְבֻסֶּסֶת יוֹתֵר מֵהָאֵם לְמִקְרָא, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַעֲדִיפָהּ וּלְהַקְדִּימָהּראה סוכה (ו' ע"ב) ומכות (ז' ע"ב) ובראשונים שם.    . וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר שֶׁטַּעַם הַדָּבָר הוּא בִּהְיוֹת שֶׁעִקַּר זְכוּתֵנוּ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכָךְ שֶׁמָּסַרְנוּ נַפְשֵׁנוּ עָלֶיהָ: אִם זֶה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁאַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָהשמות ל"ד, כ"ח.    כְּדֵי לְקַבְּלָהּ מֵה', וּלְאַחַר מִכֵּן "מְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ" דְּהַיְנוּ הֶעֱבִיר וְהוֹרִישׁ אֶת מִדַּת הַהִתְמַסְּרוּת עָלֶיהָ לִיהוֹשֻׁעַאבות (פרק א' משנה א'), וכן פירש האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויץ' זצוק"ל, הובא בספר "מעיינות הנצח" על פרקי אבות.    , וְכֵן הָלְאָה עַד לְדוֹרֵנוּ זֶה לֹא עֲבֵרָה הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּ"מָסֹרֶת" דְּהַיְנוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה, וְלָכֵן זָכִינוּ שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּיָדֵינוּ. וּמִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן נִקְבְּעָה הַהֲלָכָה עַל פִּי הָאֵם לַמָּסֹרֶת, שֶׁהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת מְסִירוּת נַפְשֵׁנוּ עַל הַתּוֹרָה וּמִשְׁפָּטֶיהָ.

יֶתֶר עַל כֵּן מְסֻפָּר בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁבִּשְׁעַת מְסִירַת הַלּוּחוֹת מֵהַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עַל הַר סִינַי, הָיוּ עַם יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹנְנִים לְחֵטְא הָעֵגֶל, וּמְתָאֵר הַיְרוּשַׁלְמִי שֶׁבְּאוֹתָם רְגָעִים הָיוּ הַלּוּחוֹת כִּבְיָכוֹל מֻחְזָקִים מִצַּד אֶחָד בִּידֵי ה' יִתְבָּרַךְ, וּמִצַּד שֵׁנִי בִּידֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּמִשֶּׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת עֵגֶל הַזָּהָב בִּקֵּשׁ הַקָּבָּ"ה לְחָטְפָם וְלִיקְחָם בַּחֲזָרָה אֵלָיו, אַךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ "קָדַם וַחֲטָפָם" מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשׁוֹאֵל עַל כָּךְ הַמַּהֲרַ"ל מִפְּרָאג זִיעָ"א: וְכִי כֵּיצַד יִתָּכֵן לוֹמַר עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֶעָנָו שֶׁבַּנִּבְרָאִים, זֶה שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר "מֹשֶׁה עֶבֶד ה'"דברים ל"ד, ה'.    , הוּא יַחְטֹף אֶת הַלּוּחוֹת מִיָּדָיו שֶׁל אָדוֹן כָּל הָעוֹלָמִים?! וְכִי נָאֶה וְכִי יָאֶה לִנְהֹג כָּךְ כְּלַפֵּי הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא?! וּמְבָאֵר שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הֵבִין שֶׁאִם עַכְשָׁו הַקָּבָּ"ה לֹא יִתֵּן לְעַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה – מִי יוֹדֵעַ מָתַי תִּהְיֶה הַהִזְדַּמְּנוּת הַבָּאָה שֶׁלָּנוּ לְקַבְּלָהּ, וְאִם בִּכְלָל!! לָכֵן מָסַר נַפְשׁוֹ עַל עַם יִשְׂרָאֵל וְכִבְיָכוֹל "קָדַם וַחֲטָפָם" מִיָּדָיו שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לַמְרוֹת הַסַּכָּנָה הַכְּרוּכָה בְּדָבָר, כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם תִּהְיֶה לָנוּ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת. אַתָּה הָרְאֵתָ לְדַעַת שֶׁכְּבָר מֵרֶגַע מְסִירַת הַתּוֹרָה הָיָה הַדָּבָר בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה מִיָּד מְקַבְּלֶיהָ, וְלָכֵן זוֹכִים אָנוּ לְכָךְ שֶׁעֲדַיִן מִתְקַיֶּמֶת וְתִתְקַיֵּם הַתּוֹרָה בְּיָדֵינוּ.

מִטַּעַם זֶה גַּם כֵּן יֶשְׁנָהּ הֲלָכָה שֶׁעָלֶיהָ אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לַחְלֹק וּלְהִתְוַכֵּחַ: "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי"מנחות (כ"ט ע"ב) במעשה ברבי עקיבא, וראה בסוטה (ט"ז ע"א) ובפירוש רש"י ז"ל שם שפעמים שאפילו פסוק מפורש עוקרת ההלכה למשה מסיני.    – שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מָסַר נַפְשׁוֹ בְּעֵת "מְסִירַת הַתּוֹרָה", לָכֵן כָּל הֲלָכָה הַמֻּחְזֶקֵת בְּיָדֵינוּ שֶׁהִיא "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" אֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְעַרְעֵר וְלַחֲלֹק עָלֶיהָ!

דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר מְשֻׁפָּע בִּבְרָכוֹת רוּחָנִיּוֹת וְגַּשְׁמִיּוֹת כְּאֶחָד: שִׁיבָתֵנוּ לְאַדְמָתֵנוּ אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ לְאַחַר אַלְפֵי שְׁנוֹת גָּלוּת, קִבּוּץ וְאִחוּד הַגָּלֻיּוֹת מִכָּל קַצְוֵי תֵּבֵל לְאַחַר פֵּרוּד וְנִתּוּק, הַרְחָבַת עוֹלַם הַתּוֹרָה וּמַעְגָּל לוֹמְדֶיהָ בִּמְמַדִּים עֲצוּמִים, לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ חָזְרָה לִהְיוֹת מְדֻבֶּרֶת לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁכִּמְעַט וְנָגֹזָה – אִי אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּתָּנוֹת הַנִפְלָאוֹת הַלָּלוּ, לַמְרוֹת הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַמֶּחְדָּלִים שֶׁלְּצַעֲרֵנוּ עֲדַיִן קַיָּמִים. עַל מָה וְלָמָּה זָכָה דּוֹרֵנוּ לְכָךְ? וְכִי בְּשִׁבְעִים הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת רָאִינוּ אֵיזוֹ הִתְקָרְבוּת מְיֻחֶדֶת מִצִּדֵּנוּ לְבוֹרְאֵנוּ?! אֵיזוֹ זְכוּת מְיֻחֶדֶת הָיְתָה בְּמַעֲשֵׂינוּ שֶׁתְּזַכֶּה אוֹתָנוּ לְכָל זֹאת?! אַדְּרַבָּה: הֲרֵי רוֹב הַדּוֹר שֶׁעָמַד בְּאוֹתָם יָמִים בְּשַׁעֲרֵי אַרְצֵנוּ הָיָה דּוֹר הַמְנֹעָר מִכָּל תֹּכֶן, מִתְכַּחֵשׁ לַמָּסֹרֶת וּמְשֻׁלָּל כָּל שָׁרָשִׁים, לֹא הַתּוֹרָה עָמְדָה בְּרֹאשׁ מַעֲיָנָיו אֶלָּא "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדַי" רָקַם אֶת הַ"הִמְנוֹן" שֶׁל אוֹתָם יָמִים, אִם כֵּן בְּאֵיזוֹ זְכוּת קִבֵּל דּוֹר שֶׁכָּזֶה אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת הַנִפְלָאוֹת הַלָּלוּ? הַתְּשׁוּבָה הִיא בְּרוּרָה כַּשֶׁמֶשׁ: "בִּגְלַל אָבוֹת תּוֹשִׁיעַ בָּנִים וְתָבִיא גְּאֻלָּה לִבְנֵי בְּנֵיהֶם"מתוך פיוט "יום ליבשה" לרבי יהודה הלוי, הנאמר בסעודת הברית.    – הָאָבוֹת מָסְרוּ נַפְשָׁם עַל הַזָּקָן וְהַפֵּאוֹת בְּתָאֵי הַגַּזִּים, הָאִמָּהוֹת קָפְצוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ תּוֹךְ כְּדֵי סִדּוּר כִּסּוּיֵי רֹאשָׁן, בְּתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל קִפְּחוּ אֶת חַיֵּיהֶן עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהִטָּמֵא לַעֲרֵלִים, בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל נוֹרוּ לַמָּוֶת עַל לִמּוּד הַגְּמָרָא בַּסֵּתֶר, תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נָפְחוּ אֶת נִשְׁמָתָם עִם צַעֲקַת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – עַל מְסִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁכָּזוֹ לֹא פֶּלֶא שֶׁקִּבַּלְנוּ אָנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַתָּנוֹת, וּכְלָל לֹא בִּזְכוּת עַצְמֵנוּ... רְאוּ נָא מַה בְּכֹחָהּ שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ לְחוֹלֵל!

גַּם כַּיּוֹם נִדְרֶשֶׁת מִכָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ מְסִירוּת נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה וְעִלָּאִית: אֲחִיזָה בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה מִבְּלִי שׁוּם פְּשָׁרוֹת, הִתְמַסְּרוּת עַל קִיּוּם הַמִּצְווֹת לַמְרוֹת כָּל הַהַפְרָעוֹת, הֲקָמַת בָּתִּים כְּשֵׁרִים וְהַעֲמָדַת דּוֹרוֹת יְשָׁרִים עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, הִתְרַחֲקוּת וְהִתְנַתְּקוּת מִכָּל מִינֵי מִדּוֹת פְּסוּלוֹת וַאֲסוּרוֹת, עַל כָּל זֹאת וְעוֹד נִדְרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ מְסִירוּת נֶפֶשׁ מֻפְלָאָה, מַמָּשׁ כְּדֻגְמַת "יֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר". וּמִי יוֹדֵעַ אִם דַּוְקָא בִּזְכוּת מְסִירוּתֵנוּ זֹאת, נָבִיא בִּמְהֵרָה אֶת הַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

שְׁאֵלָה: מִי שֶׁאֲנָסוּהוּ לָבוֹא עַל הָעֶרְוָה, הַאִם מִתְחַיֵּב בְּעוֹנְשִׁין כְּמוֹ הַמֵּזִיד אוֹ לֹא?

תְּשׁוּבָה: בַּחֲזַ"ל מְבֹאָר שֶׁגִּלּוּי עֲרָיוֹת הִיא אַחַת מִן הָעֲבֵרוֹת עֲלֵיהֶן נִצְטַוֵּינוּ לְהֵהָרֵג וְלֹא לַעֲבֹרסנהדרין (ע"ד ע"א) ורמב"ם הלכות יסודי התורה (פרק ה').    , וְאַף אִם אָנְסוּ אָדָם בְּכֹחַ לָבוֹא עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת, מְבֹאָר בַּתַּלְמוּד שֶׁבְּכָל זֹאת הוּא חַיָּב מִיתָה אוֹ מַלְקוֹת לְפִי סוּג הָעֶרְוָה, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת, וְאִם עָבַר וּבַעַל בְּוַדַּאי נִתְרַצָּה לַדָּבָריבמות (נ"ג ע"ב) ורמב"ם הלכות סנהדרין (פרק כ' הלכה ג'). ועיין בכסף משנה שם מה שכתב על זה.    .

אוּלָם כָּל זֶה נֶאֱמַר דַּוְקָא בְּאִישׁ, אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁנִּבְעֲלָה בְּאֹנֶס הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִכָּל עֹנֶשׁ וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ, מִלְּבַד אִם הָיָה כֹּהֵן שֶׁנֶּאֱסֶרֶת עָלָיו אֲפִלּוּ בְּאוֹנֵסכתובות (נ"א ע"ב) וברמב"ם (שם). ושם נתבאר שאם תחילתה היתה באונס אזי אפילו אם אחר כך אמרה "הניחו לו" עם כל זאת היא נידונת כאנוסה ופטורה.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד בְּעִנְיַן וָלָד הַנּוֹלָד מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא מַמְזֵר, לִכְאוֹרָה מַה חָטָא וּמָה אָשַׁם זֶה שֶׁהוֹרָיו חָטְאוּ בְּחֵטְא הָעֲרָיוֹת וְהוּא צָרִיךְ לִסְבֹּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם?!

וּבֵאֵר הַגה"ק רַבִּי דָּוִד בֶּן זִמְרָא זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"בבאור מצוה קס"ז. עיין שם מה שכתב בשורש נשמת הממזר, ואכמ"ל.    כִּי פְּעָמִים שֶׁיֶּשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁחָטְאוּ בְּחֵטְא הַמְחַיֵּב אוֹתָם לְהִכָּרֵת מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת נִשְׁמָתָם לָעוֹלָם בְּגִלְגּוּל שֶׁל אוֹתוֹ יֶלֶד מַמְזֵר שֶׁמֻּרְחָק וּמֻבְדָּל מֵהַקָּהָל, וּבְכָךְ מְרַצֶּה הוּא אֶת עָנְשׁוֹ מִגִּלְגּוּלִים שֶׁעָבְרוּ.

וְהַגה"צ רַבִּי שִׁמְעוֹן חִירָארִי זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "שִׂמְחַת לִבּוֹ"חלק אבן העזר סימן א'.    כָּתַב בְּשֵׁם הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאוֹתוֹ וָלָד מַמְזֵר בְּגִלְגּוּל שֶׁעָבַר אַף הוּא נִכְשַׁל בַּעֲרָיוֹת וְהוֹלִיד וָלָד מַמְזֵר, וְעַל כֵּן נִגְזַר עָלָיו לְהִתְגַּלְגֵּל בְּיֶלֶד מַמְזֵר עַל מְנָת לִסְבֹּל וּלְהִתְיַסֵּר בְּמַה שֶּׁגָּרַם לַאֲחֵרִים לְהִתְיַסֵּר. וְעַל יְדֵי צַעֲרוֹ וּדְמָעוֹת שֶׁיּוֹרִיד עַל כָּךְ יִתְכַּפֵּר לוֹ חֶטְאוֹ מִגִּלְגּוּל שֶׁעָבַר וְיָבוֹא עַל תִּקּוּנוֹועוד עיין בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ז' סימן רט"ז) מה שכתב לבאר בענין זה.    .

---

מצוה קצ"ט: שלא לגלות ערות אחי אביו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֲחִי אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתוֹ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. וְזֹאת מִלְּבַד אַזְהָרַת מִשְׁכַּב זָכוּר הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַזְּכָרִים, שֶׁחַיָּב זֶה גַּם עָלֶיהָסנהדרין (נ"ד ע"א) וספר המצוות להרמב"ם (מצוה שנ"ב).    .

אַזְהָרָה זוֹ חָלָה בְּשֶׁהָיָה זֶה אֲחִי אָבִיו בֵּין מִן הָאָב וּבֵין מִן הָאֵם, וְכֵן בְּשֶׁהָיָה זֶה אֲחִי אָבִיו בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבֵין מִן הַזְּנוּתספר החינוך.    .

וְהַחִיּוּב עַל הָעוֹבֵר כֵּן שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם מוּמָתִים בִּסְקִילָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת: אַחַת מִשּׁוּם הַזָּכוּר, וְאַחַת מִשּׁוּם אֲחִי אָבִיוסנהדרין (שם) ורמב"ם הלכות שגגות (פרק ד' הלכה א'). אמנם בשוגג רק הבן יתחייב שתי חטאות, ואילו אחי האב יתחייב חטאת אחת.    .

רָמַז הַכָּתוּב – עֲצֹר לְהִתְבּוֹנְנוּת

בֵּין תַּרְיַ"ג הַמִּצְווֹת עֲלֵיהֶן נִצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, מוֹצְאִים אָנוּ אַזְהָרוֹת מְשֻׁנּוֹת בְּיוֹתֵר הַנִּרְאוֹת רְחוֹקוֹת מִן הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי. וּמִיָּד תְּמִיהָה גְּדוֹלָה עוֹלָה בְּלִבֵּנוּ: וְכִי עַל זֹאת צְרִיכָה תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה לְצַוּוֹת וּלְהַזְהִיר?! עַל שִׁפְלוּת וּבַהֲמִיּוּת שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ?! הֲלֹא כָּל אֲשֶׁר צֶלֶם אֱנוֹשׁ עָלָיו יִסְלֹד וְיַרְחִיק דַּעְתּוֹ מִמַּעֲשִׂים כְּגוֹן אֵלּוּ, וְאִם כֵּן לְשֵׁם מָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְצַוּוֹת אֶת עַם יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים עַל דְּבָרִים שֶׁכָּאֵלּוּ?! וְאָכֵן גַּם עַל אַזְהָרָה זוֹ מִתְעוֹרֶרֶת שְׁאֵלָה שֶׁכָּזוֹ, וְעַל כָּךְ נָשִׁיב אי"ה בַּשּׁוּרוֹת הַבָּאוֹת.

תּוֹרָתֵנוּ מְלַמַּדְתָּנוּ שֶׁכָּל אָדָם הִגִּיעַ לָעוֹלָם עִם תַּכְלִית וּמַטָּרָה. לֹא לְחִנָּם יָרְדָה נְשָׁמָה לְמַטָּה, אֶלָּא יְרִידָה לְצֹרֶךְ עֲלִיָּה. וְאָדָם שֶׁלֹּא מַתְמִיד לָתוּר וּלְחַפֵּשׂ אַחַר תַּכְלִית חַיָּיו, וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּדַרְכּוֹ מִפַּעַם לְפַעַם אִם אָכֵן הִיא מוֹבִילָה אוֹתוֹ אֶל אוֹתָהּ הַמַּטָּרָה – אֲזַי קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְעֶה בְּדַרְכּוֹ בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו, וְיִסְטֶה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְיִפֹּל לְבוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים, וְיַגִּיעַ לִמְקוֹמוֹת שֶׁאַף אֶחָד לֹא הָיָה חוֹשֵׁב לְהַגִּיעַ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁעָלָה עַל רִכְבּוֹ לִנְסֹעַ לַעֲבוֹדָתוֹ, אַךְ בְּרֶגַע שֶׁדָּרַךְ עַל דַּוְשַׁת הַגָּז נִתְקְעָה הַדַּוְשָׁה וְרִכְבּוֹ לֹא פָּסַק מִלִּנְסֹעַ. מֵרֶגַע זֶה הַנְּסִיעָה לֹא תּוּכַל עוֹד לְהֵעָצֵר, רַק מוּטָל עַל הַנֶּהָג לִהְיוֹת עֵירָנִי וּלְהַקְפִּיד שֶׁלֹּא לִסְטוֹת מִנְּתִיב הַנְּסִיעָה הַמְפֻתָּל. וְאִם לְרֶגַע אֶחָד יִשְׁכַּח אוֹ יֵרָדֵם – מִיָּד יִסְטֶה רִכְבּוֹ מֵהַכְּבִישׁ וְיֵלֵךְ וְיִתְדַּרְדֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְלֹא מַעֲצוֹרִים, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹת וְלִיעָדִים שֶׁעֲלֵיהֶם לֹא חָלַם. כָּךְ הֵם גַּם יָמָיו שֶׁל הָאָדָם עֲלֵי אֲדָמוֹת כִּנְסִיעָה בְּמֵרוֹץ הַזְּמַן שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר, וְאִם לֹא מִתְעוֹרֵר הָאָדָם לְפַלֵּס אֶת הֲלִיכָתוֹ בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה - לֹא יִרְחַק הַיּוֹם וְיִמְצָא אֶת עַצְמוֹ מִתְבּוֹסֵס בַּעֲבֵרוֹת וּבַחֲטָאִים גְּדוֹלִים, עַד שֶׁכָּל רוֹאֵהוּ יִתְמַהּ וְיִשְׁאַל: "הֲזֹאת נָעֳמִי?!"מגילת רות א', י"ט.    .

רַבֵּנוּ אַבְרָהָם בֶּן הָרַמְבַּ"ם זָ"ל כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ "הַמַּסְפִּיק לְעוֹבְדֵי ה'" שֶׁרוֹב רֻבָּם שֶׁל הָאָבוֹת וְהַצַּדִּיקִים הַקַּדְמוֹנִים הָיוּ עוֹסְקִים בִּרְעִיַּת הַצֹּאן. וְלָאו דַּוְקָא בִּגְלַל שֶׁזּוֹ הַמִּשְׂרָה שֶׁהֻצְּעָה לָהֶם בְּחֶבְרַת "כֹּחַ אָדָם", אֶלָּא בִּהְיוֹת שֶׁמְּלָאכָה זוֹ עִקָּרָהּ בַּשָּׂדוֹת וּבַמֶּרְחָבִים, הַרְחֵק מִיִּשּׁוּב בְּנֵי אָדָם, מְקוֹמוֹת בָּהֶם יָכוֹל אָדָם לְהִתְנַתֵּק מִמֵּרוֹץ הַחַיִּים וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַאִם אָכֵן דַּרְכּוֹ נְכוֹנָה. וְלָכֵן הֶעֱדִיפוּ הָאָבוֹת עִסּוּקִים אֵלּוּ לְפַרְנָסָתָם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְבּוֹנְנוּת מַתְמֶדֶת בְּדַרְכָּם וּבְחַיֵּיהֶם. וּמִכָּךְ נִלְמַד גַּם אָנוּ שֶׁאָמְנָם לֹא נוּכַל לִהְיוֹת רוֹעֵי צֹאן, אַךְ לְכָל הַפָּחוֹת אֶת הַדַּקּוֹת הַבּוֹדְדוֹת בָּהֶן אָנוּ נִמְצָאִים לְבַד עִם עַצְמֵנוּ - כְּגוֹן בְּדַרְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָה, אוֹ בַּחֲזָרָתֵנוּ מִשִּׁעוּר הַתּוֹרָה וְכַיוב"ז, נֵדַע לְנַצְּלָן לַעֲשִׂיַּת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְלִ"סְפִירַת מְלַאי" שֶׁל מַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים וְהָרָעִים, וּבְכָךְ נִנָּצֵל מִטָּעֻיּוֹת בְּדַרְכֵּנוּ וּמִשְּׁגִיאוֹת בְּמַעֲשֵׂינוּ.

יִרְמְיָה הַנָּבִיא בְּתוֹכְחוֹתָיו הַנּוֹקְבוֹת לְיִשְׂרָאֵל זוֹעֵק מִקִּירוֹת לִבּוֹ וְאוֹמֵר: "הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ, אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי, כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה"ירמיה ח', ו.    . הַנָּבִיא אֵינוֹ כּוֹאֵב עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, הוֹאִיל וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב, אֶלָּא כָּל הַתְּבִיעָה הִיא עַל שֶׁאֵינָם מִתְנַחֲמִים וּמִתְחָרְטִים עַל רִחוּקָם וְשִׁפְלוּתָם. וּמַהוּ הַגּוֹרֵם לְכָךְ? "בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה" – הַסּוּס, לוֹחֵם גָּדוֹל הוּא, אַךְ חִסָּרוֹן אֶחָד יֵשׁ בּוֹ: בְּעֵת מְרוּצָתוֹ בַּמִּלְחָמָה, דּוֹקְרִים בּוֹ אוֹיְבָיו בַּחֲנִיתוֹתֵיהֶם, וְהוּא כְּלָל אֵינוֹ מִתְיַחֵס, לֹא עוֹצֵר לָנוּחַ וּלְהִתְרַפֵּא, רַק מַמְשִׁיךְ לָרוּץ וְלָרוּץ מִבְּלִי שׁוּם עֲצִירָה. עַד שֶׁלְּפֶתַע אוֹזְלִים לוֹ כָּל כֹּחוֹתָיו, וּבֵין רֶגַע נוֹפֵל שָׁדוּד וּנְטוּל כֹּחַ וּמִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁמֵּת. כָּךְ יֶשְׁנָם בְּנֵי אָדָם הָרָצִים אֶת מֵרוֹץ חַיֵּיהֶם בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים, וְאֵינָם "עוֹצְרִים לְהִתְרַעְנְנוּת" כְּפִי שֶׁהַחֹק אוֹמֵר, וְלֹא מַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲנִיתוֹת וְהַפְּגָמִים הַמַּכִּים אֶת נִשְׁמָתָם שׁוּב וְשׁוּב, עַד שֶׁכָּהָה עֵינָם וְנָס לֵחָם, וּבְיוֹם אֶחָד בָּהִיר קוֹרְסִים וְנוֹפְלִים בִּדְמֵי חַיֵּיהֶם. לֹא כֵּן הֶחָכָם הַמַּשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת, עוֹצֵר מִפַּעַם לְפַעַם וְשׁוֹאֵל וְחוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ אִם אָכֵן הוּא צוֹדֵק וְשָׁלֵם בְּדַרְכּוֹ, וּבְכָךְ זוֹכֶה לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, וִילַוֶּה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹםובספר "אור הגנוז" (עמוד נ"ט) הובא מהרה"ק ממעז'בוז' זיע"א שאמר פעם: "בשלשה דברים עזר לי השם יתברך: א-שתמיד הייתי שונא את עצמי, ב-שתמיד הייתי רודף את עצמי, ג-כשעשיתי עבירה מחלתי לי בעצמי תיכף". עכל"ק, ודפח"ח.    .

אָדָם שֶׁאֵינוֹ פּוֹקֵחַ עֵינָיו עַל דְּרָכָיו, עָלוּל מִבְּלִי לָשִׂים לֵב לְפַסְפֵּס וּלְהַחֲמִיץ הִזְדַּמְּנֻיּוֹת פָּז בְּחַיָּיו, וְסָפֵק גָּדוֹל אִם יַחְזְרוּ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים. כָּךְ מְסֻפָּר בְּדֶרֶךְ צַחוּת עַל אָדָם אֶחָד שֶׁיָּשַׁב עַל שְׂפַת הָאֲגַם וְדָג דָּגִים, וּלְפֶתַע נִתְפַּס בְּחַכָּתוֹ דָּג גָּדוֹל וְשָׁמֵן. שָׂמַח הַלָּה עַל הַדָּבָר כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב, וְהֵחֵל לְמָשְׁכוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ מֵהַמַּיִם. וְהִנֵּה מִשֶּׁיָּצָא הַדָּג מֵהַמַּיִם פָּתַח לְפֶתַע הַדָּג אֶת פִּיו וְאָמַר לַדַּיָּג: שָׁלֹשׁ בַּקָּשׁוֹת תּוּכַל לְבַקֵּשׁ, וְכֻלָּן יִתְגַּשְּׁמוּ בִּמְלוֹאָן. חָשַׁב רַבּוֹת הַדַּיָּג וְאָמַר: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מְכוֹנִית סוּבָּארוֹ, וְעוֹד מְכוֹנִית סוּבָּארוֹ, וְעוֹד מְכוֹנִית סוּבָּארוֹ. אָמַר לוֹ הַדָּג: אֶת מְבֻקָּשְׁךָ – קִבַּלְתָּ, אַךְ אֱמֹר נָא לִי יְדִידִי: מַה יֵּשׁ לְךָ מִסּוּבָּארוֹ?! הֱשִׁיבוֹ הָאִישׁ: הֲאֵינְךָ מֵבִין?! אֶקַּח אֶת שְׁלוֹשׁ מְכוֹנִיּוֹת הַסּוּבָּארוֹ וְאֶמְכְּרֵן, וְאֶקְנֶה בַּכֶּסֶף מְכוֹנִית מֶרְצֶדֶס!!! וְאָנוּ צוֹחֲקִים... כָּךְ לָאָדָם נִתָּנוֹת הִזְדַּמְּנֻיּוֹת יִקְרוֹת עֵרֶךְ בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו, לְתַקֵּן אֶת הֶעָבָר וּלְשַׁפֵּר אֶת הֶעָתִיד, לְיַשֵּׁר קַו עִם בּוֹרֵא עוֹלָם וּלְהַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְטוֹבָה יוֹתֵר. אַךְ אִם אֵינוֹ פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו בַּדֶּרֶךְ – לְעוֹלָם לֹא יַבְחִין בְּהִזְדַּמְּנֻיּוֹת אֵלֶּה, וּמִמֵּילָא לֹא יַשְׂכִּיל לְנַצְּלָן.

וּמִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁלִּדְבֹּק בְּתַכְלִית הַחַיִּים זֶה דָּבָר קַל – טָעוּת חֲמוּרָה בְּיָדוֹ. כָּךְ מְסֻפָּר בַּמִּדְרָשׁ עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁבְּטֶרֶם הוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם יָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק לְהוֹלִיכוֹ לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אַךְ הִנֵּה חָלְפוּ לָהֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֵילוֹת רְצוּפִים שֶׁל חִפּוּשִׂים מְרֻבִּים וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עֲדַיִן לֹא מָצָא אֶת הָאָרוֹן. "מִשֶׁנִּתְיַגֵּעַ הַרְבֵּה" – כִּלְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ, בָּאָה סְגֻלָּה (זוֹ סֶרַח בַּת אָשֵׁר שֶׁזָּכְתָה לַאֲרִיכוּת יָמִים מֻפְלֶגֶת) וְהֶרְאֲתָה לוֹ אֶת מְקוֹם הָאָרוֹןראה מדרש רבה דברים (פרשה י"א).    . וְהַדָּבָר תָּמוּהַּ: גְּדוֹל הַדּוֹר מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁוַּדַּאי "כִּכֵּב בַּכּוֹתָרוֹת" בְּאוֹתָם יָמִים, תָּר וּמְחַפֵּשׂ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֶת אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְסֶרַח בַּת אָשֵׁר לֹא חָשְׁבָה לָבוֹא וּלְהוֹדִיעוֹ עַל כָּךְ?! מַדּוּעַ חִכְּתָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן?! וְהַתְּשׁוּבָה טְמוּנָה בִּלְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ: "מִשֶׁנִּתְיַגֵּעַ הַרְבֵּה" – כְּדֵי לִדְבֹּק בְּתַכְלִית צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ הַרְבֵּה. דָּבָר זֶה לֹא בָּא בְּקַלּוּת.

בְּמִדְרַשׁ פְּלִיאָה נֶאֱמַר: "אָדָם הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָטָא? מִפְּנֵי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּשְׁתַּיִם וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ". וּבֵאֲרוּ הַמְפָרְשִׁים עַל פִּי דִּבְרֵי הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִיתֵן דִּין חֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא"אימרת עקביא בן מהללאל באבות (פרק ג' משנה א').    , וְרָצוּ לוֹמַר שֶׁהַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, בֶּעָבָר וּבַהוֹוֶה וּבֶעָתִיד שֶׁל חַיָּיו – זוֹהִי הָעֲרֻבָּה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְהִנָּצֵל מִן הַחֵטְא. וְהִנֵּה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה יָכֹל הָיָה לְהִתְבּוֹנֵן אַךְ וְרַק בִּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת מְעוֹרְרוֹת: לְאָן הוּא הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי הוּא עָתִיד לִיתֵן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל מֵאַיִן בָּא – זֶה לֹא הָיָה בְּיָדוֹ לְהִתְבּוֹנֵן, בִּהְיוֹת שֶׁהַקָּבָּ"ה בִּכְבוֹדוֹ יְצָרוֹ! וּמֵחֹסֶר הִתְבּוֹנְנוּת שֶׁכָּזוֹ כְּבָר עָלוּל לְהַגִּיעַ גַּם הַמֻּבְחָר שֶׁבַּנִּבְרָאִים לִידֵי חֵטְא! מַבְהִיל הָרַעְיוֹן!

לְעֻמַּת זֹאת, אָדָם הַמִּתְבּוֹנֵן עַל דְּרָכָיו וּבוֹחֵן אֶת מִצְעָדָיו אִם הֵם מְיֻשָּׁרִים וּמְתֻקָּנִים – זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. כָּךְ אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד: "כָּל הַשֵּׁם אָרְחוֹתָיו זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה"כן למד רבי יהודע בן לוי במסכת מועד קטן (ה' ע"א) מהפסוק (תהלים נ', כ"ג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים", ופירש רש"י ז"ל "ושם דרך - שעושין סימן באיזה דרך ילכו".    . וּמַהִי אוֹתָהּ יְשׁוּעָה? הַקָּבָּ"ה בְּעַצְמוֹ – שֶׁזּוֹכֶה לָלֶכֶת בִּדְרָכִים יְשָׁרוֹת וְלִדְבֹּק בַּתַּכְלִית וּבְהַקָּבָּ"ה! כִּי מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּמַהַלְכֵי חַיָּיו רוֹאֶה שֶׁהַקָּבָּ"ה נִמְצָא אִתּוֹ בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל, כִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ"תהלים קכ"א, ה'.    , וּמִכָּל מְאוֹרָע וְתַקְרִית בְּחַיָּיו הוּא לָמֵד מוּסָר לְחַיִּים. כָּךְ מְסֻפָּר עַל רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁנִּקְלַע לְחוֹבוֹת גְּדוֹלִים וְנֶאֱלַץ לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ לַלּוּדִיִּים, שֶׁהָיוּ אוֹכְלֵי אָדָם הַקּוֹנִים בְּנֵי אָדָם לְמַאֲכָלָם. הַלָּלוּ לָקְחוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן וּפִטְּמוּ אוֹתוֹ יָמִים רַבִּים, עַד שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת שֶׁהֶחְלִיטוּ לְאָכְלוֹ. וּכְמִנְהַג הָרְשָׁעִים, נָתְנוּ לוֹ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה אַחֲרוֹנָה בְּטֶרֶם יַהַרְגוּהוּ. אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹחָנָן: רְצוֹנִי לִקְשֹׁר אֶתְכֶם וּלְהַכּוֹת כָּל אֶחָד מִכֶּם עַל רֹאשׁוֹ. קָשַׁר אֶת הַקְּבוּצָה וַהֲרָגָם וְחָזַר לְבֵיתוֹ בָּרִיא וְשָׁלֵם. וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן חַי מִמַּה שֶּׁבְּיָדוֹ מִבְּלִי לַחֲסֹךְ לְמָחָר מְאוּמָה, וּבִשְׁעַת פְּטִירָתוֹ הוֹתִיר שַׂקִּית קְטַנָּה שֶׁל תַּבְלִין וְקָרָא עַל עַצְמוֹ אֶת הַפָּסוּק "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם".

וּבַעֲלֵי הַמּוּסָר תְּמֵהִים: מַה קָּרָה לְרַבִּי יוֹחָנָן? מַה גָּרַם לוֹ לְשִׁנּוּי זֶה בְּחַיָּיו? וּמְבָאֲרִים שֶׁהַלּוּדִיִּים הֵם בַּעֲלֵי הַתַּאֲוָה הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ. גַּם אוֹכְלֵי הַשְּׁפַנִּים וְהַשְּׁקָצִים לְמִינֵיהֶם אֵינָם מַעֲלִים עַל דַּעְתָּם לֶאֱכֹל בְּנֵי אָדָם, וְהַלָּלוּ תְּאֵבִים לְדָבָר זֶה, מַה שֶּׁמֵעִיד עַל הֱיוֹתָם אֲדוּקִים וּרְדוּפִים אַחֵר תַּאֲוָתָם. וְרַבִּי יוֹחָנָן הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה שֶׁגַּם הַלָּלוּ שֶׁכָּל כָּךְ רָדְפוּ אַחַר תַּאֲוָתָם סוֹפָם שֶׁיָּצְאוּ מִן הָעוֹלָם לְלֹא מְבֻקָּשָׁם. אָמַר אִם כָּכָה, אֲנִי לָמָּה אֶתְאַמֵּץ עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי?! וּמֵאָז פָּסַק מִלַּחְשֹׁב עַל יוֹם הַמָּחָר!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּנִים בַּתַּלְמוּד עַל מִין אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵיבְרֵי זַכְרוּת וְנַקְבוּת יַחַד, וּמְכֻנֶּה בְּשֵׁם "אַנְדְּרוֹגִינוֹס" – הַאִם יֵשׁ לְהַחְשִׁיבוֹ לְעִנְיְנֵי אִישׁוּת כְּזָכָר אוֹ כִּנְקֵבָה אוֹ כִּבְרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ?

וּמַסְקָנַת הַדְּבָרִים הִיא שֶׁאָדָם זֶה הוּא בְּרִיָּה מְיֻחֶדֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה הִתִּירָה לוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, לַמְרוֹת שֶׁקִּדּוּשָׁיו אֵינָם וַדָּאִיִּיםיבמות (פ"א ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ו) והלכות אישות (פרק ד'), ועיין שם מדוע לא אסרוהו מספק באשה.    . כְּמוֹ כֵן, מֻזְהָר הוּא מִן הַתּוֹרָה עַל הַמִּשְׁכָּב עִם הַזָּכוּר, וְעָנְשׁוֹ עַל כָּךְ הוּא בִּסְקִילָהיבמות (פ"ג ע"ב) וכדעת רבי אליעזר שם שלמד מגזירת הכתוב לחייבו, ומכל מקום זה דווקא כשבא עליו זכר דרך זכרותו, אך דרך נקבותו אינו חייב מן התורה.    . וְכֵן פָּסַק רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ו).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אַזְהָרָה זוֹ עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ דָּוִד בֶּן זִמְרָא זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"בבאור מצוה קנ"ז.    כִּי זִוּוּג הָאִישׁ עִם בַּת זוּגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה רוֹמֵז לַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד הַמַּשְׁפִּיעַ עַל הַנִּשְׁפָּע מִבְּלִי לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּלָל.

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה חִבּוּר שֶׁל שְׁנֵי זְכָרִים הֲרֵי זֶה גּוֹרֵם בְּמַעֲשָׂיו לְהַרְאוֹת כְּאִלּוּ יֶשְׁנָן שְׁנֵי רָשׁוּיוֹת חָלִילָה, וְהוֹפֵךְ אֶת הַמַּשְׁפִּיעַ הָעֶלְיוֹן לִהְיוֹת כִּמְקַבֵּל, וְנִמְצָא זֶה בְּמַעֲשָׂיו מְשַׁנֶּה וּמְעַקֵּם אֶת כָּל סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית הֵן בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהֵן בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים, וְלָכֵן גָּדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא.

@ מִצְוָה ר': שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עֶרְוַת אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁאַזְהָרָה זוֹ מִתְיַחֶסֶת דַּוְקָא כְּלַפֵּי אֵשֶׁת אָחִי אָבִיו מִן הָאָב, אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הַאִם אֵינוֹ מֻזְהָר עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה, אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל גָּדְרוּ וַאֲסָרוּהָ עָלָיו. כְּמוֹ כֵן אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִן הַתּוֹרָה, אוּלָם חֲכָמֵינוּ זָ"ל גָּדְרוּ וַאֲסָרוּהָ עָלָיויבמות (כ"ב ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ב') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ח).    .

כְּמוֹ כֵן לִמְּדוּנוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁאַזְהָרָה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ אִם רַק נִתְקַדְּשָׁה לַאֲחִי אָבִיו, וְכָל שֶׁכֵּן אִם גַּם נִשְּׂאָה לוֹ. וְחָל אִסּוּרוֹ בֵּין בְּחַיֵּי דּוֹדוֹ וּבֵין לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, וַאֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ עִם כָּל זֹאת מֻזְהָר הַבֵּן עַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. וְזֶה מִלְּבַד אַזְהָרַת אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁחַיָּב גַּם עָלֶיהָ אִם הָיְתָה עֲדַיִן נְשׂוּאָה לוֹסנהדרין (נ"ד ע"א) ויבמות (ל"ב ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (שם הלכה א').    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיְתָה זוֹ נְשׂוּאָה מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בְּחֶנֶק. וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים חַטָּאת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵררמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – רְגִישׁוּת

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּבוֹאָהּ לְהַזְהִיר אֶת הָאָדָם עַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו אוֹמֶרֶת: "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה". וְצָרִיךְ לְהָבִין וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי עֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה וְהָאַזְהָרָה מֻפְנִים כְּלַפֵּי אֵשֶׁת דּוֹדוֹ וְלֹא כְּלַפֵּי דּוֹדוֹ עַצְמוֹ, וְאִם כֵּן מַדּוּעַ נָקְטָה הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ" כְּאִלּוּ חֶטְאוֹ הוּא כְּלַפֵּי אֲחִי אָבִיו?! אֶלָּא מִלְּשׁוֹן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לָמַדְנוּ שֶׁכְּדֵי לַחֲטֹא כְּלַפֵּי אָדָם לֹא בְּהֶכְרֵחַ לִפְגֹּעַ בּוֹ יְשִׁירוֹת, אֶלָּא כָּל פְּגִיעָה בַּקָּשׁוּר אֵלָיו אוֹ לְהַצְלָחוֹתָיו הֲרֵי זוֹ כִּפְגִיעָה יְשִׁירָה בּוֹ מַמָּשׁ. וְכָל פְּגִיעָה בַּזּוּלָת, בֵּין בַּעֲקִיפִין וּבֵין בְּמֵישָׁרִין, יוֹצֶרֶת שְׂרִיטָה עֲמֻקָּה וּכְאֵב בִּלְתִּי נִתְפָּס בְּנֶפֶשׁ הַנִּפְגָּע, וּפְעָמִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תַּעֲלֶה עוֹד אֲרוּכָה.

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים שֶׁהַמְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ נֶחְשָׁב לוֹ הַדָּבָר כְּאִלּוּ צִעֵר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹכן הובא בספר חסידים (סימן מ"ד) בשם הירושלמי.    . וְטַעַם הַדָּבָר הוּא שֶׁהֲרֵי כָּל אָדָם הוּא עוֹלָם קָטָן שֶׁבּוֹ טְמוּנִים וּגְנוּזִים כָּל הַנִּבְרָאִים כֻּלָּם: יֵשׁ בּוֹ אוֹר וְיֵשׁ בּוֹ חֹשֶׁךְ, כָּל אַרְבַּעַת הַיְסוֹדוֹת קַיָּמִים בְּתוֹכוֹ, פְּרִיחָה וְשַׁלֶּכֶת נוֹהֲגִים בּוֹ, הָרִים וַעֲמָקִים חֲבוּיִים בּוֹ, כָּל טִבְעֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים נִתָּן לִמְצֹא בּוֹ, וְאַף חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מִתְנוֹצֵץ בּוֹ. נִמְצָא שֶׁהַמְצַעֵר אָדָם אֶחָד צִעֵר בְּעֶצֶם אֶת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, וְלָכֵן גָּדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא.

עַם יִשְׂרָאֵל שֻׁעְבְּדוּ בְּמִצְרַיִם בַּעֲבוֹדַת פָּרֶךְ וְסָבְלוּ מֵהַמִּצְרִים סֵבֶל רַב וּמְרוֹרוֹת. וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם עֲדַיִן הִקְשׁוּ הַמִּצְרִים אֶת עָרְפָּם וְרָדְפוּ אַחַר יִשְׂרָאֵל לַהֲשִׁיבָם מִצְרַיְמָה, עַד שֶׁעָשָׂה לָנוּ ה' נֵס וְקָרַע אֶת יַם סוּף וְאֶת הַמִּצְרִים שִׁקַּע בַּיָּם. קִדּוּשׁ ה' גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁכָּל הָעַמִּים רָאוּ אֶת יַד ה' הַחֲזָקָה, וְאַף מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִגֹּדֶל הִתְרַגְּשׁוּתָם בִּקְּשׁוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' עַל הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה. אַךְ כָּאן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עֲצָרָם בְּטַעֲנָה: "מַעֲשֵׂי יָדָי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לוֹמַר שִׁירָה?!"מגילה (י' ע"ב).    וְאוֹמְרִים אָנוּ נִיחָא בְּאוֹתָם רְגָעִים אָסוּר לִשְׂמֹחַ בִּנְפִילַת אוֹיִבְךָ, אֲבָל כַּיּוֹם לְאַחַר אַלְפֵי שָׁנִים רְצוֹנֵנוּ לוֹמַר הַלֵּל שָׁלֵם בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח? וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים: לֹא! כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם יֹאמְרוּ רַק הַלֵּל מְדֻלָּג, בְּלֹא בְּרָכָה, וּבְעִקְבוֹת כָּךְ גַּם בִּשְׁאָר יְמוֹת חֹל הַמּוֹעֵד יֹאמְרוּ רַק הַלֵּל בְּדִלּוּג, וְהַכֹּל בִּגְלַל אֵיזֶה צַעַר מֻצְדָּק שֶׁל כַּמָּה עֲרָבִים... מַהִי הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל צִעוּר הַזּוּלָת!!!

כָּךְ מָצִינוּ מְקוֹמוֹת רַבִּים בַּתָּנָ"ךְ בָּהֶם הֶעֱנִישׁ הַקָּבָּ"ה בְּנֵי אָדָם שֶׁצִּעֲרוּ אֶת הַזּוּלָת, וַאֲפִלּוּ שֶׁצָּדְקוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם: שָׂרָה אִמֵּנוּ ע"ה בִּקְשָׁה לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיהָ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְלָכֵן הִסְתִּירָה אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהִיא אֵשֶׁת אַבְרָהָם, וְנִתְקַלְּלָה מִמֶּנּוּ "הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם"בראשית כ', ט"ז.    וְאָכֵן נִתְקַיְּמָה הַקְּלָלָה בְּיִצְחָק שֶׁכָּהוּ עֵינָיובבא קמא (צ"ג ע"א).    . יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה נָטַל מֵאָחִיו הָרָשָׁע אֶת הַבְּרָכָה בְּחָכְמָה עַל פִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אִמּוֹ, וְגָרַם לוֹ לִצְעֹק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָהכמו שכתוב (בראשית כ"ז, ל"ד): "כשמוע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה".    , וְהִנֵּה לְאַחַר אַלְפֵי שָׁנִים נֶעֱנַשׁ מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק שֶׁהָיָה מִזַּרְעוֹ בְּ"וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה"אסתר ד', א'.    , כְּתִקּוּן עַל אוֹתָהּ צְעָקָה שֶׁגָּרַם לְעֵשָׂו לִצְעֹקאימרת רבי חנין במדרש רבה (אסתר פרשה ח').    . גַּם עַל שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁגָּרַם לְאוֹתוֹ רָשָׁע לְהוֹרִיד בְּאוֹתָהּ הָעֵת לָקוּ עַם יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּת שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים כַּכָּתוּב "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ"כן נאמר בילקוט שמעוני (פרשת תולדות). ובזוהר הקדוש כתב שלא תסתיים הגלות עד שיגמרו אותן שלש דמעות.    . בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ נֶחְרַב עַל צַעֲרוֹ שֶׁל בַּר קַמְצָאראה כל המעשה בגיטין (נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א).    , וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף תַּנָּאִים קְדוֹשִׁים נִקְטְפוּ מִן הָעוֹלָם בִּדְמִי יְמֵיהֶם עַל חֹסֶר כָּבוֹד הֲדָדִיראה יבמות (ס"ב ע"ב).    , וְאַף כַּת הַנַּצְרוּת לֹא קָמָה אֶלָּא מֵחֶסְרוֹן הֶאָרַת פָּנִים שֶׁל רַב לְתַלְמִידוֹראה כל המעשה בסוטה (מ"ז ע"א).    . לְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה חֲמוּרָה הִיא הַפְּגִיעָה בְּרִגְשׁוֹת הַזּוּלָת, שֶׁאַף לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת עֲלוּלִים עוֹד לְשַׁלֵּם וּלְכַפֵּר עַל צַעַר קָטָן שֶׁנַּעֲשָׂה לְמִישֶׁהוּ בֶּעָבָר.

מִצַּד שֵׁנִי שָׂכָר גָּדוֹל מֻבְטָח לַנִּזְהָר בְּרִגְשׁוֹת הַזּוּלָת. כָּךְ תָּלָה רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אֶת סִבַּת אֲרִיכוּת יָמָיו בָּעֻבְדָּה שֶׁמִּיָּמָיו לֹא נִתְכַּבֵּד בִּקְ?לוֹן חֲבֵרוֹ, וְרַבִּי זַכַּאי תָּלָה בְּכָךְ שֶׁלֹּא כִּנָּה שֵׁם גְּנַאי לַחֲבֵרוֹ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן שַׁמּוּעַ תָּלָה בְּכָךְ שֶׁלֹּא פָּסַע מֵעַל רָאשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, וְרַבִּי זֵירָא תָּלָה בְּכָךְ שֶׁלֹּא שָׂשׂ בְּתַקָּלַת חֲבֵרוֹכן הובא במגילה (כ"ז ע"ב – כ"ח ע"א).    . וְהַפְּלִיאָה עֲצוּמָה: וְכִי אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא מָצָא לְנָכוֹן לִתְלוֹת אֶת אֲרִיכוּת יָמָיו בִּזְכוּת תּוֹרָתוֹ אוֹ תְּפִלָּתוֹ, קְדֻשָּׁתוֹ אוֹ צִדְקָתוֹ?! וַהֲרֵי דַּוְקָא עַל אֵלּוּ נֶאֱמַר "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"דברים ל', כ'. וראה מדרש תנחומא (פרשת בהעלותך).    , וְאִם כֵּן מַדּוּעַ תָּלוּ כָּל הַחֲכָמִים אֶת הַדָּבָר דַּוְקָא בִּזְהִירוּתָם בִּכְבוֹד הַזּוּלָת?! אֶלָּא וַדַּאי הֵבִינוּ שֶׁעִם כָּל הַזְּכֻיּוֹת וְהַמַּעֲלוֹת, וְתוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, דַּי בְּפַעַם אַחַת שֶׁיְּצַעֲרוּ אֶת הַזּוּלָת כְּדֵי לְאַבֵּד חָלִילָה אֶת כָּל עוֹלָמָם.

תּוֹרָתֵנוּ מְחַנֶּכֶת אוֹתָנוּ לָחוּשׁ אֶת רִגְשׁוֹת הַזּוּלָת כְּאִלּוּ הָיוּ הֵם שֶׁלָּנוּ. לָכֵן נִדְרַשְׁנוּ לְהִצְטַעֵר בְּצַעֲרָם שֶׁל אֲחֵרִים וְלָחוּשׁ אֶת כְּאֵבָם, וְיֶתֶר עַל כֵּן גַּם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתָם וְלַחְפֹּץ בְּהַצְלָחָתָם. כָּךְ הָיָה הָגָ"ר אֵלִיָּהוּ לוּפְּיָאן זַצַ"ל אוֹמֵר כִּי אָדָם הַיּוֹדֵעַ לִכְאֹב וּלְהִצְטַעֵר בְּצַעַר הַזּוּלָת הֲרֵי זֶה נִקְרָא "אָדָם", וְאִלּוּ אָדָם הַיּוֹדֵעַ לִרְצוֹת וְלִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הַזּוּלָת הֲרֵי זֶה נִקְרָא "מַלְאָךְ"! כִּי מִטֶּבַע הָאָדָם לִרְצוֹת תָּמִיד לִהְיוֹת מֵעַל הַזּוּלָת, וּכְשֶׁהַשֵּׁנִי כּוֹאֵב וְעָצוּב מִמֵּילָא הוּא מִתַּחְתַּי וְנָקֵל לָאָדָם לְהִזְדַּהוֹת עִמּוֹ וּלְכַבְּדוֹ, אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁהַשֵּׁנִי מַצְלִיחַ וּמִתְעַלֶּה יוֹתֵר מִמֶּנִּי כָּאן הָאֱנוֹכִיּוּת הַטִּבְעִית שֶׁל הָאָדָם מוֹנַעַת אוֹתוֹ מִלִּשְׂמֹחַ בֶּאֱמֶת בְּהַצְלָחָתוֹ, וְאִם בְּכָל זֹאת מִתְעַלֶּה הָאָדָם עַל עַצְמוֹ וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת זוּלָתוֹ אֵין לְךָ גָּדוֹל וְנַעֲלֶה מִכָּךְראה יבמות (ס"ב ע"ב) ובספרנו "דובב שפתי ישנים" עה"ת (ריש פרשת מקץ) מש"כ בזה בס"ד.    .

כָּךְ מוֹצְאִים אָנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עַל אַהֲרֹן אָחִיו "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ"שמות ד', י"ד.    , וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ וְכִי רַק בְּלִבּוֹ יִשְׂמַח וְלֹא בְּפִיו? אֶלָּא שֶׁכָּל כָּךְ יִשְׂמַח בְּהַצְלָחָתְךָ עַד שֶׁלֹּא יוּכַל לְפָרֵשׁ וּלְתָאֵר בְּפִיו אֶת גֹּדֶל שִׂמְחָתוֹ בְּהִבָּחֲרוּתְךָ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, עַל אַף שֶׁהוּא הַגָּדוֹל מִבֵּינֵיכֶםכן הובא בילקוט שמעוני שם.    ! רְאוּ לְאֵיזוֹ דַּרְגָּה מֻפְלָאָה הִגִּיעַ אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' בְּמִדַּת הַשָּׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת הַזּוּלָת! וְרַק אִם יְפַתֵּחַ אָדָם בְּתוֹכוֹ אֶת הָרְגִישׁוּת לַזּוּלָת וְלַסְּבִיבָה יוּכַל לְהִנָּצֵל מִמִּדּוֹת רָעוֹת וּמִמַּעֲשִׂים חֲמוּרִים, וְיִזְכֶּה בְּעֶזְרַת ה' לַאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים טוֹבִים.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּשׁוּ"ת "קְדֻשַּׁת בֵּית יִשְׂרָאֵל" לַג"ר יִשְׂרָאֵל אַבְרָהָם אַבָּא זַצַ"לסימן ז'.    דָּן גַּבֵּי בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה, וּלְאַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיְתָה זוֹ נְשׂוּאָה בֶּעָבָר לַאֲחִי אִמּוֹ וְלֹא גִּלְּתָה לוֹ, מַה שֶּׁאוֹסֵר אוֹתָם בְּנִשּׂוּאִין מִדְּרַבָּנָן, הַאִם צָרִיךְ לִיתֵן לָהּ גֵּט אוֹ לֹא?

וּלְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּדָּבָר בַּאֲרִיכוּת גְּדוֹלָה, הֶעֱלָה שָׁם לַמַּסְקָנָה שֶׁאִם הִקְפִּיד הֶחָתָן לְבָרֵר שֶׁאִשָּׁה זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ, וּבְכָל זֹאת נִתְבָּרֵר לְבַסּוֹף שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִשּׁוּם קִרְבַת שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת - הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת, שֶׁעַל דַּעַת כֵּן לֹא קִדֵּשׁ, וְהַקִּדּוּשִׁין אֵינָם חָלִים וּבִיאָתוֹ בִּיאַת זְנוּת, וְלָכֵן הֲרֵי זוֹ יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּלֹא גֵּט. אוּלָם אִם הוּא לֹא הִקְפִּיד כָּל כָּךְ עַל הַדָּבָר, וְיֵשׁ צַד לוֹמַר שֶׁלְּאַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ הַדָּבָר נִתְרַצָּה בְּלִבּוֹ וְנִתְכַּוֵּן בְּכָל זֹאת לִקְנוֹתָהּ - אֲזַי כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ בְּגֵט, כְּדִין הַמִּקְדָּשׁ אִשָּׁה הָאֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם שְׁנִיָּה לָעֲרָיוֹת שֶׁחַיָּב לְהוֹצִיאָהּ בְּגֵט.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן עֹנֶשׁ הַכָּרֵת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ן זָ"ל בְּבֵאוּרוֹ עַל הַתּוֹרָהויקרא י"ח, כ"ט, והביא דבריו מהסיפרא (פרשת אמור) ומעוד כמה מקורות בתלמוד, עיין שם.    שֶׁיֶּשְׁנָם כַּמָּה סוּגִים שֶׁל כְּרִיתֻיּוֹת:

כָּרֵת לַגּוּף – שֶׁהוּא מִיתָה בְּקִצּוּר שָׁנִים דְּהַיְנוּ קֹדֶם גִּיל שִׁשִּׁים, וְנִתָּן לְמִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו מְרֻבּוֹת מֵעֲווֹנוֹתָיו אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲווֹן כָּרֵת וְלָכֵן מְרַצֶּה אֶת דִּינוֹ בְּכָךְ שֶׁמֵּת בַּחֲצִי יָמָיואימרת רבה במועד קטן (כ"ח ע"ב), וכן הובא שם מרב יוסף שמשעבר את גיל ששים עשה סעודת הודיה לחכמים על שניצל מכרת של שנים, למרות שעדין לא ניצל מכרת של ימים. עיין שם.    . וְאִם כְּבָר עָבַר אֶת חֲצִי יָמָיו עָנְשׁוֹ בְּכָרֵת שֶׁל יָמִים דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו הַקְּצוּבִים לוֹובירושלמי שאלו ומי מודיע שבמיתת כרת מת זה שהאריך ימים? והשיבו שאם מת לג' ימים מחוליו הרי זו מיתת כרת.    .

כָּרֵת לַנֶּפֶשׁ – שֶׁהוּא לְאַחַר שֶׁנִּפְרֶדֶת נִשְׁמָתוֹ מִן הַגּוּף וְעוֹלָה הִיא נִכְרֶתֶת מֵחַיֵּי עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת, וְנִתָּן לְמִי שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן גַּם כֵּן עָווֹן שֶׁעָנְשׁוֹ כָּרֵת. וּפְעָמִים שֶׁיִּחְיֶה זֶה יָמִים רַבִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּהַשְׁקֵט וּבְשַׁלְוָה, אֶלָּא שֶׁעָנְשׁוֹ שָׁמוּר לוֹ לֶעָתִיד לָבוֹאוזהו מה שכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" דהיינו מעולם הנשמות. וראה ראש השנה (י"ז ע"א) שעניינו הוא שלאחר שנידונת הנשמה י"ב חודש בגיהנם שורפים אותה ורוח מפזרתה תחת כפות רגלי הצדיקים.    .

כָּרֵת לִשְׁנֵיהֶם – שֶׁהוּא הֶחָמוּר שֶׁבַּכְּרִיתֻיּוֹת שֶׁמִּתְקַיֵּם בּוֹ כָּרֵת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְנִתָּן לְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָלָיו כָּתוּב "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" וּפֵרְשׁ?וּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "הִכָּרֵת – בָּעוֹלָם הַזֶּה, תִּכָּרֵת – בָּעוֹלָם הַבָּא"סנהדרין (ס"ד ע"ב). וראה שם (צ"ט ע"א) מי עוד נידון בכרת זה.    .

וְכָרֵת שֶׁל עֲרִירִי - שֶׁנִּכְרָת זַרְעוֹ, וְהוּא כָּרֵת מְיֻחָד הַבָּא רַק עַל עֲבֵרוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן כָּתוּב "עֲרִירִים", כְּגוֹן הַבָּא עַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיועל כך כתוב (ויקרא כ', כ') "ואיש אשר ישכב את דדתו...ערירים ימותו".    .

---

מצוה ר"א: שלא לגלות ערות אשת בנו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֵשֶׁת בְּנוֹ הַמְכֻנָּה "כַּלָּתוֹ", דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. וְזֶה מִלְּבַד אַזְהָרַת אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁחַיָּב גַּם עָלֶיהָ אִם הָיְתָה נְשׂוּאָה.

אַזְהָרָה זוֹ חָלָה אֲפִלּוּ רַק נִתְקַדְּשָׁה לִבְנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם גַּם נִשְּׂאָה לוֹ. וְזֶה בֵּין שֶׁהָיָה הַבֵּן בַּחַיִּים, וּבֵין שֶׁנִּפְטַר, וּבֵין בְּעוֹדוֹ נָשׂוּי לָהּ וּבֵין לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ, בְּכָל הַמִּקְרִים הַלָּלוּ אִם בָּא עָלֶיהָ אָבִיו הֲרֵי זֶה חַיָּבסנהדרין (מ"ט ע"ב) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ד') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ט).    . כְּמוֹ כֵּן, אַף אִם הָיָה הַבֵּן מַמְזֵר וְלָקַח אִשָּׁה בְּכָל זֹאת מֻזְהָר אָבִיו עָלֶיהָכן כתב בספר החינוך בבאורו על מצוה זו.    .

וּבַתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָשׂוּ גָּדֵר לַדָּבָר, וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אַף אֶת כַּלַּת בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, וְכֵן אָסְרוּ אֶת כַּלַּת בִּתּוֹיבמות (כ"א ע"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו').    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֵשֶׁת בְּנוֹ שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בְּחֶנֶק, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב חַטָּאת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵררמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – בּוֹאִי כַּלָּה

בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים מְבֹאָר כִּי הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מְכֻנֵּית בַּתֹּאַר "כַּלָּה"כן כתב בזוהר הקדוש פרשת שמות (דף ה' ע"ב) שהשכינה נקראת כלה, עיין שם.    , וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז חָשַׁבְנוּ לְפָרֵשׁ שֶׁאַזְהָרַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לָאָדָם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֵד הוּא לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בִּתְפִלָּה, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ וּקְלוֹנָהּ בְּחָשְׁבוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּבְהִתְעַסְּקוּת בְּעִנְיָנָיו הַגַּשְׁמִיִּים בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד לִפְנֵי ה' בִּתְפִלָּה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֵד אָדָם וּמִתְפַּלֵּל מִיָּד בָּאָה הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְשׁוֹ?רָה עָלָיו, וּמַקְשִׁיבָה לְבַקָּשָׁתוֹ וְשׁוֹמַעַת אֶת עֲתִירָתוֹ, וְאִם מַטֶּה אָדָם אֶת לְבָבוֹ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן לִדְבָרִים אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה מְבַזֶּה אֶת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וּמְחָרְפָהּ, בְּכָךְ שֶׁמַּרְאֶה שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה וּרְצוּיָה בְּעֵינָיו, וְשֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הֵם רַק מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ. עַל כָּךְ אוֹמֵר הַכָּתוּב: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי"ישעיה כ"ט, י"ג.    שֶׁאָמְנָם בְּגוּפָם וּבְפִיהֶם הֵם קוֹרְאִים לִי בִּתְפִלָּתָם לְכַבְּדֵנִי, אַךְ מִשֶּׁשּׁוֹרָה שְׁכִינָתִי עֲלֵיהֶם מִתְבָּרֵר שֶׁלִּבָּם רָחוֹק וּמְרֻחָק מִמֶּנִּי.

עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה הִיא מֵהָרְגָעִים הַמְרוֹמָמִים בְּיוֹתֵר בְּחַיָּיו שֶׁל הָאִישׁ הַיְּהוּדִי. אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשׁ אֶת הַקִּרְבָה וְהַדְּבֵקוּת הָעֲצוּמָה הַנּוֹצֶרֶת בָּרְגָעִים בָּהֶם פּוֹתֵחַ אָדָם אֶת פִּיו וְאוֹמֵר "ה' שְׂפָתַי תִּפְתַּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ". וְכָךְ כּוֹתֵב הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹש מִפִּיָאצְסְנָה זַצוּקָ"ל הי"ד: "הַאִם יֵשׁ לְךָ אוֹהֵב וָרֵעַ כְּאָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם?! מִי יָבִין אֶת הֶגְיוֹן לִבְּךָ, וּמִי יְרַפֵּא לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ כָּמוֹהוּ יִתְבָּרַךְ? לָכֵן הָסֵב פָּנֶיךָ אֶל הַקִּיר, וְצַיֵּר בְּמַחְשַׁבְתְּךָ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַתָּה שׁוֹפֵךְ אֶת לִבְּךָ בִּתְפִלָּה, כְּפִי שֶׁעוֹלֶה עַל לִבְּךָ וּבְכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ"כן הובא בספרו "חובת התלמידים" (עמוד קל"ט).    . וְרַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל כָּתַב: "וּמַה נִּפְלָא הַדָּבָר, כִּי בִּיכֹלֶת הָאָדָם לְהָשִׂיחַ דַּאֲגוֹתָיו לִפְנֵי אֲדוֹן עוֹלָם יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵשִׂיחַ אֶל רֵעֵהוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַנֵּהוּ יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים"ראה ספר "ארחות איש" למרן החזון איש זצוק"ל.    .

וְהִנֵּה דַּוְקָא בְּאוֹתָם רְגָעִים יְקָרִים וְעִלָּאִיִּים, מִתְגַּנְּבוֹת וְחוֹדְרוֹת לְתוֹךְ לֵב הָאָדָם מַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים זָרִים הַמְבַקְשִׁים לַהֲרֹס וּלְנַתֵּק אֶת הַחִבּוּר הַמְיֻחָד וְהַמְסֻגָּל הַזֶּה, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְהָנִיב פֵּרוֹת טוֹבִים וּלְהַדֵּק אֶת קִרְבָתֵנוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. לָכֵן חֻמְרָה רַבָּה רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמִי שֶׁמְּהַרְהֵר בִּדְבָרִים זָרִים בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַתְּבִיעָה עָלָיו הִיא גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה. כִּי מִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי אֲרִי – לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּתְיָרֵא מִפְּנֵי חָתוּל, וְאִם בְּכָל זֹאת מֻסַּחַת דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בִּתְפִלָּה לְעִנְיָנִים אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה אוֹת בָּרוּר מִי נֶחְשָׁב בְּעֵינָיו לַאֲרִי וּמִי לֶחָתוּל...

הַנָּבִיא קוֹרֵא לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'"איכה ב', י"ט.    , וְחָשַׁבְנוּ פַּעַם מָה הָעִנְיָן שֶׁל "שִׁפְכִי כַּמַּיִם" דַּוְקָא? מַדּוּעַ לֹא אָמַר "פִּתְחִי לִבֵּךְ" אוֹ "הַטִּי לִבֵּךְ"? אֶלָּא הַמַּיִם טִבְעָם הוּא לְהִתְפָּרֵץ מִיָּד לְכָל עֵבֶר, וּלְהִשָּׁפֵךְ הַחוּצָה בְּטִבְעִיּוּת מִבְּלִי כָּל מַאֲמָץ אוֹ דָּבָר שֶׁיִּדְחֲפֵם. וְאֶת זֹאת לִמֵּד הַנָּבִיא בִּדְבָרָיו שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל הָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּל ה' בִּבְחִינַת מַיִם שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁיִּפְתַּח אֶת פִּיו יִתְפָּרֵץ לִבּוֹ מֵאֵלָיו מִבְּלִי שׁוּם צֹרֶךְ לְעוֹרֵר אֶת הַלֵּב אוֹ אֶת הָרֶגֶשׁ וְהַכַּוָּנָה, אֶלָּא תְּפִלָּתוֹ "תִּשָּׁפֵךְ" מִלִּבּוֹ מֵאֵלֶיהָ לְלֹא כָּל מַאֲמָץ. זֶהוּ לֵב בָּרִיא, וְזוֹהִי הַרְגָּשָׁה תַּקִּינָה שֶׁל אָדָם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. וְכָל עוֹד הָאָדָם זָקוּק לְמַעֲשִׂים שֶׁיְּעוֹרְרוּ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה, וְלִדְבָרִים שֶׁיִּפְתְּחוּ אֶת לִבּוֹ לַדָּבָר – עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מִלְּהַרְגִּישׁ אֶת הַרְגָּשַׁת "נֹכַח פְּנֵי ה'".

כָּל מַעֲשֶׂה בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא דּוֹרֵשׁ כַּוָּנָה, וּבִלְעָדָיו פּוֹחֶתֶת מַעֲלָתוֹ בַּעֲשֶׂרֶת מוֹנִיםכפי שכתב בספר הכוזרי (מאמר ה' אות כ"ז): "מעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת". ולכן נפסק בשלחן ערוך אורח חיים (סימן א' הלכה ד') שטוב מעט בתחנונים מהרבות בלא כוונה, עיין שם באחרונים.    . אַךְ בִּתְפִלָּה הָעִנְיָן הוּא אַחֶרֶת לְגַמְרֵי: תְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה – כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָהלשון רבינו האברבנאל זצ"ל בפירושו על מסכת אבות (פרק ב' משנה י"ג). וראה עוד מזה בספר פלא יועץ ערך "כוונה".    . מָה הַפֵּרוּשׁ? נְדַמְיֵן לְעַצְמֵנוּ מָה עוֹלֶה בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל פֶּגֶר מֵת לְאַחַר זְמַן מָה: מַעֲלֶה צַחֲנָה וּמַסְרִיחַ! כָּךְ תְּפִלָּה הַיּוֹצֵאת מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ עֲלוּלָה לְהִכָּנֵס חָלִילָה בְּגֶדֶר שֶׁל "דְּבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר"משלי י"ד, כ"ג.    . לָכֵן עִקַּר עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה אֵצֶל הָאָדָם צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּהִתְעוֹרְרוּת וּבְכַוָּנַת הַלֵּבולהוי ידוע שכוונת התפילה מקומה בלב ולא במח, וכמו שכתוב "ועבדו בכל לבבכם" ואמרו חז"ל שזו התפילה. ואכן פעם אחת הגיע יהודי לשרף מקאצק זיע"א והתלונן בפניו שמחשבות זרות מטרידות אותו בעת תפילתו, השיבו הרה"ק: וכי מה עניינה של תפילה לראש? התפילה צריכה לצאת מהלב!    , בְּתַחֲנוּנִים וּכְמוֹנֶה מָעוֹתברכות (כ"ח ע"ב) ומשנה ברורה (סימן נ"א ס"ק כ'). ובספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (חלק ג' עמוד קס"ד) הובא שהגר"ח מבריסק זצ"ל היה נוהג להתפלל במהירות גדולה, ופעם שאלו אותו על כך שהרי בפוסקים מבואר שיש להתפלל במתינות כמונה מעות?! והשיב הגר"ח בבדיחותא, כי אכן דרכו גם כשהוא מונה מעות למנותן במהירות שכזו...    , וּבְכָךְ יִנָּצֵל מִבִּזּוּי הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וּתְקֻבַּל תְּפִלָּתוֹ וְתֵעָנֶה עֲתִירָתוֹ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּאובמדרש תנחומא (ריש פרשת וירא) נאמר: "אמר הקב"ה הוו זהירים בתפילה, שאין לך מדה יפה ממנה, ואפילו אין אדם כדאי לענות לו חסד אני עושה עמו ועונה לו, שכל דרכי חסד!".    .

בִּכְלַל הַזְּהִירוּת בִּתְפִלָּה, שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי ה' לֹא פָּחוֹת מִכְּעוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, דְּהַיְנוּ בְּגוּף נָקִי וְרָחוּץשכן צואה על גופו מעכבת בכל שהוא, ורחיצת הידיים לפני כל תפילה היא כמעט בגדר חיוב. ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן צ"ב).    , וּבִבְגָדִים נְקִיִּים וּמְסֻדָּרִים, וּבְמִנְעָלִים סְגוּרִים, וְהַמְהַדְּרִין אַף מַקְפִּידִים לִהְיוֹת מְעֻטָּפִים בְּבֶגֶד עֶלְיוֹן וּבְכוֹבַע לְרֹאשָׁםראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן צ"א) ובדברי האחרונים. ובספר "דעת נוטה" (ע' רס"א) הובא בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שפעמים שיש להורות לבחור ישיבה להתפלל ביחידות עם כובע לראשו ולא בצבור בלא כובע, עיין שם.    . מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יִגַּשׁ אָדָם לִתְפִלָּה מִתּוֹךְ עֲסָקָיו וְדִבּוּרָיו לְלֹא שׁוּם הֲכָנָה לִפְנֵי כֵּן, הֲרֵי זֶה מַרְאֶה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְמַשְּׂאוּי עָלָיו, וְשֶׁמְּחַפֵּשׂ הוּא רַק לִפְרֹק עֻלּוֹ מֵעָלָיו וּ"לְהִפָּטֵר" מֵחִיּוּבָהּ, וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!מלאכי א', ח'.    וּמָה הַפֶּלֶא שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל עַל דָּבָר וְאֵינְךָ נַעֲנֶה? הֲרֵי אֶת הַכָּבוֹד הַמִּינִימָלִי שֶׁמַּגִּיעַ לֹא נָתַתָּ, אָז לָמָּה שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת בַּקָּשָׁתְךָ וִימַהֲרוּ לְיַשְּׁמָהּ?! אֶתְמְהָה!!!

עַל הָרה"ק רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵרוֹזִ'ין זִיעָ"א מְסֻפָּר שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה וּבְאֵימָה גְּדוֹלָה, מִבְּלִי לְהָזִיז אֶת גּוּפוֹ כְּלָל, מַמָּשׁ בַּהֲבָנָה שֶׁעוֹמֵד הוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא. וְהִנֵּה שָׁנָה אַחַת בִּתְפִלַּת נְעִילָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה הָרה"ק עוֹמֵד בִּתְפִלָּתוֹ מִבְּלִי לָזוּז, וְהֶאֱרִיךְ בָּהּ מְאֹד עַד שֶׁכְּבָר הֶחְשִׁיךְ וְנַעֲשֶׂה מְאֻחָר. עַד שֶׁלְּפֶתַע נִגַּשׁ בְּנוֹ וְהֶעֱבִיר אֶת הַדַּף בְּסִדּוּרוֹ, וּלְאַחַר זְמַן קָצָר סִיֵּם הָרַבִּי אֶת תְּפִלָּתוֹ. וְסִבַּת הַדָּבָר הָיְתָה בִּהְיוֹת שֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּפַחַד וּבְאֵימָה כֹּה גְּדוֹלָה מֵהֲדַר גְּאוֹן עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהָזִיז אֶת יָדוֹ לַהֲפֹךְ אֶת הַדַּף בַּסִּדּוּר, וּמִצַּד שֵׁנִי לֹא רָצָה לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא מִתּוֹךְ הַכְּתָב, לָכֵן רַק לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ לוֹ אֶת הַדַּף יָכֹל לְהַמְשִׁיךְ וּלְסַיֵּם אֶת תְּפִלָּתוֹ!כן הובא בספר "חסדי אבות" (חלק א' עמוד קכ"א).    וְכָזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הִתְעַכְּבוּ עַל שִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן בַּפָּסוּק "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא" שֶׁפַּעַם קָרְאָה לָהּ הַתּוֹרָה "כַּלָּתְךָ", וּפַעַם קָרְאָה לָהּ "אֵשֶׁת בִּנְךָ", וּבֵאֲרוּ שֶׁבֶּאֱמֶת שְׁתֵּיהֶן אַחַת הֵן, אֶלָּא שֶׁבָּאָה הַתּוֹרָה לְרַבּוֹת שֶׁגַּם לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל עֲדַיִן הִיא נֶחְשֶׁבֶת לְאֵשֶׁת הַבֵּן וַאֲסוּרָה עַל הָאָב מִן הַתּוֹרָהראה סנהדרין (נ"ד ע"א) ובפירוש רש"י וז"ל ובעלי התוספות במקום.    .

וּמִכָּךְ לָמַד הַג"ר יוֹסֵף בַּאֲבָּ"ד זַצַ"ל בַּעַל הַ"מִּנְחַת חִנּוּךְ" שֶׁלְּאַחַר מִיתַת הַבֵּן כְּבָר אֵינָהּ נִקְרֵאתָ זוֹ "כַּלָּתוֹ" שֶׁל הָאָב, אֶלָּא רַק "אֵשֶׁת בְּנוֹ", וְנַפְקָא מִינֵהּ לְעִנְיַן הַתְרָאָה שֶׁאִם נִפְטַר הַבֵּן וְהָאָב בָּא לִקְרַב לְאֵשֶׁת הַבֵּן, וְהִתְרוּ בּוֹ בִּלְשׁוֹן "כַּלָּתוֹ" – זוֹ אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת כְּלָל לְהַתְרָאָה, וּמִמֵּילָא אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲנִישׁוֹכן מבואר בשבועות (כ' ע"ב) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן זִוּוּגוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ מְנַחֵם רֵקָנָאטִי זַצַ"לדף צ' ע"א.    לְבָאֵר אֶת הַפָּסוּק "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה"תהלים ס"ח, ז'. וראה סוטה (ב' ע"א) שם דרשו רבותינו פסוק זה על זיווגו של האדם.    שֶׁבָּא לִרְמֹז עַל שְׁלֹשָׁה סוּגִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם:

הַזּוֹכֶה מִיָּד לִשָּׂא אֶת בַּת זוּגוֹ הָאֲמִתִּית מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ עָלָיו נֶאֱמַר "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בֵּיתָהּ", שֶׁזָּכָה לְיַשֵּׁב אֶת בֵּיתוֹ עִם זִוּוּגוֹ הָאֲמִתִּי הַשַּׁיָּךְ וְהָרָאוּי לוֹ.

וְאִם חָלִילָה לֹא זָכָה וְנִשְּׂאָה בַּת זוּגוֹ לְאַחֵר, וְאַחַר זְמַן מֵת זֶה הָאַחֵר אוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ וְנִשְּׂאָה לְזִוּוּגָהּ הָאֲמִתִּי אֲזַי נֶאֱמַר בָּהֶם "הַמּוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" שֶׁהָיְתָה זוֹ אֲסִירָה בִּידֵי הָאַחֵר, וְכָעֵת יָצְאָה וְנִכְנְסָה לָזֶה הָרָאוּי לָהּ כְּשֶׁהִיא בּוֹכָה עַל הָרִאשׁוֹן וּמְשׁוֹרֶרֶת לַשֵּׁנִי.

וְאִם חָלִילָה אִבֵּד לְגַמְרֵי אֶת זִוּוּגוֹ עָלָיו נֶאֱמַר "סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה" שֶׁבַּעֲבוּר שֶׁסָּרַר בְּמַעֲשָׂיו בְּגִלְגּוּל זֶה אוֹ בְּגִלְגּוּל שֶׁעָבַר, לָכֵן שׁוֹכֵן לְבַדּוֹ כָּל יָמָיו בְּלֹא אִשָּׁה, ה' יַצִּילֵנוּ.

---

מצוה ר"ב: שלא לגלות ערות אשת אחיו

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וְאַזְהָרָה זוֹ חָלָה אֲפִלּוּ רַק נִתְקַדְּשָׁה לְאָחִיו, וְכָל שֶׁכֵּן אִם גַּם נִשָּׂאָה לוֹ. וְזֶה בֵּין שֶׁהָיָה אָחִיו מִן הָאָב אוֹ מִן הָאֵם אוֹ מִשְּׁנֵיהֶם, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין וּבֵין מִן הַזְּנוּת, בְּכָל אֵלּוּ נֶחְשַׁב זֶה לְאֶחָיו וְאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹסנהדרין (נ"ד ע"א) ויבמות (ל"ב ע"א), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב') ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה כ"ב).    .

וְכָל זְמַן שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְאָחִיו אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר גֵּרוּשֶׁיהָ אָחִיו נִפְטַר. וְאִם נִתְאַלְמְנָה מֵאָחִיו אֲזַי אִם הֵנִיחַ בֵּן הֲרֵי הִיא נִשְׁאֶרֶת בְּאִסּוּרָהּ כְּלַפָּיו, וְאִם לֹא הֵנִיחַ בֵּן אֲזַי נִצְטַוָּה זֶה הָאָח לְיַבְּמָהּ, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה בְּמִצְוַת יִבּוּםמצוה תקצ"ח.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֵשֶׁת אָחִיו שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיְתָה זוֹ נְשׂוּאָה מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בְּחֶנֶק כְּדִין הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַ?יָּבִים חַטָּאת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵררמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א').    .

רָמַז הַכָּתוּב – עֲשֵׂה זֹאת בְּעַצְמְךָ

אֵשֶׁת הָאָח נֶאֶסְרָה עַל הָאָדָם לְעוֹלָם, בֵּין בְּחַיֵּי אָחִיו וּבֵין לְאַחַר מוֹתוֹ, מִלְּבַד מִבְּמִקְרֶה שֶׁל יִבּוּם, מַה שֶּׁבָּא לְהַחְדִּיר בְּלִבֵּנוּ וּלְהַטְבִּיעַ בְּנַפְשֵׁנוּ אֶת הַתּוֹבָנָה שֶׁאֵין לָאָדָם לְבַקֵּשׁ וּלְהִזְדַּקֵּק לַזּוּלָת, אֶלָּא יַעֲמֹל וְיִתְיַגֵּעַ בְּעַצְמוֹ לְהַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ מִבְּלִי לְהִצְטָרֵךְ לְעֶזְרָתָם וּלְטוֹבָתָם שֶׁל אֲחֵרִים.

כָּךְ הֵעִידוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל עַל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁמִּיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וְשֶׁמִּיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה אַף מִסְּעוּדַת אָבִיוחולין ז' ע"ב.    . וְנִרְאֶה שֶׁרַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ בְּדַוְקָא עַל שְׁנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ, הַמְלַמְּדִים כִּי רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר הֵבִין שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לְהִתָּלוֹת וּלְהִשָּׁעֵן עַל אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ בַּדָּבָר הַקָּטָן וְהַשּׁוּלִי בְּיוֹתֵר כְּמוֹ פְּרוּסַת לֶחֶם, וַאֲפִלּוּ בְּמַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים הַקְּרוֹבָה וְהַדּוֹאֶגֶת בְּיוֹתֵר כְּמוֹ הָאָב לִבְנוֹ. גַּם בְּמַצָּבִים שֶׁכָּאֵלּוּ אֵין לָאָדָם לְהִתָּלוֹת עַל הַזּוּלָת כָּל עוֹד יֵשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהִסְתַּדֵּר לְבַדּוֹ.

אָדָם שֶׁרָגִיל לְבַקֵּשׁ טוֹבוֹת מֵהַזּוּלָת בְּלִי גְּבוּל – סוֹף שֶׁיִּמָּאֵס וִיאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ. כִּי אֵין מִצְוָה לַעְזֹר וּלְסַיֵּעַ לְמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹזֵר לְעַצְמוֹ, וּבְרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁעמשלי י', י"ט.    , וּבִרְבוֹת הַיָּמִים יָקוּצוּ חֲבֵרָיו בְּבַקָּשׁוֹתָיו וּבְטֹרַח חֲפָצָיו וְאַט אַט יַרְחִיקוּ אֶת עַצְמָם מֵחֶבְרָתוֹ וְיִמָּנְעוּ מִלִדְּרֹשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ וּבְטוֹבָתוֹ. וְרַבֵּנוּ הַחֲזוֹן אִישׁ זַצוּקָ"ל הֵיטִיב לְהַבִּיעַ זֹאת בְּאַחַת מֵאִגְרוֹתָיו בְּאָמְרוֹ: "אִם רְצוֹנְךָ לְבַקֵּשׁ דָּבָר מֵאֵת רֵעֲךָ, שְׁקֹל בַּפֶּלֶס אִם תָּפִיק בַּקָּשָׁתְךָ. וְאַל תֹּאמַר: מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ אִם אֶשְׁאֲלֵהוּ וְיִמָּנַע מְבֻקָּשִׁי? דַּע, כִּי הַרְבֵּה הִפְסַדְתָּ בְּמַעֲשֶׂיךָ, כִּי אֵינְךָ בָּטוּחַ בְּעַצְמְךָ מֵהֶעָרַת כַּעַס הַלֵּב עַל מֵאוּן אָחִיךָ, וְגַם בְּלֵב רֵעֲךָ מִתְגַּנֵּב כִּי לִבְּךָ עָלָיו, וְאַתָּה בֵּין אַחִים הִפְרַדְתָּ, וְהִרְבֵּיתָ שִׂנְאַת חִנָּם. וּמִי שֶׁדְּבָרָיו קַלִּים וְרָגִיל בְּבַקָּשׁוֹת – הוּא שׂוֹנֵא וְשָׂנְאוּי!"קובץ אגרות מרבינו החזון איש זצוק"ל (חלק ג' עמוד קנ"ג).    עכל"ק.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר בְּסִפְרוֹ: "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו"משלי י', כ"ו.    . וּבֵאֵר הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא זִיעָ"א שֶׁאָדָם הַמְבַקֵּשׁ לִפְתֹּחַ אֶת הַתֵּאָבוֹן אִם יִשְׁתֶּה חֹמֶץ אֲזַי לֹא רַק שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַאֲכִילָה, אֶלָּא אַף לֹא יוּכַל לֶאֱכֹל כְּלָל מֵחֲמַת קִהוּי הַשִּׁנַּיִם. וְאָדָם הֶחָפֵץ לִרְאוֹת הֵיטֵב וְיַדְלִיק מְדוּרָה שֶׁתָּאִיר לוֹ אִם יַדְלִיקֶנָּה מֵעֵצִים לַחִים הַמַּעֲלִים עָשָׁן לֹא רַק שֶׁלֹּא תָּאִיר לוֹ, אֶלָּא גַּם תִּכְהֶה וְתַחְלִישׁ אֶת רְאִיָּתוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ מִלִּפְנֵי כֵן. כָּךְ גַּם הַשּׁוֹלֵחַ שָׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ לְעוֹלָם לֹא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִיחַ אֶת הַדָּבָר כְּמוֹתְךָ, וְלֹא יִשְׁתַּדֵּל עַל הַצְלָחַת הָעִנְיָן כְּמוֹתְךָ, וְיִתְמַהְמַהּ בִּשְׁלִיחוּתוֹ וּבָא לְתַקֵּן וְנִמְצָא מְקַלְקֵל, לָכֵן אִם יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בְּעַצְמְךָ לָמָּה תְּבַקְּשֵׁהוּ מִזּוּלָתְךָ?!

חַכְמֵי הַתַּלְמוּד זָ"ל הֶעֱנִיקוּ לָנוּ עֵצוֹת רַבּוֹת לַחַיִּים, וּבְאַחַד הַמְּקוֹמוֹת אָמְרוּ שֶׁמּוּטָב לָאָדָם לַעֲסֹק בְּהַפְשָׁטַת עוֹרוֹת וְלֹא לְהִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וּכְשֶׁתֵּצֵא לַדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ הִיא קְרוֹבָה קַח מְזוֹנוֹתֶיךָ עִמְּךָ, וַאֲפִלּוּ הַמְּזוֹנוֹת בְּזוֹל עִם כָּל זֹאת קָחֶם עִמְּךָ, וְאַל תְּהֵא רָגִיל לִשְׁתּוֹת סַמִּים הַמְמַכְּרִיםפסחים (קי"ג ע"א).    . וְנִרְאָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁלְּכָל הָעֵצוֹת הַלָּלוּ מְכַנֶּה אֶחָד מְשֻׁתָּף וְהוּא שֶׁתַּעֲשֶׂה הַכֹּל עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ טוֹבָה מֵהַזּוּלָת, וְשֶׁלֹּא תְּהֵא תָּלוּי וְצָרִיךְ לְעֶזְרָתָם! וְעַל זוֹ הַדֶּרֶךְ נִתָּן לְפָרֵשׁ בְּדֶרֶךְ צַחוּת אֶת מַאֲמַר חֲזַ"ל "חַי הַנּוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ"שבת (צ"ד ע"א).    דְּהַיְנוּ אָדָם חַי הוּא אָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נִשְׁעָן וְנִסְמָךְ עַל אֲחֵרִים. כִּי אָדָם שֶׁאֵינוֹ פּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה לְמַעַן עַצְמוֹ מִמֵּילָא מְאַבֵּד אֶת הָאִישִׁיּוּת וְאֶת הַ"אֲנִי" שֶׁלּוֹ, וּמִמֵּילָא לֹא יִהְיוּ לוֹ שׁוּם סִפּוּק וַהֲנָאָה מֵעַצְמוֹ וּמֵחַיָּיו. וּכְפִי שֶׁלִּמְּדָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ"תהלים קכ"ח, ב'.    שֶׁאֹשֶׁר וְטוֹב אֲמִתִּי זֶה רַק כְּשֶׁאָדָם מִתְיַגֵּעַ וְעוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁרוֹצֶה אָדָם בְּקַב אֶחָד שֶׁלּוֹ יוֹתֵר מִבְּתִשְׁעָה קַבִּין שֶׁל חֲבֵרוֹאימרת רב כהנא בבבא מציעא (ל"ח ע"א). וכן אמר שלמה המלך בקהלת (ה', י"א) "מתוקה שינת העובד", וכנ"ל.    , לְלַמֶּדְךָ שֶׁגְּדוֹלָה וְרַבָּה הִיא שַׁלְוָתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ שֶׁל זֶה הַמְּמַלֵּא אֶת צְרָכָיו בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ.

בַּמִּדְרָשׁ מְסֻפָּר עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁבִּקֵּשׁ לְנַדֵּב דָּבָר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יָצָא לַמִּדְבָּר וּמָצָא אֶבֶן גְּדוֹלָה, סִתְּתָהּ וְשִׁיְּפָה וּמֵרְקָהּ, וּבִקֵּשׁ לִשְׂכֹּר סַבָּלִים שֶׁיַּעֲלוּהָ בַּעֲבוּרוֹ לִירוּשָׁלַיִם. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וּבִקְּשָׁם אִם יוּכְלוּ לְהַעֲלוֹת לוֹ אֶת הָאֶבֶן לִירוּשָׁלַיִם, אַךְ הַלָּלוּ דָּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ, וְלָכֵן פְּטָרוּהוּ וְהָלְכוּ. זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם וּבִקְּשָׁם שֶׁיַּעֲלוּ לוֹ אֶת הָאֶבֶן לִירוּשָׁלַיִם, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ עֲבוּרְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתִּתֵּן אֶצְבַּעֲךָ עִמָּנוּ. נָתַן אֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם וּלְפֶתַע נִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם. בִּקֵּשׁ לִיתֵן לָהֶם שְׂכָרָם וְלֹא מְצָאָם, נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל עַל זֹאת, אָמְרוּ לוֹ כִּמְדֻמֶּה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לְכָאןמעשה זה הובא במדרש רבה קהלת (פרק א').    . עכ"ל הַמִּדְרָשׁ. וּשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת יֵשׁ לִשְׁאֹל בַּדָּבָר:

אָ – הֲרֵי לְרַבִּי חֲנִינָא לֹא הָיוּ מְצוּיִים מָעוֹת לְשַׁלֵּם, וְלָכֵן הָרִאשׁוֹנִים לֹא לָקְחוּ אֶת אַבְנוֹ, וְאִם כֵּן הֵיאַךְ הִסְכִּים לָאַחֲרוֹנִים שֶׁגַּם כֵּן דָּרְשׁוּ אֶת אוֹתוֹ הַתַּשְׁלוּם בִּזְמַן שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר בְּיָדוֹ?

ב – מַה צֹּרֶךְ הָיָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְבַקֵּשׁ מֵרַבִּי חֲנִינָא שֶׁיִתֵּן אֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם? וְכִי זֶה מַה שֶּׁעָזַר לָהֶם לְהוֹבִיל אֶת הָאֶבֶן לִירוּשָׁלַיִם בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ?!

וְהַתְּשׁוּבָה לִשְׁתֵּי הַתְּמִיהוֹת הַלָּלוּ הִיא שֶׁכָּל דָּבָר בַּחַיִּים דּוֹרֵשׁ מַאֲמָץ אִישִׁי שֶׁל הָאָדָם עַצְמוֹ, וּבִלְעֲדֵי כֵּן לֹא יַצְלִיחַ הָאָדָם בְּשׁוּם דָּבָר בַּחַיִּים. וְאֶת הַכְּלָל הַזֶּה יָדְעוּ גַּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וְגַם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְלָכֵן כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ הָרִאשׁוֹנִים שָׂכָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדוֹ יָדַע רַבִּי חֲנִינָא שֶׁלֹּא מֵהֶם תֵּצֵא הַיְשׁוּעָה, כֵּיוָן לֹא הָיָה לוֹ מִמַּה לְּשַׁלֵּם וְאִם כֵּן בְּמַה יֵּצֵא יְדֵי חוֹבַת הִשְׁתַּדְּלוּת? לָכֵן הֶעְדִּיף שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל עִמָּהֶם כְּלָל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּאַחֲרוֹנִים שֶׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ גַּם לִיתֵן אֶצְבָּעוֹ – אֶת זֶה יָכֹל רַבִּי חֲנִינָא לַעֲשׂוֹת, וְלָכֵן הֵחֵל עִמָּהֶם בִּמְלָאכָה וְהֶאֱמִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁלִימֶנָּה לוֹ. וְאָכֵן בְּכֹחַ אוֹתָהּ הִשְׁתַּדְּלוּת עַצְמִית שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא נֶעֶשְׂתָה לוֹ קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ, וְאַף שָׂכַר לְאוֹתָם הַמַּלְאָכִים לֹא הָיָה צָרִיךְ הוּא לְשַׁלֵּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם בַּעֲבוּר עַצְמוֹ הִיא הַמּוֹעֶלֶת וְהַמְסֻגֶּלֶת בְּיוֹתֵר, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָםמשלי י"ב, ט"ו.    .

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה עַל הָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, מִכָּל מָקוֹם אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ הַתּוֹרָה הִתִּירָה לָאָדָם לִשָּׂא. וְיֶתֶר עַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוָה לָאָדָם לִשָּׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְעָלָיו דָּרְשׁוּ אֶת הַפָּסוּק "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"ישעיה נ"ח, ז'.    שֶׁזֶּהוּ הַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹסנהדרין (ע"ו ע"ב).    .

וְנֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים הַאִם גַּם נִשּׂוּאֵי בַּת אָחִיו נֶחְשָׁבִים לְמִצְוָה:

לְדַעַת רַשִׁ"י זָ"ל לֹא נֶאֶמְרָה דְּרָשַׁת חֲזַ"ל אֶלָּא עַל הַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ בְּדַוְקָא, בִּהְיוֹת שֶׁמִּטֶּבַע הָעוֹלָם שֶׁגַּעְגּוּעֵי וְאַהֲבַת אָדָם לַאֲחוֹתוֹ הֵם גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ חֲזָקָה עָלָיו שֶׁיְּחַבֵּב וְיֹאהַב גַּם כֵּן אֶת בִּתָּהּ וְיִחְיֶה עִמָּהּ בְּאַהֲבָה וּבְשָׁלוֹם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָחִיו שֶׁאֵין בּוֹ כָּל כָּךְ אֶת הַמַּעֲלָה הַזּוֹ וּמִמֵּילָא אֵין מִצְוָה לָאָדָם לִשָּׂא אֶת בִּתּוֹכן כתב בפירושו שם.    .

וְאִלּוּ לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל כָּל הַמַּעֲלָה בְּנִשּׂוּאֵי בַּת בִּתּוֹ הִיא מִצַּד שֶׁלּוֹקֵחַ הוּא אֶת קְרוֹבָתוֹ הַמֻּתֶּרֶת לוֹ, וְדוֹאֵג לְמַלְּאוֹת לָהּ אֶת כָּל חֶסְרוֹנָהּ וּצְרָכֶיהָ, וְעַל כָּךְ שִׁבְּחוּהוּ חֲכָמֵינוּ עַל שֶׁמְּקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו. וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין לְבַת אָחִיו, שֶׁגַּם כֵּן תִּהְיֶה מִצְוָה עָלָיו לְקַחְתָּהּ וּלְקָרְבָה, וּוַדַּאי שֶׁגַּם אוֹתוֹ יְשַׁבְּחוּ חֲכָמִיםכן כתב בהלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י"ד), וראה במגיד משנה שם שביאר את מחלוקתם כנ"ל בטוטו"ד.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת חֵטְא הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָחִיו עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד, כָּתַב רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ "לְשׁוֹן חֲכָמִים"חלק ב' סימן מ"ג. וכמובן שיש לו להיוועץ עם רבו קודם לכן, לקבלת ההדרכה וההנהגה הנכונה בדבר למעשה.    שֶׁהַנִּכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁנִּפְטַר ל"ע וְכָעֵת מִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו וְרוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, תִּקּוּנוֹ הוּא שֶׁיִּתְעַנֶּה תְּחִלָּה יוֹם אֶחָד וְיִטְבֹּל בּוֹ שֶׁבַע טְבִילוֹת וְיִלְקֶה חֲמִשִּׁים מַלְקֻיּוֹת, לְאַחַר מִכֵּן יַפְרִישׁ סַךְ מְסֻיָּם לְפִדְיוֹן תַּעֲנִיּוֹתָיו כַּמְבֹאָר שָׁם, וְיִקְרָא בְּפָרָשַׁת תּוֹלְדוֹת מֵהַפָּסוּק "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וְכוּ'" וָעֶד "וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע" שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, וְיַעֲרֹךְ סֵדֶר הַהַקָּפוֹת סְבִיב הַתֵּבָה כַּנִּזְכָּר שָׁם, וְיַדְלִיק שֶׁבַע נֵרוֹת בְּבֵית הַכְנָסַת כְּנֶגֶד חג"ת נהי"ם.

לְאַחַר מִכֵּן יִקַּח תַּרְנְגוֹל חַי וִיסוֹבְבֶנּוּ סְבִיב רֹאשׁוֹ ג' פְּעָמִים, וְאַחַר כָּל סִיבוּב יֹאמַר "מָצָאתִי כּוֹפֵר", וְיִשְׁחַט הַתַּרְנְגוֹל לְכַפָּרָתוֹ וְיַעֲשֶׂה הוּא כִּסּוּי הַדָּם לַתַּרְנְגוֹל. אַחֲרֵי כֵן יַעֲשֶׂה תִּקּוּן כָּרֵת לְנַדֵּד שֵׁנָה מֵעֵינָיו וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּיו לַיְלָה שָׁלֵם עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה אֲסוּרָה, וּבְצֵרוּף וִדּוּי וַחֲרָטָה וְקַבָּלָה לֶעָתִיד יוֹעִיל לוֹ הַדָּבָר לִרְפוּאַת נַפְשׁוֹ הַפְּגוּמָה, וְסָר עֲווֹנוֹ וְחַטָּאתוֹ תְּכֻפָּר.

---

מצוה ר"ג: שלא לגלות ערות אשה ובתה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אִשָּׁה וְאִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וּבֵאֲרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה זוֹ אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאַחַת, שֶׁאֲזַי מֻזְהָר הוּא שֶׁלֹּא לִקְרַב אֶל אִמָּהּ אוֹ אֶל בִּתָּהּ שֶׁל זוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר גֵּרֵשׁ אֶת הָרִאשׁוֹנָה, אוֹ שֶׁמֵּתָה. אֲבָל אִם קָרַב אֶל שְׁתֵּיהֶן בְּלֹא קִדּוּשִׁין לא עָבַר עַל אַזְהָרַת "אִשָּׁה וּבִתָּהּ"סנהדרן (ע"ו ע"ב) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ז').    .

וּמִכָּל מָקוֹם, גַּם אִם עָבַר אָדָם וְנָאַף עִם אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת הַלָּלוּ, עִם כָּל זֹאת לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה זֶהכן מסקנת הגמרא ביבמות (צ"ה ע"א) והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (שם הלכה י').    .

כְּמוֹ כֵן, אִם קָרַב אָדָם אֶל אִשָּׁה בְּדֶרֶךְ זְנוּת בְּלֹא קִדּוּשִׁין - לֹא נֶאֱסָר עָלָיו מִדִּין תּוֹרָה לִשָּׂא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת בִּתָּהּ, אוּלָם רַבּוֹתֵינוּ גָּדְרוּ וְאָסְרוּ עָלָיו לִשָּׂא אֶת אַחַת מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁאוֹתָהּ הָאִשָּׁה קַיֶּמֶת, בִּהְיוֹת שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ וְעָלוּל הוּא לְהִכָּשֵׁל בָּהּ בְּאִסּוּר עֲרָיוֹת הֶחָמוּריבמות (צ"ז ע"א) ורמב"ם (שם הלכה י"א) ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ג), ועיין שם שאם כבר נשא לא יוציא.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ עַל אִמָּהּ בְּחַיֶּיהָ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד בְּעֵדִים וּבְהַתְרָאָה מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בִּשְׂרֵפָה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת בִּלְבַדסנהדרין (ע"ו ע"ב) כדעת רבי עקיבא שסבר שלאחר מיתת אשתו אין עונש מיתת בית דין, וכן למד הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ח') שלדעת רבי עקיבא חייב כרת, ושלא כדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שלמדו שלדעת רבי עקיבא אין אלא חיוב לאו באופן שכזה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ

בְּחֵלֶק הַפְּשָׁט נִתְבָּאֵר, שֶׁכְּמוֹ בְּמִצְווֹת וּבְאִסּוּרִים רַבִּים אֲחֵרִים גַּם כָּאן מָצְאוּ חֲכָמִים לְנָכוֹן לִגְדֹּר וְלֶאֱסֹר עַל הָאָדָם אֶת הַמֻּתָּר, וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁאִם קָרַב אֶל אִשָּׁה לְלֹא קִדּוּשִׁין נֶאֶסְרוּ עָלָיו אִמָּהּ וּבִתָּהּ מִדְּרַבָּנָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא חָלִילָה לִידֵי מִכְשׁוֹל. וְדָבָר זֶה מְלַמְּדֵנוּ פֶּרֶק חָשׁוּב עַל קַו הַחֲשִׁיבָה שֶׁל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵבִינוּ שֶׁגַּם דְּבָרִים שֶׁהִתִּירָה לָנוּ הַתּוֹרָה לֹא תָּמִיד צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָם, וְשֶׁיֶּשְׁנָן פְּעָמִים שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לֶאֱסֹר וְלִגְדֹּר וּלְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדִּין הַתּוֹרָה, עַל מְנָת לִמְנֹעַ מַכְשֵׁלָה גְּדוֹלָה אוֹ כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ.

אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ לִשְׁאֹל: "וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הִתִּירָה לְטַלְטֵל מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת, וְלֶאֱכֹל בָּשָׂר עִם עוֹף, וּלְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ לְלֹא שִׁבְעַת יְמֵי לִבּוּן, אָז לָמָּה לְהַחְמִיר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ?!" – וַדַּאי שֶׁכֻּלָּנוּ מְבִינִים הֵיטֵב שֶׁמָּקוֹם הִנִּיחָה הַתּוֹרָה לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לְהִתְגַּדֵּר בּוֹחולין (ז' ע"א).    , וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמֶרֶת ה'כפי שנצטוינו בתורה (ויקרא י"ח, ל'): "ושמרתם את משמרתי" ופירשו חז"ל (יבמות כ"א ע"א) "עשו משמרת למשמרתי". ועיין בגמרא שם שמטעם זה גזרו חכמינו ז"ל על השניות לעריות ועוד, ע"ש באורך.    , וּלְהַרְחִיק אֶת הָאֵם מִן הָעֲבֵרָהברכות (ד' ע"ב).    . מִמֵּילָא יֵשׁ לְהָבִין שֶׁגַּם לָנוּ הַקְּטַנִּים הִנִּיחוּ חֲכָמֵינוּ מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, וְלֶאֱסֹר אִיסָר עַל נַפְשֵׁנוּ וּלְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמֵנוּ בַּמֻּתָּר לָנוּאימרת רבא ביבמות (כ"א ע"א), ועוד עיין בדברי הרמב"ן ז"ל על הפסוק (ויקרא י"ט, ב') "קדושים תהיו...".    , וּלְהַחְמִיר בִּדְבַר הָרְשׁוּת וּבְדָבָר הַשָּׁנוּי בְּמַחְלֹקֶת, עַל מְנָת שֶׁנִּרְחַק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹחולין (מ"ד ע"ב).    , וְלֹא נַגִּיעַ אֲפִלּוּ לְסָפֵק אִסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.

רַבִּים הֵם הַטּוֹעִים לַחֲשֹׁב שֶׁ"עִקַּר הַדִּין" זוֹ שִׁיטָה אוֹ תַּכְלִית בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. אַךְ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד מְלַמְּדִים שֶׁ"עִקַּר הַדִּין" אֵינָהּ שִׁיטָה וְדֶרֶךְ, אֶלָּא רַק נְקֻדַּת מוֹצָא שֶׁמִּמֶּנָּה אָדָם צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת דַּרְכּוֹ אֶל הַבּוֹרֵא. כָּךְ מְבָאֲרִים חֲזַ"ל אֶת הַפָּסוּק "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן"שמות י"ח, כ'.    – אֶת הַמַּעֲשֶׂה זֶה הַדִּין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זֶה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּיןבבא מציעא (ל' ע"ב).    . שֶׁאָמְנָם אָדָם צָרִיךְ לִלְמֹד וְלָדַעַת אֶת עִקַּר הַהֲלָכָה וְהַדִּין, אַךְ זוֹ אֵינָהּ הַתַּכְלִית וְהַמַּטָּרָה בַּתּוֹרָה, אֶלָּא סַךְ הַכֹּל קַו הַזִּנּוּק מִמֶּנּוּ מַתְחִיל הָאָדָם לָלֶכֶת וְלִצְעֹד וּלְהִתְקַדֵּם בַּעֲשִׂיָּה וּבְהַנְהָגָה שֶׁל לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר מְיֻחָד בְּמִינוֹ, בּוֹ זָכִינוּ לְהִתְנוֹצְצוּת אוֹרוֹת שֶׁל תְּשׁוּבָה בְּקֶרֶב רַבִּים מֵעַם יִשְׂרָאֵל הַזּוֹנְחִים אֶת הַבְלֵי הָעוֹלָם הַכּוֹזֵב וְשָׁבִים אֶל צוּר מַחֲצַבְתָּם בְּדֶרֶךְ יִשְׂרָאֵל סַבָּא. וּכְשֶׁמְּבַקֵּשׁ אָדָם לְהִשְׁתַּחְרֵר מִכַּבְלֵי הַיֵּצֶר הַצּוֹרֵר, וְלַעֲבֹר לַמַּחֲנֶה שֶׁל סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה, אָכֵן צָרִיךְ לִנְהֹג עִמּוֹ בִּזְהִירוּת וּבַעֲדִינוּת, עַל הַדֶּרֶךְ הַקַּלָּה וְהַנּוֹחָה בְּיוֹתֵר עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִיצֹ?ר הִתְנַגְּדוּת וּכְבֵדוּת יֶתֶר עַל הָאָדָם. אוּלָם מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנַס אָדָם בְּגֶדֶר שֶׁל "שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת", וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת ה' וְאֶת תּוֹרָתוֹ עִם כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּעַ מִכָּךְ, מַה לּוֹ לְהַמְשִׁיךְ וּלְחַפֵּשׂ כָּל הַזְּמַן אֶת "עִקַּר הַדִּין" וְאֶת הַ"יֵּשׁ מַתִּירִים" שֶׁבַּהֲלָכָה? וְכִי בִּשְׁבִיל אֶחָד שֶׁכְּמוֹתוֹ נִתְּנוּ הֶתֵּרִים אֵלּוּ? וְאִם כֵּן – אָז לְפָחוֹת שֶׁיַּגְדִּיר אֶת עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁנִּמְצָא עֲדַיִן בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ...

פְּעָמִים שֶׁאָדָם נוֹחַ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצִטּוּט שֶׁל "כֹּחָא דְּהֶיתֵּירָא", וּבְכָךְ חוֹשֵׁב שֶׁפּוֹרֵק הוּא מֵעַל עַצְמוֹ עֹל גָּדוֹל וְכָבֵד שֶׁל חֻמְרוֹת וּגְדָרִיםשכן מה שאמרו חז"ל (ביצה ב' ע"ב) "כח דהיתירא עדיף" אינו אלא ברובד הפסיקה, שמי שמונח היטב בלימודו יודע למצוא את הפתח להתיר ואינו נצרך להחמיר ולאסור מספק, אך במעשה ודאי שהמחמיר במקום שצריך תבוא עליו הברכה.    . אַךְ לֹא מֵבִין הוּא שֶׁבְּכָךְ מַקְטִין הוּא אֶת עֶרְכּוֹ וּמַעֲמָדוֹ בְּעֵינֵי אֱלֹקִים, בְּאָמְרוֹ "עֲדַיִן קָטָן אֲנִי וְצָעִיר, גּוֹזָל קָטָן וְרַךְ שֶׁרַק בָּקַע מִבֵּיצָתוֹ". וְעַל כָּךְ אוֹמֵר הָרה"ק רַבִּי צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב זִיעָ"א שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה לָאָדָם: "כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל"ויקרא י"ט, י'.    , דְּהַיְנוּ אַל תַּעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדַת ה' שֶׁלְּךָ כְּשֶׁל עוֹלָל וְתִינוֹק שֶׁרַק בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹראה בספר הקדוש "אגרא דפרקא" (אות קל"ז).    . אַתָּה כְּבָר יֶלֶד גָּדוֹל, עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת רַבּוֹת בַּשָּׁנִים, רָגִיל וְדָבֵק בְּקִיּוּם הַהֲלָכָה, אָז לָמָּה שֶׁלֹּא תִּתְקַדֵּם בַּחַיִּים?! וְכִי רָאִיתָ אָדָם שֶׁמַּמְשִׁיךְ לִנְסֹעַ עַל תְּלַת אוֹפַן וְחִתּוּל גַּם לַעֲבוֹדָתוֹ?! הֲלֹא כָּל רוֹאָיו יַלְעִיגוּ לוֹ! אִם כֵּן מַדּוּעַ בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא כְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁעֲדַיִן עוֹמֵד אַתָּה עַל קַו הַזִּנּוּק וְאֵינְךָ מְזַנֵּק?! אֶתְמְהָה!!

אֱמֶת שֶׁאָסוּר לָנוּ לְהַחְמִיר עַל אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְכָךְוראה עוד מה שכתב בשו"ת "יביע אומר" (חלק א' יו"ד סימן י"א). ובספר "דרך שיחה" להגר"ח קנייבסקי שליט"א (עמוד תל"א) הביא שפעמים שחומרה נובעת דוקא מחולשה שלא במקומה, עיין שם.    , וְשֶׁעָלֵינוּ לְדַעַת אֶת עִקַּר הַדִּין וְאֶת הַדֵּעוֹת הַמְּקִלּוֹת לִשְׁעַת הַצֹּרֶךְ וּלְמִקְרִים מְיֻחָדִים. אַךְ מֵעֵבֶר לְכָךְ מַה לּוֹ לָאָדָם לְהִתָּקַע כָּל יָמָיו כַּדֵּעוֹת הַמְּקִלּוֹת בְּכָל דָּבָר?! גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת יָדְעוּ לְהָקֵל לַאֲחֵרִים כְּשֶׁצָּרִיךְ, אַךְ לְעַצְמָם תָּמִיד הֶחְמִירוּ וְחָשְׁשׁוּ וְלוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה חֲשָׁשׁ קַל שֶׁבַּקַּלִּים. וְגַם אִם פְּעָמִים שֶׁהֵקֵלּוּ לְעַצְמָם - טַעֲמָם וְנִמּוּקָם עִמָּם כְּגוֹן בִּכְדֵי לְחַזֵּק אֶת הַהֶתֵּר אוֹ מִשִּׁקּוּלִים אֲחֵרִים הַמְּסוּרִים לְמוֹרֵי הַהוֹרָאוֹת וּלְמַנְהִיגֵי הָעָם, אַךְ כְּדֶרֶךְ וְכִכְלָל כָּל יְהוּדִי אָמוּר לְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים וּלְהִתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ בְּהַנְהָגָה בְּרוּרָה שֶׁל "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְגַלִּים שֶׁלֹּא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלֹא עָשׂוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּיןבבא מציעא (שם).    – וְכִי אֶפְשָׁר לִתְבֹּעַ וּלְהַעֲנִישׁ אָדָם אוֹ חֶבְרָה עַל שֶׁלֹּא הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָם?! אֶלָּא מִכָּאן לָמַדְתָּ שֶׁאָדָם שֶׁהִגִּיעַ לְדַרְגָּה שֶׁל קִיּוּם "עִקַּר הַדִּין" כָּרָאוּי - מְחֻיָּב מִכָּאן וָהָלְאָה לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִתְקַדֵּם לְדַרְגַּת "לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין", וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן אֲזַי יִתָּבַע קָשׁוֹת עַל קֹצֶר מַעֲשָׂיו.

הַנָּבִיא אוֹמֵר "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ"שמואל ב' ח', ט"ו.    . וְרַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט - אֵין צְדָקָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ צְדָקָה - אֵין מִשְׁפָּט?! וּמְשִׁיבִים שֶׁכְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה יוֹשֵׁב לָדוּן שְׁנַיִם בְּדִינֵיהֶם הָיָה תְּחִלָּה מְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב וּמְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי כְּעִקַּר דִּין הַתּוֹרָה, מִבְּלִי לְהִתְיַחֵס כְּלָל בְּמַצָּבָם הַכַּלְכָּלִי, וּלְאַחַר מִכֵּן אִם הָיָה רוֹאֶה שֶׁהַחַיָּב הוּא עָנִי – הָיָה מוֹצִיא מָמוֹן מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ בְּמַה לְּשַׁלֵּםראה סנהדרין (ו' ע"ב).    . לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגַּם אִם עוֹשֶׂה אַתָּה כְּדִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה – אֵין זֶה שׁוֹלֵל שֶׁתּוֹסִיף וְתִתְקַדֵּם וְתַעְפִּיל לִדְרָגוֹת נַעֲלוֹת וּגְבוֹהוֹת יוֹתֵר.

תּוֹרָתֵנוּ מַבְהֶרֶת: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם"!דברים י"ד, א'.    שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁחָלִילָה אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם – עֲדַיִן בָּנָיו אָנוּ, וְלֹא יֹאבַד מִמֶּנּוּ תֹּאַר זֶה לְעוֹלָם. זוֹ לֹא מַעֲרֶכֶת יְחָסִים שֶׁל עֶבֶד אוֹ פּוֹעֵל גְּרֵידָא, אֶלָּא קֶשֶׁר הַרְבֵּה יוֹתֵר עָמֹק, שֶׁל אָב וּבֵן – שֶׁאַהֲבָתָם זֶה לָזֶה הִיא אַהֲבָה עַצְמִית וְלֹא רְצוֹנִיתפירוש שאינם אוהבים זה לזה בגלל מעשיהם או בגלל טובת הנאה כל שהיא, אלא מטבעם וממהותם אוהבים הם זה לזה. וזוהי אהבה הרבה יותר חזקה, שאינה פוסקת לעולם.    . וְאִם כֵּן אֵיךְ מִתְבַּטֵּאת אַהֲבָתֵנוּ לַה'? בְּכָךְ שֶׁמְּמַלְּאִים אָנוּ אֶת מְבֻקָּשׁוֹ?! וְכִי בֵּן שֶׁאָבִיו בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ כּוֹס מַיִם וְהֵבִיא לוֹ זוֹ רְאָיָה שֶׁהִנּוֹ אוֹהֵב אֶת אָבִיו?! אוּלַי אוֹהֵב הוּא אֶת הַיְרֻשָּׁה שֶׁמְּחַכָּה לוֹ, אוֹ אֶת הַמָּדוֹר וְהָאֶמְצָעִים שֶׁאָבִיו מַעֲנִיקוֹ? וְאוּלַי פָּשׁוּט נֹחַ לוֹ לְהָבִיא לוֹ כּוֹס מַיִם כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ טוֹב וְנָעִים עִם עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּפוּי טוֹבָה? עֲדַיִן אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁהַבֵּן בֶּאֱמֶת אוֹהֵב אֶת אָבִיו. אָז מָתַי כֵּן? כְּשֶׁהַבֵּן מֵבִיא לְאָבִיו כּוֹס מַיִם מִבְּלִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ – פָּשׁוּט רָאָה אוֹתוֹ חוֹזֵר עָיֵף וְיָגֵעַ מֵהָעֲבוֹדָה, וְהִרְגִּישׁ אֶת הַצָּמָא שֶׁבִּגְרוֹן אָבִיו כְּאִלּוּ הָיָה זֶה בִּגְרוֹנוֹ שֶׁלּוֹ – זֶהוּ אוֹת וּמוֹפֵת לְבֵן מָסוּר וְנֶאֱמָן. וְכָךְ הֵם הַדְּבָרִים גַּם לְגַבֵּינוּ כְּלַפֵּי הַבּוֹרֵא: אֵימָתַי תִּוָּכַח אַהֲבָתֵנוּ לַבּוֹרֵא בֶּאֱמֶת? בַּהֲלִיכָה לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין בְּמַה שֶׁאֵינֶנּוּ מְחֻיָּבִים, וּבִזְהִירוּת וּבְהַרְחָקָה מִכָּל נִדְנוּד שֶׁל עֲבֵרָה בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וּבֵין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים!

כָּךְ אָמַר לָנוּ כ"ק הָאַדְמוֹ"ר מִמּוֹדְזִ'יץ שַׁלִּיטָ"א בְּאַחַת הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת בְּשֵׁם זְקֵנוֹ בַּעַל הָ"אִמְרֵי אֵשׁ" זַצוּקָ"ל שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַמִּשְׁנָה בְּאָבוֹת "הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ"אבות פרק ב' משנה ג'.    וְרָצוּ לוֹמַר שֶׁתִּהְיוּ זְהִירִים בִּדְבַר הָרְשׁוּת, הַיְנוּ בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים שֶׁאֵינָם אֲסוּרִים מִן הַדִּין, שֶׁאֵין מְקָרְבִים אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם – דְּהַיְנוּ לְעֶצֶם הָאִסּוּר וְהָעֲבֵרָה, וּכְמַאֲמַר חֲזַ"ל "סְחוֹר סְחוֹר אָמְרִינַן לִנְזִירָא לְכַרְמָא לֹא תִּקְרַב"שבת (י"ג ע"א).    . וְאָמְנָם נָעִים וּמְקָרֵב לַעֲשׂוֹתָם וּלְנָהֳגָם, אַךְ זֶה רַק בִּשְׁעַת הַהֲנָאָה עַצְמָהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בּוֹ עָתִיד הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לָדוּן אֶת הָאָדָם עַל מַה שֶּׁיָּכוֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר וְלֹא עָשָׂה, שֶׁאָז לֹא יַעַמְדוּ לוֹ כָּל אוֹתָם הַהֶתֵּרִים וְהָרְשֻׁיּוֹת.

וּבְסֵפֶר "שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים" כָּתַב מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲלִים אֶת הָאָדָם בְּמַעֲלוֹת בָּעוֹלָם הַבָּא, דָּנִים אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ לְפִי הַמַּדְרֵגָה בָּהּ הוּא נִמְצָא כָּעֵת, עַד שֶׁנִּדּוֹן וּמִזְדַּכֵּךְ אַף עַל דִּקְדּוּקֵי מִצְווֹת כְּחוּט הַשַּׂעֲרָהכן הביא בריש הקדמה כ"ב.    . וְהַגה"ק בַּעַל "כַּף הַחַיִּים" (סוֹפֵר) זַצוּקָ"ל הוֹסִיף עַל כָּךְ שֶׁלָּכֶן הַחֲסִידִים נִזְהָרִים תָּמִיד לֵילֵךְ אַחַר דִּבְרֵי הַמַּחְמִיר, אַף עַל גַּב שֶׁמִּן הַדִּין הַדָּבָר מֻתָּר, וְהוּא מִפְּנֵי שֶׁבְּעֵת הָעֲלִיּוֹת מְדַקְדְּקִים עִם הָאָדָם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְכָל אִישׁ כְּפִי גְּבוּרָתוֹ. וְכָל אֲשֶׁר נִשְׁמָתוֹ זַכָּה בְּיוֹתֵר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת חֻמְרוֹת וַחֲסִידוּת בְּיוֹתֵר, וְכָל אֲשֶׁר אֵין נִשְׁמָתוֹ מְתֻקֶּנֶת כָּל כָּךְ תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ לֵילֵךְ אַחַר הַקּוּלוֹת. וְסִימָנָךְ: "בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא"בבא קמא (צ"ב ע"א), והמבין יבין.    . וּבָזֶה יוּכַל הָאָדָם לְהַבְחִין וּלְהַכִּיר אֶת עַצְמוֹכן כתב בהלכות נטילת ידים (סימן קנ"ח אות כ"ח).    . עכד"ק.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד הוּבָא מַעֲשֶׂה בֶּחָתָן שֶׁנֶּחְשַׁד בְּנִאוּף עִם חֲמוֹתוֹ, וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּהוּ מִשְּׁכוּנָתָהּ. וּפַעַם אַחַת שֶׁרָאוּהוּ עוֹבֵר בְּקִרְבַת בֵּיתָהּ הוֹרָה רַב שֵׁשֶׁת לְתָפְסוֹ וּלְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםראה קידושין (י"ב ע"ב).    .

וּמִמַּעֲשֶׂה זֶה פָּסַק הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּטְעַן עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ שָׁם רַע עִמָּהּ לֹא יָדוּר עִמָּהּ בְּמָבוֹי אֶחָד, וְלֹא יִכָּנֵס לְאוֹתָהּ הַשְּׁכוּנָהכן כתב בהלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י"ב). וראה במגיד משנה שם שסמך דברי הרמב"ם על דרשת חז"ל (עבודה זרה י"ז) על הפסוק "אל תקרב אל פתח ביתה" שרב חסדא למד שיש להרחיק ארבע אמות מביתה של הפרוצה, קל וחומר מן העריות החמורות.    .

אוּלָם הָרַאֲבַ"ד זָ"ל בְּהַשָּׂגוֹתָיו תָּמַהּ עַל דְּבָרָיו, וְכָתַב שֶׁאֵין לִלְמֹד מֵחֲמוֹתוֹ שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה עִמּוֹ מֵחֲמַת שֶׁהוּא חֲתָנָהּ, לִשְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁלֹּא חוֹשְׁשִׁים כָּל כָּךְ לְקַלְקָלָתָם, וְלָכֵן אֵין לֶאֱסֹר עָלָיו לָדוּר בִּשְׁכוּנַת זוֹ שֶׁנֶּחְשַׁד בָּהּשכן מצינו שהזהירו חז"ל (פסחים קי"ג ע"א) "הוי זהיר באשתך משום חתנה הראשון", וכתב רש"י (בבא בתרא צ"ח ע"ב בד"ה "בי חמוה") שהוא הדין מכל החתנים, אלא שמהראשון יש להזהר ביותר.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הַקִּרְבָה אֶל הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ הַמְקֻבָּלִים זִיעָ"א כִּי עִקַּר מַטְּרַת הַנִּשּׂוּאִין וְהַזִּוּוּג בָּאָדָם הִיא עַל מְנָת לְהַרְחִיב אֶת הָעוֹלָם שֶׁיָּצָא מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד, כְּדֻגְמַת הַגֶּזַע שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאִים הָעֲנָפִים הָרַבִּים, וּכְשֵׁם שֶׁעַנְפֵי הָאִילָן הוֹלְכִים וּמִתְפַּשְּׁטִים חוּצָה וְאֵינָם מִשְׁתָּרְשִׁים וּמִתְחַבְּרִים זֶה בָּזֶה, כָּךְ גַּם הָאָדָם חוֹבָתוֹ לְהִתְפַּשֵּׁט לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים וְלֹא לִקְרַב אֶל קְרוֹבוֹתָיו, מַה שֶּׁעָלוּל לִגְרֹם חָלִילָה לְיִבּוּשׁ הֶעָנָף וְלִקְמִילָתוֹ.

וּכְמוֹ מְנוֹרַת הַזָּהָב שֶׁקָּנֶיהָ יוֹצְאִים וְנִפְרָדִים זֶה מִזֶּה כָּךְ גַּם בְּנֵי הָאָדָם שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד עֲלֵיהֶם לְהִתְרַחֵק מִקְּרוֹבוֹתיהֶם וְלִשָּׂא נָשִׁים אֲחֵרוֹת מִשָּׁרָשִׁים אֲחֵרִים, עַל מְנָת לְהַרְחִיב אֶת יִשּׁוּב הָעוֹלָם וְלַהֲבִיאוֹ בִּמְהֵרָה עַל תִּקּוּנוֹ כָּרָאוּיראה כל זאת ועוד בפירוש הרקנאטי על התורה, ובספר "אורות המצוות" על תרי"ג מצוות.    .

---

מצוה ר"ד: שלא לגלות ערות אשה ובת בנה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ אוֹ אֵם אָבִיהָ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, גַּם כָּאן לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה זוֹ אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וּמֵאָז נֶאֱסָר עָלָיו לִקְרַב אֶל בַּת בְּנָהּ אוֹ אֶל אֵם אָבִיהָ. אוּלָם אִם לֹא קִדְּשָׁהּ אֶלָּא קָרַב אֵלֶיהָ בְּלֹא קִדּוּשִׁין לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִדִּין תּוֹרָה הַקְּרוֹבוֹת הַנַּ"ל, אֶלָּא שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּדְרוּ וְאָסְרוּ עָלָיו לִשָּׂא אֶת קְרוֹבוֹתֶיהָ הַלָּלוּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת, בִּהְיוֹת שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ וּמִתּוֹךְ שֶׁיִּהְיֶה מָצוּי בִּסְבִיבָתָהּ עָלוּל הוּא לְהִכָּשֵׁל בָּהּ בְּאִסּוּר עֲרָיוֹת הֶחָמוּריבמות (צ"ז ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י"א).    .

עוֹד גָּדְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם לִשָּׂא אֶת בַּת בֵּן בְּנָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְאֶת אֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ, וְאִם עָבַר אָדָם וּנְשָׂאָן הֲרֵי זֶה חַיָּב מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםיבמות (כ"א ע"א) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו), עיין שם שלדעת השלחן ערוך אין להן הפסק, שלא כדעת הרמב"ם.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בִּתּוֹ שֶׁל בֵּן אִשְׁתּוֹ אוֹ עַל אֵם אָבִיהָ בְּחַיֶּיהָ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד בְּעֵדִים וּבְהַתְרָאָה מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בשריפה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת בִּלְבַדסנהדרין (ע"ה ע"א) ורמב"ם (שם פרק א' הלכה ה' ופרק ב' הלכה ז' – ח').    .

רָמַז הַכָּתוּב – פִּצְעֵי אוֹהֵב

עֳנָשִׁים חֲמוּרִים הֵשִׁיתָה הַתּוֹרָה עַל הָעוֹבֵר עַל מִצְווֹתֶיהָ, הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵן בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאַף טָרְחָה לְיַדְּעֵנוּ וּלְבַשְּׂרֵנוּ עֲלֵיהֶם, לְמַעַן יִרְאוּ וְיִירָאוּ מַהוּ סוֹפוֹ שֶׁל הָעוֹבֵר עַל הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁקָּבַע בּוֹרֵא הָעוֹלָם. וְגַם כָּאן כְּמוֹ בְּרוֹב אִסּוּרֵי הָעֲרָי?וֹת הַחֲמוּרִים הִטִּילָה הַתּוֹרָה עַל הַנּוֹאֲפִים בְּמֵזִיד עֹנֶשׁ מָוֶת בִּשְׂרֵפָה, עַל יְדֵי יְצִיקַת עוֹפֶרֶת רוֹתַחַת אֶל תּוֹךְ פִּיו הַיּוֹרֶדֶת וְשׂוֹרֶפֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיוסנהדרין (נ"ב ע"א) ורמב"ם הלכות סנהדרין (פרק ט"ו הלכה ג').    . וְאִם מְסִבָּה כָּל שֶׁהִיא לֹא רִצָּה הַלָּה אֶת עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – הֲרֵי זֶה נִכְרַת מֵחַיַּי הָעוֹלָם הַבָּא ל"ע וְיוֹרֵד שְׁאוֹלָה לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהִנֵּה הַשּׁוֹמֵעַ עֳנָשִׁים נוֹרָאִיִּים וְקָשִׁים אֵלּוּ עָלוּל לְהִתְעוֹרֵר וְלִשְׁאֹל: וְכִי זוֹהִי מִדָּתוֹ שֶׁל הָאֵל הָרַחוּם וְהַחַנּוּן?! וַהֲלֹא טוֹב ה' לְכָל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו?!תהלים קמ"ה, ט'.    וְהוּא בִּכְבוֹדוֹ צִוָּנוּ לִגְמֹל חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת וְלִנְהֹג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא לִנְקֹם וְלֹא לְהָשִׁיב רָעָה אֲפִלּוּ לָרָעִים עִמָּנוּ, וְאִם כֵּן הֵיאַךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מַעֲנִישׁ וּמַכֶּה מַכּוֹת אַכְזָרִיּוּת וְנֶאֱמָנוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ?!

וְהַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה זוֹ הִיא שֶׁשְּׁנֵי סוּגֵי מַכּוֹת וָעֳנָשִׁים יֵשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה: יֵשׁ הַמַּכֶּה אֶת זוּלָתוֹ מַכַּת אַכְזָרִי הַיְנוּ שֶׁכָּל מַטְּרָתוֹ הִיא לְהַכְאִיב לוֹ וּלְיַסְּרוֹ, וְעֶצֶם הַהַכָּאָה הִיא כָּל תַּכְלִית מַעֲשָׂיו, וְיֵשׁ הַמַּכֶּה אֶת זוּלָתוֹ מַכַּת רוֹפֵא הַיְנוּ שֶׁעִקַּר מַטְּרָתוֹ בְּהַכּוֹתוֹ הִיא לְהֵיטִיב עִם הַשֵּׁנִי וּלְרַפְּאוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁלְּשֵׁם כָּךְ חַיָּב הוּא לְהַכְאִיב לוֹ אוֹ לִכְרֹת לוֹ אֵיבָר וְכַדּוֹמֶה עַל מְנָת לְהַצִּילוֹ מִמַּכּוֹת קָשׁוֹת וּגְדוֹלוֹת מִזּוֹ. וּשְׁנֵי סוּגֵי מַכּוֹת אֵלּוּ אֵינָן שַׁיָּכוֹת בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּלָל! כָּךְ אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ עַל הַפָּסוּק "וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ"ירמיה ל', י"ז.    שֶׁאֵין מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כִּי מִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא מַכֶּה בְּאִיזְמֶל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל הַקָּבָּ"ה בַּמֶּה שֶּׁהוּא מַכֶּה בּוֹ הוּא מְרַפֵּא"מדרש רבה שמות (פרשה נ').    . דְּהַיְנוּ שֶׁאֵצֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עֶצֶם הַמַּכָּה הִיא הָרְפוּאָה, וּבְתוֹךְ עִמְקֵי הָעֹנֶשׁ וְהַיִּסּוּרִים נִתָּן לְזַהוֹת וְלִמְצֹא אֶת הָרַחוּם וְהַחַנּוּן שֶׁל הַבּוֹרֵא. כִּי לְהַקָּבָּ"ה אֵין מַעְצוֹר מִלְּהוֹשִׁיעַ, וְאֵין הוּא תָּלוּי בְּשׁוּם תְּנַאי אוֹ אֶמְצָעִי בִּכְדֵי לְהֵיטִיב עִמָּנוּ, וּבִרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ יֵיטִיב עִמּוֹ אֲפִלּוּ בָּרָעָה וּבַמַּכָּה עַצְמָהּ.

כָּךְ מְסֻפָּר עַל אִישׁ כַּפְרִי פָּשׁוּט שֶׁהָיָה חָזָק בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּבוֹרֵא עוֹלָם, וְיוֹם אֶחָד בָּרַח לוֹ סוּסוֹ יְחִידוֹ שֶׁהָיָה כָּל מְקוֹר פַּרְנָסָתוֹ וְכַלְכָּלָתוֹ, וְהָיוּ קְרוֹבָיו בּוֹכִים וּמֵצֵרִים עַל הָאֲבֵדָה, אַךְ הוּא נִשְׁאַר אֵיתָן בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁמִּפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹתאיכה ג', ל"ח.    וּבָטַח בַּה' שֶׁגַּם הָרָעָה הַזֹּאת הִיא בֶּאֱמֶת טוֹבָה, וְאָכֵן אוֹתוֹ הַסּוּס בָּרַח אֶל אַחַד הַיְעָרוֹת וְהִתְחַבֵּר עִם קְבוּצַת סוּסִים נוֹסָפִים, וּלְאַחַר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת שָׁב בַּחֲזָרָה לְאֻרְוָתוֹ וְיַחַד עִמּוֹ בָּאוּ גַּם יֶתֶר הַסּוּסִים. אָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ לִקְרוֹבָיו: הַרְאִיתֶם?! וַהֲלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁהַקָּבָּ"ה בְּמַה שֶּׁהוּא מַכָּה בּוֹ הוּא מְרַפֵּא, וְשֶׁגַּם הָרָעָה שֶׁל הַבּוֹרֵא הִיא בֶּאֱמֶת טוֹבָה!מעשה זה הובא בספר "חזון יאשיהו" להגה"צ רבי יאשיהו פינטו שליט"א.   

בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל אֱמוּנָה גָּדוֹל, וְעַל כָּל גַּל וּמַשְׁבֵּר שֶׁהָיָה פּוֹקֵד אוֹתוֹ בְּחַיָּיו הָיָה מַאֲמִין וְאוֹמֵר שֶׁוַּדַּאי גַּם זוֹ לְטוֹבָהראה תענית (כ"א ע"א).    . אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַהוֹלְכִים בִּדְרָכָיו הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא ע"ה, שֶׁאַף הוּא דָּבַק בְּמָסֹרֶת רַבּוֹתֵינוּ וְעַל כָּל צָרָה שֶׁהָיְתָה נוֹחֶתֶת עָלָיו הָיָה אוֹמֵר כָּל דַּעֲבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵידברכות (ס' ע"ב). ותרגומו: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא - לטובה הוא עושה.    . וּבֵאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמּוּסָר שֶׁאָמְנָם שְׁנֵי הַתַּנָּאִים הַלָּלוּ הָיוּ מְצֻיָּנִים בֶּאֱמוּנָתָם וּבְבִטְחוֹנָם, אַךְ הֶפְרֵשׁ הָיָה בֵּין הָרַב לְתַלְמִידוֹ: שֶׁכֵּן רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מַאֲמִין וְאוֹמֵר שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא לְטוֹבָה, וּוַדַּאי שֶׁתִּצְמַח מֵהָרָעָה הַלָּזוֹ אֵיזוֹ טוֹבָה אַחֶרֶת. לְעֻמַּת זֹאת נַחוּם אִישׁ גַּם זוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁגַּם זוֹ הַמַּכָּה בְּעַצְמָהּ הִיא טוֹבָה בְּמַהוּתָהּ וּבְתַכְלִיתָהּ, וְלֹא רַק שֶׁמִּמֶּנָּה תִּצְמַח אֵיזוֹ טוֹבָה אַחֶרֶת, אֶלָּא הִיא עַצְמָהּ הַטּוֹבָה וְהַמּוֹעִילָה. וְזוֹהִי דַּרְגַּת הָאֱמוּנָה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר.

בֵּין הַקְּלָלוֹת הָרַבּוֹת וְהַמַּבְהִילוֹת הַמּוּבָאוֹת בַּתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי מוֹצְאִים אָנוּ אֶת הַקְּלָלָה: "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם"ויקרא כ"ו, י"ז.    . וְצָרִיךְ לְהָבִין לִכְאוֹרָה וְכִי אֵיזוֹ קְלָלָה הִיא זוֹ שֶׁנָּנוּס וְלֹא בֶּאֱמֶת יִרְדְּפוּנוּ?! וְכִי הָיָה עָדִיף לוֹ לָאָדָם שֶׁבֶּאֱמֶת יִרְדְּפוּהוּ לְהָרְגוֹ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְגַלּוֹת לְבַסּוֹף שֶׁלֹּא הָיָה זֶה אֶלָּא פְּרִי הַדִּמְיוֹן? וַהֲרֵי אִם בֶּאֱמֶת יִרְדְּפוּהוּ זוֹהִי קְלָלָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה!! אֶלָּא מֶסֶר גָּדוֹל הֶעֱבִירָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּמִלִּים אֵלּוּ, שֶׁכֵּן פְּעָמִים שֶׁאָדָם עוֹבֵר תְּקוּפָה קָשָׁה וּרְצוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת וּבְעָיוֹת בִּבְרִיאוּת אוֹ בְּפַרְנָסָה וְכַדּוֹמֶה ל"ע, עַד שֶׁמַּתְחִיל לִתְהוֹת לְעַצְמוֹ: "וְכִי לָמָּה הַקָּבָּ"ה רוֹדֵף אוֹתִי? וְכִי אֵינוֹ חָפֵץ בִּי וּבְמַעֲשַׂי?!" וְעַל כָּךְ וְעַל זֶה בָּאָה הַתּוֹרָה וּמַבְהֶרֶת לָנוּ: "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" – אַל תַּחְשֹׁב שֶׁמִּישֶׁהוּ רוֹדֵף אוֹתְךָ אוֹ מְבַקֵּשׁ בְּרָעָתֶךָ! חָלִילָה! אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה עוֹבֵר אֵינוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ וּלְרַוְחָתְךָ, וְאִם רַק תַּאֲמִין וְתִתְחַזֵּק אֲזַי תִּזְכֶּה גַּם לִרְאוֹת אֵיךְ הַכֹּל יִתְהַפֵּךְ לְךָ לְבַסּוֹף לְטוֹבָה, וּכְפִי שֶׁאָמַר יוֹסֵף הַצַּדִּיק לְאֶחָיו: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"בראשית נ', כ'.    .

כָּךְ כּוֹתֵב הָרה"ק מוֹהָרָ"ן מִבְּרֶסְלַב זִיעָ"א עַל הַפָּסוּק "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים"שמות כ', י"ח.    שֶׁמֹּשֶׁה הוּא עֶבֶד ה' הָאֲמִתִּי וְהוּא אֵינוֹ מְפַחֵד לָגֶשֶׁת בְּעַצְמוֹ אֶל הָקֹשִׁי וְהָעֲרָפֶל, כִּי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁדַּוְקָא שָׁם נִמְצָא הָאֱלֹקִים, וְדַוְקָא מִתּוֹךְ הַצָּרוֹת וְהַקְּשָׁיִים נִתָּן לִמְצֹא וּלְהִתְקָרֵב אֶל ה'עיין שם בתורה קט"ו מה שכתב בזה דברים נפלאים.    . וְזֶהוּ עֹמֶק הַפָּסוּק "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי"תהלים כ"ה, י"ז.    בּוֹ אוֹמֵר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה שֶׁדַּוְקָא הַצָּרוֹת וְהָעֳנָשִׁים שֶׁשּׁוֹלֵחַ לָנוּ הַבּוֹרֵא הֵם אֵלּוּ שֶׁמַּרְחִיבִים וּפוֹתְחִים אֶת לִבֵּנוּ אֵלָיו, וְדַוְקָא מֵאוֹתָם דִּינִים וְיִסּוּרִים עוֹמֶדֶת וְצוֹמַחַת לָהּ הַיְשׁוּעָה שֶׁל הָאָדָםכן פירש הרה"ק רבי נחומק'ה מהורדנקא זצ"ל. וחתנו הג"ר זלמן מרגליות זצ"ל העיד עליו שאף היה מקיים פירוש זה בעצמו בפועל, וכל ימיו היה מהלך בהרגשה ברורה וחדה שהקב"ה מתהלך עמו בכל צעד ושעל.    .

בַּתַּלְמוּד מְסֻפָּר שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּגַשׁ פַּעַם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַל פֶּתַח מְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וּשְׁאָלוֹ עַל הַמָּשִׁיחַ הֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֶׁהַמָּשִׁיחַ יוֹשֵׁב בֵּין הָעֲנִיִּים וְסוֹבְלֵי הֶחֳלָאִים, וּבְעוֹד שֶׁכֻּלָּם מוֹצִיאִים אֶת כָּל רְטִיּוֹתֵיהֶם בְּבַת אַחַת וּלְאַחַר מִכֵּן חוֹבְשִׁים אֶת כָּל מַכּוֹתָם מֵחָדָשׁ – הַמָּשִׁיחַ מוֹצִיא רַק אַחַת וְחוֹבֵשׁ, וְשׁוּב מוֹצִיא עוֹד אַחַת וְחוֹבֵשׁ, שֶׁמָּא יִקְרָאוּהוּ לְפֶתַע לָבוֹא וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְיִצְטָרֵךְ לְהִתְעַכֵּבראה כל המעשה בשלמותו בסנהדרין (צ"ח ע"א).    . וּבְקָרְאֵנוּ מַעֲשֶׂה זֶה עוֹלוֹת כַּמָּה שְׁאֵלוֹת: א - וְכִי מַה מְּעַנְיֵן אוֹתָנוּ שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּגַשׁ אֶת אֵלִיָּהוּ דַּוְקָא עַל מְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן? ב – מַדּוּעַ הַמָּשִׁיחַ חוֹלֶה וּמְיֻסָּר? ג - מַה מְּעַנְיֵן אוֹתָנוּ הֵיאַךְ הוּא חוֹבֵשׁ אֶת פְּצָעָיו?

וּבֵאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמּוּסָר שֶׁמְּעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מְסַמֶּלֶת בִּפְנִימִיּוּתָהּ אֶת הַקֹּשִׁי וְהַיִּסּוּרִים שֶׁעֶבֶד ה' עוֹבֵר בָּעוֹלָם עַל קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ, כְּמוֹ רַשְׁבִּ"י ע"ה שֶׁנִּתְחַבֵּא בַּמְּעָרָה וְלָמַד בָּהּ תּוֹרָה מִתּוֹךְ דֹּחַק וְעֹנִי. וְהַמָּשִׁיחַ מְסַמֵּל אֶת הַגְּאֻלָּה הַכְּלָלִית שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל וְאֶת הַגְּאֻלָּה הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּלְכָךְ רָמְזוּ חֲזַ"ל בְּאָמְרָם שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּגַשׁ אֶת אֵלִיָּהוּ בַּמְּעָרָה הַיְנוּ שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נִפְגַּשׁ עִם אֵלִיָּהוּ וְנוֹעַץ עִמּוֹ עַל צָרוֹתֵיהֶם וּקְשָׁיֵיהֶם הָרַבִּים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, וּשְׁאָלוֹ מַה יְּהֵא בְּאַחֲרִיתָם וּמָתַי תַּגִּיעַ גְּאֻלָּתָם. וְעַל כָּךְ הֱשִׁיבוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָ"ל שֶׁהַיְשׁוּעָה וְהַגְּאֻלָּה נִמְצֵאת דַּוְקָא שָׁם, בְּיִסּוּרִים וּבָחֳלָאִים, וְרַק מִשָּׁם יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לִצְמֹחַ הַיְשׁוּעָה לָאָדָם. וְלָכֵן בְּעוֹד שֶׁכֻּלָּם מִתְיָאֲשִׁים מֵהַקְּשָׁיִים הַפּוֹקְדִים אוֹתָם וּמַחְלִיפִים אֶת רְטִיּוֹתֵיהֶם בְּשַׁאֲנַנּוּת, הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ יּוֹדֵעַ שֶׁדַּוְקָא אֵלּוּ הֵם סִימָנֵי הַגְּאֻלָּה וְהַיְשׁוּעָה, וְשֶׁרְאָיָה בְּרוּרָה הִיא זוֹ שֶׁקְּרוֹבָה הַיְשׁוּעָה לָבוֹא, לָכֵן נִשְׁאַר הוּא בְּעֵת שֶׁכָּזוֹ דָּרוּךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹז לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁבַּדָּבָר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה - בּוֹ הוּא מַרְפֵּא, וְכַנִּזְכָּר.

לְפִיכָךְ חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהַפְנִים וְלִזְכֹּר בְּכָל עֵת שֶׁכָּל אוֹתָם עֳנָשִׁים וְיִסּוּרִים הַנִּזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וְדוֹר אֵינָם חָלִילָה לְרָעָתֵנוּ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה דַּוְקָא מִתּוֹכָם צוֹמַחַת וּמַגַּעַת לָאָדָם הַיְשׁוּעָה, וְחוֹבָתֵנוּ הִיא לְהַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת וְלִרְאוֹת אֶת יְשׁוּעַת ה' עַיִן בְּעַיִן, וּכְפִי שֶׁאוֹמְרִים הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ צַחוּת: "הַמְהַמֵּר אֵינוֹ סוֹפֵר אֶת רְוָחָיו עַל שֻׁלְחַן הַהִמּוּרִים, אֶלָּא רַק לְאַחַר יְצִיאָתוֹ מִבֵּית הַהִמּוּרִים..." וְדַי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר שֶׁמִּן הַתּוֹרָה לֹא נֶאֱסָרוֹת קְרוֹבוֹת הָאִשָּׁה עַל הָאָדָם אֶלָּא כְּשֶׁנִּשְּׂאָה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, מַה שֶׁאֵין כֵּן אִם רַק חַי עִמָּהּ בְּלֹא חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין אֲזַי מֻתָּר הוּא מִן הַתּוֹרָה בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, רַק שֶׁחֲכָמֵינוּ עָשׂוּ הַרְחָקָה לַדָּבָר. וְיֵשׁ לָדוּן בְּאֹפֶן שֶׁאָדָם קִּדֵּשׁ אִשָּׁה בְּנִשּׂוּאִין אֶזְרָחִיִּים אֵצֶל הַמִּמְשָׁל, הַאִם קִדּוּשִׁין אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁוּת, וְהָאֵם נֶאֱסָרוֹת עָלָיו בְּכָךְ קְרוֹבוֹתֶיהָ?

וְהִנֵּה בְּשׁוּ"ת הָרִיבָ"שׁ כָּתַב גַּבֵּי מוּמָרִים שֶׁנִּשְּׂאוּ כְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִים וְחָיוּ יַחַד, שֶׁאֵין בָּזֶה שׁוּם חֲשַׁשׁ קִדּוּשִׁין, וְאֵין צֹרֶךְ בְּגֵט, וְכֵן פָּסַק הָרַמָ"א בְּהַגָּהָתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְראה שו"ת הריב"ש (סימן ו') ותרומת הדשן (סימן ר"ט), והובא להלכה בהגהת הרמ"א על השלחן ערוך (סימן כ"ו הלכה א').    .

וּלְפִי זֶה כָּתְבוּ אַחֲרוֹנִים רַבִּים שֶׁמֵּעִקַּר הַדִּין אֵין נִשּׂוּאִין אֶזְרָחִיִּים חָלִים, וְאֵין צֹרֶךְ בִּנְתִינַת גֵּט כְּדֵי לְהַתִּירָהּ לַאֲחֵרִיםכן פסקו המהר"ם שיק (אהע"ז סימן כ"א) והאגרות משה (אהע"ז ח"א סימן ע"ה) וציץ אליעזר (ח"ב סימן י"ט) והיביע אומר (ח"ו אהע"ז סימן א').    .

אוּלָם יֶשְׁנָם אַחֲרוֹנִים הַסּוֹבְרִים שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהָיוּ חַיִּים חַיֵּי אִישׁוּת וּמִשְׁפָּחָה מִשֻּׁתָּפִים יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְכַּוֵּן בְּבִיאוֹתָיו לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, וְלָכֵן הִצְרִיכוּ נְתִינַת גֵּט מִסָּפֵקכן פסקו הגאון הרוגצ'ובר ב"צפנת פענח" (סימן כ"ו – כ"ז) ובשו"ת אהל אברהם (סימן ק"ג) ובשו"ת מערכי לב (סימן פ"ז).    .

וּלְמַעֲשֶׂה נָכוֹן לָחוּשׁ לְאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ הֶחָמוּר וּלְהַצְרִיךְ גֵּט מִסָּפֵק, וּבִפְרָט בְּמִקְרֶה שֶׁחָיוּ חַיֵּי מִשְׁפָּחָה מְשֻׁתָּפִים לְגַמְרֵי בְּכַלְכָּלַת הַבַּיִת וּבִילָדִים מְשֻׁתָּפִים. וְכֵן לְעִנְיַן אִסּוּר קְרִיבָה אֶל הָעֲרָיוֹת שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לִמְנֹעַ מֵהָאִישׁ מִלִּשָּׂא אֶת אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל זוֹ שֶׁחַי עִמָּהּ בֶּעָבָר, וּבִפְרָט שֶׁאַף אִם לֹא חָלוּ אוֹתָם קִדּוּשִׁין בְּכָל זֹאת אֲסוּרוֹת עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ מִדִּבְרֵי חֲכָמִים.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עֹנֶשׁ הַבָּא עַל בַּת בְּנוֹ בִּשְׂרֵפָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה לְהָרה"ק מִקָּאמָארְנָא זִיעָ"א בְּחִבּוּרוֹ "אוֹצַר הַחַיִּים"בבאור מצוה רס"ב.    שֶׁכָּתַב שֶׁעִנְיַן הָעֹנֶשׁ עַל רוֹב סוּגֵי הָעֲרָיוֹת בִּשְׂרֵפָה הוּא בִּהְיוֹת שֶׁעַל יְדֵי הַחֵטְא שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ אָדָם וְקָרַב אֶל הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עָלָיו מִמֵּילָא הִדְלִיק אֶת אֵשׁ הַטֻּמְאָה וְנָתַן כֹּחַ וְחַיִל לַסִּטְרָא אַחֲרָא לִדְבֹּק בּוֹ, וּבְכָךְ נִתְעָרְבָה בְּנַפְשׁוֹ מִזֻּהֲמַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי.

וְהִנֵּה אוֹתָהּ טֻמְאָה חֲמוּרָה לֹא נִתָּן לְהַפְרִידָהּ וְלַהֲסִירָהּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אֵשׁ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמַּבְעִירִים אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ וְשׂוֹרְפִים אוֹתוֹ בָּהּ, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת מִיָּד אֶת כָּל הָרֶפֶשׁ וְהַזֻּהֲמָא שֶׁל הַנָּחָשׁ שֶׁדָּבְקוּ בּוֹ עַד שֶׁנִּטְהַר לְגַמְרֵי וְנִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ כָּל הַזֻּהֲמָה. אֲבָל אֶת חֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבּוֹ אֵין הָאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת אוֹ מְכַלָּה כְּלָל, וּכְדֻגְמַת הַסְּנֶה שֶׁהָיָה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וּבְכָל זֹאת אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

---

מצוה ר"ה: שלא לגלות ערות אשה ובת בתה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ אוֹ אֵם אִמָּהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, גַּם כָּאן לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה זוֹ אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וּמֵאָז נֶאֱסַר עָלָיו לִקְרַב אֶל בַּת בִּתָּהּ אוֹ אֶל אֵם אִמָּהּ. אוּלָם אִם לֹא קִדְּשָׁהּ אֶלָּא קָרַב אֵלֶיהָ בְּלֹא קִדּוּשִׁין לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִדִּין תּוֹרָה הַקְּרוֹבוֹת הַנַּ"ל, אֶלָּא שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּדְרוּ וְאָסְרוּ עָלָיו לִשָּׂאָן כָּל זְמַן שֶׁאוֹתָהּ אִשָּׁה קַיֶּמֶת, בִּהְיוֹת שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ וְעָלוּל הוּא לְהִכָּשֵׁל בָּהּ בְּאִסּוּר עֲרָיוֹת הֶחָמוּריבמות (צ"ז ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י"א).    .

עוֹד גָּדְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם לִשָּׂא אֶת בַּת בַּת בִּתָּהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְאֶת אֵם אֵם אִשְׁתּוֹ, וְאִם עָבַר אָדָם וּנְשָׂאָן הֲרֵי זֶה חַיָּב מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםיבמות (כ"א ע"א) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו), עיין שם שלדעת השלחן ערוך אין להן הפסק, שלא כדעת הרמב"ם.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בִּתָּהּ שֶׁל בַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ עַל אֵם אַמָּה בְּחַיֶּיהָ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד בְּעֵדִים וּבְהַתְרָאָה מוּמָתִים שְׁנֵיהֶם בִּשְׂרֵפָה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם בְּכָרֵת בִּלְבַדסנהדרין (ע"ה ע"א) ורמב"ם (שם פרק א' הלכה ה' ופרק ב' הלכה ז' – ח').    .

רָמַז הַכָּתוּב – כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, מִיָּד נֶאֱסָר הוּא בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנִּשְּׂאָה לְאִישׁ מִיָּד נֶאֱסֶרֶת בִּקְרוֹבָיו, וּבְרוֹב הַמִּקְרִים נוֹתַר הָאִסּוּר בְּעֵינוֹ אַף לְאַחַר פְּטִירַת אֶחָד מִבְּנֵי הַזּוּג. מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ עַל מִסְגֶּרֶת הַנִּשּׂוּאִין בְּעַם יִשְׂרָאֵל עַד כַּמָּה הִיא מְחַיֶּבֶת וּמַגְבֶּלֶת אֶת שְׁנֵי בְּנֵי הַזּוּג אֶחָד כְּלַפֵּי הַשְּׁנִיָּה וְאַחַת כְּלַפֵּי הַשֵּׁנִי. שֶׁכֵּן רַבִּים הֵם הַחוֹשְׁבִים שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַנִּשּׂוּאִין הִיא אֵיזוֹ מְצִיאוּת מְרַתֶּקֶת הַפּוֹתַחַת בִּפְנֵי הָאָדָם שְׁעָרִים סְגוּרִים וּנְתִיבִים שֶׁעַד הַיּוֹם הָיוּ נְעוּלִים בְּפָנָיו, וּמְזַכָּה אוֹתוֹ אוֹ אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי זְכֻיּוֹת וַהֲטָבוֹת רוּחָנִיּוֹת וְגַשְׁמִיּוֹת. אַךְ שׁוֹכְחִים הֵם כִּי מֵאִידָךְ גִּיסָא יֶשְׁנָן גַּם מִגְבָּלוֹת וּמְחֻיָּבֻיּוֹת לֹא מְעַטּוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן הֻזְהַרְנוּ וְנִצְטַוֵּינוּ בְּהִכָּנְסֵנוּ תַּחַת הַחֻפָּה, וְאִם חָלִילָה לֹא נְמַלְּאֵן כָּרָאוּי אֲזַי מָעַלְנוּ בַּשֻּתָּפוּת לֹא רַק עִם בֵּן אוֹ בַּת הַזּוּג, אֶלָּא גַּם עִם הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּמְצֵאת בֵּינֵיהֶם.

כָּךְ דָּרְשׁוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת עַל הַמִּשְׁפָּט הַיָּדוּעַ שֶׁכָּל חָתָן מִתְאַמֵּן עָלָיו רַבּוֹת קֹדֶם יוֹם חֻפָּתוֹ: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל"ראה בבא בתרא (מ"ח ע"ב) ובפירוש רש"י ז"ל שם, ובהגהת הרמ"א על השלחן ערוך אבן העזר (סימן כ"ז סעיף א').    – וְלִכְאוֹרָה מָה הַקֶּשֶׁר שֶׁל מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לְכָאן? וְכִי לֹא הָיָה מַתְאִים יוֹתֵר לוֹמַר "כְּדִין הַתּוֹרָה" אוֹ "כַּהֲלָכָה" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה?! וּבֵאֲרוּ שֶׁבְּמִלִּים אֵלּוּ רוֹמְזִים בְּנֵי הַזּוּג זֶה לְזוֹ שֶׁכְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה עִם יִשְׂרָאֵל סָפַג מֵהֶם עֶלְבּוֹנוֹת וַחֲשָׁדוֹת, טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת, מְרִיבוֹת וּמַחְלוֹקוֹת, וְעִם כָּל זֹאת מֵעוֹלָם לֹא עֲזָבָם וְלוּ לְרֶגַע, אֶלָּא אַדְּרַבָּה גַּם בַּזְּמַנִּים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר מָסַר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם בְּאָמְרוֹ "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"שמות ל"ב, ל"ב.    , כָּךְ גַּם בְּנֵי הַזּוּג הַנִּשָּׂאִים בְּרֶגַע זֶה מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם לִהְיוֹת יַחַד זֶה עִם זוֹ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם בְּכָל עֵת וּבְכָל מַצָּב, וְלָשֵׂאת בְּעֻלּוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי לַמְרוֹת כָּל חֶסְרוֹנוֹתָיו וּמִגְרְעוֹתָיו.

בְּרִית הַנִּשּׂוּאִין מַשְׁמָעוּתָהּ נְטִילַת וְקַבָּלַת אַחֲרָיוּת. אִם עַד הַיּוֹם אַתָּה הָיִיתָ אַחֲרַאי רַק עַל עַצְמְךָ – הֲרֵי שֶׁמֵּהַיּוֹם וָהָלְאָה גְּדֵלָה אַחֲרָיוּתְךָ פִּי שְׁנַיִםראה בספר "שיחות מוסר" להגר"ח שמואלביץ ז"ל (סוף מאמר כ"ג) מה שכתב בענין זה.    . וְאִם עַד עַכְשָׁו אַתְּ הָיִית מְחֻיֶּבֶת רַק כְּלַפֵּי בּוֹרְאֵךְ – הֲרֵי שֶׁכָּעֵת נַעֲשֵׂית מְחֻיֶּבֶת גַּם כְּלַפֵּי בַּעֲלֵךְ. יוֹתֵר אֵינְכֶם לְבַד, וּכְבָר אֵינְכֶם בִּרְשׁוּת עַצְמְכֶם, כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לִדְאֹג לְזוּלָתוֹ לְכָל הַפָּחוֹת כְּמוֹ לְעַצְמוֹ. וְאִם אָדָם לֹא יְקַבֵּל וְיַפְנִים אֶת מְצִיאוּת זוֹ בְּמִסְגֶּרֶת נִשּׂוּאָיו אֲזַי מֻבְטָח לוֹ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ זוּגִיּוּת כּוֹשֶׁלֶת וּכְאוּבָה, רְצוּפָה מְרִיבוֹת וּמַעֲנוֹת וּמִכְשׁוֹלִים.

כָּךְ מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה"בראשית י"ב, ח'.    וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּמִּדְרָשׁ שֶׁתְּחִלָּה דָּאַג לְאָהֳלָהּ שֶׁל שָׂרָה, וְרַק לְאַחַר מִכֵּן דָּאַג לְאָהֳלוֹ שֶׁלּוֹמדרש רבה בראשית (פרק ל"ט). ועיין בדברינו בספר "דובב שפתי ישנים" פרשת לך לך.    . שֶׁכֵּן לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁחוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ שֶׁיֶּאֱהָבֶנֶּה כְּפִי שֶׁאוֹהֵב הוּא אֶת עַצְמוֹ, וְשֶׁיְּכַבְּדֶנָּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹיבמות (ס"ב ע"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק ט"ו הלכה י"ט).    . כִּי כְּבוֹדָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַבַּעַל, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר עַל כְּבוֹדָהּ וְיָקְרָתָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ – אֵין שׁוּם עֵרֶךְ וּמַעֲלָה גַּם לִכְבוֹדוֹ שֶׁלּוֹ. וְלָכֵן יְעָצוּנוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד "לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וִיכַבֵּד אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ. שֶׁהֵן תְּלוּיִים בּוֹ, וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם"חולין (פ"ד ע"ב).    רָצוּ לוֹמַר שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁקִּבַּלְתָּ אַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶם – לָכֵן חוֹבָתְךָ לִדְאֹג שֶׁלֹּא יֶחְסַר לָהֶם מְאוּמָה, וְאִם חָלִילָה גָּרַעְתָּ מֵהֶם אֲפִלּוּ טִפַּת הַעֲרָכָה אוֹ קֻרְטוֹב שֶׁל כָּבוֹד הֲרֵי שֶׁכָּשַׁלְתָּ בְּתַפְקִידְךָ וְהִפְקַרְתָּ אֶת צֹאנְךָ בְּחֹסֶר אַחֲרָיוּת.

לָכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתֵינוּ לָאָדָם: אִיתְּתָךְ גּוּצָא – גָּחִין לָחִישׁ לָהּ (תַּרְגּוּם: אִם אִשְׁתְּךָ קְטַנָּה – כְּפֹף עַצְמְךָ וּשְׁמַע דְּבָרֶיהָ)בבא מציעא (נ"ט ע"א) ובפירוש רש"י ז"ל שם. וראה שם בגמרא שחילקו על אילו דברים נאמר דבר זה.    , רָצוּ לוֹמַר שֶׁאִם אִשְׁתְּךָ שׁוֹנָה מִמְּךָ בִּטְבָעֶיהָ – אַל תְּנַסֶּה לְשַׁנּוֹת אוֹתָהּ וּלְהַתְאִים אוֹתָהּ אֵלֶיךָ, אֶלָּא כְּפֹף אֶת עַצְמְךָ לִטְבָעֶיהָ וּלְמִנְהָגֶיהָ, וְהַתְאֵם אַתָּה אֶת עַצְמְךָ אֵלֶיהָ. כִּי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִיא מְחֻיֶּבֶת כְּלַפֶּיךָ – אַתָּה מְחֻיָּב כְּלַפֶּיהָ. וְכָל תֵּרוּצִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יוֹעִילוּ לוֹ לָאָדָם כְּשֶׁיִּשָּׁאֵל מַדּוּעַ לַחֲבֵרָיו דָּאַג וְהֶעֱנִיק, וְאֶת שְׁכֵנָיו כִּבֵּד וְהֶעֱרִיךְ, וְרַק בְּמַעֲלַת אִשְׁתּוֹ זִלְזֵל וְהִמְעִיט, וְלֹא הֶעֱנִיק לָהּ דֵּי מַחְסוֹרָהּ אֲשֶׁר חָסֵר לָהּ.

גַּם הָאִשָּׁה מְחֻיֶּבֶת לְמַלְּאוֹת אֶת חֶלְקָהּ בַּמַּעֲרָכָה. כָּךְ מְתָאֶרֶת הַתּוֹרָה אֶת יַחֲסֵי הָאִשָּׁה כְּלַפֵּי בַּעְלָהּ: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"בראשית ב', כ'.    , וּמִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה וּבְלֹא חוֹמָה וּבְלֹא שִׂמְחָה וּבְלֹא בְּרָכָהיבמות (ס"ב ע"ב).    . כִּי הָאִשָּׁה אֲמוּרָה לְשַׁמֵּשׁ לְבַעֲלָהּ לְמִשְׁעֶנֶת וּלְמָגֵן, לִתְמֹךְ בּוֹ בְּעֵת צָרָה וְלִשְׂמֹחַ עִמּוֹ בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, וּבִלְעָדֶיהָ הָאִישׁ הוּא כִּיצוּר חֲסַר חוּט שִׁדְרָה שֶׁפְּגִיעוּתוֹ רַבָּה וּנְפִילָתוֹ קְרוֹבָה. וְעַל כֵּן זָכְתָה הָאִשָּׁה בְּעַם יִשְׂרָאֵל לַתֹּאַר הַמְיֻחָד "עֲקֶרֶת הַבַּיִת"ראה סוטה (מ"ד ע"א) ובפירוש המהרש"א שם.    , דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא עִקָּרוֹ שֶׁל הַבַּיִת וְהִיא זוֹ הַמְעַצֶּבֶת אֶת אָפְיוֹ. וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב: "אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד"משלי י"א, ט"ז.    שֶׁאִשָּׁה בַּעֲלַת כִּשְׁרוֹן וָחֵן יוֹדַעַת לִשְׁמֹר עַל כְּבוֹד בֵּיתָהּ, וְעַל רָמַת וְסִגְנוֹן הַחַיִּים שֶׁל קְרוֹבֶיהָ. וּבְמָקוֹם אַחֵר אָמַר הַכָּתוּב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"משלי י"ד, א'.    לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֹּל נָתוּן בִּידֵי הָאִשָּׁה: לִבְנוֹת אוֹ לַהֲרֹס, לְהַעֲלוֹת אוֹ לְהוֹרִיד - הַכֹּל תָּלוּי בַּעֲקֶרֶת הַבַּיִת. וְלָכֵן נִקְרֵאת אִשְׁתּוֹ שֶׁל הָאָדָם "בֵּיתוֹ"ראה יומא (ב' ע"א) ש"ביתו" זו אשתו, ובשבת (קי"ח ע"ב) אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי.    , לוֹמַר שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה אִם הָאִישׁ מִטִּבְעוֹ הוּא מְסֻדָּר אוֹ מְבֻלְגָּן, קַמְצָן אוֹ פַּזְרָן, שָׂמֵחַ אוֹ דִּכְאוֹנִי – לְעוֹלָם אָפְיָם וְהֵלֶךְ רוּחָם שֶׁל הָאִישׁ וְהַיְלָדִים יִקָּבַע לְפִי הָאִשָּׁהולכן תמצא שגם יהדותו של האדם נקבעת דוקא על פי אמו ולא על פי אביו, וזה גם כן כנ"ל.    . וְכָךְ אָמַר אֶחָד מִן הַחֲכָמִים: "הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹזְרִים לְקִיּוּם הַדָּת הוּא הָאִשָּׁה הַטּוֹבָה"ראה ספר "מאזני צדק" (עמוד 121).    , שֶׁהָאִשָּׁה הַכְּשֵׁרָה מְשַׁדֶּלֶת וּמְדַרְבֶּנֶת אֶת בַּעְלָהּ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, וּפִיהָ וְלִבָּהּ שָׁוִים בִּתְפִלָּה זַכָּה עַל בַּעֲלָהּ וּבָנֶיהָ שֶׁיֵּלְכוּ בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים, וְתוֹמֶכֶת וּמְעוֹדֶדֶת אוֹתָם בְּכָל הָעִתִּים הַקָּשִׁים.

הַתּוֹרָה כּוֹתֶבֶת עַל בְּרִיאַת הָאִשָּׁה: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם"בראשית ב', כ"א-כ"ב.    . וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁנִּבְרְאָה הָאִשָּׁה מִן הַצֵּלָע שֶׁהִיא קָשֶׁה לָכֵן הָאִשָּׁה מִטִּבְעָהּ קָשָׁה לְפִיּוּס וְאֵינָהּ מְמַהֶרֶת לְהִתְרַצּוֹתנדה (ל"א ע"ב).    . וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא לְחִנָּם בְּרָאָהּ הַקָּבָּ"ה דַּוְקָא מִן הַצֶּלַע וְלֹא מֵהַבָּשָׂר אוֹ מִכָּל דָּבָר אַחֵר, אֶלָּא שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַצֶּלַע הִיא קָשָׁה וּבְכָךְ מְגִנָּה עַל אֵיבָרָיו הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הָאָדָם, כָּךְ גַּם הָאִשָּׁה בְּקַשְׁיוּתָהּ שׁוֹמֶרֶת עַל כְּבוֹד בֵּיתָהּ וּמְסַיַּעַת בְּיַד בַּעְלָהּ בְּבִינָתָהּ הַיְתֵרָה. וְלָכֵן בְּמִצְוַת הַיִּבּוּם וְהַחֲלִיצָה צִוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁאִם מְסָרֵב הָאָח לְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁנִּפְטַר אֲזַי תַּחְלֹץ לוֹ הָאִשָּׁה אֶת מִנְעָלוֹ, וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁהָאִשָּׁה הִיא כְּדֻגְמַת מִנְעָלָיו שֶׁל הָאָדָם הַמּוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים אוֹ חָלִילָה לְהֵפֶךְ, לָכֵן זֶה שֶׁסֵּרֵב לִשָּׂא אֶת אֵשֶׁת אָחִיו יַחְלֹץ אֶת מִנְעָלוֹכן כתב בעל הריקנאטי זצ"ל בפירושו על התורה (בראשית ל"ח).    .

סִכּוּמָם שֶׁל דְּבָרִים הוּא שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַנִּשּׂוּאִין הִיא קֶשֶׁר מְזַכֶּה אַךְ גַּם מְחַיֵּב, כְּשֶׁכָּל אֶחָד מַשְׁלִים אֶת הַשֵּׁנִי בְּמַה שֶּׁחָסֵר לוֹ. וְכָךְ כּוֹתְבִים בַּעֲלֵי תּוֹרַת הַנֶּפֶשׁ כִּי הָאִישׁ – פְּשׁוּטוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהָאִשָּׁה – סוֹדוֹ. הָאִישׁ – כּוֹבֵשׁ, וְהָאִשָּׁה – נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת הַכֹּחַ לִכְבֹּשׁ. הָאִישׁ – גֶּזַע אִילָן גָּדוֹל, וְהָאִשָּׁה – מַעְיָן הַזּוֹרֵם תַּחְתָּיו וּמַשְׁקֵהוּ לְבִלְתִּי יִיבַשׁ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה הֵם קֶשֶׁר בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל נְתִינָה וְהַעֲנָקָה וְהַשְׁלָמַת הַזּוּלָת, וְעַל כָּל אֶחָד לְמַלְּאוֹת אֶת מְחֻיָּבוּתוֹ כְּלַפֵּי הַשֵּׁנִי, וְכִלְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "לֹא אִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה, וְלֹא אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ, וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּלֹא שְׁכִינָה"!מדרש רבה (בראשית ה', ט').   

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה מִיָּד נֶאֶסְרוּ עָלָיו אִמָּהּ (חֲמוֹתוֹ) וְאֵם אִמָּהּ (אֵם חֲמוֹתוֹ) וְאֵם אָבִיהָ (אֵם חָמִיו), וְאִם בָּא עֲלֵיהֶן בְּשׁוֹגֵג חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת קָרְבַּן חַטָּאת. אָמְנָם רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה חִדְּשׁוּ שֶׁבְּאֹפֶן שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בְּאִשָּׁה אַחַת שְׁלֹשֶׁת הַתְּאָרִים הַלָּלוּ יַחַד – לֹא יִתְחַיֵּב אוֹתוֹ הַבָּא עָלֶיהָ אֶלָּא קָרְבַּן חַטָּאת אֶחָד בִּלְבַד. הֲכֵיצַד?

כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא אָדָם שָׁלֹשׁ נָשִׁים, וּבָא עַל אִמָּהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן (חֲמוֹתוֹ) שֶׁהִיא גַּם אֵם אִמָּהּ שֶׁל הַשְּׁנִיָּה (אֵם חֲמוֹתוֹ), שֶׁהִיא גַּם אֵם אָבִיהָ שֶׁל הַשְּׁלִישִׁית (אֵם חָמִיו) – הֲרֵי שֶׁנִּתְקַיְּמוּ בָּהּ שְׁלֹשֶׁת תָּאֳרֵי הָעֲרָיוֹת יַחַד, וְעִם כָּל זֹאת לֹא יִתְחַיֵּב עָלֶיהָ אֶלָּא קָרְבַּן חַטָּאת אֶחָדכן מובא במשנה בכריתות (י"ג ע"א), ובגמרא שם ביארו שהמדובר הוא באופן שנשא אדם אשה ובת אחיה ובת אחותה.    .

וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁעַל שְׁלֹשֶׁת אֵלּוּ אָמַר הַכָּתוּב "שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא"ויקרא י"ח, י"ז.    , הֲרֵי שֶׁעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּגוּף אֶחָד, וְלָכֵן יֵחָשְׁבוּ שְׁלָשְׁתָּן כְּחִיּוּב אֶחָד. וְכֵן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיוהלכות שגגות (פרק ד' הלכה ד').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר יֵצֶר הָעֲרָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב הָרה"ק רַבִּי צָדוֹק הַכֹּהֵן מִלּוּבְּלִין זִיעָ"א בְּסִפְרוֹ "צִדְקַת הַצַּדִּיק"אות קי"ב.    שֶׁעִקַּר יֵצֶר הַתַּאֲוָה שֶׁל הָאָדָם אֶל הָעֲרָיוֹת הוּא מִתֹּקֶף הַתַּאֲוָה שֶׁל אָבִיו וְאִמּוֹ בִּתְקוּפַת הֶרְיוֹנוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה בַּמִּזְמוֹר הַמְדַבֵּר עַל עִנְיַן בַּת שֶׁבַע "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי"תהלים נ"א, ז'.    שֶׁמֵּחֲמַת כֵּן נִכְשַׁל בְּבַת שֶׁבַע. וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ - אֵין לוֹ לְהִתְיָרֵא עַל בָּנָיו מִיֵּצֶר הָעֲרָיוֹתמדרש הנעלם (פרשת וירא).    .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"ויקרא כ"א, ט'.    שֶׁמִּמַּעֲשֶׂיהָ מִתְגַּלִּים מַעֲשֵׂי אָבִיהָ, וְלָכֵן אַף הוּא נֶעֱנַשׁ עַל מַה שֶּׁעוֹשִׂים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. וְעַל כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁהָאָב זוֹכֶה לִבְנוֹ בְּחָכְמָהעדיות (פרק ב' משנה ט').    , וְשֶׁאֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּתסוטה (ג' ע"א). וידוע שסתם "עבירה" רומזת על יצר העריות.    , הַיְנוּ שֶׁאִם הַהוֹרִים לֹא קִדְּשׁוּ אֶת עַצְמָם בִּתְקוּפַת הַהֵרָיוֹן מִמֵּילָא לֹא זָכוּ לְיַלְדָּם שׁוּם חָכְמָה, וַעֲלוּלָה לְהִכָּנֵס בּוֹ אוֹתָהּ רוּחַ שְׁטוּת וּלְהַחְטִיאוֹ.

---

מצוה ר"ו: שלא לגלות ערות אשה ואחותה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.

וּכְפִי שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת, גַּם כָּאן לֹא נֶאֶמְרָה אַזְהָרָה זוֹ אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאַחַת וּמֵאָז נֶאֱסַר עָלָיו לִקְרַב אֶל אֲחוֹתָהּ בֵּין שֶׁהִיא אֲחוֹתָהּ מִן הָאָב וּבֵין מִן הָאֵם, בֵּין מִנִּשּׂוּאֵי הוֹרֶיהָ וּבֵין מִן הַזְּנוּתיבמות (צ"ו ע"א(ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה ט') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה כ"ו).    . אוּלָם אִם לֹא קִדֵּשׁ כְּלָל אֶלָּא קָרַב אֶל הָאַחַת בְּלֹא קִדּוּשִׁין לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו אֲחוֹתָהּ מִדִּין תּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גָּדְרוּ וְאָסְרוּ עָלָיו לִשָׂאֶנָּה כָּל זְמַן שֶׁאֲחוֹתָהּ קַיֶּמֶת, בִּהְיוֹת שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ וְעָלוּל הוּא לְהִכָּשֵׁל בָּהּ בְּאִסּוּר עֲרָיוֹת הֶחָמוּריבמות (צ"ז ע"א) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (שם הלכה י"א).    .

וּבָאַזְהָרָה זוֹ מְבֹאָר בַּכְּתוּבִים שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה עָלָיו אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא בְּחַיֶּיהָ, בֵּין בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו וּבֵין שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אֲבָל לְאַחַר מִיתָתָהּ מֻתָּר הַבַּעַל לִשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּכלשון הפסוק "לא תקח...בחייה". והובא ברמב"ם (שם הלכה ט').    .

חֲכָמֵינוּ זָ"ל עָשׂוּ גָּדֵר בַּדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ, וְכֵן אָסְרוּ לִשָּׂא אֶת אֲחוֹת זְקוּקָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהֶן מַעֲשֵׂה קִדּוּשִׁין מֵעוֹלָם. וְאִם עָבַר אָדָם וּנְשָׂאָן הֲרֵי זֶה חַיָּב מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶםיבמות (מ' - מ"א) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו), עיין שם שלדעת השלחן ערוך אין להן הפסק, שלא כדעת הרמב"ם.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֶּיהָ הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד בְּעֵדִים וּבְהַתְרָאָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן חַטָּאתספר החינוך וברמב"ם (שם).    .

רָמַז הַכָּתוּב – רֵעִים אֲהוּבִים

בְּשׁוֹנֶה מִיֶּתֶר הָעֲרָיוֹת עֲלֵיהֶן הֻזְהַרְנוּ, אִסּוּר קִרְבָה לַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ עֲדַיִן בַּחַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְאַחַר פְּטִירָתָהּ שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לִשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ן זָ"ל שֶׁהַטַּעַם הוּא בִּהְיוֹת שֶׁאִסּוּר לְקִיחַת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אֵינוֹ מֵחֲמַת שְׁאֵר בָּשָׂר אוֹ קִרְבָה, שֶׁהֲרֵי הָאֲחָיוֹת הַלָּלוּ אֵינָן שְׁאֵר אַחַת שֶׁל הַשְּׁנִיָּה כְּמוֹ אִם וּבִתָּהּ, אֶלָּא כָּל אַחַת הִיא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאִם כֵּן אֵין טַעַם מִצַּד קִרְבָתָן לֶאֱסֹר לִשָּׂא אֶת שְׁתֵּיהֶן. אֶלָּא הַטַּעַם הוּא בִּהְיוֹת שֶׁהָאֲחָיוֹת מִטִּבְעָן רְאוּיוֹת לִהְיוֹת אוֹהֲבוֹת זוֹ לְזוֹ וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ צָרוֹת אַחַת לַשְּׁנִיָּה, וּבִהְיוֹת שֶׁשְּׁתֵּי נָשִׁים הַנִּשָּׂאוֹת לְאִישׁ אֶחָד טִבְעָן לִהְיוֹת צָרוֹת זוֹ לְזוֹ, לָכֵן אֵין זֶה מִן הָרָאוּי שֶׁיַּטִּיל אֶת הַקִּנְאָה וְהַתַּחֲרוּת בֵּינֵיהֶןכן הובא בפירוש הרמב"ן על התורה באזהרה זו.    .

הַשָּׁלוֹם וְהָאַחְוָה בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ הֵם מֵהַדְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. כָּךְ לָמַדְנוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעִקֵּם אֶת הַכָּתוּב וְכָתַב בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה פָּסוּק שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית, וְזֶה רַק בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹכן למדו במסכת בבא מציעא (פ"ז ע"א) ממה שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית י"ח, י"ג) "ואני זקנתי" במקום "ואדוני זקן", ובמדרש רבה (פרשת ויחי) למדו כן מהשבטים שאמרו ליוסף (בראשית נ', ט"ז) "אביך צוה לפני מותו וכו'" למרות שיעקב לא ציוה על כך.    . גַּם אֶת שֵׁם ה' הַמְפֹרָשׁ הִתִּירָה הַתּוֹרָה לִמְחֹק בְּמוֹ יָדֵינוּ, וְזֶה בִּכְדֵי לִמְנֹעַ אֶת הַקִּנְאָה וְהַפֵּרוּד בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹמדרש רבה (דברים פרשה ה') ומסכת סוכה (נ"ג ע"ב).    . וְאִם כֵּן כַּמָּה חָמוּר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא רַק שֶׁאֵינוֹ מַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ רֵעֵהוּ, אֶלָּא אַף מְעוֹרֵר בֵּינֵיהֶם קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת בֵּין אֲנָשִׁים.

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְגַלִּים שֶׁאָמְנָם שְׂכַר מִצְווֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵיןחולין (קמ"ב ע"א).    , אוּלָם יֶשְׁנָן כַּמָּה מִצְווֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁהַמְקַיְּמָן זוֹכֶה לֶאֱכֹל מִפֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאַחַת מֵהֶן הִיא מִצְוַת הֲטָלַת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּמשנה בפאה (פרק א' משנה א').    . כִּי בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת מַחְלֹקֶת וְנִפְרָדִים לִבְב?וֹת יִשְׂרָאֵל אִישׁ מֵרֵעֵהוּ כִּבְיָכוֹל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה נִדְחֶקֶת לַפִּנָּה וּמִצְטַמְצֶמֶת, מַה שֶּׁגּוֹרֵם לְהֶרֶס וּלְצַעַר עָצוּם בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְלָכֵן הַמַּטִּיל שָׁלוֹם בֵּין שְׁנַיִם וּמְאַחֵד אֶת הַמְפֹרָדִים הֲרֵי זֶה מַשְׁרֶה אֶת הַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן רָאוּי הוּא לָבוֹא עַל שְׂכָרוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן תְּהֵא קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִכָּךְ נִלְמַד גַּם לְהֵפֶךְ, שֶׁהַמְּעוֹרֵר מַחְלֹקֶת בֵּין שְׁנֵי יְדִידִים אוֹ קְרוֹבִים הַקְּשׁוּרִים זֶה לָזֶה בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה, וּמְנַתֵּק אֶת הַחֶבֶל הַמְקַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם וּמְעוֹרֵר בֵּינֵיהֶם קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת - גָּדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְרָאוּי הוּא לָבוֹא עַל עָנְשׁוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא.

אַחַד הָאִסּוּרִים הַיּוֹתֵר חֲמוּרִים הַנִּזְכָּרִים בַּתּוֹרָה הוּא אִסּוּר הַזְכָּרַת שֵׁם ה' לְבַטָּלָה, שֶׁעָלָיו נִזְדַּעֲזֵעַ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְנֶאֱמַר בּוֹ "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", וְנִפְרָעִים עָלָיו מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹראה שבועות (ל"ט ע"א).    . וְעִם כָּל זֹאת מָצְאוּ חֲכָמֵינוּ לְנָכוֹן לְתַקֵּן תַּקָּנָה עַל דַּעַת עַצְמָם שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּשֵׁם ה' כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּבֹעַז "וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם"ראה ברכות (נ"ד ע"א). ובמכות (כ"ג ע"ב) שאף בית דין של מעלה הסכימו על כך.    , וְאַף בְּאֶמְצַע תְּפִלָּה הֻתַּר לְהָשִׁיב שָׁלוֹםכמבואר בברכות (י"ג ע"א) ובשלחן ערוך אורח חיים (סימן ס"ו).    , וְזֶה בִּכְדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וְהַשָּׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא רַק כְּלַפֵּי בָּשָׂר וָדָם נֶאֱמַר הַדָּבָר, אֶלָּא אַף הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא הִקְפִּיד עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא נָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְאָמַר לוֹ: "מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ?"שבת (פ"ט ע"א). וראה בספר החרדים שכתב שהקדמת שלום לזולת היא מצוות עשה מסדברי סופרים.    .

כָּךְ מְיַשְּׁבִים חֲזַ"ל אֶת הַפְּלִיאָה הַגְּדוֹלָה עַל כָּךְ שֶׁדּוֹר הַפַּלָּגָה הַקָּבָּ"ה הִשְׁאִיר מֵהֶם פְּלֵטָה, עַל אַף שֶׁכָּפְרוּ בָּעִקָּר וְאָמְרוּ "נַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה", וּמַדּוּעַ? וּבֵאֲרוּ שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה וּמְאֻחָדִים אִישׁ עִם רֵעֵהוּ כַּכָּתוּב "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת", לְפִיכָךְ לֹא נִמְחֲקוּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה!כן נאמר מדרש רבה (פרק ל"ח). וראה עוד מעניין זה בספר "בין אדם לבין אדם" ותהנה.    מֵאִידָךְ גִּיסָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶלֶף תַּנָּאִים קְדוֹשִׁים תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא ע"ה נִסְפּוּ כֻּלָּם עַד הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מִבְּלִי הִשְׁאִיר לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט בַּעֲבוּר פֵּרוּד הַלְּבָבוֹת שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם, וְכָל תּוֹרָתָם וּקְדֻשָּׁתָם וּזְכוּת רַבָּם הַנֶּעֱרָץ לֹא עָמְדוּ לָהֶם בִּמְאוּמָהיבמות (ס"ב ע"ב).    . לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה וְהָרֵעוּת בֵּין בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהַקָּבָּ"ה כִּבְיָכוֹל מַבְלִיג וְשׁוֹתֵק וְסוֹלֵחַ לְרָשָׁע הַמַּטִּיל אַחְוָה וְשָׁלוֹםראה מדרש רבה במדבר (פרשה י"א) שאפילו עם ישראל עובדים עבודה זרה אם שלום ביניהם אין לשטן רשות לגעת בהם שנאמר (הושע ד') "חבור עצבים אפרים – הנח לו". ועוד עיין בספר "מכתב מאליהו" להגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל (חלק ד' עמוד 244) שביאר ענין "המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו" בהיות שהחטאים עניינם פירוד, והמעביר על מדותיו גורם לאיחוד, ובכך מתקן הוא את חטאיו. ע"ש באורך.    , וְעַד כַּמָּה קָשֶׁה הִיא הַשִּׂנְאָה וְהַתַּחֲרוּת שֶׁעָלֶיהָ הַקָּבָּ"ה מַקְפִּיד וּמְיַסֵּר וּמַעֲנִישׁ אַף אֶת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים.

כַּמָּה זְהִירוּת עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא חָלִילָה תַּקָּלָה עַל יָדֵינוּ, וְלֹא נְהֵא שִׁלּוּחִים שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְפַלֵּג בֵּין אוֹהֲבִים וּלְרַחֵק בֵּין יְדִידִים. וְאִם שָׁמַע אָדָם דִּבְרֵי גְּנַאי מִפְּלוֹנִי עַל אַלְמוֹנִי לֹא יָרוּץ לְסַפֵּר לַמְדֻבָּר אֶת הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַצִּית אֶת אֵשׁ הַמַּחְלֹקֶת וְהַשִּׂנְאָה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה יְהֵא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן הָאוֹהֲבִים אֶת הַשָּׁלוֹם וּמְקָרְבִים אֶת הַבְּרִיּוֹתאימרת הלל הזקן במסכת אבות (פרק א' משנה י"ב).    . כְּמוֹ כֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר קִנְאָה בֵּין שְׁנֵי סוֹחֲרִים וְלֹא יֵלֵךְ מֵאַחַד לְמִשְׁנֵהוּ לְסַפֵּר לוֹ עַל הַקּוֹרוֹת אֵצֶל בֶּן אוּמָנוּתוֹ וְעַל סוּגֵי הַסְּחוֹרוֹת שֶׁמּוֹכֵר וּמְחִירֵיהֶם, מַה שֶּׁמַּגְדִּיל אֶת הַתַּחֲרוּת בֵּינֵיהֶם וּמַרְבֶּה שִׂנְאָה בָּעוֹלָם. וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יֵלֵךְ רָכִיל לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים מִזֶּה וְלָלֶכֶת וּלְסַפְּרָם לָזֶה בְּכַוָּנָה לְעוֹרֵר קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְתַחֲרוּת בֵּין יְדִידִים, שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּאכמובא באבות (פרק ב' משנה י"א, ופרק ד' משנה כ"א) שדברים אלו מוציאים את האדם מן העולם.    . וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה נֶאֱסָרוֹת עָלָיו שֵׁשׁ נָשִׁים מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ, וְאַחַת מֵהֶן זוֹ אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. וְחַכְמֵי הַתַּלְמוּד הִסְתַּפְּקוּ בְּמִּקְרֶה שֶׁעָבַר אָדָם וְנָאַף עִם אַחַת מֵהַלָּלוּ הַאִם נֶאֱסֶרֶת עָלָיו אִשְׁתּוֹ בְּכָךְ אוֹ לֹא?

וְהֶעֱלוּ לַהֲלָכָה שֶׁגַּם אִם עָבַר וְנָאַף עִם אַחַת מֵהַלָּלוּ מִכָּל מָקוֹם לֹא נֶאֱסֶרֶת עָלָיו אִשְׁתּוֹראה יבמות (צ"ח ע"א) שם למדו כן ממה שכתוב גבי אשה סוטה (במדבר ה', י"ג) "ושכב איש אותה" – אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה.    , מִלְּבַד אֹפֶן אֶחָד בּוֹ קִדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינַת הַיָּם, וְאַחַר זְמַן הֵעִידוּ בְּפָנָיו שֶׁמֵּתָה וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁכְּלָל לֹא מֵתָה – אֲזַי אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁעָלָיו לְהוֹצִיא אֶת שְׁתֵּיהֶן בְּגֵט: לַאֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ הִצְרִיכוּהוּ לִיתֵן גֵּט שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁתְּנַאי הָיָה בְּקִדּוּשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה וְכַדָּת נָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְלַאֲרוּסָתוֹ הִצְרִיכוּהוּ לִיתֵן גֵּט שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁנָּשָׂא אֶת אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ. וְהוּבָא לַהֲלָכָה בָּרַמְבָּ"ם זָ"להלכות גרושין (פרק י' הלכה ח' – י') והלכות איסורי ביאה (פרק ב' הלכה י'). וזה דווקא בשקידש את הראשונה וקידש את השניה, אבל אם נשא את הראשונה או שהיה עם השניה בלא קידושין הרי אשתו מותרת לו.    וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְחלק אבן העזר (סימן ט"ו הלכה כ"ז).    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר קְרִיבָה אֶל שְׁתֵּי אֲחָיוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּסֵפֶר "יַלְקוּט דָּוִד"להג"ר חיים דוב בריש פרידברג זצ"ל, בפרשת ויחי.    לְבָאֵר בְּשֵׁם הַמְקֻבָּלִים כִּי שֹׁרֶשׁ אִסּוּר הַקְּרִיבָה אֶל הַקְּרוֹבִים הוּא מִכֹּחַ חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, בִּהְיוֹת שֶׁהָאָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא בִּדְיוֹקָן שֶׁל מַעְלָה, וּלְמַעְלָה הַכֹּל הוּא בְּאַחְדוּת גְּמוּרָה בִּבְחִינַת אֶחָד בְּאֶחָד יִגְּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵּינֵיהֶם"איוב מ"א, ח'.    , וּבְעֵת שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְגָרַם לְפֵרוּד בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים הֻזְהַר עַל הָעֲרָיוֹת שֶׁלֹּא לִדְבֹּק בָּהֶן.

וְיַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה שֶׁזָּכָה לְתַקֵּן אֶת חֶלְקוֹ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּיָּדוּעַ, וְלֹא הוֹצִיא מֵעוֹלָם טִפַּת קֶרִי אַחַת לְבַטָּלָה וְהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה – לָכֵן הֻתַּר לוֹ לָקַחַת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, בִּהְיוֹת שֶׁזָּכָה וְהִשְׁלִים אֶת תִּקּוּן חֶלְקוֹ בְּאוֹתוֹ הַחֵטְא.

---

מצוה ר"ז: שלא לקרב אל אשה נדה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִיקְרַב אֶל אִשָּׁה בִּהְיוֹתָהּ טְמֵאָה בְּטֻמְאַת נִדָּה, עַד שֶׁיִּפְסֹק לָזוּב דָּמָהּ וּתְטַהֵר אֶת עַצְמָהּ כְּדִין הַתּוֹרָהיבמות (נ"ד ע"א) ונדה (ע" ע"א) ושבת (ס"ד ע"ב), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק ג' הלכה ד').    .

וְכָל קִרְבָה שֶׁהִיא שֶׁל חִבָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁהָאִשָּׁה טְמֵאָה בְּטֻמְאַת נִדָּה, בֵּין קִרְבָה שֶׁל גִּלּוּי עֶרְוָה וּבֵין חִבּוּק אוֹ נִשּׁוּק אוֹ נְגִיעָה שֶׁל חִבָּה, הַכֹּל הוּא בִּכְלַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה "לֹא תִקְרַב"רמב"ם בספר המצוות שלו (מצוה שנ"ג) ובהלכות איסורי ביאה (פרק כ"א הלכה א'). וזה שלא כדעת הרמב"ן בספר המצוות (לא תעשה שנ"ג) ששאר קריבות אסורות מדבריהם, או לכל היותר מהתורה מדין חצי שיעור, ע"ש בדבריו.    . אֶלָּא שֶׁחִיּוּב כָּרֵת אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל הַשּׁוֹכֵב עִם הַנִּדָּה מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה וּמִיָּד מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאָה וּבְעֵדִים הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מַלְקוֹת, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג אֲזַי חַיָּבִים קָרְבָּן חַטָּאתרמב"ם הלכות איסורי ביאה (שם).    .

וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָשׂוּ גָּדֵר לַדָּבָר, וְתִקְּנוּ הַרְחָקוֹת מְסֻיָּמוֹת בֵּין בַּעַל לְאִשְׁתּוֹ, עַל מְנָת לְהַרְחִיקָם מֵאִסּוּר נִדָּה הֶחָמוּר. וּכְפִי שֶׁמְּבֹאָר בְּאֹרֶךְ בְּסִפְרֵי הַהֲלָכָהראה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן קצ"ה).    .

רָמַז הַכָּתוּב – זוּגִיּוּת מֻצְלַחַת

כְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵילראה בבאור הרמז למצוה קפ"א.    מַהוּ שֹׁרֶשׁ טֻמְאַת הַנִּדָּה וְגֹדֶל חֻמְרָתָהּ וְהַשְׁלָכוֹתֶיהָ, וּבְמַאֲמָר זֶה נַעֲמֹד בְּעֵזֶר ה' עַל הַפָּן הַשֵּׁנִי שֶׁבְּמַטְבֵּעַ, וְהוּא הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה וְהַמֻּפְלָאָה שֶׁהֶעֱנִיק בּוֹרֵא הָעוֹלָם לַחֲסִידָיו שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁשְּׁמָהּ "מִצְוַת טָהֳרַת הַמִּשְׁפָּחָה".

נֶאֱמַר בַּתַּלְמוּד: "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה הַתּוֹרָה נִדָּה טְמֵאָה לְשִׁבְעָה? מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל וְקָץ בָּהּ, לָכֵן אָמְרָה הַתּוֹרָה שֶׁתְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעַת יָמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחֻפָּה"נדה (ל"א ע"ב). ומדברי רבי מאיר משמע שזהו הטעם העיקרי למצוה זו, ומכאן ילמד אדם עד כמה מצוות ה' הן לטובת האדם ולהנאתו, וכפי שיבואר בהמשך.    . וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַנֶּפֶשׁ כִּי בְּכָל אָדָם קַיָּם טֶבַע מְיֻחָד הַנִּקְרָא "מִדַּת הַהִסְתַּגְּלוּת", שֶׁבִּגְלָלוֹ כָּל דָּבָר חָדָשׁ מְאַבֵּד אֶת יָפְיוֹ וְחִנּוֹ בְּעֵינֵי בְּעָלָיו, עַד שֶׁגַּם הַדָּבָר הַמְבֻקָּשׁ וְהַדָּרוּשׁ בְּיוֹתֵר יֵהָפֵךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים לִמְיֻתָּר וְטָפֵל, וְאַף לְמָאוּס וּמֵעִיק, מֵחֲמַת רִבּוּי הַשִּׁמּוּשׁ בּוֹראה בדברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר" (מאמר "מדת ההסתגלות") מה שכתב ממדה זו, ואכמ"ל.    . מִטַּעַם זֶה אָמַר הַכָּתוּב "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ"משלי כ"ה, י"ז.    , שֶׁרִבּוּי הַהִתְרוֹעֲעוּת עִם הָאָדָם הָאָהוּב וְהֶחָבִיב עָלֶיךָ בְּיוֹתֵר עָלוּל לְהָפְכוֹ לְמָאוּס וּלְדָחוּי בְּעֵינֶיךָ, כְּדֻגְמַת הָאֲכִילָה הַגַּסָּה וְהַמְרֻבָּה שֶׁמְּעוֹרֶרֶת בָּאָדָם רִגְשׁוֹת בְּחִילָה וּסְלִידָה.

כָּךְ הֵם הַדְּבָרִים גַּם בְּמַעֲרֶכֶת הַנִּשּׂוּאִין שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר בִּתְחִלַּת דַּרְכָּם הִנָּהּ סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, חֲדָשָׁה וּמְרַתֶּקֶת, מְסַקְרֶנֶת וּמְמֻתֶּקֶת, אַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים שֶׁכְּבָר נִמְצָאִים הֵם כְּבָר זְמַן רַב בְּיַחַד, וּמִתְרַגְּלִים בְּנֵי הַזּוּג זֶה בְּזוֹ וְרֶגֶשׁ הַהִתְחַדְּשׁוּת הוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ – מִנִּי אָז נִכְנֶסֶת בֵּינֵיהֶם הַקְּרִירוּת וְהָאֲדִישׁוּת, וְאַט אַט נַעֲשִׂים חַיֵּי הַנִּשּׂוּאִין לְהֶרְגֵּל, וְאַחֲרֵי כֵן לְעֹל וּלְמַשָּׂא כָּבֵד, עַד שֶׁקָּצִים הֵם אֶחָד בִּשְׁנִיָּה וּמַפְנִים אֶת רֹאשָׁם לְבַחוּץ. הוּא כְּבָר אֵינוֹ מוֹצֵא דָּבָר מְיֻחָד בְּאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק וּמְצַפֶּה לְחֶבְרָתָהּ, וְהִיא כְּבָר מִצְּתָה אֶת מֵרַב טוּבוֹ וְיַחֲסוֹ וְכָהֲתָה בָּהּ תְּחוּשַׁת הַהִתְרַגְּשׁוּת מֵהִמָּצְאוּתוֹ, וְכָךְ מַתְחִילִים בֵּינֵיהֶם הָרִיבִים וְהַמַּחֲלוֹקוֹת הַתִּסְכּוּלִים וְהַפְּזִילוֹת, וְאִם רִסְנֵי הַתּוֹרָה אֵינָם חֲזָקִים דַּיָּם אֲזַי מַגִּיעוֹת ל"ע גַּם הַנְּפִילוֹת וְהַמִּכְשׁוֹלוֹת. זוֹהִי הַסִּבָּה הָעִקָּרִית לְחֶסְרוֹן הַשְּׁלוֹם בַּיִת בְּדוֹרֵנוּ, וּלְרִבּוּי הַבְּגִידוֹת וְהַגֵּרוּשִׁין בְּעוֹלָמֵנוּ, כְּשֶׁפָּשׁוּט מִצּוּ בְּנֵי הַזּוּג זֶה אֶת זוֹ וּפוֹנִים הֵם לְחַפֵּשׂ אֶתְגָּרִים וְסִ?פּוּקִים חֲדָשִׁים.

אַךְ כְּמוֹ לְכָל צָרָה וּבְעָיָה שֶׁבָּעוֹלָם, גַּם לִבְעָיָה זוֹ נָתְנָה תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל אֶת הַפִּתְרוֹן הַמֻּשְׁלָם, הַמַּבְטִיחַ בע"ה אֶת הַבְּרָכָה הַטִּבְעִית וְהַסְּגֻלִּית לִשְׁלוֹם הַבַּיִת וּלְשִׁמּוּר רִגְשֵׁי הָאַהֲבָה, וּמַעֲנִיק לִבְנֵי הַזּוּג אֶת מְלוֹא הָאֶמְצָעִים הַדְּרוּשִׁים לְחִדּוּשׁ וּלְרִעֲנוּן הַקֶּשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וּלְפִתּוּחַ הַכְּמִיהָה וְהַגַּעְגּוּעִים שֶׁל בְּנֵי הַזּוּג זֶה לְזוֹ. וְזֶהוּ סוֹד "טָהֳרַת הַמִּשְׁפָּחָה".

עַל יְדֵי שֶׁנִּמְנָעִים בְּנֵי הַזּוּג מִכָּל קִרְבָה גּוּפָנִית בֵּינֵיהֶם לְיָמִים סְפוּרִים, אֲשֶׁר עַל פִּי רוֹב אֵינָם בְּרוּרִים וּקְבוּעִים, וְשׁוֹמְרִים בָּהֶם אֶת כָּל דִּינֵי הַפְּרִישָׁה וְהַהַרְחָקָה זֶה מִזּוֹ בִּבְחִינַת "הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר"דברים ל"ד, ד'.    , וְכָךְ בְּמַהֲלַךְ אוֹתָם יְמֵי הַהַרְחָקָה מִתְעוֹרֶרֶת בְּלִבָּם מֵחָדָשׁ הַצִּפִּיָּה וְהַתְּשׁוּקָה זֶה לְזוֹ וְזוֹ לָזֶה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, עַד שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרְשׁוּת בִּטְבִילַת הָאִשָּׁה מִטֻּמְאָתָהּ וּמִיָּד שָׁבִים הַשְּׁנַיִם לִהְיוֹת כְּבִימֵי נְעוּרֵיהֶם, כֶּחָתָן וְכַלָּה הָעוֹמְדִים בְּיוֹם חֲתֻנָּתָם וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבָּם.

אֶת סּוֹד הַהַצְלָחָה הַזֶּה רָמַז לָנוּ הֶחָכָם בָּאָדָם בְּאָמְרוֹ: "מָצָאתָ דְּבַשׁ - אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ"משלי כ"ה, ט"ז.    , וְרָמְזוּ בְּכָךְ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁמִּלַּת "דְּבַשׁ" עוֹלָה בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן "אִשָּׁה"כן הביא הגר"י זילברשטיין בשם חמיו הגרי"ש אליישיב זצ"ל.    , לִרְמֹז לָאָדָם שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא אָמְנָם הַמַּאֲכָל הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם, אַךְ מֵחֲמַת הֱיוֹתוֹ כָּל כָּךְ מָתוֹק לָכֵן רִבּוּי אֲכִילָתוֹ עָלוּל לְהָבִיא אֶת הָאָדָם בִּמְהֵרָה לְמַצָּב שֶׁיָּקוּץ בּוֹ וִיקִיאֶנּוּ, וְאָז נִמְצָא שֶׁלֹּא רַק שֶׁלֹּא יַמְשִׁיךְ לֵיהָנוֹת מִדֻּבְשׁוֹ וּמְתִיקוּתוֹ, אֶלָּא אַף מַה שֶּׁכְּבָר נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ בֶּעָבָר יֵהָפֵךְ לוֹ מִמָּתוֹק לְמַר וּמִנָּעִים לְכוֹאֵב וְיִתְחָרֵט עַל הָרֶגַע שֶׁבּוֹ מְצָאוֹ וּטְעָמוֹ, לָכֵן חוֹבָה עָלָיו לַדַעַת לַעֲצֹר אֶת עַצְמוֹ מִתַּאֲוָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּפִיו הַטַּעַם הַטּוֹב, וְכָךְ הֵם הַדְּבָרִים גַּם בַּיְחָסִים שֶׁבֵּין הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה שֶׁאִם לֹא יֵדְעוּ לְהַצִּיב בֵּינֵיהֶם גְּבוּלוֹת וְהֶפְסֵקִים, פְּרִישׁוֹת וּרְוָחִים, כְּפִי שֶׁהוֹרְתָה לָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה - בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיַּגִּיעוּ לְמַצָּב בּוֹ יִשְׂבְּעוּ זֶה מִזּוֹ וְיָקִיאוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּצוּרָה נוֹרָאָה וְכוֹאֶבֶת.

וְאִם אָמוֹר יֹאמַר הָעֶבֶד "אִם כֵּן אֶבְחַר אֲנִי אֶת הַגְּבוּלוֹת וְהָרְוָחִים, וְנַחְלִיט אֲנִי וְאִשְׁתִּי אֵימָתַי כֵּן וּבְאֵילוּ זְמַנִּים", כָּאן נִכְנֶסֶת לַתְּמוּנָה סְגֻלִיּוּת וּקְדֻשַּׁת הַמִּצְוָה וְחוֹבַת שְׁמִירָתָהּ, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ כָּל חָכְמָתָם לֹא תִּצְלַח אֶלָּא רַק תִּסְרַח, וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא יוּכַל אָדָם לִקְבֹּעַ לְעַצְמוֹ אֶת הוֹרָאוֹת הַשִּׁמּוּשׁ בִּמְכוֹנַת הַכְּבִיסָה הַחֲדָשָׁה שֶׁרָכַשׁ, כָּךְ לֹא יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּעַצְמוֹ מֵהֶם הַגְּבוּלוֹת הַנְּכוֹנִים לְהַצִּיב בְּעִנְיָן זֶה מִבְּלִי לִדְבֹּק בִּכְלָלֵי הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ, וּבְכָךְ רַק יַהֲרֹס וְיַזִּיק לְמַעֲרֶכֶת הַיְחָסִים שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אִשְׁתּוֹ, וְזֶה מִלְּבַד הָאִסּוּרִים הַגְּדוֹלִים וְהַחֲמוּרִים הַכְּרוּכִים בְּדָבָר.

יְהוּדִים רַבִּים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר אֵינָם נִמְנִים לְצַעֲרֵנוּ עַל שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ נֶחְשְׂפוּ לְעֵצָה מֻפְלָאָה זוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְהֶחְלִיטוּ לְטָעֳמָהּ וּלְנַסּוֹתָהּ, וְאָכֵן נוֹכְחוּ לְהַצְלָחָתָהּ וְלַאֲמִתּוּתָהּ. וּמֵאָז דְּבֵקִים הֵם בְּקִיּוּמָהּ מִבְּלִי לִגְרֹעַ שׁוּם פְּרָט וְסָעִיף מֵהִלְכוֹתֶיהָ, וּבְכָךְ זוֹכִים הֵם לִרְאוֹת אֶת הַבְּרָכָה בְּבֵיתָם וְאֶת הַפְּרִיחָה בְּזוּגִיּוּתָם, וְנֶהֱנִים מֵעֲצַת הַתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּאואכן מכירים אנו זוגות רבים שאמנם רחוקים הם משמירת תורה ומצוות, ואף לצערנו מחללים את השבת וכדומה, אך משנוכחו לראות את התועלת הגדולה שבמצוות טהרת המשפחה לזוגיותם – דבקו בה במסירות ובהתמדה. וה' יערה על כולנו רוח טהרה במהרה אמן.    . וְלֹא רַק יְהוּדִים, אֶלָּא אַף מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם יֶשְׁנָם שֶׁזָּכוּ לְגַלּוֹת סוֹד זֶה שֶׁדָּלַף לִסְבִיבָתָם, וְאַף נִסּוּהוּ וְעָשׂוּהוּ בָּאֹפֶן הַמֻּגְבָּל שֶׁהָיָה בְּיָדָם וְאָכֵן מַלְאָךְ רַע בְּעַל כָּרְחוֹ עָנָה אָמֵן וְאָמַר "מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וַאֲנַחְנוּ הַבַּדָּאִים"כן הובא בחוברת הנפלאה "הטהרה בהלכה ובאגדה" (עמוד 16-17) על שני מדענים אמריקאים ד"ר מסטר וד"ר ג'ונסון שלאחר מחקרים וניסויים על זוגות הגיעו למסקנה שזוהי הנוסחא להצלחת הנישואין ולשימור האהבה בין בני הזוג. וברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.    .

רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים הָרוֹאִים אֶת הַחֻמְרָה שֶׁבְּאִסּוּר הַקִּרְבָה אֶל הַנִּדָּה, וְאֶת הַנְּזָקִים הַנִּגְרָמִים לַגּוּף וְלַנְּשָׁמָה בְּעִקְבוֹת כָּךְ, אַךְ לֹא רַבִּים שָׂמִים לֵב אֵיזוֹ מַתָּנָה נִפְלָאָה קִבַּלְנוּ בְּטֶבַע זֶה שֶׁבָּאִשָּׁה, הַמַּבְטִיחַ אֶת שִׁמּוּר הָאַהֲבָה בֵּין בְּנֵי הַזּוּג וְאֶת הַחֵן הֶחָדָשׁ הָעוֹלֶה עַל הָאִשָּׁה בְּעֵינֵי בַּעְלָהּ בִּזְכוּת מִצְוָה נִפְלָאָה זוֹ. וְהָאֱמֶת חַיֶּבֶת לְהֵאָמֵר שֶׁכָּל מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, בֵּין מִצְוַת עָשָׂה וּבֵין מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, כֻּלָּן הֵן עֵצוֹת נִפְלָאוֹת מִבּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים לָאִישׁ הַיְּהוּדִי כֵּיצַד לִזְכּוֹת לֹא רַק לְעוֹלָם הַבָּא מֻשְׁלָם, אֶלָּא אַף לְעוֹלָם הַזֶּה מְתֻקָּן, וּבִלְעָדֵיהֶן לֹא יִתָּכֵן לָאָדָם לִזְכּוֹת לְשַׁלְוַת נֶפֶשׁ וּלְאֹשֶׁר אֲמִתִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלִמְנוּחַת נִשְׁמָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. לָכֵן חוֹבָתֵנוּ לְהַאֲמִין שֶׁכָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, בֵּין שֶׁמּוּבֶנֶת לָנוּ וּבֵין שֶׁאֵינָהּ מוּבֶנֶת לָנוּ טוֹמֶנֶת בְּתוֹכָהּ תּוֹעֶלֶת עֲצוּמָה וּמְרֻבָּה לָאָדָם, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע"קהלת ח', ה'.    שֶׁמִּקִּיּוּם מִצְוָה כַּהֲלָכָה יָכוֹל לָצֵאת רַק טוֹב, וּלְעוֹלָם אֵין אָדָם נִזּוֹק מִקִּיּוּם רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

שְׁאֵלָה: מֵהֶם גּוֹנֵי הַדָּמִים הָאוֹסְרִים אֶת הָאִשָּׁה מִשּׁוּם טֻמְאַת נִדָּה?

תְּשׁוּבָה: מִדִּין תּוֹרָה יֶשְׁנָם חֲמִשָּׁה גְּוָנִים מְסֻיָּמִים שֶׁל דָּם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאִשָּׁה מִשּׁוּם טֻמְאַת נִדָּה. וּבַתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁאַרְבָּעָה נִלְמְדוּ מִן הַכְּתוּבִים, וְהַחֲמִישִׁי הוּא גּוֹן הַשָּׁחֹר שֶׁגַּם הוּא מְטַמֵּא אֶת הָאִשָּׁה, בִּהְיוֹת שֶׁהָיָה אָדֹם מִמְּקוֹרוֹ, אֶלָּא שֶׁלָּקָה בְּמַרְאֵהוּ וְהִשְׁחִירנדה (י"ט ע"א), ובמפרשים שם. ונחלקו הראשונים האם מראה שחור הוא אסור מן התורה או מדבריהם.    . וּשְׁאָר גְּוָנִים הַיּוֹצְאִים מִן הַמָּקוֹר טְהוֹרִים הֵם, וּכְפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר בֵּין דָּם לְדָם" – הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ דָּם טָהוֹר וְיֵשׁ דָּם טָמֵאדברים י"ז, ח', ובגמרא שם.    .

אוּלָם מִזְּמַן הָאֲמוֹרָאִים נִתְמַעֲטָה הַבְּקִיאוּת בְּמַרְאוֹת הַדָּמִים, וְלָכֵן מֵאָז אָנוּ מְטַמְּאִים כָּל מַרְאֶה הַנּוֹטֶה לְאַדְמִימוּת, בֵּין אִם הוּא כֵּהֶה וּבֵין אִם הוּא בָּהִיר, וְכֵן כָּל מַרְאֶה שָׁחֹר. וְאֵין אָנוּ מְטַהֲרִים אֶלָּא מַרְאֶה לָבָן, יָרֹק, שַׁעֲוָה, זָהָב וְדוֹמֵיהֶםבתלמוד (שם) והובא בשלחן ערוך יורה דעה (סימן קפ"ח).    . וְגַם בְּמִינֵי הַגְּוָנִים הַכְּלוּלִים בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת הַלָּלוּ יֶשְׁנָן דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת בְּקֶרֶב הַפּוֹסְקִים אֵילוּ מֵהֶם טְהוֹרִים וְאִלּוּ מֵהֶם טְמֵאִים, כַּמּוּבָא רַבּוֹת בְּסִפְרֵי הָאַחֲרוֹנִיםראה ספר "טהרת הבית" למרן הגר"ע יוסף זצ"ל, וספר "אבני שהם" להג"ר משה פנירי שליט"א.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר אִסּוּר הַקִּרְבָה אֶל הַנִּדָּה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב בְּ"שַׁעַר הַמִּצְווֹת"בריש פרשת אחרי מות.    מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁמִּלַּת "נִדָּה" הִיא מִלְּשׁוֹן "נָד– ה'" לִרְמֹז שֶׁגּוֹרֵם בַּעֲווֹן חָמוּר זֶה לְהַפְרִיד אֶת ה' מִשֵּׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא וּלְהוֹרִידוֹ כִּבְיָכוֹל לַגָּלוּת לִהְיוֹת נָע וָנָד.

וְלָכֵן הַתִּקּוּן עַל עָווֹן זֶה הוּא לְהִתְעַנּוֹת נ"ט יָמִים כְּמִנְיָן "נִדָּה", וּבְכָל יוֹם וְיוֹם מֵימַי תַּעֲנִיּוֹתָיו יִטְבֹּל עַצְמוֹ בְּמִקְוֵה טָהֳרָה וְיִלְקֶה מַלְקֻיּוֹת עַל עֲווֹנוֹ, וּבְכָל אוֹתָם הַלֵּילוֹת יִשְׁכַּב בֶּעָפָר וְיִרְחַק מִלְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מִלְּבַד בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁיםכן הביא בשער רוח הקודש תקון י"ז. ולאחר מכן הביא תיקון אחר, עיין שם ואכמ"ל.    , וְכוּלֵּי הָאי וְאוּלַי. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יֵשׁ לָאָדָם לִפְנוֹת לְמוֹרֵה הוֹרָאָה מֻבְהָק שֶׁיּוֹרֶה לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

---

מצוה ר"ח : שלא ליתן מזרענו למלך

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יִמְסְרוּ מִזַּרְעָםבין זכר ובין נקבה, מילדיו או מנכדיו או משאר יוצאי יוצאי חלציו, ואפילו מזרע פסול. אבל המעביר את אחיו או את עצמו וכיוב"ז הרי זה פטור. רמב"ם הלכות עכו"ם (פרק ו' הלכה ה').    לַעֲבוֹדָה זָרָה הַנִּקְרֵאת "מֹלֶךְ", שֶׁבָּהּ הָיָה הָאָב מוֹסֵר אֶת אֶחָד מִילָדָיו לַכֹּמֶר, וְהַלָּה הָיָה מְבִיאוֹ לִפְנֵי הַמֹּלֶךְ לְשֵׁם קָרְבָּן, וְשׁוּב הָיָה מַחְזִירוֹ לִידֵי אָבִיו שֶׁנִּדְרָשׁ לְהַעֲבִיר בְּעַצְמוֹ אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ אֵשׁ גְּדוֹלָה שֶׁהֻדְלְקָה בִּפְנֵי הַמֹּלֶךְ. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹבְרִים שֶׁרַק הָיָה מַעֲבִירוֹ בָּאֵשׁ מִבְּלִי לְהָרְגוֹכן פירש רש"י ז"ל בסנהדרין (ס"ד ע"ב בד"ה "שרגא") וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ג').    , וְיֵשׁ הַסּוֹבְרִים שֶׁהָיָה מַעֲבִירוֹ בְּלַהַב עַד שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת נִשְׁמָתוֹכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה (ויקרא י"ח, כ"א), עיין שם בראיותיו לכך.    .

מֵחֹק עֲבוֹדָתָם שֶׁל הַלָּלוּ הוּא שֶׁלֹּא הָיוּ מַעֲבִירִים אֶלָּא מִקְצָת מִיַּלְדֵיהֶם וְלֹא אֶת כֻּלָּם, וְלָכֵן אִם הֶעֱבִיר אָדָם אֶת כָּל זַרְעוֹ לַמֹּלֶךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵאַזְהָרָה זוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָם. כְּמוֹ כֵּן אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֶלָּא בְּשֶׁקִּיֵּם אֶת כָּל הַטֶּקֶס בִּמְלוֹאוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּסָרוֹ לַמֹּלֶךְ וְלְאַחַר מִכֵּן הֶעֱבִירוֹ בָּאֵשׁ בְּעַצְמוֹכן דעת הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (שם) שהאב הוא זה שהיה מעביר את בנו באש, אולם לדעת רש"י ז"ל בפירושו על התורה (שם) הכמרים היו עושים זאת.    , אֲבָל אִם עָשָׂה רַק חֵלֶק מֵהַדָּבָר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה מֵאֹפֶן עֲשִׂיָּתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵאַזְהָרָה זוֹמשנה בסנהדרין (ס"ד ע"א) והרמב"ם בהלכותיו (שם הלכה ד').    .

וְהָעוֹבֵר וְנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָם הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּ?ב כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד בְּהַתְרָאָה וְעֵדִים הֲרֵי זֶה חַיָּב סְקִילָהכן למדו ממה שכתוב לקמן (ויקרא כ', ב') "אשר יתן מזרעו למלך מות יומת".    , וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאתכריתות (ב' ע"א) ורמב"ם (שם הלכה ג').    .

רָמַז הַכָּתוּב – שׁוֹחֲטֵי הַיְלָדִים

בְּקָרְאֵנוּ אֶת בֵּאוּר אַזְהָרַת "מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" מִיָּד מְרִימִים אָנוּ גַּבָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְשׁוֹאֲלִים בִּתְמִיהָה: "וְכִי חָשׁוּד אֲנִי בְּעֵינֶיךָ שֶׁאֶמְסֹר אֶת בְּנִי יַקִּירִי לְאֵיזֶה בּוּדְהָה מְשֻׁגָּע שֶׁיַּעֲבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ?! לֹא יָקוּם וְלֹא יִהְיֶה!!" וּבְכָךְ מַשְׁקִיטִים אָנוּ אֶת מַצְפּוּנֵנוּ וּמוֹסִיפִים אֶת אַזְהָרָה זוֹ לִרְשִׁימַת הַמִּצְווֹת אוֹתָן אָנוּ מְקַיְּמִים לִמְהַדְּרִין מִן הַמְּהַדְּרִין. אַךְ לֹא כֵן בְּנִי, הַסְכֵּת וּשְׁמַע עַד כַּמָּה עֲבֵרָה זוֹ לְצַעֲרֵנוּ מְצוּיָה בֵּינוֹתֵינוּ, וְכַמָּה פְּעָמִים גַּם אֲנָשִׁים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ עֲלוּלִים לִפּוֹל בְּרֶשֶׁת הַמֹּלֶךְ הַזֶּה הַמְבַקֵּשׁ לִשְׂרֹף וּלְאַבֵּד חָלִילָה אֶת נִשְׁמוֹת יְלָדֵינוּ. הִכּוֹן הָכֵן וָצֵא:

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁזָּכוּ בְּעֵזֶר ה' לִפְרִי בֶּטֶן, בָּנִים וּבָנוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים, לָקְחוּ עַל עַצְמָם אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה לִהְיוֹת שׁוֹמְרֵי שָׂכָר עַל פִּקָּדוֹן יָקָר וְחָשׁוּב שֶׁל בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים, אוֹצָר בָּלוּם הַמֻּבְחָר שֶׁנִּבְרָאִים: נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל – הַנְּתוּנָה כָּרֶגַע לְחַסְדֵיהֶם שֶׁל הַהוֹרִים. לֹא נִתָּן לְהָבִין אֵיךְ מָצָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא לְנָכוֹן לְהַפְקִיד נְשָׁמוֹת יְקָרוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ בִּידֵי בָּשָׂר וָדָם, אַךְ זוֹהִי הַמְּצִיאוּת וְאֵלֶיהָ לֹא נִתָּן לְהִתְכַּחֵשׁ. וּמֵהָרֶגַע בּוֹ הוּנַח הַוָּלָד בִּזְרוֹעוֹת הוֹרָיו - כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁיַּעֲשׂוּ עִמּוֹ, וְכָל חִנּוּךְ וְהַנְהָגָה שֶׁיַּעֲנִיקוּ לוֹ, אִם יַרְחִיק וְיַפְרִיד אֶת הַפִּקָּדוֹן מִבְּעָלָיו הֲרֵי זֶה כְּמוֹסְרוֹ לַמֹּלֶךְ לְשָׂרְפוֹ בְּאֵשׁ הַטֻּמְאָה, וְאַף יוֹתֵר. כִּי אִבּוּד הַגּוּף הַגַּשְׁמִי אָמְנָם חָמוּר הוּא בְּיוֹתֵר, אַךְ כְּבָר לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁגָּדוֹל הַמַּחְטִיאוֹ יוֹתֵר מֵהַהוֹרְגוֹספרי (כ"ג, קי"ז).    , וְאִם מוֹעֲלִים הַהוֹרִים בִּשְׁמִירָתָם וּפוֹשְׁעִים בְּפִקְדוֹנָם אֲזַי זֵהֶה הוּא דִּינָם לְמִי שֶׁהֶעֱבִיר ל"ע אֶת זַרְעוֹ לַמֹּלֶךְ וְאַף יוֹתֵר מִזֶּה, וְאִם כֵּן לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא...

מַאֲכָל קָטָן שֶׁאֵינוֹ בַּכַּשְׁרוּת הַמַּתְאִימָהכן דרשו חז"ל במדרש רבה (שמות פרשה א') על הפסוק (ישעיה כ"ח, ט') "את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי חלב עתיקי משדים" זה משה רבינו ע"ה שלא ינק מחלב המצריות, שאמר הקב"ה "פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?!", ומי אינו חפץ שלבניו ובנותיו יהיה שיג ושיח עם קונם?! ועוד עיין בספר "עלינו לשבח" מהגר"י זילברשטיין שליט"א שהביא מעשה אמיתי מתינוק שמסיבות בריאותיות נאלץ לשתות רק חלב אתון, ולכשהגדיל נעשה בעל טבעים של חמור – עקשן כפרד וגס שכל.    , מַרְאֶה אֶחָד אָסוּר שֶׁפּוֹגֵם בַּנְּשָׁמָהכך מובא בספרים מהסטייפלער הקדוש זצ"ל שאמר שמראה לא צנוע שהילד רואה בינקותו עתיד להתעורר לו בזכרונו ולהופיע לו על דף הגמרא, ה' יצילנו.    , חֶבְרָה יְרוּדָה וּקְלוֹקֶלֶת הַמּוֹשֶׁכֶת אֶת נִשְׁמַת הַנַּעַר לַעֲבֵרָהשכן אין לך דבר קשה יותר לילד כמו החברה הרעה שסוחפת אותו אחריה בעל כרחו שלא מרצונו, וכך המציאות מראה שעיקר בעיית הנשירה בקרב נוער שומר התורה והמצוות היא בעקבות חברה לא מבוקרת.    – כָּל אֵלּוּ הֵם לֶהָבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל הַמֹּלֵךְ. וּמִיהוּ הַכֹּמֶר הַשּׂוֹרֵף? הַהוֹרִים בְּעַצְמָם וּבִכְבוֹדָם!! לֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, אֶלָּא הֵם בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם מוֹסְרִים אֶת בְּנָם לַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְאַחַר כָּךְ הָלֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה מַדּוּעַ הַיֶּלֶד הִדַּרְדֵּר וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה. בְּתוֹר הוֹרִים עָלֵינוּ לְהָבִין שֶׁיֶּלֶד אֵינוֹ פּוֹרֵק עֹל בְּרֶגַע, זוֹ אֵינָהּ תּוֹצָאָה שֶׁל אֵיזֶה צֹרֶךְ רִגְעִי אוֹ שֶׁל טָעוּת קִצְרַת טְוָח, אֶלָּא בִּטּוּי שֶׁל מִטְעָן רִגְשֵׁי מִתְמַשֵּׁךְ הֶעָמוּס בִּפְגָמִים קְטַנִּים שֶׁהָלְכוּ וְהִצְטַבְּרוּ לָהֶם בְּנַפְשׁוֹ, עַד שֶׁהִגִּיעַ הַקַּשׁ שֶׁשָּׁבַר אֶת גַּב הַגָּמָל וְשָׁפַךְ אֶת הַכֹּל הַחוּצָה. וְאִם לֹא יִזָּהֲרוּ הַהוֹרִים בַּדְּבָרִים הַקְּטַנִּים וְהַשּׁוּלִיִּים, וְלֹא יִמְנְעוּ אֶת יַלְדָּם מִדְּרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת – סוֹפָם שֶׁיִּמְצְאוּהוּ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ מִפְּצָעָיו וּמִפְּגָמָיו שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ הֵם בְּעַצְמָם.

כָּךְ לִמְּדָנוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹדוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁדִּינוֹ לְהִסָּקֵל: "וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי יֵצֵא לְבֵית דִּין לְהִסָּקֵל?! אֶלָּא הִגִּיעָה הַתּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁסּוֹפוֹ שֶׁמְּכַלֶּה אֶת מָמוֹן אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ אֶת לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, לָכֵן אָמְרָה הַתּוֹרָה יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב"סנהדרין (ע"ב ע"א).    . רָצָה לְלַמְּדֵנוּ שֶׁמִּי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן קָדִימָה וְרוֹאֶה אֶת הַנּ?וֹלָד, מֵבִין שֶׁאוֹתָם דְּבָרִים וּמַעֲשִׂים קַלִּים וּקְטַנִּים שֶׁאֲלֵיהֶם רַבִּים אֵינָם מְיַ?חֲסִים שׁוּם חֻמְרָה אוֹ חֲשִׁיבוּת – סוֹפָם שֶׁל אֵלּוּ לְהַכְרִיעַ אֶת כַּף הַמֹּאזְנַיִם לְרָעָה וּלְהַטּוֹת אֶת הַנַּעַר חָלִילָה לִדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת, עַד שֶׁמּוּטָב לַעֲצֹר אֶת הַתַּהֲלִיךְ כְּבָר מֵהַהַתְחָלָה מֵאֲשֶׁר לְחַכּוֹת וְלִרְאוֹת אֶת הַבִּלְתִּי נִמְנָע מַגִּיעַ. וּבִינוּ נָא זֹאת!

טָעוּת נוֹשָׁנָה הִיא בְּקֶרֶב הוֹרִים עֲצֵלִים לִזְרֹק מִשְׁפָּטִים מוּזָרִים כְּמוֹ: "הוּא קָטָן מֻתָּר לוֹ לִרְאוֹת" אוֹ "הִיא יַלְדָּה קְטַנָּה לֹא צָרִיךְ לְהַדֵּר בְּכַשְׁרוּת", וְשָׁאֲלָה לִי אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה: וְכִי לְמִי נוֹתְנִים מַיִם מְזֻכָּכִים וּמֻרְתָּחִים? לְגָדוֹל אוֹ לְקָטָן?! וְאֶת מִי קוֹשְׁרִים בָּרֶכֶב הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק? אֶת הַמְבֻגָּרִים אוֹ אֶת הַיְלָדִים?! אָז לָמָּה לַיֶּלֶד לְהָקֵל בִּדְבָרִים הַנֶּחְרָטִים עַל נַפְשׁוֹ וַעֲתִידִים לְהַשְׁפִּיעַ עַל יַהֲדוּתוֹ?! הֲרֵי כֻּלָּנוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים שֶׁמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מְטַמְטְמִים אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַרְאוֹת אֲסוּרִים מְטַמְּאִים אֶת הַמַּחְשָׁבָה, אָז אֵיךְ נִתְּנֵם לִילָדֵינוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ?! וְאָמְנָם יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁלֹּא דּוֹרְשִׁים מִיֶּלֶד וְלֹא מְצַפִּים מִקְּטַנִּים, אַךְ לְהַאֲכִילָם בְּיָדַיִם אֲפִלּוּ אִסּוּרֵי שְׁבוּת הַקַּלִּים אָסוּר, וַאֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים אָסוּר לִתֵּן לָהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהוֹרֵיהֶם הַבִּיּוֹלוֹגִיִּים מְחֻיָּבִים לְהַרְחִיק אֶת יַלְדֵיהֶם מִכָּל הֶזֵּק רוּחָנִי כָּזֶה אוֹ אַחֵרכמבואר ברמב"ם ז"ל הלכות מאכלות אסורות (פרק י"ז הלכה כ"ז). וראה שם (בהלכה כ"ח) שכתב בזו הלשון: "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה" – ומכלל כך אתה שומע שאם אינו מרחיקו מדבר איסור הרי זה מחנכו בטומאה... ה' יצילנו.    .

אִם לְעַצְמְךָ אַתָּה מֵקֵל בְּאַבְקַת חָלָב נָכְרִי – לָמָּה לֹא תָּחוּס עַל נֶפֶשׁ יַלְדְּךָ הָעֲדִינָה? וְאִם אֶת עֵינֶיךָ בָּחַרְתָּ "לִשְׁטֹף" בְּמַרְאוֹת מְפֻקְפָּקִים – לָמָּה תַּכְנִיס אֶת בָּנֶיךָ הַקְּטַנִּים אֶל תּוֹךְ לֹעַ הָאֲרִי וְתִפְגֹּם אֶת נִשְׁמָתָם? וְאִם אַתָּה אֵינְךָ חָפֵץ לִקְבֹּעַ עִתִּים לְתוֹרָה כָּרָאוּי לָמָּה תִּגְרֹר וּתְבַטֵּל גַּם אֶת יְלָדֶיךָ אַחֲרֶיךָ? וּמַדּוּעַ לַחְשֹׂף אוֹתָם לְמַכְשִׁירִים טְמֵאִים וּפְסוּלִים הָעֲלוּלִים לְשַׁמֵּשׁ אוֹתָם בְּעָתִיד לִנְפִילָה בִּתְהוֹמוֹת עֲמֻקִּים וַאֲפֵלִים שֶׁכָּל בָּאֵיהֶם לֹא יְשׁוּבוּן? כָּל אוֹתָם דְּבָרִים הַנִּרְאִים כְּשׁוּלִיִּים וּמְיֻתָּרִים, קִיצוֹנִיִּים וּמַחְמִירִים – הֵם אֵלּוּ שֶׁמְּעַצְּבִים אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד וּמַכְרִיעִים אֶת הַכִּוּוּן בּוֹ יִבְחַר בְּהַגִּיעוֹ לְגִיל הַנְּעוּרִים, וְאָז כְּבָר לֹא יוֹעִילוּ לַהוֹרִים כָּל הַחֲרָטוֹת וְהַשִּׁנּוּיִים.

רַבּוֹתֵינוּ מְלַמְּדִים שֶׁאָדָם שֶׁחָנַן אוֹתוֹ ה' בְּבָנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָם בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה – הֲרֵי זֶה נִקְרָא "עַם הָאָרֶץ" הֶחָשׁוּד עַל כַּשְׁרוּת הַמַּאֲכָלִים וּמֻחְזָקִים כָּל כֵּלָיו לִהְיוֹת טְמֵאִיםאימרת רבי יונתן בן יוסף בסוטה (כ"ב ע"א).    . כֵּיוָן שֶׁאִם אֵינוֹ מִתְיַחֵס לַחוֹבָה הַיְסוֹדִית שֶׁל כָּל הוֹרֶה לְגַדֵּל אֶת יְלָדָיו בְּדֶרֶךְ ה' – אָז וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ מְיַחֵס חֲשִׁיבוּת נְאוֹתָה גַּם לְיֶתֶר הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים. כִּי חִנּוּךְ הַיְלָדִים הוּא מֵעִקְּרֵי הַיַּהֲדוּת שֶׁבִּלְעָדָיו חָלִילָה אֵין הֶמְשֵׁכִיּוּת לְאוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל, וּכְפִי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ: "אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, וְאִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן"ירושלמי סנהדרין (פרק י' הלכה ב').    , לָכֵן חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה יֵשׁ לְטִפּוּחַ צְעִירֵי הַצֹּאן וּלְגִדּוּלָם בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר עַל מְנָת לְהַבְטִיחַ בע"ה אֶת דּוֹר הַהֶמְשֵׁךְ.

כָּךְ דָּרְשׁוּ בַּתַּלְמוּד עַל תְּפִלַּת דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה "אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ"תהלים קמ"ד, י"ד.    – שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּיםברכות (י"ז ע"ב).    . וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר שֶׁבְּתוֹךְ בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ טְמוּנָה גַּם כֵּן אֶת הָעֵצָה וְהַפִּתְרוֹן לְכָךְ: שֶׁאִם אֵין פֶּרֶץ – הַיְנוּ פִּרְצוֹת בְּחוֹמַת הַדָּת וְהַקְּדֻשָּׁה, וְאֵין יוֹצֵאת – הַיְנוּ יְצִיאָה מִחוּץ לְעוֹלַם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לִמְקוֹמוֹת מְפֻקְפָּקִים, אֲזַי אֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ – נִזְכֶּה בע"ה לְהִנָּצֵל שֶׁבָּנֵינוּ וְתַלְמִידֵינוּ יִגְדְּלוּ יָשָׁר בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה וְלֹא יִסְטוּ חָלִילָה לִדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת וּמְקֻלְקָלוֹת ה' יִשְׁמְרֶנּוּ וְיַצִּילֵנוּ.

וּכְמוֹ שֶׁכָּל שָׁתִיל קָטָן חַיָּב גַּנָּן שֶׁיַּשְׁקֶה וִיסַקֵּל, יִגְזֹם וִייַשֵּׁר – כָּךְ גַּם כָּל יֶלֶד וְיַלְדָּה חַיָּבִים הוֹרִים שֶׁיְּחַנְּכוּם וְיוֹלִיכוּם בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה עַל פִּי רוּחַ יִשְׂרָאֵל סַבָּא, וּבִזְכוּת כָּךְ נִזְכֶּה כֻּלָּנוּ בְּעֶזְרַת ה' לִרְאוֹת נַחַת יְהוּדִית מִכָּל יוֹצְאֵי חֲלָצֵינוּ אָמֵן.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בְּאַזְהָרַת "מִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא הֻזְהַרְנוּ אֶלָּא בְּעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּעֲבִירוֹ וְגַם מוֹסְרוֹ, וְדַוְקָא לַמֹּלֶךְ וְלֹא לַעֲבוֹדָה זָרָה אַחֶרֶת וְכוּ'.

וּבְעִקְבוֹת כָּךְ נִסְתַּפֵּק רַב אִשֵּׁי בַּתַּלְמוּדראה סנהדרין (ס"ד ע"ב) כמה ספקות שהעלה רב אשי וחלקן נפשטו וחלקן לא.    מַה יְּהֵא הַדִּין בְּמִי שֶׁהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ הַסּוּמָא לַמֹּלֶךְ, אוֹ שֶׁהֶעֱבִירוֹ בִּהְיוֹתוֹ יָשֵׁן, הַאִם נֹאמַר שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה הַבֵּן לַעֲבֹר בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ מִמֵּילָא לֹא חָלָה הָאַזְהָרָה עַל הָאָב, אוֹ שֶׁמָּא נֹאמַר שֶׁבְּכָל זֹאת בִּהְיוֹת שֶׁסּוֹף סוֹף הֶעֱבִירוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב?

אָמְנָם סָפֵק זֶה לֹא נִפְשַׁט בַּתַּלְמוּד, וְלֹא הֻכְרָעָה הַהֲלָכָה, וְלָכֵן הָלַךְ רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"ל עַל פִּי הַכְּלָל שֶׁל "סָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל" וּפָסַק בְּהִלְכוֹתָיו שֶׁהַמַּעֲבִיר אֶת בְּנוֹ בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר, אוּלָם פָּטוּר הוּא מִסְּקִילָהראה רמב"ם הלכות עכו"ם (פרק ו' הלכה ה').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עִנְיַן הַיֵּצֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ"חלק ג' (עמוד 277).    שֶׁהֵבִיא בְּשֵׁם מוהרצ"ה מִלּוּבְּלִין זִיעָ"א שֶׁכָּתַב שֶׁבֶּעָבָר הָיָה יֵצֶר הָרַע שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה כָּל כָּךְ גָּדוֹל, עַד שֶׁהָעוֹבֵד לָהּ הָיָה מְקַבֵּל מֵאִתָּהּ כֹּחוֹת גְּדוֹלִים וְעִלָּאִיִּים, וְהָיוּ מִתְמַלְּאוֹת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹוכפי שאמר מנשה לרב אשי בחלומו שאם היה בדורו היה מרים את שיפולי גלימתו ורץ אחר העבודה זרה לעובדה. ראה סנהדרין (ק"ב ע"ב).    . וְזֶה בִּהְיוֹת שֶׁבְּאוֹתָם יָמִים הָיְתָה הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ נַעֲשִׂים לָהֶם נִסִּים גְּלוּיִים כַּיָּדוּעַ, לָכֵן הָיָה צֹרֶךְ לְאַזֵּן אֶת מִשְׁקַל הַנִּסָּיוֹן וּלְהַשְׁווֹת בֵּין כֹּחוֹת הַקְּדֻשָּׁה וְהַטֻּמְאָה, כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁאֵר בָּאָדָם הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית לִבְחֹר בֵּין טוֹב לְרָע.

אַךְ מִתְּחִלַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁגָּבַר כֹּחַ הָעֲבוֹדָה זָרָה וְרַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹבְדִים לָהּ, בִּקְּשׁוּ חֲכָמֵינוּ לְבַטֵּל אֶת הַיֵּצֶר שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה וְאָכֵן הִצְלִיחוּ, אַךְ מִנִּי אָז פָּסְקָה גַּם רוּחַ הַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל וְנִתְמַעֲטוּ הַנִּסִּים הַגְּלוּיִים וְהֵחֵלָּה תְּקוּפַת הַהַסְתָּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְנֶחְלַשׁ כֹּחָהּ שֶׁל הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה לָכֵן גַּם כֹּחַ הַקְּדוֹשָׁה נִתְמַעֵט וְנַעֲשָׂה מֻסְתָּר בָּעוֹלָם.

---

מצוה ר"ט: שלא לשכב עם הזכר

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב עִם הַזָּכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵב וְאֶחָד הַנִּשְׁכָּב בִּכְלָל אַזְהָרָה זוֹ. וְזֶה מִלְּבַד אַזְהָרַת "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל"דברים כ"ג, י"ח.    שֶׁעִנְיָנָהּ גַּם כֵּן כְּאַזְהָרָה זוֹסנהדרין (נ"ד ע"ב), וכן פירש הרמב"ם ז"ל שאזהרה זו גם כן באה על אותו העניין, ושלא כתרגום אונקלוס שפירש הפסוק על הנושא שפחה כנענית.    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל הַזָּכָר הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב כָּרֵת אֶחָד הַשּׁוֹכֵב וְאֶחָד הַנִּשְׁכָּב, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד בְּהַתְרָאָה וּבְעֵדִים שְׁנֵיהֶם נִסְקָלִים, וְאִם בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה י"ד), ועיין שם שכבר מהכנסת העטרה מתחייב, ועוד עיין שם מה הדין בקטן.    .

רָמַז הַכָּתוּב – מִי אֲנִי וּמַה שְּׁמִי?

רַבּוֹתֵינוּ הַמְקֻבָּלִים בְּבָאֲרָם אַזְהָרָה זוֹ אוֹמְרִים כִּי כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ מֻשְׁתֶּתֶת עַל הַנְהָגָה שֶׁל מַשְׁפִּיעַ וְנִשְׁפָּע, וְנוֹתֵן וּמְקַבֵּל, כְּשֶׁלְּכָל אֶחָד יֵשׁ אֶת הַתַּפְקִיד וְהַיִּעוּד שֶׁלּוֹ בַּבְּרִיאָה לִהְיוֹת מְקַבֵּל מֵהָאֶחָד וְנוֹתֵן לְמִשְׁנֵהוּ. כָּךְ הַיּוֹם לוֹוֶה בִּתְחִלָּתוֹ מֵהַלַּיְלָה וְהַלַּיְלָה מֵהַיּוֹם, הָאוֹר מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַחֹשֶׁךְ מֵהָאוֹר, הַחַי מֵהַצּוֹמֵחַ וְהַצּוֹמֵחַ מֵהַחַי, הֶעָנִי מֵהֶעָשִׁיר וְהֶעָשִׁיר מֵהֶעָנִי, הָאִישׁ מֵהָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה מֵהָאִישׁכן כתב המהר"ל מפראג זיע"א, ועיין לעיל בבאור מצוה ק"מ (חלק הרמז) מה שכתבנו על כך.    . כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ וּבִזְמַנּוֹ מוּטָל עָלָיו לִהְיוֹת אוֹ נוֹתֵן אוֹ מְקַבֵּל, וְאִם יַהֲפֹךְ מָאן דְּהוּא אֶת יִעוּדוֹ וִישַׁנֶּה מִתַּפְקִידוֹ נִמְצָא זֶה חָלִילָה מַפְסִיק אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַבְּרִיאָה וּמַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

וּבִהְיוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה הַזִּוּוּג תַּפְקִיד הָאִישׁ הוּא לִהְיוֹת הַנּוֹתֵן לָאִשָּׁה אֶת זֶרַע הַיְלוּדָה עַל מְנָת שֶׁנִּפְרֶה וְנִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לָכֵן אָסְרָה הַתּוֹרָה אֶת מִשְׁכַּב הַזָּכוּר אֲשֶׁר בּוֹ הָאִישׁ שֶׁתַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ וְנוֹתֵן הוֹפֵךְ לִהְיוֹת כִּמְקַבֵּל, מַה שֶׁסּוֹתֵר אֶת מַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ וְאֶת תַּכְלִית הָאָדָם וִיעוּדוֹ. מַה שֶּׁמְּלַמְּדֵנוּ כַּמָּה עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר לֹא לְקַבֵּל בְּמָקוֹם בּוֹ עָלֵינוּ לִיתֵן, וְלֹא לִיתֵן בְּמָקוֹם בּוֹ עָלֵינוּ לְקַבֵּל, אֶלָּא אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ יִרְאֶה לְמַלְּאוֹת אֶת חוֹבָתוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת כִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּבָזֶה יִזְכֶּה לְהַשְׁלִים אֶת תִּקּוּן נַפְשׁוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם.

נְדַמְיֵן לְעַצְמֵנוּ אִם הֶעָשִׁיר שֶׁאָמוּר לְחַלֵּק צְדָקוֹת בִּמְקוֹם זֹאת יִתְנַהֵג כְּקַבְּצָן וִיבַקֵּשׁ כָּל הַיּוֹם נְדָבוֹת – כַּמָּה עֲנִיִּים יָמוּתוּ בְּרָעָב, וְאִם הֶעָנִי שֶׁתִּקּוּנוֹ לֶאֱסֹף וּלְקַבֵּץ נְדָבוֹת יַתְחִיל לְפַזֵּר אֶת הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לוֹ – הֵיאַךְ יִסְתַּכְּלוּ עַל אֶחָד שֶׁכָּזֶה בַּשָּׁמַיִם? אִם הַהוֹרִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְחַנֵּךְ אֶת יַלְדֵיהֶם יִתְבַּטְּלוּ בִּפְנֵיהֶם וְיִתְכּוֹפְפוּ לְדַעְתָּם, וְהַיְלָדִים הָרַכִּים יַנְהִיגוּ אֶת הוֹרֵיהֶם – הֵיאַךְ יֵרָאֶה עוֹלָמֵנוּ?!וכפי שניבאו חכמינו ז"ל בתלמוד (סוטה מ"ז ע"ב) על דור עיכבתא דמשיחא שבו העולם יהיה הפוך לגמרי: בן קם באביו, וכלה בחמותה, נערים פני זקנים ילבינו, יראי חטא ימאסו, ועוד תהפוכות ותחלופות תפקידים ומעמדות הנראים לנגד עינינו היטב בדורנו זה.    וְאָכֵן זוֹהִי אַחַת הַסִּבּוֹת הָעִקָּרִיּוֹת לְחֶסְרוֹן שְׁלוֹם הַבַּיִת הָרוֹוֵחַ בְּדוֹרֵנוּ, בִּהְיוֹת שֶׁהָפַךְ הַכּוּשִׁי אֶת עוֹרוֹ וְהַנָּמֵר אֶת חֲבַרְ?בֻּרוֹתָיו, וְהָאִשָּׁה שֶׁיִּעוּדָהּ לְיַשֵּׁב בְּיַרְכְּתֵי בַּיִת וּלְקַבֵּל מִבַּעֲלָה הָפְכָה לִהְיוֹת מְפַרְנֶסֶת וְנוֹתֶנֶת, וְהָאִישׁ שֶׁאָפְיוֹ וְטִבְעוֹ לִהְיוֹת מוֹשֵׁל וּמַנְהִיג הָפַךְ לִהְיוֹת מָשׁוּל וּמֻנְהָג הַהוֹלֵךְ אַחֵר עֲצַת אִשְׁתּוֹ וְעַל כָּךְ עָתִיד לִפּוֹל בַּגֵּיהִנֹּםכאימרת רב (בבא מציעא נ"ט ע"א) "כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם". ועוד אמרו רבותינו (ביצה ל"ב ע"א) שמי שאשתו מושלת בו חייו אינם חיים, ולפי האמור מובן היטב.    . כְּשֶׁלֹּא מוֹשִׁיבִים כָּל אֶחָד בַּכִּסֵּא הָרָאוּי וְהַמְיֹעָד לוֹ – לְכֻלָּם לֹא נוֹחַ, גַּם לַגָּדוֹל וְגַם לְקָטָן. כִּי כָּל הַנּוֹעֵל נַעַל שֶׁאֵינָהּ תּוֹאֶמֶת אֶת מִדָּתוֹ – בֵּין אִם הִיא קְטַנָּה מִדַּי וּבֵין אִם הִיא גְּדוֹלָה – לֹא תּוֹעִיל לוֹ בַּהֲלִיכָתוֹ, רַק תַּכְשִׁיל וְתַפִּיל אוֹתוֹ, וְתַקְשֶׁה עָלָיו לְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֵלָיו הוּא אָמוּר לְהַגִּיעַ.

מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁעֲבוֹדַת הַפָּרֶךְ הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים מַעֲבִידִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁהֶחְלִיפוּ אֶת מְלֶאכֶת הָאֲנָשִׁים לְנָשִׁים וְאֶת מְלֶאכֶת הַנָּשִׁים לַאֲנָשִׁיםכך דרש רבי יונתן בסוטה (י"א ע"ב).    . וְלִכְאוֹרָה מַה כָּל כָּךְ קָשֶׁה לָאִישׁ לִסְרֹג אוֹ לִתְפֹּר? וְאִם יֵשׁ אִשָּׁה חֲזָקָה לָמָּה שֶׁלֹּא תִּבְנֶה בִּנְיָנִים?! אֶלָּא כָּאָמוּר שֶׁכְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְיֹעָד וְרָאוּי לוֹ, אֲזַי גַּם אִם הוּא קַל וְנָעִים בְּיוֹתֵר עִם כָּל זֹאת יִהְיֶה לוֹ הַדָּבָר קָשֶׁה וּמְפָרֵךְ, כִּי זֶה לֹא הוּא. וּמִטַּעַם זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לַעֲסֹק דַּוְקָא בְּמִקְצוֹעַ שֶׁהוּא נֶהֱנָה מִמֶּנּוּכן למדו בפסחים (ק"ז ע"ב) מהפסוק (ירמיה ד') "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים" וכפירוש רש"י ורשב"ם שם.    , וְלִלְמֹד דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץאימרת רבא במסכת עבודה זרה (י"ט ע"א).    , כִּי אִם יַעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תּוֹאֵם לְרוּחוֹ וּלְיִעוּדוֹ לֹא יִרְאֶה בּוֹ לְעוֹלָם שׁוּם בְּרָכָה אוֹ הַצְלָחָה.

בַּתַּלְמוּד מוּבָא שֶׁבְּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לָאִילָנוֹת לִהְיוֹת "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"בראשית א', י"א.    , הָיִינוּ שֶׁכָּל אִילָן יִגְדַּל בְּרִחוּק וּבְהֶבְדֵּל מִזּוּלָתוֹ וְלֹא יִתְעָרְבוּ הָאִילָנוֹת זֶה בָּזֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד יִפְרַח וְיָנִיב אֶת הַפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וְהַמַּתְאִימִים לוֹ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ זֹאת הַדְּשָׁאִים נָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם וְאָמְרוּ אִם כָּךְ צִוָּה ה' לָאִילָנוֹת סִימָן שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ מִכָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, כָּל שֶׁכֵּן מֵאִתָּנוּ שֶׁאָנוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וַעֲלוּלִים לְהִתְעַרְבֵּב וּלְהִתְחַלֵּף זֶה בָּזֶה, לָכֵן מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵצֵא לְמִינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ"שם, פסוק י"ב.    . וְעַל כָּךְ נֶּאֱמַר "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו"תהלים ק"ד, ל"ב.    שֶׁהַקָּבָּ"ה שָׂמֵחַ לִרְאוֹת שֶׁכֻּלָּם זְהִירִים וַחֲפֵצִים בְּמִצְווֹתָיוראה כל זאת בחולין (ס' ע"א) ובפירוש רש"י ז"ל שם.    . וּמִמַּעֲשֶׂה נִפְלָא זֶה עַל כֻּלָּנוּ לִלְמֹד שֶׁאֵין לָנוּ לְהִתְחַקּוֹת אַחֵר מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים לָנוּ, וְשֶׁאָסוּר לָנוּ לְשַׁנּוֹת אֶת תַּפְקִידֵנוּ וְיִעוּדֵנוּ, אֶלָּא לִדְבֹּק אִישׁ אִישׁ בַּתַּכְלִית וּבַמַּטָּרָה שֶׁלּוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁקָּבַע הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְכָל אֶחָד וְאַחַת.

מִטַּעַם זֶה בַּתְיָה בַּת פַּרְעֹה בְּשָׁעָה שֶׁמָּשְׁתָה אֶת מֹשֶׁה מִן הַיְאוֹר קְרָאָתוֹ "מֹשֶׁה", עַל אַף שֶׁבַּמְּצִיאוּת הָיָה הוּא "מַשּׂוּי" עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא מֹשֶׁה אֶת אֲחֵרִים בְּעַצְמוֹ, וְזֶה בִּגְלַל שֶׁרָצְתָה לְהַבְהִיר לוֹ שֶׁאֵין יִעוּדוֹ בָּעוֹלָם לְהֵעָזֵר וּלְהִשָּׁעֵן עַל אֲחֵרִים, אֶלָּא אַדְּרַבָּה לִמְשׁוֹת וּלְהוֹשִׁיעַ אֶת כְּלָל יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְלִיתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, לָכֵן קְרָאָתוֹ כָּךְ שֶׁיִּזְכֹּר כָּל יָמָיו לִהְיוֹת "מֹשֶׁה" וְלֹא "מָשׁוּי". וְכָךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדוֹ לְסַיֵּעַ בְּיַד אֲחֵרִים, וּבְכָל זֹאת מִתְכַּחֵשׁ לִיעוּדוֹ וּבִמְקוֹם לִהְיוֹת חוֹנֵן וּמַלְוֶה רַק אוֹסֵף וְלוֹקֵחַ – הֲרֵי זֶה סוֹטֶה מִדַּרְכּוֹ וּמִתַּכְלִיתוֹ, וְסוֹפוֹ לְהַגִּיעַ לְמָבוֹי סָתוּם וּלְדֶרֶךְ לְלֹא מוֹצָא. וּכְפִי שֶׁהִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד: "כָּל הַמְקַבֵּל צְדָקָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכָךְ סוֹפוֹ שֶׁיָּבוֹא לִידֵי כָּךְ"כתובות (ס"ח ע"א).    .

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ: "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ"משלי כ"א, ח'.    . וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י זָ"ל בְּמָקוֹם שֶׁמִּי שֶׁהוּא בְּגֶדֶר "אִישׁ" דְּהַיְנוּ דָּבֵק בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ, וּמְנַסֶּה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ לְזָר וְסָר מִן הַמִּצְווֹת – לֹא יִמְצָא מְנוּחָה בְּדַרְכּוֹ הַקְּלוֹקֶלֶת, בִּהְיוֹת שֶׁזֶּה לֹא בֶּאֱמֶת הוּא, וּבְטִבְעוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ קָשׁוּר הוּא לַתּוֹרָה וְלַמִּצְווֹת, לָכֵן לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ טוֹב בְּדַרְכּוֹ זוֹ וְלִבּוֹ יֵהָפֵךְ בְּכָל עֵת בְּקִרְבּוֹ. וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר בְּעֵזֶר ה' שֶׁזּוֹהִי גַּם כֵּן כַּוָּנַת חֲזַ"ל בְּאָמְרָם שֶׁאָדָם שֶׁשָּׁנָה וּפֵרֵשׁ קָשֶׁה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, הַיְנוּ שֶׁקָּשֶׁה לוֹ יוֹתֵר מִלְּכָל הָאֲחֵרִים, וְלָכֵן שׂוֹנֵא הוּא אֶת הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ יוֹתֵר מִכָּל אֶחָד אַחֵרפסחים (מ"ט ע"ב).    , בִּהְיוֹת שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ יוֹדֵעַ הוּא שֶׁזּוֹהִי הָאֱמֶת וְשֶׁאַף הוּא אָמוּר לִהְיוֹת כָּזֶה, אֶלָּא שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְלַחֲזֹר בּוֹ מִטָּעוּתוֹ, לָכֵן גְּדוֹלָה שִׂנְאָתוֹ כְּלַפֵּיהֶם בְּיוֹתֵר וּלְעוֹלָם לֹא יִמְצָא אֹשֶׁר בְּדַרְכּוֹ הָרָעָה.

הַמּוּרָם מִכָּל הָאָמוּר, שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִדְבֹּק בְּכָל כֹּחוֹ בַּתַּפְקִידִים וּבַיִּעוּדִים שֶׁהֻצְּבוּ וְשֶׁנִּקְבְּעוּ לוֹ, וְלֹא יְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מַה שֶּׁאֵינוֹ אוֹ לְשַׁנּוֹת אֶת מְקוֹמוֹ וּמַעֲמָדוֹ, וְעַל יְדֵי כֵּן יִזְכֶּה בְּעֵזֶר ה' לְמַלְּאוֹת אֶת חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאוֹ מְתֻקֶּנֶת וּשְׁלֵמָה מִבְּלִי שׁוּם פְּגָם אוֹ חִסָּרוֹן חָלִילָה.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בַּתַּלְמוּד מְבֹאָר שֶׁבְּשׁוֹנֶה מִן הַגּוֹיִים, עִם יִשְׂרָאֵל לֹא נֶחְשְׁדוּ עַל מִשְׁ?כַּב זָכוּר, וְלָכֵן אֵין אִסּוּר לְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְיַחֵד עִם הַזָּכָר בְּחֶדֶר סָגוּרראה חולין (צ"ב ע"ב), ולדעת הטור והרמב"ם חשודים הגויים אף על רביעת בהמה, אך לדעת רבינו תם לא נחשדו על הבהמה.    . וְכֵן פָּסְקוּ הָרַמְבַּ"ם זָ"להלכות איסורי ביאה (פרק כ"ב הלכה ב').    וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְחלק אבן העזר (סימן כ"ד הלכה א').    , אָמְנָם הוֹסִיפוּ בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁהַמַּרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּךְ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּמִכָּל מָקוֹם עִם הַפְּרוּצִים וְהַשְּׁטוּפִים בַּעֲרָיוֹת בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לְהִמָּנַע מִלְּהִתְיַחֵדכן כתב בשלחן ערוך (שם), ועיין עוד בספר נטעי גבריאל להג"ר גבריאל ציננער שליט"א (הלכות יחוד פרק מ"ח) מש"כ בזה.    .

כְּמוֹ כֵן, כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאָסוּר לִשְׁנֵי בַּחוּרִים לִישֹׁן בְּמִטָּה אַחַת, מֵחֹסֶר צְנִיעוּת. וְכֵן רָאוּי לִמְנֹעַ שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ שְׁנֵי בַּחוּרִים בְּחֶדֶר נָעוּל וַאֲפִלּוּ בְּמִטּוֹת נִפְרָדוֹתחלקת מחוקק ובית שמואל על השלחן ערוך (שם), ובחכמת אדם (סימן קכ"ו סעיף י"ד). ועוד עיין בספר "והצנע לכת" (פרק א' סוף סעיף ה') מה שכתב בעניין.    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר עֲווֹן מִשְׁכַּב הַזָּכוּר עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "שַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ"תיקון כ"ב, כ"ג, כ"ד.    שֶׁכָּתַב מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁהַחוֹטֵא בַּחֵטְא הַנַּ"ל גּוֹרֵם שְׁנֵי מִינֵי פְּגָמִים: הָאֶחָד הוּא שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן, וְהַשֵּׁנִי הוּא שֶׁמּוֹרִיד אֶת הַבְּחִינוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת עַד לְסִיּוּם רַגְלֵי הַז"א מַמָּשׁ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה.

וְלָכֵן תִּקּוּנוֹ הוּא בְּרֶגֶ"ל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁהֵם כְּמִנְיַן זָכוּ"ר, עִם הַכַּוָּנוֹת וְיִחוּדֵי הַשֵּׁמוֹת הַמְבֹאָרִים שָׁם, וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּטְבֹּל אֶת כָּל גּוּפוֹ בְּשֶׁלֶג לִמְחִיקַת הֶעָווֹן וּלְכַפָּרָתוֹ.

---

מצוה ר"י: שלא לשכב עם הבהמה

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב עִם אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַחַיִּים מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵב וְאֶחָד הַנִּשְׁכָּב בִּכְלַל אַזְהָרָה זוֹמסכת עבודה זרה (כ"ב) וסנהדרין (נ"ד ע"ב) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ז).    .

וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ עַל הַחַיָּה אוֹ שֶׁהֱבִיאָן עָלָיו הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד בְּהַתְרָאָה וּבְעֵדִים שְׁנֵיהֶם נִסְקָלִים הָאִישׁ וְהַבְּהֵמָה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאתרמב"ם (שם), ועיין שם שכבר מהכנסת העטרה מתחייב, ועוד עיין שם מה הדין בקטן.    .

רָמַז הַכָּתוּב – אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'

אַזְהָרָה זוֹ הִיא מֵהָאַזְהָרוֹת הָרְחוֹקוֹת בְּיוֹתֵר מִן הַשֵּׂכֶל וְהַהִגָּיוֹן הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁכָּל אֲשֶׁר אָדָם יִקָּרֵא יִסְלֹד רַק מֵהַמַּחֲשָׁבָה עַל הַשִּׁפְלוּת שֶׁל מַעֲשִׂים שֶׁכָּאֵלּוּ שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבַלְתָּם. אַךְ עִם כָּל זֹאת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה מָצְאָה לְנָכוֹן לְהַזְהִירֵנוּ עַל כָּךְ, מַה שֶּׁמְּחַיֵּב אוֹתָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהָבִין מַהוּ הַפָּן הַמּוּסָרִי הַטָּמוּן בְּאַזְהָרָה זוֹ, וּבַמֶּה הַדְּבָרִים נוֹגְעִים אֵלֵינוּ בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם לְמַעֲשֶׂה.

וְהִנֵּה כַּיָּדוּעַ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ בְּרָאוֹ בְּכַמָּה וְכַמָּה דְּרָגוֹת שֶׁל נִבְרָאִים, הֲלֹא הֵמָּה הַדּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי וּמְדַבֵּר, כְּשֶׁהַמֻּבְחָר שֶׁבָּהֶם הוּא הָאָדָם שֶׁנֵּחַן בְּדַעַת וּבְבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרָע, וּבַיְכֹלֶת לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרָע, וּמִמֵּילָא עָתִיד הוּא לְקַבֵּל שָׂכָר עַל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְעֹנֶשׁ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁהֵם בְּדַרְגָּה שֶׁתַּחְתָּיו אֵין בָּהֶן דַּעַת וּתְבוּנָה, וּמִמֵּילָא לֹא נִטְבָּע בָּהֶן כֹּחַ הַהַבְדָּלָה וִיכֹלֶת הַבְּחִירָה, וְלָכֵן גַּם לֹא שַׁיָּךְ בָּהֶן מֻשָּׂג שֶׁל קִבּוּל שָׂכָר אוֹ עֹנֶשׁ. וְזֶהוּ בְּעֶצֶם הַהֶבְדֵּל הָעִקָּרִי שֶׁבֵּין שְׁנֵי נִבְרָאִים אֵלּוּ, וּלְפִיו נִתָּן לִקְבֹּעַ לְאֵיזוֹ קְבוּצָה מֵהַשְּׁנַיִם שַׁיָּךְ אוֹתוֹ נִבְרָא.

וְהִנֵּה בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים מוּבָא שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת הָרוּחָנִית שֶׁל פְּעֻלַּת הַזִּוּוּג הִנָּהּ חִבּוּר הַדַּעַת שֶׁל הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעָל, וְכִלְשׁוֹן הַתּוֹרָה "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה"בראשית ד', א'.    וְכֵן כָּתוּב "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ"שם פסוק י"ז.    , וּלְכָךְ רָמְזָה הַתּוֹרָה לָאָדָם בְּאַזְהָרָה הַנּוֹכְחִית שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לְקַבֵּל אֶת הַדַּעַת הַבַּהֲמִית שֶׁל הַבְּהֵמָה וְשֶׁלֹּא לְהִתְמַזֵּג עִם טְבָעֶיהָ, מַה שֶּׁבָּא לִידֵי בִּטּוּי בָּאָדָם בְּהִתְנַהֲגוּת בְּהֶמְתִּית חַסְרַת מַחֲשָׁבָה רוּחָנִית וּמַצְפּוּן, וּבִנְהִירָה אַחַר תַּאֲווֹתָיו וִיצָרָיו הַחַיָּתִיִּיםולכן בלעם הרשע היה מזדווג עם בהמתו, מה שמעיד על גודל רשעותו ושפלותו שנתמזג עם בהמתו ונעשה כמוה.    . כִּי אָדָם שֶׁמַּעֲשָׂיו כִּבְהֵמָה גְּרֵידָא – אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כַּבְּהֵמָה וּפָרֶה וְרָבֶה כִּבְהֵמָה וּמוֹצִיא רֵעִי כִּבְהֵמָהכמאמר חז"ל בחגיגה (ט"ז ע"א) שבשלשה דברים הללו נדמה האדם להבהמה.    , וּמֵעֵבֶר לְכָךְ אֵין לוֹ שׁוּם עֶלְיוֹנוּת עָלֶיהָ בְּכֹחַ הַהַבְדָּלָה וְהַבְּחִירָה שֶׁנֵּחַן בּוֹ הָאָדָם – הֲרֵי שֶׁיְּצוּר זֶה אֵינוֹ נִכְלָל בְּגֶדֶר "אָדָם", אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה הַמְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם!

אָדָם שֶׁאֵין לוֹ מַטָּרָה וְתַכְלִית רוּחָנִית בְּחַיָּיו – כָּמוֹהוּ כְּמוֹ בְּהֵמָה. כִּי גַּם הַבְּהֵמָה חַסְרַת הַדַּעַת יוֹדַעַת שֶׁלֹּא לִקְפֹּץ לְתוֹךְ הָאֵשׁ, וְשֶׁאִם תֹּאכַל אֲבָנִים וְקוֹצִים תְּסַכֵּן אֶת חַיֶּיהָ, אִם כֵּן בְּמַה מְּעֻלֶּה הָאָדָם עַל הַבְּהֵמָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעֶלְיוֹנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הִיא רַק בַּדַּעַת הָרוּחָנִית הַקַּיֶּמֶת בּוֹ, שֶׁאוֹתָהּ שׁוּם בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה לֹא תּוּכַל לְהָכִיל וּלְהַשִּׂיג. וְלָכֵן גַּם אִם יִהְיֶה הָאָדָם עֶרְכִּי וּמוּסָרִי בְּיוֹתֵר, וּבַעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְאַהֲבַת חֶסֶד וְשָׁלוֹם, עֲדַיִן אֵין זֶה מוֹצִיאוֹ מִגֶּדֶר בְּהֵמָה לְהִקָּרֵא "אָדָם", בִּהְיוֹת שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן רַק כִּי מֵבִין שֶׁזֶּה מַה שֶּׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בְּחַיָּיו, וּכְמוֹ שֶׁהַבְּהֵמָה מִשְׁתַּדֶּלֶת בִּשְׁמִירַת חַיֶּיהָ כָּךְ גַּם הוּא עוֹשֶׂה זֹאת, רַק בְּצוּרָה שׁוֹנָהכן כתב בספר "נועם המדות" (אות ט') שכל התחבולות והמלאכות שעושה האדם נלמדו דוקא מבעלי החיים, כגון האריגה והמצודה מהעכביש, והבנין מהדבורה, וכן על זו הדרך. ורק החכמה האלקית היא זו שרכש האדם בעצמו על ידי הכלים שחננו הבורא יתברך, ורק בדבר הזה האדם נבדל משאר בעלי החיים. עכת"ד.    . וְרַק אִם יֵשׁ לָאָדָם תּוֹבָנָה רוּחָנִית עִילָאִית וּשְׁמֵימִית זוֹהִי הוֹכָחָה לְעֶלְיוֹנוּתוֹ עַל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הַמַּעֲנִיקָה לוֹ אֶת הַתֹּאַר הַנִּכְסָף וּמְזַכָּה אוֹתוֹ לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם "אָדָם"ראה בפירוש המלבי"ם על התהלים (ל"ו, ז') שכתב כן, וכן כתב בספה"ק "אגרא דכלה" (פרשת מטות) שהן האדם והן הבהמה מולידים רוח בגוף הנולד, ורק התורה והמצוות הם המבדילים ביניהם.    .

בַּמִּזְרָח הָרָחוֹק קַיָּמִים אֲנָשִׁים רַבִּים הַמַּאֲמִינִים בִּקְדֻשַּׁת הַבְּהֵמוֹת – הַפָּרָה וְהַחֲמוֹר וְהַסּוּס, וְכֵן כָּל בַּעַל חַי הָעוֹבֵד וּפוֹעֵל לְמַעַן הָאָדָם מַחְזִיקִים הֵם מִמֶּנּוּ כְּקָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן. וְהֶסְבֵּרָם הוּא שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁהַלָּלוּ עוֹבְדִים וּמוֹעִילִים – מִמֵּילָא אָסוּר לִפְגֹּעַ בָּהֶם אוֹ לְהָרְגָם, כִּי בְּמַה בְּנֵי הָאָדָם טוֹבִים וּמְעֻלִּים מֵהֶם?! וְאָכֵן דִּבְרֵיהֶם צוֹדְקִים וּמְיֻשָּׁרִים, אַךְ רַק לַאֲנָשִׁים שֶׁכְּמוֹתָם!! אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם שִׂיג וְשִׂיחַ בִּתְפִלָּה, עָמָל וָעֵסֶק בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, דִּין וּדְבָרִים בַּהֲלָכָה הַצְּרוּפָה – אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם קֶשֶׁר רוּחָנִי אֲמִתִּי בַּבְּרִיאָה – אָכֵן מְנוּעִים הֵם מִלִּפְגֹּעַ בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת, בִּהְיוֹת שֶׁאֵינָם טוֹבִים וּמְעֻלִּים מֵהֶם, וּמִי יוֹדֵעַ אִם בַּהֲמוֹתֵיהֶם אַף לֹא טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵהֶם! מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַם יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, שֶׁהֲוָיָתָם הִיא כְּסֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה – הַלָּלוּ וַדַּאי שֶׁעֶלְיוֹנִים מֵעַל כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים, וּזְכוּתָם הִיא לִמְשֹׁל וְלִרְדּוֹת בָּהֶם כְּפִי צָרְכָּם.

קְבוּצָה נוֹסֶפֶת הַנּוֹהֶגֶת כִּבְהֵמוֹת הִיא "כַּת הַצִּמְחוֹנִים", הַנִּמְנָעִים מֵאֲכִילַת בְּשַׂר בְּהֵמָה וְעוֹף וּמִסְתַּפְּקִים כָּל יְמֵיהֶם בְּמַאֲכָלִים מִן הַצּוֹמֵחַ, בְּאָמְרָם שֶׁאֵין לָאָדָם אֶת הַזְּכוּת לִשְׁחֹט וּלְקַפֵּחַ אֶת חַיֵּיהֶם שֶׁל יְצוּרִים חַסְרֵי יֶשַׁע כְּמוֹ הַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת. וּבֶאֱמֶת מְלַבֵּב הַדָּבָר לִרְאוֹת אֵיךְ הֵם "דּוֹאֲגִים" לְאוֹתָם בַּעֲלֵי חַיִּים, רַק מַדּוּעַ אֵינָם טוֹרְחִים וַעֲמֵלִים גַּם לְטוֹבָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם עֲנִיִּים וּמְדֻכָּאִים הַקַּיָּמִים בְּיָמֵינוּ לָרוֹב?! אֶתְמְהָה! אֲבָל גַּם כָּאן יֵשׁ לְהָבִין שֶׁאָכֵן צָדְקוּ דִּבְרֵיהֶם שֶׁבִּסְתָם אֵין לָאָדָם רְשׁוּת לִשְׁחֹט בָּשָׂר וּלְאָכְלוֹ, שֶׁכֵּן גַּם הוּא יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַבּוֹרֵא כָּמוֹהוּ וְלָמָּה יִתְנַשֵּׂא עַל מִי שֶׁאֵינוֹ פָּחוּת מִמֶּנּוּ? וְרַק אִם אָדָם זֶה עוֹבֵד אֶת ה' בֶּאֱמֶת וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת אֲזַי מֻתָּר וְאַף מִצְוָה עָלָיו לֶאֱכֹל מֵהַבָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁבְּכָךְ מַעֲלֶה הוּא אֶת דַּרְגָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חַי וּמְקָרְבוֹ יוֹתֵר אֶל הָאֱלֹקִים, וּמְבִיאוֹ עַל תִּקּוּנוֹ וְתַכְלִיתוֹ כָּרָאוּיכמבואר בפסחים (מ"ט ע"ב) שעם הארץ שאינו בתורה ובמצוות אסור באכילת בשר, עיין שם ובמפרשים טעם הדבר.    .

הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם אָמַר לָאָדָם וּלְחַוָּה: "רְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"בראשית א', כ"ח.    . וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁרְשׁוּת נִתְּנָה בָּזֶה לָאָדָם לִרְדּוֹת וְלִשְׁלֹט בְּבַעֲלֵי הַחַיִּים לְכָל צְרָכָיו, וּכְפִי שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ... גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי, צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם"תהלים ח', ז' - ט'.    . אַךְ כָּל זֶה נָכוֹן רַק בִּזְמַן שֶׁמְּמַלְּאִים בְּנֵי הָאָדָם אֶת חוֹבָתָם כְּלַפֵּי בּוֹרְאָם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם אֵינָם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ ה' אֲזַי יוֹרְדִים בְּנֵי הָאָדָם לִהְיוֹת תַּחַת בַּעֲלֵי הַחַיִּים וְנִמְשָׁלִים עַל יָדָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זָ"ל : "אֵין חַיָּה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן נִדְמֶה לָהּ כִּבְהֵמָה"אימרת רמי בר אבא בשבת (קנ"א ע"ב), שלמד כן מהכתוב (תהלים מ"ט, י"ג) "נמשל – כבהמות נדמו". וראה עוד בספה"ק "ישמח משה" (פרשת וישב) מה שכתב במתק לשונו מענין זה.    .

צְאוּ נָא לִרְחוֹבוֹת הָעִיר וּרְאוּ מִי מוֹשֵׁל כַּיּוֹם בְּמִי: הָאָדָם בַּחַיָּה אוֹ הַחַיָּה בָּאָדָם? כְּשֶׁכָּל אָדָם שְׁלִישִׁי מְטַפֵּל וּמִתְמַסֵּר לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לְבִתּוֹ, אֶלָּא לִכְלַבְלָב כָּזֶה אוֹ אַחֵר, קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּאאיוב ג', י"ט.    , מְשַׁלֵּם עָלָיו אֶת הַמַּשְׁכַּנְתָּא וְהָאֹכֶל הַמֵּזִין וְהַמְיֻחָד, מִטָּה מְרֻפֶּדֶת וּבִגְדֵי יֻקְרָה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר מְעוֹרֵר הוּא אֶת הַשַּׁחַר לָלֶכֶת אַחַר כַּלְבּוֹ כְּעֶבֶד אַחַר אֲדוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת צְרָכָיו, וּמִי יְנַקֶּה אַחֲרָיו? הָאָדָם כַּמּוּבָן... יוֹם לוֹקְחוֹ לַמִּסְפָּרָה וְיוֹם לִקְנוֹת לוֹ בְּגָדִים, וְאַף בֵּית הַבְרָאָה חֲמִשָּׁה כּוֹכָבִים מַגִּיעַ לוֹ מִידֵי פַּעַם עַל חֶשְׁבּוֹן "בַּעַל הַבַּיִת". אָז מִי הוּא הַמּוֹשֵׁל בְּמִי? הָאָדָם בַּחַיָּה אוֹ הַחַיָּה בָּאָדָם?!

בַּתַּלְמוּד מוּבָא שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: "מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּץ, וְלֹא אֲרִי סַבָּל, וְלֹא שׁוּעָל חֶנְוָנִי, וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי וּמִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי"קידושין (פ"ב ע"ב).    . וְעֹמֶק דְּבָרָיו שֶׁל הַתַּנָּא הוּא שֶׁאִם הָאָדָם מַשְׂכִּיל לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ וְיִעוּדוֹ בָּעוֹלָם בְּתוֹר "אָדָם", בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי הַקָּבָּ"ה גַּם הוּא מְמַלֵּא אֶת חֶלְקוֹ לְפַרְנֵס אֶת הָאָדָם בְּרֶוַח וּלְכַלְכְּלוֹ בְּנַחַת, וְשׁוֹלֵחַ לוֹ אֶת הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁיַּעַבְדוּ בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם הָאָדָם עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה, וּפוֹרֵק מֵעָלָיו אֶת עֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, אֲזַי הַקָּבָּ"ה נוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶת שַׁרְבִיט הַמְּלוּכָה וְהוֹפֵךְ אֶת הַבְּהֵמָה לְשׁוֹלֶטֶת, וְאָז הָאָדָם הוּא זֶה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ וּלְפַרְנְסָהּ וּלְכַלְכְּלָהּוזהו גם כן מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי זיע"א (ברכות ל"ה ע"ב) "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי עצמם, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם". שמעשיו של האדם הם הקובעים אם יתייחסו אליו כאל אדם או כאל בהמה. ודי למבין.    .

דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר בִּתְהִלִּים: "אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'"תהלים ל"ו, ז'.    , וּפֵרְשׁוּ שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁפְּעָמִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיעַ אֶת הָאָדָם לֹא בִּזְכוּת עַצְמוֹ, אֶלָּא רַק בִּשְׁבִיל וּבִזְכוּת בְּהֶמְתּוֹ. וְזֶה כְּשֶׁהָאָדָם עוֹבֵר עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאֵינוֹ רָאוּי מִצַּד עַצְמוֹ לִישׁוּעָה וּלְחַיִּים, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְצַעַר אוֹ לְיִסּוּרִין, לָכֵן מַעֲבִיר הַקָּבָּ"ה עַל פְּשָׁעָיו שֶׁל זֶה וּמוֹשִׁיעוֹ לֹא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּהֶמְתּוֹ! כִּי הַבְּהֵמָה אָמְנָם לֹא יְכוֹלָה לַעֲלוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת, אֲבָל גַּם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַלְקֵל וְלָרֶדֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת, מַעֲשִׂים טוֹבִים וְרָעִים, עָלוּל הוּא לָרֶדֶת עַד לַדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה לְדַרְגַּת בְּהֵמָה וַאֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִכָּךְ. לָכֵן יִזָּהֵר אָדָם שֶׁלֹּא לְהִתְמַזֵּג עִם הַחֵלֶק הַבַּהֲמִי שֶׁבּוֹ, וְיַשְׂכִּיל לְפַתֵּחַ אֶת הַחֵלֶק הָרוּחָנִי וְהָאֱלֹקִי שֶׁבּוֹ, וּבִזְכוּת כָּךְ יִזְכֶּה לִהְיוֹת מֶלֶךְ בַּתַּחְתּוֹנִים.

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

בִּכְלַל הַאַזְהָרוֹת שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיְנֵי הַקְּדֻשָּׁה, נֶאֱמַר שֶׁאָסוּר לָאָדָם לִרְכֹּב עַל בְּהֵמָה בְּלִי אֻכָּף, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ בֶּגֶד הַמַּפְסִיק, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר עָלוּל לִגְרֹם לְחִכּוּךְ בַּמְּקוֹמוֹת הַצְּנוּעִים וּלְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מִכְשׁוֹל חָלִילָה. וְהָעוֹשֶׂה כֵּן קְרָאוּהוּ חֲכָמֵינוּ רָשָׁע, בַּר מִינָןנדה (י"ד ע"א) ושלחן ערוך אבן העזר (סימן כ"ג הלכה ו').    .

וּלְאוֹר זֹאת כָּתַב הַגה"ק רַבִּי חַיִּים פָאלָאגִ'י זִיעָ"א שֶׁאֵין לְהַרְכִּיב אֶת חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפָיו מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר עָלוּל לִגְרֹם גַּם כֵּן לְמִכְשׁוֹל כַּנַּ"לכן כתב בחלק אורח חיים (תרח"ס, ח')    , וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעַם.

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר חֻמְרַת הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד כָּתַב רַבֵּנוּ דָּוִד בֶּן זִמְרָא בְּסִפְרוֹ "מְצוּדַת דָּוִד"בבאור מצוה קנ"ו.    כִּי הָאָדָם מְעֹרָב בּוֹ צֶלֶם קָדוֹשׁ מִן הָאֱלֹקִים, וְאִלּוּ הַבְּהֵמָה אֵין בָּהּ אֶלָּא צֶלֶם חֹל. וְהַבָּא עַל הַבְּהֵמָה מֵסִיר מֵעָלָיו אֶת רוּחַ הָאֱלֹקִים שֶׁבּוֹ, וּבִמְקוֹם זֹאת נִכְנֶסֶת בּוֹ רוּחַ הַבְּהֵמָה וְהַטֻּמְאָה, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אַף הוּא כְּמוֹתָהּ.

וְזוֹהִי גַּם כֵּן פְּעֻלַּת הַקּוֹסְמִים וְהַמְכַשְּׁפִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחוֹת הַטֻּמְאָה לִפְעֹל וְלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים מֵעַל הַטֶּבַע, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁמּוֹשְׁכִים עַל עַצְמָם מִטֻּמְאַת הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת כְּדֵי שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה תִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם וּתְסַיֵּעַ לָהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם. וְלָכֵן בִּלְעָם הָרָשָׁע הָיָה בּוֹעֵל אֶת אֲתוֹנוֹ, עַל מְנָת לִמְשֹׁךְ עָלָיו מֵאוֹתָהּ טֻמְאָה חֲמוּרָה כַּיָּדוּעַ.

---

מצוה רי"א: שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות

---

לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא תָּבִיא אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַחַיִּים עָלֶיהָ בְּמִשְׁכְּבֵי אִשָּׁהמסכת עבודה זרה (כ"ב) וסנהדרין (נ"ד ע"ב) ורמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א' הלכה ט"ז).    .

תֹּקֶף אַזְהָרָה זוֹ הוּא מִהְיוֹת הָאִשָּׁה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, אַךְ אִם הָיְתָה הָאִשָּׁה פְּחוּתָה מִכָּךְ אֲזַי הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת וְהָאִשָּׁה פְּטוּרָה, רַק רָאוּי לְיַסְּרָהּ עַל הַדָּבָר. וְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אֲזַי אֲפִלּוּ אֶת הַבְּהֵמָה לֹא סוֹקְלִים, שֶׁאֵין הַדָּבָר נֶחְשָׁב לְבִיאָה כְּלָל. וּבַבְּהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין קְטַנָּה לִגְדוֹלָהסנהדרין (נ"ה ע"א) ורמב"ם (שם).    .

וְהָעוֹבֶרֶת וְהֵבִיאָה עָלֶיהָ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַחַיָּה הֲרֵי זוֹ עָבְרָה עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיֶּבֶת כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד בְּהַתְרָאָה וּבְעֵדִים שְׁנֵיהֶם נִסְקָלִים הָאִשָּׁה וְהַבְּהֵמָה, וְאִם בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת קָרְבַּן חַטָּאתרמב"ם (שם), ועיין שם שכבר מהכנסת העטרה מתחייב, ועוד עיין שם מה הדין בקטנה.    .

רָמַז הַכָּתוּב – אֵשֶׁת חַיִל

אַזְהָרָה זוֹ עַל הַנָּשִׁים נֶחְשֶׁבֶת לְאַזְהָרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, עַל אַף שֶׁבְּמַהוּתָהּ כְּלוּלָה הִיא כְּבָר בָּאַזְהָרָה הַקּוֹדֶמֶת הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים. וּמִדָּבָר זֶה לָמַדְנוּ שֶׁחֲשִׁיבוּת מְיֻחֶדֶת וּרְצִינוּת רַבָּה יֵשׁ לְהַעֲנִיק לָרוּחָנִיּוּת שֶׁל הָאִשָּׁה וְלַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ עִם בּוֹרֵא הָעוֹלָם וְתוֹרָתוֹ, בִּהְיוֹתָהּ יְסוֹד הָעוֹלָם וְעִקַּר הַבַּיִת הַיְּהוּדִיכן הובא בספה"ק "דברי יואל" (חלק א', ל"ב) שהנחש בקדמוני בשעה שביקש להחטיא את האדם לא פנה אליו אלא אל האשה, בהיותו יודע שהיא עקרת הבית ויסוד הבנין, ובנפול היסוד ח"ו יפול כל הבנין.    , וּבִנְפֹל הָאוֹזֵר כָּשַׁל הָאָזוּר, וּבְשָׁעָה שֶׁהַיְסוֹד הוּא חָלוּשׁ וְרָעוּעַ אֲזַי כָּל הַבִּנְיָן נִמְצָא בְּסַכָּנָה. לָכֵן חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה מְיַחֶסֶת הַתּוֹרָה לִכְבוֹד הָאִשָּׁה וּלְיַצִּיבוּתָהּ, מַה שֶׁמְּחַזֵּק וּמְחַסֵּן אֶת מַעֲמַד הָאֻמָּה כֻּלָּהּ.

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְגַלִּים בַּמִּדְרָשׁ כִּי הַנָּשִׁים מִדָּתָן לִהְיוֹת זְרִיזוּת וְרוֹדְפוֹת אַחַר הַמִּצְווֹת יוֹתֵר מֵהַגְּבָרִיםמדרש רבה שמות (פרק כ"ח). וראה עוד בפסחים (מ"ח ע"ב). ובמדרש תנחומא (פרשת בשלח) הובא שבשירת הים היו אלו הנשים שפתחו בשירה ראשונות, ורק אחר כך נצטרפו אליהן הגברים.    , בִּהְיוֹת לִבָּן רַךְ וְרָגִישׁ וּפָתוּחַ לְקִיּוּם רְצוֹן הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּאבבא מציעא (נ"ט ע"א).    , וְלָכֵן דַּוְקָא הַנָּשִׁים הָיוּ אֵלּוּ שֶׁזַּרְזוּ אֶת גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְהוֹצָאָתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּתכמבואר במסכת סוטה (י"א ע"ב), עיין שם. ואף לעתיד לבוא אומרים רבותינו שתבוא הגאולה בזכות הנשים, וכל האבות והנביאים לא יצליחו לפייס את הקב"ה רק רחל אמנו ע"ה.    , וְכֵן כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת אֶת עֵגֶל הַזָּהָב הָיוּ אֵלּוּ הַנָּשִׁים שֶׁהִתְנַגְּדוּ לַדָּבָר מִגֹּדֶל יִרְאַת וְאַהֲבַת ה' שֶׁהָיְתָה בְּלִבָּןכן הובא בפירוש רש"י ז"ל במגילה (כ"ב ע"ב, בד"ה "ראשי חדשים") בשם ברייתא דרבי אלעזר, וכן הובא בתוספות בראש השנה (כ"ג ע"א, בד"ה "משום"), ורק הערב רב היו אלו שבאו ותלשו מהנשים את תכשיטיהן בעל כרחן כמו שכתוב "ויבואו האנשים על הנשים".    , וְאַף לַעֲצַת הַמְרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִבָּה עַל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ לֹא הִקְשִׁיבוּ וְסֵרְבוּ לְהַאֲמִין לְדִבְרֵיהֶם מִגֹּדֶל אַהֲבָתָן וְחִבָּתָן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵלמדרש תנחומא (פרשת פנחס), ולכן גם לא נענשו הנשים בעונש שהוטל על אותו הדור שלא להכנס לארץ ישראל.    . וְלָכֵן גַּם הִקְדִּימָן הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בְּמַתַּן תּוֹרָה וְנָתַן לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַגְּבָרִים, בִּהְיוֹתָן רְאוּיוֹת לְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּנַחַת וּבְלֵב שָׁלֵם יוֹתֵר מֵהַגְּבָרִיםכמבואר במדרש רבה (במדבר, פרשה ט') ובדברי מרן החיד"א זצ"ל בספרו "חומת אנך".    .

בְּנוֹסָף לְכָךְ חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים מְלַמְּדִים כִּי הַנָּשִׁים נֵחֹנּוּ בְּבִינָה יְתֵרָה יוֹתֵר מֵהָאִישׁכן למדו בנדה (מ"ה ע"ב) מהפסוק "ויבן ה' אלקים את הצלע". וראה בספר "אור מאיר" להגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל שביאר שאדם הראשון נברא מן העפר, ואילו האשה נבראה מן האדם, לכן ברייתה היתה יותר משובחת ומשכלת.    , וְלָכֵן חָכְמָתָן זוֹ עוֹמֶדֶת לָהֶן בִּמְקוֹמוֹת וּבְמִקְרִים רַבִּים לְהַצִּיל אֶת עַצְמָן וְאֶת בְּנֵי בֵּיתָן מֵרֶדֶת שַׁחַת, וּכְפִי שֶׁמְּסַפְּרִים חֲכָמֵינוּ זָ"ל בַּמִּדְרָשׁ עַל חָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה נָשׂוּי לַחֲסִידָה וְשָׁנִים רַבּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם יְלָדִים, עַד שֶׁעָמַד הֶחָסִיד וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְנָשָׂא רְשָׁעָה אַחַת, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים עָשְׂתָה אוֹתוֹ לְרָשָׁע כָּמוֹהָ, וְאוֹתָהּ הַחֲסִידָה הָלְכָה וְנִשְּׂאָה לְרָשָׁע אֶחָד וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ לְצַדִּיק וְחָסִיד כָּמוֹהָ. הֱוֵי לָמֵד מִכָּךְ, שֶׁהַכֹּל הוּא מִן הָאִשָּׁהמדרש רבה (בראשית פרק י"ז). וראה בספר "חכמת התורה" להג"ר שלמה קלוגר זצ"ל שביאר סיבת הדבר בהיות שהאשה אין לה תורה ומצוות כמו הגבר, וממילא היצר הרע שלה הוא פחות כפי שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ולכן נקל לה לאשה להיות עושה רצונו של מקום יותר מהאיש, ואף לשומרו ולסייעו מול יצרו הרע.    , וּכְמַאֲמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"משלי י"ד, א'.    .

עַל אַף שֶׁהַגֶּבֶר הוּא הַדְּמוּת הַמְפַרְנֶסֶת בַּבַּיִת הַיְּהוּדִי, עִם כָּל זֹאת אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ כִּי עִקַּר הַבְּרָכָה בִּמְלֶאכֶת הָאִישׁ נִשְׁאֶבֶת מִן הָאִשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ"בראשית י"ב, ט"ז.    . וּמִטַּעַם זֶה הָיָה מוֹרֶה רַבָּא לְשׁוֹמְעֵי לִקְחוֹ "אוֹקִירוּ נְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ"בבא מציעא (נ"ט ע"א). ותרגום הדברים: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.    , וְכָךְ מוּבָא בָּרִאשׁוֹנִים שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה לֹא רָצָה לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּאָמְרוֹ שֶׁכָּל עֲשִׁירוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ לֹא בָּאָה לוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּרָהּ וּבִזְכוּתָהּכן מובא ב"מושב זקנים" המיוחס לבעלי התוספות ז"ל.    . וְלֹא רַק בְּגַשְׁמִיּוּת מַשְׁפִּיעָה הָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ, אֶלָּא גַּם בְּרוּחָנִיּוּת אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁהַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא תּוֹרָה, וּבְלֹא חוֹמָה הַמְּגִנָּה מִפְּנֵי הַיֵּצֶר הָרַעיבמות (ס"ב ע"ב).    , וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו וְלֹא עַל מַעֲשֵׂי יָדָיו"נוצר חסד" על פרקי אבות (פרק ו' משנה ב'), ועיין עוד בספה"ק "תומר דבורה" להרמ"ק זיע"א שכתב כעין זה.    .

בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאִשָּׁה, אוֹמְרִים חֲזַ"ל שֶׁדִּקְדֵּק לְבָרְאָהּ דַּוְקָא מִן הַצֶּלַע שֶׁהִיא אֵבֶר חָזָק וּמְכֻסֶּהראה מדרש רבה בראשית (פרק י"ח).    , וְזֶה בִּכְדֵי לְהַטְבִּיעַ בָּאִשָּׁה אֶת הַטֶּבַע לִהְיוֹת יַצִּיבָה וּצְנוּעָה, שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת הַדְּרוּשׁוֹת לָהּ לְהַחְזָקַת הַבַּיִת וּלְהַעֲמָדָתוֹ. כִּי אִם הָאִשָּׁה לֹא תִּהְיֶה חֲזָקָה בְּדַעְתָּהּ וּבְמַעֲשֶׂיהָ לִשְׁמֹר עַל בַּעֲלָהּ וּלְחַנֵּךְ אֶת יְלָדֶיהָ, לְכַלְכֵּל בְּמִשְׁפָּט אֶת בֵּיתָהּ וּלְחַשֵּׁב אֶת צְעָדֶיהָ – לֹא יַחֲזִיק הַבַּיִת הַזֶּה לְאֹרֶךְ זְמַן, וְהַפֵּרוֹת שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ לֹא יִהְיוּ רְאוּיִים לְהִקָּרֵא עַם ה'. וְכֵן אִם לֹא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְנוּעָה בַּהֲלִיכוֹתֶיהָ – סוֹף שֶׁתִּכָּנֵס הַפְּרִיצוּת בְּבֵיתָהּ וּתְכַרְסֵם וּתְכַלֶּה אֶת הַכֹּל כְּמוֹ הַתּוֹלַעַתאימרת רב חסדא במסכת סוטה (ג' ע"ב).    . לָכֵן חַיֶּבֶת זוֹ לְחַזֵּק אֶת רוּחָנִיּוּתָהּ בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים, וְלַעֲלוֹת בִּדְרָגוֹת וּבְמַעֲלוֹת בֶּאֱמוּנָה וּבְיִרְאַת ה' טְהוֹרָה, וּכְשֵׁם שֶׁהָאִישׁ נִדְרָשׁ לְהִתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּתוֹ וּלְהִתְקַדֵּשׁ כָּךְ גַּם הָאִשָּׁה מְחֻיֶּבֶת לְחַזֵּק וּלְהַדֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ עִם בּוֹרְאָהּ.

כָּךְ כָּתַב רַבֵּנוּ הָ"אִבְּן עֶזְרָא" זַצַ"ל גַּבֵּי הַמַּרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת שֶׁנִּדְּבוּ הַנָּשִׁים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לִרְאוֹת פְּנֵיהֶן בְּכָל בֹּקֶר בַּמַּרְאָה לְהִתְיַפּוֹת וּלְתַקֵּן עַצְמָן בָּהֶן, וּבְדוֹר הַמִּדְבָּר הָיוּ נָשִׁים עוֹבְדוֹת ה' שֶׁסָּרוּ מִתַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְנָתְנוּ מַרְאוֹתֵיהֶן נְדָבָה לַה', כִּי לֹא בִּקְּשׁוּ עוֹד לְהִתְיַפּוֹת רַק הָיוּ בָּאוֹת יוֹם יוֹם אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לְהִתְפַּלֵּל וְלִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי הַמִּצְווֹת מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה"שמות ל"ח , ח'.    . וְכָזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ!

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה שֶׁלָּחַם בְּגָלְיָת הַפְּלִישְׁתִי וְהֱבִיסוֹ נֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, וְהִצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד אוֹיְבֵיהֶם. וּבַמִּדְרָשׁ מוּבָא כִּי לְאַחַר שֶׁנִּצֵּחַ דָּוִד אֶת גָּלְיָת בִּקֵּשׁ דָּוִד לַעֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁמֵּרוֹב כְּבֵדוּתָהּ לֹא הִצְלִיחַ לְשָׁלְפָה, וְלָכֵן בִּקֵּשׁ מֵהַנַּעַר הַגּוֹי נוֹשֵׂא הַכֵּלִים שֶׁיִּשְׁלְפֶנָּה בַּעֲבוּרוֹ. הַנַּעַר נִצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וּבִקֵּשׁ בִּתְמוּרָה לְהִתְגַּיֵּר וּלְקַבֵּל בַּת יִשְׂרָאֵל, וְאָכֵן דָּוִד הִסְכִּים לְכָךְ. אַךְ הַקָּבָּ"ה לֹא רָאָה זֹאת בְּעַיִן יָפָה וּשְׁאָלוֹ: "דָּוִד! וְכִי סוֹחֵר אַתָּה בְּבַת יִשְׂרָאֵל?! חַיֶּיךָ שֶׁאֶת שֶׁלְּךָ אַתָּה נוֹתֵן!". וְאָכֵן אוֹתוֹ גּוֹי הָיָה אוּרִיָּה הַחִתִּי, וְאֶת מִי נָשָׂא? אֶת בַּת שֶׁבַע, זוֹ שֶׁלְּיָמִים נֶעֶשְׂתָה אֵשֶׁת דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה. לְלַמֶּדְךָ עַד כַּמָּה הַקָּבָּ"ה מַחְשִׁיב אֶת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמְשַׁמֵּר אֶת כְּבוֹדָן וּמַעֲמָדָן.

רַבִּים הֵם הַטּוֹעִים בַּהֲבָנָתָם אֶת בִּרְכַּת "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה" שֶׁנִּתְקְנָה לָנוּ בְּכָל יוֹם כְּאִלּוּ הָאִשָּׁה נְחוּתָה אוֹ מֻשְׁפֶּלֶת בְּעֵינֵי הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ, אַךְ יוֹדְעֵי דָּבָר מְבִינִים שֶׁמַּשְׁמָעוּת הַבְּרָכָה הַזּוֹ הִנָּהּ אַחֶרֶת לְגַמְרֵי. שֶׁכֵּן מַטָּלוֹת רַבּוֹת מֻנָּחוֹת עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה בַּיַּהֲדוּת, תַּפְקִידִים גְּדוֹלִים וּבְכִירִים שֶׁשּׁוּם גֶּבֶר בָּעוֹלָם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶםכך מובא בשם המהר"ל מפראג זיע"א שמלאכת איש על אשה אפשר, אבל מלאכת אשה על איש אי אפשר. וכן אמרו חז"ל שקשה טלטלת הגבר יותר מטלטלת האשה.    . וּלְצֹרֶךְ כָּךְ נִתְּנוּ לַאִשָּׁה כֹּחוֹת עִלָּאִיִּים כְּפִי שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל, בְּאֶמְצָעוּתָם מַצְלִיחָה הָאִשָּׁה לְמַלֵּא אֶת יִעוּדָהּ וְתַפְקִידָהּ בַּיַּהֲדוּת. מִטַּעַם זֶה מְבָרֵךְ הַגֶּבֶר "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה" לְהוֹדוֹת לַה' עַל שֶׁלֹּא הֵטִיל עָלָיו אֶת אוֹתָם תַּפְקִידִים כַּבִּירִים שֶׁוַּדַּאי לֹא הָיָה בְּכֹחוֹ לְקַיְּמָם, וְאִלּוּ הָאִשָּׁה מְבָרֶכֶת "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" כְּחַיָּל נֶאֱמָן הַמְקַיֵּם אֶת הוֹרָאַת מְפַקְּדוֹ. וּבִינוּ נָא זֹאת!

דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁאָסוּר לְאִשָּׁה אַלְמָנָה לְגַדֵּל כֶּלֶב בְּבֵיתָהּ, וְזֶה מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִמּוֹ עֲבֵרָהבבא מציעא (ע"א ע"א). ורש"י ז"ל פירש שם (בד"ה "לא תרבי") שהאיסור הוא מחשש שמא תקלקל עמו, אולם התוספות כתבו שלא נחשדו ישראל על הבהמה, וכל האיסור הוא משום מראית העין ולזות שפתים בעלמא. וכן נראה מלשון הרמב"ם והשלחן ערוך.    . וְכֵן פָּסְקוּ לַהֲלָכָה הָרַמְבַּ"ם זָ"לבהלכות איסורי ביאה (פרק כ"ב הלכה ט"ז).    וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְבאבן העזר (סימן כ"ב הלכה י"ח).    .

וּמִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם צֹרֶךְ, כְּגוֹן שֶׁצְּרִיכָה לְהַחֲזִיק כֶּלֶב בְּבֵיתָהּ לִשְׁמִירָה מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וּלְכַתְּחִלָּה תִּקְנֶה דַּוְקָא כַּלְבָּה נְקֵבָהדבר הלכה (סימן ט"ו בהוספות), והובא להלכה בספר נטעי גבריאל להג"ר גבריאל ציננער שליט"א (הלכות יחוד פרק נ"א סעיף ה').    .

בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ

בְּבֵאוּר נִשְׁמוֹת הַנָּשִׁים עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר "שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים"בהקדמה ט'.    מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזָ"ל שֶׁכָּתַב שֶׁרַק הַזָּכָר יָכוֹל לָבוֹא בְּגִלְגּוּל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן מִתְגַּלְגְּלוֹת שׁוּב בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְזֶהוּ סוֹד הַפָּסוּק "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"קהלת א', ד'.    שֶׁהַזְּכָרִים הֵם בִּבְחִינַת דּוֹר הַהוֹלֵךְ וּבָא בְּגִלְגּוּל, וְאִלּוּ הָאִשָּׁה הִיא בִּבְחִינַת אֶרֶץ כַּיָּדוּעַ שֶׁלְּעוֹלָם הִיא עוֹמֶדֶת וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת בְּגִלְגּוּל.

אָמְנָם עַל אַף שֶׁאֵין הָאִשָּׁה שָׁבָה בְּגִלְגּוּל שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם פְּעָמִים שֶׁתָּשׁוּב הָאִשָּׁה לְעוֹלָם בְּסוֹד הָעִבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁלִּכְשֶׁתֵּרֵד נִשְׁמַת אֵיזוֹ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לְעוֹלָם תִּצְטָרֵף זוֹ גַּם כֵּן אֵלֶיהָ וְתִתְעַבֵּר בָּהּ. וְאִם אוֹתָהּ הָאִשָּׁה תֵּלֵד בַּת יִתָּכֵן גַּם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל אוֹתָהּ נְשָׁמָה מְעֻבֶּרֶת בְּבַת וְתִכָּנֵס בָּהּ לְבַדָּהּ בִּבְחִינַת גִּלְגּוּל גָּמוּר. עכתד"ק.