רשב"א - מסכת חולין

מתני': הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן (יב, ב), ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז"ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן (שם) מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור"ת ז"ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.

גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר. פירש רש"י ז"ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז"ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי [לפום] סלקא דעתיה [ד]השתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא.

ור"ת ז"ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ"ל אע"ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל"ת ארבעין בכתפי' וכש' כדאמרינן במנחות (פא, א) והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר"י בתמורה (ב, א) הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן (ע"ב) אהדר ליה לרב אחא אנא (ו)שחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה.

ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי' תרתי ל"ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה י, דאיצטריך למתני' לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.

רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. פי' נדבה. ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים (י, א) לר' יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר' יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא (פ"ב ה"ה) דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש"י ז"ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס' אם כן לר' מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב (בראשית כח, כ), וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, ב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה (ב"ר ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב"ן ז"ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ"ג, י"ג) ונדרים סייג לפרישות:

דף ב - ב

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו'. הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו.

ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (סז, א) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (ז, ב) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (פא, א) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:

אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל. ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (יד, א) בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ"א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:

דף ג - א

כגון שבדק קרומית [של] קנה ושחט בה. וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (פב, ב) ובזבחים (צז, ב) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר' יוסי בר' יהודה ורבי בסוכה (נ, ב) בסוטה (יד, ב) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (סו, א) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס' דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ"א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מוַיִּקַּח (אברהם) אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:

אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו. אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה, ב) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי ר אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה.

וזו היא סברת הגאון ז"ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (ט, א) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז"ל תורה היא ואין לזוז ממנה.

וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (מח, ב) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:

דף ג - ב

כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פירוש וניחא להו טפי לאוקמה כל חד וחד כדאית ליה, ואף על גב דקיימא לן וכולן ששחטו, משום דלא קשיא אלא לישנא בעלמא ואילו לרבינא קשיא דינא. ותמיהא לי אמאי לא אוקמיה באוקימתא רויחא, ולימא הכי קתני הכל שוחטין ואף על גב דלא ידעינן אי גמירי אי לא גמירי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אבל ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ואם שחט ושאלנוהו ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא. וכולן ששחטו וליתנהו קמן ואחרים רואין אותם כשרה. ונראה לי כי מכאן יש לדקדק דכל דלא גמיר הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו בדקנוהו ואמר שלא שהה ושלא דרס, דכל מילתא דלא רמיא עליה בשעת מעשה עביד לה ולאו אדעתיה, והיינו דאמרינן לקמן (ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע, ושם נאריך יותר בסיעתא דשמיא:

להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקים לא לעלפויי לא חיישינן. מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכי קאמר לעלפויי לא חיישינן, ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל ואפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי. הרמב"ן ז"ל:

דף ד - א

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו'. פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

דף ד - ב

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. והני רבנן סבירא להו כסברא קמא דרב אחא דאמר בפסחים (כט, א) אליבא דרבי יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, דיליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאהדר ביה רב אחא התם, לא מאתקפתא ותיובתא הדר ביה, אלא מסברא דנפשיה הדר ביה, וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מיתהני מחמץ דאי לאו דיהיב דידיה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דאפשר למיעבד ביה התירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפתיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר, ותנן (פסחים לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים כך כתב רש"י ז"ל.

ואם תאמר והרי ערלה שאסורה בהנאה, ותנן בקידושין (נו, ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אלמא אף לדידיה חליפי איסור מותרין. ויש לומר דכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהן כהקדש אין חלופיהן אסורים אלא מפני שנראה כנהנה מהן, והלכך למחליפים לבד הן אסורין, אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור מותר לגמרי, שאפילו מה שנאסר לבעלים אינו אלא מקנס חכמים. הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור ממילא מקודשת לו בהן: וכתב הרמב"ן ז"ל דאף לבעלים המחליפין דמיהן מותרין, לפי שאינן תופסין את דמיה ואינן בידיהם אלא גזל מכיון שלא היה להם רשות למכרו, וכדגריסנן בירושלמי דקידושין (פ"ב ה"ח) עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך היא מקודשת במעות, ואלו לפי שאינן דמי הערלה וכלאי הכרם שאינן תופסין אותן באיסור ואינן אלא כגזל ביד מוכר.

ומה שהקשה רש"י ז"ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, לא קשיא, דודאי אין להם דמים, שהרי אין יכול למכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדין לישרף, הלכך הרי הן כאילו אינן שלו, ולפיכך האוכלן פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (אישות פ"ה ה"ב). בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל מצאתי ראיה לדברי רש"י ז"ל מההיא דנדרים דאיבעיא להו בפרק השותפין (מז, א) קונם פירות עלי מהו בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שמע מינה דחלופי איסור מותרים, מדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחינן ודילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא לדידיה לכתחלה אסור. ונראה לי דמהא ליכא ראיה, דהתם לא מקדש בדמיהן קא מייתי לה אלא ממכרן, והכי פירושו מהו בחילופיהן, כלומר (מאי) [מהו] להחליפן וליהנות בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא חילופיהן מותרין, ודחינן ודילמא בדיעבד שעבר ומכר מה שעשה עשוי שאין איסורי הנאה תופסין דמיהן, אבל למכור לכתחלה ולקדש בדמיו את האשה לא, ודכותה הכא אסור. ותדע לך מדפריך בעבודה זרה (סב, א) גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, מאי טעמא, אילימא משום דאסור בהנאה שכרו אמאי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם איתא, מאי קושיא, הא אמרינן התם דלכתחלה אסור ליהנות ממנו, אלא ודאי כיון שמכרן מותרין לו לכתחלה ומקדש בהן את האשה. ומיהו בתוס' תירצו דשכרו אסור, משמע להו בין לדידיה בין לאחריני ביין נסך עצמו מה שאין כן בערלה שמותר לאחריני. וקשיא לי אם כן אמאי קא מייתי ממכרן וקדש בדמיהן דהתם לא תניא בהדיא דלאחריני שרי. ויש לומר דעל כרחך כיון דקתני שהיא מקודשת, משרא שרי לה, דאי לא, במאי מיקדשא.

וממאי דילמא ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לרבי שמעון מה הועיל בתקנת חליפין, דהוא גופיה לרבי שמעון אינו אסור אלא מתקנת חכמים, ודמיו הרי הן כמוהו ואסורין הן לו מקנס חכמים, ולמה טרח ולמה החליף. יש לומר דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים.

ומה בדרבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן. כלומר דאילו ר"ש היא כל שכן דהיא סייעתיה דרבא. וקשיא ליה אם כן למה הוצרכו מעיקרא לפרש טעמן של חכמים אלו משום דאינשהו סברוה דהא מני רבי יהודה היא. ויש לומר דמעיקרא לא דייקינן בלישניה דאיכא לאפלוגי בין לישנא דהחליפו ובין לישנא דמחליפין, אלא קא סלקא דעתך דזה וזה מספק מחליפין אמרו, ולפיכך לא הוי סייעתא, אלא אם כן נאמר דר"י היא דאפילו בדאורייתא נסמוך אטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אי נמי יש לומר דרבותא קאמר, דאפילו סברוה דרבי יהודה היא איכא סייעתא, וכל שכן אי סברי לה דרבי שמעון היא, אלא שהמקשה לא הבין מתחלה כן עד שפירשנו דאי רבי שמעון כל שכן הוא, כן נראה לי.

לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודה זרה וכדרב ענן אמר שמואל. קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי ברייתא כרב ענן דאיתותב, לוקמא בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ובעומד על גביו, דהא על כרך לצדדין איתני' דאף על גב דמומר לערלות מיירי אפילו בשאין ישראל עומד על גביו כותי ודאי בישראל עומד על גביו היא, ולא הוי סייעתיה כרבא. ויש לומר דהא ליתיה, דאם כן מאי אפילו דטובא עדיף ישראל אוכל נבלות לתיאבון בישראל עומד על גביו מכותי. (וא"כ) [וא"ת] אכתי לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובישראל עומד על גביו, דהשתא ודאי איכא רבותא, דטפי עדיף כותי מיניה אצל שחיטה, ומיהו בעומד על גביו שחיט לכולי עלמא, דאפילו לרב אחא דאמר בעבודה זרה (כו, ב) דלהכעיס מין הוא, ותניא לקמן (יג, א) שחיטת מין לעבודה זרה ובמין ישראל מיירי התם במין לעבודה זרה, כלומר שהוא כומר לע"ז קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל, ועוד דהלכתא כרבינא דמיקל דאמר להכעיס מומר ואיזהו מין מומר לע"ז, וא"כ לכולי עלמא שחיטה בישראל עומד על גביו. ונראה לי דמשום הכי לא אוקמה באוכל נבלות להכעיס, דלכתחלה מיהא אין מוסרין לו, דלא עדיף מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין לכתחלה אפילו באחרים רואין אותם, לפי שהם מועדין לקלקל, וכל שכן במומר להכעיס שיתנכל לנבל והרואה לא ידע ואשם, ותנא בברייתא לכתחלה קאמר דמוסרין להן, הלכך ודאי לאו באוכל להכעיס מיירי כנ"ל, ומשום הכי דחקה להעמידה כרב ענן (ולאוקמה) [ולא קיימא] הא דרב ענן, דהא איתותב לקמן מברייתא דמכם ולא כלכם. הילכך ברייתא כרבא מיתניא והויא סייעתיה, והלכתא כוותיה.

כללא דנקטינן מהני שמעתתא. הכל שוחטין לכתחלה, ואפילו שאין ידועין לנו שיודעין הלכות שחיטה, כדקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים, כדאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וסוגיין לקמן (ב) נמי לכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) גבי רבי חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא ברבי יוסי הגלילי, ואמרינן נמי לקמן (שם) היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

ומיהול היכא דאיתיה קמן, בודקין אותו כדעת הגאון ז"ל, ואין לזוז מהן וסברתן תורה (שלנו) שלמה היא, ולשאינן מוחזקין גם כן מוסרין לכתחלה חזקה מומחין ומוחזקין הן, ואפילו הוא לפניו אין צריך לשאלו אם נתעלף אם לא דלעלופויי לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לעיל (ג, ב) גבי מומחין דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, אלמא אלמא לא חיישינן לה כלל, דעילוף בבן דעת אינו מצוי כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ג) שכתב שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפנינו פעמים רבות, חומר הוא שהחמיר ליראי חטא, ונכון הוא לחוש בזה לכתחלה.

והיכא דאינו מומחה דיודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה ושחט, אסור לאכול משחיטתו, וכדאמר רב יהודה לקמן (ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט, שפיר אין סומכין על זה, וכדאמר התם כיון דלא גמיר זימנין דשהה ודרס ולא אדעתיה, ואפילו נבדק ואמר שלא שהה ושלא דרס ושלא החליד, אין סומכין עליו בכך, דכל מלתא דלא רמיא עלה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה.

ומיהו באחרים רואין אותה מתחלה ועד סוף, אוכלין משחיטתו, וכדאמרינן לקמן (יד, א) אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואקימנא לה בדלא גמיר, ואפילו שחט קמן חד סימן שפיר לא אמרינן כיון דהך שפיר שחוט אידך נמי שפיר שחוט, דזמנין דשהה ודרס ולא אדעתיה.

ונראה דבעומד על גביו מותר למסור לו לכתחלה, דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאינהו אינן יודעין לאמן את ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל, אבל בן דעת אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הן, והילכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתין.

ולענין קטן אם אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, אין מוסרין לו לכתחלה ואפילו באחרים רואין אותו, וכדאמרינן בגמרא (יב, ב) שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ופירש רש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן דמועדין הן לקלקל תמיד, ואם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, דתנן (לעיל ב, ב) וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וכלהו אמוראי סברי דאחרש שוטה וקטן נמי קאי, וקטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר אוכלין משחיטתו שמוסרים לו לשחוט לכתחלה, ודוקא בשאחרים עומדין על גביו כדאוקמא רב הונא בסוכה (מב, ב) דאמרינן אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.

וקטן שאינויודע לאמן את ידיו, אפילו להתלמד אין מוסרין לכתחלה באין אחרים עומדים על גביו לשחוט, משום הרואין שמא יחשבו כי הוא כשר אצל שחיטה וימסור לו ויאכל, והוא לא ידע שלהתלמד מסרנו לו ויסמוך עליו ואשם.

וחרש ושוטה אין מוסרין להן לכתחלה אפילו באחרים רויאן כדין קטן, ואפילו להתלמד באין אחרים רואין, ואם שחטו ואחרים רואין אותם מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה.

ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום נכרים גמורים, כדאמרינן לקמן (ה, ב) ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה' ט"ז) אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותים קודם שנמנו עליהם ואסרום.

וישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו, כדרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו בשאין ישראל עומד על גביו ובודקין סכין גם כן אחריו היכי דאיתיה לסכין, ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים, דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, אלא בדליתיה לסכין או דלא אפשר למבדק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל השחיטה במתכוין, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה אלא אם כן נתכוון בכך, או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בשעת שחיטה, ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם [שיעור] שהיה ושוחט וגומר את שחיטתו. וכבר אמרינן דהוא אינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאין טורח. ויש מי שאומר שאם בא לשחוט בהמות הרבה, בודק לו ישראל סכין בין כל אחד ואינו סומך על בדיקתו שבין בהמה לבהמה (ואה) [ואם] לא בדק לכתחלה לא ישחוט, ואם לא בדק בין בהמה לבהמה ונאבד הסכין, אף על פי שהוא אומר שבדקו ונמצא יפה, לדעת מי שפירש למטה לדברי רב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, דבדיקת הסכין חובה היא, וכדמשמע לשון מצריך, אלו כולן משניה ואילך פסולות דאין סומכין על עדותו, אלא שיש לומר דרב כהנא לא מצריך בחובה קאמר, אלא עצה טובה כדי שלא יפסיד בהמות הרבה, הכי נמי היכא דליתיה לסכין סומכין עליו לא מחמת עדותו אלא דאמרינן אוקי סכין אחזקתו, וכמו שנכתוב שם במקומו בסיעתא דשמיא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק, ואם לא שחט רוב, חוזר וגומר, כדי שלא יהא שם שיעור שהיה, שכל מי שאינו שוחט רוב בודאי אינו מומחה לשחיטה, והלכך אף מומר זה כיון דבעי למשחט בהיתירא בודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב, ועוד כתב דנראה שאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק הסכין ונתן לו, ואם אבד הסכין דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם הבדיקה.

ומיהו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין. אם ישנו לסכין בודקין אותו, ואם נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו או שנאבד הסכין אסור לאכול משחיטתו, דמטרח לא טרח ודילמא בסכין פגומא שחט. אלא שיש לדקדק בזה היכא דנמצאת סכינו יפה אם צריכין אנו לדעת באמת שהסכין שנמצאת בידו עכשיו באותו סכין הוא ששחט אם לאו, ובודאי משמע דאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו שתים שלש בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך, כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו, מימר אמרינן דבודאי בסכין זו שבידו שחט האחרות, אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט, ואנן שואלין אותו במה שחט, והראה לנו סכינו, ונמצאת יפה, לא נסמוך עליו, כי שמא בסכין פגומה שחט דמטרח לא טרח אלא שלאחר השחיטה נזדמן לו זו שהיא בדוקה, או דלמא כיון דסכין בדוקה יוצאה מתחת ידו, חזקה מעיקרא נמי בידו היתה ובה שחט, ואולי יש להכריע כלשון זה האחרון, מדאמרינן לעיל אלא אישראל מומר הכי דמי, אי דאיתיה לסכין לבדוק אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט, מדקאמר אי דאיתיה או דליתיה ולא קאמר אי דידעינן באיזו סכין שחט ואיתיה קמן, משמע דכל אימת דנפיק קמן מתותי ידיה אין חוששין שסכין ששחט בה נאבד וזה אחר הוא. ומיהו דוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק ליקח, אבל כשהיה לו פנאי גדול יום או יומים בזה ודאי לא נסמוך על דבריו כלל, כך הדעת נותנת, אלא שיש להחמיר בדבר.

ומומר לנבלות להכעיס לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בבודק סכין ובישראל עומד על גביו, דכיון שהוא מתכוין להכעיס מתנכל הוא לנבל ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתיה, וטפיה גרע אצל שחיטה מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחלה, וכמו שהוכחנו למעלה.

ומיהו אם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואינה כשחיטת נכרי, דישראל הוא אלא שמורד במצוה זו.

ומומר לדבר אחד כגון מומר לערלות או לאחת מכל מצות ה' חוץ ממומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו, ואפילו בלא בדיקת סכין וסומכין עליו בשחיטה לגמרי, וכדתניא (לקמן ה, א) הכל שוחטין ואפילו ערל, ואוקימנא לה במומר לערלות.

אל הרב רבי משה בר מימון ז"ל (פ"ד שחיטה ה' י"ד) כתב, ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתנהו למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. נראה מתוך דבריו שהוא מפרש הברייתא כולה דקתני הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר בישראל בודק ונותן להם דומיא דישראל מומר. ועוד למדנו מדבריו דאף על גב דקיימא לן בשאר אנשים דעלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, בישראל מומר לא נסמוך על הרוב בין שיהא מומר לאכול נבלה לתאבון בין מומר לאחד מן העבירות. וקצת יש מן התימה בדבריו בזה, שהרי רבא ורב אשי ואביי לא הזכירו מומחה כלל אלא עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין, אבל מומחה לא הזכירו כלל, ורבינא לבד הוא שהזכיר באוקימתא דמתניתין הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחה אין שאין מומחה לא קסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא אפילו לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר לאכול נבלות לתאבון רוב מצויין מומחין הן קאמרינן ביה ואין צריך בדיקה תחלה [א]לא כשאר אנשים, שאם לא כן היה לו לרב אשי לפרש באוקימתיה בודק סכין ונותן לו והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ויותר שרב אשי סומך בשאר אנשים שהן מומחין מן הסתם ואין צריכין בדיקה, היה לו פרש כאן שהוא צריך בדיקה כדי שלא נטעה לומר דגם זה כאחד מן האחרים שאנו אומרין עליה מן הסתם שהן מומחין.

עוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה' ט"ו) מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, זו חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים מהם.

ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשחיטת נכרי, ורב ענן דאמר משמיה דשמואל דשחיטתו כשרה היא, איתותב, ואפילו דיעבד ואפילו ישראל עומד על גביו ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי, וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כנכרי ושחיטתו נבלה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואם הוא מין שנעשה כומר לעבודה זרה אין צריך לומר ששחיטתו נבלה שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בעבודה זרה שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא (לקמן יג, א) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ובמין ישראל מיירי, מדקתני בניו ממזרים.

ונשים ועבדים אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם, ובודקין סכין לעצמן ושוחטין, וכדתנן בזבחים (לא, ב) שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאין, והא דקתני לה בדיעבד שהשחיטה כשרה, הא אמרינן בפסחים ובזבחים (שם) דמשום טמאים דקתני בהדייהו קתני בדיעבד, דטמאים לכתחלה לא, שמא יגע בבשר, אבל נשים ועבדים אפילו לכתחלה נמי, ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהן שמע מינה דכשרים הן אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קתני חוץ מן הנשים וקטנים, שמע מינה דנשים בכללא דרישא איתנהו דהכל שוחטין ואפילו נשים

דף ה - א

אלא לאו הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא. קשיא לי אמאי לא אוקמא במומר לדבר אחר, ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר, שהרי לכולי עלמא משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, ורישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבלות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב. ויש לומר דאם כן היינו רישא, דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות, פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה. ועוד י"ל דמדקתני בהדיא מנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין ממנו קרבן לכל התורה כולה, הכי נמי מומר דקתני בהדייהו היינו נמי שאין מקבלין ממנו לכל התורה כולה, והא דקא נטר עד הכא לאותובי מינה לרב ענן וקאמר אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, לאו למימרא דאי לא הוי מוקמינן לה במומר לע"ז דלא הוי תיבותיה דרב ענן מהא בריתא, דהא קתני בה בהדיא מנסך את היין דהיינו מומר לע"ז, אלא דאורחא דתלמודא כשמביא מתניתין או מתניתין דמהדר לפרושא, הכי נמי מעיקרא הוי מצי לאותובי מינה, כן נראה לי.

דף ה - ב

מומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו. דתנא קמא סבר אין מקבלין ממנו קרבן על הדם ורבי שמעון ברבי יוסי סבר כיון דשב מידיעתו מיהא על הדם מקבלין ממנו על הדם, ואיכא דקשיא ליה אם כן תנא קמא סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, והא דפרכינן מהכא נפקא מהתם נפקא מדרבי שמעון ברבי יוסי בלבד פרכינן, אם כן עדיפא מינה הוה ליה למיפרך ומומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה והתניא וליפרך מתנא קמא, ור"ת ז"ל פירש דכולי עלמא אית להו מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ובמומר לאכול חלב אם מביא קרבן על הדם בלחודיה הוא דפליגי, דתנא קמא סבר דחלב ודם כחדא עבירה היא, לפי ששתיהן שקולות, דתרווייהו בלאו אחד נאמרו ושניהם בכרת ומטעם אחד נאסרו, וכיון שכן מומר לזה כמומר לזה, ואע"פ שהוא שב מידיעתו על הדם, דלמא היינו לפי שנפשו קצה בדם, אבל ודאי מומר הוא לו, והלכך אף על פי שעדיין לא פקר בו אין מביא קרבן עליו, אבל ודאי בשאר עבירות מודה ת"ק לר"ש דמביא קרבן, דלא הוי מומר לכל התורה, ור"ש סבר דאף בזה מביא קרבן, דכיון שעכשיו מיהא שב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן עליו, והיינו טעמא דלא נקט מומר לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחד איכא בינייהו. והשתא לפי פירושו פרכינן מתרווייהו.

ויש מי שתירץ דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל הלאוין, אלא שדרך התלמוד לכלול כל העבירות בלשון חלב, ודוגמתא איכא (בכריתות) [מנחות ו, א סוטה טו, א] חטאת חלב. והכא הכי קאמר מומר לרוב עבירות אם מביא קרבן על הדם שלא שלח בו יד עדיין, איכא בינייהו, דתנא קמא סבר כיון שהוא מומר לרוב התורה אע"פ שלא ראינוהו מזיד לאחד מהנך אין מקבלין ממנו כלל גם לזאת. ור"ש סבר כיון דלזאת מיהא אינו מומר מקבלין ממנו עליה.

אר"ח א"ר יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. פירש רש"י ז"ל דהיינו רבן גמליאל בנו של רבינו הקדוש שהיה מן האחרונים, ונמנה על שחיטת כותי אחר שנשנית משנת דהכל שוחטין ואפילו כותי.

שמא לא שמע ר' אלא בשאין ישראל עומד על גביו. והיינו נמי כמתניתין. למימרא בעי. בתמיהא, וכי לא פשט לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כן כתב רש"י ז"ל. וקשה לי בהא טובא. חדא דמה ראה רבי זירא שלא האמינו לריב"א בעדותו, דהא דר"ג לאו בדינא ובטעמא דמתניתין ומתניתא תליא מלתא אלא גזירה היתה, וכי לא אפשר דגזרי עלייהו משום מעשה שהיה בימיו או מחמת שנתקלקלו ביותר בדורו, דהא דאמרינן בב"ב (עד, ב) שמא לא שמע ר' אלא במודד לתוך קופתו, היינו משום דהוה קשיא ליה דאי במודד בסימטא על גבי קרקע ממש אי אפשר דליקני סימטא מדינא, והלכך הוה מסתפק בעדותו דשמא לא שמע כך אלא בהא דגזירה היא אמאי מסתפק בעדותו של ר' יעקב. ועוד דמתוך פירושו של רש"י ז"ל משמע דר"ז חולק עליו בעיקר הגזירה שלא היתה ודינא דמתניתין כדקאי קאי, ולישנא לא משמע הכי, דהא לא קאמר לו שמא לא שמע רבי כלל, אלא שמא לא שמע רבי אלא כך, משמע שהיה מודה לו במקצת הגזירה שאפשר שגזר עליהם במקצת, וכן נמי משמע ממאי דמהדר ליה רבי יעקב דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, ואם איתא דר"ז לא מודה ליה בגזירה זו כלל אין הכי נמי דלא בעי למימרא אלא דלאו הכין הוה מעולם, אלא ודאי משמע דר"ז נמי מודה ליה במקצתה, וכיו שכן קשיא ליה אם כן מאי אהני לן גזירתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, דמן בתר מתניתא הוה, דהא במתניתין נמי הכי קתני וכדמפרשי לה אביי ורבא דבשאין ישראל עומד על גביו או נכנס ויוצא דהוי ליה כעומד על גביו לכתחלה לא ישחוט, ושפיר קאמר ליה רבי יעקב למימרא בעי מתניתין היא וברייתא נמי הכי קתני שחיטת כותי מותרת במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו.

ונ"ל דר"ז שמיע ליה מיניה דר' יעקב טעם גזירתו של רבן גמליאל משום דמות יונה שנמצאו להן בהר גריזים גזר עליהם כדאמר בסמוך ומאי טעמא גזור בהו רבנן ואסיקנא אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדין אותה, ומשום הכי הוה מספק בה רבי זירא ואמר אי אפשר דרבן גמליאל גזר עליהם לגמרי לעשות שחיטתן כשחיטת נכרי, דאם כן סבירא ליה כרבי מאיר דחייש למיעוטא, ולא קיימא לן כוותיה, וזו היא שספק לו לרבי זירא עדותו של רבי יעקב בר אידי, דאפשר שביק רבן גמליאל ועביד כרבי מאיר, אלא שמא לא שמע רבי שגזר עליהן לעשותן נכרין גמורין, אלא גזירתו של רבן גמליאל מפני שנתקלקל בשחיטה היתה וחזרו להיות כישראל אוכל נבלות שאם שחטו בינם לבין עצמם אסור לאכול משחיטתן, ואהניא לגזירתו של רבן גמליאל, דאלו למתניתין בחותך כזית ונותן לו סגי ליה, ואיהו גזר עלייהו דאפילו בחותך כזית לא סגי להו שחשודין הן על הנבלות, ואהדר ליה רבי יעקב בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, דאפילו קודם גזירתו של רבן גמליאל קיימא לן דלא סמכינן עלייהו בחותך כזית, דהא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בדאורייתא לא כתיבן, ואף על גב דאחזיקו בה, כיון דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דכתנא קמא דרשב"ג סבירא לן דאחזוק בדלא כתיבא לא סמכינן עליה, ואם כן למימרא הא בעי הא פשיטא ולא צריכה גזירה, וכן מצאתי כתוב לרמב"ן ז"ל דרבן גמליאל ובית דינו ודאי כתנא קמא סבירא להו דהוה להו רבים ורשב"ג יחיד, וקיימא לן (ברכות לז, א) יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי זירא סבר דצריך למימרא דרבן גמליאל ובית דינו דלמא כרשב"ג סבירא להו, והלכך לדידיה צריך מנין דרבן גמליאל ובית דינו לאסור אפילו בחתיכת כזית, משום דכי מיבעיא לן קבלה מיניה רבי זירא, או דלמא לא קבלה מיניה, משום דאיכא למימר דודאי (צ"ל לרשב"ג) [ס"ל כרשב"ג] כדאמרן.

דף ו - א

למאי אי לשחיטה רבן גמליאל גזר אי ליין נסך רבי מאיר גזר. הקשה הרמב"ן ז"ל לפירושו של רש"י ז"ל שפיר דרבן גמליאל דהכא היינו בנו של רבי יהודה הנשיא, דאם כן צריכין אנו לומר דרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד ולא על שאר דברים, והיאך אפשר, שמאחר שמצאו להן דמות יונה ורבי מאיר הוא דחייש למיעוטא בודאי נחשדו על כל העבירות דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, אלא ודאי רבן גמליאל זה היינו רבן גמליאל אביו של רשב"ג, שבימי רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא רבו של ר"מ, ולישנא דגמרא דיקא נמי, דקאמר ברישא שחיטה רבן גמליאל גזר והדר ליין נסך רבי מאיר גזר, והכא הכי קא מקשי אי לשחיטה ר"ג גזר והוא הדין לכל האיסורין של תורה מפני שחשש למיעוט זה כדברי רבי מאיר, אבל לא החמיר בהן כל כך שיגזור אפילו בדבר שאסור מדברי סופרים כגון ס"י [סתם יינם], ובא רבי מאיר וחשש יותר מכאן וגו' שיהא כנכרים אפילו לכל דבר שאיסורו מדברי תורה, ושחיטה ויין נסך לאו דוקא, אלו דברי רבינו ז"ל. ונראה לי דאי משום הא דלא תקשי לפירושו של רש"י ז"ל דהא דאקדמיה לרבן גמליאל ואמר למאי אי לשחיטה והדר ביה לרבי מאיר, זו אינה קושיא, דמשום דגזירתו של רבן גמליאל היתה יותר קרובה תפס את הקרוב ראשון, והכא הכי קאמר אי ליין נסך והוא הדין לכל שאר דברים סופרים רבי מאיר גזר וכל שכן שגזר עליהם בכל איסורי תורה, ואי לשחיטה כלומר ואפילו תאמר שרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד משום דסבירא ליה כרב ענן אמר שמואל דמומר לנסך את היין מותר לאכול משחיטתו, דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואתו אינהו גזור על השחיטה וכן לכל שאר איסורי תורה, כבר גזר עליהן רבן גמליאל, כן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל.

גזור אינהו ולא קבילו מנייהו. פירש רש"י ז"ל דמשום שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותים בימי רבי מאיר ורבן גמליאל לא קבלו מהם, אלא בימי רב אמי ורב אסי היה אפשר להם לפרוש מהם וקבלו גזירתם. ולדברי רש"י ז"ל לא היתה אף גזירת רב אמי ורב אסי אלא מחששא דמעוטא, ואנן קיימא לן דאין חוששין למיעוט. והרמב"ן ז"ל פירש דטעמא דלא קבילו מרבי מאיר ורבן גמליאל, היינו משום דאינהו גזור משום שחששו למיעוט, ולית הלכתא כותייהו, אלא כרבנן דלא אזלי בתר מיעוט, ובימי רב אמי ורב אסי ורבי אבהו, נתקלקלו כולם או רובם, ולפיכך גזרו עליהן וקבלו מהם, וראיה לדבר מדגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ד) ובמסכת ע"ז, כותאי דקסריה בעו מרבי אבהו [וכו'] אבותיכם לא קלקו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ורבי אבהו היא שהיה כאן בגזירתם, אלמא מפני שתקלקלו בדורות האחרונים הוא שגזרו עליהם, ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש"י ז"ל.

הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. פירש רש"י ז"ל שכינתו אשת עם הארץ, ומשמע מכאן דעם הארץ חשוד על השביעית, כן משמע מהא דתנן במסכת דמאי פ"ג (מ"ד) המוליך חטין לטוחן כותי לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, ובתוס' דמסכת דמאי (פ"ד) נמי שנינו המפקיד פירות אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אמר לו נטלתים והנחתי לך ישנים תחתיהם מתוקנים אם אתה מאמינו שנטלו האמינו שנתן אם אין אתה מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל, במה דברים אמורים בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח, אבל הניח קיסרי ומצא אגדו הניח אגדו ומצא קיסרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, ועוד שנינו שם בתוספתא השולח ביד עם הארץ וביד כותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי נכרים המורידין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. וקשה לן דאילו מהני מתניתין דמייתין לקמן משמע דעמי הארץ אינן (חוששין) [חשודין] על השביעית, דקתני הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וקתני נמי הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, משמע דעל המעשרות לבד הן חשודין ולא על השביעית, דאם כן אי עישר מאי הוי, הא איכא למיחש משום שביעית.

ובשם רבינו שמואל ז"ל אמרו דכל שהיא קרוב לשביעית כגון שנייה ושלישית חוששין שמא נשתיירו להם הפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה ובודאי שחשודין על השביעית הן. וכענין ששנינו במסכת מכשירין פ"ב (קלז) [מ"ט] המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וכו', פירות שנייה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של שישית ושל שישית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר, אלמא שהולכים אחר הרוב להקל.

ורבינו ת"ם ז"ל פירש (שאם) [ד]סתם עם הארץ אינן חשודים על השביעית דחמיר להו, וכל הני דמשמע דחיישינן להו לשביעית דוקא בעם הארץ החשוד לכך. והרמב"ן ז"ל מודה לדברי ר"ת ז"ל דסתם עם הארץ אינן חשודין על השביעית, וראיה לדבר מדתנן בגיטין (סא, א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבוא ולא תטחון עמה, הדר קתני אשת חבר משאלת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטווחנן עמה, אלמא סתם עמי הארץ לא חשידי אשביעית, אלא שהוא ז"ל מפרש דבכל מקום שהזכירו עם הארץ משמע דאין לו פסול אחר אלא חשש עם הארץ לבד, ואם תאמר אם כן אכתי תיקשי לן כל הני מתניתין דאייתינן לעיל דהזכירו עם הארץ סתם, ואפילו הכי משמע דחיישינן להו אף לשביעית. אלא יש לומר בכולהו דלצדדין קתני, כותים אשביעית ואמעשר ועם הארץ אמעשר לחודיה, וההיא דהנותן לשכנתו דלא תנא כותי' בהדיא לשכנתו חשודה קאמר, דלעיל מינה תני בתוס' דמאי (שם) טוחנין (ומדקדק) [ומרקדין] אצל אוכלי שביעית אבל [לא טוחנין ולא מרקדין] לאוכלי שביעית ולא לעושה בטומאה, והדר קתני הא דשכנתו אלמא בחשודין ממש על השביעית קא מיירי, וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ כחזקתן למעשר ולשביעית ולא קתני בה כותים ולא קתני בהדיא אצל עם הארץ החשוד על השביעית. תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית לאוכלי [שביעית] ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחיק.

ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. איכא דקשיא ליה דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ותנן במסכת נדה (נ, א) כל שהוא חייב במעשר מטמאה טומאת אוכלין, ובפרק העור והרוטב (קיז, ב) תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלים, ואמרינן בגמרא (קכ, א) מאי קיפה אמר רבא פירמ', אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלים (ולא) [אלא] אמר רב פפא תבלין, דאלמא תבלין איצטרופי מיצטרפי והן עצמן אינן מטמאין טומאת אוכלים. ותירצו דלצדדין קתני, שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. ועוד יש לומר דלא כל מיני תבלין שוין יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן ויש שאינן כאוכל גמור ואינן מטמאין אלא מצטרפין.

דף ו - ב

והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה וכו'. פירש רש"י ז"ל שהתבואה היא של אשת עם הארץ, ומשום חשש שמא תשגה אשת חבר ותאכל שאינו מעושר נגעו בה, והילכך בזמן שאשת חבר טמאה מסייעה עמה, לפי שלמודה היא שאינה נוגעת בפירות בימי טומאתה ועומדת היא מרחוק, ולפיכך אם תסייע לטחון פירותיו של עם הארץ שהן דמאי ליכא למיחש דילמא תישתלי ותתן לתוך פיה, אבל בזמן שהיא טהורה איכא למיחש שמא תשכח מתוך טרדתה ותאכל ונמצאת אוכלת טבלים, הילכך לא תטחון עמה, ור"ש דאסר אף בזמן שהיא טמאה משום אשת עם הארץ זו תתן לתוך פיה וגוזלת משל בעלה ונותנת לה, והיינו דאקשינה השתא מגזל גזלה שזו כשנותנת מתבואת בעלה לאשת חבר גוזלת את בעלה ומגזל גזלה חלופי דקיל מינה מיבעיא דחשודה לחילוף, ומיהו אשת חבר שמקבלת ממנה אינו משום שהיא חשודה לגזול ולאכול דבר שאינו שלה, אלא שזה מצוי שעל ידי טרדת הלב אדם שוכח (לקבל) [ומקבל] מיד חברו מה שנותן לו, אבל ליקח ולתת לאחרים אינו תלוי' בטרדת הלב ושכחתו לולי שהיא חשודה לעשות כן במתכוין, ומר"ש בן אלעזר פרכינן. וקשה לפירושו של רבינו ז"ל, חדא, דמה שהאשה נותנת משל בעלה דבר מועט אינו גזל, וכדאמרינן בבבא קמא (קיט, א) בשילהי פרק הגוזל מקבלין (ממנו) [מהן] דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ואי אפשר לומר (כן) דהתם דוקא בגבאי צדקה ומשום דבעל הבית מינח ניחא ליה בהכין, דאבל אחר אפילו דבר מועט אסור, דהא תנא עלה בתוספתא (ב"ק פי"א ה"ב) הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ותדע דאפילו במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו (כתובות עב, א) יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה, ועוד דאם כן שהתבואה של עם הארץ היאך תסייע עמה אשת חבר אף בזמן שהיא טמאה, דהא מסייעת ידי עוברי עבירה, ותנן בגיטין (סא, א) פרק הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנן ומרקדת עמה, ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואוקמ' רבא בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, כלומר עם הארץ שהוא מעשר פירותיו אלא שאינו אוכל בטהרה, אבל בעם הארץ דרבנן אסור, אלמא אסור לטחון עמה בתבואה מפני שמסייעת ידי עוברי עבירה, ואביי נמי דאוקמה לההוא דהתם בעמי הארץ דרבנן הא קאמר טעמא דסבירא ליה דרוב עמי הארץ מעשרין, הא לאו הכי אסור לסייעם.

ונראה דפירוש ר"ח ז"ל עיקר. שפירש דתבואה זו היא של חבר, ואשת עם הארץ זו היא טוחנה, ובזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לטחון עמה, שאין לחוש שמא תגע בפירות ותטמאה, לפי שבימי נהשדתה מיהא אף היא מחזקת עצמה בטמאה ונזהרת מליגע בפירות, אבל בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה בטהורה, לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם דכזבים שוינהו רבנן, ור"ש דאסשר לפי שחברתה אשת עם הארץ אחר נותנת לה מן התבואה, ואוכלת (והם) [והתם] ודאי היא גוזלת משל אשת חבר, ולשון הירושלמי מוכיח כן, דקתני במסכת תרומות (פ"ט ה"א) אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון מפני שמחזקת עצמה טהורה ממנה, והשתא פרכינן אפילו מדת"ק וכן פירשו בעלי התוס' ז"ל.

התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. קשיא לי אי לית ליה להאי מקשה טעמא דמוריא ואמרה, היכי ניחא ליה רישא דמתניתין דהנותן לחמותו והנותן לפנודקית, דברישא דהני מתניתין קתני במסכת דמאי פרק שלישי (מ"ד) המוליך חטיו לטוחן כותי ולטוחן עם הארץ בחזקת למעשרות ולשביעית אלמא לחלופי לא חיישינן, ובגיטין (סא, ב) שלהי פרק הניזקין פרכינן להו אהדדי, ושנינן להו התם מוריא ואמרה, ואם כן למאן דלית ליה האי טעמא הכי ניחא ליה, והל"ל כאן ולדידך מי ניחא כדפרכינן בכמה דוכתא בתלמודא. ויש לומר דודאי מאן דמקשה הכא מהנותן לחמותו והנותן לפונדקית לאו למימרא דסבירא ליה דלחלופי חיישינן ומשום הכי אזיל ומקשה מינייהו, אלא דמקשה קשי ליה מתניתין אהדדי כדאמרן ובעא לברורי טעמא דמתניתין מאי היא, כי היכא דלא ליקשי אהדדי, וכההיא דגיטין ואזיל ומתרץ להו כולהו דבכלהו הוי משום דאיכא הוראת היתר שהוא תלה חילופה בו, ובתר דפריק להו למתניתין אהדדי פריק נמי ברייתא דבההוא טעמא גופיה תליא, ומשום בכל חדא מינייהו איכא הוראה דלא דמיא לחברתה שזו הוראתה משום כך וזו משום כך, פריך להו כלהו לגלויי ולפרושי טעם הוראתן בכל אחת מהנה, כך נראה לי.

וא"ת אמאי לא פריך ברישא מהנותן לפונדקית והדר מהנותן לחמותו, דההיא דפונדקית עדיפא לאקשויי מינה דלא קתני טעמא, דבההיא דחמותו קתני בה בהדיא טעמא כדמשני ואזיל התם כדקתני טעמא אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה. ועוד שכך נשנו משנתינו שם במכת דמאי. יש לומר משום דההיא דחמותו היא בשילהי פירקין וסופא דכולהו מתניתין היא. פריך מינה תחלה דריש פירקין וסופיה מסוים יותר מאמצעיתו ואחר כך פריך מאידך דלעיל מינה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתין. ממאי דאיתמר עלה מסקנא דשמעתין דלחלופי לא חיישינן, בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים, ולפיכך מפקידין פירות מעושרים אצל מי שנחשד על המעשרות ואינו חושש, וכן גבינה אצל מי שנחשד שאינו משתמר מגבינת הנכרים, וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של (ב"ב דנכרי) [בעל הבית נכרי] וכן נותנין לו גבינה לבשל בו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. ונראה שגם כן מותר לתת לחייטים ישראלים חיטין של קנבוס ואינו חושש שמא יחליפנו בשל פשתים, אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים. אלא שיש להתישב בדבר, לפי שיש בו כדי להחמיר מפני שיש טורח בתפירת קנבוס מתפירת פשתים, ומאחר שקל איסורו בעיניו שמא כדי להקל טרחו מחליפו לו, וכמו שאמרו במשנה (דמאי פ"ב מ"ב) ר' יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים, וכאן אף על פי שאינו חשוד להחליף מחמת חליפיו מכל מקום מחמת טורחו הוא מחליף ותופר. ומכל מקום אסור לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכדאמרינן הכא כיון דא"ל עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי, דאף כאן כיון שהוא רגיל לתפור בכך ואינו חושש לתפור גם בזה אינו מחזר על הקנבוס אלא אחר המצוי לו והנקל בטרחו, דגבי מעשר מי לא עסקינן דאמר לה עשי לי משליכי וטלי מעשר ואפילו הכי חושש הכי נמי לא שנא, וכן האומר לחברו (לחשוד) [החשוד] על אכילת גבינה של נכרים עשה לי תבשיל מגבינה כשרה או קח לי מגבינת היהודים הבדוקים שחזקת מי שחשוד בכך שאינו קפיד ליקח בין מזה ובין מזה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.

מיהו ודאי אם אמר לו קח מישראל פלוני והביא לי, נאמן בכך, דמירתת שמא יתפס בזה כגנב, וכן שנינו במסכת דמאי פ' ד' (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן, מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.

וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד הבדוקין אצלו אוכל ואינו חושש, דכיון דקיימא לן דאינו מחליף למאי ניחוש ליה, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כנכרי גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו, ובמה דברים אמורים במי שלא נחשד על הגזל, אבל מי שנחשד על הגזל כל שכן שהוא חשוד להחליף וכדאמרינן הכא השתא מגזל גזל חלופי מיבעיא.

וכן מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עם הארץ חשודים, אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין [אצלו] אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד, כדאיתא בעבודה זרה (פ"ג) [לט, א] בחותם אחד שרי, ומפרשי לה קצת דרבוותא ז"ל בישראל חשוד.

וכן הנותן לחמותו או לפונדקית שהן חשודין להחליף משום תקנתו של זה, אסור לומר להם לבשל גבינה או כל דבר שהן חשודות לו, כדאמרינן הכא.

ומיהו כל דבר שהוא מפקיד אצלו להחזיר לו בעינו כגון שמפקיד אצלו גבינה לשמור אותה עד שיבא מבית המרחץ או מבית הכנסת מותר, דכיון שאינו דבר המתפסד ומתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיד אותו טוב ברע.

תנן בבכורות (מה, ב) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים, ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ופרקינן התם יצרו תקפו הכא אין יצרו תוקפו.

והתיר רבי את בית שאן על ידו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רבי מאיר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן דבארץ מתעשר דבר תורה בחוצה לארץ מתעשר מדרבנן, אבל ירק דבארץ גופיה אינו אלא דמרבנן בחוצה לארץ פטור לגמרי, דלא גזר בחוצה לארץ עליו כלל, דאי קא סבר דבית שאן מארץ ישראל היא, אף על גב דר"מ אחר חרבן היה, הא קיימא לן מעשר דגן בזמן הזה מדאורייתא וירק דרבנן, דקדושה שנייה קדשה עזרא לשעתא וקדשה לעתיד לבא. וקשיא לן דהכא משמע דאין מעשר ירק ופירות נוהג בחוצה לארץ, והכי נמי משמע בע"ז (נח, ב) דאמרינן התם ריש לקיש אזיל לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ובברכות (לו, א) אמרינן ר"א אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין ר"ע אומר אין מתעשר אלא האביונות בלבד, ואר"י צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל הקפריסין, ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא, ומשני דהוה אמינא אפילו בארץ ישראל קא משמע לן בחוצה לארץ, ואי אמרת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הוה אמינא הני מילי ירק דבארץ גופא דרבנן, אבל ערלה דבחוצה לארץ גופא דאורייתא לא, אלמא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ, ותירץ ר"ת ז"ל דר"מ מן דמאי אכל, וההיא דע"ז נמי דאכל דמאי עד דלא מעשרי ליה קאמר, ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כלל, כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, והקשו עליו בתוס' דבירושלמי דמסכת דמאי פ"ג (ה"ג) משמע דאפילו את הודאי התיר, ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ"ב דמסכת דמאי (ה"א) אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו', אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, דצלף היה מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מארץ ישראל ולא מכיבוש יחיד ואינו חייב במעשר כלל, אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים ובבל שהמעשר נוהג בהן מתקנת חכמים שהנהיגו בהן דייני ישראל מפני שהן סמוכות לארץ, כדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ג). והרב רבי משה ז"ל (פ"ד מ"ג) סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהן אפילו ודאי, מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויין שם כ"כ, והיו מקומות היישוב של כבוש שני היינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי.

אמר רבי זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה. כלומר ממהר לחתוך מתוך חדודו קודם שיכו' הסימנים. והא איכא צדדין שהסכין נוגע ומתקרב בהם ושורפן. בית השחיטה מרוח רוח חיתוך השחיטה רוח לכאן ומתרחק מצדדי הסכין. מכאן משמע שאם ינקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה, מדאקשינן והא איכא צדדין, כלומר שנוגעין במה שנשחט מן הושט. וכן נמי משמע לקמן בפירקין (יז, ב) מדאצרוכא בדיקה אתלת רוחת' כדי שלא ינקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הוושט הנשחט. והא דר"ז לא הביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, נראה דסבירא ליה דליתיה, וכדברי רבינו ז"ל נראה עיר, דהא לקמן משמע דסבירא ליה דבית השחיטה לא מרוח מדאמרינן (שם) דסכין צריכא בדיקא אתלת רוחתא וכדעברא לה לרב אשי ורב אחא בריה דרבא ורבינא ורב יימר דאמר דאבישרא ואטופרא צריכא אתלת רוחתא לא צריכא, מוכח לה מדר"ז אמר שמואל דאמר בית השחיטה מרווח רווח, ומדסוגיין דאתלת רוחתא נמי צריכא אלמא ליתא לדר"ז, ואיכא מאן דאמר דודאי מרווח רווח קצת כדי להנצל מכוית לבונו של סכין, אבל מורשת של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצדי [בית] השחיטה וקרעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכא. ומה שלא השיבו לו לרב יימר דלא דמי לר"ז וכדאמרן, לפי שלא חשו להם חכמים להשיב על זה, דדבר ברור הוא לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא, ושפיר עביד דלא אהדר ליה.

ורבינו הרב החסיד מוסיף בה ביאור דמדאמר רב יימר מי לא אמר ר"ז, משמע דהלכה פסוקה היתה לאצלם, דאם לא כן הל"ל דאמר ר"ז ורבנן דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא, סברי דעל כרחך לא מכשרי בליבן סכין ושחט בה אלא בשיודע שהיה הסכין מלובן וכיון בשחיטתו שלא יטה הסכין לצדדין, אבל לענין פגימה שבצדדין לא, שאם לא בדק פעמים שתהיה שם פגימה והוא לא ידע ושוחט כדרכו ומטה וקורע. ובשם הראב"ד ז"ל כתב דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא, שאין סומכין על זהירותו אף על פי שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה, וכדרך שאמרו במוקדשין (זבחים לב, א) לא ישחוט שמא יגע בבשר, וכל שכן כאן שאינו יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות, ואפילו דיעבד אם לא בדקה אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה, ורב יימר סבר כיון דחשש רחוקה היא שלא נפגם חודו של סכין ונפגם לצדדיו, ואפילו אם נפגמו אפשר שהטה, כיון דבית השחיטה מתרחב לא חיישינן לבדוק אותו לג' רוחותיו אלא בחדודו לבד.

וזה הדרך הקרוב בדברי ר"ז, והחלוק הנכון שחלקו בו מי שפוסק כדברי ר"ז, אלא שעדיין נראה לי לכאורה דסוגיין לקמן (ע"ב) דלא כרבי זירא אזלא בענין השוחט בסכין של נכרי, דאפליגו בה רב ורבה בר בר חנה דמר אמר בדיעבד קולף ומר אמר מדיח, ואם בית השחיטה מרויח למה קולף למה מדיח, וכן סכין טרפה דבעי הדחה מיהא או בליתא דפרסא, משמע דעד שידיחנו או עד שיקנחנו אסור לשחוט בה, ומשום שמנונית שנדבק בדפני הסכין שמא יתקנח הסכין בכתלי בית השחיטה, אלא שאפשר לומר דהא דהשוחט בסכין של נכרים מיירי בששחט ולא דקדק על עצמו שלא יטה, ואתא לאשמועינן שאם לא דקדק אם יגע אם לא, אי נמי בזמן שנגע ודאי במה מספיק לו אם בהדחה או בקליפה אי ביה"ש רותח או צונן. ואגב דוחקא דסכינא דאי בלע אם לאו, וכן בשוחט בסכין טריפה הא אמרה הראב"ד ז"ל דלכתחלה אין סומכין על זריזותו.

והא דאמר ר"ז חדודה קודם לליבונה, משמע מלשון קודם, דמכל מקום הליבון פועל בסימנים אחר החידוד, וכן נמי משמע מדאמרינן בסמוך תא שמע דאמר רבי זירא וכו' אלמא חבטה קדים וקשיא לי דאם כן למה הכשיר ר"ז, דלמא אחר שחתך קצתו של וושט אתי הבלא של סכין ושורפן והוי ליה כנקב קודם גמרו וטרפה וכדאמרן. ואין סברא לומר דהכי קאמר חדודה גומר השחיטה קודם שיפעול בה ליבונה, דאם כן שוחט בסכין רעה טרפה והוי ל"ל ליבן סכין יפה ושחט בה. ואם תאמר דהכי קאמר חדודה קודם לחתוך עד שאין ביכולת הליבון לפעול בה כלל קודם זה, כענין מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שאין אחר בא אחריו, אכתי תקשי לן דהא לא משמע הכי, מדאמרינן לקמן תא שמע ליבן שפוד והכה בו נדון משום מכות אש, ופרקינן התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד, אלמא אף בחדוד אמרו דאתי הבלא בתריה ושריף, דהא נידון משום מכות אש. ויש לומר דודאי מתוך חידודו אין כח האש פועל בו לשעתו כלל, ומשום צדדין נמי ליכא, דהא בית השחיטה מרווח והכה בשפוד שהוא נדון משום מכות אש, לאו היינו משום אשו של חדוד דמתוך שהוא חד אין (כחו חם) [כח חום] חדודו קשה ואין בו כדי לשרוף, והתם משום צדדי השפוד הוא ששורפים סביבות המכה, לפי שאין כותלי המכה מרחיבין ככותלי בית השחיטה, והלכך כיון שאין שם כח הכאה שאין חבט לחדוד, אבל של צדדי השפוד שורפין, ומשום הכי נדון משום מכוה כן נראה לי.

ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. הוא הדין דהוה מצי למימר ואם חתך בו בשר אסור, שהרי הנאתו אסורה לו, אלא משום דתנא רישא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא, דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור, ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בע"ז (מט, א) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, ואפסיק הלכתא התם כוותיה.

והא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא. איכא דקשיא להו מיהא דגרסינן בפסחים (עג, א) שוחט חטאת בשבת בחוץ (לעזרה) [לעבודה זרה] מה תקן תקן להוציא מידי אבר מן החי. אלמא שוחט מתקן קרייא ליה. ויש לומר דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא, וכיון דאיכא תקון כל דהוא לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עליה פעמים קרי ליה תקון וחייב. אבל לענין ע"ז דבהנאה תליא מלתא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) כיון שהפסדו מרובה מהנאתו אין כאן מתקן ומרווח אלא קלקול ומפסיד.

דף ח - ב

אי בעית אימא כגון שליבנה באור. הכא משמע דסכין אסורה בעי ליבון, וכן מוכח בתוספתא דע"ז (פ"ט) דגרסינן התם והסכינים והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. וקשיא לי דבפסחים (ל, ב) משמע דבהגעלה בעלמא סגי ליה, וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ואיכא מאן דאמר דהתם היתירא בלע הכא איסור בלע, וכדמשדני בשילהי השוכר דמסכת ע"ז (עו, א) ואיכא מאן דאמר דאפילו דאיסורא לא בעי ליבון דהא ההיא ברייתא השנויה בתוספתא לא הביאו ממנה בגמרא דילן בע"ז כי אם השפודין והאסכלאות ואילו הסכינין לא הזכירו בה, דמשמע דלגמרא דילן ההיא ברייתא שבתוספתא משובשת ולית כאן סכיני, ואי נמי אית בה לא עדיפא ממאי דאמרינן בפסחים (ל, ב) מעייל קתייהו בטינא ופרזלוהי בנורא, ואפילו הכי לא קיימא לן אלא כדפסקינן התם אידי ואידי ברותחין, והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור, לרווחא דמלתא נקטיה, כדי שלא יצטרך לומר מגעילה ברותחין ובכלי ראשון וכ"נ משום דאיכא (למימר) למ"ד בכולהו סכינין דבעי ליבון אריח בה הכא ואמר כגון שליבנה, לפי שאין זה מקום דינו של סכין לדקדק עליו אם צריכה ליבון או בהגעלה סגי לה, וכבר הארכתי בדבר זה בסברתן של ראשונים ז"ל במסכת ע"ז. ומיהו אומר רבינו החסיד ז"ל דהכא ודאי לענין שחיטה בשיפא בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, דהא בית השחיטה אינו רותח גמור להפליט הבלוע, כיון ששפוהו בקרקע וסר מעליו שמנו הנדבק, וכדמשמע לקמן (ע"ב) דפסיק תלמודא גבי סכין טרפה דאין צריך הגעלה כי אם הדחה או קנוח בבלית', ואף על פי שהסכין כבר בלע מן האיסור ונאסרו, כדאמרינן לקמן (קיא, ב) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דמשמע דבלע הסכין ונאסר, ואפילו הכי אמרינן והלכתא כל היכא דאין ממשו של איסור נדבק על פני הסכין [אין] בית השחיטה מפליטו, והכי נמי בשיפה בעלמא סגי ליה, וכל זה ראיה שאין ליבון שנזכר במקום זה נזכר על דרך שיהא התירו בכך ולא בהגעלה, לרווחא דמילתא נקט ליה הכין.

אתמר השוחט בסכין של נכרים רב אומר קולף. וא"ת למה קולף, דהא קי"ל דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן, כדמוכח בכמה מקומות בע"ז מדשרינן שמנן (לח, ב) וכוספין של נכרים, וכן גבי חלתית אמרו מאי טעמא משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דחלתית מחליא ליה, ואי סתם כליהם בני יומן הן למה הוצרכו לטעם זה, דהא נותן טעם לשבח הוא, וכיון שכן למה קולף, שהרי נותן טעם לפגם הוא, וקיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ואמרינן בשילהי ע"ז (עה, ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו', תניא חדא מותר ותניא אידך אסור, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. וא"ת דלמא רב נותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לדא היא מדאמרינן בע"ז (סח, ב) גבי עובדא דההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא ואסרה רב, אמר רבא טעמא דרב לא ידענא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה, או משום דקסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח, ואי שמעינן ליה לרב מהכא דנותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לוכח לה מיהא דמשום נותן טעם לפגם אסור אמרה, וי"ל דמיירי בסכין בן יומו. אי נמי י"ל דשאני דסכין דאפילו בשאינו בן יומו לא הוי נותן טעם לפגם אלא לשבח, דאיסורו טוח על פניו, ולא אמרו בשאינו בן יומו שהוא לפגם, אלא באיסור בלוע, דדופני הכלי פוגמו, כדאמר בע"ז (עו, א) ובפסחים פרק כל שעה (מד, ב) אפילו קדרה בת יומו אי אפשר דלא פגמא פורתא, מה שאין כן באיסור בעין שהוא לשבח, והלכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נותן טעם לשבח הוא, דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה, וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן (קיב, א) גבי צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו ברותח ולא קרינן ביה נותן טעם חבר נותן טעם מן הטעם הזה שהסכין נדבק על פניו שומן וממשו של בשר הוא שבלע הצנון, והכא דכותה היא.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בע"ז (לט, א) גבי חלתית מ"ט משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר, הכא חורפה דחילתית מחליא ליה, דאלמא אי לאו חורפי דחלתית אסורו של סתם סכינו של נכרי נותן טעם לפגם הוא. תירץ רבינו החסיד נ"ר דהתם בחנוני שהוא מקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות, ושלא יהא שומנו של סכין נדבק בחלתית ויזהמנו, ואין איסור נשאר על פניו בעינו. ואי לאו חורפא דחלתית דמחליא ליה שרי משום נותן טעם לפגם, ושמעינן מיהא דאע"ג דבעינן שיפה לסכין של נכרים לחתוך בה צונן כדאיתא בשלהי ע"ז (עו, ב) הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אם קנחו יפה בסמרטוט או שהדיחו יפה מותר, דהא גבי חלתית אי לאו דאגב חורפיה מחזירו לשבח הוי שריא ליה, ואף על גב דסתם חנונים אינם שפים סכיניהם ולא נועצים עשר פעמים בקרקע קשה אלא שמקנחין אותו.

רבה בר בר חנה אמר מדיח. א"ת תיפוק לי דמכל מקום צריך להדיחו משום דמו, וכדאמרינן בחולין (קיג, א) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. ואתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, לא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא, ויש מפרשים דלצלי אינו צריך הדחה (זמניה) [זימנין] דבעי ליה לצלי ולא ידיחנו, ואתא רבה בר בר חנא למימר דמשום גיעולו של סכין זהו, מיהו צריך הדחה דהיינו שפשוף ביד להסיר שומן הנדבק בדפני השחיטה, ובודאי נראה דאפילו לצלי צריך הדחה, דדם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר, אלא דמו הנבלע בו שהוא קלוש וזב ממנו על ידי האש (הוי) [הוא] שאינו נדבק בו, ואפילו צלאו בלא מליח.

ורבינו הרב ז"ל תירץ דאי משום דם בשפשוף בעלמא עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי' ליה, אבל משום שמנינותו של סכין של אסור בעי לשפשופי יפה יפה עד שיסור ממנו שמנו באומדן הדעת. עוד כתב רבינו דאי משום דם אם רחצו מעט במים בשעה שהדם חם, [סגי] כשהטבח מדיחו כשהוא חותך הבשר, די לו בכך, ואז אינו צריך הדחה ושפשוף (דבר חוצה) [דברחיצה] כל דהו הדם שהוא חם (ולא) [ולח] סר ממנו, אבל כשהדם מתייבש על הבשר אז הוא צריך הדחה ושפשוף גדול, והיינו דאמרינן התם הא דחלליה בי טבחא, כלומר הא דאמר רב הונא מולח ומדיח ואינו צריך הדחה תחלה בשחללו הטבח, ותרגום רחצו חללי' כדמתרגמינן (ויקרא א, ט) ירחץ במים יחלל במיא, ומתניתא דתני שצריך הדחה תחלה, בדלא חלליה טבחי, והלכך צריך מליחה הדחה ושפשוף, והיינו דאצטריך רבה למימר דצריך הדחה אפילו רחצו מיד בעודו חם וגם זה נכון. ובשם הראב"ד ז"ל שהקשה לרבה אמאי אינו צריך גרירה, וכענין שאמרו בקישות לקמן (קיב, א) ואבטיח גריר לבי פוסקי ואכיל, וגרירא הוא הסרת ממשו של דבר, כאותו שאמרו לקמן (נג, א) ריש מעים באמתא בעיא גרירא. ותירץ רבינו ז"ל דגרירה דהתם דגבי קישות ואבטיח במקום הדחה דהכא קיימא אלא דבדבר לח לא מהני הדחה, דאדרבה כל אימת דמדיח מבליע בו האיסור, ולפיכך אין לו תקנה עד שיגרור מקום חתך מיהא, אבל בדבר שאינו לח ואשר יוסר חלב הדבק בו כמו בשר אין צריך גרירה רק הדחה ודיו, ונכון הוא.

לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח. פירוש דאף על פי שאין בית השחיטה רותח גמור שאפילו היד אינה סולדת בו, ואלו לענין תולדות האור בכשיעור זה אינו רותח אלא פושרין ואינו מבליע, שכך השוו רבותי ז"ל דלענין תולדות האור אפילו כשהיד סולדת בו דוקא כלי ראשון הוא שמבשל ומבליע, אבל כלי שני אינו בולע ולא מבליע, ואפילו הכי קים ליה לרב מכח התולדה דבית השחיטה דרכו לבלוע ולהבליע בשיעור החם המועט שבו כדין רותח, ולפיכך קולף, כיון שלא הכשיר הסכין אפילו כדין הצריך לחתוך בו צונן דהיינו שיפה. כך פירש רבינו הרב נ"ר. ותמיה' לי קצת מדאמרינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר, ואם איתא דרותח כזה בעלמא אינו בולע ומבליע כלל, היכי קאמר מאן דאמר קולף שפיר, כלומר כיון דבית השחיטה רותח דינא הוא דנימא קולף, דאלמא משמע דמחמת רתיחתו הוא דניחא לן למימר דצריך קליפה ולא מחמת תולדתו, ואינו אלא מחמת תולדתו. ובסוף מסכת ע"ז (עה, ב) כתבתי טעם דברי האומרים דכלי שני אינו בולע (ומטעם) [וטעם] דברי האוסרין כמו שמצאתי להם כתוב.

ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למיפלטו דמא לא בלעי. קשיא לי אם כן אפילו בבשר שחיטה שנמלח בהדי בשר נבלה ליתכשר, ונימא איידי דטריד בשר שחיטה למיפלט דמא לא בלע ציר דאיסורא, דמהאי טעמא הוא דאמרינן דמותר למימלח תרתי חתיכות בהדי הדדי, ואי נמי חדא דלא אמרינן דפלטה האי גיסא ובלעה האי גיסא כדאיתא בחולין (קיג, א). ויש לומר דשאני סימנין דכיון דפלט דמא בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, אבל פליטת דם דעלמא לא מעכבא מלבלוע שמנונית אלא דם.

קשיא לי שמעתין למאן דאמר בית השחיטה רותח (סגי) [למה] ליה בקליפה, דהא שמנונית דאיסורא מפעפע ונבלע בכל, ואם תמצא לומר שאין בו כדי לאסור, אם כן אפילו קליפה לא ליבעי. ויש לומר דבית השחיטה אינו רותח גמור ואינו מבליע אלא כדי קליפה, ויש לנו כיוצא בה בחם לתוך צונן דאפילו למ"ד תתאה גבר אמרינן בפסחים (עה, ב) דאדמקרר ליה מיבלע בלע וקליפה בעי. אי נמי יש לומר דשמנונית שעל הסכין אינו שמן כל כך שיפעפע ודי אם תדינהו כחלב כחוש דאמרינן בחולין (צז, א) שאינו מפעפע. עוד יש לומר דאפילו חלב מפעפע כל שידענו מקום בליעתו, אף על פי שאין בו כדי לאסור צריך הוא מיהא קליפה, דלא גרע מאיסור שאינו מפעפע שצריך קליפה. ונראה לי שיש קצת ראיה על זה מההיא דאמרינן בפסחים (עה, ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ואף על פי שהרוטב מפעפע, וצ"ע.

ואיבעית אימא דכולי עלמא בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר. ואף על גב דסכין בעיא שיפה ולא סגי לה בהדחה אפילו לחתוך בה צונן (דעלמא) [דאלמא] משמע לכאורה דאגב דוחקא דסכינא בלע מאי דחתיך בה אי לאו דשפיה, והכא אמרה דכיון דבית השחיטה צונן לא בלעה אגב דוחקא דסכינא. לא קשיא דלכתחלה ודאי צריכה שיפה דאגב דוחקא דסכינא פריש איסור הנדבק בה ומתדבק בדפני מה שחתך בה, אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא אינו מבליע כלל, והילכך בדיעבד בהדחת בי פסקי בדבר שאינו לח כמו בשר או דגים סגי ליה בהדחה או בגרירה בדבר לח כמו קישות ואבטיח וכדכתבנו לעיל.

ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. והא דאמרינן בית השחיטה צונן, הכי אמר אפילו למאן דמצריך קליפה אין בית השחיטה נחשב רותח גמור כדי להצריך קליפה מטעם רותח אלא משום דוחקא דסכינא, ומיהו רותח הוא קצת, דאי לאו הכי לא היה צריך קליפה כלל, דלא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע אלא היכא דאיכא מקצת חם. ותדע מדאמרינן לקמן אימת קא בלעא לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה, אלמא לא בלעה עד דחיימא מיהא, וכיון שכן בשר צונן שנחתך בסכין של גוים בהדחה בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, והדחה יתירה מיהא צריכה מפני שמנינותו של סכין שנדבק בו פיסקי, והילכך צריכה שפשוף והדחה גדולה עד שיתבאר באומד הדעת שסר ממנו האיסור וכמו שכתבנו למעלה.

סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. פרש"י ז"ל דמאן דאמר בחמין קא סבר בית השחיטה רותח, והילכך צריכה הגעלה בחמין מפני שבלעה שמנונית טרפה, ומאן דאמר בצונן, קא סבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחמם, והילכתא בצונן, וגבי הא דאמרינן בסמוך דהתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי, פירש ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא ליה דהכא פסקינן כמאן דאמר צונן, ואם כן בית השחיטה צונן סבירא לן ולא בלע הסכין אפילו שמנוניתו וכל שכן דם לפי פירושו של רבינו שלמה זצ"ל, ואפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. ואפילו למ"ד רותח בשוחט את הכשירה דליכא שמנונית דאיסורא משום דם ליכא, ואפילו לחתוך בה רותח בהדחה בעלמא סגי ליה, ובחולין (קיא, ב) גרסינן אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע סכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט. וקיימא לן כר"נ, ולפי פירושו תקשי לן תרתי, חדא דהכא פסקינן דבית השחיטה צונן, והתם אמרינן דבית השחיטה רותח. ועוד דהכא פירש דאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח דם אינו בולע בקש' ואין הסכין נאסר מחמת דם כלל, והתם אמרינן דבולע הוא דם וחוזר ופולטו ברותח שחותך בו אחר כך.

על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין סבירא ליה בית השחיטה רותח, ואי נמי סבר בית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא בלע סכין שמנונית דטרפה, ואגב דוחקא נמי פליט עם חם מעט של בית השחיטה, והילכך בעיא הגעלה שאם לא יגעילנה אגב דוחקא פלטא סכין ובלע בית השחיטה, ומאן דאמר בצונן קא סבר דבית השחיטה צונן, ומשום דוחקא דסכינא לא פלטא מה שנבלע בתוכה, דמה שבתוך הסכין אינו נפלט (ע"י) [אלא] רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חם קצת של בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם שהן בעין, דכל כמה שהוא מוצא איסור בעין כגון שמנונית ודם אפילו סכין שהוא קשה בולעו אגב דוחקא, וכשהוא חוזר וחותך בה רותח גמור חוזר ופולט, והלכך סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעילנה דאגב דוחקא בלע אפילו דמא, ואגב רתיחת מה שחותך בה חוזר ופולט והיינו דר"נ, אבל לשחוט בה בהדחת מה שטוח על פניו סגי לה, דכיון שהאיסור נבלע בו והסכין קשה הוא להפליט את בלוע אפילו אגב דוחקו, ובית השחיטה צונן הוא אין צריך להגעילה. ומיהו הדחה מיהא בעיא, דהשתא סכין קשה בולע מאיסור בעינו על ידי דוחקו סימנין רכין לא כל שכן שבולעין מאיסור בעין אגב דוחקו של סכין. ודוקא בסכין טרפה אבל בסכין ששחט בה כשרה, דליכא משום שמנונית דאסורה אף הדחה אינה צריכה לכולי עלמא, אלא שוחט והולך בלא הדחה כלל. דמאי איכא משום דמא איכא למימר דשמנונית דוקא שהוא רך הוא שנבלע בסימנין, אף על גב דטרידי למפלט, אבל ודאי דם דמשרק שריק איידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי דמא. אי נמי יש לומר דאפילו תאמר שהן בולעין דם שנדבק בדפנו של סכין כשם שיפלוטו דמן על ידי מליחתן כך יפלטו דם הבא להן ממקום אחר, אבל חלב ושמנונית אינו יוצא על ידי מליחה כלל, והילכך בעיא הדחה או הגעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה קודם שחיטה.

ולפי פירוש זה נתברר שאף על פי שאין בית השחיטה רותח, ואף על פי שהסכין קשה לבלוע, אפילו הכי אגב דוחקא דסכינא בלע הסכין דם בית השחיטה כיון שהוא בעין וכל שכן שמנונית, אלא שאינו נפלט אגב דוחקא דסכינא אלא ברותח גמור, וכל שכן דאגב דוחקא דסכינה בלעי סימנין שהן רכין איסור שעומד בעין על גבי הסכין, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן, אפשר דקיימא לן בשוחט בסכין של גוים כרב אמר קולף, שהרי האיסור שעל פני הסכין שהוא בעין נבלע בסימנין, וכן אם שחט בסכין טרפה נמי קודם שידיחנו אפשר לומר דרב אחא ורבינא תרווייהו קולף סבירא להו כרב, וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף, ונראין דבריו ואי אפשר לפסוק כרבה בר בר חנה אלא אם כן נאמר דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי אפילו שמנונית ואף על פי שהוא בעין, וזה דחוק. וכיון שאין לנו שום ראיה לפסוק כסברא זו דאגב טירדת סימנין לא בלעי שמנונית, אנן טפי עדיף לן למנקט חומרא באיסור דאורייתא, ועוד דרבה בר בר חנה (תלמוד) [תלמיד] הוא לגבי רב, ועוד דנקטינן בכל דוכתא כלישנא בתרא, וכיון דללישנא בתרא לא שמעינן לחד מינייהו דאית ליה האי סברא דאיידי דטריד סימנין לא בלעו, על כרחך סבירא להו כמאן דאמר קולף.

ורבינו אלפסי ז"ל סבר לה כרבה בר בר חנה דאמר מדיח. ויש מביאין סעד לפסק זה דאם איתא דרבינא דאמר בצונן כרב סבירא ליה, אמאי איצטריך תלמודא למיפסק הלכתא בהדיא כרבינא, דהא בהדיא אמרו בחולין (צג, ב) בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, אלא ודאי דמדקים להו דרבינא פליג אדרב הוה אמינא דבהא הילכתא כרב אחא דקאי כרב קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ועבדינן כרבה בר בר חנה דקאי רבינא כותיה, ולא היא דמשום דקא בעי לסיומי עלה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר בהדיא והלכתא בצונן. וזו היא שיטתו של רבינו הר"ב נ"ר.

ובהא דאסיקנא בסכין טרפה והלכתא בצונן. א"ת שיפה מיהא ליצטריך כדתנן (ע"ז עה, ב) הסכין שפה והיא טהורה, ומתוקמא התם בשילהי ע"ז כגון שבא לחתוך בה צונן. תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח ולפיכך נדבק שם השמנונית וצריך שיפה אפילו לחתיכת צונן. ויש אומרים דשאני התם שבלעה איסור בתדיר. אבל כאן בפעם אחת די לו בהדחה לבד.

ולמ"ד בחמין מאי טעמא משום דקא בלעה דהיתירא נמי הא קא בלעה. הקשה רבינו הרב ז"ל אפילו למ"ד בצונן הא מצי לאקשויי (למאן) [למאי] דסבירא להו השתא דהא קא בלעה מאבר מן החי. ותירץ דאלימא ליה לאקשויי למ"ד בחמין לפי שצריך לקלוף (על) [כל] בית השחיטה. אבל למ"ד בצונן איכא למימר דלמא סבירא ליה בשוחט בסכין של גוים מדיח, הלכך לא קשיא ליה כולי האי.

הא דאמרינן אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה לי, דהא צריך היא בדיקה בכל שעה קודם שחיטה. ושמא נאמר דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשחוזר ושוחט פעם אחרת, דסומך הוא על בדיקתו שלאחר שחיטה, ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמידה על חזקתו. ואם אינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות שבבשר ומישתלי ושוחט וסומך על בדיקה ראשונה ואסור.

גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר יחתוך בה בשר. וצריך שפשוף יותר גדול מכדי שפשוף הדחתו מחמת דם, וכמו שכתבנו למעלה [ד"ה רבב"ח] ושמא ישכח מלשפשף היטב.

הא דאמר אמימר לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא. פירש בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים, אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב (ויקרא ט, ב) וישימו את החלבים על החזות, ופירש רש"י ז"ל דדייב תרבא ובלע בשרא שהחלבים ובשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר, ונראה מזה דבדיעבד נאסר הבשר, ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור, ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מ"א הי"ט) כתב בכל אלה שאינן אלא לכתחלה, ומשמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטיב, אבל בדיעבד בשפשוף רב די לו גם בזה, וצריך עיון דהא (דייב) [דאיב] תרבא ובלע בשרא קאמר.

דף ט - א

ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.

ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו. ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.

בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.

ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.

וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.

וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.

ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.

ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא.

אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.

מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.

ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.

ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.

ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.

ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.

ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

דף ט - ב

אמר ליה אביי ולא שני לך בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין. קשיא לי דהא ודאי ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ואם כן מנא ליה לאביי לדמויי ספק איסורא לספק טומאה ברשות הרבים, דלמא לספק טומאה ברשות היחיד מדמינן לה, וכיון שכן כל ספק איסורא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו אסור, דבספק איסורא לא אשכחן הפרש בכל התלמוד בין שנולד הספק ברשות הרבים בין ברשות היחיד דלאו לגמרי מדמינן לה לספק טומאה, ואלמא לא שנינן לן בין איסור לסכנתא ובין הכא ובין הכא ספקתן לחומרא שדינן. ותירץ רבינו הרב ז"ל דאביי סבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד דטמא הלכתא גמירי לה מסוטה, וגזרת הכתוב הוא, דמדינא הוי ליה למימר העמד דבר על חזקתו, וחזקתו טהור, וספק טומאה ברשות הרבים דטהור קם ליה אדינא, ולאו מדגמרינן לה מסוטה, וכיון שכן גבי איסור בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אית לן למימר דחזקתו כשר, מד[מ]דמינא איסורי לסוטה, למאי דקם בה אדינא מדמינן לה, דהיינו ברשות הרבים, ולא למאי דקאמר בה רחמנא וגזר דספקו טמא, אלמא ספק איסורא העמד דבר על חזקתו ואפילו בקולא, ואילו ספק מים מגולין אסורין. ודוקא בדבר שהוא בחזקת היתר, אמר אביי דספקו להקל, כגון בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, אבל ודאי בדבר שאין בו חזקה כלל לא להיתר ולא לאיסור, כגון ספק חלב ספק שומן ודאי ספקו אסור. ואיכא תנא דאית ליה דקאי עלה באשם תלוי כדאיתא בכריתות (יז, ב) ובנדה (יד, ב) ובמקומות אחרים, ואהדר ליה רבא דספק טומאה ברשות הרבים נמי דטהור לאו מדינא הוא, אלא דהלכתא גמירי לה מסוטה.

ואי קשיא לך וכי לית ליה לרבא זיל בתר חזקה, והא ליכא מאן דפליג בה, ואם כן היאך אפשר לומר כן דספק טומאה ברשות הרבים דטהור לא מדינא אלא הלכתא גמירי לה מסוטה. ותירץ רבינו הרב ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו, כיון דאיכא דוכתא דשכיחי נחשים, וכההיא דאמרינן בנדה (ד, א) אשה כיון דשכיחי בה דמים כשאינה מכוסה דמיא, ואפילו הכי סבירא ליה לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו [מותר] אף על פי שאין שם חזקת טהרה, וכההיא דמקואות (פ"ב מ"ה) דאמר ר"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות, ואף על פי שאין שם חזקת טהורה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבה העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם היתה חתיכה זו או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גבה אם כבר נתחדשה שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבה התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, אף על פי שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא, אלא הלכתא גמירי לה מסוטה, וכן בההיא דמותיב רב שימי בטלה לה חזקת הטהרות כיון שחולדה מהלך על גבי הככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע.

וק"ל רב שימי דמותיב לה משרץ בפי חולדה ומחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, דאמרינן דספקו טהור, כלומר אפילו ברשות היחיד, ופריק לה רבא דהתם נמי הילכתא גמירי לה מסוטה. דקארי לה מאי קארי לה, דלרב שימי מי ניחא, דמאי שנא ככרות משאר טומאות דברשות היחיד ספקן טמא, אלא ודאי משום דככרות הלכתא גמירי לה מסוטה דאין בהן דעת לישאל נינהו. ויש לומר דרב שימי הוה סבירא ליה דכי היכי דאביי לא גמר מסוטה אלא רשות אחת, דהיינו רשות היחיד, דרשות הרבים קם ליה אדינא, הכי נמי לרבא לא גמרינן מסוטה אלא רשות אחת והוא רשות הרבים, אבל רשות היחיד דספקו טמא בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מיהא כדאמרינן מדינא הוא ולאו דגמרינן לה מסוטה. והכי קא קשיא ליה, בשלמא לאביי דסבירא ליה דרשות היחיד הוא דגרמנין לה מסוטה ולחומרא היינו דככרות אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דלא הקיש רחמנא שאר טמאות לסוטה, אלא היכי דדמו לסוטה לגמרי, דמה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, אבל דבר שאין בו דעת לישאל (בסוטה) [כסוטה] לא אקשיה רחמנא לסוטה כלל, וקם ליה אדינא וטהור, וככרות נמי מדינא היא דטהורות, אלא לדידך דאמרת דספק טומאה בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מדינא ספקו טמא ברשות היחיד, וברשות הרבים דטהור מסוטה הוא דגמרנין לה, אם כן ככרות ברשות היחיד אמאי טהורות, דהא נפקי להו מחזקתן במעשה זה, דכיון שהחולדה מהלכת עליהן ושרץ בפיה ודאי עביד דנגע, ופרקינן אנא נמי רשות היחיד מסוטה גמירי לה, דטומאה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים להקל ולהחמיר מסוטה גמרינן לה, ומה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ספקה טמא, אבל שאין בו דעת לישאל טהור.

דף י - א

השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג, ב) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו', כולם ששחטו אהייא וכו', אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט, ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב' סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה.

וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (ט, א) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (ע"ב) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי.

ומדברי רבינו הרב ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשוחטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (ע"ב) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב' או ג' בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז"ל.

ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (ג, א) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר"ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.

אמר לך עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.

מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה. לא עלתה לו טבילה. ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.

והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. ולפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין.

ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה', וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולאח תלינן בעור, כך נראה לי.

וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקושיי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר"ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש"י ז"ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.

הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא. כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.

סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ"ה מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]ר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.

מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא. כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ"ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.

דף י - ב

והלכתא כותייהו דרב חסדא בששבר בו עצמות. מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שבר, ואי לא שבר במאי איפגים אימר בעצם מפרקת אפגים. פירש רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב חסדא דשבירת מפרקת כשבירת עצמות לפגום יותר מעור, נראה שהוא מפרש אימא בנגיעתו בעצם המפרקת איפגים, והוא שיודעים בו שנגע בעצם דמפרקת, אבל אי לא ידעינן אי נגע בעצם דמפרקת אי לאו, אפילו רב חסדא מודה דפסולה, דבמאי איפגים.

ויש מקשים לפירוש של רבינו מדאמרינן בסמוך לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים, דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. ואם איתא דרב חסדא בשנגע ודאי קאמר, מנא לן דרב חסדא משום דתליא לקולא הוא דקאמר, הא אינו אלא משום דסבירא ליה דעצם דמפרקת ודאי פוגם כשאר עצמות.

ועוד קשיא לי דהאי דקא מקשה ואזיל, מכלל דרב חסדא סבר אף על גב דלא שבר, בודאי היה סלקא דעתן השתא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר ולא נגע בעצם דמפרקת כלל מכשר, מדקא מתמה אי לא שבר במאי פגים, ואם איתא דהאי דקא מהדר ליה אימר בעצם דמפרקת איפגים, היכא אהדר ליה דלא כדקא סלקא דעתיה דבשלא נגע כלל, אלא דוקא בשנגע בעצם דמפרקת, וקולו של רב חסדא משום דתלי פגימתו בעצם דמפרקת, הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשנגע בעצם דמפרקת ואימא בנגיעתו נפגם. ועוד דאי בשנגע דוקא, כי קא מותיב רבי אבא לרב חסדא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, הוה ליה לאדכורי בקושייתו מה שנתעסק באותו המין אחר הטבילה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה ונתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה, ואפילו הכי קא אתי ספק ומוציא מידי ודאי.

אלא ודאי משמע דשמעינן לרב חסדא דאפילו בשלא שבר אמרה לשמעתיה, משום דתלינן דדילמא נגע בעצם דמפרקת ובו נפגמה, ומשום הכי לא חש למימר ליה אלא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וכמו שכתבתי למעלה. אלא הכא הכי פירושא אימר בעצם דמפרקת נגע ואימר בנגיעתו נפגמה, ומיהו אף על פי (שאין) [שאנו] מפרשים דברי רב חסדא בשלא נגע ודאי בעצם דמפרקת, לאו למימרא דבכי האי גוונא הוא דלא פסיקנא כוותיה הא נגע ודאי בעצם דמפרקת כשרה, דאנו אין לנו הלכה כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות ולא בששבר בה עצם דמפרקת, דרב חסדא תרתי קולי אית ליה, חדא דעצם (דמפקרת) [דמפרקת] פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי, ועוד אחרת דאימא בעצם דמפרקת נגע, ולית הילכתא כותיה בקולותיו דאפילו נגע לא תלינן ביה להקל, ותדע דלא פסקינן כמותו אלא בששבר בה עצמות.

כתב הרב רבינו ז"ל וע"כ נגיעת עצם דמפרקת אינה פוגמת כשבירת עצמות, דהא ודאי אי שבר בה עצמות בסכין אחר שבדקו לפני השחיטה צריך לחזור ולבדקו, דהשתא בסתם צריך לבדקו כל שכן בששבר בה עצמות, ואילו משום נגיעת עצם דמפרקת אין צריך בדיקה, דהכי מוכחא סוגיא דלקמן כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה, ואי סלקא דעתך דנגיעת עצם דמפרקת עשויה לפגום כשבירת עצמות, ודאי היה חובה לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה שהיינו חוששים שמא נגע בעצם דמפרקת ולפסול אם לא בדק בין בהמה לבהמה ואבד הסכין. מ"ר. ויש נותנים טעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ויש מפרשים דאפילו שאר עצמות כגון נגיעתו של מפרקת לא תלינא בהו, דדוקא שבר אמרו, אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא פגמה כלל.

ואם תאמר מנא ליה לתלמודא דרב חסדא אפילו בשלא שבר קאמר. כתב רבינו הרב ז"ל דנפקא ליה לפי שלא אמרו השוחט בסכין ושבר בה עצמות ונמצאת פגומה, אבל רב הונא נקיט לה במילתא לרבותא, מכלל דרב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר, ואם תאמר היאך אפשר לומר דרב חסדא מכשר אפילו בשלא נודע שנגע בעצם דמפרקת, והא אמרינן עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, [ו]אם לא נגע אין כאן ודאי, אדרבה עור ודאי נגע ועצם ספק נגע ספק לא נגע. יש לומר כבר אמרנו דהכי פירושה עור אינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום, ולפיכך אני אומר שלא נפגם אלא במצוי לפגום, ואי נמי יש לומר אין ספק עור מוציא מידי ודאי (ב)בדיקת הסכין, אבל עצם אם נגע בו ודאי (פגום) [פוגם], ויש לתלות בו שהוא פגום וראויה להוציא מידי ודאי בדיקת הסכין.

כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא. יש לפרש שעל דעת כן היה בודק בין כל אחד ואחד, שאם נמצאת הסכין פגומה היה פוסל אותה ששחט, ואותה ששחט קורא אותה קמייתא, והיינו דלא קאמר אפילו בקמייתא כדאמרינן לעיל כמאן כרב הונא אפילו בקמייתא. ואי נמי יש לפרש דמשום הכי מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת פגומה אחר שחיטה, כולן היה פוסל אפילו קמייתא. וזה יותר נכון.

ודחינן ליה לא כרב חסדא ולאכשורי' בתרייתא, כלומר מה שהיה מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד לא להכשיר על ידי בדיקת זו אותה ששחט, ואף על פי שנמצאת פגומה אותה ששחט כשרה היא דתליא בעצם דמפרקת, אלא לאכשורי בתרייתא, דאילו שחט ולא בדק בין כל אחד ואחד ונמצאת פגומה לבסוף כולן פסולות, חוץ מן הראשונה, דאפילו כשתתלה בעצם המפרקת מכל מקום משניה ואילך פסולות.

אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם. אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא, היינו דלא מצרכינן חכם בבדיקה זו, לפי שהיא בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה שלאחר שחיטה אין צריך חכם, אלא אי אמרת כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, נמצא שהיא בדיקה שלפני שחיטה, שהרי אינה באה מחמת הראשונה ששחט, דאפילו נמצאת פגומה הראשונה כשרה היא, אם כן אינו בא לבדקה, אלא שאם נמצאת פגומה שישחיזנה כדי להכשיר אותה שהוא בא לשחוט עכשיו, ובדיקה שלפני שחיטה היא ותהא צריכה בדיקת חכם. ומה שאמרו כאן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, דחייה בעלמא היא, והפך מה שאמרו למעלה לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מיתלא תליא בעצם דמפרקת, ממאי דבעצם מפרקת דקמיה איפגם, דלמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, וכההיא ק"ל דאתמר בטעמא, וכדאמר מכדי מיתלא תליא, אבל הכא בדרך דחייה איתמר, והלכך רב כהנא כרב הונא אמרה ומצריך בדיקה כדי שלא יבא לידי בל תשחית. ומיהו אם שבר עצמות בסוף כולם או נאבד הסכין קודם בדיקה, לדידן דקיימא לן כרב חסדא בששבר בה עצמות כולן מותרות ואילו לרב חסדא אפילו נמצאת פגומה בסוף כולן מותרות, דמיתלא תלינן לקולא דבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, כיון שנבדק הסכין קודם שחיטה דהעמד בהמות על חזקת כשרות עם חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה שהוא מסייע בהכשרן.

יש מי שפירש דקיימא לן כי האי אוקימתא דאוקימנא רב כהנא כרב חסדא, דהא מלתא דאורייתא היא ובדאורייתא הלך אחר המחמיר, והאי אוקימתא לחומרא היא, דרב חסדא עושה לפום האי אוקימתא שחיטת הבהמות כשבירת עצמות דאימר בעצם מפרקת נגע ונפגם הסכין, והלכך אינו רשאי לשחוט עד שתהא לו בדיקה בין כל חדא וחדא, ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניה ואילך, ובהא רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא, ואף על גב דלא תלינן אנן להקל בעצם מפרקת בבהמה אחת כרב חסדא, מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא בששחט ב' וג' בהמות להצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, וכרב כהנא נמי דמצריך בדיקה בין כולן. וכן ראיתי משם הראב"ד ז"ל, והראשון נראה עיקר. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"א שחיטה הכ"ה) שהוא חוכך לאסור אם נגע בבירור בעצם מפרקת. אבל בשלא נגע בבירור מתיר, וכן דעת מורי הרב ז"ל שהוא אוסר בשנגע אבל בשלא נגע התיר כמ"ש. ומיהו אפילו בשלא נגע המחמיר תבא עליו ברכה.

וכבר כתבנו שיש ללמוד מכאן דאפילו לרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה כשרה, ולא חיישינן שמא נפגמה בעצם המפרקת כאלו שבר בה עצמות, ורב כהנא שהיה מצריך בדיקה בנתים, עצה טובה קא משמע לן, שאם היתה בדיקה זו חובה אם כן אפילו לרב הונא נמי תבעי בדיקת חכם, כיון שאינו רשאי לשחוט בהמה אחרת עד שיבדוק, והגע עצמך שאם שבר בה עצמות אחר בדיקה ראשונה כלום הוא רשאי לשחוט עד שיראה לחכם. והכי נמי אילו היינו חוששין לשבירת עצם דמפרקת כשבירת עצמות לא היה רשאי לשחוט בלא בדיקת חכם, לפי שכבר הלכה תור' בדיקה הראשונה, אלא ודאי לרב הונא נמי אילו לא בדק אחר שחיטה ונאבד הסכין שחיטתו כשרה, דהעמד סכין על חזקתו, ורב כהנא עצה טובה קא משמע לן, שלא לפוסלן אם תמצא הסכין פגומה במקרה אחר שחיטת כולן, והיינו דאמרי הא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, וכיון (שבדיק') [שעל ידי בדיקה] ראשונה הורשה לשחוט כל מה שירצה, ואילו נאבד הסכין קודם בדיקה היו כולן כשרות, עכשיו שהוא רוצה לבדוק בנתים אף על פי שיש תועלת בבדיקה זו אינה מחובה אלא כדי להציל ממונו מספק, ואין כאן ביטול כבודו של חכם, כך פירש רבינו הרב זצ"ל.

ואם תאמר אם כן מאי מצריך דקאמר, דלשון מריך משמע מצריך להוציא מידי איסור, ואין כאן אלא עצה טובה. יש לומר מצריך משום בל תשחית, אי נמי הכי קאמר הכא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת הסכין פגומה אחר שחיטתה צריך שיבדוק בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא וחדא ונמצאת סכינו פגומה אחר שחיטת כולן, כולן אסורות.

עד אחד נאמן באיסורין. פירש רש"י ז"ל דכל אחד האמינתו תורה, דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, וכתיב (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך, וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ויש מי שפירש דאתיא מדכתב (ויקרא טו, כח) גבי אשה וספרה לה לעצמה, אלמא עד אחד נאמן באיסורין קל וחומר מאשה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתא ומאי דאתמר עלה. השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אף על פי שבדקה תחלה, פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לא תליא בעצם דמפרקת כלל, לפי שהוא רך ואינו מצוי לפגום בעצם יותר מעור, ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והבאה אלא דרך הכאה ושבירה.

ומיהו אם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה, כשרה, כדאמרינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות, וכתב רבינו ז"ל דדוקא כשיש בסכין שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה, דאמרינן אף על פי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הרי שחוטה לפניך וסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, כלומר אפילו נפגם הסכין בעור איפשר שנשחטו הסימנים בסכין שלא כנגד הפגימה, ונראין היו דברי הרב רבינו ז"ל, שהרי לא שבר בה עצמות לרב חסדא כשבר בה עצמות לדידן דכותה הוא. ועוד דאם כן לא תיקשי לן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה, דנתעסק באותו המין (הרי) [הוי] כשבירת עצמות לגבי סכין, ואפילו הכי צריך לחזור ולטבול, והכי נמי שבירת עצמות דכותה היא, אלא דפרקינן לה כדפריק לה רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי. ומכל מקום כיון שנחלקו בסכין סתם יש לנו לומר דבסתם סכינין נחלקו אפילו בקטנה, ובדידה פסקינן להקל בששבר בה עצמות, ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם ליכא מידי למיתלי ביה וכמש"ל. וכן נראה לי עיקר, והוא הדין אם נאבד הסכין קודם בדיקה, שאין מוציאין הסכין מחזקתו אלא בשנמצאת פגומה, קל וחומר משבר בה עצמות ונמצאת פגומה דתולין בשבירת עצמות.

ומיהו בדאיתיה לסכין קמן, צריך בדיקה, דכל שישנו [ו]אפשר לבודקו, אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הן שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו, ואם אי אפשר, כשרים, דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד בדיקת השוחטין אם הם מומחין, לכתחלה צריכין בדיקה בשישנן לפנינו או קודם שחיטה או לאחר שחיטה כדברי רבותינו הגאונים ז"ל, ואם הלך ואינו ידוע אם הוא מומחה אם לאו סומכין על רוב המצויין אצל השחיטה שהן מומחין. והשני בדיקת הסכין אחר שחיטה, דבישנו בודקין, ואם אינו סומכין על בדיקתו ראשונה. והשלישי בדיקת הריאה לכתחלה אסור לאכול מבהמה עד שתבדק, ובאי אפשר לו לבדקה כשרה, כדאמרינן (לעיל ט, א) בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב.

והני מילי כשבדק הסכין קודם שחיטה שמעמידין סכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחטו הסימנין, אבל אם לא בדק קודם שחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה, ודאי פסולה היא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ועוד דאמרינן בריש פירקין (ג, א) גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתיה לסכין לבדקיה ואי דליתיה לסכין מנא ידעינן. וכי אחרים רואין אותו מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, ואף על גב דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינים שמא פגומים הם.

ורבינו ז"ל אומר הלכה למעשה בשחתך בעצם המפרקת, אף על פי שאין תולין בו להקל, שמא שבירת המפרקת [אינו] כשבירת עצמות כמו שכתבנו, אפילו הכי תולין בו להחמיר, דאימר פוגם הוא, וכיון ששבר בו חוששין לו לסכין שמא נפגם בשבירתו, והלכך אם שחט ב' ג' בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות מאותה ששבר מפרקתה ואילך, ומיהו אם לא נגע בעצם דמפרקת אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה כולן כשרות, דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת כבר כתבנו שעצה טובה קא משמע לן, שאם לא בדק בין בהמה לבהמה שאם תמצא הסכין פגומה לבסוף נמצאו כולן פסולות, ואפילו הראשונה, ועכשיו אפילו כשנמצאה הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה לבד.

והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על קרקע או על האבן ונמצאת פגומה, אם על חודה נפלה הרי היא כששבר בה עצמות, אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה, פסולה, שמא בעור נפגמה, זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו, אבל מספק אין תולין.

ולענין עד אחד באיסורין, קיימא לן דעד אחד נאמן, ולא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ובשם הראב"ד ז"ל אף על פי שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה, אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנת הדור, וגם העם כולם ראשיכם וחכמים בעיניהם, מכל מקום אחר שאין חכמים מקפידין על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו (לקמן יח, א) האי טבח דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה.

ונשים ועבדים נאמנין באיסורין, כדתנן בזבחים (לב, א) שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, וההיא אפילו לכתחלה מיירי, כדאמרינן (בפסחים) [בזבחים] (שם) דהא דקתני בהו כשרה דמשמע דיעבד, משום טמאין דתנא בהדייהו קתני הכי, דלכתחלה לא, שמא נגע בבשר, ובדלא אחרים עומדים על גבם ודאי מיירי דכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע, ותנן נמי בריש פירקין (ב, א) הכל שוחטין וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן, והיינו (דשאין) [כשאין] אחרים רואין אותן דוקא, ואילו נשים ועבדים לא קתני, אלמא נשים ועבדים אף על פי שאין אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובמסכת בכורות (לו ב) אמרינן אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אף על פי שאין עמי הארץ נאמנין עליה.

והא דאמרינן בכתובות (עב, א) מנין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאיצטריך קרא להימונה לנדה לספור לעצמה אלמא בשאר איסורין לא מהימנא, דאם כן הוה ליה למימר מנין לאשה שהיא נאמנת באיסורין, התם טעמא אחרינא איכא משום דאיתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור שבעה נקיים, ואי לאו קרא דוספרה לה לא הוה מהימנא. וביבמות (פח, א) איצטריכי' לטעמא דעד אחד נאמן על הטבל, כיון דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקן. ואפילו למאן דלית ליה הכין התם, נראה לי דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים, והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת.

והא דתניא בפסחים (ד, ב) הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה, ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע דבאורייתא לא מהמני, ההיא נמי לא קשיא דמשום דבדיקת חמץ צריכה טירחא יתירא, ועוד דצריך בדיקת חורין וסדקים ונשים ועבדים עצלים הן וסומכין לומר דחמץ בחורין ובסדקין ליכא, וסתמא דמילתא אין בודקין כל צרכן, אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימנא בכי הא, וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות אין בודקין כל שהן, פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בדאוריתא. ופריק ודאי שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ודכותה בדאורייתא לא מהימני, וטעם זה מספיק אף לעבדים דאף הם עצלנים הן כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחת כל העולם.

והא דתנן בעירובין (נח ב) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר משום דתחומין דרבנן הקילו, ומשמע דאלו הוי תחומין דאורייתא לא מהימני. התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכה מומחה היודע לדקדק ובקי (בכידו') [בקידור] ובריבוע ובהבלעה כמו שאמרו שם בעירובין, ואלו היה תחומין דאורייתא ודאי היו חוששין להן שמא מדדו וטעו או שראו מי שאינו בקי מודד וטועה.

ואם תאמר בשחיטה היאך נשים ועבדים נאמנין לה, ואפילו עד אחד נמי, והא איתחזק איסורה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן. שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה. נראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן ולשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהיה נקרית לו בשחיטתו, וכן רוב הפעמים שוחט הוא או שנים או רוב שנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר (וגו') [וגומר] שחיטתו קודם שהיה, ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין, ולא בשאר איסורין כגון בחתיכת ספק חלב ספק שומן, ואפילו הכי בבודק סכין ונותן לו (שחוט) [שוחט] לכתחלה, אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן, הילכך אוכלין משחיטתם, והכא כל דכן הוא.

ולענין כל ספק בשחיטה, תניא (ע"א) שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. וכן בספק שהה וספק דרס דלא אמרינן הלך אחר הרוב שוחטין שאין שוהין ואין דורסין. והיכא דנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, כתב רבינו ז"ל דמסתבסרא דספק דאורייתא היא ולחומרא, וכדתניא שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה וכו', זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה והוא הדין לכל שאר טרפיות, וכדאמרינן לקמן (נא) ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא והוה משדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרוניא נקטיה, מתקיף לה רבינא דילמא האי חוט השדרה איפסיק, אלמא מדאתקיף עליה רבינא הכי, שמע מינה דכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא תלינן. ואף על גב דפסיק תלמודא התם כרב יימר, הא קא אמר טעמא התם משום דשגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן. והא דאמרינן לקמן (נג, א) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ואמרינן נמי (שם ע"ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס. ותדע דהא קיימא לן שם דחוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמיסתברא טפי למיתלי להתירא, ואי' ק"ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא, התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור. ומיהולך כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאיפשר שנשמטה גפו מחמת כן, תלינן לקולא דהא תליא בזאב. כן כתב רבינו ז"ל.

ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו. הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שהחזיר פניו אל הבית אחר שיצא וראה שלא חסר. תניא דלא כרב אחא בר יעקב. פירש רש"י ז"ל משום דקתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגר מוסגר. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו אי מהא מאי קושיא, דהר רב אחא לא פליג אמאי דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה אלא אמאי דאמר ר"י דנפקא ליה מהסגר הוא דפליג, ואכתי מנא ליה מהא ברייתא דמדאורייתא אם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר, דילמא דאורייתא לעומד בתוך הבית אי נמי תחת (השקוף) [המשקוף] והסגיר, וההוא תנא צרף ליה הלך לביתו והסגיר, ואכתי תבעי לך הלך לביתו מנא לן, ופירש הוא ז"ל דלא אייתי ליה אלא מדאיצטריך אל פתח הבית שלא ילך לביתו ויסגיר ברחוק מקום. פירוש לפירושו מדאיצטריך רחמנא למימר שלא ילך למקום רחוק, שמע מינה בעלמא מוקמינן מילתא אחזקה, דאי לא הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תימרא. ואינו מחוור לי דאדרבה נימא כאן לימדך הכתוב שלא נעמיד דבר על חזקתו. ולי נראה כפירוש רש"י ז"ל, דהא מיעט רחמנא שלא יעמיד תחת (השקוף) [המשקוף] מדכתיב (ויקרא יד, לח) ויצא מן הבית, ומיעט כאן נמי שלא ילך ברחוק מקום מדכתב אל פתח הבית. ואי לאו דכתב רחמנא אל פתח הבית היה במשמע אפילו הולך לביתו, דכיון שצוה לצאת מן הבית ולא קבע לו מקום לעמיד[ת]ו היה במשמע ע"כ שאין ההקפדה אלא על יציאתו מן הבית, הא יצא והלך לו לביתו רשאי ומסגיר, והילכך כשכתב לך הכתוב אל פתח הבית חזר וקבע מקום ומיעט שלא ילך לביתו, וכשחזר וריבה והסגיר את הבית על כרחך כל מה שמיעט ריבה מאי מיעט תחת ה[מ]שקוף ורחוק מקום ומאי ריבה ריבה אפילו הלך לביתו, כן נראה לי.

דף יא - א

אתיא מפרה. ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן (לקמן נז, ב) דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא.

ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא (לעיל ו, ב) מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואי אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו.

ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות (יב, ב) גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי (נדרים) [מומין] (עה, ב) (גבי מומין), ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה (לקמן) [לעיל] (ט, א) דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה (נו, ב) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו (כתובות עו, ב) העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה (הל' איסור והיתר אות עג).

דף יא - ב

וכי תימא משום איבוד נשמה דהא מנוולה ליחוש שמא במקום סייף נקב הוי. קשיא לי דבמכות (ז, ) משמע דודאי חיישינן לה, ואי לא ידעי עדים אי במקום סייף נקב הוי או לא עדותן בטלה ולא קטלינן ליה, דאמרינן התם רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, ומפרש התם טעמייהו משום דהוו אמרי להו לעדים ראיתם טרפה הרג או שלם הרג, ואם תמצי לומר שלם הרג דלמא במקום סייף הוי נקב. ויש לומר דהתם היינו בנקבים שתחת בגדיו ונראין בגופו, ומשום דאפשר לעדים לעמוד עליהן כגון שראוהו ערום ולא היה בו נקב, משום הכי בודקין אותו כך, ולא תהא עדותן קיימת עד שיעידו עליו כך, ואף על גב דאמרי ליה לא היה אדם נהרג מעולם, הכי קאמרי' לא היה אדם נהרג אלא לעיתים רחוקות מאד, לפי שאין ענין זה מצוי שיראוהו ערום ויבדקוהו קודם לכן, דומיא דאידך דאמרי מנאפי' ראית' (או) כמכחול בשפופרת ראית', ואף על גב שאפשר שראו כמכחול בשפופרת, אלא שהוא ענין רחוק ואינו מצוי. והא דמשמע בשמעתין דלא חיישינן ליה כלל, היינו בנקב שתחת העור שאי אפשר לעמוד עליו לעולם, וכיו שכן אף על פי שלא היו העדים יודעין אם היה גופו מנוקב תחת לעורו או הדקין מבפנים לא היתה עדותן בטלה על ידי כך, והיינו דאפשיטא לן לקמן הכא דלא חיישינן לה כלל וקטלינן ליה.

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה. ואם תאמר דלמא קרע ליה לעורו ובדיק לסימנין, דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב. יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו, אבל שלא במקום ידוע אלא שאתה צריך לבדקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ וכן מוכח לקמן (כח, א) באווזא דבי רבא דהוי (מבצבץ) [ממסמס] קועי' דמא.

וכי תימא רבי מאיר לא אכיל בשרא. ואם תאמר והיאך אפשר לומר כן, והא כתיב (דברים יב, ב) בכל אות נפשך תאכל בשר. ויש לומר דדלמא לא התירה תורה אלא בשר תאוה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה תורה יפת תואר כנגד יצר הרע מן הטעם הזה כמו שכתוב בקידושין (כא, ב).

דף יב - א

הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. משמע מיהא דלרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר אפילו היכא דאפשר לא חיישינן לה כלל ותלינן אפילו להקל, וכבר הארכנו בזה למעלה (ט, א, ד"ה וראיה).

ומיהו הני מילי היכא דמיעוטא ורובא דתרווייהו תלו במעה וכל שכן ברובא דלא תלי במעשה ומיעוטא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוט לא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה, וכדתנן בבכורות (יט, ב) הלוקח בהמה מן גוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק, והוינן בה בגמרא מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות. ופריק לה רבינא כי אזלינן בתר רובא הני מילי ברובא דלא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה לא, כלומר ורבא דמתעברות תלוי במעשה ומיעוט שאינן מתעברות ממילא הויא ומלתא דהויא ממילא שכיחא טפי מרובא דתלוי במעשה.

הא דאמר ר"נ לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, בכעין דברים הללו קאמר, כלומר בדאורייתא כגון שחיטה ותיקון טבלים ולקולא. אבל בדרבנן אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו וסומך עליו, ור"נ הוא דאית ליה הכין בעירובין (לא, ב) ובדאורייתא נמי לקולא לא אמרינן לחומרא אמרינן, דאמר רבי יוחנן במסכת נזיר (יא, ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו, כלומר בין בדאורייתא בין בדרבנן, ופרקינן בגיטין (סד, ב) כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרינן.

הא דתניא הרי נאבדו גדייו ותרנגלויו ובא ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. לאו דוקא אבדו, אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרין לרבי חנינא, דתניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) נגנבה לו תרנגולת ונמצאה שחוטה בשוק לרבי יהודה כנמצא באשפה לרבי חנינא כנמצא בבית, שמעינן מינה דאף על גב דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלות, וכן נמי לא (חשבי') [חשדי'] ליה באינו מומחה.

הא דאמרינן שאף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית. לאו למימרא דמודה לו רבי יהודה לרבי חנינא בכל מקום שהוא מתיר חוץ מאשפה שבבית, דהא אפילו בשוק עצמו משמע דפליגי נמי, כדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) רבי חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ובכל מקום מעשה רב. ומשמע נמי מדאמרינן להדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, דרבי יהודה ורבי חנינא הלכה כרבי חנינא, וכיון שכן תיסוק לן הלכתא אפילו באשפה שבבית דכשרה כרבי חנינא.

אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ח) שפסק באשפה שבבית לאסור כרבי יהודה. ויש מן התימה במה שכתב גם כן דבשוק נמי אסור, שכן כתב בפרק ד' מהלכות שחיטה אבד גדי או תרנגולת ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבלה, וכן אם נמצא באשפה שבבית אסור, ע"כ פסק הרב לגמרי כרבי יהודה, וזה מן התימה דהא בהדיא אמרינן בפרק אלו מציאות (שם) התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, ומאחר שעשוי בו מעשה מאין לנו לאסור אותו, ודוקא בשוקי ישראל, אבל בשוקי נכרים או שרובן נכרים אסור, ורבינו אלפס ז"ל לא בירר בהלכותיו מכל זה כלום.

דף יב - ב

מאן תנא דלא בעי כונה בחולין אמר רבה רבי נתן היא דתני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל וכו'. ואוקימנא לקמן (לא, א) דהוא הדין הפילה הוא, והאי דנקט זרקן, להודיעך כחן דרבנן דאפילו נתכוון לזריקה ולנועצה לא מהניא אפילו בחולין עד שיתכוין לחתיכה סימנין מיהא, אבל רבי נתן אפי כוונת חתיכת בשר לא בעי, כדאמרינן לקמן (שם) טעמא דנפלה הא הפילה היא כשרה, וקא משמע לן דאף על גב דלא מכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה, ורבנן נמי לא בעי כונת שחיטה, דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולין שרו, אלא כונת חתיכת סימנין מיהא בעי, והני לאו בני כונת חתיכת סימנין נינהו, אלא לחתיכת בשר בעלמא מכוני, כדאמרינן לקמן (שם).

ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואין אותם, וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין (כב, ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן, והוינן בה בגמרא והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו. ונראה לי דאינה קושיא, דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין דייקינן, דקתני ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, טעמא דשמא יקלקלו, הא איתברר דלא קלקלו כגון דאתא אליהו ואמר שחיטתן כשרה, וכן נמי אי איכא אחרים רואין אותם שלא קלקלו שחיטתן כשרה, אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו, אלמא לא בעינן כונה, ואחרים רואין אותן לא משום כונה, ומאן תנא על כרחך רבי נתן היא, וזה נראה לי ברור. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דגדול עומד על גבן טפי עדיף מאחרים רואין אותן, משמע שהן רואין באקראי בעלמא, אבל התם כי גדול עומד על גבו ומזהירו כונתו כונה הוא להכשיר הגט על ידו, והיינו נמי טעמא דמתניתין דתנן נמי ביבמות (קד, ב) חרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתן פסולה, ומפרש בגמרא טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה, וחרש (וחרשה) [וחרשת] אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באומר ואמרה, ולא נקטי להו טעמא משום דלאו בני דעה נינהו, אף על גב דחליצה בעי כונת שניהן כדאמר רבי יוחנן (שם קו, א) בי שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתן פסולה עד שיתכונו שניהן, לפי שחליצה בבית דין היא, וכונת בית דין העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כונה.

אלא שיש להקשות לתירוץ זה מדתניא בתו' יבמות (פרק יא) שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני להו כונת בית דין העומדין שם, ותרצו דשוטה שאני דלא מהניא ליה אפילו עמידת גדול על גביו, משום דלאו בר דעה כלל הוא, ואפילו בעמידת גדול על גביו לא מצי מכוין, אבל חרש וחרשת דעת קלישת' אית להו ובעמידת אחרים על גביהן ומזהירין אותן, יכולין הן לכוין כונה זו בראיה, ומשום הכי לא מעכבא מידי אלא קריאה, ואף על גב דלגבי מצות חרש כשוטה חשבינן להו, הכא דכונה מועט היא שאני כדאמרן, דכונה מקצת אית להו באחרים עומדים על גבן, ואף על גב דגבי כתיבת הגט מהניא אפילו בשוטה, דהתם הוא דמתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והעומד על גבו מזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה.

ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו [כ]כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח לא מהניא עמידת בית דין על גבו, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גבו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו, מה שאין כן בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת שוחט דוקא בעינן. ומה שפירשו דבי רבי ינאי ביבמות (שם) טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה, ובקטן משום דאיש כתיב בפרשה, ולא אמרו שאינן בני דעה לרבותא אמרו כן, דאלו נקט בקטן טעמא דבני דעה הוה אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו חליצה, כאותה שאמרו בגיטין (נט, א) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, קא משמע לן דלא, דאיש כתוב בפרשה. וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו, ותדע דלרבי ינאי דמפרשי טעמא התם לפי דאינן בואמר ואמרה (עסיק') [מסקינן] דאלם ואלמת חליצתן פסולה, וכי היה סלקא דעתיה דרבא מעיקרא לפרושי טעמא התם משום דלאו בני דעה נינהו הוה מכשרינן אלם ואלמת כך פירש רבינו ז"ל.

האלון והרמון שחקקו התינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים לפי שיש להן מעשה. פירש רש"י ז"ל למוד בהן עפר שהן אומרים כן וזהו שנקרא מעשה שמתקן האלון. וגם הוא מפרש שלשם כך הוא עושה, אבל מתקן בשתיקה זהו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל מהא דאמרינן עולה דקיימא בדרום (מדאתיא) [ואתיי'] לצפון איכווני אכוין או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום, דמשמע דאלו ליכא למיתלי טעמא דמקום הוא דלא איתרמי ליה, אלא ודאי ניכר דמשום כונת צפון הוא דאתיא בצפון הויא ליה מעשה גמור ואפילו לא פירש כן בדבור. ועוד דמאי שנא דשבקיה למניתין דהאלון והרמון ונקט היכי דמי כגון דקימא עולה בדרום ואתיא בצפון, הוה ליה למימר והיכי דמי כגון שתקנום ולא אמר דלמוד בהן עפר הוא עושה. ופירש רבינו יצחק ז"ל דכל היכא דליכא למיתלי בדבר (א') [אחר] כגון חקיקת האלון והרמון ודאי לבית קבול הן חוקקין אותה, אף על פי שלא פירש לשם מדידה ולא לשם מאזנים טמאין, וזהו נקרא מעשה, וכשיש לתלות הדבר בשני ענינים כגון עולה שעומדת בדרום דאיכא למימר דלכונת עולה הביאה ואיכא למימר דמקום הוא דלא איתרמי ליה, דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כיון (דטעי) [דטפי] מחזיא מלתא דמשום כונת עולה הביאה לצפון, וכן בענין העלה חרש שוטה וקטן דלקמן כשהפך בהן יותר [נראה] הדבר שמתכוין להפכם מצד לצד להטיף הטל מצד זה לצד זה, אלא שיש לתלות גם כן מפני כנימה הוא מהפך בהן, אבל בהעלאה לבד יש לתלות יותר שמעלה אותם מפני כנימה, וכיון שאין כאן הוכחת מחשבה מתוך מעשה אף על פי שאמרו כן, אין בדיבורן כלום, כדקתני אף על פי שנתכוין לכך אינן בכי יותן.

דף יג - א

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול. פירש רש"י ז"ל כגון שהגביה ידו להגביה כליו ושחט דרך הגבהות ידו שלא בכונה כלל. ולפי פירושו לא בעיא לה אלא אליבא דרבי נתן, דאילו לרבנן אפילו בחולין כי האי גוונא לא מהניא, ויש לפרש כגון שנתכון לחתיכת סימנין ולא לשחיטה, דאילו לרבנן בחולין כשרה ובקדשים פסולה עד שיתכוין לשחיטה מעליא שיודע שנצטוו ישראל על השחיטה, ולפיכך הוא שוחט. ורבינו יצחק ז"ל פירש כגון ששחט עולה וכסבור שהיא חולין, דמתעסק הוא אצל קדשים, וכדגרסינן בזבחים (מו, ב) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משם חולין פסולה. פירש לשם חולין שיודע שהיא עולה ושחטה לשם חולין, וכדתנן (שם ב, א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה משם חולין כגון שהוא סבור שהוא של חולין ושחטה.

דף יג - ב

ואי זו זו תקרובת ע"ז ודלא כרבי יהודה בן בתירה. דאית ליה דמטמאה כמת, ולאו למימרא דרבנן דפליגי עליה לא מקשי ליה למת דהא בע"ז (כט, ב) גמרי איסור יין נסך בהנאה מדאתקש לזבחי מתים כדכתיב (תהלים קו, כח) ויאכלו זבחי מתים וכתיב (דברים לב, לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אלא טעמיה דרבנן דקא סבשרי דכי אקשינהו הכתוב למת לאכילה ולהנאה דכתיב בהו חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אבל לטומאת מת לא אקשינהו, ורבי יהודה סבר דלגמרי איתקש, כך פירש רבי יצחק ז"ל, ובמסכת ע"ז הארכתי בזה יותר די הצורך ת"ל.

דף יד - א

מתניתין: השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא (לעיל ה, א) חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן (פא, ב) השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך.

ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. פירש רש"י ז"ל (שדלועין) [בדלועין] התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ג, א) דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים (נו, ב) גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (קנה, ב) והא דאמר רב פפא במסכת ביצה (כד, ב) הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפלי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל.

ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.

ואת הנבלה לפני הכלבים. אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה (כז, ב) פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר [בריה ד]רב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת (מד, א) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה (מו, ב) אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת (קנז, א) שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.

א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירדש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן (סו, א) גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.

אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה. קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה (טו, א) דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנז, א).

דתנן הלוקח יין מבין הכותים. משנה היא בדמאי (פרק ז, משנה ד) לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות (סו, ב) פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, (דלמא) [דאלמא] גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן (יומא ט, א) שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל (ד, א) בריש פרקין.

הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד. קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות ( ) [וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א] קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי (פ"ז ה"א) המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי (ה"ב) עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא (כן) [כי] אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה.

ומיהו לכאורה בעירובין (לו, ב) לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא (שם לז, ב) הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי (והתניא) [והתנן] (תרומות פ"ג מ"ה) תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן [מה ש]שתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף [ד]לאו לכלל תרומה אתיא.

דף יד - ב

אלא ר' יהודה דכלים היא וכו'. איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד. דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת. ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג.

והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא.

וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל.

והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

דף טו - א

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב) המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב).

במזיד לא יאכל. בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית. דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה.

וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס. כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם.

והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

דף טו - ב

המבשל לחולה בשבת אסור לבריא. גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא.

ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי.

ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל.

ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו.

על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר.

ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא, דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה במבשל בשבת. יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא. והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה. וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

דף טז - א

לענין הכשר זרעים תנאי היא. קשיא לי דהא רבא קא מהדר לאשכוחי תנא דסבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ואם כן אמאי נקט להא כאוקימתא דרבי אלעזר דאמר תברא, לימא בהכשר זרעים כתלוש דמי וכאוקימתא דרב פפא. וניחא לי דהכי קאמר אפילו תמצא לומר כרבי אלעזר דאמר תברא, לכל הפחות איכא חד תנא דסבירא ליה כתלוש דמי, ולרבותא אמר הכין. ואי נמי יש לומר דרבא משמע ליה טפי כאוקימתא דרבי אלעזר דמוקי לה בחד טעמא, ולא אוקמוה בחד תנא ובתרי טעמא, דפלוגתא דאמוראי היא בבבא מציעא (עא, א) גבי חבית, הי(ה) עדיף [אי] דחקינן ומוקמינא בחד תנא ובתרי טעמא או דחקינן ומוקמינן בחד טעמא ובתרי תנאי.

דף טז - ב

לענין שחיטה מאי. כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא (לעיל טו, ב) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב(א) קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה. תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'. תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה (ואי נמי) [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו.

ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא.

ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן.

אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי, ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש.

ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה.

תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא.

ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

הכל בשחיטה ואפילו עוף. ואף על גב דבהדיא תניא לקמן (כז, א) השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן (שם) תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה. פירש רש"י ז"ל דכתיב (ויקרא יז, ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (יז, א) בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה.

ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש (אלה שמות רבה) מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (דברים רבה פ"ד, ו) אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה (פ' כב, ד) במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. (וכן) [וכי] אקשי לקמן (יז, א) אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.

דף יז - ב

הא דאמרינן מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש מורשא בתרא בזע'. פירש רש"י ז"ל דכל מורשא בין דאוגרת בין דמסוכסכת מחלשא וקורעת הסכין, בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה. ולפיכך הקשה משני רוחות מורשא קמא מחלשא עור ובשר ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת, מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה כשנופלין הסימנין בתוכה ונאחז ממנה נקרעין, ואוקימנא דמסוכסכת דכשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל. ואינו מחוור, חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסקינן דשוחט סימנין גרודי' שאין עליהן עור ובשר כלל, ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו מיעוט של קנה, ועוד דכיון דאוקימנא מסוכסכת דוקא בדקיימא ברישא דסכין והוליך ולא הביא, אלמא אוגרת דקיימא נמי ברישא דסכין, והיאך אפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר, ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת כדקיימא באמצע הסכין פסולה, אם כן מאי שנא סכין שיש בו פגימות הרבה, אפילו חדא נמי הוי דומיא דהרבה, והיכי דמי כגון דקיימא באמצע הסכין דאי אפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע.

לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפוגעה בסימנין דרך הבאה שהסימנים נאחזין לעוקץ ונקרעים. והכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחות משום דמורשא קמא אף על פי שאינה אלא מחלשת ולא קורעת ואפילו הכי הסימנין עצמן המורשא האחרת פוגעת בהן וקורעת, אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלישה, כלומר אף על פי שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתקנה כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק כדקיימא ברישא דסכינא שאינה פוגעת בהן, ופרכינן וסוף סוף אף על פי שאינה פוגעת בהליכתה פוגעת בהבאתה, דסתם שוחט מוליך ומביא הוא, וסתמא קתני מסוכסכת כשרה, ופריק כשהולך ולא הביא, והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין, אבל מסוכסכת זימנין דכשרה, כיצד כשהוליך ולא הביא, ומעתה לא שנא דקיימא ברישא דסכינא ולא שנא קיימא אפילו באמצע סכינא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך והאמר רבא מסוכסכת כשרה, לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא, דאלמא אין הכל אלא כשהוליך ולא הביא, דאילו לדברי רש"י ז"ל אפילו הוליך ולא הביא דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוה ליה לפרושי, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל.

וגם הפירוש הזה אינו מחוור בעיני, חדא דאם איתא דהדר ביה מאוקימתא קמייתא, הוה ליה למימר אלא בשהוליך ולא הביא, ועוד מאי דקא מקשי סוף סוף כי אתיא בזע, היינו קושיין חקמייתא, ומאי פריק ליה מעיקרא.

על כן נראה לי דהאי קיימא ברישא דסכינא דקאמר לא קרוב לראש הסכין קאמר, אלא קיימא כלפי ראשה דעוקץ הפגימה נוטה כנגד הקתא קאמר, והכי קאמר מדפסלת אוגרת משום דאית ליה שתי מורשות ומכשרת מסוכסכת דלית לה אלא חדא, אלמא מסוכסכת דכשרה היינו אפילו המורשה נוטה כלפי הראש, ואם כן כי אזלא בזע(א) ופריק בדקיימא ברישא דסכינא ומורשא דידה נוטה כלפי הקתא, דכי אזלא לא פגע במורשא כלל, ואקשינן סתם שוחט מוליך ומביא הוא כי אתא מיהא פגע בה ובזע(ה), ופריק בשהוליך ולא הביא. והוא הדין בדקיימא כלפי הקתא ונוטה כלפי הראש וכשהביא ולא הוליך. והילכך כי אמר ליה רב אמי להונא מר בריה דרב נחמיה כאן שהוליך ולא הביא כאן שהביא ולא הוליך, לא הוצרך לפרש והוא דקיימא ברישא דסכינא, דעל כרחך לא איצטריך למימר שהוליך ולא הביא אלא כי היכי דלא לפגע במורשא, והיכי דמי על כרחין בדקיימא ברישא דסכינא כנ"ל. ויש בה פגימות הרבה, ואפילו מסוכסכת דפסולה, ואפילו הוליך ולא הביא היינו טעמא לפי שאנו חוששין שמא יחזיר ידו מעט ויפגע בפגימה אחת מהן, ואפילו אמר בריא לי, פסולה, דגזרינן דילמא הביא מעט ולאו אדעתיה אלא בפגימה אחת אפשר לו ליזהר. ומגל קציר שהכשירו בית הלל לטהרה מידי נבלה מיהא היינו טעמא שהפגימות שוכבות ונמוכות הרבה, ואפשר שאפילו הביא אין עוקצי הפגימות נאחזין בסימנין, וכיון שהוליך ולא הביא ואפשר שלא יחזיר ידו לאחריו כלל ואפילו החזיר נמי אפשר של אתאחוז הפגימה בסימנין לרוב נמיכות הפגימות, לפיכך הכשירוה להוציאה מידי נבלה, אבל לא לאכילה.

דף יח - א

וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. איכא למידק כיון דפגימת סכין בחגירת צפורן, אמאי בדק לה בבשרא, אפילו יחגור בה בשר ולא תחגור בה צפורן כשרה, ועוד מאי קא מיבעיא ליה לרב דמיא לסאסא מאי, ולפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו, דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא בכל פגימה אסורה ואפילו קטנה שבקטנות, והוא שתחגור כל דהוא טופרא או בשרא או אפילו חוט השערה, הא בלא חגירה כל דהוא, כשרה, דאין זו אלא דמיא לסאסא ודמיא לסאסא, פירש רש"י ז"ל שאין בה פגימה אלא שאין פיה חלק. ועוד נראה לי ראיה מדקא תני בברייתא (יז, ב) אוגרת פסולה, אלמא אינה פסולה אלא בשאוגרת איזה דבר שיהיה.

ואם תאמר אם כן מאי קשיא ליה ריש לקיש מאי טעמא לא מני פגימות סכין בהדייהו ופרקינן בחולין לא מיירי, דמשמע דליכא מאן דפליג אדרב חסדא, לימא ואידך דילמא לית ליה דרב חסדא. יש לומר דמכל מקום הוה ליה למימר ארבע פגימות הן שלש כפגימות המזבח ואחת בכל שהוא.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן ככל הנך אמוראי דלעיל דמשמע דפסלי אפילו בפגימה כל דהוא, ולא מכשרי' אלא דמיא לסאסא בלחוד ודרב חסדא ליתא. ואף הרב אלפסי ז"ל לא הביאה להא דרב חסדא בהלכותיו.

פגימת המזבח. פירש רש"י ז"ל דילפינן בשחיטת קדשים מדכתיב (שמות כ, כד) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ודרשינן התם (כתובות כז, א) [זבחים נט, א] וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם אבל לא בזמן שהוא חסר, ואסיקנא בסידא כזית או טפח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאבנא כדי שתחגור בה צפורן דכתיב (דברים כז) אבנים שלמות. ואם תאמר כיון דאוקימנא וזבחת עליו בסידא, מאי שנא סידא ומאי שנא אבנא, לימא כאן וכאן בכדי חגירת צפורן או כאן וכאן בכזית, ויש לומר דסידא כיון דנפיק לן מעליו ודרשינן אבל לא בזמן שהוא חסר אין חסרונו ניכר בפחות מיכן, אבל באבנא דכתיב אבנים שלמות כל שפגימתן גדולה כחגירת צפורן אינן שלימות, ואי נמי האי כאורחיה והאי כאורחיה ואין דרכו של סיד להיות כל כך חלק. אבל בתוספות אמרו דפגימת המזבח [ילפינן] מאבנים שלמות. וזבחת עליו לא איצטריך אלא לפסול קדשים שעבר ושחט בזמן שהוא חסר, וכדאמרינן התם [שם] מנין למזבח שנפגם שכל קדשים שנשחטו בה פסולין שנאמר וזבחת עליו וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום, הילכך בסידא דלא כתיב בה בהדיא פסול פגימה, שיעורה מר [ב]טפח ומר בכזית. ואי נמי למדו פגימת סיד מדבעינן מרובע, דתניא התם (סב, א) כבש וקרן ויסוד וריבוע מעכבין וכו' כדאיתא התם עד דתניא אותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו, ולא מפני שכשר לעבודה אלא שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול, מכלל דפסול פגימה משום דאינו מרובע.

ואף רבי יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. פירש רש"י ז"ל כי אמר רבי יוסי רובו ככולו הני מילי בטבעת גדולה, אי נמי בבשר שבין טבעת וטבעת. דהתם הוא מקום שחיטה, וכל במקום שחיטה רובו ככולו, אבל לשוויי שאר טבעות ראויין לשחיטה, משום דמקיפין רוב הקנה לא אמר, שאין מקום שחיטה אלא במה שמקיף את כל הקנה, ובודאי דלישנא דברייתא לכאורה מכרעא הכין, דתניא השוחט בשאר טבעות אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, דאלמא לשוינהו לשאר טבעות מקום שחיטה קאמר.

ומכל מקום אינו מחוור כלל. חדא דכל הצואר כשר לשחיטה, וכדתנן במתניתין, ולא משמע שיהא בצואר מקום שאינו ראוי לשחיטה ולמעלה ולמטה כשר לשחיטה, ורש"י ז"ל בעצמו הביא תוספתא (פ"א ה"ו) דתניא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה, אלמא כל מה שיש מן הטבעת שהיא הטבעת הגדולה עד הריאה ראוי וכשר לשחיטה. ועוד דאם כן לרב ושמואל כיצד שוחטין, וכי יכול אדם לכוין שישחוט בין טבעת לטבעת, ואפילו היה קורע עור ובשר ורואה סימנין ושוחט היה מן התימה שיוכל לכוין, וכל שכן דרך מקרה, ואנן דקיימא לן כרב ושמואל, היאך נאכל בשר, דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ואחר שלא תתכן שחיטה אלא בהשגחה גדולה שיכוין בין טבעת לטבעת, לא היה לנו לאכול עד שנבדק ונראה ששחט בין טבעת לטבעת.

אלא הכי פירושא, ואף רבי יוסי לא אמר דשחט רוב הקיפו של טבעת כאלו שחט את כולו אלא בטבעת גדולה, הואיל ומקפת את כל הקנה, וכששחט בה רוב הקיפה שחט רוב חללה, אבל בשאר טבעות שחוט בשר מחברן מלמטה אף על פי ששוחט בהן רוב ההקף, אינו כאלו שחט את כולו, דפעמים ששוחט רוב ההקף ועדין לא שחט רוב החלל והא דקתני בברייתא השוחט בשאר טבעת אף על פי שאין מקיפות כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, אפלוגתא דמתניתין קאי דברייתא פירוש מתניתין הוא, והכי קאמר השוחט מתוך הטבעת הגדולה אם שייר מלא החוט על פני רובו שחיטתו כשרה, דהא איכא רוב הקף ורוב חללה, ולא עוד אלא אפילו שחט רוב בשאר הטבעות שחיטתו כשרה, דהואיל ומקיפות את רוב הקנה ושחט ממנה רוב ההקף כאלו שחט רוב החלל.

דף יח - ב

ורבי זירא לית ליה נותנין חומרי מקום שיצא משם. איכא למידק והא רבי זירא כפר ביה ברב יוסף דלא שמעה מרב ושמואל מעולם, ואפילו תמצא לומר ששמעה מאחרינא, מיטעא הוה טעו באיסור, דסבורין דרב ושמואל אסרו, והן לא אסרו, ותניא (פסחים נא, א) דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור נשאל ומתירין לו.

ולפיכך יש לפרש דהא דקאמר רבי זירא רב יוסף ברבי חייא מכולי עלמא גמר, הכי קאמר לא מרב ושמואל גמר לה, אלא חומרא בעלמא הוא שנהגו במקומו, והוא סבר דרב ושמואל אמרוה, ואינה להם אלא חומרא בעלמא, ולפיכך הקשו אפילו לא אמרוה רב ושמואל מכל מקום מודה הוא דחומרא הוא שהחמירו על עצמן, והוה ליה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דנשאל ואין מתירין להן.

ועדיין קשה לי ומאין להן דרבי זירא מודה דמשום חומרא נהגו בכך דלמא מטעא טעו. ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו, דדילמא משום חומר עד שנודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירין לו. והילכך כיון שבמקומו של רבי זירא נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לרבי זירא לנהוג בו איסור, דדילמא חומרא בעלמא היתה, שהרי אנו רואין אותם נוהגין בו איסור, ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה.

הכי גרסינן אמר רב פי משמיה דרבא פגע בחוטי טרפה. ופירש רש"י ז"ל שהתחיל לחתוך במקום שחיטה והגביה למעלה עד דפגע בחיטי. ואיבעיא להו פגע ונגע בהו או פגע ולא נגע אלא ששייר כל החיטי, ואי הכי כיון דנטה כל כך כנגד הראש עד ששחט סמוך להן ממש טרפה, ולא איפשיטא. ואיכא למידק כיון דלא איפשיטא הוה ליה לגמרא למימר תיקו. ועוד דאי גרסינן בדרב פפי טריפה, תיקשי לן דהא רב פפא אמר משמיה דרבא כשרה ואפילו נגע כל ששייר מהן קצת כלפי הראש. ולפיכך נראה דהאי אתמר דקאמר הכא בתר ההיא בעיא תשובת השאילה היא. ולומר דמפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא שמעינן לה, דעל כרחין רב פפי ורב פפא דתרוייהו משמיה דרבא קא אמרי, בודאי פליגי, דהא רב פפא מכשר משמיה דרבא אפילו בפגע ונגע, אלא רב אחא סתמא לא פליג אאבוה, ואי לאו דשמעיה לאבוה דלא אמר כאסהדתיה דרב פפא לא הוה אמר ואיהו נמי בפגע ונגע הוא דטריף הא לא נגע מכשר, והילכך רב פפא נמי בפגע ונגע הוא דקאמר, ונלמוד דברי רב פפי הסתומין מדברים הללו המפורשים. כן נראה לי לפי גירסת רש"י ז"ל.

ויש מי שפירש דפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא בשייר כל החיטי היא, ומרב פפא דמכשר שמעיה דרבא כדטריף פגע ונגע סבירא ליה, והילכך הא דרב פפי משמיה דרבא פגע ונגע כאמר, דמסתמא כיון דתרוייהו משמיה רבא אמרי ליה לא פליגי. ורב אחא מטריף אפילו פגע ולא נגע. ואינו מחוור דשייר בחיטי בשוחט בתוכן משמע, וכלישנא דמתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולו, והכא נמי בשוחט מתוכן ושייר בהן כלפי הראש, ותוספות דוחקין הרבה ומפרשים דהכא בשהתחיל כלפי הראש למעלה מן החיטי ומשפיל ידו כנגד הגוף, והכי קאמר שחט כלפי הראש ופגע בחיטי טרפה, ואיבעיא להו פגע ונגע קאמר דהיינו שייר בחיטי ואפילו הכי טרפה או דילמא או דילמא פגע ולא נגע דוקא הוא דטרפה הא פגע ונגע כשרה, ואהדר ליה דרב פפא משמיה דרבא אמר כשרה, והילכך רב פפי נמי פגע ולא נגע קאמר, הא נגע כשרה, ואינו מחוור דמסתמא אין דרך לשנות בענין שיתחיל למעלה ממקום שחיטה, והוה ליה לרב פפי לאשמועינן האי דינא במתחיל מקום שחיטה ולומר שייר בחיטי כשרה כלישנא דרב פפא משמיה דרבא. ויש מי שגורס מדחק קושיא זו כדרב פפי פגע בחיטי כשרה, והיינו ממש דרב פפא, ואינו צורך למחוק גירסת הספרים.

דף יט - ב

איקלע רב נחמן לסורא בעי מיניה שחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דרבי אלעאי בר מניומי דאמר שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינא דילמא ההיא במקום שחיטה וקא משמע לן דלא בעי שחיטה מפורע'. וכיון דרב נחמן לא אהדר להו כשרה אלא תליא לה כדרבי אלעאי, ואנן דחינן ליה דלא דמיא להא דרבי אלעאי, לית לן ראיה מיהא בשחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש שתהא כשרה. ועוד דהא רב חסדא אמר ליה לרב הונא לא תהדר בך, דאם כן אפסדתא לקמיתא דבעינן דתיפוק חיותא בשחיטה ובהגרים שליש ושחט שליש, והגרים שליש נמי אין בנו כח להתיר, שהרי נחלקו עליה רב יהודה ורב הונא משמיה דרב ר"י טריף משום דבעיא רובא בשחיטה, ורב נחמן נמי דסבירא ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה, על כרחין בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש טרף, דהא בהא תליין, וכדאמר ליה רב חסדא לרב הונא, וללישנא קמא נמי דרב הונא משמיה דרב אשי מיפסל פסיל ואפילו בהגרים שליש ושחט שני שליש, וכל שכן בשלא שחט אלא שליש האמצעית לבדו, הילכך אף על פי שאמר רב הונא משמיה דרב להכשירה ורב (ששת) [חסדא] נמי לכאורה משמע דסבירא ליה הכין, אפילול כן לחומרא אזלינן, כיון דרב יהודה ורב נחמן ורב אסי אלישנא קמא פליגי עליה [ו]עוד דהא סוגיא דגמרא נמי תפיס ליה לאיסורא וכדאמרינן לקמן (כ, א) פסול בשחיטה פסול במליקה לאתויי מאי, ואסיקנא לאתויי שפוי ראשו דנקיט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסול, אלמא מדנקיט האי לישנא, שמע מינה דהכין הילכתא. והילכך אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש טריפה דבעינן כי נפיק חיותא דתיפוק ברובא דשחיטה, ולא דמי לחצי קנה פגום, דהתם במקום שחיטה והכא לאו מקום שחיטה. והילכך אין לנו להכשיר אלא כששחט שני שליש והגרים שליש דאיכא רובא בשחיטה, וכי נפקא חיותא ברובא דשחיטה נפקא, אבל בכולהו אינך טריפה כך נראה לי.

ויש מרבותי נוחי נפש שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שליש, ומשום דבהא בין רב הונא בין רב יהודה מודו בה וכדאיתמר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא, אלמא אף רב יהודה לא נחלק אלא בשליש האחרון בהגרמה, דליכא רובא בשחיטה, הא שחט שני שליש האחרונים כשרה, דהא נפקא חיותא בשחיטה, והא איכא רובה בשחיטה, וכי תימא רובא קמא בשחיטה קאמר, דאילו בתרא כמחתך בשרא בעלמא היא. הא ליתא, דהא רב יהודה גופיה הוא דקאמר בסמוך משמיה דרב שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה, אלמא לדידיה כל דאיכא רובה בשחיטה ואפילו איכא הגרמה באמצע דאיכא למימר כי נפקא חיותא בהגרמה נפקא, אפילו הכי כשרה, כל שכן בדאיכא רובא במקום אחד דכשרה. והראשון נראה לי עיקר.

מאי עורף מול עורף כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה. נראה לי דלישנא קיטא נקט, ואין עיקר ראיתו אלא מסיפא, דסיפא דקתני וכל הצואר כשר לשחיטה, (דילמא) [דאלמא] כל העורף דקתני היינו מה שכנגד כל הצואר, הא לאו הכי אכתי אמינא דמאי כל העורף כל העורף שכנגד הפנים ממש, אלא רישא דסיפא נקטה ועיקרא משום סיפא דסיפא.

ממול עורף מול הרואה את העורף. קשיא לי(ה) אם כן (כל כנגד) [כנגד כל] הצואר מנא לן, דילמא מול הרואה ממש את העורף, אבל אידך לא, דהוה ליה מול מול, וכדאמרינן ביבמות (קג, א) מעל רגלו ולא מעל דמעל, שמע מינה האי אסתוירא עד ארעא נחית, דאי לא הוה ליה מעל דמעל. ויש לומר דכל שאין בו מקום שנראה כמוחלק זה מזה, כולו נקרא ממול ערפו.

דף כ - א

מאי איריא מולק אפילו שחט נמי. דהא סימנין קא שחט, דלא הקפידה תורה שתהא שחיטה מן הצואר דוקא כמו שהקפידה במליקה שתהא ממול עורף, דשחיטה בסימנין תליא, והיינו דשוחט בצדדים שחיטתו כשרה, ומולק מן הצדדין מליקתו פסולה, והילכך אף במחזיר סימנים להדי עורף ושחט שחיטתו כשרה.

ברש"י ז"ל למעוטי שן וצפורן. ופירש הוא ז"ל דאכשר במליקה פסול בשחיטה קאי והיא עיקר, ורישא אטו סיפא נקטה, והכי קאמר כשר במליקה צפורן מחוברת, דהא מצותה בעצמו של כהן ופסול בשחיטה דמחובר פסול בשחיטה. וכן נמי שן מחוברת פסולה לשחיטה, ואיידי דנקט צפורן נקט שן. ואקשיה שן וצפורן מחוברין בהדיא קתני להו, דהא קתני להו במתניתין (טו, ב) חוץ מן השנים והצפורן, ואוקימנא במחוברת. וכתב הוא ז"ל דאי אפשר לפרש למעוטי שן וצפורן תלושין, ורישא דוקא, כלומר כשר בשחיטה פסול במליקה. דמליקה בציפורן תלושה אפילו מליקה פסולה לא מיקריא, דאין מליקה אלא בציפורן מחוברת ופסול שלה [היינו] בשדבר אחר גורם לה, כגון שהיא מן הצדדין או מן הצואר וכיוצא בהן.

ויש להקשות לפירושו, חדא דאי במליקה פסול בשחיטה קא דייקינן לל"ל למעוטי שן, לימא למעוטי צפורן ותו לא, ועוד מאי קאמר שן וצפורן, בהדיא קתני להו, דשן מחוברת במתניתין ליכא, (דהשנים) [דהשינים] דקתני לאו במחוברין, אלא בתלושין, ו[א]שנים קתני, מפני שחונקין, וצפורן בלחוד הוא דאוקימנא במחוברת, אלא למעוטי סכין וצפורן גרסינן, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל, וכולה מתניתין דוקא כשר בשחיטה פסול במליקה למעוטי סכין, והוא הדין לכל שאר הדברים, חוץ מעצמו של כהן, וכשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי צפורן מחוברת, ואקשינן סכין וצפורן בהדיא קתני להו. צפורן דתנן חוץ מן הצפורן, ואוקימנא במחוברת, וסכין שפסול במליקה דתנן ומייתי לה בסמוך (כ, ב) מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. ומה שאמר רש"י ז"ל דמליקה בסכין אפילו מליקה פסולה לא מיקריא. הכא הא לא קתני מליקתו פסולה אלא פסול במליקה, ועוד מנא ליה דלא, דאי משום דעיקר מליקה בגופו של כהן, אם כן מולק מן הצואר לא תהא אפילו מליקה פסולה, דהא ממול ערפו כתיב, ואילו במתניתין קא תני מן הצואר מליקתו פסולה.

קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא. שהתורה חלקה לגמרי בין שחיטה למליקה אמר ליה רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא במליקה כשר דלא אשכחן דחלקה תורה אלא בממול עורף אבל בהלכותיה כל שאתה יכול לעשות מליקה כשחיטה כדי שתעשה עיקר מליקה, דהיינו בסימנין בחיות אתה עושה ונהי שהתורה התירה אפילו בדריסה אבל כל שכן דאם הוליך והביא כדי שלא תחנק קודם גמר מליקה שהוא כשר וטעמא דמאן דאמר נמי אף מחזיר סימנין מהאי טעמא הוא דקאמר.

וכדרב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה. והא דאיפשיטא ליה טפי בשחיטה מבמליקה, משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה, דהיינו שהייה דרסה חלקה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה, וטעמא דהגרמה שפסולה אפילו במליקה, משום ד[מ]מול ערפו אמר רחמנא, וקא משמע לן שמואל דכי היכי דבשחיטה התחלת מקום שאינו ראוי פסול אף על גב דעביד לבסוף רובא בשחיטה, הכי נמי במליקה דפסול.

דף כ - ב

והאמר רב ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול אההיא פליגי. ואם תאמר ומאי קושיא, לימא דשמואל לאתויי ראשו וכדמפרש לה רב פפא לעיל. הא ליתיה, דהא שמואל כאיל ואמר כל הכשר כשר הא כל הפסול פסול, ואילו לרבא בר קיסי הא איכא עיקור סמנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה. (ואם כן) [ואם תאמר] אכתי מאי קושיא, הא אמרינן בעירובין (כז, א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. יש לומר דהתם במתניתין ומתניתא אבל במימרא דאמוראי לא, דאינהו בדוקא קאמרי.

אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. נראה לי דהכי קאמר נבלה ומטמאה במשא אף על פי שמפרכס, וזעירי דשמואל היא דאמר לקמן (כא, א) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולקה ואי זעירי נבלה מעשה נבלה קאמר, אבל אינה מטמא עד שתמות מאי קושיא דהא כל (שחיטת) [שחיטה] נמי הכי היא, דנקובת הושט נבלה היא כרב ישבב, והודה לו רבי עקיבא כדאיתא בפרק השוחט (לב, א), ואם כן תיקשי לן לדעת רבה וכי מתה עומד ושוחט. אלא דהתם מעשה נבלה הוא דקא עביד, ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין, הא נבלה ממש לטמא אינה, אבל הכא דנבלה ומטמאה קאמר קשיא וכי לאחר שמתה ומטמאה עומד ומולק ונטהרת, ולשון שפירש רש"י ז"ל, צריך עיון.

הא דקאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי. קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי עליה דרבי זירא, ומה שייך לומר אי קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו. ותירצו ואחר כך אומר אי קשיא לי.

אמר ליה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין. ופירש רש"י ז"ל וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן היא מת ואמאי מעכב שני. ואינו מחוור בעיני. דאף על גב דעוף סופו למות בסימן אחד, השתא מיהא לאו נבלה הוא לטמא. ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים אינה מטמאת עד שתמות, וכדתניא בפירקא דלקמן (יח, א) שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, ותנן בהעור והרוטב (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. אלא נראה לי דהכי פירושא, ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין דאפילו תמצא לומר דליתא לזעירי דשבירת מפרקת ורוב בשר אין עושה אותה נבלה, מכל מקום כל שנשברה מפרקתו רוב בשר ורוב שני סימנין מטמאה כנבלה, וכדתנן (אהלות פ"א, מ"ו) הותזו ראשיהן אף על פי שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת, וסבירא ליה לאביי דרב אסי דאמר לקמן (כא, א) מאי הותזו כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון, ואפילו הכי קאמרי רבנן דצריך לחלק כל שני סימנין להיות הראש בעצמו והגוף בעצמו, וכי מתה עומד ומולק לרבנן, וממליקת עולת העוף לרבנן קא פריך. ואמר ליה התם לקיים בה מצות הבדלה. אבל משחתך בה רוב שנים הויא לה מתה גמורה ומיתתה והכשרה באין לה כאחד.

אלא דאכתי קשיא לי דמדקאמר הכא סתם ותקשי לך עולת העוף, ולקמיה פריך והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה, משמע לכאורה דקושיא קמייתא לכולי עלמא קאמר ולא לרבנן בלבד. על כן נראה דאביי לית ליה לא כרבי שמעון בן לקיש דאמר הותזו כהבדלת עולת העוף לרבנן, ולא כרב אסי דאמר כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא הותזו ראשיהן בהכשר שחיטה, דהיינו אחד או רוב אחד, ואפילו הכי צריך להבדיל לרבנן כל שנים ולרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים כנ"ל.

דף כא - א

אמר ליה כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי משעון ופליגית. איכא למידק אמאי לא אקשו לזעירי ולשמואל מיהא מתנית' דאינהו מטמו אפילו במפרקת ורוב בשר, והכא קתני הותזו ראשיהן. ואפשר שעל כן פרשה רש"י ז"ל בשרצים ולומר שחיותן גדול מחיות אדם ובהמה, אלא שבתוס' אמרו שבמסכת אהלות פרק קמא (מ"ו) נשנית גבי בהמה חיה ועוף דתנן התם וכן בהמה וחיה אינן מטמאים עד שתצא נפשם, הותזו ראשיהן טמאין אף על פי שמפרכסין, אלא יש לומר דזעירי ושמואל מפרשי דהותזו ראשיהן היינו שנשברה מפרקת ורוב בשר, ואף על פי שלא הותזו בסמנין כלל. ומיהו לריש לקיש ולרבי אסי תיקשי ברייתא דלעיל דקתני כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה. אלמא דוקא מפרקת בלא רוב בשר, הא ברוב בשר נבלה ולאחר שמתה אינו עומד ומולק, ואין לומר דאינהו נמי בלא רוב בשר קאמרי, דהא (ב)[כ]הבדלת עולת העוף קאמרי, ולכולי עלמא צריך הוא לחתוך שדרה ומפרקת ורוב בשר לאחר חתיכת סימנים, וי"ל דהאי (ב)[כ]הבדלת עולת העוף דקאמרי לא מדמו לה לגמרי אלא לחתיכת מפרקת וסימנין אבל לא ברוב בשר, ואינו מחוור דכיון דקאמרי כהבדלת עולת העוף, והבדלה בלא בשר ליתא לכולי עלמא, אם כן על כרחין אינהו נמי הותזו ראשיהן מפרקת ורוב בשר וסימנן קאמרי. אלא יש לומר דאינהו ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף לא שמיעא להו, והלכך דריש לקיש ורבי אסי ליתנהו מקימני ברייתא אלא כזעירי ושמואל.

מה חטאת בהמה אינה באת אלא מן החולין ביום ובידו הימנית. איכא למידק למה ליה למגמר מחטאת בהמה מן החולין, תיפוק [ליה] מדאמרינן בחגיגה (ז, א) וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ויליף לה מדכתיב (דברים טז, י) מסת ידך. ויש מתרצים דהתם בעולת ראיה ודכותה שהיא חובה ממש עליו, אבל דבר הבא על חטא שהוא הביא עצמו לידי חובה זו ולא חובא מעיקרא הא צריכה.

כשהוא אומר והקריבו חלק. איכא למידק האי והקריבו הא אפקיניה במסכת זבחים (סה, א) לדרשה אחרינא, דתניא התם והקריב מה תלמוד לומר לפי שנאמר (ויקרא א) והקריב מן התורה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין תלמוד לומר והקריבו. ויש לומר דכוליה והקריבו יתיר' הוא, דהא והקריב אחרינא כתיב ודרש והקריב ודריש והקריבו דאפילו לא כתב רחמנא אלא והקריב בלא וא"ו הואיל ומיותר הוא הוה משמע מיעוטא דחלוקה הקרבה זו מהקרבה אחרת, דהיינו חטאת העוף ומו' דוהקריבו דריש אפילו פרידה אחת. ואכתי איכא למידק והיאך יליף עולת חובה מעולת נדבה דילמא כמשפט כמשפט חטאת העוף והקריבו דבעולת נדבה לחלק בין נדבה לחובה, ותדע לך דהא במסכת ביצה (כ, א) משמע דלא ילפינן חובה מנדבה, דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה, ומוקי לה בין לבית שמאי בין לבית הלל, אלמא לכולי עלמא אי לאו היקישא לא גמרינן עולת חובה מעולת נדבה, וטעמא משום דאיכא למיפרך מה לנדבה שכן מצוי, ותירצו בתוס' דהתם הוא גבי סמיכה דהיא חומרא בעלמא, ולפיכך אין ללמוד זה מזה אלא בהיקישא, אבל לענין דין עיקר הקרבה גלויי מילתא בעלמא הוא מה עולת נדבה כן אף עולת חובה כן.

דף כא - ב

מה להלן מול עורף וכו'. ואיפכא ליכא למימר דכמשפט אתא לסימן אחד והקריבו שלא יהא ממול עורף, דרבי ישמעאל נמי אומלק והקטיר קא סמיך דלא תהא שלימה אלא חתוכה בהקטרת הראש, והא דמייתי והקריבו, משום דאיהו קא גרים, דאי לאו והקריבו, הוה אמינא כמשפט לכל דבר ומלק והקטיר בעל כרחין הוה דרשינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וכדאיתא בסמוך. והא נמי ליכא למימר דכמשפט אתא לתרתי שלא יבדיל וגם ממול עורף ומלק והקטיר לראשו של מזבח, דעל כרחינן לא אתי אלא לדרשא חדא, כיון דאיגלי כמשפט והקריבו בא לומר דצריך יתר מסימן אחד מיהא לא יבדיל וישאיר מיעוט כמו לרבי אלעזר ב"ר שמעון בסמוך, דהא אינה סברא שנחלק בחצי סימן או ברובו (מדעתיה) [מדעתנו ו]נאמר שצריך להבדיל ולא לגמרי דזו אינה סברא או יבדיל לגמרי או לא יבדיל כלל, דבשלמא לרבי אלעזר ב"ר שמעון בעל כרחיה אית ליה למימר הכי, כיון דלא איצטריך כמשפט למול עורף ומקרא אחד מלמדנו שיבדיל ומקרא אחד מלמדנו שלא יבדיל היא שיטתו של רש"י ז"ל, וכן ביארו דבריו בתוספות.

דף כב - א

ותנא קמא (ורבי שמעון בן אלעזר) [ורבי אלעזר ב"ר שמעון] ממול עורף מנא להו גמרי מליקה [מ]מליקה. ואם תאמר לימא איפכא, ונגמור עולת נדבה מחטאת העוף להבדלה ממליקה מליקה והקריבו לחלק שלא תהא מליקתו ממול עורף. ויש לומר דמסתברא דמליקה מליקה למול עורף שהיא עיקר המליקה, וכענין גלוי מילתא בעלמא הוא. ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרי דלרבי אלעזר ב"ר שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרי' מחטאת העוף, ואלו בזבחים (סה, ב) אמרינן אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדיל בעולת העוף ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ויש מי שתירץ דבשמעתין נמי הכי קאמר מה להלן [אם ירצה] אוחז בגוף ומזה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה.

ואינו מחוור דהא אמרינן לעיל (ע"א) גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים כמאן אי כרבנן ב' דוקא אי כרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים דוקא, דאלמא לרבי אלעזר בר' שמעון אם רצה להבדיל אינו מבדיל. אלא יש לומר דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי ודכותה בעירובין (לה, ב) גמ' נתגלגל חוץ לתחום. ומי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא והא אמר ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. ומשני הא דידיה הא דרביה. עוד יש לומר דההוא מקשה דלעיל [לא] סבירא ליה כמאן דאמר התם מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ובפירקין דלקמן (כט, א) נראה לי שיש לנו לומר כן על כרחינו כמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד בגמ' רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (בד"ה ור' אלעזר ב"ר שמעון).

דף כב - ב

הכי גרסינן: לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

דף כג - א

למעוטי נרבע ונעבד. למאן דאמר יש נרבע בעופות למעוטי נרבע ונעבד, ולמאן דאמר אין נרבע ונעבד בעופות למעוטי נעבד, ובעיא היא בזבחים (פה, ב) אי [יש] נרבע בעופות או אין נרבע בעופות.

דף כג - ב

הכא במאי עסקינן דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדריה נפיק או לא נפיק. פירש רש"י ז"ל: מי נפיק ידי נדריה ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק. ובתוס' אמרו שאי אפשר כמו שפירש רש"י ז"ל, דכיון דנדר זה להביא על חברו עשר לחמים אם הוא פודה קודם שישחט הזבח לא עשה ולא כלום, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטתה זבח, וכיון דלא קדשי קודם שישחוט הזבח אם הוא פודה אותה לא הביא בשביל חבירו כלום. ואם שחט עליהן הזבח קודם פדיה, שוב אין להן פדיון עולמית. ועל כן אמרו בתוספות שדין עשר חלות אלו כדין אותן שנחלקו בהן חזקיה, ורבי יוחנן (מנחות עח, א) דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו וכדין אותן ארבעים הנותרים לדעת חזקיה כן דין עשר חלות אלו, ומיהו אותן ארבעים לא נתפרש מה יעשה בהן.

דף כד - א

מקום שלא קדש הגורל קדש השם. פירש רש"י ז"ל: כגון קיני זבים ויולדות שאם הגריל עליהן לא מצינו שיהא הגורל קובען, ואם רצה לשונתן הרשות בידו. קדש השם מאחר שפי' זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, אלמא שם קובע. וקשיא לן דהא אמר רב חסדא בערובין (לז, א) אין פרידין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, וקא מפרש ביומא (מא, א) בלקיחת בעלים דכתיב ביולדת (ויקרא יב, ח) ולקחה שני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ובעשיית כהן דכתיב (שם טו, ל) במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה, הא אם לקחם סתומין ואחר כך פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם, מדכתיב מוצא שפתיך. אלא נראה לי דמהתם נפקא לן דקדש השם לומר שאם בשעת לקיחה או בשעת עשית הכהן אמר זה לעולה וזה לחטאת הוקבע. ומשם ג"כ נפקא לן דאין הגורל קובען, דאי לא איכא למידק ומנא לן דלא קבע הגורל, לימא קל וחומר ומה מקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל, אלא דמהתם נפקא לן דלעולם אין נקבען אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כנ"ל.

דף כד - ב

נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. [הא] (מ)דקתני למנותו שליח צבור ופירש רש"י ז"ל דשליח היינו שממנין אותו שליח להלקות ולרדות ולהיות פרנס על הצבור, וכן ראוי לירד לפני התיבה להתפלל, ואינו מחוור, דההוא לאו ש"ץ הוא אלא שליח בית דין, ועוד דאפילו ש"ץ הממונה על הכנסת לאו ש"ץ מיקרי בשום מקום אלא חזן הכנסת. אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו שליח צבור לירד לפני התיבה.

ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שתתמלא זקנו, ואילו במגילה (כד, א) תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות, אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו. ויש לומר דהכא אינו ראוי קאמר, כלומר אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור, אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה, ודיקא נמי דהכי קתני ראוי להיותו שליח צבור ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה, והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות.

ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שזה [ש]אמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום [ד]מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח צבור, דקאמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי.

ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת סוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות, דאלמא אפילו קטן שלא הביא שתי שערות נושא את כפיו. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל ופירש שם קטן שהביא שתי שערות. ומיהו אינו מחוור דהא לא משמע הכי, דרישא קתני קטן, וסיפא נמי קתני קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, וההיא ודאי בשלא הביא שתי שערות הוא, דאי לא אפילו בשאין גדול עומד על גביו אוכלין משחיטתו. אלא יש לומר דהתם לאו נושא את כפיו קאמר, אלא יודע לישא קאמר, כלומר שיודע הלכות נשיאות כפים לפי שבא לכלל כהן משרת מחלקין לו תרומה, אבל אינו נושא עד שיביא שתי שערות, ובתוס' מפרשינן שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר, וכדתנן בערכין (יג, ב) ובין רגלי הכהנים היו עומדין וצעירי לוייה היו נקראין.

כלי חרס תוכו טמא גבו טהור. פירוש אם נגע בגבו טהור, אבל אם נטמא תוכו נטמא אפילו גבו, ובהדיא אמרינן בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א) דאמרינן התם כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו, ובתוספתא תניא מרובה מדת לטמא מליטמא דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים מגבו, ועוד הביא ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק לא יחפור (יט, ב) גבי חבית מלאה גרוגרות איפומה לבר היא גופה תיחוץ, לא צריכא דפומא לגאו. ואם איתא דאפילו ניטמא תוכו אין גבו טמא אם כן אפילו פומא לגאו תיחוץ דהא גבו אינו טמא וחוצץ.

דף כה - א

ארבע תוכו כתיבי תוכו תוך תוכו [תוך] (תוכו תוכו). פירש רש"י ז"ל: דבכל חד הוה ליה למכתב תוך. ויש מקשים עליו אם כן ליכא מופנה כלל לגזירה שוה. דתרי לגופיה וחד ליטמא וחדא לטמא וחד לתוכו של זה וחד לתוכו ולא לתוך תוכו. ויש לומר דלאו גזירה שוה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא, דכיון דהכא והכא כתיב תוך [וב]לטמא על כרחין אף על גב דלא נגע אף דליטמא אף על גב דלא נגע, ומשום דברייתא נסיב לה בלשון גזירה שוה קאמר הכא חד לגזירה שוה, וברייתא על כרחיה לא סגיא דלא אמרה נאמר כאן ונאמר כאן. ויש מפרשים דתוכו דלטמא מופנה לגמרי, דהא מצי למכתב כל אשר בו יטמא, וכיון שכן תוך לגזירה שוה (וא') [והוי"ו] לתוכו של זה ולא לתוכו של אחר.

וחד לתוכו ולא תוך (ד)תוכו ואפילו כלי שטף מציל. ואם תאמר לאפוקי תוך תוכו למה לי קרא, הא מדינא נפקא שהרי אין כלי מיטמא מאויר כלי חרס אפילו כלי שטף, דהא מיעטיה קרא, דכתיב (ויקרא יא, לד) מכל האוכל אשר יאכל, דתניא בפסחים (כ, א) יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס, וכיון שאין הכלי מיטמא אף הוא מציל בפני הטומאה לפירות שבתוכו. יש לומר אף על פי שהכלי אינו מטמא אי לאו מיעוטא דתוכו הוה אמינא שהפירות טמאין דכעומדין באוירו של חיצון הן, קא משמע לן תוכו ולא תוך תוכו.

ואיכא למידק דהכא לא מצריך לתוך תוכו אלא חד קרא דלטמא, ובתורת כהנים משמע דצריך נמי מיעוטא דלא תוך תוכו דלטמא, דאמרינן התם כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו, כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין, ובתר הכי נסיב כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בתנור ואוכלין ומשקין בחבית טהורין. יש מי שתירץ דמגזירה שוה קמא אית ליה לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בלטמא אף בלטמא אינו מטמא, ואינו מחוור. דהא התם אמרינן דאיצטריך קרא לטהר מה שבתוך תוכו של כלי חרס, ואיצטריך נמי לטהר מה שבאויר כלי חרס כשהטומאה בתוך תוכו, דאי לאו הכי הוה אמינא דליטמא מקל וחומר, וצ"ע.

הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל מטמאין. ואם תאמר לימא איפכא הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל טהור, הא ליתא דבהדיא כתיב דכל הכלים מיטמאין באהל דכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל ועל כל הכלים.

דף כה - ב

הא דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. לאו לכל דבר קאמר, אלא לגולמיהן, אבל פשוטיהן טהורין ככלי עץ, דבמקרא דכל בגד וכל עור כתיב (שם לא, כ) וכל מעשה עזים דמיניה דרשינן ליה, אלמא כבגד ועור וכלי עץ הוא לדידהו איתקש. ורש"י ז"ל שפירש בפרק המוציא (גמ') (פא, א) (כלי) עצם כדי לעשות תרוד גבי חפיפות קבען טמאין דפשוטי כלי עצם טמאין כדאיתא בהכל שוחטין, ליתא דההיא בשל מתכת.

זה וזה לפטור. פירש רש"י ז"ל: קטנים שבזה ושבזה, וליתא דהא אמרינן גדולים למאי חזו הואיל וראוי למתקן על ידי האור, דאלמא לאו בקטנים שבזה ושבזה קא מיירי, אלא אשקדים המרים קאי, והכי קאמר זה וזה לפטור, כלומר בין קטנים בין גדולים, וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן, ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן.

התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר. פירש רש"י ז"ל: תמד מים הניתן שם בחרצנים, וליתא אלא מים הניתנין על גבי שמרים, תדע לך מדמייתי עלה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה, וההיא בשל שמרים היא, וכדמוכח בהדיא בבא בתרא (צז, א), והפרש יש בין הניתנין על גבי שמרים לניתנין על גבי החרצנים כדאמר בפסחים (מב, ב) הא בדרוקא הא בדפורצני, ומיהו ללשון ראשון שבפסחים אין הפרש בין רוקא לפורצני, ולאותו לשון אפשר כדברי רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת. ואפשר היה (לי) [לו] להעמיד מחלוקתם בשלא החמיץ. וכדמוקי לה נמי רבי אלעזר לקמן, אלא שאין נראה לו לרב נחמן לומר דרבי יהודה מחייב בשלא מצא אלא כדי מדתו בשלא החמיץ. ואף על פי שסברת המקשה היתה כך וכדמקשה ואזיל אי רבי יהודה ואפילו בשלא החמיץ נמי, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר אמאי לא אוקי מתניתין כרבנן ובמצא יתר מכדי מדתו, לא היא דהא רבנן אפילו נמצא יתר מכדי מדתו פליגי כדאיתא התם בבבא בתרא, והאי דפליגי בכדי מדתו, כדי להודיעך כחו דרבי יהודה וברמא תלתא ואתו ארבעה דמודו בה כולי עלמא כדאיתא התם, לא בעי לאוקמה דבכי הא מסתברא דאפילו בלא החמיץ נמי חמרא מעליא הוא.

דף כו - א

דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ. ואם תאמר ומאי קושיא, ומשום דילמא מחמיץ ילקח בכסף מעשר כבר נשמר רש"י ז"ל מהא, ופירש דרובן מחמיצין, והכי קאמר כיון דכל שהחמיץ לבסוף קנה מעשר אף בדליתיה קמן נימא כיון דרובן מחמיצין ניזיל בתר רובא, ולימא דילמא אי שבקינן הוה מחמיץ, ומדקתני אינו נלקח ופוסל, שמע מינה כל דלא החמיץ אף על פי שעתיד להחמיץ ההיא שעתא מיהא לאו פירא הוא.

מיהו בתוספות הקשו על פירושו של רש"י ז"ל דאם איתא דרובן מחמיצין כיון דאית ליה לרב נחמן דכל שהחמיץ לבסוף איגלאי מילתא דחמרא הוה מעיקרא וקנה מעשר, אם כן אפילו קודם שהחמיץ נמי נימא דקנה מעשר ומעות חולין ביד מוכר דרובא דאורייתא וניזל בתר רובא, ויש מתרצים דרב נחמן לא הוה סלקא דעתיה דרוב מחמיצין, אבל המקשה ידע דרובן מחמיצין, ולפיכך מקשה ואזיל ממתניתין. ויש מפרשים דהכי קא מקשה דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ ומדקתני במתניתין עד שלה החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר, משמע דאינה קנייה כלל, ומעות מעשר ביד מוכר הן, ואפילו ספק מקח לא הוי, ואם קדש מוכר בהן את האשה אינה מקודשת כלל ואפילו ספק מקודשת לא הוי, ובשלמא אי ליתא לדרב נחמן היינו טעמא משום דההיא שעתא מיהא לאו פירא הוא ובתר מעיקרא אלזינן, אלא לרב נחמן דאמר דכל שהחמיץ לבסוף אמרינן איגלי מילתא למפרע אמאי לא.

כך היא הגירסא בכל הספרים: שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפל למקוה לא פסלוהו שלשת לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה המים ונפל למקוה לא פסלוהו רבי יוחנן בן נורי אמר הכל הולך אחר המראה. ואסיפא פליג (לימא) [לומר] דשלשת לוגין חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חבל כיון דמראיהן כמראה מים אף על פי שיש שם בבירור קורטוב חלב, אפילו הכי הולכים בהן אחר המראה, וכיון שמראיהן מראה מים פוסלין את המקוה, והילכך משנתינו דעד שלא החמיץ דמראהו וטעמו מים אף על פי שלבסוף החמיץ ונודע בבירור למפרע דיש בו יין אפילו הכי בשעת לקיחה שלא החמיץ אינו נידון אלא כמיא, ורב נחמן דאמר כרבנן דאמרי אינו פוסל את המקוה, דאלמא לדידהו אף על פי שמראיהן כמראה המים אינן פוסלין את המקוה, דלא אזלינן בתר חזותא אלא הואיל ובבירור יש בהן קורטוב חלב לא פסלוהו, והכא נמי הואיל ולבסוף החמיץ הרי נודע בבירור שבשעת לקיחה פירא הוה. ואם תאמר אפילו רבנן בתר חזותא אזלי מדקתני שלשת לוגין מים שאובין שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו. יש לומר דרבנן לפסול את המקוה תרתי בעי, שיעורא וחזותא, והילכך שלשת לוגין מים שנפלו לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין שיעורא איכא חזותא ליכא, ושלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים חזותרא איכא שיעורא ליכא, אבל לגבי מעשר בפירא קפיד רחמנא והא פירא הוא, והכא לא בעי תרתי, כך פירש רש"י ז"ל.

ועם כל זה פקפק בה הרב ז"ל היאך אפשר להעמיד רב נחמן כרבנן, הואיל ורבנן בתר חזותא אזלי. ולפיכך כתב הוא ז"ל דבין ברישא בין בסיפא שלשת לוגין מים חסר קורטוב גרסינן, אבל שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין אף על פי שמראיהן כמראה יין פוסלין את המקוה, והשתא מיתוקמא שפיר רב נחמן כרבנן, דרבנן נמי בין ברישא בין בסיפא לאו בתר חזותא אזלי(נן), ורישא דקתני אין פוסלין את המקוה משום דלית להו שיעורא, ותנא קמא לא זו אף זו קתני, ורבי יוחנן בן נורי אפילו ארישא פליג, דלאו דוקא שלשת לוגין חסר קורטוב אלא אפילו שלשת לוגין שלמים נמי כל שמראיהן כמראה יין לא פסלוה, ותדע לך מדאמרינן בריש מסכת מכות (ד, א) דלרבא חסר קורטוב תנינן ברישא ובתוספות אמרו דאין צריך לכל זה כאן, דאפילו תנינן ברישא שלשת לוגין מים לאו משום חזותא הוא לרבנן אלא משום דחמרא מזיגי מיקרי וכדאיתא התם במקום.

ופליגא דר' אלעזר. כלומר הא דאמר רב נחמן כשהחמיץ מחלוקת, ר' אלעזר פליג בה, דלר' אלעזר שלא החמיץ מחלוקת, מדקאמר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא אם כן החמיץ, דאלמא לר' יהודה בשלא החמיץ פליג ואמר דחייב לאפרושי מיניה וביה.

ויש לפרש מדקאמר רבי אלעזר הכל מודים ולא קאמר מודה ר' יהודה, איכא למשמע דלדידיה בשלא החמיץ דוקא מחלוקת, ומשום דרבנן אזלי בתר השתא ועד דהחמיץ לאו פירא הוא כלל, ורבי יהודה סבר אי שבקיה הוה מחמיץ, והילכך אסור למשתי מיניה עד דמעשר ליה מיניה וביה הא בשהחמיץ לכולי עלמא אין מפרישין עליו ואפילו (ב)[מ]מקום אחר, ולפי פירוש זה משנתינו רבנן היא ולא רבי יהודה, דלרבי יהודה אפילו לא החמיץ נמי ניקח בכסף מעשר, כלומר לקיחה היא מספק ופוסל את המקוה דדילמא אי שבקיה הוה מחמיץ.

ויש מפרשים דהא דקאמר רבי אלעזר הכל מודים, היינו רבי יהודה, אבל רבנן בין החמיץ בין שלא החמיץ כל שלא מצא אלא כדי מדתו אינו חייב במעשר. ולפי פירוש זה משנתינו לא רבי יהודה ולא רבנן, ומתניתין ר' יוחנן בן נורי היא, והא דלא קא מקשה הכא לרבי אלעזר מתניתין כמאן [כמו] דאקשינן לעיל, היינו משום דבתר דאוקי הכא מתניתין כרבי יוחנן בן נורי לר' אלעזר נמי מוקמה לה כר' יוחנן בן נורי כנ"ל.

דף כו - ב

כל מקום שיש מיאון אין חליצה. תמיהא לי אמאי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים יש חליצה במקום מיאון, דהא אמרי ליה לרבי מאיר קטן יפה אתה אומר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, אי נמי לימא חכמים אומרים יש (חליצה במקום מיאון) [מיאון במקום חליצה] ומאן חכמים רבי ישמעאל ברבי יוסי שאמר משום אביו וכדאיתא ביבמות (קה, ב), וצריך לי עיון.

סליק הכל שוחטין

פרק השוחט

דף כז - א

השוחט ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אאחד בעוף קאי, כלומר אינה כשרה עד שישחוט את הורידין, לאו דוקא אינה כשרה אלא כלפי שאמר תנא קמא כשרה דמשמע דשוב אינו צריך כלום ואוכל בין שלם בין מחותך, אמר רבי יהודה אינה כשרה בכך אלא עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא שחט ורידין כשרה ובלבד שיחתוך אבר אבר. אי נמי אינה כשרה ממש קאמר (וכיון) [וכגון] שצלהו או בשלו כולו כאחד בלא חתיכה אבר אבר דלרבי יהודה ודאי אסור אפילו דיעבד כמו שאני עתיד לכתוב בגמרא בס"ד כנ"ל.

גמרא: השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה עד כמה לשחוט וליזיל. פירוש דאי משום ורידין ולאפוקי מדרבי יהודה, הא לא אפשר דלרבנן אפילו לכתחילה אינו צריך חתיכת ורידין בשעת שחיטה כדאמרינן לקמן (כח, ב) בברייתא מאחר שלא הוזכר ורידין לשחיטה מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה. אי נמי דאפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הא בבהמה לא.

איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה. ותרווייהו איתנהו, דלכתחלה ודאי צריך שנים בין בעוף בין בבהמה ומדרבנן, אבל מדאורייתא בסימן אחד סגי בעוף, כדאמר לקמן (ע"ב) שהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה, ובהמה נמי ברוב שנים וכדאמרינן לקמן (כט, ב) דאפילו בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק.

הכי גרסינן וישנה בכל הספרים: ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. ורב כהנא גופיה הוא דקאמר לה, והכי קאמר ולטעמיך דסלקא דעתך דעיקר שחיטה מן הצואר קאמינא דנפקא לן מקראי, אם כן לותבן משהייא דרסה וחלדה הגרמה ועיקור מקראי, אלא מאי טעמא לא מותב ליה הכי, משום דהנהו הילכתא גמירי להו, והכי נמי עיקר שחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דקאמינא לא לעיקר שחיטה מן הצואר אלא לומר דאין שחיטה אלא מן הצואר, והיינו הסימנין שהוא מקום השחיטה שבבהמה, ולאשמועינן דלא לישוויה גיסטרא.

ורש"י ז"ל מחק גירסא זו ואמר דהכי גרסינן ותו שהייה חלדה וכו', ודברי המקשה הם, ואינו מתחוור, ועוד שאין צורך למחוק הספרים. ופירוש דלא לשויי גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ואפילו דרך הולכה והובאה, משום דלדם הוא צריך, דהאי קרא בקדשים כתיב, ואילו שובר מפרקת מבליע דם באיברים כדאמרינן לקמן (קיג, א). ולספרים דגרסי בדרב יימר נמי וקרא למא אתי דלא לישוויה גיסטרא, אף על גב דההיא בחולין קא משתעי, התם נמי הכי קאמר דלא לישוויה גיסטרא כדי שלא יבליע דם באיברים והוה ליה דם האיברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, וכדאיתא נמי לקמן (קיא, א וע"ש בתוס' ד"ה וחתוכיה). ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל בדרב יימר. ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלא לישוויה גיסטרא שלא ידרוס, והא דקאמר דרסה, הילכתא גמירי לה לאו דוקא אלא בגררא דשהייה חלדה והגרמה נקט לה, ואינו מחוור, חדא דסתמא הא דאמרינן שהייה דרסה הלכתא וקרא לדרסה דעל כרחך כיון דהוה ליה לאסוקי, אלא קרא לדרסה לא הוה ליה לאדכורי אפילו בגררא דהנהו דרסה אלא לשון ראשון עיקר, והא דמפקינה לקמן מושחט, אסמכתא בעלמא היא.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה. פירש רש"י אין לי שקרויין נתחים אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, ואם כן לגבי הערכה נמי דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים אינן בכלל הערכה, אלא נתחים שישנן בכלל הפשט, מנין לרבות להערכה הראש שכבר הותז שהוא אינו בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים (פה, ב) את הראש לרבות צמר שבזקן תישים תלמוד לומר את הראש, זהו תורף פירוש רש"י ז"ל. ואינו מחוור חדא דלמה ליה למימר שכבר הותז, דלאו משום דהותז איצטריך לרבוייה, דהא לאו משום דהותז נפקא לן דאינו בכלל הפשט, אלא מרבויא דאת, ולא הוה ליה למימר אלא מנין לרבות את הראש שאינו בהפשטה, כלומר ומשום דכתיב את, ועוד דאי משום את דמיניה מרבה צמר שבזקן והקרנים איצטריך קרא למכתב הראש לריבויה הראש (ו)[ל]הערכה וכאלו נאמר משום דכתיב את איצטריך למיכתב הראש, וזה קשה דאי לאו ראש לא הוי כתיב את, ועוד דלא היתה סברא לומר שיהא שער שבזקן בהקרבה ולא הראש. אלא הכי פירושא והפשיט ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט קודם ניתוח, דקרא הכי קאמר והפשיט ואחר כך וניתח, אלמא אין בכלל הפשט אלא אותו שאפשר להפשיט ואחר כך מנתח ואם כן הראש אינו בכלל הפשט, שאי אפשר להיות הפשטו קודם לנתיחתו, שהרי כבר הותז, אלמא אינו בכלל הפשט.

ואם תאמר גם הוא אפשר להיות בכלל הפשט קודם ניתוח, שהרי יכול להפשיטו ולנתח הראש בעצמו לשנים, הא לא אפשר דכתיב (ויקרא א, ו) ונתח אותה לנתחיה דדרשינן אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (יא, ב) אלא אינו בכלל הפשט, וכיון שכן אף הוא אינו בכלל נתחים, אם כן מנין שיהא קרב תלמוד לומר את הראש. ואם תאמר מכיון דנפקא ליה מהכא דלא הוה בכלל הפשט, למה לי דאיצטריך את לרבות צמר שבזקן תישים. יש לומר אי לאו כתיב את הוה אמינא שיתלשנו. אם תאמר ואכתי מנא לן מהכא דראש כבר הותז. יש לומר מדאיצטריך קרא לרבותו. ואם תאמר אי משום דאיצטריך קרא דלמא לאו משום דהותז הוא דאיצטריך, אלא משום דאינו בכלל הפשט, דמדאיצטריך שמעינן דלאו בר הפשטה הוא, ומשום הכי איצטריך קרא לרבותו להקרבה. יש לומר דהכי קאמר מדאיצטריך קרא שמע מינה הלכתא גמירי לה דכבר הותז דשחיטה מן הצואר. ואם תאמר (אמאי) [אכתי] נימא מדאיצטריך קרא שמע מינה הילכתא גמירי לה דאינו בכלל הפשט ולעולם אין שחיטה מן הצואר. יש לומר דהלכות שחיטה אשכחן דגמירי להו הלכות הפשטה לא אשכחן דגמירי. כך תירצו בתוס'.

דף כז - ב

הכא כתיבא אסיפא דידהו במקום שחיטה דאחריני. ואם תאמר חגבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאיתא בכריתות (כא, א) מנא לן. כתב הרב בעל ההלכות וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ג) משום דכתיב (ישעיה לג, יד) אסף החסיל. ואינו מחוור דהא אמרינן הכא דלא גמרינן אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריני. והתם ליכא גבי שחיטה דאחריני. ול"נ משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו וכל דלא אסרה תורה בלא שחיטה בכלל היתר הוא, והא דשיילינן הכא דגים גופייהו מנא לן, היינו משום דכתיבי גבי צאן ובקר וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין, ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיטה מן התורה דכתיב (ויקרא יא, ו) זאת תורת הבהמה והעוף, אבל חגבים מנא תיתי כנ"ל.

נוחרו או עוקרו מאי לאו בעוף. פירוש משום דתני ליה בלשון זכר. ואי בחיה הוה ליה למיתני נוחרה או עוקרה ואהדר ליה לא בחיה, וללשון נוחרו לא קפיד.

דף כח - א

ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות (מא, א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו.

ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר (כח, ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.

משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.

דף כח - ב

נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (נג, ב).

אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (אפשר שצ"ל: בבהמה).

רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין. אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה.

ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ באיסור משהו.

ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.

מחצה על מחצה רוב. פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.

תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה. איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.

תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן. אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.

דף כט - א

מחצה על מחצה אינו כרוב. הא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.

אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב. ואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.

חדא בחולין וחדא בקדשים. ואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.

הי בחולין והי בקדשים. ואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים. קשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן.

ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.

אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.

ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. ופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.

יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.

דף כט - ב

הויא לה עבודה ותנן כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. איכא למידק והא שחיטה לאו עבודה היא, דמקבלה ואילך מצות כהונה, ולמד על השחיטה שהיא כשרה בז. יש לומר דאתי כמאן דאמר פרו של כהן גדול ביום הכפורים בזר פסולה, ופלוגתא דרב ושמואל היא (יומא מב, א) חד אמר פרו פסולה פרה אדומה כשרה וחד אמר פרה פסולה פרו כשרה, ואתיא מתניתין דהכא לאשמועינן דאין לך קרבן דאינו כשר ברוב שנים ואפילו פרו ופרה. ואי נמי למאן דאמר פרו פסולה לא דוקא פרו אלא כל הקרבנות דגמרינן מיניה, ולא נקט התם פרו אלא משום דקרא כתיב ביה, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

שהרי עשה בה מעשה חטאת למטה. ולא שייך הכא למימר שהרי עשה מעשה טרפה למטה, שהרי המליקה על ידי הכשר למליקה נעשית, והילכך אם לא מלק למטה אלא מיעוטא של וושט, כולי עלמא אינה פסולה, שהרי אינו מעשה בעלמא.

לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים. יש מי שפירשה בעולת העוף דסלקינן מינה, והא דקנט שחט ולא נקט מלק, לפי שאינו חייב מחמת שחוטי חוץ במליקה אלא בשחיטה דמרבינן ליה מאו אשר ישחט וכמו שכתב רש"י ז"ל. וקשיא לי דאם כן לכולא עלמא ליחייב, חדא, שהרי נעשה בה מעשה שחיטת חולין בחוץ, וכיון דהוה מעשה המכשיר בעלמא ליחייב, ואפילו תמצא לומר דמחולין לקדשים לא גמרינן, מכל מקום הרי נעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ שאם שחט סימן אחד בחטאת העוף בחוץ חייב, ועוד אי בעולת העוף מאי טעמא פליג בהא רבא ארב יוסף דאמר בסמוך אפילו שחט סימן אחד בחוץ חייב, אלא נראה לפרש דהכא בבהמה קא מייר, דאי בעולת העוף כולי עלמא מודו בה כמו שאמרנו. אלא בשוחט סימן אחד בבהמה בחוץ בהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה סבר לא ילפינן בהמה מעוף ורב יוסף סבר ילפינן בהמה מעוף.

לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימן בחוץ וגמרו בפנים. דלא בעי מעשה גמור. והוא הדין במולק בעולת העוף מיעוט סימנין למטה וגמרה למליקה למעלה.

כיצד אירע בה פסול בשחיטתה. פירש רש"י ז"ל כגון שנתנבלה בשחיטה ולישנא דרבה מסייע ליה דאמר רבה נתקלקלה בשחיטתה קאמרת, שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלא שחיטה ההיא כלל. והאי לישנא ודאי לכאורה בשאירע פסול בגופה של שחיטה ממש משמע. ומיהו אינו מחוור, חדא, דהא משמע לכאורה דאפוסלין במלאכה קאי, וכגון שחתך דלעת עם שחיטתה מדקתני ופוסלין אותה במלאכה כיצד, וסתמא היא כיצד אפוסלים אותה במלאכה דסמיך ליה קאי, ועוד דאם איתא דדוקא בשאירע פסול בשחיטתה ממש הא שנעשה מלאכה לא, למאן דאמר ישנה לשחיטתה מתחלתה ועד סוף ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנתנבלה אבל עשה מלאכה עמה לא, אלא מחוורתא דאפסול מלאכה קאי, ורבה הכי קאמר, אירע בה פסול בשעת שחיטה קאמרת שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלאו שחיטת פרה היא כלל.

אירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסול בין פסול וכו'. גירסא (דוקא) [דווקני] לא גריס בין קודם בין אחר, דבשחיטה, מאי קודם שייך, דהא אינה [מטמאה] פרה אלא משחיטה ואילך, ומשנה היא במסכת פרה (פ"ד מ"ד) ובנוסחאות מדוקדקות אינו.

אינה מטמאה בגדים. פירש רש"י ז"ל אם נגע בפשוטי כלי עץ שלא טמאוהו משום נבלה אף משום פרה לא טמאוהו, ולא היה צריך רבינו ז"ל לומר בפשוטי כלי עץ, דנבלה אינה מטמאה בגדים במגע ואין טומאת בגדים בנבלה אלא במשא, וכדתנן בפרק קמא דמסכת כלים (מ"ב) למעלה מהם נבלה וכו' עד מטמאין את האדם במשא ולטמא בגדים וחסורי בגדים במגע, כלומר נחסרו בגדים מטומאת מגע אבל לא נחסרו ממשא.

דף ל - א

הכי גריס רש"י ז"ל: והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כלומר דמדקתני שלא לשמו חייב, שמע מינה לשמו פטור דקתני, היינו סתמא. ואינו מחוור דמנא לן הא דשלא לשמו דוקא [ו]לשמו סתמא, אדרבה לימא לשמו דוקא ושלא לשמו סתמא. ויש לומר דעל כרחך שלא לשמו דוקא, דאילו אתה אומר דסתמא שלא לשמו ומשום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ולא בעי עקירה, אם כן אפילו כי שחטו לשמו בפירוש כלומר לשם פסח חייב דהוה ליה כשוחט שלמים גמורים לשם פסח דחייב, וכדתנן התם בפסחים (עא, ב) ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייבים, אלא שעדיין לפי פירוש זה לא היה צריך להקשות מדיוקא אלא ליקשי לשמואל ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא, וכן גריס ר' שמואל ז"ל ואמרו בתוספתא שכן נמצאת הגירסא בספר שכתב רבינו גרשון ז"ל מאור עיני הגולה. והיא עיקר.

השוחט בשנים ושלשה מקומות. פירש רש"י ז"ל שחתך כאן מעט ולמעלה ממנה מעט ולמטה ממנו מעט. ואינו מחוור דאם יש [ב]אחד מהם שיעור שחיטה דהיינו רוב. הא איכא שחיטה מפורעת, ואי לא היכי מצטרפי, והא ליכא לא רוב חלל ולא רוב הקף.

ור"ח ז"ל פירש כגון ששוחט את הושט כלפי הראש וחזר ושחט את הקנה כלפי הגוף, והיינו ממש ברייתא דרבי אבין דבסמוך דקתני שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה שחיטתו כשרה. והפירוש אמת. אלא שאינו נאות לדברי רב(י) יהודה, משום דשני מקומות איכא שלשא ליכא, אלא הפירוש הנכון כגון ששחט את הסימן מעט כלפי הצואר והפכו ושחט בו מעט כלפי המפרקת, ועוד חזר ושחט מעט כנגד הצדדין, ואין באחד מהן רוב, אבל כשתצ(ט)רף את הכל יהיה בין כולן רוב כשירה, דהשתא הא איכא רוב חלל שחוט ורוב הקף ואין הפרש בזה בין שיהו החתוכין מכוונין בהקף בין שלא יהו מכוונין בהקף.

ובשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל בפרשת בהעלותך כתוב היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה, כשר, וזהו הפירוש הנכון.

דף ל - ב

בי רב אמרי תחת העור איני יודע. תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.

תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.

החליד במעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה.

וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה.

והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.

התיז הראש בבת אחת. פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.

דף לא - א

דמזמנין עפר דכולא פקתא. כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.

היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל [כתב] ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.

או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו. איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.

הא הפילה הוא כשרה. יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

והא אמרה רבה חדא זימנא. כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.

צריכא. פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה, וכי אי לא אמר לה רבה דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן.

ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרב לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דקא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה.

ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.

עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא. תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שאנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.

דף לא - ב

לגזור משום חרדלית של גשמים. פירש רש"י ז"ל חרדלית קטפרס, ובתוס' הקשו דקטפרס לא שייך אלא היכא (דאי') [דליכא] במוקה ארבעים סאה, ולמעלה הימנו ע"י קטפרס מחובר אל מקוה אחר שיש בו מ' סאה, אבל כאן שיש בגל עצמו מ' סאה האיך שייך למגזר ביה משום קטפרס. ועוד אמאי נקט של גשמים, לימא ליגזר משום חרדלית. ולפיכך פירשו הם שהמעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן כדאיתא בספרי (תו"כ פ' שמיני) (כל) זה מן הדין מטהר אפילו זוחל וכמאן דאמר כל הימים מטהרין בזוחלין, ואפילו למאן דאמר התם (במקוה) [בגל] נוקי הא בגל נהרות של מים חיים. ואי לאו דאשמועינן הכא דמטבילין בגל זה הוה אמינא דנגזור ביה אטו חרדלית של גשמים [ד]הוא מקוה בזוחלין, וקא משמע לן הכא דלא גזרינן.

%ולענין פסק הלכה, בנדה נ"ל דקיימא לן כרבי יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ורבה כר' יוחנן סבירא ליה לכאורה מדמקשי ואזיל, אף על גב דרב נחמן מתרץ לה ואמר דחולין לא בעו כוונה, מכל מקום הוה ליה רב' יוחנן לגבי רב ורבה לגבי רב נחמן וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ור' יוחנן דבר תורה קאמר, מדאוקימנא ר' יוחנן כרבי יונתן ברבי יוסי ורב[י] יונתן בר ר' יוסי דבר תורה קאמר, וקמפרש טעמיה ואזיל מקיש תכבוסת שנייה לתכבוסת ראשונה, ואף על גב דקיימא לן כר' נתן דאמר דלא בעינן כוונה לשחיטה, בחולין קא אמרינן דבהא אפילו ר' יונתן בן יוסי מודה בה, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול מכלל דבחולין שרי.

אבל ראיתי לרמב"ם שפסק בפרק ראשון של הלכות מקואות (ה"ח) כרב, ושמא הוא מפרש דמה שאמרו מנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן (מקואות פ"ו, מ"ו) גל שנתלש לשנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתא דרב נחמן, דאלמא מסקנא דגמרא כרב, ואף על גב דדחינן וממאי דילמא ביושב ומצפה, דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלא אדעתיה דגמרא דאמר בחולין לא בעי כונה.

פירות שנשרו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות וכו'. מכאן דקדקו בתוס' דלא בעינן רצון בעלים, מדקאמר מי שידיו טמאות, דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועוד דעיקרו מדכתיב (ויקרא יא, לח) וכי יותן מים ואמרינן דומיא דכי יתן. וכל היכא דקרי יותן משמע באיזה ענין שיותן בין על ידי רצון בעלים בין על ידי רצון אחרים, וכדאמר גבי עגלה ערופה בפסחים (כו, ב) אמר רב פפא אי כתיב עובד וקרי עובד אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרי עבד עד דעביד בה איהו והשתא דכתב עבד וקרינן עובד בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. והכי נמי אמרינן לענין פרה אדומה (פסחים כו, א) דילפינן עול עול מעגלה ערופה. ורב פפא נמי כי היכי דאמרה גבי עגלה ערופה הכי נמי אמרה גבי פרה, דאמרינן התם הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה. מאי טעמא אמר רב פפא אי כתיב וכו', ואמרינן (בבא קמא נו, א) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אלמא משמע הא דדרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה לאו דוקא דניחא להו לבעלים, אלא אפילו לאדם אחר, ומינה דלגבי הכשר דכתיב יתן וקרינן יותן לא בעינן דוקא דניחא להו לבעלים אלא אפילו לאדם אחר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק יב של טומאת אוכלין (ה"א) אחד המים ואחד שאר ז' משקין והוא שיתן עליה ברצון הבעלים.

דף לב - א

אמר רב פפא בעומדת להטיל. לא גרסינן איכא בינייהו, חדא דהא לא איבעיא לן מאי בינייהו, דנהדר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו, ועוד דהנך דקאמרינן כדי שחיטה ולא אדכרו שיגביהנה וירביצנה, לאו משום דפליגי בהגבהה והרבצה, תדע לך דהא מתניתין כדי שחיטה קתני, ואפילו הכי קא פריש רב[י] יוסי דבכלל שחיטה הגבהה והרבצה דכולהו צורך שחיטה נינהו.

במערבא אמרו משמיה דרב יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. והגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל פסקו כן, דהלכה כר' יוסי בר' חנינא, והא דלא אדכר בדר' יוסי בר' חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה, ובכלל שיעור דקה הוי שיעור עוף, דהכי אגמריה רחמנא למשה בשהייה לדקה ועוף כדי שיעור שחיטה דקה ושיעור גסה לגסה, אבל רש"י ז"ל מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף.

הא דבעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו. פירש רש"י ז"ל: אפילו במיעוט בתרא דסימן בתרא וכדרך שפירש למעלה (ל, ב) גבי החליד מיעוט סמנין כבר כתבנו למעלה שאין פירושו כאן וכאן מחוור, והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שחיטה ה"ד) פירשה אכדי שחיטה, כלומר מי בעינן כדי שחיטה גמורה כדי שיעור שני סימנין או אפילו שחיטת משהו. וגם זה אינו מחוור כלל.

אלא הפירוש הנכון דארבה קאי, דלפי שאמר רבה השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, קא בעי רב הונא דילמא הא דרבה דוקא בשמתעסק בצרכי שחיטה, כלומר בחתיכת רוב הסימן, אבל אם שחט רוב סימן הראשון ובמיעוט האחרון של סימן הראשון הוליך והביא ושהה (כ)[ב]שחיטת אותו מיעוט, מי אמרינן כיון דמדאורייתא שחיטת מיעוט האחרון של סימן אינו צריך, ולפיכך בששוהה בחתיכתו כדי שחיטה שחיטתו פסולה דאינו אלא כמחתך בשר בעלמא, או דילמא כיון דכולה סימן בר שחיטה הוא לא חשבינן ליה כשוהה דמתעסק בשחיטה הוא, וסלקה בתיקו, ולחומרא, ולזה הפי' בעיא דרב הונא לא שייכא אלא בבהמה אבל בעוף לא.

הכי גרסינן: או שפסק את הגרגרת ושחט את הושט. ולא גרסינן ואחר כך שחט את הושט. דהא במתניתין לא גרסינן ואחר כך שחט את הושט דהא אותביה והתניא ואחר כך, מכלל דבמתניתין לא גרסינן ואחר כך. ואף על גב דברייתא תני לה הכין, לא שביק מתניתין ואקשי מברייתא, ועוד דאם איתא, היכי אמר ליה אימא וכבר שחט, והא בהדיא קתני ואחר כך, והא דאקשינן ועוד הא תניא, ואחר כך הכי קאמר ליה מאי דקאמרת דמתניתין כבר שחט קאמר לא אפשר דהא מפרש בברייתא ותני ואחר כך.

דף לב - ב

אבל בשאר בני מעים לא. פירוש בששחט את הקנה אבל שחט את הושט הוי איפכא, דהתם לימא ריש לקיש דנקבו שאר בני מעים כשרה, הואיל וחיי בני מעים תלויין בושט אבל ריאה לא.

ברש"י ז"ל: והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רב זירא פי' הדר ביה מיה' דהכא. ואין הסוגיא מתחוורת לפי הגירסא הזו, אלא הכי גרסינן והכי איתא ברוב הספרים והדר ביה רבי זירא מדבעי דבעי ר' זירא. ומההיא דהתם היא דהדר ביה, מדקאמר ליה הכא לרבה מאחר שנולדו בה סימני טרפה והתרתה וכו', והא דאמר ליה רב אחא לרבינא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ה"פ הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה, הכי פירושו הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה (אל') [לא] בשאר בני מעים ולא בריאה דלית ליה דריש לקיש.

דף לג - א

הכי גרסינן: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא. ולא גרסינן בבעיא דר' זירא לטהרה מידי נבלה, דאם כן למה לי דאמרינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. דמדרבי זירא גופיה שמעינה לה דמדבעי לטהרה מידי נבלה דלאכילה פשיטא ליה, ומיהו אכתי לא ניחא לי למאי איצטריכינן הכא להא, ואמרינן דבלא[ו] הכי הוה מצי למידק דהדר ביה רבי זירא, דאילו הכא קאמר דכיון ששחט בה סימן אחד כאילו שחטה לגמ[רי] דאין טרפות לחצי חיות ואפילו לאכילה שריה. אם כן בין דקא בעי התם לאכילה בין דקא בעי לטהרה מידי נבלה שמעינן מיהא דהכא דהדר ביה מההיא וצריך לי עיון.

אמינא הא טעמא קאמר. כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי (אפשר שצ"ל: דאמרינן) בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופריך, והרי יפת תואר לישראל שרי ולנכרי אסור, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו. ופריך טוב' ובכולהו יהיב טעמא, אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי.

ומלחו יפה יפה. כלומר אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה, דמסתמא ודאי בכדי שיעור מליחה תצא נפשה, אלא לצלי קאמר, ואף על גב דקיימא לן דלצלי לא בעי מליחה בעלמא וכדכתבינן בפירקין קמא (טו, א) בשמעתא דהשוחט לחולה בשבת, הכא שאני דכיון דמבית שחיטתה קא חתוך ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא [ל]כאן, ולפיכך לא מקרי דם האיברים שלא פירש אלא כדם האיברים שפירש.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' ואחד נכרי ואחד ישראל מתרין בו. וכן הלכה. ותמהני על הר"מ במז"ל שפסק בספר שופטים (הל' מלכים פ"ט הי"ג) דלישראל שרי ולנכרי אסור ואפילו בששחטה ישראל, ובברית' לא משמע הכין, ואיתא לקמן (קכא, ב).

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. להכי נקט חיה ועוף לאשמועינן דלא בקדשים מיירי אלא בחולין, וכדדייקינן מינה בגמרא דחיה בקדשים [מי איכא] לאשמועינן נמי דאף על גב דבני כסוי נינהו לא מיפסלא כי לא יצא מהם דם.

לפי שלא הוכשרו בדם. דקדק מכאן רבי יצחק ברבי אברהם ז"ל דאין צריך להדיח הבשר אלא מולח ומבשל, דאם לא כן היאך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן, ולא הבנתי דבריו ולאחר בישול היאך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה. ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי מתניתין באוכל בצלי, דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה. וגם זה אינו מחוור בעיני.

ומסתברא שאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה, דדילמא בשהודחו במים שלא מדעת, ומתניתין לאשמועינן הוא דאתא דהיכא דלא יצא מהם דם לא הוכשרו, הא יצא מהם דם הוכשרו בדם דמינח ניחא ליה בהוצאת דם ונכשרין בדם, ולאשמועינן דידים תחלות או לאשמועינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא.

דף לג - ב

דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר. פירשו בתוס' דהאי דילמא עיקר הוא דהכין משמע מלשון הברייתא דקתני וחכמים אוסרין, ולשון אוסרין ומתירין לא שייך אלא באכילה, והכין הוא מוכרח בעיני, דהא אמרינן בפרק קמא (יח, א) גמרא השוחט במגל קציר פוסלים ומכשירים אוסרים ומתירים חדא מילתא היא, עוד הביאו ראיה מדפרכינן הכי להדיא הכא ובחגיגה (יח, ב) ואי לאו דעיקר הוא לא הוה פריך מינה כל הכי להדיא. ועוד דהתם לא גרסי בשום ספר דילמא אלא מתקיף לה רב שימי בר אשי, ע"כ לא פליגי רבנן וכהאי יש לנו אחרים בתלמוד דילמא שהן נאמרין בעיקר בנדרים (מז, ב) אמר רבא [דלמא] לכתחלה הוא דלא הא עבד עבד. וההוא על כרחין לאו בספק קאמר, דליכא מאן דאמר שיכול להחליף לכתחלה איסורי הנאה וליהנות בחליפים וכמו שכתבתי שם, ועוד בפרק אלו נדרים (פג, א) דלמא מיין הוא דהפר לה מחרצן וזוג לא הפר לה שאינו מתענה.

הכי גרסינן: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון ידים תחלות לחולין. ולא גרסינן משום ר' מאיר דגרסי בספרים דאי ר' מאיר כיון דרוב סתמי ר' מאיר נינהו לא הוה להו למימר ורבי שמעון בן אליעזר היא אלא ר' מאיר היא.

הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כר' יהושע. כלומר דלא כרבי יהושע אבל לר' אליעזר אתיא מדלא מסיים בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדמסיים בה ר' יהושע, ומשום דרבי יהושע מתלמידי בית הלל ורבי אליעזר מתלמידי בית שמאי וכדאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כותיה, אבל כר' אליעזר לא מוקי אלא מדוחק, ולפיכך (לא) קאמר הכא ודלא כר' יהושע ולא קאמר ור' אליעזר היא, ואי נמי מסתברא דמשום דרבי אליעזר לא קאמר בהדיא לא מצי מוקי כר' אליעזר, דדילמא הא דקאמר בסיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אתרווייהו קאי, או דילמא לאו אתרווייהו אבל דלא כרבי יהושע ודאי אתיא.

דף לד - א

מאן חבריא רבה בר בר חנה. הוא הדין דהוה מצי למימר מאן חבריא ר"א א"ר הושעיא, דאיהו הוא דמוקי לה לעיל בחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא כרבי יהושע, אלא דניחא ליה לאתויי ההיא דרבה בר בר חנה דמפרש טעמא כדמפרש ואזיל.

אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה אצל הקדש. פירוש ומכאן שרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה בלבד הוא דקאמר שיש בהן שלישי, ומשום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש ולית בהו שלישי. ואם תאמר ומנא לן מיהא דאית ליה לרבה בר בר חנה הכי, דילמא ר' יהושע טעמא קא יהיב למה שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהר הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו שיש בו שלישי, אם כן מאי קא מותיב ליה ר' אלעזר שלישי שני למה הא אשמעיניה ר' יהושע טעמיה, כלומר בעל כרחין מסתמא ליכא אלא טעמא דטהרת תרומה טמאה היא אצל הקדש.

ואינו מחוור, דאי משום הא, ברייתא נמי קתני בהדיא (כ)[ב]דברי ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ואם כן עולא נמי על כרחיה אית ליה (לאורויי) [לאודויי] דר' יהושע דוקא על טהרת תרומה קאמר, דאי לא מאי קא מהדר ר' אליעזר שלישי שני למה, הא אשמועינן רבי יהושע טעמיה, ועוד דמסתמא עולא לא יסבור [דלא] כר' יוחנן, דלא אהדר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע כלום, אלא עולא נמי מודה דהכי אהדרו אהדדי, אלא דסבירא ליה לעולא דהאי אף אני לא אמרתי טעמא הוא דקא יהיב למילתיה, ולעולם אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש שלישי אית בהו, אלא שאין האוכל שלישי (י)[נ]עשה גופו שני, וכן כתב רש"י ז"ל עצמו בלשון ראשון, ואם כן מה ראה, עולה בדברי חבריו (דילמא) [דלימא] דחלוקים עליו בכך. וראיתי שכתוב על כך הרבה ולא נתיישבה דעתי בכל מה שראיתי.

ומדוחק יש לי לומר דעולא שמעינן בהדיא לרבה בר בר חנה דהא [ד]קאמר רבי יהושע אף אני לא אמרתי שיהא בו שלישי כלל קאמר, והכי קאמר אף אני לא אמרתי שיתפוס בו שלישי אלא בשנעשו על טהרת תרומה, ולפיכך דינא הוא דהאוכל שלישי שבו יהא שני לקדש, לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש. והא דפרכינן בסמוך והא אף אני לא אמרתי קאמר (ו)לאו למימרא דכל מאן דאית ליה דאף אני לא אמרתי קאמר סבירא ליה דרבי יהושע לית ליה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש, אלא לומר דאם איתא דאף (אם) לא אמרתי קאמר על כרחין אית ליה לרבי יהושע חדא מן תרתי או דלית ליה שלישי (חסר כאן ב' שורות). הקדש טהרת הקדש נינהו והאוכל שלישי שבו אין גופו נעשה שני לקדש, דהא אף אני לא אמרתי קא מהדר ליה לר' אליער, ואם כן תקשי ליה לר' יוחנן דקאמר דהאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש, ופרקינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ור' אסי דאמר משום דר' יוחנן דנעשה גופו שני לקדש סבירא ליה דלא אהדרי בה אהדדי כלום ולא אמרה רבי יוחנן מעולם.

אי נמי יש לי לומר דעולא סבר דלמאן דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו אף הן טהרתן טומאה אצל קדש מקודש וכדקאמר ר' אסי בסמוך משמיה דר"י, והילכך רבה בר בר חנה דאמר דהכי אהדרי ליה רבי יהושע לרבי אליעזר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה, על כרחין אית ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו, ולית בהו שלישי, דאילו הוו ביה שלישי האוכל שלישי שלהן היה שני לקדש דאף טהרתן טומאה היא אצל הקדש מקודש, ובהא מיתרצא ליא אחריתי (ו)דקשיא לי לעולא דאמר לא מיבעיא קאמר, עדיפא מינה הוה ליה למימר ולימא תרומה דנקט משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהן שלישי הוי ולא שני, אלא היינו טעמא דלא אמר הכי כדאמרן דאילו הוה בהו שלישי אף האוכל שלישי שלהן שני הוי לרבי יהושע וכדאמרן. וזה נראה לי עיקר וברור.

דף לד - ב

הראשון שבחולין טמא ומטמא. פירש רש"י ז"ל: בלשון ראשון בחולין כחולין שנעשו על טהרת תרומה כפשוטה של שמועה, והשלישי שבו נאכל בנזיד שנתערבו בו תבלי תרומה, ואי אמר' האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, ספינן ליה האי תבשיל דפסיל גופיה דהא שלישי דאית ביה פסול גופיה, והיכי אכיל נזיד זה דאיתערבא ביה תרומה, ופרקינן הנח לנזיד הדמע דבעינן כזית בכדי אכילת פרס וליכא. והוא ז"ל הקשה על עצמו דמכל מקום היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה מלאכול בתרומה דעלמא, דהא פסול הגויה כהן מוזהר עליה מדאמרינן בפרק בתרא דיומא (פ, ב) (אל) [ולא] תטמאו בהם ונטמאתם בה מכאן לטומאת גויה מדאורייתא, ואפילו למאן דאמר דרבנן איסורא מיהא איכא, ועוד דלישנא דתלמודא דפריך ספינן ליה מידי דפסיל גופיה, משמע דלאו מתבלי תרומה פריך אלא מדספינן ליה שלישי של חולין זה ולפיכך פירש הוא ז"ל רישא דמתניתין בחולין גרידי, והכי קאמר והשלישי כלומר מקפה של חולין שנתערבו בו תבלין של תרומה ונגע בו שני לטומאה והוה ליה שלישי מותר לאכלו, והא הכא כיון דנזיד הדמע הוא כלומר שנתערבו בו תבלין של תרומה, על כרחיה אית ליה למיכליה בתורת חולין שנעשו על טהרת תרומה משום תבלין של תרומה דפתיך ביה, ואי אמרת שני של חולין שנעשו על טהרת התרומה פסיל גופיה מלאכול בתרומה היכי ספינן ליה לכהן זה תבשיל זה דפסיל ליה מלאכול בתרומה אבתריה (כאן חסר ב' שורות) תרומה מיחייב למיכליה משום הנך תבלי תרומה דפתיכי ביה, דהא לית בהו כזית בכדי אכילת פרס, הילכך לאו כתורת חולין שנעשו על טהרת תרומה מיחייב למיכליה משום הנך תבלי תרומה דפתיכי ביה, דהא לית בהו כזית בכדי אכילת פרס אלא חולין גמורינן נינהו.

והקשו עליו בתוספות אי בחולין גרידא היכי קתני השלישי, והלא חולין גרידא לא שייך בהו שלישי. פירוש לפירושם אם שני לטומאה זה נגע למקפה של חולין בלבד ולא לתבלין של תרומה שבו אפילו תורת שלישי לא ירדה להן כלל, שאין שלישי בחולין גרידא ואינו פוסל את התבלין בנגיעה, ואי נגע בתבלין שבו מעיקרא כי סבירא לן דאית בהו בתבלין כזית בכדי אכילת פרס היכי מצי אכיל, [הא] תרומה טמאה אכיל.

ואפשר לי לתרץ קושיא זו דדלמא אתיא כרבי עקיבא דאמר בפסחים (יח, ב) דככר שני עושה שלישי בחולין ונגע מקפה זו בככר שני ונעשית שלישי ואינו פוסלין תבילין שבה. ומכל מקום מה שהקשה הוא זכרונו לברכה ללשון ראשון, אינו קשה, דפסול הגויה אפילו למאן דאמר דאורייתא אי אפשר לומר שיהא אסור לאכול ולפסול גוייתו, דהא כהן אינו מוזהר אפילו על נגיעת נבלה עצמה, והיאך יהא אסור לפסול גופו בטומאת גויה, אלא אסור לאכול תרומה וקדשים אחר שפסל גויתו קאמר, והיינו דקאמר התם מכאן לפסול הגויה מדאורייתא ולא קאמר מכאן שאסור לפסול את הגויה, ואי נמי ברגל דלאוי דטומאת נבלות עצמן בהכי מתוקמי. ותדע לך דההוא קרא (אל) [דלא] תטמאו ונטמתם בישראל כתיבי (ויקרא מ, ד) ולא הוזהרו ישראל מלטמאות בשרץ נבלה ואפילו בטומאת מת אלא ברגל וכדמוכח בפרק קמא דראש השנה (טז, ב). גם מה שהקשה מלישנא דהיכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה לא קשיא, דהכי קאמר היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה והדר אכיל תבלי תרומה דאיכא בנזיד הדמע וקא עבר על ונטמאתם בם. ופריק הנח לנזיד הדמע וכו' ואין חיוב אוכל תרומה בפסול הגוף אלא באוכל כזית בכדי אכילת פרס, והר"ם במז"ל (הל' אבות הטומאה פי"א, הי"ח) פירשה במקפה של תרומה שנתערבו בתוכה שום ושמן ותבלין של שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה. [ו]הכי קאמר הנח לנזיד הדמע דבעינן כזית בכדי אכילת פרס וליכא, והילכך לא נפסל גופו ולא נטמאת המקפה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה בנגיעה.

דף לה - א

שאין לך דבר עושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד. פירש רש"י ז"ל: קדש מקודש קדש גמור שקדש גופו, כגון בשר קרבן וחלות תודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי, אבל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש דקדושת פה לא, משום דשלישי דעביד רביעי בקדש מעלה דרבנן היא, דהא גבי שש מעלות האחרונות דחומר בקדש תני לה בחגיגה (כא, ב) דאמרינן התם דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא. וכי תקינן רבנן בשלישי דקדש מקודש בלבד תקינו, אבל בקדושת פה לא תקינו, וכיון דלא עביד רביעי אף גברא לא פסיל, וקא סלקא דעתך כל שכן חולין שנעשו על טהרת תרומה, ומשום הכי פרכינן משלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל רבי יצחק בר שמואל בר מרתא שפיר אית ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו, כלומר שהקדושה נתפסת בהן אלא שאין עליהן מעלות הקדש להיות בהן רביעי ולא נעשות רביעי בנגיעה אפילו בקדש מקודש ולא לפסול גברא באכילה. ותנאי דקאמרי, היינו תנא דברייתא דהשלישי שבחולין מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש, ורבי אלעזר ברבי צדוק שאמר באידך ברייתא הרי הן כתרומה לטמא שנים ופוסל אחד. ורבי יצחק דאמר כרבי אלעזר ברבי צדוק.

ויש לעיין מן הראיה היה מביא רבי יצחק דלא מיפסיל גברא מדאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודשת בלבד, והלא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, ואף על פי שאינו פוסל את התרומה בנגיעה, ועוד הקשו בתוס' אם אינו מטמא שלישי שבו (ו)אפילו בקדש וגברא נמי לא פסיל. מאי (ד)קאמר רבי אלעזר בר' צדוק מטמא שנים ופוסל אחד, מאי פסליתיה, דהא ודאי מדאינו מטמא קדש ולא פוסל כל שכן ודאי תרומה. ותירצו שנפסל מלהק[ד]יש למזבח.

ויש מפרשים דרבי יצחק כמאן דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש, ולפיכך (האומר) [הוא אומר] האוכל שלישי שבו אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו, ותנאי דקאמר, היינו תנא קמא דר' אלעזר בר' צדוק, ור' אלעזר בר' צדוק ורבי יצחק כתנא קמא. דרבי אלעזר ברבי צדוק דאמר חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין.

ויש שואלים כאן רביעי בקדש היכי משכחת ליה, אי דאיטמי אוכל בשרץ אפילו שני לא משכחת ליה מדאורייתא, שאין אוכל מטמא אוכל כדאיתא בפסחים (יד, א) ואדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. ואי איטמי אדם או כלים בשרץ ואחר כך נגע באוכלין שני משכחת לה שלישי וכל שכן רביעי לא משכחת להו, דכלי בשרץ הרי ראשון ואוכל בכלי הרי שני, אבל שלישי ורביעי ליכא, דאין אוכל מטמא אוכל, וכי תימא על ידי משקין כגון דנגעו משקין בכלי והדר נגעו אוכלין במשקין, הא נמי ליתא, דבשלמא למאן דאמר בפסחים (טז, א) טומאת משקין אפילו לטמא אחרים מדאורייתא שפיר משכחת לה אפילו רביעי, כגון דאיטמי בשרץ הרי ראשון ואוכלין בכלי הרי שני ומשקין באוכלין הרי שלישי ואוכלין במשקין הרי רביעי, אלא למאן דאמר דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא, רביעי היכי משכחת לה, ועוד למאן דאמר התם בפסחים (טו, א) דמשקין אפילו טומאת עצמן מדאורייתא אין להן אפילו שלישי לא משכחת להו, בשלמא למאן דאמר התם אוכל מטמא אוכל בתרומה וקדשים, אלא למאן דאמר בפסחים (יד, א) מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא תרומה וקדשים מאי איכא למימר. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל כאן דשלישי ורביעי מעלות דרבנן נינהו בתרומה וקדשים, ומביא ראיה מדתני להו בחגיגה (כא, ב) בשש מעלות אחרונות דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכמו שכתבתי למעלה לא קשיא כלל, דהא ודאי מדאורייתא לא משכחת להו אלא דרבנן נינהו כתרומה וקדשים.

וצריך (לו) [לי] עיון דאם כן לר' יצחק בר' שמואל בר מרתא אף שני של חולין שנעשו על טהרת תרומה לא יעשה שלישי בתרומה, כי היכי דשלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו עושה רביעי בקדש, וטעמא לפי מה שפירש רש"י ז"ל דכיון דבקדש מקודש עצמו אינה אלא מעלה רבנן בקודש מקודש בלבד תקנו ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואם כן אף אנו נאמר דשלישי של תרומה מעלה דרבנן היא ולא תהא נוהגת אלא בתרומה גמורה ממש. ובתוספות פירשו דכל מאן דסברי ליה דאין טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא סבירא ליה כמאן דאמר בפסחים (יד, ב) דאוכל מטמא אוכל בתרומה וקדשים, ורבינא דאית ליה התם מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא תרומה וקדשים, סבירא ליה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא.

דף לה - ב

רבי שמעון דם המת אינו מכשיר. פירש רש"י ז"ל: דם בהמה שמתה מאליה. ואמרינן מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר, ודחינן לא דם חללים מכשיר, כלומר דם בהמה שנהרגה, ואינו מחוור, חדא, דמה לי שחיטה בסימנין מה לי הריגה מה לי נחירה אם דרך נחירה קרוייה חלל אף דרך שחיטה קרויה חלל דמאי שנא, ועוד דאי בבהמה הוה ליה למימר דם המתה. ועוד דבהדיא תנינן לה במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ו) באדם מת דתנן התם אלו מטמאין ומכשירין זובו ורוקו ושכבת זרעו של זב ומימי רגליו ורביעית דם המת ודם הנדה, רבי אלעזר אומר שכבת זרע אינה מכשרת, ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר, ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר, ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה, אלמא באדם מיירי. ועוד דהדר קתני התם (מ"ז) דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות.

ואם תאמר אם כן היכי דייקינן הכא מינה מאי לאו דם שחיטה מכשיר, דמה ענין דם שחיטת בהמה לדם אדם, וכדדחינן נמי לא דם חללים מכשיר, כלומר דם אדם חלל וכדכתיב ודם חללים ישתה. יש לומר דהכי קאמר מדקאמר דם המת אינו מכשיר, שמע מינה דכל דם אחר ואפילו דם שחיטה דבהמה מכשיר, משום דדם חלל אדם מכשיר מדכתיב (במדבר כג, כד) ודם חללים ישתה, ודם שחיטה דבהמה מדכתיב (דברים יב, טז) על הארץ תשפכנו כמים, דאי דם שחיטה של בהמה לא מכשיר, והא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים למשרי דם פסולי המוקדשין בהנאה, לישמעינן דם שחיטה ואנא ידענא דכל שכן דם אדם מת דדם חללים דוקא וכדמקשה ואזיל, כי משנינן לא דם חללים מכשיר, והא נמי דתניא דם מגפתו אינו מכשיר דם מגפתו של אדם קאמר, דאלו של בהמה אפילו רבנן מודו דאינו מכשיר דתנן התם (מ"ח) יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתו טהור, ועוד דאמרינן הכא דם מגפתו איצטריך סלקא דעתך אמינא מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה קא משמע לן, ואי בבהמה אפילו קטליה כולה נמי וכדאמרן, ואפילו לספרים דגרסינן דם מגפתה של אשה קאמר, וזו ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא, ומייתי לה בשבת (קמג, ב), ההוא תנא סבר דאמרינן אדם מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה דבעיא הכשר, איכא למידק אי לא הוה כתיב אלא חד על כרחין לא הוה מוקמינן אלא בשרץ, דכולה פרשתא בשרץ כתיבה ולא במת. ויש לומר דהכי קאמר השתא דכתיב תרי קראי בשרץ על כרחין אם אין ענין לגופו תנהו ענין למת, וצריכי תרי קראי לאשמועינן מת ושרץ, דאילו כתיב טומאת מת בהדיא לא הוה שמעינן מיניה שרץ, ואי אשמעינן שרץ ולא מת לא שמעינן מינה טומאת מת.

דף לו - ב

ושתיק ליה הלל לשמאי. איכא למידק ומאי קא מייתי מהא דבוצר לגת, דהא התם טעמא משום גזרה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדאמרינן בשבת (יז, א), ואי אפשר נמי לומר דר' שמעון סבר דאוכל הבא במים דוקא קאמרי, אבל יין ושאר משקין לא מכשרי, דאם איתא לותביה ממתניתין (מכשירין פ"ו, מ"ד) דתנן ואלו משקין המכשירין וקא חשיב יין ושאר משקין, אלא על כרחין אית ליה נמי לר' שמעון דכל דבר שהוא נקרא משקה מכשיר כמים דכל משקה אשר ישתה כתיב (ויקרא יא, לד), ויש לומר משום דהתם לאו משקה גמור הוא, דהא קא אזיל לאיבוד קא פריך, והכי קאמר התם מיהא דבוצר בקופות שאינן מזופפות לאו משקה הוא, ואפילו הכי אמר דמכשיר משום גזירת קופות מזופפות ומונין בו ראשון ושני והא הוכשרו קאמר, וכל ששנינו הוכשרו למנות בו ראשון ושני קאמר, והכא נמי כיון דחבת הקדש מכשרתן אף על פי שאין כאן הכשר משקה מונין בו ראשון ושני.

דף לז - א

ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פירש רש"י ז"ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב' לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו', ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (ע, א) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ"ל שטתו של רש"י ז"ל.

[ו]בשם ר"ת ז"ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.

דף לז - ב

שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא כ' (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בשם הגאונים ז"ל שלא הותרה אלא בשל ישראל ומשום הפסד ממונו, הא בשל טבח נכרי אסור, וכתב הוא ז"ל דגם זו מדת חסידות.

שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. והא דלא כמאן דאמר לקמן (קלב, ב) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבלים, דלדידיה מאי רבותא דיחזקאל דאורייתא היא.

דף לח - א

רבי אליעזר ברבי יוסי אומר משמו אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה אין זה פרכוס. והא דר' אליעזר ברבי יוסי פליגא אמתניתין דקתני עד שתכשכש בזבנו, ומתניתין ר' מאיר היא, וקיימא לן כסתם מתניתין דכשכוש זנב פירכוס הוא, ומתניתין דלקמן (ע"ב) דסמיך רבא עלה הכין תניא ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס, ועוף דנקט לאו דוקא, אלא לרבותא נקטינן דהייתי סבור דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא ולא הוי פרכוס, קא משמע לן, וכ"כ בבהמה, וכ"כ הרמב"ן ז"ל.

ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו. ואיכא למידק למאי איצטריך הכא להא דשמואל, דבלאו דשמואל מוכיח מינה שפיר דפרכוס שאמרו אפילו בתחלת שחיטה, דאי בסוף שחיטה לחוש דלמא כי זנקת בכותלי הבית בתחלת שחיטה זינקה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאגב אורחיה קא מפרש למתניתין ואזיל. ואי נמי יש לומר דאיצטריך דאי כותלי הבית איכא למיקם אמילתא וכגון דשחיט באמצע הבית ובסוף שחיטה מתקרב אצל הכותלים.

רבה אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ואם תאמר אם כן תיקשי לן עד שתפרכס, דמשמע דפירכוס עדיף מזינוק, וזינוק הא אמרינן במתניתין דאפילו בתחלת שחיטה וכדדייקינן לעיל בסמוך. יש לומר דרבה לית ליה דשמואל אלא כותלי הבית שנינו, ובשוחט באמצע הבית ונתקרב אצל הכותלים בסוף שחיטה, דזינוק זה על כרחין בסוף שחיטה היה, וכמו שכתבנו למעלה.

דף לח - ב

מאי קא משמע לן כולהו תננהי. פירוש מאי קא משמע לן רבא דאמר הילכתא כי הא מתניתא, דפשיטא דכולהו תננהו במתני', ופריק משום עוף דתני בברייתא ולא תנן במתניתין איצטריך, אבל לא אקשינן מאי קא משמע לן תנא, דהא כולהו מתניתא תנו מאי דתנא במתני'.

אי שמעינן דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן. ושחיטתו כשרה דקתני, לאו למימרא דדוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, דהא אמרינן סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן, אלא מדקתני ר' אליעזר פוסל דלדידיה פסולה אפילו בדיעבד ואסורה בהנאה, תנא איהו כשירה. ואי נמי דאפילו לתנא קמא לכתחלה לא, דחיישינן שמא יחשב לעבודה זרה. וללישנא בתרא דאמרינן דאפילו שמעיניה דחשיב זה מחשב וזה עובד, לא אמרינן אפילו הכי לכתחלה לא, שמא יבא לאכול משוחט ממש לעבודה זרה.

איכא דאמרי דשמעיניה דחשיב וכו'. לאו למימרא דר' אליעזר דוקא כדשמעיניה דחשיב הוא דפוסל הא לא שמעיניה לא, דהא בהדיא קתני במתניתין ר' אליעזר פוסל שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אלא משום תנא קמא נקט לה, כלומר דאפילו בדשמעיניה דחשיב פליג תנא קמא ומכשר.

דף לט - א

ואתא ר' יוסי למימר אפילו בפנים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ואם תאמר ואם איתא דתנא קמא ורבי אליעזר אית להו שהבעלים מפגלין, מאי קא מייתי להו ר' יוסי ראיה מפנים. יש לומר דר' יוסי מיפלג הוא דפליג עלייהו אפילו בהא, וטעמא דנפשיה קאמר, כלומר אפילו במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין על ידי העובד אני נחלק עליכם לומר שאין זה מחשב וזה עובד בחולין, לא כל שכן דפליגנא עלייכו, ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק המקשה (סט, ב) גמ' חותך מן העובר שבמעיה אמר ר' יוסי והלא האומר רגלה של זו עולה. ואמרינן ר"י למאן קא מהדר, אילימא לר' מאיר ור' יהודה מי אית להו האי סברא ופרקינן דילמא רבי יוסי טעמא דנפשיה קאמר, והרבה יש בתלמוד כיוצא באלו.

השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה ולהקטיר חלבה לעבודה זרה ר' יוחנן אמר אסורה. כלומר בהנאה וכדתניא לקמן (לט, א) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה (הרי אלו זבחי מתים) ורבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, ורבי יוחנן אמר אסורה דגמרינן חוץ מבפנים. וריש לקיש אמר מותרת לא גמרינן חוץ מפנים. ואם תאמר תיפוק ליה דשחיטת מומר היא. יש לומר דלא לזרוק הוא דמה קאמר, אלא ששחט לנכרי ועל דעת שיזרוק הנכרי דמה לעבודה זרה ושיקטיר הנכרי חלבה לעבודה זרה, ולא דמי (לנכרי) [לדיכרי] דטייעי דלקמן (ע"ב), דהתם אין הישראלים מחשבינן בשחיטה שיזרוק הנכרי הדם לעבודה זרה, אבל הכא בישראל השוחט מחשב כן.

כך ברש"י ז"ל וכן היא בספרים בשלמא פנים לר' שמעון בן לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן הא לבתר דשמעיה מר' יוחנן. ואם תאמר אמאי לא מוקי ליה לר' שמעון בן לקיש במחשבת פיגול, יש לומר דמדקתני פוסלת ולא קתני מפוגלת. ואם תאמר לוקמא במחשבה פסול והיינו לאכול חוץ למקומו דפסול ואין בו כרת ופסול לכולי עלמא, ותירץ ר"ת ז"ל משום דמשמע ליה דלא איירי תנא אלא בפסול (דשנות) [דשינוי] קדש, דהשתא הוי פסול שיכולן להיות בחוץ דמשנה השחיטה מלשם חולין לשם עבודה זרה, דאילו איירי ר' יוסי בפסול דחוץ ממקומו או דפסול (אפשר שצ"ל: בפסול) מחוץ לזמנו בכי הא ליתא בחולין כלל, ולא משכחת לה לעולם בחוץ אלא בשינוי שחיטה, ומסתמא בכי האי גוונא [מיירי] רבי יוסי (בפוסל) [בפסול] פנים, דהיינו שנוי קדש. ומכל מקום קשיא היכי אמר בהדיא לריש קיש לא קשיא הא מקמי דשמעה הא בתר דשמעה, ועוד דאם כן כל היכא דמקשינן לריש לקיש נימא הכי, ורבינו חננאל ז"ל (גרסי') [גרס בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא ד]מוקי לה במחשבת פיגול, ואף על גב דקתני פסולה לאו דוקא, אלא משום דקא בעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין ולומר שאפילו מפסל לא פסלה תנא נמי פוסלת במוקדשין, ועוד שהרבה מקומות (אומרת) [אמרינן] פסול במקום פיגול, דתנן (בפסחים) [זבחים] (כח, א) השוחט את העולה חוץ למקומו פסול. אלמא קרי לפיגול דחוץ למקומו פסול. וכן בהרבה מקומות בפרק שני דזבחים (שם) וזה עיקר.

הכי קאמר ומה במקום שמשחבה פוסלת במוקדשין ד' עבודות. פירש רש"י ז"ל: שהמוקדשין נפסלין במחשב בהן בשעה אחת מד' עבודות דהיינו שחיטה זריקה קבלה והולכה, באיזו מהן שחשב על מנת לאכול חוץ למקומו או לחוץ הזבח פסול, אבל בחולין אינו נפסל אלא בשחשב מחשבת עבודה זרה בשעת [עשיית] אחד משתי עבודות דהיינו שחיטה וזריקה, דהני תרתי כתיבה, דכתיב (שמות כב, יט) זובח לאלהים חרם וכתיב (תהלים טז, ד) בל אסיך נסכיהם מדם, והקטרה אף על גב דכתיבא, שניא, שאפילו במוקדשין אינה פוסלת, שאם חשב בשעת ההקטרה לאכול חוץ למקומו או חוץ לזמנו לא פסל הזבח. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד שאם לאחר שחיטה חשב לזרוק דמה לעבודה זרה פסל את הבשר.

ואינו מחוור דהא תניא בסמוך (ע"ב) שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא נהגו בה לא איסור ולא היתר, ואוקימנא בהוכיח סופו על תחילתו, אי אמרינן הוכיח סופו שחשב לאחר שחיטה לזרוק דמה לעבודה זרה וזרק על תחילתו שכך היה מחשבתו גם בתחלה בשעת שחיטה, דאלמא דוקא משום הוכיח, הא לאו הכי לא פסול, והדין נותן דבשלמא קדשים כיון דלא מיתכשרי אלא בזריקת דמים ובד' עבודות הדין נותן שאף בהן תפסול המחשבה את הזבח, אבל בחולין שאין הכל תלוי אלא בשחיטה. כיון דנשחטו הותרו והיאך חוזרין ונאסרין.

ועוד קשה לפירושו של רבינו ז"ל אמאי לא מני בחולין שלש עבודות, דהא איכא הקטרה, ואי משום טעמא דקאמר משום דאף בקדשים לא פסלה, הא לא מיחוור, דאטו שתי עבודות גופייהו בחולין מידי הוא טעמא אלא משום דכתבין (הקטרת) [הקטרה] נמי מיכתב כתיבה, אלא הכי פירושא המחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות מעבודה לעבודה כגון במחשב בשעת שחיטה לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו פגול ופסול, ואין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין המחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר לעבודה זרה.

דף לט - ב

אילימא רבן שמעון בן גמליאל דגיטין. ואם תאמר אם כן אמאי לא אמרו בו איסור, דהא ליכא מאן דפליג בההיא אדרבן שמעון בן גמליאל. יש לומר משום כבוד עצמן דלא סבירא ליה לדמויה אההיא דהתם, דשאני הכא דישראל מיבדל בדיל מעבודה זרה, ואף על גב דשמעיניה השתא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן דדלמא יצר הוא דאלבשיה השתא, אי נמי איכא למימר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו בו איסורא, אלא כיון דלא קאי לא חש לאקשויי.

חזינן אי גברא אלימא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישיה להר. פירש רש"י ז"ל: אף על גב דמעות בנכרי קונות אי לאו גברא אלימא הוא דמצי מדחי ליה שרי, דאינו נעשה שלוחו, דאמר ליה לעוותי לא שלחתיך. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא איתסר, דהא על כרחך שותפא הוא ואוסר, ופירוש הוא ז"ל דאי לאו גברא אלימא [ד]לא מצי מדחי ליה לא סמכא דעתיה, ואף הוא אינו מחשב דמימר אמר דילמא דחי לי ישראל מינה.

ועדיין אינו מיושב בעיני, דלא הוה ליה למימר ואי לא אמר ליה רישיה להר אלא הכין הוה ליה למימר ואי לא שרי דאמר אמר ליה רישך להר, ומסתברא לי דהא אתיא כאמימר דאמר בשילהי עבודה זרה (עא, א) דמעות בנכרי אינן קונות, וקיימא לן כותיה. והלכך אי לאו גברא אלמא הוא לא קנה ואינו שותף בה דאמר ליה רישיה להר. מיהו בגברא אלמא, דעל כרחך שקיל, הוה ליה כאילו נעשה שותף בה ואסור, ומדרבנן קאמר, וכאותה שאמרו בפסחים (ה, ב) בעירו חמירא דבני חילא דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי הוה ליה כדדיכו. ובהא מיתרצא לי נמי אחריתי דאי לא אפילו בגברא אלמא אמאי אסור, והא קיימא לן (ב"מ מח, א) דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות, ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בעבודה זרה (שם), דמעות בנכרי קונות ולא קיימא לן כותיה, ואין צורך.

דף מ - א

פסולה אין זבחי מתים לא. ואם תאמר דילמא אף זבחי מתים קאמר, דהא אשכחן פסול דהוי זבחי מתים, וכדקתני במתניתין (לח, ב) רבי אליעזר פוסל דעל כרחך זבחי מתים היא לרבי אליעזר כדמסיק סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. ויש לומר דפסול על כרחך לא משמע זבחי מתים, והתם איידי דתנא תנא קמא כשר תנא איהו נמי פסולה, ולאשמועינן דזבחי מתים נמי הויא הוא תנא שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.

הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש רש"י ז"ל דהיכא דאמר להר משרא שריא, דהא הר אינו נעשה עבודה זרה, וכדאמרינן בעבודה זרה (מח, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וכל שהוא אינו נעשה עבודה זרה אף השוחט לשמו אינו שוחט לעבודה זרה, אלא מיהו אסורה באכילה דמחזי כאוכל תקרובת עבודה זרה. ואינו מחוור דהא אמרינן בעבודה זרה (מו, א) נכרים העובדים את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף, ובסנהדרין (סא, א) אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה עבודה זרה, ואף על גב שהוא עבודה זרה אינו נאסר, ואף נויין שלו נאסרין כמו עבודה זרה, דכתיב (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואוקימנא בפרק הצלמים (מח, א) בצפוי דהר, ומיהו בתוספתא אמרו דצפוי דהר דוקא בשעובדין הר וצפויו.

ואם תאמר אם כן דמאן דשרי התם, יש לומר דכיון דצפוי ומחובר עמו והשתחוה לשניהם כאחד בטל הוא לגביה דהר עיקר, ועיקר כונתו להר היא, ומאן דאסור סבר דכיון שהצפוי תלוש נאסר משום עיקר עבודה זרה הא משום נויין לא. ואינו מחוור דהא משמע בתמורה (כח, ב) דצפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואף על גב דהן עצמן מותרין, דאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דצפוייה מותרין הן אסורין נעבד שצפוייה אסור אינו דין שהוא אסור. והתם על כרחך בשאין הצפוי נעבד דומיא דאתנן, ואסור אף להדיוט קאמר, דהא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, והרמב"ם ז"ל פירש (הל' שחיטה פ"ב הי"ד) שלא נתכוון לעבדו אלא לשם רפואה בעלמא, ולפי פירושו אף לגדא במתכוין נמי לרפואה, ואפילו כן הרי הן זבחי מתים ומדרבנן דמיחלפא בתקרובת גמור. ולשם הר כיון דהר עצמו אינו נאסר אף במתכוין לעובדו, וכאן לא נתכוין לעובדו לא מיחלף ליה בתקרובת גמור.

סליק פרק השוחט

פרק אלו טרפות

דף מב - א

אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. אסקה ר' יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא (כא, א) לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפקרת בלא רוב בר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי (תטהר) [תהדר] קושיית (ל)רבא לדוכתיה, ורש"י ז"ל פירש שם (כ)[ב]דברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר [ב]מליקה (ב)[כ]חתיכת סימנין (מ)[ב]שחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה [כ]לומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן (לעיל כז, א) רובו של אחד כמוהו, כנ"ל.

נקובת הוושט. כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא (מג, א) שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיט(ין)[א] דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלא[י]זה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא.

כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס' אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ז) בין בבהמה בחיה בעופות ובה"ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.

גמרא: חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.

דף מב - ב

והא איכא חסרון בשדרה. והא דלא אקשינן נמי והא איכא חסרון בגלגולת, כתב הרמב"ן ז"ל משום דלא מתניא שיעוריה בהדיא לבית הלל במתניתין, אלא ודאי נחסרה הגלגלת נמי בכסלע טריפה, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן כתב רש"י ז"ל (בפסחים) [עירובין] (ז, א) דחסרון דגלגלת (ל)[ד]טריפה בכסלע דהיינו שיעוריה דבית הלל כמדפרש ליה ר' יהודה אמר שמואל במס' בכורות (לז, ב) וכן כתב לקמן בפרקין (בפסחים) (נד, ב) כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן סלע כיתר מכסלע, ופירש רש"י ז"ל התם היכא דשיערו חכמים בסלע וכגון פלוגתא דשדרה וגלגלת דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה וכו' ובגלגלת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ולקמן במקומה (נד, ב) נאריך בה ונבאר הענין יותר בס"ד.

בשר החופה את רוב הכרס. ולא רובו של אותו בשר כולו קאמר, אלא רוב מה שחופה את רוב הכרס אף על פי שהוא מיעוט אצל שיעור הבשר בעצמו, וכן כתב רש"י ז"ל. וזה הבשר הוא הקרוי העב שקורין פאנצ"ה כשפותחין את הבהמה, ופירש רש"י ז"ל דשמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (נ, ב) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן מאי אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש לה למתניתין במלתא אחריתי. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ט ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרא רוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה.

דף מג - א

הא דאמר ר' יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה. דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.

למאי נפקא מינה לספק דרוסה. דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (נג, ב), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה.

ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.

דף מג - ב

אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ומדאפסיקא הלכתא לקמן (נג, ב) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש"י ז"ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (מח, ב) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז"ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז"ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז"ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א"כ] אין חוששין לו, (ו)אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה.

ומה שכתב רש"י ז"ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי (אפשר שצ"ל: לרבותינו) בעלי התוס' ז"ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (נ, ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אולין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ"ל.

אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. [ו]אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמאול הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי') [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.

זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה. לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל ומה שסדר בסנהדרין (לג, ב) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז"ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.

דף מד - א

אלא כקוליהון וכחומריהון דבית שמאי או כקוליהון וכחומריהון דבית הלל. מר בר רבינא דהוה מותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא, הוה סבירא ליה דלעולם רבא לא טעי בהכי דתיסוק אדעתיה דלא סתרן אהדדי, אלא משום דמנקיט חומרי הוא, ומשום הכי מותיב ליה הכין, ולדידיה לא הוה משלם אף על פי שנשא ונתן ביד כמ"ש.

והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה. וכן נמי משמע במסכת עירובין פרק קמא (ז, א) גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי או כחומרי דמר עבדי או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא (דילפי') [אמרינן] בריש פרק קמא דעבודה זרה (ז, א) היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל.

למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר ר' נחמן כדי תפיסת יד. כמה נתחבטו בשיעור זה ולא עלו בידינו דבר מבורר, דרש"י ז"ל פירש בו ב' לשונות אחד בג' וד' אצבעות, וזה נראה לי עיקר. ולשון אחד כדי חודי צרפנים. ובעל הלכות ז"ל [כתב] כדנקיט אינש בתרתי אצבעות, גם שיעור זה סתום. ובתוס' סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הם, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעות אפילו כל דהו. ושמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רחב אצבע, והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ו) כתב שזהו השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו, ולצאת ידי ספק כל מה שיכול להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר.

הא דאמר שמואל תורבץ שנטל כולו מלחי כשר. כתב רבינו אלפסי ז"ל והוא דאפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא, דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. נראה שרבינו ז"ל מפרש סימנין שנדלדלו ברובן מן הלחי ותורבץ הושט שנטל מעל הקנה קאמר, כלומר שנפרקו זה מזה. ולפי דבריו נראה דגרסינן אלא אמר ר' שישא בריה דרב אידי אתם דאיפרוק איפרוקי וכאן בטל כל הני פירוקי דפרקינן ואוקי מלתיה דשמואל דתורבץ הלחי שנטל [ב]איפרוק (ב)אפרוקי ולא (כלין) [כן] נמצא בנוסחאות. ועוד דתמיה דאם כן מאי קאמר שמואל תורבץ הושט שניטל מלחי, הא לאו מלחי ניטל, אלא מעל הקנה, ומאי תנא תונא דאמרינן.

ורבי שלמה ז"ל נראה דלא גריס כלל האי קושיא דתורבץ הושט ברובו, אלא הכי משמע דגריס והאמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן הא דאיקפל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי, כלומר ההיא דתורבץ שניטל מלחי בשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט מחובר במקום אחר, אבל סימנין שנפסקו בכח מכאן ומכאן ואותו מיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד טרפה, לפי שאפילו אותו המיעוט אינו חבור ולא הדר בריא.

ויש לדקדק קצת כיון שאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו, ומיעוט זה לא אמרו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח, [ו]מה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא, אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה, הלכך הוי חברו והדר בריא. ואם כן היא גרסתו של רש"י ז"ל ניחא לי, דאי גרסינן והאמר שמואל תורבץ הלחי ברובו כמו שנמצאו ברוב הנוסחאות תקשי לן מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חבורו וגופו קיים, נמצא לפי פירושו של רש"י ז"ל דעיקר סימנין לא הויא אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולו או רובו בהרבה מקומות שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חבור יפה, אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחד כשירה דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא, וכן כל שהוא מחובר עדיין הבשר שעל הלחי כשירה וכדאמרינן מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין, אבל לפי פירושו של רבינו אלפס ז"ל אפילו ברובן מיטרפא ואף על פי שמקצתו נשאר מחובר חבור יפה במקום אחד. אבל במעוטן כשירה וסימנין שנפרקו זה מזה לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן כשירה, שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל אפשר דבכולן טריפה, דהא מוקמינן הא דשמואל דתורבץ הושט שניטל מלחי בשנפרקו זה מזה, וכבר פריקנא לא תימא כולו אלא אימא רובו, והשתא נמי דפריקנא לה בשנפרקו זה מזה אפשר דההיא פירוקא דלא תימא כולו אלא אימא רובו כדקאי קאי, ואיכא למימר נמי דכולהו פירוקי איבטלו להו, והשתא דפריק רב שישא בריה דרב אידי פירוקא אחרינא אימר דלעולם (כ)[ב]כולו קאמר ובשנתפרקו זה מזה.

דף מד - ב

הכא מתקלא מוכח. הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.

והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה.

ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

דף מה - א

ואמרי לה עד דאינקיב קרמא תתאה. יש לפרש עד דאינקיב קרמא תתאה הא אינקיב תתאה טריפה דהיא עיקר, אבל עילאה לא מעלה ולא מוריד, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, ומיהו אי אפשר לומר כן, אלא עד דאינקוב אף קרמא תתאה קאמר, ותרוייהו בעינן, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן בתוס', והכין מוכח לקמן גמ' אלו טריפות בעוף (נ, א) דאיתמר התם רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לא כשירה, הא ניחא למאן דאמר עד דאינקוב קרמא תתאה שפיר, אלא למאן דאמר אי אינקוב עילאה אף על גב דלא אינקיב תתאה טריפה ניחוש דלמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומיהו לא ראיה היא כל כך, דהתם קאי גבי הכתה חולדה על ראשה ועל כרחין אי אינקיב תתאה עילאה לא כל שכן, והכי קאמר הניחא למאן דאמר עד דאינקיב תתאה דה[ו]א העיקר שפיר דודאי אי מבצבץ על כרחין תתאה אינקוב, ואי לא תתאה דלא אינקיב עילאה [בין] אינקוב בין לא אינקוב לא איכפת לן אלא למאן דאמר אינקיב עלאה לחוד טריפה כי לא מבצבץ מאי הוי, דלמא עילאה אינקיב, והאי דלא מבצבץ משום דתתאה לא אינקוב, ועוד צריכה תלמודא.

דף מה - ב

אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבד דכבד כריאה וכו'. פסק רש"י ז"ל כלישנא קמא, והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר לעיל (ע"א) ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה, ומיהו מדברי ר' יוחנן ליכא סייעתיה טפי ללישנא קמא מלישנא בתרא, דמאי חזית דמוקמת ליה טפי בקנה הריאה מקנה הכבד דלמא אמר איפכא דתרוייהו למטה מן החזה נינהו. ורבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז ה"א) פסקו כתרי לישנא לחומרא, אף על גב דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, [לית] הילכתא כותיה אלא קיימא לן כרב באיסורי, והלכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו.

ואלו הן נקובין, נקב ב' קרומי של וושט ואפילו זה שלא בצד זה, וכן תורבץ הושט (ברוב) ונקובת הגרגרת בכל מקום למטה מן החזה, וקרומי המוח שנקבו שניהן, ולב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן כדאמרינן בשמעתין דלבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן, וריאה שניקבו ב' קרומיה וסימפון הריאה שניקב לחברו, ניקבה הריאה לחללה, ניקבה המרה, דקיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה, [ד]אמרינן לעיל (מג, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה, והוא שניקבה שלא כנגד הכבד, אבל אם נקבה המרה וכבד סותמה כשרה, ואם ניקבה הכבד כנגדו טריפה, ניקבו הדקין ואף על פי שליחה סותמתן דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמכשר כדאיתא לקמן (נ, א), והדרא דכנתא שניקבה והוא הדקין הסובבין את הכרס כנחש, וכנתא הוא אינטרי"ל, ואם ניקב לחברו כשרה שחברו סותמו כדאמר רב נחמן לקמן (מח, ב) הדרא דכנתא דאינקוב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה, הכרס הפנימי שנקב, ולקמן בע"ה נכתב כרס הפנימי איזה הוא. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נקב הטחול (נה, ב) בעוביו של טחול נקב מפולש עד כדי שלא ישתייר תחתיו כעובי דינר זהב, אבל בקולשו כשירה, ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו (מג, א) זה כנגד זה, אבל ניקב זה שלא כנגד זה כשירה, וכן גג הזפק שנקב במשהו (נו, ב), וגג הזפק הוא השיעור ממנו שנמתח מן הוושט כשהעוף פושט צוארו.

דף מו - א

אם תמצי לומר ועד בכלל פרשה עצמה מהו. פירש רש"י ז"ל: שנפסק הפיצול עצמו מן החוט, ובפרשה ראשונה קאי, ונראה שדעת רבותינו ז"ל לומר דפרשה שניה עצמה פשיטא ליה לר' ירמיה דכשרה, דכיון דאפילו חוט השדרה אינו ודאי טרפה, אלא בעיני יודע הפרשה עצמה דין הוא שתהא כשרה לפי שהיא רחוקה מן החוט ואינו כחוט, אבל ראשונה אם היא ודאי טרפה דעד ועד בכלל, פרשה עצמה מי הויא בכלל איני יודע דשנייה או כשרה או ודאי טרפה כראשונה, והיינו דבעי לה רב ירמיה באם תמצא לומר עד ועד בכלל, ולא בעי לה באם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, דאם עד ולא עד בכלל סבירא ליה לר' ירמיה דפרשה עצמה ודאי כשירה כיון דחוט השדרה עצמו הוי באיני יודע, ולפי פירוש זה היה נראה דהכי גרסינן והפרשה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה, וגירסא זו אינה מחוורת לי, לפי פירושו זה שכתבנו.

וסליקו כולהו בעיא בתיקו, ולחומרא, והלכך אין בין הפרשות כשירה אלא מפרשה שלישית ולמטה ושלישית עצמה בכלל כשירה, וכל מה שביני ביני אסורה מספק, ופרשה עצמה גם כן שנפסקה בין מקום פיצול הראשון לחוט טרפה והפיצול השני לפי מה שכתבתי כשירה, ויש לחוש בדבר. רבינו אלפסי ז"ל הביאה סתם, נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה ואפילו פרשה שניה עצמה [אסורה], וכזה ראוי להורות.

בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן אגפים. ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר, וחומרא, דאיסורא דאורייתא היא. כתב בתוספות יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף.

הא דבעי רבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו וכו'. נראה דכולו במקום חיותו קאמר, דאי שלא במקום (חבורו) [חיותו] הא קיימא לן דכזית במקום חיותו בעינן, אלא ודאי בשהוא מתלקט כאן וכאן במקום חיותו קאמר, ואפילו הכי סלקו בתיקו, והלכך מרודד או מתלקט (וברצוע) [וכרצועה] אסורה עד שיהא כזית (ב)[כ]בריתו במקום מרה וכזית במקום חיותו, ומדולדל ומעורה בטרפשין קיימא לן כר' אמי דאמר דלדול זה איני יודע מהו. וכיון דאיכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשרה.

האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. [כתב] בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, נראה שצריכה בדיקה, לפי סברתו ז"ל אף על פי שלא נראה כן מעיקר גמרא דכשריה לגמרי משמע דאי לא הוה ליה למימר תבדק.

דף מו - ב

הא דאסיקנא בריאה שהאדימה מקצתה אלא לא שנא. פירש רבינו שלמה והרב אלפסי ז"ל לא שנא דבין כך ובין כך כשירה. והם ז"ל הביאו ראיה מדאמר לקמן (מז, ב) אדומה כשירה מדר' נתן, והרמב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואף על פי שהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא בין כולה בין מקצתה טרפה, ועם כל זה פסק באדומה דכשירה מדר' נתן, ורבינו אפרים חלק ונתן טעם בדבר דשניא אדומה מהאדימה דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע שהאדימה מחמת לקותא. ואדומה משמע מתולדה, ולפי שעדיין אין דמה נבלע בה, ואינו נכון דאם כן גבי אדומה דמכשרינן לקמן הוו להו למיבעי אדומה דכשרה היכי משכחת לה, כיון דאיכא הפרש בין אדמימות לאדמימות כדאיבעיא להו לענין ירוקה, אלא ירוקה דכשרה היכי משכחת לה, ואף הר"ז ז"ל [כתב] כדברי רש"י (והראב"ד) [והרי"ף] ז"ל פסק ועליהם סומך אף על פי שה"ר אפרים מראה פנים להפריש.

ריאה שיבשה מקצתה כשרה. אסיקנא כל שהיא יבשה עד כדי שתפרך בצפורן. לבעל הלכות גדולות ז"ל יבשה הכבד שלה טריפה, ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמר בבכורות (לז, א) באוזן בכור דיבש כנטול דמי והכי נמי לא שנא, והוא שיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית, במקום מרה וכזית במקום (רבית') [חיותה] לח כשרה.

האי ראיה דקיימא גלדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה. פירש רש"י ז"ל: מראות שאינן פוסלין בריאה כאדומה וירוקה וככוחלא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, (הל' שחיטה פ"ז הי"ט) וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, אבל מראות הפוסלות כגון שחור כדיו או כעין מוריקא וביעתא טריפה, דכל אותן מראות מחמת לקות הן, וכיון שכן לא שנא לקתה בכולה או במקצתה דלקות מחמת נקב הוא ונקב משהו פוסל בה. והראב"ד ז"ל שכתב חזותא אפילו מחזותא הפוסלת בה קאמר, דלא אסר אלא בכולה, אבל במקצתה הדר בריא, והביא ראיה ממה שחלקו במקצת טרפיות בין כולה למקצתה. ועוד מדאמרינן ריאה שיבשה מקצתה טריפה ולא אמרו סתם, שמא מינה דבמקומות שהזכירו סתם ולא הזכירו בה מקצתו עד שתהא כולה מאותו מראה הפוסל אמרו, ולא מיחוור דאדרבה מדאיצטריכו לאיפלוגי בהאדימה בין כולה למקצתה שמע מינה דבשאר המקומות אפילו מקצתה טריפה, ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה אומר הרמב"ם ז"ל משום דכולהו קודם היבש היא נפסלת כגון בצמוק דהיינו חרותא.

הני תרתי אוני דסריכי אהדדי לית בהו בדיקותא. כלומר דאף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, וכדאוקימנא בשלא כסדרן, ופירש רש"י ז"ל: שלא כסדרן מראשונה לשלישית דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מגב לגב או מחתוך לחתוך [כשירה], ואם כן אונות שבשמאל שאינן אלא ב', אין צריך בדיקה מחמת סרכא. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דמגב לגב טריפה וכן נהגו, וכן מחתוך לגב, ומיהו מחתוך לחתוך הסכימו הגאונים ז"ל והכשירו, אף על פי שנסתרכו באמצע ובעיקרן מתפרקין זו מזו כיון דחדא על חבירתה היינו רביצה (ורביעתא) [ורביתייהו], וכשהבהמה בחייה אפילו בלא סרכא דחקו אהדדי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל, וכן נהגו היתר על פיהם בכל המקומות, אף על פי שר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר לאסור עד שתסרך אונה לחבירה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען ואפילו בסירכא מראש חתוך של זו לסוף חתוך של זו באלכסון, נהגו להכשיר, ומנהגן של ישראל תורה היא.

ואומא (לאומא) [לאונא] הסמוכה לה, כתב רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל דכשרה. ודעתו הסכים לדעת רבו והכשיר, ויש מי שאוסר, וטעם האוסרין, לפי שלא הזכיר רבא אלא אונא דסמיכן אבל אומא לא הזכיר כלל. ואין לך אלא מה שמנו חכמים, וטעם רבינו שלמה ורבו ז"ל שלא הוזכרה אומא בתלמוד כלל. ועוד כתב רש"י ז"ל בתשובה וכי בשביל שוטים שקורין אותה אומא נאבד שמה או נשתנו. ור"ת ז"ל מן האוסרין, ואמר דלא הוזכר בגמרא אלא אוני דסמיכן, אבל אומא לא, ואף על גב דאומא לא הוזכרה בגמרא כלל ודאי בשם אומא לא הוזכרה, ומכל מקום בכלל אוני ליתא דריאה מיקרא וכדאמרינן בסמוך (מז, א) חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתא שבעה נינהו, אלא דלאומי קרי ריאה ולאוני אוני, ואף על פי שהוא כדברי רב"ת ז"ל שאין אומא בכלל אוני דאומא ריאה (ד)מיקרי, מכל מקום הלכה למעשה כדברי רש"י ז"ל שהסכים עם רבו ז"ל [דכ]המתירים נראה, דהא טעמא דמילתא משום דהני רביתיה הוא (ואומר) [ואימא] לאונא דסמיכא לה נמי מההוא טעמא מיתכשרא, דהא (הני) [הכי] רביתא ורביצתא ותמיד הן שוכבות זו בצד זו אפילו בלא סירכא. ומה שהזכיר רבא אוני לבד, כבר נתן בזה טעם נכון רש"י ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל עיקר דברי רבא והוראתו בזה אינה אלא ללמדך דאוני דסמיכן שלא כסדרן טריפה, דאם לא שבא ולמדנו כך הייתי אומר דאפילו בשלא כסדרן כשירה לפי שעומדות במצר החזה ואינן עשויות להתנענע ולהתפרד זו מזו כל כך, והלכך אפילו שלא כסדרן כשירה, קא משמע לן דלא, אבל אומא לאונא שלא כסדרן לא איצטריכינא ליה לרבה לאשמועינן, דכיון דאומא במרחב היא עומדת קצת ונסרכת לאונא שלא כסדרה הא ודאי טריפה, ויש בזה טעם מספיק לסמוך בו. וכן מראין דברי רבא בודאי, דהא לא קאמר תרתי אוני דסמיכן להדדי כשרה, והני מילי בכסדרן, אבל בשלא כסדרן (בא ללמדנו) [לא] דאלמא עיקר דבריו לאשמועינן כוחה דאיסורא, וכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא.

ויש מי שאומר דכי מכשרינן דוקא בבדיקה, אבל שלא בבדיקה לא, מדקאמר רבא בתרתי אוני שלא כסדרן לית להו בדיקותא ולא קאמר טריפה, משמע דהני לית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא, ובדיקה מיהא צריכה, ולא מיחוור, דכיון דאמרינן (הני) [הכי] רביתייהו, משמע דבלא בדיקה נמי כשרה, וכן כתב הרב רבינו האיי ז"ל, וכן נהגו, והא דאמר רבא לית להו בדיקותא, כתב הרמב"ן ז"ל דלישנא דוקא נקט, משום דסירכא לא מחמת עצמה היא אוסרת אלא מחשש נקב, ומשום הכי קאמר דלית לה בדיקותא אם יש בה נקב אם לא כלומר אם מבצבצא אם לא דאפילו לא מפקא זיקא טריפה דודאי או האי אינקיב או האי אינקיב, ואין האחת מגינה על חבירתה דאינן רובצות זו על זו, הלכך [בכסדרן] קיימא לן דאפילו בלא בדיקה כשירה כיון דסמיכן בכסדרן.

ועינוניתא דורדא היכא דסריכא ואפילו לכיס שלה טריפה, דלא אמרו אלא באוני דכל חד וחד מגין אחבריה כיון דהיינו רביתייהו, אבל בעינוניתא דורדא טריפה לכל היכא דסריכא. ומכל מקום יש לדקדק לפי מה שפירש רש"י ז"ל דטעם שלא כסדרן מפני שזו הולכת כאן ומתפרקת הקרום ונסתר וכסדרן הולך הוא וחזק בכל עת דמכל מקום כסדרן נמי אף על פי שקרום זה עולה עליהן, הא אמר לקמן (מז, ב) דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ואם תאמר דיש סירכא בלא נקב, ולאו כל מאי דסריך אינקיב, והלכך כי סריכא שלא כסדרן טריפה ולא מחמת דאיכא השתא נקב אלא משום דעבידי להתפרק מתוך שזו מושכה מכאן וזו מושכה מכאן יקרע העור בזו ובזו, אבל בכסדרן לא מפרקי, [הא] (ב)רש"י ז"ל [כתב] לקמן דאין סרכא בלא נקב, ועוד דאמר לקמן (מח, א) גבי הא דאמר מר זוטרא אתון הא דרב נחמיה אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו', ואקשינן האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן, אבל התם אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה דמשמע דלעולם כל סירכא מחמת נקב היא. ועוד ריאה הסמוכה לדופן ולא העלתה צמחים וליכא מכה בדופן אמאי טריפה, אף על גב דלא מפקא זיקא, כדאיתא לקמן (מח, א) דדלמא לא אינקיב כלל, ואי משום שעשויה להתפרק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה, ואיכא למימר בהא דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך, ואי נמי לפי גרסת רש"י דלא גריס בההיא אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, לא תקשי, דהתם נמי בבדיקה סגי וכל דלא מבצבצא כשירה וכדכתבינן עלה. ואם תאמר אם כן דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה, ומטעם זה אנו אוסרין אותה לאותה גירסא אפילו כי איכא מכה בדופן, אמאי כשירה מכל מקום עשוי היא להתפרק מצד הריאה, לא היא דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו קרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם הוא עשוי להתפרק.

וראיתי מי שאומר דטעמא דשלא כסדרן אינו משום דעבדי דמפרקינן לבד. אלא משום דאין סירכא בלא נקב. וכי סריכן תרי אוני להדדי כיון דמינקוב או האי או האי, וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום הא נמי טרפה דהא ליכא מאן דמגין עליה אלא כסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך דהיינו רביתיה, ואפילו בלא סירכא הן שוכבות זו על זו ומגינה זו על זו, וכיון שקרום זה עולה על הנקב מחברן וחדא סותמת אחברתה, וכדאמרינן לקמן (שם) זה פסול החוזר להכשירו לאו למעוטי ריאה שנקבה ודופן סותמתו ואפילו סביך בבישרא, ופרקינן לא לעולם אימא לך היכי דסביך בבשרא כשר אלא זה פסול החוזר להכשירו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, דאלמא כיון דאיכא קרום ונסבך למה שסמוך לה כשרה, דבין קרום וסמיכה דופן סותמתן יפה וסתימתן מגין על הנקב ובתרתי אוני דסמיכן להדדי מחתוך לחתוך דכותה היא, אבל אוני דסמיכן להדדי מגב לגב או מחתוך לגב דליכא דמגין עליה אלא קרומו לבד טריפה, דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וזה לפי סברת הגאונים ז"ל שאסרו מגב לגב או מחתוך לגב אפילו בכסדרן כמש"ל, ואם כדברי אלה היה לנו לאסור אפילו מחתוך לחתוך בשפולי האונות שאינן דבוקות זו בזו כ"כ, אי נמי אם היתה הסירכא עולה מאלכסון כגון שראש הסירכא אחוז בראש או תוך אונא זו וראשה האחד אחוז בשיפולי חתוך האונא הסמוכה לה דהשתא מיהא הא לא סתמן להדדי. ועוד ריאה הסמוכה לדופן אפילו ליכא מכה בדופן אמאי טריפה, ולפום מאן דגריס התם אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה. והא סרוכה מיהא לדופן והוה לן לאכשורה דכיון דאיכא קרום וסמוכה לדופן עולה סתימתה יפה, אלא שיש לומר בזו דכיון שהריאה עומדת במרחב החלל ואין הדופן סותמו אין כאן סתימה אלא מחמת הקרום לבד, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום, ושמא רב נחמיה שהיה בודק אותה (פישרי) [בפושרין] אפילו בשאין מכה בדופן סבור ליה דתולין בדופן להקל, ואף על גב דליכא מכה בדופן, ומיהו בדיקה צריכה, דדילמא מחמת הריאה הוא ועדיין היא נקובה.

ואם תאמר ואם מחמת הריאה הוא, מה הועלנו בנפיחתה, דהא דלא מבצבצא משום קרום שעלה בה הוא, הא ליתא, דאי אמרינן דודאי אינקיב ריאה כדקאמרת, אבל אפשר דנקב זה מחמת דופן הוא וריאה לא אינקיבא מעולם, והילכך אי לא מבצבצא כשירה, ואף על פי כן חיישינן לה לבדקה, כיון דאיכא למיחש קצת. ותדע שהרי במחט שנמצאה בחתיכה דריאה דחיישינן דילמא אי איתיה שלימה קמן הוא מינקבה, וכי איתא קמן שלימה בבדיקה מיהא סגי לה, וכי איכא מכה בדופן בדקינן לה כדברי הגאונים ז"ל. ואפילו הכי בבדיקה סגי לה, ולא אמרינן דילמא קרום עלה מחמת מכתה ונסתמה כנ"ל. ומכל מקום קשה עדיין מה שהקשיתי על זה. ועוד שלפי דברי אלה היינו אוסרין סירכא תלויה, וכבר פשט ההיתר בה בכל המקומות, והנכון שנאמר שיש סירכא בלא נקב כמו שכתבנו למעלה, והא דאמר לקמן (שם) אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, הכי קאמר אבל הכא עשויין הן להתפרק ולהקרע עוד מכאן ומכאן, וכל העומד לנקוב כנקוב דמי, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז הי"א), ואף על פי שקשה קצת הלשון דהוה ליה למימר אי מנקיב האי טריפה ואי מינקיב האי טריפה ואי דאינקיב לשעבר משמע, אחר כך מצאתי בסוף פירוש הרמב"ן דבמקצת נוסחאות נמצא בהן כתוב אי מנקיב האי טריפה ואי מנקיב האי טריפה, ועוד קשה קצת שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סרכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסתרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקיבתן במשהו, אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקיבתן במשהו כשירה ובבדיקה כדברי ר"ת ז"ל שאנו עתידין לכתוב בע"ה שפסק כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי ואף על גב דליכא מכה בדופן.

ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא לכל היכא דמסרכא טריפה חוץ מכסדרן ואונא לדופן בדסביך בבשרא ואומא בדופן בדאיכא מכה בדופן, וכן המנהג הפשוט בכל המקומות. ומיהו גם לדברי הגאונים ז"ל י"ל כן דאע"ג דיש סירכא בלא נקב מכל מקום כיון שנאחזת בדופן או בחזה שהן קשין אצל קריעה יותר מריאה, וסירכא זו עשויה להתפרק מתוך נדנוד הריאה שמתנועעות ומושכות לכאן ולכאן בודאי מצד הריאה יתפרק קודם ויקרא העור וטרפה, ומשום הכי אוסרין אותה מעתה, אלא אם כן יש מכה בראש הסירכא השני דמשם היא עשויה להתפרק כמו שכתבתי למעלה, והיינו דכי איכא מכה בדופן דמכשרינן לה ובדליכא מכה בדופן מטרפינן לה, ורב נחמיה דבדיק לה בפושרי לא סבירא ליה הכי, אלא מכיון שעולה בנפיחה והשתא מיהא אכתי לא מיפרקא לא נאסר אותה מעתה דדילמא כשתתפרק מצד הדופן תתפרק. ואפילו לגירסת רש"י ז"ל דאפילו בדליכא מכה בדופן כשירה בבדיקה, אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשויה להוציא רירין, וכיון שממנה הרירין יוצאין ומתפשטין עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה, ונראה לפי טעם זה דסירכא תלויה מותרת, דהא איכא למיתלא דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת ליחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואף על גב דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא ואיכא למיתלי בליחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכה דהויא לה כספק דרוסה.

והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פי"א, הט"ו) כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות מן הריאה אף על פי שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואבוד לממונם של ישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל, ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה, ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם איתילידא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן (נג, א) על ארי בינייהו ונמצאה צפורן בגבו של אחד מהן דרגלים לדבר שדרסן כיון דאיהו שתוק ואינהו מקרקרן, או ישב לה צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דריסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקים אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכא בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחילו שהרי סירכא זו יש לתלותה בליחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכא. ותדע שהרי היכא דעל ארי בינייהו והוא שתיק ואינהו שתקן או צווח ואינהו מקרקרן תלינן לקולא דאימר שלמא הוא דעבד או בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרי אלא אימר. ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן לקמן (נא, א) גבי אימרתא דהות (גבי) [בבי] רב חביבה שגרוניא שכיחי חוט השדרה לא שכיח (דמשמש) [דמשמע] דאי כהדדי נינהו חיישינן וצריכה בדיקה, לא היא דהתם נמי הא איתילדה בה ריעותא, אף על גב דאמרי דשגרונא שכיח, לאו שכיח ממש קאמרינן, אלא טפי מפסיקת חוט השדרה קא אמרינן, ומיהו שגרונא נמי לא שכיח, והילכך אי לאו דחוט השדרה לא שכיח כותיה נמי היה מצרכינן לה בדיקה, אבל סירכא דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין אילך ואילך הילכך אפילו בדיקה לא צריכה כנ"ל.

והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין) כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה או מאונא או מאומא כיון דעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועה, משמע מתוך לשונו דצריכה בדיקה, ואפשר שיש עוד להתיר בלא בדיקה, מטעם ספק ספקא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב ואם תמצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספקא.

ולפי דברי רבותינו ז"ל האומרים דאין סירכא בלא נקב לא הבנתי טעם היתר סירכא תלויה, מאחר שחתכנו כך שכל סרכא מורה על נקיבת הריאה וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום מה לי סרוכה בשני ראשיה מה לי בראש האחד, שאין הדעת סובל שהסירכא היא מחמת נקב מסתרכת בדבר אחר והסירכא שאינה מחמת נקב תסתרך לעולם, אף על פי ששמעתי כך בשם מקצת רבוותא ז"ל, אחר כך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי מחמת נקב היא ואף על פי שעולה בנפיחה אימר קרום עלה באותו נקב, אבל [כ]שהסירכא במקום רביתא תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסירכא ולא מחמת נקב ועל ידי כך הוא אומר דאונא לדופן [בסרוכה לדופן] כדסריכא אפילו לגרמא כשירה, שלא אמרו והוא דסבוך בבשרא אלא בריאה שניקבה דבעיא סתימא חזקה דהיינו סביך בבשרא, אבל זו לא ניקבה, ומכל מקום עדיין לא נתיישב לי הענין דאם כן סירכא תלויה שלא במקום רבותא אסירה. ועוד תרתי אוני דסמיכן בכסדרן מגב לגב כל שכן מחיתוך לגב היה לנו להתיר לפי דבריו, שהרי האונות מחמת דוחק הדופן ששוכב עליהן הן מוציאים ליחה ונסרכות בכאן ובכאן ואפילו יציאתה מחיתוך לגרגרת או לשאר המקומות [תהא] מותרת, אלא אם כן יתרץ רבינו ז"ל כפי מה שתרצנו אנחנו דחוששין שמא תתפרק מצד הריאה ויקרע העור, ודברי רבא ורב נחמיה כפי שטתינו כמו שכתבנו, ועם כל זה [קשה] שנאסר סרכא תלויה שלא במקום רביתא, וצריך עיון.

וכל מקום שאסרו כאן ריאה מחמת סריכתא אין הפרש בין שהסרכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה ורחבה כגודל דאדרבה תרתי אוני דסמיכן להדדי משמע שהן סמוכות בדבק רחב, ואף על פי שמקצת ספרים כתוב בהן תרתי אוני דסריכן להדדי, כיון שלא נזכר זה בגמרא אין לך אלא מה שהתירו לך. ור"ח ז"ל דוקא בתרתי אוני דסריכן לגמרי מראשן ועד סופן התיר ולא כשנתפרקו באמצעותן או בסופן כלל ודכוותה נאסרה בשלא כסדרן, ואף על פי שנדחו דבריו מדברי הגאונים ז"ל במה שאסר כשלא נסרכו לגמרי, מכל מקום למדנו מדבריו דסרכא דבוקה ורחבה אינו מותרת, וכן ראוי להורות, וכן נהגו ברוב מקומות ישראל.

אמר רבא אין מקיפין בבועי. פירש רש"י במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דממשמשא ביה ידא דטבחא תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן בטבחא, ולאחר שחיטה משמע, אף על גב דאיכא ריעותא בריאה אפילו הכי תלינן דאינקיב מחמת בועא ותלינן לקולא בטבחא. ובהלכות גדולות האי בועא דקיימא בשיפולי דריאה או על אונא אי מהדר לה בשרא (הדר) הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשרה. ואי לא חסרה היא וטריפה, כלומר הרי היא כאלו נטלה הבועא וחסרה היא וטרפה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי, והכל אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא דמה ענין זה אצל זה. וגם אין לאסור מטעם דנראה כשתי בועות, דהא מכשרינן היכא דשפיכי אהדדי, מכל מקום טוב להזהר, לפי שכל דבריהם דברי קבלה, והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין בועי) כתב זה המנהג בכל ארץ אשכנז ואין לנו להוסיף על הטריפות.

דף מז - א

הא דאמר רבא בתרתי בועי דסמיכן להדדי דלית להו בדיקותא. פירש רש"י ז"ל דקים ליה לרבא דאינם סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. ולא מיחוור. דאם כן היה לו לרבא לפרש באיזה שיעור קרוב הן שיש חוש להן. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה הי"א) פירש לפי שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה, וכמדומה שגם זה אינו מתייבש, שאם כן [ל]נקבינהו לתרוייהו זו מכאן וזו מכאן ואחר כך אפשר לבדוק בנתיים אם יש שם נקב או לא. ויש מי שפירש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן, וזה הנכון, וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל האחת לדחוק חבירתה, הא לאו הכי כשרה.

כל הני עיזי בריאתא הכי אית להו וקרו ליה טבחי עינוניתא דורדא. והא דאמרינן אבל ביני ביני טריפה. בשאינה במקום עינוניתא או שהיה גדולה כשאר האונות ואינו דומה לעינוניתא דורדא. ותרתי עינוניתא דורדא רש"י ז"ל אסרה, משום דחדא גופה [לא] התירוה, אלא משום דכל הני עיזי בריאתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טריפה, ורבותינו הגאונים ז"ל התירוה, וכן כתב בתוספות בשם רבינו אפרים ז"ל, וטעם דבריו דודאי ה(ו)א דסבר רב אשי למטרפה, בתרתי הוה עובדא, דאי בחדא כולהי עיזי הכי אית להו ולא הוה אמר בכי הא הני עיזי בריאתא, הכי אית להו, ועליהם סמכו העולם לנהוג בהם היתר, ולענין אשלומי נמי אם יחסרו אונות הימין מצרפת האי עינוניתא בהדייהו הואיל ויתרת היא, כך אמרו בשם הגאונים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה ה"ב) וגם רבינו שלמה כן כתב שמצא בתשובת הבבליים, ודעת רש"י ז"ל לאסור (ו)[ד]לא קיימא בדר' דידהו.

והני מילי מגואי אבל מתתאי טריפה. כך גריס רש"י ז"ל, משמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה, אבל בה"ג כתוב מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טריפה.

דף מז - ב

אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) אבל פחות משיעור זה כשרה, והסכים לפירושו גם הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מדגרסי בבבא בתרא (קמו, א) אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והא דינר אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ובמסכת ברכות (טו, א) אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן ומינה דמיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אף על גב דקתני עלייהו אפילו, דוקא נינהו, הא [פחות] מכשיעורין לא. ויש מי שפירש דאפילו פחות מכאן, ואורחא דמילתא נקט.

דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני. פירש רש"י ז"ל שאם יש סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה, דלאו שיעא כאופתא היא, אבל הרמב"ם ז"ל (שם פ"ח ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כב' דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר (שם) [שהן] דבוקות מותרות, ואם לאו הרי זו (אסורה) [חסירה] וטריפה. ובחבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו [אי] מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה ואי לא כשרה. והרב בעל העיטור ז"ל [כתב] מסתברא לן דאפילו סריכא כולה מעיקרא ועד סופו אי מראה הפרש ניכר בו כשרה, דהא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טירפא א"ד דשיעא כאופתא דלית בה חתוכי דאוני ומראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא ומקום רבותא הוא וכשרה.

ככבדא כשרה כבשרא טריפה. פירש רש"י ז"ל כעין כבדא וכעין בשרא, והר"ז ז"ל פירש ככבדא בממשותיה ובשרא בממשותיה, דאי כפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר כעין כבדא כעין בשרא כדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא, וכל מראות הללו שמנו חכמים שהיא נטרפת בהן נופחים את הריאה תחלה ואם היה חוזרת למראה (בשר) [כשר] כשעומדת בנפיחה כשרה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ז הי"ח) וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל.

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים [לא] שמיה חסרון. ותמיה לי ומי מעליא נשפכה כקיתון מהעלתא צמחים ולא מורה בה ר' יוחנן התירא כדאמר לקמן (מח, א) כי הוה אתו לקמיה דר' יוחנן הוה משדר להו קמיה ר' שמעון בן לקיש דמורה היתירא משום ר' אלעזר בר' שמעון וליה לא סבירא ליה. ויש לומר דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, ומבפנים היא שנימקה בשרה, ונמס כדונג, ומשום הא לא חיישינן דהדר בריא, ומשום נקב ליכא, דעורה לא לקה כלל, אבל צמחים שהם מחמת ליחה שמתאספת בין עור לבשר ונפסדת שם ונעשית מוגלא קרוב הדבר הרבה שניקב העור על ידי כך, ואף על פי שנראית שלמה ועולה בנפיחה קרום הוא שעלה בה, ומיהו לא מורי בה לאסור, דלא קבלה מרבותיו, ומיחש הוא דחייש לה.

והאי ריאה שנשפכה כקיתון אסקא רבא והוא דקיימין סימפונא, והיכי ידעינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית ביה שורייקי חיורי טריפה, ואי לאו כשרה. ותמיהא ודלמא אינקיב חד לחבריה ונקב לא ידיע במנא. ואפילו נקיב נקב שלא לחבירו הכא הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא, ונראה דהכא לנקב לא חיישינן (ב)[ד]ודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה עד שנעשית כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסימפונהא איפרוקי הוה איפרוק וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל לסמפונות ולא אינקיבו, הלכך לא חיישינן לנקב כלל, כן נ"ל.

דף מח - א

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. יש מי שפירש דוקא סמוכה כולה אבל סרוכה לא. ולא מיחוור אלא בין דבוקה בין סרוכה קאמר, דסמוכה אפילו סרוכה במשמע, כדאמרינן הני תרתי אוני דסמיכן להדדי דודאי בין סרוכין בין סמוכין. וטעמא דרב נחמן יש מי שפירש משום דאית ליה כסברתיה דעולא דאמר לעיל (מג, ב) דישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא ואין חוששין לספק דרוסה, והכא נמי תלינן בדופן ולא בריאה אלא אם כן העלתה צמחין, דאז כיון דאיכא ריעותא בריאה חיישינן, וכדאמר עולא (וכדאמרינן לעיל) נמי גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתרעי ליה סכין. ואם כן לית ליה לרב נחמן סירכא אוסרת אלא בששני ראשיה למקום שהנקב פוסל בו. אי נמי קסבר רב נחמן דיש מקצת סירכות בלא נקב והיכא דלא העלתה צמחין איכא תרתי ספיקי ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב, ואם תמצא לומר מחמת נקב שמא מחמת דופן הוא דאינקיב, ובהעלתה צמחין חוששין לה שרגלים לדבר דמחמת ריאה הוא, ומיהו אי איכא מכה בדופן תולין בדופן להקל וכשירה.

ומר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שבא מייתינן סכינא דחליש פמיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשירה, ומדקאמר מר יהודה משמיה דאבימי אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכי עבדינן, ואמר רבא רבין בר רב שבא אסברא לי, משמע ודאי דהא דרבא בין בזו ובין בזו קאמר, כלומר בין העלתה צמחים בין שלא העלתה צמחין בדקינן לה הכי דאי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשרה, אף על גב דריאה נמי העלתה צמחים. וק"ל אם כן בשלמא רב נחמן משוה הוא מדותיו דכי היכי דאיכא מכה בדופן (וליכא) [ואיכא] נמי צמחין בריאה תלינן בדופן לקולא, הכי נמי כי ליכא מכה בדופן וליכא צמחין תלי בדופן להקל וכשרה, אלא לאבימי כיון שתולין בדופן בדאיכא מכה בדופן ואף על גב דאיכא צמחין בריאה דאלמא תולין בדופן להקל כשאין רגלים לכאן ולכאן. מפני מה אין תולין גם כן בדופן להקל. ואולי נאמר דשאני מכה מצמחים דמכה עבידא לקלוט מה שסמוך לה כשמעלה ארוכה, והלכך כשיש מכה בדופן קרוב הדבר מאד דמחמת מכה נסמכה, ורובן של מחים אינן נקבין, דהא ריאה שהעלתה צמחין ולא נסמכה לדופן לא חיישינן לה כלל, והלכך כי איכא מכה בדופן ולא העלתה ריאה צמחין כיון דאיכא למימר דמחמת דופן הוא או מחמת ריאה והדבר שקול מחמת זו או מחמת זו חוששין לה, ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה כנ"ל.

ורבותינו בעלי התוס' (ש)החמירו בדבר, ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחין (לית) [אית] לה בדיקותא, ולא נראו דבריהם כדאמרן, דרבא ודאי אכוליה מילתיה דאבימי קאי ופרושי מפרש לה. ולאו מיפלג פליגי אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, נראה מדברי רש"י ז"ל דהכי גרסינן ולא גרסינן אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, והכי מפרשינן לה אי איכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין תלינן בדופן וכשירה ואפילו בדיקה אינה צריכה, דהא כשרה לגמרי משמע, ואפילו בלא בדיקה, ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, כלומר חוששין שמא מחמת הריאה הוא ובודקים אותן, ומיהו בבדיקה סגי לה, דכיון דאינו חששא בעלמא, ושמא מן הדופן בא בבדיקה סגי כמו שכתבתי למעלה, והיינו דמייתינן סכינא חריפא דחליש פומא, דאי לאו הכי סכינא חריפא למה לי, דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפילו בלא בדיקה מכשרינן לה, ואי ליכא מכה בדופן תלינן בריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה אם כן נפל סכינא חריפא בבירא, אלא ודאי נראין הדברים כמו שכתבנו.

ואמרינן רב נחמיה בדיק לה בפשורי. כלומר מחמיר בה ואפילו בדאיכא מכה בדופן לא מכשרינן לה אלא בבדיקה, כך פירש רש"י ז"ל בהדיא דרב נחמיה מחמיר היה לבדוק אפילו בדאיכא מכה בדופן, אלא קשיא לי קצת לדברי רש"י ז"ל הא דאמרינן בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה בריה דרב יוסף אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתנינן לה דאמר רבה וכו', ואם כדברי רבינו ז"ל הוה ליה למימר אתון אהא מתניתו להו ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא.

נמצא פסק הלכה לפי פירוש רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן בין איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים בין ליכא מכה בדופן והעלתה צמחים צריכה בדיקה כרב נחמיה דבדיק לה בפושריח, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, ובבדיקה מיהא כשרה.

אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס וכי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, ולא אייתי דברי רב נחמיה כלל, נראה דהכי מפרש לה לשמעתין איכא מכה בדופן בין איכא צמחים בין ליכא צמחים כשרה ובבדיקה, אבל בלא בדיקה לא, כיון דסמוכה היא חיישינן לה ובדקינן לה אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, ולהכי איצטרכינן לסכינא חריפא דחליש פומיה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאין סירכא בלא נקב וריאה אינקיבה. הלכך אף על גב דלא מפקא זיקא קרום הוא שעלה עליה מחמת מכה וטריפה, אי נמי סבירא ליה דיש סירכא בלא נקב כיון דליכא מכה בדופן ועשויה להתפרק מצד הריאה תתפרק לפי שהיא קלה להתפרק ויקרע הקרום ופסלו' לה מעתה כמו שכתבתי למעלה. ורב נחמיה אזיל בה להקל ובדיק לה בפושרי אף על גב דליכא מכה בדופן, דסבירא ליה דיש סירכא בלא נקב, ואף על פי שאתה אומר שמא תתפרק מכל מקום כיון שעדיין לא נתפרקה סבירא ליה דכשירה. ואי נמי סבירא ליה דאין סירכא בלא נקב, ואפילו הכי כיון דאיכא למיתלי בנקב הדופן תלינן, ולית הלכתא כותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול בהלכותיו להא דרב נחמיה.

ומיהו קצת קשה כשירה דאמר רבא דודאי כשרה לגמרי משמע ואפילו בלא בדיקה, ולולי שהיא כשירה לגמרי שתולין בדופן לא הוה ליה למימר כשירה אלא אי איכא מכה בדופן תבדק אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה. והר"ז הלוי ז"ל כך פירש דכשירה לגמרי קאמר כדברי רש"י ז"ל, אלא שהוא מוסיף בה דברים דרב נחמיה לא פליג אדרבא כלל ושניהם להכשר אחד נתכונו, אלא דרבא קאמר בשאין מכה בדופן טריפה כלומר ספק טריפה עד שתבדק וכדאמרינן (מד, ב) רבא שרא טריפתא וזבן מינה והרבה כזה יש אלא שלא פירש תקנתא. ורב נחמיה פירש תקנתא ואמר דלא טריפה ממש היא אלא בדקינן לה בפושרי, ובאו דברי שניהם סתם לא פירשו כמאן סבירא להו כרב נחמן או כאבימי, אלא כל מקום שאמרו חוששין לה מה תהא עליה לרב נחמן בהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה צמחין בין בשלא העלתה צמחין.

ולענין פסק הלכה כך כתב, דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן, דאמרינן הכא כשירה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאיתמר בגמרא דאי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו, והלכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשירה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן, ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין צריכה בדיקה, ובבדיקה מיהא כשירה, דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל. ומיהו בשלא העלתה צמחין דפליגי עליה ר"נ ואבימי, הלכתא כאבימי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן כתב משם ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרסילי"ה שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף, וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ', ודבר ברור הוא ואין לחוש אלו דברי ר"ת ז"ל. והרמב"ם ז"ל כן כתב (שם פ"ז ה"ה) דבאיכא מכה בדופן אף על פי שנמצאת הריאה נקובה תולין סירכתה בדופן ונקיבתה בלאחר שחיטה בפרץ אותה מן הדופן, ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה, ואם עולה בנפיחה כשירה דתולין בדופן להקל, ואף על פי כן נהגו הדורות כדברי הגאונים ז"ל בדליכא מכה בדופן דלית להו בדיקותא, ואי איכא מכה בדופן דלא מכשרינן לה אלא בבדיקה, ובשם רבינו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכת דופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה, אבל במקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ובשם הראב"ד ז"ל דכי היכי דתלינן במכת דופן הכי תלינן במכה שאר מקומות. כיון דרגלים לדבר דבמקום שהסירכה דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלח הסירכות סביבותיה (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל לא (הורה) [הודה] בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה, והלכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת ליחות הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת ריאה היא וטריפה, ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אף על פי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום דפעמים שהדופן גם כן נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין בדבר להחמיר לא להקל, וצריך עיון.

הא דאמרינן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ואמר רבינא והוא דסביך בבישרא. פירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבשרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה, אבל סביך בגרמא אין דבוקו חזק ומתפרק הוא ואין סתימתו יפה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד). וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר. והרמב"ם ז"ל כך כתב (פי"א ה"י) אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירים. ופי' סביך שנסרך, והא דר"נ, הא אוקמוה לעיל דווקא במקום רביעתא ומקום רביעתא היכא מקום חיתוכא דאוני. וכתב הרב אלברצלונ"י ז"ל דוקא מגבן כלפי דופן שהוא סמוך ממש לדופן, אבל מחתוך לחתוך טריפה ואין צריך לומר היכא דסריכא מבפנים ולדופן. כלומר מצד חלל הגוף ולדופן שהיא טריפה, ובתוס' (ו)בשם רבינו גרשום ז"ל דאפילו סביך בבשרא בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין בשר עם הסירכא ומנפחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה דכיון שהסירכא קיימת וסתמה כל הנקב לא יתפרק עוד כאן דבמקום רביעתא קיימת והסרכא סרוכה גם כן לדופן ומדבקת הריאה לדופן וסותמה.

הא לא סביך בבשרא מאי טריפה דאמרינן נקובה היא אי הכי סביך בבשרא נמי טריפה מי לא תניא וכו'. פירוש מדבעינן סביך בבשרא הא שחטה קודם לכן טריפה, אלמא נפסלה מתחילתה מחמת נקב, והילכך כשלא נסתם טריפה, אי הכי דחשבינן לה להאי נקובה כלל [כל ל]אחר שנטרפה היאך היא חוזרת להכשרה הראשון, והתניא (יבמות עו, א) גבי כרות שפכה זהו הפסול החוזר להכשירו וזהו לאו למעוטי כל (הבשר) [הכשר] הבא לו ואפילו מחמת סתימת דופן וסירכא כי האי גוונא, אבל לדידי דאמינא דרב נחמן אפילו בדלא סביך קאמר, ניחא דהאי לא חשבינן לה כנקובה מעולם דהא במקום רביתא אינקיבת ואין נקב פוסל שם כלל דדופן סותמו, והילכך לא שייך למעוטי מההיא דתניא זהו שחוזר להכשירו, דגם זה אינו חוזר להכשירו דכשר ועומד הוא מתחילתו ועד סופו.

מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אילו אינקיב דופן להאי ריאה מאי טריפה וליתני נמי נקובת הדופן. נראה דרב עוקבא בעיקר מילתיה דרב נחמן קא מתמה בין למאן דאמר בדסביך בבישרא בין למאן דאמר אפילו בדלא סביך, והכי קאמר אי איתיה לרב נחמן כלל הוה ליה לתנא דמתניתין דאלו טריפות למימר נקובת הדופן בכלל טרפיות דמתניתין, דהא אילו אינקיבא ריאה להדי דופן בין סביך בבשרא וכל שכן אי לא סביך בבשרא טריפה דהא ניקבה וליכא דמגין עלה, ואהדר ליה ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקיב כבד להדה (ריאה) [מרה] מאי טריפה ליתני נמי נקובת הכבד, ודבר זה היה פשוט בידם דכשרה היא, ומשום הכי פריך לה מינה כנ"ל, אף על פי שלא נראה כן מפירושי רש"י ז"ל.

הא דאמרינן: העלתה צמחין כשרה. כתב רבינו אלפסי ז"ל במלאה מוגלא או מים זכים, אבל סרוחים טריפה, וכדאמרינן לקמן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דההיא בכוליא איתמר, והרמב"ם ז"ל כך כתב (שם פ"ז ה"י) כדברי רבינו אלפסי ז"ל, ולפיכך כל ריאה שהעלתה צמחים צריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לא.

ועוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם) וכשהוא מוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה. ותמיהא לי דאם כן שצריכין לבדוק אם יש בה סמפון נקוב אם לא, הוה ליה לפרושי בגמרא בהדיא. כדפירש רבא לעיל (מז, ב) והא דקיימא סימפונהא, ועד כל הני עובדי דאיכא בשמעתין דרב יצחק בר' יוסף דהוה אזיל בתריה דרב ירמיה בשוקא דטבחי וחזינהו להנך דקיימי צמחי צמחי, וכן הא דרבא דהוי אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדי חזינו דהוו קיימי טינרי טינרי ולא אמר ליה ולא מידי, לכאורה מדקאמר הוו קיימי כנדי כנדי בשעומדין מלאין ולא יצאה ליחתן מהן עדיין קמיירי, ואפילו הכי לא הוה אמר להו ולא מידי, אלמא אין צריכין בדיקה כלל, ואף על גב דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכה בדיקה שמא נטלו הסמפונות, התם היא לפי שנמס כל בשרה מבפנים והגיעה קלקול גדול ולפיכך מתוך שלקותה והפסדה רב חוששין לקלקול הסמפונות, אבל אבעבועות שגדילות בין עור לבשר אין חוששין בכך לנקובת הסמפונות כלל. וצ"ע.

דף מח - ב

הא דאמרבמחט דאישתכח בחתיכא דריאה וסבר רבי אמי לאכשוריה ואותביה רב ירמיה מדתנן הריאה שניקה או שחסרה ושדרה לקמיה דרבי יצחק נפחא וסבר לאכשורי ואותביה נמי ר' ירמיה מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה. פירש רש"י ז"ל דהא דשדריה לקמיה דרבי יצחק ורבי יצחק נמי דהדר שדרה לקמיה דרבי אמי לאו משום הך קושיא דר' אמי, דהא איכא לשנויי כדשני לעיל לעולם מבחוץ ורבי שמעון איצטריכא, אלא משום דנחתכה הריאה לא סמך אגמריה למימר סימפונא נקט ועל, ותדע דמשום הך ספיקא הדר ביה דהא כי אהדרוה לגביה טריפה (אפשר שצ"ל: טירפה) מהאי טעמא. וקשה קצת דודאי מדקאמר סבר לאכשורי ואותביה רבי ירמיה ושדרה לקמיה דר' יצחק, והדר קאמר דר' יצחק סבר לאכשורה, ואהדר תלמודא תיובתיה דר' ירמיה דאותביה עליה, וקאמר הדר שדרה לקמיה דר' אמי, ודאי משמע דתרווייהו לתיובתיה דר' ירמיה חששו, דאם לא כן לא ליחשיב תלמודא תיובתיה דר ירמיה ואינו לא חיישו לה כלל ולא הדרי בה עלה מהאי דסברי תחלה לאכשורי זו אינה תורה, אלא נראה דמתחלה ודאי תרוייהו לקושיא דרב ירמיה חששו ומשום הכי שדרה לגבי חבריה. ולבסוף כי אהדריה לקמיה דרב אמי מאן דחזא, סבר דמשום דחשש ליה לקושיא דרבי ירמיה טרפה וכדחש לה מעיקרא, ואמרי ליה והא רבנן מכשרי, אלמא חסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ואהדר להו דהשתא לאו משום קושיא דרב ירמיה טריפה אלא משום חשש נקב דאי איתא לקמן דילמא הות נקובה כנ"ל.

אמר להן הן הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר. פירש רבינו שלמה ז"ל שיודעין מאיזה טעם הכשירו, שהרי באה כל הריאה לפניהם (וראוה) [וראה] שלימה, הלכך על כרחך דרך הקנה נכנסה, וקשה לי קצת דהא הני רבנן דאכשרו לה לא על ידי מעשה אכשרוה אלא מימרא הוא דאיפליגו בה הני רבנן כולהו במחט שנמצאת בריאה אי מכשרינן לה או לאו. ואפילו תאמר דהכי קאמר הם לא הכשירו אלא כשיודעין מאיזה טעם נכשיר, כלומר בזמן שתבוא לפניו שלמה, לא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר הני מילי שלמה אבל חתיכה לא, והרמב"ן ז"ל פירש הם הכשירו שיודעין טעם שלהם להתירה ואפילו בלא בדיקה, אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם איך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות, וגם זה אינו נתחוור כל הצורך.

הא דאמר רב נחמן: האי הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה. לרבותא נקט ליה לחבריה ולומר דאפילו חברו מגין עליו, ואי אפשר לומר דדוקא בשניקב לחברו קאמר, הא לאו הכי טריפה, דהא כי אמר לקמן (מט, ב) דחלב טהור סותם ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה אפילו בבר (אמצא) [חימצא] כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל דלא אכלי ליה מסתם מיהא סתים, וכל שכן בהדרא דכנתא דטהור הוא לכולי עלמא שסותם.

ההיא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא סבר רב מרי בר יוסף למטרפה. נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשראש המחט יוצא לחלל גוף הבהמה, ומשום הכי אמר ליה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גוונא הוי טריף מר, כלומר וכי נקובת הכבד טריפה הוא. ותמיהא לי דלכאורה אי אינקיב כבדא ויצאה מחט לחלל גוף הבהמה טריפה דחיישינן דילמא נקבה הריאה (בו) [או] הלב או הדקין או אחד משאר האיברים שנקובתן במשהו, וכדאמרינן לקמן (נג, ב) בקוץ עד שתנקב לחלל בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים. ואם תאמר דדעת רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל הסרכא בבדיקא קאמר, ובבדיקה מיהא כשירה שבודקים כל האיברים שבחלל שנקובתן במשהו שאפשר לקוץ זה ליגע בהן, והכא משום דרב מרי בר יוסף בעי למטרפה ומחטא דאשתכח בטרפשא דליבא ספק טריפה וכל ספק טריפה לאיסורא.

דף מט - א

אי אינקיב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא וכו', ואסיקנא והילכתא תלינן. ופירש רש"י ז"ל אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדוחק היד קורעת הריאה בצפורניו, וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא שם נקב ע"כ.

ואמר רב משרשיא כותיה דאבוה מסתברא דהא תלינן בזאב. מכאן יש להוכיח דאפילו נקיבת הריאה תלינן בזאב, שלא כדברי מקצת רבותא ז"ל שאמרו דדוקא בבני מעים תלינן בזאב אבל בריאה אבל בריאה שעלולה אצל טרפיות לא תלי בזאב, והא הוי תיובתייהו, וכבר הארכנו בזה למעלה במקומה (ט, א) ש"ל.

דף מט - ב

אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק. קצת קשה לי דלא הוה ליה לאביי להשיב בלשון זה, דרבי זירא גופיה עיקר שאלתו היתה אי טעמיה דרב משום דלא מיהדק או לא, והוה ליה לאביי למימר משום מיהדק הוא והאי לא מיהדק ולא סתים ותו לא. כתוב בתוספ' נשאל למורי על מחט שנמצאת בקורקבן ונקבה את הכיס שלו וגם בשר ורק שהיה שומן סותם למעלה, והתיר, דלא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו בבהמה טמא כדאמרינן בפרק כל הבשר, אבל חלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותמה דמהדק שפיר.

דף נ - א

איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי.

ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.

קמוץ והבו ליה ואכל. פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.

בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.

הא דאמרינן: אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמר: מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה. אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.

דף נ - ב

בנהרדעא עבדי כרבה בר הונא. דאמר מפרעתא, דהיינו היכא דפרעי טבחי ופריש אמימר דכולה שמעתתא כוותיה שכיין, דכולהו כנגד מפרעתא נינהו, חוץ מדרבי אבינא דאמר משמיה דגניבא אמר רב דהיינו טפח בושט סמוך לכרס, והשאר הוי כרס החיצונה ברובה, וחוץ מדבני מערבא דאמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא דכל הכרס הוא כרס הפנימית וכרס החיצונה היינו בשר החופה את רוב הכרס.

ורבינו אלפסי ז"ל כתב איכא מאן דאמר הילכתא כבני מערבא ואיכא מאן דאמר הלכתא כרבה ב"ר הונא, ולא הכריע בדבר כמאן סבירא ליה ורבינו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין כרס) פסק כרבה ב"ר הונא, דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בצרי להו י"ח טרפות, וכן פסק רבינו הרב ז"ל, חדא דהא בנהרדעא כותיה עבדי ואמימר נמי הכי סבירא ליה, ותו דלעיל (מב, ב) חשיב ליה לבשר החופה את רוב הכרס בשב שבמעתתא, ואם איתא בכלל אותן המפורשות במתניתין היא דהא בהדיא קתני או שנקרע רוב החיצונה, והיינו דאיבעיא לרב אשי לקמן (נב, ב) אי ברוב אי ברוב נטול דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בהדיא קתני לה במתניתין ברוב קרוע, הלכך משמע דהלכתא כותיה דרבה ב"ר הונא דאמר דכרס הפנימי קרא מפרעתא וכרס החיצונה שאר מקומות של כרס, ובשר החופה את רוב הכרס לא מתניא בהדיא במתני', ושמעתא דשמואל היא, והלכך צד הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעתא נקובתו במשהו והיינו כרס הפנימית, ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות ושדרה ברובו דהיינו כרס החיצונה.

דף נא - א

לא נמצא עליו קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה. וכדמפרש ואזיל דכיון דאיכא מידי למסרך, אם איתא דקודם שחיטה הוי מסרך הוי סריך דמא, ולא דמי לישב לה קוץ בושט דלעיל (מג, ב), דאף על גב דליכא קורט דם טריפה כמו שנראה מפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי הטעם שנ"ל לחלק ביניהם למעלה. ומיהו אפי' מצד אחד ולא נמצא עליו קורט דם צריך בדיקה כנגדו בעור החיצון, דילמא איכא קורט דמם בצד החיצון וכדאמרינן לקמן בההיא עובדא דאתא לקמיה דרבי ואפכה ואשכח עלה קורט דם וטרפה ואמר רבי אם אין בה מכה דם זה מנין.

לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ופירשו בתוס': דלעולם קרינן ללוקח מוציא, ואף על פי שלא נתן עדיין מעות. וטעמא דמלתא משום דאמרינן מספק שברשותו נולד הטריפות, כדאמרינן בכתובות (עה, ב) גבי מומין שבאשה כאן נמצאו וכאן היו. והא דקרי ליה מוציא משום דסתמא דמלתא כל דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא וכדאי' התם. וכתב רבינו אפרים ז"ל דהא דאמרינן בהוגדל פי המכה בידוע שהיא קודם ג' ימים ומחזיר לו מוכר ללוקח הדמים, דוקא בטריפה דמחמת מכה וכיוצא בה דאינו מצוי ולא סליק איניש אדעתיה. הלכך אף על גב דלא אתני עלה מהדר קהדרי זביני דלא רמי אדעתיה לאתנויי. אבל טריפה דמחמת סירכא דמישך שייכן ורמי להו אדעתיה, כיון דלא אתני עלה, ודאי אחולי אחליה ולא הוי מקח טעות. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בטריפות דמחמת סירכא נמי הוא הדין והוא הטעם שהרי במוכר שור לחברו ונמצא נגחן (בבא בתרא צב, א) לכולי עלמא אי לאו דמצי אמר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך הוי מקחו מקח טעות, אף על גב דלא אתני לוקח ואף על גב דרוב שורים בחזקת נגחין כדאמרינן (בבא קמא מה, א) רוב שוורים לא בחזקת שימור קיימי, ואמרינן נמי גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו, ואיתא בבא בתרא בריש פרק המוכר פירות (שם), אלמא אי לאו דכולהו הכי איתנהו הוה ליה מקח טעות, אף על גב דלא אתני עליה לוקח בהדיא, וכל שכן בטריפות דמיעוטא נינהו. ומיהו כתב הרב הנזכר ז"ל דאיכא למידק באלו שאינן אסורות מדינא דמתניתין אלא שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור, כיון שאין טריפותן ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא, ומצי אמר ליה מוכר ללוקח זיל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול וכאותה שאמרו בבבא קמא (צט, ב) גבי ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחי מלשלומי, משום דמספקי ליה אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן, ומכל מקום דעתו בכולן דמקח טעות נינהו, דלא גרעי סרכות של חשש איסור ממום שפוגם אצל בני אדם שעושה מקח טעות, וסרכא זו אין לך מום גדול אצל בני אדם ממנו, ופחת דמים הוא, שהרי נהגו בו איסור, הלכך מקח טעות עביד וכ"נ.

מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. פירשו בתוס' בשם רש"י ז"ל דדוקא בית הכוסות, אבל המסס שאין לו אלא עור א'. כיון שנמצאה מחט תחובה בעוביו טריפה, דחיישינן שמא נקב והבריא כדאמרינן לעיל (מג, ב) לגבי קוץ שישב בושט דחיישינן שמא נקב והבריא, (וכדקתני) [והא דקתני] במתני' (מב, א) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ לאו לחוץ ממש קאמר אלא לצד חוץ, לאפוקי מצד חבורן זה לזה דלא. ומתוך דבריהם משמע דכל ראייתו של רבינו מדנקט בית הכוסות ושבקיה להמסס ולא אמר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות או בהמסס. ותמיה לי דאי טעמא דבית הכוסות משום דיש לו ב' עורות, ומשום הכי לא חיישינן שניקבו שניהם, דכולי האי לא עבידא לנקובי, אם כן גבי ושט אמאי חיישינן, דהא ושט נמי יש לו שני עורות, אלא אם כן תאמר דעור בית הכוסות עב וקשה אצל נקב(ה) יותר מעור הושט, ועוד (דק"ל) [קיימא לן] דהא גבי ושט נמי בבדיקה סגי, דהא לספק דרוסה מדמינן לה ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ורש"י ז"ל כך פירש דמדינא ושט בבדיקה סגי ליה, אלא משום דאין לו בדיקה מבחוץ. ואם כן הכא בעור המסס אמאי לא מהני ליה בדיקה, והגע עצמך ריאה יותר קלה לינקב במחט מהמסס, ואפילו הכי מחט שנמצאה בריאה כשירה בבדיקה ולא חיישינן שמא הבריא ונסתם הנקב. ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשירה, אלא שצריכה בדיקה קאמרינן, מה שאין כן בבית הכוסות ובנמצאת מצד אחד מכשרינן לה לגמרי בלא בדיקה, דהא כשירה קאמרינן וסתם כשירה בלא בדיקה משמע, לא היא דהא בעובדא דאתא לקמיה דרבי מוכח דצריך בדיקה, מדאמר עלה אפכה רבי ומצא עליה דם, ואמרינן אם אין בה מכה דם זה מנין אלמא בדיקה מיהא צריכה.

ונ"ל נמי דהיינו דאמר ההוא צורבא מרבנן דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות [מצד אחד] אתא לקמיה דרבי וטרפה עד דבדיק לה, דהוי משמע ליה לההוא צורבא מרבנן דהא דקתני במתניתין ומדבדקה רבי, אלמא סבירא ליה דטריפה עד דבדקינן לה, והיינו דאתא ואייתיה בידיה עובדא ואמר ליה אביי מתניתין היא, דפשטא דמתניתין הכי משמע, דכיון דניקבו לחוץ טריפה וזו תחובה לה בצד [אחד] צריכה בדיקה. ואף על גב דאמרינן מצד אחד כשרה, לאו כשרה ממש קאמרינן, אלא בבדיקה. ומדקא בעי למימר בשנמצאת בשני צדדין טריפה אמר בצד אחד כשירה לומר שאינה טריפה מעתה וטובא (דכשירה) איכא [דתני כשרה] דבעיא בדיקה קודם גמר כשירותא, כדקתני במתניתין לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, ואסיקנא עלה בגמרא רבי אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. ובשמעתא נמי אשכחן כשרה בבדיקה, כדאמרינן לעיל (מח, א) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה, ומפרשי לה רבותינו הגאונים ז"ל בבדיקה.

ור"ת ז"ל אומר, דמצד אחד אפילו המסס נמי כשרה, וכי נקט בית הכוסות, רבותא קא משמע לן דאף על פי שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שינקבו שניהם ומשני צדדין לגררא נקטיה, ואם תאמר אם כן הא דאמרינן במס' שבת (לו, א) הני תלת מילי אישתני שמייהו הובלילא בי כסי' בי' כסי' הובלילא, למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, ומאי נפקא מינה דבתרווייהו מצד אחד כשרה ומשני צדדין טרפה, תירץ רבינו תם ז"ל דהא קא משמע לן, שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשרה היינו במה שקורין עכשו בית הכוסות דהיינו המסס שהיה נקרא הובלילא מתחילה, אבל מה שהיו קורין מתחילה בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה, דכיון דיש לו ב' עורות ונקבה אחד מהן טריפה, אי נמי שלא תטעה לומר בהפך דמשני צדדין טריפה היינו בהובלילא שקורין עכשיו בית הכוסות, דכיון שאין לומר שיגין עליו טריפה, אבל במה שהיה קורין תחלה בית [ה]כוסות שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה, דהיינו כמו חלחולת שנקבה וירכיה מעמידין אותה שזה גם כן שוכב על המסס ומדובק שם בשומן, והוה אמינאדאותו דביקות מגין עליו וכשרה קא משמע לן.

מתני': נפלה מן הגג. כלומר אף על פי שלא ראינו בה שבר או מכה, הואיל ואינה יכולה לעמוד, אם שחטה קודם ששהתה מעת לעת טרפה, ואפיו בבדיקה לא סגי לה, וכדאמרינן בגמרא דשהתה צריכה בדיקה, הא לא שהתה ולא עמדה על רגלים אפילו בבדיקה טריפה, וטעם הענין לפי שבנפלה ממקום גבוה והיא כואבת ואינה יכולה לעמוד, חוששין שמא נתפרקו כל איבריה וחליותיה ואין טרפותה ניכר בה מיד, עד שתשהא מעת לעת, ואז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צרותו ויתגלה בהתתה, וכן כשעמדה על רגליה אפילו תוך מעת לעת בבדיקה מיהא סגי לה, שאם נתרסקו חוליותיה ריסוק גדול שאינו ניכר מיד לא היתה עומדת, אבל רש"י ז"ל כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ואין טעם נודע לכל הטרפות, והטעם שכתבנו מספיק לענין נפולה.

וגג זה דמתניתין מיירי בגבוה עשרה טפחים, אם איגנדרה בהמה ונפלה, ואם דרך עמידתו נפלה מיירי כשהיה בין גובה קרקע ובין אויר כריסה של בהמה עשרה טפחים, הא פחות מכאן כשרה, וכדאסיקנא בבבא קמא (נא, א) בשור שנגח את הפרה דאין חבוט פחות מעשרה טפחים כדאמרינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטה מריה וטרפיה רב נחמן, אקשינן אלמא קסבר רב דיש חבט פחות מעשרה טפחים, איתיביה רבא לרב נחמן תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא משום דלית ביה הבלא, ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קא סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוא ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי מחבט עשרה מחבט, ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא לא בדאיגנדור איגנדר לבור, וכן כתב הרב רבינו שמעון קיירי. ורבוותא ז"ל הכין פסקי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פסק כסתמא דעובדא דרב נחמן, דמשמע דסבירא ליה דיש חבט בפחות מעשרה וכדשנינן ליה מעיקרא דאין (הבל) [חבט] למיתה ויש (הבל) [חבט] לנזקין, ומיהו הא דאמרינן דאין חבט בפחות מעשרה, הני מילי משנפלה מעצמה, אבל בשהפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה נמי יש חבט, דכח הפלתה מרסקה. וכדאמרינן בזכרים המנגחין זה את זה דאי נפלה לארעא חיישינן.

גמרא: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה אפילו במקום גבוה עשרה ובא ומצאה למטה. ולא נודע אם נפלה בלא דעת או שאמדה והפילה עצמה, אין חוששין לה. דאמודי אמידה נפשה לפי שיותר מצוי שתפיל עצמה לארץ מחמת מאכל שראתה בקרקע משתפול בלא דעת. ואין חוששין דקאמרינן הכא, ובכולא שמעתין, משמע דאין חוששין לה כלל לא לריסוק איברים ולא לפסיקת חוט השדרה ולא לנקיבת קרום המוח, ואף על פי שפעמים שהמפיל עצמו לדעת ינקב גבו או ראשו, הכא לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואף על גב דכייבא וקיימא לא חיישינן לה כלל, והכי משמע מדאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים, ובית המטבחיים ודאי לא משהינן ליה ולא בדקינן ליה, דההיא תורא דנפל ואשתמע קול נגיחותיה ושקל רב יצחק משופרא מיניה הא לא אמרינן בדקיה ושקיל מיניה, אלמא בלא בדיקה נמי שרי, ומעשים בכל יום ואין בודקין בבית המטבחיים כלל. וכן נמי משמע לקמן דאמרינן הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אפילו כנגד כל השדרה, כלומר אפילו הכה לה על השדרה אין חוששין לריסוק איברים לומר שאף על פי שהכה על השדרה ממש אין חוששין לפסיקת חוט השדרה, אלמא דכל היכא דאמרינן דלא חיישינן אפילו לשבירת חוט השדרה לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) דכל מקום שאמרו אין חוששין, כלל וכלל לא חיישינן ואפילו שחטה תוך מעת לעת ולא עמדה כשרה, וכל היכא דאמרינן בשמעתין חוששין לה כגון זכרים המנגחין זה את זה ונפל לקרקע או גנבים שהחזירו כבשים והחזירום מחמת יראה אף על פי שעמדו או ששהו מעת לעת, וכן ששהו ועמדו צריכין בדיקה כנגד כל החלל, ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסד צורתו אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או חסרו או נקבו כשרה כגון טחול או כבד או כליות הרי זה טרפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה, וכן כתב הר"מ ז"ל. אלא שהוא ז"ל נראה שחלק בין הנפולה דמתניתין ובין אותן שנאמר עליהן בגמרין חוששין לה, שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טרפה ואין לה בדיקה, וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן דחיישינן הא טרפה ליתנהו, והלכך לכתחלה צריך לשהותן, אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו. ובהא משמע נמי דלא מקילינן כולי האי, דהא לא מפלגינן בה בגמרא, ועל נפלה דמתניתין מייתינן כל הני בגמרא, דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק איברים וריסוק איברים לא ידיע ביומיה אלא אם כן עמדה מידי חששא מאין נפקא לה, דהא בבדיקה לא מינכר, וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל עליו לא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זה להקל בכך, אלא כל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמר, דכל נפולה חששא היא, דהא (אפשר שצ"ל: דהוא) בשהויי ובדיקה אי נמי בהילוך מתכשרא.

ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרא כרעא בתרייתא. בה"ג גריס בהא דנפלה מאיגרא, ולפי גירסא זו אפילו בנפלה לא חיישינן לה, זו קולא גדולה. ולא נראה כן, דהא טעמא קא מפרש בגמרא דלא חיישינן לה משום שגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה ודאי פסיקת החוט משכח שכיח, אלא משמע גרסת הספרים שלנו דלא גרסי ליה כלל.

הא דאמר רב נחמן בית הרחבם אין בו משום ריסוק אברים. נראה שהרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז) מפרש לה בנפולה, שכך כתב שכל האיברים שבחלל צריכה בדיקה חוץ מבית הרחם, ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה, ומה ענין תינוק בן יום אחד אינו מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין, והפירוש הנכון דבנולדים דרך בית הרחם קאמר, שאף על פי שמקשה לילד ואינו יכול לעמוד, א[פ]"ה לא חיישינן לעובר משום ריסוק איברים, ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו שוחט ואוכל מיד בלא בדיקה.

דף נא - ב

הא דאמרינן בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים. אף על פי שגבוה עשרה קאמר, ואף על פי שאחרים מפילים אותו בכח, וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע עד שמגיע לארץ, וגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ו, ה"ה) ביומי דרבי פנחס חבטין תורא בחייליה אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרו אלין דחבטי' תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים.

אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה הלכה אינה צריכה בדיקה רב חייא בר רב אסי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. ופסקו רבוותא ז"ל כרב יהודה, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דהלכה אינה צריכה בדיקה, ואף על גב דרב חייא בר אשי פליג עלה ואמר דצריכה בדיקה, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, אפילו הכי כרב יהודה קיימא לן, מדאמרינן בזבחים (עד, ב) בפרק התערובות דריש לקיש סבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה התם כולה[ו] כריש לקיש לא אמרו קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, ורבי ינאי ור' ירמיה הוא דאמרי הכי התם, ורבי ינאי ור' ירמיה לגבי ריש לקיש רבים נינהו, ועוד דר' ינאי רביה דרבי יוחנן דהוא רביה דריש לקיש, והלכה כמותו אפילו במקום ר' יוחנן, כל שכן לגבי ריש לקיש.

ומקצת רבוותא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר יהודה אמר רב יהודה בר אבא דאמרי משמיה דרב דפשטה ידה לעמוד אף על פי שלא עמדה עקרה רגלה להלוך אף על פי שלא הלכה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין נפל), ונראה שטעם דבריהם דכיון דמשמיה דרב מפרשי הכי ולא אשכחן בגמרא מאן דפליג עלייהו כוותיה עבדינן.

והא דאיכא מקצת ספרים והלכתא עמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת, ואם הלכה אפילו בדיקה נמי לא צריכה, דמשמע דדוקא עמדה והלכה, אבל פשטה ידה להלוך או שעקרה רגלה להלוך לאו כלום הוא הא תוספת הוא שנתוסף במקצת ספרים מיד בעלי פסקין ולא מעיקר הגמרא. ובנוסחאות ישנות לא נמצא בהן כל עיקר. אבל ר' אלפס ז"ל ובספר תרומות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל פסקו דוקא בשעמדה ובשהלכה. והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל יהיב טעמא למילתיה דעקרה רגלה להלוך לא מפיק לן מידי פסיקת חוט השדרה עד שתלך כדרכה, דלא מיבעיא (ליה) כי לא ראינוה הולכת כלל שיש לחוש שמא נפסק חוט השדרה, אל(מ)א אפילו הולכת והיא צולעת על יריכה חיישינן לה. תדע שהרי ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דהות משדרא תרתין כרעין בתרייתא ואשתכח דהוה פסיק חוט השדרה, ואפילו הכי מהלכת קצת, אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה. ואי אפשר לפרש דההיא אימרתא בשנפלה מיירי, ואפילו הכי לא חיישינן לה, כיון דמהלכת קצת, לא היא דהא כתבינן לעיל דההיא גירסא ליתא, מדקאמר דחוט השדרה לא שכיח. ונראין הדברים.

אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן בסמוך גבי עוף שנחבט על פני המים דכיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו ואפילו מלמעלה למטה אי שדא ביה ציבא וקדמיה איהו לציבא לא חיישינן, ואין לך הלוך מועט על גבי קרקע קל מזה, דאפילו בסיוע כל דהו שיסייע ברגלו לשוטו מקדים לציבי אלא אם כן תאמר דחבט על פני המים גם כן אינו מזיק כל כך. והילכך בסיוע כל דהו סגי ליה, וזה לא שמענו. ושמא רבינו הרב הגדול ז"ל הכין מסיק ביה (ב)[כ]ספרים שלנו שכתוב בהן במסקנא והלכתא עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, אף על פי שלא כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו. וכן רבותינו בעלי התוס' ז"ל עליה סמכו לפסוק כך, וכן כתוב בתוספות מפורש.

כללא דנקטינן מהני שמעתתא, נפלה מן הגג הגבוהה עשרה טפחים כגון שנתגלגלה ונפלה או שנפלה ממקום שיש בגבהו עם גובה כרסה של בהמה עשרה טפחים, חוששין לה, אבל פחות מעשרה אין חוששין לה כלל, דאין חבט בפחות מעשרה טפחים, כדאסיקנא בבבא קמא (נא, א), ואם הפילוה אחרים בכח אפילו בפחות מכאן, חוששין לה, והיינו זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארעא, ואי אמדה נפשה אפילו גבוה כמה מרדעות אין חוששין לה, ואף על גב דנפלה דרך ארובה דליכא מידי למסרך, והיינו (ב)[כ]ההיא גדיא דהוה ליה לרבינא וחזא חושלא ונפלא מאיגרא לארעא. ואפילו הפילוה אחרים והוא מרגיש בנפילתו, אין חוששין לו, והיינו דאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים, ואפילו הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין שמא נפלה, והיינו דרב הונא דאמר הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, ואפילו הפילוה אחרים מבחוץ ונפלה על מתניה אין חוששין לה, והיינו דכרי דפתקי גנבי דאין חוששין להם דאמתנייהו שדו להו וגנבי דגנבי דכרי ואהדרינהו, אי מחמת יראה אהדרינהו חיישינן להו דלא קפדי למשדינהו אמתניה, ואי משום תשובה אהדרינה לא חיישינן להו, דכיון דמחמת תשובה מעליא עבדי ואמתנייהו שדו להו.

וכל היכא דחיישינן, חיישינן לריסוק כל החוליות ולכל האיברים שכנגד כל החלל, כדאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל, וסימנין אין צריכין בדיקה, דקשין הן אצל נפילה, כדאמר רב אשי סימנין קשין הן אצל נפילה, ונראה ש[ל]ריסוק או לקריעה חוששין אבל [ל]נקב לא חיישינן, דאם לנקב חששו לא היה לה בדיקה דאי אפשר לבדוק כל החלל אם ניקבו הדקין והכרס והריאה והלב, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ולא אמרו דמהניא בדיקה אלא בששהתה מעת לעת או שעמדה אחר שנפלה, אבל קודם ששהתה ולא עמדה לא מהניא לה בדיקה, וכדתנן לקמן (נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת כשרה, ואיתמר עלה בגמרא ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי ינאי וצריכה בדיקה, והיינו עובדא דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי וטרפה רב נחמן משום דלא שהייה כדאיתא התם בזבחים (עד, ב) ולא אהני ליה בדיקה, והיכא דהלכה אינה צריכה בדיקה כלל, כדאמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, וכדאסקי בפרק התערובות, והלוך זה שתלך כדרכה, אבל שלא כדרכה כגון שצולעת על ירכה הילוך זה אינו מוציאה מידי ספק, כההיא אימרתא דהות משדרא כרעא ומהלכה, ואף על גב דאיפסיק חוט השדרה דידה, ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו, והוא דקוו מיא וקיימי או אפילו במים רודפין, והוא ששט הוא מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא, דדילמא מיא הוו דמטו ליה, ואי שדא ביה ציבי ואקדמיה איהו לציבי דיו וכשרה.

דף נב - א

רבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות וקיימא לן כר' יוחנן דסוגיין כוותיה אזלא, פירוש משום דמקשי ואזיל מיניה לרב כדאמרינן ולר' יוחנן אי אפשר דלא קיימא חד כנגד חבירתה, אלמא מדאקשינן מיניה ולא מתרץ איהו דאמר כבן זכאי, שמע מינה דהלכתא כותיה. והרמב"ן ז"ל אומר דלא ראיה הוא, דדילמא הכי קא פריך ולר' יוחנן אי אפשר דלא קימא חדא מינייהו זה כנגד זה ואפילו הכי כשרה אי לאו (דנשתברו) [דנעקרו] רוב שני צדדין בהדה, וכיון שכן אפילו לבן זכאי אי אפשר דתהא נבילה דכולי האי ליכא בין בן זכאי לרבי יוחנן דלרבי יוחנן כשרה לגמרי ולבן זכאי נבלה ומטמאה.

הא דאמר [רבה] בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרא טריפה. פירש רש"י ז"ל צלע בלא אסיתא. ותימה מי הזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך, דמה שאמרו כאן הכא צלא בלא חוליה לאו צלע גרידא בלא חוליא קאמר, אלא צלע בלא חוליא שלמה, אלא מיהו בחצי חוליא עמה נעקרה כדרב דאמר לעיל נעקר צלע וחוליא עמה טריפה. ואוקימנא דצלע וחצי חוליא קאמר, ורב ושמואל תרוייהו סבירא להו הכי ולא פליגי. ורש"י ז"ל בעצמו כן פירש בריש פרקין (מב, ב) דמייתינן לה בשב שמעתתא אל[מ]א הילכתא היא, ואלו צלע בלא חוליא כלל קאמר לית הילכתא כותיה, דהא בין לבן זכאי בין לר' יוחנן (ד)[ב]צלע אחת בלא חוליא כלל לא מיטרפא וקיימא לן כרבי יוחנן דעד דאיכא רוב שני צדדין לא מיטרפא.

אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל דצלע במצי חוליא קאמר, והא דאייתינן בשב שמעתתא הא דשמואל ושבקינן דרב משום הני תרתי אחריני דמתאמרן בהדי דהיינו בשר החופה את רוב הכרס והגלגלת שנחבסה ברובה, דמייתינן נמי בשב שמעתתא משום הא שבקיה לדרב ומייתי' דשמואל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן בין בנשתברו בין בנעקרו בשנעקר הבוכנא ולא אסיתא לא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדים, והיינו דרף יוחנן דאוקימנא לה בבוכנא בלא אסיתא, ואם נעקרה צלע וחצי חוליא טריפה אפילו בחדא והיינו דרב והיינו דשמואל. וחוליא נמי בלא צלע כגון (בצלעי) שילהי כפלי אפילו בחדא נמי טריפה. ואף על גב דחוט השדרה לא איפסיק כלל והיינו דבית הלל דכמה חסרון בשדרה ואוקימנא לה בחוליא בלא צלע, ומשכחת לה בשילהי כפלי, ונשתברו דקאמרינן דמיטרפה ברוב שני צדדין, הני מילי בשנשתברו מחציין ולמעלה כלפי שדרה אבל מחציין ולמטה כשרה, וכדאמר זעירי והוא שנשתברו מחציין ולמעלה, ובצלעות גדולות שיש בהן מוח שהם אותן הכ"ב צלעות גדולות שמחוברות בשדרה אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן והולכות עד שילהי כפלי, אבל קטנות אינן בכלל זה ואפילו נשתברו רובן אינה טריפה.

דף נב - ב

בשר החופה את רוב הכרס, בעי רב אשי קרוע או נטולה וכו' מידי הוא טעמיה אלא לשמואל הכי אמר יעקב בר נחמני וכו'. הוא הדין דהוה מצי למימר מידי הוא טעמא אלא לשמואל על כרחין לשמואל חיצונה לאו היינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן שמואל מתניתין אתא לאשמועינן, אלא כיון דאשכח דאמרה יעקב בר נחמני בהדיא ניחא ליה טפי לאיתויי הא דיעקב בר נחמני, ובעיא דרב אשי לא איפשיטא, הילכך נקיטינן בה לחומרא, ובין קרוע בין נטול טריפה, והא נמי דאיבעיא ליה בנחבסה הגלגלת אי ברוב גבהה אי ברוב הקפה סלקא בתיקו ולחומרא.

אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה וכו'. ואקשינן מאי קא משמע לן רב. אילימא למעוטי חתול דלית ליה דריסה בבהמה, פשיטא מתניתין היא, דהא תנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הזאב בבהמה, דמשמע דלמטה מן הזאב אין דריסה בבהמה כלל ואפילו בדקה, מדלא נקט חתול וכל שכן זאב, ואי אתא רב לרבויי דריסת זאב בכל בהמה ואפילו בגסה, והכי קאמר בכל בהמה מן הזאב ולמעלה וזאב בכלל יש להן דריסה, אם כן פליג אמתניתין דקתני רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, ותנא קמא כרבי יהודה נמי סבירא ליה דאמר ר' בנימין בר יפת לא בא ר' יהודה אלא לפרש. ופרקינן דר' בנימין בר יפת אדרב קארמית מר סבר כלומר רב סבר פליגי, והוא דאמר כתנא קמא, והוא גופא קא משמע לן דפליגי, והוא דאמר כתנא קמא, ור' בנימין בר יפת סבר דלא פליגי, ואיבעית אימא דכולי עלמא סברי דלא פליגי, ורב למעוטי חתול הוא דאתא, דלא שמעינן ליה בהדיא במתניתין, דאי משום דנקט זאב במתניתין, לא אריא דהוה אמינא דאורחא דמילתא קתני קא משמע לן. ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו דכיון דאיכא תרי לישני בגמרא דחד אמר דפליגי וחד אמר דלא פליגי, הויא לה ספק דאורייתא, ונקטינן בה לחומרא, וזאב אפילו בגסה נמי דריס כרב. אבל רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) וכולהו רבוותא ז"ל דרוסת הזאב בדקה בלבד קפסקי, וכן נראין הדברים, דא זאב אפילו בגסה דריס בדרך אתקפתא קאמר לה, וכי תימא הא קא משמע לן דזאב אפילו בגסה דרס, דאלמא פשיטא לן דלא דרס, וכי מהדרינן גברא אגברא קא רמית דחיו בעלמא היא דקא דחינן, וכיון דהדרינן ופרקינן ואיבעית אימא זאב בדקה בלבד דרס ורב למעוטי חתול הוא דאתא, וחזינן ליה לרבי (ירמיה) [בנימין] בר יפת דאמר בהדיא דלא פליגי, לא שבקינן פשיטותא דגמרא ומאי דאמר ר' בנימין בר יפת בהדיא ותפסינן מאי דאיתמר בדחוי בעלמא, הילכך כך הדברים נראין כמו שפסקו רבוותא ז"ל דזאב בדקה בלבד דריס ולא בגסה כלל.

אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול נץ ונמייה בגדיים וטליים. כך גריס [ר"ח] (ר"פ) ז"ל. ואין גירסא זו מתיישבת, דהא אסיקנא דרב חסדא דאמר כרבנן ודלא כבריבי, ואלו לרבנן ודאי הא משמע דנץ אין לו דריסה בבהמה כלל וכדתנן במתניתין (מב, א) ודרוסת הנץ בעוף הדק אבל בבהמה כלל כלל לא, דאפילו בעוף הגס לית ליה, וגדיים וטלאים ודאי עדיפי מעוף הגס, ועוד דרב חסדא גופיה הוא דאמר דחולדה לית ליה דריסה אלא בעופות ולא בגדיים, וטלאים וחולדה אית לה דריסה טפי מנץ, דאילו בחולדה אמרינן דאית ליה דריסה בכולהו עופות ואפילו בעוף הגס, דהא בעופות סתמא קאמר ונץ קתני במתניתין דלית ליה [רק בעוף הדק, אלא ודאי נץ לית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אפילו לרב חסדא, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"ד) והכי גרסינן בדרב חסדא דרוסת חתול ונמיה בגדיים וטלאים, וכן הגירסא בהלכות גדולות ובפירוש רש"י ז"ל ועיקר.

מיתיבי דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתנקב לחלל אבל דריסה לית להו. הרב רבי משה ז"ל כתב (פ"ה מהל' שחיטה ה"ו) בנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים אם צפרנו ניקב לחלל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. נראה שהם ז"ל מיפרשו מדקאמרינן בברייתא דרוסת חתול נץ אלמא משמע דריסה מיהא אית ליה אם ניקב לחלל, ונפקא מינה דאילו בקוץ אף על גב דניקב לחלל אית ליה בדיקה, אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר טריפה ואין לה בדיקה. ומיהו למאן דמפרש לקמן דקוץ נמי לית ליה בדיקה, [אז] אי אפשר לחלק גם כן בין נקיבת קוץ לנקיבת צפורנו הפך מה שאמרנו דאילו בקוץ אין לו בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר, אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחלל והאדים הבשר מבפנים טריפה ואי לא כשרה כך נראה לי לפי דבריהם ז"ל. ומיהו ראייתם אינה ראיה דהא [ד]קתני בברייתא דרוסת חתול נץ ונמיה, לאו למימרא דאית להו תורת דריסה בבהמה כלל, אלא משום דאית להו דריסה במקום אחר כגון בעופות קאמר הכא דריסתם אינה בבהמה אלא כמעשה הקוץ בנקיבת החלל, ונראה דאפילו באמרי רברביא נמי עבדי מעשה קוץ, וכיון שניקב לחלל טריפה דחיישינן דילמא ניקב דקין או כרס או אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו כנ"ל.

והא ההוא תרנגולתא דהויא בי רב כהנא דרהיט חתול בתרה וכו' ראיתי לרבוותא ז"ל דאקשו בהא מילתא אמאי לא מפרקינן ההיא בעופות. ותירצו דכיון דקתני חתול ונמיה דומיא דנץ, ונץ הא קתני במתניתין דלית ליה דריסה אפילו בעופות אלא בעוף הדק כגון צפרים ויונים ודומיהם, אלמא אף לחתול אין לו דריסה בעופות גסים, משום הכי מקשינן ליה מתרנגול דהוא עוף הגס, ובודאי אם היה לקושייתם עיקר התירוץ הזה עולה כהוגן, אלא נראה דאפילו צחצוחי קושיא אין כאן, דאטו חתול זה מי דרסה לתרנגולת כלל הא אינו אלא רודף, וברדיפה אין דריסה, ואילו היה החתול רודף אחר שור מי הוה סלקא דעתין למימר דמדרדיף אית ליה דריסה אפילו בשור, הא ודאי ליתא, אלא דעיקר קושייתנו בזה מרבוי הארס הנמצא בדשא במקום צפורניו דהוה משמע לי דא"א דכל מאן דאית ליה זיהריה כי האי דלא קלי זיהריה בגדיים וטלאים מיהא, והיינו דאקשינן מינה לרבנן ופרקינן אית ליה זיהריה ולא קלי, כן נ"ל. ומכל מקום שיחתם של רבותינו צריכה תלמוד, ומדבריהם למדנו דתרנגולת עוף הגס מיקרי ואין לנץ דריסה בה כלל. וכן כתב רש"י ז"ל בשמעתין.

איכא דאמרי הא מני בריבי היא דתניא בריבי אומר לא אמרו שיש דריסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקום שאין מצילין אין דריסה. מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו כשאין מצילין יש דריסה, וקסבר רב חסדא בין בחתול בין בנמיה פליגי. ואיהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני דרוסת הזאב דמשמע דחתול לית ליה דריסה בבהמה (דקא) [דקה] מוקי לה באמרי רברבא אבל בגדיים וטלאים לא קא מיירי. והלכך לרבנן חתול ונמיה אית להו דריסה בגדיים וטלאים בין במקום שיש מצילין בין במקום שאין מצילין, וכן נמי כל הני דאית להו דריסה בין במצילין בין בשאין מצילין דרסי, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, שלא הזכיר כלל מקום שיש מצילין ומקום שאין מצילין, ואפשר נמי דאפילו בריבי לא חלק בין מצילין לשאין מצילין אלא בחתול ונמיה בגדיים וטלאים דלית להו דריסה אלימתא, והלכך עד דאיכא מצילין דמרתח קא רתח לא קלי זיהרייהו, אבל בזאב וארי ונץ ודכותייהו במאי דאית להו דריסה לא שנא מצילין ולא שנא אין מצילין אית להו דריסה.

דף נג - א

בעא מיניה רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול או לא. אמר ליה אף לחולדה יש דרוסה, יש דרוסה לחולדה או לא אמר ליה אף לחתול אין דרוסה, חתול וחולדה יש להן דרוסה או לא אמר ליה (אף) לחתול יש דרוסה לחולדה אין דרוסה. פירשו בתוס' דבמעמד אחד נשאלו שאלות אלו, ואף על גב שהשיב לו דיש לחולדה דרוסה, והדר מעא מיניה אם יש לחולדה דרוסה או לא, לא קשיא דרב כהנא סתמא בעא מיניה אם יש דרוסה לחתול, ואמר לו פעמים שאפילו לחולדה יש דרוסה, והדר בעא מיניה אם יש דרוסה לחולדה בכל מקום, ואמר לו שאף לחתול אין דרוסה בכל [מקום], והדר בעא מיניה חתול וחולדה אם דריסתן שוה דבמקום שיש דרוסה לזה יש דרוסה לזה או לא, ואמר ליה לחתול אית ליה דרוסה טפי מחולדה וכדמפרש ואזיל הא דאמר אף לחולדה יש דרוסה בעופות, ומדקאמר עופות סתם משמע דכל עופות קאמר, והא דאמר ליה אף לחתול אין דרוסה באימרי רברבי וכדתנן דרוסת הזאב בדקה למעוטי חתול, והא דאמרינן יש לחתול דרוסה לחולדה אין דרוסה, בגדיים וטלאים וכדקאמר רב חסדא לעיל דחתול ונמיה יש להן דרוסה בגדיים וטלאים וחולדה בעופות.

איבעיא להו שאר עופות טמאים יש להן דרוסה או לא. פירוש שאר עופות חוץ (מגס) [מנץ] וגס דקתני במתניתין, ופירוש גם אסטור, אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאין יש להן דריסה, והא תנן ודרוסת הנץ, כלומר ומדנקט דרוסת הנץ וגס לא אדכר שאר עופות, משמע בנץ וגס הוא דיש להן דריסה הא שאר עופות אין להן דריסה כלל, ואמר ליה לא קשיא (גס) [נץ] בדרבה מינה, כלומר והוא שיהא עוף הדק כדפירש רש"י ז"ל, וכדתנן במתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק, ועל זה סמך רבינו ז"ל בהלכותיו שהביא סתם הא דרב הלל ולא אמר והוא שיהא עוף הדק, לפי שסמך על משנתינו דקתני בהדיא דרוסת הנץ בעוף הדק. ושאר עופות טמאין כדכותייהו, ואם הם גדולים יותר מן הנץ יש להן דריסה גם כן בעוף גדול דכותייהו, וכל שכן בדזוטרא מינייהו, ואם הם קטנים יש להן דריסה בזוטרא דכותייהו, ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס כגון אווזים ותרנגולין נמי יש לו דריסה. אי נמי נץ בדכוותייהו [ו]בשאר עופות טמאים בדזוטרי מינייהו, וכיון דאיכא תרי לישני בגמרא נקטינן לחומרא, ויש ספרים שכתב בהן בהדיא והלכתא נץ בדרב מינה דריס. ואם גס דקתני במתניתין הוא אסטור כמו כן אין דריסה לשם עוף גס בגדול ממנו אלא אסטור ואפילו פלקו' אלא בדכותיה, אבל בדרב מניה כגון גבוואו ואוס ארדא וכיוצא בהן לא, וכמו שכתבנו, מכל מקום הנשר יש לו דריסה בכל, לפי שהנשר גדול מן האסטור וגס, וכל שלמעלה ממנו קאמר יש להן דריסה בעוף הגס.

ויש מי שפירש גס במתניתין עוף גס, כלומר גדול מן הנץ. ולפי פירוש זה כל שהוא למעלה מן הנץ יש לו דריסה בכל עוף, ואפילו בדרברבי מינייהו, ולפי זה הא דקא מיבעיא ליה שאר עופות טמאין את שלמטה מן הנץ קא מיבעיא ליה, ובודאי (ב)[ד]שיטה של שמועתינו מראה כן, שלא הזכירו כאן אלא נץ, אלא דפש(י)טא דמשנתינו לא נראה כן לכאורה דהא משמע דכי היכי דנקט בחיות חיות ידועות בדקה וגסה, וכדקתני זאב בדקה וארי בגסה, הכי נמי לכאורה נקט בעופות עופות דורסין ידועין נץ בדק וגס, כלומר עוף פלוני בגס. ומכל מקום יש להחמיר כפירוש הזה השני, והא דלא איבעיא להו שאר חיות טמאים יש להן דריסה או לא כדאיבעיא להו בשאר עופות טמאין, לפי פירוש זה ניחא דבעופות לא איבעיא להו אלא בשלמטה מן הנץ ודכותיה בחיות בשלמטה מן הזאב כבר פירשו דיש להן דריסה בגדיים וטלאים כחתול ונמייה ושועל ומיהו בשלמעלה מן הזאב כגון דוב והנמר משמע דלית להו דריסה בשור ובשאר בהמה גסה דהא ארי קתני, דאלמא כל שלמטה מן הארי אין דריסה בבהמה גסה.

איכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דרוסה לשועל, איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל אמר רב ספרא ההיא כלב הוה. ואם תאמר ואמרי לא שני ליה ההיא רחל גדולה היתה, וכי אתמר דרב כהנא בגדיים וטלאים אתמר. איכא מאן דאמר שכך היה ידוע להן דקטנה היתה, והכי נמי משמע באידך לישנא דאמרי ההיא חתול הוה, ואי רחל גדולה אף לחתול אין לו דריסה. אי נמי יש לומר דלישנא קא דייק דבא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל, ואי משום שהיתה גדולה הוה ליה למימר ובא במעשה לפני חכמים והתירוה, אלא ודאי אין דריסה לשועל, משמע דאין דריסה לו כלל קאמרי.

ואיכא מאן דאמר דאי סבירא להו דשועל יש לו דריסה, אף באמרי רברבי יש לו דריסה, לפי שהוא גדול מן החתול, דודאי ספוקי מסתפקא להו אי אית ליה דרוסה כלל או לא דאפשר לומר דלית ליה כלל, והיינו דפרקינן לאידך לישנא ההיא חתול הוה, אבל לכשתמצא לומר דאית ליה דריסה אפילו באימרי רברבי אית להו, ואינו מחוור דהא לכולהו לישני מתניתין דריסת הזאב למעוטי כל שלמטה מן הזאב אתא, ושועל ודאי למטה מן הזאב הוא, ורב נמי אמר לעיל בהמה מן הזאב ולמעלה, ואף על גב דאמרי עלה למעוטי חתול הוא הדין לכל שלמטה מן הזאב, אלא שהדבר מצוי שהחתול יותר מצוי לדרוס מן השועל, אלא ודאי אפילו תמצי לומר דשועל יש לו דריסה דוקא בגדיים וטלאים, אבל באמרי רברבי לא, וכיון דאתמר דשועל יש לו דריסה ואיתמר דלית ליה דריסה, מספק אית ליה דריסה דספיקא דאורייתא ולחומרא.

פסק הלכה, הרי יש לו דריסה בכל בהמה גסה וכל שכן בבהמה דקה ובעופות.

זאב יש לו דריסה בדקה אבל לא בגסה, ואפילו בדקה שבגסה כגון עגלים רכים אין לו דריסה, דהא קתני במתניתין ודרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לא חלק בין קטנים שבהן לגדולים שבהן, אף על פי שיש מקצת רבותא ז"ל שכתבו כן וזאב כל שכן דבכולהו עופות יש לו דריסה, ולפי דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכתבנו למעלה אפילו בגסה יש דריסה לזאב, וכבר כתבנו למעלה שאין הדבר נראה כן, ולא כן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ד) אלא כמו שכתבנו שאר חיות טמאות דינן כזאב דאין להן דריסה בבהמה גסה, דארי קתני וכל שלמטה מן הארי אין לו דריסה בגסה.

חתול ונמיה יש להן דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכולהו עופות, והיינו דרב חסדא והיינו דרב דאמר ליה לרב כהנא לחתול יש דריסה בגדיים [ו]טלאים, ונמיה כחתול, דהא רב חסדא חתול ונמיה קאמר דיש להן דריסה, ואסיקנא איהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני זאב ולא קא תני חתול באימרי רברבי קא מיירי אבל בגדיים וטלאים לא מיירי.

שועל מספק יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות, אבל באמרי רברבי לא, דלמטה מן הזאב הוא.

וחולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות יש לה דריסה, ואפילו בעוף הגס, דהא סתמא קאמרינן דרוסת חולדה בעופות.

וכולהו עופות אין להן דריסה בבהמה, דהא דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס קתני, דמשמע דבבהמה לית להו דריסה כלל, וכבר כתבנו למעלה דנראה מתוך דברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל דנץ (אין לו) [אית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אם ניקב צפורנו לחלל, ואין הענין מתחוור לפי שיטת השמועה כמו שכתבתי, אלא ודאי נראה שהוא אוסר בנקיבת צפרניו לחלל, ולא שנא בגדיים וטלאים ולא שנא בשור הגדול, לפי שהוא עושה מעשה קוץ בעלמא דאמרינן לקמן דכיון שניקב בחלל שהיא אסורה מספק דאין לנקב בדיקה בכל האיברים שהנקב פוסל בהן, אלא אם כן הוא חשש הנקב במקום מיוחד כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם.

נץ יש לו דריסה בעוף הדק כגון צפורים ויונים ודכותייהו אף על פי שהם גדולים מן הנץ.

גס שהוא הנקרא אסטור יש לו דריסה בעוף הגס, כגון אווזין ותרנגולין, וכן כתב רש"י כאן דתרנגולין הן עוף הגס כמו שכתבנו גם כן למעלה, ואפילו בגס שבגסים כגון אביסטטריס ודומיהן יש לו לגס דריסה בהן. דהא מתניתין בעוף הגס סתמא קאמר באיזה גס שיהיה, ושאר עופות טמאין יש להן דריסה בדכותייהו וכל שכן בדזוטרי מינייהו, אבל ברברבי מינייהו לא, [ד]דרוסת הנץ קתני, למעוטי שאר עופות טמאין דלא דרסי בדרברבי מינייהו, ויש להחמיר בדבר כפי הפירוש השני שכתבנו למעלה ד[ל]עוף גדול מן הנץ יש דריסה בכל עוף גס.

וכל הני דאמרינן דיש להן דריסה לא שנא במקום שיש מצילין ולא שנא במקום שאין מצילין, דלא קיימא לן (כרבי) [כבריבי] דמחלק בין מצילין לשאין מצילין אלא כרבנן דלא שאני להו בין מצילין לשאין מצילין.

ואמר אבימי נקטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא. וכל שכן בפה. אלא אם כן נקב לחלל. ומדינא דקוץ, ואין דריסה אלא מדעת הדורס לאפוקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הצדדים שלא בכונה ונתחבו צפרניו בנדרס שלא מדעתו, ואין דריסה אלא מחיים של דורס ושל נדרס, אבל לאחר (מיתה) [מיתת] הדורס כגון שלא הספיק להוציא צפרניו עד שהמיתוהו או שחתכו ידו כשרה (קמ"ל) [קיי"ל] דאין דריסה אלא בסוף, וזיהריה בהדי דשקל ליה לסיחופיה שרי ליה. ואי נמי שחטוהו לנדרס מקמיה דשקליה דורס לסחופיה מיניה כשירה, דאין דריסה (בשחיטה) [בשחוטה].

מיהו דוקא דחזי ליה מתחלה ועד סוף דלא שקליה לסיחופיה כלל מיניה, אבל כגון אלו הצדין שרודפין אחר הניצוד שמכה ומסלק צפרניו אף על פי שבא וצפורנו תחובה בגבו של נדרס לא, דחיישינן דלמא שקליה לסיחופי והדר (רצה) [דצה] פעם שנייה דאורחיה בהכי הוא, הלכך לא עבדינן בה עובדא.

הא דאמר רבי אבא בר רב הונא אמר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין אומרים שמא ארי דרס לפי שרוב אריות דורסים ומיעוט אין דורסין וכל הדורס אין צפרניו נשמטת וזו הואיל וצפרנו יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך. הקשה ר"ת ז"ל מכל מקום ליבעו בדיקה, דהא אמרינן דרובן דרוסין, והלכך דל צפורן מהכא, נזיל בתר רובא וניבעו בדיקה כולהו, דהא אזלינן באיסורא בתר רובא לכולי עלמא. וכן נמי הא דאמר אביי לקמן בשמעתין לא אמרן אלא צפורן אבל מקום צפורן לא אפילו ליכא צפורן נמי ליבעי בדיקה כדאמרן. ותירץ ז"ל דלאו דורסין ודאי קאמרינן אלא (בראוין) [בריאים] וראויין לדרוס ומיעוט חולין ואין ראויין לדרוס, וכל הראוי לדרוס אין צפרנו נשמטת, וזה הואיל וצפורן יושבת על גבו אימר כרע שכב הארי סמוך לכותל וכבר פירש(ו)ה לחוץ, ושור זה נתחכך בכותל סמוך לו, ועם שנתחכך נשמטה צפורן הארי וישבה לו בגבו, ולא מחמת דריסה, והא דאמר אביי לקמן ולא אמרן אלא לחה אבל יבשה עבידא דמשטמת, לפי פירוש זה הכי קאמר ולא אמרן לרב דאין חוששין לו אלא בצפורן לחה, דודאי מכיון שהצפורן לחה הדבר ידוע שלא מחמת הדריסה נשמטה אלא מכה היתה לו בידו שנגף באבן או באגרוף ונחתכה צפורנו, ומתוך כך הוא חולה ואינו עשוי לדרוס, והלכך כשנתחכך השור סמוך לו נשמטה צפרנו המדולדלת וישבה לו בגבו של שור, אבל יבשה אין הארי חולה בכך שכבר נתרפא ויבשה צפרנו וראוי הוא לדרוס, וכיון שהצפורן יושבת לו בגבו ואפשר לה דמשמטא עם דריסת הארי שאינו נמנע בשבילה מלדרוס חיישינן לה, משום דיותר קרוב הדבר שנתחבה לו מחמת הדריסה משנתחבה לו בגבו מחמת חכוך.

ולפי פירוש זה אינו יכול ליישב הא דאמרינן בגמרא ולחה נמי לא אמרן אלא חדא אבל תרתי ותלת לא, דאדרבה כל שהם יותר הארי יותר חולה ואינו ראוי לדרוס, ועוד מאי קאמר אבל יבשה עבידא דמשמטא, דלא הוה ליה למימר אלא אבל יבשה לא, כלומר אינה מורה על חולי הארי. ומיהו קיימא לן כשמואל כדפסק אמימר בסמוך והלכך בין לחה בין יבשה בין אחת בין חמש וכל שכן מקום צפורן חוששין לה וצריכה בדיקה, ונראה דכיון דחוששין לה משום צפורן שתחובה לו בגבו ואומרין שזה אותו שדרסו הארי אפילו כל השאר צריכין בדיקה, ואף על פי שלא ידענו אם צווח ואם שותק ואם מקרקרין השוורים ואם שותקין, דהא חזינן ליה דדרס, ומכיון דדרס אחד מהם איכא למיחש לכולהו, ולא דמי להא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה, דדוקא בדקטע רישיה אמרינן הכי דנח רוגזא, אבל בדריסה לבד לא, דאדרבה כל שכן שחמתו בערה בשלא יכול להורגה, וכענין שאמרו למעלה דבמקום שיש מצילין יש דריסה טפי ומצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא, אבל ודאי היכא דלא ישבה צפורן בגב אחד מהן ולא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקן, הא אמרינן לקמן דלא חיישינן לה, ואפילו שמואל לא פליג בה. והוא הדין לארי ולכל הדורסין וכמו שכתבנו כאן בשם ר"ת ז"ל, דאף על גב דאמרינן רוב אריות דורסין לא דורסין ודאי קאמרינן אלא ראויין לדרוס.

ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. ונפקא מינה דאין צריך בדיקה אלא במקום שמבקבק הדם ולא כנגד החלל, דומיא דוקץ וקנה, אבל אי חיישינן לשונרא צריך בדיקה כנגד כל החלל כדאמרינן לקמן (ע"ב), ולפי דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבנו לעמהל דסבירא להו דנקב שבוושט יש לו בדיקה מבחוץ, דלא אמרו דאין לו בדיקה אלא בדרוסה, לפי שהארס אדום ואינו ניכר בעור החיצון של ושט, נפקא מינה נמי לבדיקת הוושט מבחוץ, דאי משום כלבא יש לו בדיקה מבחוץ ואי משום שונרא אין לו בדיקה אלא מבפנים, וכבר כתבנו למעל דנראין דברי רש"[י] ז"ל שכתב דאפילו במקום נקב אין לו בדיקה מבחוץ, מעובדא דלעיל (כח, א) דההיא בר אווזא דהות בי רבא דאתא כי ממסמס קועיה דמא ולא בדקה מבחוץ כדאיתא בפרק השוחט בתחילתו.

ספק על ספק לא על אימא לא [על]. כלומר ואף על גב דשמעינן להו דמקרקרן, דאי לא מקרקרת (לא) [מאי איריא דלא] ידעינן אי עאל ואי לא על (ד)אפילו כי ידעינן נמי דעל ויתיב בינייהו, אי לא שמעינן להו דמקרקרן תלינן להקל דאימר שלמא עבוד, אלא ודאי נראה כדאמרינן.

קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה. כבר כתבנו דדוקא קטע דאז נייח רוגזה, אבל דרס חד מינייהו כל שכן דחיישינן דכל שכן דרגיז.

דף נג - ב

כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג, וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (נב, ב) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן.

ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (נב, ב ד"ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל.

אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (צו, ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי.

ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (ע, ב) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון.

ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל (כ)[ב]ההיא דריש מסכת ביצה (ג, ב) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.

אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (צד, א) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה(י)[ו].

וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (צג, ב) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות (אפשר שצ"ל: בשחוטות) דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל.

אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש"י ז"ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ"ל עכ"ל. ובתשובת הראשונים ז"ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז"ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא.

ונ"ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד(ו)קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל.

והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (נז, א) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז"ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (מח, א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (נא, ב) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו.

ומיהו רש"י ז"ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז"ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה.

וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דנראה שגם רבינו שלמה ז"ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ"מ גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז"ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.

הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן.

ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע.

המסמסה מהו. פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (עו, ב) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.

אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ופירש רש"י ז"ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הל' שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב"ן ז"ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו.

ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל.

בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז"ל.

ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז"ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו.

בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס.

ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה.

ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור.

ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג, א) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז"ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז"ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ"ה) [אע"פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא.

ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט).

וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (נז, ב) אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע"ה.

וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת (אפשר שצ"ל: ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא), וכן כתב רש"י ז"ל משמו למעלה (נד, א) בשמעתא דנפולה, וכתב רש"י ז"ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור', וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל.

ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן.

ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.

דף נד - א

שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה (וכן) ר' יוחנן אמר יבוא ויקיף. כך הגירסא במקצת הספרים, וכן הוא בפירוש רבינו שלמה ז"ל, כלומר יביא אותו הקנה השמוט בעצמו ויחתוך בו חתך אחד, ואם דומין שני החתכין טריפה, דכמו שחתך זה נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחוטה לאחר עיקור, אבל להביא בהמה אחרת ולהקיף בה, כולי האי לא מקילינן. ונראה שדימו ענין זה לענין שאמרו למעלה (נ, א) אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה, ופירש רבינו שלמה ז"ל שם אפילו מאומא לאונא, אבל מבהמה לבהמה פשיטא דלא (מקפידינן) [מקיפין], ולפי גירסא זו קשה למה שפירשנו למעלה בפרק ראשון (ט, א) ובראש פרק זה (מד, א) דעיקור סימנין היינו שנעקר כולו ממקום חבורו בלחי, דמשום טריפה ליכא, דאינה נטרפת בכך, אלא שגזרת הכתוב היא שלא תהני שחיטתה בסימנין עקורין כולן ואף על פי שהן חיין, ואם כן היאך נקיף בו דודאי לא ידמו לעולם שהרי החתך הראשון נעשה בחיותו של סימן וחתך זה השני נעשה לאחר מיתתו. לפיכך נראית גירסת הגאונים ז"ל שגורסין יביא בהמה אחרת ויקיף, כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימנין ויקיף העיקור אם דומין העקורין ממקום שנעקרו ממחברתן כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט, ואם לאו בידוע שמקודם שחיטה נשמט, ולפיכך אינן דומין.

רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפס בסימנין. כך הגירסא במקצת הספרים, ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקפה אינה מוציא מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין [אבל תפס בסימנין] אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה שפיר, ולפיכך לא תועיל בה הקפה, וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ואיסורא דאורייתא קתני לחומרא ובעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנין, ואפילו למקצת הספרים [דגרסי] אמר רב נחמן, גם כן יש לפרש דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעי דלא תפס בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, הילכך בעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנים, וכן פסק הרב בעל ההלכות גדולות ז"ל, והרמב"ם (פ"ג, הט"ז) והר"ז ז"ל ושאר מחברי הלכות השחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן דהכל הולך אחר תפיסה, ואם תפס בסימנין טריפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה, ונראה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן [ו]אף על גב דתפס בסימנין, הא אפשר להקיף שאין עיקור שלאחר שחיטה דומה לעיקור של קודם שחיטה, והילכך הוה ליה רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.

[אתמר ר' יוחנן אמר וכו'.] הא דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש באלו טרפות ואלו כשרות דמתניתין, אי אלו דרישא דוקא וסיפא בגררא אי אלו דסיפא דוקא ורישא איידי דבעי למיתני סיפא אלו נקיט ליה, ואמרינן דבדרב מתנה פליגי, דלר' יוחנן כשרה ולריש לקיש טרפה לאו למימרא דאלו דמתניתין דוקא הני דתני בהו בהדיא טריפה קאמרי ולא טפי, דהא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, ואתיאן בזה הכלל ולא מיפלגי אלא בדרב מתנה בלחוד, אלא הכי קאמרי אלו וכל הדומות לאלו, וכי קאמר ר' יוחנן חזא תנא לרב מתנה דדמיא לנטולי לא דמיא ממש קאמר אלא דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי. ומשום הכי תנא אלו לומר דאינו דומה ואינה בכלל, והא דלא איפליגו בדרכיש בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טריפה, דהא לא דמיא כלל להני דמתניתין כדאמרינן בריש פירקין (מג, א) שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמי כלל לכל הני שמנה, איכא למימר דקים ליה לתלמודא דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מכשרי לה דסבירא להו כדעולא דממעט לה לעיל בריש פירקין, ומיהו קיימא לן כרכיש בר פפא, חד מדפרכינן לה לעיל ואמרינן והא איכא דרכיש ולא פרקינן ולא סבר לה כותיה שמע מינה דהילכתא כותיה, ועוד דאמרינן לקמן (נה, ב) אמר רב נחמן שאלית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא ומסתברא דלא אפשר להו לאוקומי פלוגתייהו בדרכיש בר פפא, דבשלמא לריש לקיש ניחא דחזו תנא דלא דמיא לחד מיניה, אלא לר' יוחנן אדרבה כיון דלא דמיא כלל לית ליה לתנא למיתנא משום לתה דידה אלא טרפות דוקא דמנא תיתי לאסור כנ"ל.

דף נד - ב

גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז"ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר' יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר' יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (נז, ב) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר' יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (לו, א) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר' חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (לקמן עו, א) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר"י להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעאט ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה.

והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי' דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר' יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר' יוחנן לקמן (נז, ב) שמוטת ירך בעוף טרפה.

ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר' יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (מב, ב) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר' יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.

כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט' דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (מה, א) בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר' פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ"ע.

אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פירש רש"י ז"ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (מב, ב) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (לז, ב) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז"ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז"ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר"י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר' ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין.

ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני' נפחתה הגולגת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר"ת ז"ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (לקמן נה, א) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר' יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי') [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז"ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז"ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז"ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (נז, ב) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב"ג אומר משבח' והולכת וכו', רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (לעיל מה, א) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר' יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר' שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ"ל.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תפסו על רבינו שלמה ז"ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז"ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (נא, ב) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני' כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא, א) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע"כ פירש לנו רבינו ז"ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני', ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

ועוד הקשו עליו ז"ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש"י ז"ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש"י ז"ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז"ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (נב, ב) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז"ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא.

ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז"ל על אופניהם.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז"ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש"י ז"ל נ"ל יותר נכונים.

דף נה - א

אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ואיידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא.

ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה יש כשר בריאה ופסול בכוליא נקב זו היא גרסתן של רבינו אלפסי ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל, ומים זכים שהן כשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי, אבל עכירי טריפה ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה ופירש [הרי"ף] זצ"ל אבל עכירי טריפה כאן וכאן, כלומר בין בריאה בין בכוליא ודאסרוח נמי טריפה כאן וכאן, ולא כן דעת הר"ז ז"ל דהיאך אפשר לומר דמליא מוגלא כשירה בריאה ומים עכורים טריפה, ומוגלא משום עכורין היא באה, ומוגלא עצמה עכורה היא.

ובמקצת הספרים יש ומים זכין שהם כשרין לא אמרן, ולא גרסי כאן וכאן, כלומר דאפילו בכוליא כשרין לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן, דבכוליא טריפה לא הוצרך לפרש, דפשיטא ליה דבריאה כשר, דלא גרעי מים עכורין ממוגלא, והאי דנקט כאן וכאן משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט (ו)[ד]כאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין, ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח, אבל בריאה בין כך ובין כך כשרה, דלא גרע ממליא מוגלא. ומיהו אפשר לומר דטפי גרע עכירי ואסרוח ממליא מוגלא [ד]הוא שכיח כל יומא דהדר ברי ומוגלא נמי צילא היא בעינה, אבל מים עכורין מראין במראיתן שבאין מחולי המפסיד ועתידה היא לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי.

ומכל מקום כדברי הר"ז ז"ל נראה עיקר, דהא אמרינן לעיל (מח, ב) חזנהו דהוה קיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי. ורב אמי ורב אסי נמי דעייל בשוקא דטבריא וחזנהו דהוה קיימי טינרי טינרי ולא אמר להו ולא מידי, לכאורה ודאי משמע דבהדי מוגליהו הוה קיימין, מדאמרינן דקיימי כנדי כנדי, ואפילו הכי לא אמר להו ולא מידי אלא בדיקה לא בעו, ואם כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם זצ"ל ודאי בדיקה בעו אם צילי אם עכירי ואי אסרוח ואי לא אסרוח כנ"ל.

כוליא שהקטינה בדקה. כלומר בבהמה דקה עד כפול, ובגסה כלומר בבהמה גסה עד כעינבה בינונית, מדאסיקנא לעיל (ע"א) דכל ששערו חכמים להחמיר, משמע נמי הכא דעד ולא עד בכלל וכעינבה וכפול ממש טריפה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ובשם הרב בעל הלכות גדולות [כ'] דכשרה, ובציר מהכי טריפה, ודוקא שהקטינה מחמת חולי דהקטינה לאחר ברייתה משמע, אבל קטנה בתולדתה כשרה.

תא שמע דתניא חרותה בידי אדם טריפה ר' שמעון אומר אף בידי כל הבריות. אלמא שמעינהו לרבנן דלא מטרפי אלא בידי אדם בלבד, ואמר להו דאף בידי כל הבריות נמי טריפה, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומכל מקום כל היכא דנמצאת שצמקה הריאה, חוששין לה שמא בידי אדם וצריכי בדיקה, כדאמר בסמוך בעובדא דרבה בר בר חנה, אלא מי' היכא דרדף אחריה ארי לפנינו או ששמעה שאגת אריה וקול שחל או רעמים וזועות ושחטוה ונמצאה שצמקה הריאה שלה, צ"ע כיון דאיכא קמן מידי למיתלי, אי תלינן משום דרוב בהמות בחזקת כשרות ובריאות הן עומדות, והשתא הוא שיראה וצמקה ריאתה מחמת חרדתה וכענין ה(ו)א שאמרו בבא זאב ונטל בני מעים אי נמי בנקיבת הריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא, דכיון דאיכא מידי לקמן למיתלי תלינן, ועובדא דרבה בר בר חנה משום דלית ליה קמיה מידי למיתליה ביה, אי דילמא גבי זאב וידא דטבחא דוקא הוא דתלינן משום דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, אבל זו דודאי מחיים צמקה לה, אלא שאין אתנו יודע מחמת מה אם מחמת אדם או מחמת שאר הבריות הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, ואפשר דמדקתני מתניתין (נד, א) חרותא בידי שמים כשרה, משמע דכל היכא דאיכא למיתלי דבידי שמים הוא כשירה, דאי לא, מנא ידעינן דבידי שמים הוא, ואינה ראיה כל כך דדילמא הכי קתני חרותא כל היכא שנתברר דבידי שמים היה כשרה, והיכי דמי כגון שנבדקה וחזרה לבריאותה דעל ידי בדיקתה ודאי איגלי לן דבידי שמים הוות וצ"ע.

ומיהו ודאי משמע דהיכא דשמעה שאגת אריה ושחטוה לשעתה ונמצאת שצמקה, שאין תולין בזה, דהיאך אפשר דלשעה קלה כל כך צמקה הריאה הוא ודאי למפרע נפסלה, ומיהא דאמרו ליה לרבה בר בר חנה בקיטה אתו משיכלי דקוניא ומליניה מיא קרירי בסיתו' איתי משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואותבינהו ואנחינהו עמת לעת אי הדרא בידי שמיא הוא וכשירה, הביא הרב בעל העיטור ז"ל ממנה ראיה דשיעור פשורי דומיא דקרירי בקיטא, וכן כתב בשם ר"ת ז"ל שהשיב אליו בתשובה דתלמוד ערוך הוא בידינו בקיטא אף על פי שמעיינות צוננין מי נהרות רותחין שרואה פני חמה, אבל מעיינות הם בתחתיות ארץ ומי נהרות המושכים חמים כמו פושרין. ופוק חזי, והילכך פסק רב יהודאי גאון ז"ל בחכמתו דפושרי דימות החורף אינם חמין יותר מצונן שבימות הקיץ שעמדו בבית בין של נהר בין של מעין שחום הבתים מחממתן כמו פושרין דימות החורף ונראה לעינים, וראיה לדבר טבילה דכהן גדול ביום הכפורים שהוא רישא דסיתוא ובקיץ אפילו הנערים רוחצין ואין צריכין חמום. [ונראה] דפשורי הוא מעט הרבה יותר מכריסו של תינוק נכווית ויד סולדת בו, אלא כמו שבני אדם שותם פושרין ונותנים באזניהם כדאמרינן בעבודה זרה (כח, ב) הנהו מיא דצילי מיניה לא חמימי ולא קרירי אלא פושרי עד כאן.

ומשיכלי. פירש רש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר, ובשם רבותינו ז"ל כלי נחשת, הא דקאמר פשורי ואנחינהו מעת לעת, נראה לי שצריך להיותן פושרין מעת לעת קאמר, וכאותה שאמרו במסכת נדה (כב, ב) גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין.

רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אומר על מקום טיבורו. נראה שכך היה כתוב בנוסחאתו של רבינו אלפסי ז"ל, ובמקצת ספרים שלנו (לא) גרסי משום ר' אלעזר ברבי ינאי.

הא דבעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל ראשי פרקים וכולו קיים (ש)עלתה בתיקו, וכיון שכן מסתברא דלחומרא נקטינן דספקא דאורייתא הוא, וכן פסק הרב בעל העיטור ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' שחיטה ה"ז) הרי זו ספק ויראה לי שמתירים אותה, ולא הבנתי טעם ההיתר, דהא ספקא דאורייתא היא ולחומרא וצ"ע.

ומיהו ודאי נראה לכולי עלמא שאם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי הפרקים וכל העור קיים, שמתירין אותה, בודאי [דדוקא] היכא דנטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה ממש או רחב סלע על כל פרק ופרק מראשי פרקים ממש, מפני שאין שם עור אחר שיציל זולתי זה, אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים, אין הדעת נותנת בשניטל מקום חוליא אחת או שתים שבשדרה שתטרף או בנטילת מקום אחד או שנים מראשי הפרקים כי אם בכולן או ברובן. והכי מסתברא מדבעי רבי ישמעאל ניטל מקום כל השדרה נטלו ראשי הפרקים, דאלמא בשניטל כל מקום השדרה או בנטילת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצתן ורובן ככולן.

ולענין פסק הלכה, כמאן קיימא לן, כתב הרב אלפסי ז"ל בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דקיימא לן כרב דאמר כל העור מציל בגלודה, דר' יוחנן הא הדר ביה לגבי רב, ורבינו אלפסי ז"ל דחה דבריו, שהרי לא מצינו שחזר בו רבי יוחנן כלל. ופסק הוא ז"ל כשמואל לחומרא, דבעינן מקום כל השדרה, ונתן טעם לדבריו דרב ורבי יוחנן לא בעו עור מיוחד, ושמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה שלשתן בעו עור מיוחד או בשדרה או בראשי הפרקים או בטיבורו, והוו להו רב ור' יוחנן תרי לגבי תלתא, וקיימא לן דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואף על גב דשמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ורבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דתלמידו הוה, ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הא איכא ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, ובכל מקום הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, ומדבעינן מקום מיוחד נקיטי' (ד)שמואל דמצריך טפי (וכולה) [וכו'] כדאיתא בהלכות, וזה נכון לפי גירסתו של רבינו ז"ל דגריס משום רבי ינאי דהוא רביה דר' יוחנן, אבל לגרסת הספרים שלנו דגרסינן משום ר' אלעזר ברבי ינאי, ליכא ראיה למיפסק כותיה.

ועל גרסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק (ד)[כ]רב דאמר כל העור מציל בגלודה חוץ מהעור בית הפרסות, חדא דרב ושמואל אי נמי שמואל ורבי יוחנן הלכה כרב, ור' יוחנן וכל שכן רבה בר בר חנה במקום רב ורבי יוחנן, ועוד דהאי אינהו נמי רבים נינהו, דהא איכא ר' אסי דמשמע דקאי כותייהו מדבעיא מיניה מרבי יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל, אלמא בשאר העור משמע דסבירא ליה דמציל, והלכך הילכתא כותייהו, ומכל מקום כיון שיש חלוק בין הנוסחאות נקטינן לחומרא כדברי רבינו אלפסי ז"ל.

ומי' יש מן התימה בדברי הרב אלפסי "ל, דכיון דלא איפסיקה בהדיא הילכתא כמאן אי כשמואל או כר' ינאי או כרבה בר בר חנה, הוה ליה לאפסוקי נמי כרבה בר בר חנה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבעינן מקום כל השדרה ומקום ראשי הפרקים ומקום טיבורו, ופסק זה עולה יותר יפה, אלא שאני תמה בין בזה ובין בזה שלא היה לנו לפסוק אלא כר' ינאי, וטעמא משום דכיון דמדלת לרב ור' יוחנן ודחי להו מקמי ר' ינאי כל שכן דהוה לך למדחי שמואל ורבה בר בר חנה מקמיה, דהשתא רב ורבי יוחנן דהילכתא כותייהו לגבי שמואל ורבה בר בר חנה לית הלכתא כותייהו לגבי רבי ינאי שמואל ורבה לא כל שכן דליתנהו לגבי רבי ינאי, הילכך הדעת נותנת לפסוק כרבי ינאי, אלא שאין דעתינו מכרעת להקל במקומם, ויש להחמיר כדברי הרמב"ם ז"ל.

דף נו - א

ברם כך אמר משום ר' שמעון בן לקיש בודקים לחולדה ביד אבל לא במסמר ורבי יוחנן אמר אפילו במסמר. כלומר שאינו חושש בז' לאיבוד ממון, ומדאמר אפילו במסמר, משמע ודאי דר' יוחנן לא פליג אבדיקת יד, אלא דמוסיף הוא דריש לקיש אמר דוקא ביד ולא במסמר כדברי מאן דשלח למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. ואתי ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן להכי, ואי בעי ביד בודק ואי בעי במסמר בודק, ואף על גב דאוקימנא להו כתנאי, לאו למימר דרבי יוחנן כמאן דבדיק במחטא דוקא סבירא ליה, אלא סבר לה כוותיה בחדא דבודקים ביד, ופליג עליה בחדא, דאילו ר' נחמיה דבדיק במחטה סבר דוקא במחטה אבל לא ביד, דמאכיל טריפות הוא, ורבי יוחנן סבר דבדיקה מעליא הוא, וקיימא לן כותיה.

פסק הא דאמרינן דיש לחולדה בדיקה, דוקא בשראינו שהכתה ברגל או בשיניה, אבל ביד הא קיימא לן דיש לחולדה דריסה בעופות ואפילו בעוף הגס כמו שכתבנו למעלה, ואפילו בשיניה נמי לא אמרן אלא בעוף של יבשה שקרומו עב, אבל בעוף של מים הואיל וקרומו רך נשבר העצם, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח טריפה, והני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנאד הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיאן כדאמר רב שיזבי (ע"ב) והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מיא דמיאן.

דף נו - ב

מתני': נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין טריפה אם אדומין כשרה. ולאו כללא הוא דהא אמרינן בגמרא אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפה, ולא אמרו ירוקין טריפה אלא בלבד וקורקבן וכבד הואיל ומתולדתן אדומים, אבל דקין שהם ירוקין אם האדימו טריפה, ובספר המאור כתב דמשום הכי נקט פסולת בירוקין, משום דשכיחא פסלות דידהו ע"י שלקא, מה שאין כן באדומין שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק, פירוש לפירושו מדאמר רב נחמן בגמרא אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה ולא נקט לה בירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו, והכי הוה ניחא טפי משום דרב נחמן אדרב שמואל בר חמא קאי, ורב שמואל בירוקין שהאדימו נקט לה, אלא דלא הוה איפשר ליה לרב נחמן למינקט בירוקין שלא האדימו משום שאין השלק מאדים.

ומקצת מפרשים יש שאמרו דטריפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה, לפי שעור הבהמה קשה ומגין, וכמו שאמרו לקמן (נז, א) לגבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא לחמר הואיל וצלעות מגינות אותה. והא דתנא לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. ולא תני נמי יתר עליהם העוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, לפי שלא הזכיר אלא אותן טריפות שנוהגין בזה ולא בזה, אף על פי שהן שוין באותן האיברים כגון זו של קרום דבהמה ועוף שניהם יש להם עצם ויש להם קרום, וזו טריפה בשבירת עצם וזו עד שינקב הקרום, אבל כאן שזה אין לו עור להציל מאש וזו יש לה עור להגן בזו לא אמרו. ולא מיחוור. חדא, דלוי כללא כאיל [כל] הטריפות, ועוד דעוף נמי עור יש לו אלא שאינו כשל בהמה שזה רך כבשר וזה קשה, וקרום המוח דכותיה נמי הוא שזה קשה ומציל וזה רך ואינו מציל, ועוד דכל טריפות שמנו במשנתינו וכשרותן בין ברישא בין בסיפא כללא הוא לבהמה ועוף, ולא נשנו בעוף מקצתן אלא מפני הצורך, לפי שהיה קרוב הדעת לנטות בהן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנתינו, ותדע שהרי מכל מה שפוסל בעוף לא חזר ושנה בו אלא מקצתן (בשנים) שלש מן השנויין בטריפות שבבהמה, לפי שהטרפיות שמנה בבהמה כללא הוא בין לבהמה בין לעוף וכל מה ששנה בעוף כנגדו שנה ומנה בבהמה.

הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. כלומר כנגד המוח וניקב הקרום וכן דרסה [ו]טרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת גם כן בבהמה הן, והן ניקב קרום של מוח ונפלה מן הגג, אלא דגבי בהמה שדרכה ליפול שנה נפלה, ועוף שאין דרכו ליפול שנה דרסה וטרפה או שרצצתה בהמה, ובתוס' גבי בהמה תני לה בהדיא נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טריפה, וכן שנה בכשירות שבעוף, והדין כך הוא בבהמה כדקתני אם שהתה מעת לעת כשירה, וגבי בהמה נמי הא אמרינן בגמרא דאם שהתה מעת לעת או שעמדה דכשירה בבדיקה, ואם כן גם הנפולה לאור ונחמרו בני מעים כאחד מהן, ובכל הוא נוהג בין בבהמה בין בעוף.

והרמב"ם ז"ל מן המתירין, וכך כתב (פ"י מה' שחיטה הי"א) ושתי טרפיות יש בעוף יותר על הבהמה ואף על פי שיש לה אותן האיברים ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור ועוף המים שנקב עצם ראשו.

והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהם, שהעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה, לפי שאין לו עור, וקרוב הדבר שנחמרו בני מעיה, אבל בהמה אין חוששין לה, אבל ודאי אם נחמרו גם היא מיטרפה בכך, ואין הדבר נראה כן שאין זה נמצא בגמרא, ואם טריפות זה נוהגן בכל הכל נוהג בענין אחד, שהרי שנו בעוף ובו למדו על הבהמה, ואם ממנו אנו למדין הבא מן הדין כנדון ואין אנו למדין ממנו לבהמה אף בשנחמרו בני מעיה נמי כשרה, דאין לך אלא מה שמנו חכמים.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. וטעמא דמילתא משום דירוקתן מחמת נקב הוא דעומד הוא לינקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי, ואפשר לומר דדוקא כשעברה ירוקתן לחלל כענין נקב הוה, דהא בלב אם לא נקב לבית חללו כשירה, וכן נקב הקרקבן וכיסוי קיים נמי כשרה, וירוקתן נמי בכה"ג כיון דמחמת נקב הוא.

והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, בשאין בני מעים לפנינו קא מיבעיא ליה, דאי קיימי קמן ולא הוריקו כשרה, ואפילו הוריקו בעצמן אינה טריפה עד שהוריקו לחללן, כל שכן כשלא הוריקו כלל הן בעצמן אלא הכבד שכנגדן, אבל כי ליתנהו קמן ואשכח ליה לכבד שכנגדן שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחלל ויש לומר דאפילו לא הוריקו לחלל אלא שהוריקו במקצתן טריפה, דכיון שהוריקו קצת עשויין הם לינקב, דמכות אש עשויה לרדת למטה ולנקוב, וכדרך שאמרו בדריסה דזהירתו מקלא קלי, ומעתה מטרפים לה, או שמא כבר ירד האש למטה עד לחלל אלא שאינו ניכר בה.

והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל בשבני מעים מונחין לפניו ולא הוריקו קא מיבעיא, אלא שהכבד שכנגדו הוריק, והכי קא מיבעיא ליה כיון שלא הוריקו בעצמן לא חיישינן להו, או דילמא כיון שהכבד מיהא שכנגדן הוריק חיישינן שמא כח האש ירדה בבני מעים שכגנדו אלא שאינו ניכר בהן, וקאמר ליה דחיישינן, והיינו דקאמר ליה בידוע שנחמרו בני מעיה ולא קאמר בידוע שהוריקו בני מעיה, דהא חזיא להו דלא הוריקו, אלא שאנו מחזיקין שנחמרו אע"פ שלא הוריקו, וזה נראה עיקר, דהא רב יוסף סתמא קא בעי מיניה מר' יהושע הוריקה כבד כנגד בני מעים, דמשמע דאף בבני מעים לפנינו קאמר, ולפי הלשון הראשון הוה ליה למימר בא זאב ונטל בני מעיה ונמצאת כבד שהוריקה כנגד בני מעים מהו, שהרי עיקר שאלתו אינה אלא בשאין בני מעיה לפנינו, והיאך חסר מלשונו עיקר שאלתו, ועוד קצת ראיה יש ממה שאמרו לא אמרן ירוק פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד דמשמע לכאורה דכשם שבירקות הלב לבדו או בקרקבן לבדו טריפה אף על פי שבידוע שלא הוריקו חביריו כלל, אף כשהוריק כבד לבדו ונודע שלא הוריק לב וקרקבן ובני מעים טריפה כנ"ל, ונראה מדברי הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שהוא סבור כן, אבל בתו' כתבו שאלו היו בני מעים לפנינו בבדיקתן סגי, ואינו מחוור.

כנגד בני מעים. פירש רבינו שלמה ז"ל הראש הדק של כבד אבל הראש העב שהוא מקום חיותו ומקום מרה אינו כנגד בני מעים, ויש לי ראיה לדבריו, מדקא מקשי תלמודא ולא יהא אלא ניטל ואילו היה הירקות כנגד חיותה או כנגד מרה אם ניטל טריפה, נמצא לפי פירושו שאם לא נמצא ירקות בכבד כנגד המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אף על פי שנמצא במקום מרה ובמקום חיותה, אין חוששין לו, ולא אמרו אלא כנגד בני מעיים, ועוד נראה לי שאפילו במקום הדק אם אין הירקות באותו צד שהוא כנגד בני מעיים אלא כנגד הצלעות אין חוששין לו, דהיאך אפשר שעבר בה האש למעלה עד שעבר בו ולא ניכר למטה, כן נ"ל. וראוי לסמוך על זה.

גירסת רב רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו ב"ר מימון ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ) כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים וטריפה. משמע מתוך הגרסא הזאת דאף על פי שלא נודע בבירור שנפלה אלא שנמצאו בני מעיה ירוקין או אפילו כבד כנגד בני מעים, אומרים ודאי זו לו הוריקו בני מעיה או כבד שלה אלא מחמת שנפלה לאור, ומתוך כך הוריקו. ועוד הוסיף הרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל (שם, הכ"א) להחמיר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ובעוד בני מעיה חיין לא נראה בהן שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה, דמימר נמי אמרינן כיון שהוריקה מחמת שלק בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים, והשתא הוא דאיגלי בהתתיהו, וזה תמה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא בשנפלה לאור בעא מיניה מריב"ל, דעל מתני' הוא דבעא מיניה, והיכי אהדר בשלא נודע שנפלה, ואפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה.

ובנוסחאות אחרות ל"ג כלל בשידוע שנפלה, אלא הכי גרסינן כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה, ולפי גירסא זו דוקא בשראנוה שנפלה לאור קאמר (ב)[כ]מתני' אבל אם לא נודע שנפלה לאור ודאי לא חיישינן לה כלל, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואימר מחמת חולי אחר הוא שהוריקו או שמא תולדתן היא כך, שאין לך מן הנוצרים שאין שנוי בתולדת הפרטים פעמים שזה נולד בחברבורות כנמר או בשומא שחורה או בסימן ירקרק או אדמדם, וע(ו)ד שנודע שנפלה לאור למה נחוש לה, וכל שכן אם לא נראית בהן כשהן חיין ונתגלה ע"י שלק דאמרינן קוטרא היא דעייל בהו עכשיו מחמת השלק בעצמו הוריקו עכשיו, ותדע דהא אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקן, ואי אפילו בשלא נפלה לאור קאמר רב נחמן ורב אסי דקאי עלה בשלא נפלה קאמר, והיאך אפשר לומר דאם איתא אף אנו נאמר שצריך לבדוק בבני מעים בעודן חיים, דאפילו כשלא ראה בהן שום שינוי צריך לחוש שלא יאכל אלא בשלק, כל שכן בעודן חיין צריך בדיקה, ואין הדעת סובל כן, דאם כן מאי שנא משאר טריפות דעלמא, אלא על כרחין בשנפלה לאור דוקא קאמר, ולומר דהיכא דנפלה לאור ונבדקו בני מעיה ונמצאו אדומים, עם כל זה [לא] יסמוך על בדיקה זו לבד כיון שאיפשר לברר ע"י שלק, וכן פירש רש"י ז"ל, אבל בסתם בני מעיה לא אמרה, ואפילו הכי אסיקנא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומכל מקום אם נמצאו ירוקין אפילו לא נודע אם נפלה לאור אם לאו הלכה למעשה כרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל עבדינן, וכפי שנמצא בנוסחאות שלהן, דבשל תורה בשיש הפרש בנוסחאות לחומרא נקטינן.

ועוד נראה לי שיש ללמד על זה מן הדין, שאם תמצא לומר דדוקא כשנמצאו ירוקין אחר נפילה לאור, הא סתמא לא, לפי שיש לומר שיש שינוין באיברים לעתים מן התולדות או מחמת חולי, אם כן אף כשנפלה ונמצאו ירוקים לא נאסור, דהא לא אשכחן מידי דנתלה ביה לאיסור, אדרבה נתלי להקל, ונימא שמא מן התולדות היא ולא מחזקינן איסורא. ותדע דהא נקב בריאה טריפה על כל פנים ואפילו הכי כי נמצאת נקובה היכא דממשמשא ידא דטבחא, אי נמי בשבא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבים כשרה משום דתלינן להקל, והכא נמי מאי שנא, ואדרבה כל שכן היא, שהרי אין כאן שום טריפות ברור, שהרי אפשר דמן התולדות או מחולי אחר הוא, אלא על כרחין יש לנו לומר דשינוי זה אינו מצוי בבני מעים אלא על ידי האור, וכל שנמצא בו חוששין לו כנ"ל.

הא דאמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא הוא דעאיל בהו. יש לומר דהוא הדין באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו, דחד טעמא אית להו, וחדא מינייהו נקט, ולפי מה שכתבתי למעלה בשם הרב בעל המאור ז"ל בפירוש משנתינו שאין השלק מאדים לעולם, משום הכי נקט בכי האי גוונא משום דבהפך אי אפשר לעולם. והרב בעל העיטור ז"ל יש לו כלשון הראשון, שכן כתב אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ואינה מחוור בעיני כלל, שאפילו תמצא לומר שהשלק מאדים, אפילו הכי אין עושין בו מעשה בכל כי הא, אלא במה שנתפרש בגמרא שזה מן הטבעים הוא, ואין אומדין בטריפות זו דומה לזו, דשמא בהתהפך האדמימות לירקות נודע שהוא עשן, אבל הירקות לאדמימות לא נודע כן, אלא שדרך הבשר לשנות מראהו מחמת שלקות ואין אנו בקיאין בכך והיאך נעשה מעשה במה שאין אנו בקיאין ולא פירשו לנו. ותדע לך שאלו כן היה יותר ראוי לרב שמואל לתפוס הענין שנאמר במשנתינו ולומר אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ומה ראה שתפס הלשון שלא נאמר במשנתינו ועוד כי שמעינה מדרב נחמן דקאי ארב שמאול נקטה באדומים שלא הוריקו. ואם איתא שהטבע שייך בזה כמו בזה, הוה ליה למנקט כההיא גופא דר' שמואל ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה, כן נראה לי.

והא דרבי מני ורב נחמן הכי גרסינן לה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל, וכן הוא בנוסחאות אתמר אמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טריפה מאי טעמא איגלי בהתתייהו. ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל וכן בחיבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסין בהפך דגרסי בדרב שמואל טריפה ובדרב נחמן כשרה, ואם הגרסא היא הפוכה כמו שאמרו לא ידעתי ליישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקן, שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין לאיסור בין להיתר, ואם בני מעים אלו מעיקרא במראה כשרות כי שלקן ונהפכו למראה אחר כשרין נינהו וכדאמר רב נחמן אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו כשרה כפי הגרסא ההיא, אלא אם כן נאמר שבאותן הנוסחאות לא גרסי הא דרב אסי כלל, ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקטינן לחומרא, וכל שחזר למראה טריפה על ידי שלק טריפה וכל שחזר למראה הבשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששים לו כפי הגרסא השניה.

ממה שאמרו בשמעתין לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מנו ריאה בהדייהו, משמע לכאורה דדוקא אלו שהוריקו טריפה, אבל ריאה אפילו בשהוריקה כשרה, והא דאמרינן לקמן (נז, א) אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר שאין פוסל בה מראה ירקות כלל. וכן מצאתי כתוב למקצת המפרשים.

ותמיהא לי טובא דהא ודאי טריפות זה מחמת נקב הוא, שכל שהוריק עתיד לנקב וכדאמרינן לעיל שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, אלמא מחמת חשש נקב הוא, ואם כן ריאה ודאי הא מטריפא בנקיבה וקלה יותר לינקב מן הלב ומן הקרקבן. ואם כח האש שולט בהן וקרובין לינקב עד חללן, היאך אפשר לומר שלא ישלוט בריאה לינקב שני קרומיה שהן דקין בשדקין, ואף על פי שאמרו לקמן אין ראיה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, מאי טעמא הואיל וצלעות מגינות אותה היאך יצילו הצלעות אותה, כיון שכבר שלט בה האש עד שנשתנה מראיה, ודוחק הוא לומר דאף על פי שישתנו מראיה קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו, ונראה לומר דאף הריאה כאחד מהם ליפסק בשינוי המראה אם הוריקה. אלא שלא דיבר כאן אלא בהווה ובדבר המצוי להוריק מחמת נפילתה לאור, אבל ריאה שצלעות מגינות עליה ומקיפות אותה אינה מצויה לחמר, והיינו דאמרינן לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, כלומר שאין הדבר מצוי, ולפיכך אין צריכה בדיקה כשאר בני מעים הצריכין בדיקה. וכן מצאתיה במקצת פירושי[ם] ז"ל.

ותדע שהרי אמרו שאין לה ראיה לינפל, ובזו אין ספק שאם נתרסקה ריאתה מחמת נפילתה שהיא אסורה, דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ועוד דכיון שאתה רואה אותה מרוסקת מה יועילו לה צלעותיה והן לא הצילו ולא הועילו, אלא ודאי לא אמרו שאין לה ריאה לינפל אלא לומר שאין חוששים לבדוק ריאתה דמסתמא לא נתרסקה כלל כיון שהיא נחבאת בין הצלעות, ולחמר נמי דקאמר דכותה היא, ועוד דאפילו תאמר שצלעות (הגוף) [העוף] מגינות על הריאה, מה תאמר בריאה שבבהמה שאין צלעות מגינות אותה יותר מלב וקורקבן, אלא ודאי הריאה שהוריקה בבהמה טריפה.

ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה כאן, ולימא לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד (ה)[ו]ריאה, דהא בבהמה ודאי טריפה, אלא שלא דברו אלא במוי בין בעוף בין בבהמה, וטריפות הריאה אינו מצוי בעוף כדאמרינן לקמן (נז, א) כנ"ל. ועוד יש לי לומר דאי אפשר להם לערב ולשנות עמהם ריאה, לפי שהירוק כולל שני צבעים ירוק הנקרא וריד שהוא ככרתי והשני הנקרא גרוג שהוא מוריקא, והירוק הפוסל בלב וקורקבן וכבד הוא ככרתי, שאלו כמוריקא הכבד כשהוא שמן דרכו להיות כן, ומסתמא מדעריב ותני לב וקורקבן וכבד ירקות הפוסל בלב וקורקבן כירקות הפוסל בכבד והוא שהוא ככרתי. אבל בריאה הירוק ככרתי אינו פוסל, דהיינו כר' נתן כדאמרינן לעיל (מז, ב) ירוקה כשירה מדר' נתן, היכי דמי ככרתי, וכיון שזה בתולדתה נמצא בריאה מחמת שלא נבלע בה דמה אין אותה מראה פוסל ואפילו בנפלה לאור. וכל שכן לפי גירסתן של גאונים ז"ל שא"א לפוסל במן הסתם בשום פנים, שהרי הכשרנוה למעלה מדר' נתן אלא הירוק הפוסל בריאה, על כרחין א"א אלא כעין גרוג שהוא כעין מוריקא, וההוא אפילו בלא נפילת אש טריפה ואפילו שמרנוה מיום הולדה ועד שעת שחיטתה ונתברר בבירור שלא נפלה לאור. הילכך א"א לשנותה עם לב וקורקבן וכבד בנפ(ו)לה לאור כנ"ל.

ולענין פסק הלכה. בהמה ועוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיהם, אם נשתנה מראיהן שחזרו הירוקין כגון דקים אדומין או שחזרו האדומין ירוקין כגון לב וקורקבן וכבד טריפה, ובבהמה נמי אם הוריקה הריאה שלה נמי טריפה, ומסתברא דוקא בשהוריקה כעין מוריקא, אבל בעוף ראיתי למקצת המפרשים שאמרו כשירה מפני שצלעות מגינות עליה, וכבר כתבתי למעלה שאינו (נמצא) [נראה] כלל אלא בין בזו בין בזו טריפה, ואין הפרש בין ריאת העוף לבהמה אלא אצל נפולה ולא אצל מכות אש אלא חיוב בדיקה לבד שעוף אין צריך בדיקה מספק ובבהמה צריך בדיקה, ולא אמרו כבד אלא כנגד בני מעים, אבל שלא כנגד בני מעים לא, לפי שאין טרפות הכבד מחמת עצמו אלא מחמת בני מעים שכנגדו, והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי לרב יוסף הוריקה כבד שכנגד בני מעים טריפה, ואקשינן לא יהא אלא ניטלה, ואמר רבה הכי קאמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטריפה.

ומיהו נראה לי דאם הוריקה כל הכבד שלא כנגד בני מעים והוא הראש של מקום חיותו טריפה, שהרי אם נטל כולו ולא נשתייר ממנו כזית במקום שהיא חיה וכזית במקום מרה טריפה, ואפילו הוריקה כנגד המרה נמי איכא למימר שהיא טריפה, שהרי עתידה לינקוב ולנקוב נמי המרה, ואפשר לומר דכיון שלא שאל רב יוסף מר' יהושע בן לוי אלא בשהוריקה כנגד בני מעים לבד, משמע דבמקום אחר כשירה, והא דאמרינן לא יהא אלא נטילה, היינו מעיקרא, דהוה סלקא דעתין דרבי יהושע בן לוי מחמת טריפות הכבד בעצמו קאמר ליה שהיא טריפה, ומשום הכי אקשינן ליה לא יהא אלא ניטלה, אבל למסקנא דפריש רבה דלא מחמת טריפות הכבד עצמו קאמר ליה [אז אמרינן ד]שלא כנגד בני מעיים ואפילו הוריקו כנגד מקום שהוא חי' וכנגד מקום מרה כשירה, דאין האור שולט בו כל כך שינקוב אותו. ותדע שהרי פי' רבה דהכי קאמר כיון שהוריק כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה כלומר בידוע שכבר שלט בהם האש ולא קאמר בידוע שניקב הכבד ואח"כ ינקבו בני מעים הסמוכין לו, והיינו נמי דלא אמרינן בטחול שאם הוריק בסומכיה טריפה, לפי שאין מכות אש שולט בו כל כך שיקוב כל עובי הטחול ולא בסימנין לפי שהן קשין אצל האש, כמו שאמרו לעיל (נא, ב) לענין נפילה קשין הן אצל נפילה, וכמו שאמרו לעיל (נג, ב) לענין דריסה עד שיאדימו סימנין עצמן, וזו צריכא עיונא.

ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבת במשהו אף ירוקתן במשהו, ונראה דאפילו לא עברה ירוקתן לחלל טריפה, דכיון שהוריקו מלמעלה בידוע שנחמרו מבפנים, כלומר ששלט האש בחלל וטריפה כמו שאמרנו למעלה. בהמה או עוף שנמצאו בני מעיה ירוקין ואין ידוע אם קודם שחיטה נפלה לאור אם לאו, טריפה, כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ).

אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו ועמדו בירוקתן אחר השלק אף על פי שלא נודע שנפלה לאור ואף על פי שלא ניכר בהן ירוקתא בשע(ת)[ה] שהן חיין, טריפה, וכדבר הרמב"ם (שם), וזו חומרא יתירה בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו ובאדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו, ונתחלפו הנוסחאות, ונקטינן לחומרא, דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו אף על פי שחזרו למראה הבשר טריפות וכן באדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה דאמרינן איגלאי בהתתייהו, ורבינו אלפסי ז"ל הכשיר בירוקים שהאדימו ושלקן והוריקו ע"פ גרסתו.

דרסה וטרפה בכותל וכו'. אם שהתה מעת לעת צריכה בדיקה שמא נשברה השדרה ונפסק החוט. אפשר שרבינו ז"ל לאו דוקא נקט חוט השדרה דהוא הדין לכל השאר, וכל מה שכנגד החלל, דאי דוקא נקט ולומר דכיון ששהתה יצאה מחשש ריסוק וליכא אלא שמא נפסק חוט השדרה תיקשי לן טובא דהא משמע לעיל (נא, ב) דעמדה כשהתה דמי, וגבי עמדה הוא דאמרינן דבעיא בדיקה, ועלה קאמרינן צריכה בדיקה כנגד כל החלל, והר"ם ז"ל (פ"ט מהל' שחיטה ה"כ) כתב כן מפורש, וכן עיקר.

הכי גרס רש"י ז"ל: הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו. פירוש, נסתפק להן אם שתי הוראות היו האחת בטרפחת והורו בה לאיסורא כרבי טרפון, דתנן בסנהדרין (לג, א) והאכילה רבי טרפון לכלבים, ועוד הורו בזפק כרבי להיתירא כדברי רבי בזפק שהורה בה להיתרא, אבל בזפק עצמו לאיסורא סבירא להו, ודלא כרבי נתן, ואין הענין הזה מתחוור, דאטו בסימנא נקט לה למילתיה דרבי בזפק, ומי סבר תנא דמתניתין דקתני נטלה האם כשירה, והוה ליה למימר הורו בטרפחת כתנא דמתני', אי נמי הורו בטרפחת להיתירא ותו לא, ומה להלן אצל מילתיה דרבי בזפק, כיון דלא הורו בה אינהו לא איסור ולא היתר, ובמקצת נוסחאות שלנו כתב הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא, או דלמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא, ולפי גרסא זו משמע דהוראתם לגבי טרפחת הא דאסתפקא אי להיתירא, אבל בזפק קים להו דלהיתירא הורו בה, ומינה דהילכתא כרבי בזפק, אבל לפי גירסת רבינו שלמה ז"ל לית הילכתא כרב, דהוה ליה יחיד אצל רבים, ולית הלכתא כותיה, אלא כתנא קמא דאסר.

ולענין טרפחת כתב רבינו חננאל ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו, לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא, דסתם מתני' היא לעיל (נד, א) נטלה האם כשירה, ור' טרפון נמי דהאכילה לכלבים טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דר' טרפון גופיה מהדר קא הדר ביה, כדתנן בבכורות פרק רביעי (כח, ב) מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה עד שחותכין את האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר' עקיבא פטור אתה שאתה מומחה בב"ד וכל המומחין בב"ד פטור מלשלם.

ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו שמא ר"ח ז"ל בעוף קאמר, דחיותו מועט, ומעשה שהיה והורו בטרפחת בעוף היה, ולחוש לדברי ר"ח ז"ל בעוף נקטינן לחומרא, ואינו מחוור דהא תנא לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח, אלמא כללא הוא לכל הטריפות, וקיימא לן כדתני לוי דהא אקשינן מינה בכמה מקומות. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מזה כלום. אלא מתניתין דניטלה האם לבד דאלמא סבירא ליה דאף בעוף כן. וכן עיקר.

גגו של זפק נידון כוושט היכי אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פירש רש"י ז"ל נמתח כלומר ממקום שמתחיל למשך ולהתקצר למעלה וכעין שאמרו במוח התחיל לימשך נדון כחוט השדרה, והיינו ממקום שמתקצר ולמטה. ובתשו' הגאונים ז"ל [כ'] מדקאמר גגו של זפק נדון כוושט שמע מינה דלית הלכתא כותיה דרבי דאמר אפילו ניטל, דהא איכא מקום שבנקב בלבד טריפה. ואפשר שאין זו ראיה כל כך, דדילמא רבי ניטל כל מקום הרחב שבו קאמר, ותדע לך שאם כן אף אנו נאמר דלית הילכתא אפילו כרבנן דרבי, דהא תנן ניקב הזפק כשירה ואילו הכא אמרינן ניקב גגו של זפק טריפה.

דף נז - א

אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה שמוטת יד בבהמה כשירה שמוטת ירך בעוף טריפה שמוטת גף בעוף טריפה. כבר כתבתי למעלה (נו, א) דשמוטת ירך דאמר רב יהודה היינו בוקא דאטמא ובדאיעכול ניביה קאמר, כדאפסיקא הילכתא בגמרא בהדיא לעיל (נד, ב), והא דמייתינן עלה לקמן (ע"ב) מתניתין דוכן שנטל צומת הגידין אותו עצם, מכ"ש קא מייתי ראיה דיש בכלל מאתים מנה. ואיכא מרבוותא דפירשו דשמוטת ירך דאמר ר' יהודה לא היינו בוקא דאטמא, אלא ראש העצם האמצעי המחובר בין עצם הירך ועצם הרגל, וראש העצם (השלישי) ההוא בו נצמתים הגידים והראש השני המחובר עם עצם הירך בו נאמרו דברי רב יהודה, וקראו ירך ללמד על הראש המחובר לעצם הירך, וזה שהביא עליו הא דתנן וכן שנטל צומת הגידין ודרב יהודה לחוד ובוקא דאטמא לחוד. והא רב יהודה אפילו בדלא איעכול ניביה היא אמורה. ואינו מיחוור משום דר' יהודה מה שאסר בירך כנגדו התיר ביד, ויד ודאי היינו העצם המחובר עם (העצם) הגוף שנשמט מן השדרה, והראיה שהרי אסר בירך שבעוף מה שאסר כנגדו בבהמה, ואסר גם כן גף בעוף אף על פי שכנגדו התיר יד בבהמה, וגף [ה]נאסר בעוף היינו ודאי ראש העצם המחובר עם הגוף, שהרי לא מחמת עצמו אסרו אלא מחמת חשש נקיבת הריאה המחוברת לו, אם כן מה שאסר בגף התיר כנגדו ביד שבבהמה, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר בירך, אם כן אין לומר כלשון האחרון אלא כראשון וכבר הארכנו בבירור הענינים למעלה (נד, א) כן נ"ל.

הכי גרסינן: ושמואל אמר תבדק וכן אמר ר' יוחנן תבדק. ולפי גירסא זו קיימא לן כשמואל ור' יוחנן דאמר תבדק, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, ומקצת נוסחאות יש דלא גרסי כלל וכן אמר ר' יוחנן, והוה ליה רב ושמואל וכל רב ושמואל באיסורי קיימא לן כרב באיסורי, והילכך לית לה בדיקה כלל. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. ודוקא שמוטת גף, אבל שבורת גף כשרה כדתנן נשתברו גפיה כשרה, וסתמא קתני בכל מקום שנשתברו בין בעצם הראשון או באמצעי ואפילו בשלישי הסמוך לגוף, ובלבד שלא ישבר סמוך ממש לגוף דא(י)[ז] אפשר דחיישינן לנקיבת הריאה הסמוכה לו שמא בהשבר קורטא מינ' ניקב לפנים, ודבר זה שמעתי מרבותינו ז"ל שהחמירו בדבר אף על פי שאינו נראה כן מעיקר הגמרא, ובהלכות דרבי אלדד הדני שהחמיר בשבירת העצם השלישי לא נתחוורו דבריו, ומיהו אם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור. כדאמרינן לקמן (עו, ב) בפרק המקשה בנשבר העצם למטה מן הארכובה ואבר עצמו אסור, ומקום חיתוך נמי אסור, דבכל מקום [מקום] חתך אסור חוץ מן הזרוע בשלה בשל איל נזיר, וכדאיתא לקמן בפרק גיד הנשה (צט, א) רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמא אסור והכא שרי, ופירש רש"י שם בכל היתר ואסור המחוברין כגון הוציא העובר ידו וכגון האבר המדולדל בה כולן משום חתוך אסורין כדאמרינן בבהמה המקשה, ודוקא לישראל אבל לבן נח אפילו האבר עצמו מותר ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול, דאפילו לישראל אין בו אלא מצות פרוש כדאיתא לקמן (עד, א) והילכך לנכרי שרי ואפילו לכתחילה.

דף נח - א

ושוין בביצת טרפה שאסורה. פירש רש"י ז"ל דאפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טריפה קאי. ולא מיחוור [ו]אין הסוגיא מתישבת כל כך לפי פירושו, ועוד דמשנה היא במס' עדיות (פ"ה, מ"א) גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, והכי תנינן לה התם ביצת נבלה בזמן שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין, ומודין בביצת טרפה שאסרוה מפני שגדלה באיסור, ואף על גב דבתרתי לישני דאיתמרן בגמרא מייתי לה להאי, ושוין בסוף כל חד מינייהו, משום דלא ליקשי עלייהו (ו)[מ]האי דבית שמאי ובית הלל דהשוו בה שניהם, ועוד דר' אליעזר ור' יהושע גופיהו מדבית שמאי ובית הלל נינהו, ולא גרסי ושוין אלא ומודים, דהכי תנינן לה התם במסכת עדיות (שם) ומודים בביצת טריפה שאסורה, מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא, וקשיא לן הא דגרסינן בבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה, מאי טעמא גופה הוא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה, מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, והכי אמר דכולי עלמא מודו דביצה כגופה דמיא. ואיכא למימר (דסתם) [דהתם] ביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין וכגון שנולדה מיד, דאמרינן כיון דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, אי נמי אף על גב דלא איתילדה מיד דאמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרה לה ושקיל, אבל לגבי טריפה דאיסורא לא פליג רבנן ואסרוה ואפילו נולדה מיד גזרה אטו מעורה בגידין.

ואם תאמר ביצת נבלה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אף בזמן שכמהו נמכרת בשוק, שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל, אם כן למה אסורה, דהא אינהו מודו דפירשא בעלמא הוא כדאמרינן. ועוד מאי שנא מבשר בחלב דתניא בריש מסכת ביצה (ו, ב) השוחט את התרנגולת ומצה בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, ואף על גב דפליג עלה ר' יעקב, לא בגמורות פליג, אלא במעורות בגידין, כדתניא (שם ז, א) ר' יעקב אומר אם הן מעורות בגידין אסורות. ותירץ בה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן, [ו]בדרבנן הקילו, אבל בנבלה דאורייתא החמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה. ורבינו תם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה, משום דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובת, ד(ב)כל חד וחד באפי נפשה שרי ותערובתן אוסרתן, אבל ביצת נבילה דאסורה מגופה החמירו בה. ובתוס' תירצו דהיינו טעמייהו דבית הלל בביצת נבלה גזרה משום ביצת טריפה, וביצת טריפה משום דגמרי באיסור, ולענין פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה אי אסור או לא, קיימא לן כר' יהושע. והיכלך ולד טריפה מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא, והכי נמי אמר בפרק קמא דביצה (ו, ב) וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דשרי, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו כדאמר רבא בבבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא, ובסנהדרין (פ, א) ולד נרבעת אסור ולד נוגחת אסור, מאי טעמא היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעה, וקיימא לן הכי מדפרכינן מינה בעבודה זרה (כד, א) בפרק אין מעמידין, ובגיטין (כג, ב) (בסופו) אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כרבי דקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין (ז, א) פ"ק אמר היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה היא דאלמא פשיטא דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טריפות שאני, שתלוי הדבר בחיות הבהמה, כדקיימא לן דטריפה אינה חיה, ועובר זה (הכי) [הרי] יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש, ואף על פי שנשברה רגלה של אמו מה מזיק לעובר. ותדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מולדה איהו דאמר לקמן בפרק בהמה המקשה (עה, א) השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי, וקיימא לן כרבינא דמתני' משמיה דרב אחא אמר דטריפה אינה יולדת, והילכך ביעי דספק טריפה משהינן להו אי הדרא וטענא אחריני שריין, ואי לא אסירא, דאכתי בספקתא קיימא עד י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש שרייא, וכדפסיק תלמודא הילכתא בזכר כל שנים עשר חדש ובנקבה כל שאינה יולדת.

אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישו' שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש רש"י ז"ל להא דשמואל הכא ובשילהי פירקין (סז, ב) דטעמיה משום דכיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות בעודה מחוברת, שרץ הארץ היא, דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי הקרקע, ומלשון רש"י ז"ל דקדקו רבותינו בעל הוספות ז"ל דאותן התולעים בפולין שאינן מהלכין בתוך הפרי, אלא שהתולע גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגוף התולעת, מותרין הן, שלא אסר שמואל אלא התולעת המהלכת בתוך הפרי, ולא מיחוור דודאי תולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי המחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע, וההיא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה, אלא בין כך ובין כך אסורין, ומיהו אם ניחוש לבדיק(ת)[ה] מספק, נראה מדברי ר' ז"ל שאין חוששין להן מספק, אלא בשהתליעו ודאי, שכן פירש רש"י ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידעו אם במחובר ואם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאלמא משמע דוקא בשידוע שהתליעו קאמר שמואל, הא מן הספק אין חוששין להן. ומיהו נראה שאין הלשון מתיישב בזה יפה, דהוה ליה למימר הני פירי דהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דמאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא, ועוד דאמר סתמא הני תמרי דכדא, אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתליעה מצויה בהן, ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה, וכדאמרינן לקמן (סז, א) בשילהי פירקין לא לישפי איניש שכרא בלילא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פיר' לציבתנו והדר נפיל לכסא, אף על פי שאינו ידוע שיש יבחושין בתוך השכר אלא דבר המצוי, והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הט"ו) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי שמא יש בו תולעת ע"כ.

ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה, אבל אם עבר ובשלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוו כלל. ואם תימצי לומר דאיכא, דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולין עצמן שקורין קורקונש אינן באין במחובר כלל, וקודם שפירשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן. שאין הדבר מצוי ואין לחוש, וכדמשמע בשילהי פירקין, ואף על פי שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין, אין נאסרין משום שרץ העוף, כיון שהן נוצרים מן הפרי עצמו, כמו זיזין שבעדשים דלא אסרינן להו לקמן (סז, ב) אלא משום שרץ השורץ על הארץ.

ולענין לבשל אותם פולין בלא בדיקה, יש מי שאומר שהוא אסור, שמא יצא מן הפרי על ידי המים, ואחר שפירשה ודאי אסורה. ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה, ואחר כך ישליכו הפולין לתוך הרותחין, כדי שימותו מיד בתוך הפרי, וכשיפרשו מן הפרי לאחר שמתו אין בכך כלום. וזה הענין עדיין אינו מספיק כי אם לגרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פירקין פרשה ומתה מהו, דמשמע דמפשיט פשיטא להו דאם פרשה אחר שמתה שהיא מותרת, ולא אסתפקא להו אלא בשפרשה חיה ומתה, אבל שם גורסין במקצת נוסחאות פרשה מתה מהו, כלומר אם פרשה לאחר שמתה, וסלקא בתיקו, והילכך אף על פי שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספקא, לפיכך צריך להזהר לשרותן תחלה במים צונן כדי שיפרש שם העתיד לפרוש, ואחר כך ישים במים רותחין, ודיו בכך, ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכה ואוכל את השאר.

והא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. משמע דאין מתקיים ואפילו מת קאמר, הילכך שרי אפילו בלא בדיקה, דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו.

דף נח - ב

הא דאמרינן: לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. בדבר שאין דרכו בכך קאמר, כגון רגליה או מעים בבהמה וכיוצא בזה, אבל בדבר שדרכו בכך לאו, כדאמרינן בסמוך בההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא וסבר רב אשי למיטרפא, ואמר ליה רב הונה מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. והיינו דאמרינן לעיל (מז, א) בפירקין לית הילכתא כרבא ביתרת, ואמרינן התם טעמא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו.

והא דאמרינן: כל יתר כנטול דמי. פירש רבינו שלמה ז"ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכייהו כשירה. שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי. ואם נמצאו שני כבדין אסורה, שהרי כנטלה כל הכבד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם, וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאילו נטל בידי אדם ממקומו כשרה הכא נמי כשרה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן, וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה, הא לאו הכי כשירה, וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה, וצ"ע.

אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות, ונראה שכך גירסתו של רש"י ז"ל, והכי פירושא דמאן דאמר והוא דהדר ערבי קא סלקא דעתין דהכי קאמר אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין וכלין הפצולין בתוך כדי אצבע שחזרו ונתערבו כשירה, אבל אם ארך הפיצול יותר מכאצבע טריפה אף על פי שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבים למטה מכאצבע, ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי קא סבר דלא בעיא דהדרי ערבי מיד תוך כדי אצבע אלא אף על פי שהפיצול הולך ונמשך אמה ואמתים כשירה, ובלבד שיהו כלין יחדיו למטה במקום בית הרעי בכדי אצבע.

ובהלכות הרב ר' שמעון (בן) קייר"א ז"ל גריס מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה, כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קסבר דכיון דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשירה, ובלבד שהיא ממקום חבורן ולמטה כאצבע, וכן נמי לא קפדינן ארוחב מקום חבורן למעלה במקום שאין צבע, אבל אחיבורן מלמטה לא קפדינן, ולפי גירסא זו כיון דלא איפסקא הילכתא בהדיא (בחד) [כחד] מינייהו, נקיטינן לחומרא עד דאיכא מקום חבורן כדי אצבע והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע כחומרי דמר ודמר. וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל במה דברים אמורים ביוצאין בשתי מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה, והוא דהדרי ערבי ונעשו שניהם חוט. ויפה לימד טעם על גירסא זו השניה, הרב בעל העיטור ז"ל לימד דלפי גירסא זו אתיא שפיר הא דקא אמר אף על גב דלא הדרי ערבי, דהא אף על גב דלא הדרי ערבי כלל מכשר, אבל לגירסת הספרים הכי קאמר אף על גב דלא הדרי ערבי דהא תרווייהו הדרי ערבי קא בעו, אלא דמר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע ומר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע מלמטה.

הא דתנן רבי ישמעאל [אומר] הנוצה מצטרפת. במס' טהרות (פ"א, מ"ב) תנינן לה גבי טומאת אוכלין ולומר שהנוצה שהיא רכה מצטרפת לכביצה לטמא אוכלין אחרים, והכי תנינן לה התם הכנפים והנוצות מטמאות ומיטמאות ואין מצטרפות רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת וטעמא דמילתא מפני שהיא שומר וכדאמרינן לקמן בפרק העור והרוטב (קיח, א) שומר מכניס ומוציא ומצטרף, ותנן במסכת עוקצין (פ"א, מ"א) כל שהוא יד ולא שומר מטמא ומיטמא ומצטרף, והכא לענין טומאה גרסינן ולא לענין לאיפלוגי כמו שכתב רש"י ז"ל.

דף נט - א

והרי גמל דמעלה גרה ואין לו שנים למעלה וטמא. כלומר ואם כן היכי כאילת ותנית דכל בהמה שמעלת גרה ואין לו שנים למעלה טהורה ושני ליה גמל ניבי אית ליה והן השינים שלועסין בהם והגמל יש לו אחת מכאן ואחת מכאן בקצות הלסתות וכנגדן בסוס נכר כן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן עיקר. וכן פירשו בתוס' ואם תאמר ואכתי היכי מיתרצא מתניתא דהא דתני כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה ואפילו ניבי קאמר דלית ליה, אם כן ליקשי [ד]מכל מקום קשיא דהא גמל מעלה גרה ויש לו שינים למעלה, וברייתא קתני דכל מעלת גרה אין לו שינים למעלה כלל, וכדאקשינן לבסוף משפן וארנבת. ויש לומר דמעיקרא אקשי ליה אדינא דכאיל ואמר דכל שאין לה שינים כלל למעלה טהורה שהרי גמל דאין לו ואפילו הכי טמא, ומהדר לאוקומי לקושייה ולבט(ו)ל דינא דברייתא, ופריך והרי בן גמל דאפילו ניביה נמי לית ליה וטמא, ובתר דקמא ליה קושייה בבטולי דינא הדר ופריך אכללא דברייתא ולמימר דברייתא ודאי משבשתא היא דבר מן דין, והרי שפן וארנבת דמעלין גרה ואפילו הכי אית להו שינים הרבה, ופרקינן דברייתא הכי קתני כל שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה וטהורה חוץ מבן גמל, והלכך כל שמצא בהמה במדבר ואינו יודע אם טמאה ואם טהורה בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהוא טהורה ואף על פי שפרסותיה חתוכות סומך על בדיקת שניה והולך ואוכל ואינו נמנע, ובלבד שיכיר בן גמל, דהא ליכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל.

הא דתנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרניים אין צריך לחזור על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזור על הקרנים. ותרצה רב זעירא דלהתיר חלבה קאמר דכל שיש קרנים וטלפים חלבה מותר. קשיא להו לרבוותי ז"ל ולהתיר חלבה [ב]טלפים למה דבהמה נמי טלפים יש לה. ותירץ רבינו יצחק ב"ה רבי מאיר זצ"ל דתרתי קאמר, טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר, והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמותו. וקרנים להתיר חלבה, ורבי דוסא פליג, ואמר דאין אתה צריך לחזור על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה (נא, ב) כל שיש לה קרנים יש לה טלפים, רבי דוסא היא. ור"ת אחיו ז"ל פירש דטלפין משונין קאמר, שאין כיוצא בהן לבהמה, ושני סימנין קאמר, דכל שיש לה קרנים אתה צריך לחזור על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזור על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי, ורבי דוסא פליג אטלפים, ולחומרא פליג, ומתני' דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבינו יצחק ז"ל דשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני החיה לשל בהמה ובטלפים לא מפרש כלל.

דף נט - ב

והרי עז דיש לו קרנים כרוכות בעי'. פירש רש"י ז"ל עגולות. והרי שור חרוקות בעי' מליאות פגימות וחריצים, והרי עז דחרוקות, דקא סלקא דעתך השתא דהדר ביה מכרוכות ואוקי סימנא בחרוקות, משום הכי פריך והרי עז, כלומר ואם כן הדרא קושיין לדוכתא מעז מפוצלות בעינן, כלומר שיצאו פצולין פצולין מקרניו כמו קרני (הצי"רב) [הצירוב].

והרי צבי דאין מפוצלות. ואף על פי שאותו שקורין צבי יש לו קרנים מפוצלות הרבה, לא זהו הצבי שבכתוב, ושבדברי חכמים אותן שקורין אשטובו"ק וקרניו אינן מפוצלין.

הדודות בעי'. הכי גרסינן, כלומר חדין למעלה כקרני איל וצבי, הלכך כל היכא דמיפצלי לא בעינן מידי אחריני, דהא ליכא בבהמה כיוצא בה, אבל היכא דלא מיפצלי בעינן חרוקות לאפוקי משור וחדודות לאפוקי מעז דרחבות, כרוכות נמי לאפוקי מעז, ואף על גב דעז חדודות לית ליה, הא איכא עיזא כרכין ששמו עז, ומספקא לן אי מין חיה ואי מין בהמה וקרניו חרוקות וחדודות. וק"ל אהאי פי' דאם כן כי (לעיל אקשינה) [אקשינן לעיל] והרי עז דחרוקות לימא ליה כרוכות וחרוקות בעינן, ועוד אמאי בעינן למסקנא כרוכות חדודות וחרוקות, בכרוכות וחרוקות תסגי לה, דהא ליכא דכוותייהו לא בשור ולא בעז ולא בעיזא כרכין, ועוד דמה שפירש מפוצלות פורקארי"ש קשיא דהא ודאי מה שאנו קורין צבי הוא הצבי שדברו בו הכתובי ושדברו בו חכמים, ותדע שהרי כל הסימנין שמנו בו חכמים כגון (כתובות קיב, ב) שאין עורו מחזיק את בשרו וכשהוא ישן עינו אחת פתוחה הני דידן הכי אית להו.

ויש מפרשים כרוכות דקיימי גלדי גלדי כקרני השור, ומשום הכי פרכינן והרי שור דכרוכות ושני לי כרוכין (חרוקין) [חדוקין] בעינן, כלומר שהכרוכין מתהדקין יפה שאינן יכולין להתקלף זה מזה. דאלו כרוכות הוה משמע כרוך על חברו שאינו מהודק עליו אלא כנגד כרוך על אחר (וחרוקות) [וחדוקות] כמו מהודקות מלשון (חירוק) [חידוק] של קירויא דפרק ג' דכלים (מ"ה) טובים (כחרק) [כחדק] דעירובין (קא, א) שמהדקין נכרים לגהינם, כלומר שדוחקין אותם שם, והרי עז דחרוקות דכרוכות ודאי יש לו ומהודקין הרבה, ומעיקרא כי שני ליה כרוכות בעינן היה סבור המקשה דכרוכות כרכין מתקלפ' כקרני השור בעינן כמו שאמרנו, מה שאין כן בעז, והלכך השתא דאמרינן דכרוכין מהודקין בעינן הדר לאקשויי ליה מעז. ופריק הדורות בעינן, כלומר עגולות, ואסיקנא דבעינן כרוכות חרוקות והדורות, כרוכות מהודקות לאפוקי משור, והדורות לאפוקי מעז, והוא דמבלע חרקיהו לאפוקי מעיזא כרכין דלא (חרוקות) מבלע חרקיהו אבל כרוכות (חנוקות) [חדוקות] והדורות יש לו. והא דקאמר והיינו ספקא דעזא כרכין אמבלע חרקיהו קאי. ובשם ר"ת ז"ל דמבוצלות גרסי' בבי"ת, ופירוש כפופות, כלומר בראשן, כדאמרינן בקידושין (סב, ב) מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב (ישעיה נח, ה) הלכוף כאגמון ראשו, ואפילו לגרסת הספרים דגרסי מפוצלות בפ"א, הכי נמי מפרשי ליה, דהרבה בדברי חכמים פ"א ובית מתחלפות כמו שאמרו (פאה פ"ו, מ"א) הבקר במקום הפקר, וגם בכתוב יש בי"ת מתחלפת בפ"א, ובצעם כמו ופצעם ולא יבצעו כמו ולא יפצעו.

ההוא עיזא כרכין דהיו ביה ריש גלותא דאיעקר מיניה מלא צנא דתרבא רב אחא אסר ורב שמואל בריה דרבי אבהו שרי ואכיל מיניה וכו'. שלחו מתם הילכתא כרב שמואל בריה דרב אבהו. ותמיה לי דכיון דקיימא לן בעיזא כרכין דשרי, היכי קאמר תלמודא לעיל הילכך כל היכא דלא מבצלי בעינן כרוכות (חרוקות) [חדוקות] והדורות, והוא דמבלע חירקיהו, והיינו ספיקא דעיזא כרכין, דמשמע מינה דהכי הילכתא. ומיהו לפי הפירוש השני שכתבנו למעלה דכרוכות (וחרוקות) [וחדוקות] והדורות כולהו איצטריכו לאפוקי משור ועז ניחא, דאף על גב דקאמר בתר הכין והוא דמבלע חרקיהו, לאו מכלל פסק דברי התלמוד הוא, אלא עיקר פסקו הוא, היכא דמיפצלי והיכא דלא מיבצלי והוו להו כרוכות (וחרוקות) [וחדוקות] והדורות. והא דקאמר והוא דמבלע חרקיהו, הכי קאמר ולמאן דאית ליה ספיקא דעיזא כרכין בעינן דמבלע חרקיהו ולא משום דצריכינן לכך. אלא לגלויי עיקר טעמא דמאן דמפסקא בעיזא כרכין. אבל לפירוש רש"י ז"ל צ"ע.

כללא דנקיטינן מהני שמעתא סימני בהמה המפורשים בתורה מפרסת פרסה ומעלת גרה, וחיה בכלל בהמה לסימנין, כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה, חוץ מן בן הגמל, וכדתריצנא בברייתא, דהכי קתני כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה, כלומר והוא שיכיר בן גמל.

לפיכך המוצא בהמה פרסותיה חתוכות ואינו יודע אם מעלת גרה אם לאו, בודק בפיה, ואם אין לה שינים למעלה טהורה, ובלבד שיכיר בן גמל, ואם היה פיה גמום, בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות, בידוע שמעלת גרה וטהורה, ובלבד שיכיר חזיר שאין לך מפריס פרסה וטמא חוץ מן החזיר. היה פיה גמום ופרסותיה חתוכות, בודק בכנפי העוקץ, אם הולך שתי וערב טהור, ובלבד שיכיר ערוד דליכא מין שאינו טהור ובשר העוקץ שלו הולך שתי וערב חוץ מן הערוד. והכי גמירי לה וקבלה בידן של חכמים.

מצא מין מן המינין ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה ואינו יודע אם מין בהמה טהורה וחלבה אסורה אם מין חיה טהורה וחלבה מותר, בודק בקרניה, אם קרניה מבוצלין, כלומר כפופין בראשן כקרני האיל בידוע שהוא חיה טהורה וחלבה מותר, ואם לאו אם היו כרוכות (חרוקות) [חדוקות] והדורות, כלומר דקיימי גלדי גלדי מהודקים והקרנים עגולים בידוע שהוא מן חיה וחלבה מותר, ואף על פי שאין חרקיבו מובלעין, לפי הפירוש השני שכתבתי דהא לא בעינן מבלע חרקיהו אלא משום ספיקא דעיזא כרכין. וכיון דאיפסיקא הילכתא בעיזא כרכין להיתירא תו לא בעינן דמבלע חרקיהו. אבל לפירושו של רש"י ז"ל דפירש דספקא דעיזא כרכין היינו דקרניו חרוקות וחדודות ולהכי בעינן כרוכות, משמע לפי פירושו דכיון דאפסיקא הילכתא בעיזא כרכין להיתירא דלא בעינן אלא חדודות לאפוקי מעז וחרוקות לאפוקי משור והוא דמבלע חרקיהו. והתמ' בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י) כל שאין קרניו מפוצלות אם היה קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה ע"כ. והנה ביארנו בגמרא שאחד מסימנין אלו משום ספיקתו של עיזא כרכין. ואחר שעמד לנו דהלכה כרב ושמואל בריה דרבי אבהו דחלבו מותר וכדשלחו מתם, למה הוצרכו לכולן, אלא אם כן נסתפק הרב בפירושו ספיקא דעיזא כרכין איזו היא, ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנין הללו, וצ"ע.

דף סא - א

מתני': סימני העוף לא נאמרו. מפרש בגמרא שלא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שחקרו ומצאו ההפרש שיש בין נשר שמנה הכתוב בטמאין ובין תורין שמנה הכתוב בטהורים ונמצאו מוחלקין בארבעה סימנין אלו.

אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא שאין לך בכל הטהורין דורס לעולם. ופירש רש"י ז"ל שמניח רגלו על המאכל בשעה שהוא אוכל כדי שלא ינוד האוכל ויבא כולו לפיו. ורבינו תם ז"ל פירש שדורס ואוכל והוא שדרכו לדרוס ולאכול חי וכדאמר בבבא קמא (טז, ב) אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור. פירוש משום שדרכו בכך והוי ליה תולדה דשן ברשות הרבים דפטור, טרף ואכל חייב דלאו דרכיה למיטרף ולמיכל ואינן כעין דורס דקתני לעיל (מב, א) במתניתין דרוסת הנץ ודרוסת הגס. דהתם פירושו שמטילין ארס, וכן כל עוף טמא יש לו ארס וזיהרא, ודריסה דהכא דורס ואוכל חי, והראיה שהרי שנינו ודרוסת הזאב (ובב"ק פרק כיצד) [ובבבא מציעא פרק המפקיד (מא, א)] אמרינן דלא דריס ואכיל אלא טורף ואוכל, אלמא דריסה דהכא לאו היינו דריסה דהתם. ועוד כתב ר"ת ז"ל דאכילת זבובים ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה בהכי דורס ואוכל. ולא מספקא דילמא דריס שאין נראה מה שפסק רש"י ז"ל לספוקי בדריסה ע"כ.

וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. מתוך מה שפירש רש"י ז"ל בגמרא משמע דסבירא ליה דכללא דמתניתין לאו דוקא, דסיפא דמתניתין ארישא סמיך, כלומר אם ידוע שאינו דורס ועוד יש לו תלתא סימני טהרה בגופו בידוע שהוא טהור, דאין לך עוף טמא שיש לו ארבעה סימני טהרה. אבל בזמן שמצא לו אלו השלשה אם אינו יודע אם דורס אם לאו טמא. ובגמרא מפרש הוא ז"ל דעשרים עופות טמאין אית להו תלתא סימני טהרה כמות זה יש לזה, ומאותן השלשה שנים מהן ישנן בעורב ואחד מהן בפרס או בעזניה, והסימן הרביעי שאינו נמצא כלל בכל שאר העופות הטמאין הוא בפרס או בעזניה. עוד כתב הוא ז"ל דעורב הוא דורס.

נמצא עכשיו שמתוך דבריו אנו למדין דשלשה סימנין הנוהגין בעשרים עופות הן אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף. ולפיכך עוף הבא בשלשתן אסור עד שיתברר שאינו דורס, שאם אתה אומר שאין שלשה אלו השלשה הנוהגין בכולהו עשרין עופות למה אנו צריכין לבירור שאינו דורס, שהרי אין לך עופות טמאים אלא ארבעה ועשרים הכתובים בפרשה וכדאמרינן בגמרא ואין לך אחד בהן שיש לו שלשה סימנין בגופן. אלא ודאי לפי דברי רבינו ז"ל כולהו עופות יש להן אצבע זפק וקורקבן נקלף אבל דורסין הן, ועורב יש לו אצבע וקורקבן ואין לו זפק ודורס. ועזניה בדרך הדמיון אצבע לבדו, ואין לו זפק ולא קורקבן ודורס. ופרס אין לו זפק ולא קורקבן ולא אצבע. אבל יש לו הסימן הד' שאינו בכולן והוא שאינו דורס. כך נראית עיקר סברתו ויסודו של רש"י ז"ל בהלכה זו.

אלא דגבי שמנה ספיקות דגמרא כתב הוא ז"ל בחלוף מה שאמרנו, שהוא ז"ל פירש דכל אותן ספיקות ג' סימן טהרה היו מבוררין בהן שהן אצבע וזפק ואינן דורסין, אלא שאין קורקבנו נקלף ביד אלא בסכין, וזו היתה ספיקתן שאם קליפת סכין נחשבת קליפה הרי אלו טהורין בודאי שיש להן ארבעה סימני טהרה כתורין, ואם אינה נחשבת קליפה יש לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאים, וזה הפך מה שאמרנו. שהרי אין לך בכל העופות טמאין שיש להו שני סימנין בגופן ושאינן דורסין, וצ"ע.

ואם תשאל למה אנו צריכין ארבע סימנין להתיר עוף הבא לפנינו, והלא באחד בגופו וידוע שאינו דורס יש להתירו, שאין לך בכולהו עופות טמאים כזה, וכן בשני סימנין בגופו שאינן אותן שהן בעורב והעורב מצוי הרבה וידוע להן איזה סימנין יש לו. יש לומר דמתניתין לא בא אלא ללמד על עיקר הסימנין הטהורין וסימני הטמאין וכדרך ששנו בברייתא מה נשר מיוחד שיש לו ארבע סימני טומאה אף כל כיוצא בו טמא, ומה תורין מיוחדים שיש להן ארבעה סימני טהרה אף כל כיוצא בהן טהור. אבל לידע המותר מן האסור לפי הפירוש שכתבנו בסימן אחד בגופו וידוע שאינו דורס טהור. ואי נמי בסימן אחד בגופו לבד במקום דלא שכיחי פרס ועזניה. ואי נמי בשני סימנין בגופו והן שאינן בעורב.

גמרא, גירסת הגאונים ז"ל כך היא: תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר וכו' ונגמור מתורין וכו' אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי ונילוף מינייהו אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי. ופירוש דר' חייא בא להתיר כל עוף הבא אפילו בסימן אחד בגופו, ואף על פי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב, וכל שכן בב' סימנין, והוא שיכיר עורב ומינו, וכל שכן בג' בגופו, והוא שיכיר העופות הכתובין בפרשה הן ומיניהן, והילכך כל שאר העופות שאין מהן אם אינן דומין לנשר טהורין, דנשר בנין אב דכל שאין כמוהו טהור, והוא שאינו ידוע שדורס, אבל ידוע שדורס ודאי טמא, דהא כל הדורס טמא כדקתני במתני', ואף על גב דר' חייא מבנין אב דנשר גמירי לה והלכך היה מן הדין שאפילו דורס טהור כיון שאינו דומה לנשר בארבעה סימנין, יש לומר שכך היתה קבלה בידן של חכמים שאין לך בכל העופות הטהורין דורס כלל.

ואם תאמר כיון שהוא בקי בכולהו עשרים וארבעה עופות טמאין אפילו דומה לנשר נמי אמאי טמא, דהא אמרינן לקמן (סג, ב) דגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין מן הטמאים לפיכך מנה לך בטמאין, כלומר שאין לך טמא אלא אלו בלבד, וכיון שזה בקי בהן ויודע שאין זה מהן בידוע שהוא טהור, יש לומר קים להו לרבנן שאין לך בטהורין שיש לו ארבעה סימנין כנשר ובודאי יצא זה מבקיאתו וטועה הוא ואין ליסמך על בקיאתו כלל.

ועוד נראה לי שכל סוגיא זו אינה הלכה על דרך מה שאמרנו למטה שאין עופות טמאין אלא אותן עשרים וארבעה מינים בלבד, שאם אתה אומר כן מאי בנין אב דקא בני הכי מנשר ואמר מה נשר אף כל והלא אין לך אלא נשר בלבד. ואם תאמר משום מיניו נשר אין לו מין, אלא ע"כ כמו שאמרנו. וע"כ כל סוגיא זו מוכרחת כן מדקאמר וניליף מעורב ונילף מפרס ועזניה. ועוד יש לומר דמה שאמרנו גלוי וידוע וכו' לפיכך פרט בטמאין, לאו למימרא שאלו בלבד שפרט לך הכתוב יש, אלא לומר לך שהטמאין מועטין ולפיכך מנה הכתוב בטמאין לומר שאלו וכיוצא בהן בלבד טמאין. וגם זה נראה לי נכון. ואקשינן ונגמר מתורין ועד דאית ליה ארבעה סימני טהרה כתורין לא ניכול, ופרקינן אם כן שאר עופות טמאים דכתב רחמנא למה לי לישתיק מינייהו ואנא ידענא דאסורין.

ואיכא מרבוותא ז"ל דלא גריס שאר עופות אלא עופות, דהא לאו מעופות טמאין סליק דלימא שאר עופות אלא מתורין סליק, ונראה שאין למחוק הגירסא בכך, דהא עיקר דינא בנשר היא ומנשר הוה יליף לה ר' חייא, ועוד דע"כ לאו כולהו עופות טמאין קאמר, דהא נשר או שאר עופות מיהא איצטריך למילף מינייהו סימני טהרה וטומאה דהא לא ידעינן להו אלא מנשר או משאר עופות טמאים ותורין, אלא שאר עופות גרסינן, דאי אפילו לא גרסי ליה הכין אית לן לפרושי כדאמרן כנ"ל.

וניליף מינייהו אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי השתא שאר עופות דאית להו תלתא בגופייהו אמרת לא ניכול עורב דלית ליה אלא תרי מיניהו צריכה למימר דלא אכלינן. והוא הדין דהוה מצי לפרוקי ליה הוה להו עשרים כתובין הבאין כאחד ואינן מלמדין, אלא דעדיפא מינה קאמר דעורב גופיה לא צריך קרא כלל למיכתביה. ואם תאמר היכי הדר פריך ניליף מיניהו, דהא היינו קושיין קמייתא דאקשינן וניליף מתורין ומפרקינן אם כן שאר עופות טמאין למה לי, והשתא נמי אי לא אכלינן עד דאיכא ארבעה הדרא קושיין לדוכתיה אם כן שער עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי. ותירצו בתוספות דהכי פירך וניליף מינייהו דבאותן שלשה סימנים לא ניכול אלא בתרי מינייהו.

ולא ירדתי לסוף דעת התירוץ הזה. דאם כן היכא פרקינן אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי. דאדרבה איצטריך למיסר גופיה. דאלו אתא משאר עופות משרא הוה שרינן ליה כדאמרן ונראה לי דלאו קושיא היא, דמעיקרא כי פרכינן מתורין קא סלקא דעתך דתורין לאו לקרבן בלבד כתבינהו רחמנא אלא אף למילף מינייהו, ופרקינן אם כן דלבנין כתבינהו רחמנא לתורין שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי, אלא ודאי תורין לקרבן הוא דאתא וכדאמר מר עוקבא לקמן (ע"ב), והלכך הדר פריך וניליף משאר עופות טמאין דכיון דתורין כתבינהו רחמנא לקרבן ודאי איצטריכו שאר עופות טמאין למכתבינהו דהא לא אתא מתורין, ופרקינן אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי.

דף סא - ב

טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא נילף מפרס ומעזניה ואמאי הא הוה ליה שני כתובים הבאין כאחד. השתא (ד)סלקא דעתך דהאי חד סימן דאיתיה בפרס איתיה בעזניה. ואם כן אי ללמד קא אתי, ליכתוב רחמנא חד מינייהו ואתי אידך מיניה, ומשני דהאי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה אלא זה יש לו אצבע יתירה וזה זפק או זה קרקבן [נקלף] וזה אינו דורס, והלכך תרוייהו איצטריכו, דאי כתב רחמנא פרס ה"א כל דאתי באצבע יתירה כפרס טמא אבל עזניה הבא בזפק טהור כתב רחמנא עזניה למילף אגופיה, ואי נמי איפכא, וכיון שכן נילף מפרס ומעזניה דכל הבא בסימן אחד טמא, ומיהו מסתברא דדוקא הבא בסימן שישנו בפרס או בעזניה דפרס יליף אכל שיש לו אותו סימן דידיה ועזניה ילפה אכל שבא באותו סימן דידיה, אבל אסימן אחר דלאו בפרס ולאו בעזניה א"א, דאם איתא לכתוב רחמנא בפרס או בעזניה ואתי אידך מיניה דהא זה בנה אב לכל שאין בו אלא סימן אחד איזה סימן שיהיה, כך נ"ל.

והדר אקשינן: מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הן. ואי אמרת דחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני, דקא ס"ד דארבעה סימני טהרה חוזרים בכולן, כלומר שזה יש לו זפק וזה קרקבן וזה אצבע יתירה וזה אינו דורס, ואם כן אי אפשר בחד דאיתיה בפרס ליתיה בחד מהני וחד דאיתיה בעזניה ליתיה בחד מהני אחריני.

ומשני: גמירי עשרים וארבעה סימנין. כלומר סימני טהרה, שאר עופות טמאין כלומר חוץ מנשר דלית ליה כלל אית להו תלתא, וכן אצבע יתירה זפק וקרקבן נקלף, וכלן הן דורסין עורב אית ליה תרי מהני תלתא והן אצבע יתירה וקרקבן נקלף אבל דורס ואין לו זפק, פרס ועזניה לית להו אלא חד חד ואחד מהן סימן שבוא הוא מאותן השלשה הבאין בשאר העופות, והאחד יש לו הסימן שאינו בכולהו עופות והוא שאינו דורס, ועל דרך הדמיון פרס אינו דורס, ועזניה יש לו אצבע יתירה.

והא דקאמר בסמוך גבי סנונית לבנה והלא אנשי גליל העליון היו אוכלים אותה מפני שקרקבנו נקלף, וגבי זריר נמי אמרינן והלא אנשי כפר תמרתא אוכלין אותו מפני שיש לו זפק, לאו למימרא דהני תרווייהו ליתנהו בעורב ומשום דלא שוו ליה בסימנין הוא דאכלי להו, דא"כ שני סימני טוהרה שבעורב הן אצבע יתירה ואינו דורס וזה אינו דהא כולהו עופות טמאין דורסין הן חוץ מפרס. ועוד דרש"י ז"ל בעצמו (לקמן סב, א ד"ה וה"מ) כתב דעורב דורס הוא, ועוד שהרי העורב המצוי ביניהו והוא השחור כולו כדכתיב (שה"ש ה, יא) שחורות כעורב יש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ובלא שמש, אלא לא הביאו חכמים ראיה מסימניהם אלא מאכילתן. ולפי דרכם הביאו הסימנין שהיו נוהגין לאכלן בהן מפני המסורת שהיה בידם מאבותיהם על רוב העופות המצויין במקומותיהם כך כתב הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דמה להן להזכיר כלל, דאדרבה סימנים אלו שבסנונית הן הן שבעורב ויש בהן סיוע לסברתו של רבי אליעזר דהוא מין עורב, ואולי נאמר דלחזק קבלתן שאין זה מין עורב הזכירו סימני הסנונית ולומר שכל כך היתה קבלה אמיתית בידן מפני האבות שאינו מין עורב כלל, שאע"פ שמצאו לה קרקבן שכנגדו בעורב נקלף נמי [אפילו הכי] לא חששו לה, אלא כיון שיצאה מחשש עזניה שיש לה סימן אחד בגופו אכלוהו.

דף סב - א

והא דאמר רב נחמן הבא בסימן אחד טהור. והוא שבקי בהן ובשמותיהן לא בקי בכולהו אלא שבקי בפרס ועזניה שיש להן סימן אחד בגופן לבד ואינ(ו)[י] יודע למה סתם בזה והוא שבקי בהן ובשמותיהן, דהוה ליה למימר והוא שמכיר פרס ועזניה כדאמר איהו נמי והבא בשני סימנין טהור הוא שיכיר עורב, ואם מפני שאין פרס ועזניה מצויין (ו)אין אומר והוא שיכיר את שאינו מצוי, זה אינו, דיש בכלל מאתים מנה, ואם אתה מצריכו שיכיר כל העופות הטמאין הרי אתה מוסיף עליו ומצריכו בקיאות יתר מאד שיכיר פרס ועזניה וכל השאר ומן הדומה שזו אחת מן הקושיות הסותרות את הפירוש לגמרי.

אמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי בדלא דריס. כלומר באיזה סימן גופו שיבא טהור והוא שאין אנו מכירין בו שדורס, דמן הסתם אנו אומרין שאינו דורס, דמאי אמרת שמא פרס או עזניה הוא דלית ליה אלא סימן אחד בגופו ודורס, אפילו הכי לא חיישינן ליה, מאי טעמא פרס ועזניה לא שכיחי ביישוב, זהו פירוש שמועה זו לפי מה שנראה מתוך דברי רבינו שלמה ז"ל, אלא דקשיא לן בהא מה שפירש הוא בעצמו ז"ל בשמנה ספיקות כמו שכתבתי למעלה (סא, א ד"ה וכל שיש) בפירוש משנתינו. ועוד הא דנקט רב נחמן בעוף הבא בסימן אחד והוא שבקי בהן ובשמותיהן, ולא הוה ליה למימר אלא והוא שמכיר פרס ועזניה כמ"ש (ד"ה והא דאמר) ועוד אמאי לא קאמר רב נחמן עוף הבא בשלשה סימנין טהור והוא שבקי בהן ובשמותיהם. ועוד גדולה מזו שהרי כמה מן העופות הטמאין שנבדקו ביד כגון הנץ. והוא שהורגלו הכל ללעז אותו אשפרויר, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל בפירוש המשנה וכן פירש (בפרק) [בפירוש] החומש (ויקרא יא, ט). וכן האסטרו שהוא ממין הנץ אלא שהוא הגס שבמין ואין להם אלא אצבע יתירה לבד ואין להן קרקבן כלל ולא זפק, וכן בדקו בעוף הטמא הנקרא מילא"ן והוא שדורס בתרנגולין ואין לו אלא אצבע יתירה, וא"א לומר שזו פרס או עזניה שזה מצוי בישוב יותר משאר העופות הטמאין, ובת היענה שקורין אישטרו"ץ ואין לה זפק ואין לה [אלא] ג' אצבעות שנים לפניה ואחד יוצא גודל וקרקבנו נקלף, וכן בדקו בעופות שעיניהם הולכות בפניהם כשל אדם ויש להן לסתות והן קריא (וכפוף) [וקיפופא] כמו שהזכירו בנדה (כג, א) פרק המפלת ואין להן אלא אצבע יתירה ולא זפק ולא קרקבן נקלף, וכן הדיו והיא הדיה האמורה בתורה וקורין אותו בולטור וכן פירש רש"י ז"ל בכל מקום בולטור והוא דורס ואין לו אצבע יתירה, והרבה פירושין וכללין נאמרין בשמועה זו ואין אחד מהן עולה כהוגן בלי קושיות והויות, ורובן שתעיד העין על סתירתן בבדיקת העופות הטמאים הנמצאים.

ופירש הרב רבי משה ברבי יוסף ז"ל וגרסתו עולה כהוגן להלכה יותר מכולן. והוא מפרש כללי משנתינו שהן כללים גמורים מוחלטים, שכל העוף הדורס ודאי טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף טהור, כדתניא בברייתא בידוע שהוא טהור, כלומר שאי אפשר לעוף הבא בג' סימנין אלו בגופו (שהוא) [שיהא] דורס, שכך הוא מסורת בידן של חכמים, ופי' דכולהו עופות טמאין אין להם אלא חד חד של טהרה חוץ מעורב שיש לו שנים, אלא שהג' סימנין שהן זפק אצבע יתירה וקרקבן נקלף חוזר בכולן וכדגרסינן בגמרא במקצת הנוסחאות תלתא הדרי בכולהו, והמשל בזה נץ יש לו אצבע יתירה דיה יש לה זפק. והחסידה יש לה קרקבן נקלף וכולן דורסין הן, ולא הזכירו פרס ועזניה אלא מפני שהיתה קבלה בידן שאחד מהן הוא שיש לו אותו סימן שאינו בכל שאר העופות והוא שאינו דורס, והוא גורס תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור וכו' ונגמר מתורין, אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי, השתא דאית ליה תלתא אמרת לא עורב דלית ליה אלא תרי וכו', טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא לילף מפרס ועזניה הוה ליה פרס ועזניה שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, גמירי דאיכא בהאי ליכא בהאי מכדי עשרים וארבעה עופות נינהו א"א דליכא חד מנהון וחד דאיתיה בעזניה דליתא בחד מהני, ולא גריס כלל שאר עופת טמאין דכתב רחמנא למה לי, ואפשר שהוסיפו אותו בגמרא על פי הלכות גדולות. והא דתני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור, דוקא כשהוא בקי בכל העופות הטמאים, דאי לא איכא לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאין ואם בשני סימנים והוא שיכיר עורב ומיניו.

אלא דקשיא לי בהא כי אקשיה ונגמר מעורב ופרקינן אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי, ולמה פטר פרס ועזניה דכולהו נמי אין להן אלא סימן אחד כפרס ועזניה. ואפשר לומר דמשום דבעי למהדר ולאקשויי ונילף מפרס ועזניה לברורי, דאי לא כתב רחמנא נשר הוה גמריה מיניה, משום דההיא חד סימן דאית לחד מינייהו ליתיה בכל שאר עופות טמאין, ומסימן אחד דשאר עופות טמאין ליכא למגמר, משום דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתא בחד מהנך והוה להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, משום הכי נקט פרס ועזניה, והשתא לפירושו אתי שפיר הא דנקט רב נחמן בעוף הבא בסימן אחד והוא שבקי בהן ובשמותיהן, דודאי צריך הוא להיות בקי בכולהו עשרים עופות טמאים שגם להן יש אחד אחד. וניחא נמי הא דלא קאמר והבא בשלשה טהור והוא שבקי בהן ובשמותיהן שכלל זה כבר למדנו אותו ממשנתינו אף על פי שאינו בקי בעופות הטמאין כלל דאין לך עוף הבא בשלשה סימני טהרה שאינו טהור.

והא דאמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור, והני מילי דלא דריס, הכי פירושה והוא שיהא אותו סימן שאינו דורס, דאי בחד סימן אחר אתי איכא לספוקי לכולהו עופות טמאים, אבל (הכא) [הבא] בסימן שאינו דורס ליכא לספוקי אלא לפרס או לעזניה שאינו דורס, ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב, ולפי שאמר רב נחמן סימן אחד תפס לו אמימר אותו לשון ואמר איהו נמי סימן אחד ואינו אלא שאינו דורס, ושמנה ספיקות לפירוש זה כגון שהיו בהן שני סימני טהרה בגופן, ואם היה להן עוד השלישי בידוע שהוא טהור, ואם אין קרקבנן נקלף יש לספקן בעורב ומיניו ואף על פי שאינן דומין בסימניהן ממש לעורב, שהעורב יש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף, (ו)חששו לרבי אליעזר בן יעקב שאסר גם הזרזיר אף על פי שיש לו זפק מפני שכונתו. אי נמי שהיו מכירין עורב ומיניו והיו אותן הספיקות בעלי סימן אחד, ואם היה להן זה השני (שהבא) [שהוא] קורקבן נקלף היו טהורין ואם לא יש לספקו בכולהו עופות טמאין. וזה הנכון שהן מכירין היו העורב וכל מיניו שמצוי היה ביניהן. ועוד דלית הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב וכדמתמהינן לקמן (סה, א) כמאן כר' אליעזר בן יעקב דאלמא לית הלכתא כותיה במאי דקאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, ותרנגולתא דאגמא שהיתה מוחזקת בידן בטהורה ואחר כך אסרה אמימר ואמר חזינא לה דדרסה ואכלה, לפירוש זה נראה לפרש שלא היה לה שום סימן טהרה בגופה אלא שהיתה מוחזקת ביניהם שאינה דורסת וליכא למיחש אלא לפרס או עזניה כדאמימר, ומשום דפרס ועזניה לא שכיח ביישוב לא היו חוששין לה, ועכשיו שנתגלה שהיא דורסת הויא לה מין נשר, אי נמי שהיו לה אצבע יתירה וקרקבן נקלף כעורב והיתה נאכלת במסורת שאינה מין עורב ושאינה דורסת, ועכשיו שראו אותה שהיא דורסת אסורה לפי שהיא בודאי ממין עורב.

ומכל מקום מתוך שרבו בזה הסברות והפירושין אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלא ארבעה סימני טהרה לאכלו אלא במסורת. וכן כתב רש"י ז"ל וז"ל ומתוך שאין נו בקיאין בהן נראה לי שעוף הבא לפנינו [חוששין] לומר שמא דורס הוא, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה, ולאחר מכאן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל אלא במסורת, עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש, ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר למקן (סג, ב) עוף טהור נאכל במסורת ע"כ. וכתב הר"ז הלוי ז"ל וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטמו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין כטא כמו שיש לאווזין אין להן להסתפק בדריסתו, כי בידוע שאינו דורס.

הא דאמר רב נחמן עוף הבא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב, ואקשינן עורב ותו לא והתניא עורב זה עורב למינו להביא סנונית לבנה וכו'. לאו מדרבי אליעזר בן יעקב מקשינן, דהא לא קיימא לן כותיה, וכדמוכח לקמן (שם), דתניא השוכן עם הטמאים טמא, ואקשינן כמאן כרבי אליעזר בן יעקב, דאלמא משמע מינה לכאורה דלית הלכתא כותיה, אלא מינה שמעינן דאית ליה מינין, וע"כ לא נחלקו עליו חכמים באלו אלא מפני שאנשי גליל ואנשי כפר תמרתא אוכלין אותן, וע"כ אית לן למימר הכין, דהא גבי עורב למינו כתיב, וה"ה דהוי מצי למפרך והא למינו כתיב, אלא משום דנחלק ר"א בן יעקב וחכמים במיניו נ"ל למפרך מיהא ולומר שצריך בקיאות בהכרת המינין, שהרי רבי אליעזר בן יעקב ורבנן נחלקו בהן. ועוד תדע דהא בסנונית שנחלקו אמרינן בסמוך דלא נחלקו אלא בחיורא כריסה אבל בירוקה כריסה מודו ליה, ולמאן דאמר דאף בירוקה כריסה פליגי, הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, ולדידיה אפשר דמדרבי אליעזר קא מקשה כנ"ל. ולדידיה הא דתניא לקמן (סג, א) את כל עורב להביא עורב עמקי, אפשר דאתיא אפילו כרבנן, ומוקי לה בירוקה כריסה וכלפי שהעורב שחור גמור קרי לירוקי עמקי וכדאמרינן הכא מאי לבנה שאינה שחורה, אבל למאן דאמר בירוקה כריסה פליגי ולא אסרי רבנן אלא בשחור גמור, ברייתא כולה דלקמן אתיא כרבי אליעזר בן יעקב.

דף סג - ב

לוקחין בנים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות. כלומר דמיעוטא נינהו ואין חוששין למיעוטי.

ודילמא דעוף טמא הוא. וקשיא לן היכי חיישינן לעופות טמאין, דהא מיעוטא נינהו כדאמרינן לעיל תניא רבי אומר גלוי וידוע לפנימי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובים מן הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין. ויש מי שתירץ דסמוך מיעוטא דעופות טמאין למיעוט דנבילות וטריפות והוו להו רובא.

ולא מיחוור דאם כן הוה ליה למימר ודילמא אסורות נינהו דהוה בכלל לשון זה בין נבלות וטריפות בין בעוף טמא, אבל השתא דקאמר דילמא דעוף טמא הוא אין בכלל עוף טמא נבלות וטרפות. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דאף על גב דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין, מיני טמאין גדולין מהן, וכדאמר לעיל תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הם.

אלא כך סימני עוברי דגים. כך היא הגרסא ברוב הספרים. ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל כאן ובמסכת עבודה זרה שילהי פרק אין מעמידין (מ, א) גריס כך סימני קרבי דגים, נראית מזה דעת רבינו ז"ל דסבירא ליה כמאן דאמר התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, והילכך כל אימת דמטיל ביצים בידוע שהוא טהור, ועוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהם אלא טהורים, אבל לפי גרסת הספרים שלנו אפילו עוברי דגים צריכין סימן.

דף סד - א

לא צריכה בחתוכה. כלומר שאין יכולין לעמוד על סימני ראשיה אם שניהם כדודין או חדודין או אחד חד ואחד כד, ולבדוק בחלבון וחלמון, דהא תרי סימני קא מסיימא ברייתא בהו אם שלמין בודק בראשיהן ואם חתוכין בודק בחלבון וחלמון, והכא נמיאמאי איצטריכיה לעדותו של נכרי המוכר ולומר של עוף פלוני הוא וטהור אפילו בסתמא בבדיקה סגי להו, ופרקינן בטרופות בקערה שאין יכול לעמוד עליהן. וקשיא לן אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור היכי מהימנן ליה, והלא מצי משתמיט ליה דהא אי אפשר לעמוד עליהן, ואם תאמר דהיינו דאקשיה ליה ואזיל מדתניא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, הא ודאי לא משמע הכי, דאדרבה משמע [מ]דקתני לפיכך אין לוקחין מהן נראה דעיקר איסור לקיחת ביצת טרפה בקערה מן הנכרי אינה אלא משום היתר שהתירו חכמים למכור להן ביצת טרופה שנטרפת בקערה, הא לאו הכי משרא שרי ליקח מן הנכרי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא. עוד נראה לי דאפילו בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני טהור מדינא מהימן דרתותי מרתת, דילמא יהב ישראל דעתיה עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפ(י)ן ועל ידי כך יכיר ויפריש ביניהם, שאי אפשר לשני מיני[ם] חלוקין שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן.

ועם תירוץ זה יעלה לנו תירוץ גם כן להא דאמרינן לקמן (סד, א) דסימנין לאו דאורייתא, משום דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה, ואפילו הכי כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמויך עילויה, וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוי, הא מצי משתמט ליה למימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא, אלא ודאי שמע מינה דאף על גב דדמו אהדדי אכתי רתותי מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפן לדיונה ומכיר. ומיהו נראה מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב בע"ז (מ, א) דהא דאמרינן לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, עיקר אסורה משום דמצי משתמיט היא, ולא משום דמוכרין להן, ואדרבה משום שאין לוקחין [משום הכי] (ו)מוכרין להן כמו שאנו עתידין לכתוב בשמו בס"ד. ומיהו לא(ו) משמע הכי, מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהן דאדרבה משמע דעיקרא דמלתא משום דמוכרים הוא דאין לוקחים, הא לאו הכי משרא שרי כמו שכתבתי, ועוד דאם כן אפילו בביצה שלמה תיקשי לן אמאי זבנינן מינייהו, ואף על גב דקאמר של עוף פלוני וטהור כיון דאיכא טמאין דדמו לטהורין, וצריך עיון לפי דברי רבינו ז"ל.

אלא אמר רבי זירא סימנין לאו דאורייתא. קשיא לן דבמסכת ע"ז (בסופו) [בסוף אין מעמידין] (מ, א) אמרינן אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה, ואקשינן למה לי מומחה, ליבדק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותירצ' רבינא בשנמוחו, דאלמא שמעינן מינה דסיטמנין דאורייתא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דברי ר' זירא, ובשלהי פרק אין מעמידין (שם) כתב ההוא דקרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלל מה שהקשו עליה בגמרא ויבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנמוחו, נראה דעת רבינו ז"ל בכך ששתי הסוגיות חולקות אי סימנין דאורייתא או לא, וסמך לו על סוגיא זו דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואף על גב דרבינא בתרא הוא, אפילו הכי מסתבר טעמיה דרבי זירא דהכא, דהא טעמא קאמר, דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות לבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכי עליהו סימני דגים נמי לא סמכינן עלייהו, דהא ברייתא להדדי מדמי להו.

ור"ת ז"ל אמר דהא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם, תרוייהו איתנהו, דודאי גבי דגים סימנין דאורייתא נינהו, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי הוינן סמכי בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין כך סימני עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור, ולכאורה כדבריו נראה, דרבינא ודאי כבר עמד על דברי רבי זירא, ועל מה שהקשה משמנה ספיקות ואיך לא חשש להן, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבלם, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי רבי זירא, אחר שדחה אותם רבינא, ועוד דודאי אי דמי להדדי לא הוה שתיק גמרא התם מהך קושיא דרבי זירא, והוה ליה לאקשויי התם אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרחת כדברי ר"ת ז"ל דאין זו דומה לזו, וכן נראית דעת רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמיכ' עילויהו, וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא.

ומיהו רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אמר (כההיא) [דההיא] דשילהי פרק אין מעמידין (שם) באומר של דג פלוני וטהור הוא קא מיירי, והילכך אוקמה רבינא בשנמוחו, דאי לאו הכי לכולי עלמא שרי, דהא איכא תרתי לטיבותא וכדאמרינן הכא גבי ביצים, ואם תאמר מאי דוחקיה התם לאקומה באומר של דג פלוני וטהור הוא דאצטריך לדחוקיה ולאוקמיה בשנימוחו, לוקמה סתמא בדלא אמר של דג פלוני וטהור ואף על פי שלא נימוחו כדרבא דסימנין לאו דאורייתא, יש לומר דניחא ליה לאוקמה בכל ענין. ואם תאמר והא על כרחין לא אפשר לאוקומה בכל ענין, דהא לא מיירי באומר אני מלחתים, דאלו אומר אני מלחתים נאמן כדאיתא התם. יש לומר שאינן רגילות שיהא שם בשעת מליחה, אבל רגילות הוא שידע שהוא של דג פלוני וטהור.

ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דהא דקתני אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מן הנכרי, עיקר איסורא ליתא משום דמוכרין להן, אלא משום דאי אפשר לעמוד עליהן ומצי משתמיט ליה כמ"ש למעלה, דהא דגים ליכא משום טריפות ומשום נבילות, ואף על פי כן כתב רבינו ז"ל כאן דבנמוחו אף על גב דאמר של דג פלוני וטהור אינו נאמן ואין סומכין עליו, וכבר כתבתי מה שקשה לי על זה לכאורה, וצריך עיון.

נמצא בין לדברי רבינו אלפסי ז"ל בין לדברי [ר"י] בעל התוספת ז"ל שאין לסמוך על סימני קרבי דגים, דבין בביצים בין בדגים סימנין לאו דאורייתא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו אלפסי ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי שם במס' ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אומר קמי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דיגם טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורין ארוכים, חמי ליה חדא שלפותא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת [על] טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור, משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברי אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גב דרב נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא דידן הוה גמיר, ועלייהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כרבי זירא. ומיהו בעוברין סבירא ליה לרבינו אלפסי ז"ל דטהורין ואינן צריכין סימנין כמ"ש למעלה דס"ל כמאן דאמר התם (ע"ז מ, א) דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים.

חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ. משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני וטהור הוא, דאיכא תרתי לטיבותא סמוך עלוי' בסתמא לא תסמוך עלויה דאית בה דעורבתא דדמי לדיונה. ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה, ולא מיחוור, חדא, דהא סתמא קאמרינן חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה משכחת לה טהורה, אי אמר לך של עוף פלוני וטהור דמשמע דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה, וברייתא נמי סתמא קתני לוקחין ביצים בכל מקום, ומוקמינן לה באומר של עוף פלוני וטהור. ואם איתא הא כולהו ביצים ניקחין בכל מקום חוץ משל יונה, ורבי זירא נמי דאמר סימנים לאו דאורייתא טפי הוה עדיף לפרוקי בהדיא הכא במאי עסקינן בביצת היונה, משום דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, ולעולם סימנין בשאר ביצים כולהו דאורייתא, ועוד דאם איתא קושיא דר' זירא משמונה ספיקות אכתי לא אפריקה לה, דאם איתא לבדוק בביצייהו, אלא אם תאמר דכולהו הני ספיקתא משום עורב ומיניו נינהו, והוא דוחק דודאי עורב וכל מיניו שכיחי גבייהו ובקיאין הוו בהן, ועוד דאי משום עורב הוו מספקי בהן. כי קרקבנן נקלף מאי הוי, והא עורב קורקבנו נקלף הוא, ודוחק הוא גם כן להעמידה כר' אליעזר דזרזיר כמ"ש במקומה. ואם תאמר דתרי סימנין הוו להו בר מקורקבן, אם כן לאו מין עורב נינהו, דעורב אין לו זפק, אלא ודאי נראה דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר, אלא דבהאי קים להו דדמי ליונה וספוקי הוה מספקו כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו, והלכך כולהו אינן נקחין אלא באומר של עוף וטהור דאיכא תרתי לטיבותא כך נראה לי.

נמצא עכשיו פסק הלכה, מדינא דגמרא דסימני ביצים לאו דאורייתא, והלכך שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין ודאי טמאה, דליכא טהורה דאית לה כהאי גוונא, וכן נמי חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים אי נמי חלמון וחלבון מעורבין זה בזה ודאי טמאה, ואף על גב דאמר ידענא ביה דעוף פלוני וטהור, לא סמכינן עליה כלל, ראשה אחד חד וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אי אמר של עוף פלוני וטהור, סמכינן עליה, כיון דאיכא תרתי לטיבותא, אבל בסתמא, כלומר דאמר של עוף טהור הוא אינו נאמן, דאיכא טמאה דדמיא לטהור מצי משתמיט ליה.

וביצה טרופה בקערה אין לוקחין מהן כלל, ואפילו אמר של עוף פלוני וטהור, דאף על גב דאיכא למסמך עליה דשל עוף טהור הוא, מכל מקום כיון דטרופות בקערה נינהו איכא למיחש דשל טריפה או של נבילה היו, ושל ישראל היו, והוא מכרן לו טרופות, וכדתניא אין מוכרין ביצה טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה, ולא אמרו טרופות אלא בשנטרפו ונתערב חלמון וחלבון, אבל כל זמן שהחלמון כולו קיים והחלבון זה לעצמו וזה לעצמו הרי הוא כביצה שלמה, ובאומר של עוף פלוני וטהור סגי, וכדאמר לעיל לא צריכה בחתוכה, ופרכינן תו ולבדוק בחלבון וחלמון, ופרקינן בטרופות בקערה, אלמא טרופות ממש קאמרי, וטרופה פירושה רצוצה מלשון (מרית) [טרית] טרופה דע"ז (לה, ב) שהיא הדגים המרוצצים שאין ראשן ושדרן ניכר.

ועכשיו שנהגו ליקח סתם מן הנכרי, כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל לפי שעכשיו אין מצויין בינינו ביצים של עוף טמא, וגם אין רגילין עכשיו למכרן, ועוד התירו לקנות מן הנכרי אותם אובלי"ש שטחין פניהם בביצים, ואף על פי שביצים אלו טרופות הן עכשיו, ואין לוקחין מהן ביצים טרופות, לא אמרו אלא כשמוכרין אותן טרופות בעין, ומשום דמוכחא מילתא דשל טרופות היו וישראל מכרן לו טרופות כדי שלא יחזור ישראל ויקנה ממנו, אבל אלו שלשין בו הפת רובן מן השלמין הן לשין, וגם כן אין לאסרן משום חששא דשמא היה בהם דם, דהא רובא לית בהו דמא, ועוד דודאי ביצה צלויה מותרת, ואף על פי שאין בודקין אותה מתחלה ואין יכולין לבודקה בסוף. ומה שנהגו לעיין בהם כשנותנין אותו לתוך התבשיל חומר הוא שהחמירו, וקדושה היא שנהגו.

לענין סימני קרבי דגים, לפי דברי ר"ת ז"ל סימנין דאורייתא, אבל לדברי רבינו יצחק ורבינו אלפסי ז"ל אף סימני [קרבי] דגים לאו דאורייתא, ולא סמכינן עלייהו.

ומיהו אם אמר של דג פלוני וטהור, סומכין, כיון דאיכא סימנין וכדאמרינן גבי ביצים ואם נמוחו לפי דברי ר' יצחק ז"ל אינו נאמן אפילו באומר של דג פלוני טהור, כענין שאמרו בביצים, והיינו דרבינא דאוקמה התם בשילהי פרק אין מעמידין בשנמוחו, כלומר ואף על פי שאמר של עוף פלוני וטהור וזו צריכא עיונא כמו שכתבנו למעלה (סוד"ה לא צריכא).

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ. ואם תאמר לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיימא לן דכל היוצא מן הטמא טמא, כדתנן בפרק קמא דבכורות (ה, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, יש לומר דלענין מלקות איצטריך, דנהי דאסורה באכילה אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כתב כן פ"ג של מאכלות אסורות (ה"א) שכל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הריאותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין, שנאמר (ויקרא יא, טז) ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל איסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה.

ומדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נראה דאם לא ריקמה אפילו איסורא דאורייתא ליכא. דכיון דשרא רחמנא ביצת עוף טהור כדכתיב (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים וגו' וכתיב ואת הבנים תיקח לך, ודרשינן לקמן בפרק שלוח הקן (קמ, א) תקח לך ולא לכלביך, דאלמא דביצי עוף טהור משרא שרא להו רחמנא, ואף על גב דביצה זו כאבר מן החי, אלא חדוש הוא שחדשה התורה בו, וכיון שחדוש הוא אף כל ביצה אסורה מדינא מותרת, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי ביצת עוף טמא כדכתיב ואת בת היענה, דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא משרא שריא, וכי האי גוונא אמרינן בבכורות (ג, ב) גבי חלב בהמה טמאה סלקא דעתך אמינא כיון דחלב טהור חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב בטמאה נמי לשתרי, קא משמע לן קרא, וביצת טרפה שאסורה מדאורייתא כדמשמע בביצה (ז, א) היינו משום דילפינן עוף מעוף, אבל ביצת השרץ לא ילפה מעוף אלא מטומאה ילפה, ולענין טומאה בעינן ריקום כדאיתא לקמן מדכתיב (ויקרא יא, מא) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה. ולדבריהם (כל שכן) דאיצטריך הכא לאוקומה בשריקמה ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, ואפשר היה לומר דביצת עוף טמא אפילו לא ריקמה לקי אביצתה כמו עליה, אבל בביצת השרץ לא לקי עליה עד שעת ריקום, והיינו דאתא לאשמועינן תנא דברייתא, אלא שאין הלשון מתחוור בו כל כך, דהוה לן למימר שעד שלא ריקמה אינו לוקה, דהא עיקר הלכתה דאינו לוקה עד שרקמה הוא.

ועוד שראיתי לר"ם ב"ם ז"ל שכתב דאפילו ביצת עוף טמא אינו לוקה עליה אלא אם כן תלויה באשכול שהיא כגון העוף, וזה לשונו אף על פי שחלב בהמה טמאה אינו לוקה עליה עוף טמא אסורין, אין לוקין עליהן שנאמר (שם ח, יא) מבשר' לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עד כאן. ואפשר לומר דלאורויי שהיא ביצת השרץ הוא [ד]אתא, ונפקא מינה להתראה שצריך להתרות משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, ה"ח) דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף, דקשיא לי דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלקמן בשלהי פרקין דאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, דהא קתני בברייתא כל השרץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ואסיקנא הכא דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואם איתא דאפרוח של עוף טמא אסור משום שרץ העוף, אמאי אסמכוה רבנן אקרא דכל שרץ השורץ על הארץ, אקרא דכל שרץ העוף הוה להו לאסמוכיה, ועוד דאמר לקמן (סז, ב) כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין (שבאכלוסין) [שבכלוסים], ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בשהתליעה לאחר שנתלשה, אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אוסרין משום שרץ העוף, ואף על פי שעידין לפרוח אם יצאו חוצה, ומסתברא לי דנפקא מינה למלקות, שבביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפילו בשריקמתה, דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם, וצ"ע.

דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. ופליגי רבנן עליה, ואסיקנא דאפילו ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא משרא שרי.

ולענין פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב, פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבנן דשרי. ואיכא מאן דפסק כר' אליעזר בן יעקב, דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. והרב בעל העיטור ז"ל כרבינו אלפסי ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן משנת ר' אליעזר קב ונקי אלא במשנה, אבל בברייתא לא, והרבה יש בתלמוד דאין הלכה כמותן, דהא אפליגו רב ורבי יוחנן באפרוח שנולד בי"ט דרב אסר ור' יוחנן שרי כדאיתא בביצה (ד, א) וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואף הרב בעל התרומות ז"ל כרבנן פסק.

אלא שאני תמה במה שכתב, שכך כתב דמכל מקום מן התורה אסור משום נבילה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה, וכן בהמה שלא שהיתה שמונה ימים ואמרינן ביבמות (לו, ב) ובשבת (קלה, ב) כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה אלא אסמכתא דעלמא הוא, וזה תימא, דהא רב ורבי יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול משרא שרי ליה לאלתר, ואפילו בי"ט נמי קיימא לן כר' יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף על גב דאינהו נמי פליגי בעגל שנולד בי"ט, (וק"ל) [והא דקיימא לן] בבהמה דכל שלא שהתה שמנה ימים הרי זה נפל, התם בלא קים ליה שכלו לו חדשיו, ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו, ועוד קשה דאם איתא כיון דאיכא עליה איסורא דאורייתא משום נבילה, למה אסמכוה חכמים אקרא דכל השרץ השורץ, אלא שהרב ז"ל בעצמו תירץ קושיא זו, דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, וצריך עיון. ומיהו קודם שיצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרי הכא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו.

דף סד - ב

תנו רבנן גיעולי ביצים מותרת. פירש רש"י ז"ל ביצים טמאים שנתבשלו עם הטהורין אין פליטת האסורין אוסרת את הטהורים כדאמרינן בפרק גיד הנשה (צז, ב) דאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא הוא, כלומר ואין בהן טעם, והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא בפרק גיד הנשה (שם) אמר רב נחמן ביצה בששים, וסלקא דעתין דביצה טמאה קאמר, ושקלינן וטרינן עליה טובא, ופרכינן עליה טובא ולא פרכינן עליה מהא ברייתא, ולא מייתינן לה התם לסיועי ולאתובי מיניה כלל, אלמא דלא מיירי בהאי עניינא כלום. ועוד כתב הרב בעל התרומות ז"ל דלענין דינא נמי אין הולכין בו אחר לשון בני אדם דקרו ליה מיא בעלמא, דהא מקשינן עלה בפרק גיד הנשה מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות אם יש בנותן טעם אסורות, ואף על גב דשנינן ליה בביצה שיש בה אפרוח, שינויא היא ואשינויי לא סמכינן, וברייתא דהכא דקתני גיעולי ביצים מותרין מפרשי ליה בתשובת הגאונים זצ"ל מלשון שורו עבר ולא יגעיל (איוב כא, י), כלומר ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה, [מ]הא קא משמע לן דאף על גב דיצאתה קודם זמנה אין בה משום אבר מן החי כיון שאינה מעורה בגידים. ומיירי באיסור הביצה עצמה דומיא דסיפא דקתני ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם.

מיהו בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל (ה"ו) משמע כפירוש רש"י ז"ל דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות אמר רבי זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי כדברי רש"י ז"ל. אלא דקשה קצת דמייתי אחר כך בירושלמי שורו עבר ולא יגעיל, ועוד דתניא בתוספתא דתרומות (תרומות פ"ט הלכה ב, ה) דג טמא שכבשו עם דג טהור ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בה בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרות באכילה, דמשמע בהדיא דגיעולי ביצים לאו היינו טמאות ששלקן עם הטהורות שאלו מותרות ואלו אסורות.

ומיהו לענין ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות פסק רבינו אלפסי ז"ל להתיר, כדאמרי אינשי (לקמן צז, ב) דמיא דביעי בעלמא הוא, ודוקא בקליפיהן, אבל קלופות לכולי עלמא צריכות שיעור כדקתני בהדיא בירושלמי אמר רבי זירא הא דאיתמר דמותרות הוא ששלקן בקליפיהן, אבל קלופות אם אינן קלופות צריכות שיעור אחר, ותמיהא לי למה השמיטה רבינו אלפסי ז"ל כאן והביא סיפא דברייתא דתניא ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם ונמצא עליה קורט דם, והשמיט רישא דברייתא דגיעולי ביצים מותרין, ומצאתי כמה ספרים שאין בברייתא שהביא כאן גיעולי ביצים מותרין, והכי תניא תנו רבנן ביצים מוזרות וכו', ונראה שבנוסחת הרב ז"ל לא היה כן.

ביצים מוזרות. פירש רש"י ז"ל ביצים שאינן של זכר אלא דספנא מארעא, ואף על פי שישבה עליה תרנגולת כמה ימים מותרות דלעולם לא יהא בה אפרוח.

נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר ואמר רבי ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מאי טעמא דסירך תכלא בכולא. כך הנוסחאות במקצת הספרים, ולא גרסי במימריה דר' ירמיה אבל נמצא על חלמון שלה. וכן נראה מדברי רבינו שלמה ז"ל, וכן בספר התרומה, והוא הנכון ועולה כהוגן, והכי פירושו אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה לבד שהוא ראשה החד, ששם זרע הזכר ניכ', ומשם הולד מתחיל להתרקם, דאף על פי שנמצא שם הדם, כיון שעדיין לא נתפשט משם ולחוץ אין הביצה אסורה אלא הדם בלבד, אבל אם נתפשט מן הקשר לחוץ אפילו הביצה כולה אסורה, כדתני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי, דר' ירמיה ור' אפוטורוקי לא פליגי כלל, ור' דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי דתני לא שאנו אלא שנמצאת על חלבון על קשר של חלבון לבד קאמר דאז זורק את הדם ואוכל את השאר אבל על קשר של חלמון אף על פי שלא נתפשט ממנו לחוץ ביצה אסורה, והוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בחלבון עצמו ולמימר לא שאנו אלא על קשר של חלבון אבל נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה. מאי טעמא סביך תכלתא בכולה, אלא דעדיפא ליה לאשמועינן דפעמים אפילו כי לא נתפשט חוץ מן הקשר הביצה כולה אסורה, והיינו כשנמצא על קשר של חלמון, כך נראית שיטתו של רש"י ז"ל.

לפי פירוש זה אין לך דם בכל מקום שבביצה שהוא מותר, דכי נמצא על הקשר של חלבון ולא נתפשט בחוץ הדם אסור וזרקו ואוכל את השאר, וכן הדין בשנמצא בחלבון לבדו ולא על הקשר ואם נמצאת על קשר של חלמון כולה אסורה, אף על פי שלא נתפשטו כלום בחוץ, אבל נמצא על חלבון בעצמו שלא במקום הקשר גם כן נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר, דהא לא אסרינן לכולה ביצה אלא בשנמצא על הקשר וחוץ מן הקשר ואפילו הכי זורק את הדם, והילכך כשנמצא על החלבון לבד לא שנא, וברייתא דקתני בכריתות (כ, ב) כל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם ביצים ודם דגים תלמוד לומר לעוף ולבהמה, אוציא דם דגים שכולו מותר אוציא דם ביצים שאין מין בשר, התם מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, וכדתנן התם במתניתין דם ביצים ודם דגים אין חייבין עליו, דמשמע הא איסורא מיהא איכא, דהא בדם דגים נמי בשכנסו איסורא איכא, וכשנמצא על הקשר ונתפשט לחוץ או על קשר של חלמון אפילו דאורייתא אסור, דמין בשר הוא, שהרי התחיל ריקומו של ולד, ודם עוף הוא.

ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו עוד בענין אחד ואמרו דאין לך דם ביצים אסור מן התורה כפשטה דברייתא דפרק דם שחיטה (שם), דאף על גב שהתחיל להתפשט מכל מקום עדיין אין אני קורא בו דם עוף ולא מין בשר היא, והלכך כשנמצא על הקשר לבדו זורק את הדם ואוכל את השאר, ואם נתפשט ממנו ולחוץ הכל אסור, ואם נמצא על החלבון לבדו ולא על הקשר אפילו הדם מותר, ואמרו בירושלמי דמסכת תרומות (שם) משמע קצת כפירוש זה.

ומיהו קשה לי לפירושם ולפירושו של רש"י ז"ל דאם כן הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי היכי סתים הכי ותני לא שנו אלא שנמצא על חלבון אבל נמצא על חלמון אסורה, ולא אדכר קשר לא בזה ולא בזה, ולפיכך נראה דהא דתני דוסתאי פליגא אדרבי ירמיה, ואפשר דר' ירמיה לא שמיע ליה הא דתני, [ו]דוסתאי לא מפליג בין על הקשר לשלא על הקשר, אלא החלבון לעולם מותרת וזורק את הדם ואוכל את השאר, ועל החלמון לעולם כולה אסורה, דכיון שנתפשט הדם בחלמון ועבר מן החלבון ולפנים ודאי סריך תכלא בכולה, וכן נראה מדברי [רבינו] אלפסי ז"ל שלא כתב כלל הא דר' ירמיה ולא הזכיר בהלכותיו הקשר כלל אלא הא דתני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לבד הוא שכתב, ועל הדרך הזה כתב גם כן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ט) ולא הזכיר כלל אם נמצא על הקשר וחוץ מן הקשר, וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך זורק את הדם ואוכל שאר הביצה אבל נמצא קורט דם בחלמון אפילו ביצה אסורה, הרי שלא חלק בנמצא בחלבון בין קשר לשאר הביצה בין יצא לחוץ בין לא יצא וכן בחלמון, נראה שכך דעת רבותינו ז"ל כמו שכתבתי.

ומיהו לענין פסק הלכה. יש לחוש לכל הפירושים ואם נמצא על קשר של חלבון ונתפשט בחוץ כולה אסורה כדברי הפירושים הראשונים שכתבתי, אבל לא לפירוש האחרון שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל.

נמצא על קשר של חלבון לבד ולא יצא לחוץ אי נמי נמצא על החלבון לבד ולא על הקשר שלה, זורק את הדם ואוכל את השאר כדברי הפירוש הראשון, ולפי הפירוש השני אם נמצאו על החלבון לבד ולא על הקשר אפילו הדם מותר.

נמצא על החלמון לבד ולא על הקשר שלה אסורה כמו שנראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל והרב רמב"ם ז"ל, אבל לפירושי הראשונים ז"ל נראה שזורק את הדם ואוכל את השאר.

נמצא לפי הפירושין שאין מתירין ביצה שנמצאת טיפת דם עליה אלא היכא דנמצא הדם בחלבון שלא בקשר אי נמי בקשר החלבון ושלא נתפשט כלום חוץ מן הקשר דכיוצא בשני ענינין אלו מותרות לכולי עלמא, אבל שאר כל המקומות ביצה עצמה אסורה, דשדא תכלא בכולה.

והני מילי בביצה דלא ספנא מארעא. אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת, דכל שלא נולדה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין זה דם ריקום והיינו ביצים מוזרות, וכן פירש רבינו שלמה ז"ל כמו שכתבנו למעלה.

דף סה - א

אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן. ובכי הא אפילו רבנן מודו. ופירש רש"י ז"ל דומה להן כמראיהן, והוא תימא דהא זרזיר דומה הוא במראיהו לעורב ושוכן עמו ואפילו הכי פליגי רבנן עליה. ואפשר לפרש נדמה דומה בסימנין, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה, דזרזיר אף על פי שדומה לו במראהו חולק ממנו בסימנין שזה יש לו זפק ועורב אין זפק, וסנונית לבנה אף על פי שדומה לו בסימנין הרי היא חלוקה ממנו במראה שזה שחור כולו וזה לבנה, ואי נמי סנונית לבנה משום דאינה שוכנה עמו, ורבי אלעזר דאסר משום שדומה בסימנין ובמראיהן רובה שכולה שחורה חוץ מכריסה כך.

רבי יוסי אומר ושמו חגב. כתב הרב בעל התוס' בשם רבינו יצחק בן הרב רבי מאיר ז"ל דרבי יוסי (לפרסומי) [לפרושי] מילתיה דתנא קמא אתא ולא פליגי כלל, דודאי מדתני תנוא דמתני' ד' סימנין ולא תנא אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא (אין) ראשו ארוך שרי ליה, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבעה סימנים ודרש חגב לשמו חגב, ותנא דבי רב לא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנים בעינן הני ד' דמתניתין ואין ראשו ארוך.

ואם תאמר אם כן כי קאמרי בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי, יש לומר שכל אותן שבכתו, ובמינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב חוץ מן (הסרסו') [הצרצור] שנמתעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב, וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אף על פי שראשו ארוך מותר, והכי נמי מוכח בשבת (צ, ב) דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז (לז, א) ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסירי, אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו (פ"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) שכך אמר על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.

ורבינו אלפסי ז"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלה וטריא דתנא דבי רבי ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ורבי יוסי מפלג פליג כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהורין אף על פי שראשו ארוך ואין שמו חגב, וכן ראיתי למקצת רבוותא ז"ל שכתבו כך, ואף על גב דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא לן לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכלל ופרט כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו, והכי נמי איתא בסיפרא אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה, הא כיצד היה למד סתם מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וד' כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב, ואף על גב דתניא נמי התם ארבה זה גובאי וכו' ומפרשין הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי נינהו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לפי שיטה זו דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא, והלא הצרצור הזה יש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשונו זה דפשוט היה להן שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלו ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא, וצ"ע.

ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר ששמו חגב בעינן, אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן, והלכך בארצות הללו אף על פי שנמצאין מהן שיש להם ארבעה סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב, אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות, והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת.

ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל מותר, ר' אלעזר בר' וסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו, וקא פסיק רב פפי דהלכתא בעינן רבו ארכו ורוב הקיפו.

דף סו - א

וכתב רש"י ז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו החגבים בהלכות גדולות ע"כ לשון רש"י ז"ל. ובתוס' [כ'] שלא הוצרך רש"י ז"ל להביא מהלכות גדולות אלא משום דדריש ליה מקרא אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונין שחיטה, כדאמרינן בשבת (צ, ב) חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מאית ליה ואכיל ליה, אבל חגב טהור אין לחוש, ובעבודה זרה (לח, א) דאמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין, ומפרש התם טעמא דלא ידע הי טהור והי טמא, אבל לשחיטה לא חיישינן דבין חיים בין מתים מותרין. ועוד אמרו שם (מ, ב) חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הנכרי והבאים מן הסלילה אסורין מפני שמזלף עליהן יין, ובתוספתא דתרומות נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים.

מתני': ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רב יהודה אומר שני קשקשים. משמע דר' יהודה דריש ליה משום דמשמע לי קשקשת תרתי, ותנא קמא סבר דאפילו קשקשת אחת מותרת באיזה מקום שתהיה, וקיימא לן כתנא קמא, והכי תניא בסיפרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון כנופת זו שבים מנין, (אין לו אלא סנפיר) [אפילו אין לו אלא סנפיר] אחד וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא (פ"ג, ה"ט) וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו, ר"י אומר וכו'. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש חוש שמא עם דגים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקת בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו ע"כ. ואין הענין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני, ואפשר דהא דקתני בספרא אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אחד מאותן שלשת המקומות קאמר, ואף על גב דסתים ותני קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי שאתה צריך לדחוק ג"כ ולפרש דאחת דקתני לא בכל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה המקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פירקין תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים (ששנו) [ששט] בהם וכמה קשקשים יהיו בהם אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו, ר' יהודה אומר שנים ולא חלק ולא פירש בו רבינו ז"ל כלום, ונראה דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשת המקומות הללו קאמר, ורבי יהודה בעי ששה שנים בכל אחד מאותן המקומות.

גמרא: תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר. ואם תאמר וכי מאין זו, בשלמא גבי חגבים כתיב (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים, וכתיב לא באלף, ודרשינן אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כדדרשינן (ערכין לב, א) באשר (אין) לו חומה אבל בדגים מנ"ל. יש לומר דגבי דגים כתיב (ויקרא יא, י) כל אשר אין לו, ודרשינן אין לו ע(ד)יין עליו אף על פי שאין לו עכשיו אם עתיד לגדל אחר זמן מותר.

מכדי אנן אקשקשת סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, אי כתיב קשקשת ולא כתיב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (כב, ב) גבי תחילת הצהוב שבזה ושבה אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בהרבה מקומות, לא דמי לדהכא דכל שהוא ספק נולד מדעת בני האדם כגון זאת שהיינו מסתפקין בפירוש קשקשת, ודאי איצטריך קרא לפרשו וכגון שנולד בין השמשות, דמיעטה קרא דאינו דוחה את השבת, כדתניא בשבת (קלה, א) דמילה לפי שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל תחלת הצהוב אפשר היה לעמוד עליו אם דינן בגדולים או בקטנים, ומשום הכי מקשינן אי משום ספיקא מעטינהו קרא מחוורין ומבני יונה מי איכא ספיקא כלפי שמיא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דהכא שאני לפי שהיה לשון קשקשת מורה דבר שאינו חלק אלא ענין שהיד מסתבכת בו כעין הסנפירין, ולפיכך היה הלשון מטע' שאין קשקשת אלא סנפיר, ומשום הכי איצטריך קרא למכתב סנפיר וקשקשת, ואסיקנא דקשקשת לשון מבואר הוא, שהוא אלו שהוא מלובש בהן כדכתיב (שמואל־א יג, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וכתב רחמנא סנפיר לכדתניא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.

דף סז - א

מרבה אני בורות שיחין ומערות להתירא שהן עצורים ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורים ככלים. רש"י ז"ל פירש האי חריצין ונעיצין שהן נובעין. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו חריצין ונעיצן שאינן נובעין, משום דקשיא להו דאי בנובעין למה ליה להזכיר האי טעמא דעצורין כלל, הוה ליה למימר דחריצין ונעיצין איכא לרבויי טפי לאיסורא לפי שהן נובעין כימים ונחלים, והיינו דקא פריך כיון דאינן נובעין מה לי בורות שיחין ומערות ומה לי חריצים ונעיצים, ולפום האי פירכא למאן דדריש בריבה ומיעוט וריבה מרבה חריצין ונעיצין שאינן נובעין לאסור והתירא דתאכלו מוקים ליה לבורות שיחין ומערות. אבל למען דדריש בכללי ופרטי מרבינן מתאכלו אפילו חריצין ונעיצין שאינן נובעין, אף על גב דאינם עצורים ככלים, ותימה הוא דהאיך נחלוק בין חריצים ונעיצים שהזכיר מאן דדריש בכללי ופרטי ובין חריצין ונעיצין שהזכיר מאן דדרש בריבה ומיעוט וריבה ושניהם חריצין ונעיצין סתם הזכירו.

כללא דשמעתא, כל שיש לו סנפיר וקשקשת מותר, ואפילו אין לו אלא קשקשת, אף על פי שאין אנו רואין לו סנפיר מותר, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, לפיכך חתיכת דג שיש לה קשקשת בידוע שיש לו סנפיר ומותר.

וקשקשת שאמרו אפילו אחת כסתמא דמתניתין, דאף על גב דפליג רבי יהודה ואמר שני קשקשים, לית הלכתא כותיה, וכתנא קמא קיימא לן.

אלא מיהו אפשר דתחת לחיו או תחת זבנו או תחת סנפיריו בעינן לה, כדאיתא בתוס' (ד"ה ובדגים) דכתבינן לעיל, ולפי מה שכתבתי למעלה יש להסתפק אי בעינן שלש אחד בכל אחד ואחד ממקומות הללו שהן תחת זנבו ותחת לחייו ותחת סנפיריו, אלא דפשטא דמתני' לא משמע הכין אלא אחת לבד.

אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הסולתני' וחביריו מותר.

יש לו עכשיו ועתיד להשירה בשעה שעולה מן היום כגון אקונס ואפונס ודומיהן מותר, אין לו ואין עתיד לגדל שבבורות ושיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע, דלא אסרה תורה אלא בימים ובנחלים, והדומים לימים ונחלים כגון חריצין ונעיצין שאינן עצורין (בכלים) [ככלי] ודוקא לשחות ולשתות קודם שפירשו לארץ או ביד או על גבי דבר אחר ואפילו באויר, אבל אם פירשו מן הבור והשיח לחוץ או על גבי כלי או על עצים ואבנים אסורין, משום שרץ השורץ על הארץ, וכדקאמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא דלמא פריש ממנה לצבתא והדר נפיל לכסא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ, ואמרינן נמי מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים, אמאי ניחוש דלמא פריש לדפנא דבירא והדר נפל לבירא, אלמא אי פריש חוץ לבירא אסור (אם) משום שרץ השורץ, ואי פריש באויר נמי ולקטו קודם שהגיע לארץ אסור מספק, כדאיבעיא לן לקמן (ע"ב) גבי תולעת שבתמרא פרשה מקצת מהו פרשה לאויר העולם מהו, וסלקא בתיקו, ולחומרא דאסורא דאורייתא הוא.

אבל פרשה לדפני הבור והשיח או לדפני הכלי שנתגדל בתוכו מותר, כאלו לא פירשה דהיינו רביתה, וכדאמרינן אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדפנא דמא והדר נפל להתם היינו רביתיה.

ואף על גב דאיבעי לן בפירשה מגרעיניה וסלקא בתיקו, לאו היינו רביתא, אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם, אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלתה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור.

דף סז - ב

לא אידי ואידי אבאיביה הא דאיתלע באילנא הא דאיתלע בפירא דיקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שמע מינה. דקדק רבינו תם זצ"ל דלית הלכתא כשמואל דאמר קישות שהתליע באיביה אסורה, מדאמרינן אידי ואידי (דאסר) דאיתלע באבי' וכו'. והא דאסר דאיתליע אילנא גופיה, ודיקא נמי דקתני [וכו']. ובהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פוסק כשמואל, מדאמר רב פפא לעיל (נח, א) בפרקין שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרא דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין, אלמא הילכתא היא, והא דאמרינן הכא דיקא נמי דקתני, לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא, אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים בשהתליע אילנא מיירי, ולא הויא סייעתיה דשמואל, ומיהו תיובתיה נמי לא הוי, וכן פסק בהלכות רבינו אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הי"ד).

אמר רב משרשיא בריה דרב אידי קוקיאני שרי מאי טעמא מיניה גבלי. פירש רש"י ז"ל תולעת שבריאה ושבכבד, והקשה ר"ת ז"ל אם כן תיקשי ליה לרב משרשיא ולרב אשי נמי דאסר לה, מדתניא לקמן בסמוך ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואף על גב דגבלי מיניה, ואומר ר"ת ז"ל דבדגים מיירי, וכן פירשו הגאונים ז"ל, וברוב הספרים נמי גרסי בהדיא והילכת קוקיאני אסירי, מאי טעמא מינם נאים כוורא ועאל באוסיה, דאלמא בדגים קא מיירי.

מוראנא דבשר' אסורין דכוורא שרי. פירוש תולעים שנעשים לה לבהמה בין עור לבשר וכן לדגים, ומשום הכי שבדגים שרו דהנהו ודאי מיניה קא גבלי, דלא דמי לקוקיאני שהן הנמצאים במעי הדג דאתי ליה מעלמא ומשום הכי אסירי, כדאמרינן דמינם נאים כוורא ועאיל באוסי', וטעמא דפלגינן בין דבשר לדכוורא, כדמפרש ואזיל (ב)[ד]בהמה בשחיטה משתריא ואי אפשר לקצת ממנה בלא שחיטה, הילכך (נמי) [מוראנא] אף על גב דמינה גבלי, כיון דלא אפשר להו בשחיטה אסירי, אבל דגים דבאסיפה בעלמא משתרי, כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. אבל הרב בעל התרומות ז"ל נראה (שפי') [שפסק ד]קוקאני הנמצאים מחיים בין בבהמה בין בדגים לא שנא שנמצאו בראש או בבני מעים ואפילו בגוף החתיכה אסורין, וק"ל דאיכא מוראנא דכוורא דמשתרי, [ו]איצטריכנן לפרושי שהם הגדלים בחתיכת הדג לאחר מיתה (וא"כ) [וקשה דא"כ] אפילו דבשרא נמי כהאי גוונא דהאי שעתא לא בעיא שחיטה, וכי קא גבלי בהתירא קא גבלי, דלא אסרו מוראנא דבשרא אלא בשהתליע מחיים, אבל בשהתליע לאחר מיתה לא שנא דבשרא ולא שנא דכוורא שרי, דהוה ליה כפרי שהתליע אחר שנתלש, ודוקא בשלא פרשו על גב החתיכה, אבל פרשו על גב החתיכה אסירי, וכדאמרינן בפירשה על גב תמרה דסלקא בתיקו וחומרא.

וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"פ כן התולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרין, ומיהו הא אתיא שפיר לגרסתו של רש"י ז"ל שגורס למעלה פירשה ומתה ומהו, דמשמע דאם פרשה לאחר מיתה פשיטא להו דשריא, אבל לגירסת ר"ח ז"ל שגורס פרשה מתה מהו, כלומר פרשה אחר שמתה, וסלקא בתיקו, ולא נפקא לן מינה מידי כיון שפרשה, אף על גב דלא פרשה עד לאחר שמתה, אסורה מספק.

לרבות דרנין שבבהמה. ואם תאמר תיפוק ליה מידי דהוי השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, דאמר ר' יוחנן לקמן בבהמה המקשה (סט, א) [דאסורה] משום דליכא פרסות ולא פרסה, י"ל דשאני עובר דמכל בבהמה מישתרי, ובההיא קרא דבבהמה כתיב פרסה, והילכך לא שרינן עד דאיכא פרסה בבהמה, אבל דרנין שבבהמה שנבראין מן הבשר עצמו הוה אמינא דחשיבי כבשר דמינה קא גבלי, ולחותך מן הטחול ומן הכליות נמי דאסרינן בהמקשה נמי לא דמי, דהתם איכא חסרון, וקרא כתיב (דברים יד, ו) אותה תאכלו אותה שלימה ולא חסרה, אבל כאן לא נחסר כל דבר.

הדרן עלך אלו טריפות

פרק בהמה המקשה

דף סח - א

מתני': מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (נה, א) דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא: הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.

דף סח - ב

בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה (אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור.

ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידוע והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה.

אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקתנא בחזרה ואי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.

דף סט - א

מאי לאו לאתויי כהאי גוונא. כלומר כגון שהוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, ואפילו הכי מה שנשאר בפנים טהור ומותר, דרובא בבת אחת בעינן, ודחיא לא לאתויי קלוט במעי פרה וכו', וכיון דלא (אפשר) [איפשט] אזלינן לחומרא של דשל תורה היא ואסר באכילה מיעוט הנשאר בפנים דכילוד חשבינן ליה. ומיהו נראה דהיכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה אף על גב דהשלימו לרובו, בכה"ג מיעוטו הנשאר שלא יצא כלל מותר, מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור, דאלמא מכרעא סברא לומר כן.

ונמצא עכשיו לפי פירושו של ר"ח ז"ל דפסקא דהא מילתא הכין הוא, (פסק) הוציא העובר ידו בין החזירה בין לא החזירה אבר עצמו אסור כרב ללישנא דמערבא, דהא איתותב ר' יוחנן, וללישנא דפומבדיתא בין לרב בין לר' יוחנן אבר עצמו אסור, ומיהו אם החזירה קודם שחיטה מקום חתך אסור, וכדתניא (סח, ב) פרסה החזיר תאכלו פרסות החזיר תאכלו, ואמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ובין כך ובין כך אפילו יצא רובו של אבר מיעוט אבר שבפנים מותר, דאין לידה לאברים, דהוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, דהא בהא לא איתותב ר' יוחנן כלל, וכן פסקו הגאונים ז"ל.

הוציא ידו והחזירה אף על פי שהשלימו לרובו נראה דלא מצטרף לרובא, אלא מימר אמרינן כיון דהדור הדור לגבי צירוף דלא מטרף לרובא, אבל הוציא ידו וחתכה הוציא רגלו וחתכה עד שהשלימו לרובו, הוה ליה בעיא ולא איפשיט, ונקטינן לחומרא.

אלא כל מכח לא אמרינן ושרי. כלומר דכל מקוח איסור אסור לא אמרינן, הלכך בן פקועה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו דאזל אבן פקועה דכותה הולד כשר לגמרי, אלא כי קא מיבעיא לענין בת פקועה שהוציאה ידה קודם שנשחטה אמה אי חלבה אסור לגמעו או לא, והכי קא מיבעיא ליה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי, שהרי פורש מן החי הוא, ואפילו הכי שרי אלמא חדוש הוא אם כן אף זה לא שנא, או דלמא שאני התם דבשחיטה מיהא אית ליה תקנתא לאיסורה, אבל באיסורא (ולית) ליה תקנתא לאיסוריה וכחלב טריפה הוא דאסור, וסלקא בתיקו. והלכך אזלינן ביה לחומרא ואסור ומן התימה שלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל לה כלל, ואפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי.

ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה מאי קא מיבעיא ליה, אי מכשרינן ליה מדין חדוש שחדשה תורה בחלב דעלמא, דאם כן חלב טריפה נמי לישתרי. ומאי קא מבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה טריפה מדעלמא חלב טריפה, הא תני' בהדיא דאסור, דתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסור, ואם כן אף זה יהא חלבו אסור. ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה, או דילמא מגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור, וסלקא בתיקו כנ"ל.

אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד וכו', ופרכינן אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי. כלומר כיון דמרבינן ליה מכל הבהמה, ואלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. וכתבו בתוס' דרבי יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהיא אסורה גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים, אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא ממעט רבי יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם, דכמפריס פרסה חשיב ליה להיות ניתר בשחיטת האם כיון שיצא לאויר העולם חשיב ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו, תדע מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או אובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אחר כך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דרבנן דשרו כשיצא לאויר, דלדידהו ודאי פשיטא דשרי בשחיטת אמו כמפריס פרסה, כיון דכשיצא לאויר העולם חשבינן ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו.

ונראה שיש לגמגם קצת בזה, דהא דאמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דברי רבותינו ז"ל לא בעינן פרסה ולא פרסות אלא דמות בהמה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאיכא למימר משום דכתיב פרסו בקרא והן סימנין לבהמה נקט פרסות, והרי זה כמו שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. ירושלמי (תרומות פ"ח, ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאכלוסין לתולעים שבתמרה תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופא.

דף סט - ב

מתני': מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. כלומר דעדיין לא נתקדש דבכור בפטר רחם תלא ליה רחמנא ובהויתו קדוש, ועד שיצא רובו לא קדוש, והלכך אינו כמטיל מום בקדשים, יצא רובו הרי זה יקבר, שהרי כבר נתקדש ואסור להשליכו לכלבים וצריך קבורה, ומכאן משמע דבכור אסור בהנאה, והכי נמי משמע בזבחים (קג, ב) פרק טבול יום דתנן התם אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, אלמא עור מותר, אבל בשר אסור בהנאה ויקבר. וקשיא לן דהא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לב, ב) אמרינן דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו ואפילו נכרי, דתנן התם בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו נכרי. ותירצו רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפילו לזמן עליו את הנכרי דאיתקוש לצבי ואיל, אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך, אבל היכא דאסור (דישראל אסו') [לישראל כגון] שנמצא טריפה, לא איתקש לצבי ואיל, והלכך אסור בהנאה ויקבר. ותדע דהא ר' עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו, למימרא דבשרו אסור, ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמרא ההיא דבית הלל דאמרו מזמנין עליו אפילו את הנכרי כותיה דר' עקיבא.

דף ע - א

בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא היכי דמי כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פירש הרמב"ן ז"ל בין למאן דאמר יש לידה לאיברים בין למאן דאמר אין לידה לאיברים קא מיבעיא ליה. פירוש לפירושו מדלא קאמר למאן דאמר יש לידה לאיברים, אי נמי למאן דאמר אין לידה וקא בעי סתם, שמע מינה דלמר ולמר קא בעי, דלמאן דאמר יש לידה דלמא התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, אבל הכא לא, שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר, או דלמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובדא שדינן ליה, ומהדרינן פשיטא דלכולי עלמא בת רוב עובר שדינן ליה, דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר והרי הוא כילוד, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ותיבעי למאן דאמר אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו בחוץ, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה לא אמרינן אלא שאין אני קורא בו בבהמה תאכלו וקורא אני בו ובשר בשדה טרפה, אבל מכל מקום לא איקרי לו, דלענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלא רחמנא, והרי לא קידשוהו כותלי בית הרחם ולא אויר, ולא איפשיטא, ואף על גב דלענין בכור מיבעי להו, נפקא מינה לענין היתר אכילה, והילכך בין יצא רובו במיעוט אבר בין יצא חציו ברוב אבר אפילו מה שבפנים אסור וכילוד חשבינן ליה.

דף ע - ב

מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירה באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה. ואם תאמר ומאי קא מיבעיא לתנא קמא, דתנא קמא שפיר קאמר דבין בטמאה בין בטהורה טהור, משום דקא סבר דטומאה בלועה אינה מטמאה, כבר פירש רבינו שלמה ז"ל דאפילו אליבא דר' עקיבא דאית ליה לקמן (עב, א) דעובר במעי אמו מטמא, בעי לתרוצי, דאף על גב דבאשה טמא בבהמה טהור, והיינו דאיצטריך קל וחומר דרב חסדא. ובספר המאור כתב דאיכא מאן דאמר רב חסדא לית ליה הא דרב' דלקמן (עא, ב) דאמר דטומאה בלועה בשני טבעות לא מטמאה, ומשום הכי איטריך לקל וחומר דאף על גב דבעלמא טמא בבהמה טהורה. עוד כתב ועליו סמך בתירוץ קושיא זו דמתניתין דקתני הושיט הרועה את ידו לא הושיט במעי האם קאמר, אלא בהוציא העובר את ידו קא מיירי, והושיט הרואה את ידו ונגע בו בחוץ, ומשום הכי איצטריך קל וחומר רב חסדא לומר דהוה ליה דעובר כאבר המדולדל בבהמה עצמה דאינו מטמא עד לאחר מיתה, והושיט הרועה אינה כהושיטה החיה את ידה, דהתם בהושטה למעי האשה וכדאמרינן לקמן בשמעתין והושיט הרואה בהושטה ונגיעה בחוץ, ונכון הוא.

ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא דמחלק בין טהורה לטמאה דהא איתקש טמאה לטהורה, אמר ר' יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו וכו', אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמי דהא מהלך כפים כחיה הוא. ור' יוסי הגלילי הא כאיל ותני דכל בטהורה טהור וקלוט במעי פרה טהור לכולי עלמא, כדאמרינן לעיל (סח, ב) דאפילו לר' שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור מדכתב רחמנא גמל גמל שתי פעמים חד לגמל בן גמלא וחד לגמל בן פרה, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי, ופרקינן מהלכי כפים כמהלכי ארבע כדכתיב בכל החיה ההולכת על ארבע והאי מהלכי ארבע כמהלכי שמנה הוא. פרה במעי גמל לא ליטמי דמהלכי שמנה כמהלכי ארבע הוא ואיהו כאיל ותנא בטמאה טמא, ופרקינן הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. ואם תאמר איפוך אנא דפרה במעי גמל טהור הוא וקלוט במעי פרה טמא דמרבינן ליה מהולך וכל הולך לרבות קלוט במעי פרה אף על פי שהוא טהור, יש לומר דמסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים לטומאה דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים.

דף עא - א

בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה. כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.

הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא.

ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.

אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב. פירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.

דף עא - ב

אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו'. ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. ופירש רש"י ז"ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (מג, א) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס' דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה.

ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה.

ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה.

ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות פ"י, מ"ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה.

ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב"ם) [רמב"ן] ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה, דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה מטמא מדאורייתא.

ואם תאמר והיאך היה באפשר להעמיד משנתינו כר' עקיבא, והא קתני והאשה טהורה, ואי ר' עקיבא הא אמר עובר במעי אשה טמא. ויש לומר דהכי קאמר לא תימא רישא דמתני' רבי עקיבא וסיפא רבי ישמעאל ותברה מי ששנה זו לא שנה זו, ורישא רבי עקיבא ותנא חיה טמאה והוא הדין לאשה, וסיפא רבי ישמעאל ותנא אשה טהורה והוא הדין חיה, אלא כולה רבי ישמעאל היא ומדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וראשו לאו דוקא, אלא הוא הדין לאחד משאר האיברים, דהא טומאה שבחוץ הוא, ותדע דהא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, ואי ראשו דווקא מי מרגשת בכך, אלא לא שנא ראשו ולא שנא שאר האיברים ולא שנא רובו ולא שנא מיעוטו דאשה נמי לא מרגשת בעצמה אי רובו אי מיעוטו.

דף עב - א

ורבי עקיבא עובר במעי אשה דמטמא מדאורייתא מנא ליה. תמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה לרבי עקיבא מנא ליה, הא ודאי מדאיצטריך קרא למעוטי לרבי ישמעאל שמע מינה דאי לאו דמיעטיה קרא מדינא הוה אמינא דמטמא, ולא מייתיה לה מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא, מ), דהתם בטומאה בלועה שאין סופה לצאת אלא לאחר עיכול שנפסלה מולגר ומלכלב, אבל עובר שסופו לצאת לא, וכיון דאוקי רבי עקיבא קרא דכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט, טז) לגולל ודופק, ממילא קים ליה עובר במעי אשה לטומאה, ויש לומר דהכי קאמר כיון דבעלמא אשכחן דטומאה בלועה לא מטמיא וכתיב כל אשר יגע על פני השדה, ואיכא למידרש מיניה הכין מלאיפלוגי בין טומאה בלועה דעלמא שאין סופה לצאת לטומאה שסופה לצאת, דהא תנאי דעלמא לא מיפלגי בינייהו, וכדתנן בלע טבעת טמאה וכו' טובל ואוכל בתרומה, אם כן מאי טעמיה דרבי עקיבא, ופרקינן אמר קרא (שם, יג) כל הנוגע במת בנפש האדם וגו', וזה הזקיקו לרבי עקיבא לומר כן, כך נראה לי.

דף עב - ב

אלא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב. פירש רש"י ז"ל שאחר שדרס עליו זב על גבי פשוטי כלי עץ דחוצצין בין רגלו של זב ובין הבגד אחר כך נגע בו או שדרס עליו ברגלו (ו)[י]חפה ונטמא במגעו של זב. והקשו עליו דהא במנחות (כד, א) פרק הקומץ רבה מיבעיא בעי לה רבא אי אמרינן (שבלעה) [שבעה לה] טומאה או לא, כיון דנטמאת תחילה בטומאת מדרס שהיא חמורה אי נגע בה זב אחר כך אם מקבלת טומאה, או נאמר כבר (שבלעה) [שבעה לה] טומאה שוב אינה מטמאה טומאה קלה, ולא איפשיטא, משום הכי מפרש לה שדרס בה זב ברגלו (ו)[י]חפה, דטומאת מדרס וטומאת מגע בהדדי אתו לה. אי נמי בשנגע לה תחילה ואחר כך דרס עליה דהויא לה טומאה חמורה על טומאה קלה.

דף עג - א

הא דתנן (שם, מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מטביל את כולו. צריך עיון לדברי רבי מאיר והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד הוא עליו (נראה כאן הוא מיותר) ואפילו מיעוטו המקפיד קיימא לן דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים (מה, ב) גבי עריבה.

אמר רבי יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן. כלומר דאמר דשחיטה עושה ניפול באבר דבהמה ובאבר דעובר לא, דאדרבה אפכא הוה מסתברא כטעמא דאמר להו רבי מאיר שזו גופה וזו אינה גופה.

האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה. כבר כתבתי למעלה בריש פירקין זה מתיישב היטב לפירושו של רבינו שלמה ז"ל, דפירש למעלה דלר' יוחנן אבר עצמו מותר מחזרה אף ללישנא דפומבדיתא, אבל לפירוש הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשו דבלישנא דפומבדיתא מודה לה ר' יוחנן לרבי דאבר עצמו אין לו תקנה בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים פליגי, לא ידעתי ליישב דברי ר' יוסי בכאן אלא בדוחק, (כ)[ד]הא דאמר ר' יוסי בר חנינא (ע"ב) ללישנא בתרא דר' יוחנן [הוא] דאמר אבל באבר דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר האי גופה והאי לאו גופה, לא ידעתי למה הוצרך ר' יוסי ב"ר חנינא להשמיענו טעם זה כלל, שהרי בפירוש אמרו ר' מאיר לטעם זה בברייתא וכדתניא אמר להן אם טהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיה גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואולי הברייתא לא היתה נודעת להן, שהברייתות לא היו רגילות בבית המדרש, ובמתני' לא תנן בה אבר המדולדלת אלא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שהוא גופה, (ובהאי) [וכהאי] לישנא בתרא דר' יוחנן קיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול, וכדאמרינן בסמוך אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בידך דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר המדולדל בבהמה בחיה ובעופות אף על פי ששחטן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד, כלומר מצות (פי') [פרישה] מדרבנן גזירה משום אבר מן החי, והילכך דנין בו בכל מקום דאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לבני נח, דהא לאו אבר מן החי הוא.

דף עד - א

הא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

מתני': מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא א דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אכל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר'מאיר, ונכון הוא.

ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים.

ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה.

ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן.

ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן.

והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים וין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכויו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו.

הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה.

ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה.

וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו.

יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו.

יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור.

הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל.

ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה.

הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש.

ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל.

הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן.

ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא.

הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה.

ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור.

ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו.

ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א): בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו.

ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר.

ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא.

ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

דף עד - ב

מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן (לעיל לח, ב) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות (יב, א) אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.

דף עה - א

איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר"י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר' מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות הי"ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר' מאיר לשיטתו ור"י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר' הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (צב, ב) פרכינן מהא דאמר ר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דר' מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע"ה.

אמר ר' אמי השוחט את הטריפה. בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא וכן היא בפירושי רש"י ז"ל, וכן הוא ברוב הספרים.

דף עה - ב

מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר. קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי (שהתנו) [שאהנו] לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו (ב)[ד]ארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.

וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר'חייא, היאך אפשר להעמיד (דרבי) [כרבי] מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן (פה, א), וכסתמא דפרק אותו ואת בנו (עח, א), אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.

אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.

אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד [אלא] מצד אמו, והסימן (האחד) [האחר] אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין (לסימנין) [לו סימנין]. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין (סט, א) גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז"ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר. כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.

מקצת ספרים יש שכתוב בהם: איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל תרי תמיהא מדכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רבינו שלמה ז"ל והוא מפרש לה שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה, ומאן מודים נמי חכמים ור' שמעון שזורי, ומשמע לפי גירסא זו דדוקא בקלוט בן קלוט והוא בן פקועה שרו רבנן, הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא שריא, ומיהו לענין פסק הלכה אפשר דכלישנא קמא עבדי דבדרבנן הולכין אחר המיקל. וצריך עיון לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין לעולם כאיכא דאמרי, דשמא אף בזו אף על גב דשל סופרים היא נקטינן כאיכא דאמרי ולחומרא. אבל הר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי אלא אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוט בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופירוש דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולענין קלוט בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע מותר, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמו של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר, כל תרי תמיהא דכירי לה אינשי, ומאן מודים רבי יוחנן דאמר הוא ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תמיהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תריתמיהי שרי. ולדבריו ז"ל בבן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי.

ובן בנה של פקועה, אף על פי שנולד כדרך הנולדים, אם הוא קלוט ואמו קלוטה ובת פקועה דאיכא תרי תמיהי, לכולי עלמא נמי שרי.

וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא. פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה.

ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון.

ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר (ד)משום דמדכר דכירי ליה אינשי.

דף עו - א

אמר רב יהודה אמר רב חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. פירוש שלש עצמות יש בריך התחתון הוא הנקרא רגל, וארכובה שלא נמכרת עם הראש. ובראשו העצם הקטן הנקרא ערקומה ובלעז ברוקנק, והוא מחבר הארכובה הזאת, והעצם השני הנקרא שוק, ובאותו הראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין ועולין למעלה ומתפשטין בבשר, והראש העליון של העצם הב' הזה מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה, והוא הנקראת קולית, ואותו ראש העליון של עצם השוק היא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר כמו שמוכיח בבכורות בפרק על אלו מומין (מא, א), ועכשיו בא רב יהודה ופירש דלמעלה מן הארכובה דמתניתין דקתני שאם נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה טריפה, היינו ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה היינו למעלה ממש ולמטה היינו למטה ממש, שבכל מקום שנחתך עצם הרגל כשר, ואף על פי שנחתך סמוך ממש לארכובה ולמעלה ממש מן הארכובה הזאת טריפה והיינו במקום צומת הגידין, ולפיכך הוקשו לומר מאי וכן שנטלו צומת הגידין שהרי נטילת הגידין בכלל נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה היא. ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא ארכובה טריפה. לימא ניטל צומת הגידין טריפה, וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומות, ועלו דברי רב יהודה בקושיא, ופירשו עולא ורבי אושעיא ורב פפי משמיה דרב דארכובה דמשנתינו היינו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר, שהוא ראש עליון של העצם השני הנקרא שוק, ולמעלה ממנו טריפה היינו כשנחתך עצם הקולית, אבל למטה מן העצם השני כלומר בעצם התחתון השלישי כשר, ואפילו נחתך הערקום בעצמו שמחבר הרגל והשוק כשירה, אבל העצם השני שהוא השוק מקומות יש בו פעמים טריפה ופעמים כשירה, כיצד אם נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טריפה מפני חתיכת הצומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה, והיינו דקתני וכן שנטל צומות הגידין ולמטה, לית לן בה כלל, והיינו דאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין.

וכן שנטל צומת הגידין ו[א]רכובה גופה כדעולא אמר רב הושעיא. וקשיא לי אמאי לא אקשינן עליה דרב פפא מדוקיא דלישנא דמתניתין כדמקשינן לדרב יהודה, דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש, ואלו לדרב פפא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, ויש לומר דללישנא דרב יהודה דהוי בעי למימר דלמעלה למעלה מצומת הגידין ממש קתני במתני' שייך לאקשויי והא למעלה קתני דמשמע סמוך, אבל לרב פפא ודאי לישנא דמתני' דוקא נקט דלמעלה מן הארכובה ממש שכנגדו בגמל ניכר ודאי טריפה, וכל שכן למעלה כל שוהלך וקרב אצל הבוקא טריפה ולמטה למטה ממש נמי כשירה, אלא שאם הולך ומתרחק מן הארכובה פעמים שהיא טריפה, הילכך דוקא במתניתין דמשמע למטה למטה ממש ולמעלה למעלה ממש, (ו)לא תיקשי ליה לרב פפא כלל, אבל לרב יהודה ודאי הוא דקשיא ליה, בפירוש ר"ח ז"ל לא גרסי בהא דרב פפא למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה גופה כדעולא שכנגדו בגמל ניכר, והיא הגירסא הנכונה, דלאותה גירסא הראשונה עדיין קשיא לי מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה כשמזכיר לאותה למטה.

ולענין פסק הלכה, רש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא הנמכרת עם הראש וארכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא ארכובה טריפה, ומיהו דווקא כשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים, אבל רוב בשר קיים כשרה כדמשמע לקמן (ע"ב) וכמו שנכתב שם בע"ה. אבל רבותינו הגאונים ז"ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא כדעולא אמר רב הושעיא דהיינו שכנגדו בגמל ניכר, וכן רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא דרב יהודה לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכן מסכים (ומודה) [ומורה] ובא הרמב"ן ז"ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין אפילו זרקו באשפה כשרה אף על פי שהגידין והצומת שלהם הכל הלך ונחתך, וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתא. והקשה האו ז"ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכש'. ותירץ ז"ל שהדין כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה אם בא לחתכו למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טריפות (שבא) [שבה] באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו (בבירו') [בבידור] סימנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידים קודם שחיטה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טריפה ונכשרת ריאה שנקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טריפה סביך בבשרא הוכשרה, וכללו של דבר כל היכא דאפשר לקיימ' שנים עשר חדש חזרה לה (כשרה) [כשרותה] (אפשר שצ"ל: הכשרה) בכך.

ומכאן נלמוד דחס' ברגל במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה. ולדברי רבינו ז"ל צריכין אנו לומר בהנהו צנא דנקורן דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומ' הגידין, של אחר שנשחטו אתו לקמיה, שאם לא כן היה לו לחתכן למעלה מן הצומת וכשרין. וההוא בר טביא דהוא בי ריש גלותא (לעיל נט, א) דאפסיק כרעא בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידין, בשנשחט קודם בדיקה.

ובי' ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי, אמאי לא חתכינהו לרגליה קודם שחיטה, ומפקינן ליה מספק נטול' צומת הגידין, ועוד תמיהא לי בהא, דהא תלמוד ערוך דטריפה אין לך תקנה לעולם, וכדאמרינן בריש פירקין (סח, ב) גבי הוציא העובר את ידו, אמר רבא כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצות שוב אין לו היתר וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם משמע, דאף על גב דשנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן (נד, א) גמירי (דאיבדרי ליה סימני חיי) [דאי בדרי לה סמא חייא], ואם כדברי רבינו ז"ל כיון שאפשר למצוא לה היתר על ידי חתיכת האב' למעלה מן הצומת כשרה, גם עכשיו היה לנו להכשיר', ואף על פי שאין לו תקנה בענין שהוא עומד עכשיו, מה בכך, כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר (מבירו') [מבידור] סימנין. אלא משמע דכל שנטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, וכדוקיא דמתניתין דקתני בהמה שנחתכו רגליה וכו'. וכן שנטל צומת הגידין טריפה וסתמא קתני לא שנא חיה ולא שנא מתה, כל שנטל צומת הגידין טריפה ולא שנה תקנתא, ואם חתכה למעלה כשירה, והא דאמרינן (מח, א) בנקובת הראיה דאי סביך בבשרא כשירה, זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו ולא (בירו') [בידור] סימנין אלא בנטילת האבר, טריפה לעולם.

ולענין חתוכת הרגלים, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ז"ל, שהרי אף על פי שהקשה עולא לרבי יהודה, לא ראינו שחזר בו. ואף על פי שרב פפי מתני משמיה דרב יהודה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כדעולא, הוו להו תרי לישני בדאורייתא והלך אחר המחמיר.

ועוד נראה לי שיש סיוע גדול לדברי רש"י ז"ל מדאיפליגו לקמן (ע"ב) רב ושמואל גבי נשבר העצם רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ואתקיף רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש"י ז"ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טריפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז"ל אם נפר' למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, לרב נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חי', שהרי יש בו צומת הגידין אף על פי שהוא מוטל באשפה. ונראה שגם רש"י ז"ל תלה טעמו בטעם זה לומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי, ורב נחמן דהוא בתרא הכי סבירא ליה מדאתקיף עליה דשמואל שרש"י ז"ל כ"כ. ולקמן פסק הילכתא הכי אפילו כשנשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי עד כאן לשונו. נראה שדקדק מפלוגתייהו דרב ושמואל כמה שכתבנו כנ"ל. ונראין דבריו, אף על פי שיש לפרש לדברי הגאונים ז"ל אבר שממנה חיה ממש דאילו ליתיה מתה דהיינו ארכובה העליונה, אבל שוק אף על פי שיש בו צומת הגידין אינה חיה ממנו, שאלו נטלו צומת הגידין עם השוק אינה מתה, דהא דפסלינן לה משום נטילת צומת הגידין, אינן אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, אבל נטלו לגמרי עם השוק לא. והראשון נראה עיקר.

ובשם רבינו הרב ז"ל ראיתי שהביא ראי' לדברי רש"י ז"ל מעובדא דהנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, ואמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להתקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא בעצם השוק קא מיירי, דבראש אותו עצם יש גידין רכין שסופן להתקשות, אבל בעצם הקולית אין בו גידין כלל, אף על פי שאין זו ראיה גמורה לפי דעתי, דאף כשתמצא לומר שאותן הגידין אינן אלא בסוף עצם השוק, דילמא להכש' האבר בעצמו באו, דכל שאין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת.

ואלו הן צומת הגידין רבא א"ר אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא ולגאו. כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל ראיתי מה שפירש הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין על מה שאמרו בגמ' אלו הן צומת הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר ר' אסי דאגרמא ולגאו (רבה בריה דרבא) [רבא בריה דרבה] אמר ר' אסי דעלוי ערקומא, וכולי מילתא כדאיתא, ואלו עמדתי בסודו אי הוקשה לו דבר אחר בו הייתי כותבו, אך אלקים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו והסוד הנגלה עלי מאין קשר וקושי' זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשי ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין ב' מקומות הן באותו העצם הנקרא אי"ש קנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה עם הראש, ושני המקומות האלו הם במקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה, והמקו' האחר כלפי חוץ, וזנב הבהמה נופלת עליו, והוא מקום שהטבחים נוקבים בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה, מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים, ועתה בעלי הגמרא שואלין איזה מקום צומת הגידין, אם הוא החיצון או הפנימי, ומאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו, והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי, רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה, וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה כדמפרשינן לקמן, ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעלוי ערקומא הן מתחילין להטריף הבהמה בהן, ופירוש ערקומה בוריקנ"ק, והוא המפריד בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקום הנקרא אישקנקי"ל, ואותו בוריקנ"ק נמכר עם העוקץ, ואותו עצם הערקום שמחוברין בו הגידין התחתונים אשר בהן תולין הבהמה ראשו האחד חופה הבוריקנ"ק והראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן הערקום, ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבים ותולין, וההיא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומה גופה הוא היה מחמי' יותר, ואמר להו רבי אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעלוי ערקומ' והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פירשתי.

אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימים, ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו, והם הם הפנימים שאמרתי למעלה כי הם ג' מחוברים זה לזה, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זע"ז כ"א הב' שהם גסי' יוצאים עם העצם מקום שחופ' את הבוריקנ"ק הג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים, ובאותו הג' הבהמה ניתלת בשעת הפשטה, ולא תמצא אותם כולם צמותין זה על זה כי אם בפנימים שהשנים הקטנים שוכבים על השלישי שהוא גס משניהם, וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימי מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני אפסיק אלימא אזדא רוב בנין, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים, כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם הערקום שניהם שוין, ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו השנים מהם, ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אף על פי כן מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנים אחרים בא לפרש בהן מה הן צומת הגידין לפי שיש גם בפנימים חוטין אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם חזקים וקשים כמותם.

עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן הב' זולתי מן הב' הקטנים הלבנים אשר אמרתי, ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות ונקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימין וקטיני ומחוורי ולא חיוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקים ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטים שאר החוטין שם, והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים עד כדברי הרב ז"ל.

דף עו - ב

בהא דאמר מר בר רב אשי כיון דזיגי אף על גב דלא חיורי הוו צומת הגידין. יש מקצת ספרים דגרסי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן, וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. ולדבריהם נקטינן כאביי דאמר דווקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ומכתב אודיתא, והיא היא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (כט, ב) מר בר רב אשי אמר אף על גב דכנפינהו איהו צריך למימר להם כתובו עד דקבעו דוכתא לדינא. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שכן נמצא בסדר התנאים ואמוראים קצר, ולדברי רבינו ז"ל לענין צומות הגידין נקיטינן לחומרא כדברי מר בר רב אשי, ועוד הילכתא כותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי, וההיא דאודיתא לא קיימא לן כותיה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי רבינו חננאל ז"ל דלית הילכתא בחיורי כותיה, וכתב שתי הדעות בפרק זה בורר בהלכות.

אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני הא אזדא רוב בנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. כלומר שלם ואין הבהמה נפסלת אלא בהפסקת רוב בנין ורוב מנין.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי לקולא, דהא קיימא לן כוותיה בכולא תלמודא חוץ מתרי, ותמהני במה שכתוב בס' התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דנקיטינן בהא לחומרא כדברי אמימר, ואולי בנוסחאות שלהם לא גרסי מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד, ורבינו אלפסי ז"ל לקולא פסק כמר בר רב אשי, וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ח).

איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד. ק"ל מאי מכדי דקאמר שמואל דכי איכא תלתא דכל חד וחד מאי הוי, ומאי אלמא למילתיה, משום דהוה ליה תלתא, דאטו טעמה איכא אלא סברא דנפשיה דקסבר דאי אישתייר מכל חד וחד כחוט הסרבל כשירה, לא הוה ליה לשמואל למימר בלישנא דתמיהא אלא הא איכא תלתא בכל חד וחד כיון דסברא דנפשיה לבד קאמר, והא ליכא למימר דתלתא דכל חד וחד דקאמר לאו דוקא תלתא אלא מיעוט דכל חד וחד דהיינו משהו פחות מחציין, ובין שלשת חצאי הגידין איכא כשיעו' חד, אלימא ואתא כמר בר רב אשי דאמר דכל היכא דאיכא רוב בנין כשירה אלא דשמואל דקא מוסיף התירא טפי דאפילו נשתייר רוב בנין בשנים ושלשה מקומות כשירה, דהא לאו מילתא היא, דהא מדקאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין משמע דשיעור חציו של גיד אלים יתר על מחצית השנים הקטנים, כל שכן שאין פחות מחציין משלימין לרוב של אלים, אלא אם כן נאמר דכל זמן שהן משלימין לרובו של גדול אף על פי שאינן משלימין לכולו רוב בנין קרינן ליה, דאלו אפסיק תרי קטיני ומשהו מאלימא למר בר רב אשי ודאי משמע דאכשורי מכשרינן ליה ואיכא רוב בנין קרינן ליה, דמה שנחתך מיעוטו של גדול כמי שלא נחתך ממנו כלל הוא, וגם זה אינו מתיישב דשמואל דאמר דתלתא דכל וחד מציל אף על גב דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו, הא פירש לנו שאין הולכין בפסיקת גידין לרובו ככולו הא אין משגיחין אלא בשיעור שנשאר שלם לבד, וצריך עיון.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ואף על גב דאיכא תרי לישני איכא מאן דאמר מאי רובן רוב אחד מהן, ואיכא דאמרי מאי רובן רוב כל אחד ואחד נקטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן פסק הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (שם) והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות לישנא קמא כלל אלא לישנא בתרא לבד, ובספר התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דהשתא לא איתמר לא כמר ולא כמר הלכה כמאן דאמר הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו ברוב אחד מהם טריפה. ונראין הדברים כדברי רבותינו הגאונים ז"ל דדוקא ברוב כל אחד ואחד, דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי לית להו האי לישנא קמא דרב, דאמימר גופיה דמחמיר טפי לא פסיק כחד מנייהו אלא אי אפסיק אלימא מיהא ומשום דאזל ליה רוב בנין, וללישנא קמא דרב אפילו אפסיק חד מקטני נמי טריפה, וכל שכן דלא אתיא כמר בר רב אשי, דלדידיה אפילו איפסיקו תרי קטיני נמי כשירה, וקיימא לן כמר בר רב אשי בר מתרי, אבל לישנא בתרא אתיא כמר בר רב אשי, דהא אזדא רוב מנין ואזדא רוב בנין, הילכך קיימא לן כלישנא בתרא, ועד דאפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא כנ"ל.

ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה ליה למיסר, דהא רובו ככולו אמרינן וכדאפסיקו תרי וחד מנייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימר דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשירה, אלא לומר דאף על גב דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אלימא בהדייהו, אי נמי אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן תרי אחריני כשירה [עד] דאפסיקו תרין לגמרי והוא דחד מינייהו אלימא או דאפסיקו רוב כל אחד מכולהו תלתא וכסברתיה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואף על גב דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל, וצריך עיון.

ומיהו הני מילי בבהמה דהכי קים להו לרבנן, אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה וכדאמרינן לעיל בעופא שיתסר הוו אי אפסיק חד מינייהו טריפה, ועלה קאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידין ואשכח חמיסר והיה חד שני מחבריה נפציה אשכחיה תרי מדנפציה, שמע מינה דאי לא אשכחיה הוה טריף ליה, דאי לא אמאי טרח לנפציה כיון דאשכח חמיסר שלימין דודאי מדקאמר אשכח חמיסר משמע דשלימין קאמר.

ומיהו לפי מ"ש דאפשר לומר דרב לא אמר בהא רובו, ושמואל נמי דאמר הכי בהדיא מדקא שרי בנשתייר תלתא דכל חד וחד איכא לעיוני בהא אי אפסיק רובו של אחד, והרמב"ם ז"ל (שם, הי"ט) כתב דאף ברוב אחד נמי טריפה.

תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו. ומתני' לא קתני אלא אם רוב בשר קיים כשרה. ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתני' וברייתא לאו בחדא גוונא מיירי, אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ, הלכך אי איכא רוב בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא מיירי ביצא לחוץ כדקתני בהדיא נשבר העצם ויצא לחוץ דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אף על גב דרוב בשר קיים.

והא דאמר רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו. פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב הבשר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו, סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיי' רוב הקף העצם, שאם רוב ההקף מגולה אף על פי שכוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל השבר וכל חלל העצם נחפ' בבשר אפילו הכי טריפה, ואמר רב פפא דבעינא רוב חלל העצם נכסה ורוב היקף קיים. וכ"פ בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. ורבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב (ו)חללה ורוב הקפה האמור לגבי גרגרת שהעצם אינו שוה כגרגרת, ופעמים שהעצם עב מלמעלה וקצר מלמטה, ואז אפשר דהוי חופה רוב עביו לא הוי רוב הקיפו ורוב הקיפו לא הוי רוב עוביו.

ולימא מר עור משלים לבשר. פירש הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם, ואינו נראה דאם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר, ורבינו חננאל ז"ל ורש"[י] ז"ל פירשו משלים כגון שהבשר בוד חופה חצי העצם והעור משלימו לרובו, אבל אם נאמר מצטרף משמע דאפילו חצי בשר וחצי עור מצטרפין להגן, והוא הנכון.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן לא אמר בהדיא עור מצרף, אלא דעולא מכללא שמע לה מההוא דבר גוזלא, ודחי ליה רב נחמן דשני בר גוזלא דרכיך ועורו הרי הוא כבשר, הלכך בהמה אין עור מצטרף לבשר אלא משלם לרובו, אבל בר גוזלא עור נמי מצטרף לבשר.

ואיכא לעיוני אם כל עוף כבר גוזלא ואפילו אווזין ותרנגולין, או גוזלא דוקא דרכיך טפי. ומלשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל נראה דכל עוף במשמע, שכתב שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר, אבל בבהמה לא משמע, דלא מפקינן אלא עור בהמה דאלים טפי. וגוזלא נמי משמע דדוקא מצטרף אבל עור לבדו לא, דצירוף עצמו אין לנו בבר גוזלא אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה.

והרב רבי משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר, והוא מן התימה. ונראה לי שסמך לו הרב ז"ל עם מה שאמרו בסמוך ניטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש עובי הבשר הסמוך לעצם אי מגין או לא, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי היא כבשר, אלמא מדמייתי תלמודא מיניה ראיה קים ליה לתלמודא דהכי הלכתא. ומיהו נראה לי דאי מההיא איכא לדחויי דאף על גב דמייתי ליה תלמודא לאו למימרא דהלכתא כעולא, אלא הכי קאמר מדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרוד לבדו מגין, אם כן לדידן א"א דעור בשני שלישי בשר לא מציל, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן, ועוד דהא דחינן לה ואמרינן דילמא התם דקנה משכא דידיה. ועוד דעל כרחין מדעולא נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר, ועוד אחרת דאף על גב דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, נהי (דאי) [דאנן] לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאף על גב שניטל הבשר שתחת העור היה מציל, אם כן נפשוט מינה בעיין דניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. אלא נראה כדברי רבוותא ז"ל דפסקו לחומרא דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן עור ובשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא הכין.

דף עז - א

שאני הכא דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ר' שמעון בן לקיש דאמר ליה אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. פירשו בתוס' דהכי קאמר בהדיא אני שונה במתני' לשון יחיד דהיינו רבי שמעון כדתניא בברייתא דמייתינן לה לעיל בפרק אלו טרפות (נה, ב) גבי גלודה, אבל אי תני לה למתני' סתמא אלא דמימר אמר דהיינו ר"ש דברייתא דקתני אחד עור בית הפרסות אחד עור ראש עגל רך וכו' חוץ למקומו פסול, אם כן הוה ליה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני', ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בברייתא, אלא ודאי ר' יוחנן מתנא תני במתני' בהדיא דברי ר' שמעון, הילכך הוה ליה יחיד ולית הלכתא כיחיד במקום רבים, והילכך גידין הרכין כיון שסופן להתקשות אינן מצילין כלל דבתר בסוף אזלינן.

ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטיתא מיניה. נראה שרש"י ז"ל מפרש לה בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו, וממה שיצא לחוץ נפל קורטיתא, ואביי ספוקי מספקא ליה, כיון דנפל מיניה קורטיתא דלמא לא הדר בריא ואסור, אף על גב דעור ובשר חופין את רובו, ופשט לה רבא דנשבר העצם ויצא לחוץ תנן, דמשמע דוקא כי יצא לחוץ כולו או רובו ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה, הא עור ובשר חופין את רובו כשרה, דאלמא אין הבהמה מתה במיעוטו של עצם שיצא לחוץ, אם כן מה לי נפל אותו מיעוט מה לי איתיה, אלא בין כך ובין כך כשרה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ב) שכן כתב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם יצא כולן או רובו לחוץ הרי כמי שנחתך ונפל טריפה, ואם לא נחתך לגמרי והיה הבשר או העור חופה עוביו ורוב הקיפו של העצם שנשבר הרי זו מותרת והאבר נמי מותר ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו ע"כ, והר"ז הלוי ז"ל פירשה לאיסורא, כגון שיצא לחוץ רובו של עצם ונפל ממנו מצקת עד שיהיה עור ובשר חופה רוב עוביו ורוב הקיפו של עצם הנשאר, ומבעיא ליה לאביי אי אזלינן בתר השתא, והשתא מיהא עור ובשר חופין את רובו, או דילמא כיון דאלו איתיה לכולי עצם לא היה עור ובשר חופה אלא מיעוטו טריפה, ופשט ליה רבא דכיון שיצא הרוב לחוץ לעולם אין הבהמה חיה במיעוט הנחפה מה לי נפל ומה לי איתיה.

ומיהו לענין פסק הלכה נראה דאין מחלוקת בין המפרשים דאם לא יצא אלא מיעוטו בין נפל בין ישנו כשרה ואם יצא רובו בין נפל בין ישנו טריפה.

אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו. כלומר אותו עור ובשר החופין את רובו אינן במקום אחד, אלא מתלקט סביבות השבר ובין הכל חופין הרוב מהו.

מתרוסס מהו. כלומר שהיה הבשר החופה מרודד וקלוש. ור"ח ז"ל פירוש מלשון מכה טריה, דמכה טריה תירגמו טריה מתרוססה.

מתמסמס מהו. ומפרש לה בגמרא ה"ד מתמסמס כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, וסלקן כולהו בתיקו, ולחומרא דשל תורה היא, ואף על גב דלעיל פרק אלו טריפות (נג, ב) מפשט פשיטא לן דכל שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו, כדאמר רבי יהודה כי הוינן ביה רב כהנא כי קא מייתי קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלינן לה נפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא מטרף בכך כגון ריאה או כרס החיצונה או צומת הגידין, אבל כאן שאין עיקר הטריפות תלוי בבשר אלא בשבירת העצם, ובשר זה אינו אלא מגין ומציל בפני העצם, משום הכי מספקא ליה אף על פי שהוא מתמסמס עדיין מחמם ומגין הוא או דילמא הרי הוא כאלו אינו ולא איפשיטא ולחומרא.

איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו. כל הבעיות הללו פירש רש"י ז"ל בבשר החופה את רוב העצם הנשבר, ור"ח ז"ל פירש בעצם עצמו.

והא דאמרינן: שאני התם דקנה משכה דידיה. רש"י ז"ל גריס דידיה בדל"ת, ופירוש דלא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין שם בשר כלל והוא סמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם, וכיון שהעור מדובק היטב במקומו מציל על השבר, אבל במקום אחר אין עור מציל כלל. וגם עור ושני שלישי בשר העליונים אינן מצילין, ור"ח ז"ל ור"ת ז"ל גורסין ריריה ברי"ש כלומר שתחת העור נתמלא ריר וממלא מקום הבשר ומציל עליו כבשר.

כלל השמועה בהמה שנחתכו רגליה האחרונים למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא עצם הקולית טרפה.

ואם לא נחתכו לגמרי שנשבר העצם, אם רוב בשר קיים בין אבר בין בהמה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, דקיימא לן כרב דאמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו, זה וזה אסור, ושמואל נמי דפליג עליה דרב, הא הדר ביה, ועוד דשלחו מתם הלכתא כותיה דרב.

למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, כלומר בעצם השוק, אם נחתך למעלה מצומת הגידין כשירה כדברי הגאונים ז"ל, ואם לא נחתך לגמרי ואין רוב בשר קיים אבר אסור, וכן לכל אבר המדולדל בבהמה ובעוף ואין רוב בשר קיים, זה לפי פסקן של רבותינו הגאונים ז"ל. אבל רבינו שלמה ז"ל פסיק למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שנחתך אפילו ארכובה בלא צומת הגידין או צומת הגידין בלא ארכובה טריפה כלישנא קמא לדרב יהודה אמר רב, וכבר כתבתי למעלה דנראין דבריו.

ולענין נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עובי ורוב היקף העצם הנשבר כשירה ואם לאו טריפה, ומיהו בפירוש דבר זה יש מחלוקת בין המפרשים כמ"ש למעלה. ועור אינו כבשר, ואף על פי שהרב רמב"ם ז"ל פסק (שם) עור הרי הוא כבשר, לא נתיישבו דבריו, ואפילו אם מצטרף עור לבשר, כלומר שזה חופה חציו וזה חציו אינו מציל.

ודוקא בבהמה, אבל בעוף מצטרף וכדאמרינן (עו, ב) שאני בר גוזלא דרכיך, ומסתברא דכל עוף לענין זה כבר גוזלא. ומיהו נראה דאפילו בעוף דוקא מצטרף, אבל כולו עור אינו מציל, דאפילו מצטרף נמי לא שריא אלא מעדותו של עולא, ומעשה שהיה מצטרף היה.

ומיהו במקום שאין שם בשר כגון בכנף הארכובה של השוק, לדברי רבינו שלמה ז"ל גריס דקנה משכה דידיה כשירה. ולדברי ר"ח ור"ת ז"ל עור שהעלה רירין וממלא מקום הבשר כשירה.

עור המשלים לרוב בשר כשירה לכולי עלמא וכדאמר ליה רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר לחומרא.

נשבר העצם ויצא מיעוטו בחוץ אף על פי שנפל ממנו מקצתו כשרה, יצא רובו ונפל ממנו מקצתו עד שהעור והבשר חופין רוב הנשאר טריפה, והבשר הנשאר אם הוא מתלקט בשנים ושלשה מקומות או שהוא מרודד או מתמסמס כגון שהרופא גוררו או נקב שאין בו חסרון או שנסדק או שניטל שליש התחתון או שהוא שלם אלא שנקלף מעל העצם, כולהו איבעיא להו ולא איפשיטו, ולחומרא.

נקדר כמין טבעת ונפרד משאר הבשר כשירה, דהא אם מסריט הבשר בעצם ומוציא דם מעלה ארוכה ומתחבר לשאר הבשר, והא דקנה גרמא דידיה, כלומר שיש בו צמחי בשר שזה סי' שמעלה ארוכה.

נשבר העצם בכל מקום שנשבר ואפילו למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר בזה אמר רבי' יעקב ז"ל שלא נאסר, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל ושמא הטעם כי אם יצא לחוץ העצם לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ.

נשבר העצם ויצא לחוץ ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או לאחר מיתה, על כל כיוצא בזה פירש בהלכות גדולות דיש לאסור הכל, ואין להתיר מטעם רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דהתם דוקא בשיש לתלות כגון בא זאב או במשמש ידא דטבחא, אבל היכא דליכא מידי למיתלי הרי זו בחזקת אסור, ואסורה מספק, וכבר כתבנו זה גם בפרק ראשון (ט, א) גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה ושם הארכנו שבח לאל. ומיהו אם טרפה לכותל או שרצצתה בהמה ברגל או בכיוצא בזה שיש לתלות בו תולין ומתירין כמו שתולין בזאב ומתירין במשמוש ידא דטבחא.

ולענין צומת הגידין בבהמה הם שלשה, וכדברי הראב"ד ז"ל, ומה שירד לתקן ענינים הם שלשה פנימיים שכנגד גוף הבהמה ולא החצונים שהזנב מכה עליהם ואותן הקטנים שנבלעין בתוך הגיד האליה כזכרות בנקבות אינן מן החשבון, ועד היכן צומת הגידין מתחילין מעלוי ערקומא שהוא העצם הנקרא בורקינ"ק עד מקום שמתפשטין, והוא כשיעור שש עשרה אצבעות בשור ובבהמה דקה כל שהן קשים ועבים ולבנין הן צומת הגידין, אבל משהן מתחילין להתרכך ולהתדקדק ולהתאדם אינן נחשבין כצומת הגידין וכולם זיגי כזכוכית ולא חיורי, [ו]מר בר רב אשי (אמר) הוה צומות הגידין, ולדברי האונים ז"ל וגרסתם אין הלכה כמותו, אבל לגרסת רש"י ז"ל הלכה כמותו, וכדבריו נמצא בסדר תנאים ואמוראין, ושלשה הגידין אלו האחד עב יותר מן השנים והשנים דקים נפסק האליה כשרה, דהא איכא רוב מנין, נפסקו השנים הדקים כשרה, הא איכא רוב בנין ובעוף יש ששה עשר אם נפסק אחד מהן טריפה כדאמרינן (עו, ב) בעופות שיתסר הוה אי פסיק חד מינייהו טריפה, ואמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתי לקמן עופא ובדק ואשכח חמיסר הוה חד שאני מחבריה נפציה אשכחיה תרי אלמא אי לא אשכחיה תרי טריפה. ומיהו כבר כתבתי בפירוש השמועה שיש לדקדק בשלא נפסק אלא רובו של אחד אם היא כשרה, ונראה שהיא כשרה עד שיפסק כולו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך וכמו שכתבתי.

דף עז - ב

נותנין עליה חומרא שני ולדות. פירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (כו, ב) בס"ד.

מתני': מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

גמרא: ובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.

הדרן עלך בהמה המקשה

פרק אותו ואת בנו

דף עח - א

מתני': השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים. פירש רש"י ז"ל דמשום דאיכא שניהם פסולין אחד פסול ואחד כשר תנא הכא שניהם כשרים ואף על פי שהוא פשוט ששניהם כשרים. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דאיצטריך לאשמועינן משום דכתיב (דברים יד, ג) לא תאכל כל תועבה ודרשינן (חולין קיד, ב) כל שתעבתי לך אסור אותו ואת בנו תעבתי לך הוא מהו דתימא אסור קא משמע לן דלא, וכדאמרינן לקמן (קטו, א) מדאיצטריך קרא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.

גמרא: תנו רבנן מנין לאותו ואת בנו שנוהג במקודשין וכו'. ואם תאמר אמאי איצטריכינן לאתויי מקרא, והא קרא דאותו ואת בנו סתמא כתיב, יש לומר משום דלכאורה הוה משמע דושור הפסיק הענין ולא יהא נוהג אלא בחולין, דליכא למימר דמשום דלא תימא במקודשין דוקא אפסקה קרא, דאם כן לכתביה רחמנא בעלמא וממילא משמע בין בחולין בין במוקדשין, אי נמי איכא למימר דלר' שמעון דאית ליה שחיטה שאינה ראויה היא לא שמה שחיטה ושחיטת קדשים שאינה ראויה הוא כדאמרינן לקמן (פ, ב) דלדידיה איצטריך מהו דתימא לא נהגא בהו איסור אותו ואת בנו קא משמע לן.

ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י זצ"ל דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים שמע מינה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. וקשיא לפירושו דלא משמע הכי בבבא קמא (עח, א) דהתם מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור וכדתנן (בכורות יב, א) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים וכו'. ופריך התם ולר' אליעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא, ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא, שמע מינה בהדיא דבנין אב דרבא לאו משה כשבים ושה עזים נפקא ליה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דנפקא ליה משה דפסח, ותדע דהתם במרובה מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור ובסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) למדוהו לפדיון פטר חמור מגזרה שוה דשה שה מפסח. ואם תאמר ומאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב והתם בבכורות עביד לה גזרה שוה, נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, ועוד (מסקנא) [מאי שנא] כלאים דנקט רבא טפי מעגל וחיה וטרפה שחוטה דכל הני נפקא לן משה דפסח דקאמר, התם מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. ויש לומר דנקט רבה בנין אב לכלאים דוקא, משום דלא הוה מסתבר למעוטי כלאים אלא מבנין אב מפני שהוא שה, דבין אזלת לגבי אב שה הוא (ד)[ו]בין אזלת לגבי האם שה הוא, אבל מבנין אב ממעטינן ליה שפיר משום דכתיב (שמות יב, ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים עבדינן בנין אב כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים עד שיהא אביו ואמו כבשים, אבל כל שאר השמות הללו שפיר ממעטינן להו מגזרה שוה.

דף עח - ב

תאמר באותו ואת בנו שעשה בו הכתוב מזומן כשאינו מזומן. פירוש ובלבד שיהא מין בהמה, אבל בחיה ובעוף אינו נוהג, וכדתניא [בתוספתא] שור ולא חיה, שה ולא עוף.

דף עט - א

ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ואם תאמר ולחנניה למאי איצטריך רחמנא למיכתב אותו ואת בנו, לכתוב בן ויהא הכל במשמע, יש לומר דחנניה לאו מדכתיב בנו ולא כתיב בן משמע ליה מי שבנו כרוך אחריו, אלא בן נמי משמע מי שבנו כרוך אחריו.